|
חן שזר, הוא שם העת של חנה שצמן. כותבת בבמה חדשה
מאז אפריל 2001
סיפוריה, שיריה, וצילומיה עוסקים בעיקר בכאן
ועכשיו, בסבכי הקשר הבין אישי ובאי צדק חברתי.
סגנונה מאופק, מינורי ומציאותי.
אוגוסט 2020
המלצות עורך שהפכו להמלצת מערכת
נשים בעולם גברי- http://stage.co.il/Stories/19308
נחום תקום- http://stage.co.il/Stories/19537
דני של צפרירה- http://stage.co.il/Stories/20638
מערבולות- http://stage.co.il/Stories/20606
דיירת משנה- http://stage.co.il/Stories/19934
יאיר נרו תמיד- http://stage.co.il/Stories/23303
ויכולו השמיים- http://stage.co.il/Stories/24972
עת הקציר- http://stage.co.il/Stories/24586
התחייבויות- http://stage.co.il/Stories/28371
לאן נעלמו המילים- http://stage.co.il/Stories/39011
המפתחות- http://stage.co.il/Stories/40404
אוהב אותך- http://stage.co.il/Stories/59353
שד שיצא מבקבוק- http://stage.co.il/Stories/69971
ספרים ופרסומים:
ספרים מקצועיים
- חנה שצמן, לגעת בך : קשר מסייע ביחסי אחות- חולה
1994
- חנה שצמן גליה כץ וחגי אורן, סיעוד חולה הנפש,
מהדורה
חמישית, 2004
- סיעוד פנימי כירורגי ברונר וסודארת המרוכז עריכה
מדעית חנה שצמן ודבי גדל בר ידע 2005
- מדריך וושינגטון גריאטריה. עריכה מדעי ת דר אביטל
הרשקוביץ וחנה שצמן, ידע, 2008
- ברונר וסודארת המרוכז סיעוד פנימי כירורגי עריכה
מדעית
חנה שצמן ודבי גדל בר. ידע, 2010
- המדריך הרפואי המרוכז למחלות עיקריות עריכה מדעית
חנה שצמן ודבי גדל בר 2012, ידע, 2012
- מדריך אוקספורד המרוכז לסיעוד טיפול נמרץ. עריכה
מדעית
חנה שצמן ועפרה רענן. ידע 2012
- לו'ס ביקלי, בייטס: אומדן גופני. עריכה מדעית חנה
שצמן
סיפורת ושירה
- ביחד עם חברים שירה: "לב פועם", 2002 ו"פעימה
שניה", 2003
- עת הקציר - ספר אלקטרוני בהוצאת מנדלי מוכר ספרים
2013
- אקוורלים - ספר אלקטרוני בהוצאת מנדלי מוכר ספרים
2014
- אקוורלים מהדורה שניה מודפסת בהוצאת בן גל הפקות
2019
- דקה ורגע: מאה שירים ועוד, בהוצאת בן גל הפקות
2016
- רסיסי שיר בטבע - שירים וצילומים, 2017
- רסיסים מפה ומשם - שירים וצילומים, 2018
-רסיסי געגוע - שירים וצילומים, הוצאת בן גל הפקות,
2019
-חיים בצל קורונה, שירים, הוצאת בן גל הפקות, 2020
המלצות עורך שנותרו
ריקודי בטן- http://stage.co.il/Stories/29881
נאום הסיום- http://stage.co.il/Stories/35044
התבגרותה של צו'- http://stage.co.il/Stories/36618
זבוב שווא ידבר- http://stage.co.il/Stories/40008
הקוקו- http://stage.co.il/Stories/53800
לשכב- http://stage.co.il/Stories/53952
כל עוד- http://stage.co.il/Stories/53792
ואולי- http://stage.co.il/Stories/54952
אהבה מעולם - http://stage.co.il/Stories/59798
מאחרת- http://stage.co.il/Stories/59450
פרידה- http://stage.co.il/Stories/61455
מולדת יקרה- http://stage.co.il/Stories/61713
מקסם- http://stage.co.il/Stories/61754
אחרת- http://stage.co.il/Stories/61797
מוהלת- http://stage.co.il/Stories/63400
עורגת- http://stage.co.il/Stories/65863
אדם מוכה- http://stage.co.il/Stories/66425
על המשמר- http://stage.co.il/Stories/70743
דרך ללב גבר- http://stage.co.il/Stories/74207
דעתן- http://stage.co.il/Stories/70740
סבל ערום- http://stage.co.il/Stories/73917
פרח ודאגה- http://stage.co.il/Stories/70741
פינפיון- http://stage.co.il/Stories/70742
נס- http://stage.co.il/Stories/70746
סינדרלה- http://stage.co.il/Stories/76724
מגדלור- http://stage.co.il/Stories/70747
חלומות- http://stage.co.il/Stories/79043
להבה- http://stage.co.il/Stories/78536
צחוק- http://stage.co.il/Stories/79303
הגברת- http://stage.co.il/Stories/79643
נשמה עצובה- http://stage.co.il/Stories/81408
הכעסתני- http://stage.co.il/Stories/82529
עזוב שטויות- http://stage.co.il/Stories/85970
צער גידול- http://stage.co.il/Stories/89003
לגברים בחיי- http://stage.co.il/Stories/89030
לו למילים- http://stage.co.il/Stories/93433
רק העץ- http://stage.co.il/Stories/119266
נציבת חול- http://stage.co.il/Stories/119269
Moon Die Aא- http://stage.co.il/Stories/120006
המוות יאה לו- http://stage.co.il/Stories/120115
כוכב הצפון- http://stage.co.il/Stories/133599
עצימת מנוחה- http://stage.co.il/Stories/136893
מושכת פניה- http://stage.co.il/Stories/141451
הולך החבל- http://stage.co.il/Stories/143074
מי שעומד- http://stage.co.il/Stories/143087
בשם כל האותיות- http://stage.co.il/Stories/144587
שוזרת לך- http://stage.co.il/Stories/144585
מי צריך גברים- http://stage.co.il/Stories/144592
חום חומה- http://stage.co.il/Stories/144588
הטוב והרע- http://stage.co.il/Stories/154574
ארבעים ותשע- http://stage.co.il/Stories/154580
מה הדבר הכי אבל הכי גרוע שיכול לקרות לי? במיוחד כשאני
בחול? ובכן יש הרבה דברים גרועים ונוראיים אבל הכי, הכי הכי זה
כשאין אינטרנט והכרטיס סים שקניתי שעלה לי 16 דולר לא שווה
כלום ולא מחבר אותי לשום מקום - נורא ואיום נכון?
|
מה עושה מיס פיגי בשעת בוקר כל כך מוקדמת ליד ארגז החול? אין
לי ספק שהיא רק מעמידה פנים שהיא עושה התעמלות בוקר. מרימה רגל
אחת, מרימה רגל שנייה ומתמתחת תוך כדי אנחה עמוקה. והגבר שלי
נמס. אחרי הבוקר ההוא חיי אינם חיים.
|
הספקתי לפלרטט עם איזה במאי קולנוע מזדקן ושלושת חבריו, ולספר
להם סיפורי אלף לילה. לרקוד עם חצי מנבחרת הכדור-סל שאמורה
לרדת בצרפת, להתמזמז עם שניים מהשחקנים ולהתנשק בעדינות עם
שחקן שלישי. רק על הירידה לחוף, לאיזה ביקור נוסף בעתיקות אני
מגיבה ב: "לא תודה."
|
עד שאודי עלה שוב לרשת כבר הייתי חמה ולוהטת, מוכנה ומזומנה
להפשיל לו את המכנסיים ולצקת לתוכי את היופי המתרומם שלו,
כמובן רק וירטואלית. אבל אחר כך נזכרתי שאלקנה עלול בכל זאת
לחזור הביתה יום אחד, ובסוף הצ'ט נאנחתי עד עמקי נשמתי עמוק
ועשיתי דליט.
|
הסיפור מוצא אותנו בדור הדוא"ל. הלשונות הרעות מלחשות שוולפוס
מאחורי סורג ובריח במאסר ממושך בגין סחר בסמים קשים, המפרגנות
מתלבטות בין חברות בלגיון הזרים, ב-CIA או במוסד. להפתעת כולם
מתייצב וולפוס בשער החיים עשרים שנה אחרי האירוע
|
תארו לכם את מלכת המדבר והים, הכוהנת הגדולה של החיים הטובים
נעצרת במעבר וזה לא שהשוטרים במעבר לא הכירו אותי, זה הכי
משגע אותי, והייתי המומה. תארו לכם שעוצרים אתכם, בשתיים לפנות
בוקר, אחרי נהיגה של כמה שעות טובות מהצפון.
|
גם אני נאנחת, מקפלת את העיתון ומניחה אותו בתוך תיק הצד שלי.
שבה ומרימה עיני ומחייכת את החיוך הכי מגניב שאני יכולה לשלוף
באותו רגע ממחסן התגובות שלי.
"כן," אני אומרת, "רצית לומר ש.."
ההוא לא מהסס. מושיט לי יד חסונה ענודה בגורמט 18 קאראט
וציפורן מגודלת
|
עדיין לא הבנתי שום כלום. למה הזמין אותי אליו בשעה עשר
בלילה, בבהילות? אפילו לא נתן לי לשאול למה ומדוע. רק אמר,
"בואי מהר." למה נראה כל כך מפוחד כשפתח את דלת הכניסה. למה לא
אמר מילה, רק הצביע על הגופה בסלון? באמת, ואני חשבתי שקרה
משהו נורא ואיום. זה הכל?
|
בצהריים כבר עשינו את זה על מכונת הצילום. ואחר-כך בכל מקום
דמיוני שאפשר לחשוב עליו. במעלית, בחדר השתייה, על הכסא של
הבוס, בבודקה של השומר. חוגגים בכל שאנחנו נפגשים.
|
"הרשי לי לשאול אותך, מה דעתך על התביעה שהוגשה נגד האישה."
"איזו תביעה? על מה אתה מדבר,"
"אז את מודה שהאישה נשכה את הכלב?"
למה אתה שואל אותי? אתה צריך לשאול את האישה."
הגבוה התנצל. "היא לא מוכנה לצאת מהבית."
"תן לי לנסות," אמרתי, ניגשתי לבית ו...
|
"אבל" פירושו שכל מה שאמרתי נכון, אבל להפך. אתם בטח מכירים את
המשחק. אומרים כן ומוסיפים אבל...
"אבל," אומרת צפרירה "אני לא יכולה לשלוח אותה אל הסבא המטורף
שלה. היית צריכה לשמוע אותו צורח עליה ואחר כך עלי בטלפון.
כמעט קיבל התקף לב רק מהצעקות שצעק עלי.
|
שריריו המשורגים רטטו תחת מגע ידיי והאוצר שבין ירכיו הזדקר,
דרוך ומוכן לפעולה. חייכתי לעצמי, מתמוגגת מהמראה, והמתנתי
בדריכות למפגש שלא איחר להגיע, גדול וחסון ובטוח, ממלא את כולי
בעוצמה פראית ומתרוקן כמו המפץ הגדול. אחרי הבערה הרביעית
הפסקתי לספור.
|
אם הזמן הוא הרופא, צפרירה היא החולה הכי ממושמע שבעולם, יפה
וצעירה מתמיד, בחליפה בהירה מעוצבת, המדגישה את חמוקי גווה ואת
עיניה העמוקות. שערה שהתארך משהו מתנפנף לכל ניד ראשה. כשאני
רואה אותה, לבי נצבט מקנאה. חבל שאינני גבר, אני מהרהרת
לעצמי...
|
האמת, קשה לזהות את התחנה לפי העולים. וכך אנו מצטופפים חליפות
מעונבות, שמלות מהודרות מקושטות תכשיטים נוצצים, בצד נעלי
עבודה וסנדלים שחורי רגל. רובם עם כפתורים באוזניים מציצים
בתחנה החולפת ובנייד שלפניהם כאילו אי אפשר להינתק לרגע ממה
שקורה בקופסית השחורה.
|
שכבתי עצומת עיניים, מפקירה את כתפי החבולה לידיו האמונות,
בעוד דמותו של הגבר מקננת בראשי. אין ספק שמר אלון ישראלי,
שמשום מה נראה לי מתאים לקרוא לו כך, הוא פגוע... מה הוא עושה
עם הצעירה השקופה? כאן תפרתי תסריטים ופרמתי אמרותיהם. יכול
להיות שהיא
|
מה שאני הולכת לספר לכם ישמע לא אמיתי לא מציאותי כזה של הברון
מינכהאוזן אבל כל מילה אמת, צבועה בעיניים שלי.
אז ככה נתחיל מאמצע כי החתולה עייפה מדי
|
גב' פינקלשטיין הייתה האחת, היחידה והמיוחדת במינה. בת בלי
גיל, אבל קלאסית כזו מדור הולך ונעלם. משחקת אותה אומללה
ומסכנה. לקחה דיירת בשביל להשלים הכנסות, כך היא טוענת. אבל
אני חושדת בה שפשוט קשה לה כשאין לה למי להציק.
|
דני עוזב את צפרירה בבית החולים ואת מי הוא רואה בתחנת ההסעה
ליד בקו"ם? חתיכה. מציע לה טרמפ, שומע מבטא אנגלי, מריח
פרומונים שמעורר את הטסטוסטרון שכבר רדום כמה זמן, מתחיל
להתחכך וממגע ברך לליטוף... שם תקליט והופה פותח. לא את הבקבוק
אלא את הבלונדינית.
|
התחבורה הציבורית באמריקה אף לא הייתה משו משהו. רק בערים
הגדולות כמו שיקגו, וושינגטון, ניו יורק ובוסטון ואולי בעוד
כמה, יש רשת ענפה מסודרת היטב מדויקת לרוב שנוסעת וקולטת אנשים
ומפזרת אותם ברחבי העיר. בערים הגדולות ברחבי הגלובוס כמו
ברלין, או להבדיל אלפי ה
|
דני מתעורר בוקר אחד. "תגידי לא מסוכן שאת דוחפת אותם... להיות
כל הזמן ביחד?"
"למה מסוכן?" מיתממת צפרירה?
"עוד עשויים להתאהב אחד בשני". "הוא לא יודע שזו אחותו... את
יודעת גילוי עריות וכל זה..."
"איך לא חשבתי על זה?" מחייכת.
לא הכל הוא צריך לדעת הדני הזה
|
פשוט לא היה לו מצב רוח. נו אפשר להבין אדם שאשתו חוזרת באמצע
הלילה מחיפה ומסיימת את חייה בתוך עמוד חשמל. עוד מעט שנה מאז
אותה תאונה ועדיין איש לא שאל אותו מה עשתה אשתו באמצע הלילה
על הכביש, בדרך מחיפה. טוב שכך.
|
אין לי ספק ששמעת בעבר על מקרים של גניבת זרע. כן, הנשים הללו
שחושקות בגבר ובציוד שלו ומקיימות יחסים ללא הגנה, כדי לסחוט
אותו אחר כך, לא שיש לי משהו נגדן. אם הגבר מטומטם דיו לחגוג
ללא הגנה מגיע לו שישלם. אבל זה לא המקרה שלפנינו נכון?
|
שני ילדים חמודים יצאו לשחק על החוף
האחד הביא כדור, השני לקח מקל.
שובבים האלה ותוך כדי משחק
האחד דחף את רעהו, סתם כך.
|
"שכחתי שיש כאן כל כך הרבה. פעם היה בשורה הראשונה ואסור היה
להוסיף שום סימן אישי, כולם היו אותו דבר. אבל עכשיו על הקבר
שלידו, יש תמונה ונדמה לי שהוא שוכב על יד בחורה." עכשיו היא
קצת מחייכת. "לפחות עכשיו הוא שוכב על יד בחורה, אלי שלי."
|
אין ספק שכמעט 95 אחוז מהגברים יענו זיון טוב ו- 95 אחוז
מהנשים יגידו איזהערב רומנטי עם נרות וקטורת וגיטרה מייבבת,
שזה בעצם אותו דבר. למה רק 95 אחוז, אתם שואלים? ובכן צריך
להשאיר כמה אחוזים לאלה שדווקא עכשיו מתחשק להם איזה סטייק
צעיר או פיצה עם פטריות
|
ישיבת ההנהלה הייתה סוערת במיוחד, וההחלטה גורלית. מה יהיה
נושא השנה ל"תחזוקת הסגל". הרבה נושאים הועלו, כל נושא נדחה על
הסף, על ידי אלה שהצעתם לא זכתה לגיבוי. ממש לפני שכמעט הוחלט
לוותר השנה על הסדנא, העיזה והציעה את שמו של המורה הדגול.
|
קראתי ולא האמנתי למראה עיניי. עברו כמה שניות עד שהצלחתי
להתעשת. מכה מתחת לחגורה. לתגובה כזו ממש לא פיללתי. אם הייתי
עדיין מעשנת, אין ספק שהייתי מדליקה סיגריה אחת או שתיים, אתם
יודעים בשביל לחשוב. אבל באין סיגריה הלכתי להכין לעצמי עוד
כוס קפה.
|
אז אני לא שמחה שקראתי את הסיפור שלך, אבל באיזה שהוא מקום
עכשיו רגשי האשם שלי פחות ברורים. אני מבינה איזה עוול נגרם לו
אבל אני לא בטוחה שאני באמת אשמה. אולי פעם נפגש כך על כוס קפה
ואספר לך יותר.
|
מעת לעת הייתה מבקשת "בואי נלך לבקר את מישקה ," ואני לא
יכולתי לסרב למרות שידעתי שהוא קבור בשורה העליונה ליד עצי
הברוש וההליכה תהיה קשה עליה. מה לא עושים על מנת לשמח אותה
אפילו אם זה רק ללכת לבית הקברות.
"הנה", אמרה סבתא והרימה אצבע קטנה, "את רואה, הכל כ
|
כן, אפשר לעזור לך?" אני שואלת במתק שפתיים.
"אל תגידי לי שאת לא מזהה אותי. אני זיהיתי אותך מיד, אפילו
שעברו כבר שלושים שנה לערך." לפחות אני יכולה למקם אותו על פני
הגלובוס. אחד מהבית, אבל עם תוספת של חו"ל בגלל המבטא האמריקאי
משהו.
|
"אל תבכה חמודי" מלחשת אליזבט. "אל תפחד הנה אני לא אעשה לך
שום דבר רע." וכפי שכולם יודעים, יצורים קטנים אפילו אינם
מבינים את שפת המבוגרים, יודעים להבחין בין קול מאיים וקול
מנחם והיצור הקטן נרגע, מתבונן באליזבט בסקרנות גוברת והולכת.
מבט חטוף והיא מזהה פצע
|
"אבל," גמגמתי, "אני לא מוכנה להודות בשום דבר." ובאומץ שאיני
יודעת מהיכן הגיע הוספתי, "אתם יכולים לענות אותי כמה שתרצו."
כל אותו הזמן חשבתי רק על אורי אילן ועל הפתקים שמצאו בבגדיו.
הייתי צריכה לכתוב פתק כזה, חשבתי, למען הדורות הבאים ולמען
אחותו של ארל'ה.
|
מאוכזבת פנתה לצאת מהגן. אבל אז כשהרימה עיניה ראתה אותו,
עומד בכניסה, מתחת לפנס רחוב חיוור. מכנסיו הדוקים ומחשבים
להתפוצץ, כובע המצחייה הנצחי על ראשו, סיגריה טעונה בקצה פיו
והוא מחייך. לא בטוחה אם היא רוצה לפגוש בו עתה,
|
הופתעתי לגלות את הבית מבולגן. באמצע חדר המגורים עמדו שני
ארגזים מלאי כביסה. הכיור היה מלא כלים, אפילו השולחן בפינת
האוכל היה עמוס בצלחות ושאריות אוכל. על צנצנת ריבה שהושארה
פתוחה טיילו שני זבובים. מה אומר לכם, כל כך לא מתאים למה
שזכרתי.
|
את לא כועסת עליי, נכון? כבר לא. תגידי, תגידי שלא, בבקשה.
אולי קצת? אל תשכחי מה שאמרת אחרי שהחזרתי את הפיקדון. את
זוכרת? את אמרת: "הוא לא ידע איך לחיות בשבילי, אבל לפחות ידע
כיצד למות, תוך התחשבות". ריגשת אותי, ילדה, כשאמרת את זה,
וכשבכית חשבתי לעצמי - היא
|
אומרים על הסיפור הבא שהוא סיפור עם אתיופי. על כך אינני ערבה,
אבל דבר אחד אני יודעת בבטחה, את הסיפור שמעתי במו אוזניי
מחברה טובה.
|
אני לא יודעת מה יותר חשוב הקשר עם העולם או הקשר עם הצעירים.
טוב לא נגזימה. העולם יותר חשוב כמובן אבל הסטודנטים מעניקים
לי אשליה מתוקה של מתקרבת לגילם. האמת, במהלך כל חיי המקצועיים
הייתי בסביבה של סטודנטים צעירים גילאי 30 מקס וגם זה בקושי.
אני כמובן הלכתי
|
אירועי הימים האחרונים היו מהירים מכדי לזכור את כולם, גם לא
חשה צורך יותר להחזיק את הכל בקופסת הזיכרון, הגיע הזמן לשחרר
את החבל חשבה, לתת לנהר לזרום בקצבו. לא רק ניתן תמיד לזרום עם
הזמן והלב. אז הגיע הזמן לוותר.
|
בימינו מתבגרות ילדות מהר. רק נסיט את הראש, או לא נשים לב
לשניה וכבר הן מסובבות לכל הגברים את הראש, מעוררות סחרחורת
קלה בחלציים. צו'-לין אינה שונה משאר ילדות בנות גילה, פרט
לעובדה שנסיכה היא, בת קיסרים. נסיכה שגדלה כשכל העולם מוטל
לרגליה.
|
צפרירה מרימה כוסית, מביטה בי קורצת ומתחילה בניגון מסורתי.
"ברוך אתה אדוניי, אלוהינו מלך העולם... שסחב אותנו עד לסין,
בשביל לחגוג את ראש השנה כאן בנכר. אני יודעת לעולם לא תסלחי
לי, על שגררתי אותך אחרי לקצוות תבל. אבל חייכי, כי עוד מעט
נחגוג גם בפרטי... אמן
|
הלוואי שהייתי יודעת היכן אני. ממולי בנינים גבוהים כמעט חסרי
חלונות. העברתי מבט מהרקיע שבצבץ מעל, חיוור ואפור, אל עצמי.
שמלתי הייתה קרועה מלפנים , חושפת חזיה שפעם הייתה לבנה,
אבל עכשיו מוכתמת בכתם של דם. אני מקווה שהדם איננו שלי...
|
אכן הגיע הזמן להחזיר את הגניבה לבעליה. גזל, היא מצטחקת
לעצמה. מי גזל ממי? היא נותרה עם שובו של המלך וזו עם המלך.
מדוע לעורר זאבים ישנים מתרדמתם? אבל הספרים צורבים את עיניה,
אולי מוטב להם שיישארו קבורים יחד.
|
איך שאני מתרווחת לי בנוחות מול המרדים הלאומי, מגיע צלצול
שמקפיץ אותי. אני מסתכלת על השעון. בשעה כזו מצלצל או מטורף
או... היד שלי קצת רועדת כשאני מרימה את האפרכסת
"הלו?" מהצד השני אני שומעת את קולה של צפרירה. בא לי לחנוק
אותה.
|
איזה מטומטמת תשלח לבעלי מכתב אהבה לתיבה המשפחתית? חולפת
מחשבה מהירה בראשה של צפרירה. למה היא משוכנעת שזה מכתב אהבה?
מאוד פשוט. בעלה, דני אוהב נשים מכל הסוגים ומכל המינים. הוא
משתדל מאוד להסוות תשוקה זו שלו כאילו שאישה חוקית לא יודעת
מתי הוא שב הביתה אחרי
|
בשעה ארבע ושתי דקות בדיוק, נשמעה נקישה. שלא כמנהגי, מיהרתי
אל הדלת. אין ספק שאחרי מסע העינויים הארוך מגיעים לו גינוני
כניעה. פתחתי אותה לרווחה והעלתי על פני את החיוך המיוחד של,
"סלח לי, זה מה שיש." מיהרתי לחזור למקומי הבטוח מאחורי השולחן
הרחב.
|
עם החלק של החופש אין לי בעיה מיוחדת, למרות שאם זה חופש
ארוך, אז זה בכל זאת מתחיל להיות בעייתי. לא תמיד אני יודעת מה
לעשות עם חופשים שנופלים עלי פתאום, במיוחד כשאני לא מוכנה.
|
להיות כלוא בגוף שלא מתפקד, עם מוח שכן, זה הכי נורא שיכול
להיות. רק העיניים של מנחם עדיין דיברו, אבל לא היה מי שיאזין.
אימו הייתה יושבת שעות לידו, מלחשת "עוד תראה, הכל יסתדר, אתה
תחזור הביתה." ואני?
|
נדמה היה שהכלב מדריכו כאילו בכוונה לעלות על כל המוקשים
האפשריים שבדרך, פח האשפה הירוק, עמוד חשמל, ערמת פסולת.
הצייתן והממושמע לא מוותר, עולה על המכשולים כולם, אבל לא
מתרגז.
|
דמותה השכובה על האלונקה משתקפת במראה. פניה חיוורות וראשה
מכוסה כובע ירקרק. ירוק אף פעם לא היה הצבע שלי, חולפת מחשבה
בראשה שמצחיקה אותה. על מה שהיא יכולה לחשוב עכשיו האם הצבע
הירוק הולם אותה או לא...
|
שם בחדרון המעופש מימשה את תודתה, וחזרה כעבור חודש ימים עם
הפרק הראשון. בכתב יד צפוף ומוקפד עם הערות והערות משנה. עם
תוספות והסברים, חלקם ארוכים יותר מהטקסט המקורי.
|
נתן לי להמתין, כמו אז לפני שנים. עמדתי בתחנת האוטובוס והשמש
מכה בפני. אלמלא ידעתי שהוא עכשיו אוכל את עצמו מבפנים, סביר
להניח שהייתי נוטשת את מקום התצפית וחוזרת שמוטת כתפיים, לבדי,
הביתה. אך מכיוון שבתוך תוכי ידעתי שאיכפת לו, המשכתי לחכות
|
ידעתי שהוא רוצה ממני משהו. או זיון או עצה ידידותית. לא יודעת
מה מחמיא לי יותר עכשיו.
"מה דעתך. אני כאן רק שלושה ימים. יוצא לארה"ב לאיזה חודשיים.
את יודעת, כבר מזמן פנוי. הילדים גדלו והחלטתי שהגיע הזמן
לחיים חדשים. רציתי לבדוק אם את עדיין מעונינת...
|
אז אני כמו חצי עם ישראל שלא יוצא לחופש, נוסע כל יום לעבודה
באוטו הדפוק שלי, טרנטה דה לוקס שנת 96. טוב, נוסע זו מילה
גדולה ולא מתאימה, כי אתם יודעים שהמדינה שלנו סתומה ופקוקה,
אז אני לא נוסע אלא זוחל. אבל מה לעשות, זה מה יש. עד שיבנו
לנו רכבת תחתית,
|
אודי נשכב לידי ואני יכולה לחוש את נשימתו החמה על ערפי. אני
עוצמת עיני ונותנת לטלטלת הסירה לישן אותי. מאחורי מלטף אודי
את שערי וידו מטיילת על גבי באיטיות ובנעימות. הוא מעביר ידו
על החלק הפנימי של זרועי וצמרמורת עוברת בגופי.
|
תגידו אתם, אם הבת שלכם אומרת שהיא הולכת למסיבה על חוף הים,
אתם חושדים במשהו? רק אמרתי לה שתיקח שמיכה ואולי גם סוודר כי
יכול להיות קריר והיא צחקה והלכה. יפה ותמירה, בשיער אסוף
שקווצה אחת שלו תמיד מתחמקת ועיניים בוהקות.
|
אין כל כך מה לעשות כאן אז אני יושב ומתבונן, לפנמים מציץ
למטה, מסכנים אלה שם. נלחמים, רבים, אוהבים, בוכים. כל כך
מצחיקים, אין להם מושג על החיים האמיתיים בשום כלום, אבל הם
עדיין מתכווצים ומבזבזים את כל הזמן שלהם על שטויות.
|
התראו בהפסקה שבין מפגש הפתיחה וטקסי המחויבות. הסלולרי צלצל
אחת ונדם. התנצלה בפני זה שישב לימינה ויצאה. מקווה שלא ישגיחו
בהעדרה, הישר לזרועותיו, מטפסים למעלה. כשנחתו כבר שקעה השמש.
גם שאריות ארוחת הערב כבר נאספו, זה מכבר.
|
ובי כל כך הרבה ישויות
מתרוצצות, מתקוטטות,
עיתים הולכות מכות.
|
"טוב, אני הולך אתכם אבל למה? מה עשיתי?" בפנים, אני מנסה
לשחזר אם היה משהו לא חוקי בהתנהגות שלי ביום האחרון או בשבוע
האחרון, אבל שום דבר לא עולה לי בראש. עם יפית היה סבבה. החדר
שלי מסודר וחוץ מזה אימא שלי לא תשלח אחרי משתפי"ם כאלה בגלל
חדר לא מסודר, נכון
|
היא צלצלה אלי לעבודה בדיוק באמצע שאני עם חגית, ככה מדברים,
היא עושה לי עיניים והבושם שלה מהבוקר משתק לי את הנשימה.
רציתי לטרוק לה את הטלפון, אבל משהו בקול שלה אמר לי היזהר.
|
פטימה הייתה יפה וטובה בעיניו, יותר מכל אישה שאת נשמתה לקח
במילניום האחרון. שערה השחור מתפתל על כתפיה השחומות, מלטף את
החזה הזקור ופטמותיה האדומות. והשמש מצחקת בעגבותיה הלחות
והמים מטפטפים לאורך גבה הישר לפסוקת שבין רגליה החסונות.
|
שמועת-שיעול מטפסת ועולה במעלה וניתן לחוש את המבט בעורף מהסוג
ההורג. בעוד יעלה מחייכת, מגיעה האלונקה מלווה בשומרי ראש
בבגדים כהים. והרי לכם עוד הבדל בין אדם מן הישוב ובין מורם
מעם. להם האחרונים שומרי ראש בבגדים אחידים, מגבעות שחורות
וכסיות לבנות.
|
עד היום אני זוכר את פניה שבתחילה היו מעוותות מכעס וכבמטה קסם
הפכו מחייכות. הולכות ומתרחבות אחר כך שמעתי את הצחוק ואחר כך
הגיע החיבוק שכמעט פרק לי את עצמות הכתף.
"איזה חמוד אתה," לחשה כשהיא מלטפת את ראשי.
"כמה שהשתדלת לכבודי, לא היית צריך כל כך להגזים
|
כולם נדחקים לחדר הבודד שניתן לה בקצה המחלקה אות למעמדה,
ואולי למצבה הרפואי. מכתרים את מיטתה. מנהלים דיאלוג מעל ראשה,
כאילו היא רק בובת הדגמה. מנהל המחלקה ד"ר דינאב מתחקר את
הזוטרים ואלה פניהם מסמיקות ונשימתם נעתקת כשאינם יודעים את
התשובה.
|
כששקעתי בקריאת קובץ הסיפורים לגעת במוות ולהישאר בחיים לאחר
אכזבות קשות שנחלתי לאחרונה בקריאת ספרות פוסט-פוסט-מודרנית,
חשתי הקלה והתרוממות רוח: סוף סוף מצאתי סיפורים עם התחלה,
אמצע וסוף, מחוברים למקום וממוקדים בנגזרת זמן.
|
"תגידי לי," אני פונה לצפרירה, "ואת אכלת את הסיפור הזה?" האמת
בא לי להגיד עוד כמה דברים, אבל אני מאוד זהירה כי אני מרגישה
שאני מתהלכת על ביצים לא מבושלות.
"האמת," עונה צפרירה ומדליקה עוד סיגריה. "בהתחלה לא כל כך,
אבל אחרי שראיתי את הספרים של הכל בו,
|
ידעתי שאני חייבת לחזור לגופי לפני שיהיה מאוחר מדי. אני יש לי
זמן. אני רוצה עדיין לחיות ולאכול ולשתות ואתם יודעים מה.
ואפילו לסבול אם צריך. לא רוצה בחיי בטלה עד סוף כל הדורות עד
שאגמר אפילו אם יש לי עוד כמה גלגולים, שאף פעם לא יודעים איך
יהיה הסיבוב הבא.
|
אבל אתם יודעים איך זה. ירדנו לעשות חיים, אני ומרגלית ונתקלנו
בזוג הורים מיובשים כאלה והיינו צריכות לדווח לאן, מתי, כמה
ולמה ולסדר את המיטה ולשטוף כלים. אחרי שני לילות סיננה לי
מרגלית, "אני גמרתי. רוצה הביתה." כמובן ששכחה כיצד הסתחררה
אתמול בלילה עם בועז
|
כאן, בכל פינה ברחבי בית החולים מפוזרות בעמדות, מטליות
לחות ומגבות נייר כל עשרה מטרים וקוראים לקהל לבוא לקנח את
האף ולנגב ידיים. מסבירים לו בתמונות גם כיצד. במחלקות הילדים
סלסילות מלאות בקבוקי חיטוי בהשפרצה, לקחת הביתה ומעודדים
את כולם: אחיות אחים מ
|
"אפילו מטבע של זהב הכינותי בשבילו, כמו שרצה." אני שומעת את
קולה במרחק. מטבע של זהב? שואלות עיני. מה עושה כאן מטבע של
זהב? הזכירה לי נשכחות. "זוכרת פעם שבאת וכולם היו? והוא נדנד
ונדנד? רצה לדעת אם כולנו יודעים מה צריך לעשות?
|
"זה מספר הטלפון שלי."
"ואת טרחת להתקשר אלי אחרי חצות כדי להגיד לי שטעיתי?"
"התקשרתי כדי להסביר לך שאתה צריך את המספר הנכון ולא את המספר
שלי."
"את יודעת, זה לא יפה להאזין להודעות שלא היו צריכות להגיע
לאוזניך." חשתי כאילו שפכו עלי מים קרים.
|
קשה לדעת בוודאות מה גרם לה להישאר שם, להתעטש כל בוקר, ולחייך
חיוך של לא כלום אל הקיר הלבן שממולה. אבל עבודתה הותירה לה
זמן לכמיהה למשהו נעלם, והחלל ששכן בבטנה התחתונה הלך וגדל.
|
אני מוצאת את צפרירה מתפתלת. המצח קר ורטוב. מגיבה אלי
באיטיות, אינני בטוחה אם מזהה אותי. נוגעת בידה. יש! לפחות יש
דופק, לא חזק. מהיר מאוד. קצת יותר מידי מהיר. ידי נוגעת במשהו
רטוב. מרימה את השמיכה המכסה את צפרירה. שלולית דם לא גדולה
בין רגליה. צבע טרי.
|
"באו לבקר אותך אתמול?" אני שואלת כדי להפעיל שיחה.
"לא, השנה לא הגיעו, אבל ידעתי מראש. אימא אמרה שאינה יכולה
יותר ביום הזיכרון, אז נסעה לאחותי בפלורידה, תשוב אחרי החג
ואז תבוא. ואבא, את יודעת, כבר איננו. הוא כאן באיזה שהוא מקום
לא רחוק ממני."
|
""נוח לך?"
"מאד." אני עונה במהירות, "יש לך גוף כזה חמים וטוב. נעים
להרגיש קרוב אליך. עייף? רוצה שנלך לישון?"
"זה בסדר. טוב לי ככה."
"גם לי."
"ו...לא אכפת לך אם...אם אני?"
ידעתי מיד למה הוא מתכוון. "אם תלטף אותי? להפך. זה יהיה מאד
נעים."
"את יודעת
|
אבל עכשיו כשאני חושבת על זה אני רואה מול עיניי את מריאלה בת
98 כן לא טעות בת תשעים ושמונה שיכלה להיכנס לספר גינס אם
הייתה רוצה. לא, לא בגלל גילה אלא בגלל העובדה שהיא גמדה
והיחידה שהגיעה לגיל כזה מופלג אני לא חושבת שהיא ממריאה
לגובה מטר,
|
עבודת הגמר שהגישה אלונה בסוף סמסטר א' הייתה מוכרת לי יותר
מדי וכשהתחלתי לדפדף נעשה לי חלש. בעמוד 4 למטה זיהיתי את כתב
ידי, ותוך שניות קלטתי. אלונה לקחה עבודה של תלמידה אחרת משנה
שעברה, תלשה את הדף הראשון של העבודה המקורית והחליפה אותו
בדף פתיחה חדש, על
|
וכשאני מרימה את הראש אני נתקלת בזוג עיניים חמות ומחייכות
הנעוצות בפנים עגולות ( כמו שאני אוהבת ) ואני מחייכת בחזרה.
שנים אחר כך עדיין נתווכח מי חייך ראשון ומי הזמין את השני
לדיאלוג. כיוון שג׳ורג׳ אינו קורא עברית, אודה באשמה. הייתי
צמאה באותו רגע לקשר אנו
|
עזבו
אני לבד אסתדר
מצוין,
אתם רואים
הנה יש כבר חיוך
חופשי על הבר.
|
אין לי מה לעשות בחדר המיון. אבל אני בכל זאת נמצאת בסביבה.
שוב עוברת על הטפסים שאצטרך למלא אם חס וחלילה... משננת מחדש
את כל הנהלים. לפעמים עוזרת לאחות למדוד חום, מזל שאין נפגעים
רציניים. האחרון שהגיע היה חייל בשם שלום שלום. כדור שרק שרט
את הקרקפת
|
"למה את כאן? גם את חולה?"
"הזמינו אותי. ומה את עושה כאן?"
"מה אני עושה כאן? אני הולכת למות. גם את הולכת למות?
השעון שעל הקיר כאילו עצר מלכת לשניה ושוב המשיך.
"אני לא חושבת שאני אמות בקרוב.. נדמה לי שיש לי עוד הרבה
זמן... נדמה לי שגם לך."
|
אך גם לפריירים יש מזל. שכנתו מרופדת החזה שראתה מחלונה את
ינקל'ה יוצא לעבודת הגינה חפצה להחליף עמו כמה מילים קלות,
ואולי קצת יותר ממילים, מגיעה בדיוק בזמן כשינקל'ה כמעט מתמוטט
על השביל.
|
סיפרתי לה שברדיו הודיעו שאני לא בסדר, כי שמתי עלי נעלי-בית
צהובות כששאולי שלי מת. והיא, לא אומרת לי מז'נונית וגם לא
משוגעת. רק שמה יד על הכתף שלי. לא, לא שמה רק ניסתה, כי אני
עדיין כואב לי הכתף ממזמן. וחוץ מזה אני לא אוהבת שנוגעים בי.
אבל זו ממזרתה רק ר
|
שישה חודשים חלפו לפי שהסכמתי לנחות על מטוס. בניגוד לכל הגיון
העדפתי הפעם להשכין עצמותיי במלון קטן. לא רציתי בהדר ומעליות
המרופדות. את ארוחת הבוקר הזמנתי לחדרי, קפה דלוח וקרואסון של
אתמול. אחר מיהרתי החוצה לא לפני שעיני נפלו על כתבה לא גדולה
בעמוד הפנימי,
|
"ל - ב - ר - ך. אה, אז הוא גם מגמגם. "כן", עונה החוזרת
בסבלנות, "לברך על הנרות לכבוד החג"...
"אבל אינני יודע את הברכה, " עכשיו יצא ממנו משפט שלם , תודה
לאל. "אין דבר" שוב החוזרת הזו, "אני אעזור לך ". לוקחת את
ידו. כנראה שגם במיטה צריך לאחוז בידו ולהוב
|
צפרירה ממשיכה לחייך, מרימה ראש ומגלה צוואר ארוך בוהק כאומרת,
שלכם אני, מי הראשון שינגוס? והם נדחפים, מבליטים, משתיקים גבר
את רעהו והגבשושית שבין רגליהם מתחילה לצמוח. אם לא היינו כאן,
אלא שם בג'ונגל האמיתי של החיים, אין לי ספק שעוד רגע, יתחילו
|
כל עוד אני בחברה רזה וצעירה, אני מצליחה לדמות לעצמי שאני יפה
וצעירה ורזה כמותם ואז מעיפה בבוקר מבט במאזניים ואומרת לעצמי
לא יכול להיות הרי אתמול זה היה פחות קילו. דואגת כחמש דקות
ועוברת הלאה. יחי האשליה המתוקה. כי מסביבי הרזות והיפות
משמשות לי ראי מעולה
|
"את מבינה, כל מה שרציתי זה רק סקס לפחות פעם בשבוע, ריבונו של
עולם אי אפשר לקבל קצת סקס בעולם הזה? הבטחתי לה שאשלם עבורו
בכל פעם כמו לזונת צמרת, שאקנה לה מתנות יפות, ואוציא אותה
למסיבות, אבל היא טענה שדיבורים כאלה מעליבים אותה וניתקה
מגע..."
|
נזכרתי בבית האבות היהודי מרווח ועצוב מאוד, ושתי קבוצות
היהודים רפורמיים זה בצד אורתודוכסים שוהים כאן ויש להם
שני בתי כנסת אחד ליד השני וכל קהילה מתנהלת בהתאם לאמונתה
כלומר מופרדת מרעותה. טקסים נפרדים לחלוטין ולכל קהילה הרב
שלה, ושני ארונות קודש. נדמ
|
חבל היה לי עליו, אבל מה יכולתי לעשות, אני לא אדם פחדן כמעט
הייתי אומרת שאני סובלת מעודף אומץ, איני סובלת מעקות מכל סוג
שהוא ו....
"אז מה את עושה כאן?" קרע את אוזניי קולו של החתול, "צריכה
להיות סיבה להימצאותך כאן, אחרת לא היית נמצאת כאן."
נזכרתי בציטוט
|
הנסיעה הביתה איטית,בגלל מכונית מרוסקת ואמבולנס שחוסם נתיב.
ליאורה מתבוננת בערן שהתחנן וקיבל רשות להסיע את המשפחה. זו
הפעם הראשונה שהוא מסיע את כולם, מתאמץ להוכיח את כשרונו כנהג
צעיר. היא מפנה מבטה אל עבר שדה החיטה שעוד מעט יעלה עליה
הקוצר. כאן נהרגים...
|
עם עלות השחר חזרתי הביתה לאחר צעדת הבוקר היומית שלי. שישה
קילומטרים, לא רע. גאה בעצמי נכנסתי הביתה מלווה בצ'רלי ומגי,
הכלבים הנאמנים שלי. ומי מקדם את פניי? אימא, מחויכת, ישובה על
הכורסא החדשה, וידיה בחיקה, שלוות.
"אימא? מה את עושה כאן? הרי"...
היא לא נו
|
פתחה את המים הקרים בזרם עז ונתנה למים לחפות את כולה מראש ועד
כף רגל. מבלי להסיר את בגדיה. עמדה תחת זרם המים המכה בגופה עד
שעורה הכחיל. רק אז טרחה להוריד בגדיה ולזרוק אותם על הרצפה.
עכשיו יכלה להתפנות לסבן עצמה בקפידה, לחפוף ראשה ולשוב
ולנשום.
|
הנייד שלה צלצל פעמיים, פצע את הלילה ונדם. שכבה מכורבלת,
אוספת את מה שנותר מליבה ההולם והתרוממה באיטיות, ידה מושטת אל
עבר הצלילים. הדליקה את מנורת הלילה והעיפה מבט. שלוש לפנות
בוקר, אלוהים, מי המטורף שיתקשר אליה בשעה כזו? ליבה המשיך
במרוצו הרוטט,
|
הסעודה נסבה על הביקור אחרון בישראל - היה נהדר, רק הטרידו
אותנו בשדה כשרצינו לצאת במשך יותר משעה. שאלו כל מיני שאלות
דביליות אם הבן למד בישיבה מדוע אינו יודע עברית ולמה אינו
מגיע ארצה ועוד שאלות מהסוג הכי מבייש ואני מתכווצת למשמע
הסיפורים
|
לפני ששילחתי אותו להיכל, צחק צחוק צבאי קצר. אצלי התרופפה
לרגע האמונה למשמע צליל קולו הבוטח. הרמתי עליו קול וגם מגלב,
בעיקר כדי להרשים את הסרנים שבאו לקחתו. לא עלה בדעתי שיעברו
פחות מעשרים וארבע שעות לפני שכל ייגמר, בקול שאגות בעלי חיים
וזעקות אדם.
|
הזעקות שבקעו מבעד המסדרון הארוך לא הותירו מקום לספק. לורה
נאנחה אנחה עמוקה, כזו שבאה מעמקי הנשמה. הטיבה את השביס הצחור
שעל ראשה, הידקה על כתפיה את השכמייה השחורה, החדירה למעמקי
ריאותיה נשימה עמוקה כאילו שהיא זקוקה לתוספת חמצן, לפני שהיא
חודרת לקודש הקוד
|
העיפה מבט סקרני, נדהמת מעצמתו של סנטר, בלורית מתנופפת בהירה,
צווארון פתוח ויד כבדה וחמה הנשענת על אדן החלון. עוד שנייה
והוא מסיט עיניו מהכביש לעברה. מפגש עיניים קצר וחיוך עולה על
שפתיו, כנראה גם על שפתיה.
|
ובדיוק בשבע ושתיים עשרה דחפתי אותו הביתה. הלכתי להחליף בגדים
"למשהו יותר נוח," וכשהדלת זמזמה צעקתי לו מחדר השינה, "תעשה
טובה תפתח חמודי."
"אחר כך נעמדתי בלאנזירה שחור דנטלים פומפונים ולחשתי, "אתה
בא?"
|
"בחור צעיר?" פתחה לי את הדלת במכנסיים קצרים וחולצת בטן קצרה
עוד יותר, "כנס, כנס בבקשה."
התמוגגתי. האמת, מאוד הופתעתי למצוא אחת כזו צעירה בפתח הבטן.
אני לא נתתי לה יותר מ.. טוב, לא חשוב העיקר שהיא באמת יפה,
אילו ראות מפותחות, ומה שיושב עליהן עוד יותר
|
איך הכל החל? זה כבר היה כל כך מזמן. הייתי אז צעיר ויפה
וחתיך. עשיתי עסקים נהדרים עם ידידינו מעבר לתעלה וגם עם שכננו
מהצד המזרחי. נהגתי בפארארי אדומה וקרעתי את העיר.
|
תאמינו לי. אני מסתכלת טוב על רוחל'ה ויקוב שמודאגים למה
תינוקת בת שלושה חודשים לא מתעוררת מטלפון ולא יודעת אם לבכות
או לצחוק, תאמינו לי. אם אתם עייפים והטלפון מצלצל ואתם לא
שומעים אז אתם חרשים? לא! אתם עייפים או לא רוצים לענות שזה
בעצם אותו הדבר נכון?
|
"בוא," אמרה לצחי שהיה עייף מכדי להתנגד לה. בוא, הולכים
לצנתור. הרופאה בצנתורים צחקה לה בפנים ללא בושה. "מה את כל
כך דואגת? אין שום סימן קליני, הכל תקין, מה את רוצה ממנו?
סיפור האימא הפולנייה הקלאסית... " לא הגיבה על העלבון. לא
אמרה מאומה, כאילו לא שמעה.
|
בדרך לבית החולים שמעה את המשיח של הנדל, והתאהבה בו נואשות.
לפני שאושפזה, הספיקה לקפוץ לחנות המוזיקה השכונתית ולקנות
לעצמה תקליטור כפול. וכך בין פרץ כאב אחד למשנהו, בין תקווה
לייאוש, התנגן ותרם להחלמתה. אתם יודעים מוזיקה יכולה לעשות את
זה, אם רק נותנים לה.
|
לא יודעת מה דחף אותי לומר כן. אני משערת שגם אני זקוקה לפעמים
לצקת חופש בחיי. והפעם באמת לא היו לי אשליות. פראג יכולה
להיות מאוד יפה בעונה זו של השנה. השלכת, גשר קארל. זו הזדמנות
מצוינת לבקר בבית הקברות היהודי.
|
"All Clear"
כולם נסוגו לאחור, למעט ד"ר רהט שהניח במהירות את הכפות על
החזה הלא מגולח וקיווה שהריח לא יהיה נורא.
"עוד פעם," אמרה צפרירה בקול בוטח.
"All Clear," גם הפעם הקו ישר. ממשיך לרוץ לרוחב המסך, שועט
קדימה באין מפריע.
|
כל השדים היו מתעוררים דווקא לעת ערב, בין שקיעה אדומה לחשכה,
בשעה שהייתה נכנסת למקלחת. שם הייתה מתפשטת בזהירות ובאיטיות,
בוחנת את דמותה הערומה במראה. יש שהייתה מרוצה ממה שהמראה
דיווחה לה, במיוחד מזקיפות קומתם של שדייה, ויש שהייתה מתכעסת
|
ועדיין איני מבינה כיצד יכולה ילדה, שבגיל חמש התחבאה מתחת
לשולחן כדי להקשיב לדברי המורה הפרטי ואחר כך ולדקלם את השיר
שהמורה ניסה ללמד את אחותה המבוגרת ממנה, שגמרה בהצטיינות תואר
שני בכימיה בתקופה של נומרוס קלאוזוס, ובו זמנית למדה בבית
הספר לאחיות כדי להיות
|
יש כמה דברים שבהם צפרירה ואני די דומות. הכושר לדבר כל הלילה
ללא הפסקה, להתלוצץ על חשבון הגברים. בכמה דברים מינוריים יש
בינינו הבדל תהומי. כמו למשל ביכולת האין סופית לערוך שינויים.
צפרירה רק גמרה איזה שיפוץ בביתה והיא באי שקט. מעניין מה היא
זוממת.
|
כל אישה צריכה שיהיה לה מישהו מהצד, למילוי מצברים, עושה טוב
לחיי הנישואין. אני חושבת בלבי כשאני חומקת מדירתו של הקבוע
שלי שבמרכז העיר. היה גם יכול להיות עוד יותר נהדר ומקסים,
אילמלא אני רואה אותו, בדרכי למגרש החנייה, את ד"ר שלגי, מחבק
שתי נשים צעירות
|
צפרירה תופסת לוק אחד ארוך ומיד מסכימה איתי. את צודקת אומרת
לי בחיוך. "רק זוג נשוי יכול לשבת כך, כאילו השני לא קיים,
לבהות באוויר, לשתות בשקט... תראי את ההם היא מצביעה אל עבר
זוג בפינה. "מים גנובים ימתקו, אה?" אין ספק הוא לא שייך
ל"היא," איך יודעים?
|
תשמעו, לא תאמינו מה קרה אתמול במשמרת הלילה. מנהל הבנק הכי
בכיר והמזכירה האישית שלו הגיעו לחדר מיון, דבוקים. בחיי
אומללים. שניהם אדומים מבושה וסובלים. נאלצנו לסחוב את שניהם
פנימה על האלונקה ולהזריק להם ואליום, כדי להפריד ביניהם. מה
זה מפחיד..."
|
הלחץ המוכר בחזה מספר לו שהוא מתחיל לחיות מחדש. יש חיים אחרי
הנישואין, ושלו יהיו ארוכים וטובים ויפים. לא עוד ארוחות בוקר
עם סוף ידוע מראש. לא עוד שממון רגשי, ואישה שנשארה מאחור בעוד
הוא דוהר קדימה. דבר אחד לא לקח בחשבון.
|
הייתי צריכה כבר לדעת
להבחין בין אכזבה וכישלון
בין תקווה ונאיביות ילדותית
בין
|
פוסעת בשביל
שחרשו לי גדולים
דומה יותר ויותר לאמי בגילי,
ללא התלתלים.
|
בִּכְדֵי לְשַׁפֵּר מַצַּב רוּחִי הַמִּתְנַדְנֵד
נִגְמַלְתִּי מֵעֲרוּצֵי חֲדָשׁוֹת
שֶׁכָּל הַיּוֹם מִבֹּקֶר עַד לֵיל
זוֹעֲקִים מָרָה רַע רַע רַע.
|
לְהִתְאַמֵּץ עַכְשָׁיו?
אֲנִי שׁוֹאֶלֶת אֶת עַצְמִי
בִּכְלָל כְּדַאי?
|
גַּם אֲנִי מֵעֵת לְעֵת מְשחֶקֶת מַמְצִיאָה
מַמְצִיאָה דְּמוּיוֹת, מַפְחִידָה אוֹתָם
מַפִּילָה עֲלֵיהֶם אֲסוֹנוֹת
וּמַצִּילָה.
|
נִרְאֶה כִּי שְׁטִיפַת הַמּוֹחַ
הִפְסִיקָה לַעֲבֹד
וַאֲנָשִׁים לֹא מַאֲמִינִים יוֹתֵר
|
ציפורי השיר ממציאים
כל יום מנגינה חדשה
וביחד עם צרצרים
ופריטת רוח על צמרת
|
מעשה אהבה אחרון
ואיש לדרכו ישכים.
מילות פרידה ונימוס,
נשאיר לאחרים.
|
גָּרַמְתִּי לְךָ הַרְבֵּה נַחַת
לִקְרַאת הַסּוֹף, אוּלַי.
גָּרַמְתִּי גַּם הַרְבֵּה צָרוֹת
וְהִכְבַּדְתִּי עָלַיִךְ, עַד בְּלִי דַּי.
|
Summer evacuates its place on earth
When green light turns to gold
Majestic spirits spins fallen leaves
And thunders are dying to begin
|
יש דברים מובנים מעליהם
בשגרה חובקת ים
והכל זורם מתפתל מתרחק
ניצת ופורח ודי
|
בסרט הזה כבר הייתי לפני שנים
וכמו במעגל הקטל וההתחדשות
אני ממשיכה להיכנס
בדיוק לאותן פינות ופיות
|
מאיפה יש לה החוצפה
להטיח דברי בלע
ללא הוכחה
להאשים
|
מאבק של חיים ומוות
ריקוד אהבה
איריס בלובן נפגש
לשנייה קצרה
האחד קורבן
|
אם ביקשת יפה
לך הייתי נותנת
גם זיון נהדר
גם כסף,
גם לחם,
גם יין.
|
ביד קלילה מציירת ערגה
מוסיפה תשוקה ועדנה
עוטפת הכל בצעיפי מלמלה
ומגישה תשורה למיטה.
|
מזיזים את השעון
וגם את החיים
הולכים לישון יותר מוקדם
קמים מתי שרק רוצים
|
It is well known that being away from home
Isn't easy, especially if you leave your family
And stay in a little town all-by-oneself
Alone
|
מילים, הגיגים, קטעי מחשבה
מתרוצצים במבוכה גדולה
רוצים לצאת, להיות ישות
המתקיימת בפני עצמה.
|
אל תיראה לעיניים
אלא בחן בתוך,
ואם אינך מבין, שאל,
כי החשק מתוק.
|
שעון החול אוזל
ניגר בין האצבעות
|
וכבר אני יודעת שלא ארצה לשוב
וכבר אני שוקעת ברחמים עצמיים
וכבר אני שוכחת
מתנות לבקרים
|
כאשר מניע נסתר
מחבל בי או ברעי
אני מרימה גבה
ושואלת
WHY
|
בראשית היה המפץ הגדול ה "WOW".
אחר כך זזו יבשות, תקופת קרח הופיעה,
רעידות אדמה, סופות טורנדו, שטפונות....
|
אֲנִי לֹא זְקוּקָה לַאֲבָנִים
בִּשְׁבִיל לְהִתְגַּעְגֵּעַ
אַתְּ עִמִּי כָּל הַזְּמַן.
|
בַּמַּצָּב שֶׁל אָסוֹן בְּרֶקַע
מְנַסֶּה לִשְׁמֹר עַל שְׁפִיּוּת שֶׁל שִׁגְרָה
לְיוֹתֵר מִזֶּה אִי אֶפְשָׁר לִצְפּוֹת כָּעֵת
לִצְעֹד אֶת הַמּוּבָן מֵאֵלָיו
לְוַiתֵּר עַל מַמְתַּקִּים וְשׁוֹקוֹלָד
|
הָאַלִּימוּת חוֹגֶגֶת
כָּאן וּמֵעֵבֶר לַיָּם
וְאֵין מִי שֶׁיַּעֲצֹר
וְיִזְדַּעֵק דַּי.
|
הַיּוֹם יִהְיֶה טוֹב מֵאֶתְמוֹל.
זוֹ תָּמִיד אוֹתָה אַשְׁלָיָה
שֶׁמִּישֶׁהוּ יִתְנַצֵּל
"לֹא הִתְכַּוַּנְתִּי"
אוֹ "לֹא הוּבַנְתִּי,"
וְיַהֲפֹךְ דַּף.
|
הַפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה בָּהּ
הִזַּלְתִּי דְּמָעוֹת שֶׁל מַמָּשׁ
הָיָה דַּוְוקָא בַּקּוֹלְנוֹעַ
בְּ"מִשְׁפַּחַת הַקֵּיסָרִים".
|
אָמַרְתִּי מַשֶּׁהוּ וְהִיא פָּשׁוּט נֶעֶלְבָה
וְלֹא הִצְלַחְתִּי לְהָבִין מַדּוּעַ נִפְגְּעָה
הַאִם מָה שֶׁלֹּא אָמַרְתִּי הִרְגִּיז?
וְאוּלַי לֹא הֵבִינָה אֶת הַמִּלָּה
|
כָּל חֻצְפָּן הַיְּאוֹרָה הִשְׁלִיכוּהוּ
וְכָל בּוֹגֵד סוֹפוֹ לַתְּלִיָּה
אֲבָל מִי יַאֲכִיל
אֶת הָעָם הַגָּדוֹל הַזֶּה
|
הבית ריק וסתור
אין אות או סימן
למשהו לא ברור.
|
בדרכים בהם הלכתי
לא מצאתי איש
לחבור עמו
אפילו לזמן קצר
|
האביב שוב מאחורי הכותל
מקושט ככלה לא תמימה.
שפע פרגים וחרציות, מלוא האופק.
יבול הדרים ותקווה.
|
אתה שוב בדרכים
משיל מאחוריך דמעה ואפר
יוצא לחופשי.
|
לא נפסיק ללכת
נעצום עיניים כשנבכה
ובבוקר נקום,
נלטף את האגו
ונצא
|
לא תמיד צריך להרים את היד,
מספיק את הקול בדציבל מתגבר.
גם לא מחויבת קרבת דם,
כדי שאיום יקלט.
|
אדם נולד לבד
ואל האור ישעה.
ולא חשוב מה צבע עורו
ולא משנה מה אמרו עליו בצעירותו.
|
אהבה וירטואלית מכאיבה
בדיוק כמו כל אהבה.
|
כשעזבתי החלה השמש להעלות גרה
לחמם הכל מסביבי וגם מסביבה
להזהיב שדות, ליבש את הגן
ובעיקר להעלות קיטור והרבה עשן
|
כָּל אַהֲבוֹתַיי נָמוֹגוּ זֶה מִכְּבָר,
עִקְבוֹתֵיהֶם אָבְדוּ בְּאָבָק הַדְּרָכִים.
יֵשׁ אוּלַי שֶׁעֲדַיִן זוֹכְרִים בִּמְעֻמְעָם,
אֲחֵרִים כְּבָר אֵינָם,
וְאֵינִי יוֹדַעַת מֶה עָלָה בְּגוֹרָלָם.
|
אהובי היקר
היחיד והמיוחד.
מדוע אתה מסתתר
האם הפחדתי אותך?
|
כל יום בין לבין
אני הולכת לפגוש באהוב.
לפעמים הוא מקדים
לפעמים מאחר
לרוב הוא כן.
|
בֵּין חֹשֶׁךְ לְאוֹר
וּבֵין דִּכְדּוּךְ לַיֵּיאוּשׁ
אֲנִי צוֹפֶה בַּחִיּוּךְ שֶׁל נֶכְדִּי
מִתְלַקֵּק וּפוֹתֵחַ פֶּה גָּדוֹל
גַּם הוּא אוֹהֵב גְּלִידַת שׁוֹקוֹלָד, כָּמוֹנִי.
|
מחכה לך עד כלות,
קצווי תבל עברת.
לו השחר ישכח לעלות,
תצליח להגיע.
|
אויבי לא רבים, מתרבים
עוקבים מאחורי בצללים
|
הייתה אהבה באוויר
משכרת חושים
וכל שנאמר
ונעשה
|
אם ספינתך על חוף טובעת,
ויש לך תחושה שהמדינה גם כן.
אם אין במי לגעת,
אפילו לא להתחמם.
|
בבוקר יוצאים העורבים אל הגן
הם שם לבד גם אני כמובן
סופרת עננים וטיפות טל שיבשו
|
בעיר הגדולה אין מקום לחמלה
הקרירות נושבת מכל פינה אפלה
אנשים מאבן ואולי מפלדה
מציצים בחלון לשחר בבואה
|
מציצה לפעמים
בהיחבא
מחפשת שיר
מחמם
|
ועתה, מתבוננת סביבי
מחפשת את שהובטח לי,
כדת וכדין.
ורואה בהקיפי רק צער וכאב,
חותכים בלבבות כסכין.
|
כשהייתי קטנה הבטיחה לי אימא,
את תראי, כשתגדלי יהיה אחרת.
יהיה לך כל מה שלבך יחפוץ,
את תראי, עוד תהיי מאושרת.
|
וכמו דיג על ספינה נטרפת
ממתינים לאות
מי יתייצב לחוף מבטחים
מי ישית יפתח ויקרא
ישרטט אות חיים
|
רוצה עוד קצת
בזבוזים ללא חשבון
קשקוש באנגלית רצוצה
חיפוש עקבות אהבת אתמול
|
לא נותר אלא
להתכסח עם סדין
מתחת פול ווליום מזגן
ולהזדיין
בסבלנות
|
אחרי התום
תגיע התפקחות והגיון שולט
את יום הדין ניבאו לנו רבים וטובים
ומה אם כולם טועים
ובסוף הרגש ינצח?
|
הפעם לא.
לא אלך אחריך.
שבעתי נדודים
סבאתי מרורים
גדשת את השאה
|
בקושי יכולה לתת לעצמי שם ומקום,
כלפי חוץ הכל כשורה.
|
אך הדלת נשארה חתומה
והצלי בתנור התיבש ונשרף
|
אורזת את חיי בשקית
אטומה מאבק
|
כותרות העיתונים מעלות אבק
ובטלוויזיה שידורים חוזרים מעולם אחר
אז נוחי לך בארץ ההזדמנויות
ואל תשכחי לשלוח בדל שורה
|
פעם זה רק הצחיק אותנו
אחר כך הפך מטרידן
כל שומרי הראש החכמים שלנו
לא מצליחים לגרשו מכאן.
|
תמיד נותרת בסוף
ברירה אחת ויחידה
להאמין בעצמי
או לא להאמין בכלל.
|
אין לי סבלנות אפילו לעצמי
מעייפת אחת
אני מנסה להרדם
אבל גם שם לא אמצא מנוחה
|
אין כמו הים
ללכת ולבוא כרצונו,
איש לא יעצור,
או יעמוד בדרכו.
|
בצקצוק לשון חלקה
אין כמוך
ישרה, הגונה
אנושית
|
שוררתי אכזבת חיי
שזרתי כתרים למדבר
עינגתי שדים
וקיבצתי מילים
בשרשרת אין סופית
|
המזוודה כבר ממתינה
בפינה
אין תוכנה כברה
אבל היא ממלאה פיה תחתונים
|
יש לי עדיין
מקום עבודה
כלבים שניים
|
כבר קטלתי את כל מלאי חלומותיי
אחד לאחד סימנתי ומחקתי
כבר נפלתי מכל הררי שאיפותיי
הרכנתי ראש, נכנעתי
ודממתי
|
לכשאשוב
יגרדו רוחות הקיץ
את קירות העיר
והזיעה תטפס במורד
שביל התפוזים
|
אישה משוחררת
משוררת
משחרת לפתחך
|
מקווה שאכזבתי,
לא חייכתי מספיק,
לבטח דיברתי המון.
|
אל תעמוד כמו עני בפתח,
אל תשנה כל שנייה דעתך.
רוצה כנס, הרגש כמו בבית
|
אלון עבות כבד שנים,
עומד ערירי וגלמוד מול ביתי,
מרשרש אלפי סיפורים.
|
מה הייתי עושה
אלמלי המילים
נוטפות מורידים מנוקבים
עמוסי כעסים
|
אלף נשים לשלמה
אלף ירחים ממתינים לגילוי
ואני באמתחתי
עוד מעט אלף יצירות ועוד
כמה הממתינות לגילוי
|
אל תבוא אלי עם מגלב משונץ
גם לא עם שירון מנוקד
רק בעיניים פקוחות לרווחה
תשוקה וערגה להבין מה
|
החיים האמיתיים
מתחילים ברגע שהחלטנו
שמספיק ודי להתברבר עם שטויות
וצריך לזרוק את כאבי הלב לפח
|
אני שונאת שאומרים לי
"אמרתי לך."
אבל מה לעשות,
כל כך מתאים לי בכאן.
|
אמרתי להם שלא יבואו
באמת אין צורך, אל תטריחו את עצמכם
אבל כל השבוע חשבתי
ותהיתי קיוויתי
אולי יקרה נס
אולי
|
אני שומרת הכול לעצמי
גם המילים עוברות צנזורה מקדמית
לא מספרת הכול לעצמי
שלא אתפתה
|
אני אוהבת אותם
קצרים ומעובים
חדים כתער ופוצעים.
מחדירים לבטן הרכה
תחושות ממחשכים
|
כל דבר שאתה,
אני יכולה פי כמה וכמה
לבכות או לזעוק
להתחנן על נפש רעי
להיכנס לדיכאון
או למאניה ציקלית
|
ואני אין בי כלום משל עצמי.
לב אבן אטום, מיובש וחשוף.
פי חסר, מתני עבות,
מחייך חיוך
של כלום.
|
שוחחתי עם עצמי
ולאני עניתי כך
אם לא תזעקי
איש לא ישמע
|
בכל מקום בו אנחנו נמצאים
נוכל למצא אנשים שאנחנו לא אוהבים.
ואין זה משנה אם הם רזים או שמנים,
זהובי שיער, או מקורזלים
בעלי עור כהה, או מטומטמים
פשוט, כאלה אנשים שאנחנו לא סובלים.
|
בוא נערוך אספה.
של אסופת האסופים
מקרוב ומרחוק יגיעו
הבודדים והגלמודים
|
אף גבר
מביע הכל
אם רק נתבונן בו מקרוב.
|
אם אין אני לי
עף אחד לי
ואם לא אתך
עם מי,
|
אפילו לסנאי יש את הסנאית שלו
לצחק בין ענפי העץ
לחבוק את הקור חודר
להתנחם
|
יש ימים בהם
הכול נראה אחרת
הכחול אינו צהוב
והירוק טבול בתכלת
|
זה כל שנדרש
להעביר ממני אליך
דף אחד בפקס
מה יהי כתוב עליו
|
אומרים כי מחשבות של מוות
הן סימן לאריכות ימים.
|
חשקתי באש כולית
להשקמת האושר
אך לא מצאתיך
בין קפלי סדין
|
אש לא הייתה שם
גם אישה כבתה
תמהה
|
הָיִיתִי מְשֻׁכְנַעַת
שֶׁסִּכַּמְתְּ עִם הַמַּלְאָךְ
שֶׁאֲנִי בְּמָקוֹם רִאשׁוֹן
וְאִם אֶזְדַּקֵּק לָךְ, תַּגִּידִי לוֹ, חַכֵּה רֶגַע.
וְתִקְפְּצִי הַחוּצָה, עַל הָרֶגֶל הַשְּׁבוּרָה.
|
בְּכָל אִשָּׁה רָזָה מִתְחַבֵּאת אִשָּׁה שְׁמֵנָה
שֶׁרוֹצָה לָצֵאת לַאֲוִויר הָעוֹלָם
לִזְעֹוק הִנֵּה אֲנִי
אֲבָל הַגַּנִּים, הַתּוֹרָשָׁה וְהַמִּשְׁפָּחָה
|
כָּל שָׁנָה בְּאוֹתָהּ תְּקוּפָה
צָצוֹת כְּמוֹ פִּטְרִיּוֹת אַחַר הַגֶּשֶׁם
בַּקָּשׁוֹת לְשָׁנָה טוֹבָה
שֶׁתִּהְיֶה מֻצְלַחַת טוֹבָה וּנְעִימָה
רְווּיַת אֹשֶׁר וּבְרִיאוּת טוֹבָה
|
צָרִיךְ גַּם חֲבֵרִים נְכוֹנִים שֶׁיַּעֲשוּ הַכֹּול
בִּשְׁבִילְךָ
גַּם יַעַזְרוּ לָמוּת אִם צָרִיךְ.
וְאִם לִחְיוֹת, אָז עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה
כִּי לָמוּת לבַד זוֹ מַמָּשׁ צָרָה צְרוּרָה.
|
עֶצֶב וְשמְחָה
יָרְדוּ שְׁזוּרִים זֶה בָּזוֹ
כָּל אֶחָד מוֹשֵׁךְ לְכִוּוּנוֹ.
וַאֲנִי,
כְּלוּאָה בָּאֶמְצַע
|
בֶּאֱמֶת
לָאֱמֶת יֵשׁ תָּמִיד שְׁנִי צְדָדִים
זוֹ שֶׁלְּךָ וְזוֹ שֶׁלִּי
|
כְּשֶׁהַצְּלָלִים מִתְאָרְכִים וְהוֹלְכִים
וְהַשֶּׁמֶשׁ כְּבָר הִטְבִּיעָה
אֶת כָּל סְפִינוֹת הָאַשְׁלָיָה
אֲנִי שׁוּב נוֹכַחַת לָדַעַת
|
הַיּוֹם עָלַי לְהִתְחָרוֹת
בִּמְטוֹסֵי עַל
בְּגִיבּוֹרֵי עַל
אוֹ בְּגוּרֵי עַל
|
הִתְעוֹרַרְתָּ בְּמִיטָּתְךָ
וְלֹא קַר לְךָ
וְיֵשׁ לְךָ מִי שֶׁמְּחַיֵּיךְ אֵלֶיךָ
וְאוֹכֵל מַמְתִּין לָךְ
וְגַם כּוֹס קָפֶה אוֹ תֶּה
|
מִטְרִיָּה פִּרְחוֹנִית חִיְּכָה אֵלַי
וְשָׁאֲלָה לִשְׁלוֹמִי
וְגֶבֶר מְזֻקָּן עַל אוֹפַנָּיו
פִּנָּה לִי מָקוֹם בַּמִּדְרָכָה.
|
ועכשיו באמצע החיים
את מספרת לי ש-פוס שברו את הכלים?
ולא משחקים?
את לא חושבת
שמישהו כאן פשוט הגזים?
|
בבואה נושקת גלי ים,
ערפילית את צילה עוטפת.
גלמודה ומיותמת היא שם,
את גלי הים נושקת.
|
אני רואה את צלליתו המתרחקת
עצב רקום על כתפיים שפופות
גרירת רגלים מהדהדת
קרוב מכדי לבכות
|
בוא נדבר על אהבה
סוחפת, מדליקה, עד כלות החושים
כשהלב מחסיר פעימה והראש בעננים
רגלי אחכך בשלך מתחת לשולחן
בלי התחייבויות - רק ריגושים.
|
אשליה ממוסגרת
מביטה מחלון
תפאורה כה מוכרת
גם החזון.
|
כמה טוב שאתה כאן
בודקת את עצמי
כמעט הכל נמצא עימי
|
בזמן שאתם ישנים
אני מתמתחת
שותה עוד כוס קפה וחושבת על הבית
מה נשמע ובכלל מה שלום הכלבים
|
וככל שמתעקשים
לזכור אירועים אלה ואחרים
באים וקופצים חדשים
נרגשים, נרגזים
|
היה יכול להיות גרוע.
זו את שהיית יכולה להיות שם מתחת.
|
בינינו לבין עצמנו
יש להודות
הכל פוזה
לא יותר ולא פחות
|
לחש כחש ערפדים טובעים
בים של מלח ודמים
שלושה גמדים
ארבעה אריות
כמוהם אפילו את לא תוכלי להיות.
|
כל מה שאומר עתה,
עלול להתפרש לכאן ולכאן
|
בכל העולמות
זקוקים לשלשה.
שניים שיחיו
ושלישי שיפרש
או יקלקל
|
לא כועסת לא זועקת
רק מביטה בי נוגות
הרוח מלטפת שדות
מלחשת בהם רק סודות
|
לפעמים אני תוהה
על מה ולמה המהומה?
ולמה למשמע קולו אני נמסה
|
יש מקומות יותר טובים
לבלות בהם ערב קסום
|
השמלה הלבנה צרה עליה בשני מספרים
והחולצה הלבנה שלו כבר ראתה ימים יותר טובים
אפילו שהיא נושאת תווית מנצחים
|
בעולם של פארארי אדומה
שועטת ברחוב ערפלי
לחסרי הבית ולרעבים אין משמעות
|
פרפרנית שחלפה
עוררה חשק
ונשכחה
עילה ועלמא
|
אני חסרת אונים, רואה אותך בעלבונך
וכל שאני יכולה הוא לברך ולקלל.
לברכך שתמותי מהר ותפסיקי לסבול
ולקלל האלוהים שכך לך פסק,
|
מישהו יביא פרחים
אני כבר הזמנתי עוגה
כמה חיוכים
אולי מילות ברכה ותודה
|
לרוב אני קוראת את שאין שם
וטווה אלפי הסברים
בעיקר מהסוג ההורס מגדלים
|
בדממה,
שומעים את הדשא צומח
במרחק,
הקול נפער לברקים
לגעגוע,
יש ריח של דשא רטוב
|
לפעמים מבלי שתרגיש
אחמוק ואמריא לשחקים.
אשחק עם כוכבי מרום
|
היום כבר
צריך מזל
בשביל לחיות
בשביל למות
|
הזקן רק ישב בפינה ובהה
הגשם הדקיק ליטף לחייו בשקיקה
כאילו היה נערה
|
בשלב מסוים,
כבר לא שומעים את תקתוק שעון העיתים.
גם לא רואים את חליפת המכתבים.
|
בבוא הסתיו,
עת רוח קוצרת שיבולי חצבים
וציפורים מטיילות בשבילי נדידה,
יושבת לכתוב לך
|
הַשָּׁרָב מְנַטְרֵל אוֹתִי מִכָּל עִסּוּק
הַזֵּעָה מִיַּבֶּשֶׁת תָּאִים וּמַחְשָׁבָה
וַאֲפִילּוּ הָרֶגֶשׁ מִתְרַסֵּק
|
אצבעו מטיילת על פני
מלטפת לחיי ושפתיי
נאחזת בעוצמה בחזי השופע
מקרבת פה לפטמה זקורה
|
מי חכם וידע
להבחין בגבול הדק,
שבין אושר וחרדה.
בין אמש ובין תאווה?
|
גבר יודע אשה בחופזה
בלילה עוד הרשים מלמולה
אך לעת שחר
מתבוסס באשליה
של שגרה מהוהה
|
כמה מחבריי הטובים ביותר הם גברים
הייתי שמחה לו היו עוד...
מהסוג החכם והלא המתנשא,
מהסוג המבין והיודע,
|
כשתהיי גדולה תביני
כשתהיי גדולה, תחכימי
ולכל שאלה תהיה לך תשובה
אולי אפילו שתיים.
|
עדר פילים שועט
דורס כל במרוצו
אחריו משתרכים
כמה כלבים שוטים
מחקים התנהגותו.
|
לפעמים יש לקחת גורל בידים
לחבוק העצבות,
במטפחת משי רכה,
ולצאת במחול,
למרות שלא בא לי עדיין
כי זו הדרך היחידה שאני מכירה.
|
גז עצבים.
לא לחשוב, לא לדבר,
לא לקרוא עיתון
גז יש בתנור
וגם.
|
גזרתי על עצמי שתיקת התנקות.
יצאתי החוצה לאגור קצת כוחות.
לראות מה חדש ומה נשתנה,
לחפש אחר שמש זורחת וקצת אהבה.
|
גודלתי בשדות העצב הנצחי
בין לבין כוכב נופל
על חיוך אקראי
|
והגל חודר אותי
ומלטף
מרגש יצועי
מכווץ פטמותי
יוצא וחוזר עוד ועוד
|
בחושך הם מתגמדים
לאחר מאבק בשטנה
במקומם פורחים
האוב והדאגה
|
לראות פניך טרם גירוש.
ללטף נחש מפותל מתפעל
לחשוב כיצד הכל החל
בתפוח, נשיקה ופיתוי.
|
לפגוש באתמול
בלתי אפשרי
ובמחר
כבר לא בשבילי
|
מְדַפְדֶּפֶת בָּאַלְבּוֹמִים
שֶׁל טִיּוּלִים מִלִּפְנֵי שְׁנָתַיִים וְיוֹתֵר
עִרְבּוּל שֶׁל דְּמֻויּוֹת וּמְקוֹמוֹת
נוֹפִים וַאֲנָשִׁים.
|
כָּל עוֹד זוֹכְרִים, הֵם עֲדַיִן חַיִּים
שׁוֹכְחִים עַוְלוֹת מְצוּקוֹת, מְרִיבוֹת, מַאֲבָקִים.
וְרַק הָרְגָעִים הַיָּפִים זוֹהֲרִים בּוֹהֲקִים
כְּיַהֲלוֹמִים.
|
אֶת אֲשֶׁר בֶּאֱמֶת עַל לִבִּי
אֲנִי מְקַפֶּלֶת
מַחְבִּיאָה בֵּין צְלָלִיּוֹת
וּמְגֵרוֹת חֲתוּמוֹת.
|
כָּל דַּקָּה מְקָרֶבֶת אוֹתָנוּ
אֶל הַסּוֹף הַבִּלְתִּי נִמְנַע
טְעָנוֹת וּמַעֲנוֹת וְרִיבִים
מְרַפְּדוֹת אֶת הָאַשְׁלָיָה
|
אֶת מְקוֹם הַשָּׁנוֹת הַטּוֹבוֹת
הַמְּעֻטָּרוֹת בְּיוֹנִים וּבִנְשִׁיקוֹת
הֶחֱלִיפוּ צִלְצוּלִים בְּמִגְווָן טְעָמִים,
וְאַחַר כָּךְ בִּיפִּים שֶׁל וְוטְסאָפִּים,
הָאֵס אֵם אֵסִים וְהַסִּמְלוֹנִים.
|
לא עומדת דום,
רק עוטה מסכה
ריקנות ממלאה את חלקה
ובטלפון דום שתיקה
|
חשקתי בך
ובלשונך הלחה
גם באביר
העומד בגבורה
|
לזכר אהבות
שקברת בעודן באיבן,
בביטחון עצמי נודף
תבוסת עשן.
|
איני יודעת מי הדג כאן ומי הדייג
אין ספק דגת אותי פעמיים,
בלילה אחד
|
לאדם אופטימי כמוני
דכדכת היא בעיטה מתחת לחגורה
תוקפת, לא מוזמנת
מעוררת שכחה
|
מעפר ואפר יצרתי אותך,
הוספתי חוכמה גם יצר.
ואתה הלכת ודפקת אותה,
והשלכת הכל מאחורי גווך
בגלל תפוח, אדמדם
ואישה.
|
לפעמים טוב לשקוע
בעצבות ומלנכוליה
אפילו לבכות פה ושם
ככה סתם לעולם.
|
תעודותיו מוצגות
לראווה מרהיבה
על קירות משרדו
הרחב.
|
תחשבי על עצמך דקה
צועקת הפרסומת.
ואני, גם אם אחשוב
על עצמי שעה, שבוע
|
עוֹד הֲגִיג נוֹלִיד
וּנְשַׁחְרֵר לָאֻמָּה
יִהְיוּ שֶׁיִּקְרְאוּ
אֲחֵרִים יָרִימוּ גַּבָּה:
|
הֲכִי חָשׁוּב לְהַמְשִׁיךְ לְחַיֵּךְ
לְפַזֵּר עֲלִיצוּת כְּמוֹ אֲבַק כּוֹכָבִים
לְסַפֵּר סִפּוּרִים מְעַנְּגִים.
לְהַעֲמִיד פָּנִים.
|
אֵלֶּה הַחַיִּים
חַייָּבִים לְקַבֵּל אֶת
הַטּוֹב עִם הַבְּעִיטָה
אֶת הָעֶצֶב עִם הַהֲבָנָה
|
וַאֲנַחְנוּ
מַרְגִּישִׁים אוֹתָהּ בָּאֲוִיר
לַמְרוֹת הַמְּהוּמוֹת
מַרְגִּישִׁים אוֹתָהּ בָּעֲצָמוֹת
וְהִיא הַפַּעַם כָּאן
עַל מְנַת לְהִישָּׁאֵר
|
בֹּקֶר אֶחָד אַתָּה מִתְעוֹרֵר
וְהָאֱמֶת בּוֹהֶקֶת
כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ בַּצָּהֳרַיִם
אַתָּה מְיֻתָּר
|
אָז לִידִיעַת כָּל הַנּוֹגְעִים בַּדָּבָר
אֲנִי מַעֲדִיפָה לָמוּת מִזִּקְנָה
בְּגִיל 91 אוֹ שָׁם בַּסְּבִיבָה
בְּמִטָּה רְחָבָה
|
כְּשֶׁאַגִּיעַ לְּגִּיל שְּמוֹנִּים
אַלָקְּלֵק אֶׁת כָל הַגְּלִּידָה שֶׁבָעוֹלָם
בְּכָל הַטְּעָמִּים כַמּוּבָן
וְּלאֹ אֲוַתֵר עַל פֶׁרְּלִּינִּים
עִּם שִּבְּרֵי אֱגוֹזִּים
טְּבוּלִּים בְּרוּם וְּצִּמּוּקִּים.
אַזְּמִּין לִּי גִּ׳יגוֹלוֹ צָעִּיר
|
אֶתְמוֹל בַּלַּיְלָה חָלַמְתִּי
שֶׁחָזַרְתִּי הַבַּיְתָה.
וְחִכּוּ לִי בְּפִנָּה, לְיַד רח' הַבּוֹנִים
כָּל חַבְרי מִשֶּׁכְּבָר הַיָּמִים
|
אֲנִי יוֹדַעַת לְהַפְעִיל אֶת שְׁתֵּי יָדַי
וְהַמּוֹחַ שֶׁלִּי פּוֹעֵל עַל שְׁנֵי חֲצָאָיו
מַרְגִּישׁ וְחוֹשֵׁב בְּיָמִין וּבִּשּמֹאל.
וּלְמַזָּלִי יֵשׁ לִי עֲדַיִן שְׁתֵּי עֵינַיִים וְרַגְלַיִם
|
כִּפְסַנְתְּרָנִית לֹא הִצְלַחְתִּי לְהַרְקִיעַ
גַּם לֹא כְּכַנֶּרֶת וִירְטוּאוֹזִית
רַק כִּמְשׁוֹרֵר קָטָן, קְטַנְטַן,
פִּצְפּוֹן.
שֶׁיָּמָיו כְּבָר סְפוּרִים וּמְדוּדִים,
|
הֵנָּה גַּם הֵם מִתְפּוֹגְגִים
הַחַגִּים
רוֹקְנוּ לָנוּ אֶת הַכִּיסִים
וְהִרְחִיבוּ הַכֶּרֶס
|
סָפַרְנוּ שָׁבוּעוֹת
וְלָבַשְׁנוּ רַק לָבָן
הָאֵם
גַּם מֵרַקְנוּ הַמַּצְפּוּן?
אוֹי זֶה הָיָה מִזְּמַן.
|
יוֹם
יוֹם אֶחָד אֶתְעוֹרֵר
וַאֲנִי בְּפָנָמָה.
הָייְתָה רְעִידַת אֲדָמָה
וְהַכֹּל מְנֻתָּק.
אֵין טֵלֵפוֹנִים אוֹ אִינְטֶרְנֵט
|
לְהָכִיל אֶת כָּל הַיֹּפִי
צָרִיךְ רַק לְהַשִּׁיר מַבָּט
וּלְחַפֵּש-
|
סַבְתָּא לֹא אוֹפָה עוּגוֹת,
כִּי יֵשׁ רוֹלְדִין בַּסְּבִיבָה
וְלֹא מְבַשֶּׁלֶת קְצִיצוֹת,
כִּי אֶפְשָׁר לְהַזְמִין הַמְבּוּרְגֵּר
|
זֶה יִהְיֶה יוֹם נִפְלָא
הַיּוֹם שֶׁיָּגִיחַ אַחֲרַי הַמָּחָר
הוּא יָצוּץ בַּהַפְתָּעָה
בְּאוֹר בּוֹהֵק וְצָלוּל
|
הַיּוֹם כְּשֶׁאֲנִי צוֹפָה בְּהִתְהַוּוּת
אֲנִי מִתְבּוֹנֶנֶת בַּפְּלִיאָה
וּמְבִינָה אֶת כּוֹחוֹ שֶׁל הַמְּטֹרָף
לִגְרֹר אַחֲרָיו אֲנָשִׁים
שֶׁפַּעַם הָיוּ מְסֻגָּלִים לַחְשֹׁב
|
וַאֲנִי מְפַשְׁפֶּשֶׁת בַּמַּחְסָן
וּבְמַרְתֵּף מְלֵא חֲפָצִים וְאָבָק
וְלֹא מוֹצֵאת אֲפִלּוּ לֹא סִכָּה.
קָשֶׁה לִי לְהַאֲמִין
שֶׁאִישׁ לֹא עָש-ָה לִי רַע
|
יוֹם שִׁשִּׁי בְּעֶרֶב
סָאנִי מְבַקֵּשׁ לָצֵאת
מֶגִי מַעֲדִיפָה לְהִתְבּוֹדֵד.
הַסָּלָט שֶׁהֵכַנְתִּי עֲבוּרִי
לֹא מַתְאִים לִשְׁנֵיהֶם.
|
הַסֵּפֶר הֶחָדָשׁ שֶׁלִּי
יֵאָסֵף אֶל רֵעָיו בְּבוֹא הַיּוֹם
וְהוּא טֶרֶם נוֹלַד.
עֲדַיִן בּוֹעֵט בְּנִבְכֵי הַמַּחְשֵׁב
מִתְקַשֶּׁה לִבְחֹר
|
וַאֲנִי רַק שׁוֹאֶלֶת בְּזוֹ הַתְּמִימוֹת
הַאִם כְּשֶׁאֶפְגֹּשׁ בְּפֶרֶא פָּנִים אֶל פָּנִים
יִתְקַע בִּי סַכִּין אוֹ יְחַייֵּךְ בִּשְׁקִיקָה
וְכֵיצַד אַבְחִין בֵּין בֶּן-אָדָם וּבֵין פֶּגַע רַע?
|
לְכָל אֶחָד הָרָישׁוֹמוֹן שֶׁלּוֹ
אֲבָל בְּיַחַד הַמִּצְרָף חֲסַר.
קְטָעִים שֶׁנִּמְחֲקוּ,
אֲפִילּוּ מֵהַזִּיכָּרוֹן הַקּוֹלֶקְטִיבִי
וְאִישׁ לֹא יָדַע "בֶּאֱמֶת" מָה הָיָה.
|
רֹב חֲבֵרַי
כְּבָר הָלְכוּ וְאֵינָם
חֶלְקָם נָשְ-אָה הָרוּחַ
אֲחֵרִים נִכְנְעוּ לְגוֹרָלָם
|
לֹא כֻּלָּם אוֹהֲבִים לְהִתְבּוֹנֵן
לֶאֱמֶת בָּעֵינַיִם
הִיא מַטְרִידָה, מַפְחִידָה
מֵעוֹרֶרֶת אֵימָה.
|
הָאִישָּׁה הַהִיא
זְקוּקָה,
כְּמוֹ כָּל אֶחָד,
לַחִבּוּק.
וְלִפְעָמִים,
לַחִבּוּק וְלָרַחֲמִים.
|
לִהְיוֹת אַחַת וִיחִידָה
זֶה לְנַסּוֹת לְהַשבִּיעַ אֶת רָצוֹן כֻּלָּם
אָבֵל הֲיִי כֹּל מַה שֶׁעָשיתִי הָיָה נִפְלָא
כִּי לֹא הָיָה לְמִי לְהַשְׁווֹת
|
הָאַלִּימוֹת בָּרְחוֹב הֵרִימָה רֹאשׁ
מִלִּים, קְלָלוֹת וְרֶצַח פּוֹלִיטִי נִתְעָב
אִם אֵינְךָ מָסַכִּים אֶת דַּעְתִּי
הִסְתַּלֵּק מִכָּאן מִיָּד אוֹ....
|
צָרִיךְ לְהִתְאַמֵּן שָׁעוֹת
לְהַמְתִּין בְּסַבְלָנוּת
וְהֵנָּה הוּא מַגִּיעַ
מְחַמֵּם אֶת הַלֵּב
|
כְּשֶׁעָזַבְתִּי כְּבָר הָיָה בֹּקֶר
וְהַפַּעֲמוֹנִים טֶרֶם הִתְעוֹרְרוּ
רוּחַ קַלָּה נָשְׁבָה עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה
וְהֶעָלִים שחֲקוּ שָׁם צָ'ה צָ'ה צָ'ה
|
הָייְתָה
הֶחְזִיקָה מַעֲמָד
כְּמוֹ גְּדוֹלָה.
אַךְ בְּצוֹק הָעִתִּים
|
אֲבָל הַשּמיים עוֹמְדִים לִפֹּל
לֹא רַק עָלַי. עַל כֻּלָּנוּ
וְלֹא אוּכַל לַעֲש-וֹת דְּבַר
הַשֶּׁלֶג נָמַס בַּקְּטָבִים
הַמַּנְהִיגִים הַמְּשַׁקְּרִים
|
אני מתבננת בה, ממרחק,
באישה האחרת.
לא יותר יפה,
לבטח לא יותר חכמה.
|
הבית הבא יהיה קטן וחשוך
ארבע אמות
וצפיפות איומה
מקווה שיהה לידו גם אלון
|
כל היום מזיזה ניירות
דוחה אנשים על הסף
קפה מתקרר ומסך מתערפל
אין לי שליטה במצב.
לא רוצה יותר
ולא יכולה יותר
אבל אין לי ברירה.
|
חמוץ החמצן שהובלת לנחיר
באת לקלס, ונמצאת מסביר
את חוק ההתמדה,
הפעולה והתגובה
ואולי נוסחה מתמטית יפה
מי ינחש וידע
מה מצאת בפיזיקאי
כבד מחשבה
וחכמה
|
אותה הגברת
ללא שינוי אדרת
הכאב שישוב שם,
מתרגלים.
|
הגיע הזמן לארוז מזוודה
וללכת.
לסדר בית ושולחן,
לסגור מאחורי את הדלת.
|
הדרך הקלה
לברוח היא
לעמוד במקום אחד
ובמקום לצרוח
|
הדשא של השכן
ירוק
הכל ירוק אצל השכן
גם הפנים אחרי השתייה
אבל קריר שם
ויורד גשם
כמעט כל השנה
|
למאמינים הוא נביא
לכסילים - מצביא
לעיוורים - מנהיג
לסופרים - נושא לשיר.
|
הצבא נלחם
והמנהיג מתלהם
והאופוזיציה
|
הוא שאל
אוהבת?
עד כלות הנשמה.
אז מתי תבואי אלי לדירה?
|
אבל אני מתחייבת ליהנות
מכל שנייה בחול
לשכוח מפרשיות חדשות
וישנות
|
גלי הוויה שהיו ואינם
נשברים כתמיד על החוף הלבן.
מחפשת אותך במרחק,
אך את בעצם עימי כל הזמן.
|
הולך החבל אחר הדלי
והעיור את הפיסח מוליך
ורק הגוסס מחייך
כי יודע
|
אבל ההיגיון נרדם
והשכל כבר לא מה שהיה
(שוכח לפעמים)
ורק הרגש צוחק
|
מתבוננת בדמותך
המתרחקת מאחור,
איזו החמצה.
|
יש אהבה בלי חיים
ויש גם חיים בלי אהבה
|
הטוב מחליף הרע וחוזר חליפות
ואין לדעת מה אירע
וכיצד תשנה האות
|
הטפשות מדברת מגרונה
בעת ריתחה
|
ואז גיליתי
שזה ממש חבל
אבל זה לא זה
החרוז כבר לעוס
וההיגיון קצת עקום.
|
היום של אחרי
לא חייב להיות פיצוצים
וזיקוקי דינור
ולא נשיקות שורפות שפתיים
|
שלום תמוה, קצת קצר
חמש מילים, שורה וקצת.
כנראה שאתה עסוק או ראשך מפוזר
ואני חיכיתי עד בוש
לשווא.
|
הייתה שם תמונה
של עצים ערומים בשלכת
והרוח שחקה בקפלים כתומים
לפעמים.
|
אני מותירה מאחורי
כמה ניירות ריקים
סל אשפה בפינה
כסא ריק
שיתחמם תוך שנייה
פה ושם חיוכים
כן, גם דמעה שקופה
|
לא צעיר ולא חכם
מתרפק ומבקש החוצה
מתחנן ומבקש אוכל
עטור שומנים
ולחלוחית של אהבה
|
על משלנו
אפשר להתעלק
לנצל את התמימות והנאיביות
לסחוט קצת כיס ולב
|
גם כשמצב הכי הכי גרוע
לעולם לא ארים ידיים,
|
האור כבה ונדלק
כל יום מחדש
לא מזהים זריחה
לא שקיעה.
שום דבר.
|
עדיין אני תוהה,
קצת מבוהלת חושים
האם הכעס שלי הוא,
או חייזר מארץ קדומים.
|
ואתה יכול להמתין
ולקוות לטוב
אנחנו כאן ממתינים
עד בוש...?
|
יהללך זר ולא, פיך.
מלכך פנכה שכמותך
יד מזדחלת הישר לאוצר
בעוד פיך עמוס בדברי תהילה.
|
המוות יאה לו
ככלה ביום חופתה
גם הרוע נבלע
בגופתו הנבולה
|
שמורה אצלי, חקוקה על סלע
למקרה שעוד תרצה להגיב.
עדיין מחכה לאות חיים ממך.
מקסימום נחקוק
מילה שונה
|
נתבקשתי לכתוב
המלצה
לחיים
|
מסלול מכשולים
תמיד רצוף שאלות.
|
הראו לי את המעין
ממנו היא שואבת את הרוע
מזקקת אותו לטיפות ארס מענג
|
אמרו המשולש ההוא מסוכן
גם המשולש הגדול, גם זה הקטן.
|
באצבע קלילה, בחיוך מקפיא
תאסוף אותי בזרועותיך,
ונמריא.
זה לא אתה שמפניו אני יראה
אלא כל מה שיקרה טרם בואך.
|
ערומים
נתייצב
נמתין לאות סופת חולות
|
הנמש מסמיק מבושה,
יען כי הנמושה מתחתיו,
משנה דעתו חדשות לבקרים.
|
נערה נאווה יצאה לשוטט בשדה
להריח פרח אדום ויפה.
לפתע מאי-שם הגיח בדהרה
שור עטור קרניים
|
הנשיקה שהלכה לאיבוד
מצאה את עצמה
על כורסא
|
הסיפור הבא
תקוע
לא לבלוע ולא
|
אתם עוד באים בטענות אלי
ומכנים אותי עורב רע רק-רע, רק-רע
ואומרים שאני מתנהג כחיה?
הסתכל לי בפנים אחי,
ואמור לי דעתך...
|
עוד לפני שנאמר ויהי אור,
היה הכל שחור משחור.
אנשים משרכים דרכם באימה,
פוחדים מכל רחש ומכל מגע
רק העורב שאז עוד היה לבן,
מרחף גאה גבוה מעל כולם.
|
להפסיק את המאבק.
להפסיק את המרוץ המטורף נגד הזמן.
נגד קמטים וצלקות החיים,
נגד מילים ריקות,
וסקס מזדמן.
|
ראיתי שמעתי
חוויתי עולם
ימי שישי בבדידות עגומה
אין ארוחות חינם
|
ויום אחד תכה על חזה
ותשאל את עצמך, למה
אבל זה יהיה מאוחר מדי
ותוכל לבוא בטענות
|
כמה פעמים
צריך היה לסבן אותו
בכדי שיבין?
חוכמתו וכוחו ברעמת שערו
וגם כשהייתה על ראשו,
רק בין חלציו שכנה.
|
הקוקו שלנו
זקוקה לקן
כדי להשמיד ולהרוס
כל מקום טוב,
|
שקיעה מאדימה פני רקיע
פוצעת לבי, בהרהורי גסיסה.
|
המאבק על השפיות
כבר מיותר
כי מה נותר לו לאדם
אפילו לא מחר
|
כמו כולם ויתרתי
איך שהוא ומתי שהוא
לא באתי לבקר
אפילו לא הרמתי טלפון
היא הרי הייתה
רק הייתה
|
המקרר מיותם
משועמם
אותות דאגה
רגש?
|
שלכת עמדה אז בארץ
ואני לא הבטתי אחור
ידעתי צריך ללכת
אולי יום אחד עוד אחזור.
|
בשובי המתינה לי רק השממית
ירוקה קטנה וחיננית
מחייכת בחלון,
זנבה זקור
|
כשתיזכר
יהיה כבר מאוחר
ואפילו השמש כבר לא תצית
עור שדוף
|
מאז שאני זוכרת את עצמי,
אני סובלת מבעית התמכרות רצינית.
אני משערת שעברה בתורשת גנים
וגם באמצעות חינוך קפדני.
|
...שוב,
אהיה נקייה
ידיים
לא תרעדנה בשקיקה
והמחשב רק ישיר
|
התפר שבין העונות
מרדים עצים עייפים,
משכיב מקצתם לעולמים
בבתי העלמין,
ובכבישים שחורים
וריקים.
|
הַזְּמַן עֲדַיִן רָץ
רַק אֶתְמוֹל הָלַכְתִּי לְבֵית סֵפֶר
וְלָחַשְׁתִּי שָׁלוֹם כִּתָּה א'
דָּנָה קָמָה נָחָה
וְהָלְכָה לְבַּיִת רֵיק.
|
כָּל שָׁנָה אֲנִי בּוֹרַחַת
מֵהַשָּׁרָב, הַהִתְלַהֲמוּת הַטִּמְטוּם.
מְחַפשת אֶת הַפְּרִיחָה
הַשַּׁלֶּכֶת וְהַשַּׁלְוָוה בְּשדוֹת זָרִים.
|
וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר
וְעוֹד יוֹם עָבַר
וּמְשַׁגֵּעַ אֶת כֻּולָּנוּ
מְש-ַחֵק כְּאִלּוּ
אָנַחְנוּ עַכְבָּרִים בְּמַלְכֹּדֶת
וְלָמָּה לֹא, אִם אֶפְשָׁר.
|
ואולי,
יום אחד, ברבות הימים.
וחי גבר עם כבש,
ואישה עם נמר תרבץ.
|
נותנים,
והיא מתרבה,
כמו שפנים ביום גשם.
לפחות השירים,
נוצצים אחר כך,
|
באור ראשון יתייצבו בחמדה
כל הגדולים בוועדת החקירה:
שר בדימוס ושופט במיל,
נציגת הנשים,
ולאיזון
איש ציבור, די עשיר.
|
נלחמות על מקומן על ישורת ענף
ומספרן עולה בהתמדה
כל ערב מתווספת עוד רגל
וצווחה והמולה
|
עדיין מוכרחה
לבחון את סוף סופו של קהלת
אולי משם תבוא הישועה
נבואות, עצבות וסוף העולם
כן, גם הן עדיין באופנה
|
הארץ גועשת.
פה רעידת אדמה,
שם מלחמה.
|
מִפְגָּשׁ מִשְׁפַּחְתִּי רַב עֲנָפִים
פָּקַח אֶת עֵינַי
|
בְּבֹקֶר רֹאשׁ הַשָּׁנָה
הָיָה אָבִי מְטַפֵּס
וְקוֹטֵף רִימּוֹנִים,
מְקַלְּפָם בִּקְפִידָה
|
אֲנִי עֲדַיִן זוֹכֶרֶת
אֶת רֵיחַ פְּרִיחַת הַהֲדָרִים
הָיִיתִי לוֹקַחַת לָרֵאוֹת
וּמְשַׁחְרֶרֶת
הָיָה נָעִים.
|
עוֹד שִׁיר וְעוֹד הִרְהוּר
יָפֶה פָּחוֹת, יָפֶה יוֹתֵר
זֶה רַק סִימָן שֶׁאֲנִי עֲדַיִן כָּאן,
וְאִישׁ עֲדַיִן לֹא הֵזִיז
|
סינדרלה כבר לא גרה כאן יותר,
גם הדלעת נעלמה עם השוער.
המלך הוא ערום, זעקה הבתולה,
והשלג כיסה על הכל בתמיהה.
|
הגיע הזמן לגמור חשבון
לסגור מחברות,
ללכת לישון.
|
שלי, השוכב לא עלינו
מה זה לחוץ,
מתחמם בקושי - אחרי שעות
וכשהוא סוף סוף מגיע,
זה כל כך מעט
שאין לי ממש ברירה,
אני גומרת במקלחת קרה...
|
הם ירדו לארץ זוגות
התן, התנין והקוף.
|
"קומי, עורי אחותי זזזזזזזזוגתי
מה לך כל יום מול המסך הזזזזזהוב
בחוץ יפה, ומתרחשים שם דברים
יש שם זזזכרים מלטפים
|
זיבה'לה יקרה
כבר זמן שלא ראינו
אותך במקומותינו
|
החיים מתחילים תמיד מנקודה מסוימת.
ונמשכים בזיג-זג משונה שכזה.
|
קח את זמנך בידך
חבקהו חיבוק מתמשך
|
פוגשת את עצמי בשירי
ולא מאמינה
זו אני?
מתבוננת במראה
|
הָייְתָה לִי חֲבֵרָה
חֲכָמָה, נְבוֹנָה וַעֲסוּקָה
מִדֵּי פַּעַם הָיוּ לָהּ
כַּמָּה דַּקּוֹת בִּשְׁבִילִי
|
הַקּוֹרוֹנָה אָכְלָה לִי
אֶת לוּחַ הַזְּמַנִּים
אֶת הַהַרְצָאוֹת
הַמּוֹפָעִים
|
חַגִּים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵינוּ
כָּל אוֹיְבֵנוּ מֵאָז, מִפַּעַם
וְהַיּוֹם כְּמוֹ בְּכָל שָׁנָה,
לְזֵכֶר עֵגֶל הַזָּהָב
|
חברויות בנות שנים
מתמוססות
כמו גרגרי חול
על תילי חוסר הבנה
ורוחות קדים
|
הָרְשׁוּת נְתוּנָה
אֲבָל הַחוֹבָה בּוֹעֶרֶת
לְרוֹמֵם עַצְמִי וְגַם אֲחֵרִים
לִכְתֹּב שִׁיר חַייְכָנִי
|
ראי מה עשית חוותי אחותי
כשצחקת עם נחש,
בגן עלום ופראי
|
ציפור לא צייצה
שמש הסתתרה מבושה
ורק אימא ידעה
שנולדה לה בת
|
כחומה בצורה אתייצב סביבך
אושיט ידים חסונות
אעצור כל אבן בנופה
כמו סופר מן
אפילו סופר וומן
בשבילך.
|
לצאת לחופשה זה תמיד נהדר
רק אם תתגעגע אלי , כמובן
ותקפוץ לביקור מרחבי העולם
תגיש את הפרח ששמרת בצד
|
שמים תכלת
מים טורקיז
ריח גופרית
ארוחת בוקר עם
|
אחרי שתגיח מאחור
תחבק אותי חזק
ולא יודעת
|
מחזרים
ממוחזרים
גם מזדמנים
כבר דהו
|
פעם חשבתי שחכמים כולם
יושבים ומתכננים ומפעילים את העולם
הנשיא, שר הצבאות, שר מהלחמה ושר המשקאות
התפכחתי
|
יוצאת מפגישה.
כאב, תוכחה, בושה, אכזבה.
מתחילה לרדת במדרגות, גם המחשבה.
למה הגבתי בכאן...
|
מילים מפוזרות כאן ושם.
בעלות משמעות כמובן
שמרחיבות את הדעת
ומדליקות את הנשמה.
|
ואפשר לחלום חלום כהה
בו הדלת אט נפתחת
ואתה עומד שעון
|
מאחורי האפס
ממוקמים
מיליוני אפסים
שרואים רק את
האפס מקדימה
|
עדיין מתרגשת
מנוסע מזדמן
שעשה את כל הדרך
בדילוגים בין בלוז וחן
|
עוד ירצו עוד,
יתגעגעו לשלווה
המדומה
יחפזו את דמותי
בתמונה.
|
ואל תשכח לחרוז
אבן עם גבן
יהלום עם גרדום
וכעס עם עלבון?
אופס פספסתי
|
התקום במה ותתרומם
יפה ובהירה מתמיד?
אני נושאת תפילה
לאלוהי המחשבים
|
בִּשְׁעַת מֹר מֻקְדֶּמֶת
כָּל הַשּדִים מִתְעוֹרְרִים
מְקַפְּצִים בַּחֲלַל הַחֶדֶר
וּבְעִקָּר מַתְרִיסִים
|
אַל תַּאֲמִינוּ לַפִּרְסוֹמוֹת
זֶה לֹא הַמַּשְׁקֶה
גַּם לֹא הָאַבְקָה
אֲפִילּוּ לֹא עֲשַׁן סִיגַרְיוֹת
שֶׁמְּשַׁפֵּר אֶת חַיֶּיךָ
נוֹתֵן לָהֶם טַעַם וּמַטָּרָה.
|
פניו העגולות תלויות היו
על ענף גבוה
מול פני
|
לכבוד הבוקר החדש
טמנת לי מלכודת.
כמה שורות רכות,
בלי להכביר מילה.
|
כמה אנרגיה היא משקיעה
ביישור פינות עלומות
בעבודה על פי קוד מוסרי
שמעולם לא היה קיים
או עדכני
|
הָיְיתָה פַּעַם יְדִידוּת.
וְיוֹם אֶחָד הִתְפָּרְקָה.
הָרוּחַ פִּזְּרָה,
עָלִים יְבֵשִׁים כִּסּוּ וְנֶעֶלְמָה
|
הֵם נוֹלְדוּ כָּאן בָּאָרֶץ;
הָלְכוּ לְבֵית הַסֵּפֶר, כַּמְּקֻבָּל.
שָׁרוּ בְּפֶסַח מָה נִשְׁתַּנָּה
וּסְבִיבוֹן סֹב סוֹבּ סוֹף בַּחֲנֻכָּה.
|
יֵאוּשׁ הוּא רַק מַצָּב זְמַנִּי
צָרִיךְ לְהָקִים לִכְבוֹדוֹ
מִקְדָּשׁ עִם אִיקוֹנוֹת וּפְסָלִים
נֵרוֹת דּוֹלְקִים
|
יֵין רִימּוֹנִים לֹא צָלַח בְּיָדִי
זוֹכֶרֶת אֶת הָרֵיחַ וְהַטַּעַם
אַחַד הַדְּבָרִים הַבּוֹדְדִים
שֶׁעָש-ָה אָבִי לְמַעֲנִי
|
אֲבָל שׁוּם כְּלוּם לֹא יַעֲזֹר לְךָ
מִתַּחַת כָּל הַזִּיּוּף וְהַקְּלָלוֹת
הָיִיתָ וְנִשְׁאַרְתָּ
חַסְרַת בִּטְחוֹן
|
ידו הייתה בדבר
איך לא
חסך ממני צער וטרחה
בעיקר עבודה קשה
ועכשיו אני אישה משוחררת
|
יש רגעים בהם הכל משובש
ומה שתעשה
אין בו ממש, לשנות
ולא נותר אלא
להתקפל ולהמתין
שיחלוף האות
|
אני קצת שונה
לא בהרבה.
החיוך קצת דהה,
לעיני משקפיים,
אבל אני עדיין רואה
את הברק בעיניים.
|
השלכתי יהבי
על כוכבי הלכת
אך הם הרחיקו נדוד
לספרות אחרות
|
נוהג בקאדילאק מצוקמק בצבע כחול
בוהה בבוקר מול מסך מעורפל
ומצקצק בלשונך
|
"אֵיךְ הִשְׁתַּנְתְּ, מַמָּשׁ לֹא לְהַכִּיר
נִרְאֶה גַּם שֶׁצִּמַּחְתְּ כְּנָפַיִם."
"כֵּן, אָגִיב
"אַתֶּם רוֹאִים
לִפְעָמִים הַשִּׁנּוּי מוֹפִיעַ סְתָם כָּךְ
|
גַּם הַיּוֹם הַזֶּה
יְיאַסֵּף אֶל אֲבוֹתָיו בִּדְמָמָה
וּמִי שֶׁלֹּא יָצַר, בָּנָה, הָגָה
|
כל שנה בין עצמאות לשבועות
כשאני מטיילת בשדות
קוטפת לקט ושכחה
ויודעת
|
- ממש לא
- בחיי שכן:
תמיד זמין
לא צריך לחכות שיעמוד
או ירתח
|
יותר לא אבקש ממך דבר
לא סיכה מטפחת או עכבר
אסתדר עם מה שיש
על כוחותיי אסתמך
|
ממזרח מגיחות
יחידות העילית של החום.
נושבות בכתום,
סביב גופך החסון.
|
היא תבכה
תתקבל בברכה
יתנהגו אליה יפה
יכו מתחת לחגורה
|
והרצינות אוכלת כל חלקה טובה
מיבשת דמיון
מבליטה אגו מעופש
ואבק על אדן החלון
ואני ארצה לצחוק לפעמים
על עצמי בעיקר
אך גם על אחרים
|
המזוודות כבר ארוזות משלשום
המקרר והמזווה ריקים
רק קצת קפה אדום של עילית
בייגל מתייבש
|
עדיין חושבת עליך לסירוגין
מחפשת אותך בין שורות ודרכים
יש ימים שאת נעלמת מהר
ויש ודמותך משתקפת בפרח חיוור
|
יש לי הכול שהראש רוצה
מקום עבודה מובטח
ונלווים קבועים
חברים לעבודה
|
כִּי סָב אוֹ סָבְתָא
זְקוּקִים לְהַרְבֵּה אַהֲבָה
וּדְאָגָה וְחִבָּה
וְאִם אַיִן יְלָדִים אוֹ נְכָדִים
|
כְּשֶׁחוֹשְׁבִים עַל דִּיאֵטוֹת וְאוֹכֵל
מַשְׁמִינִים
וּכְשֶׁחוֹשְׁבִים עַל שָׁלוֹם הוּא בּוֹרֵחַ
וּכְשֶׁחוֹשְׁבִים עַל יוֹם יָפֶה
הַשָּׁמַיִם מְעֻנָּנִים
|
עַכְשָׁיו זֶה הָרֶגַע.
לֹא מָחָר
הַיּוֹם, עַכְשָׁיו, וְכָתַבְתִּי.
וַאֲנִי כּוֹתֶבֶת מֵאָז שֶׁעָמַדְתִּי
עַל דַּעְתִּי.
|
כַּמָּה אֶפְשָׁר לְהַעֲמִיד פָּנִים
שֶׁהַכֹּול סַבָּבָּה, מַקְסִים, נֶהֱדָר
וְשׁוּם דָּבָר לֹא כּוֹאֵב, לֹא מֵצִיק
לֹא מִסְתַּתֵּר בְּחַדְרֵי חֲדָרִים
שֶׁל הַגַּעְגּוּעַ
|
כַּמָּה מִלְחָמוֹת צָרִיךְ אָדָם
לַחֲווֹת בִּימֵי חַיָּיו
כְּדֵי שֶׁיָּבִין
שֶׁאֵין זוֹ דֶּרֶךְ הַחַיִּים.
|
אֵלֶּה הַחַיִּים
חַייָּבִים לְקַבֵּל אֶת
הַטּוֹב עִם הַהַפְתָּעָה
אֶת הָעֶצֶב עִם הַהַשְׁלָמָה.
|
לבטח אינך יודע כוחה של מילה,
היכולה לשפד מלכה כשפחה,
להצמיח קרנים בראש מלך,
להציגו בפרהסיה כלמך.
|
כוכב הצפון
טועה ומטעה
נד כסומא
בין גלי יבשה.
|
גם המת רוצה
שיחשבו עליו לפעמים.
מת לבא לביקור
לראות מה העניינים
|
את הצהוב גנבו לי צוררים
טלאי על טלאי כיסו השמש
וירח חרציות להתקומם
|
כל עוד
הראש עובד
והרגש טרם עומעם
|
זו רק האמונה, ביד גדולה נעלמה,
שמחבקת אבות ובנים,
בריקוד נצחי של איבה ושנאה,
אולי גם תקווה.
כי הפעם ימצא קרבן אחר.
|
כשאשוב
יחזרו החיים לשגרה
עבודה, מנוחה, אהבה
או היעדרה
|
ציפיתי שלפחות
שיר ייוולד
כואב , עצוב
או מתרונן
|
הגיגית עולה על גדותיה
ואבא צועק
כביסה ביום כיפור?
|
לו רק הצליח להשיר
קנוקנת סבל משתרג
להתפרק מעצב ונים
אחת ולתמיד
|
כשאהיה קטנה
שוב לא אבקש דבר
לא כוס קפה
אפילו לא חיבוק נמהר
|
חיה במהירות האור
והכל אפשרי
מצפצפת על כל דבר שזז
וחוגגת את אנו באנו
בעולם פראי.
|
כשהכול ייגמר
אל יבוא בחטף
בחשכת ליל
ואל יבוא בסערת ברקים
ושיטפון
|
כשתבואו לבקר
אל תשכחו את הדלי והסחבה
את המים יש לקחת מהברז בפינה
|
עוֹד מְעַט יוֹם הַשָּׁנָה
אֲבָל כָּל יוֹם אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עָלֶיךָ
דֶּרֶךְ צְבִיטָה קְטַנָּה.
|
לִפְעָמִים אֲנִי גַּם בָּדָד
אֶת הַתַּעֲנוּג הַזֶּה
נֶאֱלֶצֶת לִבְלֹעַ
כְּחֵלֶק מֵהָעִסְקָה הַקּוֹסְמִית
|
כְּשֶׁעָצוּב לוֹ אוֹ כְּשֶׁקָּר
הוּא דָּמוּם
כָּל שֶׁיִּרְצֶה זֶה לִיטּוּף קָטָן
שֶׁיַּזְכִּיר לוֹ שֶׁהוּא חַי וְאָהוּב, כַּמּוּבָן
|
לְסַפֵּר, לִלְחֹשׁ, לְקַוּוֹת, לְשַׁנּוֹת.
מִלִּים מְעוֹרְרוֹת אַשְׁלָיָה
וְהַלֵּב מְקַווֶּה
שֶׁמַּשֶּׁהוּ יִשְׁתַּנֶּה כְּבָר מָחָר,
|
כְּשֶׁאֲנִי שמה רֹאשׁ עַל כַּר. אֲנִי תְּמֵהָה
עַל מָה אֲשׁוֹרֵר מָחָר.
כֵּן, אֲנִי עֲדַיִן תּוֹהָה. וּמָה יִקְרֶה אִם לֹא אַצְלִיחַ
לְיֶלֶד שׁוּרָה?
|
לְהוֹרִים מֻדְאָגִים
שֶׁמְּשַׁלְּחִים אֶת יַלְדֵיהֶם
לְמִסְגְּרוֹת הַחִנּוּךְ לַפָּעוֹטוֹנִים
לַגַּנִּים, לְבֵית הַסֵּפֶר וְגַם
לַמּוֹסָדוֹת מִּתְקַדְּמִים.
|
יֵשׁ שֶׁיּוֹצְאִים לְרִיצָה קַלָּה
אֲחֵרִים חוֹפְרִים בַּגִּנָּה שֶׁל הַשְּׁכֵנָה
יֵשׁ שֶׁצּוֹעֲקִים, מִתְעַצְבְּנִים
שׁוֹבְרִים אֶת הַטֶּלֶוִיזְיָה
אוֹ בּוֹעֲטִים בְּרֶגֶל לֹא נְכוֹנָה.
|
שְׁתַּיִם בַּבֹּקֶר לֹא יְשֵׁנָה
חֲלוֹם בַּלָּהָה קוֹל קוֹרֵא בַּחֲשֵׁכָה
הָעוֹלָם שֶׁהִכַּרְתִּי מִתְמוֹטֵט וְהוֹלֵךְ
חֶלְקוֹ נִש-ְרַף, עוֹלָה בַּלֶּהָבָה
|
אֲנִי כְּבָר דֵּי מוּכָנָה
צַוָּאָה כְּבָר יֵשׁ, מִמְּזִמָּן
וְכַמּוּבָן גַּם הַנְחָיוֹת מַקְדִּימוֹת.
אֲנִי לֹא סְגוּרָה עַל הַמּוּסִיקָה
|
הַיּוֹם לֹא יָבוֹאוּ אוֹרְחִים
מֻתָּר לֹא לְכַבֵּד אֶת הָרִצְפָּה
גַּם לֹא לֶאֱסֹף ת'פְּרוּרִים
אוֹ לִשְׁטֹף כֵּלִים מֵאֶתְמוֹל
|
לֹא לְפַחֵד מֵהֶעָתִיד
הוּא מִמֵּילָא יַגִּיעַ וְיַפְתִּיעַ
וְנָא לֹא לְפַחֵד מֵהַגֶּשֶׁם
מַקְסִימוּם יַרְטִיב אֶת הַגִּנָּה.
|
כְּשֶׁאֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁסּוֹף
הָעוֹלָם מַגִּיעַ
אֲנִי אוֹכֶלֶת קְצָת שׁוֹקוֹלָד
אִם, אָז לָמוּת מְתוּקָה
|
פַּעַם שָׁאֲלוּ אוֹתִי
מָה תִּרְצִי לִהְיוֹת כְּשֶׁתִּהְיִי גְּדוֹלָה
וְעַד שֶׁהֶחְלַטְתִּי סוֹפִית
זְמַנִּי עָבַר.
|
לא צודק, אמרת
ככה לא מגיבים.
אני פשוט לא מבין את הצעירים
|
לא היום
החיים
אינם
ההתחלה
אולי המשך
למשהו שכבה
|
לא זוכרת מתי צחקתי בפעם האחרונה.
צחוק צבאי קצר או ארוך מתגלגל,
שגרה רודפת שלווה מזויפת,
ובדידות מתיבשת על ענן.
|
באמת לא חייבים לחגוג דווקא
בקריסמס או סילבסטר
אפשר בכל יום ובכל שעה
אם יש עם מי ובעיקר על מה.
|
לא לזוז
לא לחייך לא
לא להניד עפעף
החיים ישובו למסלולם
כמדי שנה בסתיו
|
אני עוד חיה ונושמת
אבל נגמרו לי הסיפורים
וגם דיכאון כבר לא סחורה-עובר-לסוחר
|
בין ירח מלא לירח פחוס
בין תקווה לייאוש
התמוססו המילים
|
חלום של שנים הולך ונכחד
באבק המציאות
הגועשת
|
במקום בו איני רצויה
לא אציב רגלי
לא אלחם אפילו על זכותי
לנשום.
|
הבדידות הורגת
וגם המילים
מעמידות פנים
כאילו מתחברים
|
מנגד אני עומדת
כעניה בפתח הר
אליו לא אוכל לגשת
המאכלת בידי בן נכר
|
אבי מולידי,
מהיר חימה, פזרן אמיתי
אני שמחה שאיני כמוך.
לפחות מרביתי.
ידעת לחיות, גם לגווע.
בצניעות ראויה,
מבלי לפגום בזיכרונות
גם לא בנשמה.
|
משפט שאמרת הצית להבה
איני יודעת אם היה החיוך
ואולי הקריצה,
|
בינתיים הזדקפי
את בשוק הזהב
בלעדייך אי אפשר
למכור כאן שום דבר
|
להיות או לא לחיות,
שאלה נהדרת
מזה דורות חוזרת על עצמה.
לחיות או לא להיות,
בין דגניה לכינרת
|
עד שמצאתי אחד כמוך
שרמנטי קליל רגיש ומתוק.
שאוהב אותי חזק.
ששר לי סרנדות כל לילה לפני השינה
ולא גונב ממני את השמיכה בלילה קרה.
|
אמרו לנו שיהיה טוב
וצחקנו
עמדנו בשורה ושוררנו
על בית ועל אומה
על תקווה
|
לוּ הָיִיתִי יְכוֹלָה
הָיִיתִי צוֹבַעַת אֶת הַשָּׁמַיִם בִּוְורֹוד
מְפַזֶּרֶת נַצְנַצִּים עַל הָעֲנָנִים
וְכָל רֶבַע שָׁעָה מַדְלִיקָה קֶשֶׁת
|
בעולם מוטרף
הגיון מתחבא מבויש.
לא זקוקים לו יותר
כשכאוס שולט
מחדש
|
לו למילים היו ידיים,
היו נוגעות בך כמו מים
ביום שרב
|
כבר לילה
עוד מעט סוגרת חלון
מפשיטה את עור היום
הולכת ללבוש ת'חלום.
|
ליצני החצר אינם
אוהבים אנשים עצובים.
יעשו הכל,
|
מאז שסגרו אותי
מאחורי סורג ובריח
והטביעו את המפתח
בשמן רותח
|
למה כל כך מסובך
לאלוהים הפתרונים
ויש לי תחושה מציקה
שגם הוא לא כל כך בעננים
|
לנצח הוא זמן יקר ואכזר
כי אין לדעת מה ילד יום או מחר
אולי תימצא אהבה חדשה
|
לפחות הים עדיין כאן,
אבל ריח מלח נעלם.
וגם הצדפים
|
אהבה,
אני תמיד לפני או אחרי.
|
עד כמה אפשר לרדת,
הרי זו צלילה חסרת תכלית.
בוץ ומדמנה וחשכת תמיד.
|
כל הישנים מספר הספרים'
שכבו עם אבותיהם.
יורם ושלמה, מנשה ואחז, רחבעם ויהוא'
ורק אני לא אזכה.
|
לדעת מתי שקר מתערב במציאות,
מתי האמת היא רק יחסית.
להתעורר מוקדם עם זריחה,
לזהות ציוץ ציפורים.
|
אַף פַּעַם לֹא הֶאֱמַנְתִּי בַּפּוֹלִיטִיקָאִים
בְּעֵינַי נִרְאוּ כַּאֲנָשִׁים קְטַנִּים
שֶׁהַשרָרָה מְנַפַּחַת אֶת גָּבְהָם
וְהַעֲרָצַת הֲמוֹנִים אֶת נִפְחָם.
|
הַזִּכְרוֹנוֹת הַטּוֹבִים,
אִם הָיוּ, דָּהוּ וְנָמוֹגוּ
נוֹתָר גַּעְגּוּעַ וּכְאֵב
מִתַּחַת לַצְּלָעוֹת מִשּ-ְמֹאל.
|
מִי יוֹדֵעַ מָה יֶלֶד יוֹם
הָאוֹפְּטִימִי מְנַבֵּא עָתִיד וָרֹד
הַפֶּסִימִי רוֹאֶה שָׁחֹר מֵרָחוֹק
וַאֲנִי?
לֹא גְּאוֹנָה
|
מִתְחַשֵּׁק לִי רֵיחַ אֲדָמָה טְרייָּה
וּשְׁלוּלִית מְחַייֶּכֶת
וְנַחְלִיאֵלִי מְנַדְנֵד זָנָב
וְשַׁלֶּכֶת נוֹצֶצֶת.
|
לְעִתִּים מִתְקָרֵב עַד כְּדֵי שִׁכְנוּעַ,
וְצוֹחֵק בְּפֶה חֲסַר שִׁנַּיִם.
מְקַנֵּא בַּחֲתוּל צֵ'שֵייר.
נֶעֱלַם-נוֹכֵחַ תָּמִיד
|
הָרוּחַ, עֲלוּלָה לְהָעִיף וּלְהַפִּיל אוֹתָךְ
אִם לֹא תִּזְהֲרִי.
חַפְּשי לָךְ מָגֵן יַצִּיב
אוֹ הִתְכּוֹפְפִי.
|
אֲנִי לֹא רוֹצָה כְּלוּם
לֹא זְקוּקָה לִכְלוּם
מְנַסָּה לְהִתְפַּטֵּר מֵחֲפָצִים
תּוֹפְסֵי מָקוֹם, אוֹכְלֵי אָבָק
אָז מָה תִּרְצִי בְּכָל זֹאת?
|
מָה יֹאמְרוּ אַחֲרַי?
לֹא מִיָּד, אֶלָּא אַחֲרֵי שָׁבוּעַ, חֹדֶשׁ, שָׁנָה?
הִצְחַקְתַּנִי
הֵם? יִשְׁכְּחוּ שֶׁהָיִית
|
חָבֵר שֶׁלָּכֶם חוֹלֶה, חָשׁ בְּרַע, אֻמְלָל.
וְאַתֶּם מִבְּלִי שֶׁנִּשְׁאַלְתֶּם,
קוֹפְצִים עִם רְשִׁימַת הָעֵצוֹת שֶׁלָּכֶם
בִּקֵּשׁ? הִתְיַעֵץ? שָׁאַל?
|
חִיּוּךְ אֶחָד קָטָן
נְשִׁיקָה עַל מֵצַח
סֶקְס חָפוּז
לְמִי שֶׁיֵּשׁ זְמַן וְעִם מִי
|
מָסֹרֶת הָיְתָה בְּבֵיתִי
שֶׁבְּיוֹם כִּפּוּר הָיָה אַבָּא יוֹרֵד
לְגִנָּה עִם עִתּוֹן
"לְהַשְׁקוֹת אֶת הָעֵצִים",
וְאִמָּא הָיְתָה עוֹש-ָה כְּבִיסָה
בִּמְכוֹנַת "קַל-לִי",
|
הַשְּׁאִיפָה לְמֻשְׁלָמוּת מוּבֶנֶת
פַּעַם רָצִיתִי לִהְיוֹת
אִימָּא מֻשְׁלֶמֶת,
בַּת, מְאַהֶבֶת, אִשָּׁה, מְנַהֶלֶת.
|
אחרי מסע אהבה קצר
עולים ברקנים
מציפים ארץ
בדוקרנים כחלחלים
|
מאחורי כל גבר מצליח, עומדת אישה
כך אומרת האמונה, אולי התפלה.
|
אבל מאמי שלי יהיה
מה?
גיבור, אביר קשקשים
או ילדון
ואולי חתלתול מפונק ומנופח
שמשיר שערו בסלון
|
בעולם שרובו לא מיושב
נלחמים על פיסה קטנה
בבועה שחושבים שהיא מרכז
|
מעניקה לך שם ודמות
אפיוני צחוק ומגע
לעת שחר אני מוחקת אותך
להתחיל מחדש
מחזור
|
המגדלור עומד שם כבר שנים
מפזר את אורו על הים,
מחכה בכיליון עיניים לאחד
שבשבילו שווה להמתין.
|
גורשנו מגן עדן
כי רצינו לדעת.
סקרניים וחקרניים,
טעמנו הכל.
|
אהבה צריך
וגם קצת סבל לא יזיק.
דמיון מפותח ושמיש
וגם ריאות שנושמות,
לא אכחיש.
|
לא רוצה מהפכות חצר,
עם שרפת חזיות אולי יותר.
לא רוצה קבוצות מיעוט,
עם דגל והמנון והפגנות רחוב.
|
מה שהוא אומר בקול רם
אני לוחשת בשקט.
אני מקווה שישמע.
הרי אני כאילו צועקת,
אבל בשקט.
|
כלפי חוץ עדיין נראה שלו
רק התוך מתרוקן
והולך מתפורר
ונסדק
|
כל הלילה רבתי עם המלחמה
וסידרתי את הבית
לפני שיוצאים
לפחות שיהיה מסודר אחרי
|
מודה באשמה
כוכב נולד או נופל
אצלי מעולם לא היה באופנה
ולא מעניין אותי אם ההוא
נמחק או נצלה או ניצל
בעזרת תיבת הצלה
|
מוהלת את גופי בגופך
משאירה קצת לעצמי שלא אשכח
את הריח והטעם בעיקר את הזיעה
מוסיפה קצת משלי, בעבורך
|
שיכרון וזיכרון ישן עד ישן מאוד
מחלחל בנימים
ומותיר אחריו שבילים וסימנים
|
ראי מה את עושה לבניך,
מבכים אותך, טרם מיתה.
נזכרים בעברך המפואר,
עטורה בדגלי תהילה.
|
בחרתי לה מקום מול הים
וכשמש שוקעת
מבקרת אצלה גם.
אני,
מזמן לא הייתי
|
כמה הייתי נותנת
להיות מושא להערצה
גם אם המילים רק
תשחקנה על דמעה שקופה.
|
מושכת פניה בפוך
מציירת זווית עקומה
מחייכת אל עצמה
והיא מוכנה.
|
רק המושלם יודה שאיננו מושלם
יטען שהוא פשוט כאחד האדם
בעוד המטורף, ההוזה, הפוחז
יצעקו בקול גדול ורם
|
רוח תלטף
תמחה זיעה
על הארץ תתמוסס שלווה
ביום ששי בדיוק בחמש
לזכרו של דניאל
|
מדי פעם נולדת שורה מפוארת
כזו שאפשר להביט בה שעות
ובכלל התכוונתי לאחרת
אבל לא אמלוק את הזאת
|
בחיפוש אחרי האושר
אפשר להגיע לכל מיני מקומות מוזרים,
להיתקע בין אתמול והיום,
להיטמע בתוך דפים נושרים.
|
לא הייתי מספיק אכזרית
לגיוס ערמת אויבים
ואולי לא מספיק יצירתית
בשביל ערומות בשירים
מעופשים
|
זכות הקיום מתמצתת
בכמות ועצמת מחיאות הכפיים
העולים מההמון הנרגש
שריקות התפעלות וצהלת ההידד
|
אין כמו פיוס ומחילה
לעורר אשליה
עד העוולה הבאה
ואי מילוי הבטחה
|
חופרת מחילות
להטמין בתוכם חטאים
אך לא מוצאת כלום
הכיסים ריקים
|
ההון והאון שזורים ביחד,
כמו הבלונד עם התאים.
|
איזה טעם יש לאביב
בלי שקדיות פורחות
וטעם שפתיך,
ללא נשיקות?
|
קורה לך לפעמים שאת
מרגישה מיותרת?
שכל מה שתעשי
|
כשאקום נעלמו המילים
גם צלילים יבשו, התייבשו
התביישו בין קורים.
|
יש מילים שרוצים לומר, ומתאפקים
גם מילים של כעס, גם של ניחומים
|
אני גועשת לעצמי
שורות לתוך הלילה
מילים יימוגו עת שחר יעלה
|
היה לך יום קשה ?
מישהו העליב אותך
שלא בכוונה?
|
סהר מלא בלל חושיך
והפיל תרדמה
על חלציך
|
מינהרת זמן יכולה
לזרום לכיוונים מנוגדים
קדימה, אחורה.
לכל מקום שרוצים.
|
זה כמו לשאול בשביל מה לנו
שמש של בוקר מלטפת
ושמש יוקדת של צהריי יום
ושמש ערפילית של סופו
|
לא הספקנו אפילו להיפרד
כמו שצריך ללחוש מילות אחרונות
של סליחה.
שקעה לתוך חשכה שיש עמה חידלון
ושלווה
|
מי שעומד מאחורי ומלפני
הוא כלב נובח
ומי שלא עונה לאי-מייל
הוא סתם עצלן
ומי שלא טורח בערב שבת
|
רק לא מיתה שלווה
בשדה הקרב
גם לא
במיטה רחבה
מעשי אהבה
מוקף ידידים
ואישה.
|
אני מצטער להודיע
שלא נותר מקום
למכתבים למערכת
התיבה מלאה עד תום
|
משחת עצמך בשמן
למען לא ידבק בך רבב
אך קן השרצים בליבך
כבר עולה על גדותיו
|
כל עוד אתה כאן
אני מסוחררת
לא חוששת
מפינה חשוכה וקימור.
|
יש עונדים אותן כל יום
תרגול רודף שגרה.
קשה להורידן
בהגיע עת קריעה.
|
ספור את השניות והדקות
הותר לי את השנים והאכזבות
את המילים והדקויות
|
אז שב נע עמי
גע בדדים
ופסגה מזדקרת
טייל בכוכים
חשוכים ולחים
|
בצלילות צלליתו מתבדרת ברוח
עיני מגששות בהינף ראש וצוואר
אך הוא כבר לא שם, היה ונעלם
תעתועי חזיון של שווא ששב
|
לא כאב לך כשילדת אותו
כשהנקת אותו
לא יבש חלבך?
הרי ידעת לאיזה עולם
את מובילה אותו
הרי גידלת אותו בעצמך
|
הדרך למעלה תהיה קלה
רוח קרירה תישוב
מבעד לחלון
עמוס לעייפה
|
אורזת חיי במזוודה קטנה
אותה אשאיר
על מפתן מאחור
|
יש קברים שאין להם שיעור
ומה שנותר אף לא שווה ביקור
ואחרים שקועים בלב בפינה השמאלית
לא צריך לבקר
|
המיקסם שנוצר בין מקלד ומקלדת
מעורר השראה.
|
ואני חושב שדי
ונדמה לי שאם לא עכשיו
מחר כבר יהיה מאוחר מדי
צריך לקום ולעשות מעשה
|
רציתי גרגר אחד אדום
ועתה קורבן הפכתי בידי צפר
שכלאני,
לבל אחמוס
וכיסה ראשי בברדס שחור
לבל אשיר
|
שאל אותי בני
מה תבקשי
הן כל מה שיש לך
זה אחי ואני
|
קנית ברשת משקפי שמש
אנא שלח משוב על חווית הקניה
הלכת למסעדה, ישנת במלון דרכים מאובק
אנא שלח משוב ורצוי שיהיה נחמד
|
אפשר לשחק עם מילים
להעלותן לפסגה
אפשר לקשטן ולרדות
לגבב שורה נפלאה
|
משתדלת לצמצם רווחים
להשיר מבט אל שמש שקועה
לספור עד תשע -עשר
|
אוהבת כשמתגעגעים לגופי
מצמח תחושת חשיבות
סיבה לקום בבוקר
לשתות קפה ולחכות.
|
לא תמיד מבינה, את שמתחת למילים,
למרות שהשימוש נראה לעין כל פשוט.
יש שם כל כך הרבה אוצרות גנוזים,
גם חפירות עמוקות לא יצליחו לגלות..
|
אהבה תמיד עובר
עם סבל עב, יותר.
דמעה על לחי בלי ספק
אבל רק אחת להרשעה.
|
מתנה מיוחדת
הענקת לי היום
למרות שאין לי היום
יום הולדת
|
מעבירה אצבע לחה
על פטמה מזדקרת
|
בַּלֵּילוֹת אֲנִי מְדַמְיֶינֶת לְעַצְמִי
כֵּיצַד אֶתְעוֹרֵר רָזָה וַחֲטוּבָה.
מָה יֵשׁ, רַק לַסִּינְדֶּרֶלָה אֶפְשָׁר לְאַרְגֵּן
פֵיָה טוֹבָה שֶׁתַּהֲפֹוךְ אוֹתָהּ לַנְּסִיכָה?
גַּם אֲנִי רוֹצֶה.
|
והַזְּמַן הַחוֹלֵף לֹא יֶשְׁנָהּ דָּבָר
הַנֵּר הַדַּקִּיק לֹא יָאִיר אֶת הַכִּיכָּר
לֹא יַעֲלֶה חִיּוּךְ עַל פְּנֵי בְּנֵי תְּמוּתָה
הוּא רַק יַבְלִיט אֶת עָצְמַת הַחֲשֵׁכָה
|
פה ושם מתתי מעט צדיקון
שגם עליו איש לא שם
אפילו לא קמצוץ מזוין אחד
זה המכונה קיצוני מלוכלך
ועוכר ישראל
ויקרעו מילותיו
|
כבר איני דרושה בעולם שבכאן
ועדיין לא נדרשת לעולם שלמעלה
ובין לבין
אומרים שאין אדם
שאין לו תחליף
|
ערב כחול אדום
כלל לא נוגע
גם לא פוגע.
|
אולי
במוקדם מכפי שנדמה
והשלכת תזהיב שולי
אלמלא
ולא סיפרתי לאיש
ולא הגדתי ברבים
למה להפחיד את העיוורים
|
נותנת,
רק למרבה במחיר.
ליפה ועשיר.
טוב, גם לרב בשנים,
אם ידע לבקש בנימוס
ללא כעס או אינוס
|
ממרום שנותיי, אני בוחנת תהליכים
מנסה לשער את ההמשך
ונתקעת.
|
ניו יורק
ניו יורק לא מחכה לי,
אף פעם לא חיכתה
אבל אני מתגעגעת לרחובות הומי אדם
יצרית מהממת כבדה
|
נרים כוס של קפה
נס או אייריש קרים
נקנח בנשיקה לוהטת
לפני שסוגרים ונסגרים.
|
ואני לא רוצה להיות שם נוכחת
אסגור את הדלת ואגיף התריסים
|
ובלילה
זה טוב לך מה שאני עושה?
רוצה ליטוף
או נשיקה
עיסוי לגב או
תרגילי הרפייה?
|
כמו זונת רחוב
אני מחלקת פליירים בכל פינה
בואו לראות את נפלטותי
מערטלת כתף,
חולצת שד עטור פטמה
|
אהובתו ניצבת בחלון
מחייכת ונוצצת
כביום בו נוצרה
גם בחלוף העונות
לא איבדה חינה
|
אישה של חול'
גלים יכולים לה,
וגם הרוח
חורצת בה אותות.
|
נשים כמוני מתעוררות מאוחר
לבלבל את הדיכאון.
ממהרות לצייר גבות
ולפגוש חברות בקפה השכונתי
על קורסון בחמאה,
תה עם נענע וסוכרזית.
|
מבלי משים מאבדת את החברים
חלקם הולכים בדרך כל בשר
לבית העלמים והיפים
אחרים הופכים לאבק
בחלוף העיתים
|
כשעושים בדק בית
פעם בתקופה
מגלים
|
מִי ייִשָּׁאֵר לְפַרְנֵס מְדִינָה
לְהִתְגַּיֵּיס לַצָּבָא אוֹ לַמִּלּוּאִים
וּלְשַׁלֵּם מָעֲ"מ וּמַס הַכְנָסָה
זֶה הַפְרָייֶר הַצָּנוּעַ
|
חֲמִשִּׁים אָחוּז מִבְּנֵי עַמֵּנוּ
מַפְחִידוֹת חֲרֵדִים כִּי הֵן נָשִׁים
אָז בְּמָטוּתָא כַּנְּסוּ לַמִּטְבָּח וְאַחַר לַמִּטָּה
וְהִשְׁרִיצוּ תִּינוֹקוֹת כִּי זוֹ מִצְוָה.
|
מֵעֵת לְעֵת אֱנִי בּוֹדֶקֶת
מַה שְׁלוֹמָם שֶׁל חֲבֵרַי
וּמְגַלָּה בְּצַעַר רַב
שֶׁהָאִינְוֶנְטָר הוֹלֵךְ וּמִתְרוֹקֵן.
|
סַכָּנָה בְּרוּרָה וּמִיָּדִית
אֵינָהּ רַק סֵפֶר יָדוּעַ
גַּם לֹא סֶרֶט בְּכִיכּוּבוֹ שֶׁל הָרִיסוֹן פוֹרְד
זוֹ סַכָּנָה בְּרוּרָה וּמִיָּדִית לְחַיֵּינוּ
בָּאָרֶץ הַקְּטַנָּה הַזּוֹ.
|
הַבְּעָיָה שֶׁהַקַּיִץ עֲדַיִן אִתָּנוּ
מְתַעְתֵּעַ חוּשִׁים
מִקְּפִיץ טֶמְפֶּרָטוּרוֹת חֲדָשׁוֹת לַבְּקָרִים
וְרַק הַחֲצָבִים הַזְּקוּפִים
עֲמוּסֵי הַפְּרָחִים
|
אמתין בסבלנות אין קץ,
אספור את השניות,
ואת הלמות הדופק.
אני אוהבת מתח, לפעמים
אבל לא כזה שעולה ומטפס על העצבים.
|
אם נהיה סבלנים
נוכל להאזין לרוח הקרירה
לשמוע את בכי הפרח הבוקע
ואת חוט הסערה
|
מה חבל שזה מתרחש דווקא
כשהשמים כחולים
השמש מתרוממת
מחממת אדמה פגועה
|
לעולם לא תשקר לי
ומילים שאינם ברפרטואר שלך
אל תמציא מחדש.
|
סוגד לכאב
מתגעגע
לדם השותת מלב.
כאילו
החיים אין להם טעם,
בלי הפגיעה
|
פתחו שערים ראשיכם
שפתיים עליונים ותחתונים
ויבוא מלך הכבוד.
|
הדרך מתפתלת
בין שבילי הרים
הריח משקר
על מדרונות תלולים
|
לא, חבל על הזמן
קסת הדיו התביישה
רקמת שורות
וחרוזי בדולח
בערמה
סרוחה
|
כשהגיעה הסערה, הייתי מוכנה
עם גלגל הצלה וכמה חבלים
קרובה אליך ובכל זאת רחוקה
ליתר ביטחון גם לחצן מצוקה.
|
קמתי על צד שמאל, קצת עקומה
אחרי שקיימתי עם כוכבים שיחה מעמיקה.
|
מה אני עדיין עושה כאן
מדוע אינני טובעת
או מרימה ידיים.
|
אבל אף אחת
מהן אינה מתאימה
לרגע הנוכחי
וגם לא לזה שיבוא אחריו
|
יש לי אורח קבוע
לא רצוי, טרדן
חולק עמי את יצועי
כבר די הרבה זמן
|
אז מה היה לנו היום.
שני רגשות, ארבעה משובים
כמה שאלות ללא מענה,
הרבה היסוסים.
|
איך אפשר
היה לדעת
שהכאבים
סופת הדם המשתוללת
|
לאבד בתולים
ואם אפשר גם נעל
להחליפם בבטחה
בנסיך ובשעל
|
אל תאמר לי, "סליחה."
זה הרי לא עוזר.
זה כמו לקחת בחזרה כדור,
אחרי שחודר.
|
מיום שעמדתי על דעתי
ידעתי עלי לסמוך רק על עצמי
ועל אימי לסירוגין
|
כמו לידה,
זורעים בבטן הרכה.
סוחבים כמה ירחי לידה.
הצירים תמיד קשים ומפתיעים,
|
סקס על הבוקר
הוויה קסומה
מתדלק חושים
ליממה ארוכה
|
מה היינו עושים בלי סקס לשמו
שמטרף את החושים
וגם את המה שמו.
|
סר חיני בעיניי
והייתי כאחד האדם.
כרותת ענפים וגזע,
שורשי נגדעו כולם.
|
אפתח המכסה ואכנס,
אם תבקש יקירי.
הבאתי שמיכה
גם נר ריחני
שיהיה לך נעים
אלופי.
|
הִזְדַּקְּפוּ
גַּם אִם בָּא לָכֶם
לְהִתְפָּרֵק
לְהִתְחַבֵּא מִתַּחַת לַשּ-ְמִיכָה
|
כָּל הַדֶּרֶךְ עָקְבוּ אַחֲרַי
עַנְנֵי נוֹצָה לְבַנְבַּנִּים
קָרְאוּ לִי לָצֵאת עִמָּם לְמַסָּע
וְלֹא עָזְרוּ הַהֶסְבֵּרִים
|
בַּעֲרֹב יָמִים,
הַשְּׁאִיפוֹת מִצְטַמְצְמוֹת
לַאֲוִויר צַח
וּשְׁבִיל חָפְשִׁי
מִמִּכְשׁוֹלִים.
|
פעם בתולה טרם עזבה את ביתה
הייתה מחויבת לשעורי הדרכה
כיצד להצליח בבית בעלה
|
לא תמיד עצב הוא מלנכוליה
ולא צריך כימיה
כדי להשפיע על מצב רוח רע
|
עדיין ציפור דרור
מעופפת בסביבה
מחפשת מסתור
|
בָּזוּקָה הִבְטִיחַ לִי שֶׁעַד גִּיל
21 אָטוּס לַיָּרֵחַ.
בנימיני הִתְחַיְּבָה כִּי
הַשָּׁבוּעַ יוֹפִיעַ מְאַהֵב חָדָשׁ
|
לְאַט לְאַט וּבְהַדְרָגָה
אֲנִי הוֹפֶכֶת מִנֶּכֶס לִמְשימָה
לֹא בְּבַת אַחַת אֶלָּא בִּזְחִילָה
כָּל יוֹם קְצָת
|
חבל שאינו יודע
עובדה בסיסית מוזרה
אישה רואה דמעה
|
אני הולכת ברחוב
Minding my own business
לא פגעתי בזבוב, אף לא באדם
מישהו עובר, וחובט לי בחוטם,
סתם רוצה לבדוק,
אם ירד לי קצת דם.
|
עוד מעט ושוב
העצב הקודר חודר
ממלא חללים
ענני נוצה משתנים
|
הייתי צריכה עכשיו להיות מאושרת
כל הדברים שיש לי שליטה עליהם
מאורגנים, להפליא
|
גם אם היו לי מיליונים
לא הייתי מצליחה
למלא את החלל
והתהום
|
עוד השמש מכה בגאון
גם המזגן לא יכול לעליון
שורה מתחרזת
רק עם כאב ויגון
ולא, לא בא לי
|
אורגת שמלת כלולות חדשה,
מקורי עכביש ושאריות תחרה,
עורגת וממתינה.
|
יש כיום מעט מאוד דברים
שעושים לי את זה,
חיי מתרחשים כאן,
היום,
בהווה.
|
אתה נסחף כל כך יפה
ולכיוונים הנכונים,
|
מעוצב האדם
מתוך גוש חימר
נוסיף לו קצת מים
נפזר מעל סוכר
|
מטשטשת את השוליים
בעיקר הכהים
וטורחת להבריק
את כל הצחוקים
|
עשה שלא יהיה כואב
רק עצוב גם חולף
|
זוכר את אברהם
כן, זה מהתורה
במעשה ההוא
של סדום ועמורה
|
על הבושה שהתמוססה
ועל העקה המתנשאת מעם
ועל הכאב שלא ייתם
|
חוק אחד ימכור קרקעות
לכל המרבה במחיר
חוק אחר ייספר סודותינו
לכל דכפין צעיר וזמין
|
על הכל חשבתי
ותכננתי כל שנייה
אפילו את הקליק
והנשימה
|
לעמוד כל הזמן על המשמר
להעמיד פנים שהכל נהדר
|
בבית זה קצת קשה
ממנקה ראשי ואופה
עולים למה?
|
שומדבר לא היה מעולם רק
תמיד היה גם
|
לא להפריע בשעת הארוחה
לא לשאול שאלות שאין עליהם תשובה
להרבות לחייך
לספר בדיחות
|
מנסה לעצום עיניים
ולא לגמוא אותך
לא לחלום על כבשה
שתהפוך זאב לבן
|
צריך להתכונן
להכין שמלה לבנה
|
אני חש באהבתה
ואני שמח
לקראתה.
יום אחד
|
הַשֶּׁמֶשׁ שִׁחֲקָה אִתִּי
בַּמַּחְבּוֹאִים
דַּקָּה אַחַת בַּחוּץ
שְׁתַּיִם בִּפְנִים.
וְלֹא יָדַעְתִּי לְהַחֲלִיט
|
זֶה לְנַקּוֹת אֶת הָרֹאשׁ מִשְּׁטוּיוֹת
לִנְשֹׁום עָמֹק וּלְהַרְפּוֹת
אֶפְשָׁר לְפַזֵּם שִׁיר יָשָׁן
לְהַמְצִיא חָדָשׁ
|
יום אחד בו אפגוש.
נשיר עיניים ומבט,
אשאל הולכים?
ואחסיר פעימה דקיקה
|
אני והפה הגדול שלי
פותחת לפעמים לרווחה
מספרת לעיתים קצת יותר מדי
משאירה אותך נבוכה.
|
פוסחת על הסעיפים
רגל פה רגל שם
יושבת על הגדר לפעמים,
|
רבים ממכריי המוכרים
מחייכים אליי ללא סיבה
ואיני יודעת
אם בזדון
ואולי בכוונה
|
קצר מדי
בשביל גייזר
אך כמוהו אכזר
נוותר על הטייזר
אם אינו מסוקר.
|
לו יכול
היה מרוקן ומתרוקן
מותיר שטח פנים
|
אחרי שרבים
מופיעים פתרונות
אפשר להתחבק,
או לשתוק שנים
לפרק את החבילה,
או להחזיק מעמד בגלל הילדים
|
פין שעבד בנחת שעות נוספות
מניח לפיונים לרעות ולחיות,
|
כולו פינוקים ונשיקות
לו יכול היה
היה נוגס פרק אחר פרק
ובולען בשקיקה
|
יום אחד עוד אחלום
על רעש
המולת פרוזדור
ויכוח סרק על תריס שבור
|
אם לא יקום מחר,
זה לא יהיה כל כך נורא
לבדידות אין מחיר,
אבל את המיסים היא גובה.
|
חוכמה בדיעבד
מעולם לא הועילה
למצפון מיוסר
מצפן מקולקל
ונווד חסר כיוון
מבולבל
|
פניך מכוסות צעיפי הרהורים
ואין לדעת מה קורה בפנים
|
ובי כל כך הרבה ישויות
מתרוצצות, מתקוטטות,
עיתים הולכות מכות.
|
לא להשאיר אותי ירוקה ובודדה
לחייך אלי ברכות
לעטוף אותי במתנות
והמחאות ומחמאות
|
השנה לא עליתי לירושלים כמו תמיד
והסרטים הוקרנו בלעדייך
|
פעם היה לי רווח
בין השיניים
וחיוך תמים
היום איני מזהה
אפילו את הפנים
|
הפרח שהושאר בחלון
שיפר ההרגשה
הקל תחושת בדידות
לשניה מאוד קלילה
|
פרידה היא חלק מהחיים,
כמו אוויר ונשימה.
אך כשזו מתרחשת,
מתקשים בשאיפה.
|
על פיסת ניר קטנה
רשמתי רק מילה
והיא אמרה הכל
גם לי וגם לך.
|
הכי פשוט לשוחח עם עצמי
כי אני תמיד מסכימה
לא חשוב באיזה צד מרוחה החמאה
|
רחוק מן העין רחוק
והקשר הולך ודועך
תחילה הטלפונים
אחר כך הדואלים
|
מָה אַתָּה מְצַפֶּה מֵהַחַיִּים
בַּעֲרֹב יוֹמְךָ
שֶׁלְּמִישֶׁהוּ יְהִי אִכְפַּת
אִם אַתָּה חַי אוֹ נוֹשֵׁם
וְאִם טוֹב לְךָ אוֹ רַע.
|
יָרֹק הוּא פְּרִיחָה וְתִקְוָה
סָגֹל הוּא מִין סוֹעֵר אַחַר הַצָּהֳרַיִם
שָׁחֹר הוּא מָוֶת בְּלַיְלָה עָצוּב
כָּחֹל הוּא אֵין סוֹף
|
לֹא הַכֹּל צָרִיךְ לְהֵאָמֵר
בֶּטַח לֹא בַּמְּדִינָה שֶׁלָּנוּ, בְּפַרְהֶסְיָה.
יֵשׁ אָזְנַייִם לַכֹּתֶל
וְהִסְּמָרְט מְשַׁדֵּר לְלֹא הֲפוּגָה
|
אֶת הַנְּדִיבוּת נָא לִתְלוֹת עַל קוֹלָב
מֵהַסַּבְלָנוּת שָׁטִיחַ תַּאַרְגוּ.
אֶת הַשְּׁאָר תֵּחָלְקוּ
לְכָל מִי שֶׁזָּקוּק לִתְמִיכָה,
וְהוֹתִירוּ גַּם קְצָת לִסְטוּדֶנְטִים
לְסִעוּד וְלִרְפוּאָה
לְשִׁפּוּר מְיֻמָּנוּיוֹת תִּקְשֹׁרֶת וַעֲש-ִיָּה.
|
ואני לא מבינה,
בתחרות על ליבו של אבקן
מי זוכה במחזר המזוקן?
|
לו אפשר היה להלך בין הטיפות
לצפות מראש את אשר יארע
לכוון אחרת גורלות
|
צוחק הוא עדיין
על רגליו מתנודד
אבל למה אני עדיין רואה
את השחור בעיניים
|
זה שאני צוחקת
לא אומר
שיש לי חוש הומור
וזה
|
לא אוכל להיות צחורה
שדבקו בי הבלי ימים
|
על מה אתה חולם בלילה
כשאתה עם עצמך ולבד
על מעגל ההחמצות
|
אני רוצה לחבק אותך ככה סתם,
להניח ראש על כתף איתנה
|
אומרים טובה ציפור אחת ביד
משתיים על העץ ממול
והאסורה,
|
יש וציפורי ראש
באות לקנן
מטילות ביצים
עפות לסיביר
לא תמיד דואגות לצאצא.
|
ידו אינה רועדת אפילו לשניה,
אך עוקב בדריכות אחרי תנועת
נכנסים והשבים.
בעיני רנטגן מנסה לנחש
פנים ומטענים.
|
צלילים צלולים נשמעים ברמה
מי המנגן זאת לא אדע
|
מצמצמת חולשותיי לתגובותיך
מוחקת שאריות חיוך
לא במקום
|
אינני יודעת מה יותר קשה
להם לגדל אותנו,
לנו לראות בדעיכתם.
|
לֹא נוֹתְרוּ לִי הַרְבֵּה קְלָפֵי מִיקּוּחַ
אֵלֶּה שֶׁנּוֹתְרוּ, מִתְחַבְּאִים בַּקְּפָלִים.
|
יֵשׁ מְכוּרִים לַסֶּקְס וּמְפַחֲדִים מִמֶּנּוּ
כְּמוֹ מִמָּוֶת (חֲרֵדִים וּבְנֵי תִּשְׁחֹורֶת)
אֲחֵרִים מְכוּרִים לָעֲבוֹדָה
(אֲפִילּוּ אֲנִי בִּזְמַנּוֹ.
|
ביקשת כי אכתוב שיר אהבה
אך המילים נותרו
מיותמות
אף לא שיירה ערירית
|
לא תמיד הקווים מתחברים,
לעיתים נשארים חללים.
|
והזמן רץ ואחר כך זחל
ולא הייתי יותר
או בכלל
|
נשק אותי, נשק אותי כאילו זו הפעם האחרונה".
"וזו תהיה תחילתה של ידידות נפלאה".
"תמיד תהייה לנו פריז,"
"אחרי שתאסוף את החשודים הרגילים,"
ואחרי שסאם יסיים לנגן לזכר הימים החולפים
|
קין לפני שהרג את הבל
אדם לפני שאת חווה ידע
והעולם עדיין תוהו ובוהו
|
מנסה לשמור על קשר,
לחייך במקומות הנכונים
ללטף אגו פרוע
לפזר פתיתי שושנים בשבילים
|
אומרים, כשנסגרת דלת,
נפתחת אחרת תחתיה
אבל שלי חורקות ציריה.
|
תשעה קבין קשקשת ירדו לעולם
אחד נותר מיותם
השאר מתחלקים שווה בשווה
בין פוליטיקאים זוטרים
|
כל חיי
ואני מפקפקת
אם בחירה טובה
שווה זהב
|
הַסֵּפֶר הַבָּא שֶׁלִּי יִהְיֶה
אוֹפְּטִימִי בְּמִידָּה
צָלוּל וּבָהִיר כְּמוֹ
שֶׁמֶשׁ בְּשִׁלְהֵי סְתָו
|
בַּשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה הִפְסַדְתִּי אֶת הַחֹרֶף
גֶּשֶׁם זַלְעָפוֹת שֶׁטּוֹפֵף בַּחַלּוֹן וְסוּפָה
אֶת הַמַּאֲבָק לִדְמוּתָהּ שֶׁל מְדִינָה
נִיהַלְתִּי רַק מֵרָחוֹק, בְּעֵינַיִים דּוֹמְעוֹת
|
אַחֲרֵי שֶׁבִּזְבַּזְנוּ אֶת
כָּל מְלַאי הַשָּׁעוֹת שֶׁהֻקְצְבוּ לָנוּ
וְגָמַעְנוּ אֶת כָּל הַשְּׁבִילִים
|
ראיתי אהבה בעיניך
כאילו הייתי מלכה
מחכה למוצא פי
מתפעלת מכל חוכמה
|
.............והוא מנהל פירמידה גדולה או קטנה
.................מעביר ניירות ממגרה למגרה
.....................הוראות נותן פה ושם
.........................דו"חות קורא
.............................סתם.
|
אתה מחייך חיוך נוגה,
כפיל בחנות חרסינה
ואני כבר מתחילה לנחש,
את אשר עוללת.
|
רק הוורד מבהיק
באור הזריחה
ראו כמה יפה
|
ריחו שפעם השאיר חותם
דוהה חרישית ונעלם,
בין קפלי זיכרון וערגה,
כבר לא מוצאת אותך.
|
ההטלה הראשונה התרחשה עוד בהיותה ברחם
ועברה ללא אירוע משמעותי,
פרט לעובדה שהגיחה לעולם טרם זמנה,
כחולה מקור וצווחת להגדיש ריאותיה בחמצן דליל.
|
וכל עוד אפשר נחגוג
עם פרחים דמויי חצב
נברך על החום שחלף
ונמתין בסבלנות
|
מסתתרת מאחורי וילון כהה
רעלה ארוכת תלתלים,
רואה ואינה נראית,
חוצה מחסום לא רשמי
|
רק אתמול נסעת
ואני כבר מתגעגעת
לצחוקים ולדאגות
לשיחות ארוכות לתוך הלילה
|
רק העץ זוכר
את שבחצר התרחש,
בליל סתווי מעורפל,
כשנשיקה עברה מיד ליד
|
בארץ ליד השמש העולה
בוכים היורדים על מה שהיה
מתנחמים בסטייק עסיסי וקינוחים
קצת צ'יפס ופשטידת עוף בתפוחים
|
כַּמּוּבָן שֶׁתִּשְרֹוד
כֻּלָּנוּ בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר שוֹרְדִים
בְּזִיכְרוֹנָם שֶׁל אֲנָשִׁים אֲחֵרִים
לֹא הַרְבֵּה נוֹתָר מִתְּבוּנָה
|
יֵשׁ כָּל מִינֵי שְׁאֵלוֹת גַּסּוֹת:
כְּמוֹ מַדּוּעַ אֵינֵךְ נְשוּאָה
וּמִי הִכְנִיס לְךָ אֶגְרוֹף
וְלָמָּה אֶת בּוֹכָה
|
כְּאֵבֵי הַלֵּב הִשְׁכִּיחוּ מִמֶּנִּי
אֶת הַשְּׁאֵלוֹת
כִּי נֶאֱלַצְתִּי לְהִתְמוֹדֵד
עִם סוּגְיוֹת הֲרוֹת גּוֹרָל
|
הַזְּמַן לֹא מַמְתִּין לָאִישׁ
גַּם לֹא חוֹשֵׁשׁ לְמַהֵר
הוּא דּוֹהֵר
עִם הַלְמוּת לִבִּי
|
אֵינְךָ יְכוֹלָה אֲפִילּוּ לְשַׁעֵר
כַּמָּה אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת,
לִקְפֹּץ וּלְרַקֵּד בְּתוֹכֵךְ
עִם נֶכֶד אוֹ כֶּלֶב
|
עֲדַיִן מְחַפֶּשת סְיגֻלִּיּוּת
בְּשִׁירֵי הָעֶצֶב הַנִּצְחִי
הִתְפַּקְּחוּת וְהַשְׁלָמָה
עִם מַצָּב קָבוּעַ אוֹ זְמַנִּי
|
שָׁחֹר וְלָבָן.
שָׁחֹר הוּא הַלָּבָן הֶחָדָשׁ.
בּוֹהֵק וּמְסַנְווֵר,
מֵעִיק וְחוֹנֵק.
|
לְעֵת עֶרֶב מַאֲדִימִים הַשָּׁמַיִם
נִפְרָדִים מִשֶּׁמֶשׁ עֲיֵפָה
אֲפִלּוּ הָעֲנָנִים מִתְפּוֹגְגִים
לֹא יְכוֹלִים לְהִתְמוֹדֵד
עִם גְּזַר דִּין הַשְּׁקִיעָה.
|
ציפיתי לזאת
ולא חיכיתי עד בוש
רק שבוע וקצת
אחר כך מסתבר
|
יותר טוב מבירה,
מי מכיר מי יודע?
אולי וודקה?
|
בלכתך
ירדה חשכה על הארץ
נעצב ציפור ונדמה
|
השבר יתאחה בבוא הזמן,
זקוק לזמן והפנמה.
|
ואני שידיי שבורות
מעוברת בכובד יום
באצבע אחת מתפ-ללת
|
הערב היורד
מכסה על הכל
הציניות הקלילה
המחנק בגרון
|
ראיתי שדרת עצי תפוז פורחת בחצר בית החולים.
|
ידעתי
שאין אמת
באף רמש
הבטחותיך
|
לחייך
להעמיד פני שמחה
אין קל מזה
לפטפט על הה ועל האה
ועוד על כמה
|
שוזרת לך עוד
מזרי הוורוד
עם תקווה שלא עוד
|
וכך כל ערב, לפני שאני צוללת לתוך קרביי וקרביי אחרים
אני מתבוננת בשומרי הספים
לעיתים שואבת מהם השראה
לעיתים מובילים אותי הם אותי
ביד אל המנוחה והנחלה...
|
המילים איבדו משמעות
הפכו לסימנים,
בין אם חזרו למקורות
או לשורשים.
|
עוצמת עיני וחושבת עליך
ורואה את דמותה מחליקה
לתוך עווית חייך, מפריעה
שדופה במיטת עין תכלת
והזעם בעיניה
נורא
|
אפשר לשוב הביתה
רצוי מאוד להשיבה
אבל גם למלכת שבא
אין כתר צובא
|
חיפשתי אותך
בתוך ים של שיבולים נעים ברוח
במשך שעה ארוכה
|
תהפוכות וסימני שאלה,
אהבה או תשוקה מטפסים
בעיקשות חסרת השראה.
|
רושמת שירים קלים, גליליים.
משרטטת, ביד לא אמן, רסיסי חיים.
לא בהכרח מקדישה להם זמן ממושך,
רואים.
ובכל זאת אני כאן.
כי השיר רק תירוץ הוא למגע ותגובה,
להבין את הראש הפרטי ואת זה ששלך.
|
בשישבת לא ישנים
אורות קטנים ניצתים
בבתים מיותמים.
|
קל לבחור בשכחה
עוטפת כל ביד רכה
ולא נודע כי בא אל קרבה.
|
אם שכרון חושים תציע
רק אתך אסכים לחשוף
הבל פה והבל יופי
אם תבטיח און חצות.
|
זה חייב להסתיים במפץ גדול
או אולי בקול דממה דקה
זה לא יכול להמשיך כך ללא סוף
ואפילו הצד הפולני שבי לוחש
תתכונני לסוף
|
יצאתי ממנו, ראשי קצת סחרחר
איזה יופי לי כמה נהדר.
לא שפעת, לא גריפה, אפילו לא איידס
מיוחדת אני - יוצאת מן הכלל
שלבקת חוגרת לי.
איזה שם נהדר
|
שלוש לפנות בוקר
ואני ערה
ירח פחוס צונח
עוד קומה
|
ועתה עם שובי במהרה בימינו אמן
אנסה לתקן
את שמי
לחדש להפתיע
|
בדרך כלל ממלא את התפקיד הראשי סרן שמועתי,
שכבר זכה בתעודות הוקרה וצל"שים לרוב.
על שהחיה עובדות, הוסיף תבלינים מפולפלים,
|
לשנייה חשתי
את מגע גופך מערסל
הייתי משוכנעת שאתה שלי,
לשנייה,
העולם הסתחרר
|
שנעשה בדברה
ולא בדברי
והעולם כמרקחה
האפשר? ובכדי
|
יש הקונה את
עולמו בשעה
אחת קלילה
השני מחריב
את עולם זולתו
במשיכת קולמוס קלילה
|
המיית גלי הים
שעון הגלים
מרדים את חושיי
מלבין.
|
הֲכִי פָּשׁוּט לִהְיוֹת שק חֲבָטוֹת
לֹא לְהָגִיב
לֹא לִצְעֹוק אַיי
לְקַבֵּל הַכֹּל בְּהַכְנָעָה
|
דמדומי שקיעה מתארכים
לשווא, מתחננים על נפשם.
|
שחפים יפצעו את השקט
פרפרים יתעוררו
על גבעות
חול וכורכר
רק גלים ימריאו אל-על
ויכריזו
|
שקרים קטנים ולבנים
מתבלים את החיים
לעיתים מחבלים.
|
צלליות על קיר
מרצדות באיטיות
מדהימה
טיפות מים משחקות
בערבוביה
|
זה יחסוך לכם משאבים
כאבי לב וסתם טרחה
זה ישחרר אותי מכם
בקלות
ללא קשקוש מיותר
|
אני התבלין והמעדן,
הדובדבן במרקם הקצפת
אני פעימת הלב שאחריה יופיע שבץ
|
כמו פרפראות מתוקות מיין.
הריח מעלה את סף התשוקה,
הטעם משפר ביצועי המיטה
|
כשאגלה
מי תוקע את הסכין בגב
אוכל אולי לעצום עיניים בבטחה
|
מעולם לא זכיתי בתואר אחותי
ואין כבר מישהו שיקרא לי בתי
|
בראשית התמוטטה
הכלכלה העולמית היציבה
מחקה אפסים מחשבונות עמוסים
וגימדה טייקונים מנופחים
|
כי תחנה כזו סופית, שנויה היא במחלוקת,
אך אין חולק על כך שהיא סופית מאוד.
|
כבר אמרו חזלינו ז"ל
סוד מחשבה במעשיה
רק התקשורת מפריעה.
|
אותי לא יתלו בארמון
נושקת אח מבוערת
גם לא במוזאון עלום שם
אוספת אבק וקורי עכביש
|
ועכשיו הבית מצוחצח לעייפה,
אף גרגיר אבק לא ימצא
אפשר לאכול מהרצפה,
להקביל פני מלכה, אם תגיע.
|
היה חם ורוח נשבה מן הים
אבל אני כבר ידעתי עוד מעט תם
לפי ריח המלוח גם.
|
מי יודע
אולי היא כבר בהריון
ומחר יצמחו אצלך בסלון
כמה זעירים שובבים לתפארת
|
יכולתי כמובן לבכות,
לקלל את כולם
לפתח מיגרנה
לצעוק בקול רם.
אך אני החלטתי
"היי הרגעי נא
קחי נשימה עמוקה"
נראה איך את יוצאת מזה בשנייה.
|
רודמת יין רימונים
ונקטר אלים
משתוקקת לצאת
ולפרוץ הגבולות
של עוד ופחות ולהיות.
|
כאן אנל'א עושה כלום. לא אוכל, לא שותה, לא מזיין, טוב אין את
מי. אין עם מי אפילו להחליף מילה או לצעוק עליו. אני עם עצמי.
ועצמי עם אני. בתחילה היה שיגעון. קודם כל להסתלק... והמשטרה
שחיפשה אחרי בגלל איזו התפרצות לגן הילדים, שלא הייתה נכונה ,
כי זה לא הייתי
|
אחת לשנה שנתיים
מתייצב אצלי נחום לצהרים,
יושבים מחייכים, מחליפים רישומים,
מה שלומם הגברת, כמה גדלו הילדים.
|
כל זמן שיכלו לא עשו כלום, ועכשיו כשכבר אי אפשר לעשות כלום,
מחזיקים אותה בכוח בחיים. והמוות, רק עומד מאחורי הדלת ומחכה.
אני מתבוננת בפניו החיוורות ושותקת. לי לא נותר אלא לקוות שלא
יכנע וימתין כמוני, בסבלנות.
|
פעם כשאדם מן הישוב היה מגיע לבית החולים היו מקבלים אותו
בסבר פנים יפות, נותנים לו פיז'מה מבד כותנה מגרד כזה. מקצים
לו חדר עם עוד כמה אומללים. נוטלים ממנו דם ומבצעים מחדש את
כל הבדיקות שכבר עשה בחוץ. מגלגלים אותו לחדר ניתוח, מרדימים,
חותכים' תופרים, מעיר
|
באשמורת בוקר דפיקה בדלת.
אני קמה מבוהלת,
מי זה מאחורי דלתי מסתתר,
מה הוא רוצה ממני,
|
כמו בכל שנה
מתחיל באביב
מרוץ שדים כוחני
מי חושף יותר שחיתות
ומי גובר על מי
|
אין לי כל סיבה לתלונה
לא חסר לי מאומה
אני מלאה כרימון
רק הלב עדיין לא.
|
חיה ממספר למספר
פעם גדול
פעם קטן כעכבר
|
היה לי ביקור לילי
שרק הותיר עקבות.
תמהה אני ושואלת
מי זה יכול היה להיות?
|
יש המביאים פרחים,
או תכשיט רב-קראט
אחרים שוטפים ת'כלים
מגלים ת'סבון מחדש.
|
הקף עצמך רק באנשי חסד ואומרי הן. הרי אתה החכם מכולם. למה אתה
זקוק למתנגדים? אם תותיר אפילו אחד כזה מחר יתקע לך סכין בגב
או יציע הצעה טובה משלך.
|
אישה זה נגיד אחד ()
ולפעמים האחד קצת כפוף כשעצוב (1)
פוגשת איש - נגיד הוא האפס (0)
מה יוצא ביחד?
|
עברתי בבר זה או אחר,
אך מה שראיתי אכזב עוד יותר.
אחת קירחת, שניה פיסחת,
אחת שלא יודעת לשאול,
|
הגיע הזמן
לפרק את החבילה
תוזמן בסופו של סיפור
לומר קדיש
אם לא תהיה
עסוק מדי בשלך
|
כן, אני יודעת שמה שכתבתי כאן
נשמע כמו מהתלה גרועה.
אך חבריי, האמת היא שהתכוונתי
לכל אות ומילה.
|
אינני יודעת אם הכאב הוא אבי היצירה או היצירה היא זו שמעוררת
את הכאב. ייתכן מאוד שאני צריכה להפסיק לטייל בזמן קדימה
ואחורה, אחרת עלול להיות גורלי כגורלן.
|
"אני סקרן לדעת מה יקרה להם עכשיו..."
"גם אני! אבל נדמה לי שאיבדתי קצת את השליטה. עכשיו הם עושים
מה שליבם חפץ."
"מה אפשר לעשות." נאנח. "גם לי זה עדיין קורה..."
"לא," הופתעתי, "אני לא מאמינה."
"זו דרכו של עולם. בוראים אותו ואחר כך הוא מתחיל להתפרע."
|
אך מה זה?
התיק אכן מסודר כיאות
אך אין בו שום דבר בעל ערך,
אפילו לא שורה אחת של משמעות.
|
יש דברים שקשה להסביר לאדם שחושש לאבד את שפיותו והיא ידעה.
כמה פעמים השביעה אותי שלא אכניס אותה לבית אבות. ואני בכל
פעם שהנושא עלה, החלפתי נושא. קיוויתי שהרגע לא יגיע. לא רציתי
לראות את העובדות עד שלא הייתה לי ברירה.
|
הוא אמר: "כל האמת ורק האמת
ושום דבר מלבדה."
|
"אני לא מצליחה לפתוח."
"אני כבר באה," אני צועקת מהמטבח.
"אני לא מצליחה." היא צועקת לי בחזרה.
אני משאירה את הקפה על הגז וממהרת לחדר המגורים.
"אימאל'ה את אצלי. בשביל מה את צריכה מפתח? כשתרצי לחזור
הביתה, אתן לך את כל המפתחות."
"אבל שום דבר לא פותח."
|
היא הייתה אמורה להיות שם, בשדה החרציות. חיכיתי. שרפתי חפיסת
סיגריות שלמה וכמעט שדה מיובש של ברקנים ושום כלום.
|
אינני יודעת כיצד זה אצלכם. אך לאחרונה אצלי, ברגע שאני
מתיישבת לכתוב סיפור, מגיח מלקט המחשבות מאי שם ומתיישב לו על
כתפי.
תחילה ניסיתי לגרשו מעל כתפי בעדינות, אחר כך הרמתי את קולי,
קצת באגרסיביות. פעם ניסיתי אפילו לפלרטט אתו בעדינות, אבל
מצבי לא השתפר.
|
פעם, בתחילת הקריירה שלי כשחשבתי שאני מומחית ל"הכל," עליתי
זחוחה ושאננה, עם פתקית קטנה כזו, עליה רק ראשי פרקים. הרמתי
ראש, הסתכלתי באולם המלא מפה לפה ונעשה לי חלש בברכיים. הצצתי
בפתקית ושכחתי לגמרי מה רציתי לומר.
|
אני מתבוננת סביבי לא מאמינה למראה עיניי. משם מהפינה עולה קול
צחוק. מישהו סיפר בדיחה. בפינה אחרת פתחו שולחן. פיצוחים, דברי
מאפה, שתיה קלה. מישהו מציע משקה חריף. הולך, הכל הולך
|
שיר ישן שיצא ממגירה ומצא את עצמו תלוי על כרזה
|
ערב קסום ממתין מאחורי הפינה
אם נדע
לשנות אווירה
|
כשהחורף יגיע
יהיה רטוב וקר
בינתיים אסתפק בטיפה
|
פה-להם, ולא ידברו; עינים להם, ולא יראו.
תהילים פרק קלה
פסוק טז:
|
קנון דואג לחולים שזקוקים להשתלת אברים
|
קנון G9 מחפשת אהבה - מה שיש בה ומה שאין - בצפת
|
מבט אל עתיד לא ברור
קדימה לשום מקום?
או אחורה אל עבר עגום
|
אקוורלים- סיפורי מסע. המהדורה השנייה יצאה לאור לקראת יום
ההולדת (2 בספטמבר) את המהדורה האלקטרונית עדיין ניתן להוריד
ולקרא בחינם מהאתר של מנדלי מוכר ספרים. תיהנו.
|
אפשר לחכות גם כך
אומרת G9
|
בֹּקֶר חָדָשׁ
מִתְעוֹרֶרֶת לְבֹקֶר חָדָשׁ
וַעֲדַיִן אֵינִי יוֹדַעַת
אֵיזֶה שַׁחַר מַמְתִּין לִי
שַׁחַר עַלִּיז אוֹפְּטִימִי
אוֹ מְיָאֵשׁ.
|
בזמן ובמקום ספר חדש עכשיו באתר עברית
|
בזמן שנעדרתי חגגתי בפייס והוצאתי שלושה ספרי שירה - רסיסי
אוגוסט
|
שיר מתוך הספר חן שרה בלוז - שירים סגוליים
|
גם זו דרך להבטחת רמת חרדה סבירה
|
בעמדת המתנה מעיקה
עוד לפני הסערה
|
שחקים הם לפעמים רק שחפים
קנון G9 נוגע
|
קנון G9 יוצאת לברר
מי גונב את המים
|
קנון 350D ישנה וטובה
כמו קרן רנטגן
רואה ובוכה
|
יש כאלה שיש להם מזל
דרומי
|
האישה ההיסטורית במיטבה בעזרת קנון G9
|
תל אביב של מטה
בשבת של שתיקה
קנון G9
|
כל אחד והפריחה - בריחה שלו
|
טלפון לאימא שלא תדאג
זה הכי חשוב
|
שיר מתוך הספר "חן שרה בלוז - שירים סגוליים."
|
קנון מדגים מלאכות שפסו מן העולם
|
יש נשים שפשוט יש להם את זה
|
Oh, say can you see by the dawn's early light
|
קנון G9 מחפש את היופי שבצער
|
מציאות עכשוית
שנוטים לא לראות, לא לשמוע, לא לדבר
מחר יכולה להיות שלנו
|
G9 קנון בוחנת את סביבתה הקרובה
|
יש לי חיות קטנות ומזיקות בגינה
|
ספר השירה שלי "חיים בצל קורונה" מסכם תקופה שבין פברואר- יולי
2020
הגיגים, מחשבות ושירים המתארים התמודדות עם וירוס הקורונה
השתדלתי להתחמק מהמצב הפוליטי, לא תמיד בהצלחה.
|
תמונת השיר של הספר החדש חן שרה בלוז שירים סגוליים עתה באתר
עברית
|
ספר השירה "חן שרה בלוז"
מאגד בתוכו שירים, רובם אופטימיים, שפורסמו כאן באתר "במה
חדשה"
בין השנים 2001-2021 על ידי חנה שצמן תחת השמות חן שזר וליידי
בלוז
|
העטיפה הסופית של הספר חן שרה בלוז - שירים סגוליים
|
בעיצומו של תהליך השינוי
בת אדם או חתול
|
כחול הוא הים
וקל בו לטבוע
והיום אני תובעת זכותו לבחור
|
העולם מתעורר לאט לאט כשאנו בחופש
הפירנאים הצרפתיים
|
הוראות בכתב ובציור לכלבים חכמים
|
יש בו כנראה משהו
שלא ראיתי מרחוק
אבל כשהתקרבתי
ראיתי עד כמה הוא מתוק
|
ספר חדש בדרך מבית הדפוס רומן רומנטי המתפרס על פני 200 שנה
|
לאוזן רגילה
בכי טוב
ולאוזן כשרה
משופרא דשופרא
|
מטיילת וזוכרת
ביחד עם קנון G9
|
כל אחד עם הפתיחה שלו
קנון, 350D
|
לא רק לבני אדם קשה לרדת מהעץ
גם לתתולים.
לפעמים אם נתקעים ומפחדים
וזקוקים לעזרה מידידים
|
בימי שובבות לחכמים בלבד ונזהרתם לנפשותכם
|
היי אתה שם, שומע אותי? קנון G9 לפחות מאזין
|
קנון G9 ביום סגרירי במיוחד
|
משב הרוח - רומן רומנטי באתר עברית חינמי
ניתן להוריד ולקרא חינמי באתר עברית
|
צפת של סוף הקיץ זוכרת ומזכירה
אסון בארץ רחוקה
|
הבמה ממחזרת
ועם צופים נאמנים הסליחה
|
כל הספרים שלי שממתינים לכם באתר עברית - כולם חינמיים
|
תלוי על צווארי
כאוהב נאמן
|
דרום קרולינה באביב
G9 מחפש את הלבן בעיניים
|
תל אביב
אמצע היום
קנון 350D
למי ששאל
|
מהדרה שניה של הספר עת הקציר
סיפורים קצרים ומרתקים על אהבה שנאה ומה שביניהם
מהדורה ראשונה באתר עברית
|
אל תקנו את השטויות שלהם
קניתי פילים בפברואר והפסדתי 2000 דולר
|
לראות ולא להאמין
מלון בוטיק תל אביבי
|
מויזקה מחרישת אוזניים
אז אני מתחמקת
G9 מלחמת רעש
|
רעיון טוב שווה זהב
ו G9 נפעם
|
משהו רק לבנות
ושלא תבואנה בטענות
|
צילומי סתיו אצל השכנים
כדאי לבקר ולאו דווקא בחגים
|
שלושת השערים האחרונים בספר בזמן ובמקום בגרסה המודפסת וגם
בספר הדיגיטלי עכשיו באתר עברית
|
בזמן ובמקום עכשיו גם בצבע
|
שערים צבעוניים נוספים מתוך הספר שלי בזמן ובמקום גם בגרסה
המודפסת ואפילו בגרסה הדיגיטלית באתר עברית
|
היה יום הולדת, היה
משהו השתנה?
עדיין שום דבר
מרמים, גונבים דעת וממון
והעם עדיין שותק
לא מגיש את החשבון
|
ספר חדש בא לעולם והוא יפה
אח לחן שרה בלוז שירים אופטימיים
|
מה עושים כשרוצים ליידע להזמין להמליץ או אולי לגרות?
|
סַהַר עָגוּם מִסְתּוֹבֵב שָׁם לְמַעְלָה
מְעַוֶּה פָּנָיו, מִתְקַשֶּׁה לְהָכִיל
"בַּרְבָּרִים," הוּא לוֹחֵשׁ לְעַצְמוֹ
אֵיךְ אֶפְשָׁר הַטֵּרוּף הַזֶּה לְהַסְבִּיר
|
לֹא נָשַׁב יוֹתֵר תַּחַת גַּפְנוֹ
וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ
גַּם לֹא נְבָרֵךְ
כִּי אֵין עַל מָה.
|
לִהְיוֹת בַּזְּמַן וּבְמָקוֹם
עִנְיָן לְכוֹכָבִים וְלִקְלָפִים.
לֹא תָּמִיד הַגּוֹרָל שחֵק לְטוֹבָתִי
אֲבָל הִצְלַחְתִּי,
כְּאִלּוּ
שֶׁהָיְתָה לִי בְּרֵרָה.
מִמְּרוֹם גִּילִי, אֲנִי מַבִּיטָה אָחוֹר
סוֹקֶרֶת וּבוֹחֶנֶת בִּקְפִידָה:
|
על אוראו החתול הכי שחור שפגשתם ועל אהבה לנפרטיטי חתולה
אדמונית חמת מזג ועל ידידות שאפשרית, כנראה, רק בעולם של בעלי
החיים.
|
כַּמָּה מְזֵי רָעָב מְשַׁחֲרִים לְפִתְחִי
רוֹצִים מָה שֶׁיֵּשׁ וּמָה שֶׁכְּבָר לֹא נִשְׁאַר
לֹא אֶתֵּן לָהֶם אֶת הַתַּעֲנוּג
אַמְשִׁיךְ לְהִלָּחֵם עַל כְּבוֹדִי
|
אל הארכיון האישי (11 יצירות מאורכבות)
|
|
