היא הייתה אמורה להיות שם, בשדה החרציות. חיכיתי. שרפתי  חפיסת
סיגריות  שלמה וכמעט שדה מיובש של ברקנים ושום כלום. היא לא
הגיעה. פניתי לשוב על עקבותיי,  כאילו שהייתה לי ברירה. כמה
זמן אפשר לחכות?

בדרך כמעט דרסתי זקן, בעצם  רק הפחדתי אותו כשחצה לאט מדי את
הכביש. הוצאתי את הראש וצעקתי עליו, "הדיוט מטומטם, למה אינך
בבית אבות?" והוא הרים את עיניו והתבונן בי ארוכות. התביישתי.
רציתי להגיד עוד משהו חכם, אבל לא יצא לי. רק רציתי להסביר שזה
לא אני, שזה רק בגלל שלא הגיעה כמתוכנן. אבל ידעתי  שלא יאמין
לי. אז המשכתי בדרכי. עכשיו קצת יותר לאט. כל-כך לאט עד שמישהו
דפק אותי פתאום מאחור. שמעתי את הפח הנאבק בפח, את הזכוכיות
המתנפצות, את החריקה. הצואר שלי הוטח קדימה ואחר כך אחורה.

יצאתי והצצתי במכונית שלי. פצועה אבל לא מדממת.  רסיסי פלסטיק
אדומים ולבנים מפוזרים על הכביש. ועיניי הנהג השני מזרים אימה.
אילו מבטים היו יכולים להרוג, הייתי צריכה לצנוח על המקום.
אבל אני  רק הורדתי ראשי והמתנתי למכה.

כשהפיה לא מגיעה, הכל יכול לקרות.