אוזניה גדלו על בטהובן ומוצרט, אתם יודעים, עליסה וחליל הקסם.
כשגדלה התקדמה אל עבר ברהמס, מנדלסון ואפילו באך. אומנם היו
פרקי זמן קצרים שבהם גם שירים עבריים היו בלקסיקון המוזיקלי
שלה. אבל תקופת הזוהר נמשכה זמן קצר ביותר. ברגע שגילתה את
החיבור שבין אסונות, ימי אבל ושירים עבריים, פיתחה אלרגיה
מוזרה כלפיהם. מה לעשות כששומעים את הביטלס, הדופק יכול לעלות
או לרדת לפי הקצב ומילות השיר, אבל ברגע ששומעים שיר עברי, זה
כבר קצת יותר מסוכן. אף פעם אי אפשר לדעת אם זה שיר של מצעד
הפזמונים, קולה של אימא, או הודעה על אסון לאומי נוסף.

קטעי חזנות? זה כבר סיפור אחר לגמרי. היו שנים שבהם סגרה את
הרדיו בכל פעם שהשמיעו קטעי חזנות, אולי הזכירו לה את בית אבא,
את השבתות עם משפחת מלבסקי והמריבות האין סופיות שהתעצמו, משום
מה דווקא בשבתות. אבל הסלידה מקטעי חזנות נעלמה יום אחד עת
מצאה את עצמה מעדיפה יצירות ווקאליות, כמה שנים טובות אחרי
מותו של אביה. היום כששומעת קטע חזנות, או אופרות, שזה כמובן
אופרה אחרת לגמרי, לבה נפתח מחדש.

הכל החל כשעמדה לעבור איזה ניתוח שעתיד היה לקבוע את גורלה.
בדרך לבית החולים שמעה ברדיו את המשיח של הנדל, והתאהבה בו
נואשות. לפני שאושפזה, הספיקה לקפוץ לחנות המוזיקה השכונתית
ולקנות לעצמה תקליטור כפול. וכך בין פרץ כאב אחד למשנהו, בין
תקווה לייאוש, התנגן המשיח באוזניות והסיח את דעתה.

אין ספק שהמשיח תרם להחלמתה. אתם יודעים מוזיקה יכולה לעשות את
זה, אם רק נותנים לה.

אז מה לעזאזל היא עושה כאן עכשיו, בין הפולניות? אלה המנסות
לשמן את שריריהן, לענטז לצלילי מוזיקה מזרחית? היא מתבוננת
בנאספות. צבע עורן ושערן מסגיר את המוצא המזרח אירופאי. נשים
מדושנות, הבאות להעביר ערב חברתי אינטימי בחברת בנות מינן
ומעמדן. כמעט ואין צעירות. לא מפתיע, אצל הצעירות המעיזות
להסתובב ברחוב עם פופיק חשוף, התנועה, המוזיקה והמקצב כנראה
בדם. לכאן, למרכז הקהילתי, מגיעות רק אלה שזקוקות להדרכה אישית
צמודה. ללמוד להבחין בין שרירי המתנים והחזה, בין החזה
והצוואר. להפריד בין המוח והחושים, להתמכר ולהתמסר.

אחת מהמשתתפות מעיזה ושואלת, "תגידי, אוכל לרקוד לפני בעלי
בשבוע הבא? יש לו יום הולדת, ואני רוצה להפתיע אותו."
המורה הפולנייה מחייכת. "כמובן שתוכלי לרקוד, השאלה רק איך..."
וכולן צוחקות. גם השואלת.

אז זו הסיבה לחוג מזורז בריקודי בטן שהן מתעלקות עליו? לרקוד
לפני הבעל? איך לא חשבה על זה. היא כאן בגלל סיבה אחרת לגמרי,
אותה לא תספר לאיש, כי האיש שלה כבר איננו, וגם כשהיה אף פעם
לא היה לו זמן לריקודים, רק עבודה  עד שעות הלילה הקטנות.
עבודה שקטפה אותו ממנה בחטף.  היא לא מוכנה לוותר כל כך מהר.
אם למות, אז רק תוך כדי ריקוד ושירה, כמו שצריך.

מטיבה את המטפחת הצבעונית שעל ראשה, זו שמכסה את שארית פלומת
שערה, בולעת את שאריות הבחילה, מבליטה את בטנה התפוחה, ומרימה
זרועותיה גבוה. גם היום הגיעה לשיעור בשרוולים ארוכים, להסתיר
את הסימנים. הכחולים. מישהו עוד עלול לחשוב שהיא נרקומנית...