[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







חן שזר
/
נחום תקום

חדר מיון. חמש דקות לפני המלחמה, שלא יודעים מתי תפרוץ. כבר
תרגלנו את הכל. כבר עשו את כל ההפחדות  הכי לא הגיוניות כמו
מלחמת אטום וביולוגית. כבר נפרדנו לשלום מכל החברים והידידים.
עכשיו אנחנו במשמרת של כוננות. לכל מקום אליו הולכים צריך
לדווח ולהתקשר כל שלוש שעות לשמוע אם כבר פרצה. אני מעדיפה
להסתגר בחדר שלי או להסתובב ליד חדר מיון. להיות ראשונה
כשיקראו לכולם לדגל. אחרי שבוע מתרגלים ומורידים מתח. כולם,
פרט לי.

אני ממשיכה לגזור את עיתוני הערב להדביקם באלבום מסודר, להוסיף
הערות בשוליים למקרה ש... ולבכות על מר גורלי... אין לי עכשיו
חבר. את האחרון זרקתי או שהוא זרק אותי או ששנינו זרקנו את
עצמנו. אבל תארו לכם תפרוץ מלחמה ואני למי אדאג, לחתול?

מרגישה הכי אומללה שאפשר להרגיש. אולי אפילו יותר מרותי מי-רז
שהתחתנה לפני שבועיים ובעלה הטרי כבר מגויס.  כותבת שירי עצבות
ארוכים לתוך הלילה ובבוקר משמידה אותם. טוב לא כולם, רק את
הארוכים באמת.  אפילו הלימודים באוניברסיטה על אש קטנה. את מי
מעניין עכשיו מה זה עקומה נורמלית? שום דבר לא נורמלי, בארץ
שלנו.

במשך היום אני ממשיכה להיות הכי מסורה שאפשר להיות ברם-שתיים.
לחלק עיתונים וספרים לחיילים במחלקה האורטופדית, לסדר כל מיני
דברים ושליחויות, לקפוץ ולהביא לאיזה חייל סטייק מהמזללה מעבר
לכביש. הזמן עובר לאט עם חדשות כל שעה. חיילת ברם-שתיים או לא,
אני משתדלת.

אין לי מה לעשות בחדר המיון. אבל אני בכל זאת נמצאת בסביבה.
שוב עוברת על הטפסים שאצטרך למלא אם חס וחלילה... משננת מחדש
את כל הנהלים. לפעמים עוזרת לאחות למדוד חום, פעם נתנה לי
אפילו למדוד לחץ דם לחייל. ככה זה שיש קשרים. מזל שאין נפגעים
רציניים. האחרון שהגיע היה חייל בשם שלום שלום. כדור שרק שרט
את הקרקפת. ואני חושבת לעצמי  עם שם כזה לא תפרוץ מלחמה....

גם בלילה אני קופצת לפעמים למיון. עוזרת לעשות שקשוקה  וביצים
קשות, דואגת לקפה. בית החולים הפך מזמן גם ביתי. למרות שלא
תמיד מבינה את כל המילים הארוכות האלה, כבר יודעת לקשר בין סי
אי ובין מחלה קשה. וכשמגיע חיל עם אבחנה של GMG יודעת שזו השפה
הפרטית שלנו שאומרת  שיש לו גורנישט מיט גורנישט  שזה מתחזה
בלי תעודות.

בשלוש לפנות בוקר אני אומרת לעצמי מספיק. מחר יש לך יום חופשי
לא כדאי להישאר ואז בדיוק מגיע חייל. איך שאני מסתכלת עליו אני
יודעת שהוא חתול-רטוב. ככה כל הסימנים עליו. רחב כתפיים אבל
קצת שפופות, הליכה מרושלת, מכנסיים שנופלות , חולצה שקצה אחד
בחוץ. פנים עגולים, בלי טבעת. בקיצור חתול-רטוב. אני רושמת
אותו כי הפקידה עסוקה. כן, שם כתובת. סיבת הפנייה. אין לו
הפנייה. קפץ כי יש לו כאב שיניים. בן אדם, פה עומדת לפרוץ
מלחמה ואתה עם כאב שיניים?

האחות שעוברת אומרת לי תני לו  4 סיסי אופטלגין ותשלחי אותו
הביתה.  איך אשלח אותו הביתה? אין תחבורה בשעה כזו וזה בטח אין
לו כסף למונית. אז נותנת אופטלגין, עם כוס קפה שחור כזה של בית
חולים. שחור כי כבר נגמר החלב. בודקת בסוף המסדרון. יש מיטה
ריקה שואלת אותו תרצה לישון כאן עד הבוקר?

והוא מחייך את החיוך הכי מקסים שמשהו יכול לחייך בשעה שלוש עם
כאב שיניים.
אחר כך  בשעה ארבע ושלושים, כשהלילה נגמר בגלל תאונת דרכים
מטומטמת אבל לא רצינית, יושבים בחוץ מאזינים לקולות של בוקר
חדש שזה שקט מוחלט וערפיליות בוקר שמתפוגגות לאט  עד שציפור
אחת מחליטה שהגיע הזמן להעיר משהו. ואחר כך עוד אחת. ואחר כך
פתאום הכל מתעורר,  מכונית מנסה להתניע  במרחק והקסם פג.

אני סופרת את השעות מרגע שראיתי אותו עד לרגע שאראה אותו עוד
פעם ויודעת שיכול לקרות שלא אראה אותו יותר. נדמה לי שהוא
מרגיש בדיוק אותו דבר. מגיע אחר הצהרים. בידיו פרח אחד מקומט,
חצי חולצה עדיין בחוץ.  אי אפשר ללכת לשום מקום כי אנחנו
ממתינים, אתם יודעים למלחמה.

בלילה אני  בתורנות כוננות, צמודה לחדר מיון. שקט, אין אפילו
התקפי לב שזה הכי הזמן שלהם להופיע. בשלוש בבוקר מודיעים בקשר
הפנימי על פיגוע. שלושה חיילים עלו על מוקש. אנחנו מוכנים. כל
הרופאים מגיעים אפילו מבלי להתלונן. כעבור כחצי שעה מגיע
קומנדקר.

"ישר לפתולוגיה," אומר החייל שיורד ממנו, עייף עם זיפי זקן.
אין מה לעשות. כל אחד בורח לפינה ורק אני עם יענקלה הגבוה,
שאחר כך יהפוך לקרדיולוג ידוע, נשלחים להכניס אותם ולזהות
אותם.

שלושה בחורים צעירים.  לאחד אין אפילו חתימת זקן. נראים ישנים.
אני נוגעת בגופות נדמה לי שעדיין חמים הילדים האלה.  "תחפשי
בכיסים," אומר לי יענקלה. נראה תגים, שמות. אני מחפשת היד שלי
רועדת. מהכיס הקטן בחולצה מוציאה תעודת חוגר, תחבושת אישית,
כרטיס קולנוע זוגי משומש. מסתכלת על התאריך - של אתמול.

אני פורצת בבכי. הבכי הראשון שלי מאז התחלתי ברם-שתיים. יענקלה
לא אומר כלום... רק דואג להביא לי כוס קפה וסיגריה כשהכל נגמר.
גם לא מספר אותי אחר כך לאף אחד. כן גם כאלה עובדים במיון.

כשנחום בא אחר הצהרים, אני מחייכת וחושבת על כרטיס קולנוע
משומש לשניים. אחר כך נכנסים לחדרון הקטן שלי. שניים על שלוש.
בפינה הפטפון הירוק שקניתי מהמשכורת הצבאית הראשונה שלי
בתשלומים. שמים ג'ון באייז אחד. מהסוג שעושה עצוב בעיניים. טוב
אם זה או החורף של ויואלדי, גם אתם הייתם בוחרים בג'ון.

נחום מתקרב אלי. איזה עיניים יפות יש לך. נו, את זה כבר שמעתי
כמה פעמים בעבר. אני מחכה לצלצולי פעמונים כמו בסרטים. עוצמת
את עיני בצפייה דרוכה. משום מה אני לא שומעת אותם. במקום זאת
אני שומעת את השותפה שלי נכנסת הביתה וטורקת את הדלת בחוזקה
להגיד לי שהיא כאן ושהיה לה חרה. אני נרתעת לאחור והולכת שוב
להעמיד מים, כאילו ששום דבר לא קרה. רוצה כוס קפה אני צועקת
מהמטבחון...

עוברים לפאזה חדשה. אני כבר באיזה רקיע לא מוכר, מרחפת ומקווה
שרק יהיה יותר טוב. לא כל כך שומעת מה מדברים אלי. על פני יש
לי הבעה מרוחקת שמי שלא מכיר אותי חושב שאני סתם מטומטמת, או
דבילית. כזה חיוך מרוח לי על הפה ושום דבר לא מצליח למחוק
אותו. לרגעים שוכחת שיש מלחמה באופק ושצריך להתכונן לרע מכל.
למי עכשיו בעצם אכפת? לי יש חבר.

אחרי שבוע חסר יום פורצת המלחמה, בשעה שאיש לא מצפה לה.  בדיוק
כשאני באמצע הכנת כוס קפה לשנינו במגורי החיילות. אני כבר
מכירה את נחום מכל  הזוויות האפשריות נו, זה הדדי. אפילו
כיבסתי לו ביד את הגופיות האפורות. לפחות עכשיו יש לי למי
לדאוג ולמי לחכות... וחוץ מזה אני אדע ראשונה...

רק אחרי המלחמה אגלה שהוא בעצם רק הסתובב בלי טבעת, אבל קשור.
יוצא ונכנס לתוך חיי כסרט קולנוע ישן שהועבר  לוידאו, עם כמה
קטעים מטושטשים, שכל פעם צופים בו מחדש כי שכחנו את הסוף....







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
את זונה, אמא
שלך זונה, אחותך
זונה ובתדודה
שלך זונה, אבל
אבא שלך סתם
סרסור


אחד בבית ספר
מסביר את העץ
המשפחתי של רחב
הזונה


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/5/01 12:14
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
חן שזר

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה