גם בשעה שלוש לפנות בוקר, רוחש נמל התעופה פעילות, מעל ומתחת
לפני השטח. בחנויות הדיוטי פרי עדיין אין עומס היסטרי, ולכן
הצלחתי לסיים במהירות משימותיי, ויצאתי קלילה וזחוחה אל עבר
בית הקפה הפינתי. התרווחתי  על כוס קפה, עוגת גבינה, סיגריה
והעיתון של אתמול. ככה זה כשיודעים שהעיתון של מחר כבר  לא
יחכה לי, מסתפקים במה שיש

שותה את הקפה שלי בנחת, ועיני משוטטות בין כותרות לפרצופים. מה
יש לי למהר? הטיסה שלי יוצאת בחמש וחצי. מדוע הקדמתי להגיע
לשדה, אין לי מושג. מאז ומתמיד אני חוששת להפסיד משהו. פעם
הקדמתי כל כך עד כי יצאתי עם מטוס קודם  והגעתי ארצה עוד לפני
שהמשפחה שלי יצאה מהבית להקביל את פני. מאז אני נוסעת רק במטוס
שיועד לי - גם נגד עין הרע.

לא חולפות דקות קצרות ובית הקפה מתמלא. מולי  נעמד גבר, ידיו
עמוסות ועל פניו הבעה של 'בבקשה'.  אני מתבוננת סביבי, ושבה
ובוחנת אותו. בסביבות החמישים, פנים עגולות, שפה תחתונה
משורבבת ועבה. על פדחתו  קרחת שאין הוא מתאמץ  להסתירה, מצוין.
לעומת זאת  על צווארו שרשרת זהב עבה. טוב, אי אפשר להשיג הכל
בחיים. אני מושיטה ידי, מסמנת לו לשבת, ומנסה להתכווץ כדי
לתפוס פחות מקום  בשטח. אין לי סבלנות לשיחות חולין, בטח לא
לפני ההמראה.

ההוא פותח  כפתור בחליפה שלו ומתיישב. מניח חבילותיו, בקבוק
בירה גולשת, צלחת עמוסה בורקס, ונאנח אנחה כבדה. אני מציצה בו
מבעד לעיתון. וקוראת את הקמט שבין עיניו. הוא מרים  עיניים
כחולות ותוקע אותן בשלי, ואני כבר יודעת מה יקרה עכשיו.

אז גם אני נאנחת, מקפלת את העיתון, מניחה אותו בתוך תיק הצד
שלי. שבה ומרימה עיני ומחייכת את החיוך הכי מגניב שאני יכולה
לשלוף באותו רגע ממחסן התגובות שלי.

"כן," אני אומרת, "רצית לומר ש.."
ההוא לא מהסס. מושיט לי יד חסונה ענודה בגורמט זהב וציפורן
מגודלת באצבע הקטנה. לחיצת היד איתנה  וחסונה, והיד אפילו לא
מזיעה.

"קוראים לי יורי, ואת?"
ולפני שאני מספיקה להציג את עצמי, הוא ממשיך, "ואל תשאלי מה
קרה לי היום." אני לא שואלת, רק לוגמת באיטיות מכוס הקפה שלי
ומדליקה  סיגריה. עכשיו כל שאני צריכה לעשות זה להניד מדי פעם
בראשי ולחייך. יותר מאוחר אתחיל גם להקשיב.

"קוראים לי יורי. את בטח שומעת לפי המבטא  שלי שאני אמריקאי.
בעצם לא כל כך. פעם נולדתי ברוסיה בצ'רנוביצי. אבל גם את זה את
בטח שומעת. עלינו ארצה בזמן המלחמה. שכחתי כבר באיזו, אבל אחרי
שנגמרה, אמרתי להורים שלי, 'בואו לאמריקה. כאן יהיו תמיד
מלחמות,' ונסענו, אני וההורים שלי.  שם דווקא היה לא רע, הכרתי
בחורה אמריקנית, ג'י, שתהיה בריאה, הביאה לי שלושה ילדים ועסק
לא רע של מכבסות. ואני, לא חסר לי כלום. מדי פעם בפעם מתגעגעת
גם לחברים שלי, גם לארץ שלי. אז עכשיו כשמצבי טוב, אני כל שנה
שנתיים עושה סיבוב רוסיה-יזראל-אמריקה . בפעם האחרונה שהייתי
כאן היה די נחמד, אבל עצוב. לא פגשתי כבר את מיכאיל - מת מסרטן
ולא פגשתי את ויולטה, נסעה בחזרה לרוסיה. את מבינה, כל פעם
שאני נוסע, אני מגלה שהחיים השתנו.

אבל הכל באמת התחיל להשתגע כשנסענו לפני  כשלוש שנים לקנדה. את
יודעת עם החבר'ה שלנו. יצאנו קבוצה, והלכנו לשתות. את יודעת
איך זה העם הרוסי. כן באמריקה יש הרבה מאוד רוסים. גם בקנדה.
קצת פחות, אבל אנחנו תמיד מוצאים אחד את השני. אז הלכנו לשתות
ורקדנו ושתינו. ופתאום ניגש אלי בחור אחד מאחור. חנק אותי
בזרועות שלו וצעק  לתוך אוזני, "היי יורי." הסתובבתי, והאמת לא
הכרתי. אבל מתוך נימוס חייכתי אליו חיוך רחב. תביני, אני לא
אחד שזוכר את כל מי שפגשתי, אבל אני ממשיך לחייך, אולי הוא
מכיר אותי. אני בטח לא הכרתי לו, שמן מאוד. אחר כך נזכרתי שגם
אני כבר לא כל כך קרסביצה,  אז אולי הוא בכל זאת מכיר אותי.
ניסיתי לשאול, אבל הוא  רק הסתכל עלי ואמר לי ישר בפנים, "אתה
לא זוכר אותי, נכון?"

אני, שאני לא יודע לשקר, אמרתי, "נכון אולי תזכיר לי?" אבל הוא
רק חייך ולחש לי באוזן "ומתמטיקה אתה יודע?"  ואיך שהוא מזכיר
לי מתמטיקה, קופצת לי נלי לפרצוף, אתה יודעת, הנלי שלי. זו עם
העיניים הכחולות  והשיער הבהיר עם התסרוקת הזו -  פעם קראו
לזה,  רגע סבלנות, כן -  בקבוקים.

למה נזכרתי בנלי שלי? כי זהו גרי שישב על יד נלי מכיתה ב' עד
כיתה ז' בערך, אחר כך אני עזבתי ואולי הם המשיכו  לשבת ביחד
ואולי גם התנשקו... מי יודע? בקיצור, נפלנו אחד על כתפי רענו.
בכינו קצת, מה את חושבת, זה נחמד להיזכר בימים הטובים ההם.
בסוף שאלתי אותו, אבל רק בסוף, שלא יחשוד בכלום, "ותגיד לי, על
נלי קוסובסקי שמעת משהו?"

הוא הניע בראשו, "המלכה של הכיתה? לא, לא שמעתי. אני חושב שהיא
גרה עדיין בצ'רנוביצי, בטח התחתנה ויש לה ילד,  בטח. הייתה
הראשונה להתחתן.  הילדה היפה הזאת, אבל אין לי מושג."

"אז אתה מבינה. מאז, יש לי את התמונה של נלי בראש, שעכשיו חזקה
מתמיד ואין לי מושג מה קורה לה. היכן היא ואם בכלל חיה ואני
משתוקק, אין לי מילה אחרת, אולי להגיד אני מת לדעת מה קורה
איתה."

אני מתבוננת בפניו המאדימים והולכים של איש שיחי יורי, אבל
עדיין לא מגיבה. בזמן שהוא משתתק, אני מתנצלת ואומרת שאני
זקוקה לעוד כוס קפה, ויורי מחייך חיוך רחב כמו של ג'נטלמן
אמיתי וקופץ על רגליו, "אין בעיות," הוא אומר  ורץ להביא קפה
בשבילי ובשבילו  עוד בקבוק בירה.

"אה," הוא אומר לי כשהוא חוזר, "איפה הייתי? אה כן, אצל נלי.
בינתיים עוברות השנים והמחשבות שלי על נלי רק מתגברות.  בסוף,
לפני כחצי שנה החלטתי שמספיק לחלום, צריך להתחיל לעשות משהו.
והתחלתי להתכתב עם צ'רנוביצי. הצלחתי, לא יודע איך, למצוא כמעט
את כל החברים הישנים שלי מאז, אבל איש לא יכול היה לספר לי על
נלי. בסוף לפני כחודש קמתי ונסעתי. הייתי שבוע ימים בלנינגרד
כי מזמן הבטחתי לעצמי שאני חייב לראות את העיר הזו ואת
ההרמיטז' אחר כך נסעתי למוסקבה גם כי הבטחתי לעצמי וגם כי יש
לי שם כמה חברים טובים.

אחרי שביקרתי במוסקבה, החלטתי לקפוץ לצ'רנוביצי. מה אגיד לך
עצוב - הכל השתנה אפור כזה. פגשתי כמעט את כולם ובעיקר צילמתי
אותם בוידאו קמרה שלי בשביל להראות את התמונות לחבר שלי סאשה
שגר כאן בעפולה ועומד למות - סרטן ריאות. אז צילמתי בשבילו את
כל החברה  מחייכים אליו ושולחים לו נשיקות,  שרו לו שיר ילדים
ישן והרימו כוסית לכבודו ונטשה אפילו מחתה דמעה  נו, בטח נטשה
הייתה המאהבת שלו לפני שהחליט לעלות ארצה ולהתחתן עם ישראלית
צברית.

אחר כך פגשתי את מיכאיל שפעם היה חבר ככה ככה שלי. היה ממזר
קטן כשעזבתי את העיר ועכשיו הוא ממזר גדול. כדי להקל על המצפון
שלו,יש לו כמה זקנות שהוא נוסע לבקר פעם בשבוע ומביא להן קצת
אוכל, את יודעת. אני הגעתי בדיוק בערב של הביקורים שלו. אז הוא
שאל אותי אם אני רוצה לבוא איתו. האמת אגיד לך, לא כל כך רציתי
ללכת איתו,  אבל מה אני אעשה לבד בעיר האפורה הזאת וחוץ מזה
פחדתי מאשתו של מיכאיל שעשתה לי עיניים כל הארוחה. רק זה היה
חסר לי שתתנפל עלי בדיוק כשמיכאיל יחזור, אז נסעתי איתו.
ביקרנו אצל כמה זקנות. שלוש פעמים חיכיתי לו במכונית ובפעם
הרביעית החלטתי לעלות איתו, כי השכונה הזו נראתה לי נורא
מפחידה. אז עלינו שלוש קומות בחשכה, עד שהגענו לבית של  זקנה
אחת. מיכאיל היה מאוד נחמד אליה אל הזקנה, הביא לה אוכל וישב
ודיבר איתה במטבח, ואני תקוע בחדר המגורים.

קמתי והסתובבתי סביבי ומה אני רואה על הטלוויזיה? תמונה של
ילדה עם תלתלים בהירים ועיניים כחולות. נלי שלי על הטלוויזיה .
כמובן רצתי למטבח ותפסתי את הזקנה בצוואר ושאלתי אותה מה עושה
נלי שלי אצלה בבית, והיא רק חייכה אלי בלי שיניים ואמרה, "מה
זאת אומרת, זו הילדה שלי שתחייה."

אחר כך התברר לי שנלי שלי כבר לא ברוסיה  אלא  גרה בישראל.
תארי לך, עלתה לישראל לפני שמונה שנים עם בעלה.  ולא, אין לה
ילדים. עכשיו את מבינה למה באתי לישראל? טוב כמובן שבאתי בשביל
להיפרד מסאשה שעומד למות וגם לפגוש פעם נוספת את כל החברים
הישנים שלי  אבל בעיקר לראות את נלי שלי, שהתאהבתי בה בכיתה
ב'.  מידי פעם היא נכנסת לי לראש ומציקה לי. אז החלטתי שאני
צריך לראותה, ולקבל כמה החלטות.

"נו," אני שואלת "ואת נלי פגשת?"
חיוך רחב מתפשט על פניו של  יורי, "כן תארי לך בעזרת הכתובת
שקיבלתי מהאימא שלה מצאתי אותה. היא גרה כאן בישראל בבת-ים
ולפני שעה בדיוק פגשתי אותה."
"נו?"
"נשארה יפה כשהייתה גבוהה ו... וחייכנית."
"ו"... אני מנסה למשוך אותו בלשון.

"אוי," הוא נאנח אנחה כבדה. "האמת שהיא מקסימה. יותר יפה ממה
שזכרתי אותה אפילו שכבר לא בת 8 היא. משהו בדיוק כמו שתיארתי
לעצמי ואפילו התפתחה בדיוק במקומות הנכונים אבל החיוך שלה
בעיניים, זה הדבר שהכי נעים לראות. מה אומר לך היא  מקסימה
ונהדרת וחכמה ו..."
"ו... "
"היא אלמנה, התאלמנה לפני כשלוש שנים. גם אין מה לדאוג לעתיד
שלה. יש לה פנסיה נהדרת של הבעל ובית מקסים אפילו הציעה לי
להישאר אצלה קצת."

"היא הכירה אותך?" אני שואלת קצת בציניות, אחרי שאני שבה
ומתבוננת ביורי. מקריח, מגודל כרס קטנה ככל הגברים בני גילו.
עכשיו אני גם מזהה שן זהב קטנה שמנצנצת בזוית הפה. אין ספק בעל
כושר ביטוי, אבל בהחלט לא כליל יופי או מרשים. יורי שוב מחייך
ואני מבינה שהמפגש עם נלי היה יותר ממה שאפילו הוא ציפה
למצוא.

"למה אתה מתלבט?" אני שואלת בחצי פה, ומשחקת עם הסיגריה שלי.
"תראי, עמדתי לחזור הביתה למנהטן, וגם קיבלתי אתמול הודעה
בטלפון  שכדאי מאוד לקפוץ לסיביר, לסגור איזו עסקה מצוינת.
אפילו הצלחתי למצוא מקום בטיסה שיוצאת עוד מעט ועכשיו הגיעה
נלי, אז אני מתלבט. להישאר בארץ, לטוס לסיביר, לחזור הביתה?"

אני מביטה ביורי ובפניו המחייכות. אין לי ספק שאם יישאר בארץ,
הוא עשוי להרוויח הכי הרבה. מצד שני, נלי בטח תבין אם יסביר לה
שהוא רק קופץ לסגור איזו עסקה ואחר כך יחזור ארצה. אבל מצד
שלישי מי אני שאייעץ לו מה לעשות. אחר כך יבוא בטענות אלי.

רעש מדלפק בית הקפה גורם לי להפנות את הראש. צחוק עליז עולה
מאחד השולחנות ואחר כך קצת צעקות. נראה כאילו הוויכוח שמתעורר
שם ייגמר לא טוב. עוד אני מנסה להבין מה קורה ומזווית עין אני
קולטת את יורי מתרומם מעל מושבו. אני מתנתקת ממה שקורה שם
וחוזרת אליו.
"אז מה החלטת?"

אבל בתוך הרעש וההמולה אינני יכולה לשמוע דבר. יורי רק מושיט
לי יד, נוטל את ידי ומקרב אל שפתיו. "עזרת לי מאוד," לוחשות
שפתיו ללא קול, ולפני שאני מספיקה לשאול אותו מה החליט הוא
נעלם.

אחר כך קראו לטיסה שלי  ואחר כך גם היה העניין עם המטוס ההוא
שנפל למים מעל לים השחור בדרך לסיביר,  וחייהם של כל הנוסעים
המתמידים השתנו. והאמת, אין לי מושג מה קרה ליורי. בשבילו אני
מקווה שוויתר על העסקים והחליט לחזור לנלי,  אבל אצל גברים אף
פעם אי אפשר לדעת, נכון?






                 סיפור אמיתי,  למעט השמות.