ניסיתי לקחת מידיה את הצרור אבל לאור התנגדותה ויתרתי. הפעם
לקח לי הרבה זמן להרגיעה ולשכנע אותה לשבת  על הספה. הבעיה היא
שאינני יודעת מה הדליק אותה. אף פעם אי אפשר לדעת. כיוונתי את
הטלוויזיה לערוץ המדע וביקשתי ממנה להתבונן במסך, עד שאלך
להכין לה כוס קפה, בדיוק כמו  שהיא אוהבת. לא נראה לי שהתמונות
המתחלפות הצליחו לכבוש את תשומת לבה. ישובה באי נוחות על הספה,
הרימה את ראשה והתבוננה בי במבט מרוחק. לא הייתי בטוחה אפילו
אם היא מאזינה לי. לרגע נדמה היה לי שאפילו אינה מזהה אותי.

"אימא," לחשתי, "זו אני ואני כבר חוזרת. אל תקומי, מיד אביא לך
כוס קפה."
"אני לא רוצה קפה," ענתה לי במהירות. "איפה שמתי את המפתחות?"
"הנה, הם ביד שלך עכשיו."
"לא, לא אלה. אני רוצה את המפתחות שפותחות את הדלת."
הלכתי והבאתי לה עוד שני צרורות והנחתי אותם לפניה. "אלה?"
"לא," אמרה. "לא אלה, אלה שפותחים."
משכתי בכתפיי והלכתי למטבח, עיני קצת מצועפות.  מטומטמת
שכמותי. ואני חשבתי שאם אביא אותה אלי, יהיה לי יותר קל ולה
יותר נעים, מסתבר שטעיתי. שום דבר כבר לא יעזור. מזל ששני
הבנים שלי עכשיו בגן. כשישובו יהיה עוד יותר קשה. שלושה
תינוקות אבל אחת כבר גדולה.

עוד אני במטבח מכינה לה את הקפה כמו שהיא אוהבת, ושוב היא ליד
הדלת מנסה לפתוח את הדלת.
"אני לא מצליחה לפתוח."
"אני כבר באה," אני צועקת מהמטבח.
"אני לא מצליחה." היא צועקת לי בחזרה.
אני משאירה את הקפה על הגז וממהרת לחדר המגורים.
"אימאל'ה את אצלי. בשביל מה את צריכה מפתח? כשתרצי לחזור
הביתה, אתן לך את כל המפתחות שבעולם."
"אבל שום דבר לא פותח."
"אל תדאגי, יהיה לך מפתח שפותח."
"אבל אני רוצה עכשיו."

לא יודעת באיזה שלב איבדתי את הסבלנות, אבל הרמתי את קולי.
"אולי מספיק לבלבל את הראש. את עכשיו לא צריכה שום מפתח, את
אצלי."

ואימא שלי שפעם הייתה האישה הכי חכמה בעולם מפנה אלי את עיניה
הכחולות-ירוקות, אלה שפעם ראו וידעו הכל, מנידה את ראשה, כאילו
מתעוררת מתרדמה ומגיבה, "אבל למה את צועקת עלי? זה לא יפה
לצעוק על אימא."