- מתוך סיפורי צפרירה -

נשים. אני עדיין המומה מהיכולת שלהם להתמודד בתוך עולם גברי
ולנצח. לא תמיד הן משחקות לפי אותם כללי משחק. אבל, כשאני רואה
אותן וידן על העליונה - אני מתמלאת גאווה ומסמנת עוד צלב קטן
על האקדח בלתי נראה שלי.

הבעיה שלי כמובן היא שהאקדח בלתי נראה ומספר הצלבים על הקת כל
כך מועט.

כך למשל בישיבת ההנהלה הדחופה של הבוקר. ארבע נשים מול גבר אחד
- חזק. שליט כל יכול. יושב לו בראש השולחן, מעיין בניירותיו.
"כן" הוא אומר בלי להרים את הראש מהניירות: "נשמע אתכן. דברו,
אני מקשיב ועיניו בניירות"

ושלא תחשבו שהנשים קלות דעת ,מטומטמות, חסרות השכלה. לשלוש מהן
תואר דוקטור, הרביעית - פשוט אישה חכמה. ויושב לו הגבר מדושן
עונג משוטט בין הניירות, חותם על כמה בחתימת יד גדולה, לא מרים
ראש ולפתע מתפרץ "השתגעתן, אתן לא נורמליות." וכל קבוצת הנשים
החכמה, הנבונה, האינטליגנטית מתכווצת.

ואני חושבת לעצמי שום דבר לא השתנה - רק התפאורה. במקום במערה
אנחנו בחדר ישיבות עם מערכות תקשורת מתוחכמות ומחשב. אחת הנשים
מהיותר חזקות שבחבורה, שמנהלת כמעט חצי מדינה עם רשת תקשורת
מסועפת עם חצי העולם, לוחשת לי - "את רואה את השעון הזה נתתי
לו במתנה. וגם את מחזיק הניירות משיש. יש לו פשוט יום הולדת
יומיים לפניי, אז אני לא שוכחת. "

ורציתי לשאול והוא - הוא קנה לך פעם מתנה ליום ההולדת ולא
שואלת כי יודעת את התשובה.

ואחרי שהגבר צווח וצעק, פגע והעליב לא רק את הישובות מולו אלא
את כל מי שבא עימהן בקשרי עבודה ושאישר...

יצאנו.

אז הסתבר שבעצם היוזמה לישיבה הגיעה מאחת הנשים שרצתה להראות
לכל השאר מהיכן משתין הדג. וכשלא הצליחה להשיג מבוקשה בהדברות
פשוטה, פנתה לגבר לעזרה. ללמדתך שהמאבק בין נשים וגברים עדיין
קיים ואכזרי, אבל בין נשים לבין עצמן קטלני. המאבק על כוח,
יוקרה, סמכויות - על הזכות לנהל, בזכות ולא בחסד, כל אלה
הועברו בהינף זרת אל הגבר - איזה יופי.... בבחינת גם לי גם לך
לא יהיה - יהיה לו.

לעומתן צפרירה. ראיתי אותה עומדת באמצע חדר, בפתיחת קורס
גישור. אישה נאה, לבושה באיפוק מתואם. פנים נקיות מאיפור. שיער
ברונזה שופע, אסוף ברישול ככתר על ראשה. מסביבה חמישה גברים.
אף אחד לא מכיר את השני, גם היא לא.

נעמדתי בצד, והתבוננתי. כל הגברים מתאמצים. אחד מנסה להחביא את
הבטן המשתפלת - לשווא כמובן, השני מיישר את העניבה, שלישי
מעביר יד לסדר את ה-אין שיער. והיא צפרירה מנצחת על המקהלה ביד
רמה ובחיוך כובש. משדרת כולה - אישה. ואני מנסה להבין כיצד היא
עושה זאת, מנסה לפרק תנועה לתנועה בסרט המוקרן ב Slow Motion
מול עיניי. רואה איך היא מרטיבה שפה, משרבבת אותה קמעה, מחליקה
קפל בחצאית. בוחנת קמט בלתי נראה בגרבי משי. מזדקפת, מבליטה
חזה אבל רק קצת, מטה ראש כלפי האחד, מחייכת. וביד קלילה, קלילה
מאוד מעבירה את השרביט כל פעם לגבר אחר בחבורה.

והיא, כשהיא רואה אותי מתבוננת, קורצת לי מן קריצה עדינה מבלי
שאף אחד מהגברים ירגיש, כאומרת לי: את רואה איך כולם אוכלים
מהיד שלי ורוצים עוד?

צפרירה לא צעירה. בת כמה היא, אין לי מושג. מרחוק נראת כבת 25
לא יותר. מקרוב רואים כבר את הקמטוטים העדינים בצוואר, את
קמטוטי הצחוק ליד העיניים. אבל זה לא מפריע לאיש מן הגברים
להלחם על מקומו לזכות בשביב חיוך. על מה הם מדברים? בעצם לא
חשוב. הררי הצחוק העולים מהחבורה מרמזים שבעצם הם רוקדים את
ריקוד החיזור האלמותי.

ועוד אני מתבוננת כיצד הם נדחפים, מבליטים, משתיקים גבר את
רעהו והגבשושית שבין רגליהם מתחילה לצמוח. אם לא היינו כאן
בכיתת הלימוד, בין כתלי האוניברסיטה, אלא שם בג'ונגל האמיתי של
החיים, אין לי ספק שעוד רגע, יתחילו תופי התוף הגדולים בתיפוף
איטי. והגברים ירימו ידים, יכו על חזה חשוף, ישאגו את שאגת
הניצחון כמו בסרט של טרזן אהה אהה...הההה, ויתנפלו איש על
רעו.

להרוג.

כי במאבק הזה יש רק אחד, מנצח - והוא היחידי יכבוש את ליבה של
צפרירה.

אבל צפרירה רק ממשיכה לחייך, מרימה ראש מגלה צוואר ארוך בוהק
כאומרת - שלכם אני - מי הראשון שינגוס? ואני ממתינה לראות כיצד
זה יתפתח, מסוקרנת.

הקסם נמוג כשהמרצה נכנס לכיתה ואומר - ערב טוב ויופי שבאתם -
נא לתפוס מקומות.
כזו היא צפרירה האישה האולטימטיבית של המאה ה -21 משחקת עדיין
לפי כללי המשחק הישנים. ואני, יכולה רק לנסות לחקות. אך אני
יודעת שלי אין כבר סיכוי. כמה שלא אנסה, כשגבר מרעים עלי קול -
עדיין מתכווצת.

פגשתי את כל גיבוריי מן ההקדמה באירוע חברתי חגיגי. הרבה
נאומים, הכל בשבחה של האישה. ואני, אני יושבת בקהל שומעת את
הגבר ההוא מאתמול עם נאום חוצב להבות על כמה האישה חשובה
ובלעדיה אין תקומה, לא למדינה, לא לכלכלה... וכמעט בא לי להרים
אצבע קטנה ולשאול שאילתה.

כמובן שאני מתאפקת - למה לקלקל את ההנאה?