העולם כידוע לכם, מתחלק לאלה שיש להם ולאלה שאין להם.

כשהייתי קטנה, לא הרגשתי שאין לי. בעיני זוג נעליים אחד בחורף
וסנדלים תנכיות בקיץ היה נהדר. נכון לתהילה היו בובות מניר,
כאלה שאפשר להפשיט ובדקה לשנות להם את מצב הרוח. אז כשהתחשק לי
הייתי הולכת את כל הרחוב עד למרכז דרך הכיכר העגולה, ואחר כך
יורדת למטה, לאזור של הוילות בשביל להפשיט ולהלביש בובות
מנייר. פעם אפילו לקחתי בובת נייר עם חליפת בגדים בהשאלה, אבל
אחר כך לא החזרתי. גם לא נהניתי כי לקחתי רק חליפה אחת ובלי
בגדים זו סתם גזירת ניר, שלא שווה כלום.

גם כשהתבגרתי, לא כל כך הפריע לי שיש לי פחות. בתוך תוכי ידעתי
שתמיד יש אימא שאפשר להרים אליה טלפון ולהגיד, "אימא תלווי לי
קצת, נגמר לי." זו גם הסיבה שהחלטתי לעזוב את הבית אחרי הצבא,
ולעבור לעיר הגדולה. לראות איך אני מסתדרת כמו גדולה.

הדירה הראשונה שלי הייתה אצל בעלת בית. אבל לא מה שאתם יכולים
לדמיין. גב' פינקלשטיין הייתה האחת, היחידה והמיוחדת במינה. בת
בלי גיל, אבל קלאסית כזו מדור הולך ונעלם. אני מתרשמת שהיא
מלאה, אבל משחקת אותה אומללה ומסכנה. לקחה דיירת בשביל להשלים
הכנסות, כך היא טוענת. אבל אני חושדת בה שפשוט קשה לה כשאין לה
למי להציק.

מיד אחרי שהעוזרת שוטפת לה את כל הבית, לכבוד שבת, פורשת על
הרצפה ניירות עיתונים, כדי שהרצפה לא תתלכלך. בודקת אחרי בכמה
מים אני משתמשת בשירותים. גם המקום במקרר שהקציבה לי הוא מדף
וחצי לא יותר, כדי לא לבזבז יותר מידי חשמל. ואם כבר מדברים על
חשמל, ניסיתם ללמוד עם מנורה של ארבעים וואט? לא תענוג כל כך
גדול.

אבל יש לה יתרון אחד מעשנת בשרשרת. אז לא אכפת לה שאני גם.
לפעמים סוחבת לי כמה סיגריות, אבל אני לומדת להחביא אותן מתחת
למזרון ובקופסא יש לי תמיד רק שלוש.

אני מקבלת כל דבר בהבנה ובהכנעה, כי פירושו של דבר שאני מסתדרת
כמו גדולה. בבוקר לימודים, אחר הצהרים שטיפת החדרים במשרד
הראשי של לשכת המס ומשמונה עד חצות תורנות במד"א. בשביל זה גם
עברתי קורס מתנדבים של מד"א.

אתם שומעים אותי מתלוננת? בסה"כ הכל בסדר גמור, למעט החזרה
הביתה על קצות האצבעות בחדר מדרגות חשוך כי גב' פינקלשטיין
תמיד סוחבת משם את המנורה ואחר כך רצה לועד הבית להתלונן שלא
שמים מנורות בפרוזדור.

בשבת, כמו כל שבוע אני בבית, בחיפה. קצת למלא מצברים, לעשות
אמבטיה כמו שצריך מבלי לחשוב על כמה מים אני מבזבזת. לקרוא ספר
תחת מנורה של 150 וואט ושכל העולם יתפוצץ. אפילו לעבור מחדר
לחדר ולהשאיר את האור דלוק, למרות  שגם אליהו, הבעל של אימא
שלי, הולך אחרי ומכבה את האור ואומר "כמה שהחשמל התייקר."
כשאליהו אומר את זה, זה נשמע אחרת.

וכמובן גם כדי לקחת את קופסת השניצלים שלי, שאימא מכינה לי כל
שבוע כי   א. הם טעימים.    ב. לא צריך לחמם אותם ואז גב'
פינקשלטיין, בעלת הבית שלי לא מתעצבנת שאני מבזבזת לה כל כך
הרבה גז.    ו-ג. גם היא נהנית מהם, כי כל פעם, כך נדמה לי,
סוחבת לי איזה שניצל או מיישרת אחד ככה לחצי, כאילו שאני
עיוורת ולא רואה טוב.

אחר כך הגלגל מתהפך. בוקר אחד אני קמה והמטבח שקט, אין רחיצת
כלים, אין גם  תיפוף  כפכפים מעצבנים. אני מציצה בשקט בשקט,
לחדר השינה של גב' פינקלשטיין ורואה שהיא לא במצב הכי טוב שאדם
בגילה יכול להיות. שוכבת קצת מוזר על המיטה. עכשיו כבר אין לי
ברירה. אני שועטת פנימה. בודקת דופק בצוואר, יש אבל לא חזק
מידי ולא סדיר. נשימות יש, מהירות. עכשיו אני בבעיה אם אזמין
אמבולנס, תתלה אותי אחר כך, על שבזבזתי כל כך הרבה כסף. מזל
שיש לי אימא שתחייה, מרימה טלפון.

"אימא - מה לעשות?"

ואימא תמיד שלווה, מדריכה אותי לבדוק עוד כמה דברים. אם המיטה
לא רטובה, אם היא מגיבה לקולי. טוב אימא אחות כבר הרבה שנים,
ואף פעם לא מאבדת את העשתונות.

אחרי אומדן משותף, קובעת בספקנות דרך הטלפון. "עשתה שטף דם
תזמיני אמבולנס דחוף. " את רוצה שאבוא? אני אומרת שלא, אבל
בלבי מקווה שבכל זאת תבין. אתם חושבים שלא באה? כמובן שהגיעה.
תוך שעתיים הייתה אצלי בחדר מיון.

בקיצור גב' פינקשלטיין אושפזה לאיזה שבוע ימים בפנימית עם
אבחנה של שטף דם קל במוח. ולי למרות שיש בחינות, מוותרת ויושבת
על ידה. מתווכת בינה לבין האחיות,  בינה לבין הרופאים. בינה
לבן הבן היחיד שלה שנמצא בארה"ב ולא כל כך מתחשק לו לשוב ארצה.
גב' פינקשלטיין לא האדם הכי קל שבעולם. משום מה, אני היחידה
שמסתדרת אתה. המחמאה הכי גדולה שהייתי יכולה לקבל הוא המשפט
מפיה של אחת האחיות. "כל הכבוד, איזה בת נהדרת את". אני לא
מתקנת אותה. מה אני צריכה שיגידו עלי שאני פריירית?

כשחזרנו הביתה, נרגעה קצת. לא בדיוק נרגעה, אבל את כל הכעס
וטינה  העבירה  לבן שלא הגיע. מכתבים ארוכים ומפורטים.  שיחת
טלפון לחו"ל? מה השתגעתם היא מיליונרית? הבת של גרף פוטוצקי?
או של רוטשילד? אז רק מכתבים עם איומים מוסווים, על ירושות
וכאלה. אתם בטח מבינים.

ואני? המנורה בחדרי הוחלפה למנורה של 100 ואט. אפילו במקרר
התווסף לי עוד מדף.

אבל הכי מצחיק מתרחש כשז'וסיה באה לבקר אותה. ז'וסיה היא אחת
הידידות הבודדות שעוד נותרו מפעם, לא ברור למה.  אני לומדת
לבחינה עם הדלת פתוחה, ושומעת  אותן מדברות ביניהן במטבח על
כוס תה ועוגיה מיובשת.

"נו, איך הדיירת החדשה שלך"? שואלת זוסיה, "יותר טובה
מהקודמת?"
"אל תשאלי, מבזבזת לי את כל המים החמים בדוד, אבל חוץ מזה
דווקא בסדר. שקטה. לא מביאה  לי גברים. אין לי מה להתלונן."

אף מילה על זה שטיפלתי בה. אבל גם אף מילה על האמבולנס שהזמנתי
בלי רשות. טוב גם זה משהו...