סיפור אמיתי.

10 במאי, 2000,  יום העצמאות רמת אפעל, שעה 14.00
את ליאורה וגדי קדם פגשתי לראשונה במסיבת יום העצמאות שערכו
בני משפחת שוהם  על הדשא. מסיבת יום עצמאות מסורתית של "על האש
וסלטים" וכמובן  גם מבחר עוגות,  שכל ענף הביא עמו. אם זה היה
תלוי בי, הייתי בוחרת להיוולד לתוך משפחה גדולה כזו עם עשר
אחיות או שמונה אחים או אפילו משהו באמצע. רק לא בת יחידה.
יכול להיות שגם בבחירת בן הזוג הייתי צריכה להיות קצת יותר
קפדנית. אבל זה מה יש. לפחות לי יש שני בנים, שזה פי שניים
ממני,  גם זה משהו.

מירב בשמלת מארחת,  מנצחת על כל הכבודה ביד רמה. טוב לא חוכמה,
זו יש לה ניסיון בארגון. הייתה אחראית על חדר התאוששות, ועכשיו
מנהלת את היחידה לטיפול נמרץ ילדים. לא שכאן צריך טיפול נמרץ,
אבל אין ספק שיש לה את זה. מזיזה את כל העולם בחיוך ובהרמת
אצבע קלה, אפילו לא זקוקה להרמת קול. יוני, העזר כנגדה, אחראי
על הבשרים. בחולצה חסרת שרוולים ובמכנסיים קצרים, עומד וטוען
את השיפודים המתובלים שהכין מבעוד מועד. עד מהרה מחליפים אותו
הגברים בני הדור השני, והוא יכול לחזור לתפקיד המסורתי שלו של
שר המשקים. מרגישים עליהם על מירב ויוני שהם נהנים מכל ההמולה.


כל משפחת שוהם כאן על נכדיה וזקניה. החל בסבתא אוסנת, סבא
אליהו ומשם כל השושלת עד לנין  הטרי  טל בן השנה וחצי, פוסע על
הדשא ונופל, מסתכל אם מתבוננים בו ואם לא, מתרומם וממשיך
לצעוד, כמו גדול.

את  אבני השבט אני מכירה כבר ממפגשים משפחתיים קודמים, אז אני
משקיעה מאמץ בלהכיר את ליאורה. היא עובדת סוציאלית במקצועה,
בעלה איש אקדמיה בשנת שבתון, בתהליך כתיבת הספר החדש שלו. גם
הם הגיעו בהרכב מלא. אבנר אחרי צבא, ערן לפני  ויעלי לפני בת
מצווה. נראים מאושרים ביחד. אם הייתי צריכה להגדיר אותם במשפט
אחד, הייתי אומרת "אלה עשו את זה כמו שצריך."

אני מחייכת אל ליאורה והיא מחזירה לי חיוך. אנחנו המאושרות
היחידות שאין בינינו קשר דם עם השוהם, ובכל זאת זכינו לקחת חלק
בסאגה המשפחתית. ואולי הכי חשוב, לא מוטלות עלינו שום משימות
שהן חלק מהיתרונות או החסרונות של להיות שייכים למשפחה גדולה.
אתם יודעים להגיש תקרובת, להוריד כלים מהשולחן ושאר חובות. כל
שנדרש מאיתנו הוא להיות נחמדות, לחייך, להפעיל את שרירי הפה
ולפוש.

אני מדפדפת באלבום התמונות החדשות,  שצולמו בטיול האחרון של
יוני ומירב. אלה נוסעים לפחות פעם בשנה,  טוב, לא חוכמה
כשעובדים בחברת תעופה. אני מעבירה את האלבום לליאורה באנחה
כבדה, גם אני הייתי רוצה לנסוע ככה, למקומות הכי מעניינים
בעולם. "יש לקחת דוגמא מהם," אני מוסיפה.

חיוכה של ליאורה מתבייש. מספרת לי שהייתה בחו"ל רק פעם אחת
בחייה. "וואו," אני אומרת, "איך יכול להיות?" והיא מסבירה לי
שפעם אחת העיזה לנסוע כשהבנים עוד היו קטנים. לטיול קצר בן
שבועיים, באמצע הטיול טלפון מהבית, מודיעים לה שערן, נפל מעץ,
נפגע ברגלו ומאושפז בבית חולים.

"אל תשאלי מה עבר עלי עד שחזרתי הביתה. מאז, הבטחתי לעצמי לא
נוסעת עד שלא יגדלו, שאדע שאני יכולה לנסוע בשקט."

אני לא עוכרת שמחה, אז לא מגיבה על דבריה אלה. אני עצמי נוסעת
לחו"ל כמעט כל שנה, מאז ששלי היו קטנים.  תודה לאל שהם בסדר.
וחוץ מזה אני יודעת שאין לי שום יכולת לשלוט על חייהם. אז מה
זה משנה אם אני כאן או לא?

"ולאן אתם מתכננים לנסוע?" אני שואלת בסקרנות גלויה.
"לונדון," עונה ליאורה בהתלהבות מתעוררת, "לשבועיים, את יודעת,
ירח דבש מחודש."
"עיר נחמדה," אני מגיבה. "יש לי אפילו כמה ספרי הדרכה בבית, אם
תרצי אתן לך אותם."
ליאורה מהססת לשניונת. "מעולה, בדרך הביתה נעבור אצלך וניקח
כמה ספרים, שיהיה. אני מתה לארגן לי איזה טיול באנגליה ולא
לשרוף את כל הזמן רק בלונדון."

"נראה שדי ברור לך מה שאת רוצה," אני מחייכת. "בשמחה אתן לך גם
המסלול שאני עשיתי לפני שנתיים, עם המשפחה, את יודעת סקוטלנד
והסביבה." אנו מחליפות כתובות ומספרי טלפון, למקרה שיהיו לה
שאלות, וליאורה עוזבת את ביתי עם קובץ ספרים ומפות.  משפחה
נחמדה, אני חושבת לעצמי. נחמדים כאלה שהחיים חייכו אליהם.

10 במאי, במכונית בדרך הביתה.  שעה 18.00
הנסיעה הביתה איטית, בגלל מכונית מרוסקת שעומדת בצדי הדרך
ואמבולנס שחוסם נתיב. ליאורה מתבוננת בערן בן ה-17 וקצת,
שהתחנן וקיבל רשות להסיע את כולם. זו הפעם הראשונה שהוא מסיע
את כל המשפחה, מצחו עטור אגלי זיעה, מתאמץ להוכיח את כשרונו
כנהג צעיר. ליאורה מפנה מבטה אל עבר שדה החיטה המזהיבה, שעוד
מעט יעלה עליה הקוצר. כאן נהרגים והעולם כמנהגו נוהג, חולפת
מחשבה במוחה, לפני שהיא חוזרת ומתבוננת בפני משפחתה  היושבים
שקטים וקצת מתוחים מאחור, במיוחד גדי, הנהג המתוסכל.

"נו, היה בסדר?" היא שואלת לתוך חלל המכונית
בעלה גדי יושב זקוף ומתוח,  בעוד אבנר ויעל, מתאמצים לחייך,
חשים את גודל הרגע.
"היה הרבה יותר מבסדר," עונה גדי, "אני רק לא מבין, ליאורה,
בשביל מה היית צריכה לקחת את כל הספרים האלה והמפות. הרי סגרנו
כבר על הטיול." הוא משחק עכשיו במשחק של 'הכל בסדר,' אולי
להרגיע את עצמו. וליאורה רק מושכת בכתפה, משתתפת במשחק , "אני
יודעת, היא כל כך השתדלה, אז לא היה לי נעים להגיד לה לא, וחוץ
מזה היו לה כמה טיפים די טובים."
"אויש, אימא עד שתצאי לטיול הזה, תוציאי את המיץ לכולנו,"
מתבכיינת יעלי.
"שלא תעזי לדבר כך אל האימא שלך." מרים גדי  את קולו.
ועכשיו מתערב אבנר. "תעזבו אותה. אתם לא רואים שיעלי סתם
כועסת, ניסתה להתחיל עם עודד,  הבן של מירב ולא כל כך הלך לה.
דווקא בחור חכם," הוא דוחף קלות בראשו של ערן ושניהם פורצים
בצחוק.
"אז זה הסיפור? אם את רוצה, אני יכולה לבקש מהם שישמרו עליך,
כשאני ואבא נהיה בלונדון. מתאים לך?", עונה ליאורה, קצת חסרת
סבלנות.
עיניה של יעל נדלקות וכעבור שנייה כבות.  "אוי אימאל'ה, שכחת
שאני כבר גדולה ולא צריכה בייבי סיטר. אני והחברה האלה נסתדר
מצוין, הם ישמרו עלי ואני עליהם. אין לך מה לדאוג. וחוץ מזה,
עדיין יש בית ספר, שכחת?"

"אולי תרדו מהאימא שלכם", שוב נכנס גדי לשיחה. "היא דואגת, וזה
טבעי כל הורה דואג, גם אני. אתם חושבים שאפשר יהיה לסמוך עליכם
חבריה?"
"אבא," מתקומם אבנר, "הבטחתי לך שאשמור עליהם. האם אכזבתי אותך
פעם?"

למה בעצם אני כל כך דואגת? מנסה ליאורה להבין. זה בטח לא
הנסיעה ההיא  לפני שנים, כשערן טיפס על העץ כשהיינו בחו"ל. הרי
בסופו של דבר לא קרה לו כלום. סתם ניפח לו את הברך. וכל כך
הרבה זמן עבר מאז, אבל אני בכל פעם שאני נזכרת בטלפון ההוא, יש
לי בחילה ובא לי להקיא. הנה זה שוב בא.

"ערני, תעשה לי טובה, תעצור  לי בצידי הדרך. לא טוב לי, כנראה
שאכלתי יותר מדי במסיבה ההיא."
ערן  מדגים איתות ועוצר באיטיות, וליאורה יוצאת  החוצה ומקיאה
את נשמתה.
ערן ואבנר מחליפים מבטים ולא אומרים כלום.  הם בטח עדיין
זוכרים. רק  גדי ממהר לצאת ולתת לה בקבוק קולה חצי מלא וחם.
יותר טוב מכלום. הוא מניח זרועו על כתפיה. "יהיה בסדר, הוא
לוחש, תפסיקי לדאוג כל כך."

21 במאי, נמל התעופה בן גוריון. שעה 8.00
ליאורה חיוורת כמו קיר אבל אמיצה. אפילו הסכימה להגיע מוקדם
לשדה כדי לראות מה קורה בדיוטי פרי. שותקת ומהורהרת. בחילת
הבוקר כבר נעלמה. גדי  מרוצה שהפעם  הרעיון בא ממנה כמעט
ספונטני. טוב, הוא לחש פה  ושם, וגם העביר מסר בקשר
הבין-משפחתי שיעשו אותו דבר. האמת, כבר כמעט הרים ידיים, והציע
לה לצאת לירח דבש  מחודש באילת. אבל הפעם הפתיעה אותו. "בוא
ניסע ללונדון לירח הדבש שלנו, " אמרה. וזהו.

"רוצה איזה בושם חדש חמודה שלי?"
"לא במיוחד, יש לי כל כך הרבה בקבוקים מהנסיעות שלך, אבל לכוס
קפה לא אתנגד."
גדי מתבונן בפני ליאורה. רוצה לחבק אותה הכי חזק שהוא יכול,
לגונן עליה מפני המחשבות הרעות. הלוואי והיה יכול להגיד לה כמה
אני אוהב אותה. אבל תמיד היה חלש במילים. לא נותר לו אלא לקוות
שהיא יודעת.
"תגיד, גדי, כמה זמן הטיסה?"
"מה, מה שאלת?"
"לא חשוב, לאן ברחת?"
"לא תאמיני אבל חשבתי על יום הנישואין שלנו, זוכרת?"
ליאורה עכשיו מחייכת חיוך רחב. "בטח שאני זוכרת מושמוש שלי.
ל"ג בעומר, מי יכול לשכוח, בחצר המשק, עם התפאורה של ערמות
החציר והמדורות  של החברה מהשכבה."
"והעשן..."
גדי מושיט יד ונוגע בידה הקטנה והחמה. היד שלה תמיד תעביר בו
צמרמורת. אם היו בבית...

21 במאי, לונדון, 17.00
ליאורה
המלון הרבה יותר נחמד ממה שחשבתי. אפילו המיטה כזו גדולה
ורחבה, אני נשכבת על המיטה הרחבה ורומזת לגדי שיצטרף אלי. לא
צריכה לרמוז פעמיים. גדי שלי תמיד מוכן. לפעמים אני לא מבינה
מה הוא מוצא בי. כשאני רואה אותו מוקף החתיכות בפקולטה, אלו
שכל שנה נעשות יותר צעירות. אני בטוחה שיש לו מיליון הזדמנויות
ועדיין לא מבינה למה דווקא אני.
"לא רוצה להתקלח קודם?"
"לא , ממש לא. בא לי עליך עכשיו." גדי מחייך אלי, וחיוכו כל כך
יפה.
הוא מתקרב אלי ונושק לי בעדינות.
"רוצה אותך חזק." אני לוחשת באזנו. בא לי לקרוע מעליו את
החולצה ,אבל אז אני נזכרת שנצטרך לקנות חדשה. בעצם מה אכפת
לי?

22 במאי, לונדון, 9.00
ארוחת בוקר במלון היא לא ארוחת בוקר ישראלית. שניהם לא מתלהבים
כל כך מארוחה כבדה, של ביצים ובייקון, במיוחד לא על הבוקר.
ליאורה מסתפקת בקפה ובקרואסון, גדי מוותר אפילו על הקרואסון
וגומר כמה כוסות קפה. אני משערת שכל מי שמסתכל בהם יבין מייד
שאלה בירח דבש. בעצם בירח דבש מחודש, עשרים ושתיים שנה ביחד.
ליאורה הייתה מעדיפה לחזור  לחדר ולא לצאת לטייל בעיר אבל היא
מתחשבת, הרי הוא מת להשוויץ, להציג בפניה  את העיר, כאילו בנה
אותה במו ידיו. היסטוריון או לא היסטוריון?

"מה התוכניות שלנו הבוקר, גדי?"
גדי מרים עיניו מכוס הקפה השלישית שלו ומרביץ  חיוך רחב.
"זה בדיוק מה שחשבתי עכשיו לעצמי. יש לנו שתי אופציות או לנסוע
לגריניץ, או לחזור לחדר. אני יודע מה בא לי, אבל תלוי מה בא
לך. וחוץ מזה, תמיד אפשר  לחזור לחדר בכל שעה משעות היום או
הלילה."
"קראת את מחשבותיי?"
"אחרי כל כך הרבה שנים, איך אפשר שלא? תגידי את."
"אתה יודע מה נעשה קפיצה קלה לגריניץ שלך, ואחר כך נראה. יש
לנו את כל היום והלילה ומחר. "
"ומחרתיים."
"כמה אני שמחה שהחלטתי סוף סוף לצאת איתך לחו"ל. בשנה הבאה
אנחנו בפראג בסדר?"
"עם החשק בא התיאבון, או עם התיאבון בא החשק, אני כבר לא זוכר
אבל אני שמח שאת אתי."

ליאורה וגדי מתהלכים ברחובות לונדון אוחזים יד ביד, כאילו הם
בני טיפש עשרה. מתבוננים בבניינים בעוד גדי מסביר לליאורה על
ההיסטוריה שמאחורי הבניין והסגנון. גדי מאושר עד הגג. עד כה
הטיול הזה הוא פגז וליאורה עדיין לא יודעת מה מחכה לה. גדי
מתקשה להתאפק. אין דבר, עוד מעט יתגלה לה הכל.

23 במאי, קובנט גארדן, לונדון,  17.45
ליאורה
לא מבינה למה גדי מתעקש שנלך עכשיו לקובנט גארדן. ליד המלון
ראיתי מסעדה חמודה מאוד, כזו אינטימית. אבל גדי התעקש שניקח את
התחתית לקובנט גארדן. אומנם היום ל"ג בעומר, יום הנישואים
שלנו, אבל לא בא לי עכשיו משהו מאוד מפואר, דווקא צנוע כזה, עם
מפה משובצת באדום לבן היה מאוד מתאים לי, גם אין לי כל כך מצב
רוח  שנלך אחר כך להצגה אבל גדי אומר שכבר קנה כרטיסים. נראה
כל כך זחוח ומרוצה מעצמו, שאני נותנת לו להוביל אותי.  מכל
המסעדות שבעולם הוא בוחר דווקא את זו שחזיתה אדומה
"בלוגו-סנטרל," רשום למעלה. טוב, ניתן לה צ'אנס, גדי בטח קיבל
עליה המלצות מהחברים שלו.

אנו נכנסים לתוך המסעדה ועכשיו אני מקבלת את שוק חיי. אלוהים
ישמור אותי, הגדי שלי, הזמין את סנונית שני ואת מוטי בעלה, אלה
שנמצאים בשבתון כאן באנגליה; את החברה הטובה שלי, רחל ואת בן
זוגה שמעון ואפילו משפחת רווה כאן.
"וואו, אני לא מאמינה."
"את בסדר?" שואל אותי גדי, נראה קצת מודאג.
"אני בסדר?" בטח שאני בסדר, יותר מבסדר. אני לא יודעת מה
לומר." ועכשיו אני צוחקת ובוכה, ומתרגשת. מחבקת את כולם,
ומתנשקת. איזו התרגשות, כבר מזמן שלא התרגשתי ככה. אני צריכה
לשבת. ואני צריכה לשתות משהו הפה שלי  כבר ממש יבש לגמרי.

מרימים כוסית ואני מסתכלת בפניו של גדי. האמת הייתי צריכה לשער
שיעשה לי משהו כזה, אבל עד כדי כך? אני מסתכלת בחברים הטובים
שלנו. הרבה שנים אנחנו הולכים ביחד יד ביד, אבל אף פעם לא
העליתי בדעתי שיהיו מוכנים להגיע עד ללונדון בשביל לחגוג ביחד
את יום הנישואים שלנו.

"מה אתם אומרים? הצלחנו?" מרים גדי כוס שמפניה, והחיוכים
מפוזרים עכשיו ברוחב לב על פני כל הנוכחים.
"לחייכם."
"לחיי כולנו ולחיי הילדים."
"חייבים תמונה." אני אומרת ומאי שם קופץ לו צלם חתונות מקצועי,
ומנציח את האירוע.
"תשמעי," אומרת לי סנונית. "האמת, לא היה קשה  לשכנע אותנו,
אבל כל הזמן היינו בהיכון. תבואו או לא תבואו, בסוף החלטנו שגם
אם לא, אנחנו כאן."

"ומחרתיים, אנחנו עולים ביחד לצפון לטיול מכוניות בסקוטלנד.
נכנסת רחל לשיחה. "הכל כבר מאורגן. כל שאתם צריכים לעשות זה
להחליט אם אתם באים, או שרוצים להמשיך לחגוג לבד. ממה שאני
רואה, אני לא בטוחה שתרצו להצטרף אלינו."

אני מלטפת את זרועו של גדי, שיושב על ידי נינוח ומחויך, כמו
ילד שהצליח למצוא את האפיקומן.
"כמובן שנבוא, חברים או לא חברים."
אנחנו חוגגים עד השעות הקטנות של הלילה, עם ארוחה בלגית כיד
הדמיון, גומרים  שני בקבוקי שמפניה ומקנחים במאפי הבית. כשהערב
נגמר, אני לא יכולה לזוז, וגדי  מסתובב לו קצת הראש. מחר בטח
יקום עם הנגאובר רציני. אנחנו לא שייכים לשתיינים. אנחנו
חוזרים לחדר שלנו במלון נוטפים שמחה ועטופים מתנות. מגדי
קיבלתי טבעת נישואין חדשה עם יהלום מבהיק. צעיף לבן ממשי
מסנונית,  מרחל קיבלתי כותנת לילה שקופה עם חיוך וקריצה. כאילו
שאנו זקוקים לשטויות האלה. אבל הם נחמדים, כל כך השתדלו. באמת
חברים טובים יש לנו.

24 במאי, לונדון, 9.00
גדי
התעוררתי מוקדם, יחסית ללונדון.  כנראה שהשמפניה השפעתה קצרת
טווח. ליאורה ישנה ושערה השחור מפוזר, משורג פה ושם בניצני
לבן, כמו מלכה היא נראית כשקרני השמש משחקות לה על שערה, לא
רואים עליה  בכלל את השנים. בסך הכל אני חושב שזה היה רעיון
נהדר להזמין את כל החברה לארוחה כאן בלונדון. חבל שלא יכולנו
לקחת את הילדים. ערן גומר עכשיו את הבגרויות, אבנר חוסך כסף
בשביל הטיול הגדול ואת יעלי  טוב שלא לקחנו, הייתה משגעת לנו
את השכל. ואולי טוב שיצאנו לבד. אבל אני מתחיל כבר להתגעגע
לילדים. אחר הצהרים אתקשר אליהם לשמוע את קולם.
ליאורה שלי פוקחת את עיניה הכחולות
"בוקר טוב, חמודה שלי איך המרגש?"
"יותר טוב לא יכול להיות. הלוואי שימשך כך לעולם." היא מושיטה
לעברי את זרועותיה הלבנות ואני שוקע בתוכה. אז  למה אני מודאג
שמשהו ישתבש? מה כבר יכול להתקלקל. מקסימום יתחיל לרדת גשם.
נכון?

  24  במאי, לונדון, 12.00
"מה דעתך שנצא לסיבוב ונעשה עוד כמה קניות לילדים?"
"חשבתי שאת שונאת את אוקספורד סטריט," צוחק גדי.
"אני לא מתה עליו אבל חסר לנו שנבוא בידיים ריקות, הילדים
יזרקו אותנו מכל המדרגות. וחוץ מזה, אם אנחנו יוצאים מחר
לסקוטלנד כמו שתכננתם מאחורי גבי, מתי נספיק?"
"אני מקווה שאת לא כועסת על מסיבת ההפתעה הקטנה שלי? מתבונן
גדי בעיניה בדאגה קלה.
"כועסת? או, מושמוש שלי. אתה הכי שאפשר."
"אז מה , נוותר על ארוחת הבוקר?"
"אני חושב שבשעה זו כבר וויתרנו אליה, יאללה בואי נלך לבזבז
כסף, חיים פעם אחת."

ליאורה וגדי קורעים את העיר, קונים ככל הבא ליד. אבל הכי הכי
הם מרוצים מחליפות הטרנינג שקנו לעצמם ולילדים. מכנסיים כחולים
זהים ולכל אחד חולצה בצבע אחר. יהיה נהדר להצטלם בחליפות האלה.
עוד יותר יהיה כיף לצאת לג'וגינג משותף. כשהם חוזרים אחרי שש
שעות, מתחילה ליאורה לארוז את כל הבגדים החדשים שקנו במזוודה
הנוספת, שגם אותה קנו זה עתה.

"מה בוער לך לארוז, דווקא עכשיו? יש לנו זמן בערב."
"לא יודעת, עדיף שהכל יהיה כבר ארוז ומוכן."

 24 במאי, התיאטרון הלאומי, לונדון, 18.00
ליאורה
אני לא יודעת כיצד הצליח לשכנע אותי הגדי שלי, אבל בסוף לקחנו
את הרכבת התחתית ויצאנו שוב לשוטט ברחבי לונדון. עכשיו אנחנו
יושבים בחוץ, צופים על התמזה השקטה והרגועה, מצידה הדרומי.
אפילו הספקנו לבקר כאן בכמה גלריות ולשטוף את העיניים בתרבות
אירופאית. להודות על האמת, אני קצת עייפה, לא יודעת מאיפה יהיה
לי כוח לצאת מחר לטיול מכוניות לסקוטלנד, אבל אני בחופש, אז
אקח את זה באיזי, בטח מחר ארגיש אחרת. נדמה לי שביומיים
האחרונים הפרזתי קצת באכילה, כי הנה מתחיל לי לחץ בחזה, וקצת
בחילה.

"גדי, בוא נחזור לחדר, התעייפתי," אני לוחשת לגדי, ששבוי עדיין
כולו במראה הספינות החולפות על פני התמזה. אני  משוכנעת שלא
היה מתנגד עכשיו לשייט לילי.
"טוב יקירתי,"  מראה פניו לא מרנין עכשיו. אני מקווה שלא כועס
עלי יותר מדי. אנו פונים לצאת אל עבר תחנת הרכבת התחתית שתיקח
אותנו בחזרה למלון,  והסחרחורת מתגברת.
"מה קרה ליאורוש שלי?"
"לא יודעת. רע לי, יש לי תחושה נוראית, כאילו שמשהו נורא עומד
לקרות."
"מה כבר יכול לקרות, בטח יש לך קלקול קיבה מכל מה שאכלנו
אתמול. רוצה שניקח מונית במקום הרכבת?,
"כן," אני לוחשת והבחילה המתגברת מסתיימת בהקאה.
בתוך המונית אני מניחה ראשי על כתפו של גדי, ועוצמת עיניים,
אבל הילדים נכנסים לי לתוך המוח מרקדים שם, ואני לא יכולה
יותר.
"כל כך לא טוב לך?" לוחש לי גדי. "תנשמי עמוק, אנחנו כבר
מגיעים."

24 במאי, בדרך חזרה למלון 19.25
איך שיורדים מהמונית מצלצל  הנייד של ליאורה. היא עונה ופנייה
מחווירות. כל שהיא יכולה לומר, "ידעתי."
גדי לוקח את הטלפון.
"כן... היי אבנר. מה נשמע?"

24 במאי,  רמת אפעל  21.30
עוד אני בדלת, אני שומעת את הטלפון שלי מצלצל בעצבנות. אני
ממהרת לפתוח את הדלת, ורצה אל הטלפון. אף פעם אי אפשר לדעת מי
נמצא מאחוריו. חסרת נשימה אני מרימה.
"הלו."
"תודה לאל שתפסתי אותך, תשמעי, אבנר התקשר אלינו לפני מספר
דקות ואמר  שערן נפצע בתאונת דרכים, והוא בבית חולים. לא
הצלחתי לתפוס את  מירב..."
"רוצה שאקפוץ לבית החולים ואראה מה איתו, גדי?"
"תהיי מוכנה לעשות זאת עבורי? לא הצלחתי להוציא מאבנר שום דבר.
רק אמר שערן פצוע ובחדר מיון. אני יודע שהוא נפגע בתאונה, אבל
לא יודע עד כמה."
"אם הייתי במקומך הייתי לוקחת את המטוס הראשון," נפלט לי לפני
שאני מארגנת מחשבותיי בבהירות.
"את חושבת?"
"תראה, לא יודעת מה קורה שם, גם לא מכירה אותך כל כך טוב, אבל
לפי מה שהתרשמתי... אני בטוחה שלא תוכלו ליהנות יותר, אז הכי
פשוט זה להגיע כמה שיותר מהר, בעצם לא יודעת. אקפוץ לבית
החולים  ואנסה לאתר את מירב, לה יש  מהלכים בבית החולים, אז
נבדוק מה  קורה ונחזיר לך צלצול בסדר?"

אני מכינה לי כוס קפה, ומחייגת למירב, כשמהבית אין תשובה, אני
מנסה טיפול נמרץ ילדים. נושמת לרווחה, ששומעת את קולה החם. אני
מדווחת לה בקיצור את מה ששמעתי מגדי.
"תשמעי, בדיוק גמרנו כאן." מדווחת לי מירב. "היה לנו ילד במצב
קשה, אז נשארתי. אני מיד יורדת למיון."
"גם אני באה."
"או קיי, ניפגש שם.

בדרך לבית החולים אני מנסה לשכנע את עצמי שאני סתם מגזימה,
לפעמים תופס אותי מצב רוח קדורני שכזה, ואני אפילו מתחילה
להצטער שאמרתי לגדי שישוב הביתה לפני שאני בכלל יודעת מה קורה.
אני והפה הגדול שלי.

ממש לפני שאני מחנה במגרש החנייה הענקי של בית החולים מצלצל
הנייד שלי. תאמינו לי שלא בא לי עכשיו להרים אותו, אבל אני
לוחצת על סנד. למזלי זו רק מירב. כן היא כבר במיון. וכבר
התקשרה ליוני שלה.
"בשביל מה היית צריכה לדבר עם יוני? אני שואלת בתמימות.
"כדי שיעזור להם לחזור הביתה כמה שיותר מהר."
"עד כדי כך המצב גרוע?"
"עוד יותר," עונה לי מירב. "גלסקו סקייל 5, אבל עלול להתדרדר.
עוד לא הודעתי לליאורה וגדי, כי אני רוצה גם לדבר עם הרופאים.
אבל התחלתי כבר להניע את המערכת."
אין לי מושג מה זה גלסקו סקייל 5, אבל מטון דבריה אני מבינה
שהמצב לא טוב.

24 במאי, בית החולים, 22.10
חדר המיון  עמוס בשעה כזו של  ערב, קצת לפני חילופי משמרות.
אני ניגשת לאשנב הקבלה.
"קיבלתם היום את  ערן קדם," אני אומרת. "תאונת דרכים."
"הוא בחדר טראומה." מגמגמת פקידת הקבלה, "עדיין מטפלים בו ואי
אפשר לדעת."
"אפשר לדבר עם מישהו מהרופאים?"
"לא, חכי כאן, עוד מעט מישהו ייגש אליך."
ראיתם כבר ישראלי ממושמע שעושה מה שאומרים לו, אז אני מחכה ליד
הדלת החשמלית ואיך שהיא נפתחת אני כבר בפנים. מרימה ראש שיחשבו
שאני אחת ששייכת, ומתחילה לחפש. ליד חדר הטראומה אני רואה
התרגשות. אנשים נכנסים ויוצאים. קולות רמים. ליד הדלת אני מזהה
את אבנר, שראיתי רק פעם אחת במסיבת יום העצמאות, אני ניגשת
אליו.
"אבנר?"
הוא מרים עיניים אדומות ונפוחות.
"תודה שבאת, מירב כבר בפנים"
"מה קורה?"
"לא טוב. ממש לא טוב."
"כלומר?"
"פגוע ראש, כלפי חוץ לא רואים שום דבר, שום עצם לא נשברה, רק
קיבל מכה בראש." אבנר משתנק,  ואני מרגישה כמו מטומטמת לעמוד
על ידו, לא יודעת אם מותר לי לחבק אותו או לא.
"לפעמים קורים ניסים," אני אומרת, "הכל אפשרי בימינו,"
"אם היית רואה אותו, לא היית אומרת ככה, " מגיב אבנר.
"אתה כבר יודע מה קרה?"
"כן, נהג בדרך הביתה מהחברה שלו, התעקש לקחת את המכונית.
דיברתי איתו בנייד. ביקש שאדליק לו את הדוד. אמר שרוצה לצאת
לבלות בלילה, ופתאום שמעתי אותו צועק שיט, ואחר כך טרח,
והטלפון ניתק."
"בהתחלה חשבתי שהוא צוחק ממני, או שהטלפון פשוט, את יודעת איבד
קשר, אבל אחר כך... הטלפון היה תפוס."
"אז מה עשית?"
"שום דבר, מה יכולתי לעשות? חיכיתי, ואחר כך  התחלתי לצלצל
לבתי החולים. מזל שרותי, החברה שלי,  הייתה איתי, אז היא צלצלה
בנייד שלה, ואני בשלי. עד שקיבלנו תשובה  שהובא  פצוע לאחר
תאונת דרכים. זיהו אותו די מהר. לא יודע על סמך מה, אולי
הרשיונות. אז  הגעתי, הוא היה מחוסר הכרה, ולא הגיב בכלל."
"דיברת  כבר עם אימא."
"כן, אבל לא אמרתי לה כלום. רק אמרתי שערן בבית חולים, ועדיין
לא יודעים כלום."
"רצית לתת לה זמן להתרגל?"
אבנר מניד בראשו ופורץ בבכי. עכשיו אני כבר שמה יד על הכתף
שלו.

וככה אנחנו עומדים בחוץ ליד הדלת, מחכים בקוצר רוח שהדלת תיפתח
ומירב תצא החוצה מחייכת ותגיד אין לכם מה לדאוג. אמנם הוא במצב
קשה, אבל אני בטוחה שיתאושש. אבל לא זה מה שקורה.

מירב יוצאת החוצה ואני רק מסתכלת על פניה ויודעת לקרוא מה כתוב
שם. בעצם כל אחד יכול. היא אומרת בשקט, "בואו נצא החוצה, נשאף
קצת אוויר."
לא נראה שאבנר רוצה אבל  הוא נגרר אחריה, וגם אני.
אנחנו יוצאים החוצה. רוח קרירה מקבלת את פנינו, למרות שעכשיו
כבר סוף האביב ורק אתמול היה שרב. טיפות גשם קטנות ומלוכלכות
מטיילות על המרצפת אבל לשלושתנו לא אכפת. מירב גוררת אותנו
לקפטריה. ושם, מתחת לסככה בחוץ היא מתיישבת, מזמינה לשלושתנו
שלוש קפה, ואנחנו מחכים למוצא פיה. הרבה זמן אנחנו מחכים.
אני מנצלת את ההזדמנות להצית סיגריה. מציעה אחת לאבנר, שמדליק
ומשתעל. מכבה אותה ואז פונה למירב.
"נו, יש לו סיכוי?"
מירב מחכה שניה לפני שעונה.
"תמיד יש סיכוי, אבל המצב שלו לא טוב. הגלסקו קומה סקייל נמוך,
האישונים מורחבים. אני מצטערת אבנר, המצב גרוע."
"אולי תסבירי לי מה זה הגלסקו סקייל הנוראי הזה שחורץ גורלות,"
מתפרץ אבנר.
"זה רק מדד," עונה מירב.  המספר הכי גבוה, הוא הכי טוב - 15,
שזה אומר שהאדם בריא ומתפקד. אם האדם לא פוקח עיניים, לא מגיב
לכאב, ולא עונה, מדד הגלסקו נמוך. שזה שלוש, זה הכי גרוע."
אבנר לא שואל כמה הגלסקו אצל ערן. הוא ראה לבד והוא לא טיפש.

ועכשיו צריך להסביר לליאורה וגדי בלונדון איזה אסון התרחש כאן
בארץ. אני מסתכלת על אבנר, שמסתכל על מירב, ואנחנו נאנחים.
בסוף מירב  לוקחת את הנייד. טוב, היא הכי אמיצה. ליאורה לא
שואלת שאלות, מה שדי מפתיע, רק מדווחת שהם עושים מאמצים להקדים
את הטיסה ואוטוטו, הם בדרך לשדה, לנסות משם להקדים את הטיסה
כמה שאפשר.

מירב נושמת לרווחה על שליאורה לא מבקשת ממנה דיווח רפואי, וכי
מה נגיד להם? שערן במצב אנוש? שהסיכויים שלו קלושים, אם בכלל?

אז מירב רק אומרת, "דיברתי כבר עם יוני. תני לי לחזור אליך."
וטורקת את הטלפון. עוד היא עומדת להתקשר ליוני בעלה והנייד שוב
מצלצל. יוני בצד השני מדווח שמשך קצת בחוטים.  הטיסה הכי
מוקדמת מלונדון לתל אביב יוצאת בעשר ושלושים שעון לונדון, ואם
יצליחו לעלות עליה, יגיעו ארצה בשעה חמש ושלושים בבוקר.
"אתה חושב שיצליחו להגיע לשדה?" שואלת מירב
"אם לא יצליחו, הטיסה הבאה תהיה רק בשעה שמונה בבוקר. אבל כבר
שריינתי להם מקומות ודיברתי עם אנשי אל על בשדה. הבטיחו שיקצרו
להם את הבירוקרטיה, כך שכל שהם צריכים לעשות זה לצאת מיד לשדה.
אולי יספיקו."
"תודה," לוחשת מירב לתוך האפרכסת וטורקת מיד. ועכשיו היא שוב
מחייגת לליאורה.
"הטיסה יוצאת בעשר וחצי, תצליחו להגיע?"
"השאלה אם יהיה להם מקום בשבילנו?" מגיבה ליאורה.
"אל תדאגי לכך, יוני דיבר עם השדה והם מחכים לכם."

  25 במאי,  בית החולים, 00.33
הטלפון מצלצל. על הקו חדר מיון. "תשמעי חמי, יש לנו פצוע קשה
שהגיע אחרי תאונת דרכים. אנחנו  לוקחים אותו כרגע  ל-C.T,
נראה  בהמשך מה קורה, ונדווח לך."
חמוטל מתיישבת במיטתה, קורי השינה  נעלמו בשנייה. עכשיו היא
צריכה להתלבש ולצאת לבית החולים. עדיין יש לה זמן, אבל לא
הרבה.
"את שוב יוצאת לבית החולים? שואל בעלה שהתעורר. עד מתי תוכלי
להחזיק מעמד בתור מתאמת השתלות? חבל שלא נשארת להיות אחות
אחראית, אותן שעות אך בלי כאבי לב"
גם היא שואלת את עצמה את השאלה הזאת לפחות פעמיים בשבוע. אבל
מה לעשות, מישהו צריך לעשות את העבודה.

כעבור כשעה  מגיע הטלפון הבא, מד"ר דיין, אחראי הטראומה. "חמי,
זה נראה רע מאוד, בואי."
ולא צריך להגיד יותר כלום. היא ממילא כבר  מוכנה.  עוד שנייה
והיא בחוץ, בדרך לחדר מיון. הרדיו כתמיד בלילות שכאלה סגור.
אין לה סבלנות לשמוע מוזיקה ובטח לא לשמוע על תאונות נוספות
שכמעט תמיד  מתרחשות בלילה.

25 במאי , בית החולים,  02.07  
חמוטל במיון. מתבוננת בערן, עוברת על התיק האישי, מסתכלת
בתוצאות. מזמינה עוד כמה בדיקות, ומנסה לאתר את המשפחה. מוסרים
לה שההורים בדרך מאנגליה, אבל האח הגדול  מחכה בחוץ.  אז צריך
לדבר עם האח, להכין אותו לרע מכל, וצריך לזמן את הוועדה
שתבדוק ותחליט וצריך להתחיל...

25 במאי,  בית החולים- אי שם מעל לים התיכון  03.10
"אימא?"
"כן, חמודי, יש חדש?"
אבנר בולע את רוקו, ומנסה לעצור בעד הדמעות. "אימא..."
"מה קורה עכשיו, בן שלי."
"איפה אתם? כמה זמן עד שתגיעו?"
"עוד מעט חמודי אנחנו כבר בדרך, מה עם ערן?"
"לא טוב, אימא לא טוב." עכשיו אבנר לא יכול יותר לעצור את
הדמעות.
"אל תדאג בן שלי, עוד מעט נגיע, אני ואבא. תהיה חזק, בן שלי.
אני אוהבת אותך."

חמוטל נוגעת קלות בידו של אבנר. "אין דבר, אני אדבר אתם
כשיגיעו."

25 במאי,  בית החולים 06.30
ליאורה וגדי מגיעים היישר משדה התעופה, את כל המזוודות והמתנות
שקנו לילדים  שמים בפינה, ואני הולכת להכניס אותם למכונית שלי
שלא יפריעו. גדי נכנס ראשון, רואה את הבן שלו שהשאיר בריא ושלם
רק לפני כמה? שבוע.  מירב מלווה אותו ואני יושבת עם ליאורה
בחדר ההמתנה. אנחנו שותקות. וכי מה אוכל לומר לה  לליאורה?

אחרי מה  שנראה כמו נצח מגיח גדי, פניו חיוורים, אוחז בידה של
ליאורה. "בואי נלך מכאן," הוא מושך בזרועה.
"אבל גדי, הוא  שלי, אני רוצה לראות אותו."
"עדיף שלא, תאמיני לי עדיף שלא."
אני מתערבת. "גדי, כמה שקשה, היא חייבת לראות אותו. היא אימא
שלו."

גדי מוותר, ובפנים חתומים, אוחז  בידיה של ליאורה והם נכנסים.
כשהם יוצאים אני מנסה לקרוא  את מה שעובר על ליאורה. היא
מתיישבת, קפואה ואחר אומרת לי, "את יודעת, הוא נראה כל כך שלם,
כאילו ישן. כמה אני שמחה שמצאתי אותו עדיין בחיים. פחדתי שלא
אמצא אותו יותר. הוא כזה מתוק הבן שלי, ואני הבאתי לו כאלה
בגדים יפים מלונדון. לו לפחות היה יכול לראות מה קניתי לו.
אסור להרים ידיים. אני יודעת שהוא בידיים טובות. תראי, רק קיבל
מכה בראש, לא רואים עליו שום דבר."

אני שומעת את דבריה ומעי מתהפכים בקרבי. לא מסוגלת בכלל לחשוב.
כל שאני יכולה הוא להיזכר בתמונה הפסטורלית של מסיבת יום
העצמאות. בשלושת הילדים שהשתובבו שם בדשא וערן שעשה הצגות
וכולנו צחקנו. איך שטות כזו של רמזור קצר  יכולה בבת אחת להרוס
ככה חיים של משפחה. אפילו לא מהירות מופרזת, רק לגנוב את
הרמזור... אבל אולי יש באמת איזו תקווה?

25 במאי, בית החולים, 07.20
שני אנשים נכנסים עכשיו לחדר ההמתנה. מחפשים בעיניים וניגשים
אלינו. לבי דוהר במהירות של 200 קמ"ש. רק לא זה. אבל הם מציגים
את עצמם.
"אני חמוטל,"
"ואני ד"ר דיין. אנחנו רוצים לשוחח אתכם, התואילו להכנס
פנימה?"
גדי עכשיו נראה אפור, ליאורה מתרוממת, מיישרת את השמלה שלה,
ואוחזת בזרועו של אבנר. הם נעלמים מאחורי הדלת המסתובבת.
"מה יקרה עכשיו?" אני שואלת את מירב.
"עכשיו יסבירו להם שהוועדה כבר הוזמנה."
"איזו וועדה," אני מגמגמת.
"אוי, נאנחת מירב. בכל מקרה של חשד למוות מוחי, כמו במקרה של
ערן, מקימים ועדה בלתי תלויה של שלושה רופאים בכירים, הם יחזרו
על כל הבדיקות שנעשו כבר  בלילה."
"ו..."
"הכל יכול לקרות. או שימצאו שיש עוד סיכוי ואז ימשיכו בטיפול
הכי אינטנסיבי שיש או..."
אני כבר לא צריכה לשמוע יותר. אני יוצאת החוצה אחרת עוד מעט
ואחנק.

הם יושבים הרבה זמן בפנים, ליאורה וגדי ואבנר. ליאורה ואבנר
יוצאים ראשונים וגדי מתמהמה עוד קצת.
עכשיו כולנו יוצאים החוצה. לא מדברים,
"מה את אומרת, ליאורה?" מגמגם גדי.
"אני חושבת שצריך עוד לחכות, שלא ימהרו, שיתנו לו צאנס. אני לא
יכולה לתת לו ללכת, עדיין. זה הבן שלי ואם יש אפילו סיכוי של
אחד למיליון, אני רוצה שינסו."
"אבל מה הסבירו לכם?" מנסה מירב לגשש.
"שהוועדה בדקה אותו לפני כשעה וקבעה שערן מת ושאי אפשר כבר
לעזור לו, אבל עדיין יכול לעזור לאנשים אחרים אז בקשו את
הסכמתנו לתרומת אברים." עונה אבנר
"אבל הוא נראה כל כך חי," מתקוממת ליאורה.
"כן," נאנחת מירב, "זו בדיוק הבעיה, הוא חי בגלל מכונת ההנשמה
והתרופות והנוזלים, אבל בעצם הוא כבר מת."
"כן, זה בדיוק מה שאמרה חמוטל, אומר אבנר."

"מה אמרה לך חמוטל, אחרי שיצאנו?" שואלת ליאורה  את גדי.
"את  האמת. שאי אפשר לעשות יותר שום דבר, ושחבל לחכות כי כל
דקה עכשיו קובעת ואם לא ניתן את ההסכמה עכשיו, לא
יוכלו...ושאנסה לשכנע אותך להסכים לתרומת אברים," מוסיף מתוך
מבוכה. "אני חושב שאנחנו צריכים להסכים, אבל אמרתי להם שאת
קובעת."
"ומה אתה אומר?" פונה ליאורה לאבנר
"אני... אני חושב שערן היה רוצה שנתרום. אבל זה תלוי בך. את
האימא שלו, אני רק האח."
"אז אני אומרת לחכות עוד קצת."

אני מתבוננת בחמוטל מתאמת ההשתלות,  שיוצאת לקראתנו, שרואה
חיים ורואה מוות וצריכה לגשר בין השניים. שצריכה לעזור למשפחה
לקבל החלטה גורלית, כי לערן כבר אי אפשר לעזור, רק לשמר אותו
עד הקציר, אם בכלל.

עכשיו זו רק שאלה של זמן.  

25 במאי, בית החולים, 09.32
ליאורה עדיין מתלבטת, גדי ואבנר הפסיקו לנסות לשכנע אותה. אז
ממתינים, נכנסים ויוצאים  לטיפול נמרץ, נוגעים בבן שלהם, מנסים
לדבר עמו, לשכנע אותו לחזור לעולם החיים.

25 במאי, בית החולים, 10.30
אין כבר סיבה להשאיר את ערן ביחידה לטיפול נמרץ. היחידה קטנה
ואם אין בשביל מה לשמר, אז צריך להעביר, מי יודע מתי יגיע
הפצוע הבא שיזקק לטיפול נמרץ. לפחות כאן מירב שוב לעזר,
מעבירים ליחידה אחרת, לחדר בודד. ההורים לא משים ממיטתו.
יושבים, רואים בעיניים כלות ששום דבר לא משתנה. לוקח לליאורה
עוד כיממה  וקצת לקלוט שאין כבר שום דבר מאחורי הגוף החסון,
שהכל עובד רק על מכונות ותרופות. והיא מבקשת שוב  לשוחח עם
חמוטל.
"או קיי, תיקחו מה שאתה צריכים, אם אתם עדיין יכולים."
"מצטערת, כבר אי אפשר." מגיבה חמוטל בצער, מקווה  שלא יהיו
יותר מדי רגשי אשם אצל ההורים. הרי הסבירה להם שכל שנייה
קובעת.
חמוטל יוצאת מהמחלקה. "איחרנו את המועד," היא מדווחת לאחראי.

עת הקציר חלפה, עכשיו נותר רק לבכות.

ערן החזיק מעמד יותר מהצפוי, מוקף בני משפחתו שלא משו ממיטתו
כל אותה העת, מותו נקבע ביום 28 במאי בשעה 00.05.

26 באפריל 2001 ג' באייר, רמת אפעל 14.00
פגשתי את ליאורה וגדי, במסיבת יום העצמאות אצל מירב ויוני
שוהם. כל השבט היה שם. טל כבר מקשקש ללא הרף. ואנחנו, אכלנו על
האש וסלטים. רקדנו, ניסינו לחזור לשגרה. מוות של ילד מערער את
כל היסודות של בני המעגל הקרוב. עכשיו כשהבן שלי לוקח את האוטו
אני נחרדת עוד יותר.

בפינה אני פוגשת את גדי, הופך את הסטקים, עובד קשה וכולו
מזיע.
"היי, גדי."
"היי גם לך, רוצה נקניקיה?
"מה שלומך?"
"מה כבר יכול להיות טוב?" הוא מגיב בעצבות. " שום דבר כבר לא
יכול להיות אותו דבר." לאחר שתיקה ארוכה  מוסיף. "תראי, לפעמים
אני מקנא בהם בהורים השכולים של הצבא, להם יש מערכות תמיכה
וקבוצות  ומתקשרים לשאול איך מסתדרים. אצלנו שום דבר, רוב
החברים ברחו אפילו הקרובים, מפחדים להביט בעיניים. גם לכאן
כמעט ולא באנו, שלא להרוס את המסיבה. אבל ליאורה התעקשה
שנבוא."
"אני שמחה שבאת," אני מגיבה.
"גם אני, בעיקר בשבילם." הוא מצביע על יעלי שמשחקת עם טל. עושה
לי את המוות הזו, רוצה עוד אח או אחות, אבל למי יש עוד כוח?"

בין חזה עוף לנקניקיה אני מתיישבת ליד ליאורה, "מה קורה?"
מביטה בי בעיניים עצובות. לא בטוחה שרוצה לדבר על שום דבר. אבל
אנחנו מכירות מאז, ואחרי שאני ממתינה, אומרת, "ממשיכים, את
יודעת בשביל אבנר ויעלי. הם לא צריכים לסבול." פעם היינו משפחה
רגילה, מאושרת עם שלושה ילדים. עדיין יש לנו שלושה אבל אחד כבר
לא יגדל, רק השניים, אז משתדלים להשקיע במה שיש."

ומה אני יכולה לומר? "כל הכבוד?"

"דרך אגב, היא אומרת, "אנחנו מתכננים טיול משפחתי ליורו דיסני
עם יעל,  בת מצווה מאוחרת,  כמובן שגם אבנר יצטרף. אז אחר כך
אחזיר לך את הספרים שלקחתי ממך אז, לפני מיליון שנה,  טוב?"

מוקדש לערן קדם ז"ל,  בן 17 וקצת היה במותו, ולכל אלה שנוהגים
בכבישים, תורידו את הרגל מהדוושה.  למענכם ובעיקר למען בני
משפחותיכם, בחייכם.