- מסיפורי צפרירה -

קראתם כבר את "חבילה מן העבר?" כדאי לכם להתחיל משם ואחר כך
להגיע לכאן.

אין אפשר לכנותו אותו בשום שם אחר, רק דני של צפרירה. פגשתי
אותו לראשונה במסיבה שערכה צפרירה לכבוד איזה פרויקט חדש של
דני שיוצא לדרך. השקה של איזה ליין חדש של מוצרים. דני מסתובב
בין המוזמנים. לנשים נושק על הלחי, ואם לא רואים מחליק לטיפה
במקומות מוצנעים, מפתה כמו חתול מיוחם, אבל מיד מזדקף כשצפרירה
מתקרבת. מלביש חיוך כובש לב. גילויי אהבה בפומבי זה ממש לא
הקטע שלי. את זה משאירים לחדר המיטות. גבר שקורא לאשתו בפומבי
"מתוקונת שלי" כנראה מתייחס אליה אחרת בחדר המיטות. טוב זו לא
בעיה שלי - אולי של צפרירה.

מרגישים שהכסף בבית, זורם כמו מים מזוקקים. על דני גם רואים
מיד שנולד עם כפית זהב בפה וכנראה הצליח לא רע בעסקים - ככה זה
נראה לפחות כלפי חוץ. אף אחד לא יכול להסתכל לתוך הכיס של
השני. מבחוץ זה נראה בהחלט מרשים. הבר-ב-קיו של דני, המשקאות
תוצרת חוץ והסלטים של צפרירה עושים משהו לכל המי ומי המתחככים
אחד בשני במופגן, להראות שלא אכפת להם אם הזוגית תעביר יד על
העכוז של החבר - סתם גילויי חיבה כאלה.

בהפסקונת אני שואלת את צפרירה למה לא לקחתם קיטריינג? - "אה",
עונה לי "זה בשביל הדאווין של דני - להראות כמה הוא גבר, מסתדר
עם הכל לבד." מבינים את זה? אני לא.

והמסיבה הזו נערכת שבוע לפני בואה של דיינה מאנגליה. אבל את זה
אני עדיין לא יודעת. כשהכל נגמר פורשת עם החוקי שלי הביתה, הוא
כל כך סובל מכל העניין, שנשבע שיותר לא בא איתי לצפרירה. נוותר
לו נכון?

בבוקר אני מגלה ששכחתי את הצעיף הכחול שלי אצל צפרירה ובערב יש
לי קונצרט. הצעיף הכחול לא מי יודע מה, אבל זה היחידי שאפשר
לצאת אתו לקונצרט ולהרגיש לבושים. אפילו שמתחת לא אלבש כלום,
איש לא ישים לב. כזה מיוחד וגדול ומלטף. אז אני קופצת בבוקר
לצפרירה בשביל לקחת את הצעיף. הדלת קצת פתוחה. אני נכנסת -
מרגישה כבר כמו בבית. קוראת "צפרירה," אין תגובה. שומעת רחש
מהמרפסת. חוצה את הסלון - לוקח זמן. זה סלון קילומטר וחצי.
יוצאת למרפסת ומה אני רואה?

דני, יושב על הנדנדה של הנישואין. בידו בקבוק כמעט ריק והוא
בוכה בשקט לעצמו.
אלוהים, כל כך פתטי לראות את דני בוכה. אבל אל תשכחו שאני
עדיין לא יודעת מכלום. ולצפרירה אין זכר.

טוב, לא סתם אומרים עלי שיש לי תושייה וגם חובשת הייתי פעם
לפני מיליון שנה. אז אני לוקחת הכוס והבקבוק מידיו של דני.
מכינה קפה שחור - הכי חזק שאני יכולה ומתחילה להשקות את דני.
לא בטוחה כמה שתה ואם הכניס גם קצת ברביטורטים למערכת בשביל
לדפוק את העולם אבל אף פעם אי אפשר להיות בטוחים.

מזל שיש לי יום חופש היום ואני סועדת את דני במה שנשאר מהאוכל
של אתמול. ולאט לאט מתחיל להתעורר ולהבין שאני שם ושצפרירה
איננה.

וכנראה שכשלוחץ לגבר במקומות הנכונים, הוא צריך אוזן ולא חשוב
של מי ולמרות שלא מכיר אותי בכלל ולא יודע מה אני יודעת, הוא
שופך הכל. אחר כך כשיתפקח באמת, בטח יצטער אבל מי אני שאפריע
לגבר לשפוך?

טוב, נקצר אחרת אבריח אתכם מכאן וזה הדבר האחרון שאני אוהבת
לעשות להבריח את הקוראים הסקרנים.

את ליז בוט'שר, זו מדודינגטון פגש בלילה שבו הביא את צפרירה
לחדר לידה - צירים מוקדמים בחודש שישי. מסתובב איזו שעה בחדר
המיון של שיבא. אומרים לו "לך הביתה. אשתך נשארת כאן להשגחה."
נשק לה והלך, לא סובל בתי חולים ומחלות, זה עוד מהתקופה שהיה
קטן ואימא שלו עזבה אותו והתאבדה מפני שהייתה בדיכאון. טוב
הייתה קצת מאושפזת בבית חולים לחולי נפש. אבל כשלא השגיחו הלכה
וקפצה מהקומה השישית. ומאז דני לא סובל בתי חולים וגם מפחד
מדיכאון כמו ממוות - שמע שאומרים שזה גנים בתורשה, והוא בקבוצת
סיכון.

עכשיו אני מתחילה קצת להבין למה התחתן עם צפרירה - זו אף פעם
לא תהייה בדיכאון, לא חשוב מה יקרה. כך לפחות נדמה לי שעובר לי
בראש כשאני שומעת את דני.

אז דני עוזב את בית החולים ואת מי הוא רואה בתחנת ההסעה של
החיילים ליד בקו"ם? בלונדינית חתיכה. מציע לה טרמפ, שומע מבטא,
מריח פרומונים שמעורר את הטסטוסטרון שכבר רדום כמה זמן, מתחיל
להתחכך וממגע ברך לליטוף, לוקח אותה אליו לדירה - שאז עוד
הייתה ברמת גן. מזמין אותה לכוס קפה של תרבות, שם תקליט והופה
פותח. לא את הבקבוק אלא את הבלונדינית. מגלה שההיא ליז בתולה.
תארו לכם בשנות השמונים אחת בת 20 וקצת עדיין בתולה במבטא
אנגלי מי היה מאמין?

כמובן שלאגו של דני זה עושה משהו - התחושה של להיות ראשון.
אפילו אצל צפרירה לא היה ראשון. וחוץ מזה את צפרירה השאיר שם
ב"שיבא", במחלקה הגניקולוגית להשגחה, כי עומדת ללדת לו את
בכורו.

אחרי שבוע צפרירה חוזרת הביתה. ליז בחוץ כלומר לא בדיוק -
חוזרת לקיבוץ שלה כי היא בסך הכל מתנדבת מאנגליה, אבל אחרי
שנעלמה לשבוע מהקיבוץ, מודיעים לה שלא מתאים ואומרים לה
הביתה.

ליז בוכה כי בא לה על דני ולא כל כך רוצה הביתה לאנגליה, אבל
דני קצת עסוק מעל לראש עם צפרירה וכך נושרת לה ליז מתבנית
חייו. טוב, פגש אותה פעם או פעמיים בלונדון כשנסע לעסקים, לכזה
חפוז. שלח כמה פעמים כרטיס לחגים. אבל כשלא שמע ממנה יותר,
הניח לה לנפשה. עד שמגיע מכתב ורוד וחבילה, ילדה שהיום בת 18.

לא, צפרירה יודעת. סיפר לה הכל בלילה. צפרירה כעסה? צפרירה אף
פעם לא כועסת רק נועצת מבט מקפיא. כנראה שמה שהכאיב לה יותר
מכל הייתה העובדה שבעוד היא נלחמת לשמר את ערן בבטנה הוא עסוק
בלהפרות אחרת. לך תבין נשים. מסכם דני את הסיפור.

נו באמת? רק נשים קשה להבין. האמת גם לי קשה לי להבין את
צפרירה, שלא כועסת רק נעלמת מהבית ולא מבינה איך חיה עם גבר
כזה, אבל בעיקר לא מבינה את דני. אשתו בסכנת חיים עם בכורו
והוא מתעסק עם בתולות אנגליות. איך בכלל אפשר להשוות?

עוד אנחנו גומרים קפה שלישי חזק, חוזרת צפרירה שבכלל לא נעלמה
ולא נכלמה. צפרירה לא מסוג הנשים שנוטשות את המערכה. "שכחת
שאמרתי לך שאני הולכת לעשות קניות? " כבר יעלה לו לדני כמה
אלפיות הסיפור הזה של דיינה.

לצפרירה יש כאן כבר עבר. מי שלא זוכר מוזמן להתעדכן. גם עתיד
יש לה אבל על כך בהמשך...