[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







חן שזר
/
יאיר נרו תמיד

קרה לכם כבר פעם שהרמתם את השפופרת, לא שמעתם כלום, רק נשימה
עמוקה וידעתם מיד מי נמצא בצד השני?
לי זה לא קרה עדיין, עד אתמול. אבל האמת  גם אתמול לא ידעתי,
כמעט עמדתי לטרוק את האפרכסת,  אבל ניסיתי ... "יאיר?"
היה רחש לחש מעבר,  ואחר כך:  "איך זיהית?"

"ניחשתי יקירי. מה שלומך, כבר יובלות שלא שמעתי את קולך."
"ואצלך הכל בסדר?"
"כמובן, סופר."
ואחרי כמה דקות נוספות של לא כלום. "אפשר לראות אותך הערב? אני
נורא מתגעגע..."
ועוד פעם: "אפשר לראות אותך הערב.... אני נורא מתגעגע..."

תראו לי עוד טיפשה שלא תיכנע לתחינה שכזו?

אוי יאיר, יאיר.  הוא בטח צריך ממני משהו, כמו תמיד, כמו כולם.
האמת אין כוח יותר למיחזור. כל כך מעייף להיזכר איך היה פעם,
להאמין שניתן להמשיך היכן שנפסק בפעם הקודמת... הגברים האלה כל
כך נאיביים. חושבים שמספיק להרים טלפון באמצע של כלום ואנחנו
הפתיות נרוץ אליהם בזרועות פתוחות ונלחש בקול סקסי, היכן
התחבאת כל השנים, יקירי... אני כל כך שמחה שהתקשרת....

יחד עם זאת, החוקי שלי בחו"ל בנסיעת עסקים לשבוע. הצאצאים
בצבא.  אחד  בקורס שלא מדברים עליו, השני הלילה בשמירה. הערב
שלי פנוי... אז אולי נפגש. הוא מבקש כל כך יפה.... וחוץ מזה יש
לי תור לציפורניים בשעה 5.00  כבר  תכננתי לצאת  היום מוקדם
...

"אתה יודע מה, אפשר.  אבל נפגש בדניאל, הרצליה." אני יודעת שזה
ימצא חן בעיניו. רחוק מהעין הבוחנת של מי שיכול לראות ו... חס
וחלילה לספר לחוקית שלו.

אז קודם כל נוסעים לטפח ציפורניים. לכבוד יאיר אני צובעת אותם
הפעם באדום בוהק, מה שבדרך כלל אני לא עושה וגם מבקשת מליאת
"תציירי לי ציור של חופש." וליאת מייד מבינה, כי היא כבר מכירה
את הראש שלי. אז היא מציירת לי פרפר על אצבע רביעית של יד אחת
ועל האצבע הרביעית של יד שנייה מציירת לי פרח של שקדייה ועל כל
האצבעות מפזרת קצת כוכבים קטנים כאלה מזהב. לא, אל תצחקו. אם
הייתם רואים את התוצאה הייתם רק אומרים וואו, כמה מקורי...

בדרך אני גם נכנסת לאיזו חנות קטנה בהרצליה, שאת הכתובת שלה
קיבלתי מזמן ועדיין לא ניסיתי ויוצאת באושר גדול. משאירה
מאחוריי בעלת החנות מחייכת ובעושר גדול עוד יותר. אבל יחי
הרושם לא?

ועוד מזל גדול שאתמול הסתפרתי ואני נראת מיליון דולר. בחיי.
הכל כדי להרשים את יאיר שמזמן לא ראיתי... מי יודע איך הוא
נראה אחרי כל כך הרבה שנים.

מרוב תוכניות  וציפיות איך יהיה, אני כמובן מפספסת את הסיבוב
לדניאל ומוצאת את עצמי מול המרינה של הרצליה. רומנטי  עם כל
הספינות והיאכטות הקטנות  עד שבא לי לוותר על כל העניין, לשכוח
מיאיר ולהישאר כאן על החוף, אבל לא לבד....

אז כמובן שאני עושה סיבוב ועכשיו עוברת את כל הרצליה ובסוף
מגיעה ל"דניאל."

איזו אכזבה. בדמיון זכרתי את בית המלון  כמקום רומנטי כזה עם
נרות, אולי אח בוערת ומוזיקה של כינורות ברקע, אבל  זה לא.  לא
תפאורה כמו שאני הייתי רוצה בשביל להרשים את יאיר. אבל מה,
מאוחר מדי לשנות את המקום אז אני נכנסת לאט לאט, עם הצעיף
הגדול הכחול זרוק על החדשה שלי ומקבלת את שוק חיי, הראשון לערב
זה.

לא תאמינו. יאיר כבר יושב ומחכה לי. רבותיי מחיאות כפיים
סוערות. הגבר הכי לא דייקן שאי פעם נולד על פני האדמה הזו נמצא
כבר ומחכה  לי. רק בשביל זה כדאי היה כל הסיפור.

אבל, וכאן מגיע השוק השני. זה לא יאיר שאני מכירה. הבלורית
נעלמה ובמקומה יש לנו שערות כאלה של דוד ויצטום  מתחילות באוזן
אחת ועוברות כל הדרך עד לאוזן השנייה. הפנים היפות שפעם הכרתי
עלו במשקל. איזה נו, שני קילו. גם החיוך איננו.

יאיר, איך שרואה אותי קם ממקומו רץ אלי, כמעט נתקל באחת
הכורסאות, מגמגם, מתיישר ומגיע אלי. לוקח לי את היד, כמו
בסרטים של פעם. מקרב אותה אל שפתיו תוך שעיניו נעוצות בי. עושה
לי צמרמורת רק כשאני מספרת לכם את זה.

אני צריכה כסא להתיישב. לעצום עיניים, לפתוח אותם פעם נוספת.
אני צריכה אוויר. יאיר מה עשית לעצמך? למה?

אבל כמובן שאני ממשיכה למתוח שפתותיי כדי שיחשוב שאני מחייכת.
מאפשרת לו להמשיך למלא את התפקיד של הג'נטלמן המושלם, לשלוף את
הכורסא ולהושיב אותי, שוב כמו בסרטים של פעם.
מחייכים.

"איך שאת נראת טוב... בא לי להסתכל עליך כל הערב ולא להגיד
כלום..."
שותקת. הוא צודק, אין לי מה להוסיף.
"מה תשתי?"
"קפה, כמובן."
"ואתה?"
"אני רק תה. תה עם לימון."
איך איך נפלת יאיר, אני חושבת לעצמי. נזהר מקפה. מעניין ממה
עוד אתה נמנע..
"רוצים עוגה?"
"כן, למה לא."  אני מזמינה לי מוצרט או שטראוס, כזו הכי טובה
שיש.
"יאיר?"
"לא, לא תודה. אני בדיאטה... חייב לשמור על הכולסטרול."
אוי, מה אגיד לכם? איך שגלגל מתהפך.
אני כמובן נופת צופים מתקתקת,  זקוקה לעדכון  רק של עשרים
השנים האחרונות ככה בקווים כללים. אבל לא אצה לי הדרך.

"אם יש דבר שעליו אני מצטער," תוקע לי פתאום "זה על הדרך בה
נפרדנו אז לפני שנים."

בוקר טוב אליהו, אני חושבת לי בפנים ומה פתאום נזכרת בי אחרי
כל כך הרבה שנים?

"את יודעת זוגתי שתחיה עכשיו בחו"ל, נסעה להתאוורר במזרח
לשלושה שבועות, וכל כך רע לי. אני גם לא מרגיש כל  כך טוב בזמן
האחרון. יש לי לחץ בחזה... אולי את מכירה איזה קרדיולוג טוב?

נו, ידעתי שהוא רוצה ממני משהו. או זיון או עצה ידידותית. אני
לא יודעת מה מחמיא לי יותר עכשיו.  איך שהוא נראה  או כיצד
שאני נראת...
מה אומר לכם התאבון למוצרט כבר מת מזמן. ברקע מנגנים את "טייק
פייב". ואני רק מסתכלת בשעון ומזמינה עוד קפה. את המוצרט
מעבירה ליאיר וכמה שהוא בדיאטה מחסל אותה בלי להניד עפעף.

יאיר מלווה אותי למכוניתי וכמעט מקבל שבץ על המקום כשהוא רואה
אותה מצוחצחת, מודל 2001 אוטומטית על כל הקשקושים. נכנס פנימה.
שותק עוד כמה דקות ואחר כך אומר, "את יודעת כל כך בא לי עליך
כאן ועכשיו."

לכו תסבירו לו ש...
"כן, אני יודעת."

"ועדיין אני מרגיש נעלב על שלא הגבת על הפרחים שלי, ששלחתי לך
ליום ההולדת."
אני מנסה במהירות לפשפש בזיכרוני. פרחים ליום ההולדת.... הוא
שלח לי פרחים ליום הולדת? אה, אז השושן הצחור עם הורדים
הלוהטים, הזר הענק שהגיע עם פתק קטן "אוהבך תמיד" היה שלו?
ואני שברתי את הראש שבועיים.

ואיך יכולתי לדעת?
"אהובך?"



אבל האמת שזה היה אחרת לגמרי.

יאיר  מגיע בזמן, בדיוק על השנייה. הבלורית במקום אבל בצבעים
אפור ושחור בצדעים, כמו שאני הכי אוהבת, נמרץ ודינמי כמו שאני
זוכרת, מלא בטחון עצמי שרק תפח במהלך השנים, שזה חדש לי.

מחמיא לי קצרות על השמלה, ועל ההופעה, אבל כל הערב מנהל שיחות
טלפון עם כל העולם, רק מידי פעם מתנצל. "סליחה..., קצר,... כבר
גומר."

שותה אספרסו כמו תמיד.

בסוף אחרי שנגמרו כל השיחות והוא פנוי רק אלי אומר.
"מה דעתך. אני כאן רק שלושה ימים. יוצא לארה"ב לאיזה חודשיים.
את יודעת כבר מזמן פנוי. הילדים גדלו  והחלטתי שהגיע הזמן
לחיים חדשים. רציתי לבדוק אם את עדיין מעונינת בי. יש לי כאן
חדר כבר מוזמן. רוצה לעלות לקצת?"

"אולי אפשר להתחיל משהו חדש...".

ואני חוזרת לי הביתה, עם השמלה החדשה שלי, שלא יודעת איך אסביר
אותה לחוקי שלי שיחזור הביתה מחו"ל ויושבת וכותבת עוד רסיס
חיים.

והמציאות  היא כמובן באיזה שהוא מקום באמצע, כמו תמיד. אבל לי
יש  עדיין  בליינד ספוט
למחזרים משכבר הימים, אפילו הם
ממוחזרים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני יודע שהייתם
מוחקים את מה
שכתבתי כאן כי
זה היה ממש פוגע
ופרובקטיבי אז
מחקתי והשארתי
רק את ההערות
השוליות.


-איתר מקדים את
זמנו.


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/5/01 15:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
חן שזר

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה