בימינו מתבגרות ילדות מהר. רק נסיט את הראש, או לא נשים לב
לשניה וכבר הן מסובבות לכל הגברים את הראש, מעוררות סחרחורת
קלה בחלציים. צו'-לין אינה שונה משאר ילדות בנות גילה, פרט
לעובדה שנסיכה היא, בת קיסרים.   נסיכה שגדלה כשכל העולם מוטל
לרגליה וכל שעליה לעשות הוא להתכופף ולקחת.

העובדה שאימא נפטרה בלידתה, או כך לפחות סיפרו לה, אינה מקלה
את המלאכה, לא על צי המשרתים, וכמובן לא על הקיסר הגדול אביה
מולידה. מרגע שעומדת על דעתה, יודעת היא  שכל שעליה לעשות הוא
רק לשלוח מאווה, בשאר יטפל אביה האוהב.

שעות נוהגת לשבת עם כל הקטלוגים העדכניים.  לסמן במרקר צהוב את
כל רצונותיה. בין אם זה  לגו חלל, אופניי  הרים, בובות ברבי,
משקפי שמש  מתוצרת גוצי' .או בושם של נינה ריצי', תוך 24 שעות
מונחת חבילה  על שולחן המהגוני בפתח חדרה.

הקיסר, כדרכם של שליטי ממלכה, אדם עסוק.  עם עלות השחר ניתן
למצאו יושב בחדר העבודה המרווח.  קורא ניירות עמדה, מסמכים,
חוזים. אחר יוצא  לריצת בוקר קלה, לשימור הגזרה. שוב ישיבות,
קפה ללא הגבלה, וכך כל יום עד כמעט שקיעה. כאן יש לו חלון לשעה
איכותית-אבהית  עם צו'-לין, הנסיכה המלכותית.

בשעה זו ימריאו ביחד לכל העולה על רוחם. ישתטחו על השטיח למשחק
מונופול או משחקי קובייה ומזל. יבנו מגדלים בארגז החול, ינהלו
שיחה פילוסופית על אריסטו ואפלטון. הכל לפי מצב רוח והחשק, כיד
היצירה והדימיון.

לצו'-לין ידיד נפש אמיתי אחד.  ילד בן גילה,  מה-לי. עמו משחקת
ברופא וחולה או בתופסת ומחבואים. מה-לי אינו שונה מצ'ו לין,
פרט לעובדה שאין הוא נסיך או בן מלכים. סתם ילד, בנו של אחד
המשרתים.

ערב אחד, עת יצאה צו'-לין עם אביה לטייל בגן המלכותי רחב
הידיים, והנה ירח גדול וצהוב עולה בשמים. מרימה צו'-לין אצבע
קטנה ולוחשת בשקט ובבטחה:
" אבא, את הירח הזה, אני רוצה."

ליבו של אבא מחסיר פעימה, מתכווץ פעמיים. אפילו הוא,
הכל-יכול-הקיסר-הגדול, אינו יכול להשיג הכל.

"סורי, בייבי. את הירח שבשמיים איני יכול  לתת.  גם אם מאוד
אתאמץ, אולי משהו אחר, ממתק אולי מכונית מירוץ?"

ועכשיו צו'-לין לא מאמינה, מאוכזבת, כועסת ונרגנת. וכדרכם של
ילדים, לא רק נסיכות, נשכבת על הקרקע, בפרץ רגשות רוקעת
ברגליה, הנה יש לנו כאן Temper Tantrum  מבעבע.

מובלת צו'-לין אחר כבוד, בעודה מיבבת, אל חדרה המלכותי. מסרבת
לאכול או לשתות, לנהל שיחת חולין עם משרתות. רק את הירח היא
רוצה, ולקיסר אין ברירה. אחרי שאיש לא הצליח להרגיעה/

יוצאים שליחים לכל קצווי תבל, חוזרים חמושים ברופאי הילדים,
מהטובים שיש.

ראשון מגיע המומחה מברית המועצות לשעבר. בודק, מוצץ קצת דם.
מביט בעיניה העצובות.  ויש לו כבר דיאגנוזה, גם טיפול מבוסס על
חכמת האדם ותיאוריה קומוניסטית. אולי לא צלחה שם אבל כאן בטח
תשפיע.

"אכן הילדה חולה, ואין ברירה יש לתת לה  כל מבוקשה. ומכיוון
שכל אחד יודע שהירח  רק מזהב טהור עשוי. הבא לה כדור זהב טהור
- 18 קראט לפחות. תן אותו לנסיכה וצאו כולכם במחול, או לפחות
בזיל הזול"

"ומה יקרה בפעם הבאה כשאקח אותה לטיול בגינה." מקשה הקיסר
הגדול. "רק תראה את הירח ותדע שעליה עבדתי בגדול..."

"אה," אומר המומחה מברית המועצות לשעבר. "גם לזאת יש פתרון.
השאר אותה בבית אל תיתן לה לצאת. תלה וילונות קטיפה אדומים
וכבדים, על כל החלונות. אתה  הרי יודע מה שלא רואים, או לא
יודעים, לא רוצים."

התשובה לא מספקת את הקיסר המלכותי והמומחה מברית המועצות לשעבר
מקבל שכרו וחוזר לביתו. הוא שמח  ומאושר למרות שלא עלה בידו.
הרי יצא לטיול גם כסף קיבל, וידאג שמס הכנסה לא עמו יתחלק.

עוד הוא יוצא ומגיע השני. המומחה הפדיאטרי הגדול מפריז. את כל
חכמתו ספג מפיאז'ה, והוא הרי כזה ידען ומומחה. בוחן הילדה,
מעביר כמה טסטים, שוקל ומודד שלבי התפתחות. רושם הכל במחברתו
השחורה, חוזר אל המלך ובפיו העיצה הבאה:

"כל אחד בצרפת יודע שאין כמו גבינה צהובה להבאת מזור לנפש
בוכייה. הבא לה כדור גבינה צהובה מסריחה, והכל יבוא על מקומו
במהרה."

אך הקיסר שאלרגי הוא לגבינה, במיוחד אם צהובה ועוד יותר אם
מסריחה, שולח את הצרפתי לכל הרוחות, מהר ככל האפשר בקונקורד,
שכרו הוא משלם לו בצפרדעים  אפויים ברוטב פטריות.


עתה מגיע תורו של האחד והיחיד. המומחה האמריקאי למחלות ילדים.
בודק הילדה, עורך כמה טסטים, אי קיו אינטלקטואלי וכמובן רגשי.
מתייעץ עם עוד מה מומחים בשביל Second Opinion  וחוזר עם
רצפטים ומרשמים מרשימים.

"אז הילדה  רוצה ירח, אז מה, כולם רוצים. אפילו שלחנו חללית לא
רק לירח גם למאדים.  ב-NASA יש לנו כמה אבנים  שלקחנו מזכרת
מהסיור המזהיר של אפולו. רק תגיד ויגיעו גם לכאן במשלוח מיוחד
לנסיכה צו'-לין

חושב המלך רעיון נהדר, אך נזכר. "הנסיכה רצתה את כל הירח ואתה
מציע רק כמה אבנים ממש פרורים? זה לא כל כך עובד אצל ילדים
מפונקים."

"גם אנחנו רוצים את הכל, עונה המומחה הדגול. אבל ככה זה בחיים,
לא תמיד מקבלים כל מה שרוצים.

וצו'-לין שוכבת חיוורת. מאז שלשום לא בא לפיה מאום. כבר אין לה
כוח לבכות מסכנה. רק מייבבת בשקט ומאוד עצובה.

וכששום דבר לא עוזר מציע מה-לי הקטן לשוחח עם הילדה, אולי
לנסות לדבר על לבה, לספר לה איזה סיפור אולי להסיח את דעתה.

הקיסר מאוד סקפטי. איך יצליח ילד קטון במקום שמבוגרים נכשלו?
אך מכיוון שכל הפתרונות כבר נוסו, מרשה לידיד מה-לי הצעיר,
לשוחח עם בתו. אם לא יועיל, לבטח לא יזיק.

נכנס מה-לי, מתבונן סביבו. מראה כזה עצוב, באמת נקרע לבו.

"אז מה שלומך, עצובה?"
"מה זה עצובה, חרם עלי. מה בסך הכל רציתי. איזה ירח מטומטם  רק
ת'ירח רציתי, וראה -  מאומה. אני ממש נדהמת ובדיכאון נורא"
"אולי תסבירי לי, חברה, מה גודלו של ירח שבו את חפצה"?
"תמיד ידעתי שאתה מטומטם, רק שלא הערכתי מימי רק  עד כמה. תראה
כשאני שוכבת ועיני האחת עצומה. מביטה בירח שעולה במזרח. זרת
אצבעי מכסה את כולו. סימן שגודלו של הירח ממש כמותו."

"אה," אומר מה-לי,  וממה עשוי ירח זה שלך?
"עכשיו ממש פישלת, ילד טיפש ונחמד. כל אחד יודע שירח עשוי כולו
רק מזהב."

מה-לי מקמט עתה את מצחו. רק שאלה אחת אחרונה לו על לשונו.

"ותגידי לי נסיכת החן, רבת יופי. מה יקרה לירח אם נקטוף אותו
משמים? הרי העולם ישחיר לתמיד. ככה את רוצה באמת ובתמים?"

עכשיו צו-לין במיטתה מתרוממת, נועצת מבט של בוז בפניו של
מה-לי.

"אכן חסר מוח אתה, אין שם כלום. ראה את הפרח על שלחני. המטפלת
שלי קטפה אותו לשמח את לבי. אז מה? מחר יצמח אחר חדש. ככה גם
יקרה לירח שנקטף"

לא חולפת שעה וליד חדרה של הנסיכה מחכה המשרת הראשי, כולו ארשת
חשיבות תהומית, בידו אוחז הוא מגש מוכסף,  עליו על כרית קטיפה
אדמדמת, מונח כדור זהב קטון מחוברת לשרשרת.

וצו'-לין שוב מחייכת. בפיה חסרה שן כי עדיין היא ילדה.

עד מתי תחייך אתם שואלים? עד המשבר הבא, כדרכם של חיים.

ואם משהו זיהה את הסיפור, כסיפור שאינו מקורי שלי, הצדק עמו.
כי רק השאלתיו מאגדת עם ישנה, כדי להעלות חיוך על פניכם לפחות
לשניה אחת.