|
 הצילום הזה זכה בפרס "פוליצר", בשנת 1994.
בתמונה רואים ילד סודני קטן, בדרכו למחנה מזון של האו"ם,
הממוקם במרחק קטן משם.
הנשר מחכה שהתינוק ימות, כדי שיוכל לאכול אותו.
איש אינו יודע מה עלה בגורלו של התינוק.
הצלם קווין קרטר עזב את המקום לאחר שסיים לצלם. |
https://www.facebook.com/profile.php?id=100012932740977
"בגלל העץ המזורגג הזה!" צרחה.
הוא ענה
"בגלל העץ וגם בגלל הציפורים והעלים שלא ראית מעולם ויתר
הרחשים בין הענפים שהיו רוחשים, גם אותם לא ראית, היתר הם
דברים קטנים."
"אתה מטורף, מטורף", הטיחה בו, היא הייתה עכשיו אחוזת זעם, לא
שלטה ברוחה, התחילה מגדפת.
|
המעלה התלול הבהיר לו כי נכנס לשערי העיר ,עוד עשר דקות חצצו
ועמדו בין כניסת השבת השבת לרגע בו עשוי אם יאחר לסוב על
עקבותיו מעגלי הזמן הללו נראו לו עתה נצח שתול במרחק כפי שרחק
מתרי"ג מצוות הוריו הדקות הספורות והנוקפות מחד ומרחק ובית
נעוריו הנשקף לעיניו מ
|
כְּמוֹ לֶחֶם שָׁחֹר
שֶׁיִּרְאֶה אִתָּהּ בַּלַּיְלָה אֶת הָאוֹר
וּבַיּוֹם אֶת מַגַּע הָעוֹר בַּתֹּם
|
גַּם אִם יַחֲפְרוּ בָּהֶם
בְּנִיבִים שֶׁל פִּילִים
הַיָּמִים יַגִּידוּ
זֶה אַחֲרוֹן הַנְּפִילִים
|
אַתְּ תִּזְדַּקְּנִי
קְחִי לָךְ אִישׁ שֶׁיִּרְאֶה לָךְ בַּקְְּמָטִים
אֶת הַמַּעֲש-ִים הַטּוֹבִים
וְהַקַּוִּוים הַדַּקִּים וְהֶעָבִים
|
מה היה לנער
הזה;
היפה עד חמדה
שמחלפות ראשו
נאחזו בין ענפי האלה
|
הן היה אפשר ליפול
כמו ימי חול בדאייה
או אופל בכול
|
את השמש אינני יכול
לשאת על גב
השריטות מליל אמש
עוד צורבות
|
גב אל גב
והרוח נשב
על הפנים
על כל פנים
היה שם
אפשר לראות
חגב יחיד מכרסם
כאות מופת
בעלוות העלים הרכים
בטרם ירד לגבעולים
|
ספר אמרתי לאיש שלי שגם הוא היה עף
מרף לסף
שיצא מילדותי
מתוך דף גמרא
|
במות נדריי
בזהב דינריי ראיתים
בעינייך
מרצדים זהבים
עיניי ראיתי בעינייך חן
מדבר רחב ללב
היה בלילה ההוא הבטחות
לחולות נודדים וכוכבים
לא ספרנו עבים
כמה בהם מכסים
|
אמרנו בחודש אלול
שהעלים נופלים לעפר
והציפורים עולות לעבר השמיים
חוזרות למשכנן
בתקיעות שופר רעדו הרוחות
ימי הרהור וסליחות
על העתים
החיים והמתים
והנודדים
|
קרא-תיה היה או לא היה, אליה
ממעמקים קראתיה
אך היא אם לא ענתה, לא הייתה
|
אל תשאלני בני על האהבה
גם החכם באדם לא ידע
דרך עלם בעלמה
ונחש עלי צוק
מה יש לו בנקיקים
תהה שם
באשר ילך לך לך
כי נסתרות
אהבות חגווי הסלע
אינן משכילות ובאות
מבינות.
|
ראי את הערבות הטובות
האדמה דוהרת
להקות הסוסים
פרסות צמאות עוקרות
|
שלוש או ארבע נשים
אהבתן נתונה לך עד יום מותן
ועשויות להקדים מותן לאהבתן
|
אפגוש בלית אם בדרך
בך, כהגר ההולכת
שעוד משק שעת מלאך נח ביננו
אוחז יד
|
אַשְׁרֵי הָעָם
שֶׁלֹּא הָיָה כְּיֵתֶר אוֹתָם עַמִּים
שֶהָאֲוִיר בְּאַרְצָם
הָפַךְ מֵעִיק
|
אני בעד חוכמת הפרחים היודעים שהם צמחים
וחלילה אינם מניחים שהם נחים על גזעים
חרף העובדה שאין בראש עלי כותרתם
דעת
יודעים זאת
מהרעד
|
הַמּוֹתִיר אַחֲרָיו אֶת הָאֲדָמָה הַבְּרוּכָה
חֲרוּכָה
וּמַבְעִיר יַעַר עֲבוֹת בַּלֶּהָבוֹת
וּבְזָדוֹן ש-ָדֶה וְעֵץ מַצִּית
|
בְּנִי,
בַּמַּסָּע הַזֶּה לָמַדְתָּ כֵּיצַד מְהַנְדְּסִים
מַש-ְכִּילִים
בָּנוּ חֲדָרִים אֲטוּמִים שֶׁהָיוּ מַסְפִּיק יְעִילִים
לְהַזְרִים לְתוֹכָם גַּזִּים רְעִילִים
הַנִּשְׁמָרִים לְפִי כְּלָלִים מַדָּעִיִּים
וְאֵינָם דּוֹלְפִים וּמִתְפּוֹגְגִים
|
כל הלילה עלו המתים
דברנו בהם ברצויים.
בגובה העיניים
בצידוק הדין
|
עיוור מביט מתחזה לעטלף
וגלי קולות סמויים נושבים
בין הקירות
איש לא הבין
בהד קירות המערות
וטרם ידע קולות סמויים הבאים;
מתוף הלב לבסוף עת המריא לשמים
ממרומיו היה מאתר ומלבין
את הנפש ההולכת בדרכה לתומה
|
הארץ הזו חמומת חום
שהלבן כאן אינו נותר יותר מיום
שאם שועטות כאן שרשראות
וחורקות המתכות
זה סימן למלחמות
|
כמו לפני עשרים שנה
הזמן משחזר את עצמו
איש חפוי בראשו; זה ההוא
עוד מימי ילדותי זוכר אותו
מכה שוב על תריס עץ ישן
יוצא מקפלי דומית הזמן
בצינת הבוקר לקול פסיעות כמאז
שב הקול, סליחות, סליחות.
רוחות עיירה יהודית
מגטו קדום ותחום
שוב עולה.
|
תמיד תחזיק בכיסים פירות מתוקים
שבליבם גרעין
יצמח עץ חדש
בעתיד ימסור לעבר ד"ש
אל תמתין אתה עד שיתגלו
ויצמיחו הדקלים
ויופיעו התמרים
תמצא אם לא את נילי
את - אם אני לי - מי אני לי
אם לא תראה אותם
יושבים מהורהרים
ולועסים פירורים ותמרים
|
עד שימיתו דמות אהבתם
במו ידם
שתיפול על חרב
ערב ערב
בתום הקרב
ויראוה חלל
יבואו בכלל
|
כאשר אקרא אותך
האדמה תפער את עצמה לדעת
על מה אני קורע בגד דרך
לכשאהיה נשור שיניים
וכורע ברך
כאשר אפער
את זיכרונותיי
תנשרי אליי משולי בת צחוק
|
היה אפשר בנקל
לראות אישה יושבת
מתחת עץ רענן
ועל ראשה שט
ענן שאינו מעיב
|
איש הולך לאור לבנה
ואישה לאור חמה
גם נבדלת עת תרדמתם
במות אהבתם
|
בעתותיי כי נדרתי
לא אכביר בצופן
ולא באופן חלקלקות דפנות הפיר
ולא טיח להבטיח כיסוי הולם
או להטיח במיסוך הדברים
|
- לא, לא ילדתי אל תאשימי איש
ולא את האדם
זה רק הברק
אומנם נכון שרעם לא נשמע
זה כאמור ילדתי ההבזק
שהביא על העץ את הקץ
|
מפרש ספן נמתח על תורן
רוח על פני מים נשב
העב אותת היא תעלה
עוד מספר גלים וספנות מוטבעות
היא תשיר
היא תשאיר קיר מים עומדים
ממסך גבישים מלוחים
תאיר נתיבים
|
ככל שאנוכי מתוודע לילד הקטן
בתום
מבין יותר עכשיו וכאן
מדוע גורשו חווה ואדם
מהגן.
|
גַּם הַחוֹל
הָיָה פַּעַם אֶבֶן
קָשָׁה
שֶׁלֹּא הִכִּירָה בְּעָצְמַת
|
אוושת פעמיי עולה רגלים
אל מקדשים
בהם מונחות
אצבעות אלוהים
מורות
כנפותיו
והרוח
הנושבת מילותיו
לך לך
לארצך
|
בחודש האחרון; באפריקה; מאה אלף ילדים
לערך
בהעדר גילו אותות וסימני חיים
גוועו מוירוסים ארציים.
|
יום חולף והאתמולים מתים
טומנים חסכונות בשיכבות
קול המואזין, למאזין.
ודרשה מבית רבן
ואיש חולף - ענוד צלב
|
גַּם הַחוֹל
הָיָה פַּעַם אֶבֶן
קָשָׁה
שֶׁלֹּא הִכִּירָה בְּעָצְמַת
הַזְּמָן
שֶׁמֵּאָז וּמִתָּמִיד
נָהַר הִתְמִיד
וְהָיָה כָּאן
|
גַּם הַחוֹל
הָיָה פַּעַם אֶבֶן
קָשָׁה
שֶׁלֹּא הִכִּירָה בְּעָצְמַת
|
זֶה הָיָה שֵׁבֶט הָאוֹגְרִים וְאוֹסְפִים מַדָּעִים
וּמְשַׁוְּקִים
מַסְקָנוֹת מִנִּסְיוֹנוֹת, יְדִיעָה טְעִיָּה שֶׁל דּוֹרוֹת
מִכָּל הַמְּדוּרוֹת הַשְּׁבָטִים
מִתּוֹךְ רְעִיָּה שֶׁל רוֹעִים וְרוֹאִים מִכְּלַל הַעַמִּים
|
עתה את צוהלת קולות
באותיות
לאן הייתי כבר הולך
אני איש בן בית
מוריד פח
זבל
מלוכלך ומיד חוזר
|
שבע שנים
עבד
אהבתם
ולא תם
|
בבוקר היו באים מנקי הרחובות
אוספים פתקים ניירות
הנופלים ונושרים
מחייהם הסדוקים
של האנשים
|
עַל הַדְּרָכִים
בֵּין הֶהָרִים הַטּוֹבְלוֹת בַּטְּלָלִים
בָּהֶן הָלַכְנוּ בְּמַעֲלוֹת
וּדְּרָכֵנוּ בַּנְּתִיבוֹת
|
כְּשֶׁהַסֻּכָּה נָפְלָה עַל רֹאשׁ שְׁלוֹמִית
דָּאֲגָה הָעוֹבֶדֶת הַסּוֹצִיָאלִית
לִשְׁלוֹם שְׁלוֹמִית
מִתֹּקֶף סַמְכוּת מֶמְשַׁלְתִּית בִּקְּשָׁה שֶׁהַמַּכָּה לֹא
תִּהְיֶה חֲזָקָה
|
לִשְׁלוֹמִית הָייְתָה סֻכָּה
קוֹרַת גַּג
עִם יְרִיעוֹת פְּלַסְטִיק
צִבְעוֹנִיּוֹת
|
טבלנו את הדעת בשעת רעד אחת
אחר כך הבענו פנים אל פנים
תווים
שלא אמרו דבר
|
יהודים אינם מגרשים יהודים
הסטיקרים היו עוד דבוקים;
על ארון חשמל
ועמוד רמזור
המתחלף כל מספר דקות לאדום
זיכרון מחמל של מתנחל
|
האם נתן בידיה
למעט פת הלחם
מתק דרכה בשממה
צימוקים
צידה מתוקה לדרך המרה
כדרך המפרשים נימוקים
|
עַם וְעוֹד עַם
וּמָה נִכְחַד
וּמָה
נוֹתָר חַד
|
קשה היה המסע להכלה
רק הרוח מעדה
ביום שעלה
איש לא שאל אותה שאלה
|
לו הייתי חי בשעה בה עלה משה להר
הייתי מסיר מהזרת את הטבעת
נותן באהבה.
|
זה אתה או הוא
בלי קשר הדוק לחירות
כשאתה שם
תלמד לתקוע את הכדור
|
חזרתי עשרים שנה
וזכרתי את ידידות אש כוחותינו
|
אָסַפְנוּ אַרְבָּעָה מִזְדַּמְּנִים
וְקַדִּיש
יִתְהַלָּל, וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר
וְיִתְבָּרַךְ
|
כשהשמש שקעה
ומתה בים
בא המשטר
ואמר לה תתלבשי
|
הזמן זכר אותם פולח וחד
עוד שבט נכחד
ועוד פסגת עד בין הגעשים
מבעבעת רחשים
|
בעיר הזו יש להשגיח
ללכת על מדרכת אספלט
שחורה ברורה מלובן
להישמר מאבנים חצובות
|
הנער בשער
אמר
אל תפנו מבט לאחור
תמשיכו ללכת
|
מישהו מאיתנו היה עץ רענן
האחר ציפור
היה ההלך בא ושומע את הקול
אחר כך מהגזע עשו להבות לתבערות
|
וְהָיָה כִּי בְּאַחַד הַיָּמִים
יִקְרְאוּ לְךָ מֵהַמֶּרְחָבִים אֶל הַדֶּגֶל
|
זכור הכל וקשרתם בין עיניך
טוטפות נוטפות
כתובים בימים
בשערי לבבך
בתרמילך המונח
על גבך צרורים
וזכרת דברי הדברים
הנדברים ונשברים
|
טעם מצאתי ללגום
שלא בחנתי אם נותרה
הטיפה בתחתית
את בכית
וציעפת בתוכי הינומת כאבים
עזים
בבוקר שבו הדרורים
|
על העקדה שיקדה
הם דיברו
שם המאכלת שתקה
שם זכר העקוד
את החוט
על חמת המים וחמת השמש
וחמת הזעם
הם דברו
על הרעם שהתגלגל
ולא חדל מאז ולו לפעם.
על כוח ההרגל
הם דיברו
|
אם תראה את אהבתך
יושבת, רוכנת, שותקת,
כאבן
שב לצידה
עד כלות השתיקות
שהסלע יתפורר
לחול תבין הכל
|
בת שבע האורבת כארנבת השדה
אוזניה זקופות
עכשיו עומדת
במרפסת ממתינה
למלך בשר ודם
יזום זממו בגופה
ועוד אז לא נולדה פמיניסטית
מתריעה בשער
|
היו באים הרגעים
ועוברים במעברים
פליטים מערים
מבוצרות
שהזמן
שפך על אבניהן
שמן רותח
והתן בא בין ההריסות
אורח מילל
שחשבו זואולוגים זה
זן שנכחד
|
זוכר עושה שעונים
עתיקים
שהיו מתקתקים עם מטוטלת
הקוטלת בהווה ומעבירה אותו בתנועה
|
החתול ילך עם האישה
זוג דגי הזהב
אם האישה לא תשפוך אותם עם המים לאסלה
ולא ימותו מחוסר חמצן,שייכים בחייהם לאיש
|
ולחצות הכרחי
יהיה
את שתי הגדות.
|
מִי שֶׁזִּהֵם שֶׁלֹּא יֶחֱטָא עוֹד
וְיַדְלִיחַ גַּם מַיִם חַיִּים
וְלֹא יַעֲסֹוק
בִּסְמָלִים
|
וְאוּלַי תִּרְאִי אוֹתָהּ
הוֹלֶכֶת וּמְדַבֶּרֶת עִם צִפּוֹר הַשָּׁמַיִם
וְאוֹר נָסוּךְ עַל פָּנֶיהָ
וְאֵין סֹומֶק וְלֹא פּוּךְ
|
פעם הייתי בא אליה
הייתה מפסלת בחומר
בורא גוף ונותנת בו פנים
הינו בשקט מחכים
שאלוהים יבוא
יפיח בהם
חיים
|
והיה אם תראה בשובך יונים
מנקרות תגרניות
המעלות דמים, עדיף למלא תוכן
באורז וצימוקים
|
את תום תמימותך
הנחתי למשמרת
בכפות ידיים
זוכרות
|
אני עוד אבעיר אש בשבתות
משואות נפשנו המתכלות
עוסק מורשה להבלים
לחיים גשמיים
עד אלמד
את חוקי אלוהים
|
בסימטא הזו היו
איש ואשה
ושעתם אבן קשה
היה אפשר לספור אותם
|
עכשיו שכולם מעדים על מוצא המינים
והברואים המסרבים להאמין למסבירים להם באותות ומופתים
כי עכשיו ירדו מהעצים
והדודים שלהם הם הקופים
|
חרב ויבש היה שיחים מתגלגלים ברוח
צעדנו הלכנו צעקנו
בצענו לחמנו על לוח אבן
מתפורר
|
כרם ו-פרדס לאבינו היה
שהזמן בצינה נפל כמפל
שעה שסכר קורס
שיעמוד לך וינחה
זמן ה-פרדס
|
ללא נשמה יתרה
שרכש בשווקים
בפרוטה שחוקה
אשה מפושקת
|
לֹא פָּסַחְנוּ גַּם בַּפֶּסַח
הַזֶּה
מִלִרְמֹס
וְלַחֲמֹס
|
ברחוב הזמן האובד
ראינו את הכבוד החבוט
הכיבוד האבוד
ורודפי הכבוד
|
"פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים
תָּבִיא בָיִת: כִּי-תִּרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ,
וּמִבְּשָ-רְךָ לֹא תִּתְעַלָּם. אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר
אוֹרֶךָ, וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִּצְמַח"
|
ודורסת אחריתה
ודורשת מחזור ראשיתה
|
יש יפגוש איש באישה,
לא על מנת להוריש לדורות הבאים,
את דוד.
והוא יכל להעיד:
בתל אביב הרגעים הם לפעמים כרך,
שהזמן טפח
בו לכדי ככר לחם חמה
הנאכלת סתם כך
בין גבר לאישה
|
העיקר לא להרהר לפשר
היכולות הכלולות
ואלה העולות ונופלות
למרות שטרחתי לכבודן
שיחוללו נפלאות
גם שהאדרתי דמותן מעבר למילים הנאמרות
|
היית לבסוף ארוזה בתיק
לא מבהיק
שאיש לא רצה להאמין ולהעמיק
במחזור הימים
מתחת פני המים
המזוהמים והמעיקים
|
ועניתי
הזמן
יעמיק קמטים
עוד נבין בפרטים
הקטנים
|
שפתותיה
נוטפות בעילות
שאריות שיטוטיה
בין תורות ועבודות
זרות או קדושות
לבחירות
|
בעודו חי
שיטע עץ
או שיח
שנדע שהיה לו דו-שיח
|
בַּשּׁוּק הַזֶּה צֶבַע הַדֻּןבְדְּבָן
הָיָה מֻנַּח בָּרוּחַ הַנִּיקְצֶפֶת
שֶׁטָּמַן הַזְּמָן בַּגָּבִיעַ שֶׁלֹּא הִבִּיעַ
וְהִנְבִּיעַ דָּבָר
|
אַנְשֵׁי עֲצֵי הַזַּיִת אֵינָם מֵתִים
כְּכָל הַמֵּתִים
אוֹתָם תִּרְאֶה בְּמוֹתָם
מַשְׁאִירִים שֳׁרָשִׁים וּגְזָעִים
|
מָחָר תּוֹפֵעְנָה
הַצִּפֳּרִים
תֵּשַׁבְנָה שְׁקֵטוֹת
וּמַחְכִימוֹת
|
הענן לא העיב על עין השמש
היוקדת
וגשם משבר ענן לא נמהל
בשיטפון פתאומי
|
בתוך מחול החול בעיניים
עוד הרהרתי; כמה יכול החול לחלחל
וכמה כוכבים עוד יפלו
ומי הנותרים
|
ואם לרצוח עדיף משוררים
שעודם מחזיקים עטים קטנים
אחרת ייללו כל הלילה כמו תנים
וחתולים
יעלו קולות על חורבות
שיכונים עתיקים וחומות
יורידו את ערך הדירות
בבתים המהודרים
|
מי שרחק מאהבתו
יכבה להבתו כראוי ויבטיח כי יישאר אפר
על ספר הדברים שלו וגם שלה
|
מכוח שהבלגנו בשביעית
לא תכלה מלאכת
ידנו מכוח ובכוח
המאכלת הנאחזת
|
חשבתי על הכוח הזעיר
והרך על כורחי;
כמו שערותיה של ילדתי
בשעה ואספתי בכוח עדין
לקוקו
וכרכתי בכוח הגומי
|
כמו שהלכת, לא הייתה משמעות לדרכים
הדמויות נשרו מאובקות
מספר אגדות
שאיגד את תולדות הצעדים הראשונים
לא הייתה דרך אחרת ומוכרת ללמוד,
מלבד ללכת לעומקים ולגבהים
בישורת הקווית והאופקית
|
פַּעַם עָמַדְתִּי אִתָּךְ בַּמָּקוֹם הַנָּמוּךְ בְּיוֹתֵר
וְהַשֶּׁמֶש זָרַח
עַל הַקֹּץ וְהַפֶּרַח הָרַךְ
וְעַל הַמְּעַט שֶׁנּוֹתַר
|
צפת וקולה וקולך עוד ילפות
בדרך המתגלגת
מעלה זכרונות; בנים המחיים ומעירים אבות מתים
וכאלה היכולים להמית את אם הבנים.
על דמים
|
מפנה במעט; ככל שהיד נותנת;
ממשקל יתר המושלך בחרגולי המתכת
החלודים
בטרם מכונית הזבל באה
וגוררת חרגולים
מתוך החיים המתוקים
של שפת המדרכת
ומכבסת המילים
שנוסעות משם בכל ערב
ונושאות בסיבובי התוף
אלפי סל"ד
בסלט בערימת אשפת רב השפע
תשומות מסממות
|
משהו השתבש
פגשתי אותו על אם הדרך
העולה באש
חובש אוויר וכורך פצעי אביב
"אתה בא" שאל
הוא הושיט יד שהיה אפשר להבחין
מהצד באחד ממלאכיו הכהים
כיצד מסתיר את שלא אבין לעולם
כשהם עולים
שמכפותים נופלים פנים
ונושרות זרועות על האצבעות
|
משורר טוב
שר לאמת ברורה
לכמשורר מת בדרך לא דרך
או הדורה
|
מילים, פתקים, חדרים, פירורים פזורים,
היה צריך לארוז קיץ אחד שלם וחורף שחון
לדחוס לתוך סתיו מטפטף תשובות
ולדרוס כותונת פסים מדממת טיפות לעבר פקעת
תפרחת הזיכרונות
שחוט משי נרקם בבדים ונקשר בדעת
|
כי הכנו על סלע
פנים אל פנים בחטאים דברנו
רבות אל אבנים
ופחות ופחות אל אנשים
באבן קלע פגענו במצח חרושה
שאינה נחושה דייה
והותרנו צלקות
|
אכן כך חפציהם של
ולדימיר ז"ל
וקוצנר גם ז"ל
התקבצו לתוך
שני קרטונים דהויים, וקרועים
והחפצים:קוצנר ז"ל
תעודת הוכרה לפיתוח אמצעי לחימה,
מזל"ט, דגם מטוס ללא טייס
מהתעשייה האוירית.
ממשרד ראש הממשלה,
מגן תודה והוקרה.
|
העיניים כבר נעצמות
מאמץ אחרון לסיכום
אגדה בדויה
וללכת לישון
|
היה בו להט, של אחד
העשוי ללא חת
או שהוא מצליח
או שהוא נשבר
כמו ענף
|
ראיתיו בצוהר יום
בחן עיניי
בהרהור צער נפש
אוחז בידיו בילדה קטנה
הצוחקת אליו
|
כמה זמן הזמן עוד יצעד
עם האדם
לקצווי העד
כמה יחזיק מעמד
עד שימעד
|
אחר כך ירד הגשם וחלחל בשקט
ומה שהגשים אותו במלאכת
התהוות העונות
ספר אותו בטפטופי השעות
|
פרסים חלוטים והילה, אור נגוהות
מעמיסים בנשימה ופורקים
אוויר לנשיפה לעבר
שלהבת נרות
|
לא היה עוד צריך לטרוח
העצים נותרו
לצמוח
מכוח השורשים
|
כשהייתה עלייה בת שש
ידעה מסתור גומות
תרנגולות הוריה
מלקטת ביצים
משיבה לאוהל אביה
טריות וראויות למאכל
והתרנגולות מתוך שידעו ידיעותיה
היו מסתירות:
בין צמחי צבר דוקרני, לשיחי אספרגוס
צפופים
|
עכשיו את מתה,
מותך בא לפני עשור,
היה מיתות קטנות,
אותות.
|
ילד זוכר מאכלת
ועלם רך שלא שכח אם אחרת
המגורשת למדבר
|
בין ימי המיצרים
הקירות היו תלולים
והמעברים
צרים
|
תחפשי בלשנית
תתחפשי בלשית
גם אם תלכי בשפות, באותיות הסדוקות
בלשון המתגלגלת
בין סדקים בין מנזרים כנסיות ומסגדים
ותשאלי מאמינים, הסוגדים לפרשנויות
אלה הנאמנים הקנאים לדתות
פרשת דרכנו נותרה חלולה
|
פעם עוד אשוב לשם אולי
להבין טוב יותר
את המיותר ואת הנותר
ואת הקו
אשב על אם הדרך המעטרת
מחזור אחרון
|
ציפור אחת מפח
לא מהשיר של נתן זך
ממפח הנפש
ראיתי
בין פריחות הלילך
|
בימים שכאלה עומדים כמו לולב
רצוי מול הר
המונח למרגלות מדבר
והשקט בשקט מחלחל
לדברים הללו אין צורך באל
|
צפת לא רעדה פעמיים
אולי על כך שמאז אדמתה הפכה קדושה
המים זרמו באיוושה ובקעו למרגלותיה
בדממת דורות תולדותיה
|
זה אני הנובע כעת מעט
בלית מעיין
לא חשוב מאין
אם תמצית הדיו
מפרח או שרף
או פרפר שנישרף
|
פערנו יפעת פרחי הבר
במשעולי פעמינו
כערמונים הבאים באש
לובן הסביונים בקמילתם
|
ראשך עטוף צעיף
בהיכון תפילת אישה
לאורות נרות
המפזרים נוגות
ותוגות חשיכה
גם הפמוטים היו מכוסים שעווה
|
היית צורחת פחדים
כנערה מבועתת
מבעים המרוצצים חרקים
והעיניים מבקשות רגלים
לרמוס צרצרים
|
ילדתי
הזמן מערסל
וגם חובט
יש פעמים לתת לאמת
|
גם שהעץ לא ענה
ראיתי שם את כנפיי
שואלות באותיות חרוטות
באבן גלימה לבנה
שאבן שתקה
והעץ לא ענה
עוד שנה
עוד עונה, חורף נוסף של צפת
חודר צינה לעצמות
מבעד לצלקת אחת
שילד פעם חרט
|
את מבינה, היום הנשמה תקרע ברקיע
בקיעים קרעים אחד ועוד אחד.
בשחרית ומנחה וערבית,
בשבעת העומקים,
באחרית תבקע רקיעים
ותבוא תרחף בין שני הרים
משבועת הכוחות והנדרים
הלוקחים איש ואישה
וכורכים ותולשים ומשליכים
לדרכם.
|
בין דפיו
מכתב
הכתב היה מסודר עגול מוקפד
היה אפשר לראות לה את היראה
עומק האהבה בכול אות שכתבה בכתב ידה
"בהערכה שאינני יכולה להגדיר את גודלה ביראה והוקרה "
|
שקירות הלב יזובו טיח פריך,
על שיח הלב ועץ השדה
שיתחמו מדרכת בפלך רחוב
עזוב ומודה
|
ככל שהתבוננתי בצמחים
הבנתי שאני פחות מבין כיצד משגשגים
ופורחים אנשים
|
תוקד האש
שהנדר יבשיל לשבועה
נוגה תוגש על מגש
השאלה
|
בחמסין הזה בעיר שהאוויר עומד
התריסים מוגפים
צוהר חלון אחרון
סגור בקנאות
שומר על הקרירות
בבהירות דעת נחרצת
וקפוצה
|
תל אביב מתרוממת
בגאווה לשמיים
צועדת,
צולעת לניו יורק
מעזרי-אלי
נופלים מראות
מנצנצים
נוגעים נגעים
על פני האדמה
חובטים באנשים
ברחמים מאוסים
|
עתה סבלנותי גילתה חוסר מנוחה מובהק. כמעשן כבד, הייתי צריך
להעריך מראש, כי כול דבריו היו מכוונים מראשיתם להוליכם להטפות
אודות חידלון מנהגי לשאוף את העשן לריאותיי ולא להבחין עד כמה
רעותיי הבאות עליי במו ידיי כבדות מנשוא. ידידי לא הבחין באי
נוחותי וסיכם לבסו
|
הייתה הנחה שלא ימות
אבל כאמור, הפנתר השחור מת אתמול. את המלאכה נטלו קומץ
הסטודנטים מאוניברסיטת בן- גוריון, ערכו בינתיים לפליטים מופע
חזיון אור-קולי עד שיחל מבצע "גירוש חם". השוטרים ניסו לספור
את הפליטים וכללו בספירה עשרה סטודנטים אתיופיים בטעות.
|
אישה מאמינה וחסודה
שעברה באקראי
ראתה אורות של נרות
אמרה הקדמתם
בשעה להדליק נרות
אורות לכבוד שבת המלכה
וגם אותה רדפו (רצו)לאשפז
שגמדה כך אותם
לכדי עובדי אלילים מדליקי לפידים
ונרות
בשעה שידוע לכל
שהם עוסקים בנשגבים בהדלקת מאורות
|
אל הארכיון האישי (158 יצירות מאורכבות)
|
|
