|
אין בכסות הגוף אלה הפניית עורף
חסות מחורף הגולים כאן אין מסתגלים
גם אם מתכרבלים
|
אני אמות ילדתי
אם היית מתה בדם כמותם
שם
נומי ילדתי,
נע נד מכחול חיי מצייר תמונות
צובע בחולות וטובע טבול בכל
|
ראיתיני גם בעת היותי נושר
היו שאספוני לפירות
ועשוני שמנים
היו כובשים
בשרי פרי
עד לשד חרצנים
ונותר אנוכי עץ הזית
והבית
|
בדין עמי ונפשי וזכר אבי ואמי
אני מודה ומתוודה בזו חרפתי
שרחקתי
הנחתי בלבי אבן עם קיר
בזה הבית שבניתי הרחקתי
עד מאוד לזו העיר
וצערי הולם בי נעור ומעיר
|
שהשמיים בל יתגלו
על חלומם
שכן גם מכאן
בשעה ובחוץ קר
אפשרי ולא מיד אדם
ימצאו פליטים
על כורחם
נמלטים לעבר
חשכת
כוכבים קודרים
מה תועיל כאן רוחם
של כל הסיפורים
אם זה הפח יקרוס
|
אז חשבנו
שיעשו
בום על קולי
אבל הם הפציצו
גם את העצים
|
גם אבן קטנה עת יוליך
האדם הלוך ושוב נטועה
הייתה בצוקי הזמנים
ואנחנו המחרוזות
זכרונות ביד האלוהים
ואני זכרונותיי בדברי אבי
|
רציתי צמיד לבתי, שתענוד
תעמוד על טיב המתכות הנצמדות
לידיים שאינן מרפות, כמו אזיקים
שאסירים זוכרים.
אבל לאחותי הבכירה
היה ברור לה מיועדות
תענוד אותם זיכרונות
בימים וגם בלילות.
|
שראה אבי כיצד הזמן הודף בחלומו
והכאב אינו חולף
וחיו באים בימים
ומסתכמים
מלבינים בשיבה
ובתוגה
ועזובה
ומסתמנים מבלי שיבה
|
אחותי בכתה בזרועותיה השותקות של אמי
שנה תמימה שלא הניח אבי בידיה אהבתה
|
שאמר נפשנו רכה
בהולכה במדבר
ודעתנו שמא תהיי תועה
ומוטעה
בפיתולי הררי חולות
הקוברים חלומות.
|
זה יתרחש מעיקשות מרה, בהתקשות ,
זה יעלה ויקרה, באחת, בהתרחשות פתאומית,
זה ישטוף בלי היסוס
בחדרים, בעורקים בנימי הדרכים והלב יהיה דואב
|
חיינו כאן זמניים
אם גם אתה לא תחזור
מסור לבנך
את הצרור
יעזור לפתוח
דלתות
עם המפתחות
|
והיו הפרחים בוכים
זולגים מדממים דם יונים
על כורחם פורחים לאדומים
|
קראוני רגלי הרוח סוליות ללכת סחור
לשחוק חלומי לפרוטות, לדמוע בין יום הקיום
ולשאול מי אני כאן
ומחר אם מרוחי
עוד דבר ינהר
והיכן החירות?
איה השאול?
|
|
|
יש לי מה-זה
כבדה להוריד...
אחד שלא חירבן
שבועיים |
|
