[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








ילד, גבר וקשיש לכודים בתוך גוף אחד. זה נשמע לכם
כמו התחלה של בדיחה, אבל במקרה שלו זה ממש לא מצחיק.


אם אתם מחפשים משהו מקורי, אז בבקשה - החוצה. כי הוא
לא. כל מה שהוא אמר כבר אמרו לפניו. גם אתי הוא לא.
כי הוא די בטוח שהוא שמע אותם אומרים את זה, אבל אם
אתם לא שמתם לב, אז ממש לא אכפת לו.
יליד שנת 81. שישי או שביעי באוקטובר, תלוי את מי
שואלים. לומד בשביל לספק את השכל, עובד בשביל לספק
את הנשמה, רואה סרטים בשביל לספק את יצר המציצנות,
כותב בשביל לספק בעיקר את עצמו, אבל עדיין ישמח
לשמוע את דעתכם.



אם הגעתם לכאן במקרה, ואתם מחפשים במה להתחיל - אז
באמת שכבר קשה לי לבחור אבל אם אני חייב אז:
"האוזן של ואן-גוך"
(http://stage.co.il/Stories/338503),
"פרפרים לבנים"
(http://stage.co.il/Stories/351485),
"השקט הנפשי של אמא שלי בקופסה"
(http://stage.co.il/Stories/361393),
"כרוניקה של מוות ידוע מראש"
(http://stage.co.il/Stories/370092)
ו"רגעים" (http://stage.co.il/Stories/347778)
הם בין האהובים עלי.

"מט סנדלרים" (http://stage.co.il/Stories/347056)
פורסם ברשת המקומונים של מעריב.

"סיפור קפקאי" (http://stage.co.il/Stories/351486)
קיבל המלצת מערכת.

"דד-ליין" (http://stage.co.il/Stories/380702) נכתב
בשיתוף עם נדב אפלבאום.




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
מוסר השכל
בפעם הבאה שקליע עובר לך מעל הראש
וממעופו הוא מרעיד לך את הבלורית
ואתה יכול להריח את שובל אבק השריפה שהוא השאיר מעליך
ואתה רואה את החור שנוצר בקיר מאחוריך

גלים. רעש לבן ממלא. הצליל העלה בו רגש לא מוכר: געגועים.
אפשרות. חלון הזדמנויות. קול בראשו אמר לו: "אקמול. אולי
פורטה. זה מה שצריך, ולעבודה". זה היה מאוחר מדי.
רעש הגלים המתנפצים על החוף הציף אותו. הוא עמד קפוא, על אסלת
השירותים, מתנדנד לצלילם הדמיוני...

היא הייתה שלו, והיא התאימה לו במאה אחוז, אבל אף פעם לא הייתה
לו אחרת.
אז איך הוא יידע?
כשהלך ברחוב, גם כשהיה צמוד אליה, הוא היה נועץ מבטים - מסתכל
על אחרות. בוחן ובודק ובעיקר, בעיקר, משווה.

"מה אכפת לך?", אמא התחננה בפני, "תעשה את זה בשבילי", ואחרי
בקשה כזאת איך אפשר לא להסכים? אמא אמרה שהיא תארגן את הכל,
וכל מה שאני צריך לעשות זה לקחת אותו איתי, רק למקרה הצורך. לא
בשבילי, בשבילה. היא לקחה קופסת קרטון חומה ושמה את השקט הנפשי
שלה בפנים.

אהבה
קרני השמש החמימות נעו לאיטם עד שנחתו על עיניה של גילי. היא
התעוררה מתנומתה, מחלום ורוד לבוקר טוב. הדירה השכורה שלה,
הדירה המוזנחת אליה נכנסה רק לפני חודשיים, מעולם לא נראתה טוב
יותר. האור הציף את החלל הפנימי ומהחלונות נשקף רקיע כחול
וצלול.

היא תמיד הייתה second best. בכל דבר.
בבית היא הייתה הילדה השנייה הכי האהובה, אחרי מיכל האחות
הקטנה.
בגן, הגננת אמרה שהיא מחוננת, ילדה מבריקה, אבל לא כמו ירון.
בכיתה, היו לה את הציונים הכי גבוהים. הכי גבוהים אחרי אלי,
זאת אומרת.

באין ברירה אחרת, עליתי לאוניברסיטת חיפה. בניין רחוק ומרוחק,
מגדל שן של נסיכות כלואות, מקום מתאים לסיים בו את חיי. לסיים
את חיי באותו יום בוודאי, אבל עדיין לא הגיע הזמן. תחילה היה
עלי לעשות מעשה אחרון, אחרון וראשון. קפה ראשון ואחרון.

אהבה
בגיל עשרים אמיר חטף את מחלת הנשיקה. לרופאים היה שם טכני
יותר, מונונו-משהו, אבל לשם הפשטות הוא העדיף להשתמש בשם
העממי. כמובן שהוא לא סתם קיבל את זה מהאוויר, אלא מרננה
שהדביקה אותו.

אהבה נכזבת
"מט." אמר בן. "סנדלרים. שוב".
"אני לא מבין את המשחק הזה", זעק נואשות ג'ורג' תוך שהוא מעיף
את הכלים מהלוח.
"אל תיקח את זה קשה", אמר בן, "כולה משחק".
"אבל משחק של מלכים" תיקן ג'ורג' בעצבנות.

היום יום חמישי ויוסי יוצא לבלות עם החבר'ה. ככה זה אצלם, כל
יום חמישי הם נפגשים בפאב השכונתי שלהם, מחליפים חוויות
וסיפורים מהשבוע שעבר, ואז הולכים למועדון. כל שבוע כבר שלוש
שנים זה ככה. פאב ואז מועדון. מסורת.

ארספואטיקה
זהו סיפור ללא שם. וזה לא בגלל שהוא לא טוב, או לא סגור על
עצמו. זה פשוט בגלל שהוא אף פעם לא רצה שיתחמו אותו ככה בכותרת
אחת. סך הכל הוא קצר אומנם, אבל אי-אפשר להגדיר אותו רק במילה
או בפתגם.

"מה אני צריך בשביל להיכנס?".
"שאני אאשר לך כניסה".
"אז אתה מאשר לי כניסה?".
"למה שאני אאשר לך כניסה? אני מכיר אותך?".
"ואתה מכיר כל מי שנמצא בבסיס?".
"כמובן שלא, זה הרי מגוחך", ענה השומר, "זה בסיס ענק ויש בו
המון אנשים. אף אחד לא יכול להכיר את כולם".

אהבה נכזבת
שנינו חיפשנו משהו ללילה ונתקלנו אחד בשני על הבאר. החלפנו
מבטים, דיבורים, ואח"כ בלילה גם כמה נוזלים. בסוף הלילה, לפני
שאספתי את הדברים שלי ושבתי לדיר שלי, שלעיתים נחשב בטעות
לדירה, משהו קרה ובניגוד גמור לפרוטוקול ולנוהג החלפנו משהו
אינטימי יותר - מספרים.

בעיתון הקדישו לי ולליצ'י מסגרת אחת משותפת, "הזוג המאוהב"
רשום מעליה. גמרתי את החיים בתור קלישאה טיפשית. עדי הראייה
סיפרו שהם ראו אותנו כל הנסיעה מחובקים ושנראינו מאוהבים. ככה
זה תמיד מתחיל.

עצב הוא הדבר היחיד שיכול לגרום לרוטינה הזו לא לעבוד. כי אם
מקפצים בזמן שעצובים, העצב מדביק אותך חזרה לריצפה כמו משקולת
ענקית של אסירים שמונעת מהם לברוח. מכביד עליך ועוצר אותך.
מונע ממך לברוח מהעצב שלך.

הילה שכבה על מיטת העיסויים. "זה הטיפול הטוב ביותר שאת אי פעם
תקבלי", אמרו לה קודם. עכשיו היא כאן. שוכבת על המיטה עירומה
כביום היוולדה.

"גבר," סינן המג"בניק מהג'יפ "יש לך אש?"
"לא" עניתי, כי באמת לא הייתה לי.
"מה? אתה לא מעשן?" הוא שאל.
"לא. לא מתאים לי כל הקטע הזה", עניתי והוספתי "זה עוד יהרוג
אותך"
"הלוואי" הוא אמר.


לרשימת יצירות השירה החדשות
נועה בסוודר, מחוץ לביתה. הרוח שורקת, והעלים רוקדים סביבה
ואלס. הבל פיה עוטף את גופה העדין ונסחף עם הרוח לריקוד
העלים.
נועה בסוודר, בגשם העז. מטריה צרה מגינה על ראשה, בעוד הטיפות
ניתזות לקרקע.

אהבה
שלך.
אפילו אם רק לרגע אחד.




אל הארכיון האישי (12 יצירות מאורכבות)
נכנסנו הבייתה
אחרי ארוחת הערב
עם אנשי הניהול
של החברה, ואיך
שאנחנו מדליקים
את האור אנחנו
רואים עשרה
נערים בני 14
יושבים מול
הטלוויזיה,
צופים בסרט כחול
ומאוננים.

זה נוער זה?


תרומה לבמה





יוצר מס' 36020. בבמה מאז 28/5/04 12:43

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לזיו גלסברג
© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה