כל החיים חיפשתי אהבה. מאז שאני זוכר את עצמי, עוד בגן הילדים,
הסתכלתי בבנות ששיחקו בארגז החול וחיפשתי לי אישה. אישה מושלמת
כזו, אישה מדהימה כזו, שתמיד תאהב אותי, ואני תמיד אוהב אותה,
ונתנשק ארוכות לצלילי תזמורות שתנגן בארמוננו - נשיקה מושלמת,
אינסופית, שתמשך לנצח, או לפחות עד שהכתוביות יעלו. אישה שאיתה
אני אחיה באושר ועושר, עד עצם היום ההוא. החיפוש המתמיד הזה לא
הגיע סתם. ההורים שלי הרי הבטיחו לי שאני אמצא דבר כזה, כמו
שלאברהם ניתנה הארץ המובטחת. הבטיחו לי והלכו למיטה הקרה
שלהם.
תמיד ידעתי שההורים שלי פשוט התפשרו. להיות רווק בן שלושים
בשנות השבעים לא היתה מטלה קלה, גם לא לגבר ובעיקר לא לאישה.
אז הם התפשרו ומצאו להם מיטה נוחה. הם חיו באושר יחסי ובעושר
מצומצם. ככה זה כשמתפשרים. מקבלים אותו דבר, רק קצת פחות, אבל
לפעמים הקצת פחות הזה זה כל ההבדל.
כשעליתי לכיתה א', התאהבתי לראשונה. חנה, המחנכת שהוצמדה
לכיתתי, הייתה האישה המושלמת. גבוהה ויפה; אכפתית; אוהבת;
סובלנית. מה שלא תרצו, היה לה. גם בעל. בעל מתוך בחירה, ולא
מתוך פשרה. גבר מושלם שעשה הכל בכדי שגם חייה יהיו מושלמים.
והם היו לא רחוקים מזה. בגיל שלושים ושתיים עם תינוק בן
שנתיים, דירה ששייכת להם, חמולה למופת וניצוצות בעיניים, באמת
שהיה להם כל מה שרשום באגדות. הוא היה האביר שלה עם החליפה
המבריקה במיצובישי הלבן. לי, על כל פנים, לא היה מקום בסיפור
האגדה הזה. לפחות לא בתור האביר. אז הפכתי לדרקון. מיררתי את
חייהם ככל שיכולתי, וילד בן שבע באמת שיכול: הטחתי ביצים
בארמונם ששכן במרומים, במרומי קומה שלישית של בניין רב-קומות;
הצבתי מסמרים מתחת לסוסם הלבן; החזקתי אותה בת-ערובה לרצוני,
בין שיעור לשיעור, לשמור עלי פן אצא לשחק עם שאר הילדים. הפכתי
דרקון נורא, דרקון רשע. לא כמו דרקוני הזהב טובי הלב שמעניקים
מעצמם ועוזרים לאחרים, דרקון ירוק, אגואיסט, אגוצנטרי.

עד לאותה שנה לא העלתי על דעתי שנשים, או ילדות, נמשכות לדברים
ירוקים. כל פעלולי כנגד חנה קנו לי מעריצות, ומאותה שנה הייתי
"מלך הכיתה". מלך שהמשיך הלאה וחיפש לו מלכה. אפשרויות לא חסרו
לי, נסיכות מרחבי ממלכות שכנות, שכבות מקבילות, הגיעו לנסות את
מזלן ולשבות את לבי. ואני, שהורגלתי כבר במעמדי הרם, לא חסכתי
מבחן, שאלה או תחבולה בכדי לדעת אם בפני ניצבה באמת אותה אישה.
וכולן לא היו מתאימות כלל וכלל. נמוכות. קטנות. ילדות. אישה
מושלמת מעולם לא היתה ילדה. לכל היותר בעברה היתה נסיכה.

השנים חלפו להן, ואיתן הכיתות. דרקון נותרתי, קנאי לזוגות
מוצלחים אחרים, אבל את חנה ובעלה המושלם הפסקתי להטריד. היא
בוודאי חשבה שהוא הניס את הדרקון, נשקה לשפתיו הנוקשות ברכות,
וסיימו את חייהם כמו באגדה.

הדרקון לא הובס, אבל ירד למחתרת ועם דעיכתו, נפלה ממלכתי.
כשההורים שלי שאלו אותי בכיתה ה', איך הפכתי ממלך למנודה
ולמוחרם, עניתי שזה קרה בשתי דרכים. בהדרגתיות ואז בפתאומיות.
אנשים התחילו להתרחק ממני - בהתחלה איבדתי תומך אחד בחודש, ואז
ידיד בשבוע ואז שבעה חברים ביום. ומצאתי את עצמי, יום אחד,
לבד. הדרקון לא הובס, הוא פשוט נעלם.

כשאתה משנה סטטוס ממקובל למוחרם, אתה עובר גם תהליך נפשי
מסוים. התבגרותי. אתה מתחיל להעריך כל אחד שמוכן לבלות בחברתך.
ההקרבה הזו של הזמן שלו, שבו הוא היה יכול לעשות אלפי דברים
אחרים, פתאום נתפשת לך כדבר נפלא ולא סתמית וטריוויאלית. גם
אני התבגרתי ואספתי סביבי חברי אמת ולא אוהדים לרגע, ידידי נצח
ולא צבועים חייכנים. ובין אותם ידידי הנצח היתה גם עמית. למדנו
באותה חטיבת הביניים, והיא היתה קטנה ממני בשנתיים. 'ידידת
נצח' הגדרתי אותה, והיא באמת היתה כזו. מסוג החברים שאתה יודע
שיהיו שם כשתצטרך. שיטוסו בשבילך מסביב לחצי עולם רק בשביל
לגרום לך לחייך. ואם זה היה תלוי בה זה באמת היה נמשך. "ידידת
נצח לעולם לא תהיה חברה לרגע", היא אמרה לי, "לטוב ולרע". ואני
ידעתי שזה בעיקר לרע כי עמית היתה האחת. האחת שרציתי לבלות את
חיי עמה, האחת שידעה לנחם אותי ברגעים הכי קשים, האחת שגרמה לי
לצחוק לחיים בפנים. האחת שאהבתי באמת. חנה היתה סתם crush
סתמי, הבנתי. עמית היא הדבר האמיתי אותו לעולם לא אוכל לקבל.
האחת גם לא תוכל להישאר ידידה לנצח, ונפרדנו דרכינו כמה שבועות
אחרי ששאלתי.

נשברתי. מצאתי את האחת הקסומה שלי, והיא לעולם לא תוכל להיות
שלי. מאסתי בחיי. אין טעם בחיפוש סרק אחר אושר שהובטח לשווא,
כשהסוף העצוב ידוע מראש וצפוי לכולם. באין ברירה אחרת, עליתי
לאוניברסיטת חיפה. בניין רחוק ומרוחק, מגדל שן של נסיכות
כלואות, מקום מתאים לסיים בו את חיי. לסיים את חיי באותו יום
בוודאי, אבל עדיין לא הגיע הזמן. תחילה היה עלי לעשות מעשה
אחרון, אחרון וראשון. קפה ראשון ואחרון. מעולם לא שתיתי קפה עד
אותו היום, ומוטב מוקדם מאשר לעולם לא. מוטב הכל מאשר לעולם
לא. הגעתי לקפיטריה בבסיס בניין המוות שלי. זירת הרצח העתידית
רחשה אדם. כמו נמלים עמלות, ממהרות לעיסוקן, ליעדן. גברים
ונשים. גדולים כקטנים. גמדים וענקים. ואני, נער בגיל תיכון,
יושב בקפיטריה ומביט עליהם עוברים. מביט ולוגם בשקט קפה אחרון,
טועם קפאין מזוכך לראשונה, ולפתע התעוררתי. "מיליארדי אנשים
בעולם", חשבתי. "מיליארדי נשים זרות, ורק מאות ספורות מוכרות.
ומתוכן רק אחת מתאימה?". התשובה היתה לי ברורה. יש הרבה אחתיות
מסתובבות להן בעולם. אחתיות בפוטנציה. ומתוכן, מספיק למצוא רק
אחת, אחת מקבוצה. נסיכות יש הרבה, וכולן מתאימות, לפחות ככה
רומזות האגדות, ומתוכן צריך לבחור מלכה אחת - האחת. ואולי
פגשתי אותה באמת, אבל יש עוד כמוה. טובות כמוה. טובות עבורי.
כי תמיד יש מישהי יותר טובה שם בחוץ, אבל בשלב מסוים, כשעוברים
רף מסוים, זה לא משנה. יש את הרף שצריך לעבור ותו לא. לא את
הטובה ביותר אני מחפש, אלא את האחת בשבילי. האחת מיני רבות,
אבל האחת בפוטנציה שתהיה בדיוק האחת שלי. בן שש עשרה הייתי
וכבר מצאתי שתיים כאלה.
התעוררתי.

למחרת - יום-חלום. הסתובבתי ברחובות שהאירו לי פנים, אנשים
זרים חייכו לעברי, ובנות בחנו אותי. שוב מקובל, במובן מסוים.
מקובל שמעריך זאת, בניגוד לפעם. לא עוד ירוק, אלא זהוב. מקובל
שנותן מעצמו לאחרים ומקבל חזרה הרגשה חמימה בפנים. התחלתי לתת
באמת - התנדבתי בבית אבות וכל הסבתות שידכו לי נכדות. הרגשה
חמימה בפנים, בלבי וגם חמים בתוכן, אבל החיפוש אחר אחת לא היה
קרוב להיגמר. חיי החיפוש נמשכו: דייטים סתמיים, סטוצ'ים
חד-פעמיים, בחורות לא חשובות, קשרים רופפים, ואף אחת בפוטנציה
לא נראתה באופק.

בעבור השנים, התגייסתי לצבא, השתחררתי מהצבא, טסתי למצוא את
עצמי ואולי את האחת בהודו, וחזרתי מנפאל עם אהבה לטיבט, הלכתי
לאוניברסיטה וחיפשתי במסדרונותיה, סיימתי אוניברסיטה עם אויבות
רבות ואכזבות אינספור, האחת לא היתה שם. אף נסיכה ואפילו לא
איזו דוכסית לעתיד. רק מועמדות עלובות, תחליפים סתמיים לדבר
האמיתי, למה שהובטח לי עוד בילדותי.

החיפוש המתמיד שחק אותי. שיגרה של צייד נשים. תהליך שחוזר על
עצמו שוב ושוב. כל פעם מתחיל מחדש לגמרי, טאבולה ראסה. מוצא
מועמדת, מסמן אותה כמטרה, מסתער על הטרף, ומתחיל לספר את סיפור
חיי, סיפור מעניין בקריאה ראשונה, אבל משעמם נורא בפעם
העשירית. והיא מספרת את סיפור חייה, תבנית כללית שלתוכה יוצקת
כל בחורה שמות שונים. ואולי גם חיי הם כאלה, תבניתיים? ועם כל
בחורה שעברה על פני, שלא עמדה בדרישותי, התקווה לשינוי הולכת
ודועכת. בן עשרים ותשע הייתי, וחיי היו לפני אמנם, אבל חלק לא
קטן היה מאחורי. מחשבות של התפשרות עברו בראשי.

היה זה יום שישי אחד, וקיבלתי הזמנה להצטרף לחברי הנשואים
לארוחת ערב שישי. התיישבתי בצד השולחן והבטתי בהם. אנשים בני
גילי, זוגות נשואים פלוס ילדים. הבטתי בעיניהם וראיתי אושר
אמיתי שם בתוך הנשמה. קינאתי בהם. "איזה כיף זה", חשבתי,
"למצוא את מה שרוצים בחיים". ובאותה עת ממש, ואני מבין זאת
היום, הם הסתכלו עלי וקינאו בי: "איזה כיף זה", הם חשבו, "איזה
כיף זה להיות כמה דקות לפני שמוצאים את מה שרוצים בחיים".

"היום אני מבין למה הם קינאו בי", המשיך רואי בנאומו, "היום,
כשאני עומד כאן ומביט לתוך עיניה של האחת בפוטנציה שהופכת
להיות המלכה שלי, אני מבין אותם. ליאת, אני אוהב אותך. כל
החיים שלי היו חיפוש מתמיד אחרי אהבה ומצאתי אותה אצלך".

קהל המוזמנים מחא כפיים, וליאת מחתה דמעה. הרב עלה לחופה והחל
בטקס. כל חייו רואי חיפש אחר האהבה הזאת, האהבה שהבטיחו לו עוד
בגן, ואלו היו חייו. החיפוש המתמיד אחר האחת, ובתום הטקס
החיפוש יגמר. הוא שבר את הכוס, מעך אותה ברקיעה חזקה, וכל באי
החתונה פרצו בצעקות "מזל טוב" ובפרצי שמחה. הוא שבר את הכוס
לאות זכר חורבן המקדש והם הריעו בשמחה. הוא שבר את הכוס, ומת.
אבל באמת שזה בסדר מבחינתו, כי גן-עדן הוא מקום מקסים,
אפילו שלפעמים הוא יושב ונזכר בערגה בימים שהוא עוד היה רווק
בחיים.