"מה אכפת לך?", אמא התחננה בפני, "תעשה את זה בשבילי". ואחרי
בקשה כזאת איך אפשר שלא להסכים? אמא אמרה שהיא תארגן את הכל,
וכל מה שאני צריך לעשות זה לקחת אותו איתי, רק למקרה הצורך. לא
בשבילי, בשבילה. היא לקחה קופסת קרטון חומה ושמה את השקט הנפשי
שלה בפנים. השקט הנפשי של אמא עדין, אז צריך לעטוף אותו
טוב-טוב בשכבות של עיתונים בשביל ששום דבר לא יקרה לו.
ישראל מ"הפניקס" אמר שפריט כזה הם לא יכולים לבטח, אז אנחנו
נאלצים לחיות עם הסיכון הזה, הסכנה שהוא ישבר. ניסיתי להסביר
לאמא שאם נשאיר אותו בבית, שום דבר לא יקרה לו. אבל היא אמרה
שלמרות שיש לנו כלב שמירה, אזעקה וגדר חשמלית, כשהיא עוזבת את
הבית והוא עדיין שם "אני לא יכולה להיות שקטה", והדבר היחיד
שיותר נורא לשקט הנפשי של אמא מאשר שהוא ישבר זה שאמא לא תהיה
שקטה.

אחרי שהיא מסדרת את העיתונים, היא עוטפת בשקית פצפצים, מפוצצת
שני עיגולים. "רק רציתי להיות בטוחה שזה עוד עובד". אמא תמיד
מפחדת מפג-תוקף, וגם פחד לא עוזר לשקט הנפשי, אז הכל היא בודקת
פעמיים. בגלל זה היא הפסיקה להשתמש בגפרורים.
אחרי הפצפצים היא סוגרת את הקרטון, בעדינות, מכניסה את הלשון
הקטנה לחריץ המתאים ומדביקה הכל עם איזוליר-בנד שחור אותו היא
ממקמת בצורה אסטרטגית על הכיתוב בעברית. "שלא ידעו שאתה
יהודי", היא אומרת. "מה אכפת לך? זה בשבילי".

"תתקשר כשאתה מגיע", היא מבקשת, "בשבילי...". אני מהנהן בראשי,
וניגש למקרר. רק מוודא שהחלב לא פג-תוקף, כדי שאמא לא תדאג.
אני יוצא מהבית, לבוש חליפה מהודרת למראה וזולה לקנייה, אבל על
כתפי תלויה קופסה חומה, שהורסת את כל האפקט שלה.

בכביש החוף, בזמן הנהיגה, הקשבתי לרדיו. "תאונת דרכים ליד מחלף
הסירה", הודיע הקריין, והשקט הנפשי של אמא, שהיה מונח בכסא
לידי, חגור בבטחה, התחיל לרעוד. מיהרתי ללחוץ על הספיד-דייל
ולהתקשר לאמא. היא שמעה על התאונה ובאמת התחילה לדאוג: "מזל
שהתקשרת".
המכונית המשיכה בדרכה לכיוון תל-אביב, וראיתי איך הקילומטראז'
נצבר ונצבר. אמא אומרת שאחרי חמישים אלף המכונית כבר פג-תוקף
וצריך להחליף, אז גם את המכונית הזאת, שקניתי רק לפני שנה, אני
אחליף בקרוב. הנסיעה נמשכה, וחלפתי על פני הכסא שהורידו לו
מימד. מאז שחתכו לו, הוא באמת שטחי יותר, צל של מה שהוא היה
פעם. גם עתלית זה כבר לא מה שהיה פעם. פעם אמא היתה שם במחנה
מעצר של הבריטים והיא לא היתה שקטה. היום אני, היא והשקט הנפשי
שלה, יכולים ללכת בחופי עתלית ולהנות מהשקיעה. אבל עכשיו אין
שקיעה, גם זריחה כבר עברה, רק בוקר נוסף של יום עבודה. וגם
היום, כמו בכל יום עבודה אחר, שנייה לפני שאצא מהמכונית, אני
אזרוק מבט אחרון ואוודא שהמכונית באמת לא פג-תוקף.


"בוקר טוב, דובי", בירכתי כשנכנסתי לחדרי והוא לא ענה. הביט
במבט החלול שלו בי ובחלל המשרד, מבט של בובה. "זוכר את השקט של
אמא?", שאלתי אותו והמשכתי, ללא צורך בתשובה, "גם היום אתה
משגיח עליו". הנחתי את הקופסה בעדינות במרכז השולחן, במקום
בטוח ובטווח נגיעה מדובי, בובת הדובי הסגולה שלי. מלבד היותו
השומר האישי של השקט של אמא, דובי ממלא גם תפקיד חשוב בקריירה
שלי: הוא משמש לי כיועץ סתרים לעניינים נשגבים. לדובי יש תכונה
כזו, שמאפשרת לכל מי שמסביר לו משהו, להבין את זה יותר טוב.
מישהו פעם אמר לי שזה ככה תמיד כשמסבירים משהו, אבל כשהסברתי
לאמא שלי מה אני עושה בעבודה, השקט שלה התחיל לרעוד שוב פעם
ואני לא יכלתי להתרכז ובטח שלא להבין שום דבר.

בשעות הצהריים, הקפה עשה שלו. הקפאין וכוחות הטבע חברו יחדיו
וקראו לי לביקור בהול בשירות הגברים. כשחזרתי, הכל השתנה.

"דובי?", שאלתי, "איפה אתה?". דובי נעלם משולחני. כבר שנתיים
הוא והפרווה הסגולה שלו שם כל יום, ופתאום הוא הודיני. דובי
הודיני. הודוביני. דובי נעלם, ואיתו הוא לקח, חוץ מאת הקריירה
שלי, את השקט הנפשי של אמא. רינג רינג צילצל הטלפון כאילו נרגש
בעצמו. אמא סיפרה לי ש"אני לא שקטה". השקט הנפשי של אמא בקופסה
אצל איזה דובי סגול ברחבי תל-אביב והיא מתקשרת לוודא שהכל
בסדר. לפחות דובי מתמצא ברחובות תל-אביב ויודע יותר טוב
מלהתקרב למקומות הומים. "הכל בסדר", אני משקר שקר לבן, וממשיך
ביום השחור בדרכי לחפש אחר דובי סגול.

יצאתי מהמשרד והתחלתי בחיפושים. בובת דובי סגולה שמשוטטת
ברחובות חייבת לבלוט, אז שאלתי עוברי אורח. "ראית בובה סגולה
עם קופסה חומה?", שאלתי חייל במדי זית. הוא נד בראשו לשלילה
בנמרצות וברח מהמקום. "אולי את ראית בובה של דובי הולכת פה?",
שאלתי אמא לתאומים באמצע טיול משפחתי. היא רק הגיבה בהימלטות
אלגנטית. גם איש העסקים שעבר במקום לא עזר לי, וגם לא הנער על
הסקטבורד שגיחך כששאלתי אותו, וגם לא הסטודנטית לעיצוב שסחבה
בגדים בדרך לתופרת, וגם לא השומר הרוסי שמהר למשמרת שלו.
ואפילו הילד שהלך לאיטו בדרכו הביתה מבית הספר היסודי, אפילו
הוא לא עצר ועזר. כולם חלפו על פני במהרה, מותירים אותי
במצוקתי.
רק הקבצן שיושב דרך קבע בצומת הזו לא ברח מפני. "הם לא יעצרו",
הוא אמר לי, "הם אף פעם לא עוצרים, לא משנה מה אומרים להם.
המקסימום שהם יעשו זה לזרוק לך מטבע וגם זה די בספק כי עכשיו
יש מיתון. ככה זה אנשים, הם דואגים לעצמם, ולא אכפת להם
מאחרים".
"אבל, זאת שאלה קצרה, זה יקח פחות זמן מלמצוא מטבע בארנק",
עניתי.
"נכון ועדיין הם לא יעצרו. הם לא רוצים לשמוע על צרות של
אחרים. יש להם מספיק צרות משלהם. כך אותי לדוגמה, אני בהתחלה
לא רציתי כסף. כל מה שרציתי היו חתימות על עצומה נגד בניית
מחלף על הבית שלי. אתה חושב שהם עצרו לשמוע? בחיים לא. אני
זוכר כל אחד ואחד שלא עצר לי והאמת שגם אתה לא עצרת, אבל לא
משנה, אני לא נוטר טינה. עכשיו אני יושב כאן ואתם מפצים אותי
על הכל. כי כסף אתם שולפים די בקלות, ככה חינכו אתכם, אבל על
האוזניים שלכם אתם מגינים טוב-טוב". הקבצן של הצומת נתן בי מבט
של תוכחה, מבט משעשע כשמקורו באדם נלעג כל-כך. הוא היה לבוש
חולצת טי בלויה ומכנסי קורדרוי סגולים שמישהו זרק לפח בשנות
השמונים. אם הבגדים באמת עושים את האדם, אז לו אין מקום בעולם.

ובאמת אין לו מקום, חוץ מבצומת.
לא ידעתי מה לענות לו. השקט הנפשי של אמא שלי נעלם והוא מתחיל
לספר לי את תולדות צרות חייו. "תבין", פתחתי, "אני פשוט
ממהר".
"כן, אני יודע....", נאנח הקבצן, "דוב סגול שאלת - ראיתי אותו,
הוא רץ לכיוון הנמל".
"תודה", עניתי והתחלתי לרוץ בשביל האבנים המשולבות שהוביל
לנמל.

תוך כדי ריצה והתנשפות, הבטתי סביבי. הרחוב כמעט שהיה שומם
לחלוטין. מרבית החנויות היו סגורות, ורוב האנשים כנראה הריחו,
כמוני, את בואו הבלתי נמנע של הגשם, ובחרו להישאר בבית. "רק מי
שאין לו ברירה נמצא בחוץ", הרהרתי וחשבתי על הקבצן המסכן
שייאלץ למצוא מחסה מאולתר מהגשם. מחשבותיי לא הספיקו לנדוד
כשמצאתי את עצמי בנמל ומסביבי לא נראתה נפש חיה.
"דובי!", צעקתי, "דובי! אני יודע שאתה כאן!".
שקט. רק הד צעקתי התפזר ונדם.
"דובי! למה אתה עושה לי את זה?", יבבתי. נשמטתי לרצפה ופרצתי
בבכי.

יד קטנה אך כבדה מצאה מנוחה על כתפי. "דובי?" התפלאתי והתפללתי
וסובבתי את ראשי. הודוביני לא היה שם. היה זה ילד קטן. בן שש
או שבע לכל היותר.
"איבדת את אמא שלך?", הוא שאל אותי. חייכתי בתגובה ונדתי
לשלילה.
"אז למה אתה בוכה?".
"כי איבדתי משהו אחר. משהו שקשה יותר למצוא".
"ומה זה?".
"שקט נפשי".
"אמא שלי תמיד אומרת", הוא פתח ואמר, "שאם אתה מאבד משהו,
תחזור למקום האחרון שראית אותו ואז תתעשה מחדש את כל מה שעשית
מאז. אמא אומרת שזה נקרא לחשזר".
"לשחזר", תיקנתי אותו.
"לחשזר", הוא תיקן אותי בהגייה איטית וברורה, ונתן בי מבט
סובלני של הבנה. "אמא אומרת שמה שאתה מחפש תמיד מסתתר בעווית
הזין שלך".
"ילד, מה אמרת?".
"אמרתי שמה שאתה מחפש תמיד מסתתר בזווית העין שלך. אתה צריך
להסתכל טוב-טוב מסביב כי אתה תמיד תגלה שזה היה שם כל הזמן.
פעם איבדתי כדור במשחק המגרשים ולא מצאתי אותו המון זמן. בסוף,
אמא לקחה אותי לחנות ואז ראיתי אותו, ובאמת נזכרתי ששם ראיתי
אותו קודם. מזל שאמא זכרה את זה".
"כן ילד, אבל שקט נפשי אי אפשר למצוא בחנות".
"אמא אומרת שהכל נמצא בחנות. רק אהבה לא. כי אהבה קונים
בצמתים. אבל את זה אבא אומר, לא אמא. הוא קונה הרבה אהבה.
ההורים שלי אומרים שהכל שאלה של היקוש וביצע".
"ילד, אתה בכלל יודע מה זה אומר 'ביקוש והיצע'?"
"ברור. בשביל לשבור ביצה, צריך להקיש עליה עם פטיש. ואם תרצה
את זה מספיק, מישהו ימכור לך פטיש. אם אתה תרצה משהו מספיק,
תמיד תהיה חנות שתמכור לך את זה".
"טוב ילד, אז אני מסתובב ברחובות כל היום, עזבתי את העבודה
באמצע, אני מריח את הגשם שמתקרב ואני עדיין כאן. זה נחשב שאני
רוצה את זה מספיק?"
"תלוי", הוא ענה. "זה בכלל לא קשור למה שאתה מוכן לעשות. מה
שחשוב זה מה שאתה מוכן להפסיד".

"ילד", נעצתי בו מבט זועם, "מה אני מוכן להפסיד בשביל זה? אין
לך מושג מה כבר הפסדתי בשביל זה. כל החיים שלי אני שומר על
השקט הנפשי שלה, כל הזמן אני דואג שלא יקרה לו כלום, ושלה לא
יהיה קשה, שלא יהיה מלחיץ. את החיים שלי אני מקריב בשבילה. כל
הזמן חוזר ובודק הכל פעמיים, רק כדי שהיא תוכל להיות שקטה".
עצרתי את שטף הדיבור שהפך בינתיים לשטף צעקות וניסיתי להירגע.
היום המתסכל הזה לא אפשר לי לעשות זאת בקלות, אבל לפחות את
עוצמת הקול של הנמכתי. "אז הנה, ילד, הקרבתי המון בשביל השקט
הנפשי שלה".

הילד הסתכל עלי. מבט חלול בעיניו. מבט של בובה. הוא נפל
לריצפה, נשמט כמריונטה שחוטיה נגזמו. מאחוריו ניצב דובי. ידו
הימנית נמשכה אל מחוץ לגבו של הילד-בובה. דובי עשה זאת שוב,
הבנתי. הוא הסתכל עלי, ואני החזרתי לו מבט של הבנה, של תודה.
דובי תמיד היה שם לצידי לעזור לי להבין הכל. על כתפו היתה
תלויה הקופסה עדיין. השקט הנפשי של אמא שלי בקופסה, אבל לי כבר
לא אכפת.
כי את השקט הנפשי שלי היא שברה מזמן.