"מט." אמר בן. "סנדלרים. שוב".
"אני לא מבין את המשחק הזה", זעק נואשות ג'ורג' תוך שהוא מעיף
את הכלים מהלוח.
"אל תיקח את זה קשה", אמר בן, "כולה משחק".
"אבל משחק של מלכים" תיקן ג'ורג' בעצבנות.

אם בן חשב שזה ירגיע את ג'ורג', אז כנראה שהוא באמת לא שם לב
מה קרה לו בחודשים האחרונים.
התסכול של ג'ורג' לא היה מזה שבן ניצח אותו באותו מט סנדלרים
ארור כבר חמש פעמים ברציפות, גם לא בגלל שהתובנה שהוא לעולם לא
יהיה מלך סוף סוף נקלטה אצלו בראש. התסכול שלו נבע רק מזה שהוא
לא לומד מטעויות. שהוא נופל כל פעם באותן מלכודות.
"כולנו עושים טעויות ונופלים על התחת מדי פעם" הוא היה אומר.
"זה  בסדר גמור כי זו המשמעות של להיות אנושיים. החוכמה היא
לדעת לקום כל פעם, לעמוד ולהזדקף בלפחות סנטימטר אחד יותר
מקודם. ומה לעשות שאני כנראה לא חכם: כבר חמש שנים מטר שמונים
והתחת שלי אדום מנפילות".

1 ו3 (לבן, חייל ו2 זז ל-ו3)

חודשיים קודם לכן, ג'ורג' פגש בחורה. ליתר דיוק, ראה אותה
מרחוק. בחורה, שלפחות חיצונית, היא הטיפוס שלו. הוא ראה אותה
איך שהוא נכנס למכון הכושר שלו. היא רצה על המכונה הקיצונית
ביותר, זאת שמול הדלת, שכשהוא רץ עליה הוא תמיד מרגיש כאילו
הוא מוצג לראווה לעיני כל העוברים ושבים. הפעם היא היתה המוצג.
וכמו בבובה בחלון, מותר לבהות. אז הוא בהה.
חמש דקות הוא עמד שם, עד שפקידת הקבלה הפריעה לו באמצע
הפנטזיות האישיות שלו.
באותו יום, הוא בירר מה הכותרת של היצירה. "גאות" הוא גילה היה
שמה של החדשה. המושא החדש. מושא האהבה.

בלילה ההוא ג'ורג' ישן שעתיים. הוא יצא מהמקלחת, כמו תמיד,
ב11, לבש פיג'מה חצי שעה אחר-כך, סידר את המיטה חמש דקות קודם,
ובחצות הלילה הוא כבר היה מוכן לישון. רק המחשבות הארורות,
המחשבות הנהדרות, לא הסכימו לנוח. הוא חשב על משפטי פתיחה
מטופשים, כאלו שיהיו האיזון המושלם של קיטשיות והומור בשביל
לפתח שיחה, ולא ידחו אותה. הוא הריץ תרחישים במוחו ובחן
אפשרויות להתחיל איתה, אבל משום מה, כל פעם הם נגמרו באותה
תמונה- הוא מסתובב על צירו, עצוב מבפנים ומנסה לא להחצין את
הרגש הנורא, צועד לאיטו מתאמץ להישאר זקוף ומתרחק מגאות אל שפל
של עצבות הרחק מהיכן שעיניה יוכלו לראות.

"באנגלית זה בכלל לא מט סנדלרים, תדע לך". אמר בן. "קוראים לזה
משהו אחר. אני לא זוכר".
"Fool's Mate", ג'ורג' ענה, "כל שבוע תספר לי את זה שוב?"
"למה בכלל אכפת לי איך קוראים לזה?", הוא הוסיף בזעם. "לעיזה
באפריקה באמת מזיז אם זה ברדלס או טיגריס שטורף אותה?"
"אבל העיזה באפריקה לא תתחמק בפעם הבאה".
"היא מתה. אכלו אותה. הלו! מה זה קשור??".
"לא משנה", ויתר בן. "זה משל".

1 ה5 (שחור, חייל ה7 זז ל-ה5)

ג'ורג' הקדים למכון בלפחות שעה. הוא קיווה לראות את גאות ואולי
אפילו לפתח איתה שיחה קלה. לאכזבתו, גאות לא נראתה באופק.
בן הפתיע והקדים אף הוא, אם כי רק בדקות מועטות. הם החלו
באימון, תופסים את מקומם הקבוע באזור המשקולות. ג'ורג' ניצל את
הזמן לעדכן את בן בפרטי הפרשה, ולא החסיר אף פרט חיצוני מזהה.
לבן ניתנה הפקודה לעזור לג'ורג' בחיפוש בין קהל המתעמלות. אחרי
כרבע שעה, בן זיהה את המטרה. גאות נכנסה בדלת האחורית ולא דרך
המעלית. בני עדכן את ג'ורג' בהתפתחויות, ואף דיווח על מבט
מסוקרן מצד הסובייקט לעברם. ג'ורג' קפא במקומו.
"מה אני אומר?" הוא שאל.
"תירגע ותהיה עצמך", בן ניסה לעזור. "אתה אחלה בחור, והיא בטוח
תרצה".
ג'ורג' התחיל לנבור במוחו ולמצוא את משפט הפתיחה המוצלח ביותר
שהצליח להמציא במהלך ליל אתמול, אבל כל מה שהוא הצליח לחשוב
עליו היה "אבא שלך גנן?" וזה כבר היה דפוק ממש ומוגזם.
הזמן עבר, והחשש של ג'ורג' רק גבר. בן ניסה לעודד אותו "יאללה,
שטויות. חיים רק פעם אחת", היה המשפט השכיח בחצי שעה הקרובה,
אבל ג'ורג' לא התרשם. הוא נשאר במקומו מתאמן לאיטו ואוכל את
הלב עם כל דקה שעוברת.
זה לא שהוא חשב שגאות היא האחת בשבילו. הרי את זה הוא לא יכול
לדעת בלי לדבר איתה. אבל, הוא פשוט הרגיש איך חוסר הביטחון שלו
עוצר את החיים שלו ולא מאפשר לו להמשיך הלאה ולנסוק לגבהים
חדשים. כל הזמן הוא מצא את עצמו חוזר לפסגות אותם ההרים, והנוף
משם כבר מוכר.

הפעם משהו היה שונה. ג'ורג' נשאר אותו ג'ורג', אבל הפעם זו
הייתה גאות. אחרי שבן כבר עזב וחזר הביתה, והשאיר אותו מתבוסס
בחוסר האונים שלו מול פני האויב, היא ניגשה אליו.
"תגיד, אתה יודע איך אני עושה את התרגיל הזה?" היא שאלה.
וואלה, משפט פשוט סה"כ. למה הוא לא יכל לחשוב על זה קודם? או
שאולי זה עובד רק אם את בת.
"כמובן", הוא ענה והדגים לה את המכשיר.
"אני ג'ורג'", הוא הגניב בהחטף.
"גאות. נעים מאוד".
לחיצת ידיים.
"אז אתה כאן הרבה? זה כבר פעם שנייה שאני רואה אותך".
"כן. אני כאן כל יומיים בעקרון".
"ואתה מגיע לבד?", התעניינה.
"לא. יש לי חבר, בן, שמגיע איתי קבוע. הוא פשוט היה צריך
ללכת"
השיחה נדמה לרגע, וג'ורג' שכבר חשש מההשלכות של שתיקה ארוכה,
חיפש נואשות נושא לדיון.
"את חדשה בעסק, נכון?"
"רואים, אה? בגלל שיש לי עוד בטן..."
"איזה בטן? באת לכאן בשביל להוריד עוד?! את לא צריכה. מקסימום
לחזק קצת שרירים"
גאות חייכה במבוכה.
"איזה חמוד אתה" אמרה וחייכה.
שוב שתיקה מעיקה.
"את באה לבד?", ניסה ג'ורג' להתניע מחדש את השיחה.
"כן, האמת שאני צריכה למצוא מישהו שיבוא איתי לכאן קבוע".
ג'ורג' קפץ על ההזדמנות. "אולי תצטרפי אלינו?", הציע בהתלהבות
מופגנת, אולי אף מוחצנת מדי.
"האמת- למה לא", ענתה.

מכאן השיחה כבר התגלגלה ובסופה הם החליפו מספרים. בערב ג'ורג'
התקשר אליה בשביל לקבוע שעה לאימון למחרת. גאות נשמעה מופתעת
מהעובדה שהם ילכו למכון יום אחרי יום, אבל ג'ורג' תירץ זאת בכך
שבן לא יוכל להתפנות מהעבודה בשעה נורמאלית בשאר השבוע. היא
הסכימה.
השיחה הטלפונית זרמה, וג'ורג' הרגיש איך גאות רוקמת לפניו עור
וגידים, יוצקת תוכן לצנצנת היפה.

2 ז4 (לבן, חייל ז2 זז ל-ז4)

בימים הבאים הם נפגשו המון פעמים. פעם לאימון ואח"כ למיץ סחוט
בפרי-שיק שבכניסה למכון; פעם לסרט בבית שלו; פעם סתם לשיחת
חולין על העולם. הקליק ביניהם נוצר, החגורה התהדקה וחיברה אותם
יחדיו כל פעם שהם פתחו את פיהם. הם צחקו ביחד, שמחו ביחד וגם
התאמנו ביחד.
כל זה היה מושלם אילו ג'ורג' היה עושה מהלך כלשהו. מאותת לה
שהוא לא מעוניין בה כידידה, אלא כאהובה. הצרה, הוא ידע, היא
שהזמן לא מרפא את הבעיה. להפך - הוא מחמיר אותה. ככל שהשעון
מתקתק, היא והוא לא יוכלו להיות דבר מעבר לידידים. והוא כבר
ראה את זה בא, את הסוף הבלתי נמנע. לכוד במלכוד נוראי כמו
העיזה. היא, גאות, תהיה לו לסתם עוד ידידה. הוא רצה יותר, אבל
מכאן הוא כבר לא יודע לזוז. מהמשבצת הזאת. את הנוף מכאן הוא
מכיר, ואפשר לתצפת על הסוף. הוא צופה את שברון הלב הקרב. הוא
יודע שזה בא והוא לא יכול למנוע את זה. מהמשבצת הזאת הוא כבר
לא יכול לזוז.
תקוע.
הכל צפוי אומנם, והרשות באמת נתונה. אבל היכולת? למה דווקא
היכולת חסרה?

השעה היתה 11 בלילה. ג'ורג' כבר התכוון לזרוק את המגבת וללכת
לישון, אבל הטלפון צלצל והפריע לתוכניותיו. הטלפון האלחוטי,
כהרגלו, לא היה במקום.
ג'ורג' רץ בדירה, עטוף רק במגבת קטנה, וחיפש אחר מקור הצלצול.
הטלפון היה בסלון, לא היה לו ספק. אבל איפה?
הצלצול המשיך.
ג'ורג' התחיל לחפש מתחת ערימות העיתונים שהיו מאורגנות בצורה
כאוטית לחלוטין על הספה. זה לקח יותר מדי זמן, אז הוא עבר
לשיטת עבודה מוצלחת יותר- העיף את כל העיתונים וקיווה לשמוע
חבטה עמומה לכשהטלפון יפגוש את הבלאטה המתאימה. אבל הקול
המיוחל לא הגיע. רק הצלצול העמום המשיך והרעיד את עור התוף
שלו. "בספה", ג'ורג' הבין. "תמיד מבין הכל מאוחר מדי", נזף
בעצמו, כי בדיוק הצלצול נדם.
ג'ורג' הרים את הטלפון והחזיר אותו לבסיס. הוא החל לארגן את
העיתונים כשהסלולארי שלו התחיל לנגן את הצלצול שהוא ארגן
לגאות. הוא זרק את העיתונים ורץ לחדר השינה לענות. הפעם, הוא
הספיק.
"כנראה שגם אני יכול ללמוד מטעויות", חשב.

"ג'ורג'?", גאות שאלה מהעבר השני של הקו.
"הי. מה המצב?", ענה ג'ורג' מנסה להסתיר את העובדה שהוא עוד
מתנשף מהספרינט האחרון.
"אני מפריעה?", התפלאה גאות "אתה נשמע שהפרעתי לך באמצע... אתה
עסוק?"
"לא. לא, פשוט רצתי לטלפון"
"מזל שאתה בבית. אני ממש צריכה לדבר איתך", היא המשיכה וקולה
רק הדגיש את חשיבות העניין.
ג'ורג' חש איך ליבו החל לפעום במהירות, מגביר קצב ומזרים דם
רענן לגופו. משקה את איבריו לקראת הפעילות העתידית הצפויה להם,
מחזק את מוחו בחמצן טרי בכדי שיוכל להיות שנון מתמיד, מוצלח
מתמיד.
"הכל בסדר?", חקר ג'ורג' מנסה להבין את הסיבה לצורך שעלה בה.
האדרנלין החל לפעול. ג'ורג' הרגיש איך חושיו מתחדדים לטובת
משחק הצייד שמתנהל ברגעים אלו בעולם הוירטואלי.
"לא יכול להיות טוב יותר", ענתה גאות והאושר ניכר בקולה. חיוך
עלה על פניו של ג'ורג'. שמחה אמיתית החלה לחלחל בגופו, נעזרת
בפעימות ליבו המהירות בשביל להציף את כל חלקי הגוף.
"אני צריכה לדבר איתך", היא קבעה בשנית. "אתה יכול לבוא
אלי?"
"אני בדרך", הוא ענה בלי למצמץ.
ג'ורג' ניתק את השיחה, ויצא מהדירה. רק בחדר מדרגות הוא שם לב,
ובעצם גם נזכר, שהוא עדיין עטוף רק במגבת מקלחת קטנה.

2 מהח4 (שחור, מלכה ד8 זזה ל-ח4)

הוא הגיע לבית של גאות אחרי 10 דקות. הסובארו שלו נעצרה בחריקת
בלמים אחרי שהוא כמעט פיספס את הבניין הנכון. זו היתה הפעם
הראשונה שהוא הגיע לדירה שלה והאדרנלין, מסתבר, לא חידד את חוש
הניווט שלו. הוא יצא מהאוטו, ופסע לאט ובעצבנות לעבר דלת
הכניסה. הוא נכנס פנימה וראה את המעלית ממתינה לו. בפנים, הוא
לחץ על הכפתור.
קומה ראשונה. עצבנות
קומה שנייה. מתח.
קומה שלישית. ביפ.
הדלת נפתחה. והוא יצא ממנה. מבין שתי הדלתות שניצבו מלפניו לא
היה קשה לבחור. השמאלית הייתה כחולה ועליה היה שלט סטנדרטי
שנשא את שמם של ראובן, לאה, עמית וירדן בני משפחת...
מי-שלא-יהיו. הדלת השנייה היתה אדומה. שלט מפוסל הכריז "גאות".

ג'ורג' דפק בדלת האדומה והמתין.
גאות פתחה את הדלת. היא נראתה מהממת מתמיד. ג'ורג' תמיד ידע
שהוא לא אוהב בנות שמתאפרות יותר מדי, אבל באותו רגע הוא חשב
שאולי הוא כלל לא אוהב איפור. צובעים את הפנים, מייפים את
הכריכה, והבפנים רק נרקב בתהליך.
"תודה שבאת" פתחה גאות בחיוך מתנצל. ג'ורג' לא היה בטוח, אבל
אולי החיוך היה דווקא ביישני ומאוהב.
"אין על מה", הוא אמר. "אני כאן בשבילך", המשיך ורמז. "רק
שיהיה לך טוב, חמודה."
מבטיהם נפגשו. עיניהם, יציבות, מביטות אחת בזוגתה. ג'ורג' ראה
אל תוכה.
באותו רגע הפור סופית נפל. הוא ידע שהוא אוהב אותה, וזה לא סתם
התאהבות מטופשת. זאת אהבת אמת לכל דף ולכל מילה בתוך הספר, ולא
רק סתם משיכה לכריכה.

"אני חייבת את עזרתך", הודתה. "היה לי היום דייט מדהים..."
"מט.", חשב ג'ורג'. "סנדלרים. שוב".
הוא עשה זאת שוב. חשב רק התקפה, ולא שם לב שהוא מפקיר את עורף
הממלכה. הוא שוב נפל לתבנית הארורה. הוא הפך שוב לידיד. ידידה
של המושא. מושא האהבה. כנראה שזה תפקידו בחיים, כמו הפרש
שלעולם לא יוכל לצעוד את הצעד הטריוויאלי קדימה, הוא תמיד יהיה
הידיד, אף פעם לא החבר. כי גם הוא לא יכול לעשות את הצעד
הטריוויאלי קדימה. הוא כבר לעולם לא יהיה מלך. הוא לעד יהיה
שוטה החצר- זה שכל הבנות שמחות להיות בחברתו כי הוא יודע
להצחיק אותן ומשעשע אותן, אבל בלילה הן הולכות לגבר אחר שיאהב
אותן.
ג'ורג' שוטה החצר.

גאות המשיכה לדבר ולספר על הדייט המדהים שהיה לה, אבל הוא לא
הקשיב, קולה התעמעם והפך לרעש רקע טורדני ותו לא. הוא רק בהה
בה. ממש כמו בהתחלה. בהה בה כמו בבובה שמוצגת לראווה. כי הוא
כבר ידע שהוא כבר לעולם לא יעשה שום דבר חוץ מלבהות בה.

ג'ורג' ישב בבאר, לגם ויסקי אירי שראה יותר ימים שמחים ממנו.
בן כבר הלך הביתה. נמאס לו לשמוע
את אותו הסיפור פעם אחרי פעם, על איך שג'ורג' לא מבין את משחקי
החיזורים, אז הוא נטש אותו.
"עוד אחת", פקד.
הברמן הביא לו כוס חדשה.
הוא לגם מן המשקה והביט מעבר לבאר. הבחורה בשחור שישבה ממול
היתה לבדה. היא מצאה חן בעיניו, הבחורה הזאת. לפחות חיצונית,
היא הייתה הטיפוס שלו.
הוא לא התחיל איתה. לא היה לו את האומץ, אבל הוא כן בירר את
שמה של היצירה: "רעות".