היום אני יודע שאני מאוהב.
הרגשה חמימה ממלאת את גופי. אושר שלא ניתן לתיאור מציף אותי
כבר למעלה משעה, מהרגע שבו נפל הפור, מהרגע שבו הרגשתי את זה
לראשונה.

נפגשנו לפני חודשיים בפאב עמוס בערב פנויים-פנויות של דור ה-Y,
או בשמו המותגי "פיק אפ נייט". שנינו חיפשנו משהו ללילה
ונתקלנו אחד בשני על הבאר. החלפנו מבטים, דיבורים, ואח"כ בלילה
גם כמה נוזלים. בסוף הלילה, לפני שאספתי את הדברים שלי ושבתי
לדיר שלי, שלעיתים נחשב בטעות לדירה, משהו קרה ובניגוד גמור
לפרוטוקול ולנוהג החלפנו משהו אינטימי יותר - מספרים. ואל
תבינו לא נכון, זה באמת יותר אינטימי, כי זיון בלילה אני מוכן
לתת לכל אחת שרק תרצה, אבל את המספר הסלולארי האמיתי שלי תקבל
רק מישהי מיוחדת. והיא היתה מיוחדת. היה לה יופי כזה, אלוהי,
וחוש הומור שהשלים את שלי, ואפילו בעודי רוכן מעליה ומבצע את
האקט הso called אסור, היא לא הפסיקה לצחוק ולהשתטות. "רק
בחורה באמת מיוחדת", אמר לי פעם חבר שלי, "לא תתאפק ותספר
בדיחה שווה, גם כשהיא יודעת שבגלל זה היא תפסיד זיון". טוב, אם
נודה על האמת הוא אמר את זה על גבר ולא על בחורה, והגבר הזה
הוא בכלל אני והוא בסך הכל ניסה לעודד אותי בגלל שפיספתי
הזדמנות בגלל הפה הגדול שלי. אז אני מניח שכמוני גם היא היתה
מיוחדת. ולבחורה מיוחדת מגיעה מספר אמיתי.

היא צלצלה למחרת, בהתאם לכללי הטקס, וניהלנו שיחה קצרצרה, שוב
בהתאם לכללים הידועים, קבענו מועד ומיקום למפגש הקרוב, אבל
החריגה השנייה מהסטנדרט היתה בכך שקבענו להיפגש עוד באותו
היום. ימים עוקבים אומנם זה מצוין כשמדובר במפגש בין הסדינים,
אבל אנחנו קבענו למפגש על טהרת הבליינד-דייט בבית קפה פינתי.
היתרון היחיד שהיה לנו על פני פגישה ראשונה אמיתית היה שידענו
שנוכל לזהות אחד את השני בקלות, או לפחות זה מה שחשבנו. מסתבר
שכמה כוסות אלכוהול עושות משהו לתפיסה הקוגניטיבית ולא זיהיתי
אותה בכלל. למזלי היא הייתה הבחורה היחידה שישבה לבד בבית הקפה
בזמן שהגעתי, אז לקחתי את ההימור המתבקש והתישבתי לידה. בחוש
ההומור לא טעיתי, ובאמת היינו מסונכרנים. שיחה קלילה ונעימה,
סטייה לתהיות פילוסופיות משותפות, כוס קפה טוב ובחורה יפה, גם
אם לא אלוהית, הם מתכון בטוח לדייט מוצלח. והיה מוצלח. מאוד
מוצלח. הפעם הגענו לדיר שלי, אבל ממניעים שונים מאלו של יום
האתמול. את הלילה הזה אומנם סיימנו במיטה, רק שהפעם לא היינו
עסוקים רק במגע, אלא גם בשיחה. למחרת בבוקר כשפקחתי את עיני
היא היתה מונחת מולי ונראתה כמו מלאך. היא היתה מלאך נוחר
אומנם, אבל ברמת המראה זה עדיין נופל לקטגוריית המלאך. הערתי
אותה, כי הייתי צריך ללכת, ואומנם היה דייט מוצלח וגם לילה
מספק, אבל את אוסף התקליטים הנדירים שלי אני לא משאיר ללא
השגחה, והגיע הזמן ללכת לעבודה.
באותו שבוע נפגשנו עוד מספר פעמים וכל מי שהסתכל מבחוץ הניח
שהכל מתקדם בינינו מדהים. "הנחה היא אם כל הטעויות" אומרים
בFBI, ובאנגלית זה נשמע באמת יותר טוב, אבל הרעיון תקף גם
בעברית. אומנם צחקנו מהבדיחות אחד של השנייה, ומבחינה שכלית
באמת שהיתה לנו התאמה, אבל עדיין משהו לא הסתדר. גם אני לא
הצלחתי להסביר בדיוק מה, עד שיום אחד, בזמן ההכנות לפגישה
הרביעית איתה, הבטתי במראה וסירקתי את השיער, וראיתי שהגילוח
שלי לא מושלם.
בשביל שתבינו עד כמה הרגע הזה באמת חשוב עבורי, כדאי שאני אספר
שאני מהאנשים המוזרים שמתגלחים פעמיים ביום אם ממשיכים בפעילות
לילית. ובשביל הנושא הזה, פעילות לילית כוללת גם לשבת בבית קפה
עם חברים, ללכת לשחק באולינג בקניון של הרוסים ואפילו לצאת עם
הכלב לאיזור הומה אדם.  
הגילוח הלא מושלם הזה שתמיד מציק לי, נראה לי דווקא סביר באותו
רגע. "היא כבר ראתה אותך יפה, עכשיו שתאהב אותך נאטורל" אמרתי
לעצמי ויצאתי מהבית. באוטו, כשחשבתי על זה שוב ונזכרתי שקבענו
לעשות טיול פסיאודו רומנטי בים, הבנתי שיש סיכוי שאנשים אחרים
יראו אותי במצבי הנוכחי.
הבטן שלי געשה מחשש. "מה יקרה אם יראו אותי?", חשבתי, אבל את
המחשבה הזאת לא המשכתי כי לפתע נפל האסימון. הבטן הגועשת, הבטן
הרועשת - זה מה שהיה חסר. אין את ההתרגשות והציפייה, אין את
החשש מהמפלה. אין את הפרפרים הנוראיים מהגיהנום שמסתובבים בין
המעיים לקיבה. כל מה שהיה חסר לי היו הפרפרים.

הדייט ההוא עבר נהדר. נהדר ואפילו כולל פרפרים, אבל הפרפרים לא
היו שם בגללה, הם היו שם בגלל הגילוח הקלוקל והפוטנציה
להיתקלות במכרים. למפגשים הבאים הם כבר לא הופיעו. במשך
חודשיים הסתובבנו צמודים אחד לשני, וכל מה שיכולתי לחשוב עליו
היו הפרפרים הארורים.

"נצא לטייל?"
יהיו שם פרפרים!
"נצא למועדון?"
גם שם יהיו פרפרים!
לאיזה סרט נלך?"
פרפרים!
"מה אתה רוצה לאכול?"
פרפרים! פרפרים! פרפרים!

חודשיים סחבנו קשר, וכמו משאית שאיבדה את הבלמים במדרון תלול,
גם הקשר שלנו התקדם במהירות מטורפת, כשרק הנהג, ולמי שלא מבין
את המשל, הנהג זה אני, מבין את מה שצפוי לו כשיגיע לסיבוב
הראשון. חודשיים סחבנו, ואז הגיע הסיבוב, או יותר נכון המחשבה.
והמחשבה הובילה למחשבה הובילה למחשבה הובילה למסקנה: הבחורה לא
מספיק טובה. משהו חסר, לא ברור בדיוק מה איפה וכמה, אבל העובדה
היא שהפרפרים היו חסרים.

מסקנה כזו חייבת להוביל גם לעשייה, לפרידה. הפור הוטל והיום
נקבע להיות היום האכזר. סיפרתי לחברים, הסברתי למכרים וניגשתי
למלאכה השנואה. נכנסתי לאוטו ונסעתי אליה. בדרך חשבתי וניסיתי
להכין לעצמי מילות פרידה. איך אני מסביר לה, שמבחינתה הכל
ורוד, שהקשר הזה, שלכאורה כל כך מושלם, הוא בעצם סתם? איך אני
מסביר שלחודשיים שבילינו ביחד אין שום משמעות מיוחדת עבורי רק
בגלל כמה מחשבות על פרפרים? ובראש רצים תרחישים על גבי
תרחישים. איך אני נכנס אליה לדירה? זה מתחיל בנשיקה? או שישר
רצים אל "השיחה"?  מה יקרה אם היא תתחיל לבכות? יש לה בכלל
בבית ממחטות? ומה יקרה אם בדיוק כשאנחנו מדברים, יחליטו לקפוץ
אליה כמה חברים? או יותר גרוע- ההורים?
המכונית עצרה בכניסה לבניין שלה. הזמן הלך ואזל, ולא נותרה
ברירה, אלא לאלתר תוך כדי ריצה. לקחתי שאיפה עמוקה ואז נשיפה
ויצאתי מהמכונית. צעדתי לאיטי, כמו נידון למוות בדרכו האחרונה,
או אולי יותר כמו הכומר שמלווה אותו, ונזהר שלא להפריע לנפש
המסכנה. הלכתי לאט וליוויתי את הקשר שלנו בדרכו האחרונה. "מה
אני אומר?" חשבתי לעצמי. "מה אני אומר?".
הגעתי אל הדלת, ולקחתי שוב שאיפה עמוקה. ידעתי שזה עכשיו או
לעולם לא.
צלצול בדלת.
היא פתחה את הדלת, מבט של שמחה בעיניה.
החשש שבליבי רק גבר.
לפני שהספקתי לפתוח את פי היא נשקה לו.
הלחץ התעצם.
"אנחנו צריכים לדבר..." פתחתי כקלישאה לא טובה.
הבזק של הבנה ניכר בעיניה, ואז ניצוץ ראשון של דמעה. ניצוץ
ראשון ואז שני ואז רצף ניצוצות מלויים בדמעה בודדה. כמוה.
בודדה.
ואז, בעודה מתחילה לעכל את הבשורה, גם  אני השכלתי והבנתי דבר.
בטני געשה. הפרפרים חזרו. הם חיכו, רדומים כגלמים, והמתינו
לשעת כושר ועכשיו, בפגישת הפרידה הם התעוררו והחלו בעבודתם.
פרפרים של התרגשות בבטן, ומילות הפרידה כבר עזבו את הפה.

יצאתי מהבית שלה דקות ספורות לאחר מכן. נפרדנו. זה כבר היה
מאוחר מדי.
אבל לפחות מהחוויה הזאת נותר לי סיפור אחד, על אקסית אחת,
שאהבתי באמת, אפילו אם האהבה הזו הגיעה רק בשנייה האחרונה.