פרנץ התקשר אלי בבוקר. הוא סיפר לי שדבר מוזר קרה לו. "כידוע
לך", אמר בשביל להדגיש את חשיבות פריט המידע, "המפקד שלי ממרר
לי את החיים כבר הרבה זמן. היום נשבר לי, והחלטתי לבקש העברה".
טופס 51, הסבירו לו בשלישות, הוא הפתרון, אבל רצה הגורל ואצלם,
ביחידה שלו, הטופס אזל. פרנץ, שלא נתברך בסבלנות, אבל כן נתברך
בעקשנות, חשב שהעניין אינו נתון לדיחוי וביקש להשיג את הטופס
ממקור אחר. כרטיס הבריחה שלו מהמפקד, אמרו לו, נמצא במרחק קו
אוטובוס אחד בשלישות ברמת-גן, אז הוא אסף את חפציו ויצא
מהבניין הקטן שאירח את יחידתו והלך לתחנת האוטובוס הקרובה. קו
51 הגיע כעבור כמה דקות. הוא עלה עליו, חייך לשלום לנהג, הציג
את החוגר לראווה והתיישב בחלק האחורי של האוטובוס בספסל ריק,
שמאחוריו ישבה חיילת יפת מראה. מכיוון שפרנץ לא ידע היכן בדיוק
ממוקמת אותה "שלישות ברמת-גן", הוא ביקש מהחיילת שתאיר את
עיניו לכשיגיעו למחוז חפצו. היא הינהנה לאות הסכמה וחזרה לבהות
בחלל האוטובוס הקדמי.

האוטובוס החל את נסיעתו והתקדם בדרכו, עד שפיצוץ עז קטע את
נסיעתו השלווה. פרנץ, שבתחילה חשב שהנה סיים את חייו בתור
תמונת פספורט ישנה על עמוד ראשי של כל עיתון בעיר, גילה שהוא
יהיה לא יותר מעד ראייה מבולבל. הפיצוץ הגיע מהמשך הרחוב,
אוטובוס אחר עלה באש והיה אפוף עשן. המולת סירנות הציפה את
הרחוב שוקק החיים עד לפני רגע, והטילה עליו אווירת אבל.
האוטובוס של פרנץ, שלא נפגע כלל, עצר והנהג הכריז שהוא ימשיך
בדרך חלופית. "אם מישהו מעוניין, הוא יכול לרדת כאן" אמר.
פרנץ, שאומנם היה סקרן והרהר באפשרות של לצפות בזירת פיגוע
ממקור ראשון, החליט שמטרתו הראשונית חשובה עוד יותר והוא העדיף
להישאר באוטובוס. הנסיעה נמשכה באיטיות. הפיגוע יצר מחסום
נוראי על עורקי התחבורה הראשיים של העיר רמת-גן, והגביר את
"לחץ הדם" של העיר, עומסי הכבישים, ואיתו גם את לחץ הדם של
תושביה. פרנץ בהה בחלל האוטובוס וחשב על כמה היה קרוב לסיים את
חייו. המחבל, שבחר ברנדומאליות שטנית אוטובוס אחד וסיים את
חייהם של נוסעיו, יכול היה לבחור אוטובוס אחר, קו 51 לדוגמה,
שכנראה אף עצר באותה תחנה, דקה קלה לאחר שהמחבל כבר עזב אותה.


"אתה מבין", פרנץ אמר לי, "יכולתי למות אתמול. אתה מבין כמה
הייתי קרוב למות אתמול?". הנהנתי בקולי והרשיתי לפרנץ להמשיך
בסיפור.

האוטובוס עבר מצומת פקוק אחד לשני, עד שהגיע לתחנתו האחרונה.
פרנץ, שהקו הזה היה זר לו, הסתובב לאחור והבין שהחיילת כבר
ירדה מהאוטובוס ולא סימנה לו איפה הוא יורד. בדיעבד פרנץ הבין
שהחיילת ירדה בזירת הפיגוע. בתמימות ובהיסח הדעת, דבר שהיה
מובן לחלוטין, ולא מרשעות, היא הובילה את פרנץ לתחנה המרכזית
של פתח תקווה. "הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות", פרנץ ציטט
בפני, "ומסתבר שהכוונות יכולות להיות גם של אחרים. אז החיילת
הזאת והכוונות הטובות שלה הובילו אותי לגיהינום הפרטי שלי".
בדלפק המודיעין הסבירו לפרנץ שעקב הפיגוע כל הקווים שנוסעים
לכיוון רמת-גן מעוכבים, עד שהתנועה במקום תזרום. פרנץ, שזעם על
מר גורלו, ניחם את עצמו בכך שלהיות תקוע בתחנה מרכזית עדיף
בכמה מידות על להיות תקוע בקבר. הוא המתין בסבלנות, ובעיקר
בייאוש, בתחנה העמוסה, מביט באנשים החולפים על פניו בדרכם
ליעדם הסופי. רק הוא נשאר תקוע בתחנה הארורה עד להודעה חדשה.
לבסוף, כשההודעה כבר הגיעה, פרנץ החליט שעקב השעה המאוחרת מוטב
יהיה אם ישוב לביתו וימשיך בחיפושיו אחר אותה שלישות מיתולוגית
בבוקר הבא.

למחרת פרנץ שוב עלה על האוטובוס לכיוון השלישות. הפעם הוא ביקש
מהנהג, שלבטח יישאר עד תום הנסיעה, שיראה לו איפה לרדת. ואכן,
בתחנה המתאימה הנהג עצר וסימן לפרנץ לרדת. פרנץ, שמורגל בקבלת
פקודות, ציית ולפני שהבין שאינו יודע לאיזה כיוון עליו להמשיך,
האוטובוס עזב את התחנה והשאיר אותו לבדו. הרחוב עמוס החנויות
היה ריק ושומם מאדם עקב השעה המוקדמת. פרנץ חיפש מי שיושיעו,
אך לשווא. התנועה היחידה ברחוב היתה של מכוניות של אנשים
שממהרים לעבודתם, ממהרים לפני ששאר האנשים ישכימו והתנועה
תזדחל. בינתיים המכוניות רק דהרו. "לא היה לי מושג לאן ללכת",
הסביר לי פרנץ, "אז ניחשתי. היו ארבעה כיוונים שונים. האוטובוס
הגיע מאחד ונסע לשני, אז ניחשתי שהם לא יכולים להיות הכיוונים
הנכונים, שהרי אז הייתי יורד בתחנה אחרת". הכשל הלוגי במחשבתו
של פרנץ היה ברור לי, אבל העדפתי שלא לקטוע אותו באמצע הסיפור,
ממילא לא יכולתי להועיל לו בנושא זה עכשיו. "אז נשארו לי שני
כיוונים בלבד. פיפטי-פיפטי. בחרתי ימינה, כי לשם נסעו רוב
הרכבים". הוא סיפר. אולי הלוגיקה לא היתה מושלמת, אבל הניחוש
הסתדר, ופעם שנייה במהלך אותה יממה המזל היה לצידו. כעבור מספר
דקות הוא הגיע לשער המחנה.

"אני צריך להגיע לשלישות", הצהיר פרנץ בפני הש"ג.
"מזל טוב, אחי, הגעת", הגיב עם פנים חתומות.
"מה אני צריך בשביל להיכנס?".
"שאני אאשר לך כניסה".
"אז אתה מאשר לי כניסה?".
"למה שאני אאשר לך כניסה? אני מכיר אותך?".
"ואתה מכיר כל מי שנמצא בבסיס?".
"כמובן שלא, זה הרי מגוחך", ענה השומר, "זה בסיס ענק ויש בו
המון אנשים. אף אחד לא יכול להכיר את כולם".
"אז איך הם נכנסים?", חקר פרנץ.
"שאלה טובה", אמר השומר ונתן בפרנץ מבט מהורהר. "האמת, שאני לא
יודע. לא חשבתי על זה אף פעם. אבל זה לא משנה. אני שומר הסף
כאן, ואת התפקיד שלי אני יודע ואפילו מבצע היטב. אתה לא יכול
להיכנס דרך השער הזה עכשיו".
"ואח"כ?", תהה פרנץ, "אח"כ אני אוכל?".
"ייתכן", ענה השומר בלקוניות, "אבל לא עכשיו".

פרנץ לא ציפה להיתקל בקשיים אלו, שהרי הגישה לשלישות אמורה
להיות חופשית לכל חייל. הוא ביקש את רשותו של השומר לשבת לצידו
ולהמתין. הרשות ניתנה, אם כי הוא נתבקש לשבת במרחק מה מהשער.
פרנץ ישב שם ובחן את המצב. השעה היתה מוקדמת, והבסיס עודנו
ריק. הוא חיכה לשעה שבה יגיעו כל החיילים ואז אולי יוכל להיכנס
גם הוא. בינתיים, הוא ישב והביט סביבו. הוא התבונן ביתר עיון
בשומר לבוש האפוד, באפו הגדול, המחודד, בזקנו השחור והארוך,
בכומתה שהיתה מונחת לראשו בסידור מופתי. פרנץ האמין לו שאכן את
עבודתו הוא מבצע היטב. שומר כמו בספרים.  לבסוף, החלה נהירת
החיילים. כמו נמלים שחוזרות לקן, הם צעדו בשורה ארוכה. כל אחד
מהם בתורו עובר ליד השומר, שולף חוגר ומאחל לשומר יום טוב
ונכנס פנימה.
"למה לא אמרת שאני צריך פשוט להראות לך חוגר?" אמר פרנץ.
"חשבתי שאמרתי".
פרנץ לא הבין מה קרה. מדמות של שומר מושלם ודייקן נהפך החייל
שמולו לדמות נלעגת, שאינה מבצעת את תפקידה כלל וכלל. פרנץ הראה
לשומר את החוגר שלו ומקרוב הוא שם לב שהכומתה שלו בכלל לא
משופצרת וזיפיו גלויים.
"זה לא טוב" אמר השומר.
"למה לא?".
"צריך חוגר מגנטי".
"למה? אתה לא בודק שום דבר במחשב".
השומר לא נימק. רק חזר על המשפט, "צריך חוגר מגנטי".

"אתה מבין", אמר לי פרנץ, "חוגר מגנטי הוא צריך. ככה זה בנהלים
שלהם. מגנטי".
"פרנץ", עניתי לו, קוטע אותו לראשונה מאז שהוא החל לגולל את
סיפורו, "אתה יודע שאני אוהב אותך כמו אח, נכון?".
"כמובן" הוא ענה לי.
"אז תבין שכשאני אומר לך שאתה אידיוט, זה באהבה גמורה",
המשכתי. "אמרתי לך כבר מיליון פעמים, אל תתווכח איתם, בצבא. לא
לכל דבר יש סיבה. אז אם לא תחפש, לא תתעצבן, כי ממילא לא
תמצא".
"אני יכול להמשיך?", אמר פרנץ בעוינות.
"כן, סליחה. תמשיך".

"הוא רק חזר על המשפט, 'צריך חוגר מגנטי'. אז שאלתי אותו אם לא
עושים את זה בשלישות".
"לא יודע, אני רק שומר כאן", הוא ענה.
מיואש, פרנץ התרחק בשנית והתיישב.
"מה אתה עושה?", שאל השומר.
"מחכה שתרשה לי להיכנס", הוא ענה לו.
"תגיד, אתה דפוק לגמרי או מה? הראית לי חוגר, נכון? אז
תיכנס".
"אבל החוגר שלי לא מגנטי".
"נמאס לי ממך", זעק הש"ג, "יש לך עד שלוש להיכנס פנימה או
להסתלק מהשער או שבאמא שלי, אני יורה בך ובאמא שלך!" צעק
הש"ג.
פרנץ העדיף שלא לבחון מה שווה המילה של הש"ג, ורץ פנימה לפני
שזה יתחרט.

בתוך הבסיס פרנץ שוב מצא עצמו אבוד. הבסיס באמת שהיה ענק.
בניין רב-קומות ניצב למולו ודרך אספלט לשמאלו. פרנץ, שלא ידע
באיזה כיוון עליו לצעוד, קרא לעבר חייל שעבר באיזור.
"גבר", הוא פתח כמנהג החיילים בצבא, "לאן ללכת?".
"לאן אתה רוצה להגיע?", ענה החייל.
"לא יודע" ענה פרנץ בטבעיות.
"אם כך, אין זה משנה באיזו דרך תבחר", ענה החייל וחייך חיוך
ענק שהאפיל על שאר פרצופו.
"מה?!", תמה פרנץ.
"אמרתי, לאן אתה צריך?", אמר החייל בהדגשת כל מילה ומילה.
"לא יודע", הגיב פרנץ בהססנות, "אני צריך טופס 51. אמרו לי
שיהיה בשלישות".
"איזה שלישות?", שאל החייל.
"אני לא מבין", אמר פרנץ, "השלישות ברמת-גן".

"הוא לא ענה לי", הסביר לי פרנץ, "רק נתן בי מבט כזה, ביקורתי,
והלך משם".
"פרנץ, אני חייב לרוץ, פשוט הילה קוראת לי", תירצתי, "מה נסגר
בסוף?"
"מצאתי את המקום, גם להם אזלו הטפסים. בגלל הקיצוצים אין תקציב
להדפיס נגלה חדשה, אז עד להודעה חדשה אין טופס 51 בכל צה"ל".
"אז מה עושים במקום?", שאלתי.
"בעיקרון יש טופס חלופי, 337, אבל אני אדאג לזה אחרי שאני
אשתחרר"
"מה תשתחרר?", התפלאתי, "אתה רוצה לעבור יחידה רק במילואים?"
"לא, מה פתאום. אני אדאג לזה אחרי שאני אשתחרר מהמעצר".
"מעצר?"
"כן. למה שאני אתקשר אליך כל כך מוקדם, אני צריך שתבוא לשחרר
אותי בערבות. אני בצריפין".
"אני בדרך", אמרתי.

איתמר אסף את מפתחות המכונית והארנק, הודיע לאישתו, הילה,
בצעקות שהוא יוצא החוצה לעזור לפרנץ. הילה ידעה שבין איתמר
ובין פרנץ יש חברות אמת, כהגדרתם, כזאת שברגע שמישהו מהם בצרה,
הם עוזבים הכל, קמים והולכים לחלץ, והפעם היה זה תורו של
איתמר. הילה הכירה את ההסכם הזה, ונאלצה לקבלו כמו שהוא. איתמר
הציג לה את זה כעובדה מוגמרת. "אני אוהב אותך" הוא אמר לה פעם
כשקראה על ההסכם תיגר, "אם אי פעם הוא יבקש ממני להפסיק לאהוב
אותך ולדאוג לך, אני אזרוק אותו לעזאזל, כי זאת לא זכותו. אבל
אותו כנ"ל לגביך". הילה קיבלה את זה. האגו שלה קצת פחות, אבל
היא העדיפה לחיות עם אגו פגוע ואהבת חייה מאשר עם אגו שלם
ולבד.

שיחררתי את פרנץ בערבות. הוא הואשם בהתנהגות שאינה הולמת חייל,
יותר מזה לא היו מוכנים להגיד לי. גם לפרנץ לא אמרו שום דבר.
הוא סיפר לי ש"כשאמרו לי את הקטע עם הטופס החלופי, התפרצתי על
הפקידה. ממש השתוללתי, כי היא לא היתה מוכנה לספר לי מאיפה
משיגים אותו".

"אמרתי לך", אמרה הפקידה, "אני לא יכולה לעזור לך".
"אבל את השלישות ברמת-גן", אמר פרנץ בקול מתחנן, "אם את לא
יכולה מי תוכל?".
"השלישה שלך צריכה להפנות אותך למקום המתאים", היא ענתה ביובש.
"ובכלל", הוסיפה בלחש כממתיקה סוד, "תדע לך שאסור לך להיות פה,
רק שלישות אמורות להגיע לכאן".
"מה זאת אומרת?", התפלא פרנץ, "השלישה שלי אמרה לי שכאן יש
טפסים".
"נכון מאוד", אמרה הפקידה בירוק, "אבל רק שלישות רשאיות לראות
אותם".
"אבל למה?".
"הנהלים מחייבים שרק שלישות יורשו להיכנס לחדר הטפסים".
"חדר הטפסים?", חזר אחריה כלא מאמין.
"כן, החדר בקצה המסדרון בו יושבים כל הטפסים".
"אבל זאת זכותי לקבל את הטופס הזה".
"אכן", הסכימה, "אותם נהלים מקנים לך זכות זו".
"אז איך אני יכול לקבל הטופס הזה?" שאל כלא מאמין.
"השלישה שלך רשאית ומחויבת להביא לך אותו, לכשתתפנה לעשות
כן".
"אבל אני כבר פה".
"הדבר מצער, כיוון שלא אתה הוא שצריך להיות פה".

באותו הרגע חמתו של פרנץ בערה בו. השלישה שלו שלחה אותו לכאן,
אולי לא ממש בצורה אקטיבית, היא יותר רמזה שכאן נמצאים הטפסים,
אבל ברור היה לו ולה שהיעד המיידי שלו לאחר אותה השיחה יהיה
כאן, השלישות ברמת-גן. בגללה הוא נסע באוטובוס ההוא, בגללה הוא
כמעט מת בפיגוע, בגללה ובגלל החיילת האגוצנטרית הוא נתקע בתחנה
המרכזית, בגללה ובגלל הפקידה האטומה שלפניו הוא נמצא כאן כעת
לשווא. פרנץ התפרץ ופרק עליה את זעמו. הוא הניף את כיסא המתכת
הישן, שהוצב לפני שולחנה לשמש מקום עגינה לאורחיה, והטיח אותו
בקיר. הכיסא, שעיקר מטרתו, כפי שהבין אותה כעת, היתה להעצים את
חשיבותה של הפקידה הזוטרה למול האורח, התפרק וחלקיו התפזרו
ברחבי המשרד. הוא זעק ורתח וזעם וקילל וגידף את הפקידה המסכנה,
שהיתה לכודה מאחורי שולחנה, ולא נותר לה אלא לחפש מסתור תחתיו.
זעקותיו של פרנץ הגיעו גם לאוזניהם של שוטרים שעברו במקום. הם
אצו למקום וניסו להרגיעו במילים, ולאחר שזה כשל, באלות. הוא
התעורר כמה שעות מאוחר יותר בבית המעצר ולזכותו שיחת טלפון
אחת.

"אבל למה פרנץ?", שאל איתמר.
"אתה לא מבין עדיין?" השיב בשאלה והמשיך, "זה הוא. הוא תכנן את
הכל".
"הוא" היה הכינוי השכיח לאדם השנוא על פרנץ, מפקדו ה"נערץ",
אייל.
"אתה מבין שהם מאשימים אותי גם בנפקדות, כי לא הגעתי לצבא
היום? זה אבסורד. הרי הייתי בשלישות. אבל הוא, הוא דאג לזה,
אני יודע, אני הבנתי. בטח גם החיילת ההיא היתה שותפה לזה".
"פרנץ, אל תדבר שטויות".
"איך עליתי לקו 51, איך?".
"איך?".
"השלישה אמרה לי". אמר כמנצח. "היא אמרה לי שככה מגיעים. שאני
במרחק קו אוטובוס אחד מהשלישות, קו 51. ואולי", הפסיק כמבין
דבר, "אולי זאת לא היתה התוכנית שלהם כלל, אולי זאת רק התוכנית
החלופית, אוי אלוהים, איתמר, הם ניסו לחסל אותי. הם ידעו שיש
את המחבל הזה שם. בטח היתה להם התרעה. הוא תמיד קיבל דיווחים
על התרעות לפני כולם".
"פרנץ", עצרתי את שטף הדיבור שלו, "אייל לא ינסה לחסל אותך, אל
תדבר שטויות". לא יכולתי לחשוב על דבר נוסף לומר.
"אתה לא יודע למה הוא מסוגל. אתה לא מבין כמה הבנאדם הזה
מסוכן", קבע, "נותנים לאידיוט כזה מטוס ופצצות ואומרים לו תשחק
באלוהים ותמטיר חמתך על הגויים. זה היה צפוי שמתישהו הוא יפנה
גם אלינו".
"בוא, עבר עליך יום קשה. אני אקח אותך אלי הביתה, תנוח שם,
תירגע קצת, ומחר כשתהיה רענן, תחזור לעצמך ונדבר על זה ברוגע
על כוס קפה".

למחרת פרנץ העיר אותי בחמש בבוקר. הילה שכבה לידי, ישנה שנת
ישרים.
"קום", הוא לחש, "הם לא יצפו שנצא כל כך מוקדם מהבית".
ערפל השינה עוד אפף את עיניי, והמחזה כולו נדמה היה כאילו נלקח
הישר מחלומי.
"קום", הוא חזר וניער את גופי להאיץ את תהליך ההתעוררות.
"בסדר, בסדר, אני בא" נכנעתי לבסוף.
פרנץ תכנן את היום כולו. אנחנו ניסע ליחידה שלו, שם נארוב
לשלישה בכניסה ונכריח אותה באיומי נשקו האישי, אם נצטרך, לבוא
איתנו לשלישות לחדר הטפסים. עקרונית לא תכננתי לבלות את היום
עם פרנץ, חשבתי שקצת שינה טובה תעביר לו את השיגעון הזה, אבל
נראה שטעיתי, וכמו המהמורה על הראש מאלת השוטר, גם החשש ממפקדו
עדיין היה שם. הוא אולי התנהג קצת מוזר ובחשדנות, אבל פרנץ הוא
עדיין החבר הכי טוב שלי, ואם הוא צריך עזרה, אני עדיין אהיה
שם. כמובן, שגם השגחה לא תזיק, ולפחות ככה אני יכול להבטיח
שהוא לא יירה באף אחד.

מחמש וחצי בבוקר חיכינו שם. בחושך ובקור, מסתתרים בבניין נטוש
שמוקם בצורה אסטרטגית מול הכניסה ליחידה של פרנץ. בשש וחצי
הגיעו משכימי הקום, החיילים שבדרך כלל השתדלו להימנע ממשטרה
צבאית מפאת שיער ארוך או נעליים לא תקניות, שידעו שבשעה כה
מוקדמת אין שוטר ואין תלונה. בשבע וחצי הגיעו הקצינים שרצו
קידום, בשמונה החיילים שמיהרו למסדר הבוקר, בשמונה וחצי
החיילים שאיחרו למסדר הבוקר ובתשע שאר הקצינים שרצו להשתחרר.
השלישה לא נראתה באופק. בעשר וחצי התייאשנו. פרנץ התקשר
מהסלולרי לשלישות ושאל בתמימות אם היא הגיעה כבר. הפקידה שענתה
השיבה שלא רק זאת בלבד, אלא גם שהיא לא תגיע היום כלל.

"היא התקשרה והצהירה על יום מחלה", אמרה מבליטה את המילה
'הצהירה' כילדה שהבינה ששיקרו לה.
"היא ידעה שאנחנו כאן, אבל איך?", אמר פרנץ, "לא יכול להיות
שראו אותנו. התחבאנו טוב".
"אולי היא סתם חולה", הצעתי את ההסבר המתבקש על הדעת, "או שהיא
סתם רצתה יום חופש".
"לא", ענה פרנץ בנחרצות, "היא ידעה, השאלה היחידה היא איך".
הסלולרי של פרנץ צלצל. הוא הביט בו בפליאה. "הוא איתר אותי.
הסלולרי הסגיר אותי. הוא יודע את המספר, יש לו חברים בכל מיני
מקומות שחייבים לו טובות", הסביר פרנץ, "הוא פעם סיפר שיש לו
חבר שיכול לאתר כל סלולרי בארץ תוך כמה דקות". הסלולרי המשיך
לצלצל ועל הצג הופיע 'מספר חסוי'.
"תענה", האצתי בו.
"זה הוא, אני יודע".
"תענה ותדע".
"אני כבר יודע".

פרנץ ענה. קולות זועמים נשמעו מעברו השני של הקו. וכל מה
ששמעתי היו רסיסי תשובות שפרנץ ענה: "כן, אייל, אני יודע שאני
חייב להתייצב ביחידה היום", "לא אייל, אני לא חושב שאני
מיוחד", "כן, אייל, אני בדרך", "כן, אני אתייצב אצלך מיד",
"לא, זה לא ייקח שעה", "כן, אייל, אני אכנס עם כומתה".
"אמרתי לך", אמר לי כשסיים את השיחה. "בכל מקרה, אני צריך ללכת
אליו עכשיו. משפט". בפנים חתומות הוא נפרד ממני והלך. דקות
מעטות לאחר מכן, בעקבות הודאתו, נגזר עליו עונש של שבוע מאסר
בכלא צבאי.

שבוע לאחר מכן, כשבאתי לאסוף את פרנץ מכלא 6, כשהוא התקרב
לעברי ויצא משערי הכלא, ראיתי שמשהו בו השתנה. ניצוץ של שנאה
בעיניו. ניצוץ שלא היה קיים שם קודם לכן. במהלך הנסיעה הוא
שתק. הוא לא רצה לספר לי דבר על החוויה שעבר, אז לא חקרתי אותו
וגם לא דיברתי אני. הדלקתי גלגל"צ ושמענו מוסיקה. לאחר דקות
שתיקה ארוכות הוא פתח ואמר, "אין לי אף אחד אחר חוץ ממך, אבל
יש לי מזל שיש לי אותך. אתה חבר טוב. תודה". ככה סתם, כמו נוסח
קבוע ומשומש, בצורה יבשה לחלוטין, פרנץ אמר את המשפט הכי מרגש,
ששפתיו אי פעם הוציאו. אמר ושתק. לאחר כמה דקות של שתיקה
הוסיף, "אתה והילה, כמובן".

רצף המוסיקה נקטע לדיווח על פיגוע נוסף. הפרטים היו עמומים.
מכונית התפוצצה בכביש המהיר ויצרה תאונת שרשרת הרסנית. דיווחים
על עשרות נפגעים. "אף ארגון לא נטל אחריות עדיין", הודיע שדר
החדשות. "שמת לב איך שהם מספרים לך גם על זה שאין חדשות", פרנץ
אמר. "בעצם הוא אומר, חשבנו שתרצו לדעת שאף אחד לא אמר עדיין
כלום".
"נכון, זה די מטומטם", אמרתי, "אבל בברה"מ היו מעבירים ככה את
החדשות האמיתיות בין השורות של החדשות הרשמיות. כמו דיווח על
נפגעים שבעצם אומר הרוגים, ככה גם הם הדגישו את הפרטים שאסור
היה להם להגיד."
"אז מה הם מבליטים עכשיו?".
"שזה לא אירגון פלסטינאי?", צחקתי.

פרנץ החוויר, והישיר מבט אלי. "תתקשר להילה".
"מה?".
"עכשיו. תתקשר אליה עכשיו".
חייגתי. הסלולרי צילצל והקו עבד, אבל הילה לא ענתה.
"היא בטח בישיבה", אמרתי.
"איתמר, הם הרגו אותה".
"פרנץ, זה לא מצחיק."
"הוא הרג אותה. עכשיו הבנתי. הוא אמר לי משהו, במשפט, משהו על
'שהילה תהיה לי רק בגן עדן'. זה נשמע כמו איום, אבל חשבתי שהוא
מאיים עלי", הוא אמר ופרץ בבכי, "אני לא מאמין שהוא עשה את
זה", מירר.
"תחשוב שנייה בהיגיון, אף אחד לא יהרוג עשרות אנשים בשביל
לפגוע בך דרך הילה".
"הוא כן. אתה לא מבין? לא אכפת לו מעשרות אנשים. הוא יעשה דבר
כזה".
"פרנץ, הוא לא שונא אותך עד כדי כך".
"הוא כן. הוא רוצה לחסל אותי ואת כל מי שיקר לי. זאת בטח לא
היתה מכונית תופת בכלל, הוא לא היה עושה את זה ככה. הוא היה
רוצה ללחוץ על ההדק בעצמו. הוא שיגר טיל למכונית ההיא, אני
יודע", המשיך פרנץ לפרט את התיאוריה שלו.
"נניח שאתה צודק. איך הוא יכול היה לעקוב אחריה?".
"עם הסלולרי".
"אבל אין לו את המספר שלה", הסברתי, "אז הוא לא יכול, נכון,
אתה אמרת בעצמך שהוא צריך את המספר בשביל זה".
"אבל הוא עשה את זה", אמר פרנץ, "אז מישהו בטח נתן לו את
המספר".
"אין אף אחד שיודע את המספר הזה אצלך בצבא. אף אחד לא יודע את
המספר הזה בעולם. רק אני, אתה, הילה וההורים שלה, אז אני מבקש
ממך, תפסיק עם השטויות, הילה בסדר גמור, ואנחנו נדבר איתה יותר
מאוחר".

שעתיים מאוחר יותר דפקו על דלת ביתי קצין משטרה ורופא. "הילה
נהרגה בפיגוע-תאונה היום", הם סיפרו לי. היא היתה במכוניתה,
בדרכה חזרה מארוחת צהריים כשמכונית התופת התפוצצה מספר עשרות
מטרים לפניה. היא לא הספיקה לבלום. גם לו היתה מצליחה, המכונית
שמאחוריה היתה מוחצת אותה. "היא מתה מהר" היה הניחום היחידי
שהם יכלו לתת לי. חמש דקות לאחר מכן פרנץ הגיע לדירה שלי ושל
הילה. לדירה שלי. הוא דפק בדלת ונכנס. עיניו היו אדומות ולחות
מדמעות.
"אני לא מאמין", הוא אמר.
"גם אני לא", אמרתי.
"אני לא מאמין שיכולת לעשות את זה. היא אשתך."
נאלמתי דום. פרנץ עבר גבול עם שיגעון הרדיפה שלו.
"ידעתי שהרבצת לה פה ושם"
"פרנץ, תשתוק!", צעקתי וקטעתי אותו, "עברת כל גבול. מעולם לא
שמתי עליה יד".
"אבל להרוג אותה בשביל להתנקם בי?", המשיך פרנץ כאילו מעולם לא
הופסק, "אתה בעצמך אמרת, מי הכיר את המספר שלה? אני, אתה, היא
וההורים שלה. אני והיא בטח לא עשינו את זה. ההורים שלה לא יכלו
לעשות את זה. אתה היחיד שנשאר. אתה היחיד שנשאר. אתה היחיד
שנשאר", הוא אמר וחזר על עצמו שוב ושוב, מתיישב על הרצפה כילד
קטן שאינו מעוניין להקשיב, עוטף את ראשו בידיו וממלמל, משכנע
את עצמו בצדקת דבריו.
"לך!", צעקתי לו, "לך. אני לא יכול לדבר איתך עכשיו".
"היית היחיד שנשאר לי, איתמר, נשארת היחיד. הוא ידע שזה יכאיב
לי הכי הרבה, בגלל זה הוא עשה את זה, אבל למה אתה?". פרנץ פרץ
בבכי. הוא קם לאיטו ועזב את הדירה.

פרנץ לא נרגע גם כעבור ימים. הוא המשיך להאשים אותי שהרגתי את
אישתי בשביל לפגוע בו. הקב"ן קבע שהוא סבל מהלם בעקבות הפיגוע
באוטובוס, הלם שהתפתח לפרנויה סכיזופרנית. הוא שוחרר מהצבא
מיידית ואושפז בכפייה באברבנל מחשש שינסה לפגוע בעצמו או
בסביבה. זה היה השבוע הקשה בחיי, השבוע בו איבדתי את אישתי ואת
חברי הטוב ביותר. "מחלת נפש היא כמו כל מחלה", הסבירו לי
הרופאים, "רק שבמקום לפגוע בגוף היא פוגמת בנפש". אני לא מאשים
את פרנץ שזה קרה לו. אי אפשר להאשים אף אחד, רק את המזל.
הגורל. מבחינתי, פרנץ נשאר החבר הכי טוב שלי עד ליום מותו.
אותו יום בו המחלה הרגה אותו. כן, הגוף שלו עוד שם, והוא מתפקד
ומדבר ונראה אותו דבר, אבל הבפנים שונה. בפנים זה כבר לא חבר
שלי, זה אדם אחר, אדם, שפרט לתווי פניו, אני לא מכיר. אדם עם
אופי אחר, העדפות שונות ומחשבות אחרות. אדם, שברגעים אלו אני
בדרכי לפגוש לראשונה. לזכרו של פרנץ.