הילה שכבה על מיטת העיסויים. "זה הטיפול הטוב ביותר שאת אי פעם
תקבלי", אמרו לה קודם. עכשיו היא כאן. שוכבת על המיטה עירומה
כביום היוולדה. בתחילה הוא הפשיל את שרווליה, ולא ממש היה לה
אכפת. אחרי זה החולצה כבר הפריעה לו, והוא הוריד אותה לגמרי.
הילה חשבה להתנגד, לומר לו שהוא עובר את הגבול, אבל היא לא
רצתה להפריע באמצע הטיפול. הטיפול הטוב ביותר שהיא אי פעם
תקבל. אז היא שתקה. לאט לאט הוא הפשיט אותה לגמרי והיא נותרה
כמו שהיא עכשיו, עירומה.
המיטה הייתה קרה, אבל הילה לא פצתה פה. היא לא רצתה להפריע לו
במלאכתו. הוא משח עליה שמנים בעלי ריח חריף, והחל לעסות
נמרצות. המגע שלו הזכיר לה נשכחות.

המגע שלו היה כה נעים. שנים היא חיכתה לרגע הזה - שגבר אוהב
יחבק אותה חזק-חזק. היא נצמדה לגופו וחשה את כולו. חום גופם
והשמיכה דאגו שלא יהיה לה קר, ולא היה לה קר. היה לה טוב. היתה
לה אהבה. הם שכבו יחד שעות, במיטה, מדברים ומפטפטים. צוחקים.
הוא היה כל-כך יפה כשהוא צחק. זאת היתה הפעם הראשונה שהיא
הבינה למה: הוא צחק עם העיניים ולא רק עם הפה. הגומה השמאלית
שלו הציצה רק כשהוא צחק עם העיניים, צחוק אמיתי. צחוק של
אושר.

הוא ממלמל משהו עכשיו. הילה לא הצליחה להבין בדיוק מה. אמרו לה
שהטיפול הזה הוא קצת רוחני, ולמרות שהיא לא מאמינה בשטויות של
הנפש, זה לא הפריע לה יותר מדי. ידיו המשיכו לעסות את גופה.
עורה עוד שמנוני ודביק והוא מעסה, בתנועה סיבובית, מחדיר את
השמן תחת הרקמות. הוא עיסה את יד שמאל: כף-יד, אמה, מרפק,
זרוע, כתף. ושוב. ואז יד ימין: כף-יד, אמה, מרפק, זרוע, כתף.
ושוב.
קולות עמומים מגיעים מהמסדרון. הוא השמיע קולות זועפים ושמט את
ידה. היא לא הייתה מוכנה לכך, והיד נחבטה במיטה הקרה. כאב
עמום, יותר פסיכולוגי מפיסיולוגי.

"למה את לא יכולה לעשות שום דבר כמו שצריך!", הוא צעק עליה.
הוא תמיד צועק עליה. ואחרי זה מגיעה הסטירה. הילה ידעה שזה
הגיע לה. היא לא היתה צריכה להשאיר את העוף בתנור ללא השגחה.
"כל היום הוא עבד ועכשיו, כשהוא בא הביתה, אפילו אוכל לא הכנת.
אישה רעה. זה מה שאת", היא חשבה.
"אני מצטערת", מלמלה. "זה לא יקרה שוב. אני אכין לך משהו אחר.
רוצה פסטה?"
הוא הביט בה במבט זועם ויצא החוצה, טורק את הדלת מאחוריו. טורק
בשביל שכל השכנים ידעו איזו אישה רעה היא. אפילו עוף בתנור היא
לא יכולה להכין בזמן.

הוא חזר והילה שמחה. היא הרגישה בודדה בחדר מלא המרחב בו היא
שכבה. כלי האומן שלו היו מסודרים כמו חיילים במפקד על גבי
השידה המתכתית. הוא קרב אליה והמשיך במלאכתו. הפעם הוא עיסה את
רגליה. היא התעכב על כל אצבע ברגל, עובד ביסודיות ובשיטתיות.
מעסה כל מפרק. לא שוכח את החלל שבין האצבעות. הוא התעכב בכרית
כף-הרגל. אצבעותיו החסונות אחזו בבשרה במיומנות. הוא לש אותה
כמו בצק. מפיג את כל שאריות המתח בגופה. היא הרגישה את הרפיון
מתחיל להציף אותה.

   
היא שכבה, עיניה עצומות, וקרני השמש מחממות את עורה. הדשא היה
לח עדיין מהטל של הבוקר. מדגדג בקצה עורפה ומציק ברגליה, אבל
לה לא היה אכפת. היה זה יום החופש הראשון שהיא לקחה מזה זמן רב
והיא התכוונה לנוח בו. נמלה קטנה ששוטטה ביער המדשאות איבדה את
דרכה וגילתה הר חדש, הר הילה. הנמלה עלתה בזהירות על קצה האצבע
והחלה מטפסת אט אט. הילה לא שילחה אותה לדרכה, ולא העיפה אותה
מעליה בנשיפה קלה, אלא התרכזה עמוקות בתחושה המתקתקה-מציקה של
תיפופי רגליים זעירות. התחושה היפנטה אותה, ובמשך הדקה הבאה,
שום מחשבה לא עברה במוחה. היא שכבה, נינוחה, מתעמקת בצעדיה של
אחת, נמלה.  

"מישהו מתקרב", הבינה הילה. הוא בא להפריע באמצע הטיפול. רחש
מתכתי וקולו של גלגל חורק הרעידו את האוויר. הספיק לה. הפריעו
להם כבר יותר מדי. הוציאו אותה מהמוזה. היא רוצה הביתה.
הילה קמה מהמיטה. לא נראה שהוא שם לב בכלל, ממשיך בעיסוקו.
במלמוליו. עירומה, היא חיפשה כסות לעצמה. בגדיה לא היו באזור.
"הסוטה בוודאי כבר סילק אותם", חשבה.
אפילו חלוק לא נראה באופק. אז היא הסתירה ביד אחת את שדיה וביד
שנייה את מבושיה והלכה לכיוון הדלת. לפתע היא נפתחה בדחיפה
אימתנית מן הצד השני. אדם שני נכנס לחדר מלווה אלונקה על
גלגלים. הוא חלף על פניה מבלי להניד עפעף. מחזה רגיל עבורו,
בוודאי.
היא עקבה אחריו בעיניה. הוא פנה לראשון ושאל אם סיים. לאחר
שאישר לו, הם התקרבו למיטה. הילה שכבה שם עדיין, ערומה כביום
היוולדה. "סוף סוף יכסו אותי" חשבה כשהביאו את הסדין. הם עטפו
אותה בעדינות, העבירו אותה לאלונקה ומשם לקבלת האבלים.