(הערה לעורכים: בינתיים בדף של ציצי מקניל מחכה תסריט שלי
ועדיין לא אושר. נא לתקן!!!)
כמה כיף לאמן לברוא עולמות חלופיים. אמנם לכאורה אלה רק עולמות
דמיוניים, "בהינף מקלדת", אך כבר ציינתי במאמר שלי שהגבול בין
דמיון למציאות הוא רק עניין של נקודת מבט. ברגע בו אתה מצרף
מילה למילה ומדמיין עולם שלם עם דמויות, עלילות, תלבושות
ונקודות מבט, אתה בורא יקום שאמנם הרבה פעמים הסתברותו נמוכה,
אבל עצם העובדה שהוא יימצא אחר כך בהמון ראשים "גשמיים" הופכת
אותו להרבה יותר "אמיתי". וגם השאלה כמה טרחת על המצאת אותו
יקום משנה. משנה הכול.

פעם שללו ממני את חירותי המוחלטת לברוא על הנייר לגמרי מה שבא
לי - ובכך הצילו אותי מתקופה נטולת השראה, שבה כתבתי הרבה
שטויות. בתוך הגבולות המוגדרים הללו, בהם בחרתי מקלפים גיבור,
זירת התרחשות ומטרה לגיבור, הייתה לי כל החירות שבעולם. ואכן,
הסיפור שלי "רק פעם אחת", הוא מהסיפורים היותר עוצמתיים שלי.

בריאה של עולמות מתחום הפנטזיה, או המדע בדיוני, הופכת את
ההסתברות שכל זה יקרה בפועל לקלושה ממש, אך במידה רבה גם היקום
שלנו, שמכיל יצורים תבוניים וחיות, איננו בעל הסתברות גבוהה.
כשמשתמשים בהשראה ובדמויות מתחום הקומיקס, צריך להסתמך על
האמון של הקהל הנאמן יותר, או אולי פחות, השאלה היא כמה מזל יש
לך.

שם העט בו השתמשתי כבר לפני שנים, ציצי מקניל, שימש אותי
להראות לקהל סדרות שכתבתי בהשראת קומיקס. בהתחלה, לפני שנים,
כתבתי באמצעותו שירי זימה מטונפים (שהיו בעצם פארסה על שירים
כאלו) אך בתקופה האחרונה הוא שימש כגוש חימר לפיסול מחודש של
דמויות מעולם הקומיקס.

הייתה פעם אחת שבה כתבתי על דמויות מהיקום של מארוול, פעם
שנייה שבה ערבבתי את הנראטיבים של באטמן וספיידרמן, אך רוב
הפעמים ערבבתי דמויות של די סי קומיקס עם יצירות פופולריות.

לרוב הייתי אומר שזה עניין של טעם, אבל בשתיים מהסדרות
האחרונות שלי ממש התעליתי בעומק שלהן לגבהים חדשים. אני מדבר
על הסדרות "האחים וורנר בבעלות תעשיות ויין" וגם "החרגול,
הסמוראי וג'יימי אולסן".

הקישורים לסדרה הראשונה
האחים וורנר בבעלות תעשיות ויין, פרק א'
http://stage.co.il/Stories/537411681
האחים וורנר בבעלות תעשיות ויין, פרק ב'
http://stage.co.il/Stories/537411682
האחים וורנר בבעלות תעשיות ויין, פרק ג'
http://stage.co.il/Stories/537411683
האחים וורנר בבעלות תעשיות ויין, פרק ד'
http://stage.co.il/Stories/537411684

ולסדרת ההמשך
החרגול, הסמוראי וג'יימי אולסן, פרק א'
http://stage.co.il/Stories/537411982
החרגול, הסמוראי וג'יימי אולסן, פרק ב'
http://stage.co.il/Stories/537411983
החרגול, הסמוראי וג'יימי אולסן, פרק ג'
http://stage.co.il/Stories/537411984
החרגול, הסמוראי וג'יימי אולסן, פרק ד'
http://stage.co.il/Stories/537411985

להפתעתי, כל מי שדרג את הסדרה הראשונה, "העניק" לי 1 מתוך 5.
בסדרת ההמשך פשוט התעלמו ממני.
וגם ממליצי המערכת פסחו עליי. שלחתי לינק למשוררת שאני מאוד
מעריך (ואפילו קצת מעריץ), שחר מהבש. היא כתבה לי ביקורת שהיא
לא סתם בונה, היא אפילו די חיובית. למרות שהיא לא מורגלת
בקומיקס וכו', מה שמרתיע אותה מעט, היא שמה לב שאני כותב רהוט,
קולח וכך הלאה...

אבל לטעמי, כולם פספסו את היופי העמוק והאמיתי באותן סדרות. אם
שחר מהבש, גברת פוסט מודרנית בזכות עצמה, הייתה עושה גוגל על
חלק מהדברים שמופיעים בסדרה הראשונה, היא הייתה מבינה כמה
עומקים של יצירה השקעתי בסדרות הללו, כדי שתהפוכנה ליותר
אמינות, כך שתהיינה יותר מסתם פאן פיקשן של קומיקס.
בסדרה הראשונה, ברוס ויין (הלא הוא באטמן) קונה את אולפני
האחים וורנר, שגם במציאות שלנו חברת די סי קומיקס בבעלותם,
אותה חברה ש... נכון, מפרסמת ספרי קומיקס על באטמן וסופרמן
(ושניהם משחקים בסרט אילם בסדרה את עצמם).
מופיעים בסדרת הסיפורים גם גרטה גרבו, ברוס ויליס, גארי קולמן
וגם - כל הצוות של סיינפלד, כי החלטתי להוסיף שכבות של
"מציאות" מכמה תקופות.
מהו פוסט מודרניזם?
בעקבות משבר ערכי לאחר שתי מלחמות עולם, החליטו חלק מההוגים של
המאה העשרים, שכל רעיון מוסרי, ערכי או אמנותי אפילו, הוא תלוי
תרבות ולא ניתן להחליט החלטה גורפת בנוגע לשום דבר. לא רק
משמעות החיים האובייקטיבית נעלמה (מות האלוהים), אלא גם
המציאות עצמה התאיידה (ראו פיזיקת הקוואנטים) ולכן גם הגבול
בין מציאות לדמיון כמעט ונעלם.

וזה בדיוק מה שהצגתי בסדרה "האחים וורנר בבעלות תעשיות ויין":
דמיון בתוך מציאות בתוך דמיון - ולא רק זה, כי אם שכבות רבות
של מציאות מתקופות שונות.
בסדרת ההמשך, "החרגול, הסמוראי וג'יימי אולסן", העזתי יותר
והנחתי שהדמויות שבראתי בסדרה הקודמת מסוגלים לדמיין תסריטים
בדיוק כמוני: עם שילוב של מציאות ודמיון. בפרק ד' הקוראים
אפילו נתקלים בדמות שהיא שתי דמויות קומיקס מותכות לדמות אחת.
בעיניי זה הכי מציאותי, כי ביקום תלת ממדי אנחנו לא נתקלים
בקריקטורות, אלא בדמויות רבות פנים, הכול תלוי סביבה וצורך.

אבל יותר מהכול נהניתי לברוא את עצמי מחדש: נולדתי בתור אייל
בוימוביץ' ויום אחד, בעקבות חלום, שיניתי את שמי לאיליה כהן.
אחרי שעברו עוד כמה שנים, הוספתי את שמו של סבא רבא שלי (הרמן)
לשמי הפרטי, כדי להיות מחובר לשורשים. והשינוי שהייתי הכי גאה
בו: הוספתי את שם המשפחה של דודה שלי, רנן, כדי להראות לה כמה
אני אוהב אותה.