מבוא

את סופרמן יצרו הכותב ג'רי סיגל והמאייר ג'ו שוסטר. את באטמן
יצרו הכותב ביל פינגר והאמן בוב קיין. את לקס לות'ור יצרו
הכותב ג'רי סיגל והמאייר ג'ו שוסטר. את ג'יימי אולסן יצרו
הכותב ג'רי סיגל והמאייר ג'ו שוסטר. את הארולד "האל" ג'ורדן
יצרו ג'ון ברום וגיל קיין.

כל הסדרה הזו היא פאן פיקשן

(התרחשות שקרתה בין הקטע הבא-
http://stage.co.il/Stories/537411684
לקטע הזה-
http://stage.co.il/Stories/537411685 )

"אתה יודע", חייך ברוס ויין המפיק בעודו מעשן סיגר, "אם ניצור
סרט שלוקח רק פיסות קטנות מהחיים שלנו, אף אחד לא יחשוד שמדובר
בנו. הפעם נזהר..."

"יש לי כבר רעיון לתסריט", ענה לו קלארק קנט, "רק צריך את
ההקדמה המתאימה".

לכל דבר שניתן איך שהוא לדמיין, יש יקום בו הוא קיים בפועל,
לא משנה עד כמה הסתברותו נמוכה. ביקום בו אנו דנים, משהו השתבש
אצל גיבורי העל שלנו. זה היה יקום מסקרן כמו תאונת דרכים: אתה
מעוניין להסיט מבטך מההתרחשות, אבל קשה שלא להסתכל...

מטרופוליס, 1930

השמש חייכה לאנשים ביום אביבי זה והרוח ליטפה את כולם. מעטות
המדשאות בעיר מטרופוליס, אך עבורו זה דווקא טוב שהיו בניינים
רבי קומות בכל פינה כמעט. הוא נהג, כמו תמיד, לקפוץ מגג בניין
אחד לאחר, כשהוא לבוש בבגד גוף כחול מכף רגל ועד ראש, עם
מחושים ארוכים ומסכה לעיניים עם פתח זעיר לראייה.
היה זה קלארק קנט, עיתונאי ועד כמה שידע, חוץ מההרגל שלו לקפוץ
מבניין לבניין, הוא היה בן־אדם רגיל לחלוטין.

גותאם סיטי, 1930

הבן של תומאס ומרתה ויין, היה עיוור כמעט לחלוטין. עיניו היו
לבנות לחלוטין, ללא אישונים והוא הבחין רק בין צל ואור. בכל
זאת הוא היה מומחה באומנויות הלחימה ולא היה כדאי לאף אחד
להתעסק אתו. כבר בגילו הצעיר, שמונה עשרה, הוא היה מכונת לחימה
שרירית ומיומנת, רחום כלפי חסרי הישע ואכזר כלפי אנשים אפלים,
שסימלו את הריקבון בגותאם סיטי.

שוב במטרופוליס, אותה שנה

ג'יימי אולסן היה חבר בחיל הפקחים הירוקים, בשעות בהן לא עבד
כצלם עיתונות ב"דיילי סטאר", העיתון בו עבד גם קלארק קנט. הוא
טס במעגלים ומדי פעם נפל לאדמה, כדבורה שנפלה לשנייה לתוך ספל
בירה. הוא היה חולמני וחסר ריכוז ולכן התקשה לשלוט בטבעת
הירוקה.

שלושתם לא הכירו איש את רעהו מעולם ובכל זאת הגורל עמד להפגיש
ביניהם.

(המשך יבוא...)