[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








בשנתיים האחרונות הוצאתי מתחת ידי שלושה ספרים: פענוח רוח
הקוד, שאלה עקרונית, וגוף ונשמה; בשלושתם עסקתי בנושא אחד:
המידע שהאדם מקבל מיישות העל.

בשביל לקבל מידע, יש לקשור קשר עם מקור המידע, והספר הראשון
"פענוח רוח הקוד" -  http://stage.co.il/Stories/451989 מדבר
על הקשר הזה.

את שלבי קבלת המידע אני פורש על פני הספר השני "שאלה
עקרונית"
-  http://stage.co.il/Stories/553346

ואילו בספר האחרון  "גוף ונשמה" -
http://stage.co.il/Stories/611730 אני מביא את המידע עצמו
וכותב אותו באותיות עבריות .

אף אחד מהספרים האלו, אגב, לא פורסם ולא ירד לדפוס - כי אין לי
פשוט מכונת דפוס.

ועל מנת להדגיש את מעמד "האובייקט" בו עסקתי והשגור בפי תחת
הכינוי "מידע" - אביא ציטוט אחד מתוך ספרי השני "שאלה
עקרונית", בו תואר האובייקט הזה ומעמדו:

"תכלית האדם היא, למצוא בזמן העומד לרשותו את המידע האפשרי,
ולעבד אותו במידת האפשר; מי שמגיע הלכה למעשה אל התכלית הזאת -
עשה את שלו.  זוהי איפוא תכלית החיים וזהו סודה: למצוא את
המידע ולעבד אותו."


- ומהיכן משיגים מהאדום האדום הזה? מהיכן משיגים "מידע"?

- מחנות המפעל של המידע: ממקור המידע.

- מי הם הבעלים של החנות הזאת?

- ישות אחת הנקראת: השם יתברך.

- ומה היא הראיה שהישות הזאת שולטת בחנות הזאת ולא הטבע? כלומר
למה עלי להאמין שישות מסויימת שולטת במידע ומזרימה אותו באופן
מסודר, ומדוע עלי לדחות את התיזה הטוענת שהמידע פשוט נמצא
ביקום - כמו שאני ואתה נמצאים ביקום? מדוע אתה כופה עלי "ישות
מסדרת"?

- המוח שבי הוא הראיה. הוא לוקח מידע מהחנות הזאת באופן מסודר,
דבר המעיד על הימצאות מסדר ובעלים בחנות הזאת, שאינו מרשה לקחת
מה שבא ליד ממנה.

- אולי זהו מנגנון מולד במוח שלך, המרשה לו לשאוב מידע רק
בתנאים מיוחדים?

- אם כן עלי להחליט, או שאני כישות - שולט במוח שלי, או
שמנגנון שולט במוחי. מהותי, כישות בעלת רצון חופשי - הינה
הראיה לשלילת קיום המנגנון הזה.

- איך אתה יודע שהמוח שלך לוקח מידע באופן מסודר מהחנות הזאת?
יכול להיות שהוא לוקח מה שבא ליד - ואתה רק מדמיין לך מדפים
ומחלקות וסדר וחנות...

- שאלה תקנית שאלת . הספר האחרון שלי גוף ונשמה עוסק בשאלה
התקנית הזאת על כל רובדיה. בשאלות מעין אלו, ועל מנת להגיע
למסקנה חותכת, יש לפעול בתחום המעשי - לא התיאורטי. כלומר, אני
יכול להגיד ולצעוק מהיום עד מחר שיש סדר בחנות המפעל ואני כפוף
לסדר הזה - מה יוכיח את הנחתי התיאורטית זו?

מכאן, ההוכחה חייבת להתקיים במחוז המעשי, לא התיאורטי; רק
באופן הזה ניתן לתת למסקנה תוקף.

וכך עשיתי: בניתי לי חדר מעבדה אמיתי, ונכנסתי פיזית לחדר הזה
ע"מ לבחון את השאלה התקנית הזאת: היש סדר במידע ובשאיבת המידע
או אין? היש חנות או אין? היש בעל לחנות הזאת או אין?


לקחתי עט ונייר ורשמתי את כל הממצאים; ההתחלתיים והעתידים
להיווצר; החל מדרגת החום במעבדה בשעת כניסתי ועד לפרט הקטן
ביותר; עשיתי את כל מה שעושים במסגרת מחקר מדעי גרידא, והצבתי
לעצמי את הסטנדרטים האובייקטיבים הנוקשים ביותר. הלכתי, מה
שנקרא, "על פי הספר".

מודע לגודל האתגר שהצבתי לעצמי ורמתו - לקחתי לי נושא התואם את
הגדלים הללו, והלכתי עליו. נכנסתי איתו לחדר המעבדה, הדלקתי את
האורות, סגרתי את הדלת באופן הרמטי, והתחלתי לרשום את כל מה
שצפתה עיני, החל מהתופעה הקטנה ביותר - הגם ונראתה לי ממבט
ראשון כפעוטה, ועד לתופעות נלוות אחרות; הכנתי לי עט ונייר
מבעוד מועד.

המשימה שלי היתה לחקור ולהגיע אל מסקנה נחרצת חד משמעית, אחת -
מתוך שתיים: האם יש סדר במידע ובשאיבת המידע או אין? היש חנות
מסודרת למידע או אין? היש בעל לחנות הזאת או אין?

יודע אני, מהמידע המוקדם שבאמתחתי, שניתן להתחיל בדיקה מעבדתית
לאימות דבר - בשתי שיטות: או להניח את קיומו או להניח את
אי-קיומו. כלומר אני יכול להניח שהדבר הזה או התופעה הזאת שאני
עומד לבדוק - קיימים בנמצא, או אז אני נכנס למעבדה בתנאים
אובייקטיבים, ובודק אם התופעה שהינחתי אכן קיימת; או לחילופין
אני יכול לשלול את קיום התופעה ולהתחיל את בדיקתי מהנקודה
הזאת; ובכל מקרה אגיע בסוף הניסוי לאותה תוצאה.

התחלתי איפוא בניסוי המעבדתי, ולא זזתי מהסטנדרטים הנוקשים של
תנאי המעבדה מילימטר אחד, הפרוטוקול יעיד ויתעד: בחרתי בשיטת
המחקר השניה - שיטת השלילה לקיום התופעה; כלומר ובמילים
פשוטות, הנחתי שאין תופעה כזאת בנמצא של קיום מידע מסודר וחנות
למידע ובעל בית לחנות... יכלתי כאמור להתחיל מנקודה הנחה הפוכה
הנמצאת בעברו השני של המתרס, אך ומתוך בחירתי החופשית וגם מתוך
נוחיותי גרידא - בחרתי כאמור בשיטה השניה, בשיטת השלילה: אין
ולא יכול להיות תופעה כזו בנמצא; ואם התופעה אכן קיימת, שתואיל
לאחר כבוד להופיע בפנינו בתלת מימדיה - עכשיו וכאן בחדר המעבדה
ובתנאי החדר המוקדמים; בכל מקרה אחר - הרי ההנחה ההתחלתית שלי
תמשיך לשרור ולהתקיים, והמסקנה תשתווה להנחה: אין תופעה כזאת
בנמצא.

יורשה לי בשלב זה לקחת פסק זמן לא מן השורה, לטובת טענה אחת
מהמניין שעלולה לצוץ: אתה כחוקר, עלולים להטיח בי, אינך
אובייקטיבי, והתחלת את הניסוי המעבדתי שלך עם דעה מוקדמת: אתה
מאמין בקיום ישות-על ומאמין שאנו שואבים מהיישות הזו את המידע
ואת החיים, ומאמין למעשה שהישות הזו היא היא "מקור המידע" שאתה
מחפש אותו; ואם כך - איך אתה יכול לחקור קיום דבר שאתה מאמין
מבעוד מועד בהימצאותו?

אכן - אענה להם; מדוייקת ומרשימה הטענה שלכם, אולם מה לאמונה
שלי ולניסוי המעבדה? היכן כתוב שאסור לחוקר לחשוב ולדמיין
ולהאמין ואף להימנות על קבוצת חשיבה זו או אחרת? אינך יכול
למנוע אפילו משופט מלהרהר בתוכו על חפות הנאשם העומד בפניו או
לחילופין על אשמתו, ולמעשה המשפט נועד בשביל להביא ראיות יבשות
חותכות וחד משמעיות אודות חפות הנאשם או אשמתו, או אז בתום
המשפט - גם השופט עלול להיות מופתע מהירהורו המוקדם, או
לחילופין יכול לאמת את הירהורו ולהנהן בראשו: צדקתי.

אולם איננו בוחשים כאן בעמדה "אמונתית" שיכולה להשפיע על נטיית
בעליה בקבלת התוצאות, כי אף "הירהור שופט" עלול להחטיא את
בעליו ולהשפיע עליו "לנטות" אל עדות זאת ולדחות עדות אחרת...
אינני בעמדה של שופט במשחק הזה, וגם אין מעמד לשיקול האנושי
שלי במשחק הזה; אני חוקר שבא לחקור תופעה מובהקת בעלת נתונים
מובהקים: או שהמידע קיים ופזור מאליו ביקום ללא שום
שליטת-שולט וללא שום סידור-מסדר - או לא! או שיש סדר בשאיבת
המידע או אין; או שיש חנות מידע או אין; או שיש בעל לחנות הזאת
או אין.


אחזור ברשותכם אל חדר המעבדה, ואל רגע התחלת הניסוי.

כפי שהזכרתי, בחרתי בניסיון שלי בשיטת המחקר החלופית השנייה -
שיטת השלילה לקיום התופעה; כלומר הנחתי שאין תופעה כזאת בנמצא
של קיום מידע מסודר וחנות למידע ובעל בית לחנות...

בשביל לתת תוקף להנחת השלילה שלי, היה עלי לשים על השולחן בקשה
להזרמת מידע אבסורדי: אם המידע הזה קיים - תואיל בטובך לפרוש
אותו לפני . הדבר דומה לתמהוני שפונה אל חברת קוקה קולה ואל
המנכ"ל עצמו: שלום אדוני, שמי אלברט שבות ואני טוען שאינכם
מייצרים קוקה קולה! אם אתה טוען אחרת, הראה לי בבקשה את נוסחת
התמיסה של קוקה קולה והסבר לי את תהליך היצור; ובמחילה - עוד
בקשה קטנה: אינני רוקח במקצועי ולא מבין בכימיה ותמיסות - לכן
אנא שההסבר יהיה קליל וקליט, ואם אפשר איזי איזי - שיתאפשר לי
לתעד את ההסבר והתהליך והכל.

אינני יודע מה היה עושה מנכ"ל קוקה קולה נוכח בקשה אבסורדית
כזו, אך מנכ"ל העולם לקח את הבקשה ברצינות; הוא התייחס אליה
במלואה על כל רבדיה.

שמתי את הבקשה על השולחן בניסוח ישיר: אני מבקש את המידע המלא
והמושלם אודות הנשמה והגוף. אתה יצרת אותם - הלא כן? אם כן אנא
ספק באופן ברור וקליט את המידע אודותם. אולם ובמחילה - אין זו
אלא הבקשה המשנית הנגזרת למעשה מבקשתי העיקרית... וזהו נוסח
הבקשה האמיתית שבאתי בשמה:

אם המידע שאתה עתיד להזרים לי נמצא בשליטתך, הוכיח לי באופן
קליט ומסודר שאכן הוא יצא ממשרדך ובאופן מכוון וסדיר. במילים
אחרות, אני יכול לטעון שהמידע שאני עומד לפגוש בו - הוא תוצר
של חשיבה עצמית מפרכת ועדינה שעמלתי אישית עליה; או בלשון
אחרת, מותר לי לטעון שלקחתי חלקיקים מהמידע האינסופי הפזור
ביקום והעומד לרשות כל מאן דבעי, פשוט עיבדתי את הנתונים
הקיימים האלה במוחי האנושי, והיגעתי אל התשובות והנוסחאות
אודות הגוף והנשמה; עובדה היא שאני עתיד לנסח את המידע הזה
באופן אנושי ולכתוב אותו באופן אנושי ובשפה אנושית, ואם כן
מדוע שלא יהיה מקורו אנושי? מדוע עלי להניח שמקורו הוא דווקא
יישות-על השולטת במקור המידע ומזרימה אותו באופן מכוון ועל פי
דין וסדר! מה עוד ואינני רואה את היישות הזו מול עיני, אינני
לוקח ממנה את המידע באופן האנושי המקובל והנהוג עליו...

אנו נוהגים לרשום פטנט אודות רעיון אישי במטרה להקנות לעצמינו
בעלות עליו, ובאופן זה ניתן בעצם להוכיח את מקור המידע אודות
רעיון מסויים ולשייך אותו לבעליו; אולם אין המדובר כאן בהוכחת
מקור מידע זה או אחר, כי-אם בהוכחת מקור "המידע" כמכלול: האם
"המידע" כמונח גרידא - מקורו בחנות המפעל של ישות העל או לא?
זוהי השאלה שעמדה במרכז חדר המעבדה.  

העניין אם כן איננו נעוץ בבקשת מידע כמוס אודות הגוף והנשמה,
ואיננו נעוץ בהוכחת מקור המידע הספציפי הזה אודות הגוף והנשמה.
העניין הוא, להעביר דרך זרימת המידע הספציפי הזה את הוכחת
הנוסחה: לכל המידע הנמצא ביקום מקור אחד ושליט אחד.

ביקשתי היינו מהשם יתברך להראות לי את שיטת עבודתו ולגלות לי,
דרך שיטת הזרמת המידע הספציפי הזה אודות הגוף והנשמה - איך הוא
מזרים את המידע שבסל שלו לאדם. המידע הספציפי אודות הגוף
והנשמה אם כן - אינו אלא טרמפ שהתבקש השם יתברך לעלות עליו,
במטרה להראות לי דרך הזרמתו, איך הוא שולט בסל המידע ובאילו
צינורות הוא מעביר אותו ואילו שיטות מעמיד לרשותו בניתוב המידע
והעברתו.

ביקשתי איפוא לראות דוגמית קטנה מעבודת השם יתברך בפועל;
ביקשתי לראות חתך מיום עבודה של השם יתברך בזמן אמת ובשידור
חי; רק באופן הזה יכלתי להרשות לעצמי להרפות מההנחה ההתחלתית
שלקחתי בחדר המעבדה "אין ולא יכול להיות תופעה כזאת בנמצא של
קיום מידע מסודר וחנות למידע ובעל בית לחנות...", ורק באופן
הזה יכל להתקיים התנאי המשלים של ההנחה: "ואם התופעה אכן
קיימת, שתואיל לאחר כבוד להופיע בפנינו בתלת מימדיה".  
 
למען האמת ותיעודה, שום דבר מזה לא ביקשתי... לא העליתי על
דעתי לבקש להחשף לשיטת העבודה של השם יתברך, ולבטח לא לראות
בסרט ווידאו - חתך מיום העבודה שלו... כל מה שביקשתי מסתכם
בנוסח המקורי שלו: היש סדר במידע ובשאיבת המידע או אין? היש
סדרן בסביבה או לא?
- והשם יתברך הוא אשר הפנה את תשומת ליבי
לזאת: עליך לבקש את כל הרשימה הזאת - כולל קטע הווידאו מיום
העבודה שלי - בשביל להגיע אל מעמד השאלה התקנית שלך לעיל.

- היש סדר במידע ובשאיבת המידע או אין? היש סדרן בסביבה או
לא?

- "יש סדר במידע ואני הוא המסדר" - תשובת השם יתברך.

(איך ניתן לתת לתשובה כזו משענת מעשית? תוקף? איך ניתן להוכיח
את הדברים? איך ניתן להעביר את ההוכחה באופן מעשי אנושי...) -
גם אני יכלתי לחשוב על התהיות האלו לפני שעברתי את חוויית גוף
ונשמה.


בשני הפרקים הראשונים של הספר, הרגשתי בתשובה - אם נכון
הביטוי, אך נבצר ממני לנסחה במילים. החל מהפרק השלישי הנקרא
"הצינור השלישי" - התאפשר לי ליצור קשר עם העט שלי ולתעד את
התשובה כהילכתה במילים אנושיות; איך עובד השם יתברך; איך מעביר
את המידע; איך מנתב אותו . הוא פתח לי ערוץ אחד, ואני הסתכלתי
דרכו, ורשמתי מילה במילה.

האמינו או לא - לא באתי לדבר על זה... באתי לדבר על מידע, אך
לא על המידע הזה; אם תרצו - קחו את השורות שלעיל כמבוא למאמר
שלי שזה עתה מתחיל.

כל מה שאנו מקבלים מהשם יתברך, מסתכם במילה אחת: מידע .

כל מה שמבקש השם יתברך לתת לאדם, מסתכם במילה אחת: מידע.

המסקנה הזו מסכמת למעשה את החוויה שעברתי עם "גוף ונשמה"... לא
במקרה היגעתי איפוא לנוסחה, שהבאתי בפתיח המאמר: תכלית האדם
היא, למצוא בזמן העומד לרשותו את המידע האפשרי, ולעבד אותו
במידת האפשר.


השם יתברך שהוא מקור המידע, כך ציינתי ב"גוף ונשמה", כה רוצה
לתת ולהעניק... הוא מבקש לתת כמה שאפשר ולהעניק כמה שיותר;
ולכן הוא הגיע למסקנה שהמקבל בזכות - יכול לקבל יותר מהמקבל
בחסד. כלומר, אם יש מאה דולר בפינת הרחוב, ומזלניק אחד הבחין
בה ורץ לקחת אותה, הוא יהנה ממנה בהרבה מונים, מאשר אם היו
מביאים לו אותה עד אליו ללא הטירחה לרוץ; ואם היה עובד ומרוויח
אותה בזיעת אפו - או אז היה מגיע לשיא ההנאה והסיפוק.

ישנם אם כן שלוש מעלות למהות ההנאה:

1.  ניתן להנות מבלי לעבוד.

2.  ניתן להנות וגם לעבוד.

3.  ניתן לעבוד בשביל להנות.

וכך גם מנות ההנאה מתחלקות: המאה דולר נהנה ממנה מס' 1 הרבה;
מס' 2 הרבה מאוד; והשלישי נהנה מהמאה דולר הכי הרבה.

וגם השם יתברך התוודע לסולם הערכים הזה, וביקש לנצל את ערכיו:
לתת הכי הרבה... ליצור מצב שניתן לקבל בו (ממנו) הכי הרבה.
הוא יצר את האדם ושם אותו על יד אוצר המידע שלו: אתה יכול לקחת
ממנו מה שאתה רוצה... כולנו יודעים שאדם הראשון נברא בגן-עדן,
כלומר ליד אוצר מידע אין-סופי שעמד לרשותו, רק ירצה - יושיט את
היד ויקח.

השתמשתי לעיל בדוגמה של המאה דולר המונחת בפינת הרחוב, ובניתי
בעקבותיה את סולם שלושת דרגות ההנאה: הדרגה הראשונה מסמלת את
האדם הנתון כל כולו לחסדי השם יתברך ועליו אמרו: אין לאל
ידו... הוא יושב בפינה וממתין שיביאו לו את המידע הקונקרטי
המעובד וישימו אותו לפניו ואם אפשר בתוך פיו - כתינוק בן יומו
שאינו יכול אף לינוק בכוחות עצמו. המידע אכן זורם אליו ומגיע
באופן קונקרטי ומעובד - והוא מקבל אותו ונהנה ממנו ללא ספק.
זהו האדם נטול הנשמה שהתייחסתי אליו ואף שתיתי איתו כוס קפה
במאמרי האחרון "גוף ונשמה".

אדם נטול נשמה הוא אדם כמונו עם גוף ורמח אברים ואף אינטלגנציה
אנושית היושבת בחלקו הרם של גופו - במוח. "אדם" כזה דומה לאין
ערוך לחיה המוכרת לנו, שחייה על ידינו. לחיה הזאת ולאדם הזה
(נטול הנשמה) תכלית אחת בחיים: לשרוד; היינו לקלוט את המידע
האפשרי ולנצלו למטרת שרידותו. המדע של העידן האחרון חשף הרבה
שיטות ומנגנונים מתוחכמים המתפתחים "בגוף" החיה, ותורמים באופן
זה או אחר לשרידותה. ספריות המדע מלאות ספרים כאלו, המתעדים את
התפתחות החיה באופן מדויק ופרטני, החל מהתפתחות החד-תאי ועד
להתפתחות הפיל... לחתך המידע הזה קרא האדם "תורת האיבולוציה" -
תורת ההתפתחות, ואכן הצפי המדעי הזה על החיה לא מותיר מקום
לספק: קיים מסלול של התפתחות  בכל חיה וחיה, האחראי לו מנגנון
אוטומטי שמתפתח מאליו... במילים אחרות, ברור לכל הוא, שמקור
ההתפתחות אינו "ברצון" החיה ושאיפותיה כי-אם במנגנון עלום -
מעין אוטומט הפועל מאליו; ולפי מיטב הבנתי, אוטומט - זהו תהליך
צפוי הנצפה בשרשרת אירועים.

במילים אחרות, זהו מקור המידע המעובד הזורם אל הישות הראשונה
שלנו, והמתקיימת על שטח המדרגה הראשונה של הסולם שבניתי
לעיל. הישות הזאת מקבלת מידע ממקור כלשהו ללא עבודה או מאמץ -
ונהנית מהמידע הזה; הוא עוזר להישרדותה - וכך היא מתרגמת בפועל
את ההנאה ממנו, בהישרדות. זהו מקור "הרצון" להישרדות החיה,
ואף להישרדות "החיה" שבאדם: ההנאה מהמידע המתקבל.

כידוע, המונח "הישרדות" הינו שם תואר הפועל בתוך פרק זמן;
אינני יכול להישרד בזבנג וגמרנו, כלומר אינני יכול לקבל מנת
מידע מסויימת ומוגדרת וזהו... הישרדותי נמשכת לפרק זמן מסויים
- המידע זורם אלי בפרק זמן הזה, והמנה השניה של המידע המתקבל
היא זאת שגורמת להתהוות יחידת הזמן השניה של ההישרדות - של
ההנאה. אנו קוראים למנגנון המתהווה כמנגנון אוטומט
איבולוציונלי, ולמעשה המדובר הוא במנת המידע המתקבלת השניה,
היוצרת את יחידת הזמן השניה. זהו בכל אופן שטח המחיה של מי שחי
על המדרגה הראשונה שלנו: להנות בלי לעבוד. על המדרגה הזאת חיה
החיה, ואף האדם (אינטלגנטי) נטול הנשמה.

על שטח המדרגה השניה, חי יצור שנהנה וגם עובד. אם זכור לכם,
הדגשתי את המדרגה השניה הזאת בסולם שלוש המדרגות שציירתי לעיל;
ועכשיו הזמן לגלות לכם מדוע הדגשתי...
ובכן, על המדרגה השניה חי רוב המין האנושי; גם אני חי על
המדרגה הזאת; לכן ביקשתי להאיר קצת את הבית שלי ולהדגיש אותו
על המפה...

זכור לכם המזלניק שהבחין במאה דולר הנמצאת בפינת הרחוב - ורץ
כטיל לקחת אותה? זהו "האדם" החי על המדרגה הזאת.
קודם-כל הוא קודם מהמדרגה הראשונה שחי עליה האדם והחיה
נטולי-נשמה, אל אדם בעל נשמה ורצון; לכן כאשר הבחין במאה דולר,
הוא קפץ על המציאה ורץ לקחת אותה; הוא לא נשאר יושב במקומו -
הוא ביקש להתקדם; וללא הרצון - לא היה מופעל בו מנגנון השאיפה
להתקדם; יש בו "רצון" להתפתח, להתקדם... הנשמה שהתארחה בגוף
האנושי הזה - היא זו האחראית על מפתח הרצון, ודרכה הופעלו כל
המנגונים ששותף בהם "הרצון". (חיה טורפת למשל היא פחות מסוכנת
כאשר היא שבעה, כי היא רק "רוצה" להשרד... תנאי הישרדותה
יכתיבו את התנהגותה).

אולם יש לנו בעיה עם "האדם" הזה - ואנחנו נמצאים עדיין על
המדרגה השניה.

ואלה הם מאפייני הבעיה: למרות הרצון שבו, ולמרות המודעות שבו
להתקדם ולשאוף ליותר - הוא רק יושב בפינת הרחוב וממתין שמישהו
יפיל מאה דולר, או אז הוא ירוץ לחטוף אותה... הוא לא יחפש
בעצמו את המאה דולר! הוא לא יחפש בעצמו את המידע; אולי ולמען
התיעוד - נכון לדייק: הוא לא תמיד יחפש בעצמו את המידע... הרוב
המוחץ של תושבי תבל מעדיף שהזדמנות בשלה תיפול בידו, והוא מוצא
את עצמו מטולטל בין פינות הרחוב...

יש לנו הרבה חוקרים ומדענים ויזמים ושאפתנים, אך אנו מגיעים
לאיזשהו מקום ויושבים לחכות... למה אנו מחכים בדיוק? איננו
יודעים... זוהי תכונת "החיה" שבנו, אנו חוזרים אליה חדשות
לבקרים, ונכנסים אל שלב תמהוני ללא שום סיבה ראויה... הבעיה
שלנו היא התירוץ שאנו מתהדרים בו כאשר נכנסים לשלב תמוה כזה:
אני מחכה להזדמנות! אני מחכה לירושה, אני מחכה שאבא "ישחרר"
לי, שהבוס יקדם אותי, שמשהו יזוז; שהמשיח יבוא... אנו חושבים
כי בתירוץ הזה עושים מעשה חכם וראוי: למה לי להתאמץ ולעבוד
כאשר הנתונים הכלכליים שלי או של אבי או של מעמדי - מאפשרים לי
להתפרנס בכבוד גדול וללא עמל... למה לי לבזבז אנרגיה כאשר
לפז"מ המילה האחרונה? למה לי לימודים ותעודות ובכלל למה לי
עבודה, אם אפשר להשיג כסף או פרנסה - בדרכים חלופיות קלילות
שונות ומשונות?

אנו אנשים בעלי נשמה ורצון ואינטלגנציה, לכן היינו חייבים לתרץ
את ישיבתינו בפינת הרחוב בתירוצים מתירוצים שונים; בעוד החיה
יכולה לשבת שעות על גבי שעות בפינת הרחוב בלי להזדקק לשום
תירוץ. זה לא אמור להיות ההבדל בין החיה לאדם, אולם ונכון
להיום - זהו ההבדל היחיד בינהם: האדם מתרץ את התבטלותו - והחיה
לא.  

ובשעה טובה ומוצלחת, אנו מגיעים אל המדרגה השלישית והאחרונה:
ניתן לעבוד בשביל להנות. המדרגה הזו חולפת מהר ממבטי מי שמגיע
אליה; הוא רואה אותה פעם אחת בלבד, כי הוא עוזב אותה מיד עם
הגעתו אל עבר מקום אחר, ומתקדם הלאה... אל מחוז אחר אל מקומות
יותר אטרקטיביים; הוא נמצא תמיד בתנועה. האדם הזה נהנה מכל רגע
בחייו וספק אם הוא מגיע אל קיצם, כי יש התחלה אך אין קץ לחיים
שכאלה.

חיים שכאלה: לקחת. רק לקחת. האדם הזה עסוק כל הזמן בלהושיט את
היד ולקחת מידע; הוא מעבד אותו ומגיע אל מידע אחר, או אז הוא
משלב את המידע שהגיע אליו עם עוד מידע ששואב מידו המושטת -
ואינני משתמש בלשון ציורית: מושיט את ידו ולוקח מידע, כמה שהוא
רוצה, מתי שהוא רוצה, בסיגנון שרק ירצה; יש, יש ברוך השם הרבה
מאוד מידע, מה שנקרא מידע לאין סוף - כשמו, כן הוא.
תמיד הוא רץ מחפש בודק מבחין מאבחן מעבד, הוא משתמש תדירות בכל
הפועלים הנפעלים והמתפעלים עם המידע . לאן אתה רץ - שאל אותו
מישהו? תמתין קצת, תנוח קמעה, קח אוויר...

להמתין קצת? לנוח? הצחקתני... זאת תמצית תשובתו.


וזהו בעינו הסדר שתועד על ידי השם יתברך, מילה במילה, לפי הסדר
והסולם הזה.

בראשית פרק ב:
ד אלה תולדות השמים והארץ בהבראם:  ביום עשות ה' אלקים ארץ
ושמים.
ז וייצר ה' אלקים את-האדם עפר מן-האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים;
ויהי האדם לנפש חיה:
מכאן אנו רואים את סדר הבריאה: קודם יצר
את האדם, ללא נשמה, עם מוח ואינטלגנציה, ורק לאחר מכאן הפיח בו
את הנשמה שכבר היתה קיימת, מוכנה ומזומנת לקליטת הגוף.

מניסוח המקרא ניתן להסיק, שגוף האדם נברא למעשה בשביל ולמען
הנשמה; היינו בשביל לאכלס אותה: "וייצר ה' אלקים את-האדם" -
אך הוא לא אמר שייצר את הנשמה, אלא נפח בו מיד לאחר שייצר את
גוף האדם - את הנשמה המוכנה מראש: וייצר... ויפח באפיו נשמת
חיים
, דבר המעיד שהנשמה היתה כבר שרירה וקיימת, והגוף נוצר
בשביל לפתור בעיה טכנית שעמדתי עליה במאמרי "גוף ונשמה";
ובנוסף בשביל לקיים את רצון השם: לתת לישות שלו הכי הרבה. נא
לזכור שוב את סולם הנתינה: זה שנמצא בדרגה הראשונה בסולם ניתן
לתת לו הרבה;  בדרגה השניה ניתן לתת לו הרבה מאוד, ולישות
העומדת בדרגה האחרונה שבסולם ניתן לתת לה הכי הרבה: אליה
ביקש השם יתברך להגיע ולתת.

יש לשים לב לסדר הבריאה: קודם יצר אדם נטול נשמה, אדם שנמצא
בדרגה הראשונה בסולם שלנו, זה שיכול להנות בלי לעבוד, זה שיכול
רק לקבל על מנת להשרד; דבר המעיד על קיום מושג כזה של אדם
אינטלגנטי נטול נשמה: "האדם הזה" נמצא בין החיה נטולת הנשמה
לבין האדם בעל הנשמה והרצונות; לכן הוא ברא את החיה לפני שברא
את האדם.

וכך הוא ממשיך ומתעד את סדר בריאתו:

ח ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם; וישם שם את-האדם אשר יצר.
מכאן, גן-עדן נמצא כאן איתנו ואצלינו על האדמה, הוא לא נמצא
בשמים ולא במעמקי האדמה, כי גן-עדן שהכתוב מדבר בו הוא חנות
המידע ההיא שדיברתי עליה בפתח המאמר... אנחנו נמצאים כל הזמן
בגן של מידע אין-סופי; השם יתברך ברא אותנו בשביל שניקח מהמידע
הזה ונעבד אותו ונהנה ממנו, ולכן המידע הזה צריך להיות כל הזמן
בהשג יד; מכאן אני שואב את הקביעה שאנו חיים למעשה בגן-עדן,
והגן הזה נמצא הלכה למעשה בקירבנו - או אם תרצה אנו נמצאים
בקרבו . אנחנו למעשה מגדירים את הסביבה שלנו: אם השכלנו לנצל
את המידע ולקטוף אותו, הרי סביבתינו גן-עדן היא - שנועדה אך
בשבילנו; ואם לא נשכיל להבחין במידע האין-סופי ולא נדע לקטוף
ממנו, הרי אנחנו חיים על האדמה ועל העפר - שממנו עשוי הגוף
שלנו, ואליו אנו חוזרים לאחר סיבוב כושל ומביש...

אני זוכר קטע אחד מהצגת הקומיקאי מספר אחד בסוריה ובעולם
הערבי, שמו דוריד לחאם, הוא גאון בתחום שלו...
החבר'ה נמצאים על יד המעיין, שיכורים לעייפה... וזוהי אם כן
שיחה פילוסופית ערה של שיכורים חושבים:

חבר אחד פונה לדוריד: שתית כבר יותר מעשר ליטרים עראק יא
רג'ול... על הפנים אתה - כבר לא יכול ללכת גם לא לדבר כמו בן
אדם... אינך יכול לעמוד על הרגליים - איך ניקח אותך הביתה!
תפסיק לשתות - אינך נראה יותר כבן-אדם...

דוריד הפגוע לוקח את הדברים ללב, ועונה לו: אתה אומר שאינני
כבר בן-אדם? שאינני יכול לחשוב ולדבר? כל זה כי אני שותה ערק?
טוב בו אני אשכנע אותך שאתה זה החמור כי הפסקת לשתות, ואני זה
האדם שממשיך לשתות!

החבר נוזף צועק: אני חמור? אוסכות יא רג'ול - שתית יותר מדי...
אולי תתחיל לשתות כמוני מים בשביל להתרענן ולהוריד את העראק
מהראש... שריח הערק לא יעבור את סף הדלת והאישה לא תפתח...

דוריד: בוא אני אשכנע אותך שאתה חמאר: תגיד לי - אם תביא לכאן
חמאר ותשים לו סטל של מים ואחר של עראק מאיפה הוא ישתה?

החבר: כמובן מסטל המים!

דוריד: כי הוא חמאר!

לאחר הסבר מדעי זה אודות האדם האינטלגנטי והחמור נעדר-כל,
נחזור אל גן העדן שלנו בשביל לתאר את מי שחי בתוכו: שני אנשים
אינטלגנטים בעלי נשמה פורחת חיים - נמצאים שם באותו האזור: אחד
חי בגן-עדן, והשני חי על אדמת העפר וחוזר לאחר מכאן אליה;
והדבר תלוי רק בתכולת הסטל המונח לפנינו ו/או בתכולת המוח
המונח בראשינו - שאסביר לכם שוב מדוע?

נמשיך בתיעוד הבריאה:

ט ויצמח ה' אלקים מן-האדמה כל-עץ נחמד למראה וטוב למאכל ועץ
החיים בתוך הגן, ועץ הדעת טוב ורע.
כאן באמצעות הפסוק הקטן
הזה, הוא תיעד את כל תכולת חנות המידע שלו עד הפרטים הקטנים
ביותר; ובנוסף הוא תיעד את כל המצבים האנושיים שעלול האדם
להיקלע אליהם או להיתקל בהם במרחב מחייתו.

הבה נתחיל להטיל אור על התיעוד הזה מסופו של הפסוק: ועץ הדעת
טוב ורע:
מהי כוונת הדברים - שהשם יתברך ברא את הרע? בפעם
הראשונה בהסטוריה האנושית, כאן בפסוק הזה נזכרת המילה הזאת
בתלת מימדיה: רע; ונשאלת השאלה: מהיכן בא הרע? היתכן שהשם
יתברך ברא את הרע?

יש מי שאומר, שהרע הוא העדר הטוב, כמו שהחושך הינו העדר
האור... ושאלה לי אליו: אם בהעדר הטוב יש את הרע - האם זה מסמל
שיש מציאות ווירטואלית לרע או מציאות מעשית? היינו אם אנו
מסירים את הטוב מעל השולחן - אנו אמורים לפגוש במצב כזה את
"המאומה" - היינו את העדר המציאות של שום דבר; בעוד מה שיוצא
מדבריך הוא, שאם מסירים את הטוב מעל השולחן - או אז פוגשים
במציאות מהותית שיש לה קיום וישות וגם שם: היישות הזאת נקראת
יישות רעה! היא נמצאת וקיימת ומבצבצת - כאשר הטוב הולך לדרכו
ומפנה לה את הבמה!
וכך אני חוזר ברשותכם אל השאלה הבסיסית: מהיכן בא הרע? היתכן
שהוא בא, כתיעוד הפסוק, מאת השם יתברך?

ישנם דיעות שמכנות את הגוף, את החומר - כדבר שלילי גשמי מגושם,
בעל תכונות רעות... לטענה הזאת התייחסתי ארוכות בחיבורי "גוף
ונשמה" וראיתי שלמעשה אין חומר שלילי וחומר חיובי, אין חומר
טוב ולבטח אין חומר רע, כל התיאורים הללו שייכים לעולם הנשמה
שהביאה איתה את היופי והעדינות כמו שהביאה את הכיעור והגועל.
לעומת זאת גם לחומר תכונות השייכות רק לו - כמו החום הקור
האורך הקשיחות הגודל הכובד... אולם לא ניתן לתאר את החומר
כמכוער או יפה או שלילי - כמו שלא ניתן לתאר את הנשמה כגדולה
קטנה או קשוחה...

הרושם "השלילי" שנדבק בחומר - מקורו ברגע כניסת הנשמה אל הגוף
האנושי; שררה ברגע זה אווירה של מבוכה... כי היה על הזוג המוזר
הזה, הגוף והנשמה, להתחבר באחת וליצור מערכת משולבת הפועלת
בתיאום והרמוניה עד לרמת שיא... ולמעשה לא תמיד פעל התיאום הזה
ברמת שיא בין הגוף והנשמה... היו בעיות באמצע הדרך; היו
אי-התאמות, היו אי-דקויות, היו אי-הבנות - כמו שקורה בכל מערכת
זוגית אחרת...

הבעיה העיקרית נוצרה כאשר הבינו בני הזוג, כי עומדת בפניהם
אפשרות אחת מתוך שתיים - או לשתף פעולה ביניהם ברמה של הרמוניה
מלאה, או לחדול להתקיים! זהו רגע המבוכה; כאשר שני בני הזוג
מגיעים לידי הבגרות ומתבקשים מתוקף הרגע להתעמת עם המציאות
ולהתמודד איתה: לשתף פעולה או לחדול! לעבוד כמערכת מתואמת אחת
או לחדול!

ראית פעם ילד קטן כאשר מעמידים אותו מול "חומרת" המעשה
שעשה...? הוא מאשים ישר את אחיו או מישהו מהסובבים אותו או
אפילו את הילד מהבית השכן - הוא שפך את תכולת הצלחת על הריצפה!
הוא יאשים כל אחד שיעלה בדעתו - רק לא את עצמו הוא!

ברמה הזו אנו, נשמתינו וגופינו, מתנהגים כאשר עומדים מול חומרת
המעשה שעשינו... איננו יכולים להאשים את השכן כי רק אנחנו
בסביבה, ומה שנותר הוא להאשים אחד את השני... אולם במחול
ההאשמות הזה - צד אחד בלבד מנצח תמיד, וזה לא פייר ומשווע
אי-צדק, כי רק צד אחד האחראי על הדיבור והביטוי יודע לדבר
ולהתבטא ולהאשים... ולנצח! זוהי הנשמה שפונה ברגע זה אל הגוף
ומאשימה אותו בגשמיות בכיעור בקשיחות ובכל יתר התיאורים מבית
היוצר שלה... היא מאשימה ומפלילה אותו בכל התיאורים הבלתי
רלוונטים הללו שאין לו המסכן - קשר וחצי קשר איתם... אם היה לו
"פה" - היה תוקף בחזרה בטיעון רלוונטי אחד ודי: ומה איתך גברתי
הנאה? ומהו תפקידך בחגיגה הזאת? הלא גם לך חלק בפשלה הזאת -
הלא כן?

אם רק היה בסביבה צד שלישי שיעמיד את הנשמה על טעותה ובמקומה:
הרי מי כמוך יודעת שהתיאורים השליליים הללו שייכים אך
לעולמך... דבר שמפליל דווקא אותך - לא "אותו"... אולם ובמחשבה
שניה, מה זה משנה מיהו האשם? הרי החידלון רובץ לשניכם בפתח...

לסיכום, לא השם יתברך ברא את "הרע", כי אין בנמצא "חומר"
שכזה... מקור המונח "רע" איננו בחומר אלא בסיטואציה מביכה
שנוצרה, בה יצרה הנשמה את המונח הזה והשתמשה בו ברגע של
מבוכה... כך נטמע במוחינו הרעיון הבלתי רלוונטי הזה מיסודו:
שיש רע בנמצא, ומקורו הוא החומר המגושם הקשוח... כך היגענו אל
הרעיון המוטעה, שהשם יתברך ברא לכאורה את הרוע - כי הרי הוא
ברא את החומר...
בשורות לעיל נתתי הופעה ציורית להסבר הזה... וגם בחיבור "גוף
ונשמה" נגעתי בנושא הזה, אך עם חריגה מהביטוי הציורי אל עבר
הביטוי המציאותי ועטו התואם.

אם כן, מה התכוון המתעד בתיעודו את "הרע" בפסוק האחרון: ט
ויצמח ה' אלקים מן-האדמה כל-עץ, נחמד למראה, וטוב למאכל, ועץ
החיים בתוך הגן, ועץ הדעת טוב ורע.
 -  מאין צמח הרע?

בשביל להגיע אל התשובה, יש לעמוד על יסודם של הדברים שבא הכתוב
לתעדם; ואת הקטע התיעודי הזה, ניתן לחלק לשניים: תיעוד הגן -
מהו מכיל, ותיעוד המציאות האנושית שיכולה להתהוות בצל הגן
הזה.

החלק הראשון: תיעוד נתוני הגן.

ט ויצמח ה' אלקים מן-האדמה כל-עץ, נחמד למראה, וטוב למאכל.
השם יתברך לא ברא את המידע כי-אם התאים אותו לטבע האדם. עצמות
השם היא המידע בעצמו, מכאן אין משמעות ל"בריאת" המידע; במילים
אחרות, כל מה שאנחנו רואים ביקום הינו ווראציה של מידע קיים,
שעובד באופן זה או אחר, במטרה להתאימו לטבע אדם ולקליטת האדם
ולשימוש האדם.

למונח הנקרא "מידע" - קרא השם "עץ", ואת המידע הזה הוא הצמיח
עבור האדם מן-האדמה - כלומר התאים אותו לביאת האדם שהולך
להימצא ולחיות על האדמה; הוא הכין את המידע הזה עם כלים של
האדמה...

הוא השתמש במילה "ויצמח" בשביל לחדד לנו את מהות "המידע"
כמינוח: המידע תמיד היה קיים כי הוא מהווה את עצמותו של השם
יתברך, לכן השתמש במונח "ויצמח" - מהאדמה צומח דבר שהיה לו
כבר קיום; בלעדי השורש או הגרעין לא היה צומח כלום... אם כן,
הוא עיבד עבור האדם שעתיד לחיות על האדמה - את המידע בוראציות
שונות, על מנת שהאדם יבוא ויקטוף אותם, וייהנה מהם... הוא פתח
בפני האדם את כל האוצר, את כל המידע, ללא שום הגבלה: ויצמח ה'
אלקים מן-האדמה כל-עץ
- הוא עיבד עבור האדם כל-עץ, את
כל המידע.  

השם יתברך ביקש להכין עבור האדם את הבמה, ועליה כל צורות המידע
המעובד באופן שיכול לקלוט אותם מיידית וללא שום עכבה. כמו
שהזכרתי לעיל - רק להושיט את היד ולקטוף... ואלה הם הוראציות
של המידע כמכלול, כפי שהם עובדו בפועל, והותאמו מבעוד מועד
לטבע האדם, לקיבולת האדם, ולשימושו בעתיד הקרוב:

נחמד למראה, וטוב למאכל: המידע כמונח לא אמור להיצמד אליו
שם-תואר נוסף, כלומר, טעות היא להגיד שיש בידי מידע יפה או
מידע מכוער... מידע יכול להיות רק ברור, או חלקי, שלם... והרי
מקור המידע לא יספק מידע ברור או לא, חלקי או לא... כלומר שאלת
מהות המידע התקנית במהותה - אינה תקנית במקרה הזה, כי ספק
המידע במקרה שלפנינו - הוא הוא מקור המידע בכבודו ובעצמו; ובכל
זאת הוא השתמש במילות התואר נחמד וטוב; אולם הוא חיבר אותן עם
עוד שתי מילים תמהוניות לכאורה - מראה ומאכל - שהופיעו
במתכונתן זו בכדי להטיל אור על מאפייני העיבוד שעשה השם יתברך
במהות המידע, כך שיתאים לאדם ולטבעו. להלן איפא המאפיינים של
דרכי העברת המידע המעובד:

המידע, ולפנים משורת הדין, ייקלט גם דרך חושינו, לפני שינחת
במשכנו הקבוע - מוחינו. המידע לא נראה מטבעו - אך אנחנו נראה
את המידע; למידע אין טעם - אך האדם יטעם אותו ויריח אותו ואף
ייגע בו, יחוש בו. אילולא העיבוד המוקדם שנעשה ע"י השם יתברך -
לא היה מקום לחושינו בתהליך קליטת המידע ועיבודו, כי כתובת
המידע הינה אחת לכל הדעות: המוח האנושי; אולם גם חושינו יקחו
מעתה חלק בתהליך קליטת המידע ועיבודו, וכפי שאמרתי - לפנים
משורת הדין.

ואם בחושים עסקינן, אזי יש מקום למשבצת מילות התואר - טוב,
נחמד, יפה, חביב, אהוב, נעים... בזאת הוא רמז לנו שאין קיום
לרע ולמכוער ולאפל - הם תוצר מדומה של מחשבות האדם ופועלו,
שעתיד ליצור הרבה מוצרים דמיוניים, ריקים מתוכן, באמצעותם...
הרמז שנדחס כאן הוא ישיר ואינו מטעה: רק לטוב וליפה יש קיום
ממשי.

ואם בחושים עסקינן, אזי ניתן לחוש את המידע ולגעת בו: המידע
איפא הוא החומר בעצמו; והנתון האחרון בחבילת הנתונים של החלק
הראשון מצביע על אחד האופנים הבסיסיים - דרכו יעובד המידע
ויועבר אל כתובתו האנושית: המידע ייתהווה דרך החומר שביקום.
אבן היא מידע. תפוח הוא ביטוי לחבילת מידע עם קליפה אדומה.
הגוף האנושי הוא חבילת מידע; החומר בעצמו ובהתהוותו הוא מידע.
ואכן הגיע האדם לזיהוי המידע הצפון בגוף האנושי דרך 23
הכרומוזומים שלו, ואף התחיל לקרוא את המידע של הגינום האנושי
המכונה די.אנ.אי... הוא הגיע אל התא ואל החלקיק והאטום
והאלקטרודות... המידע איפא אינו נישא על גב החומר, כי-אם החומר
בעצמו הוא המידע. הרעיון הזה אינו טפל כבר על האדם; הוא הפנים
אותו.    

החלק השני: תיעוד המציאות האנושית שיכולה להתהוות בצל הגן
.

ט ויצמח ה' אלקים מן-האדמה כל-עץ, נחמד למראה, וטוב למאכל,
ועץ החיים בתוך הגן, ועץ הדעת טוב ורע.


לאחר שהשם יתברך תיעד את נתוני גן העדן - גן המידע שעתיד לחיות
בתוכו האדם, עבר אל השאלה המתבקשת: מה אמור להתהוות בצל כל
הנתונים האלה? מה הם המצבים האנושיים שיכולים להתהוות בצל
הנתונים האלה?

שני מצבים יכולים להתהוות: מצב נתון, ומצב בלתי נתון.

1. מצב נתון: המצב הנתון נגזר מהנתונים המקוריים שהשם יתברך
הצמיח, ואליהם כיוון את יצירתו: ועץ החיים בתוך הגן אשר האדם
יגור בו. כוונתו של השם יתברך היתה ועודנה - לתת את הטוב
שבמהותו לאדם; היינו שהאדם יחיה בתוך גן המידע האין- סופי שפתח
בפניו, יקטוף ממנו כאוות נפשו, ייעבדו כאוות נפשו, ויהנה ממנו
כאוות נפשו. אלה הם החיים; והמתעד השתמש במילה "חיים" - הוא
לא הגדיר את מימדי החיים האלו (כי לא ייחס אותם לשום נתון): לא
ארוכים ולא קצרים, אלא סתם חיים; משמע - חיים בלתי מוגבלים
ובלתי סופיים.

ההנאה שעתיד להפיק האדם במסגרת חייו בתוך הגן, גם היא אינה
מוגדרת בנוסח התיעוד: "עץ" - מידע; הוא לא הגדיר את מימדי
העץ הזה ולא הגדיר את הכמות הניתנת לשאיבה ממנו, משמע - קח
ממנו מה שאתה רוצה, ללא הגבלה, עד אין סוף, כי העץ עצמו אינו
מוגדר - היינו, אינו מוגבל. ואכן הגיע האדם לידי התודעה הזאת:
אין סוף ליקום; צרוב במוחינו הנתון הזה. זהו המצב הנתון הראשון
שאמור ליכון בתוך הגן, ושהאדם עתיד לפגוש בו, על פי התיכנון
המקורי והכוונה המקורית של השם יתברך:

עץ החיים בתוך הגן: חיים בלתי מוגבלים בתוך גן של מידע בלתי
מוגבל.

2. מצב בלתי נתון: אנחנו מדברים על המצב האנושי השני (לא
החלופי) שיכול להתהוות בצל נתוני הגן - וכותרתו היא: "ועץ הדעת
טוב ורע".  השם יתברך - חוקר כליות ולב, יודע שעלול להיווצר
עוד מצב, שקראתי לו בעגה שלי "מצב בלתי נתון"; כלומר מצב שאינו
תואם את הנתונים שהתכוון אליהם השם יתברך, אולם כן עלול להיות
נגזר מהם, ולכן ראה לנכון לתעד גם את המצב הזה, ולתת לו מקום
בסיפרו. אסביר:

כל הפרוייקט הזה של עיבוד ויצירת עץ החיים והאדם - מטרתם אחת
היא: ליצור מצב בו יתן השם יתברך את הטוב שבאמתחתו לאדם. וכפי
שהזכרנו לעיל, ניתן לתת הרבה, הרבה מאוד, והכי הרבה; ונשאלת
השאלה: אם השם יתברך כה מבקש לתת לאדם - מדוע שלא יתן לו
ישירות "הכי הרבה"?

תשובה: כי רק במצב אחד ניתן לתת "הכי הרבה", והוא המצב שבו
ניתן לקחת ממנו "הכי הרבה". כלומר, יש ליצור מצב של "בחירה
חופשית", בו תינתן לאדם יד חופשית לעשות ולהחליט ככל העולה על
רוחו, או אז יתאפשר לאדם לקחת את הכמות האפשרית מהמידע השרוע
לפניו, וכך "יתאפשר" להשם להוציא את כוונתו הבסיסית אל הפועל,
ולתת לאדם את הכמות הרבה ביותר (האין-סופית) מהמידע שהעמיד
לרשותו.

בחיבורי האחרון "גוף ונשמה" עמדתי על שאלת "מידת הנתינה" של
השם יתברך מזווית אחרת: תהיתי, מדוע החליט השם יתברך לגלות
לנו, לאדם, את עובדת קיומו ו"לתת" לנו באופן גלוי? ניתן היה
להסתיר מאיתנו את עובדת קיומו, וכך לתת לנו באופן "מוסתר" -
כלומר בסתר! וסיבה טובה תמכה בתהייתי: הנתינה בסתר תחסוך מהאדם
את המצב המביך של "לקיחה בחסד"... גם אנחנו מכירים את המידה
היפה הזאת, והטובים שבנו מקיימים אותה בפועל: לתת לנזקק בסתר;
שהנזקק לא יידע מי נתן לו, וגם אתה לא תדע למי נתת; וכל זאת
במטרה לחסוך מהנזקק את התחושה המביכה המעיקה של קבלת נדבה - של
קבלה בחסד... והלא מטרת השם יתברך היא שהאדם יקח ממנו בזכות -
לא בחסד...

ב"גוף ונשמה" הצבתי עוד משענת "טכנית" התומכת באותה התהייה -
"וכי מדוע לא בחר השם יתברך לתת לנו בסתר, ולהסתיר מאיתנו את
עובדת קיומו?"; לא אכנס לתחום הטכני, כי לשם כך אצטרך להעתיק
את חצי החיבור - כ-160 עמודים... ולא יישאר לי זמן לארוחת
הצהריים; אתם אכלתם?

מכל מקום, המסקנה שהיגעתי אליה הובילה גם היא לבחירה החופשית,
ולדרגת הנתינה הגבוהה ביותר שביקש השם יתברך לעמוד עליה
בנתינתו לאדם. ובשביל לא להשאירכם במתח, אציין את תמצית
המסקנה: ישנן שלוש דרגות בנתינה - או אם תרצה בהגשת עזרה,
נדבה, דחיפה...:

1. נתינה בגלוי: אתה תופס עני ושם לו ביד 10 ש.ח.

2. נתינה בסתר: אתה מפקיד את ה-10 ש.ח שלך בקופת צדקה, או שולח
אותה עם שליח, במטרה שהנזקק לא יכיר אותך ואתה לא תכיר את
הנזקק.

3. המעלה הגבוהה ביותר והנשגבת ביותר: אתה תופס את העני ופותח
עסק משותף איתו, כך שהוא ימשוך את ה-10 ש.ח מהעסק הזה וירוויח
אותה "מזיעת אפו".

השם יתברך, המסקנה, ביקש "לעמוד" על הדרגה הגבוהה ביותר -
בתיתו לאדם את נתינתו; ועסק משותף לא פותחים עם איש עסקים לא
קיים, עלום-שם או נסתר...

בנוסף, חייבת להינתן יד חופשית לשותף החדש, כי הרי הוא שותף
בעסק, ובמעמדו זה, הוא יכול לעשות בעסק ככל העולה על רוחו...
מכאן מקור "הבחירה החופשית", ומכאן גם נגזרת "מידת הנתינה"
הגבוהה ביותר שהשם יתברך ביקש להגיע אליה, כי הרי השותף החדש
יכול "למשוך" מהעסק ככל העולה על רוחו; הדבר תלוי סוף כל סוף
רק בו ובניהולו; לשותף הראשון אין בעיה ששותפו ימשוך מהעסק כמה
שרק ירצה - כל עוד והעסק מנוהל טוב וכתוצאה מזאת ישנם רווחים
ותפוקה.

נחזור איפא אל המצב השני שקראתי לו "בלתי נתון", ושעלול
להתהוות בצל הנתונים אשר הצמיח (עיבד) השם יתברך עבור האדם
מן-האדמה (עם נתוני האדמה):
 
ועץ הדעת טוב ורע - זהו תיעוד המצב הנוכחי שאנו בוחשים בו,
ושתואר בארבע מילים; ולהלן תיאורי ביותר מארבע מילים:

המדובר "במצב" שנוצר בשכונה האנושית, והאדם אחראי לעלילות הפרק
הזה. ולפני שאתחיל בשרידת המצב הסבוך הזה - רגע לפני כניסתי אל
השכונה האנושית הסבוכה המסוכנת הזו, ומהחשש שמעשש בי שמא אלך
לאיבוד ברחובותיה הצרים, אני רואה לגלות את זהות התכונה
האחראית להיווצרות המצב הזה; קבלו אותה כפיצוי על החשבון - אם
לא אמצא את הדרך חזרה אליכם: הבחירה החופשית - אשר משחקת את
התפקיד הראשי במשחק החיים המרתק הזה; היא היא האחראית על
היווצרות המצב האבסורדי הזה. "הבחירה החופשית" מזכירה את החמות
- הנדיבה החכמה והבשלנית, שאי-אפשר בלעדיה והיא אם כל
הבעיות...

החלטתי לאחר התלבטות ומטעמי ביטחון לבקר אך ברחובותיה הראשיים
והמוארים של השכונה הזאת; שכונת האדם לאחר שהגיע אל גן העדן
שלו.
כל המידע עומד לרשותו . מלא מידע . מידע שזור בכל פינה ובכל
חלקה, רק להושיט את היד ולקטוף... ולעבד, ולהנות, ולהשתעשע,
ולאכול, ולשתות, ולשיר... ובכל זאת, אני פוגש בפינת הרחוב
בטיפוס משונה, יושב באפס מעשה וממתין...

הוא רק יושב בפינת הרחוב וממתין שמישהו יפיל חפיסת מידע מעובד,
או אז הוא ירוץ לחטוף אותה... הוא לא יעבד בעצמו את המידע;
ולמען הדיוק - בד"כ לא יעבד בעצמו את המידע... הוא יעדיף לקלוט
מידע מעובד ולעוס ומעוך, מוותר מרצונו החופשי והתמוה על תמצית
ההנאה שבעיבודו.

הרוב המוחץ של תושבי תבל נמצא, למרבה האירוניה, בפינת הרחוב
הזה; יושבים ומחכים. יש לנו הרבה יזמים ושאפתנים וחוקרים, אך
אנו נתקעים באיזשהו מקום ויושבים לחכות... למה אנו מחכים
בדיוק? איננו יודעים... אנו נכנסים אל שלב תמהוני זה ללא שום
סיבה ראויה... הבעיה האמיתית היא התירוץ שאנו עמלים עליו כאשר
נכנסים לשלב תמוה כזה - הרי אנו אנשים בעלי נשמה ורצון
ואינטלגנציה, לכן היינו חייבים לתרץ את ישיבתינו ללא מעש בפינת
הרחוב, בתירוצים מתירוצים שונים - קודם כל לעצמינו: אני מחכה
להזדמנות! אני מחכה לרגע שיבוא... מחכה שמשהו יזוז; מחכה
למשיח... כולנו חושבים כי בתירוץ הזה אנו עושים מעשה חכם
וראוי: למה לי להתאמץ ולעבוד כאשר הנתונים שלי מאפשרים לי
עדיין להמתין; למה ללחוץ את עצמי... למה לי לבזבז אנרגיה
לשווא?

אם כן אנחנו יודעים עכשיו מה טוב בשבילנו ומה רע: יש
לחכות להזדמנות ולא לבזבז אנרגיה. מי שמבזבז אנרגיה וקופץ על
כל דבר ולוחץ את עצמו - עושה מעשה לא נכון, או עושה מעשה פזיז
וקצת לא מקובל; ויש מי שחושב שדווקא עושה מעשה נכון ומקובל!
ויש מי שאומר שצריך להיות באמצע: לא ללחוץ על הדוושה עד הסוף,
וגם לא לעצור לגמרי - להיות באמצע. מכאן, אין טוב סגולי או רע
ממשי, יש שטח ביניים המפריד ביניהם - שטח מלא עד אפס מקום
בדעות ורעיונות ותיזות ונטיות... קשה לשים את היד על הטוב
הסגולי או על הרע המהותי. זאת לגבי שאלת הגישה העקרונית אל
העשייה או אי-העשייה. אולם וגם כאשר מגיעים אל שטח העשייה
גרידא - נחלקו הדעות: אני יודע מה טוב לעשות ומה רע.

לעבוד כמו חמור כל החיים ולצאת עם פנסיית-עוני של גימלאים - או
ללכת על פעולת עוקץ מתוחכמת אחת, ולעשות דרכה את כל החיים?
ויש גם באמצע: לא להיות פושע של ממש - אך גם לא חמור ממש של
עבודה, מצאת החמה עד צאת הנשמה... ניתן לקחת את הנתיב האמצעי,
ללכת אל העסקאות הפוריות שהקירבה לכתובת הנכונה מניבות אותן
בשפע; לדעת להיות במקום הנכון בזמן הנכון בשטח הנכון דבוק
לאישיות הנכונה... ללכת אל שטח הפוליטיקה; שמה העשיה בה'
הידיעה... טוב להיות פוליטיקאי מתוקשר עם אופציות, מחמור עבודה
אמיד...
וגם בשטח העשיה איפא אנו מזהים את שלל הדעות והידענים אודות
הנכון והלא נכון, האמת והשקר, הטוב והרע.

בכל מקום איפוא, בכל פורום, בכל שטח, האדם אמר את שלו ונתן
ביטוי לדעתו הנחרצת: זה טוב וזה רע. זה לעניות דעתי טוב,
וזה ממש רע. חוות הדעת הזו של האדם, התאפשרה למעשה בגלל
הבחירה החופשית - או לחילופין בזכותה; הוא הביע את דעתו כאשר
נפתחה בפניו האפשרות הזו. השם יתברך ביקש להעניק לאדם את
אופצית הבחירה החופשית (עמדנו לעיל על סיבותיו), אפילו במחיר
המסוכן שהאדם יסטה דרכה מהטוב ועל ידי זה - ייווצר המונח החדש
"רע", שלא היה לו קיום ביקום, ולא יכל להיות לו קיום: ויצמח
ה' אלקים מן-האדמה כל-עץ, נחמד למראה, וטוב למאכל.
רק הטוב
נמצא ביקום, אין חוץ מהטוב כלום. זה הגן ובתוכו ניתן לחיות
ולקטוף מהבא ליד עד אין סוף, אלה הם החיים.

עץ הדעת טוב ורע הוא היצירה הווירטואלית הראשונה שהאדם עתיד
ליצור, כאשר יחשוב על עוד אופציות, מלבד האופציה היחידה המוצעת
במרחב.

זכותו . זכותו המלאה של האדם לחשוב איך שהוא רוצה; כך אמר השם
יתברך, הרי אני זה שעתיד לנטוע בו את אופצית הבחירה החופשית
ולהתעקש עליה; לכן ראה לנכון לכלול את המציאות השניה הזאת
בתיעודו, הגם ואיננה נמנית על יצירתו המקורית; ולא תואמת את
כוונתו המקורית.

אם כן ומלבד עץ החיים, עלול להיווצר מקום ווירטואלי לעוד עץ,
לעוד מצב: עץ הדעת טוב ורע.

יצאתי איפוא בשן ועין מהשכונה הסבוכה והמסוכנת של האדם, כמעט
ללא שריטה, ועל כן אפשר להמשיך עם המפה המקורית של סדר המידע
שתועד על ידי השם יתברך:

טו ויקח ה' אלקים, את-האדם; וינחהו בגן-עדן, לעבדה ולשמרה.
לאחר שעיבד השם יתברך את המידע והתאים אותו לקיבולת האדם לטבעו
ולסטנדרטים שלו, לקח את האדם המושלם, היינו את הגוף האנושי
האינטלגנטי בעל המוח החושב, שזווג מבעוד מועד עם הנשמה -
האחראית לתכונת הרצון שבאמצעותו ניתן להפיח תוכן בבחירה
החופשית, ושם את האדם המושלם הזה בגן-עדן - בגן המידע
האין-סופי; קטוף כפי יכולתך וכאוות נפשך...

לעבדה ולשמרה: שתי פעולות ניתן לעשות בגן המידע האין
סופי הזה:

1. לעבד את נתוני המידע השזורים בגן.

2. לשמר את הנתונים האלו, או לשמור עליהם.
 
שאלתי את עצמי את השאלה הזאת: אני מבין את מהות הפעולה הראשונה
- לעבד את הנתונים; זוהי הפעולה הנדרשת, היחידה כמעט, שניתן
לעשותה במרחב נתוני המידע. אולם השאלה היא - מה למידע ולשמירה
עליו? מדוע ואיך נכנסה פעולת "השמירה" אל סל הפעולות הנדרשות
במרחב המידע?

בשביל לענות על השאלה הזאת, יש לעשות סדר חוזר בדברים, ולנסות
ולשחזר את שרשרת המידע שבידינו, אודות תיעוד הדברים עד עכשיו.


כפי שהזכרתי, יצר השם יתברך בשלב הראשון את האדם כגוף אנושי
נטול נשמה, ולאחר מכאן נפח בו את הנשמה - מתוך סיבות מוגדרות
שעמדנו עליהן לעיל.
הבה ניקח מצב היפוטתי - את הגוף האנושי נטול הנשמה, ונניח אותו
בגן-עדן - בגן המידע האין-סופי: מהו יעשה עם המידע הזה?

גם בשאלה הזו נגעתי בהרחבה ב"גוף ונשמה", והיגעתי למסקנה הזאת:
גם האדם הזה נטול הנשמה, יעבד את המידע השזור לפניו בגן-עדן,
כי יש לו מוח ויכול להשתמש בו . השאלה היא, לאיזו תכלית ישמש
אותו המידע, לאיזו מטרה ישתמש במידע הזה? והתשובה המתבקשת
היחידה היא: למטרת שרידותו. המידע כמהות הוא דבר טוב, והישות
הזאת נטולת הנשמה תקבל את המידע כמהותו ו"תשאף" להמשך קיומה
בצל המצב הרצוי הזה; היא תפעל להמשכיות המצב הרצוי הזה; זהו
למעשה אינסטינקט החיים המנוי עליו כל עולם החי; גם הבהמה
"פועלת" להמשך שרידותה במסגרת המנגנונים הנתונה להם; אולם ניתן
להניח שהמנגנון האינסטנקטיבי הזה יפעל ביתר-שאת אצל האדם נטול
הנשמה, כי לאדם הזה יש מוח פעיל שיכול להשתמש בו בשביל לפתח את
המנגנון הזה.

האדם נטול הנשמה יעבד איפוא את המידע השזור לפניו, במטרה
תכליתית אחת מוגדרת: המשכיות המצב הקיים, וזו הנאה גדולה שיכול
האדם להפיק מגן- עדן; אולם השם יתברך ביקש כאמור לתת לאדם הזה
עוד יותר, ולכן הוא נפח בו את הנשמה - האחראית לתכונת הרצון,
ובאופן הזה יכל האדם לפתח את מנגנון השאיפה, ולשאוף לעוד מידע
ולעוד מידע עד לאין-סוף, ולא להסתפק בעיבוד החלקי של המידע
שמפיקים ממנו את המשכיות המצב הקיים (השרידות). הוא ישאף לעוד
- כל עוד יש עוד... והאין-סוף הוא הגבול שלו; מטרתו איפוא אינה
נעצרת בהשגת ועיבוד המידע לשרידותו, כי-אם ממשיכה הלאה המטרה
שלו, והעין שלו רודפת תמיד אחר נקודת האין סוף. הוא קוטף
מהמידע השרוע לפניו ללא הפסק ומנגנון העיבוד שלו איפוא עובד
ללא הפסק, ללא סוף; זהו בעינו המצב אליו ביקש השם יתברך להגיע:
לתת לאדם מהשפע שלו עד לאין סוף; והינה מצא את מבוקשו; מצא את
האדם שיכול "לקחת" את מה שהשם יתברך רוצה "לתת".

העסק התחיל לפעול טוב, והאדם השאפתן הזה התחיל לקטוף ולקטוף
ולעבד. עד שהגיע אל מצב אבסורדי: הוא עיבד אין-סוף מידע גולמי
והגיע למסה כזאת של מידע מעובד שהשתכר ממנה: ולמה שלא אצור
מידע אבסורדי לשם השעשוע - ואולי גם למען "המחקר"? למה שלא
אזווג את האריה עם הפרה? או החומוס עם השעועית? למה שלא אזווג
אפילו את האדם עם גזע חייתי אחר - אולי יצא לנו חיית-אדם ונוכל
להשתמש בה בכל מיני מטלות בלתי אפשריות? הוא ביקש ליצור מידע
אבסורדי דרך מנגנון עיבוד המידע הפועל אצלו ממילא...

אין ספק שנעשו בשם המידע, בשם הרוע, בשם המחקר, או בשם השעשוע
לשמו - הרבה מאוד נסיונות "אבסורדים" ואין ספק שנוצר כתוצאה
מזאת משהו אבסורדי, כמו הייצורים המעוותים שהאגדות מספרות
עליהם; אך לא ידוע לנו על קיום גזע "אבסורדי" מעוות שחי והתפתח
ושיגשג באיזשהו יער עיר חווה או מדינה... כלומר הנסיונות הללו
נעצרו באיזשהו מקום ולא התפתחו, והרושם הנותר הוא - חבל על
הזמן והמאמץ שהושקע, כי המאמץ והזמן הלכו לשווא, וגם המשאבים
שהושקעו בפרוייקטים "היוקרתיים" הללו התבזבזו לשווא...

מן הראוי לציין שהיו עוד נסיונות, פחות "אבסורדים", שנעשו
במרחב החקלאי למשל, כך שזרעו זרעי א' וב' ויצא להם ג'! כך
נוצרה אם איני טועה "הקלימנטינה", וכך הגיעו לתפוזים וענבים
ואבטיחים נטולי גרענים - הישג מבורך ומרשים בפני עצמו! כך
הגיעו אולי לעוד מספר השגים, וגם כאן אמרה לנו התורה את דיברתה
וניסתה לכוון אותנו אל הגבול האפשרי - כך שלא נגיע אל הגבול
האבסורדי ונאבד את הדרך... עיין בדיני כלאיים, שעטנז...

אם כן, התכונה היחידה שאני מזהה כתוצאה מהשתכרות אבסורדית כזו
- היא זו: "עיבוד אבסורדי" בלתי תקין לכל סוג של מידע ביקום,
יתחיל להעצר בנקודה כלשהי עד שייפסק כליל. לא תהיה שום תוצאה.
הזמן יבוזבז, והמשאבים יבוזבזו איתו, והבילבול יחגוג... שרשרת
המידע תיפסק כתוצאה מנתונים אבסורדים של מידע מעובד שאינו
מוליך לשום מקום, וכתוצאה מכך כל תהליך עיבוד המידע יתעכב
במקרה הטוב, או ייפסק במקרה הרע. לכן הזכיר השם יתברך בתיעודו
את שתי הפעולות שיש לעשותם בתהליך עיבוד המידע שבגן עדן:
לעבדה ולשמרה: אם ברצונך להמשיך ולהתקדם עם שרשרת המידע
שבידך - כך שרק תגדל ותתעצם ותיארך, עליך לשמור על מסגרת
שרשרת המידע האין-סופית השרועה לפניך - ולא לצאת ממנה; לא
לחרוג ממנה; לא להשתטות ולא להשתכר... לא לחצות את גבול
האבסורד וההגיון; ושני הנתונים האלה ברורים הם מאוד.

במילים דומות, ואם ברצונך להמשיך ולכבוש את שרשרת המידע האין
סופי, עליך לשמור על שרשרת המידע הנתונה, ולא לצאת מגבולה
הברור, והמוגדר על ידי חושיך והגיונך ומוסרך; ברגע שאתה פורץ
את הגדר הזה ויוצא, והחל מרגע זה ומהנקודה הזו - אתה נעצר
ואינך מתקדם לשום מקום. אשר על כן, ובמטרה לחיות בגן-עדן - בגן
המידע האין סופי, עליך לעבד את המידע וגם לשמור על מסגרתו
המקורית - דרכה הוצג בפניך.

שני תנאים בשביל להתקדם אל עבר האין סוף: לעבדה וגם
לשמרה.

אילו תושב גן-עדן היה אדם בעל אינטלגנציה ונטול הנשמה, היה
מסתפק השם יתברך לשלוח לו הנחיה אחת: לעבדה בלבד; זאת כי לא
היה מגיע לידי המכשול של ההשתכרות העצמית, שהובילה אותו לשאוף
לעיבוד מידע אבסורדי... וממילא לא היה יוצא מהמסגרת הנתונה של
המידע.  

ובכל זאת, ולמרות האזהרה הברורה והחד-משמעית זאת, מצא השם
יתברך לנכון, ביודעו את נפש האדם, להעניק לו עוד עצה ברורה
שתועדה ונוסחה בלשונו של האדם, באופן הברור ביותר, שלא מותיר
מקום לספק:  

טז ויצו ה' אלקים, על-האדם לאמר: מכל עץ-הגן אכל תאכל.  יז
ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו: כי ביום אכלך ממנו מות תמות.



רוצה נסיחה? לך לחיות בגן-עדן. לך קטוף כאוות נפשך ועבד את
המידע שבידך ככל העולה על רוחך, ללא גבולות ועד אין סוף... לך
קח מה שאתה רוצה והגיע לאן שאתה רוצה... אתה עוד תגיע למחוזות
אטרקטיבים - האמן לי... אתה לא תפסיק להנות ולהתפעל... מכל
עץ-הגן אכל תאכל
, זה כל מה שעליך לעשות.

יש כל כך הרבה מה לעשות, לך אל תעצור, חבל על כל רגע... רק אל
תלך אל פינת "הרחוב ההוא" ותשב בשילוב ידיים עד שמישהו יעבור
ויזרוק לך בטובו עצם, או שפשוט תיפול ממנו חפיסת "מידע מעובד"
כלשהי - או אז אתה תקפוץ עליה כאריה ותחשוב בתוכך "כי הינה
הירווחתי ללא מאמץ ועשיתי טוב"; "וממילא המצב ההפוך לדידי הוא
תמצית הרע"...

כך "גילה" האדם לכאורה את הטוב ואת הרע, כאשר חווה את דעתו
אודות דרכי השגת המידע... וזהו מקור השם "חוה" - אשתו של אדם
הראשון, הראשונה שחוותה את דעתה אודות דרכי השגת המידע...
והשם יתברך בא להודיע לאדם הטיפש הזה את זאת: אתה טועה
מלכתחילה אדם יקר! אין הרבה דרכים להשגת המידע, ישנה רק דרך
אחת ויחידה: להושיט את היד ולקטוף; לקטוף ולהנות ולחיות ללא
הגבלה עד לאין סוף, זאת האופציה היחידה הנמצאת הלכה למעשה
ביקום; ואתה, אדם יקר, באת ויצרת עוד אופציות ווירטואליות
חלופיות; ובזאת אתה רק הגבלת את עצמך ויצרת לך "הגבלה מאין":

לפני יצירת אופצית הטוב והרע על ידך - יכלת רק לבוא ולקטוף
ולהנות ולחיות עד אין סוף; זוהי התכלית שהבאתי אותך בגינה אל
גני, אל גן העדן - אל גן המידע, של הטוב האין-סופי, של החיים
האין-סופיים. ועכשיו באת והגבלת בעצמך את הקטיפה שלך, כי גילית
לכאורה דרכים בלתי רצויות לקטיפה - גילית לכאורה את הטוב ואת
הרע: גילית לכאורה שתי דרכים: אחת טובה, והשניה רעה; וזוהי
ההגבלה העצמית בהתגלמותה. זוהי המשמעות המקורית של האימרה
"לירות לעצמך ברגל":

פעם היתה לך רק כניסה בטוחה אחת ויחידה למרחב האין-סופי,
ועכשיו הוספת לכניסה הזאת עוד מספר כניסות "רעות" ווירטואליות
שלא כדאי "לדעתך" להשתמש בהן, ובזאת רק הגבלת את עצמך; ומשמעות
ההגבלה העצמית הזו היא אחת: עצירת האפשרויות הבלתי מוגבלות
שעמדו לפניך; עצירת זרימת החיים; המוות.

ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו: כי ביום אכלך ממנו מות
תמות.


פעם יכלת לקטוף ולחיות עד אין סוף, ועכשיו הגבלת את הקטיפה שלך
בעצמך והגבלת בהחלטה אבסורדית את אפשרויות האין-סוף המקוריות
שלך; שמת להם מחסום מלאכותי: פה כדאי לעצור ופה כדאי להמשיך,
פה לקטוף ופה לא, פה זה טוב ופה זה רע, פה לחיות ופה למות.
איזו החלטה אבסורדית! איזו החלטה טפשית . הוא אשר הזהיר מפניו
המתעד: כי ביום אכלך ממנו מות תמות! אתה בעצמך, תבצע בעצמך,
את האופציה הזאת!

ואני חייב להוסיף כאן עוד הערה: אין במדובר ב-"מות תמות"
כפעולת גמול או כעונש על זאת שעברת על דברי השם יתברך והמצאת
את הרע... המדובר הוא בפועל נגזר מהפעולה שלי. המוות הוא הפועל
הנגזר מייצירת הרע, כמו שהכאב שחשים מכוויה הוא פועל נגזר
מהכוויה עצמה; הכאב כאן אינו מבטא פעולת גמול ולא עונש...

וכל זאת - כי ניתנה בידינו אפשרות הבחירה החופשית, הטובה,
שאמורה לשמש אותנו בהפשרת המידע הבלתי מוגבל העומד לרשותינו;
הנשמה שלנו התייחדה עם האופציה הזו... וזה תאם את התוכניות
המקוריות של המתכנת הראשי; ואכן זה פתח בפנינו את אפשרות
"הלקיחה האין-סופית מהגן האין-סופי". עד שיירינו לעצמינו
ברגליים, והתחלנו להשתמש בבחירה החופשית למטרה ההפוכה בתכלית,
למטרת ההגבלה; להגבלת הבלתי-מוגבל דווקא! שכחנו שהבחירה
החופשית נועדה דווקא להפשרה...  

בשביל-מה לחפש את הרע - שאיננו? בשביל-מה לחפש את המוות -
שאיננו? חיפושך הבלתי נלאה אחר הטוב והרע, יוצר לכאורה את
הרושם וכאילו יש את הטוב ואת הרע, בעוד אין שום דבר בנמצא חוץ
מהטוב. יש רק חיים; למה לחפש את המוות? למה לחפש את הרע? למה
להגביל את האפשרויות האין-סופיות על ידי יצירת אפשרויות
ווירטואליות שהן מגבילות ובלתי מציאותיות? יש רק טוב, אין רע.
יש רק חיים, אין מוות, לא אמור להיות מוות; אנחנו המצאנו
אותו.

"המוות" מייצג את "ההגבלה העצמית" הזו - תפארת היצירה שלנו,
והשם יתברך הפציר בנו שלא נגביל את עצמינו, שלא נגביל את החיים
שלנו, שלא נמות . כך הוא תיעד את ההפצרה הזו:
טז ויצו ה' אלקים, על-האדם לאמר: מכל עץ-הגן אכל תאכל.  יז
ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו: כי ביום אכלך ממנו מות תמות.

(בראשית פרק ב')

עד כאן כל מה שיש לי להגיד ולספר על המידע; מקורו, ייעודו,
ומשמעותו. השם יתברך העניק לאדם את המידע, והאדם לקח בשקיקה
מידו את המתנה הזאת. הרושם הוא שמיציתי כבר את הנושא ואין לי
אלא לברך את קוראי ולסגור את החנות; אבל ישנה רק בעיה אחת: עוד
לא התחלתי במאמרי.

המאמר שביקשתי לכתוב - אכן עוסק במידע מזווית מאוד מסויימת
שעוד לא נגעתי בה; אולם ביקשתי לפני שאתקרב לזווית הזו - לתאר
את הציר המרכזי שמאמרי עתיד ליסוב סביבו; ביקשתי לתאר את המונח
"מידע" - את המתנה הזו שהשם יתברך ביקש להעניקה לאדם מאוצר
השפע שלו . היגעתי עד גן-עדן בשביל ההקדמה הזו וביקרתי באתריה;
בחנתי מקרוב את רגעי הבריאה הראשונים כפי  שתועדו על ידי השם
יתברך בסיפרו, והבנתי סוף סוף את בעית ההגבלה והמוות: השם
יתברך העניק לאדם את המידע הבלתי מוגבל, שייעבד אותו שיחיה
בצילו שיהנה ממנו; הוא שם את האדם בגן המידע האין-סופי שלו ושם
בידו את הכלים המתאימים שיעזרו בידו להבחין בתכונת האין-סוף,
בשביל שישאף כל הזמן להתקדם ולקטוף מהמידע האין סופי תוך כדי
חיים פעילים אין סופים; זהו בעינו מצע החיים שהוצע לאדם; והאדם
בטיפשותו דחה את המצע הזה, והחליפו במצע שונה בתכלית, ואף
השתמש בכלים שעמדו לרשותו למטרתו התמוהה זו: להגביל את טווח
ראייתו, להגביל את מרחבי הגן המקורי שנולד אל תוכו, להגביל את
כמות המידע שניתן לקטוף מהגן הזה, להגביל את עיבוד המידע הזה
ואופני ההנאה האין סופיים ממנו; ולהגביל פשוטו כמשמעו את חייו
הוא; כך יצר האדם את המוות.

השם יתברך העניק לאדם את המידע הבלתי מוגבל, והאדם הגביל באופן
מלאכותי את זרימת המידע הזה.

- מדוע?!

- כבר אמרנו: מטיפשותו; זו הסיבה היחידה והמניע היחיד והרקע
היחיד. גם תינוק קטן שאוהב לאכול - יכול לשפוך את תכולת הצלחת
שלפניו ולמרר בבכי על כי נשמט האוכל שהיה מונח לפניו. לא כדאי
לבחוש יותר מדי בשאלת המניע של התינוק, ובשאלת המניע של האדם
שהגביל ביצירתיות את עצמו, ואת המידע השרוע לפניו. השאלה היא
אחרת - אליה נודעתי לפני כשבועיים.

לפני כשבועיים, מספר ימים לאחר שסיימתי את כתיבת "גוף ונשמה",
ישבתי לי נינוח מול מצג המחשב וביקשתי לטעום את רגע מנוחת
הלוחמים... טיילתי ברחבי האינטרנט ללא שום מטרה לשמה; גלשתי...
גלשתי עד עייפה וכמעט נמאס לי... ישנו מכנה משותף לכל האתרים
הישראלים, בו נפגשים עם הפשלה הלאומית של המלחמה האחרונה, שכבר
בנו סביבה קונצנזוס לאומי, הדליקו מדורה וישבו להתחמם מסביב.
ללא מדורה או משואה - עם ישראל לא יכול... חייבים מעת לעת
להתחמם ממדורה כלשהי...

אם כן התחממתי איתם וקראתי אין סוף מאמרים ודעות ותיזות אודות
הפשלה והביזיון הלאומי - כל תיזה כיסתה זווית משלה, והאם צריך
וועדת חקירה ממלכתית או ממשלתית או ציבורית! בינתיים פועלת
ועדת-כנסת שהוקצו לה המשאבים הדרושים מכוח החוק, ומטעמה התחילו
לעבוד מספר תתי ועדות, וגם ועדה מיוחדת מטעם מבקר המדינה
התחילה במלוא המרץ לגבות עדויות מכל רחבי הארץ. כל הדעות
תמימות דעים עם הדיעה הזותי: צריך וועדת חקירה ממלכתית; הגם
ולא תמיד תמצא מי שיעמוד על ההבדל הדק בין הממלכתית לממשלתית
לציבורית או למשפחתית! ובאמת - אמרתי לעצמי, למה שלא יעשו
וועדת חקירה משפחתית, הרי כולנו משפחה אחת!

עד שהשתעממתי. לקח לי מספר שעות עד שמיציתי את הנושא, ומשם
הלכתי להפג את שיעמומי בגוגל! מנוע החיפוש הבינלאומי גוגל. יש
לי פטנט אישי להפג את המתח או את השיעמום מעת לעת, ואני משתמש
בו באופן הזה: מקליד במשבצת החיפוש מילה כלשהי שעולה לי בראש,
ונותן אנטר! ויאללה עליהום: אני עובר על המידע האין-סופי שנפער
אודות המילה הזאת, ובודק אם יש משהו מעניין ששווה עיון...

כשאני נמצא בשיא העצלות, וכאשר גם הראש מצטרף לחגיגה ומבקש שלא
יפריעו - אני מקליד ללא שום כיוון מילה באמצעות "האצבעות" שלי:
הן עוד לא הגיעו לשפל המדרגה של התבטלות הראש! הן הבודדות
שעושות לי חשבון בשעת דוחק, ואני מנצל אותן ואת טיבן ומפעיל
אותן בכל הכוח: מתקתק דרכן מילה כלשהי ובודק את תוצאות החיפוש;
מעניין אותי יותר מכל - זמן החיפוש ומספר התוצאות: נגיד אתה
מתקתק את המילה בוקר: מספר התוצאות (האמיתיות) הן: 2,440,000
- כלומר גוגל מצא כשני מליון וחצי צירופים, בהם מופיעה המילה
"בוקר", כל צירוף וכתובת האתר שלו, שמעליה מתנוסס נוסח של כשתי
שורות, בו מתואר תמצית הקטע בו מופיעה המילה "בוקר" באתר. אתה
קורא איפוא את שתי השורות ובודק אם זהו סוג המידע שאתה מחפש
אודות המילה "בוקר" - ואם כן, אתה נכנס לאתר הזה בלחיצה קטנה
על כתובת האתר, וקורא את המידע המלא.

היינו, ואם ברצונך לכסות את מלוא האפשרויות ולקרוא את מלוא
המידע אודות "בוקר" וכל הקשור בה, עליך לקרוא את שתי השורות של
שני מליון וחצי צירופים, ולהחליט אם המידע הנמצא באתרים האלה
הינו רלוונטי עבורך, ואם כדאי לבקר באתר שממנו נלקחו שתי
השורות. תוך מספר שנים אתה יכול לסיים את בדיקת שתי השורות של
כל האתרים, או אז אתה יכול להגיע בשעה טובה ומוצלחת אל החלק
השני של הפרוייקט, ולהחליט לאלו אתרים בדיוק עליך להכנס בשביל
לבדוק את המידע שמכילים אודות המילה היקרה שלך "בוקר". כמה זמן
יימשך החלק השני של הפרוייקט - קשה להעריך, באמת ובתמים.

נותר רק להאיר נתון אחד מעניין וחשוב: את 2,440,000 התוצאות על
כתובות האתרים שלהם, כולל שתי שורות התמצית של כל אחת ואחת מהן
- כל העבודה הנפלאה הזאת נעשתה ע"י מנוע החיפוש הבינלאומי גוגל
תוך פרק זמן של: 0.16 שניות. כעשירית וחצי של חלקי השניה.
פרק הזמן המדויק הזה עבור כל חיפוש וחיפוש - מופיע בראש העמוד
ליד מספר התוצאות, הנמדד בד"כ בשבע ספרות, לפעמים יותר ולפעמים
פחות - תלוי עד כמה נפוץ המידע שבמילה.

לפני כשבועיים ישבתי על גוגל ושיגעתי אותו... פוצצתי אותו
בחיפושים, ובדקתי לאחר כל חיפוש בכמה זמן הוא נתן לי את התוצאה
הדחופה שלי! והוא הסמיק כל פעם מחדש - כאשר עבר את שתי
העשיריות של השניה... אהבתי להביך אותו. התעוללתי עליו,
התעמרתי בו, התנכלתי לו, אנסתי אותו, או בקיצור - שיגעתי אותו.
מילה אחת משמאל שניה מהימין הקיצוני שלישית מהמידע וכל השאר
ללא שום כיוון או אף משמעות... פשוט אונס לשמו! הייתי צריך
מחשב-על של כמה מליארדי ג'יגה - אם הייתי מחליט לאחסן את כל
המידע שהיגעתי אליו. ועצם המחשבה של קריאה ועיבוד מסה כזו של
המידע - הטריפה אותי עד העצם... אינני חושב שקיימת אינטלגנציה
אנושית שיכולה לכסות הספק כזה... ואני מדבר על מידע שאספתי תוך
חצי שעה, מרגע התלבשותי על גוגל המסכן - ועד שפג שיעמומי
ועזבתי אותו לנפשו. מסות אדירות של מידע אפשר לאסוף תוך שניות,
וניתן להחשף להרי מידע אם תחליט לשחק עם גוגל מספר דקות...
ערים ואוקיאנוסים של מידע ניתן לבנות בסביבות חצי השעה.

שאלתי את עצמי לאחר חצי שעה גורלית של שעשוע בגוגל: על אילו
מתנה בדיוק דיברתי - כאשר דיברתי על מתנת השם יתברך והמידע
האין-סופי שביקש להעניק לאדם מהגן האין-סופי שלו... תוך חצי
שעה היגעתי למידע אין-סופי דרך מנוע החיפוש של גוגל. בגוגל
ישנו מידע אין סופי! האם גוגל הוא זה גן-עדן? האם מנוע החיפוש
של גוגל הוא הוא גן העדן של המידע האין-סופי?

אולם השאלה שהעיקה עלי היא אחרת: נחשפתי תוך חצי שעה לאוקיאנוס
שלם של מידע מגוון רחב אין סופי ולא הרגשתי בשום הנאה...
נהפוך: הרגשתי שיעמום כבד ומעיק. לא נהנתי מעצם החשפותי למידע,
סבלתי מהחשפות זו, והנחמה היחידה שלי היא שסבלתי מרצון; אף אחד
לא כפה עלי הסבל הזה.

המידע הרב הזה שנחשפתי אליו, הכיל ללא ספק מידע ערכי וחשוב,
שיכלתי לעבד אותו ולהשתמש בו באופן זה או אחר, במצב זה או
אחר... אולם עצם המחשבה לעיין במסה הזו של המידע - הטריפה אותי
ואת חושי, וכתוצאה מזו וויתרתי מיד על עיבוד וניצול המידע הזה
- תהא התוצאה אשר תהיה... אעדיף להשאר עם כוחותי השיכליים
המוגבלים ולשמור עליהם, מאשר לסכן אותם בעיבוד מסה כזו של
מידע, ושיהיה המידע החשוב ביותר והחיוני ביותר עבורי. אני לא
אשתגע בשביל מידע .

אבל הבה נעזוב לרגע את חשיבות המידע ואת כל השאלות הבכורות
הנגזרות מערך המידע ועצם עיבודו... יתרה מזאת: הבה נניח שמתוך
מודעותי לחשיבות המידע ולנחיצותו, החלטתי לשבת ולעיין בו ולנתח
אותו - מה שנקרא בעגה המקראית: לעבד אותו. ואני רוצה לשאול
שאלה: האם אני מזהה בתהליך עיבוד מסה כזו של מידע - "הנאה"?

- לא, אינני מזהה הנאה, אני מזהה קושי וזיעה וסבל הגובל בעבודת
פרך; נכון להגיד: אני מקריב את ההנאה העצמית שלי על מזבח עיבוד
המידע, ועל המצבה שלי ייכתב: המנוח מת ביסורים מרים מנשוא
במהלך משימתו לעיבוד המידע ופיצוחו - תהליך שנגס ביס מחייו...

אם כן אני מגיע למסקנה הפוכה ומהופכת: עיבוד המידע אינו תהליך
מהנה דווקא - כי-אם מפרך וקשה. תהליך זה יכול לקצר את החיים
ולא להאריכם; אומרים שמי שמפעיל הרבה את הראש - שערו מלבין...
ובכל אופן מכאן ועד לחיים אין-סופיים המרחק רב...

תכלית האדם, כתבתי בפתיחת דברי, היא למצוא בזמן העומד לרשותו
את המידע האפשרי, ולעבד אותו במידת האפשר. "זוהי איפוא
תכלית החיים וזהו סודה: לאתר את המידע ולעבד אותו."
- היכן
איפוא לאתר את המידע? בגוגל? האם בגוגל נמצאת תכלית החיים?

ויצמח ה' אלקים מן-האדמה כל-עץ נחמד למראה וטוב למאכל ועץ
החיים בתוך הגן.
הוא הצמיח את המידע הטוב והמהנה עבור האדם
שייעבד אותו ויהנה ממנו ויקטוף ממנו ללא הגבלה; וכך, מלקק את
אצבעותיו, הוא יחיה ויהנה מכל רגע - חיים אין-סופיים... זהו גן
העדן שהאדם אמור לחיות בו עדי עד... מה זה - רדיו?

קיים איפוא, ומלבד המידע הנמצא בגוגל שבלחיצת כפתור ניתן להחשף
אליו, קיים הרבה מידע פזור ביקום - הוא המידע של עץ החיים
לכאורה, שתועד ע"י הפסוקים שלעיל; אולם עיבוד המידע הזה לא מסב
הנאה דווקא למעבדו, ולא תמיד מסב הנאה למשתמש בו ולמי שנחשף
אליו - ראה את "ההנאה" מהמידע שעובד אודות האטום... ישנו הרושם
שמשימת עיבוד המידע הינה משימה קשה דווקא - לא קלה, לא מהנה...
אם כן מהו פשר הסתירה הזאת? אני מדבר על סתירת החיים, על סתירת
היקום; אינני מדבר על סתירה שיש לנסות ולהתמודד איתה... זו כמו
הסתירה המוסרית שהתעוררה היום בארץ, אודות מוסד הנשיאות
והמוסר... איך מיישבים סתירה מהמשפחה הזו?! האם קיים מנגנון
התמודדות עם סתירות-אב כאלו? האם מתמודדים בכלל עם סתירה כזו?


השאלה שהתעוררה עקב הניסיון שלי עם גוגל ושעמדה על המשקל, היא
כשאלה ש"התעוררה" אודות מהות השם יתברך: האם השם יתברך הוא טוב
או רע? זהו בעינו משקל השאלה שהתעוררה ועירערה אותי: האם תכלית
עיבוד המידע היא ההנאה הסגולית שתוחמת בין גדירותיה את הגדרת
החיים האין סופיים - או שהמילים האלו הן תמצית הזיוף והעבודה
בעיניים?

חייתי מספר ימים עם משקל השאלה הזאת - והכבידה עלי מידי יום
ביומו. ביקשתי לדעת - על איזה מידע בדיוק כתבתי בשלושת ספרי
האחרונים?  "בשביל לקבל מידע, יש לקשור קשר עם מקור המידע,
והספר הראשון "פענוח רוח הקוד" מדבר על הקשר הזה; את שלבי קבלת
המידע פרשתי על פני הספר השני "שאלה עקרונית"; ואילו בספר
האחרון "גוף ונשמה" הבאתי את המידע עצמו וכתבתי אותו באותיות
עבריות." - - באותה מידה יכלתי להשתמש בגוגל ולמצוא מידע רב
בעל ערך! ואני חשבתי שהמידע שלי היה מסווג...  

על איזה מידע בדיוק כתבתי? את איזה מידע בדיוק תיעד השם יתברך
בפרק השני של בראשית? על איזה עץ בדיוק דיבר - על איזה מידע על
איזה גן? איזו מתנה זו אשר ביקש השם יתברך להעניקה לאדם מאוצר
השפע שלו? מהו המידע הזה השרוע לפנינו שנהנים מעיבודו? עד כדי
כך לקבל את החיים האין-סופיים - כל עוד תהליך העיבוד הזה נמשך
ונמשך... רק לקטוף מהגן האין-סופי... מה לקטוף? מגוגל? מה
לעבד? מי זאת "ההנאה"?

חייתי עם השאלה הזו מספר ימים, ונכון להגיד - הסתובבתי עם משקל
השאלה הזאת על הכתפיים מספר ימים... ימים לא קלים.

באחד המאמרים שלי ציינתי שהצלחתי לזהות את אחת התכונות
המובהקות של השם יתברך: הוא אוהב שמתייעצים איתו ושמשתפים אותו
בבעיות אישיות ואף שמבקשים ממנו את עצתו האישית בשאלה אישית
ומוגדרת... התכונה הזאת עמדתי עליה מקרוב ובמספר הזדמנויות...
התכונה הזאת עמדה במבחן התוצאה, באופן אישי ביותר, מוגדר
ביותר, ובמספר הזדמנויות! הגיע הזמן עכשיו להשתמש בערוץ הרשמי
הזה...

וכך עשיתי: עמדתי מול השם יתברך וביקשתי ממנו את עזרתו ביישוב
הסתירה הזאת: מה ההבדל אלוהי ובוראי בינך לבין גוגל? מה ההבדל
בין המידע הזורם מאוצרך, מגנך, לבין המידע הזורם מגוגל? מדוע
אתה אומר לי שבעיבוד המידע הזורם מאוצרך מתגלמת תכונת ההנאה
והחיים - בעודי חש את הקושי ואף את השיעמום בעיבוד המידע השרוע
לפני, בכל מקום לא רק מגוגל... והלא מקור כל המידע הוא מאצלך,
מגנך, כולל המידע הנמצא באתר גוגל! הלא כן?

לא היגעתי חלילה לכפירה ואינני מדבר על התמודדות במישור הזה -
ולא כי אינני מסוגל להגיע אל המישור הזה; אני מוכן ומזומן
להתמודד ולהימצא בכל מישור נתון ובלבד שיהיה תקני; הסתירה
הקטנה ביותר יכולה להביא אותי אל המישור הקיצוני ביותר - זוהי
מהותי ומהזן הזה אני עשוי; אולם חשתי במקרה הזה נבוך - כי
היכרתי בתוכי את מסלול הדרכים והסתעפותם, אך לא ידעתי איך
עושים סדר בדברים; לא ידעתי לסדר נכונה את הדברים... במילים
אחרות, ידעתי בתוכי את מהות המידע ששואבים מאוצר השם יתברך
וידעתי את סוד ההנאה מהמידע הזה - הרי טעמתי לא פעם מספר
טעימות שלא אשכח... ידעתי להצביע על ההבדל בין המידע הזה לבין
המידע של גוגל; בין אופי עיבוד המידע הזה - לעיבוד המידע של
גוגל; ידעתי את מהות העיבוד; ואף יכלתי לשייך את המידע של גוגל
למקורו האין-סופי - ולא לראות בזאת סתירה... איך זה? אינני
יודע להסביר! זאת היתה בעייתי: לא ידעתי לסדר את מחשבותי באופן
תקין ומסודר; קיימת בעיה כזאת!

הייתי צריך סדר ומסדר; הייתי זקוק לעשות סדר בדברים ולנסח את
התשובה המלאה והמסודרת, כך שתיראה ותיכתב - קודם כל בראשי,
באופן מסודר; וכך באופן הזה אגיע שוב לשקט הנפשי שיצא לחופשה
זמנית בעקבות המאורעות הללו... ביקשתי פשוט להבין את מהות
הדברים לאשורם, לסדרם בראשי באופן תקין ולסגור את התיק הזה; זו
היתה בקשתי מהשם יתברך; והפעם הוא העלים את פניו ממני למספר
ימים... לא הבנתי מדוע ועל מה - הגם ובקשתי היתה תקנית...

ושוב נסיתי לגייס את הטוב שבי כל יום מחדש בחמש בבוקר... גם את
מאפייני השעה הזאת הזכרתי באחד מאמריי... זו השעה בה אני יוצא
מהבית בבוקר ופוסע אל עבר בית הכנסת - כ-15 דקות הליכה יפה
ומהנית... ניתן ב-15 דקות האלו לחשוב באופן מקסימלי - אם נכון
הביטוי, ולהגיע אל מעמקי הדברים הסבוכים ביותר... אולם גם כך
לא היגעתי למסקנה המיוחלת, ולא נותר לי אלא לחכות...

עד שהגיעה התשובה המלאה והפשוטה... בתוך 15 הדקות הדחוקות
ביותר...

אני מתעצל לפעמים וקם מאוחר... את שיא האיחור רשמתי ביום הזה
דווקא... ביום רגיל ובחמש בבוקר - אני כבר ברחוב מהלך לאיטי
ולהנאתי... אבל ביום ההוא השעה היתה כבר רבע לשש! רבע שעה
משחרית; פשוט התעצלתי בקימה... ירדתי מהבית בריצה, ועיני
מתרוצצות ימינה ושמאלה לדוג מונית שתגאל אותי ותניחיני במחוז
חפצי... אך המונית בוששה להופיע כנגד התכונה המקובל עליה בשעות
האלה... לא היה לי אלא לקחת את הרגליים העייפות ולרוץ... אך מי
אמר שאסור לחשוב ולהפעיל את הראש בריצה?  

דרך ההנאה הטבעית ניתן לפצח את קוד עיבוד המידע התקני שאני
מחפש; למסקנה הזאת היגעתי בריצתי - וכתמיד, צעדים אחדים מבית
הכנסת - על שום מה...

מדוע דווקא היום... זו השאלה הראשונה ששאלתי את עצמי; מדוע
דווקא בדוחק; מדוע דווקא ביום שקמתי מאוחר?

אולי ביקש להבהיר לי את אחת מידותיו: הנדיב ניכר בנדיבותו
דווקא בשעת דוחק; דווקא בשעה שאינך מצפה לו, כי אתה חושב שאינך
ראוי כי מעמדך נחות...
ותשובתו לאדם היא: הכיוון שלך הוא זה שקובע את מעמדך; והכיוון
שלי היה כנראה נכון. כן הלכתי מאוחר אך הכיוון שלי היה כנה
ואמיתי; רציתי להגיע ולפגוש אותו בבית הכנסת; וגם בדרך, אפילו
בריצת האמוק, ביקשתי בכנות לסדר את מחשבותי ולהגיע אל הסדר
הנכון; ביקשתי את השקט הנפשי - וזו בקשה תקנית; הוא אישר את
זאת.

דרך ההנאה הטבעית ניתן לפצח את קוד עיבוד המידע התקני, ואת
סדר המידע עצמו;
כאן נעוץ סדר הדברים שנעלם מעיני - למספר
ימים כבדים; לא קלים...

ההנאה הטבעית; מהי?

האדם נמצא בגן של מידע - כולל המידע הנמצא בגוגל ובספרים ובכל
האתרים שביקום; ואת המידע הזה הוזמן האדם לעבד ולהפיק מעצם
עיבודו - הנאה! הנאה מבית היוצר של גן עדן... המידע הגולמי
האין-סופי הניצב בגן, כולל המידע המעובד שעתיד להפיק בעצמו,
חבילת מידע זו מהווה את הפלטפורמה של החיים המהנים האין-סופיים
שהאדם הוזמן לצרוך אותם עד אין-סוף... הובטחה לו ההנאה הזו;
הובטחו לו החיים האלה; הובטח לו היצמדות ערך האין-סוף לשניהם
כאחת: הנאה אין-סופית, וחיים אין-סופיים. כל ההבטחות הללו
נכתבו ותועדו כהווייתם בבראשית פרק ב'; רק נותר דבר אחד: להביא
את האדם אל הגן הזה, ולתת לו לקטוף, להנות, ולחיות. עמדנו על
התיעוד הזה לעיל בהרחבה.  

וכך היה: הוא הכין את הגן כפי שכתוב בתיעודו, הביא אל תוכו את
האדם, ואמר לו: קטוף בני, תהנה ותחיה. אולם עליתי היום על
"תקלה" שמונעת ממני לכאורה "לקבל" את מלוא רשימת ההבטחות של
השם יתברך - כפי שנרשמה במקור ותועדה על ידו: הבטחת לי מידע
אין-סופי ואכן ראיתי את המידע האין-סופי לנגד עיני והפנמתי את
ההכרה הזאת: החומר נישא על גל המידע האין-סופי, והיקום שמייצג
את החומר מסביבנו - אין לו סוף; כמובטח...

אולם מצאתי סדק בסעיף ההנאה... הובטחה הנאה אין-סופית מעיבוד
המידע, ואני מוצא דווקא קושי אין-סופי בעיבוד המידע הזה! מעבר
לזאת, אינני מוצא את עצמי בים המידע השרוע לפני: מהיכן להתחיל?
איזה מידע לתפוס? מה לעבד? אני הולך לאיבוד... אתה אומר "קטוף"
ואני קוטף ומעבד ללא כיוון וללא שום הנאה... מה פשר הדברים?
זאת שאלתי.

נעניתי בנוסח הזה: חסר לך, במילים אחרות, את קוד העיבוד של
המידע - היינו אופן העיבוד, סדר העיבוד, תנאי העיבוד, שיטת
העיבוד... זאת ועוד: חסר לך הידע והתבונה להרכבת שרשרת המידע
התקנית והמסודרת הטעונה עיבוד (מהנה); אתה תופס את השרשרת הזו
באופן מוטעה - פעם מהראש פעם מהזנב ופעם באמצע או מהצדדים...
אינך תופס את שרשרת המידע לפי סדר הווייתה; כל זה חסר לך ונעדר
מתבונתך; זאת הסיבה שאינך נהנה מעיבוד המידע כפי שהבטחתי לך;
ובשביל לעמוד על אם הדרך ולחזור אל המסלול - הינה לך המרשם:
חפש את ההנאה הטבעית בהוויית הטבע כפי שקיימתי אותו - וזהה את
ההנאה הזו; בזיהוי הזה טמונים שני הנעלמים שלך: קוד העיבוד
ושרשרת המידע המסודרת.

הבה נלך אם-כן בעקבות ההנאה הטבעית; היכן ניתן לפגוש הנאה
טבעית בטבע?

סיפוק! כל דבר שבעקבותיו יש לי סיפוק אישי - גורם לי הנאה
טבעית. אני יכול לחוש סיפוק מקריאת מאמר או ספר מסויים, בתנאי
שנושאו ועמדותיו קרובים אל ליבי... אני יכול לחוש סיפוק אם אני
כותב מאמר, כי הוא מבטא נאמנה את עמדותי ונושאו כמובן קרוב אל
ליבי - אחרת לא הייתי בוחר לכתוב עליו... פעם התבטאתי בנידון
וקבעתי, שאינני מסוגל לשמש כתב-חצר או אף כתב-עיתון, זאת כי
אינני מסוגל לכתוב בהזמנה... אני חייב "להתמזג" עם הנושא שאני
בוחש בו... והתמזגות כזו יכולה להתרחש רק במגרש הביתי.

רמת הסיפוק הולכת ומתעצמת - ככל שטביעות אצבועותיך באובייקט
ניכרות יותר. אובייקט זה - יכול להיות עבודה מסויימת שביצעת,
או חומר מסויים שעמלת עליו, או בישול עם מתכון מאוד אישי שהכנת
במו ידיך, ואף הבן שלך יכול למלא את משבצת האובייקט ולהביא
אותך אל שיא הסיפוק, במעמד קבלת תעודת ההצטיינות ממנהל בית
הספר - ואתה עם דמעות בעיניים ממלמל בתוכך: זה מעשה ידי...
שווה היה להשקיע בילד הזה! זה שיא הסיפוק - שיאה של ההנאה
הטבעית.

מתוך שרידת "המצבים לדוגמא" שהיצגתי אותם לעיל ושהביאו אותי
לידי סיפוק, אני מזהה מכנה משותף אחד לכולם: בכל המצבים הללו -
ניכרת היתה תכונת האינטימיות שלי עם האובייקט; יתכן ואני יצרתי
את האינטימיות הזו במו ידי, ואולי היא נוצרה מאליה כנגזרת
טבעית מרוח התנהלות הדברים... ובכל אופן, בלעדי האינטימיות
הזו, ששררה ביני לבין האובייקט - לא הייתי מגיע אל רמת הסיפוק
שחשתי בה עמוקות בתוכי.

ומדוע אני מתעקש על הביטוי "הנאה טבעית"... האם קיימת הנאה "לא
טבעית"?

לא! אין קיום להנאה "לא-טבעית", כפי שאין קיום לאוויר ללא
חמצן... אין מקום למונח האבסורדי "הנאה לא-טבעית"... המונח
האבסורדי הזה נולד בתוכינו, כמוהו כהרבה מוצרים אבסורדים שהאדם
יצר בדמיונו - זכורה לכם יצירת הטוב והרע...?

ובכן, אנו מנסים מידי פעם ליצור "הנאה מלאכותית" או בשמה התקני
"הנאה לא-טבעית" ולפעמים מצילחים; הכיצד!

אנו מארגנים מסיבות וריקודים ומוזיקה, מייצרים סרטים ונובלות
ומחזות... ישנו ענף מקצוע שנקרא "ענף הבידור" - והכוונה היא
לענף שמייצר "הנאות"... הנאות מלאכותיות גרידא, בלתי טבעיות!
ושוב - הכיצד?! כיצד ההנאה הלא טבעית שאין לה קיום - מתקיימת
כאן בעליל?!

תשובה: כי לפעמים נוצרת האינטימיות האישית בינך לבין "היצירה
המלאכותית" שלהם, ואתה מוצא את עצמך בכנות ובתמימות מזוהה עם
היצירה הזו עד כדי סיפוק של ממש. אתה יכול לצפות בסרט מסויים
בקולנוע ולהנות ממנו ואף להזיל דמעות במהלך הצפייה, ו/או
להתפקע מצחוק ו/או להזדהות עם "הקורבן" ולבקש בכל מאודך שהרוצח
ייתפס ויכנס להרבה שנים מאחורי סוגר ובריח! הכיצד?

תשובה חוזרת: כי נוצרה אינטימיות אישית בינך לבין היצירה הזאת,
דבר שגרם לך להזדהות עם התוכן שיתן את ביטויו בעמדה שתקח אודות
היצירה הזו. בסיומו של התהליך הזה אתה מצהיר: סרט קשה אבל
נהניתי ממנו! נהנתי מהמחזה! איזה סרט יפה - נהניתי ממנו! הראיה
לקיום התהליך הזה שבמהלכו נוצרה האינטימיות היא, שלפעמים אתה
דוחה את היצירה - ללא שום קשר לערכה הגלובלי... אתה יכול לשמוע
שיר אדיר הנמצא בראש מצעד השירים, ולא לקבל אותו... לא להנות
ממנו; אתה טוען במקרה כזה: השיר הזה לא דיבר אלי! ואם לתרגם את
הצהרתך האחרונה למילים מקצועיות - הרי הצהרתך היא: "לא נוצרה
אינטימיות אישית ביני עם השיר".

וכפי שהזכרתי: לפעמים נוצרת האינטימיות האישית ובעקבותיה
"ההצלחה" של המאורע - דבר הגורם לתחושה המטעה, שניתן לכאורה
ליצור "הנאה מלאכותית" שאינה בת הטבע...

אני חי בפנמה, ומידי פעם מתמזל מזלי ומוצא את עצמי מוזמן
לחתונה או לבר מיצווה... חתונה ממוצעת כאן יכולה לעלות עשרות
אלפי הדולרים, וחתונה טובה יכולה להפקיע את סף המאה אלף עד
לערכים דמיוניים... זכורה לי חתונה כזו שהושקע בה מכל טוב - רק
שהמוזמנים יהנו ויגרמו להם לדבר אך טוב על החתונה... זכורה לי
החתונה הזו שהרגשתי בה דווקא את שיא הניכור - ההפך הגמור של
ההנאה! בניגוד גמור למטרת המארחים והשקעתם... הכיצד?!

הכיצד שאלתם? מה כיצד מה למה ומה איך... פשוט לא מצאתי בחתונה
הזו שום דבר שיכלתי להתחבר עימו באינטימיות... אפילו האוכל לא
"דיבר" אלי - הם הגישו אוכל גורמה יוקרתי...
"ההנאה הלא טבעית" הזו איפוא לא הצליחה הפעם להערים וליצור את
הרושם המטעה - וכאילו ניתן ליצור הנאה מלאכותית גרידא...  -
זאת כי לא נוצר התנאי היחיד לקיום המצב היחיד של ההנאה:
התמזגות אינטימית שגורמת לסיפוק אישי - תהליך המתורגם בשפה
האנושית: "הנאה".

לסיכום, גם תמונה יפה שראית ונהנית ממנה, או נוף מקסים שנקלעת
אליו והוקסמת ממנו עד כדי הרגשת הנאה... בכל המצבים הללו ניתן
לזהות בבירור את האינטימיות האישית שלך שנכנסה אל התמונה או אל
הנוף והתמזגה איתם - דבר שגרם לך לחוש סיפוק ו... הנאה. אני
מזהה איפוא מכנה משותף אחד לכל מצבי "ההנאה הטבעית" - שאין לה
אגב תחליף מלאכותי; והמכנה המשותף הוא: אינטימיות אישית ניכרת
שהתחוללה עם האובייקט, דבר שיצר תהליך של "סיפוק", המתורגם
בשפה האנושית למונח: "הנאה".

מילות המפתח איפוא בתהליך ההנאה הן: אינטימיות וסיפוק.

הבה נחתור אל עומק המונח "אינטימיות" ונעמוד על מרכיביו
ותכונותיו. אינטימיות נוצרה מרצון להתבודדות. אדם שמבקש להיות
במצב אינטימי - מבקש למעשה להתבודד עם האובייקט שלו, או במילים
אחרות - לבודד את האובייקט שלו מכל הגורמים סביבו; והשאלה היא,
מדוע? מדוע הוא רואה לבודד את האובייקט שלו מהסביבה? מהו מקור
החלטתו זו?

חיפשתי ומצאתי תשובה אחת לתהייה הזו: כי הסביבה מפריעה לו
בתהליך הרצוי הזה שהוא חותר אליו, ולכן הוא מנטרל את ההפרעה
הזו על ידי בידוד הסביבה מהתהליך שלו.

- באיזה מצב האדם מבקש להתבודד, לבודד את הסביבה ממהלך נתון?
או במונח המקצועי - לנטרל את אפקט הפרעת הסביבה ממהלך נתון?

- ניתן לזהות מצב זה להתבודדות: כאשר האדם מבקש לקיים מהלך
כנה
ואמיתי, שאוהב וחפץ מאוד בקיומו ואף מוצא בו, מלבד הצורך,
הנאה אישית; אך הוא חושש מהפרעת הסביבה למהלך האישי שלו... אדם
מתבודד כאשר מבקש לחשוב על משהו באופן כנה ורציני. אדם רעב
למשל - יעדיף להתבודד ולאכול; הוא יעדיף שלא יסתכל לו כל העולם
בצלחת; אך לא יהיה איכפת לו לאכול בחברת אישתו ובניו...

- את כל הסביבה "המתבודד" מבקש לנטרל? כל הסביבה מפריעה לו?

- לא כל הסביבה; ובעצם, תלוי במהלך הרצוי ובעמדת הסביבה למהלך
הזה - כפי שראינו בדוגמת המתבודד הרעב שמבקש לאכול. במקביל,
קיים עוד "רעב" שלא איכפת לו לאכול בחברת אנשים זרים, ואף לחסל
סדוויץ' באמצע הרחוב...

מול האיש הלא-ביישן זה שמוכן לחסל - לא עלינו סנדוויץ ברבים,
וכפעולת איזון - החברה האנושית סימנה איש אחד בתוכה וקראה לו
"ביישן"; ואני הולך להעסיק את הביישן הזה אצלי למספר דקות,
ולהגדיר באמצעותו את משחק המתבודד, את הסביבה "המפריעה", ואת
הייחס בין הסביבה - למתבודד והמהלך שלו.

ביישן, זה אחד שלא מצליח לדבר ברבים או לעשות דבר מסויים
ברבים. ישנן רמות לביישן: אם אני "מתבייש" לעשות את צרכי ברבים
- האם אני נקרא ביישן?

- כן! בדירוג המקצועי אני תופס את הרמה הקטנה ביותר של הביישן.
ומדוע? מדוע גם אני נקרא "ביישן"?!

- כי הייחס של הסביבה למהלך של "הביישן" - הוא אשר קובע את רמת
הביישן, לא הוא בעצמו ולא מהלכו . זוהי הטעות ההסטורית של
החברה האנושית מימים ימימה: החברה הדביקה את אות הביישנות
לביישן - וכאילו הוא סובל ממחלה חברתית או נפשית מסויימת;
ולמעשה המחלה הינה מחלת החברה עצמה, וסממני המחלה ורמתה -
נמצאים בחברה "שהביישן" חי בתוכה.

במילים אחרות שיישמעו מוזרות בשלב זה, הביישן הוא אדם שביקש
לקיים מהלך אישי רצוי באופן כנה, בתוך סביבה מפריעה. הוא ביקש
להציג ציור שצייר או לקרוא שיר שכתב, או ביקש לאמר דעה מאוד
כנה - בתוך סביבה מפריעה, שדוחה ברמה זו או אחרת את הכנות שלו
. רמת דחייתה לכנות בכלל ולכנות חברינו בפרט, היא אשר תקבע את
רמת הביישנות של הביישן . לכן "ביישן" הוא פחות ביישן בסביבה
קרובה (שפחות או יותר מקבלת את כנותו), יותר ביישן בסביבה
רחוקה (שמפריעה לכנותו), וביישנותו כמעט נעלמת בסביבה שמקבלת
את כנותו מאליה.

אכן, אנו מגלים סממנים פנימיים אצל הביישן שיש להם קשר ישיר עם
תופעת הבושה, והדבר מחזק בנו את הקביעה החברתית המקובלת,
המאשימה את הביישן במחלתו לכאורה... כמו הזעת-יתר, הקול נעלם
כאשר מתבקש לדבר בציבור, פעימות הלב מוכפלות, חוסר אוויר
בריאות, ואף ישנן תופעות קיצונייות של רעידת הגוף ואולי
התעלפות...

ועוד, אנו מגלים סממנים גופניים פנימיים זהים לסממנים האלה של
"הביישן" - אך בסיטואציות אחרות: כאשר מישהו מאיים עליך ונוצרת
סכנה ממשית לחייך - מופיעים אותם הסממנים ואותן התופעות:
הזעת-יתר, הקול עלול להעלם, חוסר אוויר בריאות, תאוצת פעימות
הלב, רעידה בגוף ואולי אף התעלפות . מעבר לשאלת "המדוע" שהמדע
ניסה להתמודד איתה, על שאלה אחת אין וויכוח: הסכנה החיצונית
הנשקפת היא אשר גרמה לגוף להגיב באופן זה - ולא תקלה מחלה או
חוסר יציבות בגוף עצמו.  

אשר על כן, ניתן לזהות את הביישן והלכה למעשה, כחיישן של הבעיה
התפקודית המוגדרת זו של החברה: הסביבה הזאת אינה מקבלת את
הכנות הרציונלית, דוחה אותה ומפריעה במהלך יישומה: זו ההגדרה
של הבעיה התפקודית - או אם תרצה של המחלה התברואתית של
החברה
; והביישן שלנו משמש במקרה זה כחיישן חיצוני למחלה הזו -
ולא במקרה: כי הוא אדם רגיש במיוחד, שחש את ההפרעה הקטנה ביותר
ומסמן אותה; כמו שאנו חשים את הקור העז והגוף שלנו מתקווץ...

בנוסף, ביישן הוא גם איש כנה שלא מסוגל לעבור דרך המלך על שום
סטיה, ולכן הוא מאתר את הסטיה החברתית של הסביבה בה הוא חי ואף
מתמודד איתה, מפענח אותה, וסממניה המדוייקים ורמתן - מתועדים
דרך התופעות הנרשמות בגופו.

ישנם גם כאלה שלא מתביישים - ולא מזיעים גם לא מכפילים
פעימה... מה פשר הדבר? האם הדבר מעיד שהפסיקו האנשים האלה
להיות כנים?
לא! וגם כן! הם הדחיקו את הכנות שלהם באופן טכני גרידא, אם זה
באופן מודע רציונלי ע"י תירגול פיזי ממשי - וישנם מכונים
שמלמדים את הטכניקה הזו, כמו איך לדבר בציבור... איך לנטרל את
חיישני הגוף...

או באופן בלתי מודע... פשוט התרגלו לפעול בלעדי מנגנון הכנות
שלהם; וכך נעלמת מאליה תופעת הביישנות וכל הנלווה אליה... והם
מרגישים טוב עם התנהלותם החדשה... הם כבר מדברים שוטף ולא
מזיעים ולא רועדים... התכונה המגבילה לכאורה מנוטרלת; הם
מרגישים מצויין... וכאן טמונה הסכנה החברתית, כי חיישניה נעלמו
בתהליך טבעי מבלי להשאיר עקבות... וכך נוצרת מוטציה חברתית
חדשה של מציאות חיובית מדומה, בה אין בושה ואין ביישנים;
ולמעשה המדובר באותה החברה שנושאת את אותה המחלה, אך ללא
חיישנים בתוכה. תהליך ההדחקה הטכני נעלם, וממלאת את מקומו
מציאות מדומה שמקבעת את המחלה ללא שום נוגדנים.

ושלא נשכח: המדובר במחלת המחלות; המדובר בתחלואה חברתית שבכוחה
לרוקן את החברה מכל תוכן: תיארתם לעצמכם חברה שלימה שאין לה
ולכנות שום קשר? תיארתם לעצמכם חברה שלימה שכל רובדי חייה
משתקפים כמשחק על במת תיאטרון? תיארתם לעצמכם חברה שאיננה
מבינה את מהות הכנות? שאיננה מבינה מה זו החיה הזו? תיארתם לכם
מחלה סופנית אכזרית כזו, שהולכת ומעששת בגוף החברה ללא שום
אזהרות וסימנים? חברה ללא חיישנים (ביישנים) היא כגוף שלא מעלה
חום משום מחלה - תמיד הוא נראה בריא ויפה... עד שמגיע החיידק
הטורף ו...קורס. גוף כזה נותר כל החיים שלו ללא נוגדנים, ולא
טעם תרופה מעודו; גם לא יטעם - למזלו הרע...

אם כן, בדרך להנאה הטבעית עברנו דרך האינטימיות והסיפוק;
מתחנת האינטימיות היגענו להתבודדות, ועל ידי פיענוח מרכיבי
ההתבודדות היגענו אל הכנות והרצינות; אדם מתבודד כאשר מבקש
לחשוב על משהו באופן כנה ורציני.

הבחנתי בעוד תכונה אחת בדרך להנאה - היא התכונה האחרונה החסרה
להשלמת הרשימה: מועקה פנימית בלתי מוסברת המבשרת את תום תהליך
ההנאה. עוד לא התחלת את התהליך - וכבר אתה מרגיש במועקה
כזאת... את הנגיסה בשלמות השמחה... זה כמו המס שעליך לשלם עבור
עסקה טובה...

מהו מקור התחושה המוזרה הזאת? - אולי המודעות שלכל הנאה התחלה
וסוף? אולם מדוע אינך יכול להדחיק את התחושה הזאת - עד שיגיע
תורה בסיום ההנאה...?

הטבע - אם תרצה, התעקש להטמיע בנו את המודעות - שלכל הנאה
מחזוריות מוגדרת, בעלת קו התחלה וסיום; אין הנאה מושלמת... את
זאת התבקשנו להפנים דווקא בהתחלת תהליך ההנאה, ואף על חשבון
קילקול השמחה... אולם ושוב, מדוע ההתעקשות התמוהה להחדיר בנו
את התחושה הזאת - דווקא בהתחלת התהליך המהנה ולא בסיומו? מדוע
לא לפי הסדר המקובל...

הבה נאסוף איפוא את כל ההבחנות שעמדנו עליהם:

בדרך להנאה הטבעית...

1. אינטימיות

2. סיפוק

3. התבודדות

4. כנות

5. רצינות

6. מועקה של סיום

את ששת ההבחנות הללו שאיתרנו בתהליך ההנאה הטבעית, ניתן לראותן
באופן מרוכז בצרור אחד, דרך הנאה טבעית עיקרית אחת, הטמועה
באדם כאינסטינקט, ונקראת גם בשם הזה: אינסטינקט ההנאה
מייחסי-מין.

בייחסי-מין, האדם מבקש באופן אינסטינקטיבי להגיע אל (ששת)
הנקודות שעמדנו עליהן לעיל:
הוא מבקש לקיים את אקט יחסי-מין באינטימיות. (קיימים לכל
הדעות גם סטיות - של קיום יחסי-מין מלאים באולם מלא עד אפס
מקום בסוטים ובסוטות... כמו במסיבות האורגיות; אולם אנו בוחנים
כאן את התופעה "הטבעית" של האדם, את האינסטינקט הטבעי; את
התהליך הטבעי של האדם.)

תחושת "הסיפוק" שולטת כל הזמן באווירה, ואינני מדבר דווקא על
הסיפוק המיני... הגם והסיפוק "המיני" מהווה חוליה עיקרית במשחק
ההנאה, המגיעה אל שיאה עם רגע האורגזמה.

התבודדות, כנות, רצינות, כל אלו - חוליות בלתי נפרדות ממשחק
ההנאה הטבעי הראשון שהכיר האדם. המעניין הוא, שאפילו
במצבי-סטיה - כמו באונס, האנס, ובד בבד לאקט האונס המיני שלו,
הוא יבקש לייצר באופן מלאכותי את המצבים הנלווים הדרושים לאקט
שלו, כמו כנות ורצינות... הוא יחבק את הנאנסת "בחום" וירעיף
עליה מחמאות אישיות "כנות"... הוא יבקש ממנה שתאמין לכנות
רגשותיו כלפיה ברגע האקט, והוא אף יבקשה להחזיר לו באותו מטבע
ולהתמסר אליו - לחבקו...

על אחת כמה וכמה אם האקט הוא מרצון... או אז גם עיקרון ההדדיות
יפעל, ועל ידו יוכפלו וישולשו כל ההבחנות הנלוות, וההנאה תגיע
הלכה למעשה אל שיאה.

כאמור, כל ההבחנות אודות המונח הטבעי "הנאה" - מתקיימות באופן
מרוכז בהנאה הטבעית הראשונה שהאדם הכיר; הרושם הוא וכאילו זאת
ההנאה הגדולה מכולן והטבעית מכולן ולכן, טבעי הוא שכל ההבחנות
הנלוות להנאות הנמצאות ביקום שמנינו לעיל - יתנו את ביטויים
באופן מודגש בהנאה הזו. ספרנו לעיל (6) הבחנות; אולם אחת
ההבחנות ולמרבה הפליאה לא מתקיימת בתהליך הספציפי הזה - ואני
מדבר על ההבחנה האחרונה: מועקה של סיום.

"מועקה של סיום" - כפי שהזכרנו, זוהי התחושה שמאפילה על כל
הנאה-טבעית ונוגסת ממנה, כי היא מופיעה מהרגע הראשון של כל
תהליך הנאה, ומלווה למעשה את כל התהליך...

כשאני נוכח במעמד חלוקת תעודות הצטיינות בבית הספר ובני הוא
אחד המצטיינים, ארגיש מצויין - אך משהו מעיק ילווה את תחושתי
ויקלקל אותה... דני עוד יגדל ויעזוב אותי... הוא יתחתן יקים
משפחה יצא מהבית - זוהי דרכו של עולם... זהו מסלול חשיבה אחד
מתוך הרבה, שיכול להוות סיבה לתחושת המועקה... אולם גם ללא
מסלול החשיבה הספציפי הזה - התחושה קיימת... הרי לא כל המחשבות
זמינות ברגעים נדירים כאלה; לא כל אחד יכול להתעמק ולשחות
בדמיונו עד לחתונת הבן... הריכוז אינו זמין לכולנו ברגעי שמחה
כאלה... כלומר, ואת זאת ביקשתי לאמר: גם אם לא נתרכז במסלול
חשיבה ספציפי שייזמן לנו את תחושת המועקה הזאת - נרגיש בכל זאת
במועקה שקשה להשתחרר ממנה... כך גם בחתונת הבן, הבת, בבר
מיצווה, בברית, במשחק כדורגל ראשון שהבן משתתף בו, בקבלת
אות-הצטיינות בעצמך, בצפיה עמוקה ונדירה לנוף מקסים... התחושה
שהדבר המקסים הזה עוד יסתיים - תופיע מהרגע הראשון ולא תתיר את
אחיזתה בך...

זה נכון וקיים ושריר בכל הליך ההנאות הטבעיות האמיתיות הקיימים
בעולם; מלבד הליך "ההנאה הטבעית" הראשון שהאדם הכיר: ביחסי-מין
- אין את התחושה הזאת. היא נעלמת כליל, ואינה מלווה את הנהנה
בשום שלב משלבי קיום יחסי-מין. דווקא בהנאת ההנאות!

בהנאת ההנאות נעדרת התחושה של מועקת "הסיום שעוד יגיע...",
ובמקומה מופיע רגע הסיום האמיתי, שבהנאות אחרות חששת ממנו...
ניתן להבין את ההגיון שבדבר, וכאילו האחראי על התיכנות אומר
לעצמו: למה להדביק, במקרה הזה, כבר מההתחלה את מועקת הסיום -
אם הסיום בעצמו ובתלת מימדיו עתיד להופיע...

ההנאה הטבעית מיחסי-מין, לציין, נגישה היא לכל מאן-דבעי,
ובניגוד להנאות אחרות הפרושות בטבע שיש לעמול ולעשות משהו
בשביל להגיע אליהן, ההנאה הזו לכאורה ניתנת בחינם, בכל מצב
נתון, בכל מקום נתון, ללא עמל, ללא כוונה מראש, ללא תיכנון
מוקדם, לכל אדם, עשיר או עני, טיפש או חכם, כנה או ציני, רע או
טוב; ולזמן מוקצב ומוגדר ואחיד: יש נקודת התחלה ונקודת סוף,
ובשביל להוריד ספקות - נקודת ההתחלה מתחילה מרגע החיכוך המיני,
ונקודת הסיום מוכרת לכולנו.

וכהדגשה למעמד "ההנאה" הזו בפני שאר חברותיה - ניתנה להנאה
טבעית זו את מתנת הבכורה... ניתנה תמורה חומרית למשתמשים בה,
וגם היא מסמלת את תמורת התמורות, מתנת המתנות: כל מי שחווה את
ההנאה הזו, מובטח לו בסיומה פרי! תינוק! ילד! או בלשון יותר
מדוייקת, מובטחת לו ההמשכיות... המשך קיומו וקיום גזעו; קיום
האנושות כולה תלוי ועומד במתנת הבכורה הזו.

מתנת בכורה זו אומנם מפסיקה להינתן במצב ביולוגי מסויים, אך
היא ממשיכה להיות זמינה לצד אחד בלבד מהנהנים, לצד הזכרי; הוא
הצד הדומיננטי שמגדיר מטבעו את קיצבת ההנאה ע"י מנגנון התיזמון
הנתון לו.

כל מי שחווה את ההנאה הזו, מובטח לו איפוא מתנה מהנה שמבטא את
ההמשכיות, אולם בתנאי מוגדר: שהשותף השני (הנשי) קביל ביולוגית
לזאת.

לעומת זאת, הצד הזכרי אינו מוגבל בשום תנאי: הוא יכול "לקבל"
את חלקו במתנת ההמשכיות בכל שלב ביולוגי, בתנאי שימצא לו בת
זוג מתאימה ביולוגית.

וכהמשך טבעי לנושא "ההנאה הטבעית", יש לציין עוד תנאי יוצא
דופן
, שחייב להתקיים ב"הנאת ההנאות":

בכל ההנאות הטבעיות הקיימות בעולם, האינדיבידואל בנוי לקבל או
לעבד את ההנאה לבדו, באמצעות מנגנון אישי משלו, ללא שותף הכרחי
עימו. אני יכול להנות לבד מקריאת ספר, מנוף מקסים, מילד מוצלח,
או מאוכל טעים... וכמובן, אני יכול להנות גם בחברת עוד אנשים -
אולם אין הכרח בכך... לעומת זאת, בהנאה טבעית של יחסי-מין אתה
חייב שותף; בלעדיו לא ניתן לקבל את ההנאה; שני השותפים ולמעשה
משלימים אחד את השני, על ידי כך שעצם "מהותם" - מסגלת את ההנאה
לשותף השני בקבוצה.

נותרה עוד אבחנה בודדת בצרור: לא חייבת להיות התאמה בין שני
השותפים בשביל לטעום את טעם ההנאה. יכול להיות שותף אחד מבוגר
והשני צעיר, אחד יפה והשני מכוער, אחד אנוס והשני אנס, בכל
המקרים המיוחדים האלה - טעם ההנאה מגיע אומנם אל אחד השותפים,
ואולי אף אל שניהם - אך רק באופן מוגבל, ולפעמים מוגבל
ביותר... הגבלה זו במיוחד - היא אשר תוביל אותנו לגלות את סוד
מחוז "ההנאה המושלמת" והתנאי הבודד הנלווה אליה: חייבת להתקיים
התאמה סימטרית בין שני השותפים, בכדי להגיע אל ההנאה המושלמת.
שותף מבוגר יכול להנות עם שותפה צעירה, ואף שותפה צעירה יכולה
להנות עם שותף מבוגר ממנה, אך ההנאה המושלמת תושלם כאשר שני
השותפים הם צעירים או אף מבוגרים... כן, מבוגר עשוי להגיע אל
ההנאה המושלמת שלו - דווקא עם מבוגרת בגילו, כי בייחסיו עם
צעירה - תעיק עליו תחושת הבדל השנים ולא ישתחרר ממנה, כדוגמת
תחושת "מועקת הסיום" בשאר ההנאות שלא ניתן להשתחרר ממנה...
אותו ההגיון ישמש אותנו באיתור הגבלת ההנאה של האנס...

איך אני מגיע איפוא להנאה הטבעית המושלמת, באופן טכני מעשי?

סוטה יענה במלוא הרצינות: אלך לבית זונות. אני קורא לבעל תשובה
כזו - סוטה, כי הוא סטה מהמסלול של השאלה, דבר שגרם לו ללכת אל
הכיוון המוטעה הלא נכון, ולבלבל את עצמו... ביחסי-מין עם
"אישה" אקראית - הוא אכן הגיע לכל מרכיבי ההנאה הטבעית
(אינטימיות, סיפוק, התבודדות, כנות, רצינות) - אך לא במידה
המושלמת, כי-אם במידה החסרה והרחוקה ביותר ממידת המושלמות: הוא
לא יגיע למשל לאינטימיות הדרושה, גם לא לכנות - אם בכלל; הוא
לא יגיע להתבודדות, כי בלעדי הכנות - לא יהיה לו מה לבודד, הוא
לא ירגיש בשום הפרעה שתדחה את הכנות שלו - שכתוצאה מהדבר יצטרך
לכאורה לבודד את האקט הכנה שלו מהסביבה המפריעה... שוב, אין לו
מה לבודד כי צינור "הכנות" שלו כמעט יבש, לא זורם בו חומר
מספיק שיצדיק בידוד; באותה מידה - יהיה קשה לאתר את הרצינות;
הרגשת הסיפוק האישית (לאו דווקא המינית) לא תשרה במלוא שלמותה
בחדר - ובלשון המעטה... האדם הזה איפוא לא יגיע אל ההנאה
המושלמת.

מטבע הדברים, ומי שיבין את השאלה - הוא אשר יענה עליה; אנו
מחפשים את ההנאה המושלמת, והמשיב ילך לכיוון שלה:
הוא יחפש שותפה שניתן יחד עימה לקיים את תנאי ההתאמה הסימטרית
הדרושה; וכך יגיע אל ההנאה המושלמת, ואל מתנת הבכורה של
המשכיותו.

"תנאי ההתאמה הסימטרית", כפי שהזכרתי לעיל, יביאו בהכרח אל
מידת המושלמות של כל מרכיבי ההנאה הטבעית, והם: אינטימיות,
סיפוק, התבודדות, כנות, ורצינות.
הבאתי לעיל דוגמה אקראית אחת
(התאמת גילאי השותפים) שעלתה לי בראש, שיכולה להימנות כאחד
ממרכיבי ההתאמה הסימטרית, ולמיותר לציין שאין היא המרכיב היחיד
בנמצא... קיימים למעשה אין-סוף מרכיבים שקשה עד בלתי-אפשרי
לעמוד על כולם ולמנות אותם. קושי זה נובע מנעלם בעייתי אחד,
המצביע על "הצירוף" הנדרש והמדוייק של המרכיבים להתאמה
הסימטרית. הבעייתיות שלו היא, שלכל קבוצת שותפים דואלית - יש
את הצירוף שלה, ורק שלה. ניתן למצוא צירופים קרובים או דומים,
אך לא קיים ולו צירוף אחד השווה בכל ערכיו למשניהו. מקור השוני
הזה הוא - האופי השונה של בני האדם.

אם נניח שכל העולם היה בעל אופי אחיד, אזי לא היתה משמעות
לתנאי ההתאמה הסימטרית, ויכלנו פשוט לחלק את האנושות לזכרים
ונקבות, ושייהנו... הבעיה נוצרה כאשר הופיע השוני הראשון
באופיים של האנשים - רק אז צץ המונח הבעייתי של "התאמה
סימטרית" ונדרשו לו הזוגות: אני יכול להגיע למידת ההנאה
המושלמת שלי רק עם השותפה הזאת, כי רק איתה אני מוצא את הצירוף
המדוייק של מרכיבי ההנאה הטבעית. וכך שלומית ואריה, שרה ועזרא,
ואלברט ואילנה...

שימש אותי לעיל המונח "צירוף" - להתאמה הסימטרית, אולם הכוונה
היא לאין-סוף צירופים שלנוחיותי אני קורא להם "צירוף".
ומה היא מהות הצירופים? הבה ננסה להרכיב "צירוף" אחד לדוגמה,
של "שותף" שביקש להגיע אל ההנאה המושלמת, ובשביל זה יש לבחור
עבורו "שותפה", שיחד איתה יוכל לקיים את התנאי ההכרחי של
"ההתאמה הסימטרית", שבלעדיו לא ניתן להגיע אל מחוז חפצו -
ההנאה המושלמת.

לפני שניגש למשרד שידוכים, יש להבהיר "פועל" אחד שהשתמשתי בו
לעיל: השתמשתי לעיל בפועל "לבחור" שותפה - לא "להשיג", כי אכן
לא היה מקום לפועל "לבחור" - אם לא היה מעסיק אותי "הצירוף"
הבעייתי ההוא... כמו בדוגמה ההיפוטטית של עולם מלא באנשים בעלי
אופי אחיד... במקרה כזה, אומנם, ניתן היה להגיד: אני הולך
"להשיג" לי שותפה.

אם כן בואו נחזור למשימה שלנו. הינה אנחנו מתקרבים לארלוזולוב
פינת מוגרבי, שם יש משרד שידוכים ידוע, בעל אוצר נתונים ממוחשב
הכי גדול בארץ.

שלום שלום... משרד קבלה מפואר... אתה ממתין על כוס קפה ו/או
שתיה חריפה - לבחירתך. מוסיקת רקע מרגיעה, ופקידת קבלה עם
משקפיים התלויות על צווארה באמצעות חוט שחור ומשרה אמינות
ומקצועייות, ומידי פעם אף שולחת חיוך אמהי. אתה נמצא בידיים
טובות...

לאחר המתנה קלה רישום ותשלום, אנו מופנים לחדר מס' 6 שם ממתין
לנו בכירי המשדכים של המשרד, בעל שנות הנסיון הגדול ביותר בכל
הארץ. כבוד נפל בחלקינו או מזל, או אולי העניבה והחליפה שלי
עשו את שלהם, והרושם קובע...

- שלום שלום, מה אפשר לעזור לכם... במי משניכם מדובר...?

- שלום אדוני, הוא לא אני... רק ביקש ממני להתלוות אליו יען יש
לי ניסיון - נשוי 16 שנים... ואנחנו חברים מילדות - אתה
יודע...

- טוב בואו ניגש לעניין חבר'ה, חבל על הזמן, יש לי עוד 7
פגישות והזמן לוחץ... בן כמה החבר?

- אני עונה במקומו: "26".

- ולו אין פה?

    -    אני עונה במקומו: "אתה יודע... בן אדם מתרגש בפגישות
גורליות כאלה - עדיף שאני אדבר"

הוא מפנה מעכשיו את גבו לשמואל, ופונה רק אלי:

- ומהו טעם שמואל בבנות... מהו בדיוק מחפש?

- מחפש להתחתן ולהקים בית בישראל ול

הוא חותך אותי - מפאת קוצר הזמן: "ואנחנו נעזור לו; שאלתי -
איזה בחורה בדיוק הוא מחפש? איזה אופי, איזה מוצא, איך הוא
יעדיף שתיראה, גובה, שיער, עיניים, גיל, השכלה, אופקים..."

כאמור הוא פונה בשאלתו העניינית אלי וגבו לשמואל; ואני בתורי
עניתי לו בקצרה ועניינית - מפאת קוצר הזמן והלחץ הניכר בו...
"לא משנה" - עניתי לו; שתי מילים; ביקשתי לתרום את תרומתי
ולחסוך בזמנו; לא מצאתי משפט פחות קצר וענייני.

- לא באנו לשחק פה חבר; תעשה לי טובה, אני לחוץ בזמן אמרתי
לך... אני מבטיח לשבת על כוס קפה כולנו, עם בחירת ליבו
המיועדת, ונשוחח ונפרוק מתחים... אבל לא עכשיו, אני מבקש נהיה
ענייניים ומרוכזים עכשיו טוב?

- טוב. והתשובה שלי ושלו ובשמו היא "לא משנה".

- אוקה. יענו הוא גמיש ועלא כיפק... הוא רק רוצה להתחתן ויכול
להסתדר עם כל אחת. יפה! הרבה זמן לא היה לי בחור נוח כזה, תן
לי לברך אותו קודם כל על האופי הנוח והיפה הזה, ובכל זאת תן לי
להציע לך את

הפעם אני חתכתי את רצף דיבורו הענייני - "זה נכון שלא משנה
ואני חוזר ברשותך ומדגיש את התשובה הקודמת, אבל בכל זאת יש לנו
כמה דברים מינימלים... אתה יודע..."

- נו . . נשמע

- אז ככה: אני מחפש בשביל שמואל ידידי את ההנאה המושלמת, את
הטוב בשלמותו, ואנא אל תחתוך אותי שוב, תן לי להסביר את כוונתי
עד הסוף, כי הזמן קצר ואני יודע עד כמה זמנך לוחץ...

"מר הנדלר ידידי, עשיתי אתמול שיעורים בשביל הפגישה הזאת,
וערכתי מחקר מיוחד בשביל ידידי שמואל, איך אפשר להגיע לטוב
ביותר עבורו"

- נו. .

- מר הנדלר סיכמנו משהו. . בבקשה ממך, או שנקום ונלך! רק
תחזירו לנו דמי הרישום ולא קרה כלום.

- אני מצטער אלברט. מבטיח שלא אפריע יותר לשיחה הכנה שלך; אנא
המשך

מבסוט מההשג שלי - המשכתי: "ובכן עשיתי אתמול מחקר רחב ומקיף,
במיוחד עבור ידידי וחברי שמואל; מהו המצב הטוב ביותר עבורו -
בבואו לרגע הגורלי ולהחלטה הגורלית... השאלה שעמדה בפני היתה:
איך שמואל יכול להגיע בהמשך חייו אל המצב העדיף ביותר מבחינתו;
ועל השאלה הזאת עניתי: אני צריך לבנות מצב יחודי עבור שמואל,
בו יכול להגיע להנאה המקסימלית המושלמת, שכל חייו יהיו רק עסל
ומתיקה... עכשיו תשאל אותי איך ניתן להגיע למצב כזה"

- זכור! אתה ביקשת שאתערב... איך באמת אפשר להגיע למצב כזה!
הנאה מושלמת! אני במקצוע 26 שנה ועוד לא היגעתי לנוסחה הזאת!

- אז אני אגיד לך; שאלת איך ותיענה. לקחתי נשימה והמשכתי:
"קיים מושג שנקרא הנאה מושלמת, וניתן לבטח להגיע אליו אם
נמצא את מרכיביו והם חמש במספר: אינטימיות, סיפוק, התבודדות,
כנות, ורצינות. אתה רואה? זה קל... אנחנו מגיעים לנוסחה"

לקחתי שלוק מהאקספרסו והמשכתי: "הבעיה היחידה שנותרה היא למצוא
את ההתאמה הסימטרית למרכיבים האלה, כי הרי לא לכל הזוגות יש את
אותו צירוף של המרכיבים האלה... כלומר, לא כל זוג מגיע אל
האינטימיות באותו אופן..."

- אני חייב לחתוך אותך, ואפילו שתקח את דמי הרישום בחזרה...

- חופשי מר הנדלר, אל תיקח את זה כאיום... זה צורת הדיבור
המצ'וקמקת שלי...

- אתה יודע אלברט מה זה אינטימיות? אתה יודע בשביל להגיע
לאינטימיות - כמה דברים צריכים להתאים... עד לפרטים הקטנים
ביותר...? לפעמים צבע הקיר של החדר, או רמת האור שבחדר, או
אפילו מילה אחת שנזרקה לא במקומה - יכולה לעכב את כל תהליך
האינטימיות המיועדת שאתה מבקש לחברך הטוב שמואל, ועוד מבקש
אותה באופנה המושלם! וזה רק מרכיב אחד מתוך חמישה...

- מר הנדלר, זה בדיוק מה שאמרתי: אני צריך את הצירוף הנכון של
כל מרכיבי האינטימיות, וחייב להיות צירוף כזה! חייבת להימצא
השותפה שתאהב כשמואל את אותו צבע קיר, את אותו רמת אור, ואפילו
את אותם השטויות והמילים ששמואל זורק בלי חשבון... כך פשוט
נגיע לצירוף הראשון של ההתאמה הסימטרית, ונשים וי לידו - זה
בעיה?

יש לציין שזוהתה בשלב זה תגובת גוף עצבנית של מר הנדלר, כפצצת
זמן המאיימת להתפוצץ בכל רגע... ואני התעלמתי מהתכונה הזאת
והמשכתי בשלי - אחרת הייתי קם ומבקש את דמי הרישום בחזרה, מה
יש לי לחפש כאן!

- ובכן ידידי מר הנדלר, אני יכול להניח שעלינו על קצה החוט של
השגת ההנאה המושלמת עבור חברי שמואל; שמנו איקס בנתיים על
האינטימיות, ואני מבקש שתתחיל להפעיל את הצוות שלך לאתר את
המתאימה ברת המזל. סוף כל סוף יש לנצל את הזמן היקר, כי ביננו
- שמואל קצת חם... אה' ובזמן הנכון מגיע תורו של המרכיב השני,
סיפוק. אתה יודע...

מר הנדלר נאנח בשלב זה - וכאילו התמסר למשהו והשלים עימו;
אינני יודע להצביע בוודאות על המשהו הזה, אך הדבר לא הפריע לי
להמשיך בשטף דיבורי: "ובכן מר הנדלר היגענו בשעה טובה לסיפוק.
שמואל שלנו גבר בן גבר! אתה מבין את הכוונה שלי לא...?"

מר הנדלר הפסיק כבר להגיב בשלב הזה, וכתוצאה מזאת המשכתי ללא
התגובה שלו: "טוב. הכוונה שלי שחשוב ללא ספק לשמואל להגיע לידי
סיפוקו המיני ויש להתאים לו שותפה מתאימה, אפילו מתאימה ביותר,
אולם המרכיב הזה מכיל שני סעיפים - מנינו רק אחד מהם, ונותר
עוד סעיף לא פחות חשוב... אני מדבר על תחושת הסיפוק האישי...
כשאתה עושה משהו שמסב לך הנאה אישית עילאית - הרגשה מוזרה
אופפת אותך שנהוג לקרוא לה "סיפוק". היה לי סיפוק מהפגישה שלי
איתך היום למשל... אתה מבין אותי?"

מר הנדלר מהנהן בראשו בניגוד לכל הציפיות, דבר שמעודד אותי
להמשיך: "ובכן, יש להתאים לשמואל שלנו שותפה שעצם היותם ביחד -
יגרום הדבר לסיפוק לשניהם... אני רוצה ששמואל שלי ירגיש את
ההרגשה הזאת; שירגיש מלך, שיחוש את הדבר העילאי הזה - שיחוש
בסיפוק אמיתי... אינני יכול לוותר על המרכיב הזה; זה חשוב
לשמואל שלי."

שקט מתוח שרר בחדר. שום תגובה תנועה או מילה מצד מר הנדלר,
ואני מגיע למרכיב השלישי:

- אנחנו כמעט באמצע מר הנדלר, אוטוטו נגמור. אנחנו במרכיב
השלישי "התבודדות". ובכן ידידי כאן דרוש הסבר קצר מקדים...

לא עם כל אחד אדם מבקש להתבודד. לא כל אדם גורם לך את ההרגשה
הפנימית החזקה הזאת - לבודד אותו מכל העולם שאף אחד לא יפריע
לכם, כי אתה רוצה את כל כולו רק לעצמך...
התכונה הזאת, לבודד משהו ולהתבודד איתו, מקבלת משנה תוקף כאשר
הסביבה שלך מפריעה לך - או אמורה להפריע לך בהליך העכשוי שאתה
נהנה ממנו... ושמואל שלנו ירצה להתבודד ולבודד את השותפה
שלו... אני רוצה למצוא לו שותפה שתחזק בו את התכונה הזאת...
שירצה בכל מאודו להתבודד איתה, ולא רק בשביל משחקי חתן וכלה,
אלא גם שירצה לאכול אותה לבד לעצמו... לדבר איתה ביחידות,
להיות איתה ביחידות . . שיספקו סיבה מספיקה לשניהם להיות
ביחד.

בשלב זה כבר לא עניינה אותי תגובת מר הנדלר, וקפצתי ללא הכנה
אל המרכיב הרביעי, וניסחתיו באופן יבש וענייני: כנות. אני צריך
את מלוא מרכיבי הכנות ואת הצירוף המושלם כאן. הנקודה הזאת לא
סובלת שום וויתור מר פנדלר

- הנדלר

- טוב; הנדלר; אבל שום וויתור על שום סעיף או תת סעיף בצרור
הזה. הצירוף בין שמואל לשותפה שלו חייב לספק את הסחורה, את
הכנות, כי העניין הזה מאוד רגיש מר שנדלר. כל תקלה במרכיב הזה
עלולה להשפיע על כל צירופי שאר המרכיבים ולחבל בהם. אני צריך
כאן צירוף שלא ישאיר מקום לספקות או חשדות, חייבים למצוא את
הצירוף שיבטיח את הרגשת הכנות המלאה ביחסיהם. כאשר הוא פונה
לחבק "אותה" - הוא מוצא מולו שותפה שרוצה לחבקה בכל כוחו -
כמעט לחנוק אותה! וכשהוא רוצה לנשק אותה - הוא ינשק אותה בכל
מאודו מאהבה כנה - לא רק מינית... ואפילו כשהוא נפגע ממנה -
הוא יגיב בחומרה כי הוא נפגע בכנות...

לא עם כל אחד אתה חש את פעימות הווריד של הכנות מר הנדלר... לא
תמיד פועל הווריד הזה, ולמעשה, לעיתים נדירות מדי אתה חש את
הצורך בהפעלת מנגנון הכנות שבך - אם נכון הביטוי, כי עם רוב
האנשים סביבנו, איננו מוצאים את הרמה הנכונה של הכנות; בד"כ
קיימת אי-התאמה ברמה הזו - דבר שגורם לחשד אצל הצד השני שמונע
ממנו גילוי ליבו... אינך יכול להיות כנה עם אדם שאינך בוטח בו,
או שאינו משדר לך כנות הדדית... חייבת כאן הדדיות מושלמת, או
במילים אחרות, חייב להימצא הצירוף המלא לכל המצבים - כך שבכולם
יופעל בהכרח הגורם הזה של "כנות הדדית" ולא יתבטל לעולם;
ושמואל שלנו צריך שותפה שתספק את מלוא רשימת הצירופים של
המרכיב הזה, ללא יוצא מן הכלל.

- זהו מר הנדלר, כמעט סיימתי; נותר מרכיב אחד ויחיד. רצינות.

- למען השם, דחילק, בחיאת רבאק, אתה מוכן להגיד לי מה ההבדל
בין רצינות לכנות? אני לא יכול יותר לשתוק כי אתה עוד תגרום לי
שבץ מוחי עם המרכיב האחרון שלך, מלבד לחץ הדם והסכרת שיש לי.
אם תפסת את הכנות - זה לא אומר שיש לך ביד כבר את הרצינות? אני
הולך להתפוצץ אלברט...

- תרגע מר הנדלר - או שאבקש את התשלום שלי בחזרה ו

- לא איכפת לי כבר!

- אני יודע; ולכן אני רוצה לעזור לך לשמור על התשלום הזה -
האמן או לא! עד שהיגענו בשעה טובה ומוצלחת לשורה האחרונה - בוא
נחסוך את הריב המיותר הזה ותן לי להסביר לך את ההבדל: אכן,
כנות ורצינות הם שני תאומים סיאמים, נכון יותר - אמורים להיות
תאומים סיאמים, אך לא תמיד הם נמצאים ביחד או בקרבת מקום;
וכשאינם נמצאים ביחד, ערכיהם מושפעים עד לרמות של שינוי דרמטי.
אני יכול לאמר לך כאן שאני נגד אלימות, ואף לחזק את דעתי זו
בהרבה מאוד טיעונים כנים, שלא יותירו בך מקום לספקות אודות
כנות דברי; וכעבור חצי שעה אני עלול להקלע לוויכוח רציני
ברמזור - לצאת מהאוטו ולהפליא בנהג הסורר את מכותי הכנות, רק
כי הוא העלה לי את הסעיף. במילים אחרות, רק כאשר מעמידים את
"הכנות" במבחן התוצאה ועומדת בפועל במבחן התוצאה - אני יכול
להגיד שיש לנו כאן שני תאומים סיאמים של כנות ורצינות, ממש
דומים שתי טיפות מים.

נשבע לכם שהבחנתי כאן בהינהון כנה מכיוון ראשו של מר הנדלר, אך
אינני בטוח אם זה היה רציני... ובכל זאת הלכתי אל דוגמתי השניה
למען לחזק את עמדתי האחרונה ולעמוד עליה, ושמר הנדלר יתפוצץ
מצידי.

המשכתי בנימוס ובשקט: "תאר לך מר הנדלר איש שמביע את אהבתו
הכנה לאהובתו, מחבק אותה בכנות, מנשק אותה בשיא הכנות, מלטף את
שערה בכל הכנות, ומרעיף עליה דברים יפים שיוצאים לו מכל הלב
ובתמצית הכנות שבליבו. או אז מגיע יום המחרת, ואהובתו זאת
נופלת למשכב ומתאשפזת בבית חולים על מחלה קשה. בתוך 24 שעות
דמותה מתהפכת מאישה יפיפיה ושופעת - לדמות חולנית עם חזית
חולנית שניתן רק לרחם עליה...

ואכן, אהובה הכנה מרחם עליה; ואם לא הוא - מי כן? הוא מופיע
למחרת בבית החולים, ניגש אליה בחדר ומחבק אותה - אך לא כתמול
שלשום... הוא מנשק אותה, אבל לא כל כך בהתלהבות, סוף כל סוף -
לא נעים לנשק חולה במחלה קשה... הוא מרעיף עליה את אותן הדברים
היפים מאתמול, אך הדברים נשמעים יותר כדיבורים על הלב - מאשר
מחמאות מאהוב לאהובתו... הוא מרחם עליה בתמצית; אך אין זו אהבה
ולא משחק אהבה - בכל הכנות.

במקביל, אנו יכולים לראות מאוהב אחד באותו המעמד, שינשק את
אותה האהובה החולה בכל הכנות, יחבק אותה יותר חזק עד שתפנה את
תשומת ליבו שמכאיב לה ובכלל היא בבית חולים... הוא ירעיף עליה
בכל הרצינות והכנות את מחמאותיו מאתמול, וגם ילטף את שערה בכל
הכנות והרצינות. השני הזה הוא כנה ורציני; ואת זאת ידענו רק
כאשר הכנות שלו עמדה במבחן.

יכולים לעבור לפעמים שנים ועשרות השנים מבלי להקלע למבחן
התוצאה... או במילים אחרות, מבלי להעמיד את הכנות במבחן
התוצאה, ולראות אם יש לה אחות רצינית או אין. ולאו דווקא כאשר
מישהו נופל למשכב; ניתן לבחון את קיום הרצינות בהרבה מאוד
מבחנים, שרק השנים מולידים אותם... ולשמואל שלנו יש למצוא
שותפה- כך שישרה צירוף "הרצינות" ביניהם בכל מצב אפשרי, ואנא
אל תשאל אותי את השאלה האחרונה.

- כן מר שבות, אני אשאל ואתחקר ואתה לא תגיד לי מה אשאל ומה לא
ומה מגדיל לי ומה מקטין לי; מדוע אם כן אתה זקוק ל- "כנות"!
מדוע שלא תסתפק ב- "רצינות" ושלום על ישראל.

- כי קיים מושג קביל ותקין שנקרא חצי-רצינות, ויש צורך להשלים
את חציו השני בעזרת הכנות, בעוד לא קיימת חצי-כנות בנמצא; או
כנות מלאה או אין; הבנת?

- מה אתה חושב?

- אנחנו באותו ראש - אסביר: אצטרך להזמין שוב את המנוול ההוא
ששיחק אותה כנה - עד שאהובתו נפלה למשכב וגילינו את ערוותו
ברבים... הוא, קבענו, אף פעם לא היה איש כנה, הכל היה משחק אפל
ושפל... מתי גילינו את המשחק הזה?

כאשר העמדנו את הכנות שלו במבחן הרצינות, במבחן המציאות
הראלית; כל הזמן הוא רק דיבר וליטף והרעיף מחמאות כנות לכאורה,
זו היתה כנות ווירטואלית או אם תרצה אפלטונית - ובשמה המקצועי
"כנות תיאורטית"; וכידוע התיאוריה הזאת נפלה כאשר עמדה למבחן
המציאות; כלומר אפשר להפוך את התיאוריה לריאל - רק כאשר מעמתים
את הכנות עם הרצינות, או אז ניתן לראות אם הכנות היתה ועודנה
אמיתית או היתה ועודנה מזוייפת. את מבחן הכנות עושים איפוא
באמצעות הרצינות.

עכשיו, בואו נוציא את המנוול הזה מחדר הדיונים שלנו עם בעיטה
בתחת, ונקרא במקומו לאיש השני שחיבק את אהובתו גם למחרת בבית
החולים וכמעט חנק אותה... הוא, קבענו פה חד, בחור כנה ורציני.
כנותו היתה ועודנה אמיתית כי עמדה במבחן הרצינות.
לבחור הכנה והרציני הזה קוראים פיני. פיני הרציני הזה עזב את
בית החולים בכוח, כי נגמר זמן הביקור והיו צריכים להפרידיו
מאהובתו ממש בכוח. כולנו זהינו כבר את כנותו ואת רצינותו
וחתמנו עליהם. יצא מבית החולים, ונחשו לאן פנה...
הוא הלך לבנק שלו, ניגש לקופה והוציא 1000 דולר ירוק מהחשבון
המשותף שלו עם אהובתו - ולא בשביל לשלם עבור טיפולי אהובתו
הדחופים והיקרים שגם כך קשה לעמוד בהם... אלא בשביל לקנות כמה
בקבוקי וויסקי שהתמכר להם, ולחתום את היום איתם בבית... בדרך
עבר במקרה על יד תחנת סמים, ולקח לו מספר מנות שיהיה לו לעת
הצורך... זה לא שהיה מכור לסמים - אבל כדאי תמיד להיות קרוב
מהלבן הלבן הזה...

ניתן למעשה לקבוע, כי פיני הזה הוא בוגד! הוא בגד באהובתו
ורוקן את החשבון המשותף שלהם בשביל הסמים והאלכוהול שלו... אני
שעקבתי אחריו קבעתי ברגע זה ממש: פיני הזה הוא בוגד ולא רק
זאת: הוא גם לא רציני ולבטח לא כנה; המעשה שלו מוכיח את זאת -
בלשון המעטה...

ברגע זה ממש התגלע וויכוח קשה עם עצמי: אבל רק לפני שעה ראיתי
במו עיני את הרצינות של האיש הזה וחתמתי עליה! ועדיין אני חותם
עליה כי אכן הוא היה רציני בריגשותיו ובהתנהגותו; הוא לא שיחק
אותה... מתוך הרצינות שלו יכלתי לקבוע שהכנות שלו היתה ונותרה
אמיתית . . מה לעשות עכשיו? ללכת אליו ולהגיד לו שהוא לא כנה
ולא רציני? להאשימו בשני הסעיפים שרק לפני שעה חתמתי עליהם?
הבעיה היא שגם עכשיו איני משנה את נייר העמדה הקודם שלי, בו
חתמתי על רצינות האיש הזה וכנותו. ואם כן - איך מסדרים את
האבסורד? זהו תמצית הוויכוח הקשה והמעיק שלי עם עצמי; ואל תשמח
מהר לאידי מר הנדלר... אני עלול לאכזב אותך ולבשר לך כי השלמתי
לאחר דקות עם עצמי, ואין כבר מקום לשמחה לאד... וזאת תכונה לא
טובה לשמוח לאד מר הנדלר!

- אתה מאשים אותי בדבר שלא עשיתי מר שבות; על איזו שמחה אתה
מדבר?

- שפת הגוף לא משקרת מר הנדלר; ראיתי איך פיתאום התמלאת
חיים... אבל אנחנו קרובים לראש השנה ועלי לסלוח לך - מה
לעשות... בנתיים בוא נגמור אחת לתמיד עם העניין הזה - גזלתי לך
יותר מדי זמן, וגם שמואל על ידי מתחיל להתנמנם...

"ובכן, זהו סוד האבסורד: פיני היה בבית החולים רציני - ולכאורה
גם כנה, ובחוץ לא רציני ורחוק מאוד מהכנות. יש לנו אם כן איש
ושמו פיני: חצי רציני וחצי לא רציני. הרצינות שלו בבית החולים
- אף אחד לא יקח ממנו; זאת הבטחה הנתמכת בראיה קבילה ואמיתית;
ולעומת זאת, גם אות הקלון של חוסר רצינות משווע - ידבק בו על
האקט שלו מחוץ לבית החולים.

אשר לכנות שלו: בקטע הקודם, פתחתי את האבחנה שלי במשפט הזה:
"פיני היה בבית החולים רציני - ולכאורה גם כנה" - "לכאורה
כנה"
כי את תואר הכנות אני כבר שולל ממנו ומותיר לו אותו על
תנאי. אני הולך אליו עכשיו ואומר לו את אותם הדברים שהבחנתי
בהם: אם ימשיך להיות חצי רציני - הוא יקבור את טיפת הכנות
האחרונה שהיתה לו, והכנות שלו תישלל לצמיתות. אני חושב שדברי
יעשו עליו רושם - עדיין יש סיכוי לאדם כזה; ואולי יחזור אל
הרצינות המלאה שלו ודרכה אל הכנות.

- הוא אשר אמרתי מר הנדלר - "קיים מושג קביל ותקין שנקרא
חצי-רצינות, ויש צורך להשלים את חציו השני בעזרת הכנות"


בעוד "לא קיימת חצי-כנות בנמצא; או כנות מלאה או אין". הבנת?


- כן אדוני.

- אם כן מר הנדלר זה הזמן לחזור לביזנס. שמואל שלנו מחפש את
בחירת ליבו. יש לחפש עבורו את הבחורה שתענה על "תנאי ההתאמה
הסימטרית" כך שיחברו יחד בקן זוגי מהנה ויגיעו אל מידת השלמות
של כל מרכיבי ההנאה הטבעית: אינטימיות, סיפוק (על שני
סעיפיו!), התבודדות, כנות, ורצינות. מתי נצפה לתשובה?

- גברת שלומיייית, תחזירי בבקשה לאדון שמואל את דמי הרישום.

- אבל מר הנדלר, הוצאתי כבר קבלה רשומה; החלטנו שעד שעה עשר
מוציאים קבלות ורושמים את הכל... זוכר? מרדכי יכעס מאוד...

- לא מעניין אותי גברת שלומית. תחרגי מההחלטה.

- אבל שלחתי את ההפקדה לבנק.

- גברת שלומית ברדובצקי, תוציאי מהקופה הקטנה. אני אשלים לך
מכספי הטוב. קחי את כרטיס הויזה שלי כערבון; קחי את החיים שלי
כערבון. תגאלי אותי גברת ברדובצקי.

סימולציה זו עזרה לנו איפוא להבין, הלכה למעשה, שאין אפשרות
כזו במציאות להשיג את התנאי של התאמה-סימטרית - במטרה להגיע אל
ההנאה המושלמת על חמשת מרכיביה. אין כוח אנושי שביכולתו לעמוד
באירגון נתונים כאלו ולתאם ביניהם. גם אם ניעזר בתוכנת מחשב-על
החורש על נתוני ענק של מליוני בחורים ובחורות... ההסתברות של
מציאת הצירוף הנכון של חמשת המרכיבים ביחד הוא מעבר ליכולת
האנושית. ואל נא לשכוח, כי בכל מרכיב ישנו אין סוף
תתי-מרכיבים, ויש למצוא את הצירוף הנכון בין כולם, באופן זוגי,
משולש, ריבועי, וכן הלאה...

והבה נניח שמצאתי את מלוא הצירופים של המרכיב הראשי הראשון:
אינטימיות! הישגתי את ההתאמה הסימטרית המושלמת לאינטימיות של
ורד ויואל, האם בזאת עברתי את חמישית הדרך...?

התשובה שלי נמצאת במחוז המתמטי... והיא: עוד לא נגעתי בקצה
האחוז הראשון של משימתי; זאת כי מוטלת עלי עכשיו משימה חדשה,
והיא למצוא את ההתאמה הסימטרית בין כל תת-צירוף שהיגעתי אליו -
עם חברו הצעיר בצירופי הסיפוק, הכנות, הרצינות... קשה לעמוד אף
על המספר ההסתברותי שעלי לבחון...

ובכל זאת!

ובכל זאת, אנו מגיעים להתאמה הסימטרית הסודית הזאת בכל מקרי
הנישואים (הראשונים) שלנו. בקליק קטן שנוצר "ביניהם" במסיבה,
ובלי שום מחשב - לא על ולא בינוני... ולפעמים עם עזרתו האדיבה
של מר הנדלר.

מצאנו איפוא את הצירופים! משינו את לאה ומשה מתוך ערימה של
חמשת מליארדי אנשים. אנו קוראים למשימת מציאת הצירופים וההתאמה
הסימטרית "שידוך"; ואת הצלחת המשימה על כל פרטיה המדוייקים
האין-סופיים והבלתי אפשריים - אנו מכנים במשפט הקוד "נוצר
הקליק"; ואחרון חביב הוא השם המקצועי שמצאנו, לטכניקת הפעולה
של המנגנון האדיר של חמשת המרכיבים, על מליארדי הצירופים שלו:
אהבה. יש אהבה ביניהם. הם אוהבים אחד את השני. ולפעמים אנו
חורגים מהשם המקצועי: הוא מת עליה. סימה ושאול? חבל על הזמן,
הם נולדו זה לזה. כך אנו מסכמים את התיפקוד הנכון של מנגנון
ההתאמה הסימטרית על חמשת מרכיביו.

והשאלה היא: מדוע אם כן איננו מגיעים להנאה המושלמת, אם יש
בידינו את המנגנון הנכון ומעל לכל את הזוג הנכון - את הצירוף
הנכון? מדוע אנו מתגרשים ורבים ומתווכחים ואף רוצחים!

תשובה: יש גם בידינו את הגוף הנכון ואת הנשמה הנכונה ואת המוח
הנכון ביותר; מדוע אין אנו משתמשים בצירוף הנכון הזה והולכים
איתו בסוף הדרך לקבר, במקום להנות עימו עד אין-סוף בגן עדן?

על השם יתברך אמרו שהעבודה שלו היא לשבת ולזווג זיווגים - ולי
אין ספק בזאת; לא כי המשימה הינה עילאית ובלתי אנושית, ולא
בגלל ההסתברויות והחישובים והסיבוכים, אלא הינני להסתמך על
ראיה אנושית, מציאותית ופשוטה, שבכוחו של כל אחד לבחון אותה...


אנחנו 7 אחים, 6 גברים על אחת... אחותי היא אחד האנשים הקרובים
אלי עלי אדמות. אני מת עליה ואוהב אותה לא רק כאחות כי-אם
כחברה ואף כאם והורה... יש לה חן שהייתי משייך אותו רק
למלאכים... טוב - אני יודע שהמשחק מכור ואיני מדבר
אובייקטיבית, סוף כל סוף מדובר באחותי, וטבעי לראות אותה באור
כזה; אינני אלא אח שאוהב את אחותו.

פעם עשיתי הצגה סימולטנית עם עצמי, וביקשתי לבחון מצב בו אני
"מתחתן" עם הדמות של אחותי, על כל מאפייניה המוכרים לי ועל כל
רובדיהם, ועל כל האופי הטוב והרע והבינוני שלה - וגם אופייה
מוכר לי ככף ידי. בחנתי את המשחק בכלים העומדים לרשותי - ואני
מודע שלא כל הכלים עומדים לרשותי, איני יכול לבחון את רובד
הסיפוק המיני למשל, אולם הרובד הזה כפי שראינו לעיל - הינו
מרכיב אחד מתוך מספר מרכיבים; הוא לא היחיד, ואף לא העיקרי...


המסקנה שהיגעתי אליה היתה חותכת וחד משמעית: בלתי אפשרי החיבור
שלי איתה. שום מרכיב לא יצליח... קשה מאוד להגיע לצירוף אחד
בודד, ואף אם אגע בצירופים האחראים לקירבה ביננו כאחים, הרי
ולמרבה ההפתעה - גיליתי כי אין התאמה בין הצירופים הללו לבין
הצירופים שאני נכנס בהם כאיש ובעל... שיערתי שאין התאמה
כוללנית, ונוכחתי שאין התאמה כליל. אני אוהב "כך" את אחותי
כאחות אך לא כבת זוג; איתה לא הייתי יכול לחיות - פשוטו
כמשמעו; ולא רק איתה, גם עם דמות כאימי ז"ל לא הייתי יכול
לחיות - והאמינו לי שאהבתי מאוד את אימי ואת אופיה...

לא אעיד על עצמי... אך ולצורך העניין - לא הייתי מתאר את עצמי
כדייקן וקפדן שקשה למצוא לו שותפה... נהפוך, די גמיש אני ורחוק
מאוד מהקפדה... ובכל זאת לא הייתי מוצא את עצמי עם בת זוגתו של
ידיד, שכן... (תלוי איזה); ואני מגיע למסקנה הזאת, ואבקש לדייק
בניסוחה: אילנה היא המתאימה לי ביותר, ולא במקרה אני נשוי
איתה. גם לא במקרה משה נשוי ליפה; זה הטיעון.

התחלתי להתחקות אחר הראיה לטיעון הזה לעיל: קשה עד בלתי אפשרי
להגיע לנוסחת הצירופים המאפשרת חיים משותפים לשעה בודדת אחת,
של זוג אחד. קל להצביע על "הנוסחה" - בדיעבד, ואולי אף
מלכתחילה לא תדאיג אותנו הנוסחה הזאת, כי כל בני האדם מכירים
ומשתדכים, ובסופו של דבר מתחתנים... אולם וכאשר בוחנים את
הנוסחה לעומק ודווקא לאחר מעשה, מגיעים למסקנה הפשוטה והחותכת:
רק הנוסחה הזאת יכלה לעבוד במקרה הזה! או אז אנו תולים את זאת
במקריות המבורכת ובאהבה; ולמעשה איננו יודעים שאנו מתכוונים
"באהבה" - לאותה הנוסחה הסודית שהתקיימה בפועל, המתארת את
התיפקוד הנכון של מנגנון ההתאמה הסימטרית על חמשת מרכיביו.

כך המסקנה המסכמת מקבלת ע"י הזיהוי שלנו והשם המקצועי שנתנו
"למקרה" - משנה תוקף... וזו היא המסקנה:

רק המתכנת עצמו יכול להגיע לנתון המדויק המביא אל הצירוף
המדויק, ואל הצירוף המדויק השני, והשלישי והרביעי עד להרכבת
הרשימה במלואה התוחמת בתוכה מליארדי הצירופים האפשריים
והמדוייקים, עד להגיע אל צירוף מסכם אחד בן שני שמות.

לא בזכות "אלברט ואילנה" "ומשה ויפה" היגעתי למסקנה הזאת,
כי-אם באמצעות כל הזוגות שהקימו משפחה על פני האדמה, מאז בריאת
האדם. בחינה מדוקדקת בנתון הזה לא הותירה לי ברירה - אלא לאמץ
מסקנה זו.

היגענו לשלב האהבה; אני רוצה לדבר על אהבה.

כשאנו אומרים "אהבה" - כוונתינו למעשה להרבה מאוד דברים שקשה
לעמוד עליהם או להגדיר אותם. קיימת אהבה בין גבר לאישה, בין
ילד להוריו, בין אח לאח, קיימת אהבה בין ידידים, קיימות אין
סוף הגדרות של אהבה - כאשר כל סוג של אהבה שונה בתכלית
למשניהו; ואפילו אם נדבר ונתכוון לאהבה מוגדרת - נגיד אהבת משה
לשרה, הרי קשה מאוד להגדיר את האהבה הזאת: מה בדיוק אוהב משה
בשרה? הוא אוהב את יופיה? את בישוליה? את כנותה? את ההופעה
שלה? את הרצינות שלה? או אולי אוהב מאוד את יופיה, וקצת פחות
את ההופעה שלה, ופחות או יותר את כנותה ורצינותה. כלומר אינו
אוהב את כל התכונות שלה באותה דרגה; והרי לא ניתן לשקול את
התכונות שלה באותו המשקל...

זהו מקור הבעיה של הגדרת האהבה: אנו מתקשים להגדיר את האהבה
ובצדק; כי איננו יכולים לשים את כל התכונות באותו המשקל, לכן
אנו אומרים: אני אוהב את הכנות של שמעון, אחר אוהב את הקשיחות
שלו דווקא, מישהו אוהב את הרצינות שלו, אני אוהב את הביישנות
שלו, את האקטיביות שלו, את ההופעה שלו, את היושר, המזג, הצדק,
הנדיבות, המרץ, את צורת הדיבור, את העקביות שלו, את תווי הפנים
שלו, את הסבלנות שלו, את האימון שהוא משרה, את השלווה הנפשית
שלו...

אם נתבונן במונח הזה "אהבה" נראה שלמעשה הוא נגזר מהנאה; אני
אוהב... אני מבטא את ההנאה שלי ממשהו מוגדר ע"י הפועל "אני
אוהב". אהבה היא מילה מקבילה ל- סיפוק; ההנאה ממשהו מביאה אותי
לידי סיפוק, לאהבה...

השאלה היא, מדוע התרבו כל כך התכונות הנגזרות מהנאה, עד כדי
שהלכנו לאיבוד בים הגדול שלהם... מניתי לעיל בקטע האחרון למשל
- 17 תכונות שעלו לי בראש, וישנן עדיין אין-סוף תכונות שונות
ומשונות... וכך יכולה לפעמים לעלות שאלה אבסורדית:
איך אתה אוהב את היושר שלו ואת הביישנות שלו - אך אינך מאמין
מאוד בכנותו...? אתה מזהה את המרץ שלו ואת חוש הצדק שלו - אך
אתה מסרב להקים שותפות עימו, כי אינו משרה עליך אימון... הוא
יפה אך דוחה! הוא ישר ולא נדיב וסבלני ועקבי ונטול שלווה נפשית
- כל זה באדם אחד! ואני חוזר לשאלה שלי: מדוע התרבו כל כך
תכונות ההנאה עד ליצירת בילבול וחוסר התמצאות... מה הביא את
הצדק והיושר והשלווה הנפשית והכנות למגרש התכונות הסיטונאי?
הרי אדם ישר אמור להיות בעל חוש צדק מפותח - הלא כן? והוא אמור
להיות גם כנה? ואמור להיות אמין - הלא כן?

כן, הוא אמור להיות כל זה ביחד. היושר והאמינות והצדק והשלווה
הנפשית - מגיעים כולם מאותו הנחל; ואפילו מוצא הכנות והרצינות
מאותו הנחל; והשאלה שוב: מדוע אנו מתחבטים איפוא בים אין-סופי
של תכונות ואהבות וסוגי הנאה? מדוע התרבו כל כך תכונות ההנאה
עד ליצירת בילבול וחוסר התמצאות... מה הביא אותנו לסבך הזה?

שאלה זו מחזירה אותנו לנקודת ההתחלה - ואיני מדבר דווקא על
התחלת המאמר, כי-אם על התחלת האדם כפי שתועד סיפורו על ידי
המתכנת...

השם יתברך ביקש להקים פרוייקט, שיוציא אל הפועל - תכונת הנתינה
שלו: לברוא אדם בעל רצון וחופש בחירה, שיחיה חיים אין-סופיים
בתוך גן-עדן של מידע אין-סופי, יעבד את הנתונים האין-סופיים
שלו, ובתהליך עיבוד הנתונים האלה מתגלמות שתי המטרות, המבטאות
את רצון השם יתברך:

1. הנאה - היינו עצם תהליך קיבולת המידע ועיבודו, יביא את האדם
לידי ההנאה הגולמית.

2. חתירה לאין-סוף; וגם כאן - הדינמיקה הזו של עיבוד המידע,
מביאה מטבעה לחתירה אל האין-סוף. תכונת הבחירה החופשית שנטע
באדם, היוותה מעין מנוע שיניע את הדינמיקה הזו; בלעדיה לא ניתן
היה לחתור אל האין-סוף.

אם כן, הוא עיבד את המידע האין-סופי שלו באופן שיכול להיקלט
ע"י האדם, והתוצאה היתה יצירת היקום, וכדור הארץ; ואכן בתת
המודע של האדם ניתן למצוא את הסימן הראשון: אין סוף ליקום...
קח את הדמיון שלך וסע איתו: אינך יכול להגיע אל נקודה שתזהה
אותה כנקודה גבולית - גם אם תהיה רחוקה ביותר... המודע שלנו
אינו מזהה נקודה כזו; ולא מתוך גודל היקום כי-אם מתוך מהות
היקום כפי שהוא צרוב במוחינו.

הסימן השני המסמל את מהות המידע המתהווה בחומר - הפנים אותו
האדם זה מכבר: ניתן לחוש את המידע ולגעת בו: המידע מתהווה דרך
החומר שביקום; אבן היא מידע, תפוח הוא חבילת מידע עם קליפה
אדומה, הגוף האנושי הוא חבילת מידע שהיגענו לזיהוי הגינום שלו
המכונה די.אנ.איי - והדרך עוד ארוכה... היגענו להכרת החומר
ברמת האלקטרון והאטום והחלקיק והתא... המידע איפוא אינו נישא
על גב החומר, אלא הוא הוא החומר בעצמו; האדם הפנים כבר את
הסימן השני ונתן לו ביטוי...

רגיל האדם לראות בכדור הארץ כמרכז היקום, הגם ועצם המונח
"מרכז" אינו תקני מיסודו, כי יקום אין סופי - לא יכול להיות לו
מרכז... נקודת הזינוק של האדם שהתחילה מן האדמה הינה איפוא
מקור המונח הזה.

ובכן, הוא יצר את האדם עם התכונות הנכונות, ושם אותו במקום
הנכון - בגן עדן.

התכונות הנכונות: נשמה האחראית על הבחירה החופשית והרצון;
והמוח המנהיג את הגוף והאחראי על האינטלקט של הזוג "נשמה
וגוף".

למוח המייצג את הגוף ולנשמה המייצגת את הרצון, לציין, ישנם
ישויות נפרדות בפני עצמם שנוצרו לחוד והזדווגו להם בתבנית אחת
הנקראת "אדם בעל נשמת חיים". על שתי הישויות האלה הוטלה המשימה
לשתף פעולה ביניהן וליצור דינאמיקת עבודה יעילה וגמישה, בשביל
שיוכלו לחיות בשלום ביניהן ולהגיע אל תכליתן. לפעולת הזדווגות
זו קראתי "דינמיקה הרמונית" ועמדתי על מהותה בהרחבה בחיבורי
האחרון "גוף ונשמה".

כשאני חותר אל האין-סוף של ההנאה - אני קורה לרצון שבנשמה שלי;
וכשאני מבקש להוציא את הרצון הזה מהכוח אל הפועל - אני קורא
לאינטלקט שבמוחי.

וזה הדבר שביקש השם יתברך מהאדם לעשות, כאשר הגיע בשעה טובה
ומוצלחת אל גן עדן: הינה לך גן המידע האין סופי; תהנה ממנו...
כאשר ברצונך לחתור אל המידע האין-סופי ולהנות ממנו, קרא לרצון
שבנשמה שלך והפעל אותו; הפעל היינו את האופציה הזאת, רצה את
המידע הזה - בזאת מסתכם השלב הזה.

השלב השני הוא להוציא את הרצון הזה (הצעד הזה שרצית בו) מהכוח
אל הפועל, היינו לרשום הלכה למעשה את הצעד הזה שרצית בו ולסמן
אותו - דרך חוש הראיה שלך או דרך העט שלך או דרך המגע האנושי
הפיזי שלך; או אז עליך לקרוא לאינטלקט שבמוחך ולהשתמש בו; פשוט
הפעל את המוח שלך ופקוד עליו שיעבד וישרטט את הצעד - שזה עתה
נפשך חפצה בו. זאת הנוסחה לחיים מהנים אין-סופיים.

כשאני חותר אל האין-סוף של ההנאה - אני קורה לרצון שבנשמה
שלי; וכשאני מבקש להוציא את הרצון הזה מהכוח אל הפועל - אני
קורא לאינטלקט שבמוחי.
זוהי הנוסחה היחידה - אין בילתה, גם
אין לה תחליף; שום תחליף דומה או קרוב; היא היא הנוסחה
היחידה.

- שאלה: ומאין לי שהמוח יעמוד בקצב הרצון שלי? איך אני יכול
להבטיח את התנאי הזה? איך ניתן לארגן את הנתונים העומדים לרשות
מוחי והאינטלקט שלו? וגם אם אמצא את כל הנתונים הדרושים - איך
ניתן להבטיח עיבוד נאות לנתונים הללו? איך אבטיח שמוחי ידביק
את רצונותי?

אני חייב התאמה סימטרית בין כוחותי השיכליים לבין רצונותי! אני
חייב התאמה סימטרית מדוייקת ומחושבת מראש, כך שהדמיון שלי
והרצון שלי וכוחותי הביצועיים המיוצגים ע"י כוחותי הגופניים
והשיכליים - ייפגשו כולם בנקודה אחת סימטרית ומתואמת עם שאר כל
המרכיבים, השרועים בזירה התיפעולית הנמצאים תחת שליטתי, או
שאינם נתונים לשליטתי - כתנאי הסביבה האנושית ומזג האוויר...
האם דבר מעין זה אפשרי?!

- תשובה: דבר מעין זה הינו פוליסת הביטוח של משחק ההנאה
האין-סופי שהזמנתיך אליו.

במילים אחרות, הדבר היחיד הנדרש ממך לעשותו הוא הפעלת הרצון
שלך; שתפעיל את הרצון שלך לקבלת המידע; לרצות במידע; לתפוס
פיסת מידע - כל מידע, ולרצות בה, לרצות להכיר אותה; והרי פיסת
המידע בעצמה מייצגת את ההנאה הגולמית, ותהליך עיבוד המידע בפני
עצמו - הינו חלק מההנאה הזו... יוצא שהרצון בהנאה - הוא הדבר
היחיד שנותר לך "לעשות", כי עיבוד המידע שבא בשלב השני, מייצג
את ההנאה בעצמה.

וזוהי הנקודה הבסיסית שיש להבהיר: ההתאמה הסימטרית המתחוללת
מאליה בין רצונותי לבין כל המרכיבים בגיזרה בה אני פועל,
אינה נגזרת ממעשה נס - כי-אם מתנאי הטבע ומחוקיו שאני כפוף
אליהם, כמו חוק קולון, הכבידה, אמפר, חוקי התרמודינמיקה...

לדוגמה: מדוע עצמים נופלים לקרקע באין תמיכה? בתופעה טבעית זו
הבחין מדען בריטי בשם אייזיק ניוטון בשנת 1666, וזיהה דרכה את
אחד הכוחות הבסיסים של הטבע הנקרא "כוח המשיכה" (כבידה -
גרוויטאציה) - הפועל בין גופים בהתאם למסה שלהם. הבחנה זו
הביאה אותו לגילוי וניסוח חוק המשיכה האוניברסלי, המגדיר את
המשיכה בין כל שני גופים בעלי מסה, וקובע כי כל גוף מושך גוף
אחר ביחס ישר למסתם של שני הגופים, וביחס הפוך לריבוע המרחק
שביניהם. כשלוש מאות שנה לאחר מכאן, ירחיב המדען אלברט
איינשטיין את ההבחנה הזאת, ויתעד גם חלקיקים חסרי מסת מנוחה
כמו פוטונים - הנמשכים לגופים אחרים.

האדם גילה איפוא כי כוכבי הלכת נמצאים בתנועה מתמדת סביב השמש
- לא מתוך נס כי-אם מתוך כוח הכבידה המחזיק אותם בתנועה מתמדת
סביב השמש.

"כוח המשיכה" מהווה איפוא נתון ראשוני מנתוני הטבע; אם תרצה -
מרכיב אחד ממרכיבי הטבע המקוריים.

כמוהו - "כוח ההתאמה-סימטרית": הוא הנתון הראשוני המסדיר את
פעולת המשולש: רצון, מידע, מוח.

נוסח חוק ההתאמה הסימטרית:

הרצון האנושי הוא אשר יקבע את ערכי פיסת המידע הנקטפת מהמסה
האין-סופית; ונתח הקיבולת השיכלית הנדרש - יותאם לקליטת פיסת
מידע זו ועיבודה, מכוח הסימטריה הנגזרת מהחוק הזה.


הסימטריה המשתקפת מפעולת המשולש "רצון, מידע, מוח" אינה פועלת
איפוא מתוך נס, כי-אם מתוך כוח התאמה נתון, המסדיר מבעוד מועד
את הדינמיקה של פעולת שלושת המרכיבים.

את "כוח המשיכה" איפוא - גילה ניוטון בשנת 1666; מתי גילה האדם
את חוק ההתאמה הסימטרית, ומיהו האדם הזה?

- לפני 5767 שנה גילה האדם את החוק הזה, ושם המדען בעל התגלית:
אדם הראשון. למעשה, גם אישתו היתה עימו בחדר המעבדה, אולם
התגלית נקשרה בשמו.

עוד שאלה: מה הם גבולות החוק הזה? או במילים פשוטות: האם
מתיימר החוק הזה לכלול את כל היקום בין גדרותיו? הרי המידע
אינו נישא על גב החומר, אלא הוא הוא החומר בכבודו ובעצמו...

עוד תשובה: חוק הטבע הזה אינו מתיימר לכלול את כל היקום כי
החוק עצמו נגזר מהיקום . החוק הזה אומר, במילים פשוטות, כי
הרצון האנושי יכול לבחור את הנתח שירצה מהמידע השרוע לפניו -
או מהיקום השרוע לפניו; לבחור ולקטוף, פשוטו כמשמעו . אין גבול
לנתח המידע שאותו ירצה לקטוף; אין גבולות למידע שאליו ירצה
להגיע, האין-סוף פתוח לפניו; אין הגדרה למהות המידע שיבקש
לבחור לו ולהנאתו; ולמען הסרת ספק, אדגיש שוב: אין מיקום ולא
רמות ולא דרגות שעליהם יכול לעמוד על מנת לקטוף את המידע שלו -
המיקום הוא חופשי; אין ולא קיים מונח של רמה או דרגה... בעגה
העממית המקצועית זה נקרא: חופשי על הבר, חינם אין כסף, און דה
האווז, הדבר היחיד שעליו לעשות הוא: לרצות . ותו שום דבר;
נאדה, רק לרצות.

אבקש להרחיב קימעה את ההסבר למהות הרצון, לכוח הזה המדובר בו -
הנגזר מחוק הטבע "התאמה סימטרית"... מה הכוונה "לרצות", מה
לרצות?

ט ויאמר אלקים, יקוו המים מתחת השמים אל-מקום אחד, ותראה,
היבשה; ויהי-כן.  י ויקרא אלקים ליבשה ארץ, ולמקוה המים קרא
ימים; וירא אלקים, כי-טוב.
(בראשית, פרק א')

ובכן, אפשר, מכוח חוק הטבע הזה, לתעד את זאת: ויאמר האדם
(מישהו, כל אחד, כי הוא רצה בכך...), יקוו המים מתחת השמים
(במיקום מסויים שבחר בו מהיקום) אל-מקום אחד, ותראה, היבשה;
ויהי-כן.  ויקרא האדם ליבשה
(עדנה או שיקמה או כל שם שיבחר),
ולמקוה המים קרא "snorsanugi" - (מה זה השם הזה?! זו הבחירה
שלי אדוני!); וירא האדם כי-טוב (והלך באותו יום לישון מבסוט
ועלא כיפק מההנאה שהגיע אליה...). - אין זה קטע סאטירי, זהו
קטע מהחיים האמיתיים הפשוטים האין-סופיים שהשם הציע לנו, לאדם;
והצעתו זו עודנה בתוקף. אל הקטע הזה היגעתי בעזרת העיון בחוק
הטבע "התאמה-סימטרית". אולם עדיין לא הושלמה הפנורמה השלמה
הנשקפת מנוף החוק הזה; זהו רק הרובד הראשון של החוק, קיימים
עוד שני רובדים בסיסיים שלא נגעתי בהם:

רציתי להגיע אל "snorsanugi" מתוך כוונה כלשהי השמורה עימדי...
המדובר במקום רחוק מאוד, אתם לא יודעים על מה אני מדבר...
המקום הזה נמצא במרחק של 369 מליארד שנות אור מהמיקום שאני
נמצא בו כרגע. אני צריך תחבורה מתאימה שתיקח אותי לשם; אני
צריך ציוד, צידה, מה עם התאמת התנאים לעצם נוכחותי שם? הרי חוק
הכבידה של ניוטון מוגבל הוא לתאריך 18 באפריל 1955, האחרון
שעידכן אותו היה אלברט איינשטיין שנפטר מהעולם בתאריך הזה,
ואולי החוק הזה לא עובד שם, אולי פועל חוק אחר ב- "snorsanugi"
שעוד לא גיליתי אותו, ישנם עוד הרבה חוקים; אומנם אני יכול
להגיע אל כל מקום מכוח רצוני, אך זה לא אומר שהדבר ייעשה במילה
סודית שאוציא מהפה וגמרנו... שום מילת סוד ושום הוקוס פוקוס,
רק חוקי הטבע שנקבעו מראש מדברים, ולא ראיתי בחוקי הטבע שום
מילה סודית... זה אומר שעלי להפעיל את הראש בשביל להגיע ל-
"snorsanugi"; יותר נכון לשבור את הראש... את המוח . אולם, אני
נתקל בבעיה חדשה מהקופסה! ומאיפה אביא את הראש הזה? ואפילו אם
אהיה מוכן לשבור אותו למען המטרה, האם די לי בראש שלי? המוח
שלי מוגבל... בקושי עיכלתי את החוק של ניוטון...

בנקודה זו מגיעים אל הרובד השני של חוק "ההתאמה הסימטרית",
וזהו נוסח החוק שוב:

הרצון האנושי הוא אשר יקבע את ערכי פיסת המידע הנקטפת מהמסה
האין סופית; ונתח הקיבולת השיכלית הנדרש - יותאם לקליטת פיסת
מידע זו ועיבודה,
מכוח הסימטריה הנגזרת מהחוק הזה.

בלשון אחרת: נתח הקיבולת השיכלית הנדרש - יותאם לקליטת פיסת
מידע זו ועיבודה.

- אבל זה אותו הלשון של החוק...

- אכן, זה הנוסח היחיד והמדויק; לא סובל הארה נוספת, כי הוא
מציין את ההארה ברמתה הפשוטה ביותר, ולא מותיר מקום להפשטה
נוספת.

- ובכל זאת...

- אוקה! שיכנעת אותי! מה לא אעשה בשבילך! זה אומר, יענו, שאם
אתה דואג לקיבולת השיכלית המוגבלת שלך - היינו איך תגיע ל-
"snorsanugi"... איך תבנה את החללית, איך תעשה, מה תעשה, מאיפה
תביא את השכל... איך תשתמש בו, איך תעבד את הנתונים הדרושים,
מאיפה תביא את הנתונים הדרושים, מאיפה תתחיל ואיפה תגמור... אם
אתה דואג לכל זה, בא חוק הטבע הזה ואמר את שלו בקול ברור שלא
משתמע לשני פנים: אל תדאג בן-אדם!

- מה זאת אומרת?

- זאת אומרת: אל תדאג יא סחבי; לחוק הטבע המילה האחרונה: נתח
הקיבולת השיכלית הנדרש - יותאם לקליטת פיסת מידע זו ועיבודה,
באופן מדויק, כמו סיר ומכסהו, זוהי המידה הסימטרית .

כלומר, אם המשימה בשביל להגיע ל- "snorsanugi" על כל הנלווה
אליה תצרוך 487 מנה שיכלית, ו- 76 שעות עבודה שיכלית בתפוקה של
87% מיכולתו, אזי הערכים המדוייקים האלו יעמדו, החל מרגע
"הרצון", לרשותך המלאה; היינו יהיה לך 487 מנה שיכלית שתוכל
להפעילן 76 שעות רצופות בתאוצה המתאימה, בתפוקה של 87% מסך
היכולת המקסימלית.

הרצון שלך האישי הוא אשר יקבע את הקיבולת השיכלית האישית
הדרושה. פיתאום, ממש פיתאום, ברגע נתון, כאשר הרצון שלך יסיים
שירטוט המשימה הרצויה לו, בעצם הרגע הזה יעמוד לרשותך הכלי
השיכלי המתאים, על כל ערכיו המדויקים הדרושים למשימה שרצונך
הגדירה וקבע את ערכיה. "המוח" בלשון אנושית בלתי ציורית - הוא
המנוע של הרצון שלך; הוא ישמש אותו בזמן הרצוי, ובקיבולת
הרצויה. המדובר והלכה למעשה "במנוע" בלתי מוגבל, כי ערכיו
מוגדרים ע"י הרצון - בעל הערכים הבלתי מוגבלים.

חוק הטבע "ההתאמה הסימטרית" לא הגביל את הרצון בשום נתון, ובו
בזמן העמיד לרשותו מנוע (מוח) להבאת משימותיו הבלתי מוגבלות
מהכוח אל הפועל; הווה אומר שהמנוע הזה חייב לעמוד במשימות
הבלתי מוגבלות שהוטלו עליו מטעם הרצון - בכל רגע נתון; הווה
אומר שנתוניו הראשונים עוצבו באופן שיעמוד בתנאי הטבעי הזה.

אם כן, יש רצון, יש מנוע, שים בנזין וסע.

- רצית להגיע ל- "snorsanugi", וזאת משימה מסובכת וקשה, אבל אל
דאגה, יש לך מנוע-על, ויש לו את הנתונים הדרושים... איפסתי את
השעונים וסרקתי אותם במבט חטוף, סובבתי את הסוויש' ולחצתי פול
גאז. רשמתי על שעון דיגיטלי אחד את המילה "snorsanugi" - היעד
שלי, ויצאתי לדרך... דקות עברו, ותוך כדי ביקשתי לראות כמה
שעות הנאה עומדים לרשותי עד להגיע אל יעדי, ובחישוב במהיר של
התאמת נתוני המנוע ליעד הרצוי - יצא לי המספר הזה:
57,647,859,698 שנה. לא נורא! עוד 57,647,859,698 שנה ואגיע
ליעדי... צ'יק צ'אק; נעביר את הזמן איכשהו...

- שוב... אתה גוזל מזמני וכבר לא נותר לי הרבה זמן בשבילך...
אינך קורא טוב את לשון החוק, או בכלל אתה קורא חוק אחר. חוק
הטבע המדובר בו נקרא "חוק ההתאמה הסימטרית", וזה הנוסח שוב:

הרצון האנושי הוא אשר יקבע את ערכי פיסות המידע הנקטפים
מהמסה האין סופית; ונתח הקיבולת השיכלית הנדרש - יותאם לקליטת
ועיבוד פיסות מידע אלו, מכוח הסימטריה הנגזרת מהחוק הזה. סוף
ציטוט; ושאלה לי אליך: האם 57,647,859,698  שנה אינו נחשב ערך?


ומעבר לזאת, אל לך לשכוח שמקור כוח הרצון הוא ההנאה... היינו
ההנאה שיפיק מהיעד; זהו מקור הרצון להגיע אל היעד; וכפי
שהוזכר, "תהליך עיבוד הנתונים" מהווה נתח אינטגרלי בלתי נפרד
מעצם ההנאה, כלומר גם "תהליך העיבוד" בעצמו עומד מאחרי הרצון
ומעצב אותו... יש מי שירצה להגיע אל היעד ב- 57,647,859,698
שנים כי הוא רואה בתהליך העיבוד של נתוני הפרוייקט הספציפי הזה
הנאה גדולה, ורוצה להנות ולמשוך את התהליך הזה הרבה מאוד
שנים... סוף כל סוף אין סוף שנות-חיים לפניו - מה בוער...? יש
מי שחושב שהערך הזה בן 11 ספרות עד להגיע אל היעד מוגזם ומטורף
- על כל ההנאה הנלווה אליו... סוף כל סוף ההנאה נגזרת גם
"מהגיוון"... לגוון, לראות הרבה, לנסות הרבה, ודי בשנה לא יותר
לכל פרוייקט-הנאה... אשר על כן, רצונו יקבע גם את הנתון הזה:
ברצוני להיות בשנה הבאה במחוז "snorsanugi"; ואם כן נתוני
המנוע הבלתי מוגבל שלו יאופסו ויותאמו לנתון המוגדר שנקבע ע"י
רצונו, מכוח הסימטריה הנגזרת מהחוק, והנתונה למרותו של "רצון
האדם".

יש ורוצה להגיע אל "סנורסנוגי" מיד! גם זה "רצון" ותקני... (מה
עדיף - לקרוא ליעד שלי בעברית או באותיות לטיניות?)

בזאת מסתכם הרובד השני של חוק "התאמה-סימטרית", ונותר עדיין
רובד שלישי ואחרון:

קבעת לך הגדרת "הנאה",  נתוני היעד שלך הותאמו סימטרית עם ערכי
ההנאה הזו, וערכי המנוע התאפסו והותאמו לנתונים שנקבעו ע"י
הבוס: הרצון. יש בידי 2 נתונים שנקבעו ע"י הרצון שלי: ערכי
פיסת המידע שברצוני לכבוש, וערכי המנוע שאופסו והותאמו לפי
נתוני פיסת המידע המתבקשים, ואף הוספתי עליהם עוד מס ערך נוסף
המתבטא בהגדרת הזמן הנדרש לביצוע רצוני - דבר הנגזר גם מרצוני
ומהיותי אדם בשר ודם הנתון למימד הזמן. באופן זה קבעתי את
מיקום היעד שלי, שירטתי את מפת הפרוייקט על כל נתוניה, ואף
בחרתי שם ליעד וסימנתי אותו על המפה.

הסתכלתי במפה וצללים רבים מדי השחירו את עיני... נוצר הרושם
אומנם וכאילו "היעד" הרצוי כבר בכיסי, כי כל נתוניו נמצאים אכן
בכיסי והמנוע שלי תוכנת לכבוש את היעד מכוח "הרצון" הנגזר
מהחוק. אולם ועם כל הכבוד, "הרצון" אינו חורש על כל נתוני
היקום בשביל לקחתם בחשבון ולדעת "מה לרצות"!

הבה נניח שאני נמצא בנקודה א' והיעד שלי נמצא בנקודת-ציון ב',
באופן זה ניתן לנסח את הדילמה הזו: אומנם אני שולט על א' וגם
על ב', אך מה קורה עם המחוז הגדול הנמצא בין א' ל ב'? יכול
ומדובר בשטח שימצאו בו עכבות בלתי צפויות שעלולות לעכב את
הגישה שלי אל יעדי ב'! הדילמה היא שאינני יודע לחזות את העכבות
האלה בשביל לבקש מהמוח שלי להתמודד איתן... וכמו שאמרתי -
הרצון שלי אינו חורש על כל נתוני היקום בשביל לדעת לשרטט את
מפת רצונו...

אנו חיים במרחב אין-סופי אך עם חוקים ותנאים של מרחב סופי -
בזאת מסתכמת התשובה. הסבר מתבקש...

יש לציין כי אינני בא כאן להוכיח את קיום הרובד השלישי, גם לא
את קיום החוק עצמו... ההוכחה לקיום החוק, תוזמן להופיע בפנינו
בתלת מימדיה, באופן מעשי גרידא ובחדר מעבדה אטום - אין אופן
אחר בנמצא.

אני בא איפוא להסביר את "תופעת" הרובד השלישי של החוק: איך
יתכן שכל היקום יתפקד ויעמוד דום בפני רצוני... אני נמצא ב- א'
והיעד שלי נמצא ב- ב', ועל אף זאת אני עובר את המחוז הנתחם בין
א' ל- ב' באופן טבעי ומגיע אל הנקודה שסומנה והוגדרה ע"י רצוני
ללא שום עכבה, וכאילו כל המחוז הנתחם בין א' ל- ב' עמד לרשות
רצוני, והתאים את טבעו ונתוניו לנתוני המנוע שלי (מוחי) בכדי
להוציא את רצוני מהכוח אל הפועל; איך יתכן?! הרי נתוני המחוז
העלום הזה אינם מוכרים לי, "הרצון" שלי לא יכל לקחת אותם
בחשבון ו"לרצות" לעבור אותם...

מתי יש לי שליטה על המרחב? מתי אני יכול למצוא את חוקיו ולעבד
את נתוניו?

מצאתי את התשובה הזאת: כאשר קיים רצף מסוים במרחב הזה וכאשר
אני מזהה את הרצף הזה; זה יכול להיות רצף פיזיקאלי, רצף כימי,
מתמטי, ביולוגי, רצף הגיוני, רצף הנדסי, גלי... חייב להתקיים
צפי של "רצף" ואני חייב לזהות אותו בשביל לעבוד בשטח המרחב
ולעבד את נתוניו... האדם הגיע לירח, עוד מעט למאדים... הוא
סימן את הירח ויכל להגיע אליו, כי הוא זיהה רצף מסויים שקישר
את המרחב שלו עם מרחב הירח והמאדים... הוא יכול להגיע אף אל
גלאקסיות אחרות אם רק ימצא רצף מסויים איתן; אולם הוא לא יכול
לעבור את מתחם האזור השחור למשל - היכן שהבחין בגלקסיות שלמות
הנמשכות אליו ונבלעות בתוכו... זאת, כי באזור השחור ומה שמעבר
לו - יאבד האדם כל מימד של רצף שיכול לקשור את מרחבו איתם...

ברגע זה אני מגיע אל המונח "מיקשה", בה מתקיים בהכרח תנאי
הרצף; זאת כי אין מיקשה חצויה לשניים. ומכאן אני מגיע למסקנה
"בכיוון ההפוך": "רצף" שנצפה - מביא בהכרח לידי מיקשה : כלומר,
רגע הגעתי לירח סימן את קיום הרצף בין המחוז שלי לבין המחוז של
הירח; ולכן אמור מעתה, כי המחוז התוחם בתוכו את כדור הארץ ואת
הירח - מחוז אחד הוא; הירח וכדור הארץ - מיקשה אחת הם.

"מיקשה" בדרך כלל ניתנת לשליטה, ולכן טבע האדם שואף להפוך כל
דבר למיקשה... יש נטיה להפוך הרבה כסף קטן הנמצא בכיס לשטר
גדול אחד - לא רק כי המצלצלין מכבידים על הכיס, אלא כי הדבר
יתן לך שליטה עדיפה על הכסף שלך... הריכוזיות נגזרת מתכונות
המיקשה; מאחדים חברות קטנות מפוזרות - לכדי חברה אחת גדולה,
בשביל להשיג יעילות ושליטה טובה יותר...

אך לא תמיד השליטה במיקשה מתקיימת או אפשרית; יש והמיקשה גדולת
מימדים עד כדי שמאבדים את השליטה עליה דווקא בגלל גודלה, או אז
יש לחלק אותה בשביל להחזיר את השליטה לידיים... הדבר תלוי
בגודלה, במרחב, בתנאים... אולם, ולזאת רציתי להגיע, יהיה גודל
המיקשה אשר יהיה, יהיו תנאיה אשר יהיו ויהיו מימדיה אשר יהיו,
תכונה אחת פועלת בתוכה: חייב לפעול בתחומה עיקרון אחיד אחד
(לפחות) לכל סידרת רצף הנצפית בתחומה. עקרון זה יכול להיות
"כוח" אחיד, או "חוק" אחיד, או "כלל" אחיד, או "תורה" אחידה...
רצף הגל האלקטרוני למשל הנצפה במיקשת "ירח-כדור הארץ" - איפשר
להשתמש באין-סוף חוקים אחידים שהניבו ערוץ שידור חי בין כדור
הארץ לירח.

מכאן, מרחב אין-סופי לא יכול להיות מיקשה אחת לעולם, כי אין
מקום למונח "רצף" בתוכו; היקום - גן-עדן האין סופי של המידע בו
אנו חיים, אינו מקשה אחת, ולכן לא יכול להתקיים בתוכו שום
עיקרון אחיד - לא כוח ולא חוק ולא תורה ולא שום עיקרון... ניתן
כמובן להחל חוקים ולזהות כוחות בתוך היקום, אם אגזור מתוכו
מרחבים בעלי רצף כלשהו ואגדיר אותם, אולם אין ולא יכול להיות
ולו חוק אחד, שיחול בהכרח על כל נקודה ביקום, כי שוב - אין
מקום למונח "רצף" ביקום האין סופי...

חוק הטבע הראשון "התאמה-סימטרית" שחל על כל היקום - הצביע
איפוא על זהות חדשה במינה: מסת המידע הזו המיוצגת על ידי היקום
שאנו חיים בתוכו - הינה מיקשה אחת ואחידה אין-סופית. לכן קבעתי
לעיל: אנו חיים במרחב אין-סופי אך עם חוקים ותנאים של מרחב
סופי.
מכאן מקור עצמות השם יתברך, מיקשה אחת הוא - אין-סופית.


מכאן חשיבות יחוד השם יתברך: שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד.
המודעות הזו ליחוד השם, עוזרת לנו לחזור אל חיק הטבע ואל החוק
הראשון שלו שרק בשבילו באנו לעולם. באנו להנות מהחוק הזה:

הרצון האנושי הוא אשר יקבע את ערכי פיסת המידע הנקטפת מהמסה
האין-סופית; ונתח הקיבולת השיכלית הנדרש - יותאם לקליטת פיסת
מידע זו ועיבודה, מכוח הסימטריה הנגזרת מהחוק הזה.


בא הרובד השלישי של החוק והיקשה עלי: איך הרצון שלך יכול לפעול
מכוח החוק הזה בכל היקום! והרי אין מקום למונח "חוק" במרחב
אין-סופי...

על זאת עניתי לו: אנו חיים במרחב אין-סופי אך עם חוקים ותנאים
של מרחב סופי העשוי ממיקשה אחת.
או במילים אחרות: שמע ישראל
השם אלוקינו השם אחד.


המודעות של יחוד השם יתברך הינה הכרחית איפוא לעכל את מציאות
החוק "התאמה-סימטרית". בלעדי המודעות המוגדרת הזו - לא יכל אדם
הראשון לקבל את חוקיות החוק הזה, כי אין הוא תקני - על פניו...
(עלול היה לראות אותו כנס - ואין הוא נס כי-אם חוק טבע ככל חוק
אחר) - אילולא המינוח "מיקשה אחת" שהצליח בדרכו שלו להגיע אליו
ולהאיר את עיניו, כמו שאנו בדרכינו היגענו אליו.

מי הכיר את החוק הזה בהסטוריה האנושית?

הצלחתי להתחקות אחר שתי עדויות, ואיני מוציא מכלל אפשרות -
קיום עוד אנשים שהיתוודעו לו. שתי עדויות שתי דמויות: אדם
הראשון, ומשה רבינו. נעמוד הלאה על המשך תיעוד הבריאה,
ובמסגרתה נגיע שוב אל אדם הראשון... אשר על כן נתמקד עכשיו
בדמות השניה, משה בן עמרם.

לפני כן, הייתי רוצה לחזור שוב אל החוק ולבחון מספר מושגי-יסוד
המבהירים אותו.

"הרצון האנושי הוא אשר יקבע את ערכי פיסת המידע הנקטפת מהמסה
האין סופית; ונתח הקיבולת השיכלית הנדרש - יותאם לקליטת פיסת
מידע זו ועיבודה, מכוח הסימטריה הנגזרת מהחוק הזה."


"נתח הקיבולת השיכלית" - מהו? האם הכוונה שיהיה לי מספיק שכל
בשביל לעבד את המידע שהרצון שלי "קטף", ובאופן הזה להוציא אותו
לפועל?
בוא נגיד שאני עומד על פיסגת הר, "ורציתי" לעוף בחלל ולהגיע אל
פיסגת ההר ממול; פשוט ראיתי בפעולה הזאת הנאה; ובכן האם כוונת
חוק "ההתאמה הסימטרית" היא, שמובטחת לי מנת המשכל הסימטרית
לרצון הזה, כך שאוכל לעבד את בקשתו ולהוציאה לפועל, על ידי
המצאת מטוס או מסוק שיאסוף אותי מהפיסגה הראשונה וינחית אותי
על הפיסגה השנייה?

לא; אין זה תפקידו של "נתח הקיבולת השיכלית".

"נתח הקיבולת השיכלית" הינו כלי עזר של הרצון שעובד בד בבד
עימו; תכלית "הכלי" הזה היא לתת מנוף "פנורמי" לרצון באופן
שיגיע אל היעד הרחוק ביותר שלו, באמצעות עיבוד הנתונים
הבסיסיים של הרצון שהם מופשטים מטבעם - לכדי נתונים מתוחכמים
ומשוכללים יותר. למשל, כשאני עומד על פיסגת הר, והרצון שלי הוא
לעוף ולהגיע אל פיסגת ההר ממול, בעצם הרגע הזה נכנס "נתח
הקיבולת השיכלית" שלי לפעולה, מעבד את הנתונים הבסיסיים של
הרצון ומגיע למסקנה שבמקום לעוף עד לפיסגת ההר השניה, ניתן
לעוף עד לפיסגות ההימלאיה - היכן ניתן להנות מנוף מקסים ומיוחד
במינו; או לעוף עד להרי יהודה ולהשקיף על ירושלים מקרוב בשביל
להריח את אווירת החג הממשמש ובא; או לעוף עד אבולעפיה ביפו
ולחזור בליווי פיתה חמה עם זעתר; או אם כבר לעוף עד הירח; ישנם
למעשה אין סוף אפשרויות שיכולות להתאים עצמן לרצון הזה, ותפקיד
המוח הוא לפתח את האפשרויות המתאימות לרצון הבסיסי, לבחור
מתוכן את חבילת האפשרויות המפתות ביותר, המעניינות ביותר, אם
תרצה - המרחיקות לכת ביותר, ולהעמיד אותן לרשות הרצון שיבחר
מתוכן את הרצוי לו. אילולא המוח - הרצון היה "מסתפק" במרחב
הקטן ביותר שעליו ניתן לעוף, או לראות, או להריח, או כל פועל
אחר הנקשר לרצון; זהו הביטוי המעשי של מנגנון השאיפה.

באם שמתם לב - לא הוצמדו שלוש נקודות למשפט "לעוף עד הירח",
ואפילו לא "לפיתה של אבולעפיה" - זאת כי הכוונה המעשית של
הרצון מתגלמת במציאות האמיתית הנראית לעין - לא למציאות
הווירטואלית או הרוחנית; "הרצון" המעובד מביא את בעליו מפסגה
אחת לשניה מבלי להשתמש במסוק!

הכיצד? ומה עם חוק הכבידה?! מה עם חוקי הפיזיקה? מה עם חוקי
הטבע שהאדם הכיר במרחב שלו, והוא כפוף להם הלכה למעשה? איך
ניתן להמריא ולנחות מבלי עזרת מצנח, מטוס, או כלי עזר טכנולוגי
שנוצר ע"י האדם הודות לעיבוד אין סוף חוקי-טבע ותורות ועבודה
וזיעה... איך ניתן להפליג בים מבלי ספינה! איך ניתן לכופף את
חוקי הטבע! ובעצם, מה עם חוקי הטבע?

שתי דילמות: מה עם חוקי הטבע? ומה עם המוח - "המנוע" ותפקידיו
הסימטרים שנזכרו לעיל?

זה המקום להבהיר שכל התיאורים וההארות שנלוו לנוסח החוק
"התאמה-סימטרית", החל מדוגמת-עזר של "הרצון" לעוף מפסגת הר אל
משניהו וכלה בקפיצה עד אבולעאפיה ביפו - כל התיאורים הללו
מתארים את המרחב האמיתי המלא של החוק "התאמה-סימטרית"; או אם
תרצה - כאשר האדם משתמש בחוק הזה בפול גז.

השאלה המתבקשת אם כן: מתי יכול האדם ללחוץ על הדוושה בכל כוחו
ולהגיע למהירות 250 קמ"ש הבלתי מותרת מבחינת חוקי התנועה - אך
האפשרית מבחינת חוק "התאמה-סימטרית"?

תשובה פשוטה לשאלה קשה: הוא צריך רק דבר אחד, פשוט ומופשט מאין
כמוהו... הוא צריך "לרצות" ללחוץ על הדוושה . זה התנאי היחיד
הנדרש מהאדם; אולם ישנה בעיה בעייתית עם התנאי הפשוט הזה, בעיה
מסובכת וקשה! ולמעשה המדובר בבעיית הבעיות של כל האנושות, מאז
שהגה השם יתברך את נוסח החוק הזה וייסד את כלליו - היינו מאז
יצירת העולם ויצירת האדם, ועד הרגע הזה ממש בו נכתבים שורות
אלו: הבעיה היא שהתנאי היחיד הזה של "לרצות" - יכול לעבוד
בפועל רק כאשר הוא נמצא בודד בזירה ללא שום "רצון" זר עימו.

"רצון זר" הינו רצון ממשפחה אחרת שאין לה קשר עם המשפחה
המקורית
של הרצון המקורי; ואם אתם חושבים שהתנאי הזה מגביל את
האפשרויות העומדות בפני "הרוצה" - טעיתם!

ניקח למשל את אותה הדוגמה של הרצון "לעוף"; כך תיארתי, לפני
שורות אחדים, את האפשרויות העומדות בפני האיש שרוצה לעוף:

בעצם הרגע הזה נכנס "המוח" לפעולה, מעבד את הנתונים הבסיסיים
של הרצון הספציפי הזה, ומגיע למסקנה שבמקום לעוף עד לפיסגת ההר
השניה, ניתן לעוף עד לפיסגות ההימלאיה - היכן ניתן להנות מנוף
מקסים ומיוחד במינו; או לעוף עד להרי יהודה ולהשקיף על ירושלים
מקרוב בשביל להריח את אווירת החג הממשמש ובא; או לעוף עד
אבולעפיה ביפו ולחזור בליווי פיתה חמה עם זעתר; או אם כבר -
לעוף עד הירח; ישנם למעשה אין סוף אפשרויות שעשויות להתאים
עצמן לרצון הזה
, ותפקיד המוח הוא לפתח את האפשרויות המתאימות
לרצון הבסיסי, לבחור מתוכן את חבילת האפשרויות המפתות ביותר,
המעניינות ביותר, אם תרצה - המרחיקות לכת ביותר, ולהעמיד אותן
לרשות הרצון שיבחר מתוכן את הרצוי לו.
- כלומר ובמילים אחרות,
הבעיה היחידה העומדת בפני כשהרצון שלי אמר את שלו היא, איך
אתמודד עם המסה האין-סופית של האפשרויות הקשורות בסוג הרצון
שבחרתי - שזה עתה נפרשו לפני... לאן כדאי לי יותר לעוף, היכן
אמצא את ההנאה הגדולה ביותר - ישנם אין סוף מקומות; שאלת
הכדאיות פותחת פתח לעוד אין-סוף אפשרויות: אולי אעוף למקום שיש
בו אוכל טוב יותר - כמו אבולעפיה שלנו, ואם בעסקי אוכל עסקינן,
אזי באות כל המסעדות הקיימות ביקום ולוחצות עליך, תבחר בי!
אצלי יותר טעים! אצלי יותר נעים לאכול, אצלי משתמשים בתבלין עם
ניחוח מיוחד שאין בשום מקום בעולם - לך תשבור את הראש ותבחר את
המקום הטוב ביותר לאכול בו; זה לגבי אפשרויות האוכל, אבל ישנם
גם אפשרות הריח, אולי אעוף לגן הוורדים של קופנהאגן - שם ניתן
להנות מניחוח מלאי הפרחים הריחניים ביותר, או לאחד הגנים
הקרובים לארמון הנשיאות במדריד? או לגן החיות ברמת אביב -
להרגיש את הטבע ואת חיות הטבע דרך הריח הנודף מהם! קיים "רצון"
כזה...
אם נפתח את שולחן האפשרויות של הפועל "לראות" - יכלה הזמן והוא
לא יכלה... הבעיה היא כאשר מחברים בין שני פועלים או יותר,
למשל, לבחור במקום שניתן לאכול בו סלט טעים, המשקיף על גן יפה
וריחני, ומצידו המזרחי משקיף על נוף הררי - ועשיתי לכם טובה
שלא הכנסתי את הים והיער!

כאן נכנס המוח לתמונה ומצמצם את משפחת האפשרויות האלו לכדי
חבילה קטנה איכותית מפתה ומרחיקת לכת, מעמיד את החבילה הזאת
לרשות הרצון ואומר לו: תבחר. המוח אם כן משמש ככלי עזר לכל
דבר, שתפקידו להתמודד עם בעיית האפשרויות האין-סופיות
העומדות בפני הרצון. היכן אם כן ניתן לאתר את "הרצון הזר" הזה
"ממשפחה אחרת" שיכול לשים רגל לחבילת האפשרויות המשפחתית שלי
ולעכב בעדה? אני רואה מולי משפחה מרובת ילדים בלי עין הרע...
מרובת ילדים עד מאוד... מרוב ילדים איני יכול לראות ילדים
אחרים בזירה... אין מקום בשבילם, אין מקום אפילו בשביל ילד זר
אחד שיכול להכנס למסיבה ולהפריע! מיהו הרצון הזר ממשפחה אחרת?

תשובה: כל שאר הרצונות הם רצונות זרים; ולמעשה לא אמור להישאר
שום רצון לשום אפשרות זרה, כי כל רשימת הרצונות והאפשרויות
שלפניי הינה רשימה תקנית ועומדת הלכה למעשה לרשותי; מה נותר
לעזאזל?

עוד תשובה: לא נותר שום רצון אחר. עבדתי עליכם כאשר אמרתי
שקיים רצון זר מעכב, מסיבה פשוטה - שתעקבו אחרי ולא תאבדו
אותי... אין בנמצא רצון כזה. אין בנמצא מונח שכזה, זה כמו לאמר
- אדם שאינו בן-אנוש... אין רצון זר שאינו נמנה על משפחת
הרצונות, כי כל הרצונות הנכללים בשפה האנושית הם תקניים
ומנויים על משפחת הרצונות של האדם.

כל מה שצריך הוא לרצות... ולקבל . כל רצון, כל סוג, כל פנטזיה,
אפילו הקומבינציה של עשר רצונות ביחד, אפילו יותר... אין סוף
לרצונות, אין סוף לקומבינציות, הפעל את הדמיון אם אתה רוצה,
וסע... לחץ על הדוושה כנגד חוקי התנועה, וסע... שים פול גז
ועליהום; זה כל מה שצריך. העמיד לרשותינו אפילו כלי בשביל
למיין את הרצונות ולהשתלט עליהם! בשביל להשתלט על החגיגה
ולעשות סדר בסיפור, בהנאה, בשביל להגיע להנאה הגדולה ביותר,
לעזוב אותה וללכת מיד אל אחותה היותר גדולה ממנה, היותר מקסימה
ממנה, תרחיק לכת כמה שאתה רוצה ולאן שאתה רוצה, הפעל רק את
הרצון שלך, וסע... אל תעצור. צא למסע הנאה אין-סופי. זהו גן
העדן שהכין השם יתברך עבור האדם.

(בראשית, פרק א') ט ויאמר אלקים, יקוו המים מתחת השמים
אל-מקום אחד, ותראה, היבשה; ויהי-כן.
- את אותה האפשרות הזאת,
בעינה, מתוך שלל שאר האפשרויות, העמיד השם יתברך בפני האדם,
וזאת מסיבה פשוטה אחת: כי הוא החליט לפתוח עסק משותף עם האדם;
רק באופן הזה "יכל" לעמוד על הדרגה הגבוהה ביותר בסולם דרגות
הנתינה - אם זכור לכם מאנשהו... ולתת לשותף את הנתינה הגדולה
ביותר. אשר על כן, הוא פתח עסק - עולם, שם בו את האדם, ונתן לו
זכויות שוות של שותף אמת לכל דבר - פשוטו כמשמעו. הוא נתן לו
לחרוש על כל העסק, ולחתום על כל צ'יק שירצה בדיוק כמוהו - לא
פחות גם לא יותר. שותף מלא על כל הזכויות הנלוות: לחתום, לפעול
לקנות להקנות לרצות לעשות ליצור, כל מה שעושה שותף בעסק של
שותפות, וככל העולה על רוחו.

יתרה על זאת: בעל הבית הנאמן הזה שהפך את עצמו בין רגע לשותף,
גילה לשותפו החדש את כל סודות העסק, המסתכמים למעשה בנוסחה אחת
פשוטה ומופשטת: אינך צריך לעבוד ואינך צריך לעמול... אתה צריך
רק "לרצות" לאכול מפרות העסק האין סופיים, בזמן האין-סופי
העומד לרשותך; צא לדרך.

ובכל זאת, נשאלת השאלה האנושית: אני אדם בעל מודעות מוגבלת,
ומכאן השאלה התקנית שלי: מה הן גבולות רצונותי? עד היכן אני
אמור לשאוף? הרי נחוץ לי גבול עם גדרות שאני אמור לשאוף לו...
להגיע אליו... היכן הוא נמצא?

היה לי וויכוח ער יום שבת אחד עם בני גידי בן התשע. בדרך חזרה
מבית הכנסת הביתה, עלתה בראשו השאלה הזאת: תגיד אבא, כמה הייתה
רוצה שיהיה לך? כמה כסף?
עניתי לו: מליון דולר! ואתה?
תשובתו היתה נחרצת: שני מליון. אתה רואה...?

לא הבנתי את הסיפא של תשובתו - "אתה רואה..." מה עוד והוא אמר
את זאת בטון ממזרי בליווי חיוך שהבליט את גומות החן שבפניו
הקטנות; וכאשר גומות החן בולטות - המצב אומר דרשיני... שאלתי
אותו בחזרה: למה אתה מחייך? מה אתה רוצה להגיד ב- אתה רואה...?

ענה לי עוד הפעם עם חיוך, אבל הפעם עם חיוך קולי... "אתה רואה?
אני אהיה יותר עשיר ממך! לי יהיה שני מליון בעודך מסתפק ברק
מליון..."

שהממזריקו הקטן הזה יעלה עלי?! אותי לא עשו מאצבע, ומי כמוני
יודע ממה עשוי המתחרה הקטן שלי.
לא נשארתי חייב, וגייסתי מיד גם את ממזרותי שלי: "כשאמרתי לך
מליון - התכוונתי לכסף שאני צריך לבזבז רק לשבוע הבא, לא לכל
החיים..."
כאן הוויכוח הפך לענייני עם ספרות מדוייקות.

גידי: ואני התכוונתי לסכום שאקח איתי לבית הספר מחר.

עבדכם: ובכמה היית מסתפק בשביל שבוע ימים?

גידי: ארבע מליון (כפול ממני), ואתה?

- אני? לשבוע? שמונה מליון, יש לי הרבה הוצאות... ולשבועיים
גידי?

- 16 מליון, ולכל החיים אבא, כמה אתה רוצה שיהיה לך?

עניתי לו כאבא יהודי טוב: אתה תענה לי על השאלה הזאת: כמה כסף
היית רוצה גידי שיהיה לך לכל החיים?

- מאה אלף אלף מליון, ואתה?

- כפול ממך; מאתיים אלף מליון.

הוא הרגיש "בעורמה" שלי... הפנים הקטנות שלו החליפו את תוויהם,
ואף האדימו:

- חכה חכה, אני רוצה שיהיה לי שלוש מאות תשעים ושבעים אלף
ומליון אלף וחמישים מליון אלף ועוד מליון אלף! ואתה?

נזפתי בו: "גידי! אי-אפשר ככה! מה זה המספר הזה? לא הבנתי...
תגיד בדיוק כמה אתה רוצה שיהיה לך שנוכל להבין..."

הוא הרגיש בתוכנית הערמומית שאני מבשל לו, וביקש פסק זמן
לחשוב... נשאר כחמש דקות עד הבית, ואמרתי לו בנדיבותי: אני
נותן לך זמן עד שנגיע עשר מטר מהבית, ואני מבטיח לתת לך את
תשובתי - עוד לפני שניכנס לבית! איך אני פייר או לא?

הסכים! הצעה מפתה! סוף כל סוף, יש לו יש הרבה יותר זמן
ממני...

היגענו כמעט עד לפתח הבית, וניכר שהראש שלו עובד פול... הוא
ביקש לעצור בשביל לקחת נשימה לפני שיפלוט את התשובה שלו.
עצרנו. ונתתי לו בנדיבותי זמן לנשום ולהתארגן. "נו, מה היא
התשובה? כמה אתה רוצה בדיוק שיהיה לך?"

- אז ככה אבא, אני רוצה שיהיה לי עשרים אלף מליון, ושבע מאות
אלף ששים אלף מליון, וששים מאה אלף ותשע מאות אלף אלפי
המליון..." - הפנים שלו כבר החליפו את כל צבעי הקשת מרוב
התפעלות, וגם הידיים שלו התחילו לפעול ביחס לעוצמת התשובה,
שעוד לא הסתיימה: "ומאה אלף מליון ותשע מאות...."

- נו, סיימת?

- כן! סיימתי! ואתה אבא?

- כפול גידי.

- לא פייר אבא. (הוא הבין את הקונץ...)

- הבנת את הקונץ גידי?

- כן, בפעם הבאה אתן לך לענות לפני.

זהו פחות או יותר, סיכום התשובה לגבול הרצונות של האדם. השאלה
האנושית המוגדרת היתה זו: מה הן גבולות רצונותי? עד היכן אני
אמור לשאוף? הרי נחוץ לי גבול עם גדרות שאני אמור לשאוף לו...
להגיע אליו... היכן הוא נמצא?

אינני בטוח אם גידי, גם לאחר הנסיון המר שלו - יכול לענות על
השאלה הזאת; ואינני בטוח אם אני יכול לענות על אותה השאלה;
ובכל זאת, ואם תלחצו אותי לקיר - אספק את התשובה הזאת: לא
הגביל השם יתברך את האדם בשותפות הזאת ולא הציב לו שום גדר ושם
תנאי. זהו איפוא הנוסח המלא והיחיד והמדויק לחוזה השותפות:
אדם יקר, אתה צריך רק "לרצות" לאכול מפרות העסק האין-סופיים,
בזמן האין-סופי העומד לרשותך; זה כל הנדרש ממך לעשות; צא לדרך.
 

ויבוא האדם, כבר הראשון במספר, ויאמר: אינני רוצה . זאת כל
הקושיה.

זהו החטא הראשון; זהו חטא האדם הראשון.

חטא האדם הראשון איפוא הוא הטיפשות; למסקנה הזאת אני מגיע.

עד עכשיו, אנחנו, כולנו, כל המין האנושי אומר בכל הפשטות:
אינני רוצה. לא רוצה. אין ברצוני. --- ובמקום זאת, המציא האדם
כל מיני פועלים פעלולים ונפעלים שאין להם קשר וחצי קשר עם
הרצון... הוא ויתר על הרצון והמציאות לטובת המדומה והתיאוריה;
ללא שום סיבה נראית לעין, ללא שום הגיון.

הוא התחיל את מסעו התמוה במהלך תמוה ממנו: התחיל לנחש! אולי זה
מתאים? אולי אגיע! אולי לא! אולי אפול מפיסגת ההר כשאתחיל
לעוף! נדמה לי שאפול! או אולי לא? נדמה לי שהמקום ההוא רחוק;
אני חושב שאגיע. נדמה לי שהוא יפה; לדעתי הוא מכוער; אם אגע
באש פן אשרף! אם אלך רחוק פן יסתיים הדרך! פן תיגמר האספקה! פן
אמות. אולי יש סוף, אולי יש גבול, ואולי לא? נדמה שיש סוף
למרחב שלי! לא טוב לעוף! כן כן טוב לעוף. ואם זה לא טוב, אזי
הדבר הזה רע! מסקנה אנושית . רע? אולי. טוב? אולי אולי. קצת
טוב? נדמה... פחות או יותר? תן לי לנחש: אני חושב יותר מאשר
פחות. אולי זה וזה ביחד? לא יודע! יכול להיות. יכול להיות?
יכול להיות.

הוא התחבט, התלבט, טיפח שאלות היפוטתיות לא ענייניות, השתעבד
לתיאוריה ואיבד את עצמו לדעת. מהר מאוד נכנס בו הספק ופירק לו
את שרשרת המציאות. הוא התרחק בצעדים מואצים מכל מה שמייצג את
המציאות, ומכל הפועלים והנפעלים הקשורים בה; המציאות היתה
נגזרת מהפועלים שהוא עצמו רצה, ועכשיו בצל המציאות החדשה שאופף
אותה הספק - נוצרו פועלים חדשים הנגזרים ומתחייבים ממציאות זו,
וגם מחייבים אותו בעצמו; את האדם!

הוא טיפח מעל לכל את הספק, ובצילו את הפחד, את החשש, את
המוגבלות, את השקר, ואת המוות. כן כן, האדם בעצמו יצר את
המוות; לעצמו. על כל פועל או תואר חדש שהגיע אליו - נוצר חוק
סימטרי המתחייב ממנו ומשלים אותו: המגבלות הביאה את המוות
למשל; לא יתכן להאמין במגבלותי מבלי לתת למגבלות זו ביטוי
במציאות החדשה שלי; זהו המוות. אני חייב למות בשביל לתת ביטוי
למגבלות שלי. זהו חוק המוות, המבטא את הסיום, את הדרך המוגבלת,
את הגבול ואת המגבלות. כל סביבתי "החדשה" תשתף פעולה בשביל
להוציא את החוק הזה מהכוח אל הפועל; כולל הגוף שלי על כל
אבריו; המוות - למרבה האירוניה, הינו צורה מצורות "הרצון",
והיקום באופן סימטרי ישקף את "רצוני" זה "ויתכופף" בפניו; וגם
זה נגזר מחוק "ההתאמה הסימטרית".

חששתי מהחום! על שום מה! נוצרה מגבלת החום; אני הזמנתי את
המיגבלה הזו ומעכשיו חום גבוה בדרגה מסויימת ישרוף אותי ואולי
יהרוג אותי. יש כבר דרגה לפושר, לחם, לרותח, וכל היקום יתכופף
בפני "הכוח" החדש הזה וישתף פעולה... באופן סימטרי מדויק.

היה לי ספק פן אפול מהפיסגה... ושוב, על שום מה... נוצר כוח
הכבידה לכבודי ומרצוני, והחל מעכשיו כל חפץ ינטה ליפול לכיוון
מטה, על כדור האדמה שאני חי עליו - יותר מכל מקום אחר ביקום;
וכל היקום יתכופף באופן חוקי ותקין, בפני החוק החדש שזה עתה
נוצר; מתוך רצוני גרידא.

חוק "ההתאמה הסימטרית" איפא הינו החוק הדומיננטי היחיד השולט
ביקום, וכל שאר החוקים והכוחות - פועלים ונוצרים מתוקפו
ומכוחו.  כולנו בעצם, ולמרבה האירוניה, מכירים את החוק הזה
והרבה מתוך צעדינו נגזרים ממנו. איחולי ההצלחה והברכות נגזרים
מהחוק הזה: "אני מאחל לך" "אני מברך אותך" - משמע "אני רוצה
בשבילך". אני מברך אותך בבריאות בנחת ובשלוות הנפש ושתצליח
בעסקיך! זה אומר שאני "רוצה" עבורך את כל זה; ואם אני מתכוון
בכל לבי למוצא פי - היינו אם אני "יודע לרצות", אזי יתקיימו בך
והלכה למעשה כל הרצונות הללו, על פי חוק טבע היסוד הדומיננטי
בכל היקום. שום דבר מהרצונות הללו לא מתקיים בד"כ, כי אף אחד
מאיתנו לא רצה רצון אמיתי בד"כ; ואנחנו נעמוד בהמשך על המונח
"רצון אמיתי" או "רצון מקורי".

משה רבינו בירך את ישראל לפני מותו, ואני יודע ללא ספק שאנחנו
קיימים היום מכוח הברכות הכנות שלו; זאת, כי אני "יודע" שמשה
רבינו הכיר את החוק הזה ועשה בו שימוש פיזי הלכה למעשה. יש לי
עדות שנתן קפיצה לאבולעפיה והביא פיתה עם זעתר בשניה אחת -
מכוח החוק הזה. יש לי עוד עדות על מיגבלת משה רבינו שבגינה
נפטר מהעולם, אולם חזקה עלי שכאשר בירך את עם ישראל- היה בשיא
"כוחו". אנחנו נעמוד בהמשך ובהרחבה על הקייס הכבד "משה רבינו".


כב וידבר ה', אל-משה לאמור.  כג דבר אל-אהרון ואל-בניו לאמור,
כה תברכו את-בני ישראל:  אמור, להם.

כד יברכך ה', וישמרך.

כה יאר ה' פניו אליך, ויחונך.

כו יישא ה' פניו אליך, וישם לך שלום.

כז ושמו את-שמי, על-בני ישראל; ואני, אברכם.
(במדבר, פרק ו')

זהו נוסח "ברכת הכהנים" לכל הדורות... ומדוע דווקא הכהנים
התבקשו לאמר אותה? - כי הסבירות שהכהנים המשרתים בבית המקדש
והנמצאים בקירבת "המקום" - יגיעו ביום מן הימים אל עומק החוק
הזה, סבירות זו תשיג סבירות אחרת... ואפילו אם לא יגיעו להכרת
החוק - האפשרות שיהיו בעלי רצון כן ואמיתי הינה סבירה יותר, כי
שוב, הם נמצאים בקירבת "המקום", או בעגה הנוכחית - קרובים
לצלחת.

אולם תהייה מוזרה קורצת לי: מדוע הסיומת האבסורדית "ואני
אברכם"!? הרי אהרון ובניו התבקשו לברך את ישראל ברישא! אומנם
מקור כל הברכות והחוק והכוחות הם "רצון" השם יתברך עצמו, כלומר
מובן לנו מאליו שבסופו של דבר, כל ברכה אשר תהיה - תצא מהכוח
אל הפועל בעזרת השם יתברך ומתוך רצונו, זו נקודה מובנת מאליה;
האם ביקש הכתוב לרמוז ולשנן לנו את הנקודה הזאת? ואני אברכם?
או ביקש לשלוח לנו מסר שעטף אותו בסיפא כזו?

לדעתי אין כאן לא רמז ולא אבסורד, יש כאן מסר ברור בלשון ברורה
חדה ופשוטה.

השם יתברך פונה לאהרון ולבניו לאורך כל הדורות ואומר להם: אני
יודע שאין לכם כבר קשר וחצי קשר עם חוק הטבע הראשון שייסדתי
ביקום; אני יודע שאין לכם כבר קשר עם הרצון שלכם, איבדתם כל
קשר, איבדתם כל מונח כל פועל וכל מושג המקרב אותכם לרצון
האנושי המופשט שהטמעתי בכם, איבדתם קשר עם נשמתכם; לכן, ובהעדר
הקשר הזה עם רצונכם, תזכירו לבני ישראל לכל הדורות ובכל
הזדמנות את זאת:

בהעדר קשר עם רצוננו; אפילו אנו הכהנים... - יברכך ה',
וישמרך.
הוא יעשה זאת; מכוח רצונו הישיר, לא באמצעות רצוננו;
אין בכוחנו לרצות עבורכם ועבור אף אחד מאומה.

בהעדר קשר עם רצוננו; אפילו אנו הכהנים - יאר ה' פניו אליך,
ויחונך.


בהעדר קשר עם רצוננו; אפילו אנו הכהנים - יישא ה' פניו אליך,
וישם לך שלום.


ושמו את-שמי, על-בני ישראל; ואני, אברכם. לא אתם.

זכור ואל תשכח: אני אברכם. אולי אם תזכרו ותזכירו את חיסרונכם
לאורך כל הדורות - תגיעו באחד הימים אל החוליה האבודה, שכה
התרחקתם ממנה.  

ישנו מנהג לסלסל את הברכה הזאת ולפזמן אותה. לדעתי, יש לזעוק
את הברכה הזאת ביראה בכלימה ובבושה.

אחזור לנושאינו, נושא הכרתינו לחוק הזה... העדתי לעיל כי חוק
"ההתאמה הסימטרית" הינו החוק הדומיננטי היחיד השולט ביקום, וכל
שאר החוקים והכוחות פועלים גם נוצרים מתוקפו ומכוחו; ולמעשה יש
לאדם הכרות אינטימית עם החוק הזה; הכרות המושרשת עמוק עמוק בתת
המודע ובמודעות הגלויה. אין דבר העומד בפני הרצון - שגור
בפינו...

קראתי פעם על אישה שהרימה בשתי ידיה משאית גדולה בשביל לשלוף
מתחתיה את בנה... אנו מעידים במקרים מעין אלה שעמדו לה כוחות
על-טבעיים, והאמת היא שעמדו לה כוחות טבעיים; פשוט רצתה
להרים את המשאית בשביל לשלוף את בנה מתחתיה. היא יכלה גם להרים
את המשאית מבלי להשתמש בידיה - אם היתה מביעה את אותו הרצון
הרגעי כאשר הרימה בעצמה והפעילה את ידיה.

ומה עם הרצון החלקי? האם אין לו מקום בחוק היקום?

חוק ההתאמה הסימטרית מכיל כל בדל של "רצון" ביקום, וכמובן
באופן סימטרי, היינו שמשקף את כוח הרצון ודרגתו. גם רצון בן
ימינו אפוף אינטרסים עורמה כסילות רוע טיפשות ועוד היד
נטויה... גם לרצון כזה יש מקום ביקום; השאלה היא, מה נגזר
ממנו? מהי החלקה הסימטרית שנגזרת ממנו? אילו חוקים הוא יוצר?
הרי כשחששתי ליפול נוצר כוח הכבידה, וכשרציתי לעשוק מה נוצר?

- נוצר "כוח" העוזר לי לעשוק ולהמשיך לעשוק, והראיה היא שבפעם
הבאה "אעשוק" בקלות יחסית מהפעם הראשונה; והדבר ייראה לי טבעי.
במקורותינו אומרים: הבא לעשות מצווה עוזרים לו, והבא לעשות
עבירה - עוזרים לו... זהו הביטוי הקרוב ביותר לחוק הזה, או
ההשגה הקרובה ביותר...

אני יכול ליצור איפוא כוח העושק, כוח השקר, כוח הרצח...
ולהשתמש בהם; והלכה למעשה אעזר בהם; הם נקראים על ידינו כוחות
הרע, וזהו שמם האמיתי והמקצועי: כוח, לא פחות מכוח הכבידה
(משיכה) או כוח האלקטרומגנטי או כוח הגרעני החלש, החזק, או כל
כוח מכוחות היסוד של הטבע. אולם ישנה כאן בעיה קטנה בגודל של
פיל:
אני מכיר את כוח המשיכה ואני כפוף לו: כלומר אם אעמוד על גג
גבוה וארפה את עצמי - אפול למטה ואתרסק; וזה עתה יצרתי את כוח
העושק, עשקתי בהנאה גדולה שכיר קטן וחלשלוש ונזל לי רוק מהפה
מרוב הנאה, הייתי צריך לשלם לו את השעות הנוספות ו...שיכנעתי
אותו בנחת באהבה בלשון יפה ותרבותית שלא כדאי לו להתעקש עבור
שעות נוספות - אחרת ימצא את עצמו בלי עבודה... והוא קיבל!

מבסוט מההשג שלי ומהכוח הקיומי שזה עתה יצרתי, הלכתי לספר
לשכני שמואל ולשתות איתו כוס קפה במשרדו; הוא לבטח יעריך השג
שכזה כי גם לו יש חברה ורשימת עובדים מפה ועד הודעה חדשה...

נכנסתי אליו וראיתי אותו עסוק... הראש שלו היה טמון כל כולו
במכונת חישוב - כמעט מתנשק איתה...

- מה אתה עושה שמואל? תנוח קצת, בוא אני אספר לך משהו יפה
שעכשיו עשיתי, אתה תאהב את זה...

- תן לי רק חמש דקות בחיאת סמי, תן לגמור את חישוב השעות
הנוספות של העובדים, נשאר לי רק שלושה...

- מה חישוב מה שעות נוספות שמואל! מה - אתה משלם שעות נוספות?
אתה פראייר?! השתגעת? על זה בדיוק באתי לספר לך...

- לעשוק שכר שכיר? השתגעת? שעות נוספות אני משלם חביבי; אני
יכול לאכול נבלות וטרפות וחזיר אבל לעשוק שכר עובדי? נפלתי על
הראש?!

זו השאלה: מדוע כוח העושק שזה עתה יצרתי לא עבד על שכני שמואל?
הרי אני עשקתי לפני שהתחיל לעשות את חישוב המשכורות... מדוע
שמואל אינו כפוף לכוח השלילי המגביל הנוצר, ובמקביל כולנו
כפופים - כולל שמואל לכוחות מגבילים אחרים, כמו כוח הכבידה
המגביל מאין כמוהו...
אני הייתי מחליף את השאלה הזו בשאלה רחבה יותר שתכלול אותה -
אך יותר מעניינת ממנה: אנחנו יודעים שמתוקף חוק
"התאמה-סימטרית" - אדם יכול להוציא את "רצונו" מהכוח אל הפועל,
יהא הרצון אשר יהיה... ובכן הבה נניח שהמדובר רק ברצון מקורי,
מהסוג ההוא שהלכנו והתרחקנו ממנו מאז חטא אדם הראשון... בואו
נניח שאנו מדברים באדם הראשון ובחווה אישתו עם "רצונם" המקורי
הטהור - עוד לפני שחטאו "וגילו" את הרע והטוב... רק הטוב היה
ביקום (ולמעשה גם עכשיו המצב לא השתנה - "הרע" שנוצר ע"י האדם
אינו אלא מצב של הדמיה)  

אדם רוצה ללכת לנקודה א' וגם גב' חווה שמה עיין על אותה נקודה!
נשים קנאייות כבר אמרנו?
ובכן הבה נניח, לצורך שאלתינו העקרונית, שנוצר כאן ניגוד בין
שני הרצונות: חווה "רצתה" להגיע לנקודה א' בת 300 מטר מרובע,
ואדם "רצה" את אותה הנקודה אך בגודל של 500 מטר מרובע, והיקום
נמצא בבעיה! לאן יתכופף, לרצונו של אדם או לרצונה של חווה?

תשובה: ...ובהזדמנות זו אני רוצה להגיד לכם, שאינני מציין את
המילה הנחרצת זו "תשובה" - כאן ובכל מקום אחר - על סמך יידע
מוקדם או התעקשות על עמדה מסויימת, כי-אם לפי יידע שהינו תוצר
למסקנה תקנית שאופן עיבודה נעשה באופן תקני; מה שמדאיג אותי
בד"כ אינו "איך להגיע לתשובה" אלא "איך לעבד את החומר באופן
תקני"; כי "תשובה" תמיד ניתן למצוא - יכולה להיות נכונה או
עלולה להיות מוטעית; הכיוון של התשובה, איפוא, ייקבע בסופו של
דבר על ידי פרמטר אחד והוא "עיבוד תקני". יש להצמד לפרמטר הזה
בקנאות ע"מ להבטיח תשובה נכונה...

נחזור אם כן לשאלה... לאן יתכופף היקום, לרצון אדם או חווה? -
ולתשובה: יש ליקום מכונת חישוב קטנה שמשתמש בה במקרים מביכים
מעין אלה... הוא פשוט עושה פעולת חישוב פשוטה: מהו המכנה
המשותף הגדול
של שני הרצונות; התשובה המופיעה על מצג מכונת
החישוב - היא אשר תתבצע. "מכנה משותף גדול" היינו שיכלול בתוכו
כל הרצונות הנפגשים בנקודה משותפת אחת עם פרמטר שונה או
פרמטרים שונים - כי סביר ויתגלע פרמטר שונה אחר מלבד הפרמטר של
גודל השטח...

באופן זה נוצר מנגנון של שאיפה "קיומי-עצמאי" שאינו קשור בשום
רצון נתון קבוע, וערכיו שואפים כל הזמן לגדול ולהתרחב. מנגנון
זה יפתח את שעריו בפני כל מי שייפגש עם אחד מערכיו, לא משנה
מתי ובאיזו נקודה. בלשון אחר, אדם "ישאף" שרצונו ייפגש
באיזושהי נקודה עם רצונה של חווה, כי הוא יכול רק להרוויח
מהפגישה הזו. כך מתפתחת התודעה האנושית; דרך המנגנון הזה.

נא לזכור, וחשוב דווקא לנו לזכור, שאנו מדברים על רצונות
טהורים של אדם וחווה; לפני ביצוע החטא... כלומר אנו נמצאים
בזירה שהמונח "אינטרס" עוד לא היה דומיננטי בה... שלא יתכן
ויימצאו במרחב "איטרסים מנוגדים"- (אני רוצה טוב והוא רוצה
רע), (אני רוצה טוב והוא רוצה פחות טוב - מה פיתאום לחלוק את
"מקומי" עימו...), (אני רוצה טוב והוא רוצה טוב, אבל אני רוצה
רק לעצמי את הטוב, כי היגעתי לפניו).

היגענו בשעה טובה אל המחוז שלנו העכשוי: ומה אם שני רצונות
דמיוניים (שליליים) ייפגשו בנקודה משותפת?

בואו נחזור אל אדם וחוה שלנו... עברו כברת דרך לאחר החטא
המתוק, והינה עכשיו הם נמצאים ביחד אך כל אחד עם אינטרס שונה,
עניינים שונים, או כמו שאומרים בזמן שלנו - כל אחד עם אג'נדה
משלו. בשביל להדגים את השאלה הנוכחית, עלינו להכניס למשחק עוד
דמות, נקרא לה "הבל". אדם "רוצה" לעשוק את הבל, ואכן נוצר בעצם
הרגע זה כוח אוניברסלי של "עושק"; אולם לחווה אג'נדה משלה, היא
"רוצה" מאוד מאוד "לרצוח" את הבל המסכן. יכלתי למעשה לפשט את
הדוגמה ולהניח שאדם רוצה לעשוק אותו ב-150 דולר וחווה רוצה
לעשוק ב-700$, איזה סכום יחליט הטבע לאמץ? בואו בעצם נאמץ את
הדוגמה המספרית, ולאחר מכאן אני מבטיח לחזור אל זירת הרצח, אל
האקשן... השאלה: איזה סכום ייאמץ הטבע?

תשובה: איזו שאלה... כמובן: מכנה משותף גדול! הוא ילך לפי
הנוסחה הזאת שיש לנו כבר אותה...

-  מה הכוונה? טבלת העושק לא תרד מעכשיו מהסכום הנומינלי 700$?
כלומר, אינך יכול לעשוק מעכשיו בפחות מ-700$? יענו אתה רק
מהרהר בעושק שכיר או כל מסכן שהוא, והתמחיר האוניברסלי יהבהב
על צג המחשב שלך: 700$ לעושק - מלא במשבצת המתאימה את מספר
האנשים "שברצונך" לעשוק.

-  לא אדוני, חישבת לא נכון. המכנה המשותף הגדול הוא 150$! זאת
כי שני הנתונים שלפנינו הם שליליים, והגדול שבהם הוא "היותר
קטן" דווקא.

-  אז בוא נקרא לו, במקרה של שני נתונים שליליים, מכנה משותף
קטן!

- אין לי בעיה עם הצעתך; אמור איפוא מעתה, ובמקרה של שני כוחות
שליליים, היקום ייחשב את "המכנה המשותף הקטן" ויתכופף בפניו.

הגיע העת לאקשן... אדם וחווה מול הבל המסכן - ועליהום... אדם
רוצה רק לעשוק, וחווה עניינית יותר - רוצה לסגור עניין ולרצוח
אותו. נוצרו זה עתה ביקום שני כוחות אוניברסלים: כוח העושק
וכוח הרצח; ועל פי העיקרון שלעיל, המכנה המשותף הקטן הוא
הדומיננטי בין העושק והרצח, והמנצח הוא איפא --- הרשו לי לפתוח
את המעטפה: ה ע ו ש ק !!!
 
 
- האם משמעות הדברים שכוח הרצח יחלוף מהיקום וכוח העושק ישתולל
ויככב עם כוחות הרשע? ומה אם יפגשו שני כוחות אלו עוד הפעם
בעתיד בנקודה משותפת כלשהי - כפי שנפגשו עכשיו?

- כוח הרצח יחלוף מהיקום רק עם בעליו, היינו - כאשר חווה תחלוף
מהיקום, וכל זמן שהיא נמצאת ביקום, הכוח הזה ילווה אותה, רק
אותה, "ויקל" עליה, רק עליה, את הרצח הבא...

מאידך, אדם שרק "עשק" - לא יוכל לדאבונו "להנות" מכוח הרצח,
כלומר הכוח הזה לא יקל עליו את משימת הרצח - אם ירצה לנסות את
מזלו, ולרצוח מישהו בעתיד; הוא יתקשה מאוד לרצוח ולא יבין מדוע
לחווה קל יותר... אדם יכל להתוודע לכוח הזה הנקרא "רצח" - היות
וראה במו עניו או שמע במו אוזניו על הרצח שביצעה חווה בתקופתו;
אולם הכוח (השלילי) הזה יכול לעמוד לרשותו רק בשני תנאים:

1. כאשר ירצח יותר מפעם.

2. כאשר הכוח הזה ינצח במשחק "המכנה המשותף הקטן". אם יימצא
בתקופה כלשהי למשל, כוח שלילי יותר גדול מרצח, אזי הרצח יקבל
את הבכורה ויעמוד לרשות כל מאן דבעי.

שאלה: אבל שוב... הכוח המגביל "הכבידה" מחייב אותי! מכופפף
אותי! אני כפוף לו בהכרח ובהחלט! לא כן כוח העושק... אינני
חייב לעשוק! הכוח הזה אינו מחייב אותי ואיני כפוף לו, מדוע
האיפה ואיפה?

תשובה: העיקרון אומר: המכנה המשותף הקטן, או בשמו המקורי
"הגדול", הוא אשר ישלוט כאשר שני כוחות שליליים (או חיוביים)
ייפגשו בנקודה משותפת אחת ביקום. האם נכון להיום, העושק הוא
המכנה המשותף הקטן לכל הכוחות השליליים הנמצאים ביקום? בלשון
אחרת, ואם נפגיש את כל "הכוחות" השליליים בנקודה משותפת אחת
לכולם, האם העושק הוא אשר ינצח? האינך מכיר כוח שלילי אחר שהוא
יותר קטן ממנו עדיין? נגיד "הציניות"...

זאת אומרת: ניקח את "הציניות" ונצא מנקודת הנחה וכאילו היא
הכוח השלילי הקטן ביותר (והיא לא) בין יתר שאר חבריה הכוחות
השליליים הנמצאים ביקום, והנפגשים איתה בנקודה משותפת כלשהי,
והנתון הזה נכון להיום ה- 6/10/06 . באופן זה אני יכול לקבוע,
על פי העיקרון לעיל, שכל אדם שחי ב- 6/10/06, פועל עליו בהכרח
כוח "הציניות" והוא ציני עם דיפלומה. במילים אחרות, ניתן לקבוע
כי בתאריך 6/10/06 קיים בפועל כוח אמיתי, פיזיקאלי אם תרצה,
הנקרא "כוח הציניות", וכל אדם החי בתקופה הזאת מופעל עליו הכוח
הזה.

שאלה נגדית: אבל האדם מצא את האופן הטכני לחמוק מכוח הכבידה...
יש לנו מטוסים וחלליות... אנחנו עפים כמעט כמו ציפור בשמים,
ואפילו יותר טוב ממנו...

- וגם לציניות ימצא האדם את האופן הטכני בכדי לחמוק ממנה...
אבל יהיה קשה מאוד; לא כל אחד יידע להפעיל את הכלי הטכני הזה
בשביל לחמוק מהציניות; ולבטח לא כל אחד יכול להבין אילו
עקרונות מסובכים חברו יחד בשביל להוציא את הכלי הזה לפועל. מי
שימציא את הכלי הזה בתקופה ההיא - יעמוד על אותה דרגה של ממציא
המטוס בזמנינו. נוכל אולי להשתמש בכלי הזה ולחמוק מכוח
הציניות, אך רק לתקופה מוגבלת מאוד, כאשר נפעיל ממש את הכלי
הזה - הטכני גרידא... במילים אחרות, לא נוכל להקנות לעצמינו
"כוח ניגודי לציניות" שייצמד לנו... כמו שאין באפשרותינו היום
להיצמד "לכוח ניגודי לכבידה" ככוח תעופה...

כוח הכבידה היום, במילים אחרות, הוא הכוח הקטן ביותר שנפגש
איתו האדם, בנקודה משותפת ומסויימת מהזמן, עם כוחות אחרים
המשותפים לו ומאותה המשפחה.

אם כן, נשאלת השאלה העקרונית: ומהו הכוח הנוכחי "השלילי" הקטן
ביותר במרחב התנהגות האדם, הפועל עלינו מתוקף "בכורתו" ושהאדם
כפוף לו בעל כורחו? (כפי שהוא כפוף לכוח הכבידה...)

שאלה מעניינת והתשובה יותר מעניינת...

חיפשתי בנרות את התשובה והמשימה לא היתה קלה... אספתי את כל
הכוחות השליליים שהאדם נפגש איתם על ציר הזמן; כוחות שהיקום
לקחם בחשבון לחישוב המכנה המשותף הקטן, החל מהשקר הציניות
וגניבת הדעת ועד לגזל והרצח...

נפתח ביחד את המעטפה - והמנצח שיהפוך מעכשיו לכוח משותף לכל
הוא: כוח הסתמיות. כולי תיקווה שבחרתי בשם התואר הנכון לכוח
הזה. זהו המכנה המשותף הקטן ביותר, לכל הכוחות הפועלים במרחב
ההתנהגותי האנושי ביקום, מאז ועד הלום; לא נמצא מכנה משותף קטן
ממנו עד לרגע כתיבת השורות, ואשר על כן, הכוח הזה יקבל את
"הבכורה" ויפעל ככוח של ממש וכל אדם יהיה כפוף לו. (עד אשר
יימצא כוח קטן ממנו, שיגנוב ממנו את הבכורה, ויהפוך אותו לכוח
חולף).

מהו כוח הסתמיות? מתי נולד? באיזה רגע?

הכח (השלילי) הזה נולד, כאשר חווה אימנו החליטה לנחש.

אולי? אולי! אולי... / יכול להיות? יכול להיות! יכול להיות...
/ נדמה לי! / יימצא?! יפעל?! יגיע?! יתכופף!? יחמוק?! ישרוד!?
יפגש?! יישאר?! יתרחש!?

אולי! יכול להיות? נדמה לי! אולי יימצא! יכול להיות שיפעל?
נדמה לי שיגיע... אולי יתכופף? יכול להיות שיחמוק! נדמה לי
שישרוד?! יתכן שיפגש? אולי ישאר. אבל יכול להיות שיתרחש? כל
הפועלים הנמצאים בשרות האדם הפכו בין רגע לפועלים אחרים שאין
להם שום קשר עם הווייתם; זאת כי החליטה מרת חווה להצמיד
לפועלים הללו מילה קטנטנה אחת שתבטא את הניחוש שלה! אולי
יימצא. יתכן שימצא. יכול להיות מאוד שימצא. נדמה לי שימצא.
יתכן מאוד מאוד שימצא. האם יימצא?!

- אבל גב' חווה הנכבדת, מדוע לפקפק לפתע פיתאום בפועל ההימצאות
הזה? מדוע לנחש?

- סתם, כי אני רוצה לפקפק ולנחש ולהטיל ספק.

- ברצוני להבין יותר לעומק את תשובתך; מה הכוונה "סתם כי אני
רוצה"? אבל הפועל הזה שאת מנחשת את עובדת הימצאותו - פועל!
עובד! נמצא בפועל! עובדת קיומו תלויה ברצונך החופשי: תרצי
יימצא בפועל! לא תרצי - לא יימצא! מדוע לנחש - אם את שולטת
מראש על כל הפועלים הנמצאים ביקום ועל אופי התהוותם? מדוע
לפקפק ולנחש ולהטיל ספק ולהגביל בפועל במו ידך את מרחב הפעולה
שלך?
 
- אין לי שום סיבה הגיונית נראית לעין שאני יכולה להיתלות
בה... פשוט אני רוצה לנחש.

- יענו סתם...

- אכן; סתם; ללא שום סיבה נראית לעין, ללא שום הגיון; סתם סתם
סתם; בחירה חופשית - אתה מכיר? זוהי אדוני בחירתי החופשית.

- את מודעת לזאת שהבחירה החופשית הסתמית הזו, תגביל אותך ואת
כל פעולותיך - היינו את כל הפועלים הנגזרים מפעולת הניחוש?

- כן אדוני.

- ואת מוכנה בכל זאת...

- כן אדוני.

- בפעם האחרונה; ובכל זאת, האם שווה לך...? להגביל את עצמך ואת
כל הדורות אחרייך...? בשביל סיבה סתמית? פשוט "סתם - כי
רציתי..."?

- כן אדוני, זו תשובתי האחרונה: סתם כי רציתי. רציתי לנחש; -
זה רצוני.

- אם כן, תרשי לי לבשר לך גב' חוה: בזה הרגע יצרת את כוח
הסתמיות. זה הכוח השלילי הקטן ביותר שנולד עד עכשיו במרחב
ההתנהגות האנושית. את יכולה לגשת למשרד הפטנטים ולרשום את הכוח
הזה על שמך. "כוח" זה יפעל מעכשיו על כל אדם - ללא קשר
לאינטלקט שלו, למינו, למוצאו, או לתנאים בהם יימצא... אין אדם
שלא יהיה כפוף לכוח הזה בכל מעמד, כל מצב, כל רגע.

החל מאותו רגע איפוא, כל אדם, בכל מצב ובכל תנאי, יצטרך
להתמודד באופן קבוע עם הכוח הזה שקראנו לו "כוח הסתמיות",
ויצטרך לגייס כוח נגדי - אם ברצונו להתמודד איתו, היינו אם
ברצונו להתנגד לו - כך שלא יפעל עליו. גם עם כוח הכבידה האדם
התמודד ויכל לו... אם נפתח את ספר הייחוס של הכוחות, השליליים
בעיקר, נמצא בהכרח את הכוח הדומינטי הקטן ביותר שאנו מתמודדים
עימו - בהצלחה יחסית, או ללא הצלחה של ממש... ובכל אופן, אין
כוח שההתמודדות עימו הינה בשיטת הזבנג וגמרנו, כלומר לא ניתן
למנוע בשום תנאי ואופן את המשך קיום כוח כזה או אחר או לשלול
את תוקפו - עד שיימצא, כאמור, כוח יותר קטן ממנו...

רבותינו ז"ל זיהו את מאפייני "הכוח" הזה, ונתנו לדבר ביטוי ע"י
האימרה: אל תאמין לעצמך עד יום מותך... אין אדם שיכול להגיד
בביטחה: עלי לא פעל ו/או לא יפעל הכוח הזה (הסתמיות). כל אדם
נתקל, חדשות לבקרים, בכוח המסתורי הזה, ומתמודד עימו בפועל; או
לחילופין מרים ידיים, מתמסר, ונופל על ברכיו בפניו...

נסה נא להזמין את עצמך אל חדרי המודעות שלך, ובחן במו עיניך את
השטח שתופס "כוח" זה בתוכך... מתי בפעם האחרונה עשית מעשה
"סתמי" ללא שום סיבה נראית לעין? אנו קוראים לזאת: "עשיתי משהו
כנגד רצוני"... או "לא יודע למה - פשוט יצא לי", "פשוט
עשיתי"...

במקורות שלנו קיים תיעוד לסיפור מוזר על כהן גדול בזמן בית
המקדש השני, שחמישים שנה שירת במשרה העליונה "כהן גדול";
חמישים שנה נכנס לקודש הקודשים ויצא חי! וכאשר הגיע לתשעימים
שלו, דווקא כאשר הגיע לגיל המכובד והמופלג, "רצה" לכפור בעיקר
ולהימנות על הצדוקים - הרפורמים בני ימינו... דווקא בגיל
המופלג הזה, "החליט" להתמסר לכוח "הסתמי" של חוה אימנו, לכרוע
בפניו ואין לאל ידו...

בחיבורי "שאלה עקרונית" עמדתי בהרחבה על עמודי "הכוח" הזה
ותיארתי את רגעי היתהוותו בחדרי החדרים של האדם עצמו; זה היה
לפני חודשים מספר, כאשר עוד לא היכרתי את המונח המקצועי "כוח"
ולא היכרתי את מוצאו ולא את החוק הנגזר ממנו... קראתי למונח
בחיבור ההוא - "רובד מרובדי ההתנהגות האנושית" וטיפלתי בו
בהתאם. היגעתי גם שם למסקנה המצביעה על העוצמה האדירה של הרובד
הזה, הפועל כמעט באופן חופשי בנפש כל אדם, ועושה בה נפשות...
מעניינת מאוד הנקודה בה נפגשות האמיתות, כאשר כל אחת מגיחה
מהסימטה שלה - ללא שום קשר לרחוב או לשכונה מהם יצאה...

אם כן מצאנו את המכנה המשותף הקטן הפועל על כל אדם, והמתבטא
"בכוח" שיצרה חווה - אם כל אדם, כאשר מן הסתם ביקשה להכניס את
עצמה לספק ולנחש... לכן ומן הסתם, קראנו לכוח הזה "כוח
הסתמיות", הפועל בהכרח על כל אדם; ומכאן הסקנו את המסקנה הבאה:
מקור כל כוח "מגביל" הנמצא ביקום הינו פועל מגביל שהשתמש בו
האדם על ציר אחד מהזמנים.

זאת ועוד: לכל כוח משפחה אומנת ו/או מספר משפחות אומנות, וכל
כוח "מגביל" ופעיל - מהווה בהכרח מכנה משותף קטן ויחיד המייצג
את כל משפחתו. כוח הכבידה פעיל, כי הוא הכוח הקטן ביותר במשפחת
כוחות הכבידה המסועפת; בעוד כוח הרצח אינו פעיל, וגם כוח
הגניבה אינו פעיל בהכרח, כי עדיין קיימים כוחות קטנים מהם
במשפחתם האצילה.

- מהו הכוח הקטן ביותר במשפחת הרצח? במשפחת הגזל? העושק? הלעג?
השקר הניאוף...

- אם המדובר בכוח אוניברסלי הפועל גם על כל ציר בהסטוריה
האנושית, אזי התשובה היא "כוח הסתמיות". זהו הכוח הדומיננטי
היחיד הפועל על משפחת האדם. עוד לא "נוצר" כוח קטן ממנו, ולכן
עודינו מחזיק בתיק הבכורה מאז תקופת חוה אימנו ועד עצם הרגע
הזה.  וכאשר אני אומר כוח "דומיננטי פעיל", כוונתי שהכוח הזה
פועל מאליו - גם עלי, ללא הצורך שאפעיל אותו. כמו מעלית שבת
שעולה ויורדת כל הזמן ועוצרת אוטומטית בכל קומה - ללא שום קשר
להחלטתי אם אשתמש בה או אעלה במדרגות... לא כן כוח הרצח למשל -
אני צריך לרצוח בשביל להפעיל את הכוח האכזרי הזה.

אולם, אל לנו לשכוח שגם לכוחות הנותרים - ייצוג סימטרי ביקום,
בגין החוק הסימטרי שממנו נגזרו. כוח הגזל למשל יכול להיות
דומיננטי בקבוצה מסויימת מקבוצות האדם, בתקופה מוגדרת ועל ציר
זמן מוגדר; זאת כי ניתן להניח כי כוח הגזל היווה את הכוח הקטן
ביותר בקבוצה אנושית כזו או אחרת: היו בקבוצה הזו למשל הרבה
מעשה רצח ואונס... אך לא כולם רצחו וגם לא כולם אנסו - אך כולם
גזלו! נוצר בקבוצה הזו איפא כוח זמני קטן, "מלאכותי" ותקין,
הפועל בהכרח על כל חברי הקבוצה הזו ונעלם עם קריסתה... אינני
יודע מהו הכוח המגביל הקטן ביותר שנוצר בסדום ובעמורה למשל...
אולם אין ספק שקיים היה כוח קטן משותף כזה... בגרמניה הנאצית
הגיע הכוח הזה כמעט "לשיאו", כאשר נרשם כוח הרצח - ככוח
הדומיננטי הקטן ביותר... אבסורדי לציין את זאת, אך בעיקרון
סימטרי עסקינן.

אם כן, לכל קבוצה אנושית הכוח הקטן הזמני שלה, המופיע עם הופעת
הקבוצה, והנעלם עם קריסתה. משפחה אנושית הינה קבוצה, וגם אדם
בודד נקרא "קבוצה דואלית" - חברי קבוצתו הם גופו ונשמתו.  

עסקנו ארוכות בכוח הקטן ביותר... הבה נשנה קצת את הטעם ונלך
לבקר את המכנה המשותף הגדול. בניגוד לכוח המייצג את המכנה
המשותף הקטן שרק הוא פועל בזירה, הכוח הגדול "החיובי" מפעיל
בהכרח את כל רשימת הכוחות הנמצאים תחתיו והשייכים למשפחתו.
אם למשל - המכנה המשותף הגדול בקבוצה מסויימת הוא "חמלה", אזי
הדבר אומר שכל הכוחות הנמצאים תחת "חמלה" או הנפגשים בנקודה
מסויימת עימה - פועלים בהכרח בקבוצה הזאת. זה אומר שכל חברי
הקבוצה הזאת עוזרים ומסייעים ותורמים ותומכים בהכרח, ואף שרים
האחד לשני בשביל לעשות טוב על הנשמה - בהכרח; וזאת, מכוח החוק
הסימטרי.  

- מהו הכוח הגדול ביותר במשפחת הנתינה? במשפחת העזרה? במשפחת
ההבנה? ההקשבה? התרומה? ההקרבה...

- "כוח האהבה" - אם המדובר בכוח אוניברסלי הפועל על כל ציר
בהסטוריה האנושית. עוד לא "נוצר" כוח גדול ממנו, ולכן עודינו
מחזיק בתיק הבכורה מאז תקופת אדם וחוה שהרעיפו אהבה האחד על
השני.

- מה הכוונה? שעלי פועל "בהכרח" כוח האהבה? וכל מה שנמצא
תחתיו...?

- אכן.

- ומה - אם אני אדם שלילי מטבעי, שהכוח הקטן הדומיננטי בקבוצתי
הוא "הרצח"!

- גם עליך פועל בהכרח ובאופן תקין כוח האהבה וכל מה שנמצא
תחתיו - כולל החמלה...

- סיבכת אותי... איך ארצח ואחמול?!

- אם תרצה מאוד לרצוח, תצטרך לנטרל את כוח האהבה והחמלה...
היינו להתנגד לכוחות האלה; ליצור התנגדות טכנית, או התנגדות
רציונלית - כמו שקיימת התנגדות לכוחות השליליים, לכוח הכבידה,
לכוח הסתמיות... גם כאן רצונך ובחירתך הם הקובעים.

קיימת אבחנה עדינה הנגזרת מהמסקנות שהיגענו אליהן עד עכשיו,
והייתי רוצה לעמוד עליה.

כפי שראינו, לא כל הכוחות השליליים המגבילים פעילים בהכרח,
מלבד כוח אחד ויחיד שתמיד הוא קיים ופעיל - הנקרא "כוח
הסתמיות"; בעוד כל הכוחות החיוביים פעילים תמיד ובהכרח; היינו
ההתמודדות עימם הינה בעייתית - למי שמבקש להתמודד איתם או
להתנגד להם.
מי שירצה לגנוב או לרצוח, יצטרך תמיד ובכל גניבה ובכל רצח -
להתמודד עם כל אחד מהכוחות החיוביים הקיימים והפעילים - ולנטרל
אותם! בכל פעם הוא צריך להתנגד לכוח החמלה - אם הפעילות שבחר
בה נפגשת עם כוח החמלה, כמו הרצח... או יצטרך להתנגד לכל
הכוחות החיוביים שעשויים לפעול על הנעשק - אם בחר לעשוק... הוא
יראה את הנעשק בוכה כי לא נותר לו כסף לאכול ויחמול עליו... אך
יתנגד לכוח החמלה הזה וינטרל אותו; רק באופן הזה יתאפשר לו
להוציא את הרצון שלו לעשוק - לפועל.

אם כן, "הכוחות החיוביים" בעייתיים הם למי שמבקש להתמודד איתם
ו/או להתנגד להם; הוא צריך להתמודד איתם תמיד - בכל רגע ובכל
פעם מחדש; אם ברצוני לרצוח תהיה לי בעיה; אצטרך לעבוד קשה
ולהתנגד להרבה מאוד כוחות, בכל פעם מחדש...

בעוד "הכוחות השליליים" ידידותיים הם למבקש להתמודד איתם -
היינו למי שמבקש להתנגד להם... כי בפני המתנגד הזה עומד כוח
אחד ויחיד שצץ כל פעם מחדש, שכמובן יש להתנגד לו - והוא כוח
הסתמיות; זה הכל; זה כל הדרוש מהמשתמש הזה. אם ברצוני להגיש
עזרה למישהו - עבודה קלה ממתינה לי... רק כוח אחד עומד בפני
ועלי להתנגד לו - כוח הסתמיות המעצבן; זה כל מה שעלי לעשות.
אינני צריך למשל להתמודד עם כוח העושק, ולא עם כוח הגזל ולא עם
כוח האכזריות, הגם והפעילות שבחרתי בה נפגשת עם הכוחות הללו -
אלא אם כן הכוחות הללו פועלים באופן זמני על אחת הקבוצות שאני
מנוי עליהן... או אז מוטל עלי לנטרל אותם לפני שאני מכניס את
היד לכיס ומוציא צדקה לילד רעב...

מסקנה: קל דווקא לפעול בתחום החיובי; וקשה מאוד לפעול בתחום
השלילי. מקור הדבר הוא מרחב האב הטבעי בו פועל החוק הסימטרי -
שממנו נגזרים כל הקשיים וההקלות וגם כל הפעולות והכוחות. הכוח
החיובי קרוב יותר למרחב האב הזה. כך תוכנת הטבע במקור.

הגיע הזמן לשאלת השאלות:

ברצוני לעוף, להגיע לאבולעאפיה ולחזור בהרף עין עם פיתה וזעתר;
ברצוני להגיע אל מקורי כאדם, ברצוני להגיע אל הרצון האנושי
המקורי שלי; מה עלי לעשות?

תשובה מלאה ומקורית: יש לנטרל את כל העכבות שהצטברו בדרך.

איך משיגים את המטרה הזאת? איך מנטרלים את העכבות המצטברות?
ובעצם - מה הן אותן העכבות?

הבה נגדיר איפא את העכבות, נצביע עליהן, נסמן אותן, ונמצא את
השיטה לנטרלן.

עכבות: כל כוח שלילי הנמצא ביקום - נקרא עכבה, כולל כוח
הכבידה... יש אם כן להצביע על כוח הכבידה בשביל לסמן אותו -
לפני שחושבים על השיטה לניטרולו...

- שאלה: איך אני יכול להגיע אל כוח הכבידה?

- יש להגיע לפועל המדוייק שגרם להתהוותו, ולנטרל את הפועל
הזה.

- ואיך מצביעים על הפועל האשם?

- אין לי מושג . מאין לי לדעת מהו הפועל המדוייק שגרם
להתהוותו? יכול להיות החשש, יכול להיות הפחד, יתכן הימצאות
פועל שהיה פעיל בתקופה ההיא ואין לי מידע עליו כרגע; יתכן מאוד
שהיתהוותו הינה פועל יוצא של פגישת מספר כוחות מגבילים ביחד;
היינו גם אם אדע בוודאות שכוח החשש לדוגמה נמנה על הכוחות הללו
- מאין לי לדעת מה הן שאר הכוחות? ובכלל איך מנטרלים את כוח
החשש? האם לוחצים על כפתור מסויים בגוף ומנטרלים? פשוט אין לי
מושג...

הייתי רוצה לשרטט את מפת הכוחות השליליים הנמצאים ביקום. לשם
זאת, יורשה לי להציג רשימה חלקית מאוד של כוחות שליליים, עליה
אדגים את דברי.

רשימה אקראית של כוחות מגבילים (שליליים):

1. כוח הסתמיות

2. כוח הניחוש

3. כוח הספק

4. כוח החשש

5. כוח הפחד

6. כוח ההגבלה

7. כוח המחלות

8. כוח הכבידה

9. כוח האש

10. כוח הקור

11. כוח הכאב

12. כוח הצער

13. כוח העצב

14. כוח הייאוש

15. כוח ההתמסרות

16. כוח העצלות

17. כוח העייפות

18. כוח ההתבטלות

19. כוח השיעבוד

20. כוח הכעס

21. כוח הקיטור

22. כוח השקר

23. כוח התכסיס

24. כוח החנופה

25. כוח השחיתות

26. כוח השוחד

27. כוח הציניות

28. כוח הגניבה

29. כוח הגזל

30. כוח הקינאה

31. כוח השינאה

32. כוח הגאוותנות

33. כוח האנוכיות

34. כוח העריצות

35. כוח הנקמה

36. כוח האינוס

37. כוח הרצח

38. כוח המוות

אחת הבעיות שעתידים לפגוש במסגרת דיוננו זה היא, שקיימת רשימה
בלתי סופית של כוחות מגבילים ביקום, שלא ניתן לשער את מרכיביה
- ע"מ לעמוד עליהם ולבחון אותם; או להכיר לפחות את שמות הכוחות
האלו, את מקורם, את פעולתם... אולם ולצורך הדיון נניח, שהרשימה
לעיל הינה רשימה מלאה ומושלמת של כל הכוחות המגבילים הקיימים
ביקום. וכך אם כן התחיל סיפורנו האנושי עם הכוחות האלו:

לכוחות האלו, יש להדגיש, לא היה קיום ביקום, כי לא היה להם
תפקיד ביקום. כפי שהזכרתי ברישא, הכוח הדומיננטי היחיד שהיה
קיים ביקום היה כוח הרצון של שתי ישויות: ישות השם יתברך,
וישות האדם. אנחנו נתמקד בהתפתחות כוח הרצון של האדם, הנגזר
מרצון השם יתברך - שהתבטא באמצעות חוק הטבע "התאמה סימטרית".

האדם נולד איפוא עם כוח רצון בלתי מוגבל, בתוך גן-עדן בלתי
מוגבל של מידע. הוא יכל להגיע אל המידע שרק רצה, ויכל לעבד את
המידע שרק רצה. עיבוד המידע הוא אשר יצר את שמות התואר של
הדברים שנפגש עימם האדם, והוא אשר יצר את שמות הפועלים
והנפעלים שהתהוו ע"י עיבוד זה. כאשר "רצה" להגיע למשל אל נקודה
מסויימת, ובעצם הרגע ההוא נוצר הפועל "להגיע" ועימו נוצר שם
המקום שהגיע אליו, כולל רשימת שמות ותיאור כל המקומות שעבר
דרכם עד שהגיע אל מקום חפצו...

הוא רצה לטעום או לאכול ובאותה הזדמנות נולדו שני הפועלים:
לאכול ולטעום... למיותר לציין כי כל הפועלים שנולדו, שהתהוו,
שיקפו רצון חיובי, כי לא יכל להתהווה רצון שלילי; לא היה מונח
כזה; והלכה למעשה - לא אמור להיות רצון שלילי... עצם המילה
"שלילי" מצביעה על הגבלה, בעוד עצם קיום הרצון מצביע על
התקדמות - לא על הגבלה.

מספר מילים על השמות והתיאורים וגם על השפה האנושית. איך נוצרה
השפה האנושית על שמותיה ותיאוריה ופועליה ונפעליה...

אם נרצה לענות הלכה למעשה על השאלה הזאת, עלינו ללכת אל אחינו
הקטן שזה עתה נולד, ולעקוב אחר התפתחות דיבורו. אנחנו מלמדים
אותו בסופו של דבר את השפה שלנו, אבל הוא אינו לומד את השפה
שלנו מיד כי-אם בהדרגה, וזאת מהסיבה הפשוטה: השפה האנושית היא
קשה ומורכבת ומפותלת ורחבה, יש ללמוד מספר מאפיינים בו בזמן -
אחרת לא יהיה טעם לשפה, כלומר, לא רק יש ללמוד להגות את המילה
"שולחן" - כי הגיית המילה "שולחן" לא אומרת כלום, אלא בצמוד
ללמידת ההגייה, ממש באותו רגע ההגייה - יש ללמוד לזהות את החפץ
הזה עם ארבעת הרגליים ולדעת עליו כמעט את הכל, מאיזה חומר
עשוי, האם הוא חפץ מאיים או ידידותי, האם הוא דומם או חי,
וכאשר מגיעים לזיהוי החומר - יש להתחיל בזיהוי תפקידי החפץ הזה
והקשר שלו לאדם, איזה שימוש ניתן לעשות בשולחן...

אם כן ועל מנת ללמוד את המילה "שולחן", יש להצטייד קודם במידע
מוקדם בסיסי, שבלעדיו אין סיכוי להגיע אל ערך השולחן... יש
להצטייד למשל ביידע בסיסי אודות החומר... מהו חומר ידידותי
ומהו חומר מאיים; ולפני כן יש לדעת לזהות את מאפייני המושג
המאיים והידידותי ברמתו המופשטת.

החומר הבסיסי בידינו; נותר המידע אודות החי והדומם; עד לשלב
מסויים למשל - השולחן יכול להיות עבור הילד חפץ חי ונושם בעל
אישיות שניתן לכעוס עליו ואף לחייך לו... השלב הזה בדרך כלל
מקדים את שלב הזיהוי הסופי... עד שיום בהיר אחד, מגיח גידי
הקטן מאי-שם עם הבשורה: "רוצה סוכיה שולן" - כלומר, רוצה את
הסוכריה הנמצאת על השולחן. האימא בדרך כלל מזהה ראשונה את
ההגייה הראשונה וצועקת במלוא גרונה: יייעקב, בוא בוא תראה את
הבן שלך, רוצה סוכריה מהשולחן. תגיד לו גידי מה אתה רוצה?
וגידי פוסק בביטחון: רוצה סוכיה שולן! זה עתה זיהה סופית גידי
את השולחן על כל המשמעויות הנגזרות ממנו, בד בד ממש בו ברגע -
נתן ביטוי לשליטתו בהגיית המילה "שולחן". כך גידי למד את אחת
המילים האנושיות והוציא אותה מהכוח אל לפועל.

מסתבר שמשימת לימוד השפה האנושית, הינה משימה מורכבת ביותר...
איננו מדברים על משימה בעלמא... ילדים מתחילים להפתיע אותנו
במילים אנושיות מלאות ובד"כ בגיל שנתיים, אולם ולפני כן , מספר
חודשים לפני כן, הם מתחילים לתת שמות משלהם לחפצים מסויימים
חיוניים הקרובים אליהם או אף לאנשים הנמצאים איתם במגע. הם לא
מאמצים מיד את השפה האנושית, ובמקומה הם מפתחים שפה משלהם,
ולפעמים שפה מלאה ומושלמת שלא חסר בה כמעט דבר. בן אחי הקטן
קרא לי בזמנו "אטן" ATEN... ניסיתי לתקן אותו וללמד אותו את
שמי "בירטו" או "אלברט" או לפחות "דוד" - אח של אביו... אך הוא
בשלו: אטן! ויחד איתו כולם אימצו למגינת ליבי את השם שלו (שלי)
- אטן בא אטן הלך, נו מה העניינים אטן, ספר משהו אטן!
לבני הבכור ארז היתה שפה אנושית תקינה, שרק חסר לרשום לה את
הפטנט וללמדה לאנושות. רק אני ואימו הבנו את שפתו ואף השתמשנו
בה ביננו... ישנם מילים מהשפה הזאת הנמצאים בשימוש בביתנו עד
עצם הרגע הזה; וגם שאר אחיו למדו אותן ובלית ברירה משתמשים
בהן.

- מה אני רוצה להגיד?  

- יפה שאלתם! ועכשיו תורי לשאול! איך אדם הראשון למד את השפה
האנושית?

- אל תענו - אני אענה; והתשובה היא: בדיוק כמו שאתם למדתם את
השפה שהינכם דוברים אותה. אותו הדבר אותו התהליך... לא במקרה
אתם למדתם את המילה הראשונה: רוצה, וגם הוא למד את אותה
המילה.

- מי לימד אותו?

- המתכנת הראשי.

- הוא לימד אותו את "סוד" השולחן ואת כל המידע המקדים
אודותיו?

- לא; הוא לימד אותו את הפרנציפ, ואדם הראשון המשיך את
הפרנציפ. במילים אחרות, הוא הציג בפניו שפה אנושית ראשונה בת
22 אותיות ו-5 אותיות סופיות, לימד אותו להגות אותן, נתן לו
מספר דוגמאות ללמדו את אופן השימוש - שקראנו לו "פרנציפ", ושלח
אותו לדרכו - שהוא בעצמו יפתח את השפה שלו ויקבע את פועליה
נפעליה ושמות תואריה...

הוא פתח למעשה את ספר התיעוד שלו בדוגמאות האלה:

דוגמה ראשונה / שיעור ראשון:

ג ויאמר אלקים, יהי אור; ויהי-אור.  ד וירא אלקים את-האור,
כי-טוב; ויבדל אלקים, בין האור ובין החשך.  ה ויקרא אלקים לאור
יום, ולחשך קרא לילה; ויהי-ערב ויהי-בקר, יום אחד.
 

ביאור השיעור:

שים לב: ויאמר אלוקים... ויהי...; הכל מתחיל ומסתיים ברצון;
קיום הדבר, כל דבר - תלוי ברצון. ואם תשאל מה הקשר בין הרצון
לבין "האימרה" - הרי לך משמעות השפה שלפניך; היא נועדה בשביל
לבטא את הרצון ולהביע אותו.

ויאמר אלוקים יהי אור: אלוקים אינו זקוק לפעול - לעשות פועל
כלשהו - בשביל שרצונו יתקיים, ולבטח אינו זקוק אפילו לפועל
הפשוט "לאמר"; ואף אתה אינך זקוק לשום פועל בשביל לקיים את
רצונך. עם זאת, השם יתברך יכול גם "לאמר" את רצונו - היינו
להשתמש בשפה האנושית המביעה את רצונו; והתוצאה חד היא: הרצון
יתקיים כהווייתו. מכאן נגזרת ההערה העקרונית המקשרת בין
"הרצון" לבין "האימרה": אינך יכול לאמר דבר שאין רצונך בו, כי
האימרה והרצון חד הם.

וזהו סדר הדברים; או אם תרצה - "נוהל הבעת הרצון, ותהליך
עיבודו":

1. ויאמר אלקים, יהי אור: בשלב הראשון אתה מביע את רצונך.
רצון זה ומן הסתם הינו גולמי ובלתי מעובד, כי בשלב זה - המוח
שלך עוד לא נכנס לתמונה, רק הנשמה נמצאת בתמונה, והנשמה מטבעה
יכולה לרצות דבר גולמי בלתי מוגדר, בלתי מעובד - כמו אור... או
לחלופין "הרצון" שלה יכול "לפעול" אף בשטח המעובד - כפי שנראה
בשיעור הבא - כמו בבית בנוי למשל: הנשמה יכולה לרצות שהבית הזה
יהיה מואר, שמח, ריחני, יפה...

2.  ויהי-אור. השלב השני נכנס לתמונה מיד עם סיום השלב
הראשון, היינו עם הבעת הרצון המלא והמושלם. רצית אור, מיד -
ויהי אור!

אולם ניתן גם להביע רצון ובד בבד להכניס את המוח לתמונה; או אז
המוח בוחן את הרצון הגולמי של הנשמה, ובד בבד מזווג את הנתונים
המקשרים את הרצון הזה עם עולם המציאות, ובאופן זה מגיע לכלל
האפשרויות שניתן להרכיב מהרצון הזה, ולמעשה מגיע לאין-סוף
אפשרויות ונוסחאות ומודלים; בזאת מסתיימת המשימה הראשונה של
המוח.

משימתו השניה היא לבחור מתוך שלל האפשרויות שהגיע אליהן - את
החבילה הטובה ביותר ולהעמיד אותה שוב לשרות הרצון (הנשמה) - כך
שיבחר מתוכה את האפשרות הרצויה לו,  כפי שביארתי לפני מספר
פרקים ובהרחבה, באמצעות מספר דוגמאות...

אם כן השלב השני בפועל, אינו הוצאת הרצון מהכוח אל הפועל, אלא
עיבוד הרצון ע"י המוח והכנת האפשרויות הנבחרות לטיפולה החוזר
של הנשמה (הרצון). אולם, ובהעדר נתונים מספיקים למוח, היינו
כאשר הרצון הוא כה גולמי עד כדי שלא ניתן לקשרו עם שום נתון
רלוונטי למציאות, או גם אז הרצון הזה יצא אל הפועל ויתקיים
כהוויתו המקורית ביקום. במקרה מעין זה - המוח ייכנס לתמונה רק
לאחר הווית הרצון, היינו לאחר יציאתו לפועל, כי אז יתהוו
נתונים שלא היו נגישים למוח עד עכשיו, ואת הנתונים הללו ישאב
המוח, ע"י בחינת מהות הרצון שהיתהווה במציאות.

השיעור הראשון של אדם הראשון הדגיש מקרה כזה: ויאמר אלקים,
יהי אור
- אולם, יתכן ועדיין אין למוחך מושג מה היא מהות
האור, כי המדובר במושג גולמי לחלוטין... במקרה כזה, ממשיך השם
יתברך ומדריך את האדם, גם הרצון הגולמי שלך יצא מהכוח אל הפועל
וישתקף מולך במציאות - באופן שמוחך יוכל לעמוד על נתוניו
ולבחון אותם; או אז יתאפשר לו לבצע את השלב השני מתוך משימתו
המקורית: עיבוד נתוני הרצון והכנת חבילת האפשרויות הנבחרות
לשרות הנשמה (הרצון) . כך בפועל התרחשו סדרי הדברים בשיעור
הראשון:

א. הובע רצון גולמי: ויאמר אלקים, יהי אור

ב. יצא לפועל הרצון הגולמי: ויהי-אור

ג. נבחנו ע"י המוח - נתוני הרצון שהיתהוו במציאות: וירא אלקים
את-האור


ד. ...והתחילו לזרום הנתונים הראשונים ע"י בחינתם בפועל: האור
כי טוב


ה. והינה הגיע שלב עיבוד הנתונים הללו: ויבדל אלקים, בין האור
ובין החשך.
את העיבוד הזה ניתן כבר לעשות, כי נראים במציאות
נתוני "הרצון הגולמי"; וניכרים בנתיים שני נתונים: אור מאיר
יפה ונעים; זהו למעשה רצון השם יתברך: אור; זהו הנתון הראשון
שכבר ניכר ונראה מול עיננו.

ניתן להפיק מהנתון הראשון עוד נתון מחשבתי, המופק בד"כ ע"י
המוח; וזהו הנתון השני: עצם הרצון הראשוני של השם יתברך, מצביע
על מעמדו: האור אינו משקף בחירה טובה בין יתר הבחירות הטובות,
ואף אינו משקף את הבחירה הטובה ביותר; כי אין לאור מתחרים, הוא
היחיד בנמצא - אין טוב אחר; אין בחירה אלטרנטיבית. מכאן, "יכל"
השם יתברך להסתפק בקיום רצונו זה, לסגור את החנות כבר ביום
הראשון וללכת הביתה, כי כל דבר אחר שיעמוד בצמוד לאור, יצמצם
בהכרח ממרחבו. תפוז עגלגל קטן ויפה יכול לתפוס מרחב קטן ממרחבי
האור ובכוחו לצמצם את המרחב הזה ולגזול ממנו...

באופן מודגש, אין המדובר דווקא באור המוכר לנו, היינו האור
הנוצר מנורית חשמל או אף לא האור המוקרן מהשמש ומהכוכבים; שורש
האור הוא הבהירות, התמימות, השלמות, המידע המושלם הגולמי, הוא
שקוף כטל כי אין בו שום חיספוס, הוא בהיר; זהו האור. זה האור
שנוצר מתוך רצון השם יתברך; וכך אפילו קרני האור המגיעים מהשמש
באמצעות חלקיקיו - גוזלים בהכרח ממרחב האור ומצמצמים את רצון
השם ואף מחבלים בו. מדוע אם כן לא סגר השם יתברך את החנות ביום
הראשון והלך הביתה?

- כי הוא "רצה" להנות מהאור הזה - "ההנאה הגדולה ביותר".

את "ההנאה הגדולה ביותר" ראה השם יתברך בצורת יישות ששואבת לעד
מהאור האין-סופי הזה; כלומר באמצעות הליך-צפי כזה - יכולה
ההנאה הגדולה ביותר של השם יתברך לצאת אל הפועל. מכאן נובע
מקור כוח הנתינה של השם יתברך, ואף עלינו השפיע הכוח הזה: יש
מי שנהנה מעצם הנתינה...

אם כן, זהו מקור רצון השם יתברך ביצירת יישות האדם; ובצמוד
לרצון הזה, או אם תרצה - בצמוד להחלטה הזו, נולד המנגנון בו
יימצאו ויפעלו כל הגורמים האלו: אור, מידע, כוח נתינה, כוח
שאיבה, האדם, והיקום.

כך ניתן לתאר את פעולת המנגנון: אדם שישאב מהאור האין-סופי
באמצעות יקום גשמי אין-סופי, המייצג את המידע האין-סופי. או
במילים פשוטות: אדם שיחיה בגן-עדן.

הגיע הזמן לחזור אל הכיתה ילדים, כי השיעור הראשון עוד לא תם,
ולמעשה אנחנו נמצאים בעיצומו...

ענינו על השאלה "מדוע לא סגר השם יתברך את החנות ביום הראשון,
והמשיך במסע עם רצונו"; אולם עדיין מבצבצת ולא מניחה השאלה
הקשה: אבל התפוז העגלגל הקטן תופס מרחב ממרחבי האור ומצמצם
אותו בפועל! גוזל אותו! מרחב האור מצטמצם ונגזל ע"י התפוז, או
במילים אחרות - ע"י היקום הגשמי! ואף ע"י האדם! איך מנטרלים
בעיה כזו?

- ע"י חוק ההתאמה הסימטרית. חוק זה הוא אשר יסדיר את הבעיה
הטכנית שנוצרה.

הרצון האנושי הוא אשר יקבע את ערכי פיסת המידע הנקטפת מהמסה
האין סופית; ונתח הקיבולת השיכלית הנדרש - יותאם לקליטת פיסת
מידע זו ועיבודה, מכוח הסימטריה הנגזרת מהחוק הזה.


ניתן להבין את הקשר בין החוק לבין הבעיה הטכנית, אם נקשיב
לדברי סניגור היקום, שהותקף ע"י סוללת העו"דים של האור:

- יקום יקר, אתה תופס את המרחב שלי! אתה החושך!

"אכן", ענה היקום לנציגי האור: "אני תופס את המרחב שלך, כי אני
עומד דומם כגולם במרחב... אומנם אני הוא המידע בכבודו ובעצמו -
אך מהו ערכו של מידע דומם במרחב... אתה הוא האור בנתיים ואני
הוא החושך"

וכך המשיך היקום בתשובתו:

- "עם זאת, גם אתה אור יקר - שותף "לבעיה" שלי: גם אתה עומד
דומם במרחב; אומנם אור דומם אינו כחושך דומם, אך סימפטום
"הדומם" מרחף גם מעליך..."

- מהי כוונתך בדומם...? פלט אחד העו"דים הוותיקים של האור,
"מדוע אתה קורא "לדומם" - בעיה?"

- כי אתה אכן טוב; הטוב היחיד בנמצא, אך אינך מייצר עוד טוב...
אינך מוליד ילדים, נכדים... הייתי רוצה לראות עוד "טוב" במרחב,
עוד "טובים"... עצם מהותך - חוסמת את האפשרות שיווצר עוד טוב
במרחב.

- ומדוע אתה חושב שעצם מהותך כיקום - פותרת בעיית הילדים
ופותחת את השער בפני כיתה חדשה של טובים?

- לא אני פתרתי את הבעיה, השיב היקום, כי-אם הוראה חד משמעית
שקיבלתי מהשם יתברך - היא שעשתה את ההבדל.

הוראה זו אומרת: הרצון האנושי הוא אשר יקבע את ערכי פיסת
המידע הנקטפת מהמסה האין-סופית
; כלומר ממני. במילים אחרות,
ממשיך היקום וטוען, אני חייב בכל רגע לעמוד לרשות הרצון האנושי
שיבקש לקטוף ממני כל פיסת מידע שרק ירצה... ולא זאת בלבד; כי
אותה ההוראה מחייבת אותי בנוסף, להתאים פיסת המידע הנקטפת
ממרחבי - למימדי הרצון האנושי כפי שעוצב ע"י בעליו האדם. אם
אין זה תהליך של הארה - אינני יודע הארה מה היא...

יוצא, שהיקום המנוגד למהות האור, סולל את הדרך לעוד אור, לעוד
טוב... אותו התפוז העגלגל שתופס ומצמצם את מרחב האור - דרכו
מגיע האדם לעוד אור ובעצם, דרכו נפתח השער לעוד אור; וזה הטוב
"החדש" שנולד. לילד הזה בעצמו - השם יתברך פילל, ל-"טוב" הזה
שנוסף על הטוב הקיים - השם יתברך פילל, ולפעמים אף קרא לו "טוב
מאוד". בלעדי מציאות היקום והחוק הסימטרי הפועל עליו - הטוב
הנוסף לא היה נולד; רצון השם יתברך הוא אשר הוציא אותו מהכוח
אל הפועל.

אנו חוזרים איפוא לשיעור הראשון של "נוהל הבעת הרצון", ואנו
נמצאים עדיין בשלב ה':

ה. והינה הגיע שלב עיבוד הנתונים הללו: ויבדל אלקים, בין האור
ובין החשך
. כל פיסת מידע ביקום תיוותר על כנה הדומם ומקומה
החשוך, עד שיגיע אליה האדם דרך רצונו; או אז מרחבה החשוך יואר
בין רגע, ויהפוך למרכיב עיקרי בתהליך ייצור האור.

ו. ויקרא אלקים לאור יום, ולחשך קרא לילה: לאחר שלב עיבוד
המידע ע"י המוח, ולאחר הוצאתו מארון הכוח אל המציאות בפועל ע"י
הרצון, בא השלב הרשמי - המשרדי אם תרצה; יש לשים תווים לציין
נקודות ולקרוא בשמות. בלעדי ציון נקודות ושמות - לא ניתן
להמשיך אל הנקודה הבאה.

בשלב הזה קיבל אדם הראשון את השיעור הראשון שלו בלשון: למדת עד
עכשיו איך לפתח את הרצון הגולמי שלך - באמצעות עיבוד הנתונים
המתהווים במיצאות, וכך אתה עובר מספר שלבים ויש לתייגם את כולם
במילים אנושיות, במטרה לעבור כאמור אל שלבים אחרים או אל
רצונות אחרים...
מכאן, וקודם כל, יש לתייג את הרצון הגולמי שלך. אהבה, אחווה,
אור... התג האחרון ניתן ע"י השם יתברך, כדוגמא לציון תואר
אנושי לרצון גולמי: אור.

ממצאי "הרצון הגולמי" הזה עובדו בפועל, והיגענו דרכם אל היקום,
אל ההנאה, אל החושך... וגם התג האחרון ניתן ע"י השם יתברך
כדוגמא לתואר של ממצא...

דרך הרצון הגולמי הראשון איפא היגענו, בפעולת חשיבה אופיינית
של המוח, אל תואר גולמי אחר; לרצון הראשוני קראנו "אור" ולממצא
המקביל - תוצר פעולת החשיבה קראנו "חושך", ואומנם גם האור גם
החושך מייצגים תתי-תואר הנגזרים מהם: האור יכול לייצג את
חלקיקי האור הגלי המוקרנים מהשמש, והחושך יכול לייצג את היקום
הדומם או את השחור האומלל... בדרך זו מגיעים אל כל תת-ייצוגי
ושמים לו תג: ניתן לקרוא למשפחת האור - יום, הוא היום הזורח
הנולד מידי יום ביומו... וניתן לראות בחושך את הלילה, היא
השקיעה של אותו היום המנוגדת מטבעה לעצם לידת היום ולעצם
מהותו; וגם תגים אלו באו כדוגמה למשבצת תיוג התת-ייצוגי.

בדרך זו איפא מתפתחת השפה האנושית; זהו אחד הסממנים העיקריים
של השיעור הראשון; ועדין נותר ממנו נתח אחד, לא פחות חשוב
מהסממן עצמו: העקביות, או אם תרצה - חובת העקביות.

ויהי-ערב ויהי-בקר: לכל ממצא אליו מגיעים - השלכה עקבית על
תת הממצא שאתה בדרך אליו; ולהשלכה זו גבולות מוגדרים עם התחלה
וסוף, כדוגמת ההשלכה הראשונה שבדוגמה: אם היגעת ליום ולילה,
אזי גם ליום גם ללילה התחלה וסוף, ואת שניהם יש לתייג: בוקר
יסמל את התחלת היום וערב יסמל את סיומו; בד בבד יסמל הערב את
פתיחת הלילה, שתסתיים מטבעה עם הבוקר.

מכאן האדם הגיע למסקנה זו: הרצון הגולמי נגזר מתכונת
האין-סופיות, ולכן לא ניתן להגדיר חד משמעית את תכונתו או
להגיע אל תכליתה, אין הגדרה לאור, אין גבול לאהבה, אין תכלית
מוגדרת ליופי; אין הגדרה לרצון הגולמי; בעוד לממצאי הרצון
הגולמי המתהווים במציאות כתוצאה מעיבודו - גדרות גם הגבלות
בפועל.

אני יכול להגדיר אם הבית הזה יפה מאוד או מעט יפה... אני יכול
לסווג את אהבת האישה, הילד, הטבע... אולם אינני יכול לסווג את
אהבת האדם, אין הגדרה לאהבת ההורים, אין גבולות לאהבת הטבע.

אני מגיע מכאן לאחת המסקנות העקריות והחשובות ביותר - אשרוד
קודם את המסקנה ואחריה אסביר מדוע תיארתיה "כחשובה ביותר"...

לפי סדר הדברים - או הנוהל המסודר של הבעת הרצון שראינו לעיל,
הרצון הגולמי הרחב והבלתי מוגדר עומד בראש הסולם, ולאחריו מגיע
תורו של הרצון המוגדר שניתן להצביע על גדרותיו ולסמן אותם. אני
יכול קודם כל לרצות באור, ולאחריו מגיע היום והלילה שאני יודע
את ערכם המוגדר, את תיאורם המוגדר, ואת משך הופעתם המדוייק.
זאת ועוד: לפני שהיגעתי ליום וללילה, היגעתי אל החושך - אל
החומר הגשמי שמסמל את היקום האין-סופי, אולם ולמרות תכונתו
האין-סופית זו - ניתן להצביע עליו ולהבין חלק ממהותו; היקום
היינו הינו בר הגדרה חלקית, ובכל מקרה הוא מקדים בסולם ההגדרות
את הגדרת היום והלילה; וכך אנו מגיעים לסולם הזה:

1. אור - רצון גולמי בלתי מוגדר.

2. חושך או חומר גשמי - רצון גולמי בר הגדרה חלקית.

3. יום ולילה - רצון גולמי מוגדר ומוגבל.

ובאופן הזה אנו מגיעים אל גוף המסקנה: נוהל הבעת הרצון מתחיל
מהרצון הגולמי הבלתי מוגדר אל הרצון המוגדר והמדויק; לא ניתן
לאנוס את הנוהל הזה ולקפץ על מדרגותיו.


במילים אחרות, אם מישהו חשב על פיתה מאבולעאפיה - שישכח ממנה
בנתיים, כי יש להקדים את הרצון המוגדר והמוגבל הזה - רצון
גולמי אחר רחב ובלתי מוגדר, שיכול להוביל אל הרצון המוגבל של
הפיתה המוגדרת עם זעתר. משה רבינו למשל, ולפני שקרע את הים,
רצה את החופש לו ולעמו, ורק לאחר רצונו זה - בא רצון קריעת
הים שהינו לכל הדעות רצון מוגדר ומוגבל.

יש מי שיאמר שגם "החופש" מהווה רצון מוגדר ומוגבל, כי משה
רבינו בעצם רצה לו ולעמו שיצאו מעבדות המצרים שרודפים אותם...
ואני מסכים עם ההערה הזאת, ומסיק ממנה שמשה רבינו הקדים את
רצון החופש החצי-מוגדר שלו ברצון גולמי אחר הרבה יותר רחב והוא
- הרצון לטוב, שיהא לעם ישראל טוב; וגם את הרצון "הכמעט" בלתי
מוגבל זה - קדם לו "רצון" הרבה יותר מופשט, בלתי מוגדר ורחב -
הוא השאיפה והרצון להתקרב לאור ולינוק ממנו.

אם כן יגיד המגיד יש בעיה! כל פעם שאני רוצה משהו - אני צריך
לעבור את כל מדורי האור עד להגיע ממש אל האור עצמו...? יותר קל
לי כבר לקחת אוטובוס אל יפו העתיקה פינת אבולעאפיה, או אף
לקנות כרטיס טיסה אם אני נמצא בפנמה למשל ונורא בא לי על פיתה
חמה עם זעתר מאבולעאפיה.

הטרוניה שלך נכונה רק חלקית - זו תשובתי במיצוי למתלונן הזה;
זאת כי אין את החובה לעבור את כל מדורי האור כל פעם מחדש,
מספיק להימצא בתוך גל האור - דבר שמצמצם עבורך הרבה מאוד
מדרגות בסולם האור שיכול להגיע אף עד אבולעאפיה...

"נוהל הבעת הרצון מתחיל מהרצון הגולמי הבלתי מוגדר אל הרצון
המוגדר והמדויק; לא ניתן לאנוס את הנוהל הזה ולקפץ על
מדרגותיו."


את המסקנה הזו תיארתי כעיקרית ו"חשובה ביותר" - מתוך תכונה
פשוטה שזיהיתי: "המורה" חזר על אותו הנתיב המוביל אל אותה
המסקנה - במהלך כל השיעורים - 7 הם במספר; כפי שנראה להלן.
בזאת אני משלם את חובי האחרון לשיעור הראשון, שעדיין נותר
לסיומו שניות ספורות:

ויהי-ערב ויהי-בקר, יום אחד. אחד המאפיינים העיקריים של
ציוני הדרך הוא מיספורם; בנקודת ציון זו נולדו המספרים, כחלק
מהשפה האנושית הראשונה בת 22 אותיות ו-5 אותיות סופיות.

הייתי רוצה לבחון בהזדמנות זו את המספר 22 אותיות ואת המספר
5 המסמל את מספר האותיות הסופיות. מדוע בעצם 22 אותיות ולא
19 או 23... מדוע נבחרו רק חמש אותיות מתוך 22 שיהא להן צורות
אחרות בסיומן? מדוע בעצם שלא יסתיימו כל האותיות בצורות אחרות?


ברצוני לתפוס טרמפ של ממש על הנושא הזה, ולהעלות עוד סוגיה
שנתקלתי בה עוד מימי נעורי...
הקושיה שלי שוב היא עם המספרים, ומסתכמת בתהיה קטנה: מי שם דגש
על המספר עשר!? כל המספרים בעצם סבים סביב המספר הזה...
העשרים, השלושים, המאה, האלף, המליון... הטרליון... מישהו יודע
כמה עשיריות יש בטרליון? השאלה היא: למה דווקא המספר עשר! ולמה
לא אחד עשרה או שבע עשרה... מדוע נצרב במוח האנושי דווקא
מספר-ציון זה?

אני צריך לחזור שוב אל המספר 22 שלנו, ולעלות דרגה בקושיה שלי:
אני הולך לעסוק בבניית שפה: אפשר למעשה לבנות שפה של ממש דרך
אות אחת לא יותר - נגיד א: אפשר לקרוא למים באות א, לקיר אא
(שתי אותיות זהות רצופות), לפועל לאכול אאא, לשתות א אא -
כלומר להגות את האות א, לקחת נשימה קטנה ולחזור פעמיים על אא;
לשמיים הייתי נותן 19 א - לסמל את גודלם... שפה זו קרובה לשפת
המחשב - לשפת התיכנות קובול Cobol - אם איני טועה.

אם נשתמש בשתי אותיות בלתי זהות - נוכל לייעל את השפה ולהעשיר
אותה... ניתן להכניס אף את מוטיב הצליל לשפה, כלומר להישאר עם
האות (א) היחידה אך לשחק בצליל שלה: מים: א עם צליל נמוך; א עם
צליל ארוך - זה כוס, והצירוף של א ארוך ואלף קצר יוביל אותנו
למילה בעלת משמעות שונה... וגם כאן אם איני טועה - השפה הסינית
התקנית מנדרין - משתמשת במוטיב הזה.

ניתן להשתמש גם בצליל המוסיקאי... קיים שימוש נרחב במוטיב הזה
בשפה האנושית בת יומינו; כל השירים והפזמונים מעידים על זאת...
אימי ז"ל קראה לשפה הזו כשפת הנשמה - ואני חותם בעשר אצבעותי
על הזיהוי הזה...

ובכן, נחזור לשאלתינו המקורית - וביתר שאת ביתר עז: מדוע נבחרה
שפה בת 22 אותיות ו-5 אותיות סופיות לשמש את אדם אבינו
בשיעורו הראשון? מדוע דווקא 22... ומהיכן צץ המספר עשר ונצרב
במוחינו?

מאוד מעניינת השאלה הזאת; ובאמתחתי עוד שאלות מעניינות, הינה
רשימה חלקית:

1. החוק הראשון של ניוטון (חוק ההתמדה): "גוף ישאף להתמיד
במהירותו, כל עוד כל הכוחות הפועלים עליו שואפים לאפס" -
מדוע? מדוע דווקא הערך הזה?

2. החוק השני של ניוטון (חוק התאוצה): "הכוח המופעל על הגוף
הוא מכפלת מסת הגוף בתאוצה שלו" - מדוע?

3. החוק השלישי של ניוטון (חוק הפעולה והתגובה): עבור כל כוח
שמפעיל גוף 1 על גוף 2, מפעיל גוף 2 כוח שווה בגודלו
והפוך בכיוונו על גוף 1.

4. חוק הכבידה של ניוטון (משיכה בין שני גופים בעלי מסה): כל
גוף מושך גוף אחר ביחס ישר למסתם של שני הגופים, וביחס
הפוך לריבוע המרחק שביניהם. מדוע דווקא הערכים האלו?

5. מתוך תורת היחסות הכללית של אינשטיין: עקמומיות המרחב
בנקודה מסוימת עומדת ביחס ישיר לצפיפות המסה והאנרגיה בנקודה
זו.

6. מתוך ניסוח כוח הגאות והשפל (אפקט שיורי מכוח המשיכה):
כוחות הגיאות והשפל עומדים ביחס ישר למסת הגוף המפעיל את
הכוח.

7. חוק "ההזזה" של וויין: קיים יחס הפוך בין אורך הגל
הדומיננטי לבין הטמפרטורה של הגוף השחור.

8. חוק אמפר: קיים יחס ישר בין הזרם החשמלי העובר דרך משטח
סגור לבין השדה המגנטי המשיק לשפת המשטח הנוצר כתוצאה מהזרם
הזה.

9. חוק לנץ: כוח אלקטרו-מניע מושרה תמיד ינגוד את סיבת
היווצרותו; היינו - ישאף להקטין ולהעלים את עצמו.

10. כוח אלקטרו-מגנטי (הכוח הפועל על חלקיקים בעלי מטען
חשמלי): כוח זה גורם למשיכה בין שני מטענים שסימנם הפוך או
לדחיה בין שני מטענים שסימנם דומה.

אם אזום וועידה מדעית של כל המכובדים לעיל, ניוטון, איינשטיין,
וויין... ואפנה להם, כל אחד בתחומו ובמחוז הכוחות "שלו", את
השאלה הזאת: מדוע? מדוע הכוח האלקטרו-מגנטי גורם למשיכה בין
שני מטענים שסימנם הפוך? מדוע קיים יחס הפוך בין אורך הגל
הדומיננטי לבין הטמפרטורה של הגוף השחור?

אין לי ספק שאקבל מכל מדען בנפרד תשובה מדעית מדוייקת הנשענת
על צפי מדעי מדוד בחדר מעבדה. יתכן מאוד שאקבל במקרים מסויימים
תשובת-שרשרת מקורית שתחזיר אותי למקור התופעה / הכוח, כמו
במקרה של תופעת הגאות והשפל: כוח הכבידה אחראי לה! ואני אמשיך
ואקשה - באותו המעמד ובאותו התחום של כוח הכבידה: ומדוע כל גוף
מושך גוף אחר ביחס ישר למסתם של שני הגופים, וביחס הפוך לריבוע
המרחק שביניהם? מהיכן נוצר כוח הכבידה האחראי על תופעת הגאות?
ומדוע נוצר דווקא מהערכים האלו?

יתכן ואקבל ייחוס מדעי גם לשאלתי האחרונה אודות כוח הכבידה;
יתכן מאוד... אינני בקיא בחוקי היסוד של הפיסיקה; אולם ובסופו
של דבר אגיע בתמימותי אל השאלה המקורית שלי: ומדוע דווקא הערך
הזה? ובאותה נשימה אמשיך ואשאל: מדוע נבחרה שפה בת 22 אותיות
ו-5 אותיות סופיות לשמש את אדם אבינו בשיעורו הראשון?

את התשובה נמצא בשני מישורים; אחד עיקרי, ואחד משני נגזר
ממנו:

התשובה במישור העיקרי מסכמת למעשה את המסקנה העיקרית של השיעור
הראשון - אליה היגענו לעיל: נוהל הבעת הרצון מתחיל מהרצון
הגולמי הבלתי מוגדר אל הרצון המוגדר והמדוייק
; במילים אחרות,
כל התופעות והכוחות והערכים הנמצאים ביקום - מוצאם אחד: כוח
הרצון; היינו כוח הרצון של השם יתברך וכוח הרצון האנושי; אולם
כוח הרצון האנושי נגזר בעצם מכוח הרצון של השם יתברך - שרצה
להפיק מרצונו הראשון, האור, את ההנאה הגדולה ביותר... למדנו על
התכונה הזאת כבר בשיעור הראשון לעיל, ולכן חילקתי את תשובתי
לשני מישורים, עיקרי ומשני.

תחת המישור העיקרי נמצא את כל הכוחות התופעות והערכים הקרובים
מטבעם אל השירשור שבראשו עומד "האור" הגולמי - תוצר הרצון
הראשוני של השם יתברך.

ותחת המישור המשני, נמצא את כל הכוחות התופעות והערכים הקרובים
מטבעם אל השירשור שבראשו עומד רצון האדם.

המטרה שלנו היא להתחקות אחר הכוחות הפועלים ביקום ולהבין את
מוצאם. עד עכשיו יכלנו לעמוד על מקור אחד הכוחות העיקריים
האלו, והוא כוח האור, שמקורו "רצון" השם יתברך; את זאת למדנו
מהשיעור הראשון של היום הראשון שתועד לעיל; ולמעשה כל הבריאה
במלואה תועדה בשני הפסוקים הראשונים של התורה:

א בראשית, ברא אלקים, את השמים, ואת הארץ. ב והארץ, היתה תהו
ובהו, וחשך על-פני תהום; ורוח אלקים, מרחפת על-פני המים.

(בראשית, א)

מכאן היסקתי שכל מה שבא לאחר שני הפסוקים הללו, מטרתו היתה
להדריך את אדם הראשון ואותנו - איך להפעיל את הרצון שלנו,
היינו איך לחיות. המסקנה הזאת נתמכת בשתי ראיות:

1. יג ויאמר, בי אדני; שלח-נא, ביד-תשלח.  יד ויחר-אף ה'
במשה, ויאמר הלא אהרן אחיך הלוי - ידעתי, כי-דבר ידבר הוא; וגם
הנה-הוא יצא לקראתך, וראך ושמח בלבו.  טו ודברת אליו, ושמת
את-הדברים בפיו; ואנכי אהיה עם-פיך ועם-פיהו, והוריתי אתכם את
אשר תעשון.  טז ודבר-הוא לך, אל-העם; והיה הוא יהיה-לך לפה,
ואתה תהיה-לו לאלהים. (שמות, ד)

מחבילת הפסקוים שלעיל ניתן להסיק את משמעות מילת התואר
"אלוהים": המדריך, המורה - הדרכה, הוראה, הכוונה... השם יתברך
פונה אל משה: ואתה תהיה-לו לאלהים: ואתה תהיה המדריך של
אהרן.

ראיה זו מצביעה על המשמעות המילולית של מילת התואר "אלוהים",
וראיה מס' 2 להלן - תטיל אור על המהות המילולית של המילה
"אלוהים" - ובזאת תפיח כוח ומעמד לראיה הנוכחית.    

2. נא לזכור שעדיין אנחנו נמצאים במרחב השיעור הראשון שניתן
אודות יום העבודה הראשון של השם יתברך; וכידוע ממתינים לנו עוד
שישה שיעורים שישלימו את שבעת הימים.

שמתי לב שבכל הימים - בכל השיעורים, המתעד השתמש במילה
"אלוקים" ואף בשני הפסוקים הראשונים של פרק א' השתמש באותה
המילה; וכאשר סיים את תיאור עשייתו בשבעת הימים, מיד לאחר מכאן
התחיל להוסיף את שם הווייתו לשם "אלוקים" ובאופן אינטנסיבי,
וכאילו ביקש להפנות את תשומת ליבנו לההבדל הזה ולהדגישו.

לאחר מכאן יחזור המתעד אל המילה "אלוקים" בנפרד, וישתמש בה
בשרידת הדו-שיח של חוה עם הנחש, המתועד בפרק השלישי:

א והנחש היה ערום, מכל חית השדה, אשר עשה ה' אלקים; ויאמר
אל-האשה, אף כי-אמר אלקים, לא תאכלו מכל עץ הגן.  ב ותאמר
האשה אל-הנחש:  מפרי עץ-הגן, נאכל.  ג ומפרי העץ אשר בתוך-הגן
- אמר אלקים לא תאכלו ממנו, ולא תגעו בו:  פן-תמתון.  ד
ויאמר הנחש אל-האשה:  לא-מות תמתון.  ה כי, ידע אלקים, כי
ביום אכלכם ממנו, ונפקחו עיניכם; והייתם כאלקים, ידעי טוב
ורע.
(בראשית, ג)

הוא התחיל את הפרק הזה ב- "והנחש היה ערום, מכל חית השדה, אשר
עשה ה' אלקים", המשיך בדו-שיח כאמור עם "אלוקים" בלבד,
וחזר בחזרה אל ה' אלקים כאשר שמעו אדם ואישתו את קול השם
יתברך, היינו כאשר הופיע בפניהם בכבודו ובעצמו, או אז הוא נקרא
ה' אלוקים; ובנוסף, גם בהתחלת הפרק, כאשר תואר את מה שעשה
בפועל נקרא ה' אלוקים.

מכאן, דיברה חוה עם הנחש על "אלוקים" המדריך: אלוקים הדריך
אותנו לא לאכול מעץ הדעת, אבל אנחנו הולכים בכל זאת לאכול...
לכן חזר וקרא לו בדו-שיח ארבע פעמים "אלוקים", אולם כאשר הופיע
בפניהם ושמעו את קולו - מיד קראו לו ה' אלוקים; כך כאשר דובר
בהתחלת הפרק על מה שעשה השם יתברך, גם שם נקרא ה' אלוקים, כי
אין קשר ישיר בין עשיה להדרכה... אמור מעתה, בכל פעם כאשר
מבקש השם יתברך להדריך אותנו, בתיעוד הזה יופיע השם "אלוקים"
בלבד - היינו "המדריך", המורה, המחנך... וכאשר מתעד הכתוב את
עשיית השם יתברך בפועל - יופיע בתיעוד ה' אלוקים, זאת כי גם
בעשייה, כמובן, יש משום הדרכה - אך לא הדרכה ישירה.

בפרק כב של בראשית מתוארת פרשת העקדה. גם שם כתוב: א ויהי,
אחר הדברים האלה, והאלקים, נסה את-אברהם
... ולאורך כל הפרשה
השתמש הכתוב בשם התואר "אלוקים" עד אשר הגיע לפסוק הזה: יא
ויקרא אליו מלאך ה', מן-השמים, ויאמר, אברהם אברהם; ויאמר,
הנני.
במילים אחרות, עד אשר הופיע פועל אמיתי בזמן אמת הקשור
בהשם יתברך, או אז השתמש המתעד בשם ההוויה של השם יתברך.

במילים אחרות, אני בא לטעון ששם ההווייה (ה') נועד לשימוש כאשר
מתועד רצון השם בפועל; אולם וכאשר רצון השם הוא להדריך
אותנו באופן ישיר בנושא כלשהו, כך שברצונו שנלמד את המוסר
הישיר ואת הערך הישיר ואת השיעור הישיר של הנושא,
או אז הוא משתמש בשם התואר: אלוהים שמשמעותו היא: השם יתברך
המדריך. המורה.

השתמשתי במילת התואר "ישיר" והדגשתי אותה, כי הרי ניתן ללמוד
גם מתיעוד רצון השם בפועל; אולם באה מילת התואר "ישיר" להבדיל
בין שתי שיטות לימוד והדרכה:

1- הדרכה רגילה: היא ההדרכה הנהוגה ברוב המקרים שדיבר בהם
השם יתברך עם משה רבינו, אודות אחת המצוות למשל, שהתבקשו בני
ישראל לעשותם, ובהם השתמש רק בשם ההווייה:

א וידבר ה' (שם ההווייה) אל-משה ואל-אהרן, לאמר אלהם.  ב
דברו אל-בני ישראל, לאמר:  זאת החיה אשר תאכלו, מכל-הבהמה אשר
על-הארץ.  ג כל מפרסת פרסה, ושסעת שסע פרסת, מעלת גרה, בבהמה -
אתה תאכלו.  ד אך את-זה לא תאכלו, ממעלי הגרה, וממפרסי הפרסה:

(ויקרא, יא)

מדוע יש לאכול דווקא את המפרסת פרסה שוסעת שסע ומעלה גירה?
ומדוע אסור לאכול חיה אחרת?
יש להתחקות אחר התשובות לשאלות האלה, ולא קל הדבר... כמו
שאנחנו מנסים להתחקות, ממש עכשיו ואנחנו בעיצומה של התחקות זו,
אחר התשובות לשאלות מקור הכוחות של החוקים הפיסיקאים:

עבור כל כוח שמפעיל גוף 1 על גוף 2, מפעיל גוף 2 כוח שווה
בגודלו והפוך בכיוונו על גוף 1
 (החוק השלישי של ניוטון)

מדוע? מדוע דווקא הערכים האלו? וגם כאן, כפי שאנו רואים
ועתידים לראות, לא קל הדבר כלל וכלל... אולם ניתן הדבר להעשות;
ניתן להתחקות ראשונה אחר שירשור הכוחות ולאתר את קבוצות האב,
לאחר מכאן יש לאתר את שירשור הקבוצה שחוק ניוטון משתייך לה,
ולאחר מכאן ניתן לצמצם את סיעוף הקבוצות המשניות, עד להגיע אל
הקבוצה המשנית המשפחתית אליה שייכים ערכי הכוחות שזיהה אותם
ניוטון, ומכאן הדרך לזהות את הערכים האלו עם מקורם באופן ישיר;
או אז רק בשלב הזה ניתן ללמוד את הערך והמוסר הישיר שניתן
להפיק משיעור הדרכתי זה. זו נקראת "שיטת הדרכה רגילה" שתיארתיה
לעיל כ-לא קלה כלל וכלל... ויש לעבור כברת דרך עד להגיע אל
עומקה ולרדת למרגלותיה...

בתיעוד "המקרים" האלה, השתמשה התורה בשם ההווייה של השם יתברך;
משמע - להגיד לנו: זהו רצון השם יתברך, ואם תרצו להתחקות אחר
שירשור הרצון הזה להבין את מהותו, הרי עליכם לעבור כברת דרך לא
קלה של חקירה, כי שירשור כזה ומטבעו - ארוך הוא ועמוק.

2- הדרכה ישירה: היא ההדרכה הנהוגה כאשר רצון השם הוא להדריך
אותנו באופן ישיר בנושא כלשהו, כך שברצונו שנלמד את המוסר
הישיר ואת הערך הישיר ואת השיעור הישיר של הנושא; או אז הוא
משתמש בשם התואר: אלקים שמשמעותו היא: השם יתברך המדריך.
המורה.

גם "במקרים" כאלה יש לעבור כברת דרך ולאמץ שיטת חקירה יסודית
בשביל לחתור אל עומק הדברים - לא פחות מהמקרים הלא-קלים
שדיברנו עליהם לעיל... אולם בהבדל אחד: בשביל להגיע אל עומק
הדברים של "ההדרכה הרגילה", היה עלינו לצאת מהמסגרת הנוכחית
(כמו מהערכים המוצעים בחוק ניוטון, או מערכי מצוות החיות
הכשרות והטמאות - המותרים והאסורים לאכילה) ולהכנס אל מסגרות
אחרות שאורכם ורוחבם וקיצם אינו נראה בהכרח בעין המזויינת...

בעוד "במקרים" של "ההדרכה הישירה" - אין בהכרח צורך לצאת
מהמסגרת הנוכחית של הנידון בפרק - על מנת לעמוד על עומק המסר
ועל ערכיו. ניתן פשוט להישאר באותה המסגרת באותו הנושא, וממש
באותו הפרק, להתעמק בו ולחתור אל העומק הרצוי.

בתיעוד "מקרים" האלה, השתמשה התורה בשם התואר "אלוקים", משמע -
להגיד לנו: זהו רצון השם יתברך; ואם תרצו להתחקות אחר מהות
הרצון הזה - עליכם לעבור כברת דרך לא קלה של חקירה וחתירה בתוך
הקטע שבידכם, ללא הצורך ההכרחי לצאת או להתרחק ממנו. נהפוך,
התורה ממליצה לנו לא להתרחק מהנושא ולא מהפרק שבידינו - שלא
נלך לאיבוד... לשם זאת התורה הצמידה לנו, באותו הפרק, את כל
כלי העזר הנחוצים להבנתו, ולפעמים אותם הכלים הוצמדו לפרק
שלפניו או שלאחריו, כמו שהבחנתי לראשונה בפרק ג' שבבראשית,
אודות השימוש במילת התואר "אלוקים", כאשר התחיל הפרק כבר בפסוק
הראשון בשם ההווייה ה' אלוקים, וישר לאחר מכאן התחילה זרימת
מילת התואר "אלוקים" המלמדת על ההדרכה הישירה.  

א והנחש היה ערום, מכל חית השדה, אשר עשה ה' אלקים; ויאמר
אל-האשה, אף כי-אמר אלקים, לא תאכלו מכל עץ הגן.  ב ותאמר
האשה אל-הנחש:  מפרי עץ-הגן, נאכל.  ג ומפרי העץ, אשר בתוך-הגן
- אמר אלקים לא תאכלו ממנו, ולא תגעו בו:  פן-תמתון.  ד
ויאמר הנחש אל-האשה:  לא-מות תמתון.  ה כי ידע אלקים, כי
ביום אכלכם ממנו, ונפקחו עיניכם; והייתם כאלקים, ידעי טוב
ורע.
(בראשית, ג)

בפרשת העקדה, כפי שהזכרתי לעיל, נמצא את אותו השיעור של ההדרכה
הישירה, וניתן לזהות דרך פרשה זו את אותם המאפיינים הנלווים
להדרכה הישירה, כמו כלי העזר להבנת הנושא, שאמורים להיות ממש
צמודים לאותו הפרק, או לפרק שלפניו או לפרק שלאחריו...

לפני כשנה, ב- 21/9/06, בחנתי את פרק העקדה הזה, ועמדתי על
שניים מערכיו העיקריים והישירים שהפקתי אותם מאותו הפרק,
והייתי צריך להשתמש בכלים שעמדו לרשותי באותו הפרק, ובנוסף
הזדקקתי לכלים שהוצמדו לפרק שקדם לעקדה...

היצגתי את התאריך המדויק בשביל להדגיש, שלפני שנה כאשר בחנתי
את הפרק הזה, עוד לא ידעתי שום נתון אודות הדרכה-ישירה או
רגילה, ולבטח גם לא ידעתי לזהות את מקום השימוש בשם ההווייה או
בשם התואר "אלוקים" - המדריך.

הינה כי כן רואה לנכון להצמיד את הבחינה שלי לפרק העקדה
במלואו, כאן ועכשיו, למען להדגיש בכלים שלי, את מאפייני הזיהוי
של ההדרכה הישירה ובכלל, באמצעות מאמר שכתבתי לפני שנה, ולא
התכוונתי גם לא חשבתי כאשר כתבתיו - למצות דרכו את השיעור
הנוכחי. נחזור אחרי העקדה לנושאינו.





א ויהי אחר הדברים האלה והאלקים נסה את-אברהם ויאמר אליו
אברהם ויאמר הנני: ב ויאמר קח-נא את-בנך את-יחידך אשר-אהבת
את-יצחק ולך-לך אל-ארץ המוריה והעליהו שם לעולה על אחד ההרים
אשר אומר אליך:
(בראשית כב)

שתי שאלות יש לי: מדוע השתמש הכתוב בלשון עבר כאשר הציג את
הניסוי הזה? (והאלקים נסה את אברהם...), היה עליו לכתוב:
וינסה אלקים את אברהם. והנה אנחנו רואים את הכתוב משתמש
בלשון ההווה באופן תקני - היכן שיש להשתמש בפועלים כאלה בהווה:
ויאמר אליו / וישכם / ויחבוש / ויקח / ויבקע / ויקם / וילך /
וישא / וירא / וישם / ויערך / ויעקד... אילו היה השימוש בפועל
העבר (והאלקים נסה את אברהם) מקובל, היה על הכתוב להמשיך
ולהשתמש באותו הפועל של העבר גם בהמשך: ואמר אליו / והשכים /
וחבש / ולקח / ובקע / והלך / ונשא / וראה / ושם / וערך /
ועקד...
אם כן, זהו האופן בו משתמשים לתיאור פועל הווה - בגוף הטקסט
המסופר עליו בעבר: ויאמר, וישכם, ויקח, ויעקד... זהו האופן
התקני והכתוב השתמש הלכה למעשה באופן תקני זה לאורך כל הפרק
ולאורכה ולרחבה של כל התורה, מלבד השימוש הראשוני זה, בו חרג
מחוקי השפה התקניים, והשתמש בפועל עבר של ממש: (והאלקים נסה את
אברהם), במקום: (וינסה אלקים את אברהם).

השאלה השניה היא שאלה עקרונית במהותה: איזה ניסוי זה??? היכן
הוא הניסוי? אם השם מצווה על אברהם לעשות דבר כלשהו, מדוע
שאברהם לא יעשה את הדבר הזה! מדוע שאברהם לא יעשה זאת! איך
יתכן שאברהם לא יעשה זאת! הרי אברהם הכיר את השם יתברך - לא רק
האמין (כמונו) בקיומו... אברהם אבינו האמין בעובדת קיום בורא
לעולם, דרך מסקנה אישית שהגיע אליה ואיבחן אותה דרך שכלו הישר
והשלם, או אז ראה השם להעלות את האיש הזה ברמה, היינו מאמונה
המבוססת על מסקנה אישית, אל הכרה המבוססת על חוויה אישית;
והכרה זו נעשתה בפועל! הכרה זו באה למלא חלל זעיר ריק כלשהו
הנמצא באמתחת  איש מאמין... כלומר, לאברהם אבינו, ומלבד שכלו
הישר שהגיע באמצעותו לאמונה בקיום השם, לא היה לו כבר צל צילו
של ספק אנושי לאחר התגלות השם אליו; הוא כבר עבר אל שלב תודעתי
אנושי בלתי הפיך: השם קיים לא רק כי הגעתי למסקנה הזאת, אלא כי
הכרתי אותו בפועל, הוא קיים כי הוא קיים!

ואם אברהם אבינו הגיע אל שלב ההכרה בפועל, והוא הכיר את הכוח
האין סופי הזה בפועל - כי הוא נגלה אליו במספר הזדמנויות, מדוע
לפקפק בעובדה הזאת? היתכן שאיש כזה לא יבצע מצווה מוגדרת ישירה
כזו או אחרת? וכן, אפילו המדובר במצווה של העלאת בנו יחידו!
אני מדבר כאן על הכלל ואפילו נוגע בעובדה שהרמב"ם קורא לה
בחיבוריו "מושכלה ראשונית": האם אני עובר ניסיון מדי שבת
בשבתו כאשר אני מחליט לא לחלל את השבת וללכת במקום זה לבית
הכנסת ולקדש ולעשות קבלת שבת... האם "נסיון" הוא לא לגנוב או
לא לרצוח או להקריב קורבנות בבית המקדש...? כמובן שניצבות בפני
שתי אפשרויות: או לקיים את המצוות האלה או לא לקיימן; אולם
בשום פנים אין הדבר תלוי בניסוי שעלי לעבור... כי-אם תלוי הוא
בהבנתי לעובדת קיום השם יתברך: אם אני יודע על עובדת קיומו
ומשוכנע בה, אזי מובן הוא שאקיים את מצוותיו, ואם החלטתי בכל
זאת לא לקיים מצווה זו או אחרת, אזי אין הדבר מעיד שלא עמדתי
בניסיון; כי ניסיון הוא כאשר עומדות בפני שתי אפשרויות או
יותר, והניסיון שלי הוא אם אבחר באפשרות הנכונה; אולם עומדת
כאן בפני אפשרות אחת ויחידה: לקיים את המצווה! כי השם הקיים
שאני משוכנע בעובדת קיומו ציווה אותה! ואם בכל זאת לא אקיים
אותה למרות ידיעתי בקיומו? אזי הראש שלי רופף, או שאני איש
פושע בפוטנציה - זוהי התשובה - ולא שלא עמדתי בניסיון... איזה
ניסיון...?

אם כן אחזור לשאלתי השניה: מהו הניסוי של אברהם אבינו? אם השם
יתברך, הכוח הטוב האין-סופי שאברהם אבינו הכיר אותו בפועל -
מצווה עליו לקיים דבר כלשהו, אזי עומדת בפני אברהם אבינו רק
אפשרות אחת: לקיים את הדבר הזה. היכן הוא הניסוי?!

עד כאן שתי שאלותי, ואני מביאן כמבוא למאמר שלי להלן.

אני עומד, רבותי, להביא את פרטי אחד העקרונות של התורה שלנו,
ואני הולך לבאר את העיקרון הזה דרך אחד החידושים הגדולים ביותר
שבתורה שלנו; חידוש הנובע מפרשת העקידה ההסטורית של יצחק. פרשת
עקידת יצחק היא פרשת דרכים של העם היהודי ושל היהדות בכלל,
ואני הולך לעשות דבר מה בצומת הזאת, דבר שייאמר בע"ה וייזכר
וייכתב ויישנן לעולמי עד.

אינני יכול להקדיש את מאמרי זה לאף אחד, גם אינני מורשה לעשות
כן, כי אין הוא שייך לי ולא לתבונתי; הוא שייך כל כולו לאדם
יקר ושמו שלמה עזרא שבות בן שרה. שלמה הוא אחי. אני פועל
בשורות אלה כאמצעי לא יותר, שזכה לשמוע את החידוש הזה לפרטי
פרטיו ישירות מפי שלמה, והתפעל מזה עד כדי לכתיבת שורות
אלה...

התפעלתי פעם מעובדת קיום השם. התפעלתי פעם מעובדת הכרות השם
יתברך בפועל, וכן הכרתיו בפועל; וזכיתי, והתפעלתי, והתפעמתי,
וכתבתי... תמיד כשאני מתפעל אני כותב, אני מפעיל את הכלי הטוב
הזה שהשם נטע בי, והוא הזכות לדעת לתת ביטוי לעצמי דרך העט.
כתבתי ספר שלם על עובדת הכרות השם יתברך, והבאתי בגופו מספר
עקרונות והבנות של תיאור מדויק ומדוקדק של דרכי השם יתברך,
שהאדם יכול ומותר לו להבחין בהן. ראיתי איך השם יתברך יוצר קשר
עם האדם ותיארתי פשוט את הקשר הזה, ואת הדרך המאוד מיוחדת בה
נתפר הקשר ויצא אל הפועל. תיארתי את הדרך היפה הזו שלו יתברך,
והודתי לו על כי אפשר לי להציץ לראות ו... לכתוב.

היום אני רואה שהשם זיכה אותי לראות עוד ו... לכתוב. ישנם
דברים שאתה רואה אותם אך אינך מבחין בהם, וישנם דברים שאתה
מבחין בהם ברגע הראשון... החידוש הזה שאני כותב עליו היום,
ראיתי אותו פעם, שמעתי אותו, הבנתי אותו, אך לא הבחנתי בו. כן,
פעם סיפר לי שלמה במילים קצרות על החידוש של העקידה ואני שמעתי
אותו בעניין כדרכי, אך לא מעבר לזה... עברו חודשים, אולי שנים
- באמת שאינני זוכר; ויום שבת אחד מחליט שלמה לשבת בתפילת
שחרית על ידי. אנחנו מפטפטים בהפסקות המלאכותיות הרבות שבקריאת
התורה, ובקהילה שלנו עולים קצת יותר משבעה עולים...

תוך כדי מגיע שלמה לחידוש ההוא ומניח לי אותו במספר מילים
מקוצרות - מכיוון שזו לא הפעם הראשונה שסיפר לי עליו, ולרגע
אני מטיח בו בעדינות: כן שלמה... שמעתי את זה ממך - פעם...
ורגע אחד אחר כך, רק רגע אחד, אני נתפס לחידוש ומתביית עליו;
קשה היה לשחרר אותי ממנו מאותו רגע, גם בכוח הזרוע... פתאום
ראיתי לנגד עיני את מימדיו, את גודלו, את טיבו, את הדרו, את
רוחו, פתאום ראיתי לנגד עיני את הזכות, אדירת המימדים, שנפלה
בחלקי להיות נוכח במעמד הזה, במעמד הבנת הדבר לעומקו.

בראשית כא - פרשת וירא, יב: ויאמר אלקים אל-אברהם אל-ירע
בעיניך על-הנער ועל-אמתך כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה כי
ביצחק יקרא לך זרע:


ישנה מילה שלמה בפסוק הזה, והיא מיותרת לכאורה; מדוע פנה אליו
במילים: כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה? המילה "כל"
לכאורה מיותרת! היה ניתן לכתוב למשל: אשר תאמר אליך שרה שמע
בקולה; וניתן היה כך להבין את הפניה ולחיות בשלום עם משמעותה,
מדוע המילה המלאה והמיותרת "כל"!

עודנו בפרשת וירא, ופרק אחד לאחר מכאן (פרק כב, בסמוך לפרק כא
היכן נזכרה המילה "כל" - המיותרת לכאורה), הכתוב מביא את פרשת
עקידת יצחק, עם האבסורד של שימוש חורג בפועל עבר, כפי שהבארתי
לעיל: והאלקים נסה את אברהם... היכן אם כן התחיל הניסוי?

- תשובה: כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה! כל אשר
תאמר
... שם התחיל ניסיון אברהם אבינו.

תנאי הנסיון (בניגוד לתנאי הציווי החד סטרי) התקיימו בפועל:
אברהם אבינו עמד בפני שתי אפשרויות חוקיות, ושתיהן מוכרות
וחתומות בחותמת השם יתברך בעצמו, והיה עליו לבחור רק באחת מהן:
ללכת לשרה ולספר לה אודות ציווי השם, או להשכים בבוקר ולצאת
לדרך בלי להודיע לשרה ובלי לספר לה?

גם אני לא הייתי מספר לאשתי אודות מסע שכזה... אולם לאברהם
אבינו היה עניין מיוחד לספר לה, כי הוא קיבל לא מזמן ומאותו
מקור, ציווי אלוקי חד משמעי: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע
בקולה". אברהם אבינו הוא אב - שלא בא לו להעלות את בנו במו
ידו... והיתה לו יציאה חוקית ורשמית שהשם יתברך בעצמו העניקה
לו, עוד לפני שהודיע לו על פרשת העקידה. הוא יכל פשוט להמיר את
הצער הכבד שלו שנפל עליו, בפנייה פשוטה אחת לשרה אשתו: הנה זה
עתה צווני השם יתברך לקחת את יצחק בנינו ולהעלותו לעולה; סביר
ששרה היתה מתנגדת! שרה אמנו היתה גם נביאה אך אל לנו לשכוח:
היא היתה אם, וככל אם - עלולה היתה היא להתנגד: לא! אל תיקח את
יצחק בני לעולה... אנא אל תיקח לי אותו. ועל אברהם אבינו היתה
מוטלת החובה והציווי האלוקי החד משמעי לשמוע בקול שרה אשתו
ולעשות כדבריה: כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה!

הציווי כאן הוא חד משמעי והוא מנוסח באופן חד משמעי: כל אשר
תאמר אליך שרה שמע בקולה! לעומתו הציווי על העקידה כלל טון של
בקשה: קח נא את בנך את יחידך... כלומר בעוד בפרשת העקידה
נרמז לאברהם אבינו על הבנה למקרה של אי-עמידתו בציווי שהוטל
עליו, בפרשה הראשונה היה ניסוח חד משמעי: כל אשר תאמר... שמע
בקולה. נקודה!

אם כן לאברהם אבינו היתה דרך מילוט מעצמו כאב, מצערו כאדם,
ומחובתו כלפי יוצרו כעבד נאמן. הוא פשוט יכל לקנות את עולמו
הפיזי והרוחני והאבהי בפנייה פשוטה מקובלת ומותרת לשרה אשתו,
ולקנות לו בזאת - אפשרות יציאה רשמית חוקית וכשרה למהדרין; השם
בכבודו ובעצמו הכשיר לו אותה מבעוד מועד: כל אשר תאמר אליך
שרה שמע בקולה!

אך הוא בחר באפשרות הכשרה השניה. שלושה ימים דש באפשרות
הראשונה שכה פיתתה אותו, ובכל רגע בשלושת הימים האלה בחר
באפשרות השניה, בעקשנות של שור-אב, שור-אדם, שור-עבד-אדם.

כאן התקבלו תנאי הניסיון המוכרים לנו, המחייבים את המעמיד
לניסיון - להעמיד לרשות העומד לנסיון, יותר מאפשרות אחת - כשרה
וקבילה. כל האפשרויות העומדות בפניו חייבות להיות כשרות
וקבילות כאחד על מנת שתנאי הנסיון יתקיימו בפועל. כאן התגלם
הניסיון האמיתי שעבר אברהם אבינו מרצונו החופשי, ועמד בו עד
לרגע האחרון, עד לרגע השין, בכבוד. לכן נאמר לו: כי עתה
ידעתי כי-ירא אלקים אתה, ולא חשכת את-בנך את-יחידך ממני.
עתה: גם ברגע שאחזת בסכין, יכולת לחזור אל שרה אשתך ולגאול
את עצמך מהדילמה הכנה: וכי מי ציווה עלי לשמוע בקולה...?

זה מפענח לנו את סוד הנסיון ודרכי השם יתברך בנוגע לו. השם
יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל, לא
מעמיד אותנו לנסיון - עד שהוא סולל עבורנו למפרע, את כל דרכי
המילוט המקובלות והמותרות - עפ"י הגיון ברור ותקני ועפ"י חוק
ודת. אדם חולה עם חום גבוה לא חייב לקום ולהתפלל; אני עברתי את
זה; מותר לו לכל הדעות להשאר במיטה; אך כאן יכול הוא לעמוד
לניסיון האמיתי: להוריד את השמיכה הכבדה מעליו ולקום להניח
תפילין, או להשאר במיטתו כי הוא אכן חולה וקשה לו לקום. אדם
הטס לבדו במטוס זר של הגרמנים לופטנזה, וכאשר יושבים סביבו
ומלפניו ומאחריו גרמנים ואמריקאים וסינים וסונים ועליו להחליט
אם לשים ליד כולם את התפילין של ראש ושל יד המוזר והמבהיל - או
לחכות עוד כמה שעות עד לנחיתה, אולי יהיה לו זמן בשדה התעופה
הבא למצוא איזו פינה להתפלל, ואולי לא... שתי האפשרויות חוקיות
ומנומקות... זהו ניסיון.

זהו נסיון: כאשר מותר לך לבקש ולקבל כתב גירושין כדת וכדין
מאשתך העקרה זה 10 שנים, או לתת לשניכם צ'אנס בלתי מוגבל ללדת
בנים ובנות. אני הייתי עד לנסיון אמיתי חי זה, שאדם העשוי
מברזל עמד בו בכבוד, והשם יתברך ראה ויתערב. פעמיים ראיתי את
הניסיון האנושי זה מקרוב, לא איתי אישית. נסיון - זה כאשר יש
לך שתי אפשרויות מותרות, ואתה בוחר במודע באפשרות הפחות מפתה,
לזמן קצר המועד.

כן! גם לשמור שבת ולא לגנוב ולא לנאוף - הינם ניסיון בפני כל
אחד ואחד מהם... ובשלב מסוים אתה עובר את מתחם הנסיון של השבת
והגניבה והניאוף, ומגיע אל מתחם אחר, בו נסיונות מעין אלה אינם
כבר תקפים, כי עלית לכיתה יותר גבוהה...

מותר לי להדגים על עצמי: הניסיון הגדול ביותר שלי היה כאשר
התחלתי לשמור שבת. מובן לי היה, על פי כל קנה מידה שהאמנתי בו,
שלקחת את המשפחה לטיול שבת באוטו המשפחתי הוא לא פחות קדוש
מהשבתת האוטו... אולם הרגשתי גם במציאות השם בפועל בד בבד,
ובמצוותיו החד סטריות; אינני יכול להכיר את קיומו ולהתעלם
ממצוותיו הברורות, והגיון הזה גבר עלי ונתתי לו את מעמד
הבכורה, היינו העדפתיו על הטיול המשפחתי החשוב והחוקי... היה
לי קשה בהתחלה כי חייתי בצל שתי אפשרויות קיימות ומותרות שלא
קל להטות את לבך אל אחת מהן... ואיכשהו עברתי את השלב הזה,
והגעתי לשלב - בו אינני מבין את מהות הניסיון בשמירת שבת...
עליתי כיתה; אך אין זה אומר שהניסיונות שלי פסקו; הנסיונות,
ניתן להגיד, גברו, והתחזקו, והשתכללו; אך ברמה אחרת, בכיתה
אחרת, שאין לה שום קשר לכיתה שעברה...

זוהי דרכו של השם יתברך כאשר מעמיד אותך לנסיון: הוא סולל לך
קודם - דרך אמיתית ונקודת יציאה חוקית וכשרה, ורק אז הוא מעמיד
אותך למבחן ולנסיון.

מכאן, כאשר אתה מזהה את הקלות ואת הנוחיות, כאשר אתה מגלה את
הסיבה המקלה וההגיונית; דע, שברגע זה אתה עומד למבחן.

הצור תמים פעלו, כי-כל דרכיו משפט: אל אמונה ואין עול, צדיק
וישר הוא.


הערות ונספחים:

את המאמר לעיל כתבתי לפני כחודשיים - בספטמבר השנה, והפצתי
אותו ברחבי רשת האינטרנט. יום אחד, כחודש לאחר כתיבת המאמר,
ותוך כדי הירהור בעלמא בתוכן המאמר ובעקידת יצחק... אני מגיע
בדרך לא דרך - אל שתי נקודות נוספות הקשורות במאמר ושלא נכללו
בו, יען לא חשבתי עליהן בזמנו... למעשה אין המדובר בשתי נקודות
כי-אם בשני נושאים חשובים ומהותיים שניתן לפתוח לכל אחד מהם
שולחן משלו...

הרהורי בד"כ מסתיימים בעט ונייר, או במקלדת ומוניטור, אולם
השעה היתה שעת לילה מאוחרת, וכך "ישנתי" על שתי הנקודות
בתיקווה שלמחרת אעלה אותם בכתב, כנספח נלווה למאמר המקורי; הוא
הדבר שאני עושה עכשיו...

אולם יום המחרת בא ולא כתבתי את הערותי; עברו ימים ושבועות,
וכל פעם מזדמן לי נושא חדש שדוחה את פרוייקט 2 ההערות למועד
אחר...

עד שהיגענו לזמן הזה: שלשום התיישבתי סוף סוף לכתוב את שתי
ההערות החשובות, ועשיתי לי כוס תה... לגימה שתי לגימות שלוש,
כל הכוס חוסל ועדין אינני זוכר מה היו ועל מה היו 2 נקודותי!
התחלתי לדאוג לאיכות הזיכרון שלי, ובכל זאת מוקדם לחשוב על
בעיות של גיל...
שום דבר. שום ניצוץ. ישבתי כך מול המחשב כשעה מנסה לזכור
ולהזכר בשתי הנקודות המאוד עיקרונייות וחשובות - זאת כי סווגו
כאלו בדיסק הקשוח ואף זכרתי את רמת סיווגן, אך התיק הסורר הזה
התעקש להשאר במקום מחבואו ולא נענה לקריאותי הנואשות. עזבתי את
המקלדת והלכתי לעיסוקי האחרים, אך הנושא לא עזב אותי... המשכתי
בניסיונותי האומללות בשיחזור המחשבות אולי תצוץ מאן שהוא
החבילה ההיא... כך העברתי את רוב שעות היום שלשום, וכך גם גם
אתמול.

אני רגיל בכל יום ראשון לבוא כחצי שעה לפני מועד מנחה ולעיין
בספר המשנה שלי, אולם אתמול החלטתי על שינוי זמני בתוכנית:
החלטתי לייחד את כל החצי שעה להתבוננות ולחידודים ושיחזורים
במטרה לשים יד על התיק החלקלק ההוא שחמק לי מהיידים. שום דבר.
לקחתי עוד חצי שעה להתבודדות לאחר מנחה וגם זו נחלה כישלון,
שום זכר שום זיכרון. השתגעתי; זהו התיאור האמיתי למצבי בעקבות
נסיונותי החוזרים ונשנים שלא נשאו פרי.

השעה 5.15 AM היום בבוקר, 28/11/05 למניינם. אני נמצא בבית
הכנסת, כמנהגי היומי, מגיע 3/4 שעה לפני שחרית ולומד במשניות
המרתקות שלי. בשעה הזאת רק שני אנשים נמצאים באולם ביהכ"ס,
כותב השורות ועוד יהודי שפותח מידי יום את בית הכנסת בחמש
בבוקר, ומשחיל את תקע קומקום הקפה לחשמל; אני מגיע לפעמים איתו
או דקות אחריו.
התיישבתי לקרוא ברכות השחר, ולפתע פונה אלי עמיתי הבודד ובדרך
כלל הוא שתקן בן שתקן, בקושי הוא עונה לשלום שלי...

- תשמע למה שלא תניח תפילין ותלמד, אני מבין שאתה הולך ללמוד
נכון? אז למה שלא תניח תפילין לפני כן? פשוט שמעתי שיעור ביום
שבת מהרב ינון כי זה דבר עצום ללמוד כאשר על ראשך וידך מונח
התפילין, זה דבר גדול...

- עניתי לו בסדר, למה לא...  והינחתי. פעם ראשונה שאני מניח
תפילין בשעה הזאת, כחצי שעה לפני תחילת שחרית.

תפילין של יד, של ראש, החזרתי את הכיפה לראש, ואני בא לקראת
הקשירה האחרונה באצבעות, בו ברגע חלף במוחי נושא 2 ההערות, זה
שמיאן לעזוב אותי כבר יומיים... ובו ברגע, אני מדייק, באותו
הרגע, 2 ההערות נפתחות להן בשקט ובשלווה באותו הראש הקשור
בתפילין- שזה עתה קשרתיו. חייכתי לעצמי והבנתי את הרמז שזה עתה
הגיע אלי: ראש עם תפילין אינו כראש ללא תפילין, פשוטו כמשמעו,
ללא שום מילות תיאור.
בחוויה הזאת- או אם תרצו- בתבונה הזאת ביקשתי לשתפכם, לפני
פרישת שתי הערותי בהמשך לפניכם. להקדמה הזאת מתאימה היתה
הכותרת: "כוחו של תפילין".

נקודה ראשונה:

1. ז וירא ה' אל אברם, ויאמר, לזרעך אתן את-הארץ הזאת.
(בראשית יב)

2. יד וה' אמר אל-אברם, אחרי הפרד-לוט מעמו, שא נא עיניך
וראה, מן-המקום אשר-אתה שם--צפנה ונגבה, וקדמה וימה.  טו כי
את-כל-הארץ אשר-אתה ראה, לך אתננה, ולזרעך, עד-עולם.  טז ושמתי
את-זרעך, כעפר הארץ:  אשר אם-יוכל איש, למנות את-עפר
הארץ--גם-זרעך, ימנה.
(בראשית יג)

3. ג ויאמר אברם--הן לי, לא נתתה זרע; והנה בן-ביתי, יורש
אותי.  ד והנה דבר-ה' אליו לאמר, לא יירשך זה:  כי-אם אשר יצא
ממעיך, הוא יירשך.  ה ויוצא אותו החוצה, ויאמר הבט-נא השמימה
וספר הכוכבים--אם-תוכל, לספר אתם; ויאמר לו, כה יהיה זרעך.

(בראשית טו)

4. יג ויאמר לאברם, ידע תדע כי-גר יהיה זרעך בארץ לא להם,
ועבדום, וענו אתם--ארבע מאות, שנה.  יד וגם את-הגוי אשר
יעבודו, דן אנכי; ואחרי-כן יצאו, ברכש גדול.
(בראשית טו)

5. יח ביום ההוא, כרת ה' את-אברם--ברית לאמר:  לזרעך, נתתי
את-הארץ הזאת, מנהר מצרים, עד-הנהר הגדל נהר-פרת.
(בראשית
טו)

6. ו והפרתי אתך במאד מאד, ונתתיך לגוים; ומלכים, ממך יצאו.
ז והקמתי את-בריתי ביני ובינך, ובין זרעך אחריך לדרתם--לברית
עולם:  להיות לך לאלקים, ולזרעך אחריך.  ח ונתתי לך ולזרעך
אחריך את ארץ מגריך, את כל-ארץ כנען, לאחזת, עולם; והייתי להם,
לאלקים.  ט ויאמר אלקים אל-אברהם, ואתה את-בריתי תשמר--אתה
וזרעך אחריך, לדרתם.
(בראשית יז)

7. טו ויאמר אלקים, אל-אברהם, שרי אשתך, לא-תקרא את-שמה שרי:
כי שרה, שמה.  טז וברכתי אתה, וגם נתתי ממנה לך בן; וברכתיה
והיתה לגוים, מלכי עמים ממנה יהיו.
 (בראשית יז)

8. יט ויאמר אלקים, אבל שרה אשתך ילדת לך בן, וקראת את-שמו,
יצחק; והקמתי את-בריתי אתו לברית עולם, לזרעו אחריו.
(בראשית
יז)

9. כא ואת-בריתי, אקים את-יצחק, אשר תלד לך שרה למועד הזה,
בשנה האחרת.
(בראשית יז)

10. יז וה', אמר: המכסה אני מאברהם, אשר אני עשה.  יח
ואברהם--היו יהיה לגוי גדול, ועצום; ונברכו-בו--כל, גויי הארץ.
יט כי ידעתיו, למען אשר יצוה את-בניו ואת-ביתו אחריו, ושמרו
דרך ה', לעשות צדקה ומשפט--למען, הביא ה' על-אברהם, את
אשר-דבר, עליו.
(בראשית יח)

11. יב ויאמר אלקים אל-אברהם, אל-ירע בעיניך על-הנער
ועל-אמתך--כל אשר תאמר אליך שרה, שמע בקלה:  כי ביצחק, יקרא לך
זרע.
(בראשית כא)

באחד עשר הזדמנויות הבטיח ה' לאברהם זרע בר קיימא שימשיך את
השושלת שלו, שיירש אותו, שצאצאיו יירשו אותו, שיקים את הברית
איתו ועם זרעו לברית עולם, שיהיה לגוי גדול, וגם כי גר יהיה
זרעו בארץ לא להם ארבע מאות שנה.

באם היה ספק אם המדובר בזרע שיצא מבנו ישמעאל... אזי בא הכתוב
האחרון לסגור כל ספק שבספקות:

יב ויאמר אלקים אל-אברהם, אל-ירע בעיניך על-הנער ועל-אמתך--כל
אשר תאמר אליך שרה, שמע בקלה:  כי ביצחק, יקרא לך זרע.

(בראשית כא).
כאן בפסוק הזה בפרק כא, מזכיר השם יתברך בפעם האחרונה - לפני
פרשת העקידה, את הבטחותיו לאברהם בכל הנוגע לזרעו, והוא מדגיש
באופן שלא יישמע לשני פנים: כל דברי והבטחותי מכוונים לבינך
יצחק - לא לישמעאל, אך ורק ליצחק; שלא ייפלו אי הבנות, מדובר
ביצחק! זוהי הפעם האחד עשרה והאחרונה, לפני פרק העקידה, דרכה
מוזכרת ההבטחה המפורשת והברורה של קיום זרעו של אברהם באמצעות
שושלת בנו יצחק. יש לציין שמדובר ביצחק הרווק עדיין, בתקופת
טרום ניסיון העקידה; וגם לעקידה הגיע יצחק הרווק...

השאלה הנשאלת היא: מה התרוצץ במוחו של אברהם, כאשר התבשר על
שאלת הקרבת בנו יחידו יצחק. הרבה שעות הירהורים ומחשבות
וחושבין עמדו לרשותו עד להר המוריה; מעל לשלושה ימים עמדו
לרשותו.

אם כן, אין לי ספק שעלתה בדעתו שאלת הניגוד הזו, המבטאת את
הסתירה בפיסגת פיסגותיה: אז מה עם הבטחות השם המפורשות
והברורות אודות בני יחידי יצחק, ושושלתי שתצא ממנו, ורק ממנו -
על פי ההבטחות, אחד עשר במספר! אם הוא ימות, מאין ייצא הזרע?
ואם הוא יזריע ויביא ילדים ונכדים ונינים - איך הוא יועלה
לעולה על המזבח?

לאברהם אבינו היתה אישיות חזקה ועקשנית, הוא עמד כנגד כל
משפחתו וכל אנשי דורו עמידה איתנה עיקשת כוחנית ושיכלית כאחד;
עמד כנגד אביו ודודיו ואחיו ושכניו וכל מי שבא איתו במגע,
בשאלה עקרונית מאין כמוה, בשאלה דתית קיומית! הוא התריס בהם
ויצא כנגד כולם; הוא היה האיש שיכל להגיד לכולם: אתם כולכם
טועים ואני לבד הנכון; - תסכימו איתי שעמידה מעין זו יכולה
להיות רק לבעל אישיות חזקה במיוחד... עמידה כזו תעיד כעדותו של
דור שלם על זאת: הוא היה בעל אישיות עיקשת מברזל שלא קל
"למכור" לו כל דבר בקלות... הוא לא היה איש תמים שיכול לעבור
על סתירה שנקלע אליה - ללא שאלות מיותרות בנידון... הוא הוא
היה האיש של החקירה והיסודיות והירידה אל עומק הדבר - כל דבר.
ומה אם בבנו חביבו יחידו עסקינן? האם לא יחקור? לא ישאל? היעלה
על הדעת שאיש כזה, בעל מבנה אישיות כזו, יתן לסתירה כזו או
אחרת לחמוק לה מתחת ידו בלי בעיות?

אין ספק איפא שאברהם אבינו הבחין גם הבחין בסתירה הברורה הזו:
האם אלוקים הבורא הכל-יכול חזר בו?! האם הוא החליט לחזור בו
מכל הבטחותיו ולהרוג את בני יחידי? היתכן?

הבה נחתור אל לב האיש הזה, וננסה להתחקות אחריו, מבפנים מעומק
של 500 מטרים, מה הוא אמר לעצמו? איזה דו-שיח התנהל לו שם
בפנים?

שאלת ההתחקות הזו והניסיון להבין מה התחולל לו שם בפנים - קשה
היא עד מאוד. איך אני אדע מה חשב לו האיש הזה? איך אני יכול
להתחקות אחריו ואינני בוחן לב וכליות... בפני שאלה קשה אנו
עומדים ללא ספק.

נקודה שניה:

כאן אני מגיע לנקודה השניה. כאן אני מבחין בדרך החשיבה של האיש
הזה, ואני רואה את זאת באופן ברור כשמש לנגד עיני. עצרתי כאן
ועברתי אל נקודה מס' שתיים, בשביל להפריד בין השאלה לתשובה,
כאן נמצאת התשובה הברורה והמלאה; כך חשב בתוכו אברהם אבינו,
וכך ביטא את הירהוריו ומחשבותיו, העמוקים ביותר:

ה ויאמר אברהם אל-נעריו, שבו-לכם פה עם-החמור, ואני והנער,
נלכה עד-כה; ונשתחוה, ונשובה אליכם.
(פרשת העקדה, בראשית
כב)

ז ויאמר יצחק אל-אברהם אביו, ויאמר אבי, ויאמר, הנני בני;
ויאמר, הנה האש והעצים, ואיה השה, לעלה.  ח ויאמר, אברהם,
אלקים יראה-לו השה לעלה, בני;
(פרשת העקדה, בראשית כב).

אברהם אבינו הודיע לנערים: נשובה אליכם, שנינו נשוב. וגם
לתהיית יצחק עונה באופן ברור וכנה: אלוקים יודע איפה השה, אין
המדובר בך אם אתה חושד...

לאברהם אבינו לא היה ספק כי אלוקים - איננו אומר דבר וחוזר בו.


לאברהם אבינו לא היה ספק כי יצחק הוא הוא אשר ייורשו; והבטחת
השם יתברך תקויים בו.

לאברהם אבינו לא היה ספק כי אין לשחוט ילד ולא שום אדם על
מזבח;

לאברהם לא היה ספק כי רק שה מקריבים על מזבח, לא אדם בשר ודם.


לאברהם לא היה ספק כי הוא לא הולך להקריב את יצחק.

אברהם אבינו הכיר את השם יתברך - לא האמין בקיומו.

מי שרק מאמין בקיום השם, יכול להגיע רחוק עם אמונתו, אך ניסיון
מעין עקידת יצחק יכול לעצור אותו: אני מוכן להאמין בקיומך, כי
יש לי הרבה מאוד רמזים המעידים על קיומך, ואני שועה להם
ולהגיון שבי ומאמין בקיום יישות-על נשגבת - הגם ואינה נראת...
אולם כאשר הרמזים העומדים לרשותי מצביעים על סתירות מהותיות
המפרידות בין הבנתי לבין רצוני ומהותי, או אז אין לי אלא
להשעות גם להגיון שבי ולשתף אותו בהחלטות האופרטיביות...

אברהם אבינו הכיר את היישות העליונה, וההבדל תהומי הוא בין
הכיר להאמין. ברגע שהכיר את היישות המוחלטת הזאת, הוודאית
הזאת, הטובה הזאת, במצב הכרתי זה הוא הוריד טון של עול מעל
כתפיו, כי לא נותר כמעט מקום להגיונו האישי ולשיקולו האישי.
אכן ובכל זאת משחקים כאן רגשות אנושיים התובעים מההגיון האנושי
מקום לפעול, מדובר בבני אהובי יחידי יצחק... אבל ההכרות
המוחלטת לישות העל נגסה גם בחלקה האישית הזאת של ההגיון, עד
כדי שאברהם אבינו לא ראה את מקום לערב בו את הגיונו האנושי ואת
ריגשותיו האנושיים. הוא אמר לשני הנערים בכל הכנות כי הוא
ויצחק הולכים בייחד וחוזרים בייחד; הוא ענה ליצחק בכל היושר כי
אינו יודע היכן השה לעולה, רק אלוקים ידע היכן הוא.

אם מישהו היה שואל את אברהם אבינו בכל הכנות את השאלה הזאת: אז
מה פשר הבקשה של יישות העל ממך, ללכת ולהעלות את בינך את
יחידך... הוא היה עונה בכל הכנות: אינני יודע; אינני מפענח את
בקשת השם, אינני יורד לסוף כוונתו, לא הכל אני יודע! רק דבר
אחד אני יודע ואין לי ספק בו: אלוקים איננו חוזר בו מהבטחותיו,
והן יתקיימו כלשונן ובמלואן בבני ביצחק; ואם אתה מתעקש לדעת -
ממשיך אברהם ועונה: "אינני הולך להקריב את בני על המזבח."

המישהו הנודניק הזה, נניח, ממשיך ומלווה את אברהם אבינו בכל
שלושת הימים, מהרגע שקיבל בו את ציווי השם ועד לרגע העקדה ממש,
ובכל רגע או כל חצי שעה - היה חוזר על אותה השאלה העיקשת: "אז
מה פשר בקשת השם ממך ללכת אל הר המוריה ולהעלות את בינך שם..."
תשובת אברהם ללא כל ספק לא היתה משתנה: "אינני יורד לסוף דעת
השכינה, אך אני יכול לגלות לך את הדברים הידועים לי והברורים
לי כשמש, ושאין לי בהם שום ספקות: הבטחות השם יקויימו, ובני לא
ייעלה לעולה."

הנודניק ממשיך באותה השאלה, ואברהם אבינו מחליט להקליט את
תשובתו בטייפ מנהלים קטן, ולהשמיעו לנודניק בכל פעם מחדש...

עד שמגיעים להר המוריה! הנודניק בשאלתו, ואברהם בתשובתו,
העיקשת, ודווקא פה הוא מחליט לעצור את הטייפ, ולהשתמש בקולו
הוא, במטרה להשמיע לנודניק את פס הקול האישי שלו, הבטוח, הלא
רועד.

הוא ממשיך במצוות השם באדיקות, ואף עוקד את בנו, והנודניק
מתחיל לרעוד בשאלתו, אך אברהם מביט בו בחמלה, ועונה לו באותו
הטון, אותו פס קול; בטוח, ברור, אמין, ואף שקט: "ריד מאיי ליפס
סניור: הבטחות השם יקויימו, ובני לא ייעלה לעולה."

לוקח את המאכלת ליד, ופה במעמד הזה גם מלאכי השרת מתחילים
לרעוד, ואברהם אבינו עם ידו הבטוחה פונה כבר אליהם, אל מלאכי
השרת, באותו פס קול בטוח ושקט.

עקידת יצחק איננה מבחן לאברהם; זה מה שאני מסיק מהשתלשלות
הפרשה, אלא מד מדוייק למדידת דרגת הכרות השם יתברך על ידי
אברהם אבינו. תוצאות המדידה הצביעו על הכרות- שיא של האיש הזה
להשם יתברך; אחרת הקול של אברהם אבינו היה בוגד בו בשלב כלשהו,
ויעיד עליו הנודניק; יעידו עליו מלאכי השרת בעצמם; יעיד עליו
בנו אהובו יצחק; תעיד עליו ההסטוריה האנושית.

מכאן אנו לומדים, שגם להכרות השם יתברך - ישנן דרגות ומעלות
ורמות: האדם שהכי הכיר את בוראו היה אברהם אבינו; לזאת נועדה
פרשת העקדה בבראשית כב, לשרוד לנו את העובדה הזאת; וגם לתת לנו
חומר למחשבה: גם אני יכול להכיר את השם הכרה מלאה ומושלמת שלא
תותיר בי כל ספק אודות קיומו, וגם אתה, וגם כל בני ישראל והלכה
למעשה - הכירו את השם הכרה מלאה ומוחלטת; אך השאלה והחומר
למחשבה שהשאירה לנו פרשת העקדה הוא: מה תעשה עם ההכרה הזאת?
איך ההגיון שלך יתמודד עם מודעות כזאת?

מהחומר למחשבה זה שהציעה לנו פרשת העקדה, אני מסיק עוד מסקנה:
אברהם אבינו, התמודד עם ההכרה הזאת באופן מושלם. הגיונו העצמאי
והאישי השתלב עם הכרה זו באופן מושלם; גם את זאת ביקשה התורה
ללמד אותנו מתוך פרשת העקדה.

על החתום / אברהם בן שרה ועזרא שבות
21/9/06




         
באופן זה, אני מגיע למסקנה החד משמעית: התורה משתמשת בשם התואר
"אלוקים" - כאשר מבקשת להדריך אותנו, אודות הבנת רצון השם
יתברך בפרק בו נמצאים: אם תרצו להתחקות אחר מהות הרצון הזה
ולהבינו, עליכם לחתור לעומק הפרק שבידכם - ללא הצורך לצאת או
להתרחק ממנו; ובעצם, התורה ממליצה לנו לא להתרחק מהנושא ולא
מהפרק שבידינו - שלא נלך לאיבוד... לשם זאת מצמידה התורה את כל
כלי העזר להבנתו - ממש לאותו הפרק עצמו, ולפעמים ממש בסיום
הפרק שלפניו, או בהתחלת הפרק שלאחריו; כמו שהבחנתי לראשונה
בפרק ג' שבבראשית, אודות השימוש במילת התואר "אלוקים" - כאשר
התחיל הפרק בפסוק הראשון בשם ההווייה ה' אלוקים, ומיד לאחר
מכאן התחילה זרימת מילת התואר "אלוקים" המלמדת על ההדרכה
הישירה.

באופן זה, אני מגיע למסקנה זו: כל הפרק הראשון של בראשית נועד
להדרכה; היינו להדריך את אדם הראשון ואותנו - איך להפעיל את
הרצון שלנו, בצמוד למוחינו האנושי - באופן תקני.

השאלה הנדרשת היא: מדוע אם כן השתמשה התורה בשני הפסוקים
הראשונים - גם במילה "אלוקים", אם שני הפסוקים האלו נועדו
לשרוד עבורינו את עשיית השם יתברך בפועל, שהבריאה במלואה תועדה
דרכם, ולמעשה, אין לכאורה כאן שום "הדרכה" - כי-אם שרידה
לתיעוד הבריאה...

א בראשית, ברא אלקים, את השמים, ואת הארץ. ב והארץ, היתה תהו
ובהו, וחשך על-פני תהום; ורוח אלקים, מרחפת על-פני המים.

(בראשית, פרק א)

ע"פ ההדרכה שקיבלנו לעיל, אני אמור למצוא את התשובה לשאלה הזאת
- עוד באותו הפרק! או "לכל המאוחר" בפרק שלאחריו - זאת כי אין
פרק לפניו...
וכן הוא הדבר: התשובה במלואה נמצאת בצמוד, בפרק ב' של בראשית;
וזהו נוסח התשובה:

בשני הפסוקים הראשונים שרדתי לכם את תיעוד הבריאה במלואה,
בשביל ללמד אותכם, שהנותר מ-"התיעוד" שתמצאו באותו הפרק - נועד
להדרכה בלבד (שתדעו ותלמדו איך להשתמש ולהפעיל את "הכלי" הזה
הנקרא "רצון"  בצמוד ל-"מוח"). ברם, אותה השיטה במדויק, ממשיכה
התורה, אני הולכת לחזור עליה ולהעתיקה, כבר בפרק הבא שלאחריו,
פרק ב' של בראשית; לכן בא השימוש במילה "אלוקים" בשני הפסוקים
הראשונים -  בשביל להדריכנו ולהפנות את תשומת ליבנו לשיטה
החוזרת, שעתידה לחזור על עצמה בפרק א' ו ב'.

השיטה בשנית:

כז ויברא אלקים את-האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אתו:  זכר
ונקבה, ברא אתם.  כח ויברך אתם, אלקים, ויאמר להם אלקם פרו
ורבו ומלאו את-הארץ, וכבשה; ורדו בדגת הים, ובעוף השמים,
ובכל-חיה, הרמשת על-הארץ.
(בראשית, פרק א)

ובזאת תיעד הכתוב באופן מלא את בריאת אדם וחווה.

...לחזור לאחר מכאן בפרק ב' בתיעוד דומה לכאורה:

כא ויפל ה' אלקים תרדמה על-האדם, ויישן; ויקח, אחת מצלעתיו,
ויסגר בשר, תחתנה.  כב ויבן ה' אלקים את-הצלע אשר-לקח מן-האדם,
לאשה; ויבאה, אל-האדם.  כג ויאמר, האדם, זאת הפעם עצם מעצמי,
ובשר מבשרי; לזאת יקרא אשה, כי מאיש לקחה-זאת.
(בראשית, פרק
ב)

ובזאת ביקש המתעד להפנות את תשומת ליבנו ולהדריכנו: אין זה
תיעוד בריאת חווה - כי את זאת כבר עשיתי לעיל בפרק א. בתיעוד
חוזר זה, באתי ללמדכם אודות נושא אחר, שאין לו קשר עם בריאת
חווה; הגם ויש לו קשר עימה ועם בן-זוגה.

על הנושא "האחר" נעמוד בהרחבה להלן.

- ומדוע השתמשה התורה בשם ההווייה בקטע הזה - אם מלכתחילה הוא
נועד להדרכה...

- בשביל להודיע לנו, כי עלינו לצאת רחוק מאוד מכאן, בשביל
לרדת לעומק המסר שבשלושת הפסוקים.

ובכן, מן הראוי להתחיל ולסמן את הנושאים באופן מסודר - כך שלא
יברח לנו שום נושא, בין הכיסאות הרבים והשונים הפזורים
ברחבה...

"הנושא האחר" הנמצא בקטע "ויפל ה' אלוקים תרדמה על האדם..." -
נסמן אותו במילים: "נושא ההתאמה הסימטרית", וכאשר נגיע אליו
- נבין את סוד העניין והמילים. זהו אם כן "הנושא האחר" הראשון
שאני חייב לכם.

אולם, ובשביל להגיע אל "הנושא האחר", עלינו לעבור קודם דרך
"עוד נושא"; נקרא לו וסיבותינו עימנו - "נושא ההנאה הטבעית",
הנמצא בחבילת שלושת הפסוקים האלו:

יח ויאמר ה' אלקים, לא-טוב היות האדם לבדו; אעשה-לו עזר,
כנגדו.  יט ויצר ה' אלקים מן-האדמה, כל-חית השדה ואת כל-עוף
השמים, ויבא אל-האדם, לראות מה-יקרא-לו; וכל אשר יקרא-לו האדם
נפש חיה, הוא שמו.  כ ויקרא האדם שמות, לכל-הבהמה ולעוף השמים,
ולכל, חית השדה; ולאדם, לא-מצא עזר כנגדו.
(בראשית, פרק ב)

לא במקרה, שלושת הפסוקים הללו, (יח, יט, כ) מקדימים את שלושת
הפסוקים (כא, כב, כג) של החבילה הראשונה המייצגת את הנושא
האחר.

שני הנושאים הללו, יפתחו בפנינו את השער הראשי לחטא אדם הראשון
וחווה אישתו, ואנחנו ניכנס בשער הזה ללא חשש וללא פחד! נושא
רחב זה מיוצג באמצעות פרק ג' בשלמותו של בראשית, ואנחנו נתעכב
על כל מילה כל אות וכל פסוק - 24 פסוקים במספר. נקרא לנושא
השלישי הזה "חטא אדם וחוה".

הנושא השלישי המרתק של "חטא אדם וחוה" יחזיר אותנו למציאות,
ונחזור איתו אל נושא ישן נושן שנפתח לפני מספר עמודים ונותר על
כנו פתוח...
לפני מספר עמודים ביקשתי לדעת אודות הכוחות הפועלים ביקום
ומוצאם. מדוע, שאלתי, הכוח האלקטרו-מגנטי גורם למשיכה בין שני
מטענים שסימנם החשמלי הפוך? מדוע כל גוף מושך גוף אחר ביחס ישר
למסתם של שני הגופים, וביחס הפוך לריבוע המרחק שביניהם? מהיכן
נוצר כוח הכבידה האחראי על תופעת הגאות? ומדוע נוצר דווקא
מהערכים האלו?

את התשובה לשאלות הללו פטרתי במסקנה הזאת: כל התופעות והכוחות
והערכים הנמצאים ביקום - מוצאם אחד: כוח הרצון.

כוח הרצון של השם יתברך, וכוח הרצון האנושי.

ביקשתי להתחקות אחר כוח הרצון האנושי; שמה, הירהרתי, מקור רוב
הכוחות הפועלים ביקום, והסיבה פשוטה: רוב הכוחות המוכרים לנו,
מוגבלים הם במהותם, או אם תרצה - מגבילים הם אותנו, את המין
האנושי... כוח הכבידה למשל, מוגבל הוא בערכיו, וגם מגביל אותנו
בעצם קיומו. אין כוח הפועל ביקום שאינו דומה בעצם מהותו לכוח
הכבידה... הוא כוח מגביל ומוגבל; ומכאן היסקתי שרוב הכוחות
הפועלים ביקום - מוצאם הוא כוח הרצון האנושי המבולבל, המוגבל
והמעוות... חטא אדם הראשון פתח את שרשרת ההגבלות והעיוותים
ומאז - השרשרת הזו התארכה והתעבתה וילדה בנים ובנות בצלמה
ובדמותה; בצורת כוחות מוגבלים ומגבילים...

קשה איפוא להתחקות אחר הכוחות האלו - ללא הבנת חטא אדם וחוה,
ומהטעם הזה, נושא החטא קדם את הנושא האחרון שייקרא "הכוחות
הפועלים ביקום".
נושא הזה מיוצג ע"י חמשת הפסוקים האלו:

י ונהר יצא מעדן, להשקות את-הגן; ומשם, יפרד, והיה, לארבעה
ראשים.  יא שם האחד, פישון--הוא הסבב, את כל-ארץ החוילה,
אשר-שם, הזהב.  יב וזהב הארץ ההוא, טוב; שם הבדלח, ואבן השהם.
יג ושם-הנהר השני, גיחון--הוא הסובב, את כל-ארץ כוש.  יד ושם
הנהר השלישי חדקל, הוא ההלך קדמת אשור; והנהר הרביעי, הוא
פרת.
(בראשית, פרק ב)

לאחר סקירת הכוחות הפועלים ביקום, ניכנס לכספת המידע המעודכן
שלנו, נעשה ספירת מלאי ונראה אם הצטבר לנו די מידע בשביל
להחזיר חובות מצטברים לספקים... שני חובות לשני ספקים יש לנו:

"החוב הראשון":

באחת הפינות של המאמר הזה, זרקתי שאלה לחלל ולא עניתי עליה.
השאלה עקרונית היא, וזה תוכנה:

- ברצוני לעוף, להגיע לאבולעאפיה ולחזור בהרף עין עם פיתה
וזעתר; ברצוני להגיע אל מקורי כאדם, ברצוני להגיע אל הרצון
האנושי המקורי שלי; מה עלי לעשות?

על זאת עניתי באותו המעמד:

- יש לנטרל את כל העכבות שהצטברו בדרך.

- איך מנטרלים את העכבות המצטברות? ובעצם - מה הן אותן
העכבות?

- "עכבות": כל כוח שלילי הנמצא ביקום - נקרא עכבה, כולל כוח
הכבידה... יש אם כן להצביע על כוח הכבידה בשביל לסמן אותו -
לפני שחושבים על השיטה לניטרולו...

שאלת "החוב הראשון" איפא היא: האם לאור סקירת ערוצי הכוחות
העיקריים הפועלים ביקום - ניתן להצביע על "שיטה" לניטרול אותם
הכוחות? האם ניתן להגיע אל ערוץ הרצון האנושי המקורי?

"החוב השני":

וגם כאן הינחתי באחת הפינות החמות חבילת שאלות, שעניתי עליהן
דווקא במלואן. אחת השאלות היתה בנוסח זה:

- אנחנו יודעים שמתוקף חוק "התאמה-סימטרית" - אדם יכול להוציא
את "רצונו" מהכוח אל הפועל, יהא הרצון אשר יהיה... ובכן הבה
נניח שהמדובר רק ברצון מקורי, מהסוג ההוא שהלכנו והתרחקנו ממנו
מאז חטא אדם הראשון... בואו נניח שאנו מדברים באדם הראשון
ובחווה אישתו עם "רצונם" המקורי הטהור, מתקופת טרום החטא, לפני
שעוד "גילו" את הרע והטוב... רק הטוב היה ביקום: אדם רוצה ללכת
לנקודה א' וגם גב' חווה שמה עיין על אותה נקודה!

ובכן נניח, לצורך שאלתינו העקרונית, שנוצר כאן ניגוד בין שני
הרצונות: חווה "רצתה" להגיע לנקודה א' בת 300 מטר מרובע, ואדם
"רצה" את אותה הנקודה אך בגודל של 500 מטר מרובע, והיקום נמצא
בבעיה! לאן יתכופף, לרצונו של אדם או לרצונה של חווה?

התשובה לשאלה מקורית זו היתה:

- יש ליקום מכונת חישוב קטנה שמשתמש בה במקרים מביכים מעין
אלה... הוא פשוט עושה פעולת חישוב פשוטה: מהו המכנה המשותף
הגדול
של שני הרצונות; והתשובה המופיעה על מצג מכונת החישוב
- היא אשר תצא לפועל.

"מכנה משותף גדול" - היינו שיכלול בתוכו את כל הרצונות הנפגשים
בנקודה משותפת אחת עם פרמטר שונה או פרמטרים שונים, כי סביר
ויתגלע פרמטר שונה אחר - מלבד הפרמטר של גודל השטח...

עד כאן התנהלה התהייה שלי באופן משביע רצון, והיקום אכן עזר לי
ותרם לי תרומה אצילה ומעניינת: במצב של ניגודי רצונות - אמר
היקום, אני מפעיל את מכונת החישוב שלי, ומחשב עבורכם את המכנה
המשותף הגדול. זה המוצא; וזה מוצא יפה ומכובד.  

נא לזכור, שאנו מדברים על רצונות טהורים - כמו של אדם וחווה,
בתקופת טרום החטא... כלומר אנו נמצאים במרחב שהמונח "אינטרס"
עוד לא היה דומיננטי בו... שלא יתכן ויימצאו במרחב כזה "רצונות
רעים מנוגדים" - או מה שנקרא בעגה המדויקת העכשוית:
"אינטרסים"... לכן השתמשתי לעיל במונח "ניגודי רצונות" ללא חשש
שביעית...  

אולם עכשיו ולאחר סקירת הערוצים העיקריים של הכוחות הפועלים
ביקום, האם יש מקום לשאלה יצירתית כזו: "ואם נזמין את אדם
הראשון אלינו היום בשנת 2006, עם מערכת רצונותיו של תקופת טרום
החטא, איך המנגנון של "ניגודי רצונות" יעבוד? מצד אחד רצונות
אדם הראשון, ומצד שני רצונות אדם תרבותי בן ימינו..."
השאלה היא מה קורה כאשר שני אנשים חולקים את אותה פיסת האדמה:
אחד עם מערכת הרצון המקורית של אדם הראשון, והשני עם המנגנון
התרבותי המפותח (המפותל) של הרצון האנושי הנוכחי!  

"החוב השני" ישולם כאשר נענה על השאלה האחרונה זו; ומי שיעזור
לנו בפרוייקט "החוב השני" יהיה משה בן-עמרם.

בשלב זה נהיה כבר מוכנים ומזומנים לחזור אל השיעור הראשון של
היום הראשון שאנו עדיין בתחום שניותיו האחרונות, שנראה שלא
יגמרו לעולם... בסיום השיעור הראשון - נמשיך אל מרחב יתר
השיעורים, ונסיים בשיעור השביעי החביב עלי מכולם:

א ויכלו השמים והארץ, וכל-צבאם.  ב ויכל אלקים ביום השביעי,
מלאכתו אשר עשה; וישבת ביום השביעי, מכל-מלאכתו אשר עשה.  ג
ויברך אלקים את-יום השביעי, ויקדש אתו:  כי בו שבת מכל-מלאכתו,
אשר-ברא אלקים לעשות.
(בראשית, פרק ב)

השיעור האחרון יסכם את ידיעותינו אודות השבת, היקום, רצון השם
יתברך, רצונינו האנושי, עמדת השם יתברך אודות רצונינו האנושי
והעיוות שעשינו בו... ואף המנורה העשויה ממקשה אחת תיכנס
לסיכום... כל זה רק לפתוח את התיאבון שתמשיכו איתי - טרוק
שלמדתי מהטלוויזיה...

הינה כי כן מפת העבודה שלפנינו:

1- "נושא ההנאה הטבעית": ויאמר ה' אלקים, לא-טוב היות האדם
לבדו...

2- "נושא ההתאמה הסימטרית": ויפל ה' אלוקים תרדמה על האדם...


3- "חטא אדם וחוה": והנחש, היה ערום, מכל חית השדה...

4- "הכוחות הפועלים ביקום": ונהר יצא מעדן, להשקות את-הגן;
ומשם, יפרד...

5- "החוב הראשון": האם ניתן להגיע אל ערוץ הרצון האנושי
המקורי...?

6- "החוב השני": האם אדם הראשון יכול לחיות איתנו בשלום? משה
רבינו יענה...

7- המשך 7 השיעורים, עד... ויכלו השמים והארץ, וכל-צבאם...






1- נושא ההנאה הטבעית:

יח ויאמר ה' אלקים, לא-טוב היות האדם לבדו; אעשה-לו עזר,
כנגדו.  יט ויצר ה' אלקים מן-האדמה, כל-חית השדה ואת כל-עוף
השמים, ויבא אל-האדם, לראות מה-יקרא-לו; וכל אשר יקרא-לו האדם
נפש חיה, הוא שמו.  כ ויקרא האדם שמות, לכל-הבהמה ולעוף השמים
ולכל חית השדה; ולאדם, לא-מצא עזר כנגדו.
(בראשית, פרק ב)

הנושא הזה מחזיר אותנו לראש מצעד הפזמונים... אני חוזר איתכם
אל ראש המאמר הזה, לסיבה המסבבת של המאמר.

פתחתי את דברי בשרידת שמות שלושת הספרים שכתבתי לאחרונה, אודות
המידע שאנו מקבלים מיישות העל. אנו באים לעולם, טענתי, בשביל
לאתר את המידע האין-סופי, לעבדו ולהנות ממנו...

בשביל לקבל את המידע - יש לקשור קשר עם מקור המידע... "פענוח
רוח הקוד"
ניתן להחשף למידע עצמו בשלבים... "שאלה עקרונית"  
וכך קוראים את המידע: "גוף ונשמה".

גברותי ורבותי, נא הדקו את החגורות, אנחנו נוחתים בגן-עדן.
לאחר כתיבת המאמר "גוף ונשמה" הרגשתי את ההרגשה הזאת: אני נמצא
בגן-עדן. קשרתי את הקשר הנכון, ירדתי לעומק תורת השלבים,
ונחשפתי הלכה למעשה למידע ואף כתבתי אותו בסיגנוני האישי.
היגעתי בהמשך למסקנה הזאת: גן-עדן הוא היקום שלנו, שאנו חיים
בתוכו, זה הבית והרחוב והים והעצים והכוכבים והגלקסיות וכל מה
שנמצא סביבנו.

- ומדוע אין אנו מרגישים בגן-עדן?

- כי אין אנו יודעים שנמצאים בגן-עדן; אין אנו יודעים לאכול את
פירותיו. כמו תינוק שאתה שם בידו שטר של מאה דולר... מקסימו
הוא יקרע אותו לגזרים, ואולי ימצוץ אותו...

אבל אני גיליתי את הפטנט, ונחתתי בגן עדן; אכלתי קצת פירות
ומצאתי מספר שטרות של מאה דולר! ניצלתי אותם, קניתי סחורה,
ונהנתי ממנה; כתבתי את הספר "גוף ונשמה"; וכן - הרגשתי שאני
מטייל בגן-עדן; מידע אין סופי היה שרוע לפני ופשוט הושטתי את
היד וקטפתי; לקחתי מהגן מה שבא ליד, כאוות נפשי; הרגשתי הנאה
שקשה לי לתארה במילים, גם העט יתקשה במשימה הזאת... רק מי
שטייל בפועל וחווה את הרגעים הללו - יכול להבין את סוג ההנאה
שאני מדבר עליה.    

לאחר מכאן, ובאיזשהו שלב עצרתי. סיימתי את הטיול, והלכתי
לעיסוקי. בשלב הזה הרגשתי במשהו שנקרא על ידינו כרייקנות, ואני
הייתי קורא לו "רייקנות מבורכת", כי בזכות רגע הרייקנות הזה -
הבחנתי בתופעה יוצאת-דופן האחראית על שאלה עקרונית שעתיד אני
לדוש בה.

מה עושים לאחר טיול ארוך מהנה?

נכון!! נחים... וגם אני נחתי; יותר מדי נחתי, והשתעממתי; הלכתי
להפג את שיעמומי בשיטוט באינטרנט. ותוך כדי גלישה, היגעתי
למנוע החיפוש הגדול ברשת - "גוגל" שמו. דרך המנוע הזה נחשפתי
לאין-סוף מידע מכל הסוגים... היגעתי בקיצור למידע רב ומגוון עד
מאוד. מידע טוב ובינוני ורע, ארוך וקצר ובינוני, מעניין ופחות
מעניין ומשעמם, מסקרן ובלתי מסקרן...

בשלב הזה הבחנתי "בשאלה העקרונית", וכך ניסחתי אותה:

האדם נמצא בגן של מידע - כולל המידע הנמצא בגוגל ובספרים ובכל
האתרים שביקום; ואת המידע הזה הוזמן האדם לעבד ולהפיק מעצם
עיבודו - הנאה מבית היוצר של גן עדן...

המידע הגולמי האין-סופי הניצב בגן, כולל המידע המעובד שעתיד
להפיק בעצמו - חבילת מידע זו מהווה את הפלטפורמה של החיים
המהנים האין-סופיים שהאדם הוזמן לצרוך אותם עד אין-סוף
בגן-עדן... הובטחה לו ההנאה הזו; הובטחו לו החיים האלה; הובטח
לו היצמדות ערך האין-סוף לשניהם כאחת: הנאה אין-סופית, וחיים
אין-סופיים.

כל ההבטחות הללו נכתבו ותועדו כהווייתם בבראשית פרק ב', ורק
נותר דבר אחד: להביא את האדם אל הגן הזה, ולתת לו לקטוף,
להנות, ולחיות. תיעדתי את זאת לעיל בהרחבה.  

וכן היה: הוא הכין את הגן כפי שכתוב בתיעודו, הביא אל תוכו את
האדם, ואמר לו: קטוף בני, תהנה ותחיה.

אולם עליתי היום על "תקלה" שמונעת ממני לכאורה "לקבל" את מלוא
רשימת ההבטחות של השם יתברך, כפי שנרשמה במקור ותועדה על ידו:
הבטחת לי מידע אין-סופי ואכן ראיתי את המידע האין-סופי הזה
לנגד עיני והפנמתי את ההכרה הזאת: החומר נישא על גל המידע
האין-סופי, והיקום שמייצג את החומר מסביבנו - אין לו סוף;
כמובטח...

אולם מצאתי סדק בסעיף ההנאה... הובטחה הנאה אין-סופית מעיבוד
המידע, ואני מוצא דווקא קושי אין-סופי בעיבוד המידע הזה! רק
עכשיו יצאתי מגוגל ואני יכול לאשרר את התחושה הזו... אם כן אני
מגיע למסקנה הפוכה ומהופכת: עיבוד המידע אינו תהליך מהנה דווקא
- כי-אם מפרך וקשה!

מעבר לזאת, אינני מוצא את עצמי בים המידע השרוע לפני: מהיכן
להתחיל? איזה מידע לתפוס? מה לעבד? אני הולך לאיבוד... אתה
אומר "קטוף" - ואני קוטף ומעבד ללא שום כיוון ולא שום הנאה...
מה פשר הדברים? זאת שאלתי.


נעניתי בנוסח הזה:

חסר לך, את קוד העיבוד של המידע - היינו אופן העיבוד, סדר
העיבוד, תנאי העיבוד, שיטת העיבוד...

זאת ועוד: חסר לך הידע והתבונה להרכבת שרשרת המידע התקנית
והמסודרת הטעונה עיבוד "מהנה"; אתה תופס את השרשרת הזו באופן
מוטעה - פעם מהראש פעם מהזנב ופעם באמצע או מהצדדים... אינך
תופס את שרשרת המידע לפי סדר הווייתה; כל זה חסר לך ונעדר
מתבונתך; זאת הסיבה שאינך נהנה מעיבוד המידע כפי שהבטחתי לך;
ובשביל לעמוד על אם-הדרך ולחזור אל המסלול - הינה לך המרשם:

חפש את ההנאה הטבעית בהוויית הטבע כפי שקיימתי אותו - וזהה
את ההנאה הזו; בזיהוי הזה טמונים שני הנעלמים שלך: קוד העיבוד
ושרשרת המידע המסודרת.


עשיתי מה שנאמר לי; הלכתי לחפש את "ההנאה הטבעית" בטבע, הלכתי
לחפש את המונח התיאורטי הזה; ובדרך עברתי דרך הטקסט של המתעד,
אולי אמצא איזשהו רמז שייקל עלי...

ואכן מצאתי הרבה מאוד דברים ומסרים שיש להם קשר עם משימתי;
הרחתי אותם אם נכון לציין, אך לא הצלחתי להפיק מהם שום רמז,
מסיבה פשוטה: המסרים האלה היו מבולבלים ובלתי רציפים, לא
הצלחתי לעמוד על מסר אחד ברור ורציף - הגם ולא היה לי ספק בקשר
שלו לענייני - להנאה הטבעית... לא הצלחתי לתפוס שום כיוון
קונקרטי, הגם והרחתי טוב את הכיוון הזה, את הקשר הזה...

את "המשחק" הזה של התופסת והרמז (לגנוב את הרמז) עברתי אותו
מספר פעמים ואף גזל ממני הרבה זמן אבוד... אני מתעד את זה כי
אכן חשבתי, באחד מרגעי היאוש שלי, על משחק התופסת ששיחקתי אותו
בילדותי: אני יושב בפינה עם עיניים עצומות סופר עד ארבעים,
בעוד החברים מחפשים להם את המחבוא ונכנסים אליו בפועל...
ובנתיים אני צריך לספור ולספור עד אין-סוף - במקום לפתוח את
העיניים ולמצוא את מחבואם! הרגשתי מסכן ברגעי הספירה, ושיחזרתי
את הרגעים האלה עכשיו: מסכנות... וכמעט שאלתי את השם יתברך:
מדוע אתה חוסם ממני את הרמז שאני מחפש?! הרי הוא נמצא כאן
בטקסט לידי, אני מרגיש בו, מריח אותו... ידעתי מהתחלה למשל,
שבקטע של "ויאמר ה' אלקים, לא-טוב היות האדם לבדו..." נמצא כל
העניין של נושא "ההנאה הטבעית" שמעסיק אותי... אך סדר הדברים
היה נעדר מהתמונה הכוללת, היה צורך לפענח את הסדר הזה; היה
צורך לאתר את כל הגורמים הנוגעים בדבר, ובעזרתם לסדר את התמונה
הכוללת, אך הגורמים הללו כאמור היו חבויים בפינות נסתרות...
ואני סופר בייאוש עד ארבעים ומנסה מפעם לפעם לפתוח את העיניים
כנגד חוקי המשחק ולהציץ - אולי אמצא רמז כלשהו שיקצר לי את
הדרך...

ובמשחק כמו במשחק: השחקן השני שאמור להיות על-פי חוק עם עיניים
פתוחות - תפס אותי לא פעם על חם והזהיר אותי: חוקי המשחק
אומרים שאתה לבד צריך למצוא את כל הגורמים הנוגעים בנושא
"ההנאה הטבעית", ודרכם להגיע אל שני הנעלמים שלך ולזהות אותם:
קוד עיבוד המידע, והשרשרת הסדירה שמרכיבה אותו.

משחק המחבואים והתופסת הזה הסתיים עם סיום מסעי האישי, כאשר
סיימתי בכוחות עצמי ובלית ברירה - להגיע אל כל הגורמים ואל כל
המרכיבים של "ההנאה הטבעית"; רק אז יכלתי לפתוח את העיניים
ולקרוא את הטקסט הנוגע בדבר - כטקסט מוכן ומובן מאליו, המדבר
על ההנאה הטבעית בטבע.

...רק עכשיו אני יודע מהו מקור התעקשות השחקן השני... מדוע לא
נתן לי להציץ ולקרוא את הטקסט שלו - לפני שהיגעתי אל הנתונים
בכוחות עצמי...

זאת, כי לאחר שהיגעתי אל הנתונים בכוחות עצמי, היינו לאחר
שפענחתי את ששת מרכיבי ההנאה הטבעית - (אינטימיות, סיפוק,
התבודדות, כנות, רצינות, מועקה של סיום
) - היגעתי אל נוסח חוק
ההתאמה הסימטרית:

הרצון האנושי הוא אשר יקבע את ערכי "פיסת המידע" הנקטפת מהמסה
האין-סופית; ונתח הקיבולת השיכלית הנדרש - יותאם לקליטת
פיסת-מידע זו ועיבודה, מכוח הסימטריה הנגזרת מהחוק הזה.


הסיפא של החוק הזה אומרת בבירור: על המוח האנושי מוטלת המשימה
להתמודד עם כל שרשרת של מידע, והקיבולת השיכלית הנדרשת לקליטת
המידע ועיבודו - תידרש ותותאם בפועל, מכוח הסימטריה הנגזרת
מהחוק. השחקן השני התעקש איפוא ללכת לפי כללי החוק ולקיים אותו
כלשונו וכהלכתו. היה לי הפעם עסק עם שחקן טוב ועקשן.

ברם, הוא לא הסתפק בחוק... מעשה שהיה כך היה:

בינאור 2003 נפטרה אימא זכרונה לברכה; ומאותו יום התחלתי ללכת
באופן סדיר לבית הכנסת בשביל לאמר קדיש. גם במקום עבודתי באזור
הסוחר החופשי של קולון-פנמה -  יכלתי לגנוב עשר דקות באמצע
היום, בשביל ללכת למנחה ולאמר קדיש; יהודי טוב ושמו רמון אזראק
החליט מזה עשרות השנים להקצות חדר יפה ורחב בחברה שלו לתפילת
מנחה. כל יום בחמישה לאחת מתחילה תפילת מנחה, הנקראת "מנחה
גדולה".

על אחד מקירות החדר הרחב של מנחה, תלויה מנורה גדולה ומהודרת,
שמתוכה קוראים את "למנצח בנגינות מזמור שיר, אלוקים יחוננו
ויברכנו..." - וכאשר קוראים את המזמור הזה, סוקרים במבט את שבע
הקנים היוצאים מהמנורה שהמזמור כתוב מתוכם. המזמור עצמו מחולק
לשבע פסוקים, כל פסוק והקנה שלו...

זאת המנורה; ומסביב לה, היינו המלבן של ארבע קירותיה - מקושט
אף הוא בפסוקים מהתורה (במדבר ח', שמות כה') העוסקים במעשה
המנורה - באופן הזה:

1. דע לפני מי אתה עומד, לפני מלך מה' הקב"ה [הצלע העליונה
של המלבן / צפונית]

2. וזה מעשה המנורה מקשה זהב עד ירכה עד פרחה מקשה [הצלע
הימנית / מזרחית]

3. הוא כמראה אשר הראה ה' את משה [הצלע התחתונה / דרומית]

4. כן עשה את המנורה ומלקחיה ומחתותיה זהב טהור ומחבי [הצלע
השמאלית / מערבית]

כפי שרואים, המילה האחרונה בה הסתיימו הפסוקים שבקירות מלבן
המנורה - היתה בעייתית... המילה היא "ומחבי", והיא ממוקמת
בפינה העליונה הקיצונית של הקיר השמאלי של מלבן המנורה; כלומר
בה מסתיימת השורה והפסוק המצוטט. מהיום הראשון שמתי לב למילה
המוזרה הזאת שאין לה שום קשר עם שום פסוק... כך כתוב על הקיר
השמאלי: "כן עשה את המנורה ומלקחיה ומחתתיה, זהב טהור
ומחבי"


מהיום הראשון שאלתי אנשים שנראו לי כיודעי-דבר אודות המילה
הזאת ומיקומה המוזר בסיפא, אך אף אחד לא ידע לתת תשובה ואף לא
השערה... העניין נשכח למספר ימים ושב ועלה כאשר נתקל שוב במנחה
באחד הרבנים השליחים שבאו לאסוף תרומות מפנמה... ותמיד נעניתי
בנוסח: "צריך להיות לה איזשהי משמעות - שאיני זוכר כרגע...",
והיו גם כאלה שידעו לענות נכונה: "איני יודע".

זה סיפור האובססיה שלי עם המילה הזאת: אין יום שלא נעצתי בה
מבט - מזה ארבע שנים; בדרך, כאשר קראתי את "למנצח בנגינות
מזמור שיר, אלוקים יחוננו ויברכנו..."  שמסיים את תפילת מנחה -
לפני עלינו לשבח. ובכל יום ניסיתי לתהות על קנקנה, או על קנקן
הסופר שהחליט על מיקומה במלבן המנורה: מה עלה בראשו...? מהי
מסמלת? ולמה דווקא...

ומחבי. מהו סוד המילה? יום אחד לקחתי את המילה לידידי גוגל
שבאינטרנט... ומצאתי שמה הרבה מטמונים כתמיד: ומחבי - זה ראשי
תיבות "ונח מצא חן בעיני יהו-ה"; או ישנה גירסה בגוגל שאומרת:
חופר בור ומחבי את הטרף בסיחים... - מלשון מסתיר; גירסה
מעניינת בפני עצמה, אך מה יש כאן להסתיר... וגם ראשי התיבות של
המילה אינם מתאקלמים בהכרח עם רוח המנורה...

לפני כשבועיים, כאשר הייתי בשיאו של משחק המחבואים והתופסת עם
השחקן השני שהאריך אפו עימי והסתפק בנזיפה קלה - כל אשר תפס
אותי מציץ בטקסט שלו ומנסה להעתיק ולקצר את הדרך... באותו יום
נעצתי שוב את מבטי במילה שלי שבמנורה, והורדתי מיד את המבט
מחומרת הנזיפה שהוטחה בי: ומח בי!

מול המילה של הנזיפה, ניצנצה לפתע חתימת הנוזף בשמו המלא:
הקב"ה. המילה האחרונה של הצלע העליונה הצפונית, עמדה מול המילה
האחרונה של הצלע המערבית: הקב"ה, מול, ומח בי!

הקב"ה עמד בפינה השמאלית של המנורה, וחתם על הנזיפה: אני הוא
הנוזף ולא אחר: חוקי המשחק אומרים שאתה לבד צריך למצוא את כל
הגורמים הנוגעים בנושא "ההנאה הטבעית", ודרכם להגיע אל שני
הנעלמים שלך ולזהות אותם: קוד עיבוד המידע, והשרשרת הסדירה
שמרכיבה אותו.

או אם תרצה: ניתן להגיע אלי גם ניתן; מוחך האנושי הוא הוא
אמצעי התחבורה היחיד שבכוחו להובילך אלי.

בעצם אותו היום, היגעתי בכוחות עצמי אל נוסחת חוק הטבע הראשון
שביקום, ואל הסיפא המודגשת שלו:

הרצון האנושי הוא אשר יקבע את ערכי "פיסת המידע" הנקטפת מהמסה
האין סופית; ונתח הקיבולת השיכלית הנדרש - יותאם לקליטת
פיסת-מידע זו ועיבודה, מכוח הסימטריה הנגזרת מהחוק הזה.


דרך ההנאה הטבעית ניתן לפצח את קוד עיבוד המידע התקני, ואת
סדר המידע עצמו.

הלכתי איפא בעקבות ההנאה הטבעית; ופגשתי אותה בטבע.

פגשתי ראשונה את הסיפוק. חשתי בסיפוק כאשר קראתי מאמר או ספר
מסויים שנושאו קרוב לליבי, אך בסיפוק האישי חשתי כאשר כתבתי
בעצמי את המאמר ואת הספר, וכאשר ציירתי בעצמי את הציור הנפלא,
וכך הבחנתי שרמת הסיפוק הולכת ומתעצמת - ככל שטביעות אצבעותי
באובייקט ניכרות יותר. אובייקט כזה פגשתי כאמור במאמר שכתבתי
ובציור שציירתי, ואף הבן שלי יכל למלא את המשבצת הזאת ולהביא
אותי אל שיא הסיפוק, במעמד קבלת תעודת ההצטיינות ממנהל בית
הספר - ואני עם דמעות בעיניים ממלמל לעצמי: זה מעשה ידי...
שווה היה להשקיע בילד הזה! זה שיא הסיפוק - שיאה של ההנאה
הטבעית. היום צועדת ביתי שרה בבית הספר עם עוד שתי חברות,
וכולן מחזיקות את דגל בית הספר - כשלושת הנציגות המצטיינות של
כל החטיבות. לפני חמש דקות - ואני מדייק, קיבלתי טלפון מאישתי
מבית הספר, וביקשה לתאר לי את המעמד היישר מהרחבה... הינה זה
עכשיו עוברת שרה עם הדגל ובכלל לא מתרגשת... שאלתי אותה: ואת,
איך את מרגישה? ענתה לי: אני מים אלברט - לא מחום, מדמעות.
אנחנו באמצע היום, יום רביעי 01 נובמבר 2006; מקרה.

היגעתי איפא להבחנה הזאת: "רמת הסיפוק הולכת ומתעצמת - ככל
שטביעות האצבעות ניכרות יותר".

דרך ההבחנה הזו היגעתי לתכונת האינטימיות - האחראית למעשה
לתכונת הסיפוק, כי בלעדי האינטימיות הזו ששררה ביני לבין
"האובייקט" - לא הייתי מגיע אל רמת הסיפוק שחשתי בה עמוק
בתוכי... לכן תפסה האינטימיות את הבכורה ברשימת מרכיבי "ההנאה
הטבעית" שבטבע, והקדימה את אחיה - הסיפוק.      

ביקשתי לחתור אל עומק המונח "אינטימיות" ולעמוד על מרכיביו
ותכונותיו, ובעומק מסויים פגשתי את המרכיב השלישי ברשימה -
ההתבודדות . אינטימיות מייצרת את הרצון להתבודדות. המבקש
להיות במצב אינטימי עם האובייקט שלו - מבקש למעשה להתבודד
עימו, או במילים אחרות - לבודד את האובייקט שלו מכל הגורמים
סביבו; והשאלה היא, מדוע? מדוע הוא רואה לבודד את האובייקט שלו
מהסביבה? מהו מקור החלטתו זו?

וזו התשובה שמצאתי: כי הסביבה מפריעה לו בתהליך שהוא חותר
אליו, ולכן הוא מנטרל הפרעה זו על ידי בידוד הסביבה מהתהליך
שלו. במילים אחרות, ההתבודדות נוצרת כאשר האדם מבקש לקיים
מהלך כנה ואמיתי, שאוהב וחפץ מאוד בקיומו ואף מוצא בו, מלבד
הצורך - הנאה אישית, אך הוא חושש מהפרעת הסביבה למהלך שעתיד
לנקוט בו.

דרך התשובה הזו היגעתי לזיהוי אחת הבעיות התפקודיות של החברה,
והמדובר למעשה במחלה הגורמת לתחלואה חברתית שבכוחה לרוקן את
החברה מכל תוכן. וזהו סימפטום המחלה: סביבה "מפריעה" הדוחה,
ברמה זו או אחרת, את הכנות שבתוכה. תופעה זו המאפיינת את
המחלה, הביאה אותי לזהות את הביישן - כחיישן חברתי לתופעה
חברתית זו.

הביישן הוא אדם שביקש לקיים מהלך אישי רצוי באופן כנה - בתוך
סביבה "מפריעה"; סביבה הסובלת מסימפטום המחלה שהוגדרה לעיל.
הוא ביקש להציג ציור שצייר או לקרוא שיר שכתב, או ביקש לאמר
דעה מאוד כנה - בתוך סביבה מפריעה, שדוחה ברמה זו או אחרת את
הכנות שלו . רמת דחייתה לכנות בכלל ולכנות ידידנו בפרט, היא
אשר תקבע את רמת הביישנות של הביישן . לכן "ביישן" הוא פחות
ביישן בסביבה קרובה - שפחות או יותר מקבלת את כנותו; יותר
ביישן בסביבה רחוקה - שמפריעה לכנותו; וביישנותו נעלמת כליל
בסביבה שמקבלת את כנותו - כדבר מובן מאליו.

שאלתי בשיחת ההכרות שקיימתי עם הביישן את השאלה הזו: .יודע אני
שישנן רמות לביישן... ואם אני "מתבייש" לעשות את צרכי ברבים או
לקיים ייחסי-מין ברבים - האם אני נקרא ביישן?

כן! עניתי ללא התלבטות לעצמי; בדירוג האנושי אני תופס אולי את
הרמה הנמוכה ביותר של ביישנות; כי "היחס" של הסביבה למהלכו של
הביישן - הוא אשר קובע את רמת ביישנות הביישן - לא הביישן
בעצמו גם לא מהלכו. למסקנה זו היגעתי לפני מספר שבועות - כאשר
חתרתי בכוחות עצמי אל מרכיבי ההנאה הטבעית, והיגעתי - בדרך לא
דרך אל ההכרות עם הביישן...

רגע אחד לפני תיעוד חטא אדם וחוה, ממש בפסוק האחרון לפני התחלת
הפרק של החטא, ראה המתעד לנכון לשלוח מסר של רגיעה ושלווה:
דרכך נכונה אל מרכיבי ההנאה הטבעית...
וכתמיד, השכלתי לעמוד על המסר רק בשלב הנכון וע"פ כללי המשחק
הנוקשים: רק כאשר סיימתי את מסעי אל הביישן וסיכמתי את המסקנות
שנקראתי להן בדרך...  

כה  ויהיו שניהם ערומים, האדם ואשתו; ולא, יתבששו. (בראשית,
ב') - ללמדך, שהבושה והביישנות הינם חיישנים אמיתיים למחלה
חברתית קשה, הנגזרת מחטא אדם הראשון ואשתו. לפני החטא לא הייתה
קיימת סביבה "מפריעה" הדוחה צעד כנה זה או אחר בשום רמה; לפני
החטא לא היתה קיימת המחלה החברתית של דחיית הכנות, ולכן גם לא
היה מקום לחיישני המחלה... לא היה מקום למונח "בושה" או
"ביישן".

אם כן, בדרך להנאה הטבעית עברנו דרך האינטימיות והסיפוק;
מתחנת האינטימיות היגענו להתבודדות, ועל ידי פיענוח מרכיבי
ההתבודדות היגענו אל הכנות והרצינות; אדם מתבודד כאשר מבקש
לחשוב על משהו באופן כנה ורציני. (עיין בערך פגישתי המרתקת עם
מר הנדלר,  במשרד השידוכים הפועל בארלוזולוב פינת מוגרבי)  

הינה כי כן היגעתי אל המנוחה והנחלה, ועמדתי על חמשת מרכיבי
ההנאה הטבעית כסידרם: אינטימיות, סיפוק, התבודדות, כנות,
רצינות.
אני חש את כל אלה - בכל הנאה טבעית אמיתית מבית היוצר
של הטבע.

אבל משהו העיק עלי... הבחנתי לקראת סגירת הרשימה, בעוד תכונה
אחת בדרך להנאה - היא התכונה האחרונה שנכנסה ברגע האחרון
להשלמת הרשימה: מועקה של סיום... של סיום הפרק... מועקה
פנימית בלתי מוסברת המבשרת את תום תהליך ההנאה. עוד לא התחלת
את התהליך שבהנאה - וכבר אתה מרגיש במועקה כזו... אתה מרגיש את
הנגיסה בשלמות השמחה... זה נראה כמס שעליך לשלם עבור עסקה
מוצלחת וכדאית...

אבל זה לא פייר... הנגיסה מהשלמות כואבת; זה הטפיל שצץ משום
מקום ברגע היפה מכולם, ונועץ את אצבעו המלוכלכת בעוגה היפה
השלמה הטעימה שלא חסר בה שום פריט...

מהו מקור התחושה המוזרה הזאת? למה המועקה הזו? מי הכניסה
לרשימת ההנאות ועל- מה?! שמא נפלה טעות... ושוב! המדובר ברשימת
מרכיבי ההנאה הטבעית שבטבע... מי הכניסה לכאן? מי נתן למועקה
זו את הקוד הסודי לשער ההנאה? מי נתן לה את רשות הכניסה? מועקה
של סיום?? מועקה עם ההנאה?

וגם כאן הושיטה לי התורה את ידה ברגע הנכון... להגיד לי: ישנה
סיבה וסיבה בונה למועקה הזאת - הנראית ממבט ראשון מוזרה על
פניה... התייחסות המתעד אודות התחושה המוזרה הזאת, מקורה
וייעודה, כל זה תומצת בבראשית פרק ב, תחת שלושת הפסוקים יח,
יט, כ שפתחתי בהם את הנושא הראשון שלי - נושא ההנאה הטבעית.
אולם לפני כן עלי לתת קפיצה  אל מחוז אחר - לא הרחק מכאן,
במטרה לעמוד על מונח עקרוני שעתידים לפגוש במהלך נושאינו
הנוכחי; מונח זה נקרא: "נפש חיה".

מהי "נפש חיה"?

בשביל לעמוד על המונח הזה, הבה נלך אל המקום הראשון בו נתקלנו
במונח "נפש חיה":

כד ויאמר אלקים, תוצא הארץ נפש חיה למינה, בהמה ורמש
וחיתו-ארץ, למינה; ויהי-כן.  כה ויעש אלקים את-חית הארץ למינה,
ואת-הבהמה למינה, ואת כל-רמש האדמה, למינהו; וירא אלקים,
כי-טוב.
(בראשית, פרק א)

שני הפסוקים האלו פותחים את עשיית היום השישי האחרון, ואנו
נעמוד בהרחבה על עשיית  היום הזה כאשר נגיע אליו, אולם קפצנו
לאזור לביקור חפוז, בשביל המונח "נפש חיה" שהופיע לראשונה כאן.


ויאמר אלקים, תוצא הארץ נפש חיה: אנחנו נמצאים בשלב מתקדם
של עיבוד הרצון המוגדר והמדוייק. אם זכור לכם, נוהל הבעת
הרצון מתחיל מהרצון הגולמי הבלתי מוגדר אל הרצון המוגדר
והמדוייק
, למסקנה הזו היגענו במהלך השיעור הראשון של היום
הראשון, והרצון הראשוני היה האור הגולמי הבלתי מוגדר, וממנו
הלכנו אל האור הגשמי ואל החושך, היקום, היום, והלילה... כלומר
נוהל הבעת הרצון נשמר בקפידה: מהבלתי מוגדר אל הפחות מוגדר, עד
שמגיעים אל המוגדר המוחלט.

אנחנו כאן רחוקים כברת דרך מהיום הראשון... אנו נמצאים ביום
השישי, היינו בתחום המוגדר המוחלט; ביום הזה נעשתה חית הארץ
והבהמה והרמש, וגם האדם נעשה ביום הזה; כל אלו נמצאים בתחום
המוגדר המוחלט כי הם נוצרו כתוצאה מרצון מוגדר ומדוייק; אולם
אף בתחום המוגדר והמדוייק הזה - נשמר נוהל הבעת הרצון בקפידה;
כלומר גם כאשר הרצון שלך הינו מוגדר ומדוייק - הוא יכול לצאת
לפועל רק כאשר מקדים אותו רצון יותר כללי ממנו, או לחילופין
פחות מוגדר... כלומר אם הרצון שלי מסתכם בפיתה עם זעתר
מאבולעפיה, רצון זה יכול לצאת אל הפועל - רק אם הקדים אותו
רצון כללי באכילה; והרצון באכילה ייצא לפועל אם יקדים אותו
הרצון להתקיים... עד שמגיעים בסופו של כל מסע אל הרצון הגולמי
מכולם: לינוק מהאור...

אם כן גם בתחום יום השישי בו הביע השם יתברך את רצונו במהויות
מוגדות - היה מקום לנוהל הבעת הרצון ולהלכתו: נוהל הבעת הרצון
מתחיל מהרצון הגולמי הבלתי מוגדר אל הרצון המוגדר והמדוייק
,
וכן היה:

בשלב האחרון: ויעש אלקים את-חית הארץ למינה, ואת-הבהמה
למינה, ואת כל-רמש האדמה למינהו.
בשלב הזה נעשו בפועל כל
החיות, כל הבהמות, וכל רמש האדמה, כל אחד לחוד עם ההגדרותיו
יחודיו מאפייניו והקוד הגנטי שלו.

בשלב שקדם לו: תוצא הארץ... בהמה ורמש וחיתו-ארץ למינה.
בשלב זה הובע הרצון ליצירת חיה רמש ובהמה; באופן הכללי
ביותר... רצון השם יתברך היה ברמש, חיה, בהמה... כמו שאני מביע
את רצוני בכסף וזהב ואבני-חן; אך איזה תכשיט ארצה מהכסף?
מהזהב... איזה ערך אמור להיות לו? איזה מודל...  

ובשלב הראשון: תוצא הארץ נפש חיה למינה. זהו הרצון הגולמי
הכוללני המייצג את החבילה הכללית וייעודה. נפש חיה.

זה המקום לבחון את הרצון הזה "נפש חיה":

נפש - ולא דומם; מכאן אני מריח את הדירוג: נפש ונשמה; מעל
לנפש תמוקם הנשמה - המיוחדת לאדם החושב...
האסמכתא התומכת לדירוג הזה תבוא בהמשך, כאשר השם יתברך ייפח
באפיו של האדם החושב בעל הבחירה החופשית - נשמת חיים...

חיה - שתחיה באמצעות הנפש, שתתקיים באמצעותה ותשרוד. מכאן
אני מסיק את התלות המוחלטת והמוגדרת של כל בעל "נפש חיה".

הנפש החיה תתקיים ותשרוד - אך לזמן מוגדר ומוגבל; עובדה זו
נגזרת מטבע התלות בכלל, ומתלותה שלה בפרט.

בשביל לחדד את תכונת התלות שנדבקה למונח "נפש חיה", הבה
נעמיד מנגד את המונח האחר שהודבק לאדם החושב: ויפח באפיו נשמת
חיים.
האבחנה המילולית מהמונח הזה היא: הנשמה של החיים...
חיים, הבלתי מוגדרים, האין סופיים; לכן השתמש בביטוי "נשמת
חיים
" בכל הנוגע באדם, ולא השתמש בביטוי "נשמה חיה" המעיד
על מהות מוגדרת ומוגבלת בהכרח.

המונח "נפש חיה" מייצג איפה את תכונת המוגבלות והתלות; הוא
מייצג את ההתחלה והסיום המוגדרים מטבעם. אני יודע בדיוק כמה
זמן יחיה פיל, איל, אני יודע לאמוד את תוחלת החיים של הנחש,
הדג, הסוס... הם נולדים, מתפתחים עד לנקודה מוגדרת וקבועה
מראש, ומסיימים את חייהם בנקודה מוגדרת וקבועה מראש. הסוף הוא
חלק אינטגרלי ממהותם. אם הייתי מתבקש לבחור בסמל לסיום, סיום
החיים, סיום הדרך, הסיום שבאופק, הסיום שבוא יבוא... הייתי
לוקח אפרוח קטן שאין לאל ידו, מצייר אותו ומדביק את הציור על
טופס השאלון. גם הפיל מהבחינה הזו - אין לאל ידו... כי גם הוא,
כחיה, מסמל את התלות המוחלטת בטבע, ואת הסיום המוגדר שבאופק;
אולם אני הייתי מעדיף לצייר אפרוח יפה ושובב...

- והאדם אינו תלוי בטבע? בחסדי הטבע?

- לא מוחלט. האדם החושב אינו תלוי בחסדי הטבע; או אם תרצה -
אינו תלוי בהכרח בחסדי הטבע; נהפוך, הטבע וחוקי הטבע תלויים
ברצון האדם.  

- האדם אם כן מייצג מהות אין-סופית ובלתי מוגדרת; ואם כן, מדוע
הוא נעשה דווקא ביום השישי ותחת אותה הכותרת של הרצון הגולמי
"נפש חיה" - רצון המייצג את המהות המוגדרת והסופנית דווקא! מה
פשר האבסורד הזה?

- התשובה על השאלה שלך, סוללת את הדרך לנושא הראשון שלנו -
"נושא ההנאה הטבעית" ולשלושת הפסוקים יח, יט, כ בפרק ב' של
בראשית המייצגים אותו.

פשר האבסורד המהותי זה נמצא כאן:

ז וייצר ה' אלקים את-האדם, עפר מן-האדמה, ויפח באפיו, נשמת
חיים; ויהי האדם, לנפש חיה.
(בראשית, פרק ב)

נדרשתי באחת הפינות של המאמר לפסוק הזה; זאת כאשר נקלעתי לסדר
יצירת האדם: קודם יצר את האדם, ללא נשמה, עם מוח ואינטלגנציה,
ורק לאחר מכאן הפיח בו את הנשמה שכבר היתה קיימת, מוכנה
ומזומנת לקליטת הגוף.

מניסוח המקרא הסקתי לעיל, שגוף האדם נברא בשביל ולמען הנשמה:
"וייצר ה' אלקים את-האדם" - אך הוא לא אמר שייצר את הנשמה,
אלא נפח בגוף האדם מיד לאחר שייצר אותו - את הנשמה המוכנה
מראש: וייצר... ויפח באפיו נשמת חיים, דבר המעיד שהנשמה היתה
כבר שרירה וקיימת, והגוף נוצר בשביל לפתור בעיה טכנית שעמדתי
עליה במאמרי "גוף ונשמה". עד כאן היגעתי לעיל בהבנתי אודות
"נשמת חיים" של האדם. לעומק הזה ירדתי, בפסוק ז שבפרק ב של
בראשית, ועכשיו אני עולה כיתה איתכם, ומגיע אל רובד אחר של
הפסוק:

ז וייצר ה' אלקים את-האדם, עפר מן-האדמה, ויפח באפיו, נשמת
חיים; ויהי האדם, לנפש חיה.
(בראשית, פרק ב)

אומנם הוא; האדם מייצג מהות אין-סופית ובלתי מוגבלת; רצונו
הבלתי מוגבל הוא האחראי לתכונה הזאת; רצונו הוא "נשמת החיים"
שנפחה בו השם יתברך, והיא אשר עשתה ממנו אדם בעל חופש בחירה
ורצון בלתי מוגבל... כל היקום עומד לרשותו; הוא יכול להגיע
לשחקים ולכל נקודה ביקום האין סופי; הגבול שלו אכן השמים...

האדם בעל "נשמת חיים", הינו ההפך הגמור של הבהמה בעלת "נפש
חיה". הוא חופשי והיא מוגבלת, הוא בלתי תלוי והיא מסמלת את
התלות המוחלטת; הוא יכול לשאוף עד לאין-סוף הבלתי מוגדר, והיא
תקועה בארבע אמות גבולותיה המוגדרות ביקום, עם קוד של סיום
מוכן מראש עבורה. היא סיפור שיש לו התחלה וסוף, ולאדם יש רק
סיפור התחלה, הוא יחליט איך ייכתב המשך הסיפור, והסיום יכול
לשכוח ממנו - אם רק יחליט למחוק את המילה המעיקה זו (סיום)
מהמילון שלו.

עם זאת, בא המתעד, והעמיד את האדם על טבע הדברים:

וייצר ה' אלקים את-האדם עפר מן-האדמה, באותו קו ייצור ממנו
נוצרה החיה והבהמה וכל עוף השמים... ואפילו באותו יום ותחת
אותה מטריה של רצון גולמי.  

ויפח באפיו, נשמת חיים, להבדיל אותו מהחיה ומהבהמה ומכל הרמש
הרומש על הארץ. אולם ההבדל הזה אינו פועל היוצא מנשמת החיים
שהשם יתברך נפח באפו, כי-אם מרצון האדם החופשי שניתנה לו
האפשרות להשתמש בו ולהפעילו. רצון האדם הוא אשר יקבע את ההבדל
בינו לבין החיה, בינו לבין עוף השמים, בינו לבין הבהמה, ובינו
לבין דגת הים.

במילים אחרות, וזוהי העובדה המצערת שנדרש השם יתברך להדגיש
אותה באמצעות הפסוק הזה: אם לא ישכיל האדם להשתמש ברצונו
החופשי כיאות, יימחק כל הבדל, מהותי או לא, בינו לבין כל חיה
בנמצא. הוא יהא מוגבל כמוה - בעל תלות מוחלטת בטבע ובכל הסובב
אותו. הוא יתקע בתוך ארבע אמותיו ביקום, וקוד של סיום מעיק
ומביך יירחף תמיד מעל ראשו וילווהו לכל מקום. הוא יהא סיפור
שיש לו התחלה וסוף.

ויהי האדם לנפש חיה - למרות ועל אף נשמת החיים שזה עתה נפח
באפו - כל עוד ולא השתמש עדיין ברצונו ועוד לא ניתב אותו
כיאות. האדם עוד לא הספיק, ברגע נפיחת הנשמה באפו, להשתמש
ברצונו ולהפעיל אותו, לכן הוא נותר בנתיים עם נפש חיה פעילה,
ונשמת החיים הנמצאת כבר באפו - תישאר רדומה בסטנד ביי, עד
שיואיל להפעילה ולשנות דרכה את הסטטוס שלו, מאדם בעל נפש חיה,
לאדם בעל נשמת חיים.

אנא קראו איתי שוב ובזהירות את הפסוק הזה:

וייצר ה' אלקים את-האדם, עפר מן-האדמה, ויפח באפיו, נשמת
חיים; ויהי האדם, לנפש חיה.


אמור מעתה: המונח "נפש חיה" הוא מונח מעיק ומכביד... הוא
מונח מביך. הוא מונח שמזכיר את "המועקה של סיום" - של החיה
המוגבלת שאין לאל ידה... שבאה אל העולם עם תאריך קבוע מראש
לסיום חייה. זהו מקור התחושה המעיקה שמלווה את האדם בכל תהליך
של הנאה טבעית. השם יתברך הוא אשר נטע בנו את התחושה המוזרה
הזאת על פניה, דווקא ברגעי ההנאה הטבעית. דווקא ברגעי השיא של
ההנאה הטבעית, אתה נתקף בתחושת מועקה פנימית בלתי מוסברת
המבשרת את תום תהליך ההנאה...

ברגע השיא זה, השם יתברך פונה אל האדם ואומר לו: אל תטעה לחשוב
וכאילו זוהי הנאה מהנאת החיים וזה רגע השיא שלה... היעוד שלך
ולמעשה - הוא להגיע אל ההנאה האמיתית הבלתי מוגבלת שאין לה סוף
וגבולות, וגם לחיים שאין להם סוף; אולם אתה נמצא עכשיו במסגרת
הנאה מאוד מוגבלת שיש לה התחלה וסוף, וגם חייך במסגרת הזו - הם
בעלי מאפיינים מוגדרים ומוגבלים עם סוף קבוע מראש. אתה בעל
"נפש חיה" מוגבלת - לא "נשמת חיים" בלתי סופית.

אתה יכול לחיות בגן-עדן ולהנות מפרותיו עד אין-סוף; חיי נצח!
זוהי ההנאה הטבעית האמיתית שעליך לחתור אליה, ואני, אומר השם
יתברך לאדם, לא אלאה מלהזכיר לך את זאת, בכל מקום כל זמן כל
תקופה ובכל הזדמנות, עליך לחתור אל ההנאה הטבעית האמיתית
הנצחית והבלתי מוגבלת, ולהפעיל כבר את רצונך האנושי ונשמת
החיים שנפחתי באפך. אולם, כל עוד ולא תחתור אל עבר ייעודך
האמיתי, אל עבר ההנאה האמיתית, אמשיך בתורי להזכיר לך דרך
המועקה הזו שהינך חש בה כרגע: תחושה זו מסמלת אכן את המועקה של
הסיום, את סיום הדרך, את נפש החיה "הפעילה" בתוכך על כל
מרכיביה ורובדיה, במקום נשמת החיים הבלתי פעילה הממתינה לסיום
שכפתה עליה צרתה "נפש חיה" - ואין לאל ידה. נשמת החיים האחראית
על הפעלת הרצון הבלתי מוגבל במחוז האין-סופי בזמן האין-סופי,
ממתינה לסיומה המוגבל והמביש והסופי; אם תרצה - זה תמצית
האבסורד האנושי.  

תחושת "מועקה של סיום" הנצמדת כטפיל לכל הנאה אנושית, הינה
האזהרה מפני הסיום, שבוא יבוא על כל "נפש חיה" היכן שנמצאת,
ובכל מקום היא פועלת. כך תיעד המתעד את האזהרה הזאת:

יח ויאמר ה' אלקים, לא-טוב היות האדם לבדו; אעשה-לו עזר,
כנגדו.  יט ויצר ה' אלקים מן-האדמה, כל-חית השדה ואת כל-עוף
השמים, ויבא אל-האדם, לראות מה-יקרא-לו; וכל אשר יקרא-לו האדם
נפש חיה, הוא שמו.  כ ויקרא האדם שמות, לכל-הבהמה ולעוף השמים
ולכל חית השדה; ולאדם, לא-מצא עזר כנגדו.
(בראשית, פרק ב)

לאחר שברא השם יתברך את האדם בתוך גן של מידע אין-סופי עם חיים
אין-סופיים עם אפשרות להנאה קוסמית אין-סופית...

לאחר שתיעד את שבע השיעורים, דרכם לימד את האדם והדריכו איך
להפעיל את רצונו ואיך להשתמש בכלי הבלתי-מוגבל זה - הלכה
למעשה...

לאחר שהראה לו מה הן האפשרויות העומדות לרשותו, ומה הן הפעולות
שיכול להפיק מרצונו ועד לאן הוא יכול להגיע איתן...

לאחר שהזהירו אודות ההגבלה העצמית ומשמעות הגבלה מטופשת
שכזו...

לאחר שהבהיר לו את הנגזר מפעולה תמוהה של הגבלה עצמית, ובאופן
שלא משתמע לשני פנים: מות תמות! אם תגביל את עצמך בעצמך -
תגביל את החיים האין-סופיים שלך ותהפכם לסופיים; במו ידיך,
מתוך החלטתך אתה...

לאחר כל זאת; ולמרות כל זאת... ויאמר ה' אלקים, לא-טוב היות
האדם לבדו:
האדם יכול להגיע למצב בו ישכח את עצם מהותו
האין-סופית על כל הנגזר ממנה, מחיים אין-סופיים, אפשרויות בלתי
מוגבלות, הנאה בלתי מוגבלת ואין-סופית... הוא פשוט עלול להיקלע
למצב תמהוני שכזה, בו יעמוד חסר אונים ואין לאל ידו... כי אין
מי שיזכיר לו את עצם מהותו האמיתית האין-סופית...  ומצב מעין
זה, קבע השם יתברך, הוא לא-טוב; לא-טוב היות האדם לבדו - ללא
שום עזרה או כלי-עזר שיעמדו לרשות האדם ברגע תמהוני שכזה - על
אף שהביאו הוא על עצמו...

אעשה-לו עזר כנגדו. לא אתן לו להיות לבד ברגע מצוקה שכזה -
בו האין-אונות שלו מגיעה לשיאה... לא אתן לו להמשיך ולחשוב
שהוא בא לעולם כשחקן בסיפור אומלל שיש לו התחלה וסוף; לא אתן
לו להמשיך ולחשוב שהוא בא לעולם בשביל למות; לא אתן לו להמשיך
ולהתרגל לנפש-חיה המוגבלת שנצמדה לו זה מכבר, וכאילו היא שייכת
אליו מטבעה, והוא שייך אליה מטבעו... לא אתן לו להשלים עם
מציאות בלתי טבעית שכזו; אעשה-לו עזר כנגדו.

אעשה-לו עזר כנגדו: אזכיר לו למי שייכת נפש-חיה, למי היא
נועדה ומי הם בעליה המקוריים. אניח לו את העובדה הזאת לנגד
עיניו, ואזכיר לו אותה בכל הזדמנות . אזכיר לו באותה ההזדמנות
את עובדת קיום "נשמת-חיים" שנפחתי באפו והשייכת לו מטבעה; אולי
יבחין בה סוף סוף, אולי יפעיל אותה.

אצרוב במוחו עובדה זו: נפש-חיה המוגבלת והסופנית המתארחת
בקירבו - אינה שייכת לו במקור - היא עושה אצלו כאורחת לא
יותר... נשמת החיים היא היא בת-הבית שלו; היא השייכת לו מטבעה
במקור.  

וכן עשה: ויצר ה' אלקים מן-האדמה כל-חית השדה ואת כל-עוף
השמים, ויבא אל-האדם.


ומספר רגעים לפני כן, הראה לאדם את מקור מחצבתו ותיעד זאת
באומרו:  וייצר ה' אלקים את-האדם, עפר מן-האדמה, (בראשית,
פרק ב, פסוק ז) -  ללמדו ולצרוב בתודעתו את זאת: שניכם, גם אתה
גם החיה, באתם מן האדמה; אם תרצה להתמקד רק בפן הזה - אין כל
הבדל בינכם, על כל הנלווה והנגזר מזאת; על כל ההגבלות
והמוגבלות הנלווים לזאת. זוהי עובדה מוגמרת; ואני מניח את
העובדה הזו בתלת מימדיה בפניך וברגע זה: ויצר ה' אלקים
מן-האדמה כל-חית השדה ואת כל-עוף השמים, ויבא אל-האדם.


אולם, אם תרצה להתמקד בפן אחר, זכות ההתמקדות פתוחה בפניך - לא
פחות מזכות הבחירה הפתוחה והבלתי מוגבלת...

הפן האחר ישנו! קיים הוא ורחב... ברור הוא כשמש וכאור; בולט
הוא לכל עין; גדול הוא ורחב; גלוי הוא - לא נסתר; קיים הבדל
מהותי בינך לבין חית השדה ובין כל עוף השמים וההבדל הזה הינו
ממשי - לא סמלי; הפן הזה מייצג את ההבדל התכליתי בין קיומך
האין-סופי לבין קיום החיה הסופי והמוחלט; בין גדרותיך
האין-סופיים והבחירה החופשית הנגזרת מזו לבין התלות המוחלטת
הנתונה לה החיה; בין ההנאה המוגבלת שיונקת אותה החיה מתכונת
החיים שהוקצו לה, לבין ההנאה הבלתי מוגבלת שגדרותיה וגבולותיה
תלויים אך ברצונך האישי.

הבה נעשה את הניסוי הזה... הבה נראה אם ישכיל האדם לנצל את
הניסוי הזה... הבה נביא את החיה כהיא זו אל האדם - לראות אם
יבחין בפן האחר המייצג את ההבדל הגדול בינו לבינה; הבה נראה מה
יקרא האדם לפן האחר הזה - אם וכאשר יבחין בו...

הבה לראות מה-יקרא-לו...; האם יבחין בו - אם בכלל? האם ישכיל
להצביע על הפן המבדיל ולהפיק ממנו את הלקח המתאים? האם ישכיל
לקרוא לפן המבדיל והמהותי זה בשמו?

ומהו שמו?

וכל אשר יקרא-לו האדם נפש חיה, הוא שמו: כל הבדל אשר
יבחין בו האדם ויזההו עם מונח "נפש חיה" השייך כל-כולו לחיה
לבהמה ולעוף השמים, המסמלים את המהות התלותית המוגבלת ובעלת
תוחלת החיים הקבועה מראש - הוא שמו; או אז ניתן לקבוע שקלע
האדם למטרה, הבחין בהבדל והפנים את הלקח...

זיהוי המסר הטמוע ב"נפש חיה" - נועד למעשה בשבילי, אני
המעיין ברגע זה בפסוק הזה וחותר להבנת המקרא. במסר הזה סיפר לי
המתעד את השם הנכון של ההבדל המהותי בין החיה לאדם: "נפש
חיה"
, המסמלת את התלות המוחלטת של החיה, את מיגבלותיה ואת
תוחלת חייה הסופיים. ואכן, בלעדי המסר הספציפי הזה - לא היה
ניתן לפענח את קוד הקטע הזה, לא את יעודו ולא את מהותו... אולם
עולה כאן שאלה עקרונית מאליה: ומדוע סיפר לי, למעיין, את
התשובה הנכונה ואת סוד ההבדל הנכון המתגלם בשם "נפש חיה" - ולא
סיפר זאת ישירות לנבחן עצמו - היינו לאדם הראשון?! הרי הוא
זקוק לתשובה הרבה יותר ממני... מדוע "ציפה" שהאדם יגיע לתשובה
בעצמו?!

הוא אשר תמהתי ושאלתי את עצמי לפני מספר עמודים... מדוע לא נתן
לי להציץ ולקרוא את הטקסט שלו - כולל פענוח הטקסט הזה שלפנינו
- לפני שהיגעתי אל הנתונים בכוחות עצמי...

וגם לתשובה היגעתי בכוחות עצמי: כללי חוק "ההתאמה הסימטרית" -
מחייבים הם ונוקשים.

הרצון האנושי הוא אשר יקבע את ערכי "פיסת המידע" הנקטפת מהמסה
האין-סופית; ונתח הקיבולת השיכלית הנדרש - יותאם לקליטת
פיסת-מידע זו ועיבודה, מכוח הסימטריה הנגזרת מהחוק הזה.


הסיפא של החוק הזה אומרת בבירור: על המוח האנושי מוטלת המשימה
להתמודד עם כל שרשרת של מידע, והקיבולת השיכלית הנדרשת לקליטת
המידע ועיבודו - תידרש ותותאם בפועל, מכוח הסימטריה הנגזרת
מהחוק.
קובע כללי המשחק גם כאן התעקש איפוא - ללכת לפי כללי החוק
ולקיים אותו כלשונו וכהלכתו.
זאת ועוד: גם לאדם הראשון היה עסק עם שחקן טוב ועקשן.

וזאת וגם זאת: ב-מקרה שלי השתיל לי את "האזהרה", אם זכורה לכם,
במרחב המילה ומחבי (ומח בי!) - בתקווה שאשים ליבי אליה ותשמש
אותי לעת מצוא... ולאדם הראשון הביא עד אליו את האזהרה נפש
חיה
בכבודה ובעצמה ובכל צורותיה - בתקווה שישים ליבו אליה
ושתשמשו לעת מצוא...

ובכל זאת... ויקרא האדם שמות, לכל-הבהמה ולעוף השמים, ולכל
חית השדה
; - לחמור קרא חמור לשור קרא שור ולבעלת הצוואר הארוך
קרא ג'יראפה - ולא הבחין בשום "נפש חיה" בשום הבדל! הוא ראה
לנגד עיניו את כל החיות בעלות הנפש החיה, בחן אותן, קרא להן
שמות, אך לא הבחין בשום הבדל... לא פיענח את האזהרה "שהובאה"
עד אליו ולא הבחין במסר...

רק נשאר עם מועקה תמוהה ובלתי מוסברת - כל אימת שחלק עם עצמו
רגע מהנה...

אזהרת "נפש חיה" המייצגת את "מועקת הסיום" - נותרה איפוא
יתומה, ללא כתובת ללא נמען וללא קורא. אילו רק הבחין אבינו
הראשון באזהרה... אילו השכיל לפענח דרכה את מועקתו... אולי כל
נתיבי המסלול האנושי היו משתנים עד ימינו זה.

ולאדם, לא-מצא עזר כנגדו. הניסוי נכשל; המכתב איבד את נמענו.
יש לנסח מכתב אחר.

[כאן מתחילה פירצת המזבח; הסבר בהמשך...]

כעבור מספר מאות השנים, יבוא נוח לפענח את האזהרה ולהבחין
במסר... קצת מאוחר; אך אף פעם לא מאוחר - כמו שאומרים
בדורינו...

יג ויהי באחת ושש-מאות שנה, בראשון באחד לחדש, חרבו המים מעל
הארץ; ויסר נח את-מכסה התבה, וירא והנה חרבו פני האדמה. יד
ובחדש, השני, בשבעה ועשרים יום לחדש - יבשה הארץ. טו וידבר
אלקים אל-נח לאמר. טז צא מן-התבה - אתה, ואשתך ובניך ונשי-בניך
אתך. יז כל-החיה אשר-אתך מכל-בשר, בעוף ובבהמה ובכל-הרמש הרמש
על-הארץ - הוצא אתך; ושרצו בארץ, ופרו ורבו על-הארץ. יח
ויצא-נח; ובניו ואשתו ונשי-בניו, אתו. יט כל-החיה, כל-הרמש
וכל-העוף, כל רומש על-הארץ - למשפחתיהם, יצאו מן-התבה.

כ ויבן נח מזבח לה'; ויקח מכל הבהמה הטהרה, ומכל העוף הטהור,
ויעל עולות במזבח. כא וירח ה' את-ריח הניחח, ויאמר ה' אל-לבו
לא-אסף לקלל עוד את-האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע
מנעריו; ולא-אסף עוד להכות את-כל-חי, כאשר עשיתי. כב עד כל-ימי
הארץ: זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף, ויום ולילה - לא ישבתו.

(בראשית, ח)

פיצלתי את הקטע שלעיל לשני חלקים, כי בחלק השני נמצא פענוח
המסר - המתבטא במזבח שבנה נוח, וביקשתי להביא את הרקע לבניית
המזבח...
אנו עתידים להתקל בפרשת נוח על גב המאמר הזה בעתיד הרחוק,
ולמעשה הבחנתי בפענוח המסר ע"י נוח - באה במפתיע לאחר שהיגעתי
רחוק עם המאמר ונתקלתי בדרך בתיבת נוח... שם הבחנתי במזבח -
מונח עליו המסר שלא נקלט ע"י אדם הראשון... או אז החלטתי לחזור
אחורה ולפרוץ כאן את הפרצה הזאת לכבוד נוח ומזבחו.

אל המזבח...

אני חייב לעמוד על מספר מונחים חדשים ובלתי שגרתיים - לפני
שאני מגיע אל תכונת המזבח... מונחים אלו, ואני מזהיר אותכם,
יהפכו לנו עולמות ומושגים שכבר שגורים היו בפינו ובמוחינו
דורות רבים מנשוא... מי לא שמע על מבול נוח? מי לא הכיר את
תיבת נוח? מי לא יודע מה זו בהמה טהורה וטמאה?

אתחיל דווקא בבהמה הטהורה, ובמונח "טהור": אנו מכירים את המונח
הזה משדה הקרב: הציר הזה כבר טוהר; טהור - ממוקשים, ממחבלים,
מהאוייב, מתחנות מודיעיניות... לא נשאר אויב אחד לאורך כל הקו,
קו התפר טוהר, אפשר כבר להסתובב על הציר הזה באופן חופשי: הציר
פתוח; הקו פתוח; השדה פתוח; המחנה פתוח... טהור - יש אור
ירוק.

גם בתורה נתקלנו במונח הזה, בנושא המצורע: כאשר המצורע נרפה
מכל פצעיו, הוא מורשה לחזור אל המחנה ואל חייו הרגילים בתוך
החברה; או אז הכהן שנבדק על ידו מאשר: אין עליך כבר שום פצע,
אתה טהור; מותר לך לחזור אל ביתך, יש לך אור ירוק...

ומנגד, אור אדום הוא לטמא... בית טמא הוא בית שיש בו נגע צרעת,
הוא יהיה בהסגר עד שיטהר - אסור להכנס אליו; יש גם בגד עם נגע
צרעת ואסור ללבוש אותו; אישה נידה היא טמאה - אסור להתקרב
אליה, אור אדמדם! היא ובעלה ימתינו 12 יום עד לאור הירוק... עד
שתהא טהורה.

ובמקביל, יש בהמות וחיות ועופות טהורים הכשרים לאכילה, וחיות
ועופות טמאים ובלתי כשרים לנו; סימני אלה ואלה הוצגו בפירוט
בויקרא יא ודברים יד; אולם הפעם הראשונה שנתקלנו במונח "טהור"
היתה בפרשת נוח:

ב מכל הבהמה הטהורה, תקח-לך שבעה שבעה - איש ואשתו; ומן-הבהמה
אשר לא טהרה הוא, שנים - איש ואשתו.
(בראשית, ז)

בהמה "טהורה" היא הבהמה שניתן לאכול אותה, היינו שניתן להרוג
אותה למטרת האכילה; במילים אחרות, אני, האדם, קובע את הרגע
והזמן בו תסיים נפש חיה זו את חייה, ולמעשה, ההנאה המוגבלת
שיונקת אותה החיה מתכונת החיים שהוקצו לה - נתונה להחלטתי
הבלעדית.

מכאן, הבהמה שעומדת לרשותי מרגע שנולדה - היא הבהמה שהחלטתי
שהיא מתאימה לאכילה עבורי, ולכן אני קובע את הגדרת החיים שלה.
כלומר, אינני רואה את עצמי, בתור אדם חושב, הורג כל בהמה, גם
זו שאין לי עניין באכילתה - רק בשביל השעשוע; כפי שאינני רואה
את עצמי זורק לים שטר של מאה דולר שמצאתי בפינה ושאינני זקוק
לו; וזאת מתוך שתי סיבות עיקריות:

1- האדם הוא חושב; וכזה איננו עושה דברים שאין להם גיבוי
תכליתי...

2- עצם קיום שטר המאה דולר - מעיד על תכלית כלשהי... כלומר
צריך להיות לשטר הזה שימוש; ואם לי אין בו שימוש - אין הדבר
אומר שמישהו אחר לא ימצא בו שימוש, ישיר או עקיף...

וגם לבהמה שלא נועדה לאכילה - יש סיבה לקיומה... סיבה כלשהי
שלא בהכרח אני מזהה..., מכאן, השטח המחייב הזה של האדם החושב -
טוהר לגבי כל הבהמות שיש לו עניין באכילתם, והותקן על כל אחת
מהן מיום שנולדה - אור ירוק... היא טהורה, האדם יכול להגביל
אותה ולסיים את חייה בכל רגע שיצטרך לה.

לא כן לגבי הבהמות שאין לו עניין באכילתן, הן טמאות - היינו עם
אור אדום; אין לאדם רשות להגביל אותן ולא לקבוע את מנת החיים
שהוקצו להן, כי בהכרח הן, היינו חייהן, תלויות בתכלית אחרת
כלשהי, והגבלת חייהן תיקבע בהתאם לתכלית הזו.

הביטוי של טהור וטמא איפוא, נועד למעשה עבור האדם - לא עבור
החיה: האור ירוק הוא בשבילי לגבי החיה המסויימת הזאת... המרחב
האנושי שלי טוהר מכל עכבה; אני יכול לקבוע את הגדרת החיים שלה.
וממתי האישור הזה בתוקף? ממתי הבהמה הזאת טהורה בשבילי?

מרגע שנולדה. מאותו רגע, המרחב שלי כאדם חושב - טוהר לגבי החיה
הזו, ואני יכול לחרוש בו בחופשיות.

כך אני רואה את התמונה הזו באופן כללי - אנסה לתארה בלשון
ציורית...

השם יתברך אסף את כל החיות והבהמות והעופות והשרצים והדגים...
כל אשר בו נפש חיה - לפינה אחת, הזמין את האדם ועמד איתו בפינה
ממול: הינה לך כל החיות והעופות והבהמות אשר בראתי בעולם,
וכולם כאחד הם בעלי נפש-חיה, היינו בעלי תלות מוחלטת וקיום
סופי ומוגבל; ההנאה שלהם מתכלית החיים תוגבל ותוגדר, בהתאם
לטבע התכונה התלויים בה ושנולדו עבורה; ברם אני מסמן בזאת את
כל החיות הטובות לך לאכילה, וזו תהיה בעצם התכלית, שקבוצה זו
תהיה תלויה בה מעכשיו: "אכילה לאדם"; אשר על כן, תכונת החיים
שהוקצתה עבור החיות הללו - תוגבל ותוגדר מעכשיו על ידך; הם
טהורים מעכשיו בשבילך.

ובמקביל, תכלית החיים התלויות בה כל שאר החיות - אינה תלויה בך
כי-אם בגורם אחר ביקום הגדול אשר בראתי, ולכן אני מסמן את כל
יתר החיות ממול - כטמאות עבורך מעכשיו; האור אדום עבורך להגדרת
תכונת חייהם; או במילים אחרות, ההנאה המוגבלת שיונקת אותה החיה
מתכונת החיים שהוקצו עבורה - תוגדר במקרה שלהם ע"י גורם אחר
ולא על ידך; הן טמאות עבורך.        

מכאן אני מגיע למסקנה הזאת: כל החיות והבהמות והעופות כאחד,
בין הטהורים בין הטמאים, הן בעלי נפש-חיה מוגדרת ומוגבלת, שאת
הגדרתן והגבלתן יונקים מעצם תכלית החיים שסומנה מראש עבורם.
וגם נוח הגיע בדרכו שלו אל המסקנה הזו, לאחר שקיבל מהשם יתברך
תזכורת נוספת שניה למסר - שאדם הראשון פיספס...

להזכירכם...

נוסח המסר לאדם הראשון היה בנושא ההנאה הטבעית...: ויאמר ה'
אלקים, לא-טוב היות האדם לבדו...
(בראשית, ב)

נוסח התזכורת השניה של נוח:

ב מכל הבהמה הטהורה, תקח-לך שבעה שבעה - איש ואשתו; ומן-הבהמה
אשר לא טהרה הוא, שנים - איש ואשתו.
(בראשית, ז)

עקב תזכורת זו, נוח הגיע למסקנה שאת תולדותיה שרדנו לעיל...
וזה נוסח המסקנה:

כל החיות והבהמות והעופות כאחד, בין הטהורים ובין הטמאים, הן
בעלי נפש חיה מוגדרת ומוגבלת, שאת הגדרתן והגבלתן יונקים מעצם
תכלית החיים שסומנה מראש עבורם.


מהמסקנה הזו ניתן להבין, כי נוח קיבל את המסר של השם יתברך
במלואו; הבין אותו והפנים אותו... ואת אישרורו למסר הזה - עשה
בדרך יחודית משלו... דרך, שיעתיקו אותה בני ישראל, לאורך כל
הדורות...

כ ויבן נח מזבח, לה'; ויקח מכל הבהמה הטהרה, ומכל העוף הטהור,
ויעל עלת במזבח.
(בראשית, ח) - תרגום מילולי:

ויאמר נוח אל השם יתברך: כן הפנמתי והבנתי את המסר שלך: אני
זוכר מי אני ומה טבעי. אני זוכר את נשמת החיים שנפחת באפי ואת
מהותי האין-סופית הנגזרת ממנה. אני מזהה את ההבדל בין החיה
המוגבלת בעלת "הנפש חיה" לבין האדם הבלתי מוגבל בעל "נשמת
החיים". אני מזהה את ההבדל בין החיה בעלת הקיום הסופי והתלות
המוחלטת הנגזרת מהתכלית שהוגדרה עבורה מראש, לבין האדם בעל
הקיום האין-סופי שהגדרתו  נגזרת מהתכונה הזו. אני מזהה את
תכונת הבחירה החופשית שלי; ומנגד, מזהה אני את מוגבלותה ותלותה
של החיה בתכונת הבחירה החופשית של האדם. לראיה על כל זאת, הינה
החיה הטהורה הזו העומדת לפנינו כאן, אשר תכונת החיים שהוקצו
עבורה, סומנה מראש ומיום היוולדה כטהורה עבור האדם, היינו
כתלותית בבחירת האדם.

ויעל עולות במזבח - ויעל נוח: מלשון עלייה בדרגה; הוא סימן
בזאת כי הוא מודע לסטטוס שלו הנוכחי - שבניגוד לנפש חיה, הוא,
בעל נשמת חיים; זהו אקט העליה בדרגה; היינו הוא עולה דרך העולה
(הבהמה) הזו שעל המזבח אל המדרגה הרמה שלו כאדם בעל נשמה; או
בלשון אחרת - בעל אפשרויות אין-סוף. הבהמה נקראת עולה - כי
האדם עולה דרכה אל המדרגה שלו; היא משמשת ברגע זה עבורו מדרגה
/ עולה... היא מסייגת עבור האדם את הסטטוס שלו, את ההגדרה
האמיתית שלו - המנוגדת בתכלית הניגוד להגדרתה שלה.

קיים הביטוי התנכי "נאחז בקרנות המזבח" הנמצא בשימוש עד היום,
ולאור ההסבר לעיל - ניתן כבר להבין את הביטוי הזה לאשורו:
"סטטוס" מסמל את מיקומו של האדם במבנה מסויים, כמו במבנה חברתי
- או אז נקרא "סטטוס החברתי": מיקומו של האדם במבנה החברתי...

המזבח, מאידך, נועד לתעד את עליית האדם אל הסטטוס האמיתי
שלו... זהו סיפורו של נתון משתנה בסטטוס, ועל המזבח מספרים את
הסיפור הטוב דווקא, של השינוי האופטימלי בסטטוס, מהנמוך אל
הגבוה...

ידידנו אם כן נאחז בקרנות המזבח: ישנה עדה שלימה שרצה אחריו
ומבקשת לתפוס אותו ולהורידו מיד מהסטטוס שלו, אך הוא נאחז
בקרנות המזבח... הוא מתעקש על הסטטוס הרם שלו... הוא מעל לכל -
אדם בעל סטטוס של אדם... בעל נשמת חיים בלתי מוגבלים - לא של
חיה... לכן לא ניתן לכאורה לקחת אדם מהמזבח אל הגרדום... לכן
יואב בן-צרויה הרמטכ"ל הבלתי מרוסן של דוד - נאחז בקרנות המזבח
כאשר שלח שלמה המלך אחריו להביאו לדין... (מלכים א' פרק ב) -
מכאן שלמה המלך הבין לאשורו את מסר המזבח, שאותו העביר נוח
לדורי דורות, ואותו המסר הזה הגיע עד יואב בן-צרויה, אולם רק
באופן חלקי, כי יואב לא הבין את המסר עד תום... הפרק להלן
במלכים א' יספר את הסיפור:

כח והשמעה באה עד-יואב, כי יואב נטה אחרי אדניה, ואחרי אבשלום
לא נטה; וינס יואב אל-אהל ה', ויחזק בקרנות המזבח.  כט ויגד
למלך שלמה, כי נס יואב אל-אהל ה', והנה אצל המזבח; וישלח שלמה
את-בניהו בן-יהוידע, לאמר - לך פגע-בו.  ל ויבא בניהו אל-אהל
ה', ויאמר אליו כה-אמר המלך צא, ויאמר לא, כי פה אמות; וישב
בניהו את-המלך דבר לאמר, כה-דבר יואב וכה ענני.  לא ויאמר לו
המלך, עשה כאשר דבר, ופגע-בו, וקברתו; והסירת דמי חנם, אשר שפך
יואב, מעלי, ומעל בית אבי.  לב והשיב ה' את-דמו על-ראשו, אשר
פגע בשני-אנשים צדקים וטבים ממנו ויהרגם בחרב - ואבי דוד, לא
ידע:  את-אבנר בן-נר שר-צבא ישראל, ואת-עמשא בן-יתר שר-צבא
יהודה.  לג ושבו דמיהם בראש יואב, ובראש זרעו לעלם; ולדוד
ולזרעו ולביתו ולכסאו יהיה שלום, עד-עולם - מעם ה'.  לד ויעל
בניהו בן-יהוידע, ויפגע-בו וימתהו; ויקבר בביתו במדבר.
(מלכים
א' פרק ב)

המסר הוא, שהאדם אמור להיות בלתי מוגבל; אמור להיות בעל נשמת
חיים... חיים ללא הגבלה וללא סוף... בגן-עדן אין-סופי; זאת, אם
הוא ישים לב לתכליתו זו ויוציא שימת-לב זו מהכוח אל הפועל...
והמזבח הוא מקום מפגש סמלי שניתן לשנן דרכו את הממצאים האלה,
ולהגיד בקול רם וברור - לעצמך בפני השם יתברך: הינה אני כאן,
אני אדם בעל נשמת חיים... אני מבין את ההבדל העקרוני ביני לבין
החיה; איני כמוה: היא מוגבלת ואני לא; לה אין חופש בחירה ולי
כן; היא תלויה בי ולי אין תלות בשום גורם מלבד רצוני החופשי...
הינני כאן בשלמותי השיכלית והקיומית... הינני כאן להגיד ולשנן
כי היגעתי בכוחות עצמי לממצאים האלה והינני אדם חופשי בעל נשמת
חיים בלתי מוגבלת ובלתי תלויה. אני אדם; עליתי אל הרמה האנושית
הזו. עמידתי על המזבח הזה, מסמלת את מעמדי זה שאני מכריז עליו;
כלומר עברתי כברת דרך ארוכה עד שהיגעתי אל המזבח... עד שהיגעתי
אל הממצאים האלה; עד שהיגעתי אל ההכרה הזו... עיבדתי הרבה מאוד
נתונים עד שהיגעתי אל המידע הגולמי הזה: אני אדם בעל נשמת
חיים... עמידתי היציבה כאן על המזבח הזה מסמלת את הדרך הארוכה
שעברתי עד שהיגעתי אל התחנה המיוחלת... עד שהיגעתי אל הרמה
האנושית הדגולה זו...

בעוד יואב בן-צרויה וכל אוחזי קרנות המזבח - קלטו במשובש את
המסר הזה: יש מי שקלט, כי העמידה על המזבח מסמלת את התחלת הדרך
אל עבר התחנה המיוחלת... ואין זה כך.

הנמוכים ברמתם שיבשו עוד יותר את המסר, וקלטו את המזבח כחותמת
בעלמא לאדמיות האדם - היינו לכל מי שטרח להגיע אל המזבח; והחל
מאותו רגע - הרי הוא אדם בעל נשמת חיים בלתי מוגבלת וחיים בלתי
פוסקים... אפשר "להתפעל" מכסילות האנשים האלה - ויואב בן-צרויה
בתוכם. כסילות זו חילחלה כמעט אל רוב שורות העם בזמן מלכות
שלמה, עד שהגיעה אל יואב ואף אל שליח המלך בניהו בן-יהוידע,
שהחזיר אל שליחו דבר לאמר: וישב בניהו את-המלך דבר לאמר,
כה-דבר יואב וכה ענני...
- אני בדילמה, מה אעשה!

השיבוש בקליטת המסר לא הגיע עד כיסא המלך שלמה... הוא תיקן את
שליחו ותיקן את השיבוש שתקף גם אותו: ויאמר לו המלך, עשה כאשר
דבר, ופגע-בו וקברתו
- אין כאן דילמה; אפשר לקחת אותו לדין
אפילו מעל המזבח, כי המזבח אינו להעניק נשמת חיים לכל מאן דבעי
ולכל מי שטרח עד אליו, ואף לא למי שהקריב עליו עולות ושלמים...
המזבח הינו תחנת מנוחה אליו מגיע הלוחם לאחר דרך ארוכה... אל
המזבח באים אנשים שהגיעו עד לרמת האדם.

וגם המתעד בעצמו ביקש לחסן אותנו מפני שיבושי-קליטה (אנטנות
בלתי תקינות) שעלולים לתקוף אותנו ולפגוע בנו בעתיד...

יד וכי-יזד איש על-רעהו להרגו בערמה - מעם מזבחי תקחנו למות.
(שמות, כא)

תעשיית האנטנות הבלתי תקינות פרחה והתפתחה במשך הדורות, עד
שהמסר של המזבח נשכח כליל. אפילו לשיבוש של יואב בן-צרויה
ייחלנו... אפילו האנטנה של יואב בן-צרויה אזלה מהשוק. מה שנותר
בידינו זה מזבח וזבחים ועולות ושלמים, בתוספת לתהייה אנושית
כנה: מדוע כל הטקסים והפולחנים האלה? האם השם יתברך זקוק
לפולחן כזה או אחר? האם השם יתברך צריך את השה המסכן הזה בשביל
לזכור אותנו ולכפר על חטאינו? או כמו שקראתי פעם אודות תכלית
המזבח בעט חילוני כנה וישיר: - זה מנגל וברביקיו... פשוט עשו
על האש.

המידע הזה מושך אותי ישירות אל עקידת יצחק והניסיון של אברהם
אבינו... השם יתברך ציווה את אברהם להעלות לו את יצחק בנו על
המזבח בהר המוריה. מה משמעות הניסיון הזה לאור המונחים החדשים
הנמצאים כבר בכיסנו?

אני עומד לעבור איתכם על פרשת העקדה במלואה, וכבר כתבתי מאמר
ארוך אודות הפרשה הזאת והבאתיו לעיל במלואו כאסמכתא להבארת
המונח "אלוקים" והשימוש בו... על השורה האחרונה של המאמר ההוא,
כתבתי את המסקנה הזאת: "ניסיון" הוא כאשר אתה עומד בפני שתי
אפשרויות - לא בפני אפשרות אחת; אך לא רק זו; שתי האפשרויות
הללו, חייבות להיות כשרות למהדרין עבורך, כך שביכולתך לבחור
בכל אחת מהן ללא חשש שביעית: באפשרות הכשרה והקלה, או באפשרות
הכשרה השניה - הקשה... וגם בפני אברהם אבינו עמדו שתי
האפשרויות הכשרות: לספר לשרה אישתו ולהנות מהספק שמא תעצור
בעדו - והוא יהיה חייב לשמוע לה בהוראה מפורשת של השם יתברך:
כל אשר תאמר אליך שרה, שמע בקולה... , או לא לספר לאישתו
וללכת על הציווי הישיר... אברהם אבינו בחר כאמור באפשרות השניה
והקשה, וזהו הניסיון שעמד בו.

מכאן ניסחתי את התובנה הזו:

זו היא דרכו של השם יתברך כאשר מעמיד אותך לנסיון: הוא מקדים
וסולל לך דרך תקנית ונקודת יציאה חוקית וכשרה, ורק אז הוא
מעמיד אותך לנסיון.

המסקנה הזו, לציין, תיוותר על כנה - גם כאשר נעבור שוב על פרשת
העקידה, לאור המידע החדש שבידינו אודות המונחים "עולה"
ומזבח... אולם הייתי רוצה לעמוד על עוד נקודה, לפני ההתחלה
בפרוייקט האדיר והמרתק של פרשת ניסיון אברהם אבינו. הייתי רוצה
להזכיר לכם שוב, כי את השורות האלה אני כותב - לא לפי סדרן
התקין... כל הפרשה של נוח והנגזר ממנה - נתקלתי בה לאחר שכבר
כתבתי כמאה עמודים קדימה... או אז הבחנתי במונח "הבהמות
הטהורות" אשר העלה נוח על המזבח ברגע יציאתו מהתיבה, והקשר
שלהן למסר שחמק מידי אדם הראשון... ברגע הבחנתי זו, חזרתי לכאן
אל פרק "נושא ההנאה הטבעית" היכן עמדתי על המסר הזה, פרצתי בו
פרצה והחדרתי דרכה את הבחנתי החדשה אודות המזבח והעולות... כך
גם חזרתי אל אברהם אבינו ונסיונו... אולם, במאה העמודים שכבר
נכתבו, קראו הרבה דברים... ההתקדמות במונחים ובמושגים היא כה
זריזה עד כדי שקשה להדביק אותה למי שנמצא כאן בעמוד הנוכחי...
המונח החדש שנתקלתי בו אודות המזבח והעולות הוא רק דוגמה אחת
מרבות... ועוד באותה הפרשה של נוח - נתקלתי במספר מונחים חדשים
שייראו ממבט ראשון כחייזרים מגלקסיה דמיונית כה רחוקה
מאיתנו... והמרחק בסך הכל הוא מאה עמודים... ואני אתן לכם
דוגמה קטנה על החשבון - קחו אותה כפרסומת לקידום המאמר...

הדקו חגורות: לא היה שום מבול ושום גשמים... וגם תיבה לנוח -
לא היתה... התיבה, היא המסגרת שהתבקש נוח לבנות לו ולמשפתו
מאימת המבול; והמבול הוא המידע האדיר אך הבלתי מסודר - שדור
נוח צלל בו וטבע...  תיבה איפוא היא מסגרת; ומבול הוא מידע
בלתי מרוסן... והמידות של התיבה - מרתק לעמוד עליהן; כל מספר
מספר... תחזיקו מעמד - רק מאה עמודים...

אני מבקש להכריז שוב על הידוק חגורות, וגם אתה שם על יד החלון
- אל תעשה את עצמך לא שומע; הדק את החגורה ואל תשחק אותה
אבוענתר: מנת המשכל של הדורות הולכת ומתמעטת... במילים אחרות,
לא ניתן אף לשער את רמת האינטלגנציה של אדם הראשון... פשוט אין
לנו את ארגז הכלים לעשות זאת; אנחנו כה נחותים לעומת קודמינו -
לכל מי שקדם אותנו; למסקנה הנוקבת הזו אגיע בהמשך, כאשר אפגוש
את שיחת הוועידה בין השם יתברך לבין אדם וחוה, בפרק השלישי של
בראשית שידבר על חטא אדם הראשון. אנו עתידים לפגוש רמת חשיבה
שאינה נהירה לנו - בלשון המעטה... היה לי קשה לרדת אל דקויות
טיעוניהם, ופשוט המצאתי טריק אישי בשביל לעמוד על פרטי השיחה
ולהבין את דקויותיה: לשים את סליל השיחה בטיפ ולהאיט אותו...

איננו יכולים, בנוסף, להדביק את מהירות חשיבתם, אנו מאבדים
בגלל זה את המעקב אחר הסתעפות השיחה וקורותיה... והתמודדתי
כאמור עם מכלול המכשולים האלה בטריק יצירתי משלי: להאיט את
סליל השיחה; מילה מילה, אות אות... ולפעמים גם את האות הצטרכתי
לחלק לרסיסים... התביישתי - לא פעם, ביני לבין עצמי, כאשר
גיליתי את הפער האמיתי ביני לבינם, בין הדור שלי ושלהם... כמה
שהתרחקנו... כמה הידרדרנו וצללנו; עד כמה ירדה רמת המשכל של
האדם; קו התפר בינינו לבינם - נעלם על פני הדורות ואיננו.

כל יום אנו משננים בתפילה את 13 המידות שהתורה נדרשת בהן: קל
וחומר, גזירה שווה, בניין-אב וכתוב אחד, בניין-אב ושני כתובים,
כלל ופרט... אני מבקש לקחת לרגע את המידה הראשונה ולהשתמש
בה... מידת "הקל וחומר" ניצבת כאן אצלי, ולידה אני מזמין את
פרשת העקדה, שכבר דשתי בה בעבר.

אני רוצה לשאול שאלה פשוטה, שחבויה בתוכי לפני הרבה זמן, ולא
היה לי את האומץ האינטלקטואלי להוציאה החוצה... והיום אני יודע
לסווג את הדבר ולדייק: לא היה לי את מנת המשכל הבסיסית בשביל
להעז ולהוציא את שאלתי החוצה...

האם השם יתברך "זקוק" לפולחנים של הקטורת והמזבח...? האם לא
חבוי בזאת אבסורד סמוי שאנו פוסחים עליו ואיננו מתייחסים אליו?
האם השם יתברך "זקוק" לתודתינו ולהכרתינו? וממתי הנדיב מבקש
תודה? ממתי הידוע מבקש הכרה? זאת השאלה; והתשובה:

השם יתברך לא זקוק לפולחנים. השם יתברך אינו זקוק לתודתינו
ולהכרתינו, כי הוא נדיב וידוע.


אם כן, הינה פטרתי את עצמי מייסורי השאלה המעיקה, אזרתי אומץ
ועניתי עליה! אני מרגיש שהסרתי מעלי משקל כבד מצטבר בן אלפי
השנים... אני מרגיש הקלה; אולם בד בבד אני רואה שבתשובתי זו,
פתחתי עלי שאלה קשה מחברתה ומעיקה ממנה:

אם כן, מה פשר כל הפולחנים והזבחים והקטורות והתודות וההודאות
שאני משתתף בהם מזה אלפי השנים? מהי משמעות הפולחנים האלה? מהי
משמעות הפסוקים האלה:

ה ואהבת, את ה' אלקיך, בכל-לבבך ובכל-נפשך, ובכל-מאדך
(דברים, ו)

א וזה הדבר אשר-תעשה להם, לקדש אתם - לכהן לי:  לקח פר אחד
בן-בקר, ואילם שנים--תמימם.  ב ולחם מצות, וחלת מצת בלולת
בשמן, ורקיקי מצות משחים בשמן; סלת חטים תעשה אתם.  ג ונתת
אותם על-סל אחד, והקרבת אתם בסל; ואת-הפר - ואת שני האילם.

(שמות, כט)

טז ושחטת את-האיל, ולקחת את-דמו, וזרקת על-המזבח סביב.  יז
ואת-האיל - תנתח לנתחיו; ורחצת קרבו וכרעיו, ונתת על-נתחיו
ועל-ראשו.  יח והקטרת את-כל-האיל המזבחה, עלה הוא לה'; ריח
ניחוח, אשה לה' הוא.
(שמות, כט)
.
.
.
וכול'...

עד כאן נוסח השאלה; והתשובה עליה:

השם יתברך אינו מצווה אותנו לאהוב אותו בכל לבבינו ובכל
נפשינו ובכל מאודינו - זה לגבי הפסוק הראשון.

לגבי חבילת הפסוקים השניה מפרק כט בשמות, התשובה היא שהשם
יתברך איננו מבקש מאיתנו לשחוט עבורו פר בן-בקר, ולא אלים
שניים, ולא לחם מצות בלולות בשמן, ולא חלות מצות בלולות בשמן,
ולא רקיקי מצות משוחים בשמן, ולא סולת חטים.

בנוסף, בחבילת הפסוקים האחרונה מאותו הפרק, ניתן להניח שניחשתם
את התשובה... הוא אינו מבקש מאיתנו לשחוט עבורו את האיל, ואינו
מבקש לקחת את דמו ולזרוק על המזבח סביב. השם יתברך אינו מבקש
לנתח את האיל לנתחיו, לא לרחוץ את קרבו ואת כרעיו, ולא לנתח את
ראשו. הוא אינו מבקש מאיתנו להקטיר את כל האיל המזבחה, ולא
להעלות לו אותו לריח ניחוח...

כי השם יתברך אינו "זקוק" לכל הפולחנים האלה. זהו הנוסח המלא
של התשובה המסכמת.


- אם כן, אתה נכנס למעגל סגור של סיחרור עצמי... כי השאלה
המעיקה המתבקשת חוזרת על עצמה וביתר שאת: ואם כן, מהי משמעות
הפסוקים האלה?

- על השאלה הזאת עניתי באריכות בראשית ספרי הקודם "גוף
ונשמה"
, וזה תמצית התשובה:  
         
עלי לתת תוקף למיקומי במעגל המידע שברצוני לחתור אליו; או אז
יורשה לי להמשיך הלאה עם מעגלי המידע, עד לאין סוף...


במילים אחרות, אינני יודע כרגע - מה משמעות "ושחטת את-האיל,
ולקחת את-דמו, וזרקת על-המזבח סביב"
, כי עוד לא היגעתי אל
מעגל המידע הספציפי הזה שברצוני לחתור אליו. התנאי להגיע אל
מעגל המידע הזה, הוא לתת תוקף למיקומי עליו; בלשון אחרת:
העובדה שאני עומד בשמות כט וקורא בקול רם פסוק טז - אינה אומרת
שזה המקום שעלי להימצא בו, כי עוד לא היגעתי אל המקום הזה, אני
רק משקיף עליו מרחוק ומתאווה להגיע אליו... אני קורא את המילים
של הפסוק הזה ומתחשק לי פשוט להבין אותם... אבל אני עדיין נמצא
במקום אחר; צריך להתאזר בסבלנות ולקטוף את המידע ע"פ הסדר; הוא
אשר אמרתי בהתחלת המאמר הזה:

- ומהיכן משיגים "מידע"?

- מחנות המפעל של המידע: ממקור המידע.

- מי הם הבעלים של החנות הזאת?

- ישות אחת הנקראת: השם יתברך.

- ומה היא הראיה שהישות הזאת שולטת בחנות הזאת ולא הטבע? כלומר
למה עלי להאמין שישות מסויימת שולטת במידע ומזרימה אותו באופן
מסודר, ומדוע עלי לדחות את התיזה הטוענת שהמידע פשוט נמצא
ביקום - כמו שאני ואתה נמצאים ביקום? מדוע אתה כופה עלי "ישות
מסדרת"?

- המוח שבי הוא הראיה. הוא לוקח מידע מהחנות הזאת באופן מסודר,
דבר המעיד על הימצאות מסדר ובעלים בחנות הזאת, שאינו מרשה לקחת
מה שבא ליד ממנה. - סוף ציטוט מראשית המאמר...

השאלה היחידה איפוא שנותרה במחוז הזה - היא זאת:

- ובמה תלוי המנגנון הזה של "קבלת המידע" באופן מסודר מאת השם
יתברך? כלומר, מתי אוכל לקרוא ולהבין את הפסוק "ושחטת את-האיל,
ולקחת את-דמו, וזרקת על-המזבח סביב"? מתי אוכל להגיע אל
"המקום" הזה?

- כאשר יהיה תוקף למיקומי במקום הזה. היינו, כאשר "ארצה" להיות
במקום הזה. הדבר איפוא, תלוי, בסופו של דבר, ברצוני האישי
והחופשי; עלי רק לדעת לנהל את "רצוני", עלי לדעת להשתמש בו...
ולפי השיעורים שהציע לנו השם יתברך בפרק הראשון של בראשית -
הדבר אינו של מה בכך... ומאידך-גיסא, הדבר אינו בשמים...


בינתיים יש לי רק חשקים ומאוויים ואף שאיפות ממוקדות - להגיע
אל מקום פלוני ולפענח את המידע שבו... ולחשקים ולשאיפות האלו
אגיע - כאשר הרצון שלי ידביק אותם. מכאן המסקנה הפשוטה הזאת:
לא די לחשוק ולשאוף... יש לרצות.

למסקנה האחרונה היגעתי מזמן, אולם ואני מודה - היא נשמעה לי
רוב הזמן כסיסמה חכמה... עד שנגעתי ממש בתכניה, היינו עד
שהיגעתי ממש אל המידע ונגעתי בו וקראתי אותו ושיננתי את מה
שקראתי ושוב קראתי וצבטתי את עצמי: אכן אני נמצא במקום וקוטף
את המידע. כך היגעתי למשל אל תיבת נוח, אל המבול, אל פרשת שמע
ישראל, אל הנחש הערמומי שאינו נחש ואינו ערמומי... כך היגעתי
אל הדו-שיח המרתק של השם יתברך עם אדם הראשון והבנתי אותו; כך
פרצתי אל השיח האישי מאוד של חוה אימנו עם עצמה, וקיבלתי אישור
מקדים מהמתעד, על כניסה יוצאת דופן זו לצינעת הפרט... היגעתי
עד ללשכת פרעה והקשבתי לשיחת-הכרות שקיים עם יעקב אבינו -
שיחץ-חולין מרתקת בפני עצמה. גיליתי באותה ההזדמנות, כי חכמת
פרעה אינה יורדת ממקומו... וכשאני אומר "מקומו" - כוונתי
להכרתו  למציאות השם יתברך ולחוק ההתאמה הסימטרית שהנהיג
בעולמו.  "מקומו" - רמת הכרתו... כן, פרעה הכיר את רזי חוק
ההתאמה הסימטרית! והמתעד תיעד את הכרתו זו.

היגעתי לעומק ההכרה - עד כמה הקדימו אותנו הדורות במנת משכלם,
בהבנתם למציאות, באינטלקטואליות שלהם, עד כמה עלו עלינו
באינטליגנציה שלהם; עד כמה עברה אותנו רמת האינטליגנציה שלהם.
ונא לשנן איתי את הגדרת האינטליגנציה המוסכם עליה בדורינו:
אינטליגנציה היא מכלול הכשרונות שבאמצעותם עומד האדם על בעיות
הדורשות חשיבה יעילה. היא "היכולת להבין דבר מתוך דבר" וכן
"היכולת להבחין בין דבר לדבר".  

כאן אני חוזר אל מידת הקל וחומר שהשאלתי לרגע, מציב אותה על יד
פרשת העקדה, ומעלה דרכה את התהייה הזאת:

אברהם אבינו נתבקש לשחוט את בנו כניסוי לאמונתו בקיום השם
יתברך... אני אוזר כוח ומעלה את השאלה הפשוטה ביותר: איש בקומת
אברהם אבינו, בקומת חוכמתו, במקום שהגיע אליו והוא עומד עליו -
מתבקש לאמת את הכרתו ע"י שחיטת בנו...  - כמעט באותו הדור,
המתעד תיעד את הגוי "פרעה" והכרתו לחוק ההתאמה הסימטרית, אעמוד
על זאת בהמשך... כלומר, אם פרעה הקרוב לאותו הדור - הצליח
להגיע אל הכרה כזו, האם ניתן בכלל לתאר את הכרת אברהם אבינו?

ואברהם אבינו נתבקש לשחוט את בנו כבחינה לאימות הכרתו בפועל;
האם אין כאן אבסורד? האם ערך החיים שאני דוגל בו - הינו האחראי
לזיהוי האבסורד הזה, או רמת המשכל שלי - היא האחראית לזיהוי
הזה?

השאלה המקורית היא: אם מנת המשכל שלי הביאה אותי לזהות את
האבסורד הזה, לא קל וחומר מנת משכלו של האיש אברהם? האם לאיש
כזה מציבים "אתגר" כזה? "ניסיון" כזה? אבסורד כזה?

אינני שוקל כאן את השאלה האם הרגש עולה על ההכרה; וכבר דנתי
בשאלה הזו במאמרי הקודם על העקדה - והיגעתי למסקנה פשוטה: הרגש
מבצבץ מתוך השטחים המתים של ההכרה... במילים אחרות, רגשות האדם
אמורות להיות חלק אינטגרלי מהכרתו; זהו המצב הנכון שכולנו
אמורים להימצא בו; אולם כאשר הרגש נוגד את ההכרה, סימן הוא כי
ההכרה אינה מושלמת; לכן אנו רגילים לראות ברגש כאופוזיציה
להכרה - כי אין אנו רגילים לחיות בתחום ההכרה המושלמת; אין אנו
מכירים את זהותה... אין אנו מכירים מצב מעין זה.

הינני איפוא להעלות כאן את האבסורד הגלום בעצם הטלת הספק: אם
ההכרה היא שלמה, מדוע לבחון את הרגש שהוא חלק ממנה? האם מישהו
יפקפק אם ביל גייטס הולך לישון על בטן ריקה? הרי תמימי דעים
אנחנו כי יכולתו של ביל גייטס לספק אוכל לעצמו - הינה חלק
מיכולתו הפיננסית... ואם כן, היעלה על הדעת ששתי היכולות הללו
יסתרו אישה את אחותה? זוהי רמת האבסורד שביקשתי לעמוד עליה,
ואף גייסתי את מידת הקל וחומר לשורותי: אם אני הבחנתי באבסורד
הזה, מכאן מהמצולות של הדור העני שלנו... שאברהם אבינו לא
יבחין? שהדור שלו לא יבחין? שהפרי שלו יצחק מעשה ידיו, לא
יבחין?

זוהי רמת האבסורד במחוז האינטלקטואלי, ואני משער שאברהם אבינו
והדור שלו - עברו אותי במקצת במחוז הזה... ואיני מעז מכאן לגעת
במחוז האנושי וערך החיים, כי אין לי ספק שגם המודעות של אברהם
והדור שלו לערך החיים - עברה אותי ואת הדור "המתקדם" שלי
ובלשון המעטה; לכן אסתפק בלשאול בפשטות: האם לאברהם אבינו
יציבו את האתגר באם יכול לשחוט את בנו על מזבח אמונתו? אם אתגר
כזה הסותר את מהות ערך החיים - נראה כאבסורד בעיני, אני בן
הדור הנחות הזה עם הערכים הנחותים שלו - לאברהם אבינו לא כל
שכן? לא קל וחומר?

אני צריך כבר לגשת אל פרשת העקדה, היא הפרשה שנכתבה בספר
בראשית כב, והתחילה במילים האלה:

ויהי אחר הדברים האלה, והאלקים נסה את-אברהם (בראשית כב) -
רש"י ז"ל עמד כאן על אבחנה דקיקה וקבע, מתוך ניסוח המשפט הפותח
"ויהי אחר הדברים האלה" - כי "הדברים האלה" קראו בסמיכות
לדברים אחרים שקדמו להם, היינו הדברים שקראו בפרק כא שקדם לו.
רש"י קבע את זאת אך לא נכנס לפרטים; ולא נותר לנו איפוא אלא
ללכת אל פרק כא הקודם ולעמוד עליו - אם ברצוננו להבין את פרשת
העקידה.

וכן הוא הדבר, הדברים סמוכים וקשורים; שתי הפרשות ושני הפרקים
עוסקים באותו המוטיב וסבים סביב אותו הציר: הרצון בילדים, או
אם תרצה - הולדת ילדים, חינוך הילדים.

א וה' פקד את-שרה כאשר אמר; ויעש ה' לשרה כאשר דבר.  ב ותהר
ותלד שרה לאברהם בן לזקניו, למועד אשר-דבר אתו אלקים.  ג ויקרא
אברהם את-שם-בנו הנולד-לו, אשר-ילדה-לו שרה - יצחק.  ד וימל
אברהם את-יצחק בנו, בן-שמנת ימים, כאשר צוה אתו אלקים.  ה
ואברהם בן-מאת שנה, בהולד לו את יצחק בנו.  ו ותאמר שרה -
צחוק עשה לי אלקים:  כל-השמע, יצחק-לי.  ז ותאמר מי מלל
לאברהם, היניקה בנים שרה:  כי-ילדתי בן לזקניו.  ח ויגדל הילד
ויגמל; ויעש אברהם משתה גדול, ביום הגמל את-יצחק.
(בראשית
כא)

בחבילת הפסוקים שלעיל, הדגשתי את שרשרת המילים "יצחק", ומעיון
ראשוני ניתן להבחין במגמה מסויימת שהמתעד מבקש שנבחין בה:
מהיכן נבע מקור השם "יצחק". ויש לנו סיפור ארוך עם המילה הזו,
שהתחיל בפרק יח כאשר באים המלאכים אל אברהם ומבשרים לו כי
ייוולד לו בן לזקוניו...

א וירא אליו ה' באלני ממרא; והוא ישב פתח-האהל, כחם היום.  ב
וישא עיניו וירא, והנה שלשה אנשים נצבים עליו; וירא וירץ
לקראתם מפתח האהל, וישתחו ארצה.  ג ויאמר:  אדני, אם-נא מצאתי
חן בעיניך - אל-נא תעבר מעל עבדך.  ד יקח-נא מעט-מים, ורחצו
רגליכם; והשענו תחת העץ.  ה ואקחה פת-לחם וסעדו לבכם, אחר
תעברו - כי-על-כן עברתם על-עבדכם; ויאמרו כן תעשה כאשר דברת.
ו וימהר אברהם האהלה אל-שרה; ויאמר, מהרי שלש סאים קמח סלת -
לושי, ועשי עגות.  ז ואל-הבקר רץ אברהם; ויקח בן-בקר רך וטוב,
ויתן אל-הנער, וימהר לעשות אתו.  ח ויקח חמאה וחלב, ובן-הבקר
אשר עשה, ויתן לפניהם; והוא-עמד עליהם תחת העץ ויאכלו.  ט
ויאמרו אליו, איה שרה אשתך; ויאמר הנה באהל.  י ויאמר, שוב
אשוב אליך כעת חיה, והנה-בן לשרה אשתך; ושרה שמעת פתח האהל,
והוא אחריו.  יא ואברהם ושרה זקנים, באים בימים; חדל להיות
לשרה, ארח כנשים.  יב ותצחק שרה בקרבה לאמר:  אחרי בלותי
היתה-לי עדנה, ואדני זקן.  יג ויאמר ה' אל-אברהם:  למה זה
צחקה שרה לאמר, האף אמנם אלד - ואני זקנתי.  יד היפלא מה'
דבר; למועד אשוב אליך, כעת חיה - ולשרה בן.  טו ותכחש שרה לאמר
לא צחקתי - כי יראה; ויאמר לא, כי צחקת.
 (בראשית יח)

מכאן אנו רואים כי שרה הטילה ספק בנכונות הדברים... וגם לספק
ישנם דרגות וסיווגים: ישנו הספק המוגדר היבש שהאדם מטיל אותו
מתוך בחינה מדוקדקת של הדברים, וישנו גם "חצי הספק" שאינו מעיד
דווקא על בחינה מדוקדקת - כי-אם על ההפך הנכון מהסוג הראשון:
הספקן הראשון בדק ובחן, אולם הספקן השני הסתפק בבחינה שטחית עד
בלתי רצינית, ומתוך כך הגיע לחצי הספק שלו המבוסס על אמת חצויה
- מה שנקרא בעגה שלנו "שמועות והבלים ואגדות ואמונות
תפלות"...

הספק של שרה אימנו, הדגיש המתעד, היה מהסוג השני הירוד, שאינו
מביא תעודת יוקרה לבעליו... לשרה אימנו קוראים בסלנג של הדור -
חפיפניקית, לא רצינית... ובמה דברים אמורים?

המדובר באישה שהכירה את בוראה ברמת ההכרות שלא יורדת מזו של
בעלה אברהם... ובכל זאת, היא מטילה ספק באפשרות שתביא ילד
לעולם, למרות הבטחת השם הברורה...
עם זאת, גם אברהם אבינו ולכאורה לא טבל את ידו בצלחת, והינה גם
"הצחוק" שלו מתועד בפרק יז הקודם:

טו ויאמר אלקים אל-אברהם, שרי אשתך, לא-תקרא את-שמה שרי:  כי
שרה שמה.  טז וברכתי אתה, וגם נתתי ממנה לך בן; וברכתיה והיתה
לגוים, מלכי עמים ממנה יהיו.  יז ויפל אברהם על-פניו ויצחק;
ויאמר בלבו, הלבן מאה-שנה יולד, ואם-שרה, הבת-תשעים שנה תלד.
יח ויאמר אברהם אל-האלקים:  לו ישמעאל יחיה לפניך.  יט ויאמר
אלקים, אבל שרה אשתך יולדת לך בן, וקראת את-שמו, יצחק;
והקמתי את-בריתי אתו לברית עולם, לזרעו אחריו.
(בראשית, יז)

האמת היא, שאילולא הצחוק (הספק) של אברהם, לא הייתי יכול לעמוד
על הספק (הצחוק) של שרה ולסווג אותו... ובכן אלה הם פני
הדברים:

ספק הוא ספק הוא ספק; כל הנחלים יורדים אל הים... בעוד מספר
עמודים, אנו נעמוד על חטא אדם הראשון וחוה אישתו, ונגלה כי
החטא שלהם בעצם מסתכם בהטלת הספק. השם יתברך פתח בפניהם את
מלוא האפשרויות, להגיע אל כל מקום שרק ירצו בו, ולעשות ככל
העולה על רוחם - כלשון המילה ומשמעותה: ככל העולה על רוחם...
להגיע אל המידע האין-סופי ולפצח אותו, להבין אותו, להשתמש בו,
לנצל אותו... והם בטיפשותם הטילו ספק: האם אני יכול להגיע אל
הנקודה הזו? האם אני מסוגל לזאת או לזאת...

הטלת הספק איפוא על ידי אדם הראשון וחוה אישתו - היתה לחטא של
ממש, כי לא הכיר אדם הראשון דבר מלבד האמת... הוא יצר את הספק.
בימינו ומאידך גיסא - יש לנו הנחה... כי הספק כבר נוצר, ועובד,
והשתכלל... ואף הפך להיות חלק אינטגרלי מחיינו; אנו מתבקשים
בהוראת שכלנו הישר להטיל ספק בכל דבר, היינו לבדוק ולבחון
אותו...

אומנם קיים הבדל מהותי בין "הטלת ספק" לבין "בחינה", כי
"הבחינה" נדרשת בכל מעמד, בעוד "הטלת הספק" נדרשת אך כאשר האדם
נמצא במעמד נחות, וביטחונו בעצמו ובמידע שבידו - מעורערים
מאליהם ונוטים לבגוד בו... אולם מי ידקדק במונחים בשעת מעשה?

אשר על כן, היות ונולדנו אל תוך הספק, ומתוך "ההנחה" הברוכה
והמשמעותית שקיבלנו, עומדת לנו תמיד האפשרות לחזור אל עצמינו
ואל המידע שבידינו, ולצאת מהספק... מותר לנו להכנס אל הספק -
זהו קופון ההנחה, אך אסור לנו להשאר בספק; כי לאחר בחינת
הדברים והטלת הספק - עלינו להלבין את הדברים באופן ברור וחד
משמעי, אחרת נהיה שותפים בפוטנציה לחטא אבינו הראשון.      

וגם אברהם אבינו נהנה מההנחה ובידו קופון בתוקף: ויאמר בלבו,
הלבן מאה-שנה יולד... הבת תשעים שנה תלד...
הוא אשר אמרתי:
זהו הספק המוגדר היבש שהאדם מטיל אותו מתוך בחינה מדוקדקת של
הדברים. וגם אברהם אבינו נהנה מההנחה וגזר קופון ככל אדם אחר;
אולם בד בבד הוא השתחרר לאחר מכאן מהספק לטובת הנתון הברור
והחד משמעי... השם יתברך קלט את הספק שלו וענה לו ישירות:

יט ויאמר אלקים, אבל שרה אשתך ילדת לך בן, וקראת את-שמו יצחק;
והקמתי את-בריתי אתו לברית עולם, לזרעו אחריו.
(בראשית, יז)

ההמשך מתעד את סילוק הספק מלב אברהם וקבלת הדברים על ידו,
באופן ברור וחד משמעי. הראיה לזאת היא, תיעוד סיום השיחה בין
אברהם אבינו לבין השם יתברך - "תיעוד" יוצא דופן שהוקצה עבורו
פסוק שלם, אולם אנו יודעים עכשיו מדוע ועל מה בא הפסוק הזה
ללמד:

כב ויכל לדבר אתו; ויעל אלקים, מעל אברהם. (בראשית, יז)

ויכל - סיים, לדבר אתו - את השיחה איתו; כלומר השיחה והדין
ודברים שהיו ביניהם - הסתיימו באופן מוחלט, ללא שאריות, ללא
אי-הבנות וללא ספקות.

לא כן הסתיים "הספק" (הצחוק) של שרה... הדין והדברים באו דווקא
לאחר השיחה, ולא במקרה תיעד המתעד את סיום השיחה לפרטי פרטיה:

יג ויאמר ה' אל-אברהם:  למה זה צחקה שרה לאמר, האף אמנם אלד
- ואני זקנתי.  יד היפלא מה' דבר; למועד אשוב אליך, כעת חיה -
ולשרה בן.  טו ותכחש שרה לאמר לא צחקתי - כי יראה; ויאמר לא,
כי צחקת.
 (בראשית, יח)

השיחה הסתיימה כאן עם סימן הכחשה גדול; ואומנם המתעד העיד על
מקורו ולימד בדרך עקיפין עליה זכות: היא מודעת להשלכות הספק
שאחז בה, ולכן יראה (חששה) מלהודות בו... מכאן לומדים שנטשה
שרה את הספק שאחז בה וקיבלה את הדברים כהוויתם; אולם אנו
לומדים במקביל על סוג הספק שדשה בו, והסוג הזה לא מביא לבעליו
כבוד: ויאמר לא, כי צחקת. - זה היה צחוק במלוא מובנה של
המילה. זה היה אבי אבות הספק.

זה לא היה הספק המוגדר שהאדם מטיל מתוך בחינה מדוקדקת של הדבר
- כדוגמת הספק של אברהם אבינו כאשר דיבר בכנות אל ליבו וראשו,
זה היה "חצי ספק" שמעיד על נטיית בעליו להתבסס על חצאי אמת
ושמועות והבלים, לא על בחינה מדוקדקת ועניינית.

מכל האמור לעיל, אני לומד איך לנהל את המונח "צחוק" - ותלותו
במקום שהונח בו... "הצחוק" הינו הספק - אך יש צחוק וצחוק...
מכל מקום, קישור הצחוק לספק בא להוריד מערך הספק הגלובלי
ולהניח אותו על אותו המדף של הדברים שהרצינות נעדרת מנופם.

הוא צוחק: הוא נע בין הספק לבלתי רציני, הוא מתנודד בין האמת
לשקר; הוא מאמין-לא מאמין בעצמו ובמידע שבידו, הוא נמצא בעמדת
ביניים בלתי יציבה... אולם דווקא מהעמדה הזו ניתן לזנק אל
היציבות ואל הביטחון ואל הוודאות. זהו יצחק - ילד "הספקות" של
הוריו שהגיעו דרך ספקותם דווקא אל יציבותם השיכלית ואל התודעה
הבטוחה; לכן התבקש אברהם לקרוא לבנו בשם "יצחק" - כתיעוד
לסיפורו של הספק שהידהד בנפש הוריו - אך לא בילה אותה, ובסופו
של דבר - ידם היתה על העליונה; הספק נוצח על ידם.

אפשר איפוא להגיע מן הספק אל היציבות והביטחון, ואפשר גם
להדרדר משם אל עבר מדרון תלול שאין לעומקו סוף... משם צוללים
ומאבדים קשר עין עם המציאות - עד אין סוף... וגם מסלול הספק
הזה - נקרא "צחוק". אל המסלול "המצחיק" הזה הגיע ישמעאל - בנה
של הגר המצרית, ועינה של שרה קלטה אותו... אנו ממשיכים איפוא
עם פרק כא הסמוך לפרק העקדה, ואנו מתקרבים בצעדים חפוזים אל
הקשר בין שתי הפרשות:

ט ותרא שרה את-בן-הגר המצרית אשר-ילדה לאברהם - מצחק. שרה
הבחינה במסלול המסוכן של ישמעאל; היא ראתה איך הוא מתמודד עם
ספקותיו; איך הוא מצחק... איך הוא מידרדר ומאבד את ההגה
והשליטה... מאבד את כל זה מרצון: הוא "מצחק" - זהו ביטוי חריף
העולה על "צוחק", כלומר הולך לקראת הספק ללא שום כוונה להתמודד
איתו... נהפוך, הוא מחפש את הספק, וכשאיננו - יוצר אותו במו
ידיו; הוא מצחקק ופניו אל ההבלים ואל האמונות התפלות.

י ותאמר לאברהם, גרש האמה הזאת ואת-בנה:  כי לא יירש בן-האמה
הזאת, עם-בני עם-יצחק.
- יש לעצור כאן ולהבין מספר מונחים
ומושגים וקושיות שיש להם קשר ישיר עם עקדת יצחק ועם הבנת
הניסיון של אברהם.

כולנו יודעים כי שרה אימנו היתה עקרה, ולה היתה שפחה מצרית בשם
הגר, שהשיאה אותה לאברהם ע"מ להבנות ממנה... מה משמעות המונח
"להבנות"? השאלה השניה המעיקה היא: ומדוע שרה היתה עקרה? ומדוע
בעצם שפחתה שלה היתה פוריה? מה חסר בשרה - שבמקביל נמצא בשפע
אצל השפחה? מותר לנו לתהות ולשאול ואף להשתמש במידת הקל וחומר:
שרה אימנו "שמקומה" לא יורד ממקום אברהם - עקרה, ושפחתה פוריה?
שרה אימנו הכירה את חוק ההתאמה הסימטרית והשתמשה בו בפועל,
כלומר השאיפות שלה היו בידיה, בשליטתה - היא יכלה להגיע לכל
מקום שרצונה סימן; רק היתה צריכה לסמן את הנקודה בה חפצה...
ובכל זאת, המתעד סימן אותה כעקרה:

ל ותהי שרי עקרה: אין לה ולד. (בראשית, יא) - והרי לא יודעים
אנו מה משמעות עקרה? אלה המתעד ביקש להפנות את תשומת ליבנו
לעובדה הזו: אין לה ילד, היא לא הצליחה להגיע אל רצונה בללדת
ילד - או ולד בלשון המקרא. אולם השאלה הבסיסית היא: ומהיכן לנו
כי שרה אימנו הכירה את חוק ההתאמה הסימטרית ומהיכן לנו כי היא
הגיעה למקום של אברהם - היינו לרמתו של אברהם?

התשובה על זאת שמבחינים בה בסוף בפרק יא של בראשית - מעניינת
בפני עצמה: מתוך הרמה של שרה אימנו - אנו לומדים על רמתו של
אברהם - בעלה; וגם כאן אנו משתמשים במידת הקל וחומר: עדותו של
המתעד על שרה אימנו - כי לא "הצליחה" לכוון את רצונה וללדת
ילד, מעידה כאלף עדים על רמתה של בעלת העניין, שעדיין נקראת
שרי: היא נמצאת במרחב חוק ההתאמה הסימטרית, אך אינה מצליחה
להתנהל במרחבו כראוי... אינה מצליחה ללדת ילד. את כל זאת אנו
לומדים מפסוק ל' של בראשית: ותהי שרי עקרה: אין לה ולד.
במילים אחרות, זהו הסיווג העדכני של "המקום" שלה: היא נמצאת
במרחב חוק ההתאמה, אך בערבון מוגבל... היא עוד לא הגיעה עם
רצונה אל המעמד "לרצות ילד".

במקביל, ואנו עדיין בפרק יא, למלכה אשת נחור אחי אברהם - מעמד
נחות מנשוא... וזהו הסיווג העדכני של "מלכה" בהמשך לאותו
התיעוד: בת-הרן אבי-מלכה ואבי יסכה. - זהו הסיווג של מלכה!
מלכה היא ביתו של הרן שנקרא על שמה: "אבי-מלכה", וגם נקרא
"אבי-יסכה" - "יסכה": עוד אחות של מלכה ששמה נקשר בשם אביה...
היינו, מעמדה נקשר בשם אביה.

[ מיהו אם כן הרן אשר באמצעותו מסווגים את מעמד הבנות שלו -
היינו את מקומן? ]

בשביל לענות על השאלה הזאת, עלינו להביא את מלוא חבילת הפסוקים
שמספרים לנו את סיפור "המקום" של אברהם, של שרי, מילכה, יסכה,
והרן...

כו ויחי-תרח שבעים שנה; ויולד את-אברם, את-נחור, ואת-הרן.  כז
ואלה תולדת תרח - תרח הוליד את-אברם את-נחור ואת-הרן; והרן
הוליד את-לוט.  כח וימת הרן, על-פני תרח אביו, בארץ מולדתו,
באור כשדים.  כט ויקח אברם ונחור להם נשים:  שם אשת-אברם שרי,
ושם אשת-נחור מלכה, בת-הרן אבי-מלכה ואבי יסכה.  ל ותהי שרי
עקרה: אין לה ולד.


לכל ילד ייחוס אחד ומוצא אחד: הוא בנם של אביו ואימו. כלומר,
אם אני תופס ילד ושואל אותו "מי אתה?" - הוא יענה לי: "אני בנם
של משה ויעל". משה ויעל הזדווגו ונולד מהזיווג הזה שמעון. אלה
הם טבע הדברים שנראים על פניהם פשוטים; אולם המתעד שהוא השם
יתברך בכבודו ובעצמו, התעקש למשוך את תשומת ליבנו במקרה הזה
באופן מיוחד, על מנת להגיד לנו באופן ברור ביותר: אלו רק פני
הדברים... אכן, שמעון הינו פרי זיווגם של יעל ומשה, אולם לא
תמיד הוא פרי רצונם.

מהמשפט האחרון אני מבין, כי הילד בא לעולם כתוצאה מרצון הוריו;
אולם לנו ולדורות האחרונים לא היתה מוכרת התבונה הזאת, חשבנו
כי הילד בא לעולם כתוצאה מהזדווגות הוריו - ותו לא. התיעוד
הברור שלפנינו מראה שני סוגי הולדת ילדים:

1. איש ואישה שחוברים יחד לרצון משותף אחד: להביא ילד לעולם.
או אז הם מזדווגים והילד נולד.

2. איש ואישה שמזדווגים ומביאים ילד לעולם.

א והאדם ידע את-חוה אשתו; ותהר ותלד את-קין, ותאמר, קניתי איש
את-ה'
(בראשית, ד) - זהו סיפור הילד הראשון שבא לעולם, וזהו
התיעוד הראשון של שלבי הבאתו, או אם תרצה - יצירתו. את היצירה
הזו יצר אדם וחוה אישתו, במסגרת גן המידע האין-סופי שנפרש
בפניהם, הנקרא בעגה שלנו "גן-עדן": אכול כפי יכולתך... קטפו את
הפרי שאתם רוצים, במידות שאתם רוצים, בזמן שאתם רוצים. הכל
פתוח בפניכם, אין-סוף אפשרויות, דרכים, מידע, זמן... רק לרצות
ולקטוף.

נחשפנו לעיל לעיקרון המכנה המשותף: אם שני אנשים או יותר -
רוצים לכבוש את אותו היעד, לאן יתכופף היקום - לרצון של זה או
של זה?

כך ניסחתי את התשובה: יש ליקום מכונת חישוב קטנה שמשתמש בה
במקרים מביכים מעין אלה... הוא פשוט עושה פעולת חישוב פשוטה:
מהו המכנה המשותף הגדול של שני הרצונות; והתשובה המופיעה
על מצג מכונת החישוב - היא אשר תתבצע.

"מכנה משותף גדול" - היינו המכנה שיכלול בתוכו את כל הרצונות
הנפגשים בנקודה משותפת אחת. באופן זה נוצר "מנגנון שאיפה"
שערכיו שואפים כל הזמן לגדול ולהתרחב. מנגנון זה יפתח את שעריו
בפני כל מי שייפגש עם אחד מערכיו, לא משנה מתי ובאיזו נקודה.
בלשון אחר, שמעון "ישאף" שרצונו ייפגש באיזושהי נקודה עם רצונו
של שמואל, כי ניתן רק להרוויח מפגישה כזו. היקום יבצע את רצונו
של שמעון, בתוספת בקשיש שלא חשב עליו... דרך המנגנון הזה מתפתח
האופק האנושי ומימדיו מתרחבים.

חשוב דווקא לנו לזכור, שאנו מדברים על רצונות טהורים... של אדם
וחווה למשל, לפני ביצוע החטא...

...ובמקרה של פגישת שני כוחות שליליים או יותר, היקום ייחשב את
"המכנה המשותף הקטן" ויתכופף בפניו. הכוח השלילי הקטן ביותר
ישלוט במרחב ויהפוך לנורמה.

...ובמקרה של פגישת שני כוחות סתמיים או יותר - ואת אופצית
הפגישה הזו אני מוסיף עכשיו, כמעין פגישת מחזור אקראית בין שני
כוחות סתמיים או יותר, שנמצאה ביניהם נקודת חיכוך משותפת -
כפגישת שני אנשים סתמיים, ללא כוונה מסויימת, ללא שום כיוון
תכליתי... מה יעלה מפגישה כזו? איך מר ייקום ייחשב את הכוח
המשותף הנוצר?

- הוא ייחשב את "המכנה המשותף הזמין"; היינו את המכנה המשותף
של כל הכוחות הסתמיים שנפגשו בנקודה הזאת, ברגע זה. כל העולם
יהפוך למעין כפר קטן אחד - לצורך חישוב התוצאה הגלובלית;
והתוצאה יכולה להיות טובה, בינונית, או אף גרועה עד לאסון בלתי
צפוי. בעגה שלנו קוראים לאפשרויות האלה "גורל" או "מזל",
ומחברים אותם עם התוצאה המתקבלת ממחשב היקום: גורל טוב, מזל
רע, מזל מפתיע, גורל עגום...

על ציר המרחב "הסתמי" הזה נוצרו מושגי "הכוונה", "לכוון",
"להתכוון", כי האדם זיהה בחושיו את הסכנה הטמונה במרחב הזה
וביקש להתרחק ממנה ע"י כיוון מחשבותיו ורצונותיו בפועל, אולם
המושגים הווירטואלים המקבילים שנוצרו באותו המרחב ועל אותו
הציר, כמו "גורל" ו"מזל" - הכשילו את האדם והכריעו את מלחמתו
האישית במרחב הזה. ובהסח הדעת האדם טען עם עצמו ובכל הרצינות:
זה מזלי, וגורלי... מי אני להלחם נגדו?

על מוטיב עקרוני אחד עמדתי מתוך לימודי למשניות, והוא מוטיב
"הכוונה"; שהאדם יתכוון למה שהוא עושה, שיתכוון... היינו שיהיה
תיאום הדוק ומדויק בין פעולותיו לבין מחשבותיו בפועל. למדתי
למשל, שאם אדם הביא קורבן פסח למשל לבית המקדש והתכוון בטעות
בשעת ההקרבה לקורבן מסוג אחר, הרי קורבן הפסח הזה פסול - בגלל
הטעות של כוונת בעליו. הבאתי רק דוגמה קטנה אחת למקום "הכוונה"
במשנה, אך הינני להעיז ולקבוע כי כל הלכות ומצוות התורה
"מכוונים" רק לזאת: שהיהודי יתכוון למה שהוא עושה, שיכוון את
רצונותיו, שיכוון את מחשבותיו, שישלוט בהם, שלא יצור כוחות
סתמיים ויהיה עבד לגורל; שמתוך רצונותיו יווצרו כוחות מוגדרים
ורצויים - לא כוחות סתמיים נטולי כתובת. שישלוט ביקום ולא
להפך.

א והאדם ידע את-חוה אשתו; ותהר ותלד את-קין, ותאמר, קניתי איש
את-ה':
זהו סיפור הרצון המשותף הראשון בהסטוריה. הגזע האנושי
קיים בפועל כהמשך לרצון היצירתי זה, וכתוצאה ישירה ממנו.      
   
 
והאדם ידע את-חוה אשתו - לדעת אודות דבר: זה לזהות את הדבר,
לזהות את מאפייניו, את תכונותיו, את מהלכיו, וזהו רק השלב
הראשון של הידיעה.

השלב השני הוא, כאשר אני מזדהה עם מה שזיהיתי בפועל...
להזדהות: היינו לקבל ולאמץ את כל התכונות והתכנים שזה עתה
זיהיתי.

השלב השלישי הוא השלב המעשי: לעבד את הנתונים שבאמתחתי,
ולהחליט אם אני עתיד להתמזג עם בעל הנתונים בפועל. להתמזג:
היינו להוציא את רצונותי המשותפים לו מהכוח אל הפועל.

הרצון הראשון שיוצא מהכוח אל הפועל במסגרת השיתופית החדשה -
יסמל את הפרי של הידיעה המושלמת שהיגעת אליה. מכאן ניתן להסיק
שאדם וחוה יכלו ללכת על רצון אחר... יכלו למשל לרצות במשותף
להגיע אל נקודה מסויימת ביקום, או לפתח קו מחשבתי מסויים...

ותהר ותלד את-קין, - זהו איפוא פרי הרצון הגולמי המשותף הטוב
ביותר שהחליטו עליו. לציין כי "הרצון" הזה יצא אל הפועל על פי
נוהל הבעת הרצון, המתחיל מהרצון הגולמי הבלתי מוגדר, אל הרצון
המוגדר והמדויק, כפי שעמדנו על העיקרון הזה לעיל.

ותהר ותלד - גם שני השלבים האלה משקפים את עיקרון נוהל הבעת
הרצון:

"נוהל הבעת הרצון מתחיל מהרצון הגולמי הבלתי מוגדר אל הרצון
המוגדר והמדויק; לא ניתן לאנוס את הנוהל הזה ולקפץ על
מדרגותיו."


וגם התיעוד הבא מטיל אור על מנגנון העיקרון הזה:

ג ויחי אדם שלשים ומאת שנה, ויולד בדמותו, כצלמו; ויקרא
את-שמו שת.
(בראשית, ה) - ויולד בפועל בדמותו - עם ראש אף
עיניים אוזניים ידיים ורגליים; זהו פרי הרצון המוגדר והמדויק;
אך קדם לזאת רצונו הגולמי: הוא רצה אותו כצלמו - כמוהו, ללא
גדרות וללא הגבלות; השמים גבולותיו... בעוד כמאה עמודים אעמוד
על המונח "צלם", וכך היגדרתי אותו: (לזכור שאנו עדיין נמצאים
במסגרת הפרצה שפתחתי לכבוד המזבח...):

"לתמונה יש הגדרה ופינות ומימד וגבול, אולם את הצלם לא ניתן
להגדיר - לא את מימדיו ולא את גבולותיו... המילה "צלם" מבטא
למעשה את העדר ההגדרה."

ותאמר, קניתי איש את-ה' - לקנות דבר: לקחת אותו, לקטוף...
קטפתי פרי מאחד העצים של גן-עדן, במסגרת המרחב האין-סופי שאני
נמצאת בתוכו, ובמסגרת אפשרויות האין-סוף העומדות לרשותי. היא
דיברה ישירות מתוך מתחם ההתאמה הסימטרית:

קניתי איש את-ה': גלשתי בתחום חוק ההתאמה הסימטרית שנקבע על
ידי השם יתברך, והשתמשתי בו בפועל; קטפתי דרכו...

הרצון האנושי הוא אשר יקבע את ערכי "פיסת המידע" הנקטפת מהמסה
האין-סופית; ונתח הקיבולת השיכלית הנדרש - יותאם לקליטת
פיסת-מידע זו ועיבודה, מכוח הסימטריה הנגזרת מהחוק הזה.


אדם וחוה ביקשו איפוא לשפר את אפשרויות רצונותם ע"י הרחבת
המכנה המשותף הגדול, הגם ומתחם חוק ההתאמה הסימטרית פותח
בפניהם אפשרויות אין-סוף... אגב זאת, ובעוד כמאה עמודים, אגלוש
לשאלה המתבקשת: מדוע דוקא חוה הרתה וילדה - ולא אדם? הבירור
שעשיתי במקרה הזה - הטיב עם חוה והחמיא לה.

ציינתי לעיל בתור הערת אגב, כי אני עתיד לגלוש אל תוך לשכת
פרעה ואל שיחת הנמוסין שערך ליעקב אבינו. מתמליל השיחה הזו
שתועדה בתורה לפרטי פרטיה, עמדתי על עובדה שהדהימה אותי: פרעה
הכיר מקרוב את חוק ההתאמה הסימטרית. במילים אחרות, הוא התחבר
ברמה הגבוהה ביותר עם ישות העל - לפחות פעם אחת בחייו, והמתעד
תיעד את הכרתו זו בלשון שאינה משתמעת לשני פנים; הדברים בהמשך
יעידו על זאת ועל עצמם.
שאלתי את עצמי - וכי מדוע טרח המתעד ליידע אותנו אודות העובדה
הזאת? מדוע היה חשוב לו שנדע, כי פרעה המצרי, הגוי, הכיר את
חוק ההתאמה הסימטרית והתחבר עם ישות השם יתברך? אינני מעריך
שהתורה תיעדה את כל מי שהכיר את חוק ההתאמה הסימטרית...

אני מעריך שהשם יתברך ביקש שנדע, כי חוק ההתאמה הסימטרית היה
חוק טבע לכל דבר, שהיה ידוע לכל ברמה האנושית האוניברסלית. כל
העולם הכיר את קיום השם יתברך, וכל העולם היה מודע לקיום חוק
הטבע הראשון שלו, כמו שבימינו כולנו מכירים ו"משלימים" עם חוק
המשיכה האוניברסלי: האם מישהו יתמה אם הרפה מחפץ שבידו ונפל
ארצה? טבע הדברים הוא שיפול ארצה. וגם טבע הדברים היה קיום חוק
ההתאמה הסימטרית, היינו שהאדם מוציא את רצונו מהכוח אל הפועל -
כל רצון אשר ירצה; רק צריך לרצות... נותר לשאול: ואם כן מדוע
לא המשיך האדם לעשות שימוש בחוק הזה שכה יכל להטיב איתו...
מדוע נטש אותו והלך אל החושך? מדוע הלך לעבוד?

זהו האבסורד האנושי שאין לשום אדם בשר ודם תשובה עליו... איננו
מסוגלים אף לתאר את האבסורד הזה ואת תכניו - אילולא התערבות
יוצר האדם שהכיר את יצירתו ואת כליותיו... רק בהתערבותו יכלנו
לעמוד על מאפייני האבסורד הזה ולהבינו ולקרוא פשוט עליו על גבי
שורות קריאות הכתובות באותיות ובלשוננו... הוא תיעד זאת
באמצעות פרק ג של בראשית.

ומכל מקום, ביקש המתעד שנדע, היום בדורנו אודות העובדה
האבסורדית הזאת: האדם האבסורדי הכיר לאשורו את חוק הטבע הראשון
- חוק ההתאמה הסימטרית וגם "חי" במרחב שלו ימים שלמים...
האבסורד הוא ש"ימי החיים" האלה הלכו ופחתו מאדם לאדם, מדור
לדור, עד שנעלמו להם כליל; ואינני יודע לשים את האצבע על היום
והתאריך בו איבד האדם קשר עם החוק הידידותי זה, ואני מציין את
המילה "ידידותי" באירוניה מתועבת ומכריז עליה.

בראשית, פרק ה:

א זה ספר תולדת אדם:  ביום ברא אלקים אדם, בדמות אלקים עשה
אתו.  ב זכר ונקבה, בראם; ויברך אתם, ויקרא את-שמם אדם, ביום
הבראם.  ג ויחי אדם שלשים ומאת שנה, ויולד בדמותו כצלמו; ויקרא
את-שמו שת.
- שת הוא הילד השלישי של אדם וחוה, ויתכן מאוד
שהוא הילד העשירי במספר, אך הוא הילד השלישי שהולידו אותו בני
הזוג אדם וחוה בחסות חוק ההתאמה הסימטרית.

הראשון היה קין - הוא הילד הראשון שנולד מתוך רצון האדם. על
תיעוד הרצון הזה עברנו לעיל, באמצעות התיעוד המפורט הזה:  

א והאדם ידע את-חוה אשתו; ותהר ותלד את-קין, ותאמר, קניתי איש
את-ה'.
(בראשית, ד)

עוד באותו הפרק, תועדה לידתו של הילד השני הבל, אך ללא הפרטים
שהוצמדו לתיעוד הראשון; זאת כי אין כבר סיבה לחזור ולשנן את
אותם הפרטים... אנחנו כבר יודעים מדוע ועל מה נולד קין...
הפרטים האישיים שמספרים על מקור הרצון הספציפי בילד השני הבל -
אינם אמורים להופיע בספר התיעוד המאוד ענייני של המתעד. לכן
הוא הסתפק בתיעוד הזה:

ב ותסף ללדת, את-אחיו את-הבל; - די לכם לדעת שגם הבל נולד
מתוך "רצונם" של אדם וחוה.

עודינו באותו הפרק, ולקראת סיומו, חזר לתעד שתי לידות נוספות
של שני ילדים - שת ואנוש. שת הוא בנם של אדם וחוה, ואנוש הוא
בנו של שת. הוא חזר שוב והעתיק את אותה השיטה: תיעוד לידת הילד
הראשון - בליווי פרטים, והשני ללא פרטים; כאילו מתאר חזרה
גנרלית ללידת הזוג הראשון "קין והבל"... זהו העתק מדויק של
לידת הזוג הראשון; העתק לשיטה, וכמעט השתמש באותו הנוסח:

כה וידע אדם עוד את-אשתו, ותלד בן, ותקרא את-שמו שת:  כי
שת-לי אלקים, זרע אחר - תחת הבל, כי הרגו קין
- וידע אדם:
כסיפור הלידה הראשון (הרצון הראשון)... וגם שת בא מתוך רצונם
של אדם וחוה, ו"הידיעה" של אדם עברה באותם שלושת השלבים: וידע
אדם עוד...  

ומהו הרצון הגולמי שעמד מאחורי הילד שת:  כי שת-לי אלקים, זרע
אחר - תחת הבל, כי הרגו קין.


כו ולשת גם-הוא ילד-בן, ויקרא את-שמו אנוש - אבל מי היא בת
הזוג של שת? מהו הרצון הגולמי שעמד מאחרי הרצון הזה? - אל לכם
לשאול שאלות מיותרות... אין זה מקומם של פרטים כאלה... "די לכם
לדעת שגם שת נולד מתוך "רצונם" של הוריו". עליכם לדעת את
העיקרון - ועלי להעביר לכם אותו: ילד נולד מתוך רצון, ככל רצון
אחר שיוצא אל הפועל באופן תקני אינדיבידואלי, או באופן רחב תחת
השימשיה של המכנה המשותף הגדול, שמאפשרת הרחבת מסך האפשרויות
האין-סופיות... כלומר, יכל אדם הראשון לבד "לרצות" את קין
וללדת אותו, וכמובן גם חוה יכלה להיות אם חד-הורית - במשמעות
הרחבה של המילה; העובדה שהילד נולד מזיווגם של אדם וחוה, מלמדת
על החלטתם לפתוח בפני "רצונם" המיוחד הזה את מטריית המכנה
המשותף הגדול, ולהנות מהמרחב הכפול אשר מציע, על כל היתרונות
שלו. הילד שלהם יהיה הפרי הטוב ביותר הנגזר מרצון שניהם כאחד.
מכאן אנו לומדים, כי הילדים של קין יהיו יותר "משופרים" מקין
עצמו ולבטח גם מסבו, כי מטריית המכנה המשותף תגדל ותאסוף תחת
כנפה את מאפייני "רצונם" של הוריו ושלו ושל בת זוגתו ביחד. וכך
אנו נגיע אל רצונות, היינו אל ילדים, הרבה יותר משופרים
ואיכותיים בדור הבא לאחר מכאן, מתוך אותו העיקרון של הרחבת
המטריה והמכנה השותף הגדול...

אבל אל לנו להתעלם משני נתונים נוספים, שהראשון מתוכם עלול
להעכיר קצת את האווירה האופטימית ששררה, תודות למכנה המשותף
ההולך וגדל...

1- לציין, כי קיים במקביל גם מכנה משותף קטן, שעלול להוריד את
האיכות ולחבל בה. אל לנו לשכוח כי קיים עוד המזל והגורל
שהמשמעות המקצועית שלהם היא, פגישה סתמית בין שני רצונות
אקראיים ללא שום תכלית... או אז יכול לצאת לנו אומנם ילד יפה
וחתיך, אך יכול לצאת גם ילד מכוער ואומלל - תלוי במזל...

2- בתוך כך נוצר אבסורד מעניין שיהפוך במהרה לבעיה מוסרית וקשה
- בלשון המעטה: מהי אשמתו של שמואל שנולד תחת השמשייה של מכנה
משותף קטן - היינו מרצונם השלילי של הוריו? מדוע הוא צריך
לסבול את כיעורו ואת הדי.אנ.אי. הירוד שירש מהם? ההורים הרי
משחקים את משחק החיים: הם מולידים אדם! יישות עצמאית בפני
עצמה... היכן עיקרון הבחירה החופשית שמתחייב מתוך רצון השם
יתברך, ואיך שמואל שלנו יהנה מהעיקרון הזה - בצד הנתונים
הנחותים ההתחלתיים שלו... מה עוד ונתוניו ההתחלתיים עלולים
להיות תלויים ועומדים בחסדי הגורל והמזל - היינו בחסדי שני
הורים לא אחראיים, סתמיים, עם רצונות אקראיים...

תשובת השם יתברך על הבעיה המוסרית, לכאורה, שהתעוררה - היא:

תכונת הבחירה החופשית - תלווה את האדם מרגע היוולדו, בין אם
הוא נולד מתוך רצונם של הוריו, בין אם הוא נולד מתוך רצון של
אחד מהם, בין אם הוא נולד תחת מטריית מכנה משותף גדול, מכנה
משותף קטן, ובין אם נולד כתוצאה מפגישה סתמית אקראית נטולת
תכלית ורצון - היינו, מתוך הגורל או המזל. במילים אחרות,
הנתונים ההתחלתיים של הוולד - לא יעמדו כחוצץ בפני הוצאת
הבחירה החופשית של האדם מהכוח אל הפועל. במילים יותר ברורות:
המחשב הקטן של היקום, ובבואו לחשב את המכנה המשותף הגדול,
הקטן, או האקראי הנכון לרגע נתון, יכוון את נתוניו באופן
שתתאפשר בחירה חופשית מוחלטת לכל יילוד.


- ומדוע אם כן נולד ילד בריא וילד פגום וילד חכם וילד מכוער
וילד עני...

- בשביל לכוון לרצון הוריו, או לרצון אחד מהם. ילד מכוער נולד
להורה שכיוון לרצון שלילי... הורה זה יצטרך להתמודד עם רצונו
השלילי בשטח - היינו עם ילדו החולה, המכוער... ובמקביל תמיד
נולד ילד יפה וחתיך ובריא להורים שרצו ילד, כאדם וחוה שרצו את
קין, או כיעקב אבינו ורחל אישתו שרצו את יוסף.

- ואיך "יכוון" המחשב של היקום ויפתח את דלת הבחירה החופשית
בפני שמואל העני והמכוער שנולד לרבקה וסעדו הבלתי אחראיים...
ובמקביל, איך יכוון לילד סמי הסורר, שנולד להורים יפים וחתיכים
שרצו על פי כל כללי הרצון להביא ילד לעולם?

- בקווים רחבים, אנו דנים בארבעה מצבי-בחירה, שלכל אחד מהם -
מחשב היקום אמור לספק את הסחורה:

1. הורים עם רצון חיובי שהולידיו ילד עם אופי חיובי.

2. הורים עם רצון חיובי שהולידו ילד שלילי.

3. הורים עם רצון שלילי שהולידו ילד עם אופי חיובי.

4. הורים עם רצון שלילי שהולידו ילד שלילי.

קיימים, לצורך מצבי הדמיה שלנו, ארבעה סוגי ילדים:

א. שמואל: ילד יפה בעל אופי טוב שמצליח בחיים...

ב. ראובן: ילד יפה בעל אופי רע ובלתי יוצלח...

ג. שלמה: ילד מכוער בעל אופי טוב ומצליח...

ד. שמעון: ילד מכוער בעל אופי רע ובלתי יוצלח...

על מנת להבין את הדברים לאשורם, יש לעמוד על המונחים שנתקלנו
בהם לעיל: בחירה חופשית, מוצלח, לא יוצלח... מה היא משמעות
המושג בחירה חופשית, ומיהו היוצלח או הבלתי יוצלח?

מושג "הבחירה החופשית" החל להשתבש עם חטא אדם הראשון, עד שאבד
לנו היום והוחלף במושג אחר ללא שום קשר עם משמעותו המקורית.

"הבחירה החופשית" נולדה עם האדם, כאשר נחת במגרש גן-עדן של
המידע האין-סופי: קטוף מגן-עדן שלפניך - כפי יכולתך, קח את
המידע שתרצה, עבד את המידע שתרצה, כבוש כל נקודה שתרצה במרחב -
היא שלך; אתה רק צריך לרצות להגיע אליה... אין לך שום הגבלה
שתגבילך ולא גבול שיגדר אותך, ולמעשה, הרצון שלך הוא הוא הגורם
היחיד שיקבע את מפת גבולותיך; זוהי איפוא "הבחירה החופשית"
שלך: לרצות מעט, הרבה, הרבה מאוד... לרצות כפול, פי מאה או פי
אלף...
חוק ההתאמה הסימטרית שהותקן ביקום, הוא הערב לצקת תוכן
במילים הכבירות האלה.

זוהי המשמעות המקורית של מושג הבחירה החופשית. כך נולד העולם.
לא עברו שניות ואדם הראשון פיקפק ביכולתו להגיע אל נקודה זו או
אחרת או אל מידע זה או אחר... פשוט פיקפק לשם הספורט! ואם
אינכם מאמינים לנוסח התיאור - לכו לקרוא את זאת שחור על גבי
לבן בפרק השלישי של בראשית, או התאזרו בסבלנות עד שנגיע בהמשך
אל הפרק הזה ונעבור עליו ביחד.

האדם הכניס את הספק למרחב המושגים שלו, והזמינו לראשונה
להתארח בעולמו, ואף נתן לו את המקום השמור לבכורה בכל הנוגע
בהחלטותיו... כך נכנס הספק אל מושג הבחירה החופשית של האדם,
וחיבל בו... ואלה תולדות החבלה הזאת:

שלב ראשון - שלב זה נולד עם חטא האדם הראשון: ספק אם יש בידי
את היכולת להגיע ולכבוש את הנקודה הזאת...

שלב שני - תולדה טבעית של השלב הראשון: אולי אני רוצה להגיע
אל הנקודה הזאת; ואולי לא.

שלב שלישי - המשך שרשרת החבלה: האם כדאי לי להגיע אל הנקודה
הזאת - או לא?

שלב רביעי ומכריע: האם יש בידי את הבחירה החופשית להגיע אל
הנקודה הזאת - או לא?

כך עוות המושג המקורי של "הבחירה החופשית" עד שאבד כליל...

היום אנחנו מבינים את הבחירה החופשית באופן המעוות הזה: האם יש
לי את הבחירה החופשית בללכת בדרך הטובה או הרעה? (שמעו נא
באוזניכם ואשרו את השמועה).

אם כן, וכאשר השיב השם יתברך על הבעיה המוסרית שהתעוררה לכאורה
- בזאת: תכונת הבחירה החופשית - תלווה את האדם מרגע
היוולדו...
כוונתו היא לבחירה החופשית המקורית - לא המעוותת;
היינו, לחתירת האדם אל עבר המרחב האין-סופי - בו פועל חוק
ההתאמה הסימטרית; שם נמצאת הבחירה החופשית של האדם, ושם יוצאת
מהכוח אל הפועל.  

תכונת הבחירה החופשית - תלווה את האדם מרגע היוולדו, בין אם
נולד מתוך רצונם של הוריו, בין אם נולד תחת מטריית מכנה משותף
גדול או קטן, ובין אם נולד כתוצאה מפגישה סתמית אקראית נטולת
תכלית ורצון - היינו, מתוך הגורל או המזל. כלומר, הנתונים
ההתחלתיים של הילוד - לא יעמדו כחוצץ בפני הוצאת הבחירה
החופשית שלו מהכוח אל הפועל, בשום מצב נתון; היקום הכפוף לחוק
ההתאמה הסימטרית - ערב לזאת.


נחזור איפוא אל המצבים השונים של ארבעת ההורים והילדים שלהם...
להדגיש, כי המחשב של היקום אינו יכול לשקול באותו המשקל - שני
סוגי אנשים, כפי שלא ניתן לשקול באותה הכף נחושת גם זהב...
ואלה הם שני סוגי האנשים:

1. המבין את משמעות הבחירה החופשית לאשורה וחותר אל מרחב חוק
ההתאמה הסימטרית בפועל.

2. הרחוק מהמשמעות האמיתית של הבחירה החופשית; היינו המבין את
המשמעות המעוותת בת ימינו, וכאילו הבחירה החופשית היא בין הטוב
לרע.

אנו נכנסים בזאת אל מתחם הרצון האנושי, ואל פעולתו במרחב חוק
ההתאמה הסימטרית. העיקרון המנחה אחד הוא: הרצון האנושי מתקיים
בכל מקום בכל זמן ובכל תנאי; במילים אחרות - לא רק הרצון הטהור
התקין מתקיים, אלא גם הרצון השלילי ואף הרצון הסתמי האקראי. כל
רצון אנושי אשר יהא, מתקיים במהותו בטבעו ובמלואו באופן מושלם
ומדויק;  הרצון איפוא מייצר כוח והמשך קיום הכוח הזה - תלוי
בהמשך קיום הרצון שייצר אותו. הכלי שבאמצעותו יוצא כל רצון
אנושי, באשר הוא, מהכוח אל הפועל - הוא חוק ההתאמה הסימטרית,
הפועל בכל מרחב היקום.

מכאן, מקור התהייה האנושית "רשע וטוב לו וצדיק ורע לו" הוא,
חוסר הכרת מחשב היקום, שאינו שוקל את האנשים במשקל אחד. "כל
סוג של אדם" ומערכת רצונותיו שהיקום מתיישר על פיה...

"רשע וטוב לו"... הוא אינו מייצג את מס' 2 בטבלה לעיל, כי-אם
את אחת האפשרויות הנמנות על מס' 2.
הרחוק מהמשמעות האמיתית של הבחירה החופשית - יכול להיות אדם
טוב, תמים, מיתמם או רשע... לכל אחד מהאנשים האלו - רצונות,
והיקום עומד ורושם, וגם מבצע. ישנו פתגם עממי שאומר "אין אדם
מת וחצי תאוותו בידו" - ואכן המשל הזה קלע נכונה: כל הרצונות
מתקיימים, כל השאיפות... התנאי היחיד הוא לרצות באמת ובתמים
בדבר, להתכוון לרצון הזה - יהא אשר יהיה. כך מגיעים לעושר,
לכסף, לכוח, לשילטון... כל מי שהגיע לשילטון - רצה באמת ובתמים
בשילטון; וכל מי שהגיע לעושר מופלג - רצה בעושר, בכסף, בירוק
הירוק הזה.

אדגיש שוב את המונח: רצה = רצה באמת ובתמים, רצה בכל נפשו
ומאודו, רצה בכל רמח איבריו ושס"ה גידיו, רצה בעיניו ובראשו
ובחושיו, והראיה לזאת היא שהפעיל למען רצונו זה את עיניו ואת
ראשו ואת כל חושיו. על זה אמרתי, רצון האדם "הזה" יתקיים
במלואו, במהותו, ועד לפרטי פרטיו, ללא קשר למהות בעליו, לפרטי
בעליו, או למציאות בעליו: הוא יכול להיות אדם טוב, בינוני,
נדיב, פרסי, רשע, זקן, נער, גבוה, נמוך, יפה, מכוער, איש,
אישה, תם, תמים או מיתמם. הוא יכול להיות פושע אכזר, ערל טוב
וחינני, או נימול רשע ומרושע. פנקס היקום פתוח לכול; הוא רושם
ומבצע.

אם כן, כל הקבוצה שאינה מבינה את משמעות הבחירה החופשית ומתוך
כך ניתן לשער שלא הכירה את קיום חוק ההתאמה הסימטרית, כל
האנשים הנמנים על הקבוצה הזאת - רצונם מתקיים; ויכולים להיות
אנשים טובים או רעים - ואני משתמש במונחי הקבוצה הזו... כי
המונח של "טוב ורע" - עתיד להשתנות כאשר נעבור אל הקבוצה השניה
הבקיאה במשמעות הבחירה החופשית...

ניתן להתחקות איפוא, ולו חלקית, אחר החלק הראשון מהתהיה
המוזרה: רע וטוב לו...

- רע וטוב לו?!

- כן אדוני, רע וטוב לו. אכן הוא עושק ואכזר אך מה לעשות שהוא
יודע לרצות... הוא "רצה" בכסף, בכבוד, בשילטון... רצה וקיבל.

- אבל זהו הצדק של "היקום"? ומה עם הצדיק הישר ההוא שנותר בלי
גרוש על התחת? האם זה צדק?

- מה לעשות והצדיק הישר שלך לא רצה בכסף? ואף לא בשילטון...
אולי הוא עצלן; אולי הוא פשוט ישנוני... ואולי, פשוט הוא לא
רוצה! האם נכון לדעתך שהיקום יכריח אותו או יכפה עליו רצון
כלשהו? האם אין זה נקרא, לדעתך, פגיעה בבחירה החופשית והתערבות
גסה בה?

- אכן; השתקת אותי... אבל בכל זאת, עדיין אינני שקט, ומשהו
מפריע לי... מה עם איציק הנהג שנפלו לו 17 מליון שח מכרטיס
לוטו שמילא בחמישה שקלים ואפילו לא חשב על האוצר האדיר הזה...
הוא לא התכוון להרוויח; פשוט עבר במקרה ע"י תחנת טוטו, פגש
בידיד שמילא כרטיס, עמד איתו ומילא...

- אז לידידך איציק הנהג יש מזל! יש כזה דבר שנקרא מזל, וכבר
עמדנו על המונח הזה שנוצר באופן אקראי מפגישת מספר כוחות
סתמיים... בלשון מקצועית, זהו "המכנה המשותף הזמין" שידידך
איציק נמצא בתחומו ובמקרה הזה נהנה ממנו... אל לך לשכוח כי
איציק שלך עלול גם להפגע מהימצאותו תחת המטריה המשוגעת הזו...
אפילו 17 המליון, עלולים במקביל לעמוד לו בעוכריו...

- "מזלו" יעמוד לו בעוכריו? הכיצד?

- נגיד קנה מרצדס חדישה מנקרת עיניים, ומצא את עצמו באמצע
תאונת שרשרת קטלנית...? או שקנה חבילת נופש וסקי בהרי ההימלאיה
בנפאל, ומצא את עצמו תחת נפל מקרי שקבר תחתיו מאות אנשים? או
שהיה שרוע על אי שקט באחת המדינות האטרקטיביות של דרום אסיה,
ולפתע צונאמי קטן התקרב ואיציק שחה בתוכו... יש עוד דוגמאות...
שאמשיך?

- לא אל תמשיך - הבנתי את הפרנציפ... אבל אנחנו גם פוגשים ב-
"רע וטוב לו" שמאריך חיים כמתושלח ללא שום צונאמי או נפל...
הוא הולך בשיבה רעה עם הכסף שלו... שאביא לך דוגמאות? אני מכיר
אישית מפיונר אכזרי אחד שחי 98 שנים, היה מלווה בריבית בשוק
השחור, ולא בחל בשום אמצעי לגביית כספו... שאלתי: אני מבין
שאיכות החיים של איציק תלויה ברצונותיו ובמזלו; אולם איך תחשב
מכונת היקום את  תוחלת החיים של הקבוצה שנמנה עליה איציק
והמפיונר...?      

- אני מבין ששאלתך מתייחסת גם ל-"טוב ורע לו" שמת אומלל בערוב
ימיו ושנותיו... ובכן, שנינו כבר מסכימים על העיקרון - שהכל
תלוי ברצון או לחילופין במזל; ושנינו כבר יודעים מדוע בעיקרון
טוב ורע לו, או רע וטוב לו... השאלה שלך היא איפוא: ועד מתי
טוב ורע לו... היינו עד מתי ימשיך האומלל התמים לסבול את החיים
הדפוקים האלה... באותה מידה - עד מתי תתן צ'אנס למפיונר "הרע
כי טוב לו" שמאריך ומאריך חיים ומסרב להפרד מהגלקסיה שלו?
השאלה נשאלת גם אודות הטוב וטוב לו, והרע ורע לו, ולגבי כולם:
מה היא נוסחת תוחלת החיים של הקבוצה שנעדרה ממנה תבונת הבחירה
החופשית, ואותם החיים גם אורכם אינם נמצאים בשליטתה; או במילים
מקצועיות -  מתי מבקר מלאך המוות את הקבוצה של איציק -  "מהי
הנוסחה?" - זו היא השאלה; והתשובה העניינית עליה תחתום את פרשת
עקדת יצחק . קח איפוא את ההתחייבות שלי להתייחס לשאלה העניינית
הזו, כאשר נגיע ונסיים ביחד את פרשת העקדה - בבראשית, פרק כב.
כאן נמצא הנושא הענייני הזה במלואו:

יד ויקרא אברהם שם-המקום ההוא, ה' יראה, אשר יאמר היום, בהר
ה' יראה.
(בראשית, כב)

- ברשותך, שאלה היפוטטית אחרונה: מה אם איציק הנהג למד מאחורי
הגב שלנו את סודות הבחירה החופשית, הכיר את יסודות חוק ההתאמה
הסימטרית, ו"רצה" באופן תקני ב-17 המליון... האם גם אז עלול
לפגוש את הנפל והצונאמי...

- זה מביא אותנו אל תחום הקבוצה השניה... תודה על עזרתך.

אנו עוברים איפוא אל מרחב אחר לגמרי שאין לו שום קשר עם המרחב
שלנו... אנחנו עוברים אל אדם שמכיר את חוק ההתאמה הסימטרית
ויודע שהכל תלוי ברצונו ואך ורק בו. אבותינו הראשונים למשל
נמצאו בתחום המרחב הזה, אברהם, יצחק, יעקב, משה רבינו, אדם,
חוה, בניהם קין והבל, נוח... אני מביא כאן שמות מובחרים, אולם
ולמעשה כל הצאצאים של אדם ושל נוח - הכירו, ברמה זו או אחרת,
את חוק ההתאמה הסימטרית; אפילו הדור של "מגדל בבל" הכיר את חוק
הטבע הזה לאשורו; אנו עתידים להתקל בהמשך בתקופה הסטורית זו,
ולעמוד על מאפייני הדור של מגדל בבל, כאשר יתחבטו אנשי הדור
הזה בשאלה הפשוטה: איך נגיע אל השמים... היינו, איך נפרוץ את
המסגרת שלנו ונביא את רצונותינו ושאיפותינו אל שיאים חדשים?

זה המקום של מי שמבין את משמעות הבחירה החופשית לאשורה וחותר
אל מרחב חוק ההתאמה הסימטרית בפועל. מוסכם כאן על כולם, כי
הבחירה ברע אינה אופציה - כי-אם ליקוי בהבנת המציאות הנגזר
מתהליך בלתי מבוקר בעיבוד המידע. הבחירה החופשית איפוא במרחב
חוק ההתאמה - אינה בין הטוב לרע אלא בין הטוב לטוב יותר...

ובכל זאת, גם במרחב הזה יש מי שלא יכול להביא את רצונו מהכוח
אל הפועל... כלומר יש מי שמודע לחוק ההתאמה הסימטרית, מודע
לנוהל תיפעול רצונותיו, אך אינו מסוגל בשלב זה לשלוט במנגנון
האישי שלו לתיפעול רצונותיו; כי הרי יש להסתגל למצב הזה, ויש
הרבה מה לעשות בתחום זה...

אנו יודעים שלא די בלרצות בעלמא - יש לדעת לרצות... יש להכיר
את טכניקת הרצון.

עברנו כבר את השיעור הראשון והיסקנו ממנו את הנוהל הבסיסי של
תיפעול הרצון: "נוהל הבעת הרצון מתחיל מהרצון הגולמי הבלתי
מוגדר אל הרצון המוגדר והמדויק".

מעבר לזאת, ישנם עוד חמישה שיעורים הנותנים לאדם את הכלים
להתמחות בתחום הזה, היינו להכיר את מערכת רצונותיו - לדעת איך
להביא את רצונו אל הפועל. המתעד בחר להתחיל את תיעודו בסדרת
ששת השיעורים הללו, מתוך חשיבות הנושא ומקומו במערכת החיים
האנושית: ללא המודעות זו - לא ניתן לאדם להגיע אל תכליתו;
היינו לחיות... האדם בא אל העולם בשביל להנות ממנו; בשביל
לרצות להנות ממנו...

מכאן, המצב המופשט ביותר הוא כאשר האדם מפעיל את רצונו במרחב
חוק ההתאמה הסימטרית; ואל המצב המופשט הזה - הגיע אדם הראשון.
הוא חי את המצב הזה שנים מספר, עד שיום אחד החליט לקרוא תיגר
על השיגרה הזו - על המציאות המופשטת הזו, וליצור את הספק
הוירטואלי הראשון; או אז ובד בבד נוצר האבסורד האנושי הזה
לראשונה: להיות עם יכולת חלקית בניהול המערכת הרציונלית למרות
המודעות המלאה למרחב חוק ההתאמה הסימטרית, הפותח בפני האדם את
מושגי האין-סוף והבלתי-מוגבל. במילים אחרות, לא תמיד יכל האדם
להפעיל את רצונו באופן תקין ולהוציאו מהכוח אל הפועל, הגם והיה
מודע ליכולותיו הבלתי מוגבלות... כן, מעת לעת הצליח במשימה זו
- אך לא תמיד; הבעיה היא הספק שנכנס כבר אל ליבו וחיבל
במערכותיו, לא תמיד ניתן היה להתגבר עליו; לא קל להתגבר עליו.


בתוך אווירה אבסורדית זו - נוצר עוד אבסורד גדול מחברו:
אי-היכולת הזמנית להפעלת הרצון באופן תקין - אובחנה על ידי עם
הארץ
כאימפוטנציה, ואות קלון נדבק לבעל העניין, על כי "לא
הצליח" להשיג את הרצונות הבסיסיים ביותר: כמו להביא ילד לעולם,
או להרוויח את כסף מחייתו...

זה שלא הצליח להגיע אל הכסף ואל העושר נקרא "לא-יוצלח", ומי
שלא הצליח דרך המערכת הרציונלית שלו להביא ילד לעולם - נקרא
"עקר". ושוב: מי הם שאיבחנו את האבחנות האלו?

תשובה: עמי הארץ. אלה הרחוקים מחוק ההתאמה הסימטרית; מההכרה
הזו; ומכל האווירה הזאת...

נוצרו אם כן שתי קבוצות אנוש, החיות זו לצד זו ואף חולקים את
אותו שטח המחיה החברתי ביניהם:

1. אלה המיוחסים המכירים את חוק ההתאמה הסימטרית ואת מקור
הבחירה החופשית ויודעים שהכל תלוי ברצונם, אך לא מצליחים
תמיד להביא את רצונם מהכוח אל הפועל.

2. ואלה שלא שמעו מעודם על החוק הזה ועל כל הסבתוכה הזו... גם
הם חיים במסגרת של רצונות ושאיפות והצלחות וכישלונות...

לציין ולהדגיש שוב, המחשב הקטן של היקום מטה אוזן גם לרצונות
הקבוצה האחרונה וממלא אותם, על אף אי-מודעותם לעצם קיום המחשב
הזה... ובעצם, ההבדל המהותי היחיד בין הקבוצה הראשונה לשניה
הוא בעצם המודעות: הקבוצה הראשונה מתכננת את רצונה ויודעת
בדיוק מה קורה על מה קורה ומתי קורה - או לא קורה; והקבוצה
השניה לא; לא יודעת. היא אף מאמינה במזל ובגורל ולא פעם משתבחת
בהם או מטילה את מלוא האשמה עליהם...  

בתוך דברי, ציינתי שתי דוגמאות של סוגי רצונות: עושר, והולדת
ילדים; כלומר ישנו "העשיר" שכיוון את רצונו לעושר לפי חוק
ההתאמה הסימטרית שהוא מודע לקיומו, ואת רצונו תיכנן ע"פ הנוהל
התקני של החוק הזה; וישנו "העשיר עם הארץ" שרצה מאוד להתעשר
ואכן הוא התעשר ע"פ חוק ההתאמה הסימטרית, אולם אין הוא מודע
לקיום החוק הזה. ההבדל "העדין" הזה בין שני סוגי העשירים, נראה
על פניו בלתי משמעותי, כי הרי שניהם התעשרו מתוך רצונם הכנה
בירוק הירוק הזה; מה איכפת לי אם אחד מהם היה מודע לקיום החוק
שעל פי כלליו התעשר - או אם השני היה נטול המודעות הזו ועם
הארץ; הרי בסופו של דבר - שניהם הגיעו אל קו הסיום והתעשרו...

ובכן, ההבדל בין שני העשירים שלנו - מתגלם בשני מישורים:

א. העשיר הראשון, מאחר והוא מכיר את "מקור עושרו", יכול
להתפנות, לאחר שהגיע אל מחוז חפצו, אל אפיק אחר שאין לו שום
קשר עם האפיק הנוכחי שכבר הושג - נקרא לו האפיק הפיננסי. הוא
לא חייב לתדלק את האפיק הפיננסי הזה כל הזמן - מלבד להמשיך
ולרצות בו... בד בבד, וכאמור, הוא יכול לפנות לאפיק אחר שאין
לו שום קשר עם העולם הפיננסי, כמו המחוז האומנותי, ציור, שירה,
כתיבה... וכאשר יגיע אל המחוז האומנותי ויקטוף  את רצונו
המדויק והמוגדר ממנו - יכול לפנות לאפיק המדעי כמו הביולוגי,
האסטרונומי... הוא אינו צריך לתאם בין המחוזות השונים שהגיע
אליהם ואינו צריך לדאוג להסדיר את הסתירות העלולות להתעורר,
כתוצאה מהצטלבויות אקראיות בלתי מתואמות בין המחוזות
השונים...

המצב שונה אצל העשיר השני נטול המודעות: הוא חייב לתדלק את
מחוז חפצו הראשון שהגיע אליו - כל עוד וירצה להמשיך לדלות
ממנו. אם באפיק הפיננסי למשל עסקינן, אזי הוא חייב לעקוב אחר
המניות שלו, או אחר המפעל המצליח שלו, ויצטרך לשדרגו כל הזמן -
כך שלא יעלו עליו המתחרים ויגרמו להפלתו... בנוסף, וכמובן, הוא
יכול "לרצות" בעוד מחוז, אך חייב לתאם בין שני המחוזות ולהסדיר
את כל הסתירות העלולות לצוץ מתוכם... "הזמן" למשל שיש להעניק
לכל מחוז ומחוז: יש לתת מענה גם לנתון הזה שמהווה, לא פעם,
מכשול בפני עצמו שאינו בר שליטה. במילים אחרות, יצטרך לתת מענה
להצטלבויות יזומות או אקראיות שהתהוו במחוז רצונותיו; דבר
שפטור ממנו עשירנו הראשון.

ב. העשיר הראשון שולט במרחב רצונותיו; שום גורם לא יכול להסתנן
לשורותיו ולחבל במערך רצונותיו; שום גורם - צפוי או בלתי
צפוי... הוא חורש כרגע על התיק הפיננסי, האומנותי, והמדעי.
שלושה רצונות מוגדרים יש לו, והוא קוטף אותם על פי הסדר שקבע
להם, ועל פי המתכונת שקבע עבורם: כמות, איכות, קצב, תיזמון...


בעוד, שליטתו של העשיר השני במרחב רצונותיו - מוגבלת ביותר
ובלשון המעטה. הוא ורצונותיו נתונים כל הזמן לכוחות-על בלתי
מזוהים שביכולתם לצוץ בכל רגע ולהפוך כל קערה על פיה... מכאן
מקור הכינוי שניתן להם: "כוח עליון" שאינו בר שליטה... מזל,
גורל, מהפכה צבאית... אנו חיים עכשיו בתקופת הוגו צ'אבס של
ונצואלה: הוא החליט להלאים את רוב מוקדי הכוח הפיננסים במדינה,
ובין יום - חלק גדול מעשירי ונצואלה נפרד מנתח הארי של
נכסיו... איזה מזל רע! זה קורה בדרך כלל באזורים בלתי יציבים,
או בתקופות בלתי יציבות - כמו בתקופות של מלחמה או של
מהפכות... אולם, וגם אם ניזהר עשירינו השני והשקיע את כספו
בחלקה יציבה של העולם, הרי המזל הרע יכול לרדוף אותו ולרבוץ לו
עד שמה, בכל פינה: מתחרה בלתי צפוי, עלייה בלתי צפויה של חומרי
גלם, תביעה בלתי צפויה, שריפה בלתי צפויה, פשיטת רגל בלתי
צפויה ודווקא של הבנק שעובד איתו, או של חברת הביטוח...

אנו כבר יודעים, אגב, לזהות את "המקרים" הבלתי נעימים האלה
בתוארם המקצועי: העשיר "השני" שלנו נכנס תחת "מכנה משותף
זמין",  ומכנה זה צורב לפעמים... זה המזל והגורל שהעשיר מס' 1
מחוסן מפניהם - גם מנגעיהם וגם מחסדיהם; הוא אדון לעצמו, אין
ליד המקרה נגיעה במרחבו.

ישנה עוד דוגמה שדרכה ניתן להבליט ולצבוע את ההבדלים בין שתי
קבוצות-אנוש, ורצונם המשותף לכאורה. לרצות בפרי-בטן, בילד.

אדם וחוה "רצו" להביא ילד בדמותם כצלמם, ורצון זה ממשיך להזין
את כל המין האנושי, עד לרגע כתיבת שורות אלה; רצון שהחליטו
לשרטטו תחת מטריית המכנה המשותף הגדול של שניהם ביחד, מתוך
שיקול ענייני. יכולתינו ללדת הינה תוצר המשכו של הרצון הזה.

אולם היו בהסטוריה האנושית עוד זוגות מיוחסים שהכירו מקרוב את
חוק ההתאמה הסימטרית, ורצו ליצור פרי מבטנם באמצעות הפעלה
תקנית של רצונם במרחב חוק ההתאמה הסימטרית. היה מי שהצליח,
והיה מי שנכשל.

באותה התקופה, חיה על יד הזוגות המיוחסים האלו - עוד קבוצה
אנושית שלא הכירה את חוק ההתאמה הסימטרית, אך כן הכירה את סוד
ההזדווגות, ההריון והלידה; כל זוג ממוצע בן הדור שלנו היום -
יכול לייצג את הקבוצה הזו ולהיות מנוי עליה. הם היו פוריים
כמונו, ילדו והתחתנו והתאהבו וגידלו ילדים ונכדים ונינים. אני
בוחר לקרוא לזוגות האלו, משיקולים ענייניים, כזוגות עמי הארץ,
והסליחה כל הסליחה עם דורי, שאני מנוי עליו...

בתוך כך, קראו מקרים מעניינים ביותר: זוגות "עמי הארץ" הסתכלו
בחמלה על הזוגות "המיוחסים" שנכשלו בהפעלת רצונם במחוז הזה,
וקבעו פה אחד: הם עקרים המסכנים האלה... לא כמונו - פוריים.
וגם "עשירי" עם הארץ סרקו את "עניי" המיוחסים במבט ממוצמץ.
האבסורד החבוי כאן יצא איפוא מהארון: אילו עשירי עם הארץ הכירו
את חוק ההתאמה הסימטרית - לא היו ממצמצים את עיניהם, והיו
סורקים את העניים המיוחסים ביראת כבוד; וגם הפוריים עמי הארץ -
היו משפילים את מבטם בפני העקרים המיוחסים, למרות כישלונם
הצורם בהבאת ילד לעולם.  

- והלא לא חסר עקרים גם אצל עמי הארץ...

- אכן; ביש מזל... וגם לא חסרים עשירים מופלגים ומיוחסים;
הודות לטיב רצונם - לא מזלם.

עשיר מופלג ומיוחס היה אברהם אבינו. ועקרה מיוחסת היתה שרי
אימנו, עוד לפני שהפכה לשרה - השם העדין הזה, שמה של אימי ושל
ביתי. המתעד תיעד את סיפור עושרו של אברהם אבינו ולא חסך
בתיאור עושרו במספר הזדמנויות:

ב ואברם כבד מאד, במקנה בכסף ובזהב. (בראשית, יג)

טז ולאברם היטיב בעבורה; ויהי-לו צאן-ובקר וחמרים, ועבדים
ושפחת, ואתנת וגמלים.
(בראשית, יב)

לד ויאמר,  עבד אברהם אנכי.  לה וה' ברך את-אדני מאד - ויגדל;
ויתן-לו צאן ובקר, וכסף וזהב, ועבדם ושפחת, וגמלים וחמרים.

(בראשית, כד)

המתעד ביקש למעשה לתעד את סיפור האבסורד הזה שדנתי בו לעיל:
איך המשכיל חולק את מרחבו עם הכסיל, ממשיך להתפתח ולשגשג
וכאילו חי בנפרד, ובמקביל, הכסיל שחי לצידו ממשיך את סידרת
חייו, ועולם כמנהגו נוהג. המתעד חושף בפנינו תמונה מעניינת,
מיוחדת במינה ומרתקת: איך חיים ביחד שני עולמות מנוגדים בתכלית
הניגוד, עליון בצד התחתון, המתקדם לצד המפגר, איך מדברים
ביניהם, איך מגיעים לידי הבנה, ובמיוחד איך מצטלבים הרגעים
הקריטיים, כאשר שני העולמות השונים נפגשים ודנים באותו העניין:
"עשיר" מול "עשיר" ובעניין פיננסי... עשיר מול עני, עני מול
עשיר, עקר מול פורה, ופורה מול העקר... איך מדברים האחד עם
השני, איך מבינים האחד את השני, ואיך מקבלים האחד את השני. מעל
לכל, איך מחשב היקום את חישוביו בעזרת המחשב הקטן שלו, באזור
פרוע זה. מרתק לראות את המחשב הקטן הזה בפעולה.

אולם לא לרתק אותנו בא המתעד לעשות, גם לא לעניין אותנו... אין
זו המשימה שלו. אברהם אבינו נכנס לספר התיעוד כאשר היה בן
שבעים וחמש. אני מאמין שעברו עליו במשך 75 השנים - סיפורים
ומקרים מרתקים עד מאוד שאותי אישית יעניינו ביותר... אך המתעד
פסח על כל השנים האלה כאינם. משה רבינו נכנס אל התודעה שלנו
כאשר היה צעיר בן שמונים שעבר, אני מאמין, הרבה מקרים מעניינים
שלא תועדו - על אף והיו ייאים לתיעוד...

מטרת המתעד איפוא לא התיעוד בפני עצמו אלא למסור לנו מסר מוגדר
ותפור מראש עבורינו. הוא ביקש ללמדינו את חוקי החיים; לשים
בידינו כלי עזר להבנת כללי המשחק, דרך מספר נקודות עיקריות,
זוהי מטרתו; ואת "התיעוד" שם בשרות מטרתו זו.

הוא לקח את הנקודות העיקריות האלה של השיעור הלימודי, וחיפש
עבורן מקרים שקראו בפועל על פני ההיסטוריה האנושית וייצגו את
הנקודות האלו - כל מקרה והנקודה הספציפית שלו. את המקרים
הספורים האלו, תיעד.

מעיון מעמיק בספר התיעוד הבנתי מה היא משמעות המשפט, מהי
משמעות המילה, ומהו מקומן של האותיות בכל מילה. הוא ירד אלי
ודיבר לכאורה בלשוני, זהו הרושם הראשון; אך תיכף ומיד ראיתי כי
הוא מעלה אותי אל לשונו, הוא מלמד אותי את לשונו; הוא סוחב
אותי אליו, בהדרגתיות, ברכות.

אחזור אל אברהם אבינו, אל האיש הענק הזה, וכמעט בא לי להגיד -
איזו מקריות מבורכת שהנקודות של תוכנית הלימוד שלי נפלו בין
היתר כאן בחלקת האיש הזה; איזה יופי שהיכרתי אותו, שהנהלת בית
הספר שלי הפגישה ביננו, הגם ומטרתה אינה נעוצה בפגישה עצמה
והינה חינוכית גרידא...  ביננו? הלוואי וכל יום יפול לי שיעור
כזה; אני לא אלך אפילו לאכול.

בראשית פרק יב

א ויאמר ה' אל-אברם, לך-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך,
אל-הארץ אשר אראך.  ב ואעשך לגוי גדול, ואברכך, ואגדלה שמך;
והיה ברכה.  ג ואברכה מברכיך, ומקללך אאר; ונברכו בך כל משפחת
האדמה.
- זהו סיפור חוק ההתאמה הסימטרית; ואת הסיפור הזה -
השם יתברך מספרו לאברהם (ודרכו לי).

זהו נוסח חוק ההתאמה הסימטרית - בניסוח עטי:

הרצון האנושי הוא אשר יקבע את ערכי פיסת המידע הנקטפת מהמסה
האין-סופית; ונתח הקיבולת השיכלית הנדרש - יותאם לקליטת פיסת
מידע זו ועיבודה, מכוח הסימטריה הנגזרת מהחוק הזה.
 

לך-לך - צא אל העולם, גלה אותו, תן דרור לעצמך...

"לך" כמילה בודדת - משתמשים בה במשפט מוגדר מראש: לך אל
המכולת וקנה לחם אחיד. ואפשר גם ללא ספק להגיד: לך לך אל
המכולת... אולם המשמעות אז משתנה, ולא יהיה מקום ללחם אחיד
במשפט הזה, כי כוונת לך-לך במשפט היא: לך תבדוק מה העניינים
במכולת... לך לראות מה אפשר לקנות... סוכר, ביצים, עוגיות, לחם
אחיד... שמעתי שהוסיפו בפינת המכולת - פינה למתנות, אולי תמצא
משהו מעניין...

לך-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל-הארץ אשר אראך - אברהם
ידידי, אתה כבר יכול לעבור מהמקום שלך אל מקום אחר. ואני משתמש
במילה התנכית המקצועית "מקום" שמשמעותה היא "רמה", "מעמד",
מקום... אין המדובר בהכרח להחליף כתובת... לכאורה; כי הדבר
תלוי ועומד ברצונו האישי והאינדיבידואלי של אברם (עדין שמו
אברם), אולם ובהמשך נעמוד על הקשר בין "הארץ אשר אראך" ל-
"ארצה כנען", ומהקשר הזה נסיק כי גם החלפת הכתובת, נגזרת היא
מהחלפת "מקום".
בכל אופן, הניסוח הפותח הזה, תואם הוא לכלל ההתחלתי בהבעת רצון
והנוהל שלו: להתחיל תמיד ברצון הגולמי הבלתי מוגדר, ומשם ללכת
אל עבר המוגדר והמדויק... וגם כאן: תשאף עם רצונך לצאת מהמקום
בו אתה נמצא - אל מקום אחר יותר פתוח ורחב: מהארץ שגדלת בה,
מהמולדת, מהבית בו נולדת, מהמסגרת שלך, ומשם כוון את רצונך
להגיע אל מסגרת אחרת, יותר גדולה ורחבה; או כמו שציינתי
בהתחלה: צא אל העולם הרחב, התפתח, שגשג, תן דרור לרצונך; לך עם
ניצוצי חוק ההתאמה הסימטרית, והשתמש בהם... עלה מהמקום שלך; לך
לך...

לאן?

"אל-הארץ אשר אראך": "תלוי ברצונך החופשי - עד לאן יקח
אותך..." - זהו הפרוש המדויק לארבעת המילים האלו; פרוש שעל
פניו נראה כסתירה מוחלטת למילים הישירות והברורות: אל הארץ
אשר אראך
- וכאילו השם יתברך מכוון את אברם אבינו אל ארץ
מוגדרת שמצביע עליה באצבעו... ואם כן, היכן רצון אברם החופשי
שהצבעתי עליו בפרושי?

בשביל להסדיר את הסתירה הזו, נאלץ אני להזכירכם שוב כי עדיין
אנו נמצאים במסגרת הפירצה... זאת, כי במרחק עשרות עמודים
מהפרצה אני עתיד לשאול את השאלה הפשוטה: איך מדבר השם יתברך עם
האדם. שאלתי אינה נתחמת באיך יוצר עימו קשר - כי-אם איך מדבר
עימו בפועל...  
בשאלה הזו דנתי על גב מספר עמודים, וגם היגעתי למסקנות
ותשובות... אך המקום הזה צר מלהכיל את הדיון הזה ולהכנס
בעומקו, מה עוד והוא נפרש במלואו לאחר השלמת הפירצה... אולם
ועל מנת ליישב את הסתירה שהתעוררה לעיל בין הפרוש שלי לבין
נוסח המילים שנאמרו לאברם ע"י השם יתברך, אצטרך להביא ציטוט
מצומצם מהדיון הזה. הציטוט יסכם את עצם השאלה ומשם אעבור
ישירות אל מחוז המסקנה שהיגעתי אליה, היינו אל התשובה. מעבר זה
יהיה חד מדי - אני מתגונן מראש...

ובכן, באופן זה ניסחתי את שאלתי:

"אחד משלוש עשרה עקרונותינו הוא: אין להשם יתברך גוף ולא דמות
הגוף; ואם כן נכון להניח כי אין הוא מדבר עם האדם באמצעות פס
קולי שנקלט באוזן האנושית, ואין הוא מדבר באמצעות שפת-גוף
כלשהי - כי אין לו גוף; הכיצד אם-כן מעביר השם יתברך את מסריו
המדוייקים לאדם? איך הוא מנהל עימו שיחה, שואל אותו ומשיב
לו... איך הוא מתקשר עימו, מה מספר הטלפון? "

להלן נוסח המסקנה שהיגעתי אליה; היינו התשובה על השאלה הקשה
שלעיל:

- השם יתברך מתקשר ומדבר עם אדם דרך הטלפון האדום של חוק
ההתאמה הסימטרית. יש מכשיר כזה בנמצא.

"לכל אדם שחי בעולם - גישה לקו הטלפון הזה; העובדה שאדם חי
ונושם - מעידה כאלף עדים על הימצאות הקו הזה בקירבתו, אך איכות
וחדות הקול משתנה מאדם לשני: יש ושומע חד וחלק, יש ושומע באופן
מקוטע, יש ושומע אך צלילים שמזכירים קול, ויש מי שאינו מודע
לקיום מכשיר הטלפון הזה בעולם! מהאחרון הזה יש הרבה; הרבה
מאוד.

וזוהי טכניקת הפעולה של מכשיר הטלפון הזה: כאשר אתה צולל אל
תוך תוכך, היינו כאשר אתה יוצר קשר כן ואמיתי עם עצמך, וכאשר
אתה יוצר אינטימיות אמיתית עם עצמך; היינו כאשר אתה חושב עם
עצמך באופן כנה צלול ורציני, בו ברגע נפתח קו הטלפון לשרותך
החופשי. ביכולתך ליצור קשר ולהפנות שאלות ספציפיות מוגדרות,
ובאופן מיוחד ומעניין בפני עצמו - תקבל את התשובה המוגדרת
לשאלתך המוגדרת. באותה המידה גם השם יתברך  יוזם את הקשר ומדבר
איתך: באמצעותך; דרך מחשבותיך שלך." סוף ציטוט מעמודים באים.

לך-לך מארצך וממולדתך... - השם יתברך "מדבר" עם אברם אבינו
מתוכו הוא...

לאחר שיצר אברם אבינו קשר כן עם עצמו והגיע לרמה כזו של כנות -
שיכול דרכה להשתמש בקו הטלפון האדום... הוא מבין שהשם יתברך
אומר לו שישתמש בחוק ההתאמה הסימטרית, שיפעיל את רצונו, שיחרוש
את היקום... הוא מבשר לו שכבר מוכן הוא לעבור "ממקומו" אל
"מקום" אחר...

אם אברם אבינו בעצמו היה מתבקש לתאר את "השיחה" שהיתה לו עם
השם יתברך ושזה עתה הסתיימה, הוא היה מתנסח באופן זה:

אלך לי מארצי, ממולדתי, ומבית אבי... זה מה שאמר לי יוצרי; אל
הארץ אשר אראה... זה מה שהשם יתברך רוצה עבורי.

אולם, השם יתברך מתאר את השיחה הזו, ולכן עליו להתנסח באופן
הזה:

לך-לך מארצך וממולדתך... - עבור ממקומך... עשה שימוש בחוק
ההתאמה הסימטרית...

"אל-הארץ אשר אראך": "תלוי ברצונך החופשי - עד לאן יקח
אותך...".

עד כאן הניסוח הפותח הגולמי... זוהי בעצם ההגדרה הגולמית הבלתי
מוגדרת לחוק ההתאמה הסימטרית: שהאדם יתפתח ויפתח את רצונו, את
אופקיו, אל עבר המרחב הפתוח; אל הארץ הגדולה והפתוחה... מכאן
והלאה תצא משמעות חוק ההתאמה הסימטרית מהמרחב הגולמי הבלתי
מוגדר, אל עבר המרחב המוגדר יותר...  וזוהי משמעות החוק הזה
עבורך; כך הוא יתקיים בפועל:

ב ואעשך לגוי גדול, ואברכך, ואגדלה שמך; והיה ברכה. - אין
המדובר "בברכות" כמקובל לחשוב... מדובר בתיאור תהליך מדויק:

ואעשך לגוי גדול - הכניסה אל מרחב חוק ההתאמה הסימטרית, תפתח
את השער לרצונך החופשי והבלתי מוגבל, כך שיובילך למרחקים ואל
מחוזות שרק אתה תקבע את גודלם ואת גבולם... אולם אברם ידידי,
ישנו הבדל בין מרחב החוק שמימדיו, מטבע הדברים, משתנים מאדם
לשני, לבין מסגרת החוק שתחבוק בין כתליה את כל מי שנכנס אל
מרחב החוק הזה. הינני איפוא, אברם ידידי, להבאיר לך את תכונות
המסגרת הזו.

ואעשך לגוי גדול: גוי גדול... אומה... עם... אדיר, עצום,
גדול... אינך יותר ישות אינדיבידואלית, אתה ישות גדולה, בסדר
גודל של אומה, של גוי - ולא כל גוי, כי-אם גוי גדול, רב מימדים
ורב עוצמה. המסגרת האינדיבידואלית שלך תהפוך (תיעשה) למסגרת של
עם שלם - אדיר ועצום, על כל הכוחות שמייצר עם שכזה. זו התכונה
הראשונה של המסגרת החדשה.

תכונה שניה: ואברכך - המילה הזאת באה מלשון רך, רכות.
והיפוכה של המילה הוא קשיחות, קושי...

בספר התורה (התיעוד) אנחנו עתידים לפגוש תדירות בשני מונחים
מנוגדים שהמתעד עשה בם שימוש: ברכה וקללה, או לחילופין - מבורך
וארור: ברכה - מי שמאחל לחברו שיהיה מבורך, וקללה - מי שמאחל
לאויבו שיהיה ארור.  

מי הוא המבורך איפוא, ולהבדיל מי הוא הארור. הגדרת מונחים...

ושוב... צריך אני "לחזור" אל העמודים הבאים שנכתבו בהמשך, לפני
הפירצה... שם התחקתי אחר המונח "ארור", והיגעתי למסקנה חד
משמעית - אסתפק הפעם לציין אותה ללא שום הסבר נלווה, כי שום
הסבר - אין בכוחו לסכם את הדיון המלא בסוגיה.

אל המסקנה איפוא, הישירה... ואל משמעות המונח "ארור" - במילה
אחת: מבולבל.

ארור = מבולבל; למסקנה הזו היגעתי. ומכאן היגעתי אל עוד מסקנה
משנית: אין המדובר בקללה, מדובר בתיאור מצב. במילים אחרות,
וכאשר המתעד מציין: ארור האדם... אין הכוונה "לקלל" אותו כי
אין מונח כזה בנמצא... הכוונה היא לתאר את מצבו ברגע נתון:
מבולבל האדם הזה...

ארור מקלה אביו ואמו; - מבולבל האיש הזה...  

ארור מסיג גבול רעהו; - מבולבל מי שמסיג את גבול רעיהו;
מעשהו זה מעיד על בילבולו.

ארור משגה עור בדרך; - מבולבל מי שמטעה את העיוור ומכשילו...
ברגע זה הוא נמצא בסטטוס של מבולבל.

אני מקלל את אוייבי: אני מאחל לאוייבי שיכנס למצב של בילבול,
שלא ישלוט בעצמו, שלא ידע ימינו משמאלו... קללה איפוא הינה סל
גדול בה נכנסים כל סוגי הבילבול: גם מסיג גבול רעיהו, גם מטעה
עיוור, גם שוכב עם בהמה... מקולל הוא ארור כללי... הוא המועמד
להיות מבולבל בכל מקום ומצב; היכן שיגיע יתבלבל ויתפרע... ללא
שום ריסון.

אם כן, המבולבל, הארור, הוא אדם שקשה לו הדרך... הוא לא מגיע
אל מקום חפצו כי הוא לא יכול לעשות זאת: דרך של קילומטר אחד
יכול לעבור אותה תוך שנה, שנתיים, ואולי לא יגיע לעולם, כי הוא
פוסע מטר וטועה, מנסה שוב וחוזר אחורה שלוש מטרים, או אז הולך
ימינה, ללא שום קשר עם מפת הדרך המקורית. וכך דרך של ק"מ אחד
תהפוך לשלושים לשבעים, ללא שום קשר לאורך הטבעי... מי שנמצא על
הדרך הזו הוא המבולבל (הארור), והמצב הנתון בו - נקרא "בילבול"
(קללה).

וכך אני מתחבר עם הפינה שלנו: ארור הוא אדם שקשה לו, שלא הולך
לו... אילולא אחריותו האישית למצב ביש שלו - הייתי אומר שהגורל
התאכזר לו... הוא אדם אומלל שכל חייו מעבד ברזל קשוח ונוקשה...
הוא בא לעולם לפגוש את הפן הקשוח, הקשה, הנוקשה, הוא ארור:
מבולבל.

היפוכו הגמור של ידידנו המקולל - הוא המבורך. הכל הולך לו
ברכות. אפילו דרך של מאה קילומטר - עובר ברכות, בלי בעיות
מיוחדות, וכאילו הולך לטיול... יוצא לו לעבוד גם עם ברזל, חם
קשוח... אולם גם הברזל מתעבד לו ברכות, בקלות... שאלתי אותו
פעם - מהו הסוד שלך?! והוא ענה לי בלי להתבלבל:

- אני יודע בדיוק מה אני רוצה, איפא אני עומד, ולאן אני
נוסע... תכונות אלו עוזרות לי להישיר מבט עם המהות שלי המיוצגת
ע"י רצוני - ולא לאבד קשר עין עם הרצון הזה; עצם הידיעה היא
סוד הרכות שבברכה... לדעת למה, מתי, איפא... לא להשאיר שום דבר
למזל ולגורל ולא לצפות לשום חסד מהם.

וכאשר "הידיעה" בכיס שלך - אתה מנהל את הדברים על פי הקצב שלך,
בזמנך החופשי, בסיגנונך האישי, אתה אדון לעצמך ולזמנך ולטעמך
ולסיגנונך... זהו מקור הרגשת הרכות, ההתנהלות הרכה... זוהי
הברכה.

כולנו מכירים את שני המושגים האלו מקרוב, הקלות מצד, כאשר הכל
זורם כמים... או הקושי כאשר הכל מתעכב ולא זורם... בעבודה,
בבית, במסחר, ביחסים האישים, ביחסינו החברתיים, בכל דבר אשר
עושים, החל מהברגת בורג קטן, ועד לסגירת עסקת חיים... כל עשייה
שלנו - מלווה באחת מאלו: או הולך בקלות או בעצלתיים... או
עשייה מקוללת או מבורכת.

ואברכך: זו התכונה השניה במסגרת החדשה... הכל יילך לך...
העשייה שלך תיעשה במתכונת  רכה, קלה, נוחה, נעימה... היא תזרום
כמים.

ואגדלה שמך - זו התכונה השלישית שפוגשים בכניסה למרחב חוק
ההתאמה הסימטרית.

כל עשייה נעשית בתוך שלבים: מתחילים מ-אלף, מגיעים עד בית,
עוצרים וחושבים בגימל, ממשיכים לדלת...
א', ב', ג', ד' הם נקודות הציון שנותנים לשלבים האלה שבלעדיהם,
עלול האדם לאבד קשר עם תכונת העקביות, שכה חשובה להמשך עשייתו.
יש לשים איפוא "תג" או "שם" לכל שלב ושלב אליו מגיעים.  

המתעד היה ער לחשיבות "תיוג השלבים", וכבר בשיעור הראשון העיר
את תשומת ליבנו לצורך הזה; כי בלעדי ציון נקודות ושמות - לא
ניתן להמשיך אל הנקודה הבאה; כפי שבא לידי ביטוי בדוגמה
הראשונה שנתקלנו בה וביארנו אותה כאמור בשיעור הראשון :

ה ויקרא אלקים לאור יום, ולחשך קרא לילה (בראשית, א): הוא
תייג את הרצון הגולמי הראשון, או בעצם את השלב הראשוני - ע"י
השם "אור"...

בשלב השני עובדו ממצאי "הרצון הגולמי", והיגענו דרכם אל היקום,
אל ההנאה, אל החושך... גם התג הזה ניתן ע"י השם יתברך כדוגמא
לתג של ממצא...

אם כן, ולסיכום, השמות שאנו נותנים לחפצים או למקומות - אינם
אלא נקודות ציון שנעזרים בהן בשביל לנהל את תכונת העקביות
שבאמצעותה מטפסים אל עבר השלבים הבאים.

שיטת תיוג זו, או בשמה התנכי "קריאת שם" - נעשה בה שימוש רחב
בספר התיעוד ע"י הרבה אנשים שהוזכרו בתורה, כמו אבותינו אברהם
יצחק ויעקב, כמו משה רבינו... אביא להלן שתי דוגמאות משלל
הדוגמאות ההן, ראשונה של אברהם:  

יד ויקרא אברהם שם-המקום ההוא, ה' יראה, אשר יאמר היום, בהר
ה' יראה
(בראשית, כב)

פרק כב' של בראשית הוא פרק העקדה, בו התנסה אברהם אבינו... פרק
העקדה יחתום למעשה את הפירצה שאנו נמצאים בתחומה כרגע: היא
נפתחה עקב המזבח של נוח, וננעל אותה עם המזבח של אברהם אבינו
שהתבקש להעלות עליו את יצחק בנו.

ע"פ המידע החדש שבידנו אודות המונח "מזבח", נסיון אברהם אבינו
אינו "העלאת יצחק" על המזבח ככתבו וכלשונו - היינו שחיטתו...
כי-אם משהו אחר לגמרי, שילבש את המשמעות החדשה של המונח הטרי
שבידינו אודות "העלאת עולה".

לרענן את זיכרוננו, אשנן להלן את עיקר המסקנה שהגיע אליה נח -
עקב המסר החוזר שנשלח ונקלט על ידו, לאחר שנשלח לאדם הראשון -
והחטיא את הכתובת...  

"להזכירכם...

נוסח המסר לאדם הראשון היה בנושא ההנאה הטבעית...: ויאמר ה'
אלקים, לא-טוב היות האדם לבדו...
(בראשית, ב)

נוסח התזכורת השניה שנשלח אל נוח:

ב מכל הבהמה הטהורה, תקח-לך שבעה שבעה - איש ואשתו; ומן-הבהמה
אשר לא טהרה הוא, שנים - איש ואשתו.
(בראשית, ז)

עקב תזכורת זו, נוח הגיע למסקנה זו:

כל החיות והבהמות והעופות כאחד, בין הטהורים בין הטמאים, הן
בעלי נפש חיה מוגדרת ומוגבלת, שאת הגדרתן והגבלתן יונקים מעצם
תכלית החיים שסומנה מראש עבורם.


מהמסקנה הזו ניתן להבין כי נוח קיבל את המסר של השם יתברך
במלואו; הבין אותו והפנימו... ואת אישרורו למסר הזה - עשה בדרך
יחודית משלו... דרך, שיעתיקוה בני ישראל בכל הדורות...

כ ויבן נח מזבח, לה'; ויקח מכל הבהמה הטהרה, ומכל העוף הטהור,
ויעל עלת, במזבח.
(בראשית, ח) - תרגום מילולי:

ויאמר נוח אל השם יתברך: כן הפנמתי והבנתי את המסר שלך: אני
זוכר מי אני ומה טבעי. אני זוכר את נשמת החיים שנפחת באפי ואת
מהותי האין-סופית הנגזרת ממנה. אני מזהה את ההבדל בין החיה
המוגבלת בעלת "הנפש חיה" לבין האדם הבלתי מוגבל בעל "נשמת
החיים". אני מזהה את ההבדל בין החיה בעלת הקיום הסופי והתלות
המוחלטת הנגזרת מהתכלית שהוגדרה עבורה מראש, לבין האדם בעל
הקיום האין-סופי שהגדרתו  נגזרת מהתכונה הזו. אני מזהה את
תכונת הבחירה החופשית שלי, ומנגד מזהה אני את מוגבלותה ותלותה
של החיה בבחירתו החופשית של האדם. לראיה על כל זאת, הינה החיה
הטהורה הזו העומדת לפנינו כאן, אשר תכונת החיים שהוקצו עבורה,
סומנה מראש ומיום היוולדה כטהורה עבור האדם, היינו כתלותית
בבחירת האדם.

ויעל עולות במזבח - ויעל נוח: מלשון עלייה בדרגה; הוא סימן
בזאת כי הוא מודע לסטטוס שלו הנוכחי - שבניגוד לנפש חיה, הוא,
בעל נשמת חיים; זהו אקט העליה בדרגה; היינו הוא עולה דרך העולה
(הבהמה) הזו שעל המזבח אל המדרגה הרמה שלו כאדם בעל נשמה; או
בלשון אחרת - בעל אפשרויות אין-סוף. הבהמה נקראת עולה - כי
האדם עולה דרכה אל המדרגה שלו; היא משמשת ברגע זה עבורו מדרגה
/ עולה... היא מסייגת עבור האדם את הסטטוס שלו, את ההגדרה
האמיתית שלו - המנוגדת בתכלית הניגוד להגדרתה שלה."

זה המקום לחזור אל אברהם אבינו ואל הנסיון שלו...

ב ויאמר קח-נא את-בנך את-יחידך אשר-אהבת, את-יצחק, ולך-לך
אל-ארץ המריה; והעלהו שם לעלה, על אחד ההרים, אשר אמר אליך.

(בראשית, כב)

לא אעמוד כאן על כל המילים והמונחים שבמקרא הזה, כי עוד לא
היגענו אליו, והדרך אליו עוד ארוכה, ויש לסלול אותה קודם...
אסתפק איפוא במונח המרכזי שלנו: והעלהו שם לעלה - מונח שיקשר
אותנו עם נושאינו אודות התג והשם...

והעלהו שם לעלה - על פי ההגדרה שהגיע אליה נח, משמעות
"והעלהו לעולה" היא: עלה דרך העולה הזו אל המדרגה הרמה שלך
כאדם בעל נשמה, בעל אפשרויות אין-סוף...

ומי זאת "העולה" שאברהם התבקש לעלות דרכה אל הרמה שלו ושאמורה
לשמש לו כמדרגה שיעלה עליה... מי זאת "העולה" הזו?

יצחק, בנו, יחידו.

מכאן למדנו שגם אדם בשר ודם, יכול לרדת ברמתו האנושית, עד
להגיע אל רמת החיה או הבהמה שאין לאל ידה, בעלת הנפש חיה... או
אז יעמוד האדם בעל נשמת החיים על ידה, היינו על יד "האדם בעל
הנפש חיה", יעמוד זקוף ויכריז בפני השם יתברך, את הכרזת נח
אבינו:

אני זוכר את נשמת החיים שנפחת באפי ואת מהותי האין-סופית
הנגזרת ממנה.

אני מזהה את ההבדל בין האדם המוגבל בעל "הנפש חיה", לבין האדם
הבלתי מוגבל בעל "נשמת החיים". אני מזהה את ההבדל בין האדם בעל
הקיום הסופי והתלות המוחלטת, לבין האדם בעל הקיום האין-סופי
שתכליתו נגזרת מהגדרה זו. אני מזהה את תכונת הבחירה החופשית
שלי, ומנגד מזהה אני את המוגבלות והתלות של האדם הזה שעומד
לידי. לראיה על כל זאת, הינני כאן עומד זקוף לפניך, ולידי האדם
המוגבל התלותי הזה, שירד עד לנפש חיה.


אברהם אבינו התבקש "להוריד" את יצחק בנו עד לרמת אדם בעל נפש
חיה... לאחר שעמל על חינוכו והביאו אל רמה אנושית היאה לבנו
יחידו אהובו... עתה הוא מתבקש לעלות עליו דרגה, לעמוד על ידו
ולהכריז את הכרזת נח... הוא מתבקש להורידו עד להגיע אל רמת אדם
תלותי  וטרוד... בעל נפש חיה ומוגבלת.

השאלה המתבקשת היא: ומדוע הניסיון המר הזה דווקא? ומדוע יצחק
דווקא? ומדוע אברהם דווקא? ומהו השיעור הלימודי שלנו - הטמון
בפרק הזה?  

על כל השאלות הענייניות האלו - התייחסות עניינית ותשובה
עניינית בפרק כא' שקדם לפרק העקדה, ונקשר בו ע"פ הנחיית המתעד
שקבע אותה כבר בהתחלת פרק העקדה- כב':      

ויהי אחר הדברים האלה, והאלקים נסה את-אברהם (בראשית כב) -
רש"י ז"ל, ציינתי לעיל, עמד כאן על אבחנה דקה וקבע, מתוך ניסוח
המשפט הפותח "ויהי אחר הדברים האלה" - כי "הדברים האלה"
קראו בסמיכות לדברים אחרים שקדמו להם; וציון "הסמיכות" הזו
קושרת את הדברים בהכרח...

אנו נעמוד איפוא על הקשר הזה כאשר נגיע אל פרק כא', ועימוו
נבחן את השאלה המתבקשת: מדוע הניסיון הזה דווקא? מדוע אברהם?
ויצחק? ומהו השיעור שעלינו ללמוד מהפרק הזה?

על השאלה האחרונה עניתי בנתיים לפני מספר שורות, ולהלן נוסח
התשובה בשנית:

מכאן אנו לומדים, שגם אדם בשר ודם, יכול לרדת ברמתו האנושית,
עד להגיע אל רמת החיה או הבהמה שאין לאל ידה, בעלת הנפש
חיה...


לציין ולהדגיש, גם את זאת:

אין אדם, גם בדורינו, שלא הגיע אל רמת האדם בעל נפש החיה. יצחק
אבינו ירד, במאמצי אביו, אל הרמה הזו; וגם אנחנו היגענו אל
הרמה הזו "בזכות" הורינו... ההבדל ביני לבין יצחק הוא שאבי לא
התאמץ בשביל להביאני אל הרמה הזו, ואברהם אבי יצחק התאמץ
מאוד...

מהי משמעות "רמת נפש חיה"? מתי מגיע האדם לרמה הזו? מתי ניתן
להחתים את כרטיסו האישי בחותמת האדומה של "נפש חיה"?

אתחיל מהשאלה האחרונה: החותמת האדומה מוטבעת ברגע נפיחת הנשמה;
עם מות האדם. האדם מגיע אל מותו, ברגליו שלו, הגם ונעזר במשימה
הזו בהוריו באחיו ובכל רובדי החברה המנוי עליה, אולם ובסופו של
תהליך, הוא יורד אל רמת "נפש חיה" באופן עצמאי; במילים אחרות,
הוא מצליח למות בכוחות עצמו.

מהאמור לעיל אני מסיק כי המדובר בתהליך שרק בסופו נוגע האדם
ברמת "נפש חיה"; מכאן, וכל עוד האדם חי ונושם וליבו פועם - הוא
אינו נמצא ברמת "נפש חיה" כי-אם מתקרב אליה... הוא הולך ויורד
כל הזמן במדרון ארוך עד שמגיע אל מקום ממנו אין מוצא... תארו
לכם אדם מבולבל שאיבד את הדרך חזרה אל ביתו, אל עבודתו אל
מכריו... מרוב בילבולו הוא גם איבד את עצמו לדעת... פשוט משוטט
ברחובות ללא שום כיוון או מטרה. בין לבין הוא יעבור על יד מקום
שיזכיר לו משהו מהוויתו, מעברו, מביתו, אך חיש מהר יאבד בו
עניין ויחזור אל השדרה הארוכה לשוטט בה.

בשלב מסוים הוא גם לא יידע מה הוא מחפש ומדוע הוא נמצא כאן;
וזהו השלב האחרון - או אם לדייק, זהו השלב המקדים את הסופי, בו
האדם מגיע אל שיא תלותו ומוגבלותו, ומוחתם בדרכונו חותם "אדם
בעל נפש חיה גמורה"... מכאן והלאה הוא יסמוך על שולחן היקום,
יאכל ממנו וישן עליו ויעשה צרכיו עליו - אין בינו לבין החיה
מאומה, מלבד צורת האדם שעל פניו. האדם נכנס לשלב הזה כעני
מרוד, ויכול להיות אף עשיר מופלג; וגם אוסיף לסיבור האוזן -
הוא יכול להיות אינטלקטואל מכובד, מדען דגול, נשיא כריזמתי, או
אישיות משלהבת...

השאלה היא, איך מדען דגול ופעיל, מגיע אל מוגבלות שיא ואל תלות
מוחלטת בשולחן היקום... הרי הוא פעיל, יוצר, מלא חיים...

כולנו מכירים את המונח "שיגרה", וכולנו מעדיפים שמונח כזה לא
ידבק בנו ולא ישתלט עלינו, כי יצירה שעושים אותה מתוך שיגרה -
היא כיצירת המים שנטחנת ע"י מנוע משוכלל...

למעשה, האדם מעביר את רוב חייו במסגרת שיגרתית, כל אחד והמסגרת
האישית שלו שהתרגל אליה, זוהי בעינה תכונת השיגרה שהאדם הרכין
את ראשו בפניה - לא מתוך יראת כבוד כי-אם מתוך פחד וחשש... אנו
חוששים לצאת מהשיגרה, וכל סממן הכי קטן שמראה על יציאה כזו -
ילווה במיחושים בלתי נעימים ויצביע על החשש של בעליו. ראיתם
פעם את רמת עליית החשש של מישהו שעומד לעבור דירה? או להחליף
תפקיד בעבודה? אנו משועבדים מתוך רצון או לא - לשיגרה שלנו;
ושוב כל אדם והשיגרה שלו...

עם זאת משהו בנו, באדם שבנו סולד מהתכונה הזו, דוחה אותה, מנסה
להתרחק ממנה... אנו מאבחנים את הצד השלילי שבשיגרה, ואל האבחנה
הזו אנו מגיעים - דווקא ברגעי ההתמסרות המוחלטת, כאשר האדם
מחפש את המסגרת השיגרתית שאבדה לו ונעלמה מעיניו לרגע, והינה
מוצא אותה ותופס אותה בכוח לבל תברח ממנו שוב... דווקא ברגעים
האלה אנו מבחינים בחולשתינו שהגיעה לשיאה, ושנותנת את ביטויה
העז ביותר בהשתעבדות המבישה לשיגרה...

יש בנו איפוא שני קטבים פעילים, כל אחד מנוגד לשני בתכלית
הניגוד, ושניהם מתחרים ללא לאות במשך כל החיים על תשומת ליבנו:


1- קוטב השיגרה שמושך אותנו לכיוונו, ואנו נוטים להתמסר אליו
ולהכנס לשדה שלו במשך כל החיים כמעט, פעם פחות ופעם יותר...

2- קוטב הסלידה מהשדה המגנטי המאוס הזה, ששיעבד אותנו והשבית
את מנוע שאיפותינו - את רצונינו, עד לכדי שיתוק...

הקרב הבלתי אפשרי הזה מתרחש בקרבינו במשך כל החיים, עם ירידות
ועליות בשני המחנות - שני הקוטבים:

כאשר רצון האדם גובר, קול ענות חלשה נשמע במחנה השיגרה; היא
דועכת, והאדם חולף עליה ומתקדם...

וכאשר יד השיגרה על העליונה, רצון האדם דועך ונרדם, עד
שמשתתק.

נשמת האדם מייצגת את רצונו... היא יכולה להלחם בשיגרה, ויכולה
מאידך להתמסר לה; אולם ובנוסף לזאת, היא משמשת במגרש גם בתפקיד
של משקיף; השם יתברך מסר בידה את התפקיד הזה. היא משקיפה על
משחק החיים, על אף והיא צד בו... הרי היא צד באדם שמשחק על
המגרש.

...וכאשר יד השיגרה על העליונה, ומאיימת לשתק בפועל את רצון
האדם, או אז הנשמה מתעוררת מתרדמתה ודוחה את המשחק הזה; היא
מקיאה את עצמה ממנו...
לא! היא לא רוצה משחק כזה - הוא מאוס עליה. היא באה לעולם
בשביל להנות להתפתח ולשגשג... היא באה בשביל לדלות מידע מהיקום
ולעבד אותו, להנות ממנו, להתקדם דרכו... זו דרך הנאתה מהעולם.
היא הסכימה לשידוך המוזר עם הגוף - בשביל לקדם מטרתה זו...

בתור משקיפה בתפקיד, ובחושיה המיוחדים, הנשמה מבחינה ברגע נתון
בזרם המשחק, ורואה מבעוד מועד את מסלולו ולאן הוא עתיד
להוביל... היא רואה שהשיגרה עומדת להשתלט על המגרש ולשתק אותה;
ובעצם הרגע הזה, היא שורקת את שריקת הסיום, ומסיימת את המשחק.
היא מתנתקת מהגוף מרצונה. המשחק נכשל והסתיים.

הסצינה הזו מזכירה לי מאוד את מאמנו של המתאגרף והמגבת הלבנה
שבידו... המאמן עומד מחוץ לזירה ומשקיף בעין מקצועית על המשחק.
הבחור שלו משתדל בתוך הזירה ומידי פעם מקבל מכה ונופל,  והוא
מתפלל שבחורו יקום ויתגבר ואף ינצח... עד שבשלב מסויים הוא
זורק את המגבת הלבנה שבידו אל תוך הזירה ומפסיק באחת את המשחק;
ניתנה לו "הזכות" המקצועית לקבל את ההחלטה הזאת. השחקן שלו
משתולל וצועק לו: לא לא... ברצוני להמשיך לשחק, אני יכול לעשות
את זאת... אך הוא מחבק אותו חזק ולוחש לו באוזן: ואתה חושב
שאני לא רוצה שנמשיך את המשחק? אבל אינני מרוצה מהמשחק שלנו
הפעם; המשחק הזה מוביל אותנו לנוק אווט משפיל, ואינני רוצה את
ההשפלה הזאת כאן. המשחק הסתיים; זו החלטתי.

כך באופן הזה מסיימת הנשמה את המשחק... ביד כבדה וכואבת זורקת
את המגבת, עם דמעות בעיניים... היא מנסה למשוך את המשחק עד כמה
שניתן; ולפעמים אף מסיימת אותו לפני הזמן; ההחלטה נתונה בידה
המקצועית.

הייתי רוצה להתעכב כאן לרגע, ולבחון יחד איתכם את החלטת הנשמה;
את השיקול שלה, את רגע זריקת המגבת...

בחיבור גוף ונשמה הקצתי כחצי המאמר לתיאור הזיווג המוזר הזה:
הגוף המגושם האנושי, עם הנשמה העדינה השאפתנית שמייצגת את
הרצון האנושי. אנסה לתמצת את מאפייני הזיווג הזה כאן על קצה
המזלג.

הסיבה העומדת מאחורי הזיווג הזה הינה טכנית גרידא. הנשמה היתה
קיימת לפני הגוף; את זאת ניתן לראות בבירור מהתיעוד הזה:

ז וייצר ה' אלקים את-האדם עפר מן-האדמה, ויפח באפיו נשמת
חיים
(בראשית, ב) - הוא מתאר בפשטות את יצירת הגוף האנושי,
ולאחר יצירתו הוא נופח באפו נשמת החיים; יש לשים לב שיצירת
הנשמה אינה מתוארת, ומכאן אני מסיק שתי מסקנות:

1- הנשמה היתה קיימת מראש. ויפח באפיו נשמת חיים - "נשמה"
שהיתה קיימת מראש.

2- הגוף נוצר בשביל להשלים דבר החסר לנשמה; והראיה לזאת היא
זיווג הנשמה עם הגוף לאחר יצירתו. מכאן, הגוף נוצר בשביל הנשמה
- לא לשום מטרה אחרת.

מהו סוד הנעלם הזה של הנשמה? מה חסר לה?

לפני שנעמוד על הנעלם הזה, הבה נראה מדוע נמצאת הנשמה? מה היא
רוצה מהיקום? מהו תכלית עצם קיומה?

- כל מבוקש הנשמה מסתכם במילה אחת: להנות. ובמשפט אחד: לקטוף
את פרות גן-עדן המונחים לפניה. אבל יש כאן "בעיה" טכנית:

אין המדובר "בקטיפה" חד פעמית, כי-אם בסידרה אין-סופית של
קטיפות... תאר לעצמך גן וורדים ששלחו אותך לקטוף ממנו פרחים
מכל הסוגים, ונאמר לך בפרוש: קטוף כאוות נפשך, כמה שאתה רוצה,
כי הגן הזה אין לו סוף.

אתה עומד איפוא בשורת העצים האין-סופית הזאת, ומתחיל לקטוף
מהעץ הראשון, ממשיך אל השני והולך אל השלישי; פיתאום קופץ אל
העשירי... מכאן אני מסיק את המסקנה הפשוטה הזאת: אתה צריך לזוז
בשביל להמשיך ולקטוף, אינך יכול לעמוד במקומך ולקטוף, יש
להתקדם וללכת הלאה עם שורת העצים.

מהמסקנה הזאת אני "מתקדם" אל עוד מסקנה: אם ברצוני להמשיך
ולקטוף, אני צריך להשתנות; כי בכל צעד שאני צועד - אני משתנה
בהכרח; לא הפרחים שאני קוטף משנים אותי, אלא השינוי שלי - הוא
זה שמאפשר לי להמשיך ולקטוף; אילולא השינוי שחל בי מצעד לצעד -
לא הייתי יכול להתקדם ולהגיע אל העץ השני, וכך אל השלישי
והרביעי...

הנשמה אם כן צריכה להשתנות בכל רגע נתון - אם ברצונה להמשיך
בפרוייקט שלה של קטיפת פירות גן-עדן. השאלה היא: מהי מהות
הפועל "להשתנות"? איך נשמה משתנה? איך דבר או חפץ כלשהו
משתנה?

קח למשל את הים... הבה נבנה מצב היפוטתי: עברתי היום על יד חוף
הים, והבחנתי כי חתיכת החוף עם החול הנושקת לים - גדלה באופן
משמעותי... אני עובר מידי יום על יד חוף הים בשעה הזאת, ורגיל
לראות כשני ק"מ של חוף יבש עם חול חום, מקדמים את פני הים...
והינה היום אני מבחין בכעשרה ק"מ פנויים! הים קטן במספר
קילומטרים! זהו שינוי גדול שהתרחש לנגד עיני...

כידוע, קיימת תופעה בה גובה פני הים עולה או יורד במחזוריות
קבועה, ולתופעה הזו קוראים גאות ושפל, אולם השינוי בנסיגת הים
שהבחנתי בה היום - הינה דרסטית מידי, ועל כן אני מסופק: האם חל
שינוי בכוחות שגורמים לתופעה זו - כמו כוח הכבידה של הירח
והשמש, או אולי יד אדם היתה בזאת - פשוט גנבו חלק מהים על ידי
ייבושו...

ובכל אופן, התרחש השינוי הזה היום לנגד עיני; ראית אותו; חשתי
בו... חשתי אף עצב מסויים - נוכח הנסיגה הפיתאומית זו של הים
היפה שלי... אני יכול אפילו להגיד שנרקמה תופעה של יחסי גומלין
ביני לבין הים... אני מרגיש בכוחות הטמונים בו, ביופי שלו, אני
מבחין בכל שינוי שחל בו, כי הים מעניין אותי, משפיע עלי.

מאידך, מתחוללים הרבה מאוד "שינויים" סביבי שאיני מבחין בהם,
החל מהשינוי של מערכת הרמזורים החדשה שהתקינה העירייה, ועד
לשינוי של מערכת הכוכבים בגלקסיה שאני מנוי עליה - שביל החלב.


אין לי אוטו - מכאן אני מעריך מקור אי-התעניינותי ברמזורים
החדשים ובשינויים שביצעה העירייה... ובמקביל, ניתן להבחין
"בדאגתו" של האסטרונאוט שעוקב דרך הטלסקופ שלו, אחר אסטרואיד
ששינה לפתע את כיוונו, והחל להתקרב אל כדור הארץ. אותי לא
מדאיג האסטרואיד; פשוט אין לי טלסקופ במרפסת...

"העניין" שאני מגלה איפוא בדבר - הוא האחראי על "הבחנתי" בו
ועל כל שינוי שחל בו.

- אם כן, מתי ישתנה האסטרואיד בשבילי?

- ברגע שאבחין בו.

- ומתי תבחין בו?

- ברגע שאגלה בו עניין.

"גילוי העניין" זה יכול להיות כפוי - היינו כאשר יתקרב
האסטרואיד הלכה למעשה אל כדור הארץ, או אז אדאג להתגונן מפניו,
להתחמק ממנו, לפחד ממנו, או להכחד ממנו... - תלוי בזמן שעומד
לרשותי.

ויכול להיות "גילוי עניין" יזום - הוא המצב העדיף; כי הוא
מאפשר לי שליטה מירבית בסביבה שלי, ובזמן העומד לרשותי.

- עוד שאלה: ואם לא אגלה בדבר עניין - הדבר לא ישתנה?

- אכן; הוא לא ישתנה - בכל הנוגע אלי.

מכאן, השינוי של הדבר תלוי במידת קירבתי אליו, במידת הבנתי
אליו, או במידת התעניינותי בו: הדבר יכול להשתנות הרבה בשביל
יוסף, מעט בשביל מיכאל, ואותו "המאורע" לא ירשום שום שינוי
אצל ליאור.

אם למשל נחזור לאובייקט שלנו - האסטרואיד, נגיע לאקסיומה הזו:
לליאור לא היתה שום "מערכת יחסים" עם האסטרואיד; ולעומתו,
מיכאל התעניין קצת במדעי החלל, ושמע על הסכנה הנשקפת
מהאסטרואידים המסתובבים קרוב לכדור הארץ; ולעומת שניהם,
ליוסף היתה מערכת ייחסים אינטימית עם האסטרואיד הזה, הוא
הכיר אותו מקרוב והוא עוקב אחר מסלולו מזה שנתיים - דבר שנתן
לו לדאוג, להזיע, להתקשר עם עמיתיו בנאסא, לקבוע פגישה דחופה
עם שר המדע, לנסח שורת פניות לכל הנוגעים בדבר בכל העולם - הוא
אף הציע לשגר פצצה אטומית לניטרול האסטרואיד המדאיג הזה. הוא
הגיע עד לכדי העתקת מקום מגוריו אל אפריקה היבשה - על פי
חישובי הסתברויות מסובכים שעשה...

כאן אני מגיע אל השורה התחתונה: "השתנות" כל דבר שביקום - אינה
יכולה לקרות בפועל, ללא קיום ישות ברת תודעה, שתאבחן את
ההשתנות הזאת ברמת מודעות כלשהי. ברם, עצם ההשתנות מצביעה על
הראיה שלפחות ישות אחת היתה בסביבה וגרמה לה, ועוד ישות שנייה
שהבחינה בהשתנות הזו וסיפרה לנו עליה כאן.

הבה נקרא לאסטרואיד "מקסי" וניישם בעזרתו את התבונה הזו:

"מקסי" נע מנקודה א' עד לנקודה ב' - היינו השתנה. "שמעון" הוא
הישות שגרמה לתנועת מקסי, ו"יוסף" הוא הישות שאיבחנה את תנועת
מקסי.

- מה היה קורה אילו רק שמעון היה בסביבה - ללא נוכחות שום ישות
נוספת שתאבחן את תנועת מקסי?  האם מקסי לא היה נע ולא משתנה?

- מקסי היה נע רק לגבי שמעון; הרי הוא זה שהניע את מקסי.

- ומה היה קורה אילו שמעון היה שם עלום שהניע את מקסי ונעלם,
מת... בד בבד, לא היתה שום ישות אחרת בסביבה שתבחין בתנועת
מקסי - האם ניתן להגיד במקרה הזה שמקסי לא משתנה ולא נע?

- אכן, מקסי לא משתנה ולא נע - כי אין לתנועתו שום משמעות ללא
ישות שתאבחן "השתנות".

מהדו-שיח העקרוני זה אני מסיק כי "להשתנות" הוא "פועל
דו-כיווני" שחציו פועל אצל המשנה - היינו מי שגרם לשינוי,
וחציו האחר נמצא אצל הישות המאבחנת. יש לנו את מקסי את שמעון
ואת יוסף, ויש לנו יחסי גומלין בין שמעון ליוסף שמשלימים למעשה
את הפועל "להשתנות":

שמעון מפעיל כוח על מקסי וזורק אותו. יוסף בתורו מתנער ממקסי
והודף אותו, או במקביל חובק אותו ומקבלו בחום; בשני המקרים
ובכל אופן, אני מבחין ביחסי גומלין בין יוסף לשמעון: שמעון
מנסה לשנות את יוסף ולכן שלח לו את מקסי, ויוסף קלט את המגמה
הזאת ומנסה להתמודד עימה - היינו לשנותה; מכאן כל אחד מנסה
להשפיע על השני - היינו לתת לו, במטרה מוצהרת לקבל ממנו...


ייחסי הגומלין האלו לא ישתנו - גם אם הצד המשפיע הינו שם
עלום... איננו יודעים מי שלח את מקסי; איננו יודעים מי גרם
לאסטרואיד להתקרב ולאיים על כדור הארץ; יתכן ואנו עדים לתגובה
אחת מתוך מופע מדהים של תגובות שרשרת - אולם מי הוא הגורם
הראשוני שהניע את המופע הזה? - שמו נעלם גדול הוא בשבילנו, אך
יחסי הגומלין עימו שרירין עדיין וקיימים, כי הנעלם הזה עדיין
מנסה להשפיע עלינו (לתת), במטרה עלומה אך מוצהרת לקבל
מאיתנו; ובמקביל אנו מקבלים ממנו את "המקסי" שלו, ומנסים
להתמודד איתו - היינו להשפיע עליו (לתת) לו.

אם כן, כל שינוי באשר הוא, הינו מופע של יחסי גומלין בין שני
צדדים המיוצגים ע"י שתי ישויות: שני הצדדים עומדים על מסלול דו
סטרי של נתינה ולקיחה: כאשר הראשון עומד בצד הנותן - השני לוקח
ממנו, ובו ברגע מתמודד עם מה שקיבל ממנו - היינו מחזיר לו; או
אז מתחלפים היוצרות והתפקידים: השני עובר אל הצד הנותן, והשני
מקבל מאיתו ומתמודד עימו... זהו תיאור תהליך של "השתנות".

ולהשלמת התמונה: וכאשר עומד צד אחד בלבד על המסלול הדו סטרי
הזה, ונותן אפילו את המתת הגדול ביותר - לא מתרחש שום שינוי,
כי אין לו למי לתת, ואין לו ממי לקחת. מקרה כזה יכול להתרחש גם
כאשר נמצאת ישות נוספת בסביבת המסלול, אך אינה מתקרבת אליו כי
אינה מבחינה בו; היא אינה משתתפת איפוא במשחק כי אינה מודעת
לקיומו.

"השתנות", איפוא, מחייבת השתתפות שתי ישויות לכל הפחות, במשחק
יחסי הגומלין בפועל.

נחזור בנקודה זו אל הנשמה...

הנשמה, הזכרתי לעיל, צריכה להשתנות בכל רגע נתון - אם ברצונה
להמשיך בייעוד שלה לקטוף מפירות גן-עדן.

שאלתי בעקבות זה לעיל את השאלה המתבקשת: איך נשמה משתנה? איך
דבר או חפץ כלשהו  משתנה? מהי מהות הפועל "להשתנות"?

וזה לשון המסקנה שהיגעתי אליה: "השתנות" הינה מופע של יחסי
גומלין בין שתי ישויות לפחות.
לציין, תנאי מופע שכזה מתקיימים כמעט במלואם בסביבת הנשמה: היא
בעצמה "ישות" ששואפת להתקדם ולהתפתח עד אין-סוף... והיא נמצאת
בפועל בסביבת האין-סוף הזה; גן-עדן של מידע אין-סופי פתוח
בפניה, ועליה רק להושיט את היד ולקטוף... ובשביל לקטוף
ולהתקדם, עליה להשתנות מצעד צעד, היא זקוקה איפוא לעוד ישות
לפחות שתעמוד על המסלול לצידה, ותשתתף עימה במשחק יחסי הגומלין
המתחייב; וגם הישות האחרת נמצאה בפועל - היא ישותו של השם
יתברך.

שריקת פתיחה והמשחק התחיל: שתי ישויות עמדו על המסלול כמתבקש
מכללי המשחק; הנשמה והשם יתברך עמדו זה לצד זה, והשחקן השני
יזם את הבעיטה הראשונה: השם יתברך שלח מידע, והנשמה קיבלה
אותו; משחק הגומלין בעיצומו...
התקיימו עד עכשיו כל התנאים הדרושים למופת: מסלול התקדמות, שתי
ישויות, והתחלה מעודדת: ישות אחת נתנה והאחרת לקחה...  אלא כאן
בנקודה הזאת קרה דבר בלתי צפוי: הנשמה שקיבלה את המידע, לא
יכלה להמשיך את המשחק; היא לא יכלה לבעוט את הכדור בחזרה,
היינו לא היה באפשרותה לתת ליישות השנייה שום דבר בחזרה, כי
לא היה באמתחתה דבר שאינו בנמצא אצל הישות השניה - היא היא
מקור המידע!

מאידך, גם הישות השניה לא היה לה מה לקחת מהנשמה; והמשחק
כאמור הופסק באמצע: הנשמה לא הצליחה להתקדם (להשתנות) מול
השחקן השני שלידה.

נוצרה איפוא בעיה טכנית שדורשת פיתרון מיידי, אחרת כל משחק
החיים יופסק באחת, והנשמה תחזור כלעומת שבאה אל מחצבתה -
מאוכזבת וללא שום שינוי. בשלב זה התערב השם יתברך, ופתר את
הבעיה הטכנית של הנשמה באופן הזה:

וייצר ה' אלקים את-האדם עפר מן-האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים
(בראשית ב, ז) - יצר עוד "ישות" - ליד הנשמה, שתוכל לעמוד על
המסלול (במקומו) בצמוד לנשמה, ותשתתף עימה במשחק יחסי הגומלין
הנדרש לתנועתה. במילים אחרות, התנועה של הנשמה - היינו
השתנותה, תהיה באמצעות ישות "הגוף" ולא ישות השם יתברך; היא
תקיים יחסי גומלין הדדיים תקינים ומלאים עם הגוף: לקחת ולתת.

- מה הם יקחו ומה יתנו? הרי אין באמתחתם עדיין כלום... איך
ייפתחו את המשחק? מי יבעט ראשון? מה הוא יבעט - מה הוא ישלח אל
השחקן השני?

- אינך מדייק; אומנם אין עדיין לגוף כלום, אך לנשמה יש ויש!
הואיל נא לזכור היכן הופסק המשחק הראשון...

- היכן? הזכיר לי...

- המשחק הראשון, להזכירך, הופסק רק לאחר שהשם יתברך יזם את
הבעיטה הראשונה... הוא שלח לנשמה מידע והנשמה קיבלה אותו; היא
הצליחה לקבל, לקחת,  אך לא הצליחה לתת, כי לא היה למי... היא
לא הצליחה לעבד את המידע שקיבלה ולהתקדם עימו הלאה... היא לא
הצליחה להשתנות... כאן בפרק הזה הופסק המשחק; אולם הוא הופסק
כאשר היה ביד הנשמה כבר משהו... משהו שלא יכלה להשתמש בו
ולהתקדם איתו... "משהו" שלא יכלה לעבד.

- ומה המשהו הזה?

- אות חיים. סיבית מידע שנקראת "חיים". לכן הנשמה נקראה
לראשונה בספר התיעוד "נשמת חיים" - היינו נשמה שנדבק בה אות
חיים - סיבית מידע ללא שימוש... וכאמור, היא לא הצליחה לעבד
סיבית מידע זו במשחק הראשון, והחזיקה בה ללא שום שימוש למשמרת
- עד לשלב בו פתר השם תברך את בעייתה הטכנית, והמציא לה ישות
אחרת שתשחק לידה - את הגוף האנושי.

- ואז...

- ואז הצליחה הנשמה להתניע את המשחק בחזרה, בעזרת סיבית המידע
שכבר היתה בחזקתה; כלומר היה לה במה להתחיל את משחק הגומלין,
היה לה מה לתת לישות השנייה חסרת הכל. וכך, הנשמה שיגרה ראשונה
את מנת המידע שבידה אל הגוף - את אות החיים.

- ומה החזיר הגוף לנשמה? או בלשון מקצועית - מה נתנה ישות
"הגוף" לישות "הנשמה" בחזרה? הרי רק באופן הזה משחק הגומלין
יכול להימשך...

- הוא יכל להחזיר לה רק מה שיש בידו, ואין בידו דבר מלבד אות
החיים ששלחה לו הנשמה... כאן איפוא נוצרה עוד בעיה טכנית:
אומנם תנאי משחק הגומלין התקיימו כבר במלואם בעזרת עוד ישות
(הגוף) שהצטרפה אל המסלול, אולם "החומר" שעמד לרשותם במגרש
המשחקים - היה דל עד מאוד: היה בידם רק סיבית מידע אחת:
חיים... ומסיבית אחת - לא ניתן ליצור צירוף-מידע שניתן להתקדם
באמצעותו וליצור עוד ועוד צירופים...

- או אז התערב השם יתברך שוב, ופתר גם בעיה טכנית זו...

- שוב לא דייקת... במקרה זה, את הבעיה הטכנית השנייה - יכלה
הנשמה לפתור לבדה; ולמעשה, השם יתברך רמז לה - בעצם בחירת
הישות "הנוספת" שייצר עבורה - את הדרך לפיתרון הבעיה
השנייה...

- התחלת לעניין אותי... אנא אל תפסיק...

- תודה. ובכן, "יכל" השם יתברך בעצם להביא למסלול עוד ישות
"ידידותית" המוכרת לישות הראשונה ודומה לה להפליא, שיישתפו
פעולה ביניהן וישלימו את תנאי המשחק... הרי חסרה היתה עוד ישות
אחת "לפחות" להמשך משחק הגומלין - הלא כן? מדוע לא הביא לנשמה
הנבוכה הראשונה מאוצר מחצבתו - עוד נשמה תאומה המוכרת לה, ובחר
במקום זאת ליצור עבורה שותף מוזר ומגושם בדמות הגוף, הרחוק
שנות אור מטבעה, מעולמה וממאפייניה... הרי כל מין למינו ישכון,
הלא כן? מדוע לא העלית את התהייה הזו...

- מודה באשמה; ושוב אנא ממך, אל תפסיק...

- הרמז לפיתרון העכבה הטכנית השנייה, נעוץ איפוא בעצם בחירת
הישות הנוספת -  "הגוף". וזהו נוסח הרמז ששלח השם יתברך
לנשמה:

יש בידך בנתיים רק סיבית מידע אחת, בה הצלחת להחזיק מהסיבוב
הראשון, אך לא עלה בידך לעבד אותה ולהתקדם הלאה, כי נעדר היה
ממגרשך שותף מתאים שתוכלי לקיים עימו ייחסי גומלין תקינים -
דרכם תישתני ותיתקדמי... מכאן, בעייתך הטכנית האמיתית, איפוא,
אינה השותף כשלעצמו כי-אם החתירה להתקדם ולגמוע את המידע
האין-סופי... השותף כשלעצמו ישמש עבורך כאמצעי - לא יותר,
ועליך לנצל את המידע הטכני הזה עד תומו - גם מבחינת טכניקת
התקדמותך שתתאפשר באמצעותו; או במילים אחרות, עליך לשאול את
עצמך: איך יכולה אני לגמוע מידע יותר? באילו אופן יכולה אני
להשתמש בשותף שלצידי - כך שאוכל לגמוע מידע רב יותר, מהר יותר,
יעיל יותר... מהו האמצעי היעיל והמהיר ביותר - שיכול לשמש אותי
בהעברת המידע שלי אליו וממנו בחזרה? כלומר איך ניתן לשכלל את
משחק יחסי הגומלין עם השותף המיועד - באופן שתתאפשר לי תנועה
מהירה וגמישה?

בכל השאלות הערכיות האלו הבחינה הנשמה ועמדו בפניה לדיון -
ברגע שראתה מולה את שותפה המוזר שהשם יתברך יצר עבורה... ברגע
הראשון התרעמה על המוזרות הזו, בשני עיבדה את המידע הטמון בעצם
המוזרות, ובשלישי הגיעה למסקנה עקרונית זו:

לא הייתי יכולה להחליף עם השותף שלי שום מידע מלבד סיבית המידע
הנמצאת בידי - אילו השותף שלי היה ממיני; כי בדומה לי, גם שותף
כזה לא יכל לעבד את הסיבית הזו ולהגיע דרכה אל צירוף שני הנחוץ
להמשך המשחק...

מסקנה עקרונית זו, הביאה את הנשמה למסקנות הנלוות האלו:

מכאן, השותף המוזר הזה יכול, בניגוד לי, לעבד את סיבית המידע
שבאמתחתי, ולהגיע אל צירוף שני שיוחזר אלי במסגרת יחסי הגומלין
שאקיים עימו; וכך נפתח הפתח ליצירת צירוף שלישי ורביעי - היינו
ליצירת חבילת צירופים שתימשך עד אין סוף...

מכאן הגיעה הנשמה לחבילת השאלות הטכניות, ופתחה אותה לרוחבה
לדון בכל שאלה בנפרד:

איך אשכלל את משחק יחסי הגומלין עם השותף שלי - באופן שתתאפשר
לי תנועה מהירה גמישה ויעילה ככל האפשר?

איך אשתמש בשותף הזה - כך שאוכל לגמוע דרכו מידע רב ככל
האפשר...

אילו אמצעי יעיל ומהיר ביותר - הניתן להשתמש בו לחילופי המידע
עם השותף?

- "הזדווגות" עם השותף. לנוסחה המסכמת הזו הגיעה הנשמה, לאחר
דין ודברים עם עצמה. נוסחה זו תענה על כל השאלות באחת, באופן
העדיף ביותר:

1- באופן הזה, בהזדווגות, ניתן להעביר את המידע בין שני
השותפים בצורה היעילה ביותר.

2- באופן הזה, יחסי הגומלין  בין השותפים יאפשרו לנשמה תנועה
מהירה וגמישה ביותר.

3- באופן הזה, הנשמה תגיע אל מאגר המידע, בדרך הקצרה היעילה
והמהירה ביותר.

וכאמור, שתי הבעיות הטכניות שהתעכבנו עליהן לעיל - נפתרו
מאליהן בעצם יצירת הגוף האנושי ע"י השם יתברך. "ההזדווגות"
כשלעצמה, לציין, עזרה לנשמה לייעל את התהליך ותו לא; כלומר
יכלה הנשמה ליצור ערוץ קשר אל הגוף האנושי ללא ההזדווגות עימו
בפועל, ועל ידי כך ניתן היה להחליף ביניהם את המידע ולקיים
יחסי גומלין תקינים לכל דבר בין שתי הישויות - במטרה למלא את
התנאי לתנועת הנשמה הנדרש... אולם, הנשמה וכאמור העדיפה
להזדווג עם הגוף וליצור יחידה אחת / קבוצה אחת המורכבת משתי
ישויות - במטרה מוצהרת לייעל את התהליך: באופן כזה, העריכה,
ניתן להביא את ניהול יחסי הגומלין עם השותף אל רמת שיא של
יעילות וגמישות ושיתוף פעולה, דבר שישתקף בתנועת הנשמה, וישרת
ישירות את מטרתה ואת תכליתה: לקפץ ולהתענטז בין עצי גן-עדן
ולקטוף את פירותיהם האין-סופיים, באופן היעיל ביותר.

אם כן, אני מתאר כאן את הנוסחה האידאלית והמושלמת ביותר
שאי-פעם נרקחה ביקום, וזוהי בעינה הנוסחה שהגיעה אליה הנשמה
ורקחה אותה באמצעות הגוף האנושי; וכך אנו עדים לסיפור הצלחה
למופת! הנשמה הגיעה באופן יוצא מן הכלל אל מחוז חפצה, כבשה
אותו ואת שכנו ואף נותר בידה עודף; ואם כן מה היא הבעיה
לעזאזל? למה האדם גווע ומת? למה הנשמה נפרדת מהגוף ביוזמתה?
למה השותפות המושלמת הזו קורסת? מתי ועל מה זורקת הנשמה את
המגבת לזירה ומסיימת עם דמעות בעיניים את המשחק בבושת פנים?
מתי היא מנסחת את הצהרת הכניעה, ומה עומד מאחורי הצהרה כה
מבישה, של כישלון כה צורם? מה קורה כאן לעזאזל...

בשביל לענות על שאלות כבדות משקל אלו, עלינו לצלול אל מהות
הנשמה, אל טבעה, אל החומר ממנו עשויה...

הנשמה, למרבה האירוניה, אינה ישות אינטלגנטית, היא חסרת כל מנת
משכל. האינטלגנציה (היכולת להבחין, לאבחן, להסיק, לעבד, לפצח,
לפענח, לפתור...) שייכת דווקא לגוף האנושי; המוח האנושי הוא זה
שמייצר את האינטלקט (גוף ידע), הוא מאחסן נתונים; מתוכו ניתן
לשלוף נתונים, באמצעותו ניתן לעבד נתונים, לפצח אותם...

ולעומתו, הנשמה היא גולם בהתגלמותו... היא מייצגת אומנם את
הרצון - אך לא את האינטלגנציה; אמור מעתה שהרצון הוא מונח נפרד
מהאינטלקט. יודע אני עד כמה קשה להשלים עם האבחנה הזאת, כי
התרגלנו לקשר הטבעי בין רצונינו לבין האינטלגנציה שלנו... אדם
אינטלגנט יכול להוציא את רצונותיו מהכוח אל הפועל, בעוד הכסיל
נשאר חסר כל שאיפות ורצונות, כי נעדרת ממנו התבונה והכלים
להשיג אותם, ארגז הכלים שלו ריק מתוכן... זהו מקור הקשר הטבעי
בין שני המושגים המיוצגים בתודעתינו כתאומים לכל דבר...  

המוח האנושי ולמעשה, אמור לשמש עזר לנשמה שרוצה את כל המידע
שבנמצא ללא שום אבחנה... והוא מסדר את המידע הרלוונטי עבורה,
מסווג אותו, מנתב, מנפה, מעבד... עושה את כל הפעולות הדרושות
בשביל לתפור את חליפת המידע המתאימה ביותר עבור הנשמה הנבוכה
שרוצה פשוט את הכל... הוא עושה סדר בבלגן האין-סופי שמתחבטת בו
הנשמה - כך קוראים בלשון עממית לפעולת המוח.  

ואומנם - כך מוגדרת פעולת המוח מתוך חוק ההתאמה הסימטרית:

הרצון האנושי הוא אשר יקבע את ערכי פיסת המידע הנקטפת מהמסה
האין-סופית; ונתח הקיבולת השיכלית הנדרש - יותאם לקליטת פיסת
מידע זו ועיבודה, מכוח הסימטריה הנגזרת מהחוק הזה.


הנשמה איפוא מייצגת את הרצון הגולמי הבלתי מוגדר, והמוח נותן
לרצון הזה מסגרת. הוא תוחם את הרצון הזה אל תוך מסגרת בעלת
מימדים מוגדרים, ומעניק לו בזאת פרופורציה והגדרה ונתונים...
כי רק באופן הזה ניתן "לעבוד" עם הרצון הזה; היינו לעבדו,
ולהוציאו מהכוח אל הפועל.

ראיתם פעם תינוק בן 8 חודשים שרוצה סוכריה או עוגה...? זכור לי
המספר 8 הזה, עם ארז הבכור שלי כאשר היה בן שמונה חודשים,
ממרמר בבכי ומושיט את היד לעבר עוגת קרם צבעונית שזה עתה הכינה
אימו... טבלתי את האצבע בקרם ונתתי לו לטעום - דבר שהגביר את
הבכי שלו, כי עכשיו הוא גילה גם את המתיקות של הדבר הצבעוני
הזה, ורוצה אותו...

החלטתי ללא התייעצות עם אימו לשים אותו על הריצפה עם העוגה
בתלת מימדיה, ולתת לו חופש פעולה פעיל ובלתי מוגבל - לא לפני
שהכנתי לי את המצלמה...

התוצאה היתה זירה לאחר מלחמה גרענית, שהסתיימה בנזיפה
ואולטימטום שקיבלתי מאימו המרוגזת - לא בצדק.

ממלחמה זו נותרו בידי מספר תמונות למזכרת, ובתודעה שלי שמרתי
עוד תמונה - שלא תסור ממני לעולם... זו היתה תמונה חיה של
הנשמה האנושית בשעת פעולה. ארז רצה את העוגה הזאת, את כולה...
ובעצם, נשמת ארז רצתה את העוגה ולא הוא, כי לא היה שיקול ולא
מקום למוח שלו בזירה, הנשמה לבדה שיחקה בזירה, ואני ראיתי את
המשחק הזה בשידור חי, והשארתי בתודעתי תמונה למזכרת.

הנשמה אם כן לא יודעת לחשוב, והזיווג שלה עם הגוף האנושי חושף
אותה בפעם הראשונה לתכונת החשיבה שמקורה במוח. לכן היא
"מתפתחת" עם הגוף והמוח שלו... היא מתחילה את המסע שלה עם הגוף
הקטן בעל המשאבים החשיבתיים המוגבלים ביותר, ומתבגרת כאמור
בהדרגתיות עם הגוף - יחסית לקצב התפתחותו. במילים אחרות, היא
קונה חוכמה, חשיבה, שיקול, תבונה, ניסיון... ושוב, אין היא
חושבת בעצמה כי-אם משתמשת במוח, הצמוד לחלקו העליון של הגוף
האנושי שהזדווגה עימו; המוח משמש עבורה כמכונה לכל דבר - מעין
מחשב טכני משוכלל... כשלעצמה אין היא מנויה על מנגנון חשיבה
עצמאי משלה.

למרות תכונת החשיבה שמתחנכת, מכורח הנסיבות, לעשות בה שימוש,
ניתן להבחין בעוד תכונה המנוגדת במהותה לתכונת החשיבה, והיא
ההיצמדות בקנאות למנטליות שלה המקורית שבאה עימה מהבית... היא
לא תוותר על המנטליות הזו בשום אופן ובשום שלב, גם אם התחנכה
לשקול ולחשוב אצל הגוף בעל המוח החכם ביותר: היא רוצה! ורוצה
ורוצה... רוצה את הכל; רוצה ללא מחסום... כמעט ניתן להגיד שהיא
מנהלת מלחמת חורמה בחדרי חדרים, כנגד המנטליות המרובעת של
המוח, שמחשב ושוקל ושולף כל נתון ופרט... תכונת העמידה על
הדיוק הזו מנוגדת לטבע שלה. כשהיא רוצה - היא רוצה את הכל; היא
לא אוהבת לחשב ולדייק ולשקול...

את אותות המלחמה הנסתרת הזו - ניתן לראות בתקופה הראשונה בה
מתוודעת הנשמה לחוקי המוח הנוקשים והמרובעים... אני מדבר על
תקופת הנעורים, כאשר המוח התחיל זה עתה לשגר סימני-בשלות
ונוכחות... הנער גדל וכבר מוכן לחשוב ולשקול ולעבד נתונים
ולהסיק מסקנות ולאבחן... ככל אדם מבוגר; כי נתוני המוח שלו
בשלים דיים ומאפשרים כבר פעולות טכניות בסיסיות ותקינות. בזה
הרגע גם הנשמה נפגשת עם המוח הבשל הזה בפעולה, והדבר נופל עליה
כמעט בהפתעה... היא מרגישה במצוקה שמקורה בכניסה כפויה למצב
מחייב הנגזר מבשלות המוח, שגם היא כבת-זוג של הגוף - כפופה
לו...

לתקופה הזו אנו קוראים "תקופת מרד הנעורים", כי פשוט אנו מזהים
בה אותות של מרד כנגד הנורמות המקובלות; ולמעשה מדובר באותות
של מלחמה גלויה אשר הכריזה עליה הנשמה, שזה עתה גילתה את
הכללים החדשים שנפלו עליה בהפתעה, והיא ממאנת להתכופף בפני
כללים אלה - המנוגדים לטבעה ולמנטליות שלה. היא מסרבת, נאבקת,
מתנגדת, נלחמת... ואם לא מועיל - מורדת, שולחת אותות מצוקה,
מתרעמת... זו תקופת מרד הנעורים.

מאידך, נשמת תינוק אינה צריכה למרוד ולא להתנגד, כי היא עוד לא
הבחינה בשום סכנה קיומית הנשקפת לה באופק, שעלולה לאיים על
היסוד הנורמטיבי שלה, המתבטא ברצון גולמי אין-סופי ובלתי
מרוסן... לכן ארז שלי הסתפק בבכי כאשר רצה מאוד את העוגה;
הנשמה הטריה (הבלתי מחונכת) שלו לא הבינה מדוע לא נותנים לה את
העוגה הצבעונית בה רוצה. וכאשר שמתי את העוגה לידו על הריצפה,
חייך מלוא פיו וטמע את ראשו וידיו ורגליו ופניו ופיו בכל העוגה
- ללא חשש למספר הקלוריות המוגזמות שהכניס לקיבתו, ולא לליכלוך
הבלתי מקובל שגרם... הוא רצה את כל העוגה וקיבל את כל העוגה,
והנשמה שלו עשתה שימוש בכל העוגה.

ולפתע ארז גדל; הוא בן 14. המוח שלו שלח לפתע לנשמה ולכל שאר
איברי הגוף אותות חדשים מפתיעים ביותר, מגבילים ביותר: לא
לאכול את כל העוגה, כי יש להתחלק בה עם עוד אנשים הנמצאים
בבית... לא לאכול נתחים גדולים מהעוגה, כי יש בה הרבה קלוריות
שעלולים להצטבר בגוף ולגרום להשמנה ולקולסטרול... ההשמנה גם
תעוות את מראה הגוף, ואסתר השכנה ממול עלולה להבחין בזה...
לאכול עם מזלג - לא בידיים. לא מקובל לטבוע בתוך העוגה - גם אם
היא פריכה עד מאוד וכיף ונעים לשבת בתוכה. לא ללכלך את כל
העולם בקרם שלה כי המוח אומר שאין זה מתורבת, ויש לשמור על
ניקיון והיגיינה. ובכלל יש לאכול קודם את ארוחת ערב שבישלה
אימא, ורק לאחר מכאן יגיע תור העוגה כמנה אחרונה; זה סדר
הדברים.

נשמת ארז בן 14 קיבלה והבינה את הדברים, כי היא נחשפה, כשאר כל
האברים, למוח האנושי הנפלא בגופו של ארז, שזה עתה הגיע לגיל
14, והתחיל לשגר את הנתונים החדשים האלה... והיא, נשמתו
המופתעת, לא השלימה עם ההגבלה שנחתה עליה מהשמים... היא לא
השלימה עם רוע הגזרה: ארז ביקש לאכול את העוגה דווקא לפני
האוכל! למרות שהוא מבחין כבר בסדר הדברים. הוא רוצה לאכול כמעט
את כל העוגה ואף בידיים - לא מעניין אותו מה אני, אבא שלו,
אחשוב עליו, ואפילו לא מעניינת אותו אסתר השכנה המשקיפה על
הנעשה אצלינו מבעד למרפסת... לציין שהוא דווקא "מגלה עניין"
באסתר, ולא פעם מסדר את ארומת שיערו ושולח מבט לראי לפני שהוא
יוצא להתאוורר במרפסת... כלומר הוא "רוצה" להיראות טוב
ומעניינת אותו דעת אסתר עליו... במילים אחרות, הוא סותר את
עצמו בהתנהגותו עם הקייס של העוגה - דבר שמצביע על מלחמת אחים
המתחוללת בקירבו, שבילבלה לו את המערכות, וארז כיחידה אחת -
אינו שולט בדברים... הנשמה אומרת את שלה, מוחו משדר אותות
מנוגדים, והוא כיחידה מבולבל ונבוך... זוהי בחדרי חדרים -
תקופת מרד הנעורים.

מאידך, ארז יכול לאכול את העוגה לאחר הארוחה, בכפית קטנה,
ולחתוך לו חתיכה קטנה מפאת הקלוריות הנפוצים בה ושעלולים לחבל
בגיזרתו ובבריאותו; וגם אסתר השכנה תילקח בחשבון. שום זכר
למלחמת אחים. ארז שלי במקרה הוא בן 14, והוא קרוב יותר לארז
"השני" שאוכל עם כפית ואיכפת לו מאחרים, וגם מבריאותו וגיזרתו;
אני גאה בו.                

- אם כן, נשמת "ארז השני" היתה רדומה? היא לא הבחינה בכללים
הנוקשים המגבילים של המוח הטרי? היא לא התרעמה ולא התנגדה ולא
נלחמה? ארז (השני) לא עבר את תקופת "מרד הנעורים"?

- ארז השני לא התנגד ולא התרעם ולא נלחם, כי נשמתו "תיאמה" את
מהלכיה באופן מופתי עם המוח שזה עתה "נולד"; בעוד ארז הראשון
התנגד והתרעם ונלחם, והוא עבר תקופת מעבר קשה מנשוא שקוראים לה
"מרד הנעורים", כי נשמתו לא השלימה עם המצב החדש המגביל,
והנוגד בתכלית הניגוד למנטליות שלה המקורית.

מכאן אני מבחין במוטיב ההתנהגות של הנשמה. להשלמת התמונה,
אוסיף עוד מוטיבים שניים אל התמונה, ונעמוד על כולם להלן - ע"פ
סידרם:

1- התנהגות.

2- ייעוד.

3- מחסום.

התנהגות:

לפני שנדון בהתנהגות הנשמה של "ארז", הייתי רוצה לדעת קודם כל
מי הוא ארז? כשאני אומר ארז - לאיזה ארז בדיוק אני מתכוון? האם
הכוונה לגוף של ארז - היינו למוחו? או לנשמת ארז - לרצונו? או
אולי ל-"יחידה" של ארז המורכב מקבוצה דואלית של נשמתו וגופו
באחת?

- נשמת ארז היא "ארז" שאני מכיר... ארז מיוצג ע"י נשמתו. גופו
הוא כלי העוזר לנשמתו להתבטא, לנוע, ואף לחשוב... הגוף הוא
כלי-עזר מכני לכל דבר; אם תרצה - הגוף הוא ישות משנית.

הנשמה אם כן מתנהגת. היא אינה ישות מכנית שפעולתה צפויה, היא
ישות מושפעת ומשפיעה. מכאן, לא כל הנשמות מתנהגות באופן שווה,
כלומר אינני יכול לצפות לאותו דפוס-התנהגות, אם אשים שתי נשמות
בשני גופים שווים בעלי אותם הנתונים. השאלה היא, האם הנשמה
תתנהג באופן שונה אם אחזור ואשים אותהה בגוף אחר בעל נתונים
שונים?

- חיובי. אכן הנשמה תתנהג באופן שונה - תלוי בנתוני הכלי
(הגוף) העומד לרשותה. ואני אוסיף על זאת: לא רק תלוי בנתוני
הכלי, כי-אם ברקע הכללי שנמצא בו הכלי הזה ופועל מתוכו: הורים
עשירים / עניים, בריאים / חולים, משכילים / חסרי השכלה, צעירים
/ מבוגרים, דתיים / חילוניים, יהודים / נוצרים / מוסלמים...
וגם המוצא יכול להשפיע: צ'רקסים / רוסים / מזרחים / אירופאים /
בדואים... וגם מזג האוויר עלול להשפיע: סיביר / אפריקה /
אמריקה... ובל נשכח את השפעת המין: זכר או נקבה.

השאלתי בשורות לעיל לגוף את המונח "כלי", ואכן האותיות
המרכיבות את המונח הזה - קולעות למטרה: כל-י, הכל אלי, אל
תוכי... דבר שנכנס בו הכל, עד כלותו, עד תומו... הנשמה אמורה
להכנס במלואה אל תוך הכלי הזה; כלומר כל הפעולות וצירופי
הפעולות שיכולה הנשמה לנקוט בהם או להקלע אליהם - אמורים
להתאפשר באמצעות הכלי הזה, היינו הגוף האנושי.

מכאן, לנתוני הפתיחה של הגוף האנושי, תפקיד מכריע בהתנהלות
הנשמה - היינו בהתנהגותה. הבה ניקח לדוגמה נשמה חדשה טרייה שזה
עתה יצאה מכור מחצבתה. היא עומדת בתור, והשם יתברך אמור להשיג
עבורה את הגוף המתאים ביותר, כך שתוכל באמצעותו לבטא את
תכונותיה, את מאווייה... היא רוצה לצאת אל העולם ולהתגנדר
איתו, להנות ממנו. הגוף שהיא ממתינה לו - צריך לאפשר לה את
התנועה המקסימלית אל עבר מטרתה זו. אני מניח שאדם הראשון יכול
לייצג עבורינו את הדוגמה הזאת.

יותר לי להניח שוב, כי "עבודת" השם יתברך במקרה של אדם הראשון
היתה פשוטה יחסית... "יחסית" להתאמת נתוני הגוף שלנו
לנשמתינו... כי היה עליו להשיג עבור נשמת אדם הראשון את הגוף
שיאפשר לה לנוע בחופשיות ובגמישות-שיא; או במילים אחרות -
שיאפשר לה בחירה חופשית בקטיפת המידע הרצוי לה; וגוף אנושי
ממוצע בן ימינו יכול לייצג "גוף" כזה, וזהו. בזאת מסתכמת עבודת
השם יתברך; ומה שנותר לו זה לשבת על המרפסת ולהסתכל על השחקן
שלו "אדם" איך הוא משחק בזירה, איך הוא נהנה, עד לאן הוא מגיע
עם רצונותיו...

לאדם וחוה נולדו ילדים, ונכדים ונינים... כל הנשמות החדשות
האלו שנולדו, אמורות היו לנוע הלאה בעזרת הגוף שלהם ולקטוף
מפרות גן-עדן, היינו להתפתח, לחיות... ועבודת השם יתברך הסתכמה
כאמור בלהמציא "גוף" דומה לגופו של אדם - לכל הנשמות החדשות
שבאו לעולם, לקין, הבל, לשת, לאנוש... לא היה צריך להתאים להם
שום סביבה ושום פרט טכני מלבד, כאמור, גוף אנושי דומה לסבא
אדם... היקום נשאר אותו היקום, הסביבה אותה הסביבה - בה יגלשו
הנשמות האלה, יתענטזו ויתפתחו ויתקדמו ויהנו עד לאין סוף...

וכך קידם היקום את פני הנשמות החדשות: ברוכות הבאות אל העולם.
הרשו לי להציג את "עצמי": אני הוא היקום האין-סופי שהוטל עלי
לבצע את רצונותכם ולארח אותכם לתקופה נצחית בלתי מוגבלת, כי
"המסה" שלי אינה מוגבלת... מכאן גם תקופת שהותכם במחיצתי אינה
ברת הגבלה ולא הגדרה; הנצח והאין-סוף הינם גבולותי... וגם
לפירותי שהינכם מוזמנים לקטוף - אין-סוף; ברוכות הבאות שוב
לגן-עדן ושהייה נעימה.

הגוף האנושי, איפוא, גם הסביבה שנוצר בתוכה, היקום, כל הכלים
הנלווים האלה תוכננו מבעוד מועד לשרת את הנשמה האנושית שבאה אל
היקום בשביל להתענטז, להתפתח, להנות ולחיות... להתקדם ולקטוף
עד אין סוף. זה היה התיכנון המקורי; אולם כאן חלה תפנית בלתי
צפויה שחרגה מהתיכנון המקורי...

נכון יותר לקרוא לתפנית הזו כסטיה מפתיעה מהמסלול המקורי.
לסטיה הזו אחראית הנשמה של אדם ושל חוה ושל כל הבאות אחריהן...
נשמות אלו השתמשו, לא כמתוכנן, בבחירה החופשית שאיפיינה את
תכלית קיומן: לנשמות הללו היתה "בחירה חופשית" בלהתקדם הלאה עד
לאין-סוף; "להתקדם" - היינו להתפתח, להתענטז, לקטוף... ובמקום
"להתקדם" הן חזרו אחורה; הנשמות האלו השתמשו באותה התכונה של
"הבחירה החופשית" בשביל לחזור דרכה אחורה. הן סטו מהמסלול
המקורי אשר נסלל עבורן ושום כוח לא יכל לעצור בעדן, כי הרי
השתמשו בתכונה "התקנית" אשר איפיינה אותן; הן השתמשו בבחירה
החופשית...

זו היתה הסטיה המפתיעה הבלתי מתוכננת... או אז עמדו כל כלי
העזר של הנשמה נבוכים מול הסטיה הזו ולא ידעו מה לעשות... איך
הם יתאימו את עצמם לנשמה ולרצונותיה בצל הסטיה הזאת!

הסביבה - היינו היקום עמד ראשון בפני השם יתברך, והציג את
טיעוניו כלהלן: היטלת עלי להביא את כל רצונות הנשמה האנושית
מהכוח אל הפועל, היינו להמציא את כל המידע הדרוש להתקדמותה
והתפתחותה; אולם ולהפתעתי, נשמה זו ביקשה לעצור ולחזור לפתע
אחורה! היא ביקשה להתפנות, מרצון, מהמידע שכבר נאסף לחיקה...
היא הגיעה עד לכדי וויתור על סיבית המידע הראשונה והבסיסית
שהחזיקה בה; היא מוכנה לוותר גם על החיים... אינני יודע, טען
היקום, איך "להתקדם" עימה במסלול הזה; אינני יודע איך להביא את
רצונה השלילי מהכוח אל הפועל, לא יועדתי לפעולה הזו; תוכננתי
להתקדם עם הנשמה - לא לסגת.  

הגוף האנושי, השותף של הנשמה בפועל, גם הוא בתורו עמד נבוך
נוכח המציאות החדשה: אינני יכול לטעון כנגד המוגבלות והכליון
שנגזרו עלי, נוכח פעלולי הנשמה שנסוגה אל עבר הכליון המתוכנן
וההכחדה העצמית - במקום הנצחיות המקורית, כי הרי המוגבלות,
אומנם, נגזרת מעצם מהותי; אולם את הנצחיות קניתי משותפתי הנשמה
- ואני חש מרומה ומאוכזב מנסיגת הנשמה מעסקה שיתופית זו.

מלבד זאת היה בפה הגוף עוד טיעון נקודתי: אילולא מאוויי הנשמה
וחשקיה הבלתי נשלטים שעיוותו את "גופי" והזיקו לו - יכלתי
לשרוד לתקופה יותר ארוכה ולנצל תקופה זו באופן יעיל יותר, מה
עוד ויש בידי את האבר הטוב ביותר שבכוחו לעזור לי במשימתי
זו... אבר זה נוטרל ע"י הנשמה, ויצא מכלל פעולה תוך כדי ניתובו
לאפיקים הסותרים את עצם תכליתו.
 
ואם ומדברים על עסקאות וטיעונים, הבה נעשה ספירת מלאי לשינויים
הווירטואלים הבלתי צפויים שחלו בסביבה, לאור הסטייה המפתיעה של
הנשמה מהמסלול:

בצל הספקות הווירטואליים שייצר האדם "יש מאין" ושהביאה אותם
הנשמה הראשונה שהגיעה ליקום, נוצרו בעקבותם החששות והפחד
והרגשת האיום והמוגבלות... כל זה יצר את הצורך הטבעי להתאגד
במטרה להתגונן באופן יעיל יותר מפני האיומים למיניהם, ולמצוא
תשובה טובה יותר לפחד ולחששות..

בעקבות הצורך בהתאגדות - נוצרו החברות, השבטים, האומות,
המדינות... נוצרו צורות ממשל שונים ומשונים; נוצר הכוח
הפוליטי, נוצרה האוליגרכיה, הדיקטטורה, המונרכיה... התפתחה בצל
המשטרים - מערכת בירוקרטית שהולידה את האנשים האופורטוניסטים
האפלים, ולצידם התפתחו המונחים "יד לוחצת יד", שחיתות, חנפנות,
הצורך להתקרב לצלחת...

ברקע נוצרו המעמדות עם מערכת היררכית המבוססת על מעמד פוליטי
או כלכלי. כך התפתחה לה מוטציה חדשה למונחים "עוצמה" ו "חולשה"
שלא היה להם שום קשר עם המונח המקורי... "העוצמה" נקשרה למעמד
הגבוה של העשירים, ו"החולשה" נקשרה למעמד הנמוך של העניים. וכך
אדם חלש מנטלית ומוסרית, יכל להיות "בעל עוצמה" ולשלוט ביד רמה
באחיו - בעל עוצמה מנטלית אינטלקטואלית ומוסרית.
 
סדר היום האנושי נקבע, לרוב, ע"י אנשים בלתי מתאימים והשתבש;
ובד בבד גם המונחים המקוריים השתבשו. כך נפרדה דרכינו מהמונחים
המקוריים בכלל, ומהמקוריות בפרט. היו נסיונות של אנשים בודדים
על פני ההסטוריה האנושית, שניסו להחזיר את המקוריות אל חיק
האנושות, אך הצלחתם רשמה תוצאה מקומית אם בכלל, ונסיונם זה חלף
עם הרוח ההסטורית; מבחן התוצאה יעיד, היום ואתמול...  

סיכומו של דבר: ממערכת פשוטה אחידה שחוק ההתאמה הסימטרית שלט
בה, עבר האדם אל מערכת ווירטואלית ספקנית מנוכרת ומפוצלת
שכוחות סותרים ומנוגדים שלטו בה.

נוצרה זה עתה מציאות אנושית חדשה בעלת מימדים חדשים לכאורה:
עושר, עוני, עוצמה, חולשה, מעמד, בריאות פיזית, בריאות נפשית,
השכלה, אמונות, דתות, אומות, מוצא, זרם, השתייכות...

אל המציאות החדשה זו ביקש השם יתברך לשגר נשמה חדשה, אך עמדה
בפניו "קושיה" שעוררה אותה - הנשמה החדשה בעצמה...

רגע לפני השיגור, פנתה הנשמה אל השם יתברך ואמרה: אתה מבקש
לשגר אותי אל היקום - אל גן העדן האין-סופי שיצרת עבורי -
שאטייל בו ואהנה ואשתעשע מהמידע האין-סופי השרוע לפני...
ובשביל שאוכל לנוע ולטייל, אתה עתיד לזווג אותי עם הגוף האנושי
שאוכל להתפתח להשתנות ולהתענטז במחיצתו...

אולם עם איזה גוף תזווג אותי רבונו של עולם? אם בן עשירים הוא
- עלולה אני להתרגל למתוק המתוק הזה ולהתמכר להנאה הזמנית שבו,
דבר שירחיק אותי מההנאה האמיתית ומגן עדן ששלחתני לחיות
בתוכו.

ואם עני בן עני הוא, עלולה אני להתרגל לאומללות ולהתמסר לה...
ולשכוח מההנאה ומגן עדן...

אם הוא בעל מעמד ועוצמה - אוי לי, כי הדבר ירחיק אותי מהמעמד
ומהעוצמה האמיתיים שבאתי לרכוש ולנצל; ואם חסר שלד כלכלי הוא
ורחוק ממרכזי הכוח - אבוי לי, כי אצטרך להלחם בתחנות הרוח
ולשרוד; ולמי ישאר זמן למידע להנאה ולגן עדן?

הבריאות הפיזית שלו יכולה להערים עלי ולהוליכני שולל אל עבר
"כוחי ועוצם ידי"; והחולשה - מי יעמוד בפני החולשה...

אם דתו יהודית קנאית - אתקנא בדת הנוצרית הנוחה, ואם דתו
נוצרית אשאל ואבחן: מדוע לא בראתני יהודי רבונו של עולם!

אם הוא משכיל בן משכיל - מוצאו או כיסו עלולים להעיב עליו
ולהאיץ בי להדחק לפינה ולהתאמלל; ואם הוא אציל ומשכיל וחתיך
ועשיר ויפה - מה לו לחפש בגן עדן?

בכל אופן, ועל כל אופן ואופן בנפרד, היכן אמצא את נקודת הזינוק
על מסלול "הבחירה החופשית" שהובטחה לי? הכיצד אמצא את הנקודה
הזו, אם המסלול המוטה מראש שהונחתי עליו - מטה אותה?

רבונו של עולם, התובטח לי סטיה חופשית שאתמודד איתה, או בחירה
חופשית שאתמודד עם עצמי בגינה?

השם יתברך אל הנשמה החדשה הנבוכה: תובטח לך בכל אופן ובכל זמן
בחירה חופשית צרופה על כל מסלול שתונחי עליו; ובעצם תונחי על
מספר מסלולים שצירופם יביא אותך אל צומת הבחירה החופשית.
מהצומת הזו דרכך פתוחה להתמודד עם עצמך - כהגדרתך, ולמצוא את
גן העדן הבלתי מוגבל, או את גן החיות אשר חיות בו פגרים מהלכים
ומוגבלים.

זהו בעיניו "עיסוק" השם יתברך אשר סיפרו לנו חז"לינו עליו:
זיווג זיווגים - היינו צירוף מסלולים; זיווג הנשמות לגופים -
הכנת הצירוף הנכון של הסביבה, ההורים, נסיבות, דת, לאום, מוצא,
מבנה גוף, תורשה, די.אנ.אי... כל צירוף והנוסחה שלו שתביא את
הנשמה לאותה נקודת זינוק אל עבר הבחירה החופשית.

מאותה "נקודת זינוק" יתאפשר לכל נשמה ונשמה, כאשר ידה אוחזת
ביד בן זוגה (גופה),  להחליט אם לנצל את המסלול שהוצבה עליו
ולטייל בגן העדן - היינו במרחב חוק ההתאמה הסימטרית. במילים
אחרות, הנשמה צריכה להחליט אם לנצל את "הבחירה החופשית" בקטיפת
הפירות אשר תרצה מהגן האין-סופי השרוע לפניה, או לסטות מהמסלול
שזה עתה הוצבה עליו, אל עבר התפיסה "המקובל עליה" של הבחירה
החופשית (החופש להחליט - לטוב או לרע...), ושהובילה את האדם עד
עכשיו אל המוגבלות וההכחדה העצמית: החידלון - המוות.

זהו מקור המונח "זיווג זיווגים"; קטונתי מלהכנס למרחב הזה
ולחקור את טכניקת העבודה בחדר המעבדה... זה המקום לציין שקיים
עוד מרחב, בו פועל המונח "מזווג זיווגים" על ציר המאקרו שלו...
- הוא המרחב המוכר לנו משכבר הימים: לשדך שידוכים, לזווג את
האיש עם האישה, להתאים איש לאישתו; וגם זו עבודת השם יתברך,
עליה נעמוד בפרק "נושא ההתאמה הסימטרית", ואת זאת נעשה
באמצעות הדרכתו הצמודה של המדריך הראשי בכבודו ובעצמו. הוא
ירשה לנו שם להכנס לחדר המעבדה ולהציץ בנעשה מקרוב; מה שנתפוס
- נתפוס... מה שנקלוט נקלוט, ומה שנצרוב במוחינו האנושי וניקח
הביתה - יהא רווח נקי ויפה וגם פטור ממס!

- שאלה: ולמה שמה כן וכאן לא? למה הורשינו שם להכנס לחדר
המעבדה ולראות איך השם יתברך מזווג זיווגים, וכאן קטוננו
מלהכנס...

- כי שם מאקרו וכאן מיקרו. תפיסתנו והשגתינו, נכון "למקום" אשר
אנו עומדים עליו, לא יאפשרו לנו לכלול ולעבד את כל הפרטים אשר
עשו את הצירוף "הראשון"... אין זה אומר שהשגתינו מתאימה לכלול
את מלוא הצירוף "השני", אך חלק ממנו - אפשרי בהחלט.

- והיכן נמצאת ההדרכה הזו?

- בפרק השני של בראשית:

כא ויפל ה' אלקים תרדמה על-האדם ויישן; ויקח אחת מצלעתיו,
ויסגר בשר תחתנה.  כב ויבן ה' אלקים את-הצלע אשר-לקח מן-האדם
לאשה; ויבאה אל-האדם.  כג ויאמר האדם, זאת הפעם עצם מעצמי,
ובשר מבשרי; לזאת יקרא אשה, כי מאיש לקחה-זאת.  כד על-כן,
יעזב-איש את-אביו ואת-אמו; ודבק באשתו, והיו לבשר אחד.

(בראשית, ב)

הנושא השני של הזיווג המאקרו אנושי, עתיד לחבר אותנו עם נושא
חוק ההתאמה הסימטרית ועם אופן פעולתו - לא פחות... נושא מעניין
לכל הדעות; לכן כדאי לכם להשאר איתנו, זה יגיע בעוד כמאה
עמודים. 4 דקות פירסומות ומיד חוזרים.

עוד לא הסתיים נאום השם יתברך. הבאתי לעיל את נוסח נאומו אל
הנשמה החדשה הנבוכה שדאגה לזכויותיה ואיך תובטח עבורה נקודת
הזינוק אל הבחירה החופשית...

אולם, קיימת עוד קושייה בשטח. מה עם הנשמות התועות אשר באו
והזדווגו ונכשלו... הן לא השכילו לנצל את האוצר הפרוש לפניהם;
לא ראו את גן העדן ולא הבחינו בפירותיו... הן לא עמדו על תכונת
החיים הטובים וההנאה מהם, ובמקום להתקרב ולהדחף ולהדבק בהם -
העדיפו להתפטר מהחיים ולהחזיר את בן-זוגם אל חמתן - אל אימו,
אל אדמתו... הינה הוא קבור שני מטרים מתחת לאדמה, והן מרחפות
להן ללא שום מטרה לשמה - אין להן על מי להלין כי-אם על עצמן...


ישנן נשמות שלא טעמו את טעם החיים; הן באו אכלו ישנו
והתפטרו... ישנן כאלה שהתקרבו קמעה והריחו את הטעם העדין של
החיים, אך הכל עבר מהר; ובהרף עין התרחקו והתמסרו אל הכוח
הסתמי הזה... ישנן מי שביקרו בגן היפה לזמנים מקוטעים, והתחנה
האחרונה שלהן היתה דווקא בעולם הווירטואלי...

וישנן מי שטעמו את טעם החיים האמיתיים לתקופות ממושכות, ימים,
שנים... כמעט היו בנות בית בגן; הן היו נשמות בעלות שיעור
קומה, משכמם ומעלה... חיו, נגעו אף במרחב חוק ההתאמה הסימטרית,
הגיעו אל התענוג ואל ההנאה הצרופים... אולם ומסיבה טכנית
שנעמוד עליה בסעיף האחרון של מוטיבי הנשמה (המחסום), נאלצה
נשמתם להתפטר ולהחזיר ציוד...

"הסיבה הטכנית" בקיצור נמרץ הינה מנטלית: הנשמה שואפת תמיד
אלעל, וכצפוי היא לא מסתפקת במועט, אך גם לא מסתפקת בהרבה;
התכונה הטבעית שלה היא לשאוף ליותר ויותר ויותר עד לאין-סוף,
ללא שום הגדרה או הגבלה; לכן כאשר היא מבחינה בגדר כלשהו
ואפילו בגדר זמני לתקופה זמנית - היא מתרעמת עליו ורואה בדבר
כמיכשול וכסוף הדרך... או אז היא מתפטרת, ככל נשמה שנכשלה
והתפקשש לה משהו באמצע הדרך... ללא קשר לרמה או למקום שהגיעה
אליהם.
"גדר" זה יכול להיות בדמות "שיגרה" כלשהי שהנשמה הבחינה בה,
וחששה מפניה...

אם כן, נחזור אל הנשמות שכבר התנסו ונכשלו... הן מרחפות מול
משכנו של השם יתברך, כל אחת ורמת כישלונה; כל אחת ואכזבתה
האישית... ושוב, אין להן על מי להלין כי-אם על עצמן; אין להן
פתחון פה אפילו מול הנדיב מכל, זה שבוחן אותן ומשקיף עליהן
מהמרפסת... הן מתביישות ונכלמות מעצמן, והוא, בוחן לבות וכליות
יודע מה בפיהן ומה המשפט שמבקש לפרוץ ולצאת מתוכו: רבונו של
עולם, עד הלום היגענו? זה סוף הדרך?

רבונו של עולם, אשמנו. בגדנו. גזלנו. דיברנו דופי ולשון הרע.
העווינו. והרשענו. זדנו. חמסנו. טפלנו שקר ומרמה. יעצנו עצות
רעות. כיזבנו. כיחשנו. לצנו. לוצצנו. מרדנו. ניאצנו. ניאפנו.
סררנו. עווינו. פשענו. פגמנו. צררנו. ציערנו אב ואם. קישינו
עורף. רשענו. שיחתנו. תיעבנו. תעינו ותיעתענו.

רבונו של עולם, טעינו. תעינו. אבל גם טעמנו את טעם החיים; טעם
בלתי נשכח. בגדנו בטעם החיים, בגדנו בעצמינו, טיפשות היינו,
אבל גם טעמנו פה ושם מהפירות הטעימות ההן... ולפעמים הרחנו...
הריח חלף על ידינו והרחנו... זה היה ריח נעים ממכר, אך אנו
בטיפשותינו לא התמכרנו. ופיספסנו. תיכנננו את פיספוסינו.

רבונו של עולם, אבל טעמנו פה ושם; טעמנו, כן כולנו טעמנו, אין
מי שלא טעמה; אין נשמה שלא עברה בגופו של תינוק, וחיוך נעים
לבש את פיה, או לחילופין צחוק חזק פרץ מפיה -ישירות משריר הלב
אל אוויר העולם... זה היה חיוך חי, צחוק של אמת, אלה היו פירות
אחדות מפירות גנך, אלה היו פירות גן עדן ואנו טעמנו אותן. ויש
מאיתנו שהמשיכו לטעום ולהנות גם להתענטז אף לאחר תקופת החסד של
הילדות. טעמנו ריבונו של עולם. חלק מאיתנו הגיעו וביקרו
במרחבים מסויימם מגנך, אחת הגיעה עד לכאן ואחרת עד לשם...

אבל טעמנו רבונו של עולם, ובפינו עדיין תשוקה.  

עד הלום היגענו? זה סוף הדרך?

אבל הטעם עודינו על קצה לשונינו; בפינו עוד תשוקה.

וזו תשובת השם יתברך, לנשמות השתקניות והביישניות, שריחפו
בכלימה מול משכנו:

אתן תחזרו אל אותו היקום, ותמשיכו את מסעכם מאותה הנקודה אליה
היגעתן בסיבוב שעבר. אני אדאג להניחכם על מקום המפגש עם נקודת
ההמשך זו מהסיבוב שעבר. אני אדאג להרכיב את הצירוף המתאים
לנקודת המפגש זו. כל נשמה "תחזור" בתורה ובזמנה; תלוי בנקודה
אליה הגיעה, בכוחה ובערכה.


זהו אחד מעיקרי דתינו היהודית: גילגול נשמות.

גילגול נשמות. זוהי הווראציה השניה של "זיווג זיווגים": התאמה
חוזרת לנשמה שכבר הגיעה לעולם; היינו התאמתה לגוף ולסביבה;
והמטרה שוב אחת היא: להכין לכל נשמה את הרקע המתאים למסלול
הבחירה החופשית.

- ומה עם כל המוגבלים למיניהם, בעלי פיגור שיכלי, תסמונת דאון,
או כאלה שנולדו עם קושי כרוני ליצור קשר עם הזולת, כמו
האוטיסטים... הרי סיכוי הנשמות שלהם למצוא את נקודת המפגש
ולנצל את הבחירה החופשית - היינו לזנק מנקודת המפגש אל עבר
קטיפת פירות גן-עדן - שואף לאפס! הסיכוי האפסי הזה הרי נקבע
עבורם מראש, נגזר עליהם מראש! מה יש לנשמה כזאת לעשות ביקום -
מלבד להתענות ולספוג את המוגבלות שנכפתה עליה? הייתי קורא
לנשמה כזו כנשמה כבושה...

- שוב... קטונתי לענות על השאלה הזאת, כי שוב... אנו נכנסים
לתחום המיקרו. התייחסותי לשאלה זו איפוא תתמקד בתחום הכללי,
היכן ניתן לחדור אל מרחב השאלה מבלי לסנדל את עצמי
במיקרו-נתונים, שעלולים לשלול את תוקף התייחסותי, כי אינני
מסוגל לדון בם.

ובכן, מטרת השם יתברך, שוב, היא, לבנות את הרקע המתאים לנשמה,
כך שתוכל לחזור ולעלות על המסלול אל גן העדן. לציין כי לא ניתן
לכפות על הנשמה להציבה על המסלול הזה, או אז תישלל ממנה תכונת
הבחירה החופשית, והרי בלעדיה אינה יכולה לנוע במרחב גן-עדן...
הדבר היחיד שניתן לעשות, איפוא, הוא להציבה על נקודת הצטלבות,
ממנה ניתן לזנק אל המסלול המיוחל - היינו אל גן-עדן הנמצא כאן
ביקום הגשמי שלנו, או אל המסלול הנגדי - היכן נמצאת ההנאה
הווירטואלית שתוביל בהכרח אל המוגבלות ואל ההכחדה העצמית. וכן,
בתיאור הספציפי הזה, אני מדבר על שתי בחירות חופשיות:

1- כאשר הנשמה ניצבת על נקודת ההצטלבות, וכבר בשלו אצלה התנאים
להתהוות "הבחירה החופשית"; הכוונה היא, כאן, לבחירה החופשית
"הסטנדרטית" שאנו מכירים: חופש ההחלטה... לבחור בטוב או ברע;
לקחת את הדרך הזו או את זו... למשל, להיות עניו או גאוותן,
חייכן או כעוס, לשקר לעשוק לרמות לגזול להכשיל... או לדבוק
באמת לעזור להושיט יד ולהשתמש במאזני-צדק... זו היא הבחירה
החופשית "המקובלת" שהאדם המודרני והפוסט מודרני כיוון לה,
ולאותו המונח אני מתכוון; אותה הבחירה החופשית תעמוד כאן
לשיקולינו החופשי: ללכת לכאן או לכאן; לבחור את הדרך האישית
באופן חופשי לחלוטין.

2- אם ובחרת, מתוך הבחירה החופשית שלך, בדרך השניה המובילה אל
מרחב גן-עדן, ונכנסת אל המרחב הזה בפועל, או אז, כאן במרחב
החדש אין כבר משמעות לבחירה החופשית "המקובלת" ההיא... "הבחירה
החופשית" כאן תחזור אל משמעותה המקורית, ותלבש זהות אחרת:
הבחירה, החופשית, כמה לקטוף מפירות גן-עדן: מעט, הרבה, הרבה
מאוד, הרבה מאוד מאוד, עד אין-סוף...

מתבקשת איפוא השאלה: למה לקטוף מעט, אם ניתן לקטוף בבת אחת
הרבה מאוד, או מאוד מאוד? הרי הנשמה אינה מוגבלת, הרצון אינו
מוגבל...

תשובה: כי בכל "קטיפה" אתה עובר "נקודת ציון" מסויימת וקורא לה
"שם"; ומטבע הדברים, הנקודה השנייה שציינת - רחוקה היא מהנקודה
הראשונה שכבר היגעת אליה בהתחלת הדרך; היא "גדולה" ו"עשירה"
ו"מרובה" בהכרח מחברתה הראשונה הקודמת... מכאן מקור המושג
לקטוף מעט, הרבה, או הרבה מאוד...

במסגרת שבעת שיעורי העזר לאופן השימוש ברצון האנושי, עמדנו,
כבר בשיעור הראשון, על חשיבות ציון וסימון הנקודות כאשר מגיעים
אליהן... לרענון זיכרונינו, להלן קטע קצר מהשיעור הראשון
המתמקד בנושא הזה:

ה ויקרא אלקים לאור יום, ולחשך קרא לילה (בראשית, א) - לאחר
שלב עיבוד המידע ע"י המוח, ולאחר הוצאתו מארון הכוח אל המציאות
בפועל ע"י הרצון, בא השלב הרשמי - המשרדי אם תרצה: יש לשים
תווים, לציין נקודות ולקרוא בשמות. ללא ציון נקודות ושמות - לא
ניתן להמשיך הלאה אל עבר הנקודה הבאה ואל הבאות אחריה.

עד כאן בשידור חוזר מהשיעור הראשון... ולמעשה, אנו נמצאים -
בטקסט הנוכחי - במרחב שדן בשיטת התיוג, או בשמה הרשמי התנכי
"קריאת שם", שיטה שנעשה בה שימוש רחב ע"י הרבה אנשים שהוזכרו
בתורה, כמו אבותינו אברהם יצחק ויעקב, כמו משה רבינו...

למען הדיוק, אנו נמצאים (עדיין) בפסוק השני של פרק יב
מבראשית:

ב ואעשך לגוי גדול, ואברכך, ואגדלה שמך...

היגענו לעיל למונח "ואגדלה שמך" ועצרנו לעמוד על המונח
התנכי "שם"... כך היגענו אל אברהם אבינו כאשר קרא לראשונה
"שם", בפרשת עקדת יצחק:  

יד ויקרא אברהם שם-המקום ההוא, ה' יראה, אשר יאמר היום,
בהר ה' יראה
(בראשית, כב) - ועדיין אנו נמצאים במרחב הפסוק
הזה...

כך אנו עתידים להגיע אל הגר המצרית שפחת שרה, כאשר גם היא תקרא
לראשונה בשם; היינו כאשר תגלוש בתוך מרחב חוק ההתאמה הסימטרית,
ותגיע במסגרתו אל ההשג הרציונלי הראשון שלה, כלומר אל נקודת
הציון הראשונה - לסמנה במרחבה, ולעבור הלאה אל הנקודה השניה
הבאה בתור:

יג ותקרא שם-ה' הדבר אליה, אתה אל ראי (בראשית, טז)

עוד דוגמה תנכית:

כו ולשת גם-הוא ילד-בן, ויקרא את-שמו אנוש; אז הוחל לקרא
בשם ה'
. (בראשית, ד)

ועוד דוגמה עתירת שמות:

יח וישב יצחק ויחפר את-בארת המים, אשר חפרו בימי אברהם אביו
ויסתמום פלשתים -  אחרי מות אברהם; ויקרא להן שמות,
כשמות אשר-קרא להן אביו.  יט ויחפרו עבדי-יצחק בנחל;
וימצאו-שם באר מים חיים.  כ ויריבו רעי גרר עם-רעי יצחק לאמר -
לנו המים; ויקרא שם-הבאר עשק, כי התעשקו עמו.  כא ויחפרו
באר אחרת, ויריבו גם-עליה; ויקרא שמה שטנה.  כב ויעתק משם,
ויחפר באר אחרת, ולא רבו עליה; ויקרא שמה רחבות, ויאמר
כי-עתה הרחיב ה' לנו, ופרינו בארץ.
(בראשית, כו)

זה הזמן לחזור אל הנשמה הנבוכה, שביקש השם יתברך לבנות עבורה
את הבסיס המתאים התקני שייאפשר לה לזנק ממנו אל מרחב גן-עדן,
ולקטוף משם את אשר רוצה, מתוך בחירתה החופשית...

הרקע להווצרות הצורך בבניית "הבסיס התקני" והתאמתו לכל נשמה
ונשמה, הוא המציאות הווירטואלית החדשה של הספק ומוצריו, שיצר
האדם המוזר במו ידיו, וקבע בזאת מציאות חדשה מוזרה ומגבילה,
שאת הגבלתה יונקת מהפער שנפער בין המושגים המקוריים והמושגים
החדשים: במציאות החדשה נוצרו "עשירים" אחרים ועניים "אחרים",
חלשים וחזקים מסוג אחר, יפים ומכוערים מסוג שונה, מעמדות שונים
ומשונים, ואפילו "מושג" הבחירה החופשית התעוות והשתנה במציאות
החדשה.

האדם איפוא התרחק מהמושגים "הישנים" (המקוריים), ואימץ במקומם
את המושגים "החדשים" (הווירטואלים): העשיר ביידע ובמידע שרכש
בגן-עדן, הוחלף במציאות החדשה עם עשיר בכסף שחולש על אוצר
רב...

כנ"ל העוני; גם במציאות המקורית היו עניים שנשמתם לא הגיעה
רחוק במרחבי גן-עדן והסתפקה בקפיצות קלות ובלתי משמעותיות בין
נקודת ציון אחת לשנייה... הנשמות הללו לא היו שאפתנייות
דיין... הסיבה לחוסר השאיפה שלהן נעוץ בזאת שלא השכילו להשתמש
נכונה בכלי המתוחכם (המוח) שעמד לרשותן, ופשוט דיגדגו את דוושת
הגז שלו - במקום ללחוץ פול גז כל הזמן בלי להרפות...

אולם במציאות החדשה, נעלמה המשמעות המקורית של העוני, ונוצר
במקומה "עוני" כלכלי בעל שם נרדף של אומללות...

היו לכל הדעות נשמות טיפשות עייפות מכוערות עצלות וחלשות בעלות
מעמד נמוך ממשפחה ענייה, ומולם ניצבו נשמות חכמות נמרצות
אמיצות יפות וחזקות שהגיעו למעמד גבוה ועברו כברת דרך בגן-עדן;
ניכר היה מוצאן האציל ומשפחתן העשירה...

וגם לי מותר לקרוא בשם... אני חושב שברגע זה מותר לי לרשום
נקודת ציון שהיגענו ביחד אליה, ולקרוא לה בשמה:

מאחר ואני כבר יודע מי זאת נשמה ענייה, נכון לי להבין איך
בונים עבור נשמה כזו את הבסיס המתאים שממנו תוכל לזנק אל
גן-עדן - רק אם תרצה...
וכך בונים את הבסיס הזה: הנשמה מוזמנת אל נקודת מפגש, ומראים
לה את אם הדרך ממנה עולים אל גן-עדן. מכאן והלאה - היא צריכה
להחליט עניינית: להמשיך הלאה על אם הדרך שזה עתה ראתה את נקודת
ההתחלה שלה, או להתעלם ולחזור על עקבותיה אחורה, במצח נחושה,
בהחלטה חופשית ומתוך בחירתה החופשית.


הבה נקרא שם לנקודה שהיגענו אליה לעיל: מפגש.

מכאן אנו מגיעים אל נקודת ציון נוספת:

נקודת המפגש יכולה להיות רחוקה או קרובה מהשער הרשמי של
גן-עדן - תלוי "במצב הפיננסי" בו נמצאת הנשמה - (עשירה,
ענייה...). עם זאת, וללא שום קשר למרחק בין נקודת המפגש עליה
עומדת לבין שער הכניסה לגן-עדן, ההחלטה נתונה בידה - אם לתת
קפיצה אחת ולפרוץ באחת אל שער גן-עדן, או ללכת במספר קפיצות
קטנות אל עבר אותו השער...
או כאמור, להתעלם מסימון הדרך ולהמשיך אחורה, להתרחק... או אז
הנשמה הזו תקנה לה "בזכות" את התואר: "קשת-עורף".

קפיצה: זוהי נקודת הציון השניה וזה שמה.


כאן אנו שמים את היד על אבחנת האבחנות, וכבר היגענו אליה
לעיל:

הסיבה לחוסר השאיפה של הנשמות למינהן - נעוץ בזאת שלא השכילו
להשתמש נכונה בכלי המתוחכם (המוח) שעמד לרשותן, ופשוט דיגדגו
את דוושת הגז שלו - במקום ללחוץ פול גז כל הזמן בלי להרפות...
מחלת הנשמות, איפוא, היא, העצלות. היא היא "אם" כל המחלות
הבאות בעקבותיה: טיפשות, עוני, חולשה, כיעור, עייפות, מעמד
נמוך.

עצלות - אם כל המחלות: זהו שם נקודת הציון השלישית שלנו.


ולסיום, אל נקודת הציון האחרונה במרחב הנשמה:

הנשמה (הישנה) התרחקה מהמושגים "המקוריים", ואימצה במקומם את
המושגים הווירטואלים החדשים: עושר, עוני, מעמד... כך היא למעשה
התרחקה משער גן-עדן. מכאן האבחנה: המרחק בין המושגים המקוריים
והווירטואלים, הוא אותו המרחק מהנקודה עליה עומדת הנשמה
"הישנה" שכבר ביקרה ביקום ותעתה - עד לשער גן-עדן.
אבחנה זו מחזירה אותנו אל נקודת הציון הראשונה, ולהבנת הטכניקה
בבניית "המפגש": תנאי מקדים להכנת "המפגש" הוא, הגישור על הפער
בין המושגים; היינו להביא את הנשמה אל נקודת הגישור בין שני
המושגים: להביאה אל העשיר המקורי, להציבה מול העני המקורי,
להביאה אל העצל, אל החכם, אל הטיפש, החזק, החלש, אל בעל המעמד
הגבוה או אל בעל המעמד הנמוך - המקורי...

זוהי איפוא נקודת הציון האחרונה: גישור.


מספר הערות אודות נקודת הציון האחרונה:

כאשר אומרים להביא את הנשמה "לנקודת גישור על הפער בין
המושגים", הדבר אומר להכין את הרקע הנכון, שממנו תינתן האפשרות
האופטימלית לנשמה, להשקיף על המושג "המקורי" שאולי נשכח
ממנה... למיותר לציין כי אין בזאת ערובה שהנשמה תקבל את המושג
המקורי ותאמץ אותו; אבל כן היא תראה אותו בבירור; המושג הזה
יעמוד בפניה בתלת מימדיו, וינתן לה הזמן המספיק לבחון אותו,
לבדוק, להעיר את זיכרונה... ובסיום הבחינה להחליט אם להפנים את
המושג ולאמצו, או להתעלם ממנו ולהמשיך עם אחיו החורג, המציאותי
לכאורה...

השאלה היא, איך מציגים מושג מקורי? איך למשל מציגים "עני
מקורי" לאדם אומלל קשה-יום שבקושי משיג את פת לחמו? איך
נובוריש מפונק יכול להבחין בעשיר המקורי המכובד? נשמת המפונק
הזה שכחה מזמן מהמקוריות ונטמעה כל-כולה בעסקים ובדרכים
המפותלות להשגת כסף ומוקדי כוח...

אם נתמקד בשני מושגים "מקוריים" לדוגמה, עוני ועושר, ולפנינו
עומדים שני אנשים בני דורינו, האחד עשיר מופלג, והשני עני
מרוד, למי לדעתכם ישנו סיכוי יותר גדול להבחין במושגים
המקוריים?

אותו מבנה של השאלה, יכול להכיל את החלש והחזק: לפנינו איש חלש
ושני חזק, למי יש סיכוי להבחין במושגים המקוריים של חלש וחזק?

לפנינו אדם חולני ושני בריא; אדם חלש אופי ושני חזק אופי, תמים
ופתלתל, חכם וטיפש, עצל ונמרץ, בעל מעמד גבוה ונמוך, עשיר
ועני... למי מכל זוג יש את הסיכוי להבחין במושג המקורי המנוי
עליו?

- או לזה או לזה. זו התשובה.

- אם כן, מדוע איפה ואיפה! מהי אשמתו של העני שנולד עני?
ואולי, גם, מהי אשמתו של העשיר שנולד מפונק עם כפית זהב בפה -
דבר שהרחיק אותו מהפינוק המקורי? יש לי עוד הרבה שאלות בתחום -
אבל התענה לי על שאלה אחת מתוכן לדוגמה? הבה נקח את העשיר
והעני; מדוע שובצו במשבצת הזו?

- הם אכן שובצו במשבצת הספציפית הזו, כהמשך לנקודה אליה הגיעו
מהסיבוב שעבר. נקודת-המשך זו כוללת את כל "הישגיהם" מהסיבוב
שעבר, או מהסיבובים שעברו. אלה הם הישגיהם, היינו רצונותיהם.
גם התמים והפתלתל הינם פרי של רצון אנושי; גם החוכמה וגם
הטיפשות; להזכירך, "טיפשות" הינה הסימפטום הראשון של מחלת
העצלות, או אם תרצה - השלב הראשון במחלה הממאירה המכאיבה הזאת.
להזכירך את נאוםהשם יתברך בפני הנשמות הנכלמות שהפגינו מול
משכנו:  

"אתן תחזרו אל אותו היקום, ותמשיכו את מסעכם מאותה הנקודה
אליה היגעתן בסיבוב שעבר. אני אדאג להניחכם על מקום המפגש עם
נקודת ההמשך זו מהסיבוב שעבר. אני אדאג להרכיב בשבילכם את
הצירוף המתאים לנקודת המפגש זו. כל נשמה "תחזור" בתורה ובזמנה;
תלוי בנקודה אליה הגיעה, בכוחה ובערכה.
"

מכאן אני מסיק, שהילדים שלי הם הנשמות הקרובות ביותר באופיין
אלי, הן מבחינת המרחק שלהן משערי גן-עדן, הן מבחינת האופי
שעיצבו לעצמן, והן מבחינת הישגיהן אשר הגיעו אליהם מהסיבובים
שעברו. במעגל השני באים החברים שלי, שכניי, קרובי משפחתי... הם
היותר קרובים אלי משכנים אחרים... במעגל השלישי באה השכונה
שלי, העיר שלי; לאחר מכאן בא המוצא, הלאום, והבא בתור "הדור"
שנולדתי בו...

אחזור אל המסקנה האחרונה ואל ילדי... אין המסקנה אומרת
שהתפתחות הנשמות הקרובות אלי - תואמות בהכרח את התפתחותי ואת
המסלול האישי שלי, כי הרי כל אדם "עולם ומלואו"... מסקנתי
אומרת שהנקודה - "נקודת המפגש" של ילדי למשל - קרובה אלי, כי
הם יזנקו הרי מאותה הנקודה שלי, מאותו מצב פיננסי, מאותו מצב
בריאותי, השכלתי, ואפילו גופני פיזי גרידא; ידוע שהילד יורש
מהוריו הרבה תכונות, שעוברות דרך הדי.אנ.איי שלו...

אם כן, הצירוף הנכון ביותר הביא את נשמות ילדי אל אותה נקודת
המפגש שלי; מנקודה זו  והלאה דרכינו נפרדות - אולי, או נפגשות
שוב - אולי; תלוי ברצונה החופשי של כל נשמה ונשמה.        

לציין, נקודת "המפגש" טבעית היא, כי "הנשמה" היתה נוכחת במקום
"המפגש" בעבר, היא תזכור אותו ותמשיך משם בטבעיות... זהו מקומה
הטבעי. היא תנחת בנקודת המפגש ללא שום עכבות או צורך בזמן
התאקלמות... היא תפעל ישירות כמביתה שלה... ואומנם, זהו זה
ביתה האחרון, זה הרחוב וזו השכונה.

מאידך, נקודת "הגישור" אינה טבעית במהותה; היא נכפית במובן
מסויים על הנשמה שלא ציפתה לה... הנשמה תעמוד פעורת פה מול
המצב המוזר שנקלעה אליו; לפתע נופל עליה מאי-שם "מקרה" אנושי
נדיר במינו... תינוק זר שמרעיף עליו חיוך תמים ומחזיר אותו
באחת אל רגע התמימות, אל השקט הנפשי... נוסעת אקראית שחולקת
עימו את מושב האוטובוס ותיק בלתי צפוי נפתח לפניו... נוף
מסויים שדורש למסור לו מסר מיידי...

הנשמה, כאשר נתקלת במקרים האלה, מתנהגת בהתחלה כחסרת אונים, כי
הרי לא ציפתה למקרה הזה - כה רחוק מנופה, מטבעה, ממציאותה,
ממהותה... היא נבוכה; לא יודעת איך לאכול את זאת... זהו השלב
הראשון
. תינוק בן יומו מחייך לך, ואתה עומד מולו נבוך.

מהר מאוד הנשמה מתעשתת ולוקחת לה פסק זמן לבהייה, לצפייה...
היא נמצאת בתוך המקרה, אך היא צופה עליו מהצד; זהו השלב
השני
. התינוק ממשיך לחייך, והאדם עוצר במקום ומביט בתינוק
וכאילו בודק מפת דרכים...

הנתונים כבר עובדו והמסקנות הוסקו. זהו רגע האמת: להמשיך בדרכו
או ליצור קשר עם התינוק; להחזיר לו חיוך דומה, תמים... זה
השלב השלישי המכריע: הנשמה מכריעה לכאן או לכאן.

ובכל מקרה, גם מי שנשמתו הכריעה להתעלם ולהסתלק מיד מזירת
האירוע, הרי אין מנוס לה אלא לחזור בשלב יותר מאוחר אל המקרה
ולדוש בו; זה יכול להיות דקות אחרי, או חודשיים אחרי, או אולי
שנים... שלב זה הוא השלב הרביעי האחרון: כאן נפגש האדם פנים
אל פנים עם נקודת הגישור, וכל הזמן והנתונים עומדים לרשותו:
זהו זמן אישי מאוד בו נפגש האדם עם עצמו, ובוחן את הנתונים
שהצטברו מהמקרה עד הלום, כולל הנתונים שכבר נותחו ועובדו
לכאורה... הוא עלול לשנות אותם ברגע זה, או לאשר את כל הנתונים
שעיבדם עד עכשיו. ובכל אופן, כל הנתונים שרועים לפניו, והוא,
כבוד השופט, מתבקש לעיין ולגזור דין: לאמץ את האווירה שהושרתה
עליו ע"י התינוק: החיוך, התמימות, השקט הנפשי... או להשאיר את
המקרה מאחורה, ולהמשיך בנסיעתו ובמסלולו... לפתוח את התיק
שנפער בפניו באוטובוס, או לסגור אותו אחת ולתמיד... עומדים
ברגע זה לידו כל המושגים המקוריים והצירופים שלהם, ומולם
מתייצבים המושגים המקבילים שכבר אימצם ונוהג על פיהם משכבר
הימים: העושר מול העושר, המצב הפיננסי שלו מול המצב "הפיננסי"
שלו; עוני מול עוני, או עושר מול עוני, וגם עוני מול עושר; כל
הצירופים האפשריים... עומדים לפניו כל המושגים האפשריים,
המקוריים והווירטואלים, כיעור, יופי, דלות, מעמד, חולשה,
טיפשות, חוכמה, עצלות, אומץ... גזר הדין; ביצוע מידי; וישיבה
אנושית לא מהמניין ננעלה. בחירה חופשית.

כך מגיעים כולנו אל נקודת המפגש; כך מגיעה כל נשמה אל נקודת
הגישור.

אין מנוס מהשאלה הבאה, שכבר נשאלה אולי בעבר, אך ברגע זה ממש
היא מתפרצת ויוצאת מהשער הראשי שלה... זה הזמן שלה; זה המקום
שלה: מה הביא את הנשמה לסבך המצבים האלה? מדוע היא צריכה
להסתבך ולהגיע עד למצבים הדורשים גישור, הדורשים התערבות...
הדורשים פיתרון!

אומנם היכרתי כבר את המוטיב הראשון שבתמונה, והפנמתי כי הנשמה
מתנהגת... אולם אין בזאת בכדי להגיע לתשובה... הנשמה מתנהגת,
אבל מדוע מתנהגת באופן כה מוזר? מדוע היא סוטה ביוזמתה היא -
מהדרך המציאותית, הנכונה, האטרקטיבית, כה המושלמת בשבילה... מה
הביא אותה לסבך הזה? מה הביא אותה הלום?

שאלה זו מביאה אותנו למוטיב השני שבתמונה:

ייעוד:

לנשמה, לכל נשמה, יש ייעוד. הייעוד של הנשמה סותר את עצמו, כי
"הייעוד" כמונח - מביא את המשתמש בו אל אובייקט מונחה ומוגדר:
הייעוד שלי הוא להיות עורך דין; הבחור המוצלח הזה מיועד להנהגת
המדינה; השאפתנות וההתמדה תייעד אותו לשורה הראשונה בעולם
המדע; יש לי ייעוד: לשרת את האנשים...

אולם המהות של הנשמה, אם תרצה - המנטליות שלה, סותרת את הייעוד
כמונח: הגבלת הנשמה ע"י ייעוד כלשהו - סותרת את עצם מהות
הנשמה, עד כדי שגורמת לרוקן אותה מכל תוכן, עד לכדי הכחדה.
הנשמה תיכחד אם תודיע לה את הבשורה הזאת: יש לך ייעוד: לכבוש
את כל העולם!

- אבל מבשר טובות אני! מבשר לך בשורה טובה! את בשורת הבשורות:
לכבוש את כל העולם; לא את חלקו, את כולו; את כל העולם, את כל
היקום...

- רק את העולם? אך ורק את היקום? מצטערת; אינני יכולה להתקיים
בתנאים האלה, אני נאספת אל עמי... צ'או, רות סוף.

- ומה אפשר לעשות בשביל להשאיר אותך איתנו...? מה ניתן לבשר
לך? מה את רוצה שיהיה הייעוד שלך?

- הנצח, האין סוף, להתקדם ולהתפתח ולהנות ולהשתעשע ולהתענטז
לנצח - ללא הגדרה ולבטח ללא הגבלה. במילים אחרות, "הנצח
והאין-סוף" נופלים גם על חמשת הפועלים שהשתמשתי בהם, וגם על
משך התהוותם. אם תרצה לקרוא לזאת "הייעוד שלי" - אסכים להגדרה
הזאת ואחתום עליה בליינט!

- את מאוד נדיבה.

הנשמה איפוא באה אל העולם מלאה מרץ והתפעלות; הכל פתוח בפניה,
חופשי על הבר... לקטוף ולאכול ולמלא בפיתה כפי יכולתך... מישהו
זוכר את הפלאפל משוק בצלאל ז"ל? זוכרים את הפיתות הריקות
שנמסרים ביד? זוכרים את רגע המסירה והרגשת החופש - כאשר ניגשים
בפועל אל העבודה ועליהום...

הנשמה מרגישה עוד יותר חופשיה ברגע בואה אל העולם: מוסרים בידה
את מפתחות כל המאפיות של ת"א, את כל הפיתות של העולם, והיא
עומדת בשוק בצלאל וממלא... וממלא, וממלא, ועיני בעל הבית
נעוצים בה בעצב, אך היא מתעלמת ממנו וממלא... רק לראות את
הבחור מיפה העתיקה שעומד עם השמן הרותח ומגיש לה את כדורי
הפלאפל, ומזיע... והיא בשלה, ממלא וממלא ואוכלת, ופותחת עוד
פיתה וההוא מיפה מזיע. בעל הבית מתחיל למצמץ בעין אחת, ועינו
השניה על הטחינה ההולכת ומצטמקת כל חמש דקות; בוא לא נדבר על
החמוצים והצנונים ועל מבטי בעל הבית שהתחילו כבר להדמיע, אשכרה
כבר לא רואה בעיניים.

לא עברו דקות, והפיתות נגמרו, הטחינה נוגבה עד טיפת הדם
האחרונה, והחמוצים גם הצנונים נגדעו משורשם - "בשעה טובה
ומוצלחת"; ואני חוזר על מילמול בעל הבית שלמרות המחזה הקשה -
הוא ראה בו כסימן טוב ומוצלח לסיום תקופה קשה שעוברת על האדם,
והגיעה אל סיומה. זה טוב.

והינה מבצבצת מפינת קינג ג'ורג' משאית גדולה שמנסה להכנס לרחוב
הצר של בצלאל ולרוקן את תכולתה. אתם לא תאמינו מה יש לה לרוקן
ולמי. היא רוקנה פיתות והסיבוב הבא התחיל. ושוב הסצינה המוכרת
של המזיע והעיניים והדמעות וכבר ניתן לשמוע גם אנקות... המסכן
נכנס בפנים והביא כיפה! בעל הבית החליט להתפלל. עשר שנים לא
ראה בית כנסת ועכשיו החליט להתפלל עם כיפה וסידור וכוונה, רק
שהשם יתברך יגאל אותו מיסוריו ומהסועדת שלו בפינה.

מי היה מאמין שכיפה תקשט את ראש יואב הרומני בעל הבית - למרות
ועל אף ששום התראה לא הגיעה מהשכנים... שום משגיח כשרות לא
הגיח מראש הרחוב, לא מכיוון קינג ג'ורג ולא מכיוון החנייה! אבל
הוא שם הפעם את הכיפה לשם שמיים, לתפילה ותחנונים, לשמע ישראל,
עם כוונה, בכניעה, בענווה, בכפיפות ראש, בצווחה ובתחנונים:
אלוהים, חלציני נא מנשמת הלקוחה הזאת שעומדת בפינה, אנא ממך,
אהא ממך, אהא עלי ועל ראשי ועל כל פרנסתי, אצביע לש"ס בבחירות
הבאות אלוהים, חלציני נא מהסועדת ההיא בפינה.

והיא בשלה. מסיימת פיתה ומתחילה באחותה, וההוא מזיע ומגיש
כדורי פלאפל, ויואב עסוק על מעל לראש בתפילה. כך הסתיים היום,
וכך למחרת, מחרתיים, ובסוף החודש יואב מכר את המסעדה לג'ינו
הכורדי שהציע בזמנו ליואב מאה אלף דולר - דמי מפתח על המסעדה,
ויואב צחק לו בפנים כצחוק תינוק בן יומו. יואב העביר את הבעלות
לג'ינו הכורדי עבור עשיריה, והמסעדה נותרה על כנה, רק החליפה
שם: מ- "אכול כפי יכולתך" באדום מבריק עם מסגרת כחולה, ל-"אכול
עד צאת נשמתך" גם באדום מבריק אך במסגרת ירוקה; עניין של טעם.


ג'ינו הכורדי החליט להשאיר את הכל על כנו, כולל הכיסאות הריהוט
והצוות במלואו, היינו המזיע בן דודו מעזה ושושנה המנקה; רק
שינוי קטן ביקש לעשות בתפריט: אורז עם שום דבש שמנת וצ'ימוקים
בנוסח כורדי, במקום סלט החסה שמושך זבובים וכל מיני חרקים
ומרעין בישין - עניין של הגיינה וטעם; וקלאס...

קיצורו של דבר: ג'ינו עבר בסוף החודש לאברבנל והמסעדה עברה
לידיים טורקיות; היא נמכרה ליואל הטורקי.

יואל הטורקי שינה על המקום את תפריט האורז שמשך נחשים וכל מיני
מרעין בישין, והביא במקומו נרגילה - עם אופציה לשלוש שחטות לכל
סועד. עברו שבועיים עד שיואל עבר אירוע מוחי, והמסעדה ניתנה
במתנה לבן דודו משולם; משולם לידידיה, ידידיה לשמעון התימני,
מהתימני לידי החלבי, החלבי ישב במסעדה שעתיים ומכר אותה
בשלושים אלף דולר למרוקאי, וממנו שוב נפלה במזלו הרע של כורדי
טוב - שלא שמע מספיק על ההסטוריה המפוקפקת של המסעדה, יען היה
שומע רק באוזן אחת; עניין של מזל.

שמה של המסעדה הלך והרקיע עד שגם הכורדים הפסיקו להתעניין בה
וסגרה, וגם שוק בצלאל סגר עד כדור הפלאפל האחרון שלו, והנשמה
עברה, בלית ברירה, אל התחנה מרכזית הישנה; שם היא סועדת היום
בדוכן של אלי, שמחפש כורדי בנרות להעביר לו את העסק במחיר
מציאה.

צחקנו מספיק ילדים. זאת היתה הפסקה לא מהמניין... יש לי עבר
עשיר עם מספר הרשעות...
http://www.blabla4u.com/sites/blabla4u/ShowMessage-eng.asp?ID=1896115&Page=1
- לא קל להשתחרר מראש פלילי.

להתקדם ולהתפתח ולהנות ולהשתעשע ולכייף ולשיר ולזמר ולרקוד
ולהתענטז ללא הגבלה, עד אין סוף, לנצח. זהו הייעוד של הנשמה;
זו המנטליות שלה וזו מהותה. היא עשויה "מחומר" שיכול להתקיים
רק בתנאים האלה; בתנאים שעשויים לאפשר לה את רמת החיים
האקסקלוסיבית זו. השינוי הקטן ביותר בתנאים האלה יגרום
להסתלקותה מהזירה... היא תסתלק בטריקת דלת.

יש ומסתלקת מיד ללא דיחוי - בו ברגע כאשר מרגישה בשינוי הקטן
ביותר בתנאי מחייתה. נשמה כזאת נקראת "נשמה גאה".
ויש ומסתלקת בשלבים, לאט לאט, במספר תשלומים... לנשמה כזאת
קוראים "נשמה גוססת". רובן המכריע של הנשמות הפועלות בעולמנו
היום - הן מהסוג השני; תהליך גסיסתן מתחיל כמעט עם בואן.

הצגתי עד עכשיו את הרקע להסתלקות הנשמה, ואני עתיד לעמוד על
שלבי ההסתלקות ולבחון אותם מקרוב, וזהו למעשה גרעין המוטיב
האחרון "המחסום"; אולם שאלה אחת מסתתרת בתוך סבך המצגים
השונים, ונראית על פניה כשאלת תמים, הגם והיא מייצגת את שאלת
השאלות:
- אבל למה מסתלקת הנשמה? הסברת עד עכשיו את הרקע להסתלקותה,
אבל מה גורם לה להסתלק? מי מונע ממנה להתקדם ולקטוף ולהתפתח
ולהנות ולהשתעשע...

- סטיה טכנית ממסלול ההתקדמות וההנאה והשעשוע והשירה והריקוד.
סטיה טכנית; זה כל הסיפור.

- ומי גורם לסטיה טכנית זו?

- הנשמה בעצמה; היא האחראית לסטיה, להתהוותה.

נותר לברר מה זאת הסטיה הטכנית.

עמדנו, לפני מספר עמודים, על אחת התבונות שעזרו לנו להבין את
המוטיב העיקרי בהתהוות "הגוף" האנושי: תנועה; תנועת הנשמה.

הנשמה ביקשה להגיע אל מאגר המידע, ולכן היה עליה לנוע; פשוט
לנוע ולהתקדם, אולם היא בעצמה לא יכלה לעשות שום תנועה מול
ישותו של השם יתברך - מסיבה טכנית שהתעכבנו עליה ארוכות לעיל;
אשר על כן היה צורך בישות אחרת שתעמוד מולה ותאפשר לה לזוז,
להתנועע, או בלשון מקצועית: היה צורך בישות שתאפשר לנשמה קיום
יחסי גומלין איתה. כך נוצר הגוף, שיכל להתקיים ולהתנהל כישות
בפני עצמו ולנהל עם הנשמה יחסי גומלין הדדיים, כמו שכל האנשים
מנהלים יחסי גומלין ביניהם; וגם באופן הזה יכלה הנשמה,
כעיקרון, להשיג את מטרתה ולנוע באמצעות יחסי גומלין האלה עם
הגוף. "ההזדווגות" עם הגוף באה לענות על מספר סיבות טכניות
משניות שבכוחן היה לייעל את התנועה הדרושה לנשמה, לזרזה,
לעשותה גמישה יותר, מהירה יותר... וכך יכלה הנשמה לנצל את
"האמצעי" שעמד לרשותה על הצד הטוב ביותר.  

הגוף, איפוא, הינו אמצעי לכל דבר, בו משתמשת הנשמה בשביל
"לנוע" - (לקיים עימו "יחסי גומלין" - הדרושים לתנועתה). אולם
לא רק בזאת מסתכמת תרומת הגוף לנשמה: הוא פותח בפניה שערים,
שבלעדיו, היא לא היתה מגיעה אל המחוזות שמאחורי השערים, אם
בכלל...

הנשמה, הזכרנו, אינה ישות חושבת; היא ישות נעדרת אינטלקט; או
במילים פשוטות - אין לה מוח, היא לא יכולה לעבד נתונים בעצמה;
המוח האנושי הוא שפתח בפניה את מושג המרחק, העומק, הרוחב,
האורך, הגובה, המהירות, וגם האיכות. כל אלו הובילו את הנשמה אל
עוד מושג חדש וחיוני: גיוון. לפני כן היא לא ידעה גיוון מה
הוא... אילו היתה מקיימת את תנועתה דרך יחסי גומלין עם עוד
ישות כמותה, היינו עם נשמה בת מינה לדוגמה, היא היתה נשארת
באותו המרחב המהנה לעד... היא לא היתה יכולה לצאת ולהכיר
מרחבים אחרים; ומעל לכל, היא לא היתה יכולה להוציא לפועל את
תכונת העל שלה, את השאיפות... במילים אחרות, היא היתה נהנית
מסוג הנאה אחד, במקום אחד, במרחב אחד, במחוז אחד, ברובד אחד,
וכך היא היתה מתקדמת רק פעם אחת, משתעשעת ומתענטזת אך ורק
במקום אחד, מתפתחת רק בכיוון אחד... קשה לנו כאנשים חושבים
להבין סוג התפתחות כזה, או סוג הנאה כזה, הגם וזה יכול להתקיים
במציאות.

ויבוא הגוף עם המוח המתוחכם שלו - בפנייה ישירה ומרגשת אל
הנשמה: אל תסתפקי במקום שאת עומדת עליו, את יכולה לצאת מתחומו
ולהגיע רחוק ממנו... את יכולה להגיע למרחקים, למקומות
אטרקטיבים, את יכולה לגוון את רצונותיך ולפנות אל כיוונים
אחרים, אל מקומות אחרים, אל הנאות אחרות, ליקום אין סוף... אני
אציין לך את המרחק בין נקודת ציון אחת לאחותה, אכנה לך אותן
בשמות, וכך אקבע לך יעדים אחרים ומגוונים, ואת תבחרי לך את
המתאימים מתוכם.

ותרא הנשמה כי טוב. ובתוכה מילמלה לעצמה: איזה יופי נפלתי...
איזה שידוך, איזה גוף, איזה חכם... היא עטה על המציאה כמוצאת
שלל רב! הסכימה מיד להצעת המוח ובו ברגע נכנסה לפעולה: היא
ניצלה, כצפוי מהמנטליות שלה, את מלוא הפוטנציאל של המוח ואת
מלוא משאביו, והאצבעות נשחקו מרוב ליקוק...

והמוח עמד בציפיותיה בכבוד. הוא לא התחמק משום משימה; נהפוך,
הוא יזם ועיבד וחישב ועמל על פרוייקטים חדשים - חדשות לבקרים,
עד לרגע הסטיה...

התרחש לפתע תהליך מוזר...

בשלב מסויים, התחילה הנשמה להתעלם מנוכחות המוח, לוותר על
שרותיו ולעבוד באופן עצמאי וכאילו אין מוח בסביבה! נכון להגיד
- נטתה לעבוד באופן עצמאי; היא גילתה נטייה מוזרה... זאת כי
היא יכלה באמצעות המוח להוציא את נטיותיה האמיתיות והמקוריות
מהכוח אל הפועל, והינה לפתע היא מוותרת מרצון על נטייה טבעית
זו, ומחליפה אותה בנטייה מוזרה: לעבוד באופן עצמאי; להתעלם
ביודעין מנוכחות המוח; לוותר על שרותיו; להתעלם מהכלי בעל
הפוטנציאל העצום שביכולתו לקדם את שאיפותיה...

משהו מוזר קרה! תהליך מוזר קרה ויש להתחקות אחריו בשביל לעמוד
על הנטיה המנוגדת לטבע הנשמה שזה עתה פיתחה. לנטיה זו הסותרת
את טבע הנשמה - אקרא להלן "סטיה".
איך התפתחה איפוא הסטיה הזו, או הנטיה המוזרה הזו?

נחזור שוב אל המאפיין הראשי של הנשמה, זה שבאה איתו מהבית,
ודרכו עוצבה המנטליות המקורית שלה. הרצון האין-סופי...

"הרצון האין-סופי הבלתי מרוסן"...

תן לה דולר - האוצר של ביל גייץ לא יספק אותה...
תן לה את המתוק - היא תרצה את המתוק של הדבש, וגם את הסוכר, את
השוקולד, את הפירות, את הסוכריות...
תן לה אוכל, היא תגמע את כל האוכל שבעולם, ועוד ישאר לה מקום
בקיבה לעוד אוכל חיוני ודחוף שממש ממש רוצה בו.
תן לה אהבה, היא לא תסתפק באהבת רומיו לג'ולייט... גם אהבת אם
לבנה קטנה עליה... היא תגלוש לאהבת אחים ורעים ותרצה עוד...

כך היא באה מהבית, עם הטבע הזה... ובשלב הזה בדיוק נכנס המוח
אל התמונה, והציע את שרותיו לנשמה: את רוצה את המתוק? בואי אני
אראה לך את מחוזות המתוק:

- ובכן, נאם המוח, ניתן להגיע אל טעם המתוק מדבש של דבורות.
הדבש עצמו הוא נוזל סמיך מתוק ודביק המופק מצוף פרחים ע"י
הדבורה. צוף הפרחים הינו חומר הגלם ליצור הדבש, וניתן לייצר
בפועל כמויות של דבש באמצעות כוורת...

- "אני רוצה לטעום" - נכנסה הנשמה אל נאום המוח וחתכה את רצף
הסברו...

- בסדר גמור, כמה את רוצה?

- הרבה...

- טוב תני לי להכין כוורת ול...

- אבל שיהיה הרבה טוב?

באופן הזה ניסח המוח הוראות מסויימות אל הגוף האנושי שבשליטתו,
ייצר דבש והביא אל הנשמה...
הנשמה בתורה, פקדה בו ברגע על הגוף להתחיל במלאכה... לזלול
כמויות אין-סופיות מהמתוק המתוק הזה. הוא זלל והיא נהנתה...
מערכת העיכול התחילה בעבודה ויישרה קו עם הוראות הנשמה, ההנחיה
היתה לאכול כמה שיותר מהמתוק המתוק הזה, אולם חיש מהר חשה
הצפה, ושלחה מסר דחוף אל חדר הפיקוד למעלה, אל הבוס (המוח)...

הבוס בתורו יצר קשר מיידי עם הנשמה והעביר לה את תלונת מערכת
העיכול, אך הנשמה התעלמה מהמסר ומהבוס, והסתפקה בתנועת יד קלה
לעבר המוח שלא ניתן לטעות במשמעותה: שהמערכת תמשיך לבצע את
העבודה ולאכול; ונא אל תתפרץ יותר אל רגעי הנאתי...

זה המקום לשים דברים על דיוקם: אומנם אני מכנה את המוח בתואר
הבוס, אך אין זה אלא תואר של כבוד בלבד, כי הבוס האמיתי הוא מי
שנותן את הטון המקורי בפועל - את ההוראות האמיתיות והסופיות
שמתבצעות הלכה למעשה בשטח; ובמבחן המציאות זה - ישנה בוסית אחת
ויחידה בשטח ושמה "נשמה"! למוח מגיע במקרה הטוב תואר
אדמיניסטרטיבי לא יותר; הבה נתפשר על תואר הכבוד - מנכ"ל -
שעושה נאמנה את הוראת בעלת הבית האמיתית...

ושלא נטעה: המוח אינו ישות בעלת רצון או שיקול עצמאי, כי-אם
"מכונה" משוכללת שביכולתה לנהל את הגוף המתוחכם הזה... במילים
אחרות, הוא אינו יכול לדחות או לקבל שום הוראה או הנחיה שבאות
מכיוון הבוסית - בתואנה שההנחיה מוטעית בעליל או מסכנת את קיום
הגוף... הנשמה יכולה להנחית הוראה מוטעית מיסודה - והמוח יכול
רק לבצע! לנשמה שמורה הזכות להשתגע ולרצות להתאבד, והמוח יתרגם
את הרצון הזה לפועל, ויעביר הוראה לידו ללחוץ על ההדק... איננו
יכולים לבוא בטענות אל המוח ולתשאל אותו: מדוע לא התנגדת
להוראה אבסורדית כזו? הרי יכלת לעבד את המידע הטמון בה ולעמוד
על מידת הסכנה הנשקפת מהוראה מעין זו... יכלת להתנגד, לעכב,
להתחכם... מדוע לא נקפת אצבע!

המוח, לציין, מסוגל להתמודד עם שאלות מסובכות ביותר ולעבד בו
בזמן מליוני נתונים, אולם אין הוא יכול להתמודד עם שאלה פשוטה
מעין זו, ולא יצליח לקלוט את נתוניה או לעבד אותם... הוא יסתפק
בהרמת גבה וישיב בקצרה: "וכי מדוע שאתנגד להוראת הנשמה! - מה
השאלה!"

כן ניחשתם... הדבר דומה למחשב משוכלל ואדם שיושב על המקלדת
שלו: אם ירצה האדם להזריק לו ווירוס - המחשב לא יתנגד, בלשון
המעטה... הוא אף יפתח תיקייה מיוחדת לווירוס, וימשיך להעמיד את
כל משאביו המתוחכמים בשרות בעליו, עד לרגעי הגסיסה האחרונים.

לאחר סריקה כללית אודות מעמד המוח והנשמה וייחסי הכוחות
ביניהם, נחזור אל הקייס של המתוק והדבש, ונמשיך את הרצת הסרט,
כאשר יש בידינו את הכלים הנחוצים להבנת המשכו...

עצרנו בסצינה כאשר מערכת העיכול חשה הצפה מכמויות הדבש
הנבלעות, ושלחה אותות דחופים למנכ"ל... המתח בשיאו.

המנכ"ל בתורו עיבד מיד את האותות הללו, והגיע למסקנה חד
משמעית: קיימת סכנה מיידית למערכת העיכול ואף נרשמה עלייה חדה
ברמת הגלוקוזה בדם שעלולה לסכן את עצם קיום הגוף במלואו! הוא
לחץ מיד על כפתור האוטומט ועבר למצב חרום, כאשר כל מערכות
ההגנה מתואמות ביניהן ומופעלות באחד... והמתין בינתיים להוראות
הבוסית...

כפתור האוטומט, אגב, מופעל במצבי חרום כאשר נשקפת סכנה קיומית
לכלל המערכות של הגוף, והאיום בקריסה כללית רובץ בפתח. המדובר
למעשה בתוכנה לכל דבר, המעבירה את כל המערכות ממצב של תיאום
רגיל - בו משאבי המערכות מנותבים לכיוונים שונים, למצב של
תיאום חרום - בו כל משאבי המערכות מנותבים לתת מענה לכיוון אחד
ויחיד - ממנו מגיח האיום. יש לנטרל קודם כל את הסכנה הנשקפת,
ואם מצליחים - חוזרים אל תוכנת התיאום הקודמת; לא לפני שמתקנים
את ההרס שנגרם למערכות, כתוצאה ישירה מתוכנת החרום, שבילבלה
במידת מה את הסדר התקין של פעולת המערכות, ונגרמו עקב זאת
נזקים קלים.

ובחזרה למנכ"לינו... הוא הפעיל כאמור את האוטומט, הכריז על מצב
חרום, וממתין בסובלנות בחפ"ק שלו להמשך הוראות מלמעלה...

וההוראה לא איחרה לבוא: תמשיך לאכול מהמתוק הזה; זה טעים לי.

והעבד הנרצע ימשיך לבצע, ויחלק את ההוראות הדרושות להמשך
ביצוע. יש לציין שאפילו ההוראות האבסורדיות - יבוצעו על ידו
באופן היעיל ביותר; המתוחכם ביותר, המסודר ביותר - היינו
המתואם עם כל המערכות מבעוד מועד, כך שיצמצם את הנזק הנשקף
מההוראה האבסורדית - עד למינימום האפשרי.

להזכירכם, אנו עוקבים אחר הסטיה הטכנית של הנשמה ממסלול
התקדמותה הטבעי. הסטיה מההנאה והשעשוע והשירה וההתענטזות...
הסטיה המוזרה ממאפייני הנשמה עצמה, מטבעה, ממסלולה הטבעי,
הסטיה הסותרת את מהותה, את המנטליות שלה... ושלא נשכח: הנשמה
בעצמה אחראית לסטיה; היא היא מבצעת אותה; היא נותנת את ההוראה
הישירה של הסטיה!

אנו רוצים לשים את האצבע על רגע הסטיה ולסמנו, או אז ניתן יהיה
לנתח את הרגע הזה ולהגיע אל הנתון הנעלם שגרם לה לסטות
ממסלולה. זאת איפוא התוכנית שלנו; ואם חשבתם שהיגענו כבר בשעה
טובה אל "הרגע הזה" - טעיתם! טעיתם בהערכתכם... ההוראה
האבסורדית של "להמשיך ולזלול מהדבש המתוק" מסמלת אומנם את
התחלת הדרך אל הסטיה, אך לא מסמלת את הסטיה עצמה; כי ניתן
עדיין "לבלוע" את ההוראה הזאת: הנשמה מצאה את המתוק וביקשה
הרבה הרבה ממנו... היא לא חישבה את הסיכון הטמון בדבר, למרות
שעמד לרשותה כלי החישוב המתוחכם ביותר, ונקודה זו תיזקף
לחובתה, אך לא ניתן להכתירה כנקודת מפנה, כי ניתן עדיין לראות
דרכה את המאפיין הטבעי של הנשמה: היא רוצה הרבה ומהכל...

אנו מבקשים לשים את היד על נקודת המפנה, על רגע הסטיה.

ורגע המפנה מגיע... המוח פונה שוב אל הנשמה, והפעם בנושא
אחר... אומנם הוא נתבקש שלא יתפרץ אל רגעי הנאתה, ומנוי עימו
לשמור את הוראות הנשמה מכל משמר ולהקפיד לבל יסור מהן ימין
ושמאל... אולם הוא בא עכשיו למלא את ייעודו ותפקידו ואף את
חלקו בעסקת השותפות: להציע לשותפתו את הכיוונים השונים של
ערוצי ההנאה. לפרוש בפניה את מלוא האפשרויות, ולפתוח בפניה את
חופש הבחירה: לבחור בהנאה הבאה בתור; לבחור בנקודה הרחוקה
והאטרקטיבית ביותר...

הנשמה נמצאת כרגע במרחב המתוק... המוח עשה את שיעורי הבית, אסף
את הנתונים הנמצאים במרחב "המתוק", עיבד אותם והגיע אל הממצאים
האלו:

היסודות הדומיננטיים בטעם המתוק נמצאים בטבע - באדמה ובמים.
טעם המתוק נמצא בפרות, כמו תאנים, תפוחי עץ, תפוזים, בננות...
אולם ניתן גם להפיק את טעם המתוק באופן מלאכותי, ע"י הוספת
חומר מתוק מעובד שנקרא "סוכר" לכל מיני נוזלים, תבשילים, או
למאפה... ישנו צמח עשבוני ממשפחת הדגנים בעל גבעולים גבוהים
הנקראים "קנה-הסוכר", שניתן לכתוש אותם, לעבדם ולהפיק מהם
גרגירי סוכר גולמי בצורת קריסטלים, ובאמצעות הסוכר הזה ניתן
לייצר שוקולד, סוכריות, עוגות...

וכך ממשיך המנכ"ל בשרידת ממצאיו בפני הנשמה: באופן הזה, שותפה
יקרה, ניתן לשלוט ברמת המתיקות ואף ברמת הגלוקוזה הנמצאת
בדם... לא חייבים להתמכר רק למתיקות שבדבש - שאגב ניתן להפיק
עוד דבש מתוק מתמרים, כי-אם ניתן לשלוט ברמת המתיקות ואיכותו
ע"י יצור החומר שנקרא "סוכר", שניתן להפיק דרכו מגוון מוצרים
שירחיבו את אפשרויות ההנאה מטעם המתוק מחד, ומאידך תתאפשר
שליטה על רמת הגלוקוזה הנכנסת לגופינו שעלולה בכמות מסויימת
לפגום באיזון הגוף ולהזיק.

עבודת מאסטר הציג המוח בפני הנשמה; והמטרה אחת: שהנשמה לא
תסתפק במקום שעומדת עליו... היא יכולה להגיע למרחקים, למקומות
אטרקטיבים, היא יכולה לגוון את רצונותיה ולנתבם לכיוונים
שונים, ליעדים אחרים ומגוונים.

טיפות זיעה שוטפות את מצח המנכ"ל שעשה עבודת מאסטר לבוסית,
וממתין לתשובה... וגם עכשיו התשובה לא איחרה לבוא:

- תמשיך לאכול מהמתוק הזה, מהדבש; זה טעים לי.

- אבל מה עם הסוכר והשוקולד והעוגות והפירות והסוכריות...

- אמרתי לך תמשיך לאכול מהמתוק הזה, זה טעים לי.

- אבל מה עם מגוון האפשרויות שפתחתי בפנייך?

- אמרתי לך תמשיך לזלול מהדבש המתוק; ואל תתפרץ יותר אל רגעי
הנאתי...

פה קבור הכלב. ברגע זה שמתי את היד על נקודת המפנה; זיהיתי את
רגע הסטיה.

הנשמה הגיעה להנאה הראשונה והתבייתה עליה. היא הגיעה אל טעם
המתוק הראשון ונשארה שם; אלה הן העובדות. השאלה היא: ממה חששה
הנשמה בעצם? מדוע נאחזה במקום שלה ולא התקדמה אל עבר רובדים
אחרים במרחב המתיקות? הרי המתיקות ערבה לחיכה ורוצה בה - מדוע
שלא תשכלל את הרצון הזה? מדוע נמנעת מלהתקדם איתו?

הדבר מזכיר לי את מושגי העקשנות, השמרנות... זה מזכיר לי אבא
מהדור הישן שלא רוצה לשמוע על שום חידוש או חדש, ובנתיב הזה
מבקש לגדל את ילדיו, כי הוא משוכנע כי זהו הנתיב הטוב היחיד
שבנמצא. הוא לא מוכן להשתכנע, ולכן שום שיטה לא תועיל...
הדבר מזכיר לי את דרך הקיצוניים החרדים לנתיב הטוב והיחיד
שמהלכים בו... את הקיצוני תמצא בכל מקום, במשפחה, בלאום, בתחום
המדע,  בדת, בענף החינוך, בענף המסחר...

אין ספק שבידי כל קיצוני וקיצוני דבר טוב וחיובי ויפה שרוצה
לשמור עליו, וחושש שיחמוק מידו... גם האבא מהדור הישן מחזיק
בדיעה או בנתיב טוב וחיוני ומבקש להאחז בו בעשר אצבעותיו; אני
מזהה אצלם כיוון חיובי וברור, והשאלה איפוא מתחדדת יותר
ומתמקדת יותר: מדוע אם כן לא נפתחים האנשים האלה לערוצים
הנוספים? מדוע לא מזהים את הטוב הנוסף הנמצא בערוצים הנוספים?
מדוע אינם מוכנים לחקור ולבחון את הערוץ הנוסף? הרי יש בידם את
קצה הנתיב הטוב - הם אוחזים בו, מדוע אינם יוצאים לדרך ומחפשים
את המשך הנתיב? הרי מי שיש לו "טוב" וטעם את טעם הטוב - אמור
לרצות בעוד טוב...

למסקנה אחת אני מגיע: הם ננעלים על הטוב שבידם ולא מחפשים עוד
טוב כי הם מתעצלים לעשות את זאת. הם עצלנים; גם האבא מהדור
הישן וגם הקיצוני בענף המסחר, החינוך, הדת, המשפחה, והתרבות.
הם מפתחים את תכונת העצלנות.

מכאן אני מגיע למסקנה נוספת: מקור תכונת העצלנות נמצא במימד
הנפשי ולא הפיזי הגשמי; אנו משייכים בטעות את העצלנות לגוף,
וכאילו הגוף הוא עצל, ישנוני, מגושם, מתנהל בכבדות... ואין
הדבר כך: תכונת העצלנות שייכת כל כולה לנשמה - לרצון; והרצון
הזה הוא אשר עושה את הגוף המנוי עליו לישנוני, לכבד, למגושם
שמתנהל בכבדות.

ניתן כבר לחזור לנקודת המפנה ואל רגע הסטיה של הנשמה: היא נשמה
עצלנית; לכן נאחזה בקרנות כוורת הדבש ונמנעה מלהתקדם ולהשתמש
בשרותיו הטכנולוגים של המוח; זהו מקור הנטיה המוזרה המנוגדת
לטבע הנשמה והסותרת את הדחף המקורי שלה - את המנטליות שלה.

מכאן ניתן להבין מדוע התעלמה הנשמה ביודעין מנוכחות המוח;
מהכלי בעל הפוטנציאל העצום שביכולתו לקדם את שאיפותיה... תפקיד
הכלי הזה הוא לפתוח בפני הנשמה את שערי חופש הבחירה... את
מגוון האפשרויות והערוצים של ההנאה - שתבחר לה את האפשרות
האטרקטיבית מתוכם, את הרחוקה ביותר... כך מתנהלת דינמיקת
התנועה של הנשמה; ובכלל נשמה עצלנית מבקשת את מצב המנוחה - לא
התנועה... זה כמו מישהו שנקלע לבית מלא אנשים חוגגים שרים
ורוקדים ובכלל הוא רוצה לישון...

הרצון האין-סופי הבלתי מרוסן של הנשמה נחסם ע"י תכונת העצלנות
שפיתחה. כך התרחשה הסטיה מהמסלול המקורי.

השאלה היא - מהיכן הביאה הנשמה את תכונת העצלנות? או לחילופין
- איך פיתחה אותה? הרי הנשמה באה מהבית עם תכונה אחת ויחידה:
לרצות... היא ידעה רק רצון מה הוא... היכן איפוא התוודעה לרצון
הנגדי הזה שסותר את עצם מהותה? מתי ואיפה פגשה את תכונת
העצלנות?

העצלנות נוצרה כתוצאה מתהליך אומלל של בילבול... בבילבול
מושגים עסקינן. זה אירע כאשר נפגשה הנשמה עם המוח והזדווגה עם
הגוף; או במילים אחרות - כאשר התחילה לחשוב, וגילתה בתהליך
אומלל את "המושג החדש"... זכור לכם פרק המושגים החדשים
והישנים? העושר, העוני, החולשה, הכיעור, הכוח, המעמד הגבוה,
הנמוך...

וגם הנשמה גילתה את מושג המנוחה "החדש" והתבלבלה... ובחרה בו
במחשבה תחילה ומתוך שיקול ענייני לכאורה. כך העצלנות נקנתה,
בגרושים... כך התפתחה מחלת הנשמות ואם כל המחלות שעתידות לבוא
בעקבותיה: טיפשות, עוני, חולשה, כיעור, עייפות, ומעמד נמוך
מהסוג הישן המקורי...

מושג המנוחה, אגב, היה דומיננטי בעולם המציאות . במנוחה
"הישנה" הרגישה הנשמה, בכל פעם כאשר הגיעה אל נקודת ציון חדשה
וציינה אותה על המסלול. תחושת המנוחה איפוא  היתה דומיננטית
בעולם המציאות, הנשמה הכירה את המושג הזה; עד שבא אחיו התאום
מעולם הווירטואל ובילבל את הנשמה... הפך הקערה על פיה: המנוחה
"ששואפת" לה הנשמה העצלנית ועיניה נשואות אליה, החליפה את
המנוחה שסימלה את רגעי השיא של הישגי הנשמה; את נקודות הציון
שלה.

עצלנות אם כן, הינה תכונה מתהווה (נרכשת) בתהליך ווירטואלי.
הנשמה לא נולדת עצלנית, היא רוכשת את התכונה הזו מן העולם
הווירטואלי - כמו שרוכשים כל מוצר, ומלקקת את האצבעות כאשר
משתמשת במוצר הזה - במושג הטרי והמושך של "מצב מנוחה"; ובסוף
הדרך כאשר משתחררת מהעולם הווירטואלי, היא עומדת בודדת ונבוכה
מול הראי, ואינה מבינה איך הגיעה למצב הזה, איך הידרדרה למעמד
נמוך כזה; איך סטתה במו רגליה מהמסלול המקורי. ושוב, עולם הספק
שהורישה לנו אימא חוה אשם בכל...

יום שבת הוא יום מנוחה.

יא שמור את-יום השבת לקדשו, כאשר צוך ה' אלקיך.  יב ששת ימים
תעבד, ועשית כל-מלאכתך.  יג ויום השביעי - שבת, לה' אלקיך:  לא
תעשה כל-מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ושורך וחמרך
וכל-בהמתך, וגרך אשר בשעריך - למען ינוח עבדך ואמתך, כמוך.  יד
וזכרת, כי עבד היית בארץ מצרים, ויצאך ה' אלקיך משם, ביד חזקה
ובזרע נטויה; על-כן, צוך ה' אלקיך, לעשות את-יום השבת.
(פרשת
ואתחנן, דברים, פרק ה')

יום שישי היום, 18 במאי 2007 . איזה יופי לכתוב על השבת היום,
כאשר אתה עומד לקבל אותו... אהבתי תמיד את יום שישי יותר מכל
הימים מהסיבה הזאת; מאז שחזרתי לשמור שבת, מלפני כארבע שנים.

הפעם הראשונה ששמענו על "יום שבת" היתה בפרק ב' של בראשית,
ולמעשה התחיל הפרק בזאת:

א ויכלו השמים והארץ, וכל-צבאם.  ב ויכל אלקים ביום השביעי,
מלאכתו אשר עשה; וישבת ביום השביעי, מכל-מלאכתו אשר עשה.  ג
ויברך אלקים את-יום השביעי, ויקדש אתו:  כי בו שבת מכל-מלאכתו,
אשר-ברא אלקים לעשות.
(בראשית, ב)

שלושת הפסוקים האלה ולמעשה, אמורים להיות שייכים לפרק א' של
בראשית, משתי סיבות:

אנו יודעים "היום" כי הפרק הראשון נועד בשביל ללמד את האדם,
אותנו, איך להפעיל את הרצון, איך להשתמש בו, מה הן הטכניקות,
איך מוצאים אותן, איך הלכה למעשה מפעילים אותן, באיזה סדר, מהו
נוהל הבעת הרצון, סוגי הרצונות, איך מגיעים אל הרצון הגולמי
הבלתי מוגדר, איך חותרים אל הרצון המוגדר והמדוייק, מהו תפקיד
המוח האנושי בעסק הזה... אני מנסה להגיד שיש מה ללמוד, יש הרבה
חומר, ולמעשה כל התורה הינה ספר לימוד בן הרבה מאוד שיעורים,
כל שיעור והפרק שלו, והפסוק שלו, והמילה שלו, ואיני מגזים אם
אגיד - והאות שלו. בעוד מספר עמודים אעמוד על אחד השיעורים
המסובכים והארוכים ביותר, וחומר הלימוד מסתכם באות אחת המתחלפת
בשתי מילים:

ויאמר אלקים, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו (בראשית, א)
ויחי אדם שלשים ומאת שנה, ויולד בדמותו כצלמו (בראשית,
ה)

שתי האותיות  ב , כ  התחלפו בשתי בשני המילים והפסוקים
המקבילים: צלם, דמות. מדוע? זהו החומר הלימודי של אחד השיעורים
"העשירים ביותר" - והביטוי לא נכון בעליל, אך אשתמש בו...
שני הפסוקים אגב, לקוחים משני פרקים שונים; ושניהם, לציין,
עוסקים בשיעור של בניין הרצון והבאתו מהכוח אל הפועל.

כל התורה, אם כן, הינה בית ספר אחד גדול המלמדת בין כותליה את
שיעורי הפעלת הרצון; ומדוע, איפוא, אני מכריז שהפרק הראשון
נועד ללמד את האדם אודות הפעלת הרצון? וכי שאר החומר הוא
"משני"?

באמצעות "בניין" הפרק הראשון בעצם, לימד אותי המתעד אודות מהות
חומר הלימוד שעתיד להופיע בתורה: כל התורה שלפניך מורכבת באותו
האופן בו מורכב פרק א' שבידך: אתה עתיד לפגוש חומר לימודי דומה
לחומר שבידך, וחומר זה עתיד להיות פרוש לפניך באותו האופן בו
פרוש בפרק הזה; היינו השיטה הלימודית שבכל פרקי התורה, תחזור
על עצמה באופן מדוייק כפי שהופיעה בפרק הראשון; ועל רזי השיטה
הזאת נעמוד ונרחיב בהמשך. השם יתברך אם כן, הוא אשר הדריך אותי
להכריז על הפרק הראשון כפרק ראשי ויסודי בתחום ההדרכה בהפעלת
הרצון. אמור מעתה כי הפרק הראשון הינו הכותרת של כל התורה.

- ואיך השם יתברך העביר לי את המסר הזה?

הקדמתי לעיל והתייחסתי ארוכות לשאלה הזאת; להלן תזכורת קטנה:

התורה משתמשת בשם התואר "אלוקים" - כאשר מבקשת להדריך אותנו,
אודות הבנת רצון השם יתברך בפרק בו נמצאים: אם תרצו להתחקות
אחר מהות הרצון הזה ולהבינו, עליכם לחתור לעומק הפרק שבידכם -
ללא הצורך לצאת או להתרחק ממנו; ובעצם, התורה ממליצה לנו לא
להתרחק מהנושא ולא מהפרק שבידינו - שלא נלך לאיבוד... לשם זאת
מצמידה התורה את כל כלי העזר להבנתו - ממש לאותו הפרק עצמו,
ולפעמים בסיום הפרק שלפניו, או בהתחלת הפרק שלאחריו, לא מעבר
לזאת; כמו שהבחנתי לראשונה בפרק ג' שבבראשית, אודות השימוש
במילת התואר "אלוקים" - כאשר התחיל הפרק בפסוק הראשון בשם
ההווייה ה' אלוקים, ומיד לאחר מכאן התחילה זרימת מילת התואר
"אלוקים" המלמדת על ההדרכה הישירה... (פרטים מורחבים במקומם
לעיל).

קיימת איפוא ההדרכה הרגילה: היא ההדרכה הנהוגה ברוב המקרים
שדיבר בהם השם יתברך עם משה רבינו, אודות אחת המצוות למשל,
שהתבקשו בני ישראל לעשות, ובהם השתמש רק בשם ההווייה: בתיעוד
"המקרים" האלה, השתמשה התורה בתואר שם ההווייה - להגיד לנו:
זהו רצון השם יתברך, ואם תרצו להתחקות אחר שירשור הרצון הזה
ולהבין את מהותו, הרי עליכם לעבור כברת דרך לא קלה של חקירה,
כי שירשור כזה ומטבעו - ארוך הוא ועמוק; הרבה מעבר למסגרת הפרק
בו אתם נמצאים.

וקיימת במקביל ההדרכה הישירה: היא ההדרכה הנהוגה כאשר רצון
השם יתברך הוא להדריך אותנו באופן ישיר בנושא כלשהו, וברצונו
שנלמד את המוסר הישיר הזה ואת הערך שלו בשיעור ישיר שמתקיים
בכיתה מקומית; או אז הוא משתמש בשם התואר: אלקים שמשמעותו
היא: השם יתברך המדריך, המורה. "במקרים" אלה, ובניגוד להדרכה
הרגילה, המסר הישיר נמצא באותה המסגרת של הפרק בו אנו נמצאים.
אין צורך לצאת החוצה ולהרחיק...    

המתעד השתמש במשך כל פרק א' במילה "אלקים", ולאחר מכאן בפרק
השני התחיל להשתמש באופן מופגן עקבי ומסיבי בתואר "ה' אלקים" -
היינו הוסיף את שם ההווייה, בשביל ללמד אותי כי שני התוארים
מכוונים לאותה הישות, אך המסלול ההדרכתי של שני התוארים שונה.

באופן זה, אני מגיע למסקנה זו: כל פרקי התורה נועדו להדריך את
האדם, איך להפעיל את הרצון שלו - בצמוד למוחו האנושי, באופן
תקני; את זאת למדנו מכותרת התורה, מהפרק הראשון.

הפרק הראשון איפוא נועד להדריך אותנו, בהדרכה ישירה, איך
להפעיל את רצונינו. הוא חולק לשישה שיעורים - שישה ימים, ולפתע
אנו מוצאים בפרק השני עוד יום... יום השביעי! ואם כן, יום
השביעי שנדחק לפרק ב' - אמור להיות שייך לפרק א'; הרי הודבק לו
תואר "יום" וגם מוספר במספר 7 הנרדף לששת אחיו... זוהי הסיבה
הראשונה.

הסיבה השניה נעוצה בעצם תוארו של המדריך: הוא "אלקים" אשר
הדריך אותי בשיעור הראשון ועד השיעור השישי וגם - השביעי הזה!

א ויכלו השמים והארץ, וכל-צבאם.  ב ויכל אלקים ביום השביעי,
מלאכתו אשר עשה; וישבת ביום השביעי, מכל-מלאכתו אשר עשה.  ג
ויברך אלקים את-יום השביעי, ויקדש אתו:  כי בו שבת
מכל-מלאכתו, אשר-ברא אלקים לעשות.
(בראשית, ב) - שלוש פעמים
הזכיר לי את האבחנה הזאת: הוא "האלקים" אשר הדריך אותי בשיעור
הראשון ועד השיעור השישי בפרק הראשון, כולל השיעור השביעי הזה!
ואם כן, מדוע נדחק השיעור הזה אל הפרק השני, היכן מתחיל פרק
הדרכה מסוג אחר, וסימן ההדרכה שלו הוא "ה' אלקים"...

מקום השיעור השביעי איפוא הוא פרק א', אולם הוא נדחק אל פרק ב'
- במטרה למשוך את תשומת ליבנו דרך "המוזרות" הזו, ובמטרה
מוצהרת ליצור מעין פרובוקציה סביב השיעור "המיוחד" הזה; או
במילים מפורשות - להעיר את סקרנותינו ולגייס את כל חושינו סביב
השאלה הזאת: מה נשתנה כאן! מה פשר הדבר! המתעד ביקש לפתוח
שולחן מיוחד לשיעור הזה ולמשוך אותנו אליו; ואכן הוא השיג את
מבוקשו...

תורו עכשיו, לאחר שהתיישבנו על השולחן, לערוך אותו ולהרוות את
סקרנותינו... מה פשר הדבר! מה המיוחד בשיעור הזה?

לפניך שיעור מיוחד שנוצר בנפרד, במטרה להראות לך מה הם
הסימנים, שבאמצעותם תוכל לאמת את קליטתך התקינה לשיעורים
שעברו. לכן לא נכלל השיעור הזה עם הפרק הראשון, כי הוא אינו
משמש כהמשך לשיעורי ההוראה הראשונים בתחום הפעלת הרצון... מטרת
השיעור הזה היא, איפוא, לאמת קליטה תקנית לנתונים שנלמדו בששת
השיעורים הקודמים, ומכאן בא מיספורו העקבי, וסימונו ההדרכתי -
היינו שם התואר שנכלל בו - הזהה לששת השיעורים בפרק הראשון.  


המתעד, במילים אחרות, ביקש להגיד דרך השיעור השביעי את זאת:
אתה יכול לטעון שקלטת כיאות את ששת השיעורים כהילכתם, והינך
מוכן ומזומן לעבודה, היינו להבאת רצונותיך מהכוח אל הפועל...
אולם מה אם טעית בהערכתך, ואינך מוכן עדיין "לעבודה"?

- ומדוע אטען לנכונות לעבודה - אם עדיין אינני מוכן ומזומן?
היש ראיה לאי-נכונותי יותר מקיום רצונותי בפועל? במילים אחרות,
מדוע אני זקוק לסימנים אם יש לי את מבחן התוצאה: אם הצלחתי
להביא את רצונותי לפועל - סימן שאומנם מוכן אני; ואם לאו -
סימן שלא...

- כי אתה עלול לרמות את עצמך ולחשוב שהינך מוכן אך אינך רוצה;
היינו מבקש לדחות את הרצון הזה...  ובפועל, העובדה היא שאינך
מוכן ואינך רוצה.

- ובאיזה מצב אני עלול להגיע להערכה אבסורדית כזו?

- במצב של רצון במנוחה.

- אבל שוב... אם אצליח להגיע אל המנוחה - סימן שרצוני תקני
ומוכן אני; ואם לא היגעתי אל המנוחה ואל הנחלה - סימן שלא...

- כאן קבור הכלב. אכן, אם תצליח להגיע אל המנוחה - סימן שכבר
קלטת את השיעורים באופן תקני ואף יישמת אותם בפועל. אולם,
הבעיה מתעוררת, כאשר אתה מגיע למנוחה מדומה וירטואלית - ואתה
חושב שזו היא הנחלה והמנוחה... זוהי המרמה העצמית שדובר בה
לעיל; ויש ללמוד את תהליך היווצרותה ולזהות את גורם המיכשול
שבה - במטרה להסירה מהדרך מבעוד מועד.

- ומדוע הינך חושש רק מהמנוחה? ומה עם העושר? הרצון בעושר,
ביופי, בכוח... הרי למירמה העצמית יש דריכה בכל ערוצי
הרצונות... כפי שלמדנו לעיל אודות הרצונות המקוריים
והווירטואלים: לכל רצון מקורי - האח התאום הווירטואלי שלו...
מדוע איפוא אתה חושש דווקא מהאח הווירטואלי של "הרצון
במנוחה"?

- משתי סיבות:

1. המנוחה הווירטואלית יוצרת את תכונת העצלנות, ומהתכונה
הזאת מסתעף ומתפתח כל העולם הווירטואלי: העצלנות אם כל
המחלות... מהטעם הזה, כל הרצונות הווירטואלים עוברים דרך
המנוחה הווירטואלית המדומה, ומקבלים את ברכתה - לפני שנוצרים
ויוצאים לאוויר העולם...

2. המנוחה המקורית איננה סוג של רצון ולא יכולה להיות "רצון",
כי-אם "נגזרת" ממהות הרצון... לדוגמה: אתה מגיע עם רצונך אל
נקודת ציון מסויימת ונח בנקודה הזו; אתה חש היינו מנוחה - היא
היא מנוחת הלוחם... ההרגשה הנעלה הזו של סיפוק... התחושה
שמילאת את הדבר שרצית בו עד תומו, תחושת המושלמות; זוהי המנוחה
המקורית, והיא כאמור נגזרת מהרצון, אך אינה מייצגת את הרצון
הישיר עצמו. בעוד "המנוחה הווירטואלית" מייצגת את הרצון
הווירטואלי בעצמו, כי היא מחוייבת המציאות: האדם צריך מנוחה,
רוצה מנוחה, הוא עייף ומבקש לנוח... ההגיון, על פניו, מגבה את
הרצון הלגיטימי הזה, וכך בעצם נוצר סוג חדש של "רצון" מהותי
ותקני לכאורה, שאין לו ייצוג בעולם המציאות המקורי! אם נשתמש
בלשון הדור - כך "מכבסים" את אחד הרצונות הווירטואלים, ועושים
ממנו רצון תקני ורשמי עם חליפה ועניבה... כאן טמון "כוח"
העצלנות.

עם השיעור השביעי, אנו חוזרים איפוא אל נקודת המפנה ואל רגע
הסטיה של הנשמה. אנו חוזרים אל מקור הנטיה המוזרה של הנשמה,
המנוגדת לטבעה והסותרת את הדחף המקורי שלה. אנו עתידים לשחזר,
במהלך השיעור השביעי, את רגעי התעלמות הנשמה מנוכחות המוח;
מהכלי בעל הפוטנציאל העצום הזה, שביכולתו לקדם את המנטליות
הטבעית שלה ולתאם בין שאיפותיה הבלתי מרוסנות...

בנינו לעיל במה מלאכותית והעמדנו עליה כוורת דבש ונשמה...
ראינו בשידור חי את רגע הסטיה של הנשמה, את ערוותה... היבטנו
מקרוב איך הרצון האין-סופי הבלתי מרוסן של הנשמה, נחסם באחת
ע"י תכונת העצלנות שפיתחה. ראינו על הבמה המלאכותית את סצינת
הסטיה של הנשמה ממסלולה המקורי.

בסיום הסרט התפתח דיון ספונטני, במהלכו עלתה השאלה הזאת:

מהיכן הביאה הנשמה את תכונת העצלנות? או לחילופין - איך פיתחה
אותה? הרי הנשמה באה מבית טוב עם תכונה אחת ויחידה: לרצות...
היא ידעה רק רצון מה הוא... היכן איפוא התוודעה לרצון הנגדי
הזה שסותר את עצם מהותה? מתי ואיפה פגשה את תכונת העצלנות?

באופן הזה היגענו למסקנה הזאת:

העצלנות נוצרה כתוצאה מתהליך אומלל של בילבול... בילבול
מושגים. זה אירע כאשר פגשה הנשמה את המוח, וגילתה בתהליך אומלל
את "המושג החדש" של המנוחה. גילתה אותו והתבלבלה... היא בחרה
במושג החדש והטרי הזה במחשבה תחילה ומתוך שיקול ענייני לכאורה.
כך העצלנות נקנתה, בגרושים...  כך התפתחה "העצלנות" - מחלת
הנשמות, ואם כל המחלות שעתידות לבוא בעקבותיה: טיפשות, עוני,
חולשה, כיעור, עייפות, ומעמד נמוך מהסוג הישן המקורי... לכל
המסקנות האלו היגענו, על במת הדיון הספונטני שהתפתח בעקבות
הסרטת הסרט...

ועל במת השיעור השביעי בהמשך, אנו נגיע לאותן המסקנות, ונבחין
באותן התופעות, רק בהבדל אחד: השיעור השביעי יינתן על במה
מעשית; הוא לא יוסרט. אנו עתידים לראות את המסקנות מולינו
ולהרגיש אותן בו בזמן; זהו שיעור מיוחד במינו, בו תינתן לתלמיד
את ההזדמנות לחוש את מסקנות השיעור במרחב המעשי, ולא להסתפק
במידע התיאורטי; זו מעין התייעלות לשיטת לימוד - בה משולבים
שני מימדים בעת ובעונה אחת: המימד התיאורטי והמימד המעשי. הדבר
דומה לשיעור פיזיקה שמעביר אותו המדריך בחדר מעבדה, בו
מתקיימים כל התנאים הדרושים לבחינת המידע התיאורטי והרצתו
בפועל. זהו בעינו מתחם השיעור השביעי: חדר מעבדה.

א ויכלו השמים והארץ, וכל-צבאם.  ב ויכל אלקים ביום השביעי,
מלאכתו אשר עשה; וישבת ביום השביעי, מכל-מלאכתו אשר עשה.  ג
ויברך אלקים את-יום השביעי, ויקדש אתו:  כי בו שבת מכל-מלאכתו,
אשר-ברא אלקים לעשות.
(בראשית, ב)    

ויכלו השמים והארץ, וכל-צבאם - איך יכול להיות?!

ויכל אלקים ביום השביעי, מלאכתו אשר עשה - איך יכול להיות?!

וישבת ביום השביעי, מכל-מלאכתו אשר עשה - איך יכול להיות?!!

איך יתכן שהסתיימה העבודה? איך יתכן שתסתיים עבודת השמים
והארץ וכל צבאם - היינו כל הכוחות הנמצאים ביקום? האם לאין סוף
- גבול? האם לאין סוף ישנה התחלה ונקודת סיום? הרי זה סותר את
המודעות הבסיסית של האדם!

נגענו בתהייה הזאת לעיל, כאשר נדרשנו אל הרובד השלישי של חוק
ההתאמה הסימטרית הפועל בכל היקום. החוק הזה אומר כי הרצון
האנושי יכול לבחור ולקטוף כל נתח שירצה מהמידע השרוע לפניו בכל
היקום; לבחור ולקטוף, פשוטו כמשמעו. אין גבול לנתח המידע שאותו
ירצה לקטוף; אין גבולות למידע שאליו ירצה להגיע, בכל נקודה
ביקום; האין-סוף פתוח לפניו.

היבטנו מקרוב אל העיקרון עליו מתבסס החוק הזה והקשינו: איך
יתכן שכל היקום יתפקד ויעמוד דום בפני רצוני... איך הרצון
האנושי יכול לפעול מכוח החוק הזה בכל היקום! והרי אין מקום
למונח "חוק" במרחב אין-סופי, כי חייב להתקיים רצף מסויים
במרחב מוגדר - בשביל שחוק כלשהו יפעל בתחומו, והרי אין ולא
יכול להיות מקום לשום רצף במרחב אין סופי, כי אין הגדרה למרחב
הזה.

באופן זה היגענו אל המונח "מיקשה", בה מתקיים בהכרח תנאי
הרצף; ותכונה אחת פועלת בתוכה: חייב לפעול בתחומה עיקרון אחיד
אחד (לפחות) לכל סידרת רצף הנצפית בתחומה. עיקרון זה יכול
להיות "כוח" אחיד, או "חוק" אחיד, או "כלל" אחיד, או "תורה"
אחידה...

מכאן, מרחב אין-סופי לא אמור להיות מיקשה אחת לעולם, כי אין
מקום למונח "רצף" בתוכו; היקום - גן העדן האין סופי של המידע
בו אנו חיים, אינו אמור להיות מקשה אחת, ולכן לא יכול להתקיים
בתחומו שום עיקרון אחיד; לא כוח ולא חוק ולא תורה ולא שום
עיקרון... כי שוב - אין מקום למונח "רצף" ביקום האין סופי...

חוק הטבע הראשון "התאמה-סימטרית" שחל על כל היקום - הצביע
איפוא על זהות חדשה במינה: מסת המידע המיוצגת על ידי היקום
שאנו חיים בתוכו - הינה מיקשה אחת ואחידה אין-סופית. ומכאן באה
הקביעה, העונה על שלושת התהיות שמקורן בשיעור השביעי - איך
הסתיימה עבודת השמים והארץ! איך יכול להיות?! האם ליקום
האין-סופי ישנה נקודת סיום?

אין ולא יכולה להיות נקודת סיום למרחב האין סופי; ואומנם אנו
חיים במרחב אין-סופי, אך עם חוקים ותנאים של מרחב סופי.


מכאן מקור עצמות השם יתברך; מיקשה אחת הוא - אין-סופית.

היום יום שני, 28 במאי 2007, פרשת השבוע, לא במקרה, היא פרשת
בהעלותך. היא מתחילה בארבעת הפסוקים האלה:

א וידבר ה' אל-משה לאמר.  ב דבר אל-אהרן, ואמרת אליו:  בהעלתך
את-הנרת, אל-מול פני המנורה, יאירו שבעת הנרות.  ג ויעש כן
אהרן - אל-מול פני המנורה, העלה נרתיה:  כאשר צוה ה' את-משה.
ד וזה מעשה המנרה, מקשה זהב, עד-ירכה עד-פרחה מקשה הוא:
כמראה, אשר הראה ה' את-משה - כן עשה את-המנרה.
(במדבר, ח')

ארבעת הפסוקים האלו, יטילו אור על התהייה שאנו דנים בה: איך
חוק ההתאמה הסימטרית יכול לפעול בכל נקודה במרחב! איך יכול
להיות?! איך יתכן רצף במרחב אין-סופי?

הזכרתי שפרשת השבוע היא "בהעלותך" ולא במקרה, וגם שיננתי
הדגשה זו. השאלה, ומדוע אם כן לא הופיעה הפרשה הזו לפני כמאה
עמודים, כאשר היגעתי לראשונה אל הנושא הזה והרחבתי בו...

- כי היגעתי אז רק אל המונח של "המיקשה", וכך דנתי בהיתכנות
הרצף במרחב האין-סוף, ובעצמות השם יתברך. היום, היגעתי אל
הדיון הזה דרך השיעור השביעי והאחרון בסידרת שיעורי העזר,
והשאלה-התהייה אודות היתכנות הרצף במרחב האין-סוף - בקעה מתוך
נוסח השיעור עצמו, וקיבלה בזאת נופך מיוחד הדורש התייחסות
משלו...

ויכלו השמים והארץ, וכל-צבאם - איך יכול להיות?!

ויכל אלקים ביום השביעי, מלאכתו אשר עשה - איך יכול להיות?!

וישבת ביום השביעי, מכל-מלאכתו אשר עשה - איך יכול להיות?!!

ארבעת הפסוקם בהם מתחילה פרשת השבוע, עונים ישירות על התהייה
הזאת, מתוך הנופך המיוחד והמתבקש מהשיעור השביעי. השעה כרגע
חמש אחה"צ של יום שני 28 במאי 2007, מחר אני מתחיל עם ארבעת
הפסוקים של פרשת השבוע "בהעלותך"; אין מה למהר... יש עוד חמישה
ימים לפני... לפרשת השבוע הזה "בהעלותך".

וידבר ה' אל-משה לאמר - בכל מקום שנאמר הפסוק הזה, נאמר
בשבחו של משה בן עמרם: הוא דיבר עם השם יתברך; היינו הצליח
לחשוב באופן כן וצלול, וליצור קשר אמיתי וכנה עם עצמו. הסבר
מתבקש...

שוב נאלץ אני להזכירכם, כי אנו נמצאים "עדיין" במסגרת "הפירצה"
של המזבח אשר נפתחה זה מכבר, ועודינו גולשים בתחומה... במילים
אחרות, קיים כבר הרבה חומר שנכתב לפני שפתחתי את הפירצה,
ועתידים להתחבר איתו עם חתימת הפירצה הזו...

במסגרת החומר "העתידי" הזה, עתיד אני להגיע אל פרק ג' של
בראשית, ואל שיחת הוועידה שקיים השם יתברך עם אדם וחוה אישתו.
שאלתי בהזדמנות ההיא שאלה פשוטה: איך מדבר השם יתברך עם האדם?
הרי אחד משלוש עשרה עקרונותינו הוא: "אין להשם יתברך גוף ולא
דמות הגוף"... ואם כן נכון להניח כי אין הוא מדבר עם האדם
באמצעות פס קולי היוצא מפיו ונקלט באוזן האנושית, ואין הוא
מדבר באמצעות שפת-גוף כלשהי - כי אין לו גוף; הכיצד אם-כן
מעביר השם יתברך את מסריו המדוייקים לאדם? איך הוא מנהל עימו
שיחה, שואל אותו ומשיב לו... איך הוא מתקשר עימו, מה מספר
הטלפון?

שאלה זו העסיקה אותי במשך עשרות העמודים... ובסופו של דיון
היגעתי אל המסקנה הזאת:

- השם יתברך מתקשר עם האדם דרך הטלפון האדום של חוק ההתאמה
הסימטרית. יש מכשיר כזה במצא, ולכל אדם שחי בעולם - גישה לקו
הזה. העובדה שאדם חי ונושם - מעידה כאלף עדים על הימצאות הקו
הזה בקירבת מקום ממנו, אך איכות וחדות הקול משתנה מאחד לשני:
יש ושומע את הקול בשפופרת באופן חד וחלק, יש ושומע באופן
מקוטע, יש ושומע אך צלילים שמזכירים קול, ויש מי שאינו מודע
לקיום מכשיר טלפון בעולם! מהאחרון הזה יש הרבה, הרבה מאוד; כל
האנושות כמעט.

כוונתי, שהמודעות לקיום חוק ההתאמה הסימטרית, היא זו שמאפשרת
שימוש פעיל במכשיר הטלפון... בשיחה חופשית או מזדמנת עם השם
יתברך בכבודו ובעצמו, בהפניית שאלות בקבלת תשובות, בניהול
דו-שיח ער וחי, ואף בניהול משא ומתן לכל דבר, כדוגמת המשא ומתן
של אברהם אבינו עם השם יתברך בכבודו ובעצמו...

בסופו של מסע, היגעתי אל המסר הזה שהגיע "בדרך לא דרך" עם
הפרק השלישי של בראשית... (פרטים, שוב, במקומם ובזמנם):


ההתכנסות הכנה של האדם עם עצמו, היא הצינור דרכו עוברת "שיחה
דו-כיוונית" בין השם יתברך לאדם.
 

כאשר אתה צולל אל תוך תוכך, היינו כאשר אתה יוצר קשר כן ואמיתי
עם עצמך, וכאשר אתה יוצר אינטימיות אמיתית עם עצמך; ובמילים
פשוטות: כאשר אתה חושב עם עצמך באופן כנה צלול ורציני, בו ברגע
נפתח קו טלפון דו-סטרי שמיש לשרותך החופשי. כך "מדבר" השם
יתברך עם האדם; וכך דיבר עם משה רבינו. מכאן באה קביעתי:

וידבר ה' אל-משה לאמר - בכל מקום שנאמר הפסוק הזה, נאמר
בשבחו של משה בן עמרם: הוא דיבר עם השם יתברך; היינו הצליח
לחשוב באופן כן וצלול, וליצור קשר אמיתי וכנה עם עצמו.

וידבר ה' אל-משה לאמר - אפשר גם להגיד: ויפתח משה בן עמרם זה
עתה, ערוץ דו-כיווני אל השם יתברך.

דבר אל-אהרן, ואמרת אליו - בכל מקום שנאמר הפסוק הזה, נאמר
בגנותו של אהרון הכהן ובשבחו כאחד. הכיצד...

בגנותו - יען לא הצליח אהרון הכהן, באותה העת, לחשוב באופן כן
וצלול וליצור קשר כן ואמיתי עם עצמו... אשר על כן, המסר של השם
יתברך אל אהרון הכהן לא עבר דרך השפופרת הבייתית שלו.  

בשבחו - יען הצליח לדבר עם משה בן עמרם - מי ששוחח עם השם
יתברך... יען הגיע אל העמדה ואל המקום של משה אחיו, לעמוד מולו
ולדבר עימו.

בשבחו - על אשר היה נמענו הישיר של השם יתברך.

וגם את "בני ישראל", ניתן לשים על אותו המשקל:

א וידבר ה' אל-משה לאמר.  ב  צו את-בני ישראל, (במדבר, ה')

ה וידבר ה' אל-משה לאמר.  ו דבר אל-בני ישראל, (במדבר, ה')

יא וידבר ה' אל-משה לאמר.  יב דבר אל-בני ישראל, ואמרת אלהם:
(במדבר, ה')

כל התעודות הללו - הן בגנותם של בני-ישראל, ובשבחם כאחד...

מתוך האבחנה הזאת, אני עומד על עוד אבחנה כללית וברורה: השם
יתברך אינו מתקשר עם האדם בהכרח - כי-אם האדם, נכון להגיד, הוא
אשר מתקשר עם השם יתברך. זאת, על אף ויש בידי השם יתברך מסר
ישיר וספציפי לנמען מסויים... השם יתברך יכבוש מסר זה, עד
שהאדם יקח את השפופרת ליד...

השם יתברך "יוכל" למסור את המסר שלו, רק בשני דרכים ומצבים:

1. כאשר הנמען "מוכן" לקבלו; היינו כאשר נמצא במעמד המתאים -
לנהל "שיחה" עם השם יתברך ולקבל את המסר ממנו.

2. או כאשר ימצא השם יתברך את האמצעי המתאים הנמצא במעמד
(במקום) המתאים, שניתן להעביר דרכו מסר זה.

מצב נתון זה, ומכורח נסיבותיו הטבעיים, יוצר לידו מערכת של
סולם הדרגות (היררכיה), שאף מערכת העל "כפופה" לה! אפילו השם
יתברך! במילים אחרות, אני מצביע על אבסורד-על שעלול להיווצר
במצב נתון כזה:

האם על השם יתברך "לכבוש" את המסר שלו לנמענו, אם לא יימצא
בעת נתונה האמצעי המתאים? ומה עם המסר הזה של הנמען? מה עם
הנמען עצמו והזדקקותו למסר? מדוע שלא יכתוב את המסר על לוח,
כפי שכותבים מכתב בימינו? מדוע צריך בכלל אמצעי שדרכו יימסר
המסר? מה אם משה רבינו לא היה בעת ההיא? האם בני ישראל היו
נותרים ללא תורה? ומה עם אהרון הכהן: האם גם הוא היה נותר ללא
התורה? מדוע והכיצד נכנסה "ההיררכיה בקבלת המסר" לתמונה? מדוע
לא לעקוף אותה או לפסוח עליה?


במילים אחרות, השם יתברך מחייב אותי להיות במקום המתאים, אני
או "האמצעי" שלי, בשביל להתקשר איתי או להעביר אלי את המסר
שלו, החיוני לי להמשך דרכי.

"המקום המתאים" - הוא שטח מרחב חוק ההתאמה הסימטרית, והוא הוא
מרחב גן המידע האין סופי - גן העדן שהאדם נועד לחיות בתוכו
ולקטוף ולהנות ממנו; ובנוסף, ניתן כמובן להתקשר עם ישות העל
"מהמקום" ההוא, ולנהל שיחה של ממש, כפי שניהל אדם, חוה, אברהם,
משה...    

וכבר שאלתי לעיל את השאלה הנכונה: ואם אין לי "אמצעי" במקום
הנכון ובזמן הנכון - מה יהיה עם המסר הממתין לי אצל השם יתברך?
הרי השם יתברך "רוצה" להעביר לי את המסר - כי תוכנו טוב עבורי,
וגם אני מודיע קבל עם ועדה מעל הבמה הזאת - נמוכה היא אשר
תהיה, כי יש לי עניין במסר הזה ואני "רוצה" בו, חפץ אני בו...
אולם וכאמור אינני נמצא "במקום" הנכון, ועל כן אין באפשרותי
כרגע ליצור קשר ולהרים את השפופרת...

ובכן, האם תשובת השם יתברך אלי, נוכח מיגבלתי מחד והעדרות
האמצעי מאידך - מסתכמת בזאת? "המסר ימתין לך עד שתעלה אל המקום
המתאים, או עד שיימצא האמצעי המתאים"? - זהו בעיני האבסורד
בהתגלמותו!  "האף תספה צדיק עם-רשע?"  זהו מקום התהייה הזאת -
אם נביט על "ההכללה" הגורפת הנגזרת מגזרה כזאת... כי "הגזרה"
הזאת תוחמת בין חומותיה גם אותי גם אותך גם את שמעון ואף את
אהרון...

יכול ואני עומד רחוק רחוק "מהמקום" המתאים, אך מה עם שמעון
שהוא הרבה יותר קרוב ממני ממתחם ההר הגבוה ההוא שברומו מתחיל
מרחב חוק ההתאמה הסימטרית? מה עם שאול הצדיק שעומד צעדים
ספורים מתחתית ההר? מה עם אהרון הכהן שצעד אחד בלבד מפריד בינו
למתחם ההר? מה עם בני-ישראל שחנו נגד ההר? מה היה עם בני ישראל
אילולא היה מופיע האמצעי שלהם בזמן ובמקום המתאים? האם, פשוט,
לא היו מקבלים את התורה?
בזאת מסתכמת טענתי.

ובזאת נעניתי: השם יתברך אינו "נותן" לאדם; האדם "לוקח" ממנו.
על הבסיס המוצק הזה עומד עיקרון הבחירה החופשית: קטוף כפי
יכולתך מהגן האין סופי העומד לרשותך. אפשרות חופשית עומדת
בפניך - לקטוף הרבה, הרבה מאוד, הרבה מאוד מאוד... הדבר תלוי
ברצונך בלבד; הוא הוא אשר יצביע על הנקודה אליה ירצה להגיע
במרחב האין-סופי, על גודלה, איכותה, אופייה, טיבה... הוא יקרא
לה בשם, וימשיך משם אל עוד נקודה; וכן על זה הדרך...

הנשמה היא הרצון, והמוח האנושי הועמד לרשותה בשביל לעזור לה
בנטל... איזו נקודה אבחר? איזו נקודה יותר גדולה, יותר רחוקה,
יותר מעניינת, מענגת, אטרקטיבית... השם יתברך העמיד לרשות האדם
את הבמה המתאימה "ונתן" לו, אם נכון הביטוי - "רק" את האפשרות
הזאת הנקראת בפינו "הבחירה החופשית"... זוהי האפשרות "היחידה"
בעצם העומדת לרשות האדם; אולם, ולאור מהות האפשרות זו ואופקיה,
כל התערבות בבחירת האדם, ואף הנדיבה ביותר, תצביע בהכרח על
נקודה מוגדרת במרחב אפשרויותיו ותסמן את מימדיה - דבר המהווה
הגבלה ונגיסה מהאפשרות המקורית האין-סופית . במילים מקבילות,
השם יתברך יגביל בהכרח את האדם - אם הוא יתערב ברצונותיו וינסה
לעזור לו במשימת הבחירה. והוא לא יפר את בריתו אשר כרת עם
האדם, אף במחיר של נגיסה ברצונו העז להטיב עם האדם... ואף
במחיר "לכבוש" את התורה - כה החיונית לאדם שתעזור לו לקיים
ולבטא את רצונו...  

"המסר ימתין לך עד שתעלה אל המקום המתאים, או עד שיימצא האמצעי
המתאים." - ברית השם יתברך עם האדם, לא תופר לעולם.

אומנם כתב השם יתברך את המסר שלו - את תורתו - על לוחות ומסרה
לעם ישראל ע"י "אמצעי" שעמד במקום הנכון, אולם ומאותה עת הוא
השאיר את התורה כתובה ערוכה ומוכנה  לכל הדורות, כך שכל מאן
דבעי - יכול לגשת ולהחשף אליה, ולעיין בה; לקרוא את המסר!

- והרי יש בזאת משום הפרה לברית! כל אדם יכול לקרוא את המסר -
גם מי שלא עומד על "המקום" המתאים; מחיר ספר התורה היום שווה
לכל נפש, ואף עם אין סוף פרושים ואמצעי עזר...

- לכן הוא שם מנעול לתורה שלו, ואף שם עליו שומרים, שניים! אכן
כל אחד יכול לגשת אל התורה ולקרוא בה, אך רק מי שנמצא במקום
המתאים - יכול לשוטט בה.

המסר של השם יתברך, נוסח ונכתב על ידו על גב ספר הברית - השגור
בפינו "כספר התורה" או "כתורת משה" - על שם "האמצעי" שהעביר
אותו:
       
יח ויתן אל-משה, ככלתו לדבר אתו בהר סיני, שני לחת העדת - לחת
אבן, כתבים באצבע אלקים.
(שמות, לא')

ויתן אל-משה - שני מונחים מקבילים ישנם בתורה, לתת ולקחת,
המבטאים את שני המונחים העתיקים ביותר, למכור ולקנות, שהשתמש
בהם האדם לאחר שעבר את תקופת סוחר החליפין: תן לי עז וקח
במקומו קמח, קח תבלין במקום אורז, תן תכשיט וקח עגלה... שיטה
זו השתכללה עם הזמן, והאדם גילה את המטבע, שעזר לו לסחור
בחפציו באופן יעיל יותר, יען יכל באמצעות המטבע לאמוד את חפציו
ולהעריך אותם באופן מדוייק יותר. אמור מעתה: תן לי שישה מטבעות
אם ברצונך לקנות ממני את העז, ובנתיים תמכור לי בשתי מטבעות
חצי קילו אורז. הוא לא היה מחוייב לקחת שק אורז שלם עבור העז
שלו; זהו בסיס ההתייעלות לשיטת סוחר החליפין הקדומה. כך נוצר
המטבע, ויחד עימו נוצרו שני פועלים חדשים: למכור ולקנות.

אולם התורה שלנו וכאמור, נותרה נאמנה למונחים הישנים, ולא על
שום מה... כי המונחים הישנים "תן" ו "קח" ביטאו נאמנה את רצון
האדם:

שמואל נתן את העז שלו לראובן, ולקח במקומו אורז. העז היה של
שמואל, והוא רצה לתת אותו לראובן מתוך מחשבה תחילה, כי ראה
לנכון לעשות את העסקה הזאת עם ראובן ולקחת ממנו במקום העז - שק
אורז שהוא זקוק לו. הפועלים, נתן ולקח במשפט הקודם, מבטאים
לעומק את התרחשות הדברים וסידרם. שמואל נתן את העז שהיה
ברשותו, הוא הוציאו מרשותו והעבירו לרשות ראובן - מרצונו הטוב.
במקביל הוא לקח מראובן את שק האורז; לקח אותו לרשותו. במילים
אחרות, שמואל גם ראובן מכירים בעובדות האלו: לא ניתן לקחת או
לתת באקראי או בחינם... שני הפועלים האלה חייבים להתקיים על פי
סדר מוסכם ועל פי רשות שתיקבע מתוך רצון הדדי מוסכם. יש כאן
רצון לתת, ושני לקחת. לתת ולקחת בלב שלם.

ובכן, באו שני המונחים החלופיים "למכור" ו "לקנות", והתיימרו
להחליף את אחיהם התאומים "לתת" ו "לקחת", בתואנה כי הם מבטאים
באופן יעיל יותר את "רצון" האדם: בעזרת המטבע אתה יכול לקחת
ולתת באופן מהיר, זריז, חלקי, שלם, יעיל... ולכן, טענו בתוקף
חברי האקדמיה ללשון מודרנית, אל תקרא מעכשיו "לתת" כי-אם
"למכור", ואל תשתמש יותר בפועל "לקחת" כי-אם באחיו המודרני
"לקנות".

וכך היה: האדם עבר אל המטבע העובר לסוחר, ואל שיטת המסחר
היעילה שהתאפשרה בחסותו. הוא מכר מהר, קנה מהר, פשוט החליף
מטבעות...

וכאן בחתך הסטורי זה קרה דבר שאף אחד לא שם לב אליו - מלבד
התורה... שני הפועלים הטריים שראו אור בחסות המטבע, נשחקו מהר
מדי...  קרתה נסיגה פיתאומית במשמעות שלהם המתיימרים להציגה:
הקנייה נעשתה רחוקה מדי ממשמעות "הלקיחה" הקדומה, והמכירה כבר
לא ייצגה את "הנתינה" של פעם... הכל הולך היום מהר, החלפת
המטבעות מהירה, וההחלטה על קיום העיסקה נופלת מהר... פעם היו
נותנים את הלב על כל פרט ופריט מהעיסקה, וכשהייתי מחליף עז בשק
קמח - הייתי נותן את ליבי ונפשי לעסקת החליפין הזאת: האם כדאי
לי לוותר על העז? האם אני צריך באמת את שק הקמח? וגם אם אני
צריך - האם שווה לי העיסקה? מכאן, וגם אם הייתי מחליט מאונס על
פרטי העיסקה מסיבה זאת או אחרת, הרי העסקה בעצמה נעשתה מתוך
מחשבה תחילה ואף בלב שלם: החלטתי לתת את העז שלי, ולקחת במקומו
שק קמח. משמעות הפועל לתת ולקחת היתה לה משמעות מלאה. ראובן
נתן את העז שלו לשמעון, ולקח ממנו במקומו שק קמח.

אולם היום קל יותר לראובן למכור את העז שלו, בסך הכל צריך לבקש
עבורו מספר מטבעות... אין את השיקול המשני של הצורך בקמח, ואת
ערך הקמח בהשוואה לעז... אומנם גם כאן קיים גורם השיקול: האם
שווה למכור בעשרה מטבעות...? אולם "הלחיצה" על כפתור ההחלטה -
נהיר יותר, זמין יותר, קל... קל יותר להחליט "למכור" את העז
בעשרה שקלים, מה עוד אם מישהו מציע לך 11 שקלים או 12! באופן
הזה אתה מתחרט לא פעם על עצם קיום העסקה, כי לא "רצית" למכור
את העז - פשוט התפתית... או היית לחוץ לכסף ומכרת בזיל הזול...
או שהתמכרת לריח הכסף העדין, והעדפת לשים בכיס מצלצלין ולהרגיש
אותם... כאן בדיוק, בחתך הסטורי זה, חלה שחיקה במשמעות הנתינה
והלקיחה, וכאמור אף אחד לא שם לב לאבחנה הזאת - מלבד התורה.

לציין ולהדגיש, אינני מותח ביקורת על צורת השימוש בשני הפועלים
החדשים ולא על האקדמיה העברית של הזמן ההוא ואף לא על כניסת
המטבע לשוק המסחר, וגם המתעד בתורתו לא ביקש להוריד את שני
הפועלים החדשים ממצבת הפועלים התקניים, ולא למתוח עליהם
ביקורת; נהפוך: הוא עשה שימוש באבחנה הזאת, היינו בשני הפועלים
האלה, במטרה להסב את תשומת ליבנו למוטיב האינפלציוני בערך
הנתינה והלקיחה. את האבחנה האחרונה זו אני זוקף לזכותו של בני
בכורי ארז; ומעשה שהיה כך היה.

היום יום שני 04 יוני 2007. שלשום בצהרי יום שבת, בדרך חזרה
הביתה לאחר תפילת שחרית, מלווה בשני ילדי ארז וגידי המזיע
המתמיד - לאחר תפילה/משחק של שחרית...

פתח ארז ואמר: אבא תשאל אותי איזה שאלה מחיי שרה.

לספר לכם: ארז לקח את התנ"ך בתקופה האחרונה כפרוייקט לכל
דבר... הוא החליט ללמוד את הספר המעניין הזה לעומק, בכוחות
עצמו. זה היה לפני כשבועיים... קם יום אחד וביקש מאימו לקנות
לו את התנ"ך עם תרגום לספרדית; הוא נולד, בעוונותי הרבים,
בפנמה... העברית שלו טובה, בבית מדברים רק עברית, אולם וליתר
ביטחון - שיהיה גם תרגום לספרדית...

"בקשתו" ממני בצהרי יום שבת שעבר, רמזה לי שני דברים: "אני
עדיין עם הפרוייקט שלי ולוקח אותו ברצינות", וגם "היגעתי כבר
עד פרשת חיי שרה - איך ההתקדמות שלי?"

הוא רוצה שאלה מחיי שרה, ובכלל רק יצאנו מבהעלותך... מאיפה אני
אביא לו שאלה מחיי שרה!?

כן, אני מודה באשמה: מפעם לפעם אני "מזריק" להם חידוש פה ושם
מחידושי... וכבר מסתובב במערכת הדם שלהם הרבה מהחומר הזה... הם
כבר מחוסנים למשל מהנחש הערמומי שדיבר עם חוה ופיתה אותה...
לפני הרבה חודשים, כאשר עסקתי בפרק חטא אדם הראשון, שיתפתי
אותם בגילוי שלי אודות הנחש, וגם זה היה ביום שבת יפה אחד...
וכך, אף לגידי הקטן כבר אין ספק, שהנחש לא מנהל שיחה ולא מדבר,
אלא תכונת "הנחש" שבאדם: הניחוש, הספק הערמומי - הוא הוא הנחש
אליו כיוונה אותנו התורה. חוה אימנו דיברה עם עצמה בסך הכל...

מטבע הדברים, עם ארז הבכור אני "יורד" לעומק יותר מגידי ושרה,
וכך בכל שיחת חולין תנכית שלנו, הוא התרגל לשאול אותי: אבא, זה
ההסבר "העמוק" או "הרגיל"?
מקרא: רגיל = הסבר "מקובל"; עמוק = הזרקה אישית מאוד... כך
שיתפתי אותו בחידוש שלי אודות "מבול" נוח... אודות גן-עדן
והחיים הבלתי מוגבלים במרחבו. ארז כבר מבין את מונח "החיים"
הבלתי מוגבלים, והקשר שלהם ל-"גן העדן" הבלתי מוגבל... הוא
יודע שגן-עדן נמצא כאן איתנו על האדמה הייציבה שאנו עומדים
עליה בשתי רגלינו. גן העדן אינו בשמיים. הוא יודע עוד את
משמעות המילה "עץ": מידע; אינפורמציה. אדם הראשון לא נענש על
כי אכל פרי... לשום אדם לא מגיע עונש על אכילת פרי עץ. השורות
האלה בשבילי הן מעין תיעוד לרומן מאוד יפה עם ארוזי.

הוא רוצה שאלה מחיי שרה; כאן ועכשיו. האמת, גם אני עוד לא
היגעתי לחיי שרה... בקושי מנסה לעבור את הפרק השני של פרשת
בראשית, נדמה שלא ייגמר לעולם... בפרק הראשון נגעתי - לא
נגעתי, וליתר דיוק: כבר עברתי בשלום את שני השיעורים הראשונים,
וחלק זעיר מהשיעור השישי; נותרו לפני עוד ארבעה. מהפרק השני
נגסתי פה ושם, ואני נמצא בעיצומו, בהתחלתו, ביום השבת! אשר
לפרק השלישי של חטא אדם הראשון - סיימתי אומנם את רובו, אולם
נתקעתי בסיומו עם נאום השם יתברך לאישה: אל האישה אמר... ושם
פתחתי את הפירצה של נוח שאנו נמצאים בתחומה עד עכשיו; פירצה
שרק גודלת וטופחת עם הזמן.

הוא רוצה שאלה מחיי שרה; כאן ועכשיו. ניסיתי לגייס את הזיכרון
שלי מחיי שרה, והיגעתי למעט מאוד חומר... מה אשאל אותו? שאלתי
אותו על המנייק המתחסד עפרון, שניצל את כנות אברהם ולקח מאיתנו
ארבע מאות שקל כסף! כן מאיתנו, זה הכסף שלנו שסבא אברהם היה
מוריש לנו. שאלתי אותו: למה אתה חושב שעפרון התנהג לא יפה...
והוא ירה את תשובתו כחץ:

כי הוא איש שפל אבא! הוא שיחק אותה וכאילו מה זה כסף בין
ידידים, ובסוף הציע את המחיר הגבוה ביותר; כי הוא ידע מלכתחילה
שיקבל... ואכן ביקש וקיבל. התנהגותו שפלה - לא בגלל המחיר
המוגזם שביקש, אלא בגין האווירה הידידותית שהשרה, וכאילו לא
משחק בשבילו כסף... וסוף מעשה במחשבה תחילה: הוא השרה את
האווירה הידידותית הזו, אך למעשה זו היתה אווירה מלאכותית
שביקש לנצלה בשביל לבקש עבור שדיהו את המחיר הגבוה ביותר; וזו
לא התנהגות אצילית - בלשון המעטה...

עד כאן תשובת ארז, והרגשתי את אכזבתו משאלתי השטחית... הרגלתי
אותו לשחות עמוק ואני מציע לו כאן בריכת ילדים... הרגלתי אותו
לתרבות רעה, וזו התוצאה...

לפתע, פשוט לפתע, באה הגאולה! והצילה את כבודי. נזכרתי בנושא
האחרון אודות "קנייה-מכירה" שמעסיק אותי בימים האחרונים...
זרקתי לו וכאילו חפרתי את הפח מבעוד מועד ותיכננתי אותו עד
הפרט הקטן ביותר:

שים לב איתי ארז: אנו עדים כאן לתיעוד של עסקה מסחרית לכל דבר.
מישהו ביקש לקנות חלקת מקרקעין, חיפש לו חלקה מתאימה ומצא. הוא
הלך לבעל הבית, וביקש לקנותה. בעל הבית היה ממזר, ניסה להתחכם
והצליח; נכון להגיד שהקונה איפשר לו להצליח, כי פשוט היה לו
אינטרס לסגור את העסקה בכל מחיר; הוא התביית על החלקה הזאת
וסיבותיו עימו, ופשוט הצהיר בריש גלי כי הוא מוכן לשלם עבורה
כל מחיר. אברהם אבינו דווקא לא התנהג כאן כסוחר ממולח, אלא
כאציל שפתח את ליבו ואת כיסו, והיה מי שינצל את האצילות הזו...
אולם ושוב, זוהי עדות למסמך מקורי של קנייה-מכירה, ותיעוד
לנוהל קיום עסקה מסחרית תקנית של הימים ההם.

- ארז: ומה השאלה?

- תן לנשום... אתה קראת את הקטע הזה לעומק לטעמך; קטע המתעד,
כאמור, עסקה מסחרית לכל דבר. ובכן, האם שמת לב למשהו מוזר בקטע
הזה?

- לא. מה כוונתך אבא?

- האם שמת לב שלאורך כל הדו-שיח בין אברהם ועפרון, היינו בין
הקונה למוכר, אין ולא נזכרת ולו פעם - אחת משתי המילים "למכור"
או "לקנות"? זה לא מוזר - לאור תיעוד עסקה מסחרית ומסמך מסחרי
של קניה-מכירה?

- נכון, הם השתמשו, עד כמה שאני זוכר בפועלים לתת ולקחת. אבל
מה ההבדל?

- הבדל עצום.

כאן שרדתי לו את ההסטוריה של עסקות החליפין הקדומות, איך נכנס
המטבע אל המגרש, ואיך הביא עימו את שני הפועלים החדשים היעילים
- למכור ולקנות. איך חלה "השחיקה" במונחים המקוריים (לתת
ולקחת) של עסקות החליפין, והקלות הייחסית בלחיצה על כפתור
ההחלטה בלמכור או לקנות, והמטבע הזמין האחראי להקלה הזו...

העסקה הזו שתועדה בתורה בין אברהם אבינו לעפרון החתי, הינה
עיסקה אמיתית של נתינה ולקיחה, למרות ועל אף הזיג זג של עפרון
המתחסד; כי הרי ובסופו של דבר, עפרון "נתן" את השדה שלו
לאברהם, והעביר לו בעלות מלאה לעיני כל בני עמו... הוא נתן
בתום העסקה את השדה לאברהם בלב שלם ובנפש חפצה. למיותר לציין
כי אברהם אבינו לקח את השדה מאיתו ושילם עבורה בלב שלם ובנפש
חפצה... התורה ניסתה להגיד לנו, דרך הפועלים האמיתיים של
"נתן-לקח" ששימשו את המתעד בפרק הזה - שהעיסקה ההדתית הזאת
התקיימה בפועל, מתוך רצונם המלא של שני הצדדים.

ארז היה מבסוט על שהצליח להשיג גם את "העומק" הזה, לשים בכיס
ולצרפו לחבריו...  

היגענו הביתה; וכרגיל אני דוחק בהם לקדש ולהם יש את כל הזמן
שבעולם, וכאילו רק אני על קיבה ריקה... וכמו תמיד - צעקה וכולם
על שולחן הקידוש; אולם הפעם היה מורד אחד ושמו ארז! אני משכלל
את הצעקה שלי ומקדיש אותה רק לארז, אולם הוא בשלו ומבקש בשיא
השקט ארכת זמן "אבא, רק דקה; תן לי לגמור שנייה את זה..."

התקרבתי לראות את הדבר הזה שמחזיק בו ארז, השווה מרד של ממש!
ועיני נפלו על התנ"ך שלו, ועיניו נעוצות בפרק כג' של בראשית -
של תיעוד עסקת אברהם-עפרון...

- אז מה ארז, אתה בודק אם זכרונך לא בגד בך? יענו אכן השתמשו
רק בפועלים לתת ולקחת?

- כן אבא, גם לי וגם לך מותר לטעות...

- נו, אז טעינו?

- כן! תתפלא לשמוע!

- והטעות...?

- כאן; הוא הצביע על פסוק יח:

א ויהיו חיי שרה, מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים - שני חיי
שרה.  ב ותמת שרה, בקרית ארבע הוא חברון - בארץ כנען; ויבא
אברהם, לספד לשרה ולבכתה.  ג ויקם אברהם מעל פני מתו; וידבר
אל-בני-חת לאמר.  ד גר-ותושב אנכי עמכם; תנו לי אחזת-קבר
עמכם, ואקברה מתי מלפני.  ה ויענו בני-חת את-אברהם לאמר לו.  ו
שמענו אדני, נשיא אלהים אתה בתוכנו - במבחר קברינו קבר את-מתך;
איש ממנו, את-קברו לא-יכלה ממך מקבר מתך.  ז ויקם אברהם וישתחו
לעם-הארץ, לבני-חת.  ח וידבר אתם לאמר:  אם-יש את-נפשכם, לקבר
את-מתי מלפני - שמעוני, ופגעו-לי בעפרון בן-צחר.  ט
ויתן-לי, את-מערת המכפלה אשר-לו, אשר בקצה שדהו:  בכסף מלא
יתננה לי, בתוככם - לאחזת-קבר.  י ועפרון ישב בתוך בני-חת;
ויען עפרון החתי את-אברהם באזני בני-חת, לכל באי שער-עירו
לאמר.  יא לא-אדני שמעני - השדה נתתי לך, והמערה אשר-בו לך
נתתיה; לעיני בני-עמי נתתיה לך, קבר מתך.  יב וישתחו
אברהם, לפני עם הארץ.  יג וידבר אל-עפרון באזני עם-הארץ לאמר,
אך אם-אתה לו שמעני:  נתתי כסף השדה, קח ממני, ואקברה
את-מתי שמה.  יד ויען עפרון את-אברהם לאמר לו.  טו אדני שמעני,
ארץ ארבע מאת שקל-כסף ביני ובינך מה-הוא; ואת-מתך קבר.  טז
וישמע אברהם אל-עפרון, וישקל אברהם לעפרן, את-הכסף אשר דבר
באזני בני-חת - ארבע מאות שקל כסף, עבר לסחר.  יז ויקם שדה
עפרון אשר במכפלה, אשר לפני ממרא:  השדה, והמערה אשר-בו,
וכל-העץ אשר בשדה, אשר בכל-גבלו סביב.  יח לאברהם למקנה,
לעיני בני-חת, בכל באי שער-עירו.  יט ואחרי-כן קבר אברהם
את-שרה אשתו, אל-מערת שדה המכפלה על-פני ממרא - הוא חברון:
בארץ כנען.  כ ויקם השדה והמערה אשר-בו, לאברהם - לאחזת-קבר:
מאת בני-חת.
(בראשית, כג)

- כאן אבא בפסוק יח - לאברהם למקנה... ובניגוד למה
שאמרת, יש זכר לפועל לקנות!

- זה לא פועל ארז, זה שם עצם... וכאילו המתעד ניסה להגיד לנו:
כך מתנהלת עסקה אמיתית בפועל, הנקראת בפיכם "קנייה" או "מקנה".
זהו למעשה סיכום השיעור... רק באופן הזה רצה אברהם לעשות את
העסקה. הוא ביקש לוודא שבעל השדה "נתן" לו את הקרקע שהיתה
ברשותו - בלב שלם, כי גם אברהם ביקש לקחת את השדה בלב שלם.
התורה ביקשה להדגיש לנו כאן, באמצעות המסמך הזה, שאברהם לקח
מעפרון את השדה - לא קנה; ובמקביל, עפרון נתן לאברהם את השדה -
לא מכר... לא באופן פזיז... לא עסקת "קניה-מכירה" - כי-אם עסקת
"נתינה-לקיחה"; רק באופן הזה רצה אברהם לקחת את הקרקע, היכן
עתידה להיקבר אישתו-אהובתו; הוא ביקש לטמון אותה בקרקע שהיא
שלו, במאת האחוזים שלו, שהועברה אל רשותו באופן מלא ושלם; ללא
רבב; לא בעסקת מראית העין של קניה-מכירה ואפילו שהיא קבילה
ותקנית ואף נושאת חותמת רשמית... הוא ביקש את "רצון" עפרון
בלתת את שדהו, הוא לא ביקש רק בלקנות ממנו את שדהו; ועל זה
הוא היה מוכן לשלם כל מחיר... הוא אשר הצהיר: בכסף מלא
יתננה לי
... ועבור סוג "הנתינה" הזה היה מוכן לשלם כל
מחיר, אפילו המופקע ביותר...

אם כן, ורק כאשר אברהם אבינו ווידא כי הצליח לסגור עיסקה
אמיתית
של "נתינה ולקיחה" עם עפרון... רק - ואחרי-כן, קבר
אברהם את-שרה אשתו, אל-מערת שדה המכפלה...


ורק לאחר העיסקה האמיתית של "נתינה ולקיחה" שזה עתה סגר אברהם
עם עפרון... רק אז ועל גב הפסוק האחרון של הפרק, שמה התורה את
חותמה על העיסקה, והעידה על כי - ויקם השדה והמערה אשר-בו
לאברהם...


- יפה אבא! אתה אומר שהתורה "החליטה" ללכת רק על הפועלים
התקניים של "לתת-לקחת", ולוותר על הפועלים "הקלים" החלופיים של
"לקנות-למכור" יען אינם מבטאים את העומק הנכון של מוטיבי
העיסקה... נכון?

- נכון. קלטת את הפרנציפ. עכשיו אפשר לקדש?

- אני חושב שיש כאן אי-דיוק - בלשון המעטה...

- רק לאחר האוכל ידידי...

אכלנו וקידשנו. היישר לאחר האוכל התלבש ארז על התנך שלו, ושקע
בו... לאחר דקות:

- בבקשה אבא - מצביע על הסיפא של פרק כה' של בראשית:

כט ויזד יעקב נזיד; ויבא עשו מן-השדה והוא עיף.  ל ויאמר עשו
אל-יעקב, הלעיטני נא מן-האדם האדם הזה - כי עיף אנכי; על-כן
קרא-שמו אדום.  לא ויאמר יעקב:  מכרה כיום את-בכרתך לי.
לב ויאמר עשו, הנה אנכי הולך למות; ולמה-זה לי בכרה.  לג ויאמר
יעקב, השבעה לי כיום, וישבע לו; וימכר את-בכרתו ליעקב.  לד
ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים, ויאכל וישת, ויקם וילך;
ויבז עשו את-הבכרה.
(בראשית, כה')

- תודה על הערתך ארז... כאן טמונה למעשה "אבחנת התורה" שדיברנו
עליה... התורה עשתה שימוש גם בשני הפועלים "הקלים" במקרה הנכון
ובמקום הנכון - במטרה להסב את תשומת ליבנו למוטיב האינפלציוני
בערך הנתינה והלקיחה שביטאו שני הפועלים החלופיים... עשו לא
חשב הרבה... ולא לעומק... הוא שלף מהמותן... הוא מכר...
התורה ביקשה להדגיש לנו כי עשו מכר את הבכורה שלו - לא נתן...
ואף יעקב השתמש בפועל "למכור" כאשר ביקש מעשו לוותר לו על
הבכורה; יעקב הכיר בעובדה כי אינו יכול לבקש מעשו "לתת" את
הבכורה, היינו "נתינה" בלב שלם ובנפש חפצה...  הוא רק יכל לבקש
ממנו למכור... ומעבר לזאת, יעקב הכיר את נפש עשו "הקלה" וידע
כי עשו מסוגל לקיים אך עסקאות לייט... עסקאות מהירות, קלות,
מפתות... ואכן הוא פנה אליו בהתאם ובמדויק:  ויאמר יעקב:
מכרה כיום את-בכרתך לי...


מאידך, חלקו של יעקב בעסקה נעשה בנתינה, כי יעקב לא יודע
"למכור", אין בארגז העבודה שלו את הכלי הזה; הוא יודע "לתת":
ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים... הוא נתן לו בלב שלם.


לסיום, התורה לא "שכחה" לתת את דעתה על חלקו של עשו בעסקה...
היא בזה לו:
ויבז עשו את-הבכרה - וניתן במקביל לציין: וימכור עשו
את-הבכרה... בזאת היא רמזה לנו, כי שני הפועלים "ויבז" ו
"וימכור" - באותו הרובד פועלים.

בזאת סיימתי את תשובתי לארז, ולא שכחתי לצרף את הודאתי הכנה
לפניו: "ללא אבחנתך "הביקורתית" לכאורה, לא הייתי מגיע אל
התימוכין לאבחנת התורה בין שני זוגות המונחים... מגיע לך טפיחה
על השכם, וגם זבטה על שאכלנו באיחור בגללך..."

כטווס נפוח בתקופת החיזור, התקרב ארז שוב לעברי, ובידו ספר
התנך הבעייתי שלו, שממאן להסגר...

- אבא, אני חושב שמצאתי עוד תימוכין לאבחנתך!

- לאבחנת התורה - כוונתך.

- כן, לאבחנת התורה; בבקשה:

כו ויאמר יהודה אל-אחיו:  מה-בצע כי נהרג את-אחינו, וכסינו
את-דמו.  כז לכו ונמכרנולישמעאלים, וידנו אל-תהי-בו,
כי-אחינו בשרנו הוא; וישמעו אחיו.  כח ויעברו אנשים מדינים
סחרים, וימשכו ויעלו את-יוסף מן-הבור, וימכרו את-יוסף
לישמעאלים, בעשרים כסף; ויביאו את-יוסף מצרימה.
(בראשית, לז)

הם היו מפוקפקים, מעורערים, לא כל כך רצו "לתת" אותו... הוסיף
ארז המנופח; ואם אני זוכר טוב, הם גם התחרטו אחר כך על
"המכירה"... לכן דייקה התורה והשתמשה בפועל הנכון: וימכרו
את-יוסף לישמעאלים...
- לא נתנו אותו.

- וכל מילה מיותרת. תודה ארז.

זה הזמן לחזור אל המסקנה שהיגענו אליה לעיל, ואל הטענה הנגדית
שקידמה את פניה...

מסקנה:  השם יתברך יגביל בהכרח את האדם, אם הוא יתערב
ברצונותיו וינסה לעזור לו במשימת הבחירה - במסגרת "הבחירה
החופשית" שהובטחה לו; כי הרי זו אמורה להיות בחירתו הבלעדית של
האדם, והוא לא יפר את בריתו אשר כרת עם האדם, אף במחיר של
נגיסה ברצונו העז להטיב עם האדם... ואף במחיר "לכבוש" מסר כה
חיוני שיש באמתחתו עבור האדם...

"המסר מאת השם יתברך, ימתין לאדם עד שיימצא במקום המתאים
לקבלו, או עד שיימצא האמצעי המתאים שיועבר דרכו" - ברית השם
יתברך עם האדם, לא תופר לעולם.

טענה נגדית:  אומנם כתב השם יתברך את המסר שלו - את תורתו
- על לוחות ומסרה לעם ישראל ע"י "אמצעי" שעמד במקום הנכון,
אולם ומאותה העת הוא השאיר את התורה הזאת - כתובה ערוכה ומוכנה
לכל הדורות, כך שכל אחד יכול לגשת ולעיין בה, להחשף לה; לקרוא
את המסר! והרי יש בזאת משום הפרה לברית! כי כל אדם יכול לקרוא
את המסר - גם מי שלא עומד על "המקום" המתאים...

על טענה זו עניתי: אכן כל אחד יכול לגשת אל התורה ולקרוא
בה, אך רק מי שנמצא במקום המתאים - יכול לשוטט בה; לשוטט בגן
שלה. לכן הוא שם מנעול לתורה שלו, ואף שם עליו שומרים, שניים
במספר.

להלן איפוא סיפורם של שני השומרים, העומדים על משמרתם יומם
ולילה - לא ישבותו:

כב ויאמר ה' אלקים, הן האדם היה כאחד ממנו, לדעת טוב ורע;
ועתה פן-ישלח ידו, ולקח גם מעץ החיים, ואכל וחי לעלם.  כג
וישלחהו ה' אלקים, מגן-עדן - לעבד את-האדמה, אשר לקח משם.  כד
ויגרש את-האדם; וישכן מקדם לגן-עדן את-הכרבים, ואת להט החרב
המתהפכת, לשמר את-דרך עץ החיים.
(בראשית, ג')

אנו עומדים להכנס אל מרחב השומרים הללו, בשביל לראותם מקרוב
ולבחון את אופן עבודתם, אולם ולפני הכניסה המסקרנת והפולשנית
זו, עלינו לעמוד על שאלה פשוטה:

התורה היא מסר מאת השם יתברך לאדם, שנועד ללמדו איך הוא ישתמש
ברצונו ויגיע דרכו לאן שירצה. במילים אחרות, התורה היא מורה
דרך - למי שרוצה לטייל במרחב גן-עדן; וכידוע לא כל אדם יכול
להכנס לגן עדן, אלא אם כן הוא עומד על "המקום" הנכון; במילים
יותר ממוקצעות: כאשר נשמתו דבוקה במושגים "המקוריים", ודפוס
התנהגותה עודנו מונחה על פיהם. אדם כזה נמצא הלכה למעשה
בגן-עדן, בזכות נשמתו המקורית שהשכילה ולא התרחקה מהמושגים
המקוריים.

השאלה הפשוטה שלי היא: מדוע יש לשים שומרים על שער גן-עדן?
בשביל לשמור את שער הכניסה מפני אנשים בלתי מתאימים? והרי אף
אחד לא יכול להכנס - אם נשמתו אינה מכירה את המושגים והמונחים
המקוריים; וגם אם ייכנס - אין לו מה לעשות שם... זה כמו לקחת
תינוק בן יומו לאולם קולנוע בשביל לצפות בסרט הפעולה האחרון של
ג'ימס בונד! הוא יבכה ויצרח ואולי אף יישן - למרות שהוא נמצא
בהופעת הבכורה של ג'ימס בונד! פשוט אין לו מה לעשות שם...
לתינוק כזה שמים שומרים חמושים על דלת הכניסה של הקולנוע?

בשביל לא להתרחק יותר מדי מהנושא המקורי, אני מדבר על השומרים
שהשם יתברך שם על פתח תורתו, מפני האנשים הבלתי מוכנים, הבלתי
מתאמים - שלא ייכנסו חלילה אל תחום גן עדן וישוטטו בה... והרי
אין מה לעשות לאנשים כאלה בתחום גן-עדן, וגם אם ייכנסו
ויתתנחלו שם - לא יבינו על מה המהומה; הם לא יבינו בכלל
שנמצאים בתחום גן עדן... ואם כן, ממה "חושש" השם יתברך? בשביל
מה להציב שומרים? כנגד מי?

שלושה מוטיבים מנינו לנשמה, ואנו נמצאים עדיין במרחב המוטיב
השני הנקרא "ייעוד", במסגרתו היגענו להבין כי ייעוד הנשמה
למעשה הוא להימצא ולחיות במרחב גן-עדן, אולם ובגין סטיה
התנהגותית - התרחקה הנשמה מהמרחב המקורי שלה, והלכה אל עבר
מציאות ווירטואלית; היינו החליפה את המושגים המקוריים באחיהם
הווירטואלים - ואיבדה את הכיוון... היא התרחקה מהמציאות
המקורית. את הסיבה המקורית לסטיה הזאת - תלינו בתכונת
"העצלנות" שהנשמה נטתה לרכוש בגרושים...

במילים אחרות, אנו יודעים מה גרם לאדם להתרחק מגן עדן,
ובמקביל, אנו יודעים לשרטט את דפוסי התנהגות הנשמה הנמצאת
בפועל במתחם גן-עדן, והשאלה, שוב: מדוע להציב שומרים על שער
גן-עדן? ממה "חושש" השם יתברך? הרי רק האנשים בעלי הנשמות
המוכנות העומדים על המקום הנכון - מסוגלים להכנס ולשוטט
בגן-עדן, בזכות - לא בחסד; הם נכנסים בקומה זקופה מהשער הראשי
מבלי לחשוש משום שומר, ולבטח אינם זקוקים להסתנן... ומאידך,
אנשים בעלי הנשמות הבלתי מוכנות, עומדים הרחק הרחק מהשער ואף
אינם מבינים את מהות גן-עדן, וממילא אינם מסוגלים לשוטט בו...
ממה "חושש" איפוא השם יתברך? מה הוא תפקיד שני השומרים הניצבים
על שערי התורה?

- תפקיד שני השומרים הניצבים על שערי התורה הוא לשמור על
האנשים בעלי הנשמות המוכנות, העומדים על המקום הנכון והמבינים
את מהות גן-עדן; מהאנשים האלה "חושש" השם יתברך, ועליהם באו
השומרים לשמור.

- !!!

- תהייתך במקומה היא; והתורה ביוזמתה העלתה את התהייה הזאת על
נס, והקדישה לה פרק שלם בן 25 פסוקים - (שמות, פרק יט), במהלכו
תיעדה את המניע שגורם להיווצרות התהייה הזאת: איזו סטיה עלולה
לסטות הנשמה המוכנה שכבר נכנסה אל מרחב גן-עדן, והיא עומדת
בפועל על המקום הנכון ומתכוננת לשוטט בגן... מהי חומרת הסטיה
הזאת  - עד כדי להציב על בעלי נשמה כזו שומרים ושוטרים...

אנו ניכנס בהקדם אל פרק יט בשמות, ונעמוד מקרוב על תוכנו
המרתק... אולם וכהקדמה לזאת, הייתי רוצה לקיים מופע הדמיה
מלאכותי, ולנסות להבין את השאלה המציקה זו: איזו סטיה עלולה
לסטות נשמה מוכנה... לשם זאת, הבה נציב נשמה בתנאים דומים
לתנאי מרחב גן-עדן, ונבחן אותה מקרוב.

הנשמה, כידוע - "לנו לפחות", נכנסת אל מרחב גן-עדן עם בן-זוגה
ושותפה הצמוד "הגוף"; היא לא נכנסת לבדה אל גן-עדן כי אינה
מסוגלת להנות ולהשתעשע בגן מבלי לנוע מנקודה לנקודה, היינו
מבלי שותף שתנהל עימו יחסי גומלין - דבר שיגרום לתנועתה... גן
העדן נמצא איתנו כאן על האדמה; משה רבינו כבר אמר את זאת
מפורשות, והפציר בישראל שיפנימו זאת:

יא כי המצוה הזאת, אשר אנכי מצוך היום - לא-נפלאת הוא ממך,
ולא רחקה הוא.  יב לא בשמים הוא:  לאמר, מי יעלה-לנו השמימה
ויקחה לנו, וישמענו אתה ונעשנה.  יג ולא-מעבר לים הוא:  לאמר,
מי יעבר-לנו אל-עבר הים ויקחה לנו, וישמענו אתה ונעשנה.  יד
כי-קרוב אליך הדבר, מאד: בפיך ובלבבך לעשתו.
(דברים, ל)

משה רבינו אינו מסתפק במילים האלו, וממשיך בהמשך הפרק את
הפצרתו באופן אובססיבי כבר... הוא מתאר להם את מרחב גן-עדן, את
החיים, הטובים, הרכים, היפים... ובמקביל מראה להם את הדרך
הנגדית המובילה אל מקום יחיד מטבעה: אל החידלון, המוות, אל קו
הסיום. את המוות הוא מתאר במילת התואר "רע", וגן-עדן תואר
במילת העצם: חיים, ובמילת התואר - "טוב".

אם כן, הגוף בליווי הנשמה אמורים להימצא בגן-עדן, ושניהם ביחד
יעשו חיים בצוותא, יקטפו מהגן את הפירות וייהנו... הם
משתעשעים. אנו נמצאים בפוזיציה הזו. הגוף, כידוע, הינו עבד
נרצע לבוסית האמיתית הנותנת את הטון ומתווה את הדרך, את
המדינייות... הגוף "זורם" עם הנשמה, הוא נמשך אחריה, כילד
המטייל עם אימו, אוחז בידה ונמשך אחריה... "סיפור" הגוף עם
הנשמה מתואר נאמנה בקטע הזה של "רות":

טז ותאמר רות אל-תפגעי-בי, לעזבך לשוב מאחריך:  כי אל-אשר
תלכי אלך, ובאשר תליני אלין - עמך עמי, ואלקיך אלקי.  יז באשר
תמותי אמות, ושם אקבר; כה יעשה ה' לי, וכה יוסיף - כי המות,
יפריד ביני ובינך.  יח ותרא כי-מתאמצת היא ללכת אתה; ותחדל
לדבר אליה.  יט ותלכנה שתיהם, עד-בואנה בית לחם; ויהי כבואנה
בית לחם, ותהם כל-העיר עליהן, ותאמרנה הזאת נעמי.  כ ותאמר
אליהן, אל-תקראנה לי נעמי:  קראן לי מרא, כי-המר שדי לי מאד.
כא אני מלאה הלכתי, וריקם השיבני ה'; למה תקראנה לי נעמי, וה'
ענה בי, ושדי הרע לי.  כב ותשב נעמי, ורות המואביה כלתה עמה,
השבה משדי מואב; והמה באו בית לחם, בתחלת קציר שערים.
(רות,
א')

מקרא: רות - הגוף, נעמי - הנשמה.

אני רוצה להשתמש בדוגמה חיה, בשביל להכנס למתחם ההדמיה
המלאכותי, ולבאר משם בשידור חי את הסטיה שעלולה נשמה לסטות
מתוך מרחב גן-עדן.

ובעצם, איננו אמורים להיות במתחם מלאכותי; אנו חייבים להימצא
בפועל במתחם גן-עדן, בשביל לשדר משם בזמן אמת ובשידור חי את
הדוגמה הראשונה... נעביר איפוא את השידור ישירות אל מרחב
גן-עדן:

לפני כשבועיים - (היום, יום רביעי 13 ביוני 2007), ביום
ראשון, הייתי צריך ללוות את גיסי ואחיו אל בית הכנסת לתפילת
מנחה. הם היו יושבים שבעה על אחותם הצעירה שנפטרה במבחר ימיה
בארץ; הסרטן הכריע אותה...
נהוג במנהגי האבלות בפנמה להתפלל בבית הכנסת, ולעשות אשכבה אחר
התפילה לאבלים...

אספתי אותם איפוא מבית גיסי, ונסענו אל ביהכ"ס "שבת-אחים".
היגענו כחצי שעה לפני מנחה; הם ישבו במושב המיועד לאבלים, ואני
לקחתי לי מקום אחר. הושטתי את היד לאשנב ספרים מאחורי המושב
שלי, וידי נפלה על ספר אקראי... פתחתי וראיתי את ספר הזוהר! עם
פרוש צמוד לבעל הסולם. נדמה לי ששם הספר "מדרש רות", או "זוהר
חדש"?
בכל אופן, זו הפעם הראשונה שאני נפגש עם בעל הסולם - בפעולה...
קראתי פעם באינטרנט עליו, אך מעולם לא עמדתי על פרושיו
הצמודים, ונוכחתי ביום ראשון שהם שווים אכן לכל נפש; הוא הביא
את הזוהר הקדוש לכל בית ולכל נפש בישראל.

דיפדפתי, והדף נפל על הפרק הראשון של רות, אם איני טועה -
בחלקו האחרון של הספר.
קראתי, לא מתוך עיון, כי יודע אני שהעיון זקוק לזמן וריכוז,
כי-אם מתוך סקרנות להעיף מבט על עטו של בעל הסולם.

הדפדוף לקח לו את רוב "חצי השעה", ונותרו כחמש דקות שהחלטתי
להקדישם לקריאה ממש ולא לדפדוף... ואצבעותי בחרו את הפסוקים
האחרונים של הפרק הראשון של רות; באקראי. אינני זוכר את
הפרטים, כי גם לא ירדתי אליהם מפאת הזמן... אולם אני זוכר את
הרעיון הכללי שהתרשמתי ממנו ואפף אותי: ניתן "לצלול" אל המרחב
הנאה ההוא - גם דרך הכתובים, לא רק דרך התורה... הזוהר הקדוש
העביר איזשהו רעיון אודות הנשמה, העולה מנוסח הפסוקים המסודרים
של רות... ושוב, לא יכלתי לרדת אל פרטי הרעיון מפאת הזמן, אולם
נצרב במוחי מאז זוג המילים (נשמה / רות); זה כמו שאתה מקשר
איזה מונח או רעיון מבלי סיבה ישירה... זה כמו לקבוע: "האדם
הזה טוב לב". אבל למה? אינך מכיר אותו ומעולם לא דיברת עימו!
מהי האינדיקציה שאתה נשען עליה? - אין תשובה. משהו בתוכך הנחה
אותך לקביעה הזאת, ואם תצלול עמוק עמוק אל תוכך אולי תאתר את
"הבאר" הזה:

פעם אימא אמרה לי שכל אדם שמן וחייכן - הוא אדם טוב; ומאז
נקשרו בתת המודע שלך המונחים האלו: שמן, טוב, חייכן, תמים, טוב
לב... וכאילו לקחת חבילה ושמרת בתוכה את כל המונחים האלה.

לציין, כי חבילת המונחים האלו אינה קבועה בהכרח ומתעדכנת כל
הזמן בתת המודע: יתכן ונתקלת כעבור זמן באיש שמן ורע שרימה
אותך ועבד עליך! או אז "השמן" יורד לו מהחבילה ונותר בה רק
החייכן, הטוב, והתמים... או אולי פעם עבד עליך מישהו חייכן
וגנב ממך כסף - תוך כדי בדיחות הדעת; וכך החל מאז תתייחס לכל
איש חייכן בחשד, והחבילה שפעם היתה מלאה ופעילה בתת המודע שלך
- תתפרק לה, כי גם החייכן יירד ממנה ולא נשארו בה גורמים
הקשורים בקשר כלשהו...

באותה המידה, יכולים להתווסף גורמים חדשים אל חבילה מקורית
ולעדכן אותה: פעם ישבתי, לדוגמה, עם איש שמן, חייכן וטוב לב,
וגם אוהב מוסיקה, או כמו שאומרים בשפת האם שלי: יש לו אוזן
מוסיקאלית... ומאז התווספה תכונת "האוזן המוסיקאלית" לחבילה...
או בלשון מקצועית: תכולת החבילה - התעדכנה.  

ביום ראשון ה- 3 ביוני 2007, ברבע לשש אחה"צ, נוצרה לה בתת
המודע שלי חבילה מהסוג הזה שדיברנו עליו. ואלו הם הגורמים
הפעילים שנקשרו אחד בשני בתוכה; זו תכולת החבילה: מגילת רות,
נעמי, רות המואביה, בועז, עובד, ישי, דוד, משיח קודשינו, יבום,
נשמה, הזוהר הקדוש, בעל הסולם, תורה, כתובים, צלילה, נעימה...


כן, כל כך מרווח התת מודע של האדם שיכול להכיל ולקבץ את כל
הגורמים האלה אל תוך חבילה אחת, ויכול לשלוף את החבילה הזאת
בכל רגע נתון ולעדכן אותה בחלקית השנייה - בכל שנייה ושנייה...
זהו אחד מתפקידי המוח האנושי, הגשמי.

נחזור אל גורמי החבילה שנוצרה ביום ראשון ההוא, והבה ננסה לתת
מבט יותר בוחן וחודר אל תכולתה:

מגילת רות, נעמי, רות המואביה, בועז, עובד, ישי, דוד, משיח
קודשינו, יבום, נשמה, הזוהר הקדוש, בעל הסולם, תורה, כתובים,
צלילה, נעימה...

מה לרות ולנשמה - אנו יודעים... וכבר הסברתי את זאת לעיל
במילים הללו: הזוהר הקדוש העביר איזשהו רעיון אודות "נשמת
האדם", העולה מנוסח הפסוקים המסודרים של רות... ונצרב במוחי
מאז זוג המילים (נשמה / רות); שתי מילים או שני מונחים שנקשרו
להם בתת המודע שלי...

הבנתי איפוא מה לרות ולנשמה, ולתורה ולכתובים, ולצלילה
ולתורה... ראינו למעלה ביחד היכן נוצרה חבילת המונחים האלה -
היינו היכן נוצרו-נקשרו, ועברנו לעיל גם על האופן בו נוצר הקשר
בין המונחים - תכולת החבילה; אולם מה ליבום ולישי ולדוד בחבילה
הזאת? מאיזה חריץ נכנסו אליה?

- הגורמים "יבום, ישי, דוד" נכנסו אליה מזמן...

נהוג להעביר שיעור לקהל הרחב בכל יום שבת לאחר שחרית, בבית
הכנסת "אהבת ציון" בפנמה - היכן אני נמצא. לפני מספר שבועות,
העביר הרב ינון שיעור מעניין אודות היבום החליצה והקשר של
המונחים האלו למשיח צידקנו - צאצאו של דוד המלך, אביו ישי, סבו
עובד, ובועז שייבם את רות המואביה, ומהיבום הזה נולד להם
עובד...  

מכאן, "החבילה" הזאת נוצרה מזמן - לא ביום ראשון.

ביום ראשון ה- 3 ביוני 2007, התעדכנה איפוא החבילה שבתת המודע
שלי, ורות והנשמה נכנסו אליה... "גורמים" אלו התווספו אל חבילת
האם המקורית.

- ומתי נוצרה חבילת האם המקורית?

- כאשר נולדתי.

תינוק בן יומו יוצר את החבילה הראשונה ברגע היוולדו; היינו את
חבילת המונחים הראשונים שנקשרו ביניהם בתת המודע שלו: חום,
חמימות, ריח נעים, אוכל... (המונח המקצועי "אהבה" ייכנס בעתיד
אל החבילה וימלא את מקום רוב הגורמים הגולמיים בה);  על כל
אופן, כל הגורמים (אם תרצה - המונחים) האלה נקשרים להם ביחד
תחת אותה התיקייה-החבילה, והמניקה שבד"כ היא אימו - תהווה
בהכרח את "הבאר" של החבילה. זכור לכם "הבאר" ממנו דליתי את
"הגורמים" של החבילה הראשונה לדוגמה, שהכילה את הקשר בין
הגורמים - שמן, חייכן, וטוב?

מכאן אני יכול להגיע לקביעה הזאת: "האימא" מהווה בד"כ את הבאר
של החבילה הראשונה בתת מודעו של כל אדם. לא במקרה מצביעים על
קשר - תמוה לכאורה, בין התינוק למניקה שאינה אימו, על אף
והניקה אותו רק פעמים ספורות... השנים יעברו והאיש יזהה
"בחושיו" את החסד שעשתה עימו המניקה, למרות והיה תינוק בן
יומו! אנו מסתכלים על התופעה הזאת בעין תמהונית, אך מעכשיו
ניתן להבין את מקורה; הרי מניקתו היוותה את הבאר הראשונה שלו -
הכיצד שלא יזהה את הבאר המקורית, את החבילה המקורית שעדיין
דולה ממנה...

אם כן, זה עתה נוצרה "החבילה" המקורית והתחילה לפעול בתת
המודע, ולשגר אותות תפעוליים בפועל: התינוק אוהב... מריח את
אימו מרחוק, ופותח את הפה... הוא יזהה את הריח שלה וינעם לו -
כי הריח הזה הינו "גורם" פעיל בחבילה המקורית שלו. עתיד הוא
לזהות את הבושם הראשון שלה ולקשר אותו עם הריח המקורי המנוי על
הגורמים... ובמילים מקצועיות - הבושם הראשון שלה ייכנס בעתיד
אל החבילה כגורם חדש לכל דבר ויעדכן את נתוניה.

חבילה מקורית זו איפוא מתעדכנת כל הזמן; היא מלווה את האדם בכל
רגע ומשרטטת את כל שטח פעולותיו התת-מודעיות, שהמציאות הלוגית
אינה אחראית להם. תינוק בכיין אנו אומרים, בעל אופי לא נוח...
או תינוק נוח בעל אופי טוב... הוא בוכה למרות שלא חסר לו כלום,
או מחייך מלוא פיו ללא סיבה - לכאורה... אולם פעולות הגורמים
השונים התת-מודעיים - הם האחראים לכל מה שאין לו "סיבה" לוגית
שניתן לשייכה למציאות הנראית לעין. אנו מדברים איפוא על השטח
בו מעוצב האופי של האדם.

אופיו של האדם הינו תוצאה של אין-סוף בארות וחבילות מלאות
"גורמים" המתעדכנים כל הזמן. גורמים מתווספים, נמחקים,
מתעצמים, נחלשים, וגם בארות מתווספים ונעלמים חדשות לבקרים,
וכל המהומה הבין-תקשורתית האדירה הזאת - מתרחשת לה בשקט ובסדר
מופתי בתת המודע, ומעצבת הלכה למעשה את אופי האדם והתנהגותו.

אם כן, רק המידע המתקבל מהבאר - מזוהה ע"י האדם כאמין, ומאותו
רגע הוא פועל בשטח תת המודע ומכוון אותו... אחזור על הדוגמה
שהבאתי לעיל, להמחשת חמשת נתוניה הרלוונטים:

אימו אמרה לו: "תזהר מאנשים רזים שאין להם אוזן מוסיקאלית
ושאינם חייכנים, ובמקביל, אנשים שמנים, חייכנים עם חוש
מוסיקאלי - הם אנשים טובים, אל תחשוש מפניהם ותשתדל להיות
בחברתם."

1- האימא: הבאר.

2- טובים האנשים עם חוש מוסיקאלי... וכול': מידע.

3- סיווג המידע שהתקבל מהבאר: אמין.

4- (אנשים שמנים הם טובים, השתדל להיות בחברתם), (חייכנים:
כנ"ל), (בעלי חוש מוסיקאלי: כנ"ל), (זהירות מאנשים רזים),
(מפרצופי איכה), (מנעדרי אוזן מוסיקאלית). כל צירוף וצירוף
מהקביעות הללו נקרא: גורם מנחה, או נתון מנחה...

5- המסגרת התוחמת בין כותליה את כל מכלול הגורמים וקושרת
ביניהם: חבילה.    

ומכאן אל המידע של החבילה.

מידע - כל מידע, נתון ללא ספק לבחינת האדם הרציונלי ולאישורו,
אולם לא כל מידע נבחן במידה שווה על ידינו; קיימים ארבעה
מנגנונים לבחינת מידע:

א. מידע "חדש" וטרי שמחייב הפעלת מנגנון בדיקה יסודי.

ב. מידע "ממוחזר" שכבר עובד בעבר, ובדיקה שטחית תעביר אותו
היישר אל המחוז הביצועי.

ג. מידע "מקצועי" שמתקבל כהוא זה ואינו עובר (כמעט) שום וועדת
בדיקה. כמידע המתקבל מרופא, או מכל איש מקצוע אחר...

ד. מידע "אמין" הנדלה היישר מבאר מוסמך. זהו המידע היחיד החסין
מפני כל סוג של בדיקה, והוא יפסח על כל מנגנוני הבדיקה בנקל
ויעבור בהרף עין אל מתחם הביצוע.

המידע "האמין" יסווג ככזה מבעוד מועד, וחזרתו אל חיק מנגנון
הבדיקה היסודי, תלויה ועומדת בעידכון אחד הגורמים, בחבילה
המנוי עליה אותו המידע. (דוגמה: האיש החייכן בעל חוש ההומור
מהדוגמה לעיל - שיקר לידידנו או גנב אותו; מאותו רגע גם השמנים
ובעלי אוזן מוסיקאלית - סביר שיאבדו את חסינותם אצלו, ומנגנון
הבדיקה היסודי יפתח את שעריו בפני כל המידע של החבילה -
שהתערער זה עתה ואיבד בנתיים את סיווגו "האמין").

אני חייב להתעכב כאן ולבהות בנאמר לעיל. זה עתה כתבתי את אחד
הדברים החמורים ביותר, הקשים ביותר, שאין אוזן האדם מסוגלת
לעכל או לעבור עליו דרך המלך.
אחד מסימני ההכר של האדם הוא הרציונליות שלו... החיה אינה
רציונלית כי אין לה את מנגנון עיבוד המידע הנמצא אצל האדם, גם
אין לה את הכלים לפתח מנגנון שכזה, ואני מדבר על המוח האנושי;
הוא זה שמעניק לאדם את תכונת הרציונליות. האדם חושב בעזרת
המוח, מחשב, דולה מידע, מעבד אותו, מאחסן אותו, מפתח אותו,
מנצל אותו, מתקדם דרכו... אומנם אין זה ההבדל היחיד בין האדם
לחיה, כי מלבד המוח - לאדם יש נשמה הנעדרת מהחיה; אולם ושוב,
מי יבקש מליון דולר כאשר אין לו בכיס רבע דולר לקנות סוכריה...
הנשמה שווה מליון דולר, ולחיה אין אפילו רבע דולר בכיס... לחיה
אין מוח.

אם כן האדם הוא ישות רציונלית, יש לו מוח ומעבד באמצעותו את
המידע השרוע ביקום.

ולפתע, אתה נתקל בתופעה כלל אנושית מוזרה ביותר, אודות מידע
שהאדם בוחר מרצון לא לגעת בו ולא לעבדו, כי-אם לקחת אותו כהוא
זה - כמידע בדוק ומעובד מראש, שניתן לאמצו ולקחת אותו ישירות
אל מחוז הביצוע; ולא זו בלבד אלא, דווקא המידע הזה, מסווג ע"י
האדם בדרגת הסיווג העליונה ביותר: "אמין"; היינו מידע בדוק
ובטוח.

ולא זו וזו, דווקא המידע המסווג הזה - עתיד לתפוס את המרחב
הגדול והחשוב ביותר במוח, את מרחב תת המודע, היכן נמצא חדר
הפיקוד על אופי האדם, היכן ניזן ומעוצב האופי הזה.

איך הגיעה המוזרות הזו אל האדם? איך התנחלה במעמקי האדם? מיהו
האחראי למוזרות הזו?

הבוסית... הנשמה היא האחראית. תופעה זו היא יצר כפיה. פטנט
"המידע האמין" רשום על שם הנשמה ושייך לה. במילים אחרות, היא
אשר יצרה את הצורך במידע חסין שיעבור את כל הוועדות בירוק...
אני יכול לדקלם "דו-שיח" בין הנשמה למוח אודות "הצורך" הזה:

נשמה: שלום שותף, עלה לי רעיון יצירתי וברצוני לשתפך בו.

מוח: שלום וברכה, מזמן לא שמעתי משהו יצירתי... נשמע.

נשמה: לדעתי יש לייעל את המערכת המשותפת שלנו, באופן
שהמידע יזרום בה באופן מהיר יותר ויעיל יותר; ובידי רעיון
שיכול לתרום...

מוח: אני מריח ביקורת סמויה על אופן עבודתי?

נשמה: חלילה... המידע שעובר דרכך - מעובד באופן יוצא מן
הכלל, אולם תסכים איתי שתהליך הקליטה, הניתוח, העיבוד - לוקח
את הזמן שלו, את המאמץ והאנרגיה הנחוצים... ולדעתי, לא כל סל
המידע בשלמותו חייב לעבור את התהליך המפרך הזה של קליטה
ועיבוד, ולפחות ניתן "להציל" נתח ממנו - כך שינופה ויעבור
היישר אל רשות הביצוע...

מוח: ואיך ניתן להעביר מידע בלתי בדוק - היישר אל מחוז
הביצוע! זה גובל בחוסר אחריות! עוד תיווכחי בתוצאות הרות אסון
שעלולות להיווצר מעצם הרעיון...

נשמה: אינך מדייק; הנתח של המידע הספציפי שאני מדברת עליו
- עבר בעבר הקרוב או הרחוק עיבוד חכם ומסור עד מאוד שניתן
לסמוך עליו; עד כדי שהגיע להיות מידע "אמין". תסכים איתי
שהמידע הנרכש מההורים למשל הינו מידע כזה, כי אין הורה שיבקש
להעניק לבנו מידע רע או מעורער...

מוח: לא כל ההורים חכמים באותה המידה, כך שיביאו את המידע
הנרכש מאיתם ע"י ילדיהם "היונקים" - אל הרמה האמינה... ישנם
הורים שבלשון המעטה - לא יודעים בחינת מידע מה היא... ישנם אף
הורים שעלולים להעניק לילדיהם מידע "בדוק" אך מסוכן; הלמידע
כזה תקראי "אמין"? הלמידע כזה תתני אור ירוק אצל הילד המסכן
שנולד להורים כאלה, ותפטרי אותו מחובת "הבדיקה"?

נשמה: הזכות לינוק מידע "בדוק" מהבאר ולהנות ממנו - נתונה
בסופו של דבר בידי היונק. במילים אחרות, האדם מסמן עבורו את
הבאר ואת המידע הנדלה ממנה, והדבר תלוי בבחירתו ושיקולו
הבלעדיים. הבאר אינה נכפית על האדם - הוא אשר בוחר בה ומסמן
אותה, ואף מסמן את סוג המידע שברצונו לשאוב ממנה.

מדו-שיח עקרוני זה בין הנשמה למוח - ניתן לחוש בנטיית הנשמה
ליישום הדיל הזה: שהאדם ידלה מידע מוכן ולעוס, ובמקביל יירד
ממנו עול עיבוד המידע... הנשמה שמה את מלוא כובד משקלה ליישום
הדיל הזה - בתואנה של ייעול המערכת; אולם תחושת הבטן מצביעה על
כיוון אחר: לא לייעול פני הנשמה... כי-אם "הנטיה" של הנשמה -
היא אשר מכתיבה את פני הדברים... נטיית הנשמה לדלות מידע מוכן
ומעובד... לא להתמודד עם המידע - כי-אם לצרוך אותו, זהו מקור
הנטיה המוזרה; ועבור הנטיה הזו, היה עליה לשלם מחיר מופקע
ותמוה: לבטוח, כמעט בכל מחיר בזולת, גם אם "הזולת" הזה מפוקפק
לפעמים...

המחיר הוא לחפש בנרות "באר" לדלות ממנה, גם אם המים של הבאר
הזו - לא הכי צלולים... ומעל לכל: להתרגל לצריכת המידע המוכן
ולהתמכר לו; להתמכר לרעיון השטני הטמון בו: "ניתן לוותר על
משימת עיבוד המידע ובחינתו, כי ישנו מידע מעובד בנמצא שניתן
לסמוך עליו"; אני מאתר כאן קיני "עצלנות" העולים ומתפתחים מעצם
ההתמכרות לצריכת מידע מוכן ומעובד...

אולם הסיכון העיקרי הטמון בזאת הוא הוויתור מראש על סימן ההיכר
העיקרי של האדם, המבדיל אותו מכל שאר היצורים ביקום:
הרציונליות. האדם רכש את הרציונליות שלו דרך תכונה אנושית זו:
בחינת המידע; עיבודו, איחסונו, פיתוחו, ניצולו.

מדו-שיח עקרוני זה, ובנוסף, אני "מריח" את תרעומת הנשמה על
המוח: היא נוטה אל המרחב החופשי הפתוח, והוא מושך אותה אל
המסגרת; אל המרחב המוגדר המחושב... היא רוצה את המידע הגולמי
הצרוף, המוכן, שניתן לצריכה מיידית... והוא מטה אותה אל עבר
עיבוד המידע, אל עבר הסדר, אל עבר השיטה... הוא תוחם אותה,
לדידה, בתוך מסגרת מחניקה.
היא רוצה את כל המידע עכשיו ומיד, כי רוצה היא לצרוך ולצרוך
מיד ועד אין סוף; והוא דוחק בה להמתין ולהתאזר בסבלנות... זהו
המחיר שעליה לשלם - אם תרצה להרחיב את מעגל המידע הנמצא בגן
ולפתח אותו.

לסיכום ציורי... המוח פונה אל הנשמה במילים הללו: "מה שתבשלי
בערב שבת תוכלי בשבת"; והנשמה מתרעמת על "ההגיון" היבש הזה של
המוח, ומחזירה לו באותו המטבע: "אני רוצה איפוא שבת עכשיו! אני
רוצה לאכול עכשיו ומיד את כל המטעמים של שבת".

כל הדעות הקדומות, כל הרעיונות הקיצוניים, כל האמונות הטפלות,
כל העקרונות התמוהים, כל התורות התפלות... מקור כולם בבאר מים
בלתי צלולים, עכורים... כוונתי לבאר מורעלת בעלת מידע כוזב,
מסולף, בלתי אמין, בלתי בדוק: הורה בלתי אחראי - הוא באר בלתי
אחראי; מורה מעורער - הוא באר שדולים ממנו תוכן מעורער... אח
בוגר בלתי יציב, רב מזויף, נערץ משוגע, מדריך תמהוני, דת הבל,
תורה מסולפת, אומה מבולבלת, מנהיג מטורף, נביא שקר, גזען
כריזמתי... כל אלה הן בארות לכל דבר, שדלו מהם מידע "אמין"
הרבה אנשים ועמים. "הבאר" של היטלר י"ש - עדיין משקה עדר רב
"שמאמין" בדרכו... כל הבארות העכורים האלה מתמלאים חדשות
לבקרים, מתחדשים ועוברים מיד ליד, מהורה להורה, ממורה למורה,
מדור לדור; מדור לא אחראי לדור רדום.

כך נוצרים הדעות הקדומות, הרעיונות הקיצוניים שלא זזים מהם
מילימטר... כך נוצרות האמונות הטפלות, הדתות הטפלות - בכללן
הדת היהודית במתכונתה הנוכחית. כך נוצר מידע כוזב עובר לסוחר.
כך נערמות להן החבילות, חבילה מעל חבילה של גורמי מידע סתמיים
ובלתי אמינים. כך נכשל דור אחר דור ונופל בפח; בבאר שכרה
לעצמו... כל אלה שתו מבאר עכורה, השיקול שלהם בסך הכל בגד בהם.
         

הרחבתי במתכוון ו"במחשבה תחילה" את התכונות השליליות העולות
מרעיון "היניקה מבאר", דווקא בגין ים התכונות החיוניות שרעיון
הבאר נגזר מהן. היה לי עניין להבליט ראשונה, דווקא את התכונות
השליליות הבודדות שמצאתי בבאר - שלא ילכו לאיבוד בים החיוני
הגדול והחי הזה... שלא נפסח או נעבור עליהן בדרך המלך. תמים
דעות אני עם השיטה הדמוקרטית, שמעלה על נס דווקא את זכויות
המיעוט, המקבלות משנה תוקף על במת הרוב...

נעלה איפוא אל במת הרוב, אל מחוז הבאר החיונית...

לא ניתן לתאר אדם חי בלי באר; בלי בארות. כן אני מדבר על מידע
הנדלה ממקור מוסמך, ונשענים עליו - ללא בדיקה. כן אני מדבר על
הבאר של אימא ואבא ואח ומורה ונביא ומדריך ורב ומנהיג ודת
ותורה ואומה... תאר לעצמך איך ייראו חייו של אדם חשדן וספקן
שמטיל ספק אפילו באביו... שבודק כל צעד ושעל של אביו, של אימו,
של מורו... שאינו מאמין לשום אדם לשום תורה לשום עיקרון לשום
שיטה ולשום נביא: הוא מאמין רק בעצמו ויצטרך בגין זאת לבדוק כל
דבר בעצמו. אדם כזה לא ישאר לו זמן לחיות, כי הוא עסוק כל הזמן
בהפרכות ואימותים של חשדות וספקות או של בד"ש - בדיקות שוטפות
מהמניין... וכאשר מגיע לאחר עבודה יסודית ומפרכת לאיזושהי
תוצאה או מסקנה, מגלה לתדהמתו אי-התאמה בלוח הזמנים: המסקנה
שלו כבר בלתי אקטואלית, עבר זמנה... כל עבודתו היסודית והמפרכת
ירדה לטמיון, הוא לא יכול לאכול את פרותיה.

דוגמה "יפה" לזאת היא דוגמת הבתולות והבתולים הנצחיים שהאמינו
בכל ליבם כי לא ניתן לבטוח בנתונים שמשדר הלב ולא באהבה ולא
בפגישה אקראית שהביאה עימה קליק... לא ניתן להקים על הנתונים
הרעועים האלה בית לכל החיים, כי-אם יש לבדוק את הבן-זוג מכל
הבחינות ולהתאים את כל סל הנתונים ההדדיים - על מנת להחליט
לחיות במחיצת הבן-זוג לכל החיים...  וכך עשו ובדקו וחיפשו
ופישפשו וחתרו ושוב בדקו ופישפשו עד שחלף זמנם - והרגישו בזאת
דווקא כאשר הגיעו לבגרות והחליטו מה הם רוצים בדיוק.

אני חייב להדגיש את משמעות "הבאר" שיונקים את המידע "הבדוק"
שלה... אתה הולך ברחוב, נכנס לדוכן פלאפל וקונה מנה. לך קוראים
שמעון. האם אתה יודע שמעון היקר, בפעולתך הפשוטה זו - כמה
בארות חיים שימשו אותך, וכמה מידע לעוס ובדוק ינקת מהם?

קודם כל, נניח ששימעון הוא איש דתי ומקפיד על כשרות, ואכן הוא
הקפיד לבדוק את תעודת הכשרות התלויה על קיר הדוכן, קרא אותה
בעיון ובדק את תוקפה. אולם, יתכן והתעודה הזאת מזוייפת ע"י
בעלי הדוכן עצמם, או אולי בעלי הדוכן תמימים היו, אך קיבלו
תעודת הכשר מזוייפת ממתחזים שהתחזו לפקחי הרבנות וגבו את
האגרה; והיו דברים מעולם... או אולי קיבלו את ההכשר מפקידים
רשלנים של הרבנות הראשית, שישבו במשרדם הממוזג על כוס קפה
ורגליים פשוקות לכל אורך השולחן והנפיקו תעודות... היינו שמו
חותמות ולא טרחו לבדוק את הדוכן ואפילו לא מכירים את מיקומו -
מתוך העצלנות או הרשלנות או השלמצנות - וגם במחוז הזה היו
דברים מעולם...

מכאן, שמעון הדתי האדוק והיקר, השתמש כאן במספר בארות חיים,
והחליט משיקולו החופשי לינוק מהם מידע בדוק ומוסמך, ולצרוך את
המידע הזה ישירות בפועל:

1- הוא "האמין" ושם את מבטחו בחותמת של הרבנות הראשית. זהו
הגורם הראשון שהחליט לינוק אותו מהבאר המוסדית של הרבנות
הראשית.

2- הוא האמין ליושר הפקידים שעמלו על התעודה. זהו הגורם השני
הדומיננטי בבאר, שהחליט מרצונו הטוב והחופשי לינוק ממנו.

3- מוסד הרבנות הראשית שייך לאירגון-על המנוים עליו הרבה מאוד
מוסדות ואירגונים. שמעון שם את מבטחו למעשה בבאר הראשית שנקראת
"מדינת ישראל" - אם כל המוסדות הפועלים תחת אירגונה וחסותה,
כולל מוסד הרבנות הראשית. מהבאר הראשית הזו, נפרדים כל הבארות
המשניים והופכים למעשה לגורמים הפועלים בבאר הזו. שימעון ינק
ללא ספק גם מהבאר הראשית הזו.

4- הוא לא הטיל ספק לרגע במפעילי הדוכן ויושרם; "והאמין" בכל
ליבו כי לא זייפו את התעודה הממוסגרת התלויה על הקיר. שמעון
החליט שהם אנשים תמימים. את הגורם הזה (התכונה) ינק מאחד
הבארות הגדולים והפעילים ביותר בעיר - נקרא לו "הבאר האנושית";
היינו לתת את אימונו באדם שאינו מכיר, ללא שום סיבה מהותית -
מלבד היותו אדם בשר ודם.

"הבאר האנושית" היא לא רק הבאר הגדולה ביותר בעיר, כי-אם הבאר
הקדומה ביותר בהסטוריה שנכרתה עם לידת אדם הראשון, ומאז לא
הפסיקו המים לזרום ממנה, היא עדיין פעילה וקיימת; ממנה נפרדים
כמעט כל שאר הבארות.

מה עם ההגיינה... שמעון ללא ספק ירצה לאכול מנת פלאפל טעימה אך
בטוחה... נטולת חיידקים ומרעין בישין דקיקין ובלתי נראים...
לבטח חשוב לו לבדוק איך איחסנו את חומרי הבישול, איך בישלו
אותם, באילו כלים השתמשו... תנאי התברואה והמזון חשובים עד אין
ערוך, ורמת חשיבותם חופפת לפעמים את ערך החיים... שטחי עבודה
מזוהמים שבאו במגע עם מזון, עלולים לזהמו במיקרובים וחיידקים -
שחלקם חיידקים פתוגנים מעבירי מחלות...

בגיזרה הזאת נכנסים הרבה מאוד בארות של משרד הבריאות, העירייה,
וכמובן גם הבאר האנושית תככב כאן...

שמעון, בהחלטה מהירה אך יציבה, "האמין" לתעודת פקחי העירייה כי
המקום בו הוא אוכל ראוי ונקי, וגם בטח בפקחי משרד הבריאות
אודות טיב המזון הנצרך בדוכן, וגם לא יכל לפסוח על מפעילי
הדוכן ובעליו: הם מכינים כאן מזון ראוי ונקי מכל התחלואות, ללא
שום פעלול זיוף או חתירה מתחת ליסודות החוק והתעודות...

וכמו שהזכרתי, בהרבה מאוד בארות השליך שמעון את הדלי שלו,
בדרכו אל מנת הפלאפל, והחליט משיקולו החופשי לינוק מהם מידע
בדוק ומוסמך, ולצרוך את המידע הזה ישירות בפועל.

שמעון הזמין בשעה טובה ומוצלחת את מנת הפלאפל שלו, שלף מהארנק
שטר של מאה ש.ח והפקידו ביד הקופאי. כאן אין מנוס מלהזכר בגשש
כאשר הפקיד את הכסף שלו בתוכנית חיסכון בבנק בידי קופאי נמוך
קירח שמן וממושקף - שהיום הוא איתנו ומחר מי יודע... ובכל זאת
הגשש האמין בקופאי המפוקפק והפקיר בידו את כל חסכונותיו... וגם
שמעון שלנו האמין לקופאי שלא ימרח אותו ויחזיר לו את העודף
בשטרות מזויפים... למרבה ההפתעה - גם הקופאי לא חשד בשטר המאה
ש.ח של שמעון ותחף אותו ללא בדיקה של ממש לקופה. אני נוגע גם
כאן, ולשם הספורט, בבאר האנושית שמלווה את שמעון בכל רגע לכל
מקום... הבאר הזו נצמדת אליו גם בפעולות הפשוטות ביותר - כמו
התשלום לקופאי.

אם לעשות ספירת מלאי, שמעון דלה את רוב המידע הקשור במנת
הפלאפל מבארות שונים, נשען על המידע הזה וצרך אותו באופן מיידי
ללא שום בדיקה. ולעומת זאת רק אחוז מועט ושולי מהמידע עובד על
ידו באופן ענייני, כמו מחיר המנה שנבדק על ידו וקיבל ציון
סביר, או הריח הנעים שנדף מהדוכן, שגם נבדק וקיבל ציון מדהים.

שמעון אכל איפוא את הפלאפל, ניגב את פיו והלך לביתו שמח וטוב
לב. שום בעיה שום תקלה: כל המידע "המוכן" שנדלה מהבארות השונים
- עמד במבחן ולא איכזב, והראיה לזאת מבחן התוצאה: הוא הרגיש
טוב לאחר המנה, ושום חיידק לא נדבק בו... וגם העודף שקיבל
מהקופאי לא יצא מזוייף. המידע במלואו של הבארות במלואם - לא
פיקשש ויצא אמין. השאלה היא: האם שמעון הסתכן? הימר והרוויח?

יתכן וישנו כאן קרטוב של הימור... והראיה, שוב, ישנם אנשים
שבגלל מנת פלאפל נכנסו לצרות צרורות, חלו ונדבקו בחיידקים בגלל
התחלואה שצף בה הדוכן - חרף התעודות של העיריה ומשרד הבריאות
שקישטו את קירות הדוכן והסמיכו רשמית את העסק. כלומר, היה כאן
מידע כוזב שנדלה מבארות שונים ולא עמד במבחן התוצאה! והשאלה:
איך יתכן?!

"איך יתכן" - אם זאת השאלה, אענה עליה: והיכן נאמר שכל הבארות
מכילים מים צלולים וטובים? מי אמר שכל הבארות הם אמינים? השאלה
שאנו דנים בה איפוא אינה אודות אמינות הבארות, אלא אודות
"חיוניות" הבאר: האם השימוש בבארות הוא דבר חיוני? האם ניתן
לוותר עליו?

במילים אחרות: השאלה אינה אם המידע שמכיל באר זה או אחר הינו
מידע בטוח ואמין, כי התשובה על השאלה זו הינה אישית
ואינדיבידואלית; באר שאתה דולה ממנו - יכול להיות בשבילי קן של
מידע רגיל שיש לבדוק את תכולתו, או במקרה הרע - יכול להיות קן
מצורע שמציע מידע מפוקפק שיש להתרחק ממנו...

השאלה המשותפת לכולנו, איפוא, היא: לאור הבעיתיות ואי היציבות
של המידע "המוכן" הנדלה מבארות, שעבורך אמין, עבורי רגיל,
ועבור ראובן מפוקפק, האם לא כדאי, לאור זאת, לוותר על עצם
הרעיון המתיר לנו צריכת מידע "מוכן ואמין" - ללא הצורך בבדיקתו
ובחינתו...? האם לא הסתכן האדם כאשר הכניס את שיטת צריכת המידע
הזו לחייו? האם לא טעה כאשר כרה לו את הבאר הראשונה?

אין זו שאלה תקנית - זוהי התשובה במלואה. זאת, כי לא ניתן לתאר
אדם חי שליבו פועם ורקמותיו חיות וראותיו מפעפעות - בלי באר;
בלי בארות.

נחזור אל שמעון ואל מנת הפלאפל שלו. הסליחה עם שמעון שאיננו
מרפים ממנו, נכנסים לחייו ולתוך פיו, אך אין מנוס...

תארו לעצמכם כעת שמעון אחר, שהופנתה אליו השאלה לעיל, בחן אותה
והגיע למסקנה הזאת: אכן, יש סיכון בצריכת מידע מוכן ללא בדיקה,
ועל כן יש לוותר על כל הבארות ולבדוק את כל המידע לפני צריכתו.
אמר ועשה: הוא אימץ את קו המחשבה הזה בפועל.

יום אחד, ושמעון עובר באלנבי פינת מוגרבי, הריח ריח נעים
ומפתה...הוא בדק את טיב הריח הזה וראה שמקורו מדוכן פלאפל של
שרעבי. נפשו חפצה במנת פלאפל, והוא היטה לה אוזן... ניגש
לדוכן. בדק ראשונה את מחיר המנה והגיע למסקנה שהמחיר סביר
ואינו מופקע; מבחן המחיר עבר.
שמעון הוא איש דתי... יהיה מעניין לתאר את שמעון בודק את תעודת
הכשרות... את מקורה ואיך הונפקה ועל ידי מי, וכדתי אדוק שאינו
מתפשר, ביקש לחתור אל עומק הנפשות שעמלו על הנפקת התעודה,
להוריד כל ספק של זיוף, סילוף, שוחד, רדיפת בצע, או סתם
שלמונים שניתנו לפקיד משועמם ברבנות... על התעודה התנוססה
חותמת הרבנות הראשית של ת"א - דבר שיש לבדוק בין היתר, והוא לא
איבד זמן, ובירר מיד בסלולרי עד איזה שעה עובדים ברבנות
הראשית. לקח טקסי וטס לשם.

נפסח על הבושות שקראו במשרדי הרבנות של ת"א, ואיך מידת
החוצפנות של הפקידים הרקיעה שחקים... בסך הכל אזרח בא לבדוק את
תוקף תעודת כשרות ולאמת את נתוניה - זה הרבה?

לאחר משא ומתן מפרך הגיע שמעוננו לתשובה המיוחלת: כן, התעודה
של הדוכן של שרעבי מס' 9641 הונפקה ע"י הרבנות הראשית של ת"א;
התעודה מקורית, וגם החותמת מקורית. שמעון נשם לרווחה. נותר רק
דבר קטן: לבדוק את טיב הפקיד או הפקידים שעסקו על הנפקת
התעודה, אולי היו חפיפניקים או חלילה בלתי אמינים שניתן לשחד
אותם - או אז מה שווה החותמת והתעודה וכל הרבנות... בסך הכל
ביקש לראות את תיקם האישי, ולקיים איתם שיחת חולין עוברת בשביל
להתרשם מהם, ולנצל את השיחה למספר שאלות עניניות אודות הנפקת
התעודה: מתי מר שרעבי הגיש את בקשתו, מי קלט את הבקשה, איזה
פקח הלך לבדוק, באיזה שעה, האם תיאם את הבדיקה מראש עם שרעבי -
כלומר האם נתן לו זמן "להתכונן"... ועוד כהנה וכהנה שאלות
קטנות וענייניות שמטרתן לעמוד על טיב האנשים שעמלו על התעודה
ולבדוק אם יש אי-אילו אי-התאמות צורמות או פירצות מחשידות
באישיותם, זה הכל; ועל הדבר הקטן הזה שמעון נתקל בחומה של
התנגדות מרשעת! לשמה! בסך הכל אזרח דתי בא לו לאכול בדוכן
פלאפל והגיע לבדוק את תעודת הכשרות של הדוכן.

לא אלאה אותכם בפרטים, כי הירידה לעצם הפרטים אכן מלאה
ומעייפת. העקשנות של שמעון ולבסוף השתלמה, והוא הגיע בדרך לא
דרך אל הפקידים שהנפיקו את התעודה, שוחח איתם, ראיין אותם, ואף
עיין בתיקם האישי (מנהל הארכיון של הרבנות - שכן של בן-דודה
שלו...).

הבדיקה הסתיימה. היה קשה - אין מה להגיד, אך מספק - עם דגש בפ'
וסגול תחתיה. שמעון יצא משערי הרבנות של ת"א, ורץ לקחת טקסי
לאלנבי 94, יש כבר אור ירוק לתעודה... הסתכל בשעון שעמד על שבע
בערב, וראה שיש עדיין זמן, הדוכן פתוח עד עשר בלילה, ונותר קצת
זמן לבדיקות הנותרות...

הגיע לדוכן הפלאפל. כאן באמת לא אלאה אותכם... מה שהלך בדוכן
הפלאפל של שרעבי... אילו בושות, ומכות, והרבצות, וקללות, ומה
לא... ובסך הכל אזרח מהשורה ביקש לבדוק לפני אכילת מנת פלאפל
את ההגיינה של הדוכן ואת המטבחון הקטן בו מאחסנים את החומרים
ומכינים את הסלטים וכדורי הפלאפל. בסך הכל אזרח תמים ביקש לא
לסכן את עצמו ולבדוק, לפני שיכניס את הביס הראשון לפיו, את רמת
התברואה של המקום, ואת מנת הפלאפל עצמה אם היא נטולת מיקרובים
וחיידקים פתוגנים שעלולים לסכן את חייו - לא פחות! בסך הכל
ביקש להעיף מבט, לפתוח את המקרר ואת המגירות, ולראיין את
העובדים - כל אחד בשמו ובשיא הנימוס המתבקש.

בסך הכל ביקש לשוחח עם בעל הבית אודות פקחי העיריה שהעניקו לו
את תעודת התיפעול, ועל האופן בו השיג את התעודה ממשרד הבריאות.
בסך הכל הוא ביקש להתרשם מאמינות בעל המקום מר שרעבי, ובשיא
הנימוס המקובל.  

אל תשאלו... אל תשאלו מה הלך שם. עדיף שלא תשאלו. סכינים
נשלפו, צלחות עפו, שמן נשפך, ורח' אלנבי פינת מוגרבי הזדעזע...
יען מר שרעבי נפגע עד עמקי נשמתו משאלות שמעון.

"שהוא יאשים אותי בחוסר הגיינה?" - ושורת צלחות עפו...

"שמישהו יטיל ספק ביושרי? אני? שרעבי?" - רעידה נשמעה בכל
אלנבי; עוד שורה עפה.

"שהמנייק הזה יאשים אותי ששיחדתי את העירייה?" - וסכין מטבח
נשלפה...

אמרתי לכם, עדיף לא לשאול ולפסוח על הפרק הזה. אשר על כן,
נחלוף באלגנטיות על מה שהתחולל בדוכן ועל חילופי הדברים
והצלחות בין שרעבי לשמעון, שבסופם הגיעו לפשרה, בזכות עו"ד
שנקלע לזירה ובידו חצי מנה.

נוסח הפשרה: שמעון יתחייב לאכול רק הפעם הזאת אצל שרעבי, כמו
כן יתחייב שלא יעבור בכל שארית ימי חייו ברח' אלנבי וגם לא
ברחובות הסמוכים לו, ובתמורה שרעבי יענה על השאלות של שמעון
במלואן עד תומן. (וגם יורשה לו לראיין את העובדים ולקבל מפיהם
מידע נחוץ להמשך החקירה).

השעה עשר. רח' אלנבי כבר חשוך, כל העסקים נסגרו ורק האור אצל
שרעבי דלוק.

השעה 11.00 . רח' אלנבי בשינת לילה, ורק רעשי אוטובוס 18 שעובר
מידי חצי שעה - מזכיר את קיום אלנבי - הרחוב הציבורי שוקק
החיים ביום... והאורות אצל שרעבי עדיין דלוקים.

השעה 1.30 . רח' אלנבי שינה את פניו. מעסקי בגדים, זהב,
בנקאות, ירקות ומזוזות, לעסקי נערות ליווי וכל הנלווה אילהן:
סרסורים, מנייקים, שמאים, אלקוהוליסטים, וגם מתווכים וסתם
סקרנים שזה עתה סיימו את הטיפה האחרונה שלהם. עסקאות בנות מאות
ואלפי השקלים נסגרים בשעות האלה בחוצות אלנבי. והאורות אצל
שרעבי עדיין דלוקים.

השעה 3.27 . אלנבי כרע קרס גווע ומת. הבדיקה של שמעון הסתיימה.
שרעבי נשם לרווחה. האורות אצל שרעבי כובו; המנעול צילצל ונסגר
על דלתי הדוכן. צילצלול המנעול הגיע עד לכיכר המושבות.

רגע לפני נעילת הדוכן, התקיימה השיחה הזו בין שרעבי לשמעון:

- נו אפשר כבר להציע לך מנת פלאפל?

- לא, עוד לא.

- און דה האוס...

- תודה, אבל עוד לא.

- אבל אמרת שסיימת את הבדיקה והכל פיקס...

- כן, אבל עוד לא.

- מה הסיפור? לעזאזל איתך...

- באיזה שעה פותחים בעיריה?

- שמונה וחצי.

- ומשרד הבריאות?

- באותה שעה, כל משרדי הממשלה בשמונה וחצי, למה?

- צריך לתת קפיצה מחר לעיריה ולמשרד הבריאות - לבדוק כמה
דברים, או אז ואם בע"ה הכל יעבור בקלות כמו שעבר ברבנות ואצלך
- צפה לי בשעות אחה"צ: יש לך קליינט בטוח; למנה או חצי מנה -
עוד לא החלטתי...

- מצפה לך בכילאון עיניים רק תבוא; ואל תאכזב אותי שמעת? מחכה
לך על גחלים. אני לא צוחק: גחלים גחלים.

- תודה רבה. ביי בנתיים.

למחרת הלך לעיריה. לא סיים באותו היום מפאת הבירוקרטיה
העירונית... ורק מחרתיים התפנה למשרד הבריאות, ובשעה טובה
ומוצלחת נחת אצל שרעבי בעצם יום השלישי, בשש ורבע בערב.

- מה אתה עושה פה!

- החלטתי על מנה שלמה, תביא מנה שלמה, ותעשה טובה תוסיף קצת את
הטחינה.

- יש הסכם ואינך מכבד אותו. התחייבת לא לעבור בכל שארית חייך
ברחוב אלנבי.

- אבל רק לפני חצי שעה סיימתי את בדיקותי ו...

- אבל רק עכשיו אני אומר: אם לא תתנדף מהדוכן ומהאזור תוך חצי
דקה - תהיה עלה נידף באוויר. לחצתי על הסטופר.

- אבל רגע, אמרנו...

- עברו שש שניות.

- אז ביי.

- תשע, שמונה, שבע...

מסקנה: בסופו של מסע, שמעון לא סעד את נשמתו, לא אכל מנת
פלאפל, גם לא חצי מנה.

מסקנה נוספת: לא ניתן לתאר אדם חי עם רקמות חיות, לב פועם,
וריאות מפעפעות - מבלי באר; מבלי לשאוב מים חיים ומוכנים מבאר
אחד או ממספר בארות.

הפעלתי את הדמיון בכדי להגיע עד לדוגמה הפשוטה ביותר... עד
לפעולה הפשוטה ביותר. היגעתי עד למנת פלאפל ולדוכן של שרעבי,
בשביל לאמר את זאת: לא ניתן לעשות את הפעולה הקלה ביותר מבלי
להשתמש באחד הבארות... דעתי נחה עלי והרחבתי בטקסט של שרעבי...
התחלתי למעשה עם מצב רוח הומוריסטי ונמשכתי אחריו; ואיני
מתחרט...

ממרום הטקסט הזה, אני מוריד את כובעי בפני הנשמה ומודה בפניה
במלוא הכנות: צדקת בכיוונך ובנטייתך גברתי. נטיית הנשמה,
להזכירכם, היתה לשאוב מידע לעוס ומוכן, ובאופן הזה יירד
"מהמערכת" עול עיבוד המידע - שהנשמה חברה בה. ואכן הוא, יש
להשתמש בבארות שניתן לשאוב מהם מידע מוכן ומעובד מראש - בשביל
לחיות, בשביל לזרום עם החיים שמביאים איתם כל כך הרבה מידע -
מכל זווית אפשרית בכל פינה... אחרת, יטבע האדם בים של מידע שכל
סיבית ממנו ממתינה לעיבוד - וייתקע... העסק ייתקע. בשביל לאכול
מנת פלאפל יצטרך ללכת עד משרד הבריאות...

האדם חייב לעשות שימוש חוזר במידע שכבר עובד ע"י אחרים; חייב
לנצל את אוצר המידע המעובד הזה במידה המקסימלית. הדבר מזכיר לי
את תוכנת החלונות ואת אחת התכונות שלה: המערכת שומרת על נתוני
כל דף שניכנסת אליו - במטרה לחסוך מזמן טעינתו בכל פעם מחדש...
לא מזמן כתבתי מאמר תחת הכותרת "Windows" -
http://stage.co.il/Stories/553314, על גבו מצאתי מספר
מאפיינים משותפים הנמצאים באדם ובתוכנת החלונות כאחד. והיום
עליתי על עוד מאפיין זהה: לעשות שימוש חוזר במערכת נתונים שכבר
זוהתה ועובדה בעבר...  

במערכת ההפעלה Windows - קוראים לתכונה זו: "שימוש יעיל
בנתונים חוזרים, בשביל לחסוך בזמן הטעינה של דף חוזר", וגם
במערכת ההפעלה של האדם מסתכלים על המאפיין הזה מאותה הזווית:
"לנצל את אוצר המידע שכבר עובד בעבר, במטרה להוריד מהמערכת את
עול עיבוד המידע האדיר השזור בכל פינה". בשני המקרים, בעיית
"העומס" המכבידה על המערכות - הביאה לפיתרון יצירתי בצורת
שימוש חוזר במידע, באופן זה א אחר...

ובכל זאת, אינני יכול להשתחרר מהבעייתיות של התכונה הזו, וכבר
עמדנות עליה בהרחבה לעיל. ההתמכרות למידע מעובד...  להתרגל
לצריכת המידע המוכן ולהתמכר לרעיון... לוותר על משימת עיבוד
המידע, על פיתוחו, על ניצולו; להתעצל לעשות זאת... כאן טמון קן
העצלנות העולה מעצם התמכרות למידע מוכן ומעובד.

בנוסף, קיים הסיכון בשאיבת מים מבאר של דעות קדומות, של אמונות
טפלות, רעיונות קיצוניים, עקרונות תפלים ותורות תמוהות...
הסיכון בשאיבת מים בלתי צלולים מבאר עכורה... כוונתי לבאר של
הורה בלתי אחראי, או מנהיג מטורף, נביא שקר, רב מעורער, דת
הבל, אומה מבולבלת; פקיד מושחת מהעירייה שהנפיק תעודה
מזוייפת... מכל הבארות האלו ניתן לשאוב חומרים רעילים... מידע
רעיל.  

עם זאת, אני חש מוזר... אינני מוכן להסכים עם כתב אישום חריף
זה כנגד המידע של הבארות, כי מכיר אני בחשיבות השימוש במידע
החיוני הזה ושילובו השוטף והמכריע בחיים; ומאידך אינני חש רגוע
עם רמת הסיכון הנשקפת מהבארות למיניהם; מרגיש אני את הצורך
והחובה למצוא את עמק השווה... זקוק אני לבורר שיברור עבורי את
המידע הזה ויעמיד דברים על דיוקם; זקוק אני לעצת יועץ: איך
ניתן לברור את הבאר... איך ניתן להתרגל לשאיבה מבאר - מבלי
להסתכן בשאיבת מידע רעיל? איך ניתן להצביע על החוט הדק המפריד
בין מידע אמין למידע בלתי אמין? בין מידע בטוח למידע מסוכן?
איך ניתן להצביע על באר מים חיים ולהתרחק מבאר מורעלת שעלולה
להרעיל אותי?

כבדות משקל השאלות ששאלתי, ולפני הבחישה בהן - מוצא לנכון
להעלות טבלה הנגזרת מהשטח הסטטיסטי, וניתן להטיל דרכה אור על
עניינינו ותהייותינו. הבה נמנה את סוגי הבארות השונים וסוגי
האנשים השואבים מהם:

1- יש השואב ביודעין מבאר טובה.

2- יש השואב ביודעין מבאר רעה.

3- יש הנוטה לדלות מבאר טובה, אך אינו עומד בהכרח על זאת.

4- יש הנוטה לדלות מבאר עכורה; זהו בנם בכורם של כל הגזענים
והרמאים והעושקים למינהם...

5- יש מי שלא יודע לעמוד על מהות הבאר ממנה הוא שואב. זהו התם
שמזהה באר ושותה ממנה.

6- יש מי שלא בטוח במהות הבאר אשר שואב ממנה; אולם הוא לא
מטריח את עצמו לבדוק - פשוט ממשיך לשאוב...

7- יש מי שהולך אחר העדר... שותה מהיכן שהעדר שותה.

אם נבחן לעומק את הטבלה לעיל, נגיע למסקנה הפשוטה הזאת: הטבלה
שלעיל מדברת למעשה על שני סוגי אנשים - לא שבעה: הראשון ששואב
ביודעין מבאר טובה, וכל השאר. במילים אחרות, אני רואה את "כל
השאר" כמספר שניים השואב ביודעין מבאר רעה; זאת כי אני רואה את
כל האנשים באותה העדשה היודעת להפריד בין האדם לחיה: האדם הוא
יצור רציונלי ויש לו את הכלים לתחזק את התכונה הזאת, והחיה היא
יצור דומה מאוד לאדם אך אין לה את הפריבילגיה להיות רציונלית,
כי אין לה את הכלים לקיים את התכונה הזאת.

אם נחזור אל "כל השאר" של הטבלה, נראה כי "כל השאר" העדיפו
להתעלם, מרצון או מהסח הדעת או מהעצלנות לשמה - מתכונת
הרציונליות שלהם, דבר שלא מוריד ולא מעלה מהתכונה המקורית של
הרציונליות הנמנים עליה, מתוקף מנויים על המין האנושי. אין
תוקף להליכתם אחר העדר או לנטייה זו או אחרת - כל עוד והם בני
אדם המנויים על משפחת האדם.

יש מי ששואב ביודעין מבאר טובה, ויש מי ששואב ביודעין מבאר רעה
ומורעלת, שאר הטבלה נועדה למלא את העמוד.

...בזאת, אני מחזיר את הכדור למגרשו של האדם: הוא הוא האחראי
על בחירת הבאר ממנה הוא שואב או עתיד לשאוב ולשתות... הוא
האחראי על בטיחות המידע "האמין" של הבאר. באופן הזה איפוא, אני
רואה את האדם מתמודד עם רעיון הבאר:

האדם כורה לעצמו את הבאר שלו, ושואב ממנה.

או בניסוח אחר:

כל הבארות שאני שואב מהם היום בפועל - אני כריתי (חפרתי) אותם
בפועל, והראיה לזאת היא עצם שאיבתי היום מהם.


רעיון הבאר איפוא, אינו אלא המצאה רעיונית גרידא, פרי פיתוחו
הבלעדי של האדם. הנשמה נטתה לצרוך מידע מעובד, והמוח הסכים
איתה מתוך יעול טכני שהביא עימו הרעיון הזה: למה לעבד מידע
שכבר עובד בעבר? למה לא לנצל מידע זמין ושמיש? - כך נולד רעיון
הבאר שהמערכת התייעלה דרכו, וכולם חיו באושר ובעושר. נותר רק
דבר אחד קטן: יש למצוא מקום מתאים שיש בו מים, ולחפור בו באר.

חפירת באר היא עבודה מאומצת בפני עצמה, מפרכת במיוחד. הסיבה
לזאת טמונה בעצם הידיעה הנחרצת זו: אני הולך לשאוב מהבאר הזאת
בעתיד באופן אוטומטי, ללא בדיקת צלילות המים... אני עתיד לסמוך
על הנתונים האלה ולקבלם בעיניים עצומות... עתיד אני לנהוג על
פי הנוסח המדויק העולה מנתונים אלה; נתונים שיעצבו למעשה את
מהלכי האישיים ביותר... נתונים שיחלקו את מושבם עם תת המודע
שלי, וישתתפו, הלכה למעשה, בעיצוב אופיי האישי. אשר על כן יש
לקחת משנה זהירות בבחירת הבאר, בכריית הבאר, ובכל המלאכה
הקדושה הזאת...

ייקח לי זמן ועבודה ומאמץ עד אשר אקבע מי יהיה המורה שלי, או
הרב שלי, או אפילו הדת שלי.

אגב אינני בטוח אם "באר" היא שם תואר של עצם זכר או נקבה, ולכן
מנצל אני את הספק ומשתמש לנוחיותי בשניהם...  יש לאתר איפוא את
הבאר, לבדוק את השטח בו נמצאת, וגם לבדוק מהיכן שואבת הבאר
עצמה את מימיה; מהו מקור המים שלה... יש לבדוק, היינו, את
תולדותיה, דרכיה, הוריה, בניה, נכדיה, ניניה, להעמיק ולחדור עד
להגיע אל ציציותיה, ולעמוד על צבעם האמיתי - אם תכלת נקי הוא
או בעל גוון אחר.

מעבר לזאת יש להעמיד את נתוני הבאר עצמם במבחן התוצאה, פשוט
לבחון אותם בפועל במבחן מעשי ובתנאי מעבדה: הפקת "אירוע"
סימולטני חי בעל מימד נסיוני, שכל גורמיו ונתוניו ההתחלתיים -
ידועים לך מראש וניתנים לשליטתך החופשית. היינו, ביכולתך, בגין
המימד הנסיוני של האירוע שאינך בטוח בתוצאותיו, ביכולתך לשלוט
במהלכי האירוע במשך כל זמן הניסיון ולעצור, במידת הצורך, את
התהליך אם תראה לנכון...

לדוגמה: איתרת מורה או רב (או תורה, חבר, דוד, דת, שילטון,
מנהיג...) שיכול, לעניות דעתך, להוות עבורך מועמד מתאים לבאר
עתידית... ובארך זה עבר את שלב הבדיקות הראשוני בהצלחה: מקור
מימיו, תולדותיו, דרכיו, הוריו, בניו, ניניו, ציציותיו... וכעת
אתה פונה אל השלב השני של בחינת הבאר בפועל והפקת אירוע בתנאי
מעבדה... הינה לך להלן אירוע לדוגמה. להדגיש - כל באר והאירוע
הניסיוני שלו...

דוגמה לאירוע: איתרת רב או אח... שתף אותו באחת ההחלטות
העומדות לפניך על סדר היום. שתף אותו בהתלבטות זו או אחרת,
במקרה זה או אחר, ובחן את אופן קליטתו לנתונים ששטחת בפניו; את
אופן עבודתו עם הנתונים האלה: מהות רצינותו, עומק התייחסותו,
רמת דאגתו, הכנות שבדבר... הבה נניח שהניח עד עכשיו את דעתך
ועבר את הציון האישי שלך, ואם כן הינך מוכן ומזומן לעבור איתו
אל החלק המרכזי של האירוע, אל שלב עיבוד הנתונים; אל השלב
המעשי בפועל: האם המלצתו הצעתו או פיתרונו יעמדו במבחן התוצאה?
האם צדק בהנחיותיו?

החלק המרכזי של האירוע - מתחייב, מתוך שאלת כישוריו האישיים של
המועמד לבאר... והסיבה ברורה לעין: יתכן ותפגוש באח בוגר
ואמיתי שאהבתו לך אינה עומדת בספק, וגם רצינותו ועומק התיחסותו
ורמת דאגתו וכנותו... הוא אח יפה ואמיתי וכנה אולם כישוריו
האישיים אינם עומדים במבחן התוצאה; הוא אינו יכול לתת לך עצה
מעשית ולמרבה הצער, כי אינו מוכשר לקלוט כיאות את הנתונים,
לעבדם ולהגיע אל המסקנות... על זה הדרך, אתה יכול לאתר רב רהוט
וכנה שאינו כשיר לרמת הבאר הדרושה... מנהיג כנה עם כוונות
טובות שאינו כשיר ולא מוכשר. דת כנה עם מצע יפה שאינה עומדת,
למרות יופיה כנותה ומצעה, במבחן הכשירות בפועל. מפלגה עם מצע
רחב יפה וכנה...

נקודות ציון אלו מחזירות אותי להצהרה שפתחתי בה את שאלת "בחינת
הבאר", וכך הצהרתי:

"ייקח לי זמן ועבודה ומאמץ עד אשר אקבע מי יהיה המורה שלי, או
הרב שלי, או אפילו הדת שלי."
- והשאלה המתבקשת פשוטה: אבל אני
נולדתי אל תוך הבאר... נולדתי להורים האלה... נולדתי לאח הבוגר
הזה... נולדתי יהודי, או נוצרי, או מוסלמי, או אתאיסט - נולדתי
להורים אתאיסטים... הוא שאמרתי: נולדתי אל תוך באר מוכנה
וכרוייה, הכיצד אני אמור לבדוק את הבאר הזאת ולהחליט אם
להכשירה או לטמאה? במילים אחרות, העובדות מראות שחלק הארי של
הבארות שאני שואב מהם - נכפו עלי, לא חפרתי בעצמי ולא הייתי
שותף בשום שלב בכרייתם, ואם כן מהו הנדרש ממני - שאבדוק את
הורי? שאבדוק את האומה שלי? את מוסדותיה? שאבדוק את דתי?

הטענה שלי איפוא היא זו: אכן, יש לזהות אזור פורה של מים חיים,
לחפור בו באר, ולבצע במקום את כל הבדיקות הדרושות לפני התחלת
השאיבה בפועל... אני יכול היינו להיות אחראי על באר שאני
זיהיתי בעצמי וחפרתי בעצמי ובדקתי במו ידי, אולם רוב הבארות
שאני ואחרים שואבים מהם בפועל - זוהו על ידי אחרים, חפרו אותם
אחרים בשבילנו, כפו אותם עלינו, נולדנו אל תוך העובדות הללו,
והאיך אם כן ניתן לבדוק את הבארות הללו? איך ניתן לבדוק אותם
בד בבד עם השאיבה מהם בפועל? איך ניתן לקחת אחריות עליהם? איך
עלי להבין את העיקרון הזה?

"כל הבארות שאני שואב מהם היום בפועל - אני כריתי (חפרתי)
אותם בפועל, והראיה לזאת היא עצם שאיבתי היום מהם."
- ?

- התשובה במלואה כבר צויינה בפרק התנהגות הנשמה. ציטוט להלן:

להזכירך את נאום השם יתברך בפני הנשמות הנכלמות שהפגינו מול
משכנו:  

"אתן תחזרו אל אותו היקום, ותמשיכו את מסעכם מאותה הנקודה
אליה היגעתן בסיבוב שעבר. אני אדאג להניחכם על מקום המפגש עם
נקודת ההמשך זו מהסיבוב שעבר. אני אדאג להרכיב בשבילכם את
הצירוף המתאים לנקודת המפגש זו. כל נשמה "תחזור" בתורה ובזמנה;
תלוי בנקודה אליה הגיעה, בכוחה ובערכה."


מכאן ניתן להסיק, שהילדים שלי למשל, הם הנשמות הקרובות ביותר
באופיין אלי, הן מבחינת המרחק שלהן משערי גן-עדן, הן מבחינת
האופי שעיצבו לעצמן, והן מבחינת הישגיהן אשר הגיעו אליהם
מהסיבובים שעברו. במעגל השני באים החברים שלי, שכניי, קרובי
משפחתי... הם היותר קרובים אלי משכנים אחרים... במעגל השלישי
באה השכונה שלי, העיר שלי; לאחר מכאן בא המוצא, הלאום,
הדור...

עד כאן נוסח התשובה המלא, מתוך פרק "התנהגות" הנשמה - המוטיב
הראשון שעמדנו עליו. להזכירכם, אנו עדיין נמצאים במרחב המוטיב
השני "יעוד", ולפנינו עוד מוטיב אחד - "מחסום".

אעדכן איפוא את ניסוח התשובה: "אתה" טוען שנולדת אל תוך רוב
הבארות שאתה שואב מהם, ו"אני" מחזק את הטענה שלך ומדגיש אותה:
אכן, אתה וכולנו נולדנו אל תוך הבארות שהיננו שואבים מהם. זוהי
נקודת המפגש המדוייקת עם עברינו ועם כל "ההשגים" שהיגענו אליהם
בעבר - בכללם הבארות שחפרנו בעבר בעצמינו, או שמצאנו בפינת
הרחוב והחלטנו לשתות מהם ללא בדיקת מעבדה... עברינו זה יכול
להיות פרי של סיבוב אחד, שניים, חמישה או עשר... תארו לעצמכם
כמה בארות חפר כל אחד בעברו, כמה מהם בדק, מהי רמת הבדיקה, האם
עשה אותה בכנות? בלב שלם? האם ירד לעומק הבאר? של כל באר ובאר?
כמה טעויות עשה, כמה הצלחות וכמה כישלונות נחל...

אני אחראי על כל הבארות שאני שואב מהם כרגע, כי אני חפרתי אותם
במו ידי, או לחילופין כי אני החלטתי ללכת אחרי העדר ולשאוב
מהם; או כי נשמתי התמסרה לצריכת מידע לעוס ומוכן; התמסרה
והתמכרה לשיטה המתוקה הזו, ונפלה בחיק כל באר מזדמנת, מבלי
להתעקש על הבדיקות ההכרחיות ההתחלתיות, על בדיקת ציציותיו...
לא הצליחה להתעלם מהחן הנוטף מפתח כל באר, מהחמימות העולה
ממנו, מהנוחיות שמציע לכל משתמש לכל דולה לכל צמא לכל שואב...
את "ההשג" הזה צברתי במשך ימים רבים, במשך תקופת חיים... אחת,
או שתיים או שלוש או עשר... אין לי אלא לחזור אל העיקרון הזה,
למרות שמראה את ערוותי ברבים:

כל הבארות שאני שואב מהם היום בפועל - אני כריתי (חפרתי) אותם
בפועל, והראיה לזאת היא עצם שאיבתי היום מהם.


אוסיף גם את זאת לעיקרון הזה: הבארות שאני שואב היום מהם
בפועל, מספרים נאמנה את עלילות נשמתי, ואת סיפוריה האינטימיים
ביותר... היכן אהבה להתעלס, על איזה באר, אלו חומרים התמכרה
אליהם, מה פיתה אותה, למי אהבה להתמסר... השורה האחרונה של כל
גילגולי נשמתי - כתובה על פתח כל באר המשמש אותי היום.

יש לעמוד בהזדמנות זו על טעות אופטית, העלולה לצוץ מנוסח
העיקרון שלעיל: מהנוסח עולה, שכל הבארות שאני שואב מהם היום -
אני כריתי (חפרתי) אותם בפועל... ואין הדבר כן, כי ישנם בארות
שאני שואב מהם מבלי שנקפתי אצבע בכרייתם. נהפוך הוא: לא בדקתי
את הבארות האלה, לא בדקתי את מקורות המים שלהם, לא ניסיתי
להתחקות אחר מוצאם, לא עמדתי על כשירותם וכשרותם, לא בדקתי את
ציציותהם... ולמרות זאת - שאבתי מהם, מתוך תסמונת ההליכה אחר
העדר, היינו מתוך הנוחיות לשמה... מכאן, כוונת נוסח העיקרון
היא זו:  כל הבארות - אני כריתי אותם... היינו, אני אחראי
להם; אני הוא "שבניתי" אותם - אבן על אבן, אם תרצה - מיכשול על
מיכשול, טעות על טעות, חרפה על חרפה... חולשה על חולשה; בכל
גילגול שיכללתי את חולשתי ואת עצלנותי, ותרמתי להם עוד נופך...


מכאן, איתור מקום פורה של באר, בדיקת השטח בו נמצא, בדיקת מקור
המים של הבאר עצמו, בדיקת תולדותיו, דרכיו, הוריו, בניו,
נכדיו, ניניו, ציציותיו, העמדת נתוניו במבחן התוצאה - היינו
בחינת כישוריו בשטח... כל הבדיקות המוקדמות האלה נתחמות במונח
הנקרא "כריית הבאר" או "חפירת הבאר".

לסיכום, אני יכול להתמכר לשאיבת מים מבארות מורעלים, ואת
התמכרותי זו "אבנה" במשך גילגולי-חיים שונים, כל גילגול יתרום
את תרומתו להדרדרותי ויעמיק את התמכרותי; ובמקביל אני יכול
לחפור בארות תקניים ולהנות ממימיהם הצלולים במשך כל גילגולי
חיי.

בכל גילגול וגילגול, האפשרות פתוחה בפני להשתחרר מכבלי
ההתמכרות לשאיבה מבארות המורעלים - ע"י "בדיקתם" המחודשת;
ובמקביל ניתן לחפור בארות תקניים על חורבות הבארות היישנים,
שנשלל תוקפם מתוקף בדיקתם המחודשת.

מאידך, ישנה האפשרות להרחבת פתחי הבארות הצלולים, והעתקת השיטה
ע"י כריית בארות דומים ותקניים לידם; ובמקביל ניתן לסתום באר
מים חיים כרוי ותקין, ולסתום את הגולל על עמל רב שהושקע בכרייה
על פני גילגולים ארוכים. אלה הם סימני ההיכר של הבחירה
החופשית.

- נולדתי יהודי לעזרא ושרה שבות. אני מנסה להצביע בזאת על
שלושה בארות לדוגמה, ששאבתי ואני ממשיך לשאוב מהם מים (מידע
מוכן וזמין): אבי עזרא שבות, אימי שרה שבות, ודתי היהודית.
הפנמתי את עובדת אחריותי לכל הבארות האקטואלים שאני שואב מהם
היום - כולל שלושת אלו, לטוב ולרע: אני הוא שבניתי אותם - לא
במקרה נולדתי לעזרא ושרה שבות, ולא במקרה נולדתי יהודי. במו
ידי בניתי את הבארות שלי, אבן ועוד אבן, הצלחה ועוד הצלחה, או
מיכשול ועוד מיכשול ועוד חרפה ועוד טעות... עצלן הייתי לרוב
בכל ימות חיי וגילגולי, לא אהבתי לבדוק ולא לבחון ולא להתעכב
על פרטים, אהבתי לשתות מים מוכנים אפילו שהיו עכורים - העיקר
מוכנים המוגשים אלי ישירות מתוך באר כלשהי; אהבתי מעל לכל
לשתות מבארות ציבוריים שכל העדר שותה מהם... חשתי מוגן - למרות
ידיעתי שתחשוה זו אינה דייה לספק לי הגנה. שתיתי בקיצור מכל
הבא ליד.

- והשאלה...

- אני חוזר למעשה אל אותה השאלה שנשאלה לעיל, עודנה מהדהדת
בתוכי למרות הבנתי העמוקה והפנמתי לנושא שיוך האחריות. אני
אחראי למקומי העכשוי ביקום, אני אחראי ליהדותי וגם למיקומי
הספציפי והבלתי אקראי במשפחת שבות.

שאלתי לעיל היתה בנוסח הזה: נולדתי יהודי למשפחת שבות. נולדתי
אל תוך באר מוכנה וכרויה; הכיצד אני אמור לבדוק את הבאר הזאת
ולהחליט אם להכשירה או לטמאה?  מהו הנדרש ממני - שאבדוק את
הורי? שאבדוק את האומה שלי? את מוסדותיה? שאבדוק את דתי?


אומנם, יש לעדכן את נוסח השאלה - לאחר לקיחת האחריות על
עצמי... אולם גם נוסח השאלה המעודכן, אינו משנה כהוא זה את
מהות השאלה; והיא עדיין נותרת בתוקף, מהדהדת ומקשה:

- נולדתי יהודי למשפחת שבות, ולא במקרה. נולדתי אל תוך באר
שאני הכנתי וכריתי; אני מצהיר על אחריותי הבלעדית אודות הבאר
שנולדתי אל תוכה. ועם זאת, הכיצד אני אמור לבדוק את הבאר הזאת
ולהחליט אם להכשירה או לטמאה?  מהו הנדרש ממני - שאבדוק את
הורי? שאבדוק את האומה שלי? את מוסדותיה? שאבדוק את דתי?


- את התשובה תמצא בגוף השאלה: אכן, הנדרש ממך הוא לבדוק את
הוריך. לבדוק את האומה שלך. לבדוק את דתך.

- לבדוק את הורי? את דתי??

- התשובה בשנית: הנדרש ממך הוא לבדוק את הבארות שאתה שואב מהם:
לבדוק ולבחוש בציציות הוריך, לבדוק את המלצותיהם ואת עצותיהם
ואת הדרכים שהם מתווים לך. לבדוק אם הדרכים וההמלצות וההצעות
שלהם - עומדים במבחן התוצאה. יש לבדוק גם את כנותם; את כנות
הוריך, יש וכנותם אינה מספקת ואינה הולכת בהכרח עם אהבתם. מעל
לכל יש לבדוק את כשירותם; את כשירות הוריך; את כשירות הוריך
שיילדו אותך ושהביאוך אל העולם ושהתחנכת על ברכיהם. בדיקה זו
אינה מתירה את הקשר שלך עם הוריך, ואינה גורמת לכפור בקיומם.

- לבדוק את דתי? את המקור שלי? את יהדותי? את נצרותי? את
האיסלאם? להטיל ספק באתאיזם?

- ומה אתה עושה עכשיו? מהו מקור הבחישה במהות הבאר? מהו מקור
הטקסט הזה מראשיתו עד הלום? מדוע אתה ממשיך לקרוא? מהי מהות
הבחישה במונחים כמו נשמה, גוף, באר, בראשית, ברא, בריאה,
אלוקים, שמים, ארץ, אדם, רצון...?

- והיה ואמצא ספקות או אי-סדרים, דרך בלתי נאותה או עצה בלתי
הולמת או כנות רדומה... והיה ואמצא תקלה כלשהי בהורי אהוביי,
באימי באבי... או אז אתעלם מהם? אזרוק אותם לים? אתכחש
למציאותם? לירוק בצלחת שאכלתי ממנה כל חיי?

- מסקנתך מעוותת את המציאות שזה עתה גילית: היה ומצאת דרך בלתי
נכונה, כנות רדומה, עצה בלתי הולמת...? הרבה מציאות מצאת...
שמספיקות לסתום את הבאר הספציפית הזו. עם זאת, אין לדבר קשר
למציאותם, לאהבתם, או לקשר החם שנרקם ביניכם כמשפחה. הוא אשר
כבר הזכרתי: אין בבדיקה כדי להתיר את הקשר עם ההורים או לכפור
בקיומם. במילים ברורות: אתה יכול, עקב הבדיקה, להמשיך בקשר החם
עם אביך, אך לא לקבל את עצותיו כמובנות וחתומות ונכונות
מאליהן.

- ומה עם הדת? שאעזוב את דתי אם אמצא ספקות? להתאסלם? להתגייר?
להתנצר? או להיות אתאיסט? זוהי החלופה לבאר עכורה מהסוג הזה?

- ישנה חלופה אחרת: להמשיך לבחוש במונחים כמו נשמה, גוף, באר,
בראשית, בריאה, אלוקים, שמים, ארץ, אדם, רצון... - במסגרת הדת
הנוכחית שאתה נמצא בנתיים על פתח הבאר שלה. כל המונחים האלה
זמינים ושכיחים בכל דת אפשרית, ולכן חומר בדיקה לא חסר; וגם לא
משעמם... הבעיה היא שגם הספקות זמינים ולא חסרים בכל דת
אפשרית!

- ואיך יוצאים מהסבתוכה כזו? איך מגיעים לתוצאות המעבדה? איך
מזהים תוצאות כאלה... איך שוללים או מכשירים באר מהסוג הזה?

- קיימת דרך אחת ויצירתית - דרכה ניתן לחתור אל התוצאות
המיוחלות ולהגיע אליהן, לזהות אותן; לגעת בהן:

השאלה העיקרית שאדם מחפש במרחב הדת היא: האמת. גם האתאיזם,
במישור הזה, שווה ערך הוא לכל דת, כי גם דרכו מנסים להגיע אל
"האמת". אם כן, לא מספיק לחתור אל האמת, יש להשיג אותה, לממש
אותה, לראות אותה לחוש בה; לא ניתן להסתפק רק בחתירה... בזאת
אני מפנה אצבע ביקורתית אל עבר כל הדתות האפשריות הקיימות
בעולם, כולל הדת היהודית במתכונתה הנוכחית, כי בכולן תמצא אשנב
שמוכר כרטיסים לכיוון אחד בלבד... כלומר, אם תקנה את הכרטיס
הזה - תוכל ללכת אל עבר האמת; אולם המטרה שלי היא האמת עצמה -
לא הדרך אליה, ואף אם יסיעוני באוטובוס ממוזג וישימו אותי על
יד החלון, הנשקף ממנו נוף מקסים.

ובכן, כל הדתות הקיימות והנכחדות והעתידות לבוא - מציעות את
דרך החתירה אל האמת; ולא חסר להן כלים ומונחים ומושגים ותורות
ואף כוונות טובות ומסילות נאות לעשות זאת; אולם אני מתרה בהן
וקולי כבר צרוד: כוונותיכם טובות ודרכיכם מאוד יפות ונעימות
רבותי, אבל אני רוצה את האמת בפועל; החתירה אליה אינה מספקת
אותי. אני רוצה לממש את האמת הזו, בפועל, בזמן אמת, בשידור חי,
עכשיו מיד; האם מספיק אני ברור לכם?

אם לנקד את המילם הכבירות האלה, הרי לכם את הדרך האחת והיחידה
שדיברתי עליה לעיל, ושבאמצעותה ניתן לבצע את "הבדיקה המחודשת"
לבארות הדת, ולקבל ליד את תוצאותיה המיידיות:

אני רוצה להכיר את האמת; אינני רוצה להאמין בה.

או בנוסח אחר:

ברצוני לוותר על האמונה - לטובת ההכרה.

ועוד נוסח:

אין לי עניין באמונה; יש לי עניין בהכרה.

זוהי נוסחת הפלא, שדרכה ניתן לבצע "בדיקה מחודשת" לבאר, שכל
העולם שואב ממנה בעיניים עצומות, והנקראת בפינו "דת"; כל דת
באשר היא, כל דת והאדם שלה, כולל האתאיזם - שלעניין הזה נכנס
תחת כנפי קבוצת הדת.

הדת שתענה לדרישה הזו ויהיו באמתחתה את הכלים לספק את ההכרה
הזו - היא הבאר הנכונה שניתן להמשיך ולשאוב ממנה בביטחה
ובעיניים עצומות. כל באר אחרת - היא באר רעילה; גם אם היא
ניצבת על הדרך העתיקה ביותר ונשקף ממנה הנוף המקסים ביותר.

ולהכרה והאמונה... לגברת והפילגש...

אין מי שלא הכיר את האמונה; אין מי שלא נתקל בה בהזדמנות כזו
או אחרת, בגיל זה או אחר, באופן זה או אחר... הבעיה היא עם
ההכרה... נתוני "ההכרה" עלומים לנו ודלים ביותר; אין לנו כמעט
מידע אודות המונח הזה: "הכרה". המין האנושי איבד קשר עם המונח
הזה, מאז שאיבד את הקשר עם חוק ההתאמה הסימטרית; מלפני המון
המון זמן.

הכרה. הכרת האמת. "הפגישה" פנים מול פנים עם האמת. מי זאת האמת
הזאת? איך קובעים איתה פגישה? איך מזהים אותה? אני חייב הרי
לזהות אותה - לפני שקובע עימה פגישה, אחרת אין שום טעם
לפגישה... אחרת, אני מהתל בעצמי; או במילים צבריות - עושה
מעצמי צחוק.

שתי שאלות איפוא: מי זאת האמת? ואיך קובעים עימה פגישה?

על השאלה הראשונה השיבו כל הדתות והאמונות לדורותיהם מימים
ימימה; וניתן להגיד שכל הדתות והאמונות על פני כל ההסטוריה
האנושית, הגיעו לידי קונצנזוס בעניין הזה: אלוהים. אלוהים הוא
אשר ייצג בעיני כולם את האמת. ולמען "האמת", רק "דת" אחת יצאה
מכלל הקונצנזוס הזה וחלקה עליו: האתאיזם לא הכיר בדיעה הזו
וכפר בה; לכן כל שאר הדתות קראו לאתאיסטים כופרים; אולם יש
לדייק ולאמר כי הם כפרו באמונה בקיום השם; הם כפרו בדיעה הזאת,
בתיזה הזו, לא בהכרת קיום השם; הם לא ראו את השם יתברך והתכחשו
לעובדת קיומו, לכן ספק אם מגיע להם כינוי הגנאי הנדבק בד"כ
לכופר, המתכחש במצח נחושה לעובדה מוצקת המונחת לפניו...

אשר על כן, אני רואה באתאיזם כעוד אסקולה שיצאה מבית היוצר של
תיזות האמונה, לא פחות מהאיסלאם, הנצרות, ואף מהיהדות הנוכחית
- ואני מדגיש את המילה "נוכחית", כי היהדות הנוכחית איבדה כל
קשר עם היהדות המקורית, כפי שבקעה ובאה לידי ביטוי בתורה
הקדושה. היהדות הנוכחית אינה אלא מתחרה עם יתר הדתות על תיזות
האמונה למיניהן; יש לה איתם וויכוחים רציניים, כפי שיש לה
וויכוחים רציניים עם האתאיזם; בזאת מסתכם תפקידה של "היהדות
הנוכחית".

הייתי רוצה להתעכב כאן על המונח "יהדות מקורית", ואולי תוך כדי
כך נענה על השאלה לעיל אודות זיהוי האמת, ונקבע פגישה אינטימית
עימה בפועל.

ישבתי ביום שבת לאחר שחרית לשיעור בן כשעה וחצי, שהעביר אותו
צעיר ישראלי בשם "שי" ולצערי שכחתי את שם משפחתו. גיליתי למעשה
את השי הזה מתוך דרשותיו הקצרות והמעמיקות, שמידי פעם הוא נותן
לאחר מנחה באזור העבודה שלי בקולון; כחמש עד עשר דקות כל
דרשה... הרשים אותי ביכולתו להעמיק ולהביא את שומעיו עד העומק
הרצוי - תוך עשר דקות לא יותר...

ניגשתי אליו יום אחד, בירכתי אותו על הדרשה שלו, ושאלתיו אם
יכול להעביר לנו שיעור כל יום שבת לאחר שחרית, והוא הסכים מיד.
אספתי קבוצה קטנה של ישראלים עם עברית צברית שמתפללים איתי
בשבת במניין היפה של הילדים, ולא הייתי צריך להשקיע הרבה
בשיכנוע... מלבד ההצהרה על גילוי בחור מוכשר שכדאי לשמוע
אותו...

שי הוא חסיד תורת החסידות והחסידים ומנסה להפיץ את התורה הזו,
היינו את זווית הראייה המיוחדת הזו... והוא בעצמו חסיד בתרתי
משמע; אישיות צנועה נדירה ומרתקת.

ביום שבת האחרון היינו שישה ישראלים שישבנו ושמענו אותו. הוא
דיבר על נדר ושבועה - ולא במקרה, כי פרשת הנדרים כיכבה בפרשת
השבוע "מטות"; מה בין נדר ושבועה, וכאמור מזווית הראיה
החסידית, המרתקת בפני עצמה...

הנושא הוא עולם ומלואו, מה עוד אם נוגעים בו ידיים חסידייות...
אולם באופן כללי ועל קצה המזלג, נדר - זה הגבלה עצמית מרצון.
ניתן לנדור לא לאכול תפוח, או להתנזר מיין לתקופה מסויימת -
כמו הנזיר... הנדר למעשה מכסה את הזווית השלילית כי אני שולל
במרחבו דברים המותרים לי לשימוש או לאכילה; מותר לי לשתות יין,
אך אני מונע את עצמי ממנו, היינו אני מגביל את עצמי ולמעשה
מענה את עצמי, לכן מוטל על הנזיר להביא קורבן חטאת לאחר תום
תקופת נזירותו, כי הוא עינה את עצמו, ויש בעינוי הזה טעם של
חטא...

עם זאת, ולמרות התכונה השלילית הנגזרת מהנדר, ושהתורה דאגה
להפנות את תשומת ליבנו אליה באופן מפורש דרך קורבן החטאת של
הנזיר - (כפי שאסור לענות את הזולת - ולא פחות, אסור גם לענות
את עצמך...) - עם זאת, הרי קיים גם הגיון אנושי הנגזר מהנדר:
אני אדם בעל שליטה עצמית. אינני חייה שהכל מותר לה, אוכלת כל
מה שהיא רואה, עושה את הכל ללא שום שליטה עצמית... ויד המקרה
שולטת בה; אדם אני; השולט בעצמו ברצונותיו ובמאוייו... ולמרות
שמותר לי לאכול את התפוח הטעים והיפה הזה, אני מדיר את עצמי
ממנו ומטיל על עצמי הגבלה לתקופה מוגדרת מאכילתו, כסימן וכאות
לשליטתי בעצמי. זהו השלב המקדים שיסלול בפני כל דרך וכל החלטה,
הדורשת מטבעה שליטה אבסולוטית ברצונותי ובעצמי. זוהי מעין
תירגולת עצמית לכל דבר.

זהו הנדר בקווים רחבים: הגבלה עצמית, או שלילה עצמית.

בעוד, השבועה היא חיוב עצמי. אני נשבע לקיים דבר, ולמיותר
לציין כי אין המדובר בדבר סתמי ולבטח לא שלילי - כי-אם המדובר
בדבר חיובי שטוב ונכון לעשותו, ואני חייבתי את עצמי לעשותו,
התחייבתי עליו, חתמתי את הצ'יק, נשבעתי... נוטף מזה תכונה
חיובית.

השבועה איפוא וגם הנדר, הינם שלבים תירגוליים על מסלול הכוונת
השליטה העצמית, אולם השבועה משיגה את הנדר על המסלול התירגולי
הזה ועולה עליו; השבועה הינה שלב תירגולי מתקדם יותר מהנדר, כי
דרך השבועה אני מכניס את עצמי לעולם העשייה, אני מתחייב לעשות,
ולמעשה זהו עולמו בפועל של השם יתברך, ואני מזמין, דרך השבועה,
את עצמי אליו.

בשבועה אני מתחייב לעשות, ובנדר אני מתחייב לא לעשות, מכאן
נגזר "השלב המתקדם" של השבועה והבכורה שלה על הנדר.

ולמרות ההבדל העקרוני הזה בן השבועה והנדר, קיים מאחוריהם
הגיון אחד משותף הנקרא בלשון התורה: מוצא שפתיך תשמור. או
בלשון הדור: תכבד את מה שאתה אומר. תכונת הדיבור המייחדת את
האדם, והמבדילה אותו  מכל יתר הייצורים הקיימים ביקום - היא
התכונה שמייצגת יותר מכל את העליונות האינטלקטואלית של האדם על
כל הסובב אותו. אני מביע את המחשבות שלי דרך הדיבור היוצא מפי;
אני מדבר - משמע אני חושב.

התורה הפנתה את תשומת ליבנו לחשיבות התכונה הזאת - כבר מהתחלת
הדרך... כבר בפסוק השלישי של הפרק הראשון שלה:

א בראשית, ברא אלקים את השמים ואת הארץ. ב והארץ היתה תהו
ובהו, וחשך על-פני תהום; ורוח אלקים מרחפת על-פני המים. ג
ויאמר אלקים יהי אור; ויהי-אור. ד וירא אלקים את-האור
כי-טוב; ויבדל אלקים בין האור ובין החשך. ה ויקרא אלקים לאור
יום, ולחשך קרא לילה; ויהי-ערב ויהי-בקר, יום אחד.
(בראשית,
א)

עמדנו כבר לפני כמאה עמודם על משמעות הפסוקים האלו, וסיכמנו על
עיקרון אחד: כל התורה הינה ספר הדרכה שנועד ללמד את האדם אודות
קיום חוק ההתאמה הסימטרית; מוצאו, מרחבו, איך לתפעל אותו -
באופן שיוכל האדם לחזור ולחיות בצל חוק ההתאמה הסימטרית; חוק
שעדיין שרוי וקיים, אך האדם אינו מודע לקיומו, ולכן אינו יכול
להנות ממנו, להשתמש בו.

עם זאת, אי-מודעות לקיום חוק ההתאמה הסימטרית, איננה הבעיה
היחידה המונעת מהאדם להשתמש ולנצל את פירות החוק הזה; קיימת
עוד בעיה טכנית - אם נכון הביטוי: האדם אינו מודע לכוח הנגזר
מהרצון שלו, לכן הוא אינו מסוגל לנתב את רצונו המקורי, לתפעל
אותו... מה שנקרא בשפה הנוכחית "מניפולציה של הרצון"; נעדרת
מהאדם המודעות לתכונה מניפולטיבית זו.

התורה באה למלא איפוא את החלל הריק, שנוצר מתוך אי-המודעות
לקיום חוק ההתאמה הסימטרית, ואי-המודעות לכוחות הרציונלים
המקוריים של האדם.

אדם הראשון, לציין, נולד אל תוך חוק ההתאמה הסימטרית; הוא היה
מודע לכוחותיו, היינו לכוחות הטבעיים הנגזרים מרצונותיו, דבר
שאיפשר לו לנתב את רצונו ולתפעלו בתוך מרחב חוק ההתאמה
הסימטרית - באופן טבעי ומובן מאליו...

לאט לאט נסוג האדם מהמודעות לקיום כוחותיו הרציונלים הטבעיים,
ובדרך זו גם נסוג ממרחב חוק ההתאמה הסימטרית. נסיגה זו התרחשה
באופן הדרגתי בתוך אלפי השנים, עד שהגיעה נסיגה זו אל נקודת
האל-חזור: האדם ניתק כל מגע עם מרחב חוק ההתאמה הסימטרית
והתרוקן מכל בדיל של מודעות לכוחו הרציונלי הטבעי. המושגים
האלו נראים לו היום דמיוניים, על-טבעיים... אתמול ראיתי עם הבן
שלי סרט של הארי פוטר... והיום אני כותב על חוק ההתאמה
הסימטרית ומרגיש שאני מתחרה עם היוצרת המולטימליונרית של סידרת
"הארי פוטר"...

שאלתי את עצמי אתמול בעיצומו של הסרט, כאשר אני מתחרה עם גידי
על הפופ קורן שהולך ומתמעט וההתרגשות בשיאה: מדוע נקלעתי אל
הסרט הזה דווקא? לא כל כך רציתי בזאת, והסרט נכפה עלי למעשה
בגלל פליטת פה אומללה שגידי נתלה בה, כאשר שאל אותי שלשום - אם
אני יכול להתלוות אליו אל הארי פוטר... עניתי לו בבדיחות הדעת
"למה לא"... והוא נתפס בהתחייבות וביקש אתמול להוציאה לפועל!
וגם אימא שלו שיחקה את הצדיקה הבלתי נלאה, והתריעה על חשיבות
קיום התחייבות ועוד לבן שלך! לשאלתי "ולמה שלא תצטרפי אלינו?"
ענתה "אני לא התחייבתי אדוני, אתה זה שנתת את המילה שלך!"

ולמען תיעוד האמת - נהנתי גם אני מהסרט! מכל רגע! לא כמצופה...
וציפיתי לסיוט; אך כאמור נהניתי... מה עוד וגידי תרם את שלו
ועזר לי להבין לעומק את הרקע ואת הדמויות, יען ראה את כל
הסידרות הקודמות של הארי פוטר, ולזכותו ייאמר - עשה זאת באופן
סמכותי מכובד ומקצועי! מי יתן ויפגין סמכות כזו גם
בלימודים...

לבורים ועמי הארץ שעוד לא שמעו על "הארי פוטר" - המדובר בילד
בריטי יתום הנייחן בתכונות על-טבעיות... דודו, נדמה לי, שם לב
לתכונות האלו ושלח אותו לבית-ספר מקצועי יחיד במינו לקוסמים;
שם בביה"ס הזה מפתחים את התכונות האלו ומלמדים את התלמידים את
סודות הקסמים למיניהם... הם מלמדים אותם לעוף בשמים למרחקים -
רכובים על מטאטא... ליצור כוחות על-טבעיים דרך נגיעה קלה במקל
קטן; להגות משפט מאגי סודי ולעשות את הבלתי יאומן באמצעותו...

ושוב אל השאלה... מה אני עושה כאן באולם עם גידי והארי פוטר -
מלבד קיום פליטת הפה האומללה שהפכה להתחייבות קדושה?

התשובה, כן, היא זאת: "אני רואה סרט עם גידי". אולם ומעבר
לזאת, ראיתי גם ראיתי עוד משהו, ולא במקרה... ראיתי את נקודת
המרחק של האדם מחוק ההתאמה הסימטרית; עד כמה הוא התרחק מהחוק
הזה; עד כמה הוא הרחיק לכת; עד לאן; עד כמה הוא ניתק מגע...

עד לדמיון הבלתי מציאותי, עד לנקודת האל-חזור הזאת: עד להארי
פוטר. אתמול ראיתי את זאת לנגד עיני.

- השאלה היא איפוא: האם מרחב חוק ההתאמה הסימטרית הוא מרחבו של
הארי פוטר הדמיוני? האם המציאות מתחברת עם הווירטואל? האם אדם
הראשון היה הארי פוטר?  

- כן. זו התשובה בתימצות. חסרה רק הערה קטנה - למען השלמת
התשובה: אדם הראשון ידע והפנים את שבע השיעורים שתועדו על גב
דפי התורה, הוא נולד עם המודעות זאת; ו-"הארי פוטר", כוונתי
לכותב הסידרה, לא ידע גם לא שמע על השיעורים האלה; התנהלות
הארי פוטר, היינו, לא היתה על פיהם.

- אינני מוכן לוותר על השאלה המקורית: האם אדם הראשון היה הארי
פוטר? האם עיקרון חוק ההתאמה הסימטרית, יכול להעניק לאדם את
אותו המרחב הדמיוני, בו השתמשה כותבת הסידרה של הארי פוטר?
בניסוח אחר, האם המרחב הדמיוני של יוצרת הסידרה, הופך עבור
האדם למרחב מציאותי - בצל חוק ההתאמה הסימטרית?

- התשובה כבר ניתנה לעיל, ואחזור עליה לכבודך בשנית: כן וכן;
אדם הראשון היה הארי פוטר. עיקרון חוק ההתאמה הסימטרית, יכול
להעניק לאדם את אותו המרחב הדמיוני, בו השתמשה כותבת הסידרה של
הארי פוטר. תשובה זו נכונה ותקפה בכל ניסוח אשר יהא, כולל
קונטקסט הניסוח שלך. בהזדמנות זו, אשנן את ההערה הקטנה שצירפתי
לתשובתי הקודמת שלעיל, ויורשה לי להוסיף עליה את זאת: מהשאלה
החוזרת שלך אני מסיק כי לא הענקת "להערה" שלעיל את תשומת הלב
המתאימה... להלן איפוא ההערה בשנית:

אדם הראשון ידע והפנים את שבע השיעורים שתועדו על גב דפי
התורה; הוא נולד עם המודעות זו; בעוד כותבת הסידרה של "הארי
פוטר" לא ידעה גם לא שמעה מעודה על השיעורים האלה.


רוצה להגיד שהתנהלות הארי פוטר בסרט היתה וכידוע ווירטואלית,
בעוד התנהלות אדם הראשון בסרט של חייו היתה מציאותית. זהו
ההבדל בפועל בין הדמות הווירטואלית של "הארי פוטר" לבין דמותו
המציאותית של אדם הראשון. לציין, אין המדובר בהבדל של מה בכך.

הבה ניקח אחד מפעלוליו של אדם הראשון... הבה ניקח דוגמית ונעשה
תחרות בינו לבין הארי פוטר...

אדם הראשון רצה ילד.

א והאדם ידע את-חוה אשתו; ותהר, ותלד את-קין, ותאמר קניתי איש
את-ה'.
(בראשית, ד)

עברנו בהתחלת המאמר על נוהל הבעת הרצון, וזהו בשנית הנוסח:


"נוהל הבעת הרצון מתחיל מהרצון הגולמי הבלתי מוגדר אל הרצון
המוגדר והמדויק; לא ניתן לאנוס את הנוהל הזה ולקפץ על
מדרגותיו."


השאלה המתבקשת איפוא היא, מהו הרצון הגולמי הבלתי מוגדר שקדם
לרצון אדם הראשון,  שהתבטא בפועל בילד - פרי מוגדר ומדויק?

קל מאוד להתחקות אחר התשובה הזאת, כי היא נמצאת בכל אחד
מאיתנו; הרצון הגולמי הזה טמוע כאינסטינקט בכל אחד מאיתנו: אני
ואילנה התחתננו ורצינו להביא ילד לעולם. רצינו להקים משפחה
ולהרחיב אותה באמצעות ילדים, הרבה ילדים פרי בטנינו, שימלאו את
הבית, שיביאו שימחת חיים, שיהיו דומים לנו, שילכו בדרכינו. אני
ואילנה אנשים חברתיים, וברצונינו זה היבענו את התכונה החברתית
הזו: איננו רוצים לחיות לבד... אנו רוצים להגדיל את החגיגה,
רוצים עוד אנשים איתנו, מדמינו מבשרינו...

זהו בדיוק הרצון הגולמי של אדם הראשון, וכך הסיפור בגדול התנהל
- מהגולמי הבלתי מוגדר, אל המוגדר והמדויק: זה התחיל מהרצון
לפתח את שימחת החיים שהיו שרויים בה, להגדיל ולהעצים את
החגיגה, מכאן אגב התפתחה התכונה החברתית... ועד לרצון בילד
מדמו ומבשרו, ומה טוב אם יהיה דומה לו, בעל שתי ידיים ורגליים,
ראש תווי פנים וקומה...

והאדם ידע את חוה אשתו -  אות ו' המקדמת את "האדם" מצביעה על
סמיכות הדברים. בעוד כשישים עמודים (תלוי מתי תינעל הפירצה
שעדיין אנו נמצאים במסגרתה...) אעמוד על תכונת "הסמיכות"
שבתורה. למעשה כל התורה במלואה מיקשה אחת היא, שבאה להראות
לאדם את הדרך חזרה אל מקורותיו, אל הרצון שלו; זוהי התמונה
הגדולה, ואותה בנתה התורה אבן על אבן, שלב אחר שלב. במילים
אחרות, התורה היא מעין מפה ארוכה ארוכה ששורטטה בשיטת השלבים.
הרבה מאוד נקודות ציון מופיעות עליה, המראות את הדרך חזרה...  
     

כך אתאר להלן את "שיטת השלבים" - ציטוט:

"הרושם הוא וכאילו כל פרק או שלב בתורה, מדבר על חתך מסויים,
שאין לו בהכרח קשר לחתך הבא אחריו או לפניו; אולם ולמרות שכל
שלב נשרד באופן אינדיבידואלי עצמאי, וכאשר אתה מגיע אל נוסח
השלב השני, ולאחר קריאתו והבנתו לעומק - אתה מגלה שאת הבנתך זו
רכשת למעשה בפרק שלפניו; כלומר ואילולא עברת ועיינת והבנת את
הפרק שלפניו - לא היית יכול להבין ולרדת אל עומק הפרק הנוכחי,
על אף ועל פניו אין קשר בין השלבים וכל שלב מדבר על נושא
משלו..."

את זאת למדתי מהמילה הראשונה שהתחילה בה התורה: "בראשית",
שהיוותה מעין הצהרת כוונות אודות "שיטת השלבים", שעתידה להיות
בשימוש לאורך כל התורה. נושא זה הינו עולם ומלואו... וכאמור
נעמוד עליו בהמשך; ולעת עתה אסתפק להצביע על סמיכות הדברים
שנרמז עליה באות ו' שקידמה את "האדם" בפסוק שלנו.

והאדם ידע את חוה אשתו - לפני 88 עמודים עמדתי על הפסוק הזה,
במסגרת ביאור הרצון האנושי המשותף הראשון... "זהו סיפור הרצון
המשותף הראשון בהסטוריה. הגזע האנושי קיים בפועל כהמשך לרצון
היצירתי זה, וכתוצאה ישירה ממנו".

את הפועל "ידע" ביארתי כפעולת זיהוי הזדהות והתמזגות; כלומר,
אדם הראשון זיהה את רצון אישתו, הזדהה עימו, וכתוצאה מזאת
החליט בעצה אחת עימה - להתמזג עם הרצון המשותף שלה, ולהוציאו
אל הפועל...

"ידע" - הבנת הפועל הזה, היום, מסתכמת במובן "קיום יחסי מין":
האדם ידע את חוה אשתו - האדם קיים יחסי מין עם חוה אישתו,
ואכן "המובן" הזה מסכם את הפועל המקורי: זיהוי התמזגות
והזדהות...

והאדם ידע את חוה אשתו - מילת הקישור "את" איפוא, באה לבטא
את המשמעות השיתופית בהקשר הזה, כפי שהיא נמצאת בשימוש בשפה
המודרנית היום: ברקוביץ את זוהר בע"מ, מנשה את נחום... ובעסק
האקטואלי של הפסוק שלנו: אדם & חוה, אדם את חוה: הרצון של
אדם את הרצון של חוה.

והאדם ידע עם חוה אישתו.

ותהר, ותלד את-קין - נכנסה להריון וילדה את בנה קין; זו
המשמעות המקובלת, אולם אין זו המשמעות שהמתעד ביקש לרשום לנו.

ותהר - זו הפעם הראשונה בה מופיע המונח הזה בתורה: להרות,
הריון, ותהר...

הייתי רוצה לנצל הזדמנות זו ולהבהיר שיטה יעילה שגיליתי, להבנת
מונחי התורה המקוריים.
ובכן - כל מילה, כל מושג, כל פועל, כל שם תואר וכל מונח אשר
מופיע בתורה וברצונך לעמוד על משמעותו המקורית - לך אל התורה
ואל המקום הראשון בו הופיע; שם תפגוש את הערך האינציקלופדי של
המונח במשמעותו המקורית. אין זה אומר שמשמעות זו עלולה להשתנות
ממקום למקום, אולם תמיד תמצא הבארה עקרונית ורחבה במיוחד
בהופעה הראשונה של המילה; הקונטקסט במלואו יגוייס ויעמוד לרשות
המונח שזה עתה יצא אל העולם, וכאילו ביקש המחבר להציג בפניך
מוצר חדש ולהסביר לך אודותיו...

כך ירדתי אל עומק המונחים: שמים, ארץ, אלוקים, שם ההווייה,
תהום, מים, חושך, באר, נשמה, עץ, "ויקרא שם", ארור, ברכה, גן
העדן, וכהנה הרבה...

ותהר, ותלד... - סדר הופעת שני הפועלים האלו, מובן וצפוי מדי
בשבילנו... הריון ולאחר מכאן לידה... הריון - הזדווגות, זרע
הגבר וביצית האישה נפגשים, העובר נקלט ברחם האישה, הבטן גודלת
בהדרגה עד לתשעה חודשים, ואדם חדש מגיח לעולם. אלה הם שני
הפועלים הטבעיים והמוכרים ביותר לאדם, ואף לכל חיה בטבע. גם
החיה הרה ויולדת; לא תיתכן לידה ללא הריון...

אם כן, אדם הראשון ידע את חוה... ותהר, ותלד...   לדעת, להרות,
וללדת - סדר מופתי.

זה המקום לשאול את שאלת המליון: אם שלושת הפועלים האלה וסידרם
- כה נהירים ומוכרים לכל אדם עלי אדמות מימים ימימה ועד בכלל,
מדוע איפוא סידרם לנו המסדר כאן? הרי אין מי שלא יודע שקודם
יודעים, אחר כך הרים, ובסוף יולדים, מה בא הכתוב להסביר לנו
כאן?

את השאלה הזו, לציין, אני מנסח מנקודת המבט של הפרוש המקובל
והנהוג עליו עד עכשיו: מה בא הכתוב להסביר לנו כאן?

האומנם "התורה דיברה בלשון האדם"?

לאו מוחלט. התורה לא דיברה כאן בפרק ד בלשון האדם; לא בפרק הזה
גם לא בפרקים הראשונים... דוגמאות אקראיות מאותו הפרק:

ז הלוא אם-תיטיב שאת, ואם לא תיטיב, לפתח חטאת רבץ; ואליך
תשוקתו........
(בראשית, ד)

כג ........כי איש הרגתי לפצעי, וילד לחברתי (בראשית, ד)

כד כי שבעתים יקם-קין; ולמך שבעים ושבעה (בראשית, ד)

נחזור איפוא לבית שלנו...

א והאדם ידע את חוה אשתו; ותהר - שני האנשים האלה חברו יחד
לרצון משותף. הפרי ששאפו לו ברצונם, הוא ילד בדמותם ובצלמם. הם
ביקשו את הפרי היפה ביותר, החכם ביותר, המהודר ביותר, בעל
האופק הרחב ביותר... אין ספק ששאלות מעין יופי, הידור, חוכמה,
גודל, אופק - הן שאלות ערכיות, אך בלתי מוגדרות, כי האין-סוף
הוא גבולן... כמה אתה רוצה אותו יפה? כמה חכם? כמה גדול? הרי
תמיד ניתן לשאוף ליותר יופי, ליותר חוכמה, יותר גדולה...
ולחילופין, ניתן לשאוף לפחות יופי וחוכמה, כי הדמיון השיג
והגיע עד מד מסויים... אין ולא קיימת שאיפה מושלמת בערכים מעין
אלו...

מכאן, ניתן להניח כי לא ייתכנו שתי שאיפות זהות ושוות, שאיפת
אדם יכולה לעבור במימד היופי את שאיפת חוה, ובמימד שאיפת
החוכמה חוה תעבור דווקא את אדם... הפרי ששאפו לו הוא "יצור
בצורתם" בעל אין סוף מימדים וערכים, ולכן קיים יסוד סביר
להניח, כי לא ייפגש מד שאיפותם בכל המימדים והערכים, אדם יעבור
את חוה בחבילת מימדים אחת, והיא תעבור אותו בחבילה השניה...
מכאן נוצר הצורך ביריעה המשותפת; זהו מקור עיקרון "המכנה
המשותף הגדול".

מושג "היריעה המשותפת" או "הרצון המשותף" - זרים אולי הם לנו,
אולם עיקרון "המכנה המשותף הגדול" אינו זר לנו כלל וכלל: ידוע
שנישואין בתוך העדה או בתוך המשפחה, כמו בין שני בני דודים -
הם נישואין בלתי רצויים וניכרות הבעיות הגנטיות של הילדים
מהנישואין האלה, בעוד הנישואין "הרחוקים" מעדות שונות - רצויים
הם ומבורכים, כי יש מקום רחב לבחירת התכונות הגנטיות הטובות
מבין שני המועמדים...

"בחירת התכונות הגנטיות הטובות ביותר מבין שני המועמדם": מתוך
מליארדי הזרעונים המסתובבים בסביבה - הזרע המהיר ביותר בעל
הנתונים הטובים ביותר מגיע אל הביצית ומפרה אותה, והתכונה
הגנטית המשותפת הטובה ביותר מבין שני המועמדים - תעלה אל הטבלה
הגנטית החדשה של העובר, ותקבע את נתוניה. וכך בכל גן ונתון:
יעלה ויבוא הגן הטוב מבין השניים. אני מתאר מנגנון של בחירה.
אני מתאר את מנגנון המכנה המשותף הגדול שנקבע לראשונה ע"י הזוג
"אדם את חוה".

- איך פועל המנגנון הזה? איך הוא יוצא מהכוח אל הפועל?

- אינני יודע. אתה בעצם שואל אותי איך יוצא אל הפועל חוק
ההתאמה הסימטרית, ועל השאלה הזאת אין לי תשובה; ובעצם קיימת
תיאורית "הברירה הטבעית" של דרווין, שאחת הנחות היסוד שלה היא:
"יצורים מעבירים את תכונותיהם העדיפות לצאציהם". עקרון הברירה
הטבעית מתיימר להתייחס לשאלה הזו: "ומדוע דווקא התכונות
העדיפות
מועברות?" - ועונה עליה בלשון זה: "מאגר המשאבים בטבע
מוגבל, והשורדים הם אלו המותאמים ביותר לתנאי המחייה בסביבתם.
מכאן, "המותאמים ביותר" ומן הסתם הם אלה בעלי "התכונות
העדיפות" המועברות אל הצאצאים".

במילים אחרות, גם דרווין מבחין בתופעת "העברת התכונות העדיפות"
או בלשונינו "עיקרון המכנה המשותף הגדול", אולם הוא צופה
בתופעה הזאת דרך התיאוריה שלו - כמו שאני צופה בגוף המתעופף
בשמים וקובע חד משמעית כי זהו ציפור. אני יכול לקרוא לצפי שלי
כתיאוריה - אולי כי אני הוא הראשון שהבחין בציפור וקרא לו בשם
הזה, אולם אינני עונה בתיאוריה שלי אודות תופעת הציפור, איך
הוא עף, איך פועלים המנגנונים שלו, איך הוא חי... דרווין איננו
מפצח שום שאלה מהשאלות האלו, הוא רק צופה בהן דרך התיאוריה
שלו.

- ואיך ניתן לפצח, הלכה למעשה, את השאלות האלו?

- לא ניתן לפצח את השאלות הללו לעולם; גם אם נצליח ליצור ציפור
שתתעופף בשמים!

- והרי אדם הראשון הצליח ליצור יצור בדמותו ובצלמו... וגם אני
הצלחתי בעקבותיו וכל האנושות...

- אכן, הצלחנו ליצור דרך חוק ההתאמה הסימטרית הקיים והפועל
ביקום, אך לא הצלחנו ליצור את החוק שיצירתינו תיגזר מתוכו;
במילים אחרות, לא הצלחנו לברוא את יצירתינו, זה כל ההבדל
ביננו לבין השם יתברך על שתי רגליים יציבות: אלוקים ברא את
השמים ואת הארץ, ובמסגרת הבריאה הזאת ניתנה האפשרות לאדם
ליצור את כל העולה על רוחו.

מקרא:

יצירה: ליצור דבר מתוך דבר, כמו שיצר השם יתברך את גוף האדם
מעפר הארץ - שנברא בשלב יותר מוקדם, או כמו שיצרו אדם וחוה את
ילדם קין.

בריאה: ליצור דבר ולא מתוך דבר - היינו לברוא אותו.

זה הזמן לחזור למקרא שלנו שהתרחקנו ממנו קמעה...

א והאדם ידע את חוה אשתו; -  והאדם רצה עם חוה אישתו. רצון
אדם הראשון וחוה אישתו נפגשו תחת יריעה משותפת אחת. רצון
ספציפי זה הוא "יצירת ילד בדמותם ובצלמם, בעל התכונות הטובות
ביותר".

השאלה היא: ולאחר שעמדנו על משמעות הפועל "ידע", מדוע הקדים
המתעד את ידיעת אדם על חוה? והרי גם חוה ידעה את אדם אישה,
אחרת לא היתה יכולה להשתתף עימו ברצון המשותף הזה ולא יכלה
להכנס עימו תחת היריעה המשותפת.

השאלה בניסוח ישיר היא: מדוע לא ציין המתעד את תיעודו בלשון
הזה -  "וחוה ידעה את אדם אישה".

שאלה זו מביאה בעקבותיה עוד שאלה: ומדוע ותהר - לאו דווקא
ויהר...

שאלה נגזרת ועקרונית היא: מה היא משמעות הפועל המקורי המופיע
לראשונה בתורה "ותהר".

שלוש שאלות במחיר אחת: מדוע לא פגשנו בתיעוד את הניסוח הבא:
"וחוה ידעה את אדם אישה, ויהר..."

אנחנו נמצאים במסגרת הפירצה... בעוד כמאה עמודים, אעמוד על פרק
ג של בראשית; חטא אדם האשון. היגעתי בפרק הזה אל הפסוק הזה:

טז אל-האשה אמר, הרבה ארבה עצבונך והרנך - בעצב תלדי בנים;
ואל-אישך תשוקתך, והוא ימשל-בך.
(בראשית, ג)

בבואי לעיין בפסוק הזה - פגשתי בקושי עצום... התוודאתי שם על
הקושי הזה, ואף תיעדתי את התמודדותי עימו. הלכתי עם הקושי הזה
ימים שלמים, עד שיום בהיר אחד הצלחתי לסדר את מחשבותי, בתוך 15
הדקות הנפלאות של ההליכה בבוקר אל בית הכנסת... היגעתי אל
הבהירות דרך מוטיב אחד שנקרא "סדר"; ציטוט מדברי:

"מוטיב הסדר אינו פוסח על שום מידע, גם לא על המונח עצמו
שנקרא "מידע" - או בלשון המקרא "מים"; גם על כל עיקרון שעמדת
עליו - כמו עיקרון ההענשה והמעניש: אין בנמצא מונחים כאלה...
וכשהמתעד כתב: ארור האיש - ביקש לאמר: מבולבל האיש... ואם
כן, פסיעה וחצי מבית הכנסת, מהו פשר מבול נוח וההכחדה
הסיטונאית שקרתה במהלכו? והתיבה שהתבקש נוח לבנות ומימדיה
המדוייקים והחיות שהוכנסו אליה... בשביל לחמוק מהמבול... מה כל
זה - אם לא הענשה סיטונאית...?

- לך אל מוטיב הסדר העקבי ואל תזוז ממנו; שם תמצא את מזורך."
סוף ציטוט.

כך עמדתי על משמעות הפסוק טז שלעיל, וכך פיענחתי את תכולתו.
אולם, את הפיענוח הזה לא הספקתי להקליד, כי בינתיים נקלעתי,
דרך מוטיב "הסדר" אל תיבת נוח ואל המזבח שלו... ובאופן הזה
נפתחה הפירצה שאנו נמצאים עדיין בתחומה...

- ומדוע לאו דווקא הנוסח הזה: "וחוה ידעה את אדם אישה,
ויהר..."?

- התשובה במלואה מתועדת במקרא הזה:

טז אל-האשה אמר, הרבה ארבה עצבונך והרנך - בעצב תלדי בנים;
ואל-אישך תשוקתך, והוא ימשל-בך.
(בראשית, ג)

קשה לי לעמוד על תיעוד התשובה ולהבטיח ביאור מושלם - בלי
להקדים ולעמוד על מלוא הפרק השלישי של בראשית, ולהבין לאשורו
את חטא אדם הראשון, וזה עולם ומלואו; עמדתי כאמור על הפרק הזה.
על כל פנים, אנסה, לצורך הבארת התשובה, לעבור בזריזות על הפרק
במלואו ולצמצם מרווחים שאינם קשורים בהכרח בנושאינו.

אם הבכורה נועדה למבכריה - אזי איננו עומדים כאן על חטא אדם
הראשון כי-אם על חטא חוה אימנו; זאת כי היא היא שלקחה את
היוזמה ליד והתחילה בחטא... כל הזכויות שמורות לה, בכללן
זכויות הבכורה.

אדם הראשון, בלשון ימינו, משחק בפרק עצוב זה את תפקיד
"הנגרר"... וכאשר נגיע אל סימטאות הפרק הזה נראה כי הנגררות
שלו לא עמדה לו בשעת השין; נהפוך, היא היתה בעוכריו:

יז ולאדם אמר, כי-שמעת לקול אשתך..... (בראשית, ג) - כלומר
עובדת "הנגררות" שלו הינה במקום הראשון, ועולה אפילו על מהות
החטא עצמו:  כי-שמעת לקול אשתך, ותאכל מן-העץ...

מה היא מהות החטא? מה עשתה חוה? ובמה נגרר אדם אחריה?

חוה אימנו - היא האדם הראשון שנתקף בתסמונת "וישמן ישורון
ויבעט"... או בלשון ימינו תסמונת "הילד המפונק" שהכל הוגש לו
על מגש של כסף - ויתבלבל... אנו יודעים היום, שילד כזה חשוף
לתחלואות שילדים אחרים חסונים מפניהם. ילד מפונק עלול לצאת
יהיר, שחצן, בזבזן או קמצן - שערך הכסף אינו נהיר לו... אינני
אומר שכל הילדים המפונקים יהיו בהכרח שחצנים ואנוכיים, אני
טוען שילדים כאלה חשופים בפני המחלות האלה - יותר מילדים אחרים
שעבדו ועמלו בשביל הכסף, וגם רכשו בדרך הרבה ערכים שאינם
נהירים בשכונה ממול. פנקס החיסונים של ילד מפונק - לוקה בחסר;
חסרים לו פשוט מספר חיסונים טבעיים שילדים אחרים מקבלים אותם
באופן טבעי מבית ההורים ובסביבתם הטבעית. מוטל על הילד המסכן
המפונק - להבחין בכוחות עצמו בחיסונים החסרים לו ולרכוש אותם
מכיסו האישי, בכסף מלא עובר לסוחר. מוטל עליו למלא את אחת
המשבצות החשובות שהוריו הבלתי אחראיים השאירוה ריקה.

חוה אימנו היתה "ילדה מפונקת". הוגשו לה כל תפנוקי החיים על
מגש של כסף. כל הנאות החיים היו בהשג ידיה, ולא היה עליה אלא
להושיט את היד ולקטוף אותן. או אז פעלה עליה התסמונת של
"ישורון" במובנה המלא: ותשמן ותבעט. אם היה מתקיים משפט ציבורי
אודות החטא שמעדה בו והייתי העו"ד שלה - הייתי מציב בראש כתב
ההגנה את הטיעון המוסרי הזה: יש הבדל בין מי שפועל מתוך מניעים
אישיים לבין אדם שפועל מתוך השפעה חיצונית מסיבית; וחוה אימנו
היתה נתונה להשפעה מהסוג הזה, היא הושפעה מכל התסמונות
השליליות הפועלות בהכרח על ילד מפונק.


אולם היא אינה זקוקה להגנתי... את ההגיון שבטיעון הזה למדתי
ממנה. היה לה וויכוח אינטלקטואלי נוקב עם השם יתברך בכבודו
ובעצמו אודות הנקודה הזאת, ולוויכוח הזה על כל פרטיו וחידודיו
- נחשפתי בפרק ג של בראשית. חטאם, היא ואדם הראשון בעלה, הסתכם
בהטלת מטבע הספק אל הזירה; מטבע חדש שלא היה בשימוש עד הרגע בו
יצרו אותו במו ידם.

עד אותו הרגע, הם יכלו להגיע לכל דבר בו חפצו; פשוטו כמשמעו.
גבולם היה הדמיון שלהם, ושוב פשוטו כמשמעו וכהילכתו: הגיעו לאן
שרצו; השיגו את כל מה שרצו; טעמו את כל מה שרצו; קיבלו את כל
מה שרצו. השאלה הנשאלת: ומה ההבדל בין הרצון האנושי עכשיו לבין
רצונם שלהם? גם אני רוצה הרבה מאוד דברים אך איני יכול להגיע
לכל מה שאני רוצה - מה נשתנה?

התשובה על השאלה העקרונית הזו נעוצה בעצם החטא שלהם... כלומר,
אילולא החטא של אבותינו אדם וחוה - לא היה אמור להיות שום
שינוי במונח הרצון: גם עכשיו יכלתי להגיע באופן ישיר לאן
שארצה, ולקבל כל מה שדמיוני משיג, היינו כל מה שרצוני מצביע
עליו.

ויום בהיר אחד, ומרוב רצונות ופינוקים וחוויות ומשחקים שאין
להם קץ - החליטה חוה על אתגר חדש, ובעצם החליטה לשרטט תוכנית
למשחק חדש, משחק מהפכני בעגה שלנו, וזוהי מהות תוכנית המשחק:
לקרוא תיגר על המציאות! להתחכם עם המציאות... לשחק עם
המציאות, עם הטבע... זוהי מהות התוכנית, בחר לה את השם המתאים
ביותר.

אמרה ועשתה: היא קראה תיגר על המציאות! והיא ביצעה את "זממה"
בפול גז - ברמה הגבוהה ביותר. אם נשאיל "ישות" כלשהי למציאות,
וננסה לשחק עימה את המשחק הזה, היינו לעצבן את הישות הזו,
להעלות לה את הסעיף, לשגע אותה, להתעולל עליה, להתעלל בה...
הרי יש למצוא את "הדבר" הרחוק ביותר מאופי הישות הזאת ומטבעה
וממהותה וממנהגה... - ולהדביקו לה.

"המושג" הרחוק ביותר ממהות המציאות בימים ההם ובזמן ההוא היה
"הספק"; לא היה קיום למונח הזה, לא היה מובן המונח הזה...
הדמיון של חוה הרקיע שחקים של ממש בשביל להגיע לחדות כזו,
בשביל להגיע למונח הספק... ושוב, היא ביקשה את "הדבר" הזה רק
למען המשחק, כמו שיש לך ציפור יפה ביד, ואתה מבקש להתעלל בה
ולקצץ לה את הכנפיים, רק למען המשחק...

והיא קיצצה את הכנפיים של המציאות: המציאה את הספק! הביאה את
הספק עד למציאות, ועשתה בו שימוש! הוציאה את הספק מהבויידעם של
הדמיון הווירטואלי שלה, הביאה אותו עד למציאות המעשית, וביקשה
לראות איך המונח החדש הזה פועל במרחב המציאות המעשית; מה הוא
מעולל...

בפועל, היא יכלה להשיג כל דבר שרק חשבה עליו, די לה היה
בלרצות... ורק לשם המשחק - הטילה ספק ביכולתה זו. אמרה לעצמה
בפעם הראשונה את המשפט המאגי הזה: אולי אינני יכולה!

ולפתע קרה משהו חדש ומעניין: באותו הרגע, אכן, השתנתה המציאות
והכילה את הספק בהתאם לחוק ההתאמה הסימטרית. במילים אחרות:
רצית ספק - קיבלת ספק. רצית ילד - קיבלת ילד; רצית - הישגת!
הכל באותו המחיר ונשקל באותו המשקל: חוק ההתאמה הסימטרית.

משמעות הרצון הספציפי של "הספק" בשטח: הפעולה בה הטילה חוה
"ספק" - לא התבצעה ולא יצאה אל הפועל; כבקשתה.
הטילה ספק
ביכולתה להרים סלע מסוים, ואכן היא לא יכלה להרים את הסלע.

מבסוטית חוה מהמשחק שלה ומההשג, היא ביקשה לחזור אל חיק חוק
הטבע ולנטוש את הצעצוע שזה עתה עשתה בו שימוש משעשע ומהנה,
וקראה דרכו תיגר על המציאות... אולם ובעקבות רצונה החדש זה
"לנטישת הספק והחזרה אל חיק המציאות" - קרה עוד משהו חדש
שהפתיע אותה: היא לא הצליחה לחזור אל המציאות כהווייתה הידועה
לה, ושהתרגלה אליה משכבר הימים...

במילים אחרות: היא לא שלטה על המציאות; בפעם הראשונה בחייה! אם
לדייק - לא באותה הקלות בה התנהלו העניינים לפני כן. שליטתה על
המציאות הפכה להיות שליטה חלקית. לפתע פיתאום גילו את הבושה...
לפתע נתקלו בפחד; היה עליהם להתמודד עם תחושות חדשות כמו עם
החשש, פחד, כעס, אכזבה, ובעיקר עם האי-אונות... הגורמים הזרים
הללו נכנסו לפתע אל חייהם והפכו להם את הקערה על פיה... הם לא
הבינו את פשר העניין; לא הבינו את  מקור העניין; לא הצליחו
לעמוד על הסיבה שגרמה לתופעות המוזרות האלו; הסיבה בפני עצמה
היתה מורכבת - אף לחוה ולבעלה, והיה צורך בהתערבות השם יתברך
בכבודו ובעצמו, שייפענח להם את מורכבות הבעיה שזה עתה נתקלו בה
וחסמה בפניהם את הדרך חזרה אל המציאות המקורית.

השם יתברך הסביר להם פשוט את מהות הספק ואת המשמעות המעשית
הנגזרת ממנו: עיכוב עד מוגבלות בהתנהלות חייהם, עד לרמה של
מוגבלות שיא שתוביל לכיליון. הוא אמר להם, במילים מפורשות, את
זאת: הספק נכנס כבר לחייכם ועשה בכם שפטים... המצב אומנם עגום
- אך המים עוד לא נשפכו כליל על הריצפה וניתן עדיין להציל את
המצב... ניתן להתמודד עם הספק ואף לנצח אותו ואת כל משפחתו
הענפה בעזרת "המודעות"; זהו הנשק היחיד שבעזרתו ניתן להלחם
באוייב הזר הזה שנכנס אל חייכם, ואף לחסל אולו, ובאופן הזה
לחזור אל המציאות המקורית.

מילת הקוד החדשה, איפוא, היא "המודעות". לדעת את הכל אודות
הספק, מהו מקורו, לדעת אודות משפחתו הענפה הקשורה אליו בקשר דם
- היינו כל המיגבלות הנילוות והניתלות בזנב הספק - כחשש, פחד,
כעס, קינאה, עצב, שקר... ועד למיגבלת המיגבלות, המוות.
את כל המיגבלות האלו שם השם יתברך תחת מכנה משותף אחד, וקרא לו
"בילבול". האדם יכנס בעקבות הספק למערבולת של "בילבול".
במערבולת זו הוא יפגוש את הפחד והחשש ואת כל חברי המשפחה
המכובדת הזו. אמור מעתה: אני פוחד - משמע אני מבולבל; אני חושש
- היינו אני מבולבל; אני משקר וגונב ואף רוצח - משמע אני
מבולבל. כלומר לא הבילבול מביא אותי לרצח כי-אם אקט הרצח עצמו
הינו פעולה של בילבול עצמי. יש בילבול קל ובינוני וקשה וקריטי:
יש גניבה ושוד ואונס ורצח...  זהו המסר העיקרי של פרק ג-
בראשית, שתיעד את חטא אדם הראשון. מסקרן לקרוא את המסר המדויק
הזה באותיות ציוריות יפות וקולעות.

אותי סיקרנה לא פחות שיחת הוועידה בין אדם, חוה, והשם יתברך,
בה ניתחו את הרקע שעמד עליו החטא... אדם הראשון, ולאחר שהשם
יתברך פרש לפניו את מהות החטא שמעד בו - הודה בעובדות אך לא
בחטא! זו הפעם הראשונה בה משתמש האדם בנפתולי המונחים המשפטיים
ודיקדוקם.

אדם הראשון תלה את החטא שלו בלחץ החברתי שנכפה עליו: אכן,
נגררתי אחר אישתי ומעדתי, אולם מי כפה עלי המודל החברתי הזה -
שהלחץ החברתי נגזר ממנו? הלא אתה אלוקים?

חוה בתורה הרחיבה את יריעת האישום וכללה בו את חבילת המידע
"הפגומה", שהשם יתברך העמיד לרשותם. הציטוט להלן יסביר את
טיעונה:

"היא ביססה את טיעונה על המילים האלה: תכונת הספק החשד החשש...
או בשמה המקצועי - תכונת "הניחוש" שרקמה עור וגידים בנפשה -
הינה תוצאה טבעית למכלול המידע הנמצא במרחב, שהגיעה אליו וקטפה
אותו. היא טוענת טענה פשוטה למדי: במרחב נמצא מידע, והיא הגיעה
אל המידע הזה, קטפה אותו, עיבדה אותו, ועיבוד זה - נשא את הפרי
הזה: ספק, חשד, חשש, פחד, צער, הגבלה... מכאן, עיבוד המידע
עצמו - הזמין את "הנחש" לרקום עור וגדים בנפשי... משמע - הפגם
והמוגבלות נמצאים בעצמות המידע.

ומה לך כי תלין עלי - פנתה חוה אל השם יתברך: "הנחש השיאני,
ואוכל..."


תשובת השם יתברך הסתכמה בלהעמיד האדם על מקור טעותו, וגם כאן
אצטט קטע רחב מעמודים עתידיים...

"...וכך פנה השם יתברך אל אדם וחוה, ותיעד את פנייתו זו מעל
דפי פרק ג של בראשית:

האדם טעה בזיהוי מקור המודל החברתי ובזיהוי מקור הנחש (הספק
וכל משפחתו...).
במודל החברתי תלה את המעידה שלו, ובמידע תלה את יצירת הנחש;
לתכונה קרא אובייקט, ולאובייקט קרא תכונה. טעות זיהוי
פשוטה...

"המודל החברתי" לא נוצר כמידע מוכן מראש וכעובדה מוגמרת על
ידי השם יתברך, כי-אם שורשי "הבחירה החופשית" שהושרשו באדם, הם
שהביאו ליצירת "המודל החברתי" במתכונתו ובמימדיו הנוכחיים.

האדם איפוא שירטט את המודל החברתי שלו מתוך בחירתו החופשית
גרידא ועל פי אמות מידותיו; ועל כן משימת ההתמודדות עם הסביבה
והאחריות על ייחסי הגומלין עימה - מוטלות עליו.

וגם חוה "סבלה" מאותה התסמונת: היא ראתה במידע כאובייקט בעל
השפעה תקפה, ולכאורה אין לה אלא לקבל את חבילת המידע הזו על כל
צורותיה צירופיה ופגמיה... ואכן הוא הדבר: אילולא הבחירה
החופשית של האדם - היה עליו לקבל את סל המידע כפי שהוא, כבהמה
וכחייה וכעוף השמים וככל רמש הרומש על הארץ...

אולם, "הבחירה החופשית" היא זו שפתחה בפני האדם את אפשרות
עיבוד המידע, ושינתה עבורו את הסטטוס של "המידע" - מאובייקט
מקובע שיש לקבלו כמו שהוא, לנתון גמיש שניתן לעבדו וליצור
באמצעותו אין-סוף נתונים משתנים. עיבוד המידע איפוא הוא אשר
יצר את "הספק" עבור חוה והאדם; ניתן אם כן לאתר את הפגם ולזהות
אותו - באופן העיבוד, לא "בחבילת המידע".

עד כאן הציטוט הרחב מפרק עתידי, ונותר, להשלמת התמונה, להכנס
לאושיות החטא ולברור את תוצאותיו; עד היכן הגיעה שרשרת החטא
הזו? עד היכן ניתן להרחיק לכת ולהגיע עימה? עד היכן הגיעה
בפועל חוה עם החטא הזה?  

עמדנו לעיל על התחלת השרשרת הזו. היא התחילה ממשחק "תמים"
משעשע שביקשה חוה אימנו להשתעשע עימו... היא ביקשה להפריך את
המציאות וליצור את הספק. היא ביקשה בעצם לאנוס את המציאות
בעזרת אפקט הספק הווירטואלי. ולאן הגיעה עם המשחק המשעשע
הזה...

התחלת פרק ג של בראשית מתעד את המשחק הזה. ניתנה לנו שם רשות
נדירה לגלוש עד עומק נשמתה של חוה ולהאזין לתת המודע שלה...
אנו עתידים להאזין לשיחה אישית ביותר שניהלה חוה אימנו עם
עצמה.

יש להקדים ולציין שהשם יתברך "חזה" את המשחק של חוה, והזהיר
אותה ואת האדם בכלל מפני המשחק המסוכן הזה, ומתוצאות הרות אסון
שעלול להמיט עליהם. את זאת הוא עשה במסגרת "הוראות שימוש
לצרכן" שחילק לאדם רגע לאחר נחיתתו על האדמה... הוא הקדים ופנה
אל האדם בלשון חד משמעית:

טז ויצו ה' אלקים על-האדם לאמר: מכל עץ-הגן אכל תאכל.  יז
ומעץ הדעת טוב ורע - לא תאכל ממנו:  כי ביום אכלך ממנו - מות
תמות.
(בראשית, ב)

לא נצלול כאן אל עומק הדברים... הם יתבארו ויפורטו במקומם -
בעוד כמאה עמודים... נסתפק איפוא בערכים המרכזיים של הטקסט:

טז ויצו ה' אלקים על-האדם לאמר: מכל עץ-הגן אכל תאכל - קח את
המידע ועבד אותו; קח מכל הבא ליד; כל חבילת המידע עומדת
לרשותך.

יז ומעץ הדעת טוב ורע - לא תאכל ממנו: - אולם מהמידע
הווירטואלי שמפריד לכאורה בין הטוב לרע - אל תאכל! אל תיכנס
מהדלת הזו...

במילים אחרות: אל תיכנס לעולם הווירטואלי של הספק על כל החבורה
הנמנית עליו...

כי ביום אכלך ממנו - מות תמות - חד משמעית. הספק יוביל אל
החשש, ממנו אל הפחד, אל הנקמה, ציניות, גניבת הדעת, כעס... כל
אלה הם גורמים מגבילים - עד אשר תגיע בסוף הדרך, על כורחך, אל
ההגבלה הבכורה מכולן: אל החידלון, המוות. אתה תזמין במו ידך את
ההגבלה הזו; את קריסתך.

כך השם יתברך... כך הוא הקדים והזהיר את האדם מפני מפולת
המפלות, ומבעוד מועד.

וכך חוה... כך היא שיכנעה את עצמה... כך היא בשיאו של המשחק,
כאשר נהנתה כל כך מכל רגע של המשחק, והגיעה עד שיכרון
חושים...

א והנחש היה ערום, מכל חית השדה, אשר עשה ה' אלקים; ויאמר
אל-האשה, אף כי-אמר אלקים - לא תאכלו מכל עץ הגן.  ב ותאמר
האשה אל-הנחש: מפרי עץ-הגן נאכל.  ג ומפרי העץ אשר בתוך-הגן -
אמר אלקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו:  פן-תמתון.  ד ויאמר
הנחש אל-האשה:  לא-מות תמתון.  ה כי ידע אלקים, כי ביום אכלכם
ממנו, ונפקחו עיניכם; והייתם כאלקים, ידעי טוב ורע.
 

חוה מדברת אל עצמה, היא מנסה לשכנע את עצמה... מנסה לנטרל את
הפן המציאותי שבה ולעבור אל הפן הווירטואלי, אל הספק
וחבורתו... זוהי למעשה מטרת המשחק. הפן הווירטואלי הזה שחוה
מנסה לעבור אליו, נקרא בלשון המקרא "נחש", כלומר תכונת
"הניחוש", אני מסופק, מפוקפק, מנחש...

והנחש היה ערום, מכל חית השדה, אשר עשה ה' אלקים - המתעד
מבקש להתחיל בהגדרה כללית לתכונה הזו שאך הגיחה בהזמנת האדם
ונכנסה לנפשו. וזוהי הגדרתה: והנחש - והתכונה הזו שנקרא לה
מעכשיו בשם הקוד "נחש",  היה ערום, מכל חית השדה... - תכונה
זו היא רייקנית, פשוט סתמית, ריקה... תכונה זו כאשר תגיע אל
האדם ותתנחל בנפשו - תרוקן אותה מכל תוכן... או אז ההבדל בינו
לבין חית השדה ישאף לאפס, ואולי חית השדה אף תעלה עליו. בלשון
הציורית הנפלאה הזו הגדיר השם יתברך את תכונת הספק, הפיקפוק,
הניחוש...

ויאמר אל-האשה - היינו ויאמר הנחש אל האשה. כאן מתחילה חוה
לחשוב עם עצמה... כאן אנו מתחילים לחדור אל תודעתה.

אף כי-אמר אלקים - לא תאכלו מכל עץ הגן - היא שואלת ומשיבה
לעצמה, וכאילו הדייר החדש שהגיע (הנחש) והתנחל בנפשה - אומר
(לה) את שלו: אז מה אם השם יתברך הזהיר אותנו מפני הספק ומפני
העולם הווירטואלי... וכי מה יכול לקרות... לא שווה לנסות? בואי
ננסה לטעום מהאדום האדום הזה...

ותאמר האשה אל-הנחש: - שוב, היא שואלת ומשיבה לעצמה, וכאילו
משיבה לדייר החדש שזה עתה הביע את דעתו...

ותאמר האשה אל-הנחש: מפרי עץ-הגן נאכל. ומפרי העץ אשר
בתוך-הגן - אמר אלקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו:  פן-תמתון.

- היא משיבה לדייר החדש ואומרת לו: אבל השם יתברך הזהיר אותנו
מפני ההרפתקה הזו... הזהיר אותנו מפני העולם הווירטואלי המסוכן
עם הניחוש והספק והכל... הוא אמר לנו בפרוש - וכאילו היא חוזרת
ומשננת את דיברי השם יתברך מילה במילה: מפרי עץ-הגן נאכל.
ומפרי העץ אשר בתוך-הגן - אמר אלקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו
בו:  פן-תמתון.


הבה נראה אם היא שיננה את דיברי השם יתברך נכונה. הבה נראה אם
זכרונה לא בגד בה. הבה נראה את רמת הדיוק של חוה אימנו. הבה
נעמיד דברים על דיוקם, ולצורך זה נביא כאן ועכשיו את נוסח
דיברי השם יתברך בנידון, מילה במילה:

טז ויצו ה' אלקים על-האדם לאמר: מכל עץ-הגן אכל תאכל.  יז
ומעץ הדעת טוב ורע - לא תאכל ממנו:  כי ביום אכלך ממנו - מות
תמות.
(בראשית, ב)

אנו רואים לכאורה את אותו הנוסח... אך רק לכאורה. נעמוד להלן
על התרמית המתוחכמת הראשונה בהסטוריה, ולא לשכוח: המדובר
בתרמית עצמית.

השם יתברך: מכל עץ-הגן אכל תאכל.  ומעץ הדעת טוב ורע - לא
תאכל ממנו:  כי ביום אכלך ממנו - מות תמות.


חוה: מפרי עץ-הגן נאכל. ומפרי העץ אשר בתוך-הגן - אמר אלקים
לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו:  פן-תמתון.


מצא את ההבדל. מצאו נא איתי את ההבדל, וישנו הבדל מהותי, עמוק,
מרתק...

ההתחלה היתה מעודדת: אכן, השם יתברך אמר "מפרי עץ-הגן נאכל",
הבעיה מתחילה מכאן:

חוה: ומפרי העץ אשר בתוך-הגן - אמר אלקים לא תאכלו... - אני
שואל את חוה אימי מכאן מעל הדפים האלה: זה מה שאמר השם יתברך?
זהו נוסח אימרתו? זוהי כוונתו?

לפני שנעמוד על התרמית, הבה נעמוד על משמעות "הציטוט" של חוה
אימנו:

ומפרי העץ אשר בתוך-הגן - אמר אלקים לא תאכלו... - היינו,
השם יתברך מצווה "לכאורה" על האדם ואומר: ואת המידע אשר בתוך
הגן, היינו אשר נמצא עמוק עמוק בתוך הגן שלי - אל תתקרב אליו
ואל תיגע בו! פן תמות!

ומפרי העץ אשר בתוך-הגן - לשים לב לאות ה המקדמת את המילה
העץ: ומפרי העץ אשר בתוך-הגן - כלומר, השם יתברך מצביע על
מידע מסויים ומוגדר, לכאורה, ואומר לאדם: אל המידע המוגדר הזה
אל תתקרב; זה לא בשבילך.

ולא רק זאת... השם יתברך, ע"פ חוה אימנו הנאה, אינו מסתפק
להצביע על מידע עלום ומסויים שיש לו עניין להרחיק את האדם
ממנו, אלא מדייק ומשתדל להגדיר את סוג המידע הזה - שהאדם לא
יטעה חלילה ויתקרב אליו! או אז יקרא אסון! ולהלן נעמוד על
אושיות האסון הזה.

השם יתברך אם כן, וע"פ פרשנות חוה, מגדיר, לכאורה, עבור האדם,
את מאפייני המידע העלום הזה שרוצה להרחיק את האדם ממנו בכל
מחיר: המידע הזה נמצא בתוך-הגן. כלומר, ניתן להגיע אל המידע
המסויים הזה רק אם תעז ותעמיק אל עומק הגן, אל עומק המידע...
שם נמצא המידע המסוכן הזה.
השם יתברך, אליבא דחוה, מבקש מהאדם שיהיה שטחי, שלא יתעמק, שלא
ישאל שאלות מיותרות, שלא יחקור יתר על המידה. שיעבד את המידע
הנמצא בקרבת מקום, על המעגל הקרוב אליו, אבל שלא ירחיק לכת...

השם יתברך, אליבא דחוה הנאה, הגביל את האדם; והגבילו עד מאוד.
הוא אף שירטט לו גדרות וגבולות ומרחקים:            

אמר אלקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו - כלומר יש לנו כאן
הגבלה המהווה איסור מוחלט, וישנו בנוסף גדר לאיסור הזה. כמו,
להבדיל, הגדרות שהתקינו חז"ל עבורינו... איסור חלב ובשר למשל:
ע"פ התורה אסור לאכול לבשל ולהנות מבשר וחלב: בשר של בהמה - לא
של חיה ועוף; כלומר מותר בהתר גמור ע"פ התורה לאכול חלב עם בשר
של חיה ושל עוף; אולם באו החכמים והציבו גדר למצווה היפה הזאת:
הם אסרו עלינו גם אכילת בשר חיה ועוף עם חלב, מהטעם ההגיוני -
שמא ביום מן הימים ובדור מן הדורות, נקל ראש באכילת חלב עם בשר
של בהמה - מתוך ההרגל... ההרגל לערבב חלב עם בשר עוף וחיה.
ואכן, מי יודע היום ההבדל בין חיה לבהמה...? כלומר רעיון
"הגדר" בו השתמשו רבותינו ז"ל, היה מוצדק כעיקרון.

ועל אותו העיקרון הלך השם יתברך - אליבא דחוה... הוא שם גדר
לאיסור החמור שלו:

לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו:

האיסור המפורש המוחלט: לא תאכלו ממנו - לא לעבד את סוג המידע
הזה.

גדר לאיסור הזה: ולא תגעו בו - ומתי עלולים לגעת בו? כאשר
מתקרבים אליו...
במילים אחרות, השם יתברך מבקש מהאדם שיבנה לו שטח מת - המפריד
בין המידע האסור והמידע המותר, כך שגם לשטח מת זה - אסור לו
להתקרב, ובאופן הזה יבטיח שלא יעבור את החומה ויגיע עד לשטח
האסור בהחלט.

השאלה ששאלה את עצמה חוה בשלב הזה היא: וכי מדוע? מהו מקור
האיסור הזה? מדוע השם יתברך אוסר על האדם אף להתקרב לשטח
האסור? מה מחביא שם? שמא מחביא משהו?

היא שואלת את עצמה ומיתממת - וכאילו נעלמה מעיניה התשובה בשלב
זה: אינני יודעת! אינני יורדת אל סוף דעתו של השם יתברך בשלב
זה, וגם הוא בעצמו העדיף להטיל על העניין איפול מלא, ולהסתפק
באיום התמוה הזה: פן-תמתון!

חוה לוקחת נשימה, וחוזרת מהר אל עצמה... לא לא... משהו כאן לא
מסתדר לי... אני חייבת לפתור את התעלומה הזו; אני חייבת להגיע
אל הנתון הזה שהשם יתברך העדיף להשאירו בגדר של נעלם. היא נתנה
בשלב זה את זכות הדיבור לנחש שבה - לתכונה המהפכנית שזה עתה
קרמה עור וגידים בנפשה, והכוונה כאמור לתכונת הספק, הפיקפוק,
הניחוש...

ויאמר הנחש אל-האשה:  לא-מות תמתון - לא לא לא... מסתתר כאן
משהו מעבר לאזהרה ואיום... האיפול אודות הסיבה העומדת מאחרי כל
זה - אומרת דרשיני! האיפול שהעדיף השם יתברך להסתתר מאחריו -
אומר דרשיני...  

המרחב בין אזהרה לאיום - מטשטש בשלב זה, וחוה מתבייתת על
משמעות אחת ונוטשת את רעתה החלופית: לא באזהרה מדובר - כי-אם
באיום: השם יתברך מאיים עלינו מסיבה השמורה עימו, ועלי להתחקות
אחר הסיבה הזאת: מהו מקור האיום הזה? מה מסתתר מאחריו.

לא-מות תמתון - המדובר וככל הנראה באיום בעלמא... השאלה היא:
מהו מעמד "המאיים"? כלומר מתי בוחר המאיים לאיים?
שאלה וענתה לעצמה: כאשר המאיים חושש ממשהו, ומבקש להגן על עצמו
מפניו על ידי האיום. ומהו "המשהו" הזה?

כי ידע אלקים, כי ביום אכלכם ממנו, ונפקחו עיניכם; והייתם
כאלקים, ידעי טוב ורע.


הדובר הוא: הנחש... התכונה שהתנחלה כבר בנפש חוה. ולמסקנה הזו
הגיעה חוה בעזרת הנחש - התכונה הזו:

היא העמידה את עצמה על אותה המדרגה עליה עומד השם יתברך,
ודיברה בקול רם אל עצמה: השם יתברך חושש מפני; חושש מהאדם
שיגיע אל עומק המידע ויגלה את הטוב ואת הרע ואת הספק... השם
יתברך חושש למעשה מהמשחק האינטלקטואלי שאני משחקת בו כרגע;
ולכן הוא ניסה מבעוד מועד לאיים עלי שלא אפרוץ לתחום הזה...
אולם הינה פרצתי נכנסתי ושיחקתי ופיקפקתי וחקרתי ולא קרה
מאומה! נהפוך הוא: נפקחו עיני! גיליתי את הרע שלכאורה אין לו
קיום...

כך ביקש השם יתברך להחדיר לנו: אין רע בנמצא... ולמעשה, אין זו
אלא קביעה בעלמא... ואין בקביעה הזו כי-אם אחיזת עיניים: ישנו
קיום לרע! וניתן גם ניתן להפיק הנאה מהרע! אני נהנה מהגזל
שגזלתי. אני נהנה מהגניבה שלא היתה ברשותי ועכשיו עברה אל
רשותי. אני מנצל את החפץ שגנבתי - דבר שלא היה נהיר לי לפני
הגניבה. על אותו המשקל - אני יכול לגנוב את הדעת ולהנות
מגניבתי זו.

מכאן המסקנה הבסיסית: עדיף להיות הגונב מאשר הנגנב. עדיף להיות
המערים מאשם המערימים עליו. עדיף להיות השקרן מאשר שמשקרים לו
וגונבים את דעתו; עדיף להיות בעל הכוח מאשר המסכן...

ומכאן נגזרת עוד מסקנה בסיסית ועקרונית: ישנו מקום לגונב ומקום
שני לנגנב, ומתוך המסקנה הקודמת, יש להתחרות על המקום העדיף
ולתפוס אותו, אחרת יוותר לך המקום הנחות; כמו במשחק הכיסאות
המוסיקאלים: אין מקום לשניים... מכאן נגזר עיקרון הכדאיות:
כדאי לתפוס את מקום הגנב מאשר ליפול במקום הנגנב. כדאי להיות
בעמדת כוח תמידית, מאשר להפסיד את העמדה שלך לטובת עמדה נחותה,
ואין זה כדאי...

יש להיות, היינו, במעמד התגוננות תמידי, ובשביל לשמור על המעמד
הזה, יש לאיים על כל הסובב אותך באופן תמידי ולנצח אותו בנוק
אווט, אחרת תנוצח ותעבור אל הצד הנחות... באותו הרגע נולד
עיקרון השרידות הפועל בעולמינו עד עצם היום הזה. באותו המעמד
נולדו ניצוצותיו של "כוח הרצח" וההגיון שבו: לחסל אחת ולתמיד
את מי שמאיים עלי, כי אין מקום לשנינו ביקום. באושיות העיקרון
הזה עתיד להשתמש קין, בנה של חוה, ובעתיד הרחוק העיקרון הזה
יתפתח ויכלול את "ההגיון" בחיסול מי שאינו מוצא חן בעיני, לא
רק מי שמאיים עלי.

אם כן, כל שרשרת המידע העקרונית החיונית וההגיונית הזו, מוכרת
היתה ללא ספק לאלוקים, וזהו בעינו המידע שביקש השם יתברך
להרחיק את האדם ממנו. והמניע של אלוקם:

כי ידע אלקים, כי ביום אכלכם ממנו, ונפקחו עיניכם; והייתם
כאלקים, ידעי טוב ורע:
במילים אחרות: שלא נאיים עליו.

למסקנה המסכמת הזו הגיעה חוה: אלוקים איים על האדם לבל יתקרב
אל מעגלי המידע הפנימיים - "אל תוך הגן", בשביל למנוע מהאדם את
עצם המחשבה על קיום הרע והטוב, היינו על עצם קיום עמדת הכוח
והעמדה הנחותה... השם יתברך ביקש שהאדם לא ידע מקיום אופצית
הגנב וממילא לא יידע מאופציית הגונב. באופן הזה, ביקש אלוקים
לשמור על עמדת הכוח שלו לתמיד, בלי שאף אחד יוכל לערער על עמדה
זו או לאיים עליה.

"אלוקים חשש מהאדם" - זוהי השורה האחרונה אליה הגיעה חוה, אם
כל אדם. כה רחוק הלכה... והוא אשר אמרתי: היא עמדה על אותה
המדרגה של השם יתברך; שם שיחקה... מהמקום ההוא הגיעה אל
מסקנותיה. לפני שנבחש במקום עליו עמדה חוה - נושא מרתק ומעניין
בפני עצמו, הייתי רוצה להחזיר חוב קטן לחוה אימנו, הגם ומאוחר
קימעה...

מקור כל המסקנות והאבחנות שהגיעה אליהן חוה, וכפי שראינו, הן
שתי מילים קטנות שנתקלה בהן חוה ומשכו את תשומת ליבה...

"בתוך הגן" - אלה הן שת המילים הבעייתיות... מדוע ביקש השם
יתברך להרחיק את האדם "מתוך" גנו? מדוע למנוע מהאדם לחקור
ולהעמיק... תמוה! תמוה עד מאוד.

מהתמיהה הזאת התחילה את מסעה, שאלה את השאלות הנוקבות, והגיעה
אל המסקנות הנגזרות.

שתי מילים, לא יותר... הן האחריות למהפכה המחשבתית האנושית.  

ושוב אל חוה: מפרי עץ-הגן נאכל. ומפרי העץ אשר בתוך-הגן -
אמר אלקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו:  פן-תמתון.


למה אלוקים ביקש להרחיק את האדם מתוך הגן! למה! למה?

תשובה: תרמית עצמית! פשוט משחק מילים. וכמו שהבטחתי - התרמית
הגדולה בהסטוריה.

המינוח שהשתמשה בו חוה "בתוך הגן" אינו מינוח חדש; קדם
והשתמש בו השם יתברך בפרק השני של בראשית:

ט ויצמח ה' אלקים מן-האדמה, כל-עץ נחמד למראה וטוב למאכל -
ועץ החיים בתוך הגן, ועץ הדעת טוב ורע
- כלומר אם ברצונך
להעמיק אל תוך הגן ולדעת מה נמצא שם, הרי תמצא שם את החיים;
היינו החיים המהנים שהבטחתי לך. במילים אחרות, ואם תרצה להגיע
אל החיים הצרופים - עליך להעמיק ולחדור אל תוך גן המידע, שם
תמצא את הנאתך, את מבוקשך.

במילים הכי ברורות: השם יתברך הניע את האדם לחקור ולבחוש
ולהעמיק; הוא המליץ לו לעשות את זאת, ואף תלה בזאת את חיי
האדם; אם תחקור ותעמיק ותגיע אל תוך הגן - תמצא את החיים...
ההפך הגמור מניסוח חוה: ומפרי העץ אשר בתוך-הגן - אמר אלקים
לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו: פן-תמותון.
זהו ההסבר הכללי.

הסבר יותר מפורט - נעמוד עליו בפרק חטא אדם הראשון, אולם
ולהרוות את הצימאון המיידי, אתמצת את ההסבר המפורט בקווים
רחבים:

ויצמח ה' אלקים מן-האדמה, כל-עץ נחמד למראה וטוב למאכל - ועץ
החיים בתוך הגן
, ועץ הדעת טוב ורע
- הפסוק הזה מחולק לשניים:
מה היא "מהות" המידע הנמצא בגן, ומה היא משמעות המידע הזה עבור
האדם - היינו באיזה אופן יתמודד האדם עם המידע הזה, באיזו
משקפת יסתכל עליו:

א. ויצמח ה' אלקים מן-האדמה, כל-עץ נחמד למראה וטוב למאכל:
קיים ביקום אך ורק מידע טוב... - (נחמד למראה וטוב למאכל -
על המונחים האלה נעמוד במקומם). זהו המידע אשר עובד ע"י השם
יתברך עבור האדם.

ב. ואלה הן שתי המשקפות אשר ישמשו את האדם בהתמודדותו עם המידע
הזה: ועץ החיים בתוך הגן, ועץ הדעת טוב ורע. - הוא יכול
לראות את המידע במשקפת הנכונה ומהזווית הנכונה, ויכול ללכת
לזווית הנגדית, ולבחור להשתמש במשקפת השבורה דווקא.

קיים למעשה סוג אחד של מידע שניתן לחתור אליו, ועצם החתירה הזו
- מקנה לאדם את תכונת החיים; לכן, השם יתברך רואה את האדם חותר
כל הזמן אל תוך הגן... מעמיק ומעמיק... קוטף מידע ומבקש עוד,
לכן הוא ממשיך הלאה כל הזמן, פנימה, אל תוך הגן, הוא הולך
בסימטה חד-סיטרית - פניו אל תוך הגן. זוהי המשקפת הראשונה בה
יכול להשתמש אדם חי שרוצה לחיות ולקטוף מידע, וזוהי הפנורמה
המשתקפת מהמשקפת הזו: עץ החיים בתוך הגן.

בנוסף, וכאמור, קיימת עוד זווית ראייה ומשקפת שבורה: האדם,
וסיבותיו עימו, עלול לפתח זווית ראייה מוזרה, ממנה ישקיף על
המידע ויתמודד עימו. הוא יפתח את זווית הראיה המוזרה  הזו עד
כדי שתהפוך לתכונה קבועה בנפשו, וירחיק עימה לכת עד לניתוק
מוחלט מהמציאות, והפיכת מחוז הווירטואל שהגיע אליו - למציאותו
היחידה. גם האדם המוזר הזה ילך בסימטה חד-סיטרית, דרכה יסוג כל
הזמן ויתרחק ממציאות הגן ומתכונת החיים, עד אשר יגיע לסוף
הסימטה, ויפגוש את החידלון. וזוהי הפנורמה המוזרה המשתקפת
ממשקפת שבורה זו: עץ הדעת טוב ורע.        

השם יתברך, וכאמור, לא הסתפק באבק המידע הזה שזרק לחלל -
בתקווה שימשוך את עיניו ותשומת ליבו של האדם, אלא פנה בפנייה
ישירה אל האדם, ושטח בפניו את הדברים באופן נוקב ביותר, ברור
ביותר; באופן חד משמעי שלא ישתמע לשני פנים; בלשון הזה:


מכל עץ-הגן אכל תאכל. ומעץ הדעת טוב ורע - לא תאכל ממנו: כי
ביום אכלך ממנו - מות תמות.


ולמרות אבק המידע הזה, ולמרות האזהרה הישירה הזו, ולמרות הלשון
הנוקבת הזו, ועם זאת, חוה בשלה...

חוה: מפרי עץ-הגן נאכל. ומפרי העץ אשר בתוך-הגן - אמר אלקים
לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו:  פן-תמתון.


אשר על כן, חוה, בעזרת תכונת הנחש שהתנחלה בנפשה, איבחנה
בהבחנות, והסיקה את המסקנות:

ויאמר הנחש אל-האשה: לא-מות תמתון. כי ידע אלקים, כי ביום
אכלכם ממנו, ונפקחו עיניכם; והייתם כאלקים, ידעי טוב ורע.
 

או בלשון נוקבת, קולחת וקולעת של ימינו: ויאמר הנחש אל-האשה:
בולשיט. לא מות תמותון. זהו איום סרק. ומה עומד מאחורי איום
הסרק הזה?

חשש. חשש אלוקים מפני האדם שעלול לפקוח את עיניו, ולהבחין
במציאות האמיתית!

ומה מסתתר במציאות האמיתית?

האבחנה בין הטוב לרע. האדם שיודע להבדיל בין הטוב לרע - הוא
האדם שאלוקים חושש מפניו. הוא חושש בעיקר מפני האדם שיודע
לזהות את הרע ולהשתמש בו. ומה עלול האדם "לעשות" ברע הזה?

האדם יכול לאיים בו על קיום אלוקים.

השורה האחרונה: האדם הוא הישות היחידה ביקום שיכולה לאיים על
קיום אלוקים; ואלוקים חושש לעצם קיומו. למסקנה הזאת הגיעה
חוה.

למסקנה האבסורדית הזו הגיעה חוה; ובדרך לא דרך... האבסורד פורץ
מגוף המסקנה וטופח על גדרותיה: וכי מדוע שהבורא יברא ישות
שתאיים עליו? ובכלל איך יתכן איום על בורא! והרי חוה היתה
מודעת למשמעות המילולית של "הבורא" והיתה מודעת לקיומו; היא
היתה בקשר מתמיד עימו; היא היתה מחוברת אליו; חוק ההתאמה
הסימטרית פעל באותה עת בפול גז, במלוא העוצמה...    
השאלה, שאלת המליון היא: איך יכלה להגיע למסקנה אבסורדית כזו?

שאלת המליון הזו תקבל משנה תוקף, וערכה יקפוץ לשני מליון דולר,
כאשר נגלה כי המדובר באישה בעלת האינטלקט המפותח ביותר ביקום,
שאנו בדורינו לא מסוגלים אף לעמוד על רמת האינטלגנטציה שלה
ולהעריך אותה...

ואני חייב בהזדמנות זו לעלות בעוד רובד בתמיהתי: התמיהה אינה
נעצרת ברמת האבסורד והאינטלגנטציה... כי-אם עוברת אל רובד
הכדאיות ומקשה עוד יותר: חוה הפסידה מהרפתקה זו; היא לא שלטה
עוד במציאות כתמול שלשום... חוק ההתאמה הסימטרית שפעל במרחב
המציאות הזו - הטיב עימה ובלשון המעטה, כי הרי יכלה להגיע
באמצעות החוק הזה אל כל מאוויי ליבה ומוחה... היה עליה אך
"לרצות"... ולפתע, וכתוצאה ישירה מהמשחק התמוה שלה - איבדה
מכוח רצונה ע"י התרחקותה המלאכותית מהמציאות ומהחוק שהרעיף
עליה מטובו, והיא הרגישה ללא ספק בחיסרון כבד משקל זה... היה
עליה, סביר להניח, לנטוש מיידית את המשחק שגורם לה הפסד בל
ישוער, הפסד בלתי פוסק שהולך וגדל ומתעצם מרגע לרגע, ובכל
התחומים! הפסד כזה לא קל להשלים עימו...

התמיהה היא שהיו לה הרבה נקודות יציאה, ויכלה, ברגע שחשה במחיר
המופקע שגובה ממנה משחקה בכל רגע - לנצל את אחת נקודות היציאה
האלו ולצאת מההרפתקה באופן מיידי מתוך הכדאיות לשמה.

חוה אימנו שלטה במשחק ובמינון שלו... הפסוקים הראשונים של הפרק
השלישי מתעדים את התחלת המשחק, את מהלכיו ואת כל שלב משלביו.
"הנחש" לא נכנס אל נפש חוה במהלך אחד, או כמו שאומרים בזבנג
וגמרנו... היה לה וויכוח נוקב עם עצמה, והוויכוח הזה התנהל
בשלבים ועל פני מספר יחידות זמן... אומנם היא היטתה את הוויכוח
באופן מלאכותי לכיוון מסויים, ומצאה, בעצם הטייתו, את טעם
המתוק וכאילו היא מתעללת במציאות שאין לאל ידה... אולם, עצם
הטיית המשחק מעיד על שליטתה במהלך המשחק ובשלביו... היא לא
נגררה אחר המשחק - היינו אחר הגורם העיקרי והכלי המלאכותי של
המשחק שנוצר על ידה "הספק", אלא שלטה במשחק ובשלביו: היא היטתה
אותו לכיוון הרצוי לה באופן מלאכותי מובהק, ומצאה בעצם הטייתו
את הנאתה - מה שעתידים לכנות "מתיקות החטא"...

מכאן איפוא מקור התמיהה שמקשה ולא מרפה: היו לחוה הרבה נקודות
יציאה, והיה כדאי לה להפעיל ולו אחת מהן ולצאת, כי הרי הרגישה
על בשרה את ההפסד הכואב והכבד מנשוא בכל רגע ורגע... ובמקום
זאת, המשיכה באופן מודע במשחק, ואף פיתחה ושיכללה אותו וניסתה
לבנות סביבו מתחם הגנתי לתפארת, והשקיעה בבניית המתחם הזה את
מיטב האינטלקט שעמד לרשותה, וגם שלב זה תועד לפרטי פרטיו
בפסוקים האמצעיים של הפרק השלישי, ותועד חלקה בשיחת הוועידה עם
השם יתברך ובהשתתפות אדם הראשון; היא הגנה על נוכחות "הנחש"
בנפשה - בחירוף נפש...    

כשאני מנתח את התנהגותה של חוה, ואותה בכלל כישות עצמאית בעלת
אינטלקט מפותח - התרשמותי הכללית היא שחסרה לי כאן חוליה חשובה
שהלכה לאיבוד; לכן ובהעדר החוליה הזו - אני רואה את התמונה
הכללית באופן מעוות. התמונה הזו לוקה בחסר.
 
1+1= 2, לנוסחה החשובה זו היגעתי פעם בעמל רב; כלומר כשאתה שם
קמח וסוכר ובייצים בקערה, מערבב טוב ואופה, יוצאת לך עוגה
טעימה; לא יכול לצאת משהו אחר. תנסו בעצמכם אם אינכם מאמינים
לי. זה הטבע וכך הוא פועל. גם חוק ההתאמה הסימטרית פועל באופן
הזה. הנוסחאות המורכבות ביותר, והמופעים המרהיבים המתקיימים
בטבע - פועלים כולם ע"פ עיקרון זה: 1+1= 2, לא תיתכן תוצאה
אחרת.

חסרה לי חוליה בשרשרת המידע המרכיבה את תמונת חוה... לא תיתכן
תוצאה זו במסגרת המידע השרוע לפני; לא תיתכן התנהגות זו...
מכאן קביעתי כי המידע שברשותי אינו שלם ולוקה בחסר. חסרה לי
חוליה בשרשרת המידע, ויש לזהות אותה - אם ברצוני להבין את
התנהגות חוה ולעמוד עליה בתוך התמונה הכוללת, היינו במסגרת
המידע השלם.

במסגרת השאלות העקרוניות האלו, אני מגיע לעוד אחת עקרונית,
ועדיין אני נמצא בחברת חוה ואדם.

חוה טעמה את טעם הספק, נכנסה לעולם הווירטואלי ונעם לה...

אני "גונב" להלן קטע קצר מפרק ג' שעתיד להופיע בעוד כמאה
עמודים... (עודינו במסגרת הפירצה...) - וגוזר מהקטע הזה את
הרגע בו נכנס אדם הראשון לתמונה, טעם מהמטעמים הווירטואלים
החדשים שהכינה זה עתה חוה, ואכל לשובע... נהנה. "השאלה
העקרונית" שלי תלויה ועומדת בקטע הזה:      

ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה-הוא לעינים, ונחמד העץ
להשכיל, ותקח מפריו ותאכל; ותתן גם-לאישה עמה ויאכל.
(בראשית,
ג)

ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה-הוא לעינים, ונחמד העץ
להשכיל
- זוהי התמונה שנגלתה לעיני חוה: עצם הטלת הספק, עצם
הסטיה, עצם הבחישה ברע בדחוי בקשוח במפותל במכוער במעומעם
באסור... עצם יצירת האפשרויות הווירטואליות החדשות הללו, ובעצם
הבחישה בהן - ישנה הנאה! הנאה ממכרת. זהו רגע תגלית מתיקות
החטא. ההתמכרות הזו מלווה אותנו עד היום.

ואם מורגשת הנאה - סימן שהרע קיים! והספק קיים גם יש לו חשיבות
ונוכחות. גם הדחוי והבלוי והכיעור קיימים ויש להם נוכחות
במרחב! והאסור, לא תמיד אסור... לפעמים פחות ולפעמים יותר -
תלוי בתרומתו למופע ההנאה. הספק והאסור ואף הרע - יכולים להיות
גם נחמדים לעתים... מהנים; טעמם יכול להיות טוב בהחלט. כאן
באבחנה הזו ובנקודה הזו  התערבבו והתבלבלו להם המושגים
והמונחים עד שקשה היה להבחין ביניהם. הטוב הפך למושג ייחסי,
והרע גם כן.

שוב אל מחוז ההנאה החדש, שזה עתה נגלה לעיני חווה אימנו
השאפתנית, שרצה רצה קדימה ואצה לה הדרך. היא רוצה להספיק
ולטעום מהמתוק המתוק הזה, עד כמה שאפשר... להנות עד כמה שאפשר.
היא גילתה זה עתה הנאה מסוג חדש - תאוה היא לעניים ונחמדה
וטובה ומשגעת... היא הגיעה לעוד ועוד מסקנות חדשות ומרעננות:
ניתן להשכיל מעיבוד אוצר הנתונים החדש - לא רק להנות... במילים
אחרות, וכאשר אני מצביע על הטוב ועל הרע ומנפה את הטוב מהרע או
להפך, הרי בעצם הפעולה אני רוכש יידע חדש ואוגר נתונים חדשים
באוצר המידע שלי. האין זה תהליך של השכלה? האין זה נקרא השכלה?
האין התיק הזה במיכלולו נחמד? ויפה? וטעים ויאה ורצוי וטוב?

אכן הוא טעים ונחמד ויפה ויאה ורצוי וטוב - קבעה חוה באותה
נשימה, ולקחה לפה...

ותקח מפריו ותאכל; ותתן גם-לאישה עמה, ויאכל. - הוא אכן טעים
הפרי הזה. עד עכשיו, בדור שלנו היום, אנו נהנים מהספק, נהנים
מעצם תהליך עיבוד נתוני הספק; כל אחד ואחד קובע לו את ההגדרות
ואת האמונות ואת העקרונות, ונהנה מהגדרותיו ומאמונותיו
ומעקרונותיו; אנו מקריבים את עצמינו על מזבח ההגדרות הייחסיות
האלו, עד עצם היום הזה; ואם לא היינו מוצאים בתהליך הזה הנאה
ועניין - היינו ממשיכים בו?

לא! ענתה חווה; אם לא היינו מוצאים בתהליך הזה הנאה ועניין -
לא היינו ממשיכים בו; מכאן היא הגיעה למסקנה חד-משמעית זו: יש
לשמר כל תהליך שמפיקים ממנו הנאה.  וגם אדם, בעלה, הסכים עם
המסקנה וחתם על המצע החדש; הוא ניסה, טעם, והתמכר. ראה, היינו,
כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעיניים, ונחמד העץ להשכיל;
הוא הגיע לאותה המסקנה, והלך שלוב ידיים עם חוה אישתו באותו
הנתיב.

יש לנו כבר בשעה טובה ומבורכת שניים לא אחד. שני אנשים שעברו
את אותו התהליך והגיעו דרכו אל אותן המסקנות, מרת חווה ובחיר
ליבה אדם.

עד כאן הציטוט המורחב, ממנו עולה בבירור נטיית אדם הראשון
להתמסר לספק; או בלשון הקודש - נטייתו לאכול מעץ הדעת. הוא לא
"שאל" שאלות מיותרות, ופשוט בחר מהר להשתתף במשחק ולהתמסר -
כמעט באופן מיידי: ותתן גם-לאישה עמה, ויאכל...
בניגוד לו, חוה דווקא שאלה וחקרה - לפני שהתמסרה טוטאלית...
חמשת הפסוקים הראשונים של הפרק מתעדים את התלבטותה - אם נכון
הביטוי, הגם והכניסה את עצם ההתלבטות למשחק ונהנתה ממנו...

בתוך זאת, בולטת כאן נקודה שקשה להתעלם ממנה: מי שהבחין ראשון
באדום האדום הזה היתה דווקא חוה - לא אדם הראשון. מי שהבחין
בספק ובאפשרויות הטמונות בו - היתה דווקא חוה! מי שהבחינה
במשחק המהנה שניתן להפיק מעצם הבחישה בספק ובכל החבורה הנלוות
אליו - היתה חוה, לא אדם הראשון. מי שפרץ ראשון את חומת
המציאות וגילה את העולם הווירטואלי על כל הנאותיו המתוקות -
היתה חוה אימנו, לא אדם אבינו. מי שייצר את הרע וניפה אותו
לכאורה מן הטוב - היתה חוה. מי ששאל את השאלות הנוקבות והגיע
אל התשובות החותכות היתה חוה.

האדם הוא הישות היחידה ביקום שיכולה לאיים על קיום אלוקים;
למסקנה הזאת הגיעה חוה, לא אדם הראשון. הנחש נוצר בתהליך
חשיבתי ארוך ומסובך; והוא נוצר בנפש חוה - לא בנפשו של אדם.
המהפכה החשיבתית הווירטואלית שכל האנושות ניזנת ממנה עד עצם
היום הזה - נולדה בחדרי חדריו של לב חוה - לא של אדם הראשון.

הנחש נוצר ונולד וגדל והתפתח בנפש חוה, וממנה עבר להתנחל בלב
אדם הראשון. הוא קיבל מוצר מוגמר; מוכן ומזומן.

אדם הראשון לא היה היוזם בשום שלב משלבי "המשחק"; הוא היה
הנגרר. הוא נותר בתודעתינו כנגרר, תכונה שתרדוף אותו עוד ימים
רבים: Cherche la femme - אמרו אחינו הצרפתים, והתכוונו לגבר
הגברים דווקא, ולתכונת הנגררות שנדבקה בו...

ולאדם אמר, כי-שמעת לקול אשתך, ותאכל מן-העץ... (בראשית ג,
יז) - כי שמעת לקול אישתך - ראשונה ועיקרית, ורק לאחר מכאן -
ותאכל מן-העץ; כלומר תכונת הנגררות שלך עולה אף על עצם
ההתמסרות לספק ולכל מוצריו...

וכאן אני מגיע לשאלה העקרונית השנייה במספר, המורכבת למעשה
משני חלקים:  

א. מדוע לא חשב אדם הראשון על עץ הדעת בכוחות עצמו? מדוע לא
עיבד את המידע הנגזר מהספק בכוחות עצמו? מדוע לא גילה את ההנאה
שבספק? את המתוק שבחטא? מה היה חסר לו? והרי הוא אימץ את כל
שרשרת המידע ואת כל המסקנות שהגיעה אליהן חוה - משמע שהוא
כישות היה פתוח לסוג חשיבה כזה; וכמו שהזכרתי, הוא לא שאל
שאלות מיותרות ולא התלבט עם עצמו, אלא נכנס באחת אל העולם
הווירטואלי שפתחה חוה בפניו, והתמסר לטעם המתוק שנטף ממנו -
מהרגע הראשון! סיפור אהבה ממבט ראשון...

שאלה כזו, לא היתה עולה גם לא היתה לה משמעות בזמן כשלנו...
אינני יכול לברר מדוע יהודה חשב ראשון על גניבה, ומדוע שמואל
נגרר אחריו או לא הקדים אותו, כי בזמן שלנו קיימים כבר כל
הטעמים של כל החטאים, לא יכולים לאפס את השעונים ולבדוק עם
סטופר את סולם הנטיות של כל אדם יחסית לרעיהו... אולם בזמן אדם
הראשון - השעונים היו מאופסים, ויש מקום לתהייה הזו: מה מנע
מאדם הראשון לגלות את ההנאה שבספק - ראשון לפני חוה, או לפחות
יחד עימה...

ב. מדוע הגיעה חוה לחטא המתוק הזה לפני אדם? מדוע דווקא היא
גילתה ראשונה את הספק ואת העולם הווירטואלי ואת ההנאה הנגזרת
מהחטא?

הנחש נולד אצלה; מדוע?

אם כן, הבה נעשה ספירת מלאי ונסכם את השאלות העקרוניות שהיגענו
אליהן עד עכשיו:

1. איך יכלה חוה להגיע לאבסורד כזה - "לקרוא תיגר על המציאות"
או לכופף את המציאות... והרי היא האדם בעל האינטלקט המפותח
ביותר בעולם! היא האדם השקול ביותר בעולם!
2. איך יכלה להגיע למסקנה אבסורדית כזו - "אלוקים חשש מהאדם
שיאיים עליו"... והלא היא הכירה את מהות האלוקים; היא היתה
מחוברת אליו...

3. מדוע ואיך יצרה במו ידיה את התרמית העצמית שתגרום לה הפסד
מיידי? היא יצרה את הספק, נכנסה דרכו אל העולם הווירטואלי
והפסידה בגדול: צימצמה במו ידיה את מרחב חוק ההתאמה הסימטרית
שכה הטיב עימה...

4. מדוע לא חשב אדם הראשון על עץ הדעת בכוחות עצמו? מה מנע
ממנו לגלות ראשונה את ההנאה שבספק?

5. מדוע דווקא חווה גילתה ראשונה את הספק ואת ההנאה הנגזרת
מהחטא ואת כל העולם הווירטואלי?

6. התחלנו למעשה בשאלה הזו: והאדם ידע את חוה אשתו; ותהר
ותלד...
ומדוע לא -  "וחוה ידעה את אדם אישה, ויהר..."? למה
אדם ידע את חוה ולא להפך?

7. נחתום בשאלת השאלות: למה ברא השם יתברך את האדם זכר נקבה?

אני אוהב הפסקות ומעריץ אותן - מאז שהייתי בכיתה א' ועד הרגע
הזה. בהפסקה ניתן להתמתח, להשלים שיעורים שלא נעשו, להעתיק
מחברים באופן זריז שיעורים שלא נעשו, ובמיוחד ניתן לנצל את
ההפסקה בשביל לבהות, להסתכל, לטעום מהבהייה הזאת הבלתי מבוקרת
- ללא שום כיוון וכוונה...

אין לי היום בית ספר; אני עצמאי בן עצמאי, אבל עדיין מתרגל את
טעם ההפסקה - באופן יצירתי... אני עושה לי את הפסקותי באופן
מלאכותי, או שנופלות עלי באופן טבעי, ואז אין לי אלא לפתוח את
זרועותי ולקבלן בברכה וחום... אתמול נפלה עלי הפסקה כזו ולא
היססתי, ניצלתי אותה עד תום... ברצוני איפוא לקחת כאן הפסקה לא
מן המניין, ולשתפכם/ לחברכם עם מה שנפל עלי... אולי גם אתם
תתחילו לאהוב את הטעם המתוק של ההפסקות.

תוכן ההפסקה הזו ובעצם, מתחבר לו בדרך לא דרך עם  תוכן הטקסט
הזה שהיגענו אליו, היינו עם "השאלות העקרוניות" שהיגענו אליהן
- גם בדרך לא דרך... אני עושה איפוא יחד איתכם הפסקה בתוך
הפסקה, בהייה מתוך בהייה: איך השרשראות מתחברות; איך המידע
מתחבר; איך המציאות מתחברת. אני מבחין כאן בנוסחה יפה זו: כל
השרשראות מתחברות להן במציאות אחת, בתנאי שעשויות מאותו החומר.
כל המידע מתחבר לו בשלב זה או אחר, וגם בתנאי שמיוצר מאותו
החומר. הדבר דומה לפיסות פיסות של שמן באוקיאנוס הגדול,
שהולכות ומתחברות לאט ובטוח... ונאספות אחת לשנייה, עד שהופכות
לבריכה אחת שלמה בתוך האוקיאנוס. הסוד הוא החומר האחיד שלהם;
חומר אמיתי - לא מלאכותי, חומר טבעי; השמן הוא אמיתי.

גם המידע: הוא יתחבר ושרשראותיו יתחברו וימצאו האחת את השנייה
בתוך היקום הגדול האין-סופי, בתנאי אחד ויחיד: בתנאי שהשרשראות
האלו הן טבעיות, אמיתיות, נקיות מחומר זר, בהירות. כל שרשרת של
מידע מהסוג הזה, סופה למצוא ולהתחבר עם רעותיה - יהיו במקום
אשר יהיו...

אתמול לקחתי לי הפסקה מן המניין לעיון בדואל שלי... בד"כ כלל
אני עובר בדרך המלך על המייל השוטף, כולל הפרסומות והבלוגים
וגליונות העיתונים האלקטרוניים למיניהם... במילים אחרות - בד"כ
לא פותח אותם...  אתמול החלטתי לפתוח גליון אחד, והפור נפל על
גליון "אש". זהו עיתון אלקטרוני שבועי - אם איני טועה, התוכן -
חומר דתי לאומי, ומעל לכל איכותי; ביקרתי בעבר באתר הזה,
וקראתי מספר מאמרים ואף היגבתי על אחדים מהם.

פתחת אתמול את המייל השבועי שלהם, ועיני נפלו על המאמר שבפתח
הדף: "לקראת השנה החדשה: מכתב פתוח לאלוקים" -
http://www.aish.com/hspirituality/growth/AnOpenLettertoG-d.asp,
מאת הרב יעקב סלומון.
בפתח הגליון כיכב המאמר הזה, ולמעשה נבחר להיות המאמר הראשי של
גליון השבוע. כל מי שנכנס לאתר נתקל בדף הראשי בתמונה גדולה עם
רקע כחול, ובתוכה כותרת עם כתובית: מכתב פתוח לאלוקים -
אולי לא "למה" אבל לפחות "מתי".


הכותרת מושכת... נכנסתי וקראתי את המאמר, ואכן גם תוכנו מושך.
וכשמו כן הוא: פנייה ישירה לאלוקים, מכתב פתוח. ציפיתי למאמר
מתוחכם עם מסר מפולפל - מתוך תואר הרב של המחבר... אולם
ציפיותי נגוזו ופגשתי להפתעתי בתוכן פשוט ומופשט ללא שום מסר
מיוחד... ניסוח כנה, עט מחודד ויפה, פשוט פנייה מלב אנושי אל
השם יתברך. כדאי מאוד לקרוא את המאמר, ניתן להקיש לעיל על
הקישור - אם ברצונכם לעיין בו.

את הפנייה פתח בשאלות ה-"למה", וחתם את המאמר במקבץ שאלות
ה-"מתי".  להלן מדגם מייצג של שתי השאלות:

" ילד בן 9 בחיפה רואה את אחותו נפצעת קשה בתאונת פגע-וברח,
ותוהה "למה?" אלמנה בת 27, שחיה עכשיו על גלולות הרגעה וכדורי
שינה, מתעוררת מדי בוקר בייסורים ושואלת, "למה הוא היה חייב
ללכת לעבודה כל כך מוקדם באותו יום?" יתומים רבים בארץ שהוריהם
נרצחו בפיגועי טרור, קהי חושים מרוב הלם, שואלים אותך, "למה?"
אזרחים תמימים במדינות מתורבתות ברחבי העולם חווים מתח ממושך
ללא סיבה ברורה. גם הם פונים אליך ותוהים, "למה?" ו"מה יקרה
הלאה?"


ואל מקבץ ה- "מתי" - או לפי המחבר "תחליף ה-"למה"...

" ולקראת תחילת השנה החדשה אני תוהה:

• מתי יפסיקו הסירנות?
• מתי נחזור אליך בביטחון מלא ומוחלט?
• מתי יכיר העולם בסילוף אשר בדעות הקדומות הבלתי-נגמרות
שלו?
• מתי ילכו ילדינו לישון ללא פחד?
• מתי נניח בצד את ההרגלים הקטנוניים ואת חילוקי הדעות
בינינו?
• מתי נפסיק להעריץ את הוד קדושתו - הדולר?
• מתי יגיע הזמן לכך שנתעורר, מבלי שנזדקק למאורעות
מזעזעים?
• מתי יתרכזו אמצעי התקשורת בהישגים יותר מאשר בהרס?
• מתי יהפכו הגיבורים שלנו לגיבורים ראויים באמת?
• מתי נלמד להיות מאושרים ולא ביקורתיים, נדיבים ולא
ציניים?
• מתי יעברו תעשיות האופנה, הקוסמטיקה והבידור, מחזית
סדרי העדיפויות בחיינו - אל הרקע?
• מתי יקבלו מורינו את השכר וההכרה שאנו טוענים שמגיעים
להם?
• מתי נפסיק לשאול "למה" כתנאי מקדים לקבלת רצונך?
• האם כשיגיע מלך המשיח, אז יסתיימו השאלות?
• מתי זה יקרה? מתי???

אלוקיי, אני יודע שאתה קרוב, אני יכול להרגיש זאת. התחושה כה
חזקה, שאני יכול כמעט לגעת בך. ילדיך בוכים. ייתכן שאיננו
צריכים לדעת "למה", אבל אנחנו כן רוצים לדעת "מתי".


עד כאן עיקר המאמר, עליו היגבתי את התגובה הזאת:

8.  אלברט שבות, -  19/8/2007  

"תשובה אפשרית"

יעקב היקר,

אני חושב שמיותר ובלתי מכובד לשאול את השם יתברך את שאלת
ה-למה; זאת כי השאלה הזו היא בלתי תקנית. אינני כותב בשם השם
יתברך, אני כותב בשמי ובחתימתי.

האדם, יעקב היקר, נולד בדמות ובצלם השם יתברך. לא נעמוד כאן על
ההבדל בין דמות וצלם, גם לא נעמוד על השאלה - מדוע קידם את
הראשונה באות כ' ואת הצלם ב- ב' (ויאמר אלקים, נעשה אדם
בצלמנו כדמותנו
- בראשית, א) - החשוב הוא לדעת שהשם יתברך ברא
אדם בלתי מוגבל עם אפשרויות בלתי מוגבלות: תעשה מה שעולה על
רוחך, ותגיע לאן שתרצה - הדמיון הוא גבולך...

ובכל זאת, נשאלת השאלה: מהו גבולו של האדם?

השם יתברך הקדים וענה על השאלה הזאת בנוסח המדויק הזה: (ויאמר
אלקים, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו
- בראשית, א) - כלומר עם
גבולות השם יתברך בכבודו ובעצמו; או במילים ברורות: ללא שום
גבולות; נקודה; סוף.

ומה עשה האדם עם מערכת האפשרויות האין-סופית והבלתי מוגבלת
זו?

הבט בראי יעקב היקר ונסח את התשובה בעצמך: האדם הוא מוגבל
ביותר, חלש, יותר נכון חלשלוש, מבולבל, חי בקושי 70-80 שנה עד
שמגיע היום המכריע, ואכן הוא כורע נופל ומסתלק. הוא קורס.

נחזור שוב אל תוכנית האב של המתכנת הראשי: האם זו היתה תוכניתו
המקורית? שהאדם יכרע, יפול, ויקרוס? שניסתלק מהעולם?

לאאאאא - צועק לנו השם יתברך ממרומיו: לא ולא ובשום פנים ואופן
לא! אנא חזרו ועיינו בתוכניתי המקורית: (ויאמר אלקים, נעשה
אדם בצלמנו כדמותנו
- בראשית, א) אמרתי את זאת בריש גלי
וכתבתי את זאת בלשון חד משמעית: האדם הוא בלתי מוגבל, בלתי
סופי, שום מוות לא אמור להכריע אותו. אתם מכריעים את עצמכם,
אתם מגבילים את עצמכם, אתם מסלקים את עצמכם מהעולם, מגן העדן,
מהיקום שבראתי עבורכם.

המעניין הוא שתוכנית השם יתברך עבור האדם לא השתנתה מעודה; היא
נכונה וקיימת עד עצם היום הזה, עד ממש הרגע הזה - רגע כתיבת
השורות. אנו, האנשים, כל אחד ואחד הנמנה על משפחת האדם, בלתי
מוגבלים. עודינו בצלם וכדמות השם יתברך, שום מילה ושום אות לא
השתנתה מההצהרה ההיא: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו.

במקום זאת, במקום להבחין בתוכנית האב של המתכנת הראשי, במקום
להבין את מאפייניה ואת דיקדוקיה, במקום לפלס לעצמינו דרך כלשהי
בחזרה אל נתיבותיה, במקום כל זאת אנו שואלים שאלות תמוהות,
ומטילים את מר גורלינו על בוראינו... למה; מדוע; איך; מתי.

מתי שאלת יעקב?

אני אגלה לך מתי: כאשר תבחין שוב בתוכנית המקורית ותלמד לקרוא
אותה באותיות עבריות, כפי שהמתכנת הראשי כתב אותה, ותיעד אותה,
הלא היא כתובה על ספר התורה שלנו, באותיות עבריות, ברורות,
בלשון ברורה, חד משמעית, ואינני מדבר אך על פסוק כו מהפרק
הראשון של בראשית.

שאלת, יעקב, למה, איך, ומתי... והינה אני עונה לך בשמי
ובחתימתי; ואינני מדבר בשם השם יתברך; אני נשען על דברי השם
יתברך, ולוקח את הצהרותיו ברצינות.

אלברט שבות





עד כאן תגובתי. שעות לאחר מכאן, קיבלתי את התגובה הזאת:

12.  גב' גפן, - /8/200721  

מר אלברט (תגובה 8),

הייתי שמחה להבין, בטובך, מה כוונתך במילים שכתבת- שאנחנו
ממיתים את עצמנו, מגבילים ומסלקים את עצמנו מהעולם??

זה יעזור לי להבין יותר את תגובתך המעניינת.

תודה מראש!





14.  אלברט שבות, - /8/200721

לגב' גפן

מזה כשנה אני כותב מאמר בשם "מידע", בו עוסק בשאלה הזאת,
שאלתך: "איך אנחנו ממיתים את עצמינו". לשאלה הזאת היגעתי, כאשר
חשבתי יום אחד על רעיון כללי מאוד וכותרתו: מה הן בעצם תוכניות
השם יתברך לגבי האדם?

הלכתי אל הספר שלו לחפש את התשובה, והתחלתי מהתחלה - מאדם
הראשון... גיליתי בדרך הזו גב' גפן עולמות ועולמות שונים
ומשונים, יפים, מסקרנים, ומעל לכל ברורים, גיליתי תשובות
ברורות, חדות, כלומר כתובות בעט חד, בהיר, קריא לכל, לא הסתרתי
את תהייתי: איך לא ראיתי את זאת קודם... איך לא ראו זאת
לפני... כל כך ברור ופשוט ומופשט... גיליתי שאלות חדשות שלא
העליתי על דעתי שהן קיימות. שאלת את עצמך פעם, למשל, מדוע
האישה הרה ויולדת - ולא האיש? או מדוע ברא אותנו השם יתברך זכר
ונקבה? אני מביא לך את השאלות האלו, כי היום "במקרה" היגעתי
אליהן, ואני קורא ומעתיק את התשובות שלהן...
אני קורא את התשובות שלהן גב' גפן, לא חוקר, אפילו לא מפענח,
קורא את התשובה, שחור על גבי לבן, ושוב, באופן ברור, קריא,
מנוסח היטב, בלשונינו, בלשון האדם, בעברית יפה, בעברית שלנו...

וכפי שהזכרתי, השאלה הראשית שאני עוסק בה - היא שאלתך... כל
שאר השאלות הן משניות.

את המאמר, כאמור, התחלתי לפני כשנה, ועודיני בהתחלתו למרות 300
העמודים שכבר קידמו אותו... אני מוכן לשתפך במה שהיגעתי אליו
עד עכשיו אם רק תבקשי... את מוזמנת לשלוח לי את הדואל שלך,
ואני אחזיר לך עוד היום את הקובץ של המאמר. (קובץ וורד) - ולא
רק לך, לכל מי שירצה. ניתן להחזיר לי צילצול אל המייל הזה:
ashabot@walla.com

אלברט שבות





זהו. פיניתו ההפסקה. וזאת לתיעוד: גב' גפן עוד לא צילצלה לדואל
שלי עד לרגע כתיבת השורות; לא היא ולא אף מבקר ממבקרי האתר
הדתי. ולו מתוך הסקרנות... (לאתר האינטרנט של "אש" מגיעים
למעלה ממליון מבקרים מדי חודש - ע"פ נתוני האתר).

גם הסקרנות אזלה מהמדפים... האם זוהי השורה האחרונה?

לעבודה ילדים. נחזור לנושאינו ולנקודת הקישור עם ההפסקה, אודות
השאלות שלא העליתי על דעתי להגיע אליהן פעם... כך הבטחתי לגב'
גפן, ובמילים האלה: " שאלת את עצמך פעם, למשל, מדוע האישה הרה
ויולדת - ולא האיש? או מדוע ברא אותנו השם יתברך זכר ונקבה?
אני מביא לך את השאלות האלו, כי היום "במקרה" היגעתי אליהן,
ואני קורא ומעתיק את התשובות שלהן...  אני קורא את התשובות
שלהן גב' גפן, לא חוקר, אפילו לא מפענח, קורא את התשובה, שחור
על גבי לבן, באופן ברור, קריא, מנוסח היטב, בלשונינו, בלשון
האדם, בעברית יפה, בעברית שלנו... "

אקיים איפוא את הבטחתי לגב' גפן הווירטואלית. אני אקרא את
התשובה הברורה והקריאה והכתובה שחור על גבי לבן, מתוך סיפרו של
המתעד.

אנו מתבקשים, להזכירכם, להשיב על סידרה שלמה של "שאלות
עקרוניות", שבע במספר, ואלה הן:

1. איך יכלה חוה להגיע לאבסורד כזה - "לקרוא תיגר על המציאות"
או לכופף את המציאות... והרי היא האדם בעל האינטלקט המפותח
ביותר בעולם! היא האדם השקול ביותר בעולם!

2. איך יכלה להגיע למסקנה אבסורדית כזו - "אלוקים חשש מהאדם
שיאיים עליו"... והלא היא הכירה את מהות האלוקים; היא היתה
מחוברת אליו...

3. מדוע ואיך יצרה במו ידיה את התרמית העצמית שתגרום לה הפסד
מיידי?! היא יצרה את הספק, נכנסה דרכו אל העולם הווירטואלי
והפסידה בגדול: צימצמה במו ידיה את מרחב חוק ההתאמה הסימטרית
שכה הטיב עימה...

4. מדוע לא חשב אדם הראשון על עץ הדעת בכוחות עצמו? מה מנע
ממנו לגלות ראשון את ההנאה "המתוקה" שבספק?

5. מדוע דווקא חווה גילתה ראשונה את הספק ואת ההנאה הנגזרת
מהחטא ואת כל העולם הווירטואלי?

6. התחלנו למעשה בשאלה הזו: והאדם ידע את חוה אשתו; ותהר
ותלד...
ומדוע לא -  "וחוה ידעה את אדם אישה, ויהר..."? למה
אדם ידע את חוה ולא להפך?

7. נחתום בשאלת השאלות: למה ברא השם יתברך את האדם זכר נקבה?

כז ויברא אלקים את-האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אתו:  זכר
ונקבה ברא אתם.
(בראשית, א)

בפסוק הזה כתוב באופן ברור וקריא, שחור על גבי לבן, את התשובות
של כל השאלות שלעיל.

האמת לאמיתה: אכן, לא העלתי על דעתי את השאלות שלעיל... לא
ידעתי שהנוסח שלהן הוא "שאיל", על משקל "שפיט"... כמו שתהה פעם
אהרון ברק, אם הכל שפיט...

עסקתי כבר מעל שורות המאמר הזה בפסוק הזה, והתעכבתי עליו
ארוכות... הסברתי מדוע שינן המתעד את אותו הנוסח, פעמיים, בתוך
אותו הפסוק: ויברא אלקים את-האדם בצלמו; בשביל לחזור בהמשך
הפסוק על אותו הרעיון עם שינוי קל בנוסח: בצלם אלקים ברא
אותו.

השם יתברך דיבר בלשון האדם; הוא השתמש בהגיון האדם ובסלנג של
האדם.

כל משפחת האדם, כל העמים, כל האומות, בכל השפות, ובכל הזמנים,
משתמשים באותו הנוסח ובאותו מטבע הלשון, כאשר מבקשים להדגיש
משהו שהדגשתו חשובה בפני עצמה: סלט טוב! טוב הסלט הזה.  העסקה
הזאת כדאית! וואללה כדאית העסקה הזאת. נהוג אף לחזור על אותו
הנוסח המדוייק: בחור טוב האיציק הזה; בחור טוב האיציק הזה.
משמע: חשוב לי שתבין שאיציק הזה הוא בחור מצויין! הסלט הזה ממש
טעים; כדאי לא לפספס את עסקת החיים וללכת על העסקה הזאת...

החזרה על אותו המשפט בשינוי קל או ללא שינוי - מבטא את ההדגשה
המיוחדת שביקש אותו אדם להוציאה מהלב... אני יכול להסביר את
עצמי בעצם בעוד מספר משפטים וניסוחים, לא חסרות מילים...
והחזרה על אותו המשפט מבטא לכאורה את ההתעקשות שלי; אולם דרך
ההתעקשות הזו אני משדר את כוונתי המדוייקת והבלתי משתמעת לשני
פנים והמנוסחת במילים מדודות ומדוייקות. דרך ההתעקשות הזו -
השינון הזה - אני מדגיש איפוא את תוכן המשפט ומפנה את תשומת לב
שומעי למסר הזה: אנא, שימו לב למילותי; אין באמתחתי מילים יותר
מדוייקות, ואף לא מילים חלופיות.

כך האדם. כך חשב האדם מעודו. כך סיגנן את מחשבותיו וכך הוא נתן
להן ביטוי, באופן הזה המדויק, בכל הזמנים בכל הדורות ובכל
השפות והתרבויות. זהו אם תרצה - אחד המכנים המשותפים של כל
משפחת האדם, בכל העולם ועל פני כל הדורות.        

ויברא אלקים את-האדם בצלמו ,, בצלם אלקים ברא אתו.

השם יתברך ביקש, איפוא, להצביע על המסר הזה ולהדגיש אותו. הוא
ביקש להבליט אותו ולהציב את הרעיון הנגזר ממנו במרכז החשיבה
האנושית.

- מהו המסר? מה היא מהות המסר הזה?

אנחנו נמצאים בפסוק כז של הפרק הראשון של בראשית. את מהות המסר
הטמון במילה "בצלמו", הסביר כבר בפסוק שקדם לו, כו . פסוק כז
הנוכחי איפוא, נועד לכאורה רק להדגשה - ותו לא.

כו  ויאמר אלקים, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו  (בראשית, א)

כז  ויברא אלקים את-האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אתו
(בראשית, א)

שתי תהיות צצות ומקשות:

1- מדוע, איפוא, לא הדגיש את הדגשתו כבר בפסוק כו ? כנוסח הזה
למשל: נעשה אדם בצלמנו כדמותינו, בצלמנו בדמותינו נעשה את
האדם. מדוע, היינו, פתח פסוק חדש להדגשה? האם לעצם ההדגשה קשר
כלשהו עם המשך הפסוק - "זכר ונקבה, ברא אתם"?

2- מדוע פסח על "הדמות" בנוסח ההדגשה בפסוק כז ? היה צריך
לציין: ויברא אלקים את האדם בצלמו וכדמותו, בצלמו וכדמותו ברא
אותו.

התשובה לשאלה הראשונה - קצרה ופשוטה: אכן, להדגשה קשר ישיר עם
המשך הפסוק; בלעדיה לא היה ניתן להבין את ההמשך - "זכר ונקבה,
ברא אתם"
; ולכן היה עליו לפתוח שולחן חדש ומיוחד להדגשה,
בפסוק כז. עלינו לעמוד איפוא על הפסוק בשלמותו בשביל להבין את
מעמד "ההדגשה" בקונטקסט של הפסוק המלא; ואת זאת נעשה בהמשך.

התשובה לשאלה השנייה מורכבת יותר:

זה נוסח פסוק כז מהפרק הראשון של בראשית:

כז ויברא אלקים את-האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אתו:  זכר
ונקבה, ברא אתם.
(בראשית, א)

אכן, חסרה "הדמות" שהצהיר עליה בפסוק כו שקדם לו:

כו ויאמר אלקים, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו; וירדו בדגת הים
ובעוף השמים, ובבהמה ובכל-הארץ, ובכל-הרמש הרמש על-הארץ.


אני מזהה עוד "חיסרון" בפרק ה של בראשית, כאשר חזר שוב על
תיעוד הבריאה...

א זה ספר תולדת אדם:  ביום ברא אלקים אדם, בדמות אלקים עשה
אתו.
(בראשית, ה) -והיכן הצלם!!  והרי האדם נעשה בצלמו
וכדמותו; הוא הצהיר בפרק הראשון על זאת. חסר לי כאן "הצלם",
בניגוד לפסוק כז שלעיל, שם בחר להחסיר דווקא את "הדמות".

מה פשר הדבר?

זאת השאלה העקרית: מה פשר הדבר.

בכדי לענות על השאלה העקרונית ועל כל הנלווה לה, אין מנוס אלא
להיכנס אל עומק הנושא של צלם ודמות; ואת זאת כבר עשיתי! יששש!

לפני מספר חודשים, היגעתי "במקרה" אל נושא "הדמות והצלם",
ונתקעתי שם; כלומר לא ידעתי מה לעשות עם המונחים החדשים שזה
עתה נגלו לעיני: דמות, וצלם. אשר על כן, החלטתי לעזוב את הנושא
הזה בסטנד ביי - יום יבוא ואצטרך אותו...

וכך עשיתי; עזבתי טקסט תלוי בן כעשרה עמודים, וחזרתי אל הנושא
הקודם המקורי בו עסקתי במאמר...  מאמר שהתפתח בנתיים והגיע
היום אל נקודת ההצלבה הזו עם הדמות והצלם. אם תרצה - כך
מתנהלים הדברים במרחב חוק ההתאמה הקוסמי שגם אנחנו חלק ממנו.
מה פשר הדברים...

לחובבי המטבח והבישול - דוגמה יפה בשבילם: אתה הולך להכין
מתכון מורכב של סלט, עם רוטב מיוחד... ואתה מוצא מן הסתם
להתחיל בהכנת הרוטב, ולשים אותו בצד עד שיגיע תורו וייכנס
למתכון... הרעיון הוא הכנת חלק מסוים מהמתכון, כך שבבוא העת
יהיה מוכן, ויכנס לתמונה כפריט מובן מאליו שרק יש לקחת
ולהוסיף...

וכך אני לוקח את שני המונחים "דמות וצלם" המוכנים מבעוד מועד,
ומוסיף אותם פשוט למתכון... והייתי רוצה להביאם לכאן כפי
שהוכנו ונולדו במקור... הם נולדו כתוצאה משאלה עניינית ונוקבת
אודות הרצון, ופעולתו בשטח חוק ההתאמה הסימטרית. וזה נוסח
השאלה שנתקלתי בה במטבח ועבדתי עליה:

- מה זאת אומרת ניתן לרצות "כל רצון"...? האם אני יכול לרצות
גם בזהב? האם אני יכול לרצות במאה עשרים ושמונה קילו זהב
טהור?

- כן.

- יפה; בוא נבדוק איפוא את חוק ההתאמה הסימטרית: אני רוצה 128
קילו זהב טהור, היינו של 24 קרט.

- אתה תקבל בזה הרגע 128 קילו זהב 24 קרט, וזה אגב אחד הרצונות
הפשוטים ביותר שהוצגו אי-פעם בפני מכונת היקום... מדוע ביקשת
רק 128 קילו? יכלת לבקש 170 קילו, או כפול...

- אני רוצה רק 128 ומסתפק בהם.

- בסדר גמור; יש לך את מה שביקשת. יש לך אותם כבר ביד נכון?

- אין לי אפילו חצי גרם ביד.

- אם כן לא רצית 128 קילו זהב; וכאשר תרצה אותם - תקבלם עד
הגרם האחרון.

- מה משמעות "כאשר תרצה אותם"?

- המשמעות: כאשר תרצה באמת ובתמים את 128 קילו הזהב.

- אתה משחק איתי... ומה רציתי?

- אולי חשבת על 128 קילו זהב, אך לא התכוונת אל הנתון הזה
בכנות... במילים אחרות, כאשר כנותך ורצינותך ומהותך בתכלית
ייפגשו בנקודה אחת, היינו כאשר כוונתך תיפגש עם רצונך במציאות,
או אז ניתן להגיד שרצית באמת ובתמים...

- ואם איני יודע "לרצות"... פשוט אני לא יודע.

- אפשר לקבל סידרה של שיעורי-עזר על זאת ובחינם. גש פשוט אל
הפרק הראשון של בראשית וקרא אותו.

- עד שאעשה את זאת - אפשר לקבל כמה טיפים על החשבון? אני פשוט
סקרן ומלא שאלות...

- מה שתרצה... שאל.

- בוא נגיד למדתי את השיעור ואני יודע עכשיו "לרצות"... איך
הרצון שלי מתקיים במלואו ובשלמותו באופן מדויק? תוכל לתת לי
דוגמה על החשבון...?

- בטח שכן. את הדוגמה הזאת סיפק המתעד... פשוט שיער מראש שיבוא
אחד כמוך וירצה "באופן תקני" דוגמה כזאת. הינה היא לפניך.    
 

המתעד, השם יתברך, ביקש איפוא לתעד את אחד הרצונות האנושיים -
כדוגמא אופיינית אחת מיני רבות, ובאמצעותה ביקש להציג בפני
האדם הסקרן את משמעות הרצון האנושי ואיך הוא מתקיים ומתנהל
בפועל. במילים אחרות, השם יתברך היה "ער" לשאלות הרבות שעלולות
להתעורר... שאלות שיגיעו אף לכדי אבסורד.

וכפי שצויין, השם יתברך בחר בדוגמה אופיינית אחת מתוך רבות,
ואני מדבר על הדוגמה של הרצון בלהוליד ילד. הוא תיעדה החל מרגע
"היוולדה" ועד בכלל... כולל נחיתה בכל תחנה אפשרית שהרצון הזה
עבר דרכה וסימן ציון דרך...  

טעות לחשוב שבחר בדוגמה הזאת - כי אנחנו, המין האנושי חלק
ממנה... אומנם המין האנושי קיים עד עכשיו במסגרת הרצון המקורי
הראשון הזה של האדם, ורצון תקני ימשיך לעולם להיות בתוקף...
אולם לא רק הרצון הספציפי הזה מתגלגל לו עד עכשיו... ולמעשה,
כל מסגרת העולם הנוכחית שאנו חיים בתוכה - משקפת את מכלול
הרצונות האנושיים שהצטברו ביקום עד לרגע זה - כולל הרצונות
הסתמיים והמקריים והשליליים והתקניים כאחד; ואם כן אין לתת את
זכות הבכורה לרצון זה או אחר בגין המשכיותו, כי כל הרצונות
ממשיכים ומתגלגלים - כולל רצון הלידה!

קיימת איפוא סיבה אחרת לבחירה הזו... שלעניות דעתי מתגלמת
במנגנון המכנה המשותף, שפעילותו במסגרת הרצון הזה - דינמית כל
הזמן... האדם יולד כל הזמן, ומטריית המכנה המשותף של הרצון הזה
משתנה כל הזמן, לכן ניתן להציג דרך הדוגמה זו את מאפיין המכנה
המשותף על כל הרכביו, את המכנה "התקני" הגדול, את המכנה השלילי
הקטן, וגם את האקראי הסתמי שאין לו תכלית מוגדרת... אפשר גם
לראות איך עוברים ממכנה אחד למשנהו; ילד יכול להיוולד למשל תחת
המטריה של מכנה משותף גדול, ולגדול תחת מטריה אחרת, או להפך...
מכאן איפוא מקור הבחירה בדוגמה הזו: היא עונה על מספר מאפיינים
במכה אחת.

תיעוד הדוגמה הזו על כל מאפייניה - מתחיל בפרק ד' של בראשית,
עובר בפרק ה, יא, טז, כא, עד לפרק העקדה כב.
עד לפרק העקדה היגעתי - בנתיים, וראיתי בדרך עולמות שונים
ומרתקים; הבה נגלה אותם ביחד.

א והאדם ידע את-חוה אשתו; ותהר ותלד את-קין, ותאמר, קניתי איש
את-ה'
(בראשית, ד) - כאן התחיל אדם הראשון עם רצונו הספציפי -
"להוליד בדמותו וכצלמו", וכבר עברנו לעיל על תיעוד "התחלת
הרצון" הזה בפרק ד; אולם, ולפני שנמשיך הלאה אל פרק ה, הייתי
רוצה להתעכב על שאלה תקנית שמתעוררת מאליה: מדוע בעצם לא "עזר"
השם יתברך לאדם בבחירת רשימת רצונותיו - באופן שיגיע ישירות אל
מעלה המדרגות מבלי לעלות אותן בהדרגה...

את התשובה על התהייה הזאת - סיפק המתעד מראש, על גב הפרק
הראשון בו העביר את סידרת שיעורי העזר אודות תיפעול הרצון...

ביום השישי, כידוע, וברגע האחרון עשה את האדם...

כו ויאמר אלקים, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו; וירדו בדגת הים
ובעוף השמים, ובבהמה ובכל-הארץ, ובכל-הרמש הרמש על-הארץ.  כז
ויברא אלקים את-האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אתו:  זכר ונקבה
ברא אתם.  כח ויברך אתם אלקים, ויאמר להם אלקים פרו ורבו ומלאו
את-הארץ וכבשה; ורדו בדגת הים, ובעוף השמים, ובכל-חיה הרמשת
על-הארץ.
(בראשית, א)

ויאמר אלקים, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו - בפתיח הזה ביקש השם
יתברך לחזור ולשנן ולהדגיש את "נוהל הבעת הרצון" שיש להתחיל
מהרצון הגולמי הבלתי מוגדר - אל הרצון המוגדר והמדויק:  נעשה
אדם בצלמנו כדמותנו
- רצון זה הינו כללי ביותר; הוא רצון
גולמי... ולכן הוא קדם לבריאת האדם בפועל; בריאה שתתועד להלן
בפסוק כז הבא: ויברא אלקים את-האדם בצלמו - ללמדנו ולשנן שוב
ושוב: תחשוב קודם על המסגרת הגדולה של הרעיון, ורק לאחר מכאן
תבנה אותו בפועל. ומהו הרעיון?

אדם בצלמנו כדמותנו: ישות עצמאית בלתי מוגבלת... זוהי ישות
האדם. אדם שאפשרויות אין-סוף יעמדו לרשותו; היינו מידע
אין-סופי שיעמוד לרשותו.

מושגיות ה"אין-סופי" מתגלמת במילת "בצלמנו": אות ב קידמה
את המילה הזו - ללמדך על משמעותה המדוייקת: השם יתברך מצהיר על
כוונתו המדוייקת שרק הוא יכול להגדירה: אותו המידע שעומד
לרשותי - יעמוד גם הוא לרשות האדם. זהו צלם אלוקים; ובצלם
אלוקים המדויק נעשה האדם. שוב, נא לשים לב לאות ב שקידמה את
המילה "צלם" - ללמדך על הערך המדויק אליו כיוון השם יתברך את
רצונו הגולמי; ומה הם גבולות הערך הזה?

צלמנו: זהו גבול הערך: צלם השם יתברך בכבודו ובעצמו. לכן הוא
השתמש באות ב כאשר ציין את הערך הגולמי, כי הוא רק הוא מכיר
את הערך הזה: בצלמנו. באותו הערך אנו עתידים להתקל, כאשר אדם
הראשון "ירצה" ללדת ילד כצלמו ובדמותו:

א זה ספר תולדת אדם...  ויולד בדמותו כצלמו (בראשית, ה) -
אדם הראשון גם הוא ביקש שיעמוד לרשות בנו המידע האין-סופי,
ושתהיינה לו את אותן האפשרויות האין-סופיות העומדות לרשותו,
אולם אין הוא יודע את גבולות הערך הזה; אין הוא יודע את גבולות
האין-סוף - הגם ואותו הערך במלואו עומד לרשותו... לכן, הוא
השתמש באותה המילה "צלמו" אך קידמה באות כ המלמדת על השערה
שלא ניתנת לדיוק: כצלמו, כצלמו של האדם, כאותם הגבולות
האין-סופיים העומדים לרשותו.

בעוד, את דמותו שלו - הוא רואה ויכול להגדירה באופן מדויק: הוא
"רצה" ילד בדמותו: בקומה שלו, עם אותן העניים, האף הידיים
הלב הריאות... אותן הערכים המדוייקים שרואה אותן בפועל בעיניו
המזויינות - רצה אותם לילד שיוליד, לכן, שוב, הוא קידם את
המילה "דמותו" באות ב המעידה על ערך מלא המוכר לו באופן מלא,
ערך מוגדר ומדויק.

ואחרון אחרון: "הדמות" שהכירה אדם ורצה אותה לבנו - היא המסגרת
שממנה מורכב האדם. לכולנו אותה המסגרת ואותו הגוף... מידות
הגוף אומנם יכולות להשתנות מאדם לאדם, אך הפרופורציה או בעברית
יפה - הייחסיות בין המידות - תמיד תשמור על נתוניה המוגדרים
והמדוייקים בכל גוף וגוף: לכל אדם ראש על הכתפיים שנעוצים בו
זוג עיניים קרוב למצח, באמצע הפנים תחוב האף, ולמטה ממנו הפה.
לכולנו אותו הרכב חניכיים, וכשנזקין נזמין את אותן התותבות
מרופא השיניים והוא לא ישאל אותנו כמה שיניים צריכים. הלב אותו
הלב, אותם החדרים, אותו הכבד אותו המוח, אותן הפעולות אותו
המנגנון, ואפילו אותן הרגליים והידיים ומספר אצבעותיהן, לכן
אני קורא לגוף האדם מסגרת, שתחוב בתוכה האדם...

המזבח, כפי שראינו לעיל, הינו מסגרת להכרתינו בסוד נשמתינו,
הרחוקה שנות אור מנפש החיה והבהמה המוגבלות... אנו עומדים על
המסגרת הזאת ומכריזים על הכרתינו זו בריש גלי...

בעוד כמאה עמודים - כן עודינו במסגרת הפירצה... - אגלה את סוד
תיבת נוח שלמעשה לא מדובר בתיבה ולא ביאכטה כי-אם במסגרת!
עליתי על סוד התיבה ממידותיה המדוייקות הייחסיות למידות המשכן
- גם הוא האחר מסגרת.

"מסגרת" היא ארבע הצלעות המעוצבות ייחסית לגודל התמונה...
למעשה ישנן אין-סוף מסגרות שונות שזהותן משתנה - ייחסית לצורתן
ההנדסית ולמספר הצלעות שלהן: המסגרת המרובעת היא הנפוצה ביותר,
אחריה בא המשולש, המחומש, המשושה, העגול... כל צורה הנדסית
והמסגרות הנבדלות שלה: המרובע למשל יכול להיות ריבוע, מעוין,
מלבן, או מקבילית; אלה הן הצורות המוכרות ביותר, אך למעשה ישנן
אין-סוף צורות שניתן לייצרן מארבע צלעות - שמעתם על "דלתון"?
"טרפז"?... כפי שניתן להרכיב אין-סוף צורות מעיגול: צורה
עגולה, תמונה בייצית, מסגרת גלית נעולה...

אם כן, כאשר מגדירים מסגרת, לא ניתן להסתפק בהגדרת משפחתה
ההנדסית - (ריבוע, משולש, עיגול...), אלא יש לזהות את אב
הטיפוס ההנדסי אליו היא שייכת; מרובע: ריבוע, מעוין, מלבן... /
משולש: שונה צלעות, שווה צלעות, שווה שוקיים...

כניסתי לעולם ההנדסי - תקל עלי הצגת שאלה שהיא בגדר של נעלם
שמסתתר תחת הרבה שכבות...

הבה נניח שהצלחנו לזהות את "מסגרת האדם" ואף הצבענו על
האב-טיפוס שהיא שייכת אליו. גילינו מסגרת בת ארבע צלעות השייכת
למשפחת המלבן: כל זוויותיו ישרות בנות 90, בעל שני
זוגות של צלעות נגדיות מקבילות ושוות, ואנו יודעים אף את
מידותיהן.

אם כן, אנו מכירים כבר את זהות "המסגרת של האדם" ונתוניה,
ולאימות הדברים - הלכנו אל מספר "אנשים" ובדקנו את הנתונים
שבידינו עליהם: אכן, גילינו את אותה המסגרת: לכולם זוויות
ישרות בנות 90, שני זוגות של צלעות נגדיות מקבילות
ושוות, והיחס בין מידות הצלעות של המלבנים השונים - הוא אותו
היחס לאב-טיפוס של המלבן שבידינו; כלומר הגדלים יכולים להשתנות
אך צורת המלבן והיחס בין מידות צלעותיו ישארו על כנם. אותו
הדבר, אותו המודל, אותה הצורה, אותה המסגרת; דמות אחת.

ואכן זו התמונה הנראת בשטח: לכל "בני האדם" ראש ממוקם בין
הכתפיים, נעוצים בו זוג עיניים קצת מתחת למצח, המרחק בין עין
לעין שונה מאדם לאדם, אך הוא נתון יחסי התלוי בגודל הראש, ולכן
ניתן להגיד שהוא נתון ייחסי שווה אצל כל משפחת האדם. כך גם
כל שאר המידות של איברי הגוף: כולם שווים באופן יחסי בין כל
בני האדם, וביחס לאב הטיפוס שבידינו. לכן אני קורא לגוף האדם
כמסגרת, שתחוב בתוכה האדם...

אותה המסגרת, אותה הדמות... ואם כן, אני מבין כבר לאיזו "דמות"
השם יתברך התכוון, כאשר "רצה" לעצב את האדם... אני מכיר אפילו
את המידות היחסיות המדויקות של הדמות הזו, וכך אני מגיע לשאלה
העלומה שלי:

נעשה אדם בצלמנו כדמותנו - מדוע קידם את הדמות (המסגרת)
באות כ ? אנו יודעים בדיוק על איזו מסגרת הוא מדבר, ואנו
מכירים אף את מידותיה! זיהינו אותה ואת כל נתוניה היחסיים!
זיהינו את מסגרת האב טיפוס! אנו יודעים כי זהות המסגרת אינה
נתון התלוי בגודלה כי-אם בנתוניה היחסיים, ואת הנתונים האלו
זיהינו! היה עליו לכתוב: נעשה אדם בצלמנו בדמותנו - עם האות
ב שתצביע על דיוק והתאמה בין דמותו לדמות שמבקש לעצב לאדם;
כפי שעשה עם "הצלם" וקידם אותה באות ב - בכדי להצביע על אותה
התכונה האין-סופית, המדוייקת, שתעמוד גם כן לרשות האדם.

מתוך השאלה-תהייה זו - אני מגיע לנתון הזה: השם יתברך לא דיבר
על המסגרת "ההנדסית" הזו שתיארתי לעיל... הוא אינו רואה את גוף
האדם כמסגרת בפני עצמה; ואף שלח לנו מספר רמזים נוספים התומכים
בזאת: לא לכולנו אותו סוג דם, צבע עיניים, עור... היינו
הנתונים של סוג הדם וצבע העיניים - אינם מתואמים עם צלעי
המסגרת, דבר שמרוקן את המסגרת מתוכנה באחת... כללי המסגרת
יכולים להתקיים, רק כאשר היחס בין כל הצלעים שווה בכולם - לא
כאשר שווה ברובם. בתחום ההשתלות למשל, ידוע כי לא כל איברי
התורמים מתאימים להשתלה, ורק לעתים רחוקות נמצאת התאמה בין
התורם לנזקק.

ובכל זאת, ולפני שאנו פוסקים את פסיקתינו ופוסלים את האפשרות
המצביעה על גוף האדם כמסגרת, הבה נציץ שוב בגוף המתואם הזה...
אותו מחזור דם לכל בני האנוש - נשים וגברים כאחד; בתנאים
אופטימלים - לכולנו אמור להיות אותו לחץ דם, אותן פעימות לב
בכל דקה, אותו קו בריאות... אותו מנגנון מופלא, אותה מערכת
עיכול, אותן מיצי עיכול, אותה מערכת הזעה, וגם אותם מימדים
אותן המידות אותו היחס.

מעבודתי הנוכחית בחנות של בגדי גברים למדתי, כי אין הכרח למדוד
את המכנסיים; ניתן לדעת את מידת המכנסיים ממדידת אמת היד או
ציר הצוואר: מודדים את פתח המכנס לרוחב עם אמת היד; אם המידה
מתאימה אזי המכנסיים טובים, לא צריך למדוד אותם... כנ"ל עם
הצוואר: לופתים את רוחב המכנסיים סביב הצוואר: אם מידת
המכנסיים נכונה - רוחבם אמור ללפות בדיוק את הצוואר ללא עודף
או חיסרון. אני משתמש הרבה בצורת המדידה הזו כאשר יש לחץ
והחנות מלאה... מה עוד וחדר המדידה שלנו הוא השרותים ובד"כ הם
תפוסים... כלומר קיים יחס קבוע בין מידת האמה והצוואר לבין
מידת המותניים, אצל כל האנשים, בכל העולם.

וכמי שעובד בענף ההלבשה, עליתי פעם על טבלה מעניינת של מידות
הגוף האופטימליות, המקשרת ביחס קבוע בין הגובה, המשקל, הצוואר,
הביצפס, האמה, שורש כף היד, חזה, מותניים, אגן, ירך, ברך,
ושוק.

עבודתי הנוכחית בבגדים ועיסוקי הנוכחי במאמר הזה, הביאו אותי
לרעיון אלגנטי עדין ודק, שרק בתנאים הנוכחיים - יכלתי לעלות
עליו...

כן קיים יחס קבוע בגוף האנושי, העונה על כל תנאי המסגרת והמזכה
אותו בתואר הזה: הגוף האנושי הינו "מסגרת" קבועה שהשם יתברך
תחב את האדם בה. זו מסגרת אנושית הקושרת את כל המין האנושי.
אילו עוד מסגרות אנושיות אנו מכירים?

הבית: המסגרת הזו נרקמת מסלון ישיבה, שולחן, מטבח, שרותים, חדר
שינה, כלי אוכל, ואוכל. כל הבתים בעולם שותפים למסגרת הזו.

בית הכנסת: גם הוא מסגרת שתוחמת בתוכה מספר אלמנטים קבועים:
סידורים, טליתות, ספר תורה, מזוזה בדלת, כיסאות מסודרים, תיבת
חזן, שרותי גברים ונשים, ומטבחון קטן. זוהי "מסגרת בתי הכנסת"
בכל העולם.

מטוס: טייס, תא טייס, דיילת, שרותים, כיסאות מסודרות, מטבחון
קטן. זוהי "מסגרת מטוס הנוסעים" האנושית בכל העולם.

בית-ספר: חדרי לימוד, חדר מורים, מורים, מנהל, מגרש דשה,
כיסאות לימודים, שולחן מורה, חדר אוכל, מטבח, שרותים לשני
המינים, שער ושוער. וזו "מסגרת בתי הספר" בכל העולם.

מסגרת התמונה: ותמונה או ציור בתוכה... זוהי מסגרת "התמונות
האנושיות" בכל העולם.

גוף האדם: ראש, צוואר, לב, כליות, ידיים, רגליים... זוהי
"מסגרת הגוף" האנושית בכל העולם.

אני מבחין במכנה משותף אחד לכל המסגרות האנושיות: כל המסגרות
נועדו לשמור על תכולתן: בבית אני שומר על הפרטיות שלי; בבית
הכנסת על דתי ואמונותי; במטוס על הביטחון שלי; בבית הספר על
החינוך שלי; מסגרת התמונה שומרת על התמונה עצמה שלא תיקרע או
תתבלה; ומסגרת הגוף שומרת על האדם שבתוכה.

אני חש בדאגה סמויה החבויה בתוך כל המסגרות...

אני דואג לפרטיות שלי - לכן אני תוחם את עצמי ואת משפחתי אל
תוך המסגרת הסגורה של הבית; אני דואג כמעט מקנא לאמונותי, ולכן
בניתי לי את מסגרת בית-הכנסת; אני דואג לחינוך ילדי, כי בלי
חינוך מינימלי ובלי לדעת קרוא וכתוב - ילדי יאבדו את עצמם לדעת
בתוך העולם הרחב... לכן החלטתי לשלוח אותם לבית הספר, למרות
המסגרת הנוקשה שלו. אני דואג לתמונה ומבקש לשמרה, לכן אני עושה
לה מסגרת.

את המסגרות לעיל עשיתי לי בעצמי; כל מסגרת והדאגה שלה... מלבד
מסגרת אחת והיא "מסגרת הגוף האנושי": השם יתברך "דאג" לגוף
שלי, יצירתו, ולכן עשה לו מסגרת.

אחזור למכנה המשותף שעמדנו עליו לעיל, המוביל אל "דאגה" סמויה
העצורה בתוך כל יוצרי המסגרות... אכן, מצאתי מזור לפרטיות שלי
ובניתי לי את הפיתרון באמצעות בית בין ארבע אמות, אך תחושת
הדאגה שנפתרה בנתיים - סוחבת אחריה עוד תחושה נגדית מוזרה בפני
עצמה: אני חש חנוק בבית השומר על הפרטיות שלי; אני חש צורך
לצאת מהבית החוצה, ואם לא אטפל תדירות בתחושה הזאת - אשתגע!
אני אשתגע אם לא אצא מידי פעם לרחוב! הרבה אנשים מרגישים מצוקה
לאחר מספר שעות במסגרת המטוס - על כל הנוחיות והסעודות והסרטים
שמציע... מי לא מכיר את התחושה של השיחרור מבית הספר... מידי
יום בסוף הלימודים; מידי שנה בסיום שנת הלימודים; וגם בסיום
הבגרות... הנטיה היא להשתחרר מהמסגרת - גם ממסגרת מקובלת
ונוחה... קיים דחף פנימי חזק לפרוץ את המסגרת ולהשתחרר ממנה,
לא להשאר לעד בתוך גדרותיה, לא להתמכר לה... אני יכול אף לשייך
את הנטייה הזו אל קבוצת האינסטינקט האנושי... וכך עולה אל כס
ממלכת האבסורדים - האבסורד הגדול מכולם: אתה בונה מסגרת בשביל
להשתחרר ממנה! האם האינסטינקט המנוגד הזה איפוא - הוא סטיה?

אינני מסתפק כאן בלהצביע על אבסורד, כי-אם על בילבול סמוי שלבש
חליפה של אינסטינקט: נטיה לבנות מסגרת, ונטיה לנטוש אותה...

יעידו על הבילבול הזה - הרבה מאוד סטיות, שמקורן בנטיה
האינסטינקטיבית לפריצת המסגרת... ההומוסקסואליות הינה סטיה
אנושית שמקורה הוא "הנטיה" לפרוץ את המסגרת הסקסואלית
המקובלת...

תכונה זו של "פריצת מסגרות" בולטת במיוחד וניתנת לזיהוי בחתך
גיל ההתבגרות, וזאת כי נעדר מתבונת הגיל הזה - הטכניקות
המתוחכמות להסתרת התכונה זו... הבילבול הנגזר מהתנהגותם "הבלתי
מובנת" - צף כשמן מעל המים.

ומעבר לזאת... הרבה סטיות חברתיות (כבגידה, אלימות, פשע...)
מקורן בהתמסרות לדחף מוזר לפריצת המסגרת... כמסגרת החוק והסדר
למשל...

בשלב הקריטי הזה אליו הגיע האדם המבולבל - התערב השם יתברך
ואמר את דברו: נטייתך לבניית המסגרת - אינה סותרת את נטייתך
לפריצת המסגרת. במילים אחרות, אתה צריך אכן לשאוף לצאת
מהמסגרת, אחרת תשאר תקוע בתוכה והדבר יעמוד בפני התפתחותך
ויעצור את התקדמותך; ומאידך, ללא המסגרת - לא היית מגיע אל
העמדה הזו ממנה ביקשת לזנק הלאה...
מכאן, המסגרת הינה "מקפצה" שדרכה קופצים אל עבר המרחב.

המסגרת, בלשון אחרת, הינה אמצעי טכני לכל דבר, שעוזר לנו
להתקדם בצעדים כפולים וזריזים אל עבר יעדינו - במקום צעדים
רגילים וכבדים... וכפי שציינתי לעיל, יכל למשל, אדם הראשון
לבדו, ליצור ילד פרי רצונו ולהביאו באופן "עצמאי" לעולם:

כז ויברא אלהים את-האדם... זכר ונקבה ברא אתם. - כלומר עם
מלוא חבילת האפשרויות המוכרות לנו: זכר או נקבה... לכל נברא
בנפרד - עמדו לרשותו שתי האפשרויות: או ללדת לבדו במסגרתו
האינדיבידואלית האישית, או ללדת עם בן זוגו במסגרת חדשה גדולה
יותר, הנקראת בפינו "מסגרת המכנה המשותף הגדול".

אדם הראשון יכל "לרצות" בילד פרי בטנו לבדו; אולם הוא החליט על
האופציה השניה: לפתח את הרצון הזה תחת המטריה של המכנה המשותף
הגדול; כך, הוא חשב, יכול להגדיל את מימדי הרצון הספציפי הזה,
בתנאי שימצא ערוץ פעיל ומשותף לרצון הזה אצל "אדם" אחר... ואכן
הוא מצא את חוה, ושניהם גם יחד עמדו תחת כיפת הרצון המשותף
הזה... "המסגרת" הזו איפוא שימשה את האדם כאמצעי טכני שדרכו
קפץ בצעדים רחבים אל עבר "רצון" בעל מימדים גדולים יותר
ומפותחים יותר; ומכאן כל ניסיון ליציאה מהמסגרת הזאת - מהווה
כירייה מטופשת ברגליים, וכנסיון לנסיגה מהמכנה המשותף הגדול אל
עבר האפשרות האינדיבידואלית הצרה, וזוהי הטיפשות בהתגלמותה.

"מסגרת הגוף והנשמה" הינה דוגמה נוספת למסגרת "טכנית" שמשמשת
את בעליה כמקפצה טכנית לכל דבר... הנשמה גם הגוף "חיפשו" ישות
שיוכלו דרכה לפתח את רצונם בלהנות מאוצר האין-סוף העומד
לרשותם... הם ביקשו מסגרת שניתן דרכה לבנות מכנה משותף גדול
ורחב יותר; וכך מצאו האחד את השני - בעזרת מתווך בעל רצון
משלו...

ניתן כמובן להחליט לצאת מהמסגרת הזו ולפרק אותה, וגם החלטה
מעין זו תהווה את הטיפשות בהתגלמותה, כי במקרה הטוב תחזיר את
האדם בעל המסגרת המשותפת - אל רמת החיה בעלת "הגוף ללא הנשמה"
עם האפשרויות המוגבלות מאוד העומדות בפניה, ובמקרה הרע מסגרת
זו תתפרק ותפסיק לפעול; תחדול להתקיים; וזו יריה מאוד כואבת
ברגל...

"האדם" נכון להיום נמצא באמצע - בין המקרה הטוב לרע, היינו עם
מסגרת פריכה מאוד הקרובה יותר אל המסגרת "על-תנאי" של החיה
המוגבלת, ועם נטיה מוכחת אל עבר פירוק סופי של מרכיבי המסגרת
המקורית; היינו אל עבר המקרה שהוגדר לעיל כרע ואומלל, כאשר
המסגרת הפריכה מתפרקת מאליה ומפסיקה את פעולתה המשותפת כליל;
המכנה המשותף הגדול נעלם.

מכאן אני מגיע לנוסחה זו: הנטיה הטבעית של "יציאה מהמסגרת"
מבטא במקור את השאיפה להרחבת המכנה המשותף הגדול.


הנטיה הטבעית של "יציאה מהמסגרת", תתן את ביטויה איפוא ביציאה
מעולם צר מימדים, אל עולם רחב יותר, בעל מימדים גדולים יותר.

המסגרת, היינו, היא הסולם שעולים על מדרגותיו אל המרחב הגדול -
אל המכנה המשותף הגדול... דרך הסולם הזה אפשר כאמור לעלות,
אפשר לרדת; וגם אפשר ליפול באחת - ישירות מהמדרגה עליה עומדים.


בלשון אחרת: אפשר להתפתח ולהתקדם הלאה, אפשר לחזור אחורה
בתהליך הדרגתי שלילי וכואב; ואפשר  גם לעצור במקום ולחדול באחת
להתקיים.

בלשון עוד יותר ברורה: אפשר להשתמש במסגרת כמנוף, אפשר להשתמש
בה כמסלול החלקה במורד המדרון; ואפשר גם להשתמש בה כמצוק
להתאבדות יצירתית.

במילים פשוטות ונוקבות: אפשר לפתח את הנטיה הטבעית שלנו של
"יציאה מהמסגרת"... ואפשר לעצור את הנטיה המבורכת זו שנטועה
בנו עמוקות, בגלל בעיה טכנית פשוטה של אי-הבנת המונח המקורי
"יציאה מהמסגרת"...

את נפלאות "המסגרת" - גילו אבותינו מזמן... לא היה חולק על
הכוחות האדירים הטמונים בה. זאת ועוד: גם לא היה חולק על זהות
הנטיה של "היציאה מהמסגרת"... כולם בירכו על הנטיה הזו וזיהו
את הכוחות הנגזרים ממנה... אסור לעצור ולדרוך במקום, יש להתקדם
כל הזמן ולשאוף לצאת מהמסגרת הנוכחית אל עבר המרחב
האין-סופי...

המחלוקת היחידה שנתגלעה ביניהם, היתה באופן הביצוע... איך
יוצאים מהמסגרת אל עבר המרחב הגדול? איך נוגעים בשמים? איך
מבצעים את המשימה הזאת הלכה למעשה.

היה מי שאמר: יש לצאת פשוטו כמשמעו מהמסגרת; לפרוץ אותה - לא
משנה הדרך, ולהגיע בדרך זו אל השמים... זו האסקולה הראשונה
בעלת התיזה הראשונה.

והיה מי שאמר: המסגרת הינה המנוף שדרכו ניתן לצאת אל המרחב, אם
תרצה - לפרוץ דרכו את המרחב. יש לעלות איפוא דרך הסולם של
המסגרת השמיימה... זוהי האסקולה השנייה והתיזה השנייה.

תיעוד התיזה השנייה נמצא בחבילת הפסוקים האלה:

י ויצא יעקב מבאר שבע; וילך חרנה.  יא ויפגע במקום וילן שם,
כי-בא השמש, ויקח מאבני המקום, וישם מראשתיו; וישכב במקום
ההוא.  יב ויחלם, והנה סלם מצב ארצה, וראשו מגיע השמימה; והנה
מלאכי אלקים, עלים וירדים בו.  יג והנה ה' נצב עליו, ויאמר,
אני ה' אלקי אברהם אביך, ואלקי יצחק; הארץ אשר אתה שכב עליה -
לך אתננה ולזרעך.  יד והיה זרעך כעפר הארץ, ופרצת ימה וקדמה
וצפנה ונגבה; ונברכו בך כל-משפחת האדמה, ובזרעך.  טו והנה אנכי
עמך, ושמרתיך בכל אשר-תלך, והשבתיך אל-האדמה הזאת:  כי לא
אעזבך, עד אשר אם-עשיתי, את אשר-דברתי לך.  טז וייקץ יעקב
משנתו, ויאמר, אכן יש ה' במקום הזה; ואנכי לא ידעתי.  יז
ויירא, ויאמר, מה-נורא המקום הזה: אין זה כי אם-בית אלקים, וזה
שער השמים.
(בראשית, כח)

אנו נתחיל בתיעוד תולדות האסקולה הראשונה והתיזה שלה, הנמצאת
בחבילת הפסוקים האלו:

א ויהי כל-הארץ שפה אחת, ודברים אחדים.  ב ויהי בנסעם מקדם;
וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם.  ג ויאמרו איש אל-רעהו, הבה
נלבנה לבנים, ונשרפה לשרפה; ותהי להם הלבנה לאבן, והחמר היה
להם לחמר.  ד ויאמרו הבה נבנה-לנו עיר, ומגדל וראשו בשמים,
ונעשה-לנו שם:  פן-נפוץ על-פני כל-הארץ.  ה וירד ה' לראת
את-העיר ואת-המגדל, אשר בנו בני האדם.  ו ויאמר ה' הן עם אחד
ושפה אחת לכלם, וזה החלם לעשות; ועתה לא-יבצר מהם, כל אשר יזמו
לעשות.  ז הבה נרדה, ונבלה שם שפתם - אשר לא ישמעו איש שפת
רעהו.  ח ויפץ ה' אתם משם על-פני כל-הארץ; ויחדלו לבנת העיר.
ט על-כן קרא שמה בבל; כי-שם בלל ה' שפת כל-הארץ; ומשם הפיצם ה'
על-פני כל-הארץ.
(בראשית, יא)

א ויהי כל-הארץ שפה אחת, ודברים אחדים. - ההתחלה היתה, על
פניה, מעודדת...

בשביל להבין את הדברים, עלינו להכיר את הקונטקסט של הדברים...
היינו הרקע או הבמה עליה התרחשו הדברים.

אנחנו נמצאים בתקופה הנושקת לתקופת חטא אדם הראשון. כעבור כמאה
עמודים, אעמוד בשתי רגליים יציבות על התקופה הזאת, ואכנה אותה
"כתוקפת מעבר", היינו התקופה בה התחיל האדם להתרחק מחוק ההתאמה
הסימטרית; אך לא ממש להתנתק ממנו... אסביר את הדברים באופן
כללי.

הפרק השלישי של בראשית מתעד את חטא אדם הראשון; חטא שמסתכם
בהכנסת הספק לחייו... ניתן לתאר את חטא אדם הראשון כסימפטום
האיש שהרוויח מליון דולר בטוטו: זה עתה יצא ממשרדי הטוטו ובכיס
שלו שיק על סך מליון דולר! לא עוברות חמש דקות והוא מוציא את
השיק מהכיס, מעיין בו וקורא: נא שלמו לפקודת דני לוי סך של
מליון דולר בלבד. מקפל את השיק ומכניסו לכיס. כעבור שתי דקות -
מוציא שוב וקורא... וכך עד שמגיע לגן ציבורי, תופס מושב ריק
ומתנחל בו. תוחב את ידו לכיס להוציא את השיק... ולקרוא; אולם
הפעם ולאחר קריאתו - לא מחזירו לכיס אלא משאירו בידו, כי מה
הטעם להחזירו - אם רק כעבור שניות עתיד הוא לעיין בו שוב...

באופן הזה עוברות להן שלוש השעות הראשונות, מאז שקיבל את השיק
לידיו - עד להתנחלותו על המושב בגן הציבורי. הדקות הבאות ירשמו
עירעור מה בנפשו של דני: תאמינו או לא - הוא מתחיל לפקפק בסכום
הרשום על השיק שבידו. האם זה מליון דולר או ש.ח? ואם זה דולר -
האם המדובר בשער היציג או השחור? ומה עם מס הכנסה - כמה ישאר
לו לאחר ניכוי מס הכנסה: 200 אלף? 230 אלף? כל כך מעט ישאר לו?
זאת, למרות שנאמר לו מפורשות במשרדי הטוטו כי הזכייה שלו פטורה
מכל מס, אבל מי מאמין לפקידים האלה... כך עוברת לה השעה
הרביעית.

השעה החמישית קריטית: הספק נכנס לראשו והתנחל בו: הוא כבר מסרב
להאמין לעיניו... אין לי מליון דולר גם לא מליון גרוש... כל
הטוטו הזה הוא סתם חרטה ברטה, צוחקים על האנשים ואף מעניקים
להם שיקים שלא שווים את הנייר שלהם...

אולי נסחפתי קצת עם המשל... אך המטרה שלי היתה להבליט את
סימפטום הספק, כאשר נכנס בראש האדם ומתנחל בו - ללא שום סיבה
ללא שום הגיון שניתן להשען עליו...
להדגיש, אינני מתאר במשל את "התהליך" שהוביל אל הספק, כי-אם את
רמת הספק עצמו, את מהותו... אדם הראשון הגיע אל רמת הספק הזו
ואף עבר את ידידנו דני מהלוטו ורמת הספק שהגיע אליה...

אדם הראשון חי בגן-עדן. לפניו נפרש מידע אין-סופי - מעובד
ומוכן שרק צריך להושיט את היד ולקטוף אותו... במילים אחרות,
הוא יכל להגיע אל כל נקודה ביקום, אל כל חפיסת מידע ביקום, רק
צריך לרצות - זה כל מה שהיה עליו לעשות: ל-ר-צ-ו-ת . אם נחזור
למשל שלנו, ביד דני האומלל היה שיק של מליון דולר, והיה עליו
רק ללכת לבנק ולפרוע אותו... אולם אדם הראשון לא היה בידו שום
שיק, גם לא היה צריך להטריח את עצמו עד הבנק, כי מספיק היה
שירצה בכל סכום שינקוב בראשו - והכסף כבר היה בכיסו: זהו בעינו
חוק ההתאמה הסימטרית; ואדם הראשון השתמש בחוק הזה כלשונו
וכהלכתו.

עד שיום אחד הגיע אל גן ציבורי, התיישב לו על המושב בפינה
ופיקפק בכל מערכת יכולותיו האין-סופיות... הוא הטיל ספק; היום
אנו משתמשים בפועל "להטיל" - להטיל ספק... אולם במקרה של אדם
הראשון - נכון להגיד: המציא ספק; יצר ספק. תהליך יצירת הספק
המוזר הזה, מתועד במלואו בפרק השלישי של בראשית, וכאשר נגיע
אליו תיווכחו, שרמת הספק של דני שלנו מהלוטו היא הרבה יותר
"עדינה" מהרמה הגסה שהגיע אליה אדם הראשון וחוה אישתו. דני
אולי סבל מסימפטום של מחלה נפשית... אך אדם הראשון הגיע אל
הספק שלו עם שיא כוחותיו הנפשיים...

יצירת הספק והטלתו אל המגרש - השפיעה על מהלך החיים השוטפים עד
לכדי שינוי במערך ההחלטות הבסיסיות ביותר: אדם שמסופק אם יש
בכיסו מליון דולר, אינו מתנהג כאדם שיודע שהוא שולט על מליון
דולר... זה האחרון יהיה החלטי על כל המשתמע מכך, הוא בעל שליטה
על מליון דולר וזה הרבה מאוד כסף... הרבה כוח יש בידו, והוא
משתמש בכוח הזה הלכה למעשה ומוציא אותו לפועל; בעוד השני יהיה
ספקן ומערך החלטותיו ישקף את זאת. הוא יאבד הרבה מאוד מכוחו,
למרות שבכיסו תחובים מליון דולר אמריקאי - אותו הסכום של
הראשון...

אולם ולמען הדיוק, "כוחו" של זה האחרון אינו נגזר מעצם העובדה
שהוא חורש על מליון דולר כולל האפשרויות שנפתחות בפניו הודות
למליון דולר הללו... כוחו האמיתי הוא בזיהוי רצונו: ברצונו
לחרוש על מליון דולר וברצונו לנצל את כל האפשרויות הנלוות
לזאת. במקרה של אדם הראשון למשל, הוא "רצה" את האפשרויות,
ומליון הדולר עמדו בכל רגע לרשותו, בשליחות מנהיג חוק ההתאמה
הסימטרית, בשביל לקיים הלכה למעשה את רצונו.

זוהי המשמעות המופשטת של חוק ההתאמה הסימטרית: אתה צריך
"לרצות", ורצונך זה יתקיים; כל שעוני המערכת הקוסמית יכוונו -
ברגע הגהת רצונך, באופן שהרצון זה ייצא אל הפועל. היקום, בשעת
הפעלה תקנית של רצון האדם - הינו עבד נרצע לרצון האדם. אולם יש
כאן בעיה שלא חשבנו עליה: היקום הזה הינו מכונה אוטומטית המזהה
כל רצון אנושי בקוסמוס ומוציא אותו לפועל; כל סוג של רצון, אף
הרצון השלילי, וגם הרצון הסתמי - שנעמוד על מאפייניו בהמשך.
וכאן אני מגיע "לאגדת" האדם שבד בבד עם הבעת רצונו - הספק נכנס
אל ליבו... מדוע הספק הזה מחבל ברצונו? מי "מספר" למכונה
הטכנית של היקום אודות הספק הזה, ובכלל איך נכנס הספק הזה
לשעוני המכונה של היקום ומשנה את כיוונם?

ובכן, שעוני היקום אינם מזהים ספקות ולא חששות, הם מזהים אך
ורק רצונות ומביאים אותם אל מחוזם... הבעיה היא האדם עצמו
שהביע את רצונו, ובד בבד הירהר בספק... ההירהור הזה מביא עימו
רצונות שליליים וסתמיים שגם אותם מזהה היקום ומוציאם, בד בבד,
אל הפועל...  הבעיה היא, שהרצונות (ההירהורים) הנגזרים מהספק -
סותרים מטבעם את מהות הרצון המקורי. במילים אחרות, האדם עם
הספק שלו, מייצר כוחות עם זרם מנוגד לרצונו המקורי, הולך נגד
הזרם של עצמו... או כמו שאומרים במחוזינו - יורה לעצמו
ברגליים...

אדם הראשון הפך איפוא מהחלטי לספקן, ואיבד הרבה מאוד מכוחו
ומעוצמתו, אך התהליך האומלל הזה לא התרחש ברגע קט אחד, גם לא
מהיום למחר, אלא הוא התרחש באיטיות, בתהליך הדרגתי.

הספק אם כן הוטל לזירה, אך לא במלוא עוצמתו... מידי פעם האדם
תחב את היד לכיס והוציא ממנו את חבילת הכסף הירוקה ואף הוציא
מספר שטרות והשתמש בהם, ביזבז, קנה, טעם את טעם החיים פה
ושם... אם לתרגם את המילים האלה למונחים מקצועיים, אדם הראשון,
ולמרות הספק שנולד בו זה עתה - השתמש פה ושם בחוק ההתאמה
הסימטרית, ואף הצליח מידי פעם להתעלם מהספק ולהביא את רצונותיו
אל הפועל. ההתעלמות מהספק הפכה עם הזמן למשימה של ממש, עד כדי
שהיה צורך להחליף את פועל ההתעלמות להתגברות... אמור מעתה,
שבשלבים מתקדמים ומידי פעם, אדם הראשון הצליח להתגבר על הספק
וליצור את האווירה המתאימה לשימוש בחוק ההתאמה הסימטרית. נוצר
אם כן תהליך מעניין של "חילוף חומרים": הספק גזל בעורמה
ובשיטתיות משטח חוק ההתאמה הסימטרית וצימצם אותו, ולחילופין צץ
החוק לפתע מאי-שם וכיסה את עין הספק הרעה ואף איים לעקור
אותה... אולם לא היה ממש באיום הזה, כי חיש מהר הספק חזר לשטח
ונגס בעוד חלקה משטחי חוק ההתאמה הסימטרית.

ניתן כבר היה לזהות תהליך של נסיגה בחוק ההתאמה הסימטרית, עם
מגמה ברורה של העלמותו המוחלטת של החוק מהשטח. כוונתי -
להעלמותו מהתודעה האנושית; כי החוק בפני עצמו קיים ושריר מאז
ולתמיד; הוא לא יכול להעלם... וכמובן, ככל והספק גדל - כך
תהליך העלמותו (מהתודעה האנושית) תפס תאוצה והתעצם. ובכל
זאת... המדובר בהעלמות שטח אדיר מימדים, ואני מתכוון לשטח
המחיה של חוק ההתאמה הסימטרית השולט בכל המרחב, בכל כדור
הארץ... חוק ההתאמה הסימטרית מייצג במהותו את הטבע; זה חוק
הטבע... לכן, סביר הוא שתהליך העלמותו מהתודעה יהיה איטי
והדרגתי, למרות ועל אף כוחו של הספק, שהלך וכבש את מקומו
הווירטואלי בתודעה, והחליף את המציאות הטבעית - היינו את הטבע
בכבודו ובעצמו, במציאות ווירטואלית...

אם כן, התקופה אשר נפרש עליה התהליך ההדרגתי של העלמות חוק
התאמה הסימטרית - נקראת בלשון שלי "תקופת המעבר". תקופה זו
התחילה מרגע חטא אדם הראשון, ונמשכה על פני דורות רבים,
שניצוציה הגיעו עד לפרעה בזמן יוסף. המתעד דאג לציין לנו את
נקודת הציון הזו בסיפרו, ואני קלטתי אותה ועתיד להביאה כלשונה
בהמשך.

ויהי כל-הארץ שפה אחת, ודברים אחדים. - למיותר לציין איפוא,
שהתקופה בה אנו נמצאים "כאן" היתה כלולה בתקופת המעבר. במילים
אחרות, חוק ההתאמה הסימטרית היה ידוע ומוכר, ועדיין לא נשמע
מוזר לאוזן האנושית... היה אף מי שהשתמש בו מידי פעם, כמו נוח
ואחדים מילדיו, גם על זאת קיים תיעוד שנעבור עליו בהמשך.  

ויהי כל-הארץ שפה אחת - כאן אנו חוזרים אל "המסגרת" שלנו
שהתרחקנו ממנה קמעה לטובת הבארת ביטוי "תקופת המעבר".

וכמו שציינתי לעיל, את נפלאות "המסגרת" - גילו אבותינו מזמן...
מה עוד והמדובר "באבות" שחיו בצל תקופת המעבר, ואף הכירו את
חוק הטבע ההוא שהולך ודועך אומנם, אך היה מי שהתעקש להחיותו
מידי פעם... די היה להימנות על הדור ההוא שהכיר את החוק הזה -
בשביל להצביע על רמת השגתו השיכלית שקשה בדורינו אף להעריך
אותה... והראיה על זאת היא הכרתם וזיהויים לכוחות האדירים
הטמונים במסגרת, וכפי שאמרתי, לא היה חולק על העובדה הזו, גם
לא היה חולק על זיהוי הכוחות הנגזרים מהיציאה מהמסגרת... כולם
בירכו על הנטיה הזו... אסור לדרוך במקום, יש להתקדם כל הזמן
ולשאוף לצאת מהמסגרת הנוכחית אל עבר המרחב האין-סופי...

המחלוקת היחידה היתה איפוא באופן הביצוע... איך יוצאים מהמסגרת
אל עבר המרחב הגדול; איך נוגעים בשמים. אנו נמצאים כרגע בחברת
הקבוצה הראשונה, ומנסים לעמוד, באמצעות הטקסט התיעודי שלפנינו,
על התיזה שלהם. הם הלכו בראשונה ע"פ הספר וקיבלו את ההחלטה
הנכונה: לבנות מסגרת; להיות ביחד, לקבץ את כל הכוחות שבאמתחתן
ולהפעילן תחת מכנה משותף גדול; הם הכירו את היתרון במכנה הזה,
בעיקרון הזה.

אם כן, בעיקרון הזה, כל-הארץ היתה שפה אחת; כולם היו
שותפים לעיקרון הזה ולהגיון שבו.

והלכה למעשה: הם הביאו את העיקרון הזה מהכוח אל הפועל: הפכו את
כל הדברים - אחדים: איחדו את הכוחות... וכל הארץ שפה אחת
ודברים אחדים.


ב ויהי בנסעם מקדם; וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם. -
המתעד חוזר איתנו קצת אחורה, ומנסה לעדכן את "התמונה
הגדולה"... הוא מחבר את התמונה הנוכחית עם החלק הקדום... ואלה
הם חלקי התמונה:

אדם הראשון נולד בגן עדן:
ויטע ה' אלקים גן-בעדן - מקדם; וישם שם את-האדם אשר יצר.
(בראשית ב', ח) .

ויטע ה' אלקים גן, והיכן? בעדן.

אם כן, הגן של השם יתברך נמצא בעדן, היינו במקום שנקרא
"עדן"; והמידע הזה נכון הוא ומדוייק, אולם ניתן לטעות בו...
ניתן לחשוב שיש מקום על כדור הארץ שנקרא עדן, שם נטע השם יתברך
את גנו ושם בו את האדם, וזהו מידע מוטעה שעלול להתקבל... השם
יתברך "צפה" את הטעות הזו שהאדם עלול ליפול בה במרוצת הזמן,
ולכן הוא הוסיף לכתובת המדוייקת של גנו את המילה "מקדם"
לאמר: זה כל מה שהיה מקדם: גן של עדן.

אכן; עדן היא מילת תואר, ולא שם מקום; ועד עכשיו אנו מכירים
את המילה הזאת כהווייתה, היינו כמילת תואר: עדין, עדינות,
מעודן, עדן, ציור עדין, טעם מעודן, אדם עדין... ואכן מקור
המילה הזאת הוא אותה התודעה האנושית שביקש השם יתברך להטמיע
בה: כל מה שהיה מקדם - היה עדן; כל האדמה היתה גן... כל
כדור הארץ... אמור מעתה: כל מה שהיה מקדם - היה עדן. אין זה שם
המקום כי-אם תיאור המקום של כל כדור הארץ ושל כל האדמה: הכל
היה גן-עדן.

ויטע ה' אלקים גן-בעדן - מקדם; וישם שם את-האדם אשר יצר.  

כחלוף הזמן, יתאר המתעד את מעידת קין והידרדרותו על גב הפרק
הרביעי שלו, ויתאר את הרמה הירודה אליה הגיע... הוא יתאר לנו
את המקום הנחות שצלל אליו קין; את המקום הירוד אליו הגיע:

טז ויצא קין מלפני ה'; וישב בארץ-נוד, קדמת-עדן. (בראשית,
ד)

ויצא קין מלפני ה' - הוא יצא מהשטח הידוע והמוכר של השם
יתברך... קין יצא מהתלם... קין יצא מלפני השם יתברך: הוא התרחק
משטח חוק ההתאמה הסימטרית; יצא בתודעתו מהשטח הזה והרחיק
לכת...

ויצא קין מלפני ה' - זו הפעם הראשונה בה מופיע הפועל "יצא",
וכמו שלמדנו - כאן זה המקום היכן ניתן למצוא "טיפ" מיוחד להבנת
מהות הפועל הזה... והאמת היא, אין זו אלא ההופעה המשנית של
הפועל הזה... הוא הופיע לראשונה בפרק הראשון של בראשית, בשיעור
השלישי...

יא ויאמר אלקים, תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע, עץ פרי עשה פרי
למינו, אשר זרעו-בו על-הארץ; ויהי-כן.  יב ותוצא הארץ דשא
עשב מזריע זרע למינהו, ועץ עשה-פרי אשר זרעו-בו למינהו; וירא
אלקים כי-טוב.
(בראשית, א)

לא נצלול כאן אל מצולות הדברים... ונתמקד אך בפועל שלנו.

ויאמר אלקים, תדשא הארץ דשא...  ותוצא הארץ דשא...  וירא
אלקים כי-טוב.
- מכאן אנו לומדים כי לכל פועל שתי צורות
וניתן לשימוש בשני אופנים:

א. ניתן לשימוש באופן המקורי, היינו בצורה המקורית; וישנה רק
צורה מקורית אחת.

ב. כל יתר הצורות - נועדו לשימוש האחר; וישנם אין-סוף שימושים
ואופנים וצורות.

ויאמר אלקים, תדשא הארץ דשא - זה היה הרצון הגולמי,
הראשוני, ע"פ נוהל הבעת הרצון... נא לזכור, אנו עדיין בשיעור
השלישי, והאדם עוד לא הגיע...

השם יתברך רצה, לקראת הגעת האדם אל האדמה, להכין עבורו את
המידע, שיהיה מידע מוכן ולעוס; רק להושיט את היד ולקטוף, ללא
הצורך אף בעיבודו... האדם רק צריך לבחור באמצעות המוח שלו, את
הקף המידע שירצה, את גודלו, את מימדיו, וכאמור את מהותו...

אם נחזור לפיתה החמה שלנו מימות אבולעאפיה... הכוונה אזי למהות
הפיתה ולגודלה: אדם שירצה פיתה - אינו צריך לעבד את המידע
שבידו בשביל להגיע לפיתה, היינו, אינו זקוק למצוא את המתכון של
הפיתה ולהשיג את החומרים ולעבדם: קמח, מים, שמרים, לאפות בדרגת
חום מסויימת... אלא די לו לרצות בפיתה, כי הפיתה המעובדת
והאפויה נמצאת כבר בטבע, היא נמצאת בהשג ידו, ויותר מזאת:
נמצאת היא מוכנה וחמה על כל גדליה טעמיה וצורותיה, ובכל נוסח
אפשרי, מרוקאי, סורי, וכורדי, כולל פיתה עיראקית!

לא נותר בפני האדם, איפוא, אלא להפעיל את מוחו - הכלי המאוד
מתוחכם הזה, בשביל שיעזור לו לבחור באיזו פיתה הוא רוצה בעצם,
איזה נוסח, איזה גודל, איזה טעם...  להדגיש שוב: הפיתה בפני
עצמה שהינה תוצר של מידע מעובד, נמצאת כבר בטבע מוכנה ומעובדת;
זוהי "היבשה" ואנו נעמוד בהקדם על המונח הזה.

השאלה היא, ומה ההבדל אם כן, בין הפיתה של אדם הראשון, לבין
הפיתה שלנו? הרי גם אנחנו הישגנו פיתה, במימדים בטעם ובנוסח
שרצינו, ואנו אוכלים אותה בכיף ונהנים... אנו נהנים גם מעצם
ייצורה! מה ההבדל איפוא בן שתי הפיתות?

- ההבדל הוא קטן וממזר: אכן הפיתות הן אותן הפיתות, אבל אנחנו
עובדים ומזיעים בשביל להשיג אותן, בעוד אדם הראשון יכל פשוט
להושיט ולקטוף אותן בלי לעבוד ובלי להזיע ואף בלי לבזבז גרוש
אחד.

- אנחנו יכולים למצוא הנאה בעצם ההזעה והעבודה והייצור...

- וגם אדם הראשון יכל לבחור בנתיב זה של ההנאה, היינו לקפל את
השרוולים, לשים ג'ינז קרוע ויאללה לעבודה... אכן גם בנתיב הזה
ניתן להפיק הנאה וסיפוק... אולם, ובנוסף לנתיב הזה, היו פתוחים
בפני אדם הראשון עוד נתיבים של הנאה; כל נתיבי ההנאה... למשל,
פשוט להושיט את היד ולקחת לפה פיתה עיראקית. לקחת שתי פיתות,
עשר, אלף, מליון... מה לעשות עם מליון פיתות שאלת? ארמון
מפיתות! הר תוניסאי מפיתות עיראקיות! לדמיון אין גבול
ומעצורים... האפשרות של הוצאת הדמיון מהכוח אל הפועל היתה
פתוחה בפני אדם הראשון, וישנה באפשרות הזו הנאה בלתי מבוטלת -
תסכים איתי...  


תדשא הארץ דשא - שהמידע יניב עוד מידע; שהמידע הגשמי
הדחוס ביציקה הנקראת "ארץ" - (להלן ביאור המונח "ארץ") יניב
עוד ועוד מידע. ומהי מהות המידע הנדרש?

אני נזכר בגירסת הפופקורן... השקפתם פעם מבעד לחלון הזכוכית
שבקולנוע - על המכונה המפתה שמזרימה בנדיבות פופקורן חם וריחני
וטעים, והסרט הולך להתחיל והתור לפופקורן עוד ארוך...

זוהי בעינה מהות המידע הנדרש: גירסת הפופקורן או אם תרצה "אפקט
הפופקורן": גרגירי תירס שהופכים בתהליך מיוחד לגושים פריכים
לבנים בשם "פופקורן".

המתעד ביקש למעשה לאמר את זאת: תדשה הארץ דשה; תעשיב הארץ עשב;
תעציץ הארץ עצים - אם נכון הביטוי... תזריע הארץ זרע; תפרה
הארץ פרי... וכך ניסח את המסר הזה:


ויאמר אלקים, תדשא הארץ דשא - שהמידע המוצק ביציקת
"הארץ", יפיק עוד מידע מתוכו. ומה היא הכוונה:

עשב - העשב גודל עם הדשה, הוא נמצא היכן נמצא הדשה - הגם
והוא בעצמו אינו דשה, אולם הוא מנוי ולכל הדעות על משפחת הדשה
ושייך לה; הוא בן בנו או בן דודו של הדשה...

הבה נחתור אל תוך הכוונה הזאת ונגלוש בנתיבותיה...

מזריע זרע - או לחילופין זרע מזריע... אתה זורה את הזרע
במטרה שיזריע ויצמח ממנו אותו הזרע... במילים אחרות, לשכפל את
המידע, שיולד ילדים ונכדים ונינים.

- מדוע בעצם הצורך בילדים ונכדים של המידע... מדוע הצורך בעוד
מידע?! ומה אעשה במידע משוכפל, בווראציות השונות שלו, בכל
המימדים והצורות והגדלים של אותו המידע עצמו ?! או בשפה החביבה
עלינו:  מדוע הצורך בפיתה מוכנה וחמה על כל גדליה טעמיה
וצורותיה בטבע, ובכל נוסח אפשרי, מרוקאי, סורי, כורדי, כולל
פיתה עיראקית!!

- שלא יטרח האדם אף בשביל לעבד את המידע. רצון השם יתברך הוא,
שינחת האדם היכן נמצא מידע מוכן מעובד ולעוס, ויהיה עליו רק
לבחור במימדים בגודל ובכמות; מכאן הצורך בשיכפול המידע, שמניב
את הווראציות השונות שלו.  

הבה נמשיך וניכנס אל עוד רובד מרובדי הרצון הזה...  

עץ פרי עושה פרי למינו -  עץ למשל, הוא בעצמו פרי, פרי
שעושה עוד פרי למינו, מאותו המין... ואיך דינמיקה כזו
תתנהל ותתקיים הלכה למעשה?

שאלת ותיענה: העץ יכול לשכפל את עצמו, היינו יכול לתת את אותו
הפרי של מינו, כאשר זרעו בו -זהו הפטנט האלוקי; זהו הרצון
האלוקי. כלומר לא צריך ללכת רחוק בשביל להגיע אל מכונת
השיכפול, ואף לא לקירבת מקום, מכונת השיכפול נמצאת בתוכו הוא,
בתוך העץ בתוך הפרי; הזרע נוצר ונשמר בפועל בתוך הפרי. במילים
אחרות, המשוכפל משכפל את עצמו.

אם כן, עץ פרי עושה פרי, כאשר זרעו בו.

ובשביל להשלים את התמונה, איך פועלת הדינמיקה הזו בפועל?

וגם כאן שאלת ותיענה: כאשר זרעו בו על הארץ. כלומר, כאשר
הזרע הזה שנמצא בתוכו נזרע ונשזר מעל פני הארץ. נא לשים לב
לשורוק באמצע האות ו' - זרעו /  זרעו בו , בעוד יש לשים לב
לחולם שעל האות ו' בווראציה הראשונה של התשובה הראשונה:  זרעו
/  כאשר זרעו בו .
 

הרושם הוא וכאילו הועבר לנו כאן שיעור בחקלאות... מה זה עץ,
פרי, היכן צומח, איך מופק הזרע, ואיך זורעים אותו... אולם
ולמעשה אין כאן אלא ניסוי להבארת אפקט הפופקורן באופן מושלם:
תדשא הארץ דשא: שהמידע המוצק ביציקת "הארץ", יפיק עוד מידע
מתוכו, כך שיבוא האדם, וימצא מידע מוכן מעובד ולעוס, ורק נותר
לבחור במימדיו, גדליו, צורותיו - בכל וראציה שתעלה על רוחו.

ויהי-כן. - זהו חוק ההתאמה הסימטרית: ויאמר... ויהי כן.
וירצה... ויהי-כן.

נא לא לשכוח שאנו נמצאים במרחב השיעור השלישי, והתחלנו דוקא
מהאמצע... כי מטרתינו היתה להתחקות אחר מוצא הפועל "להוציא"
אשר כאן בשיעור הזה מופיע לראשונה. כוונתי, היינו, לא להתבלבל
ולבהות בתיעוד הזה של היום השלישי... אין זה תיעוד כי-אם שיעור
ושיעור מיוחד במינו, כי עתידים אנו להחשף כאן לראשונה לשיעור
מעשי, בפועל! איך לקטוף מידע בפועל; איך להביא את הדמיון שלנו
מהכוח אל הפועל, בפועל!

לסיכומו של דבר נגיע, כאשר נעבור על כל חלקי השיעור, היינו
כאשר "נחזור" אל התחלתו ונחבר  את הקצוות... בנתיים נמשיך
מהאמצע, מהמקום אליו היגענו:

יב ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו, ועץ עשה-פרי אשר
זרעו-בו למינהו; וירא אלקים כי-טוב.
(בראשית, א) - רצון השם
יתברך התקיים; על פי חוק ההתאמה הסימטרית שהנהיג ביקום. אולם
משהו השתבש לי כאן... הוא חזר בהמשך על מלוא נוסח הרצון, מילה
במילה, מונח תחת מונח, ורק פועל אחד השתנה לו פיתאום, ודווקא
הפועל המתחיל ברצון השם יתברך; היינו המתעד את התחלת הרצון:
   
יא ויאמר אלקים: תדשא הארץ דשא...

יב ותוצא הארץ דשא. - "ותוצא"?
היה צריך לכתוב "ותדשא"!!

תדשא הארץ דשא /  ותדשא הארץ דשא... זהו סדר הדברים וזה הפועל
שהיה צריך להיות בשימוש, לתיעוד ביצוע רצון השם. מה הביא את
הפועל "ותוצא" לכאן?

למעשה, נקלענו אל השיעור השלישי וכל ביקורינו כאן - בא לכבוד
הפועל הזה שבפעם הראשונה מופיע בתורה, וביקשנו לעמוד עליו;
לגבות את הטיפ המיוחד...

מהו מקור הפועל "להוציא"? מה היא משמעותו?

ויאמר אלקים: תדשא הארץ... ותוצא הארץ... - עשתה את שלה;
עשתה את המבוקש ממנה:
הוציאה את רצונו של השם יתברך מהכוח אל הפועל.

- יכל לציין איפוא: ותעש הארץ... או ותמלא הארץ את רצון
השם. מדוע השתמש דווקא בפועל הזה?" ותוציא הארץ את רצון
השם..."?

- כי הרצון הזה נמצא כבר בתוך הארץ, אין צורך בלעשות אותו...
הרצון הזה או כל רצון אחר, נמצא מוכן ומזומן ולעוס בכל
הווראציות שלו, ויש רק להוציאו מתוך הערימה... לכן הוא השתמש
בפועל "להוציא", היינו להוציא דבר שנמצא. אחרת, היינו במקרה
שהדבר לא היה בנמצא, או אז אכן היה כותב, ותעש הארץ, או ותכין
הארץ...

המעניין הוא, שכולנו, ואף בדור שלנו, אנו משתמשים באופן תקין
בפועל הזה, בדיוק כפי שהושרש במקור: "הוצאתי היום רשיון נהיגה
חדש" / "צריך להוציא את המסמך ממשרד הפנים" /  "להוציא דרכון
חדש"...

אנו משתמשים באופן תקני בפועל הזה - ללא ידיעתינו... לא
באשמתינו... אקח לדוגמה את זאת:

"הוצאתי היום רשיון נהיגה חדש" - אני אזרח ישראלי, ומגיע לי
לנהוג ברשיון בארץ, אולם ישנם תקנות וחוקים חברתיים שהותקנו
מטעם החברה, המחייבים כל אזרח לעבור מבחן בשביל לקבל את הרשיון
שלו... כלומר, הרשיון שלו מוכן ומזומן בתוך הקופה של החברה, כי
שוב - הוא אזרח ואדם בעל אינטלקט שיכול ללא כל ספק לנהוג
במכונית ולשלוט במכונה האנושית הזו, אולם יש לעמוד בתנאים
מסויימים בשביל להוציא את הרשיון שלו המוכן והמזומן מהערימה
החברתית, הנמצאת במשרד התחבורה במקרה הזה. על אותו המישור ניתן
להבין את הפועל "להוציא" בדוגמה של המסמך או הדרכון...

רוצה להגיד בזאת, שהשימוש בפועל "להוציא" שהופיע בדוגמאות
התקניות, נופל על אוזניים מוכנות... אני מצפה לרשיון שבערימה,
הוא אמור להיות שם, ולכן הצלחתי להוציא אותו... הארץ הוציאה את
הדשא כי הדשא היה מוכן שם מראש; היא הוציאה מערימת הכוחות של
הרצון את אחת הווראציות שלו אל הפועל.  זוהי איפוא הצורה
המקורית של הפועל "לצאת", וישנה רק צורה מקורית אחת, הניתנת
לשימוש באופן המקורי הזה. כל יתר הצורות נועדו לשימוש האחר,
והמשמעות שלהם, לא במקרה, היא ההפך הצרוף של הפועל המקורי:

בפועל המקורי, השימוש בפועל "לצאת" משרה תחושה של ציפיה חיובית
לדבר... אתה יודע מה ייצא, אתה מצפה למה שעתיד לצאת...

וביתר הצורות, השימוש בפועל לצאת משרה תחושה של ניכור, של
שלילה, של אי-ידיעה, של תימהון... אתה יוצא ואינך יודע לאן, כי
אתה יוצא ממקום ידוע שהיכרת, אל הבלתי ידוע... והבלתי ידוע -
אינו צפוי בדרך כלל. זהו המאפיין הראשון של ההבדל בין שתי
הצורות של הפועל.

ההבדל השני, ובניגוד לראשון שמאופיין במישור התחושות, המאפיין
השני פועל במישור המציאות:

בפועל המקורי, אתה מתחבר מחדש עם נשוא יציאתך... ציפית בפועל
לרשיון כי הוא ממתין לך שמה בערימה, ואכן הוצאת הרשיון חיברה
אותך עם נשוא רצונך. הדשא שהוציאה הארץ חיברה אותנו עם רצון
השם...  הארץ הוציאה את הדשא, רצון השם התחבר עם המציאות; הוא
יצא אל הפועל.

וביתר הצורות, אתה מתנתק מהמציאות. אתה מתנתק באחת ויוצא...
יוצא מפתח הדלת החוצה, מתנתק ממציאות החדר, הבית, העיר,
האומה...

התנתקות זו, לציין, יכולה להיות חיובית, שלילית, ואף סתמית ללא
כל סיבה מוגדרת - סיבה נפוצה עד מאוד בדורינו...  אתה יכול אם
כן להתנתק ממצב שלילי, כמו יציאת מצרים למשל, או מחבורת פשע
שחברת אליה מילדות... ובמקביל אתה יכול להתנתק ממצב חיובי, כמו
בריחה מהבית, ממשפחה, מהאומה, מאחריות, ממוסר...  

טז ויצא קין מלפני ה'; וישב בארץ-נוד, קדמת-עדן. (בראשית,
ד)

ויצא קין - לא במקרה השתמש המתעד כאן בפועל ויצא... לאחר
שכבר נעשה שימוש באותו הפעל בפרק הראשון; וזאת ללמדך כי לכל
פועל שתי צורות וניתן לשימוש בשני אופנים:

א. ניתן לשימוש באופן המקורי, וישנה רק צורה מקורית אחת
שהופיעה בפרק הראשון.

ב. ובנוסף, ישנם אין-סוף שימושים ואופנים וצורות לאותו הפועל,
שנועדו לשימוש האחר... דוגמה מייצגת לאחת הצורות הללו היא
הדוגמה זו שלפנינו של קין, והיציאה האופיינית  שלו...  

ויצא קין - התנתק כל כולו מהמציאות הקודמת; הוא עזב אותה,
נטש, יצא משם. ובאיזו מציאות היה לפני כן? היינו, מאיזו מציאות
התנתק? מהיכן יצא? איזו מציאות היתה מאחורי הדלת?

מלפני ה' - מציאות חוק ההתאמה הסימטרית היתה מאחורי הדלת...
וקין התנתק ממנה, נטש אותה... זהו התיאור הכללי של "יציאת"
קין, ולהלן פרטי היציאה זו בחדרי חדרים. הוא ממשיך איפוא להלן
ונכנס לעומק המונח. מה הכוונה "ויצא קין מלפני ה' " :

וישב בארץ-נוד, קדמת-עדן - הוא הרחיק לכת עד שהגיע אל ארץ
נוד
והתיישב שם... קין קרא שם למקום שהגיע אליו, לנקודת הציון
שהגיע אליה. הוא זכר עדיין משהו מהשיעור הראשון, ואת זאת אני
מציין באירוניה...

בשיעור הראשון למדנו כי יש לקרוא בשם לכל נקודת ציון אליה
מגיעים - אחרת, בלעדי ציון הנקודה, ומטבע הדברים -  לא ניתן
להתקדם הלאה, היינו "לכבוש" עוד נקודה ולשאוף לעוד הישג... אני
מגיע לנקודה X, משם קופץ ל-Y, ומ-Y אני שואף ל-Z וכובש אותה
בפועל; משיג אותה. מכאן עיקרון "הקריאה בשם" שלמדנו אותו
בשיעור הראשון; אולם לאדם הראשון ולילדיו, עיקרון זה היה טמוע
בהם; הוא היה מובן מאליו, ואף בנו, בתת המודע שלנו, אנו נוהגים
לקרוא שמות לדברים, לרחובות, לתגים, לערים... הסיבה הרשמית
שלנו היא: שימור ההווה או העבר... אולם, הסיבה המקורית הינה
וכאמור: הבטחת העתיד, או אם תרצה - השמירה על העתיד...  על ה-
נ.צ. שבאופק שעינינו נשואות אליה... שעתידים לכבוש...

אם כן, קין יצא משטח חוק ההתאמה הסימטרית, הוא יצא מגן העדן;
הוא היתגלגל והידרדר עד לארץ נוד הנמצאת בקדמת עדן.

בניסוח אחר, הוא היה מקדם בגן עדן - היכן נולד הוא והוריו,
ועכשיו התיישב בקדמת עדן, והרחיק עד ארץ נוד; עד נקודת הציון
שקרא לה בעצמו "ארץ נוד".

כוונת הכתוב איפוא לתאר לנו עד היכן הרחיק לכת קין... ולמרות
שידענו שקין יצא כבר מתחום גן עדן - היינו נמצא ב-"קדמת עדן"
(היפוכו של הביטוי "גן-עדן מקדם"), אולם למרחק מגן עדן -
משמעות משלו. אני יכול לצאת משער גן-עדן ולעמוד ממש על השער;
ניתן להתרחק מהשער מטרים ספורים, או לנטוש את כל האזור ולהתרחק
עד לעיר אחרת; וניתן גם לנסוע לגלקסיה אחרת ולהתרחק שנות אור
מתחום גן-עדן... השאלה - עד לאן התרחק קין? עד לאן הידרדר...  
 

וישב בארץ-נוד - זו התשובה. הוא הידרדר עד לכדי ישיבה
בארץ-נוד.

את שם התואר "נוד" כבר הפנמתי והבנתי: זוהי נקודת הציון שבחר
בה קין; הוא הגיע לנקודת ציון מסויימת וקרא לה בשם "נוד"
וטעמו עימו; כל הזכויות שמורות לקין.

אולם עדיין אינני מבין את התשובה; מה הכוונה הידרדר עד
ארץ-נוד? מה הכוונה במונח "ארץ"? ומדוע השתמש בפועל "ישב"
בשביל לתאר את התרחקותו? הפועל "הלך" למשל יושב לו טוב יותר...
או עבר... על כל פנים, לי נראה כי יש להתחקות ראשונה אחר המונח
"ארץ", ודרכו לפתור את התעלומה של המשפט "וישב בארץ-נוד"...

אומרים ישנה ארץ... מה זו ארץ?

ובאופן הזה אנו חוזרים אל היום השלישי חברים; אל השיעור השלישי
שנגענו בו לפני כן דווקא מהאמצע, והתחלתו נדרשת לנו עכשיו...
שם נמצאים שורשי הארץ.

ט ויאמר אלקים, יקוו המים מתחת השמים אל-מקום אחד, ותראה
היבשה; ויהי-כן.  י ויקרא אלקים ליבשה ארץ, ולמקוה המים קרא
ימים; וירא אלקים כי-טוב.  יא ויאמר אלקים, תדשא הארץ דשא עשב
מזריע זרע, עץ פרי עשה פרי למינו, אשר זרעו-בו על-הארץ;
ויהי-כן.  יב ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו, ועץ
עשה-פרי אשר זרעו-בו למינהו; וירא אלקים כי-טוב.  יג ויהי-ערב
ויהי-בקר, יום שלישי.
(בראשית, א)

במסגרת השיעור של היום השלישי, אנו עתידים לפגוש מספר מונחים
חדשים שיש לעמוד עליהם, בראשם שני המונחים האלו: שמים, ומים.
לא במקרה - הופיעו שני המונחים האלה ביום השני, היינו בשיעור
השני; מכאן, יש ללכת לפי הסדר ולעמוד על השיעור השני - לפני
העליה אל רובד השיעור השלישי; מסקנה הגיונית- לא?

והודעה לי אליכם: עמדתי כבר על השיעור השני! יייששש! אנו
נמצאים (עדיין) במסגרת הפירצה שלא רוצה להינעל, ובחומה שמאחורי
הפירצה כבר נקלעתי (במקרה) אל אזור היום השני ועמדתי עליו
במלואו. אשר על כן, אביא את השיעור כהוא זה כאן, רק אפסח על
ההקדמה שדרכה פילסתי את דרכי אליו... הקדמה זו ומטבעה - ארוכה
יותר מהשיעור עצמו, אולם יש להשאיר טיפת חומר גם מאחורי החומה,
אחרת תישאר שוממה ובודדה, ולא יהיה עניין לחזור אליה...

הינה כי כן החומר המלא של היום השני, אחריו נחזור וניפגש עם
היום השלישי, הממתין בסבלנות לתורו:

לפני בריאת העולם ולפני הכל, חשב השם יתברך על בריאת האדם. הוא
ביקש ליצור יישות שניתן להעניק לה את הטוב שבו; ומכאן התחיל
הרעיון להתגלגל: ברא עולם - היינו יקום, ובתוכו ברא את כדור
הארץ המיוחד שנמצא בו כל הנדרש לקליטה הראשונית של האדם. מדוע
אני אומר ראשונית? - כי לאחר היווצרות האדם, ניתנה לו האפשרות
לרבות ולפרות ואף לפרוץ את מעגל האדמה שנוצר אל תוכה - אל
מחוצה לה. אם הוא ירצה לעבור אל הירח או לגלקסיה אחרת - הדרך
פתוחה בפניו; רק הוא יחליט על כתובתו ומאוויי-חייו ביקום.

אולם, ולפני שברא את היקום, היה צורך בנקיטת עוד צעד חשוב
והכרחי, והוא לרצות במה שהוא חשב עליו; החשיבה בפני עצמה,
מהווה את הבסיס למסגרת, שממנה יבקע הרצון ויצא אל הפועל,
וכידוע, הרצון הוא הכוח שמוציא אל הפועל; כלומר יש על ידינו
כאן ארבעה גורמים שאמורים להופיע בארבעה שלבים, על פי סדרם
וטבעם, על מנת שבסופו של דבר יצא האובייקט שחשבנו עליו אל
הפועל; והאובייקט במקרה הזה למשל הוא "האדם".

ואלה הם ארבעת הגורמים, שחייבים להתקיים לפני הבעת כל רצון
ורצון; ובעצם מהווים הם ארבעה שלבים בדרך לאובייקט - תוצר כוח
הרצון שלי... ואלו הם:

1- החשיבה, או עיבוד "המידע". השם המקצועי של "המידע" במקרא:
"מים".

2- המסגרת, או בשמה המקצועי "רקיע".

3- כוח - ושמו המקצועי הוא "רצון".

4- האובייקט - כל אובייקט שחשבנו עליו, מיסגרנו אותו, ורצינו
בו. הוא ייצא אל הפועל באופן טבעי, אם קדמו לו באופן תקין
וסדיר שלושת השלבים שלפניו.

"המים" מהווים כאן מעין החומר הגולמי, הקודם בהתגלמותו אפילו
את האור...

הזכרתי לעיל במהלך שרידת השיעור הראשון, שהאור מהווה את הגרעין
של רצון השם יתברך, ולכן קראתי לאור הזה "כרצון גולמי"; אולם
ועל פי עיקרון "נוהל הבעת הרצון" שהתהלוכה מהבלתי מוגדר אל
המוגדר מתחייבת ממנו - קיים "חומר ראשוני" המקדים אף את הרצון
הגולמי ביותר כמו "האור"... חומר זה מהווה מעין מידע סלקטיבי
מגובש, הוא המעיין שממנו ייצא האור לאחר מכאן...
אני קורא לו "מידע סלקטיבי מגובש", כי שוב ומתוך עיקרון "נוהל
הבעת הרצון" שמחייב תמיד הימצאות שלב מקדים "בלתי מוגדר" לכל
שלב "מוגדר", גם מעיין המידע הגולמי שלנו שממנו בקע האור -
נשאב בעצמו ממעיין יותר גולמי ממנו; וכן עד לאין סוף...

המידע כמונח - נקרא כאמור "מים", כי הוא משמש כפונדוקאי
שחובק את המסגרת שתרקע בתוכו; על כן יש לו את תכונות המים
המוכרות לנו: עדינות, רכות, צלילות, שקיפות, קלות, גמישות...
נוח לעבוד עם המים ואף לשחק איתם; זה החומר שמאפשר לך לעשות
איתם ומהם את הכל, אינך חש איתם בהתנגדות לשמה... הם גמישים,
ולכן מתאימים הם להיות סביב כל מסגרת, כי הם מאפשרים למסגרת
חופש פעולה... תאר לך מסגרת שקובעה בקיר מביטון או מעץ או
מאבן... תאר לך את הקיבעון של מסגרת כזו... קיבעון, אגב, הוא
מושג פסיכולוגי, המתאר מצב בו האדם אינו יכול לסלק מדעתו
תמונת-מצב לא נכונה של המציאות, והוא מאמין בנכונותה. מכאן,
"מסגרת" של רעיון מסוים, חייבת להעניק לעצמה את הביטחון לתזוזה
מסויימת לכאן או לכאן, במטרה מוצהרת שלא תיפול בחטא הקיבעון -
שנדבק מטבעו למסגרות ומשבית אותן.

תכונת הגמישות, איפוא, היא האוייב המוצהר של הקיבעון, ואין
מייצג נאמן לגמישות ממים...  

במקביל יש למים גם את תכונת הנחישות, הקשיחות, העיקשות... הלחץ
שנוצר בתוך עומק מסוים במקווה מים - אינו מאפשר לאדם לחיות...
שמעתי אף על צוללות שאינם עמידים בעומק מסויים. עצם הרעיון
האנושי לבנות צוללת גדולה ועמידה - תעיד על תכונות המים הקשות
שהאדם מנסה להכניע... קיימת התחושה וכאילו למים גבולות
אנושיים: אני עדינה ורכה וגמישה עד לגבול מסויים... אולם אבוי
לך אם תעבור את הגבול הזה... או אז אשנה ממנהגי ותכונותי יהפכו
את עורם ואת מנהגם ב-360 מעלות... הרכות תהפוך לקשיחות,
העדינות לנחישות, והגמישות לעיקשות... זה בעינו מה שזקוקה לו
כל מסגרת הנוטה לשמור על אופיה ועל יעודה בקנאות... ההיצמדות
לעיקרון המנחה; העקשנות; הנחישות; הקשיחות...

על כן, ותהא המסגרת אשר תהיה, המים, הם החומר הטוב ביותר
המתאימים לעטוף את המסגרת. תכונות המים הגמישות הן אידאליות
להעניק ערבות מפני קיבעון המסגרת  מחד, ומאידך - "בעומק
מסויים", תכונת המים הקשוחה והבלתי מתפשרת, מעניקה לאותה מסגרת
את הביטחון לשמור על אופיה שלמותה ויעודה.    

ויאמר אלקים יהי רקיע בתוך המים, ויהי מבדיל בין מים למים.
תהא מסגרת בתוך מעיין המידע, בתוך המים, אשר באמצעותה ניתן
יהיה להבדיל בין מעיין למעיין. או במילים אחרות, הוא קבע
באמצעות רצונו זה את העיקרון הזה, ונתן לו תוקף:

"נוהל הבעת הרצון מתחיל מהרצון הגולמי הבלתי מוגדר אל הרצון
המוגדר והמדוייק; לא ניתן לאנוס את הנוהל הזה ולקפץ על
מדרגותיו."
- זהו הניסוח שלי; ובניסוח של השם יתברך:

"ויאמר אלקים יהי רקיע בתוך המים, ויהי מבדיל בין מים
למים."
- בלעדי העיקרון הזה שניתן לו תוקף ע"י רצון השם
יתברך, לא היה ניתן להגדיר את האדם ולא את האדמה ולא את
היקום... זאת, כי ניתן להגיע לדבר מוגדר רק אם גוזרים אותו
ממסה יותר גדולה ממנו... עיקרון זה נראה פשוט על פניו, אולם
באמצעות התיעוד הזה ביקש השם יתברך לאמר לנו, כי באותה מידה
שהיקום האין-סופי נגזר מרצון האור האין-סופי, כך גם האור
האין-סופי נגזר ממעיין הנתינה האין-סופי; וגם הנתינה
האין-סופית נגזרה ממעיין אחר, וכן הלאה עד לאין-סוף...

במילים אחרות, וכמו שתכונת "המקשה אחת" פועלת על כל היקום,
והראיה לזאת היא קיום הרצון האנושי הפועל מכוח חוק ההתאמה
הסימטרית בכל נקודה ביקום, כך גם תכונת "מקשה אחת" פועלת על
מערך מעייני המידע (המים) האין-סופיים.

מכאן, היקום האין-סופי אינו מייצג את חבילת המידע האין-סופית
כי-אם נגזר ממנה, ועל "חבילה" אין-סופית זו - פועלת תכונת
"מיקשה האחת"; הראיה לזאת היא אמירת השם יתברך, שהביעה את
רצונו לעשיית "רקיע" בתוך המים ולא "הרקיע" בתוך
המים...
ניסוח הראיה במלואה יתועד בפסוק הבא אחריו:

ויעש אלקים, את-הרקיע, ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע, ובין
המים אשר מעל לרקיע; ויהי-כן.
- כאן הוא השתמש כבר ב-"הרקיע"
בשביל להפנות את תשומת ליבנו ל-ה' הידיעה והזיהוי: דיברתי
בפסוק הקודם על העיקרון (נוהל הבעת הרצון המוגדר, הנגזר מרצון
בלתי מוגדר), לכן השתמשתי במונח "רקיע"; אולם כאן אני כבר
משתמש "בעיקרון" עצמו שכבר נכנס לתוקף, כי הרי היגעתי באמצעותו
הלום, להבדיל בין המים אשר מתחת לרקיע לבין המים אשר מעל
לרקיע. כלומר, חבילת המידע האין-סופית הינה חבילה בת מיקשה
אחת, לכן "יכל" השם יתברך לסמן בה את הרקיע הראשון - היינו את
המסגרת הראשונה, ובאמצעות סימון דרך זה - להבדיל בין המידע אשר
מתחת לרקיע ואשר הניב את חבילת הנתינה- האור- היקום- האדמה-
והאדם, לבין חבילת המידע האין-סופית אשר מעל לסימון הרקיע הזה,
ואשר מטבע הדברים אין לנו שום נגיעה אליה.

ויקרא אלקים לרקיע, שמים; - לאחר שהוסבר לנו על איזו מסגרת
מערכתית אנו מנויים, חזר כאן אל המסגרת הנוכחית, שקרא לה
"שמים" - היינו "יקום". מסגרת זו כאמור רקע בתוך מעיין "המים"
של האור, והאור נרקע מתוך המעיין של הנתינה.

ויהי-ערב ויהי-בקר, יום שני. - זוהי נקודת הציון השניה
שבלעדיה לא ניתן להוציא את רצונכם מהכוח אל הפועל, וסיכומה
הוא:

"רצון" חייב להיות נגזר מתוך רצון אחר גולמי ממנו. זהו עיקרון
נוהל הבעת הרצון.

"רצון" חייב להיות ממוסגר בתוך מסגרת מתאימה, שתשמור על
מאפייניו ועל ייעודו המקורי, ובו בזמן תעניק לו גמישות ורכות -
כך שלא ייפול בפח הקיבעון... ההיצמדות העיקשת הקנאית לתוכן
המסגרת והנחישות לבל יסור ממאפיינים אלו - אינה נוגדת את
תכונות הגמישות והרכות שחייבות לאפיין כל מסגרת באשר היא, על
מנת להעניק לתוכנה מרווח מחיה וערבות מפני הקיבעון.

כל התכונות הללו המנוגדות לכאורה - נמצאות במים; ולכן "החומר"
האידאלי לכל המסגרות הוא: מים - (מידע שצרובות בו תכונות
המים).

עד כאן השיעור השני, ומכאן אנו חוזרים לפגישתינו עם היום
השלישי:

ט ויאמר אלקים, יקוו המים מתחת השמים אל-מקום אחד, ותראה
היבשה; ויהי-כן.  י ויקרא אלקים ליבשה ארץ, ולמקוה המים קרא
ימים; וירא אלקים כי-טוב.  יא ויאמר אלקים, תדשא הארץ דשא עשב
מזריע זרע, עץ פרי עשה פרי למינו, אשר זרעו-בו על-הארץ;
ויהי-כן.  יב ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו, ועץ
עשה-פרי אשר זרעו-בו למינהו; וירא אלקים כי-טוב.  יג ויהי-ערב
ויהי-בקר, יום שלישי.
(בראשית, א)

ויאמר אלקים, יקוו המים מתחת השמים אל-מקום אחד, ותראה היבשה
- לאחר שהובא לידיעתינו - באמצעות השיעור הקודם - על איזו
מערכת מידע מסגרתית אנו מנויים, ולאחר שירדנו לעומק העיקרון של
נוהל הבעת הרצון, הגיע הזמן איפוא לקטוף מהמידע הזה שאנו
מנויים עליו - כאן ועכשיו והלכה למעשה.

וכן הדבר: כך קוטפים מידע... זה השיעור השלישי.

יקוו המים - עלינו לאסוף את המידע המפוזר

מתחת השמים - ממסת המידע הנמצאת "מתחת לרקיע", היינו מהמידע
הנגזר ממסה אחרת אשר נמצאת "מעל לרקיע"; וכבר עמדנו בשיעור
הקודם על המונחים האלה...

מתחת השמים - המידע אשר אנו מנויים עליו, היינו כל היקום...

אל-מקום אחד - להלן פרטים...

ותראה היבשה - סבלנות, להלן...

אבל לפני הכל, לפני שאני נכנס לעומק הדברים, יש לי שאלה: מה
הכוונה "לקטוף מידע"? אני יכול להרהר במידע מסויים, כלומר
המידע הזה יכול להתגלגל במוחי כשאני חושב... אבל מה הכוונה
שאני יכול לקטוף את המידע הזה? בוא נגיד שחשבתי על חולצה יפה
עם שרוול קצר - יען אני נמצא בפנמה החמה, ואם כן, איך אני קוטף
את המידע הזה אודות החולצה שכרגע חשבתי עליה? איך קוטפים
מידע?!

זו היא השאלה שהיום השלישי בא לענות עליה. במילים אחרות,
השיעור הזה נועד ללמד אותנו איך הופכים את המידע המימי
הווירטואלי, למידע מעשי גשמי שניתן לחוש בו בחושינו החמישה.
במילים יותר ברורות, איך אני מגיע לחולצה עם שרוול קצר, שהמידע
המושלם והתקני אודותיה - התגלגל זה עתה בראשי.

אם כן זו התשובה; כך עושים:

יקוו המים - עלינו לאסוף את המידע המפוזר בתודעתינו...
       
מתחת השמים - כלומר, עלינו לאסוף את המידע הנמצא מתחת השמים,
היינו המידע המפוזר במרחב השייך לנו ושאנו מנויים עליו.

אל-מקום אחד - ולהתמקד במידע ספציפי; היינו להתמקד אך ורק
במידע על החולצה, מימדיה, מודל, שרוול...

במילים אחרות, לא ניתן להגיע אל החולצה, כאשר אתה חושב, בד
בבד, על מכונית ובית ואישה ומסעדה... למשל: אתה רואה את עצמך,
בדמיונך, לבוש בחולצה הזו, כאשר יושב עם חברתך או עם אישתך
היפה במכונית מרצדס ספורטיבית מודל 2007 עם גג פתוח, מפנטז על
האוכל שתזמין במסעדה שפניכם אליה, ובאופק על חוף הים - רואה את
הבית שאוטוטו הולכים לחלוק אותו ביחד...
באופן הזה, מזהיר אותך המתעד, לא תגיע לשום דבר... לא לחולצה,
לא למרצדס, לא לבית, וגם לא לבחירת ליבך...

מאידך, האופן הנכון שניתן לאמץ - הוא זה:

אל-מקום אחד - אתה יכול לדחוס במחשבותיך - בית, וחולצה,
ובחירת לב, ומרצדס... אולם הבאתם מהכוח אל הפועל ניתן לעשות אך
בשלבים. ניתן איפוא להגשים את חלום הבית לחוד, החולצה לחוד,
ובחירת הלב לחוד; זהו המסר של "אל-מקום אחד".  
     
אני נמצא באזור הזה של היום השלישי כבר חודש ימים - ואולי
יותר, ולא זז הברקס... אל המקום הזה היגעתי; אל השורה הזאת,
אך משהו לא מסתדר לי; פשוט אינני מסוגל להתקדם...

חוק קבעתי לעצמי, מאז שהתחלתי עם המאמר הזה - ובכלל: לא לאנוס
את הטקסט, לא להתקדם איתו בכוח, לא בכוח הזרוע ולא בכוח העט...
הטקסט חייב לזרום כפי שהמים אוהבים לזרום, באותה הקלות, אותה
הפשטות, בלי עכבות או מחסומים... המים לא אוהבים מחסומים ולא
שסתומים, הגם ובסופו של דבר - פורצים אותם ועוברים על אפם ועל
חמתם דרך המחסומים או בלעדיהם, אולם "יציאת" המים בדרך מאולצת
כזו או אחרת - לא תהיה סדירה ולבטח רחוקה מלהקרא "זרימה"...
וכאילו זוהי תגובת המים הנזעמים על האילוץ המיותר הזה שהגיע עד
לכדי אינוס של ממש... "ביקשתם לחסום את זרימתי הסדירה והשקטה,
קבלו איפוא את פריצתי הקשה והברוטלית, מחורים שלא ציפיתם
ובדרכים שלא חשבתם עליהם..." - סוף תגובת המים הזועמים.

אהבתי תמיד את טעם המים, אך בד בבד - היכרתי את טבעם ולמדתי
להיזהר מהם ומתגובתם הבלתי מתפשרת...  אם ברצונך לחיות - יש
לחיות בקירבתם ולהתחכך בהם, אך לא כדאי להרגיז אותם... כן,
לעיתים יש להתרחק מהם ולקחת פסק זמן - כשאינך בטוח באיכות
הצינור שלך, או כשאינך בטוח בעצמך - במערכת הקיבולת שלך; המים
חייבים לזרום אל תוך כלי מתאים כלשהו שיקבל אותם; ולפעמים הכלי
הזה אינו מוכן דיו לקבלם, דבר שיוצר עכבה בצינור הזרימה - מה
שנקרא בלשון הדור "דליפה" במערכת... או אז המים הכעוסים נדחקים
אל הפינה ומגיבים בהתאם... דולפים מכל חור ללא שום סדר,
ומענישים את כל מי שנקלע בדרכם.

הוא אשר אמרתי, לא כדאי להתעסק עם מים זועמים, ולעיתים טוב
להתרחק אפילו ממים חיים - עד אשר יחזור כלי הקיבולת שלך אל
מקומו הנכון.

פעמים אין ספור לקחתי, במאמר הזה, פסק זמן לא מן השורה; פשוט
הפסקתי ביוזמתי את "זרימת" הכתיבה - וכאילו החלטתי מרצוני הטוב
על פסק זמן להתמתחות ולריענון; והאמת היא - נכפה עלי פסק הזמן
הזה, לא מרצוני ולמגינת ליבי; זאת כי הרגשתי בעכבה פיתאומית
וטיפטוף בלתי צפוי בצינור הקיבולת שלי, והעדפתי להתרחק בנתיים
מהבמה ומהצינור, וכאילו אינני מנוי על כלי הקיבולת הזה; איני
אלא אורח שנקלע לבמה בלתי תקינה זו...

אל הבמה הזו חזרתי - רק כאשר בדקתי את כלי הקיבולת שלי מחדש,
ועמדתי על תקינותו המוחלטת והחד משמעית; רק אז חזרתי אל עטי
ומאמרי.

זה הזמן להגדיר את "העכבה הפיתאומית" בצינור הקיבולת, שתוקפת
ללא רחמים וללא הודעה מוקדמת...

על פניה - התשובה קטנת מימדים היא מהשאלה...

ובכן, משהו פשוט לא מסתדר לי; זוהי העכבה... אני מרגיש שהטקסט
לא זורם, אינני מסוגל להתקדם איתו; זו האות לעכבה, וכאן נכפית
עלי ההפסקה - מרצוני התם והטוב לכאורה...

"אני נמצא באזור הזה של היום השלישי כבר חודש ימים - ואולי
יותר, ולא זז הברקס..." - כך תיארתי את "העכבה" האחרונה, וכך
המשכתי את התיאור: אל המקום הזה היגעתי, אל השורה הזאת, אך
משהו לא הסתדר לי; פשוט אינני מסוגל להתקדם...

- מה לא הסתדר לי?

- הטקסט לא זרם... עניינית: חשתי אי-התאמה בין המקום שהיגעתי
אליו, לבין המקום שאני עומד עליו.

יש לעמוד איפוא על המונח "מקום"; מה זה "מקום"?

חייב אני להיות באותו ראש עם השותף שלי, באותו המקום, בשביל
שהעסק ישגשג וידפוק כראוי... חייבים לנגן שנינו על אותו
המיתר...
אישתי ואני... שנינו צריכים לשדר על אותו הגל, שנינו צריכים
לעמוד באותו המקום בשביל שהנישואין יצליחו ויפרו... זו הערובה
לנישואין מוצלחים.

דווקא בשפת האם שלי הערבית - אני מוצא ברגע זה את המונח המתאים
ביותר ל- "מקום", וזוהי המילה בערבית: "מוסתאווא". המילה
הקרובה ביותר בעברית היא "רמה", וניתן לבארה בשני מישורים:

1- רמה - כמו רמת המים בכינרת / רמת המס בישראל / רמת החמצן
באוויר / רמת השומנים בגוף...

2- רמה - רמת ההשכלה / רמת העוני במדינות העולם השלישי / רמת
התרבות / רמה מוסרית גבוהה או ירודה / רמת החיים...

שני המישורים קרובים האחד לשני עד מאוד וכמעט חד הם... ההבדל
היחיד ביניהם מסתכם במוטיב המדידה:

המישור הראשון ניתן למדידה מדוייקת ומוחלטת, עם ביטוי מספרי:
ניתן למדוד בדיוק את רמת הקורסטרול בדם או את רמת המים שהגיעה
אליה הכינרת.

ומנגד, "הרמה" במישור השני ניתנת רק להערכה - רבה או מעטה,
גדולה או קטנה, נמוכה או גבוהה, מתחת או מעל לממוצע... ניתן
לדייק במישור השני "עד כמה שאפשר", אך לעולם לא ניתן לנקוב
במספר חד משמעי שיבטא את תוצאות הערכתינו זו, גם אם היתה פרי
של מחקר מדעי המבוסס על עובדות מוגמרות...

אם נחזור אל "המקום" המקורי שלנו, ובהסתמך על המשענת בעלת שני
המישורים, ניתן להגיע אל התוצאה הזו: "המקום" האישי שלי נקבע
ע"י שני סוגי פרמטרים בשני המישורים: נתונים מדוייקים, ונתונים
מוערכים.

אם כן, "המקום" של אלברט שבות, שלי, הוא רמת המשכל שלי, והוא
רמת ההשכלה שרכשתי, וגם רמת המוסר שלי - היינו מידותי, והרמה
הכלכלית שלי - היינו מעמדי הכלכלי, ובכלל רמת החיים שלי - מה
שנקרא "המעמד הכללי שאני מנוי עליו"; בנוסף גם רמת הבריאות שלי
ונתוניי הפיזיים - מייצגים את המקום שלי, זה במישור האישי;
אולם ובד בבד, גם המשפחה שאני מנוי עליה - מהווה חלק מהמקום
שלי: רמתה המוסרית, התרבותית, הכלכלית...

קיים עוד פרמטר למקום שלי: החברים שלי, היינו המעגל החברתי
שאני מנוי עליו: רמתו המוסרית, הכלכלית, הכללית...

האומה והלאום שאני מנוי עליהם: רמות הפרמטרים השונים שלהם...

וגם הדור שאני מנוי עליו - מבטא את אחד הפרמטרים החשובים
שהמקום שלי מושפע ממנו. זהו למשל אחד הפרמטרים ההתחלתיים
הקבועים, שלכאורה אינו נתון לשליטתי - הגם ומקומי מושפע
ממנו... נולדתי, אני יכול לטעון, אל הדור הזה - ולא באשמתי, או
לחילופין - לא בזכותי... "לדור" שאני מנוי עליו - חלק הארי
בקביעת סף הרמות שלי, היינו בקביעת "המקום" שאני עומד עליו,
בהגדרת מאפייניו, מידותיו... הוטל עלי למעשה לחיות במעגל נתון
בעל נתונים מוגדרים מראש ולהתמודד איתם - אם לקולה או
לחומרה... יכלתי להיוולד ובמקביל בדור המדבר או בדור המבול...
יכלתי להיוולד למשפחה עשירה או ענייה, על פי המושגים המקוריים,
או לחילופין ע"פ המושגים הווירטואלים... נולדתי עם נתונים
מוגדרים ומוחלטים מראש: יפה עד מכוער, חכם עד טיפש - עם מנת
משכל מוגדרת מראש, עם רמת קורסטרול בדם מוגדרת מראש, עם גינים
מוגדרים וקבועים מראש...

זוהי איפוא תמצית הטענה העקרונית: כיצד אוכל לעצב את המקום
האישי שלי, אם חלק הארי של הנתונים המושפע מהם "מקום" זה - הם
נתונים קבועים ומוגדרים מראש, שאיני אחראי להתהוותם ו/או
להימצאותי בהם, ופשוט נקלעתי אליהם, והלכה למעשה - נכפו עלי
לטוב ולרע... גבולות האחריות שלי לעיצוב מקומי ביקום - נטמעים
במצולות ים גדול שנזרקתי אליו - בעל נתונים קבועים ואדירים! לא
נותר לי איפוא אלא לקבל את עול הגורל ולשחק עם מעט הנתונים
שנותרו לי, בשביל לנסות ולהזיז במעט את מיקומי ביקום. האם לזאת
תקרא "אחריותו האישית של האדם לקביעת "מקומו" ביקום"?

ובכן, טענה "עקרונית" זו הינה חסרת שלד עקרוני, ואין לה לא
תוקף ולא שחר. זו תמצית התשובה.

התשובה במלואה נדונה כבר מעל דפי המאמר הזה; עיין עמוד 149
(נקודת המפגש). לעצלנים מתוכינו שייקשה עליהם לחזור ולפתוח
דפים ישנים, להלן דו-שיח קצר ומאפיין שנמשה לכבודם מהדפים
הישנים:

- אם כן, מדוע האיפה ואיפה! מהי אשמתו של העני שנולד עני?
ואולי, גם, מהי אשמתו של העשיר שנולד מפונק עם כפית זהב בפה -
דבר שהרחיק אותו מהפינוק המקורי? יש לי עוד הרבה שאלות בתחום -
אבל התענה לי על שאלה אחת מתוכן לדוגמה? הבה נקח את העשיר
והעני; מדוע שובצו במשבצת הזו?

- הם אכן שובצו במשבצת הספציפית הזו, כהמשך לנקודה אליה הגיעו
מהסיבוב שעבר - מה שנקרא בלשון חז"לינו "הגילגול שעבר".
נקודת-המשך זו כוללת את כל "הישגיהם" מהסיבוב שעבר, או
מהסיבובים שעברו. אלה הם הישגיהם, היינו רצונותיהם. גם התמים
והפתלתל הינם פרי של רצון אנושי; גם החוכמה וגם הטיפשות;
להזכירך, "טיפשות" הינה הסימפטום הראשון של מחלת העצלות, או אם
תרצה - השלב הראשון במחלה הממאירה המכאיבה הזאת. להזכירך את
נאום השם יתברך בפני הנשמות הנכלמות שהפגינו מול משכנו:  

"אתן תחזרו אל אותו היקום, ותמשיכו את מסעכם מאותה הנקודה
אליה היגעתן בסיבוב שעבר. אני אדאג להניחכם על מקום המפגש עם
נקודת ההמשך זו מהסיבוב שעבר. אני אדאג להרכיב בשבילכם את
הצירוף המתאים לנקודת המפגש זו. כל נשמה "תחזור" בתורה ובזמנה
אל "מקומה"; תלוי בנקודה אליה הגיעה, בכוחה ובערכה.
"

מכאן אני מסיק, שהמקום של הילדים שלי הוא הקרוב ביותר למקום
שלי. הילדים שלי הם הנשמות הקרובות ביותר באופיין אלי, הן
מבחינת המרחק שלהן משערי גן-עדן, הן מבחינת האופי שעיצבו
לעצמן, והן מבחינת הישגיהן אשר הגיעו אליהם בעברם, היינו
מסיבובים שעברו. במעגל השני באים החברים שלי, שכניי, קרובי
משפחתי... הם היותר קרובים אלי משכנים אחרים... במעגל השלישי
באה השכונה שלי, העיר שלי; לאחר מכאן בא המוצא, הלאום, והבא
בתור "הדור" שצללתי אליו... - סוף הציטוט לעצלנים.

זה הזמן לחזור אל "המקום" של היום השלישי:

ויאמר אלקים, יקוו המים מתחת השמים אל-מקום אחד - עלינו
לאסוף את המידע המפוזר בתודעתינו והנמצא מתחת לשמים, היינו
המידע שבמרחב אשר אנו מנויים עליו - עלינו לאסוף אותו, להתמקד
בו, ולהביאו - אל-מקום אחד.

נחזור אל החולצה שלנו בעלת השרוול הקצר שביקשתי לעצמי, יען אני
נמצא בפנמה החמה. מה עלי לעשות בכדי להביא את "רצוני" הממוקד
זה מהכוח אל הפועל?

השיעור השלישי אומר לי, שעלי להביא את רצוני זה - אל מקום
אחד;
או אז הוא יתקיים; היינו ייצא מהכוח אל הפועל. במילים
פשוטות: רצית חולצה - קיבלת חולצה, וקצרת שרוולים לפי המודל
והטעם שלך.

אם כן, לעבודה חבר'ה, בואו ניגש לעבודה ונייצר את החולצה
הראשונה בהסטוריה מחוטי הרצון; עליה יודפס: MADE IN HARATZON
. מה עושים?

- עלינו להביא את רצונינו הספציפי הזה אל מקום אחד. כלומר,
להביא את רצונינו בחולצה - אל המקום הזה, שנקרא בתורה "מקום
אחד
".

- אבל איזה מקום? לאיזה "מוסתאווה"? לאיזו רמה? לאיזה מישור
בדיוק? אנו מכירים כבר את הגדרת "המקום", ולהגדרה זו שני
מישורים: הראשון ניתן למדידה, והשני ניתן רק להערכה. ומעבר
לזאת, "מקום" הינו מושג אישי ביותר, אינדיבידואלי ביותר...
אינני חושב שקיים "מקום" אחד התואם את אחיו - לא פחות מטביעת
האצבעות האנושיות; לכל אדם המקום שלו, היינו צירוף הנתונים שלו
- צירוף שהביאו אל המקום הספציפי והמיוחד הזה... ואם כן, על
איזה מקום השיעור השלישי מצביע? על המקום האישי שלי? של אלברט
שבות? של דני כהן? או שמא של שרה רבינוביץ?

והבה נגיד שהכוונה היא למקום של משה בן עמרם מדור המדבר, יען
היו דברים מעולם ומשה בן עמרם הצליח להביא פעם את רצונו מהכוח
אל הפועל: הוא הביא את רוב המכות על מצרים, ואת המן ואת השליו
לבני ישראל; הוא חצה את הים לשניים - קרע אותו והזיז את המים
לצדדים... למשה בן עמרם רקורד מרשים בתחום הפעלת הרצון... אולם
"המקום" של משה בן עמרם מיוצג ובין היתר ע"י פרמטר המשכל שלו,
ואם לא התברכתי באותה רמת משכל - הכיצד אוכל לדבוק במקומו של
משה? ומה עם יתר הפרמטרים והנתונים: רמת הבריאות של משה -
היינו נתוניו הפיזיקלים; הכיצד ניתן לדבוק באותם הנתונים
המדוייקים? הכיצד ניתן להשיג בדורינו זה, דור האינטרנט
והפתיחות והאינטרסים והציניות, את הרמה התרבותית והמוסרית
והכללית שהיו לדורו של משה בן עמרם ושמקומו שלו הושפע מהם?

השאלה ולסיכום היא: לאיזה "מקום" כיוונה אותנו התורה באמצעות
השיעור של היום השלישי? לאיזה "מקום" אנו מתבקשים להביא את
רצונינו הספציפי, על מנת להוציאו מהכוח אל הפועל?

- אל מקום "אחד".

אל מקום הנקרא "אחד". איפה נמצא "האחד" הזה?

נתקלנו לראשונה ובמסגרת השיעור הראשון במונח הנקרא "אחד".
זוהי למעשה נקודת הציון הראשונה שבמסגרתה נוצר האור.

ויאמר אלקים יהי אור; ויהי-אור  ...ויהי-ערב ויהי-בקר, יום
אחד.
(בראשית, א)

שם למדנו כי יש לקרוא בשם לכל נקודה שמגיעים אליה, למספר אותה
או פשוט לתת לה סימן מזהה, כך שנוכל תמיד לחזור אליה - אם
לעיון חוזר או לעיון בעלמא... אולם קיימת סיבה עקרונית אחת
העומדת מאחורי "הקריאה בשם" והיא:

1. ללא ציון נקודת ציון נתונה, לא ניתן להמשיך הלאה אל נקודת
ציון נוספת... כלומר ציון הנקודה או "הקריאה בשמה" הינו פועל
נגזר מהסדר העקבי המשמש את האדם בכל מסעות הישגיו.

דוגמה מאפיינת לזאת נמצא בתחום הספורט: נגיד ששחיין בשם אורי
השיג שיא ישראלי בשחייה חופשית למאה מטרים, ועיניו נשואות אל
השיא האולימפי שבאופק...

וזאת לתעוד וציון: אורי השיג את אליפות ישראל בשחיה חופשית
למאה מטרים לשנת 2007
, והישגו עמד על 55 שניות.

אם כן, בפעולת התיעוד זו שלעיל - "קראנו בשם" להישגו של אורי
בשחייה חופשית לשנת 2007. "השם" בפני עצמו יכול להיות כל דבר:
ניתן לקרוא להישג הזה "ההישג הראשון של אורי" או "מדלית
הזהב"
; ניתן גם לתת לו את שם התואר בצירוף הסבר מלא "הישג
אורי בשחיה חופשית למאה מטר לשנת 2007"
, או ניתן פשוט לתת
להישג הזה שם סמלי או אפילו אות סמלית "א".

ומדוע... מדוע ההכרח לציין שם? מדוע יש לקרוא בשם?

הסיבה פשוטה היא: תאר לעצמך שהגיע אורי להישג הזה, ואף באותה
השנה הגיע להישגים נוספים, הוא פשוט שחיין טוב... אולם, אף אחד
לא טרח לציין לו שום הישג, ואפילו הוא בעצמו לא טרח לתעד שום
דבר, פשוט הלך-השתתף-שחה... וקיבל מחיאות כפיים...

כעבור זמן, הוא הפסיק לשחות מסיבה השמורה עימו, דבר שהשפיע על
רמת שחייתו, וכעבור מספר שנים החליט לחזור לעצמו להתאמן שוב
ולשחות... הוא רצה לחזור אל אותה רמת השחייה שהחזיק בה מלפני
שנים, אולם אין בידו שום כיוון... הוא לא יודע לאיזו נקודה
צריך להגיע, לשאוף, לעבור... אין לו תיעוד, אין בידו שום נקודת
ציון שניתן להאחז בה ולזנק ממנה מהישגים שעברו... הוא פשוט
חיפש באפלה, ללא שום תיעוד או סדר, שום מעקב, שום כיוון... הוא
ניסה לגייס את הזיכרון ולהיעזר בו - אולם גם זיכרונו בגד בו
ובשלב מסויים הפסיק להיעזר אף בזיכרונו הקצר, וגם הזיכרון
לטווח הארוך עצר מלכת... דבר שגרם לבילבול במערכות שאיפותיו
ויכולותיו, עד שאיבד קשר עין עם אופק הישגיו, ובאותה ההזדמנות
איבד עניין עם השאיפה לשמה והפסיק לשחות. כל זה כי לא השכיל
לקרוא בשם להישגיו השונים.

לסיכום: ללא קריאת שם, היינו ללא ציון נקודת ציון, לא ניתן
להמשיך ולעבור הלאה אל נקודת ציון נוספת...


זה מה שלמדנו מהשיעור הראשון, אודות חובת "הקריאה בשם"
והתכונה העקרונית הנגזרת ממנה. בא השיעור השלישי כאן, בשביל
להוסיף לנו עוד תכונה על התכונה הקיימת שכבר למדנו מהשיעור
הראשון; וזו היא התכונה הנוספת השניה, הנגזרת גם היא מחובת
"הקריאה בשם":

2. ללא ציון נקודת ציון, לא ניתן לשפר עמדות... כלומר לא ניתן
לשאוף לנקודת ציון נוספת, בעלת נתונים משופרים...

דוגמה על זאת קיבלנו מתוך מרחב השיעור השלישי: באמצעות "נקודת
הציון" ניתן לסמן את המקום עליו אנו עומדים; או בלשון מקצועית
- לקרוא "בשם המקום" אשר אנו עומדים עליו.

סיכומו של דבר: ללא ציון נקודות ציון, מערכת השאיפה האנושית
תשבות מלכת וגלגליה יעצרו.


את המסקנה הזאת קיבלנו וכאמור מתוך מרחב השיעור השלישי, וגם
מתוך הדוגמה לעיל של אורי ומערכת הישגיו בשחייה - היגענו לאותה
המסקנה.

נחזור איפוא לחולצה שלנו ונדבק בה, אינני רוצה ובשום אופן
לוותר על החולצה הזאת, ברצוני ומאוד שתהיה לי חולצה עם שרוול
קצר; איך אני מגיע אל רצוני הממוקד זה - בהסתמך על הנתונים
שהיגענו אליהם עד עכשיו, בשיעור ההדרכתי של היום השלישי?

- יש להביא את הרצון הממוקד הזה אל נקודת הציון הנקראת "אחד",
היינו אל "המקום" של "האחד": אל האור.

או בלשון מקצועית: ויאמר אלקים (המדריך): יקוו המים -
ייאסף המידע, (אשר) מתחת השמים (מידע, אשר משפחת האדם מנוייה
עליו), אל-מקום אחד - אל המקום של האור,  ותראה היבשה - או
אז יתגשם המידע הזה וייהפך ממימדע "מיימי" ווירטואלי מהדהד
במוח, למידע "יבש" מציאותי - פיזי, שניתן לחוש בו באמצעות חמשת
חושינו; ויהי-כן: יש! יש חולצה!

קצת הסטוריה מהשיעור הראשון... מהו האור? איך מגיעים "למקום"
שלו?

הגדרת המונח "אור", מתוך השיעור הראשון - עמוד 65:

..."באופן מודגש, אין המדובר דווקא באור המוכר לנו, היינו האור
הנוצר מנורית חשמל או אף לא האור המוקרן מהשמש ומהכוכבים; שורש
האור הוא הבהירות, התמימות, השלמות, המידע המושלם הגולמי, הוא
שקוף כטל כי אין בו שום חיספוס, הוא בהיר; זהו האור. זה האור
שנוצר מתוך רצון השם יתברך".

זוהי הגדרת האור מהשיעור הראשון.

נותר איפוא לענות על השאלה הזו: איך מביאים מידע מוגדר אל מקום
האור? איך ניתן להביא רעיון מסויים אל מקום הבהירות, התמימות,
השלמות? איך מגיעים עם הרעיון המסויים הזה אל רמת שקיפותו של
הטל? איך מביאים את הרעיון "האנושי" אל רמת הבהירות של האור
"האלוקי"? איך מגיעים אל הרמות האלה ונוגעים בהם? איך מגיעים
לתוצאות כאלה בפועל? איך מייצרים מוצר כזה והלכה למעשה בשטח?

.
.
.
.
.
.

ט ויאמר אלקים, יקוו המים מתחת השמים אל-מקום אחד, ותראה
היבשה; ויהי-כן.  י ויקרא אלקים ליבשה ארץ, ולמקוה המים קרא
ימים; וירא אלקים כי-טוב.  יא ויאמר אלקים, תדשא הארץ דשא עשב
מזריע זרע, עץ פרי עשה פרי למינו, אשר זרעו-בו על-הארץ;
ויהי-כן.  יב ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו, ועץ
עשה-פרי אשר זרעו-בו למינהו; וירא אלקים כי-טוב.  יג ויהי-ערב
ויהי-בקר, יום שלישי.
(בראשית, א)
.
.
.
.
.
.
[כאן מסתיימת פירצת המזבח...]





2- נושא ההתאמה הסימטרית:

ברגע זה התחילה הרצת הנושא השני שלנו, המסר השני, המכתב השני
עם הכותרת "נושא
ההתאמה הסימטרית"
, הנמצא בחבילת שלושת הפסוקים האלו (הבאים :


כא ויפל ה' אלקים תרדמה על-האדם ויישן; ויקח, אחת מצלעתיו,
ויסגר בשר תחתנה.  כב ויבן ה' אלקים את-הצלע אשר-לקח מן-האדם,
לאשה; ויבאה אל-האדם.  כג ויאמר האדם, זאת הפעם עצם מעצמי,
ובשר מבשרי; לזאת יקרא אשה, כי מאיש לקחה-זאת.
(בראשית, פרק
ב)

לא במקרה, שלושת הפסוקים הללו כא, כב, כג - דבוקים הם לשלושת
הפסוקים יח, יט, כ - של החבילה הראשונה המייצגת את הנושא
הראשון ואת המסר הראשון - שתעה ואבד בדרך...

לפנינו איפוא מסר שני נוסף הצרוב בשלושת הפסוקים שלעיל; והשאלה
היא, מדוע ועל מה המסרים והפסוקים והצריבות? איזה מסר עוד חסר?
הרי האדם נייחן ברצון אין-סופי, ויודע כבר להפעילו לאחר ולימדו
השם יתברך את אופן ההפעלה, דרך שבעה שיעורי ההדרכה שעמדנו
בנתיים אך על הראשון מתוכם; ולא רק זאת כי-אם הזהיר אותו לאחר
כל זאת לבל יפול בטעות ווירטואלית ויגביל את עצמו ואת הרצון
שלו ע"י יצירת אופציות ווירטואליות חלופיות של טוב ורע... כך
ניסח את האזהרה הזאת:

טז ויצו ה' אלקים, על-האדם לאמר: מכל עץ-הגן אכל תאכל.  יז
ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו: כי ביום אכלך ממנו מות תמות.

(בראשית פרק ב')

וכך ניסחתי את משמעות האזהרה הזאת:

לפני יצירת אופצית הטוב והרע על ידך - יכלת לקטוף (מידע)
ולהנות ולחיות עד אין-סוף; זוהי התכלית שהבאתיך בגינה אל גני,
אל גן העדן - אל גן המידע, של הטוב האין-סופי, של החיים
האין-סופיים . ועכשיו באת והגבלת בעצמך את הקטיפה שלך, כי
גילית לכאורה דרכים בלתי רצויות לקטיפה - גילית לכאורה את הטוב
ואת הרע: גילית לכאורה שתי דרכים: אחת טובה, ואחרת רעה; וזוהי
ההגבלה העצמית בהתגלמותה. זוהי המשמעות המקורית של האימרה
"לירות לעצמך ברגל": פעם היתה לך רק כניסה בטוחה אחת ויחידה
למרחב האין-סופי, ועכשיו הוספת לכניסה הזאת עוד מספר כניסות
"רעות" ווירטואליות שלא כדאי "לדעתך" להשתמש בהן, ובזאת רק
הגבלת את עצמך; ומשמעות ההגבלה העצמית הזו היא אחת: עצירת
האפשרויות הבלתי מוגבלות שעמדו לפניך; עצירת זרימת החיים;
המוות.

פעם יכלת לקטוף ולחיות עד אין-סוף, ועכשיו הגבלת את הקטיפה שלך
בעצמך, והגבלת בהחלטה אבסורדית את אפשרויות האין-סוף המקוריות
שעמדו לרשותך; שמת להם מחסום מלאכותי: פה כדאי לעצור ופה כדאי
להמשיך, פה לקטוף ופה לא, פה זה טוב ופה זה רע, פה לחיות ופה
למות. איזו החלטה אבסורדית! איזו החלטה טפשית . הוא אשר הזהיר
מפניו המתעד: כי ביום אכלך ממנו מות תמות! אתה בעצמך, תוסיף
לעצמך, את "האופציה" האומללה הזאת!

עד כאן נוסח אזהרת השם יתברך לאדם שעמדנו עליה בהתחלת המאמר
בפרוטרוט; ואני אחזור אם כן על השאלה: מדוע ועל מה המסרים
והפסוקים הנלווים? אילו מסרים עוד חסרים?





ברצוני לקחת פסק זמן כאן ולהתרחק לרגע מגוף הנושא...

אני רוצה לתעד דבר מה שקרה איתי בימים האחרונים, לנתח אותו
ולהפיק ממנו נוסחה חשובה ביותר להמשך הנושא. הינני לנצל את
ההזדמנות שנפלה בחלקי, למען הדגשת הנוסחה הזאת...

לפני כשבועיים התחלתי בנושא השני "נושא ההתאמה הסימטרית".
כזכור, נגעתי בהרחבה בנושא הזה בהתחלת החיבור, וחזרתי אליו
עכשיו מתוך חבילת שלושת הפסוקים שבבראשית פרק ב', שמדברים
ומתעדים את אותו הנושא. את שלושת הפסוקים האלו היצבתי בראש
העמוד הקודם, במטרה להסביר אותם ואת המסר הצרוב בתוכם - מסר
ההתאמה הסימטרית בין כל זוג וזוג עלי-אדמות, הטומן בחובו חוק
הטבע הראשון "חוק ההתאמה הסימטרית" - אליו היגעתי גם בהתחלת
דברי.

לפני שבועיים התחלתי בנושא הזה על גב העמוד הקודם; ועדיין אני
כאן באותו העמוד... לא הצלחתי להתקדם מעבר לזאת - מעבר לתוכן
עמוד אחד... לציין שההספק הנורמטיבי שלי בימים כתיקנם הוא
כשלושה עד חמישה עמודים ליום, ולפעמים אני עובר אף את המחסום
הזה... ודווקא בנושא העכשוי, לציין ולהדגיש, אמור הייתי להתקדם
במהירות יחסית, כי כאמור נדרשתי אליו ודשתי בו ואף היגעתי אל
מסקנותיו ואל החוק הנגזר ממנו בכוחות עצמי... הייתי אמור לקרוא
בשלושת הפסוקים הללו את מה שלמדתי עם עצמי, ופשוט לנסח את זאת
בלשון הקודש של המתעד... לא עומדת בפני כאן משימה שמצריכה
כוחות חשיבה מיוחדים...

ובכל זאת, ובכל יום, זה שבועיים, אני פותח את הנושא, מיישר את
הגב לתנוחת כתיבה, ו...כלום; לא יוצא לי כלום. התשובה שלי
לבעיה הספציפית הזאת היא לחזור ולקרוא את הנוסח המלא שכתבתי
אודות הנושא - שמא ברח לי, ע"מ להחזיר לעטי את הבקיאות ואת
הזריזות... וגם תרגיל זה חזר על עצמו, זה שבועיים, מידי יום
ביומו - ללא שום תוצאה בשטח; העט שלי דמם.

מדוע? מהו מקור הסעיף הפיתאומי הזה? לא איש כמוני שיפסח על
סעיף שכזה... וכך ישבתי מידי יום ביומו לנתח ולשחזר ובעיקר
לחשוב... משהו מטריד אותי?

- נאדה!

- משהו מפריע למנוחתי?

- שום דבר! הכל מתנהל על הצד הטוב ביותר... כולל הבעיות
הקיומיות והכלכליות והבריאותיות שלי ושל משפחתי - טפו טפו
טפו.

- אז נו... מה הסוד? מה הסיפור?? חאלס! ספר כבר!

- טוב-אל-תצעקו. אספר.

אספר לכם קודם-כל מתי עליתי על הסוד...

- מתי?

- אתמול בערב

- נו...

- אתמול בערב לאחר תפילת ערבית היה לימוד, בלשון ארמית -
אזכרה. אזכרה עושים מידי שנה לזכר פטירת המנוח... את זאת
נוהגים כאן בפנמה לעשות בצהורי יום שבת לאחר מנחה, במסגרת
מצומצמת של מספר אזכרות ביחד שתאריכם נופל באותו שבוע. אולם
ישנה עוד אזכרה רשמית עם אוכל ולימוד (הרב קורא פרקים מהזוהר
הקדוש) שנוהגים לעשותה בבית הכנסת עם הרבה משתתפים, לציון סיום
החודש לפטירה. אתמול לאחר ערבית היתה אזכרה כזאת שהזמנתי את
עצמי אליה.

כאמור, אתמול לאחר ערבית נכנסתי לאזכרה, ושולחן אוכל גדול גדוש
מלא מכל טוב היה באמצע. לא אוכל מבושל - כי-אם דברי מתיקה
וגרענים ופוסטוקים וחטיפים ועוגיות וזתים גדולים, כה גדולים,
משבע המינים של ימות משה רבינו והמרגלים שסחבו על כתפם מישראל,
וחלבה מתוקה מדבש וגבינות ופיצוחים יוקרתיים החל משקדים אגוזים
ועד פיסטוק חלבי ובורקסים מכל הטעמים וכל מה שרוצה נפש אדם.
ועוד מיני הפתעות ופיצוחים רבים ושובים את העין וטעימים לחיך;
ועדיף שאסיים כאן ואשתוק - לפני שתקרא אישה בהריון את הרשימה
ואסתכן בתביעה. קיימת אצלי חולשה אמיתית לדברים האמיתיים האלה
ולדברי מתיקה בכלל - מאז שהיכרתי את עצמי; ולחולשה הזאת היה
גיבוי אמיתי על השולחן של האזכרה מאתמול.

"לחולשה" אישית זו - ממצא עם ייצוג עגלגל באמצע גופי, ושמתי לב
לממצא הזה מזה זמן... מזה שנים אני נלחם בכרס הייצוגית שלי,
ועלי להזהירכם מראש: אינני איש שמן גם לא שמנמן, אך מתוקף
הנסיבות אני מוכן להודות שהינני איש בעל כרס עגלגלה אך מעצבנת,
והחולשה האמיתית שלי היא היא האחראית לפגם הזה על כל הנלווה
אליו - לא אני ולא אף אחד אחר.

שוב, אינני זללן כפייתי מטבעי של אוכל ובישולים... מלבד דברי
מתיקה ופיצוחים שקילקלו את השם הטוב שלי; וכאמור שמתי לב משכבר
לתכונה הרעה הזאת ולתוצאותיה, ונסיתי להילחם בה...
ובמלחמה כמו במלחמה, קראתי על התכונה האוייבת הזו חרם; בלשון
שלי: נדרתי מידי שנה עם עצמי - לא להכניס לפה שום דברי מתיקה
ופיצוחים, וחידשתי את הנדר הזה כל פסח; מפסח עד פסח.
ניצחתי במלחמה וגברתי על האוייב; לא היתה שום סיבה לפשל במלחמה
הזאת, כי כיבדתי מאוד את המטכל שלי והרמטכל שלו - הנדר.

עד שקרה דבר בשנה שעברה... תוך כדי עיון חולף באחת מפרשות
השבוע, נפלו עיני על שני הפסוקים האלה:

כב כי-תידור נדר לה' אלוקיך, לא תאחר לשלמו:  כי-דרוש ידרשנו
ה' אלוקיך מעימך, והיה בך חטא.  כג וכי תחדל לנדור - לא-יהיה
בך חטא.
(דברים, כג)

את הרישא הבנתי והבנתי, אך הסיפא לא בדיוק הבנתי... אם תגנוב
אתה גנב, ואם לא תגנוב אינך גנב! אם תשקר הינך שקרן, ואם תחדל
לשקר - אינך שקרן... מה פשר הרעיון "וכי תחדל לנדור - לא יהיה
בך חטא"
- רעיון שהוקצב לו פסוק שלם בתורה!

גייסתי את מה שיש לי למען להבין את סוד הפסוק ואימצתי את
עצמי... עד שהרמתי ידיים ואני זוכר טוב את רגע הרמת הידיים...
זה היה ליל שבת אחד; אני יושב בבית הכנסת ובאותו רגע התקרב
לשבת על ידי יהודי אחד בשם גבריאל פינטו, הוא אחד המורים שמלמד
את כיתת בני תורה ומשנה... ביקשתי לשתף מישהו בכישלון האומלל
שלי שזה עתה הפך לרשמי, והטחתי בו את השאלה במלוא מערומיה:
תגיד מורה, נכון אסור לרצוח?

ענה לי כמורה ענייני מיד: נכון, אסור לרצוח.

לא נתתי לו לנשום, ומיד יריתי את את הצרור שלי: אז תאר לך מקרא
כזה: אסור בשום פנים ואופן לרצוח! אם תרצח הינך רוצח! אך אם
תחדול לרצוח - אינך רוצח. מה אתה אומר על ניסוח כזה?

עודנו מעכל את שאלתי ההגיונית ומנסה להבין מה אני רוצה מהחיים
שלו - יריתי לעברו את הכדורים שנותרו לי במחסנית: "מורה פינטו,
עיין איתי בשני הפסוקים האלה מפרשת השבוע: "כי-תידור נדר לה'
אלוקיך לא תאחר לשלמו, כי דרוש ידרשנו ה' אלוקיך מעימך, והיה
בך חטא. וכי תחדל לנדור - לא יהיה בך חטא
" - נו מה אתה אומר
על הניסוח הזה מורה פינטו?

מורה פינטו התנהג שוב עניינית, והוכיח בפעם השניה את רצינותו;
לא הוציא הגה מפיו... לקח מידי את החומש ותקע את עיניו בשני
הפסוקים הללו; ואני הרגשתי בתורי תחושת הקלה, על- כי אינני
היחיד ביקום שאיננו מבין את פשר הדבר, ואינני היחיד שחש חוסר
אונים ברגע קריטי זה... אפילו המורה פינטו עמד חסר אונים בפני
הפסוק הזה ואין לאל ידו; מי אני שאתרגש ואתעצב ואתלונן...

בו ברגע הוא קם ממקומו בהפגנתיות - כזו שמשמעותה "למה נופלים
עלי תמיד התיקים הכבדים..." ואני חשתי רגשי אשמה בתוכי על-כי
גרמתי ליהודי טוב אי-נעימות, שכל אשמתו שהוא מורה לתורה ומשנה,
ודווקא בליל שבת. חשבתי ללכת אחריו ולהרגיע אותו, אך חזרתי בי
ברגע האחרון... ובו ברגע הוא הופיע שוב בפני ובידו ספר.

חבוק בסיפרו - ניגש ישירות אלי וירה: הינה מצאתי קטע מהרמב"ן
שמדבר על זה...

ואני, חזרתי בי מרגשי האשמה כלפיו, והפניתי אותן בחזרה אלי
ו/או במונח הרפואי: אל עצמותי. ביקש ממני לקרוא איתו את הכתוב,
וזה מה שכתב הרמב"ן אודות הפסוק הזה:

אין שום מניע לנדור כל נדר שעולה על רוחך, כל עוד הינך מקיימו
כלשונו כפי שיצא מפיך ועל פי כוונותיך. מוצא שפתיך תשמור; זה
הערך החשוב שביקשה התורה להטמיע בנו, ולכן הקפידה איתנו מאוד
מאוד בנושא של נדרים... ובכל זאת היא השאירה לנו פתח מסויים -
שלא נרגיש את עצמינו חנוקים עם נדר שיצא מפינו - אך בלתי ניתן
לקיום, בלתי אפשרי... וישנם נדרים כאלה; במקרה כזה ניתן להתיר
את הנדר ע"י בית דין ו/או בפני שלושה יהודים טובים שעליך לעמוד
בפניהם ולשכנע אותם מדוע ברצונך לבטל את נדרך... רק בכוחם
לשחררך מהסיוט הזה ולהוציא מפיהם את המשפט המיוחל: מותרים לך
מותרים לך מותרים לך.

השאלה היא אם לא ישתכנעו; או אם לא יעלה בידך להסביר את עצמך;
וההרגשה היא שהינך כלוא בביתך שלך... אשם במשהו ועליך להוכיח
את חפותך ונקיון כפיך... ובסך הכל נדרת נדר, הוצאת משהו מהפה
האומלל הזה... וכאילו אתה חייב למישהו משהו, וכאילו עשית מעשה
נבלה ורוצה לחזור בך ולהתוודות... בכל מקרה ובכל תחושה ובכל
אופן - ההרגשה היא אחת: איזה בעיה הבאתי על עצמי! בשביל מה
נדרתי מלכתחילה... בשביל מה כל הוואג'ע ראס? חסרים לי
בעיות...?

- מה יקרה אם תנדור ולא תשלם?

- והיה בך חטא, כי דרוש ידרשינו השם יתברך מעימך.

עד כאן משמעות ההקדמה הקטנה של הרמב"ן אודות המונח "נדר"
והשלכותיו... והוא מוסיף:
התורה למעשה מודעת למוקד השימוש "בשיטת" הנדרים... היא יודעת
ששיטה זו יכולה למלא ביעילות את משבצת ההחלטות האישיות הקשות,
שאדם מתקשה לקבל אותן... קשה לי להפסיק לעשן מתוך החלטה
אישית... קל לי יותר לעשות את זאת בשיטת השבועה או הנדר. קל לי
יותר לקבל על עצמי נדר שלא אעשן יותר; זה יחייב אותי ואני
אעמוד בחיוב הזה, כי כאן יש לי עסק עם השם יתברך בכבודו
ובעצמו, ואין איתו צחוק...

התורה מודעת "לשיטה" הזאת ורמזה לנו שאין היא בעדה... אל תנהל
את חייך ואת עצמך בדרך הזאת, למרות ועל אף כשרותה... לא כל דבר
כשר - נכון הוא בהכרח... גם מאכל כשר אינו מכשיר לאכול ממנו
הרבה... אל תנהל את החלטותיך דרך נדרים, כי יגיע היום ותתמכר
גם לשיטה הזו, ובו ביום תשכח החלטה מהי, תשכח איך מקבלים החלטה
ואיך מכבדים החלטה אישית... עדיף להשיג את הפסקת העישון דרך
החלטה אישית מאשר דרך נדר... את המסר גדול מימדים הזה על כל
הנלווה אליו - העבירה לנו התורה דרך הפסוק הקצר הזה: כג וכי
תחדל לנדור - לא יהיה בך חטא.
(דברים, כג).

הודיתי למורה פינטו על תשובתו המהירה והעניינית; הודיתי להשם
יתברך על שהפיל בחלקי להיות מנוי על עם חכם שיש לו תורה חכמה;
והייתי אפוף גאווה עצמית שהינני יהודי - לא פחות מאיש ענייני
כהרמב"ן; יש לי איתו מכנה משותף אחד שנקרא "יהדות" - וזה מקור
לגאווה בפני עצמו.

בו ביום סגרתי עם עצמי החלטה אישית הסטורית: לא לחדש בפסח הבא
את הנדר אודות דברי מתיקה ופיצוחים.

וכן היה; הגיע הפסח ולא חידשתי את נדרי; נותרתי לבד עם דיברי
המתיקה והפיצוחים ועוגות כרם המנצנצות. הרגשתי באמת ובתמים
בודד מאויים ויחיד בזירה, עם אוייב אכזר. אולם החלטה היא
החלטה, ולדידי היא עולה מעכשיו לרמת הנדר! היינו ובכל הרצינות,
החלטתי היוותה מעין נדר - לא לנדור...

החלטתי בנוסף לשמור את עצמי מהאוייב שלי ופשוט לא לאכול דברי
מתיקה - אלא אם כן בנסיבות מיוחדות ובכמות סמלית שלא תעבור את
סף הטעימה... ברם, ביום הולדת של אחד מילדי למשל - אין לי בעיה
לטעום מהעוגה ואף לחתוך חתיכה של ממש ולזלול אותה!

המטרה הושגה; השגתי בעצם שלוש מטרות במחיר אחת:

אחד: נגמלתי משיטת הנדר הממכרת...
שניים: מנגנון ההחלטות האישיות קיבל חיזוק, וחזר לפעול בזירה.
שלוש: המשכתי להיות שלם בריא וחתיך... ללא שומן-יתר וללא אות
קין עגלגל; זאת כי קיבלתי החלטה לא לאכול דברי מתיקה וביצעתי
את ההחלטה האישית הזאת.

כך מספר חודשים... ויום אחד נתקלתי במתוק המתוק הזה, ממש
במקרה, והעלתי בקצת את המינון המקובל... לא בגדתי ממש בהחלטתי
- אך התרחקתי קימעה ממנה... וכך בסדר עולה - אם תרצה יורד, עד
שלפני כשבועיים חיסלתי את שאריות עוגת יום הולדת של בכורי ארז
בכוחות עצמי עד הסוף ללא שום עזרה מבחוץ. לא יכלתי לעמוד מול
עוגת כרם מקושטת בשוקולד לבן - מי בכלל יכול לזאת!

ואכן, לפני שבועיים רשמתי שיא: שמתי לב שחזרתי לסורי במאת
האחוזים - לא נותר שום זכר מההחלטה ולא מההישג... עליתי על
המשקל באותו יום - שרשם לי עלייה של כשישה קילוגרם מהמשקל
הממוצע שלי שהתרגלתי אליו זה שנים... רצה הגורל, ובאותו יום גם
נפל יום הולדת של ארז - עם עוגת הוואניל הנוצצת שלו שחיסלתיה
לבד... וכך העוגה וטקס העליה על המשקל - בו ביום, צירוף זה
הדגיש את החזרה אל סורי... וכאילו נרשמה באותו יום נקודת ציון
שחורה - לתשומת ליבי. הרגשתי את הרמה אליה ירדתי בזילזולי
בעצמי בבריאותי ובהחלטותי... הרגשתי בחוסר אונים מהסוג הנוקשה
- וכאילו עומד בפני משהו גדול וחזק ממני, ואין לאל ידי...

יכלתי בעצם לעצור בו במקום, לקרוא תיגר על מציאות אומללה כזו,
אחורה פנה וחזור אל ההחלטה... ואת זאת לא עשיתי, ולא מתוך
שיקול קר - כי-אם מתוך התמסרות מוחלטת לחום המדומה, הנודף
מתחושת חמלה עצמית... עישנתי פעם ואני מכיר את "המצב" הזה:
כאשר השתעלתי וכיחכתי והקאתי את הנשמה מהניקוטין שהצטבר בריאות
- דווקא ברגע הזה הדלקתי את הסיגריה, כמתן תוקף לחמלה העצמית
וכתרומה אישית להתמסרות לשמה ולחום המיידי השופע ממנה, שמעניק
לך חופש מלא ומיידי מכל פעולה... אינך צריך לעשות כלום; רק
לעשן, לחמול על עצמך, ולהרגיש טוב!

עברו שבועיים מאז היום בו הזדמן לי לעמוד ולבהות בכישלוני
מקרוב, ולהוסיף ולהתחמם מהחום הארור הנפלט ממנו... ואף צויין
היום הזה בתודעה שלי - כציון דרך שלילי בכל הנוגע למנגנון
ההחלטותי האישיות . אז מה - אמרתי לעצמי באותו יום שחור: לחזור
אל שיטת הנדר הבטוחה?

לא! בשום פנים ואופן! נשאיר את הנושא בסטנד ביי; כך סיכמתי עם
עצמי; ולמעשה הדחקתי את הסיכום; זה היה לפני שבועיים.

אתמול, באזכרה שנוכחתי בה בבית הכנסת, ורגע לפני שסיימתי את
הזלילה הכפייתית מהשולחן שהכיל מכל טוב, הזדמן לי עוד רגע של
חסד אמיתי של בהייה בעצמי - וניצלתי את הרגע וממצאיו עד תום.
ראיתי מה שראיתי והחלטתי את מה שהחלטתי... החלטתי את ההחלטה
הנכונה. אך לא בזאת ביקשתי לשתפכם, כי-אם במשהו אחר שנגלה
לעיני בתלת מימדיו, ועזר לי לחבר קצוות שאבדו לי במהלך
השבועיים שעברו...

מזה שבועיים אינני מצליח לכתוב מילה בחיבור הזה; אני תקוע
ואינני יודע מה הסיבה! דיווחתי על זאת לעיל... ולבטח ניחשתם את
מקור הדבר: הייתי תקוע במחשבותי עם עצמי עם הזלילה עם
הכפייתיות עם קבלת ההחלטות עם כיבוד החלטות, ומעל לכל עם תכונת
הניגוד והזילזול הכפייתי במהותי ובהחלטותי - תכונה שלא השלמתי
עימה, ואולי זוהי הסיבה לסערה הנפשית שהייתי שרוי בה, ושגרמה
לנפשי אי-שקט והשביתה את מחשבותי ועטי באחת, למשך שבועיים.

אולם שאלה עקרונית צצה לה מתוך המעמד הזה והקשתה: וכי רק משימת
החיבור היתה בלוז שלי בשבועיים האחרונים? עבדתי וישנתי ואכלתי
ודיברתי וצחקתי וכעסתי... ניהלתי אורח חיים רגיל לחלוטין במשך
השבועיים הללו, מדוע אותה סערה נפשית לא ציינה את רישומה על
העבודה והשינה והאוכל... ומצאה את קורבנה דווקא בחיבור המסכן,
שגרמה לשיתוקו המלא?!

- ומהיכן לך שלא נרשמה השפעה כלשהי בעבודה ובאוכל ובשינה ובכעס
ובצחוק?! השפעה מהסוג הזה הינה ייחסית, והשיתוק הטוטלי שנגרם
לחיבור - מקורו גם בעיקרון הייחסיות: השקט הנפשי שלך נפגע,
אותו אתה צריך קצת בשיגרה בעבודה, קצת יותר בשינה, מעט ממנו
ישפיע על התיאבון, והרבה מאוד בחיבור... בעצם, הכלי העיקרי
שמשמש אותי בכתיבה הוא השקט הנפשי, בלעדיו לא ניתן לחבר מילה,
לכן הכתיבה שלי נפגעה טוטלית, השינה נפגעה חלקית, ואילו העבודה
כמעט ולא נפגעה, כי חלק גדול מהפריט הזה מושתת על פני השיגרה,
והשקט הנפשי אינו בהכרח מנוי על מרכיבי השיגרה.

תשובה מושלמת! אך משעממת... לא לילד הזה פיללתי; לא חיפשתי את
המימד הזה...
האבחנה שנגלתה לעיני - נמצאת במימד הבא:

השינוי שנרשם במהלך השבועיים האחרונים ושהשפיע ייחסית על כל
אורח חיי, החל מהאוכל והעבודה והשינה ועד להתנהגותי החברתית
ולחיבור שאני עסוק בו, מקור כל זה בי! אני גרמתי לשינויים
הממשיים האלה. יכלתי באותה מידה לגרום שלא יקרה שום שינוי -
אילו הייתי מחליט לפני שבועיים לכבד את החלטתי הקודמת ולחזור
אל חקיה...

ומדוע אני מעניק חשיבות לאבחנה הזאת...

כי כל מה שפרשתי בפניכם ולעיניכם אודות כיבוד החלטת הזלילה
והניגודים שהתחבטתי בהם בדרך... כל התיאור העצום הזה על כל
הנלווה אליו - מהווה פרוסה קטנה ביותר עד בלתי משמעותית מסך
הנתח השלם ממנו מורכב אלברט שבות על כל הנלווה אליו. הנתח השלם
הזה משתנה באופן רגעי ויחד איתו משתנים כל מרכיבי אלברט שבות -
כל רגע כל דקה וכל שעה, 24 שעות ביממה, 168 שעות בשבוע, 336
שעות בשבועיים.

ניתחתי לעיל מרכיב אחד ועמדתי על ממצאיו - מתוך מאות אלפי
המרכיבים שחברו יחד בשביל לעשות את השבועיים האחרונים של אלברט
שבות . אם אבוא לנתח בנפרד את כל מרכיבי השבועיים האחרונים
של אלברט שבות על כל צירופיהם - כדוגמת ניסיוני האחרון עם
"מרכיב" החלטת הזלילה שנסיתי לכסותו בשלמותו - יכלה הזמן
ומרכיבים אלו לא יכלו. אינני בטוח אם קיים מוח אנושי או מחשב
אנושי שיכול לעמוד על מיכלול צירופי המרכיבים והשפעתם עלי במשך
השבועיים האחרונים. ובמילים אחרונות, אני רוצה להגיד בכל
האחריות: המשימה לנתח את המרכיבים שנטלו חלק בהתנהגות אלברט
שבות בשבועיים האחרונים - הינה משימה בלתי אפשרית. לא ניתן
להגיע למרכיבים וצירופי המרכיבים שחברו יחד בנפשו של אלברט
שבות, מתוך ריבוי המרכיבים גרידא, וכמובן בגין ריבוי צירופיהם
והשינויים הנוצרים בגינם ומשנים את נתוניהם, בכל רגע מחיי
האדם.

אולם עמדתי על מרכיב אחד בעל נתון קבוע ובלתי משתנה לעולם -
אותו מששתי מתוך ערימת כל המרכיבים וצירופיהם, ובו מסתכמת
אבחנתי:

כל שינוי שנרשם במהלך השבועיים האחרונים ושהשפיע באופן ייחסי
על התנהגותי או על אורח חיי, החל מאוכל עבודה שינה ועד
להתנהגות חברתית חיבור או כתיבה - מקורו הוא בי; מקור כל זה
בי! אני גרמתי לשינויים הממשיים האלה. יכלתי באותה מידה לגרום
שלא יקרה שינוי זה במרכיב זה - אילו רק רציתי.

- ומה עם הנתונים הזרים, היינו שאין לך שליטה עליהם,
המשפיעים על מרכיב זה או אחר בהתנהגותך?

- לא היה קיום לחוק ההתאמה הסימטרית - אילו לשאלה הזאת היה
תוקף. במילים אחרות, אין לשאלה האחרונה מקום או משמעות ו/או
תוקף בצל חוק הטבע הראשון הפועל בכל היקום כמיקשה אחת; וזהו
נוסח חוק ההתאמה הסימטרית:

הרצון האנושי הוא אשר יקבע את ערכי פיסת המידע הנקטפת מהמסה
האין-סופית; ונתח הקיבולת השיכלית הנדרש - יותאם לקליטת פיסת
מידע זו ועיבודה, מכוח הסימטריה הנגזרת מהחוק הזה.


לציין איפוא, במילים הכי ברורות, כי אין מונח שנקרא "נתונים
זרים" ומהטעם הזה אין מקום לדון בהשפעתם עלי ועל מרכיביי, גם
אין לחשוש משליטתי או מחוסר שליטתי על הנתונים האלה. כל
הנתונים המתהווים ביקום - מקורם בי וברצוני.

קיימים איפוא שני סוגי נתונים:

1. "נתונים מתהווים" - הם הנתונים המשתנים שאני אחראי על
התהוותם ועל השתנותם. מקור הנתונים הללו כאמור הוא רצוני האישי
האינדיבדואלי. "רצוני" הוא אשר יוצר את "הכוח" להשתנות הנתונים
או אם תרצה - להתהוות הנתונים; את כל הנתונים סביבי, ללא שום
יוצא מן הכלל.

2. "נתונים קיימים" - אלה הם נתוני הפתיחה של המשחק, או אם
תרצה - "נתוני היקום" המרכיבים את מסת המידע האין-סופי. אבן
נושאת נתונים שהם הם מרכיבי המידע שלה; נתונים אלו יכולים
להשתנות רק אם מופעל על האבן הזו כוח כלשהו שישנה את נתוני
המידע שלה. אני יכול לטחון את האבן הזו ולעשותה עפר, או אני
יכול לעצב את האבן הזאת ולעשות ממנה בניין, או מן הסתם אני
יכול לקחת את האבן ולזרוק אותה לים, כל פעולה שאני עושה עם
האבן - הינה תוצר של הרצון שלי, ולכן התוצר הזה נקרא "כוח",
והכוח הזה המופעל על האבן, משנה את נתוניה בהתאם. נתונים חדשים
אלו שזה עתה נוצרו, יכולים להיות טובים ויעילים לאדם, ועלולים
להיות גם רעים ומזיקים לאדם, תלוי כמובן במקור הרצון - או
במקור הכוח, שהופעל על האבן וגרם לשינויה.  

נשאלת השאלה: ומה קורה כאשר שני סוגי כוחות מופעלים על אותה
האבן, אחד חיובי טוב ויעיל, והשני שלילי ומזיק?

לשאלה הזו היתה התייחסות נרחבת לעיל, בפרק המכנה המשותף הגדול,
והמחשב הקטן שבכיסו של היקום... בפרק "המכנה המשותף" ניתן
למצוא גם מענה על השאלה הזאת: ומה קורה כאשר מישהו עומד לתומו
ברחוב, ונופלת עליו אבן שפוצעת אותו - הגם ואין לו שום קשר
לאבן הזו, לא שמע עליה מעולם ולא הפעיל עליה שום כוח מעודו...

מכאן אני מגיע למסקנה חד-משמעית זו: גשם רוח חום רעידת אדמה
צונאמי הורקן ברקים רעמים, כל אלו הם כוחות המופעלים על האבן
ו/או על האדם, ומקורם במכנה המשותף הגדול של סך כל הרצונות; כל
משפחה וחבילת רצונותיה.

אשר על כן, ואם יבוא מושיקו עם טרוניה קשה ומסובכת כזו "מהי
אשמתי שהלכתי לתומי ברחוב, ופיתאום נפל עלי קיר ביטון מדופלקס
וחתך לי את שתי רגלי" - שלח אותו מיד אל מר יקום; הוא כבר יעשה
למושיקו את החשבון ויראה לו שלא נפלה איתו שום טעות... סך כל
הכוחות במיכלול, תוצר רצונותיו, הם שהביאו עליו את הקיר הזה!
כן כן לא נפלה כאן שום טעות. שהמחשב שבכיס היקום יטעה?!
השתגעתם?!
הוא יעשה למושיקו את החשבון - החל מכוח הכבידה שגרם לקיר ליפול
ושיש למושיקו חלק בהיתהוותו, ועד לכוח שגרם לו להיקלע, לכאורה,
לאותו מקום, לאותה פינה, בעצם אותה השנייה הלא נשכחת...

אולם קיימת עוד שאלה, שלא בהכרח נמצא את תשובתה בפרק המכנה
המשותף... מובן לי שקיים גשם שעלול לחבל באבן ו/או לגרום לה
להחליק וליפול על ראש מושיקו ולפצוע אותו! ואם יבוא מושיקו
בטענות - נפניהו אל מר יקום שישלוף לו מיד את המחשב מכיסו,
ויראה לו שחור על גבי לבן: אלה הם הכוחות שלך / הרצונות שלך יא
מושיקו! - על מה הטענות הצעקות והבלגן שאתה עושה! אתה יא
מושיקו גרמת לגשם שהחליק את האבן על ראשך, ואין לי אלא להשתתף
בצערך - ומעבר לזאת כלום... הוא יראה לו אפילו את חור האוזון
שיש לו קשר ישיר לגשם זלעפות שנפל באותו יום. מה הקשר שלו
לאוזון? הוא ייחשב לו את כמות העשן שפלט האופנוע שלו והפיאט
שלו, ואף ייחשב לו את הסיגריות שעישן ושהגיע עשנם עד האוזון!
ואם יהיה למושיקו זמן, הוא יראה לו עוד חורים אחרים שהמדע עוד
לא הגיע אליהם, ושקולטים גלים שיש להם קשר לגשם הזלעפות
המנחוס, ומקורם, מה לעשות, בכוחותיו ורצונותיו... וכתמיד הוא
ישאל אותו: רוצה לדעת את הפרטים יא מושיקו? יש לך זמן?

ובכן, וכאן אני מגיע לשאלה שאין לה קשר עם פרק המכנה המשותף,
ישנם גם גשמי ברכה - לא רק גשמי זלעפות שמקורם ברצון האנושי
האומלל... מהו מקור הכוחות שעשו את גשמי הברכה? איך ניתן לזהות
את מקורם?

מקור גשמי הברכה הוא, הרצון האלוקי הראשוני שנקרא "אור"; וזה
אותו המקור של גשמי הזלעפות. כן קראת נכון: הרצון האלוקי
המקורי שנקרא "אור" הינו גם מקור גשמי הזלעפות. ולהל"ן ביאור
הדברים:

לפני בריאת העולם ולפני הכל, חשב השם יתברך על בריאת האדם. הוא
ביקש ליצור יישות שניתן להעניק לה את הטוב שבו; ומכאן התחיל
הרעיון להתגלגל: ברא עולם - היינו יקום, ובתוכו ברא את כדור
הארץ המיוחד שנמצא בו כל הנדרש לקליטה הראשונית של האדם. מדוע
אני אומר ראשונית? - כי לאחר היווצרות האדם, ניתנה לו האפשרות
לרבות ולפרות ואף לפרוץ את מעגל האדמה שנוצר אל תוכה - אל
מחוצה לה. אם הוא ירצה לעבור אל הירח או לגלקסיה אחרת - הדרך
פתוחה בפניו; רק הוא יחליט על כתובתו ומאוויי-חייו ביקום.

אולם, ולפני שברא את היקום, היה צורך בנקיטת עוד צעד חשוב
והכרחי, והוא לרצות במה שהוא חשב עליו; החשיבה בפני עצמה
מהווה את הבסיס למסגרת שממנה יבקע הרצון ויצא אל הפועל,
וכידוע, הרצון הוא הכוח שמוציא אל הפועל; כלומר יש לידינו כאן
ארבעה גורמים שאמורים להופיע בארבעה שלבים, על פי סדרם וטבעם,
בשביל שבסופו של דבר יצא האובייקט שחשבנו עליו לפועל,
והאובייקט במקרה הזה הוא האדם.

ואלה הם ארבעת הגורמים:

1- החשיבה, היינו עיבוד "המידע" שבשמו המקצועי נקרא "מים" -
כפי שנעמוד על זאת להלן.

2- המסגרת, או בשמה המקצועי "רקיע" - וגם על זאת נעמוד.

3- כוח - ששמו המקצועי הוא "רצון", וכבר עמדנו על השם
המקצועי הזה לעיל.

4- האובייקט - כל אובייקט שחשבת עליו, מיסגרת אותו, ורצית בו;
הוא ייצא אל הפועל באופן טבעי, אם קדמו לו באופן תקין וסדיר
שלושת השלבים שלפניו.

יש לציין, שהאובייקט במקרה שאנו דנים בו נקרא - "יישות
שניתן להעניק לה את הטוב של השם יתברך". ליישות הזו קרא לאחר
מכאן "אדם"; אך לא לפני קיום ארבעת השלבים שגרמו להתהוותה
בפועל.

אם כן ובאופן מאוד כללי שנפרט אותו להל"ן באמצעות תיעוד המתעד,
השם יתברך חשב על ישות לתת לה את הטוב, ולכן יצר אותה וברא
ייקום עבורה. הרצון שלו הוא אשר הביא והוציא את עצם מחשבתו אל
הפועל, והרצון הזה נקרא "אור". כלומר, הרעיון הגולמי של השם
יתברך התחיל להתגלגל הלכה למעשה - ברגע יציאת האור לפועל.
עמדנו כבר בשיעור הראשון (של היום הראשון) על החושך (לילה -
יקום) שהיה חייב להתקיים ברגע התהוות האור. שאלנו לעיל:

- ומדוע היה על החושך להתקיים? הרי הוא נוגד את מהות האור
ונוגס ממרחבו...

על זאת השבנו:

- כי רק באמצעות החושך, היינו היקום, ניתן לעשות צאצאים לאור.
האור לבד - אין ביכולתו לעשות זאת; הוא זקוק לחושך - למרות
האבסורד שבעניין. עצם מהות האור, מונעת ממנו להקים משפחה...

שווה לעיין שוב בדיון האינטלקטואלי שתועד לעיל, בין סוללת
העו"דים היוקרתית של האור, לבין העו"דים של היקום.

אם כן, החל מרגע היווצרות האור, כל אשר נעשה תחת השמש הינו
תולדה של האור עצמו. לכן קבעתי לעיל שגם גשמי הזלעפות וגם גשמי
הברכה - מקורם אחד הוא: האור.

העניין דומה למטרה הנמצאת במקום מסויים, ושניים נמצאים על
הכביש שמוביל אליה: יש מי שיקח את הדרך הקצרה ביותר, ויש מי
שיקח דרך מפותלת שרק תאריך את הזמן ותרחיקו מהמטרה; בסופו של
דבר - שניהם נמצאים בפועל על "אם הדרך"; מי יגיע אל המטרה ומי
לא - זו שאלה אחרת.

רצון האדם הוא שעשה את גשם הזלעפות והוא אשר יצר את כל הכוחות
הלא טובים, וכאן אני מגיע למסקנה הנגזרת מאליה: גם גשמי הברכה
- מקורם והלכה למעשה ברצון האדם ובכוח הנגזר ממנו המבטא את
המכנה המשותף הגדול.

ד אלה תולדות השמים והארץ בהבראם:  ביום עשות ה' אלקים - ארץ
ושמים.  ה וכל שיח השדה, טרם יהיה בארץ, וכל-עשב השדה, טרם
יצמח:  כי לא המטיר ה' אלקים על-הארץ, ואדם אין, לעבד
את-האדמה.  ו ואד יעלה מן-הארץ, והשקה את-כל-פני האדמה.

(בראשית, ב')

בחבילת הפסוקים שלעיל, כותב המתעד - השם יתברך בכבודו ובעצמו -
את המסקנה שזה עתה היגעתי אליה, ומתעד אותה באופן ברור וישיר;
הוא כותב בפרוש: הארץ היתה נעדרת כל שיח וכל עשב לפני שהאדם בא
אליה. צמיחת העשב בשדה ולכל הדעות רושמת שינוי - בעצם צמיחתה
על פני האדמה, ושינוי כזה יכול לצאת אל הפועל - רק מתוך כוח
כלשהו... הכוח הראשי הנקרא "אור" - אומנם כבר נמצא, אולם צמיחת
העשב אינה נגזרת ישירות מכוח האור, אלא חייב להתקיים כוח בר
הגדרה במסגרת "הגל של האור", שיוציא את הרצון המוגדר והמדויק
הזה הנקרא "צמיחת עשב" אל הפועל. וגם על העיקרון הזה עמדנו
לעיל במסגרת השיעור הראשון:

"נוהל הבעת הרצון מתחיל מהרצון הגולמי הבלתי מוגדר אל הרצון
המוגדר והמדויק; לא ניתן לאנוס את הנוהל הזה ולקפץ על
מדרגותיו."


מכאן וכאמור, מפנה אותנו השם יתברך באופן חד-משמעי אל מרחב
העיקרון הזה - באופן שנכיר אותו מקרוב: בהעדר מי שיפתח את
הרצון הגולמי שלי "האור" - לא יהיה שום קיום לשום רצון מוגדר
ו/או אובייקט מוגדר. ואדם אין לעבד את-האדמה.

במקרה או לא, התחלתי את נושאי עם הדוגמה של הגשם (גשמי זלעפות
"של מושיקו" - וגשמי הברכה), ולא במקרה גם המתעד נתלה בדוגמה
הזאת:  כי לא המטיר ה' אלקים על-הארץ, ואדם אין לעבד
את-האדמה.
כלומר, באין אדם שירצה בגשם ויוציא אותו לפועל מתוך
"כוח" רצונו - גשם לא יהיה על האדמה.

ובמקביל, ואד יעלה מן-הארץ, והשקה את-כל-פני האדמה. בשביל
לעמוד על משמעות הפסוק הזה, אהיה חייב לחרוג מהסדר שקבעתי לי,
"לקפוץ" אל השיעור של היום השני ולבאר אותו.

ו ויאמר אלקים, יהי רקיע בתוך המים, ויהי מבדיל, בין מים
למים.  ז ויעש אלקים, את-הרקיע, ויבדל בין המים אשר מתחת
לרקיע, ובין המים אשר מעל לרקיע; ויהי-כן.  ח ויקרא אלקים
לרקיע, שמים; ויהי-ערב ויהי-בקר, יום שני.
(בראשית, א')


ציינתי לעיל רשימה של ארבעה גורמים, שחייבים להתקיים לפני הבעת
כל רצון ורצון. ובעצם מהווים הם ארבעה שלבים בדרך לאובייקט -
תוצר כוח הרצון שלי... ואלו הם:

5- החשיבה, או עיבוד "המידע". השם המקצועי של "המידע" במקרא:
"מים".

6- המסגרת, או בשמה המקצועי "רקיע".

7- כוח - ושמו המקצועי הוא "רצון".

8- האובייקט - כל אובייקט שחשבנו עליו, מיסגרנו אותו, ורצינו
בו. הוא ייצא אל הפועל באופן טבעי, אם קדמו לו באופן תקין
וסדיר שלושת השלבים שלפניו.

"המים" מהווים כאן מעין החומר הגולמי, הקודם בהתגלמותו אפילו
את האור...

הזכרתי לעיל במהלך שרידת השיעור הראשון, שהאור מהווה את הגרעין
של רצון השם יתברך, ולכן קראתי לאור הזה "כרצון גולמי"; אולם
ועל פי עיקרון "נוהל הבעת הרצון" שהתהלוכה מהבלתי מוגדר אל
המוגדר מתחייבת ממנו - קיים "חומר ראשוני" המקדים אף את הרצון
הגולמי ביותר כמו "האור"... חומר זה מהווה מעין מידע סלקטיבי
מגובש, הוא המעיין שממנו ייצא האור לאחר מכאן...
אני קורא לו "מידע סלקטיבי מגובש", כי שוב ומתוך עיקרון "נוהל
הבעת הרצון" שמחייב תמיד הימצאות שלב מקדים "בלתי מוגדר" לכל
שלב "מוגדר", גם מעיין המידע הגולמי שלנו שממנו בקע האור -
נשאב בעצמו ממעיין יותר גולמי ממנו; וכן עד לאין סוף...

המידע כמונח - נקרא כאמור "מים", כי הוא משמש כפונדוקאי
שחובק את המסגרת שתרקע בתוכו; על כן יש לו את תכונות המים
המוכרות לנו: עדינות, רכות, צלילות, שקיפות, קלות, גמישות...
נוח לעבוד עם המים ואף לשחק איתם; זה החומר שמאפשר לך לעשות
איתם ומהם את הכל, אינך חש איתם בהתנגדות לשמה... הם גמישים,
ולכן מתאימים הם להיות סביב כל מסגרת, כי הם מאפשרים למסגרת
חופש פעולה... תאר לך מסגרת שקובעה בקיר מביטון או מעץ או
מאבן... תאר לך את הקיבעון של מסגרת כזו... קיבעון הוא מושג
פסיכולוגי, המתאר מצב שבו אדם אינו יכול לסלק מדעתו תמונת-מצב
לא נכונה של המציאות, והוא מאמין בנכונותה. מכאן, "מסגרת" של
רעיון מסוים, חייבת להעניק לעצמה את הביטחון לתזוזה מסויימת
לכאן או לכאן, במטרה מוצהרת שלא תיפול בחטא הקיבעון - שנדבק
מטבעו למסגרות ומשבית אותן.

תכונת הגמישות, איפוא, היא האוייב המוצהר של הקיבעון, ואין
מייצג נאמן לגמישות ממים...  

במקביל יש למים גם את תכונת הנחישות, הקשיחות, העיקשות... הלחץ
שנוצר בתוך עומק מסוים במקווה מים - אינו מאפשר לאדם לחיות...
שמעתי אף על צוללות שאינם עמידים בעומק מסויים. עצם הרעיון
האנושי לבנות צוללת גדולה ועמידה - תעיד על תכונות המים הקשות
שהאדם מנסה להכניע... קיימת התחושה וכאילו למים גבולות
אנושיים: אני עדינה ורכה וגמישה עד לגבול מסויים... אולם אבוי
לך אם תעבור את הגבול הזה... או אז אשנה ממנהגי ותכונותי יהפכו
את עורם ואת מנהגם ב-360 מעלות... הרכות תהפוך לקשיחות,
העדינות לנחישות, והגמישות לעיקשות... וזה מה שזקוקה לו כל
מסגרת הנוטה לשמור על אופיה ועל יעודה בקנאות... היצמדות
לעיקרון המנחה, עקשנות, נחישות, קשיחות...

תהי המסגרת אשר תהיה, המים, על כן, הם החומר הטוב ביותר
המתאימים להיות סביבה. תכונות המים הגמישות הן אידאליות להעניק
ערבות מפני קיבעון המסגרת  מחד, ומאידך - "בעומק מסויים",
תכונת המים הקשוחה והבלתי מתפשרת, מעניקה לאותה מסגרת את
הביטחון לשמור על אופיה שלמותה ויעודה.    

ויאמר אלקים יהי רקיע בתוך המים, ויהי מבדיל בין מים למים.
תהא מסגרת בתוך מעיין המידע, בתוך המים, אשר באמצעותה ניתן
יהיה להבדיל בין מעיין למעיין. או במילים אחרות, הוא קבע
באמצעות רצונו זה את העיקרון הזה, ונתן לו תוקף:

"נוהל הבעת הרצון מתחיל מהרצון הגולמי הבלתי מוגדר אל הרצון
המוגדר והמדוייק; לא ניתן לאנוס את הנוהל הזה ולקפץ על
מדרגותיו."
- זהו הניסוח שלי; ובניסוח של השם יתברך:

"ויאמר אלקים יהי רקיע בתוך המים, ויהי מבדיל בין מים
למים."
- בלעדי העיקרון הזה שניתן לו תוקף ע"י רצון השם
יתברך, לא היה ניתן להגדיר את האדם ולא את האדמה ולא את
היקום... זאת, כי ניתן להגיע לדבר מוגדר רק אם גוזרים אותו
ממסה יותר גדולה ממנו... עיקרון זה נראה פשוט על פניו, אולם
באמצעות התיעוד הזה ביקש השם יתברך לאמר לנו, כי באותה מידה
שהיקום האין-סופי נגזר מרצון האור האין-סופי, כך גם האור
האין-סופי נגזר ממעיין הנתינה האין-סופי; וגם הנתינה
האין-סופית נגזרה ממעיין אחר, וכן הלאה עד לאין-סוף...

במילים אחרות, וכמו שתכונת "המקשה אחת" פועלת על כל היקום,
והראיה לזאת היא קיום הרצון האנושי הפועל מכוח חוק ההתאמה
הסימטרית בכל נקודה ביקום, כך גם תכונת "מקשה אחת" פועלת על
מערך מעייני המידע (המים) האין-סופיים.

מכאן, היקום האין-סופי אינו מייצג את חבילת המידע האין-סופית
כי-אם נגזר ממנה, ועל "חבילה" אין-סופית זו - פועלת תכונת
"מיקשה האחת"; הראיה לזאת היא אמירת השם יתברך, שהביעה את
רצונו לעשיית "רקיע" בתוך המים ולא "הרקיע" בתוך
המים...
ניסוח הראיה במלואה יתועד בפסוק הבא אחריו:

ויעש אלקים, את-הרקיע, ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע, ובין
המים אשר מעל לרקיע; ויהי-כן.
- כאן הוא השתמש כבר ב-"הרקיע"
בשביל להפנות את תשומת ליבנו ל-ה' הידיעה: דיברתי בפסוק הקודם
על העיקרון (נוהל הבעת הרצון המוגדר, הנגזר מרצון בלתי מוגדר),
לכן השתמשתי במונח "רקיע"; אולם כאן אני כבר משתמש "בעיקרון"
עצמו שכבר נכנס לתוקף, כי הרי היגעתי באמצעותו הלום, להבדיל
בין המים אשר מתחת לרקיע לבין המים אשר מעל לרקיע. כלומר,
חבילת המידע האין-סופית הינה חבילה בת מיקשה אחת, לכן "יכל"
השם יתברך לסמן בה את הרקיע הראשון - היינו את המסגרת הראשונה,
ובאמצעות סימון דרך זה - להבדיל בין המידע אשר מתחת לרקיע ואשר
הניב את חבילת הנתינה- האור- היקום- האדמה- והאדם, לבין חבילת
המידע האין-סופי אשר מעל לסימון הרקיע הזה, אשר מטבע הדברים
אין לנו שום נגיעה אליו.

ויקרא אלקים לרקיע, שמים; - לאחר שהוסבר לנו על איזו מערכת
מסגרתית אנו מנויים,  חזר כאן אל המסגרת הנוכחית, שקרא לה
"שמים" - היינו "יקום". מסגרת זו כאמור רקע בתוך מעיין "המים"
של האור, והאור נרקע מתוך המעיין של הנתינה.

ויהי-ערב ויהי-בקר, יום שני. - זוהי נקודת הציון השניה
שבלעדיה לא ניתן להוציא את רצונכם מהכוח אל הפועל, וסיכומה
הוא:

"רצון" חייב להיות נגזר מתוך רצון אחר גולמי ממנו. זהו עיקרון
נוהל הבעת הרצון.

"רצון" חייב להיות ממוסגר בתוך מסגרת מתאימה, שתשמור על
מאפייניו ועל ייעודו המקורי, ובו בזמן תעניק לו גמישות ורכות -
כך שלא ייפול בפח הקיבעון... ההיצמדות העיקשת הקנאית לתוכן
המסגרת והנחישות לבל יסור ממאפיינים אלו - אינה נוגדת את תכונת
הגמישות והרכות שחייבת לאפיין כל מסגרת באשר היא, בשביל להעניק
לתוכנה מרווח מחיה וערבות מפני הקיבעון.
כל התכונות האלו המנוגדות לכאורה - נמצאות במים; ולכן "החומר"
האידאלי לכל המסגרות הוא: מים - (מידע שצרובות בו תכונות
המים).

זה הזמן לחזור אל "האד" שלנו שבאשמתו חרגתי מהסדר וקפצתי עד
היום השני...

ד אלה תולדות השמים והארץ, בהבראם:  ביום, עשות ה' אלקים -
ארץ ושמים.  ה וכל שיח השדה, טרם יהיה בארץ, וכל-עשב השדה, טרם
יצמח:  כי לא המטיר ה' אלקים, על-הארץ, ואדם אין, לעבד
את-האדמה.  ו ואד, יעלה מן-הארץ, והשקה, את-כל-פני האדמה.

(בראשית, ב)

מסקנה היגעתי אליה לעיל והיא: כל שינוי הנעשה על כדור הארץ,
מקורו בכוח הנגזר מרצון האדם. הדבר נגזר מעיקרון "טכני" גרידא
הנקרא "נוהל הבעת הרצון" וגם עליו עמדתי לעיל; והבאתי את חבילת
הפסוקים האלו - היכן מתועדת מסקנתי זו בידי המתעד. היגענו עד
הפסוק ו' מהפרק השני של בראשית, וכאן אני נתקל בקושיה: השם ברא
את השמים והארץ מכוח האור שלו, והכינם למעשה לשימוש האדם, שאף
הוא נוצר מאותו המקור - מאותו הכוח, כוח האור.
השמים והארץ היו שוממים, משעממים, אין הולך ואין בא, האקשן
נעדר - בעגה של דורנו... תארו לכם את כדור הארץ כאשר שום כוח
לא פועל במרחבו, לא טוב לא רע ולא בינוני; אין עץ אין גשם אין
שום דבר, ושוב, אני מבין את מקור הדבר וכבר השלמתי איתו: בשביל
שייווצר כוח, חייב להימצא רצון "משני" מוגדר שישאב את רצונו
מהכוח הגולמי שחובק אותו, ובאין רצון כזה - אין כוח ואין שום
תזוזה במרחב.

עד שבא מר אדם ובו ברגע הכל התחיל לפרוח ולזוז... יש פיתאום גן
עצים גשמים - גשמי ברכה וזלעפות, כוחות רעים וטובים ובינוניים,
ואפילו כבר יש אוויר לנשום, נוצר חמצן ודו-תחמוצת הפחמן,
ולמעשה, כל מה שהאדם זקוק לו - נוצר מעצם רצונו הוא: הרצון
הבסיסי ביותר של האדם ברגע "הגעתו" לאימא אדמה היה לחיות, ולכן
יש לקבוע כי הדבר הראשון שנוצר על האדמה היה החמצן והתערובת
שבאוויר.
האוויר שאנו שואפים פנימה, מורכב בעיקר מחנקן וחמצן; יש בו מעט
מאוד פחמן דו-חמצני ועוד תערובת של גזים שונים. במספרים - זה
נראה כך: כ- 78% גז חנקן, כ- 21% גז חמצן, כ- 0.03% פחמן דו
חמצני, והשאר גזים נוספים המהווים פחות מאחוז אחד. המספרים
הללו נכונים להיום - 21/11/06.

זאת ועוד: למרות שהחמצן מהווה רק חמישית מהאוויר - אנו מצליחים
להתקיים וגופנו מותאם לתרכובת הזו; כל חריגה ממנה - עלולה
להיות מסוכנת לנו בהכרח; כמו ריכוז גבוה יותר או נמוך יותר של
חמצן באוויר.

באמצעות התערובת הזו איפוא, אנו נושמים וחיים משבעים עד שמונים
שנה בממוצע; אולם אין זו אלא חצי האמת, כי ישנם אין-סוף
נוסחאות ומרכיבים נוספים שחברו כולם ביחד בשביל להביאנו עד
לשבעים שנותינו על הארץ, והנוסחה של האוויר אינה אלא אחת
מהנוסחאות הללו שהותאמה להם והותאמו לה... מכל מקום, ניתן
לקבוע היום - 21/11/06, שהרצון האנושי מצביע על הנוסחאות
המדוייקות האלה, ומכוח הרצון הזה הם קיימים עם הערכים
המדוייקים שלהם. במילים אחרות, ואילו רצה האדם היום לחיות יותר
משבעים שנה - הערכים האלו היו משתנים ללא ספק.
מכאן אני מסיק שאדם הראשון "רצה" לחיות קצת יותר משבעים שנה,
וניתן לשער שהערכים של "נוסחאות החיים" שלו - שונים הם משלנו.

ובכן נחזור אל רגע הגעת אדם הראשון אל הארץ, ואל רגע פריחת
האדמה וכל אשר עליה, וזאת מתוך מערך רצונותיו השונים
והמסועפים. וכאן אני מגיע למסקנה הזאת: קיום האדם תלוי בקיום
רצונו; בהעדר הרצון הזה - האדם חדל להתקיים. וכך אכן פני
הדברים: בסוף שנות השבעים שלנו אנו מתים, חדלים להתקיים, כי
"כוח החיים" שלנו הנגזר ממערך התרכובת של סך רצונותינו - חדל
לשדר; במילים אחרות, האדם חייב לייצר ללא הפסק כוחות - בשביל
להמשיך ולהתקיים, הוא חייב לפחות "לרצות" לחיות ללא הפסק; כי
ברגע שמנגנון הרצונות שלו מפסיק להתקיים - גם הוא מפסיק
להתקיים.

הבעיה של האדם בכל הזמנים היא, שבשלב מסויים של החיים - מפקיד
את מנגנון הרצונות שלו בידי הטייס האוטומטי והולך לישון... הוא
נכנס אל מצב טיסה אוטומטית; בשפה האנושית זה נקרא "שיגרה"; וכך
ברגע מסויים, האדם, כישות, מאבד קשר עם המנגנון הזה ושוכח
אפילו להעיף מבט חטוף על שעוניו מידי פעם - לראות אם הכל מתנהל
כשורה...
עד שמגיע הרגע בו האדם מת; זה הרגע בו האדם איבד לחלוטין את
הקשר עם מנגנון רצונותיו, ושם את מבטחו המלא בטייס האוטומטי;
בשיגרה.

בתעודת הפטירה שלו ייכתב: דום לב.

השאלה שלי: ומהו "מנגנון החיים" של היקום שמכוחו ממשיך
להתקיים? סמן לי נא את המנגנון הספציפי של האדמה?

- האדם. בני האדם הם אשר יוצרים כוחות בלתי פוסקים ביקום, וזה
יוצר את "כוח החיים" שניזן ממנו "המשך קיום" הארץ והיקום.

- תפסתי אותך על חם! ומאיזה "מנגנון חיים" ניזונה האדמה בפרק
הזמן "המת" - כאשר האדם עוד לא יצא מפס היצור ונעדר מהאדמה;
והרי השם יתברך תיעד את פרק הזמן "המת" הזה והצביע עליו:

ד אלה תולדות השמים והארץ, בהבראם:  ביום עשות ה' אלקים - ארץ
ושמים.  ה וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ, וכל-עשב השדה טרם יצמח:
כי לא המטיר ה' אלקים על-הארץ, ואדם אין, לעבד את-האדמה.

(בראשית, ב)

- תשובה:

ו ואד יעלה מן-הארץ, והשקה, את כל פני האדמה. (בראשית, ב) -
זהו למעשה המשך חבילת הפסוקים לעיל, והתשובה לשאלה הנגזרת מהם.


אד נוצר מפעולת התאיידות או התאדות.

התאיידות היא תהליך, בו חומר במצב צבירה נוזלי - מתנדף לגז.
חלק מהאטומים או המולקולות הנמצאים במצב צבירה נוזלי ובסמוך
לפני המים, מקבלים מספיק אנרגיה כדי להתנתק משאר החומר
ולעבור למצב צבירה גזי.
"מולקולות" המים נמצאות למעשה במצב תמידי של התאיידות בסמוך
לפני המים. וכך, מולקולות פני המים שמקבלות אנרגיה מספיקה -
תעזובנה את הנוזל ותהפוכנה לאדים. ההתאיידות והלכה למעשה,
חיונית היא לאקלים כדור הארץ ולחיים על פניו; בזכותה נסגר
מחזור המים שבו מי הים מתאיידים והופכים לגשם, וחוזר חלילה.
זהו סיכום ערך המילה "התאיידות" שקיבלתי מהאנציקלופדיה.

בתירגום למונחים שלי: חבילת המידע הנקראת "ארץ", מייצרת באופן
עצמאי "כוח חיים", והמשך קיומה ניזון ממנו. זהו "האד" שעולה מן
הארץ ומשקה את כל פני האדמה . זה הטל שאנו מכירים בזמנינו,
וזה ערכו האנציקלופדי:

טל הוא אדים שהתעבו לטיפות מים על הקרקע ועל הצמחים.

מספר נקודות:

1. התיעוד מבדיל בין שני ערכים: ארץ ואדמה. האד שעולה מהארץ -
משקה את האדמה. אילו כל כדור הארץ היה "אדמה" - היה אומר: ואד
יעלה מן הארץ והשקה את פניה... אולם וכאמור הוא הבדיל בין שני
הערכים, ללמדך שלא כל פני הארץ טעון "השקיה" כי-אם רק חלקו,
ולחלק הזה קוראים "אדמה".

כידוע, "אדמה" היא הקרקע שאדם מעבד בשביל להוציא יבול; ובנוסף,
האדם עצמו הינו אחד מיבוליה, וגם כל החיות ועופות השמים, אולם
עיקר חשיבותה של "הארץ" היא כנותנת יבול, ולכן חילק את "הארץ"
לשני ערכים:

אדמה: זה החלק החשוב של הארץ שנותן יבול, פרות, ירקות, חיות,
עופות, גוף האדם...

ולחלק הנותר לא נתן שם, כי-אם השאיר אותו עם שמו המקורי "ארץ"
ועם שיוכו לאדמה, וזה בפני עצמו ייחוס חשוב...

המתעד, השם יתברך, הדגיש את ההבדל בין שני הערכים, ונתן לנו
להבין את מהות השוני ביניהם: הוא ישתמש במונח "אדמה" רק כאשר
מדבר על חלקה מיוחדת של הארץ, וכאשר מתאר את החלקה המיוחדת
הזאת והקשר שלה לטקסט; אולם כאשר מדבר על כדור הארץ במכלול,
הוא ישתמש תמיד במונח "הארץ"; והדוגמה המאפיינת לזאת היא הפרק
הראשון של בראשית שיועד כולו להדרכה... ולכן הוא לא השתמש בפרק
הזה אף ולא פעם אחת במונח "אדמה", כי לא היתה משמעות בטקסט
ההדרכתי, לחלקה היבולית המיוחדת הנגזרת מהארץ, ולכן לא היה בה
שימוש בפרק הזה. הדוגמאות להל"ן יבהירו את זאת:

בראשית, ברא אלקים, את השמים, ואת הארץ (בראשית א, א')

ויקרא אלקים ליבשה ארץ, ולמקוה המים קרא ימים (בראשית א,
י')

אלה תולדות השמים והארץ, בהבראם:  ביום, עשות ה' אלקים -
ארץ ושמים
(בראשית ב, ד')

בפעם הראשונה בה השתמש המתעד במונח "אדמה" היתה כאן בפסוק
שבנידון ובפסוק שלפניו:

...כי לא המטיר ה' אלקים, על-הארץ, ואדם אין, לעבד
את-האדמה
(בראשית ב, ה')

ואד יעלה מן-הארץ, והשקה, את כל פני האדמה. (בראשית ב,
ו')

הוא השתמש בשני המונחים באותה הפיסקה ובשני פסוקים נרדפים,
להדגיש את ההבדל בין שני המונחים, ובמטרה שנעמוד על הבנת כל
מונח כאשר נפגוש בו הלאה לבדו. להלן מספר דוגמאות "לאדמה" -
לחלקה המוגדרת, המיוחדת, החלקה שנותנת "יבול" - על כל
הנגזרות שלו:

וייצר ה' אלקים את-האדם, עפר מן-האדמה, ויפח באפיו נשמת
חיים;
(בראשית ב, ז')

ויצמח ה' אלקים מן-האדמה, כל-עץ נחמד למראה, (בראשית ב,
ט')

ויצר ה' אלקים מן-האדמה, כל-חית השדה ואת כל-עוף השמים,
(בראשית ב, יט')

ויאמר אל-תקרב הלם; של-נעליך מעל רגליך, כי המקום אשר אתה
עומד עליו, אדמת-קדש הוא.
(שמות ג, ה') - אדמת-קודש: אדמה
מיוחדת.

2. על הארץ בשלמותה ניתן להמטיר, להוריד גשם... האדים והטל לא
ימלאו את משבצת הגשם - שרק האדם יכול "לרצות" בו...

(פסוק ה')   ...כי לא המטיר ה' אלקים על-הארץ, (ומדוע לא
המטיר? ...כי) ואדם אין לעבד את-האדמה. - רק האדם יכול לרצות
בגשם... אולם ובהעדרות האדם מעל הארץ, האד ישקה רק את האדמה:

(פסוק ו')   ואד יעלה מן-הארץ והשקה (רק) את כל פני האדמה
- רק את החלק שעתיד לתת את היבול, שהאדמה ממתינה לו ונוצרה
למענו; ולאיזה יבול היא ממתינה?

(פסוק ז')   וייצר ה' אלקים את-האדם, עפר מן-האדמה, -
אדמה הממתינה לאדם; ולכן היה צורך בהשקייתה ע"י האדים שנוצרו
מהארץ.

3. האדמה לא היתה מתקיימת ללא האד שסופק ע"י הארץ.

4. יוצא, שכל הארץ לא היתה מתקיימת ללא "האדמה" המיוחדת שנרקעה
בתוכה, ומכאן המסקנה המרכזית:

כל דבר כל ישות - חייב להיות לו יעוד שיצדיק את קיומו; בהעדר
היעוד הזה לא תהיה לו סיבה להתקיים, או אז הוא יקרוס וימות.
המנגנון המסדיר את הדינמיקה "קיום-יעוד" נקרא "מנגנון
החיים".


היעוד שלי כאדם, למשל, הוא לרצות; להפעיל את הרצון שלי
ולהנות... ברגע שהרצון שלי מפסיק לפעול, היינו ברגע שאני מפסיק
לייצר כוחות ומשבית את המפעל הזה לייצור כוחות בע"מ, בו ברגע
מאבד אני את הקשר עם היעוד שלי שמתרוקן מאליו מכל תוכן; ובזה
הרגע מנגנון החיים שלי עוצר מלכת, כי אין מי שיתדלק אותו; שום
מנגנון לא יעבוד ללא דלק.

הדלק של "מנגנון החיים"  נקרא ולא במקרה -  "כוח"; הרצון שלי
מייצר את הכוחות ומתדלק את המנגנון; ועכשיו כאשר קו הייצור הזה
דמם - המנגנון ייעצר מאליו וידום... ובתעודת הפטירה יכתב: דום
לב; וזו שגיאת הדפוס ההסטורית של האדם, כי היה צריך לכתוב: דום
מנגנון החיים.

טל הוא אדים שהתעבו לטיפות מים על הקרקע והצמחים; כך הגדרתי
לעיל את הטל, שתיחזק את האדמה בהעדר האדם מעליה... הרי גם הארץ
תקרוס ללא "מנגנון חיים" פועם ופעיל, ומכאן נבע הצורך לספק
לאדמה את הדלק כאשר המתינה לאדם, ולכן היא הושקתה ע"י האדים
שנוצרו מהארץ, ולמעשה היא בעצמה ייצרה את האדים הללו, כמו
שהאדם בעצמו מייצר את הכוחות הזקוק להם באמצעות רצונו. והשאלה
היא, מדוע ממשיך הטל לרדת על האדמה ועל הצמחים עד עכשיו? עוד
לא הודיעו לו שהאדם כבר הגיע לארץ? וכבר היכה שורשים והוליד
ילדים ויצר כוחות שונים ומשונים...

- זו ההזדמנות להחזיר את הסומק ללחיים של הטל... הוכנס לעיל
ללא אשמתו אל מחזור שעלול להסחב דרכו אל עולם האגדות, ואין זה
מקומו הטבעי; הטל הוא בן המציאות; אנו מרגישים בו, רואים אותו,
זו הטיפה הביישנית היפה הנתלת על העלים; מי שמשכים בבוקר יכול
להבחין בטיפות העדינות האלו על העצים - תופעת טבע יפה בזכות
עצמה.

בשביל לרדת אל עומק המונח "טל" או בשמו המקורי "אד", יש להבחין
בשלושה מצבים - שלוש עולמות, ולבחון את "השתלבות" הטל בכל אחד
בהם:

1- העולם לפני שהגיע אליו האדם.

2- העולם שהגיע אליו האדם; הייתי קורא לו: עולם טרום חטא
האדם.

3- העולם לאחר חטא האדם, היינו העולם שלנו.

המצב הראשון:

את המצב הראשון כבר בחננו לעיל. זהו מצב העולם לפני שהגיע אליו
האדם:

ד אלה תולדות השמים והארץ, בהבראם:  ביום עשות ה' אלקים - ארץ
ושמים.  ה וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ, וכל-עשב השדה טרם יצמח:
כי לא המטיר ה' אלקים על-הארץ, ואדם אין לעבד את-האדמה. ו
ואד יעלה מן-הארץ, והשקה את כל פני האדמה.
(בראשית ב)

העולם היה זקוק "לכוח" שהמשך קיומו יגזר ממנו, וכוח כזה יכול
היה להיווצר רק על ידי רצון כלשהו... "הארץ" - היא הגורם היחיד
שהיה בסביבה, והיא הביעה את "רצונה" בקיום האדם עליה; הרי גוף
האדם עתיד להיווצר מאדמתה, מעפרה, והיא המתינה למאורע הזה...
עצם "ההמתנה" הזו איפא ייצגה את "רצון" הארץ, ורצון זה תורגם
לפועל ע"י האד שעלה מן הארץ, והשקה את "האדמה" המיוחדת של
הארץ, שעתיד האדם להיווצר ממנה.

מכאן היפקנו "מסקנה מרכזית":

כל דבר כל ישות - חייב להיות לו יעוד שיצדיק את המשך קיומו;
בהעדר היעוד הזה לא תהיה לו סיבה להמשיך ולהתקיים, או אז הוא
יקרוס וימות. המנגנון המסדיר את הדינמיקה "קיום-יעוד" נקרא
"מנגנון החיים".


הערת ביניים: יש להבדיל בין שני המונחים: "להתקיים", "להמשיך
להתקיים":
הארץ "התקיימה" מכוח רצון השם יתברך, אולם היא "תמשיך להתקיים"
מכוח "קיום היעוד" שלה; וזהו "מנגנון החיים".

המתנת הארץ לאדם איפא, מגלמת את היעוד שלה; וקיום היעוד הזה
בפועל, מעניק לארץ את ההצדקה להמשך קיומה; והדינמיקה הזו
שנקראת "מנגנון החיים" מתאפשרת ע"י האדים המתאיידים מן הארץ
ומשקים את האדמה, ואכן התאיידות היא תהליך, בו חומר במצב
צבירה נוזלי - מתנדף לגז, וחלק מהאטומים או המולקולות הנמצאים
במצב צבירה נוזלי ובסמוך לפני המים, מקבלים מספיק אנרגיה כדי
להתנתק משאר החומר ולעבור למצב צבירה גזי.

מושגים:

קיום הארץ = יעוד שיצדיק את קיומה

המתנת הארץ (לאדם) = היעוד של הארץ

המנגנון המסדיר קיום-יעוד = מנגנון החיים

מנגנון החיים של העולם לפני שהגיע אליו האדם = התאיידות המים
להשקות את האדמה.

"רצון" הארץ = התאיידות = כוח / אנרגיה

אכן ואכן, התאיידות היא תהליך בו חלק מהאטומים הנמצאים בסמוך
לפני המים, מקבלים מספיק אנרגיה כדי להתנתק מהמצב הנוזלי שלהם
ולעבור למצב צבירה גזי.

בזאת מסתכם תפקיד "הטל" בעולם לפני שהגיע אליו האדם.

המצב השני:

זהו מצב העולם בתקופת טרום חטא האדם:

האדם הגיע לעולם ונחת על הארץ. הוא נולד למעשה אל תוך גן-עדן -
או כפי שקראנו לו לעיל - גן אין-סופי של מידע... הוא התחיל
לעבד את המידע הזה, והיו לו אך רצונות יפים ומהנים. אינני יודע
עד לאן הגיע האדם עם רצונותיו בתקופה הזאת - עד איזו גלקסיה
הגיע... או אולי היה עסוק בינתיים במידע השרוע לפניו על פני
האדמה... אין תיעוד אודות השגיו של אדם הראשון, כי השגים אלו
מובנים היו מאליהם ונגזרו מעצם טבעו... אולם התיעוד כשלעצמו
נועד לציין נקודות מפנה... והשגי אדם הראשון לא היו אמורים
לרשום שום נקודת מפנה; הוא בא לעולם בשביל לקטוף מפרותיו
ולהנות ממנו עד אין-סוף והוא אכן עושה את זה הלכה למעשה - אין
כאן שום נקודות מפנה ראויות לציון...

במילים אחרות, ובהנחה שלא התרחשה שום "נקודת מפנה" מהתוכנית
המקורית, התיעוד היה מסתיים כאן, השם יתברך היה משקיף על
"פעלולי" האדם - שהיה חי יחד איתנו עד עצם היום הזה... אינני
יודע עד לאן יכלנו להגיע, אך ללא כל ספק היינו במקום אחר, ברמה
אחרת, בתרבות אחרת, ואפשר להגיד בעולם אחר - גם אם היינו
מעדיפים להשאיר את ביתינו על כדור הארץ, ולקפוץ לסוף שבוע אל
גלקסיה אחרת.

היו לאדם בתקופה הזאת כאמור - אך רצונות יפים ומהנים, ובעצם
אינני משתמש בתואר התקני, כי התואר "יפה" עם כל המוזרות
שבעניין - לא היה לו קיום; היה קיום רק לרצונות, מהם אדם
הראשון נהנה עד אין-סוף...
מכאן, מותר לי להניח, שמזג האוויר על הארץ בתקופה ההיא היה
משגע... אם מדברים על מזג אוויר אידאלי - אזי זוהי התקופה בה
התקיים: גשם נעים, שמש שאפשר להשתזף בה בלי להצטרך לשמן שיזוף,
לא היו בעיות כלכליות אני מניח, חיי המין היו פורחים ללא הצורך
בוויאגרה, עצים יפים, פרחים, פרות גן-עדן, סיפוק אין-סופי,
עדן...

באווירה כזו, לא היה מקום לאדים ולטל, לא היה להם פשוט
תפקיד... הכוחות המופקים מרצון האדם היו דיים והותר. הכוחות
שהיו קיימים בעולם, סיפקו ללא ספק את התנאים הטובים ביותר
אליהם הגיע כדור הארץ; וגם כאן אינני משתמש בתיאור התקני, כי
לא היה מקום לתואר "טוב ביותר", לטוב לא היה גבול, ומינוח
"האין-סוף" הצרוב בתודעתינו עד עצם הרגע הזה, נצרב גם בתודעת
אדם הראשון - דבר שאיפשר לו להנות "יותר" ועוד יותר כל הזמן.

כאשר נברא האדם איפא ועד לנקודת "המפנה" של חטאו - לא היה מקום
ותפקיד לטל על הארץ, כי "מנגנון החיים" של האדם - סיפק אותו
ואת כל הסביבה שלו.

המצב השלישי:

מצב זה התחיל עם חטא האדם הראשון; זהו מצב העולם, עולמינו, עד
עצם היום הזה.

אבקש להדגיש "נקודת ציון" שהיגעתי אליה בעמל רב לפני עשרים אלף
עמודים ושבעה, על גב המאמר הזה שאתם קוראים...
הנקודה הזו אומרת שאין חדש תחת השמש; שום דבר לא השתנה מעצם
העיקרון - עיקרון הרצון והכוחות המופקים ממנו: רק הרצון שלי
קיים וקובע עד עצם היום הזה. לאן שארצה אגיע, כל שארצה יתבצע,
רק הרצון שלי קיים ופועל במרחב; רצון האדם הוא הגורם הדומיננטי
היחיד במרחב.

אם כן, כל המרחב שאני נמצא בו על כל ממצאיו ותנאיו - אני עשיתי
וקיימתי, אני - האדם; ועדיין אני עושה ומקיים. "עשייה" זו
הגיעה למצבים אבסורדים ואף מצחיקים, נלעגים, בלתי רציניים...
לבטח בלתי הגיוניים.

האדם פשוט דחה את רצונותיו וקרא עליהם תיגר; קרא על עצמו תיגר,
העמיד מחסומים בפני רצונותיו שלו! הוא יכל להגיע עד לנקודה ח'
ובדרך הוא שם מחסום שיחסום את הדרך שלו! מדוע - שאלתי אותו? מה
ההגיון בלחסום את עצמך? "כך אני רוצה" - ענה לי! והיקום שמע את
"רצונו" ועשה כמצוותו: המחסום התקיים והמשיך להתקיים וממשיך
להתקיים מכוח רצון האדם!

כך נולדו גשמי הזלעפות; כך התקיים כוח הספק, החשש, הפחד, כוח
ההגבלה, כוח המחלות, כוח הכבידה... אבל בנוסף נוצרה בשלב הזה
גם בעיה; והבעיה היא של הארץ שאליה בא נסיך תמהוני עם רצונות
תמהוניים בלתי מציאותיים... מתוך רשימת רצונותיו למשל נולדו
גשמי הזלעפות! נולדו גשמים נוראים שבכוחם לערער את האיזון
האקולוגי של הארץ!

אמרתי לארץ: ומה איכפת לך? שיתערער האיזון האקולוגי של הארץ,
ומבחינתי שכל כדור הארץ ילך לעזאזל - אם זה סך רצונותיו של
הנסיך הטיפש...

ענתה לי הארץ: זאת הבעיה; אין זה סך רצונותיו של הנסיך! הוא לא
תמיד מתנהג בטיפשות, "הבעיה" היא שלעתים נדירות הוא גם מתנהג
באופן הגיוני ומביע רצונות הגיוניים ואף יפים ונעימים - ומר
יקום מחייב אותי, מכוח חוק ההתאמה הסימטרית, להביא את כל
רצונותיו אל הפועל; הרי אם הרצונות האבסורדים הטפשיים יוצאים
לפועל, לא קל וחומר ההגיוניים והיפים...? ומעבר לזאת הרי הוא
נסיך שלא ניתן לסרב לו...

עניתי לה: לא הייתי רוצה להיות במקומך... זאת באמת בעיה
בעייתית! אני הייתי משתגע עם נסיך בעל אופי מנוגד שכזה... איך
אפשר לקיים "רצון" בעל שני זרמים הפוכים ומנוגדים בתכלית
הניגוד; זה כמעט מצב של פיצול אישיות... ומעבר לזאת - זאת בעיה
טכנית גרידא, אגב איך את מתמודדת עם הבעיה הזאת?

מיד השיבה לי הארץ - ללא השתהות, וכאילו התרגלה לשאלה הזאת:

"מנגנון הוויסות" שמעת עליו? אני משתמשת, בלית ברירה במתקן
הזה. זה מתקן ששימש אותי מלפני הרבה זמן... עוד לפני שהנסיך בא
אלי; ולמעשה הוא לא שימש אותי אז למטרת הוויסות כי-אם להפיק
ממנו את "מנגנון החיים" שהיה נחוץ להמשך קיומי; ועם הגעת הנסיך
אלי - נטשתי את "המתקן" לתקופה קצרה, כי לא היה לי צורך בו,
ואת "מנגנון החיים" ייצר הנסיך בכבודו ובעצמו...

אולם חזרתי והוצאתי את אותו המתקן מהבוידעם לאחר מכאן, לאחר
שהשתגע הנסיך שלי והפסיק באחת לייצר "מנגנון חיים" ראוי...
בתקופה "המשוגעת" ההיא, ממשיכה הארץ בשרידת סיפורה, הייתי
חייבת לאלתר משהו שיענה על הבעיה החדשה שזה עתה נוצרה: האיזון
הכללי על כדור הארץ התערער - ולא רק האיזון האקולוגי... זרמי
הכוחות המנוגדים והמשוגעים שנוצרו בארץ כתוצאה מרצונות נסיכנו
האומלל - חייבו מנגנון של וויסות; או אז, כמו שהזכרתי, מצאתי
בארון את המתקן הישן שלי, והפכתי אותו בפעולת אילתור פשוטה -
ממתקן לייצור "מנגנון חיים" למתקן של "וויסות".

ואכן את הערך הזה מצאתי באינצקלופדיה:

"ההתאיידות חיונית לאקלים כדור הארץ ולחיים על פניו; בזכותה
נסגר מחזור המים שבו מי הים מתאיידים והופכים לגשם, וחוזר
חלילה" - מכאן, ההתאיידות, כמותית, מווסתת את מחזוריות המים על
פני כדור הארץ, והאיזון הדרוש מושג בזאת ולא מתערער. וגם לטל
חשיבות רבה כמקור לחות  לצמחייה באזורים שכמות המשקעים שבהם
מועטת; וגם כאן ניכרת תכונת האיזון, הוויסות...

ביולי אשתקד כתבתי את הספר "פענוח רוח הקוד" -
http://stage.co.il/Stories/451989 ונגעתי בו בנקודה הזו...
נתקלתי שם לראשונה בוויסות; ובעצם נכון להגיד, זיהיתי בפעם
הראשונה את "הוויסות" כתכונה, וידעתי להצביע עליה.
אני מוצא לנכון להביא את הפרק הזה עד לכאן, כי זה המקום שלו
למעשה... נחזור אחריו לכאן ונמשיך מאותה הנקודה שהיגענו אליה
אודות הוויסות, ואל ההתאיידות והטל כמאפיינים לתכונות
הוויסות.





... היום בדרך לעבודה, נגלה לעיני נוף מקסים. אני נמצא וכותב
את השורות האלה מפנמה - מרכז אמריקה. נמצא כאן מעל לעשר שנים,
ואני חוזר עוד מעט לישראל; תגידו איתי אינשאללה!
פנמה, רבותי, היא מדינה טרופית, הכל ירוק ירוק וירוק, היום
במיוחד שמתי לב לתכונה הבולטת הזאת של הירוק; ישנו קטע מהמם
בכביש שהאדם יכול לעמוד פעור פה מולו; מול הנוף הירוק הנגלה
לעיניו: אתה רואה מולך פיתאום הרים שלמים צבועים בירוק, מימינך
שמאלך בצדדים, הכל ירוק, רק השמיים הכחולים קוראים תיגר על
הצבע הירוק השולט במרחב. זאת מעבר לעצים המסודרים משני צידי
הדרך, כל עץ וצבע הפרחים שלו; זה הזכיר לי את הפרחים שמסדרים
אותם באולם חתונה, ובחתונה מפוארת של נובורישים! 100 אלף דולר
שפכו רק על סידורי הפרחים! כן יש משוגעים כאלה... אכן! ראיתי
היום על הכביש סידור-פרחים במאה אלף דולר!

כל יום אני נוסע בקטע הכביש הארוך הזה וכל יום אני רואה ומתפעל
מאותה התמונה...
לפני מספר חודשים, הבחנתי במשהו שונה בתמונה הזאת, שהעציב אותי
קצת... ראיתי חור שלם בצבע חום שבלט, גבעה גדולה - אפשר להגיד
שמדובר בהר, כולו היה צבוע בחום כהה מלוכלך עם נקודות
אפורות... אני מדבר על גבעה בת כשני קילומטרים מרובעים. לא
התאפקתי ושאלתי את זה היושב על ידי לפשר הדבר. הוא ענה לי "מה
לא שמעת? אתמול היתה שריפה גדולה כאן באזור, מנוול אחד החליט
פשוט לשרוף את כל הגבעה, והדליקה השתוללה בה כל היום ללא
מפריע, עד שאכלה פשוט את הכל, לא נותר מה לשרוף, ונכבתה לבד".
כמה חבל - פשוט הצטערתי... זה היה, להזכירכם לפני מספר חודשים
- פחות מחצי שנה.

היום אני עובר באותו האזור ואני כבר מומחה במיקום כל הגבעות
בדרך; יום יום אני עובר משם... עד שהיגענו לגבעה שלי, ושם נגלה
לעיני מראה משונה שכנראה לא שמתי לב אליו מאתמול ומשלשום:
הגבעה החומה שנאכלה, רק לפני חצי שנה, בשריפה הארורה בשלמותה,
עומדת ירוקה וזקופה לנגד עיני! בשלמותה! לא האמנתי והסתכלתי
שוב! כן זו אותה הגבעה, היא שוב ירוקה.

אינני מתאר סיפור ציורי, אני מתאר גבעה שנשרפה לפני מספר
חודשים כליל ועכשיו חזרה שוב להיות ירוקה! אמרתי לעצמי - איזה
נודניק הטבע הזה! איזה נודניק! דבר כזה עוד לא ראיתי... הטבע
הזה פשוט עיקש עד נודניק, הוא רוצה את הכל ירוק, הוא רוצה את
נופו ירוק - לא חום, רוצה את הכל ירוק - סנטימטר אחד לא פחות;
ואת מבוקשו השיג, כנגד כל הגיון בריא או לא.

אני משתמש במילה ובמושג הטבעי "טבע": הטבע עיקש, הטבע
נודניק... וזה באמת המושג הנכון והמקובל; אני מדבר על הטבע.
אולם, הבחנתי כאן בדבר בלתי טבעי המנוגד למושג הנגזר מהטבע,
ואני אצייר אותו כהלכתו:

אם יש לך ביד כוס מלאה מים, ואתה הופך את ידך האוחזת בכוס
ושופך את תכולתה, המים יפלו על הרצפה, ומשם ימצאו להם את הנתיב
הנמוך ביותר - אליו יזרמו, או יתאדו... זה הטבע. ואם תזרוק את
כל הכוס עם המים, הכוס תישבר ותתפרק לחתיכות ותחדול מלהיות
יותר כוס, זה הטבע.

הטבע, במילים אחרות, אינו מתנגד, לשום דבר; הוא הולך - מה
שנקרא עם התלם. הטבע ממשיך מהנקודה הנקבעת; המים נשפכו, ומשם
הפעולות הטבעיות נמשכות מאליהן; המים משם זורמים אל מקום נמוך
יותר או מתאדים להם, תלוי בכמותם ובמקום העומד לרשותם...
זאת, ואני מודע לעוד עובדה הנגזרת גם מהטבע: כל האמור הוא
נכון, אם ומדובר בפעולות מלאכותיות, כדוגמת המים ששפכתי
ביוזמתי על הרצפה, הטבע לא היה מוכן גם לא מודע לפעולה הזאת,
זה לא היה מופיע בתוכנית המקורית שלו- אם נכון הביטוי, וכך
המים הלכו להם באופן טבעי אל המקום הנמוך ביותר, נאספו אל הנחל
או התאדו; אינני מדבר על התוכנית הגדולה הנמצאת ביד הטבע, שאין
ליד האדם יד או רגל בה; אינני מתגרה, במילים אחרות, במיודעינו
דארווין ובברירה הטבעית של הטבע שלו, אני עוסק בסיטואציה אחרת
ומלאכותית; אני מדבר על גבעה שנשרפה כליל ביד אדם, וחזרה כעבור
מספר חודשים לקדמותה, פורחת שופעת יפה וירוקה! כאן אני מבחין
במשהו מוזר: הטבע, היה אמור להמשיך מהנקודה הנקבעת; הוא היה
אמור להמשיך מהתנאים החדשים שנקבעו בשטח: גבעה שלימה גדולה
שהשטח שלה נאמד בכשני קילומטרים, שהופכת כולה לצבע חום; העובדה
הזאת אומרת שהאש השתוללה בה הרבה מאוד זמן ואכלה כל חלקה טובה
בה; גם את השורשים גם את העפר גם את הרקמה השנייה והשלישית...
ניתן ללא ספק להחזיר גבעה כזאת לקדמותה, אך רק באופן מלאכותי
על ידי אדם שיביא עפר חדש וטרי לאזור, ואולי יצטרך אף לספק לשם
מים מלאכותיים; וגם אם יספק כל זאת - פעולה כזאת תיקח זמן,
שנים, עד שנחזור לראות את הירוק שוב בגבעה.

אינני מניח הנחה בלתי מובנת, אני חושב פשוט מחשבה שנולדתי איתה
וטמועה בתוכי עמוק עמוק; אני חושב שגבעה כזאת לאחר שריפה
שהשתוללה בה יום שלם והפכה אותה מירוקה לחומה/שחורה, שריפה
כזאת צריכה להפוך את הגבעה הזאת למחסה של עקרבים נחשים וכל
החיות הנמשכות למקומות חרוכים כאלה, וזמן ארוך יעבור עד
שתוכנית אימא של הטבע תיכנס שוב לפעולה בגבעה הזאת ותאמר את
המילה שלה.        

במקרה הזה, אני מבחין במשהו מוזר: הטבע לא התנהג על פי דפוסי
ההתנהגות שלו. קרה כאן דבר הנוגד את התכונה המוכרת הבסיסית
ביותר. הטבע לא המשיך כטבעו מהנקודה שנקבעה על ידי, האדם;
זרקתי את הכוס המלאה מים על הרצפה, וכל החלקים הקטנים של הכוס
התאחו בהרף עין אחת אל השניה, והמים, במקום שיתאדו כטבעם, חזרו
אל הכוס! אינני משתמש בלשון ציורית, זה מה שקרה כאן לנגד עיני
בגבעה.

התכונה הבלתי טבעית זו - שנפגשתי עימה היום לפתע פיתאום בטבע,
מוצא אני אותה בעוד מספר מקומות, שלהפתעתי לא הבחנתי בהם לפני
שנפגשתי היום עם הגבעה...

התופעה הבלתי טבעית של הומוסקסואל. אין חולק על זאת שתופעה זו
הינה מנוגדת לטבע, כי איך אנו נפרה ונרבה אם תופעה כזאת
תשלוט...
ידוע לכל שהתופעה הזאת היתה קיימת מאז ומתמיד וליוותה את האדם
משחר ימיו על האדמה; ילדי נוח, סדום ועמורה... ועד עכשיו.
התופעה הזאת היום כבר ממוסדת ומסודרת, ישנם קהילות רשמיות
ומצעדים שנתיים... המודעות לחופש האדם וחרותו נתנה את דעתה
וחותמה על התופעה הזאת בעידן חדש זה, ובמדינות מתוקנות אף
מנסים למסד אותה ולפלס לה מקום מוכר במרחב המשפטי: מדינות
אחדות בארה"ב למשל, נמצאות בעיצומו של תהליך המאפשר הכרה
חוקית-משפטית בנישואים הומוסקסואלים וגם לסביים.

ושוב: לתופעה ההומוסקסואלית היה מקום נכבד במספר חברות קדומות,
וניתן לקבוע אפילו, שהתופעה הזאת היתה הרבה יותר גדולה ומושרשת
בימי קדם, ונבטיה היו יותר עמוקים: מדוע לא התפשטה? או לא
נכרתה?

אני יודע, שהטבע, אם לא נותנים לו ללכת ע"פ התוכנית הגרנדיוזית
שלו, ומפגישים אותו עם עובדה מלאכותית מסוימת - יד אדם בה
למשל, הוא ממשיך מהנקודה הזאת ואינו מתנגד לה! המים נשפכו על
הרצפה - ומשם הכל ממשיך; מהעובדה הזאת ממשיך הטבע מטבעו. מדוע
לא התפשטה למשל התופעה הזאת, במקום מסוים על כדור הארץ, או
בענף מסוים מענפי האנוש/הגזע... איך יתכן שהמימדים שלה אינם
יוצאים מגדר המקובל...

אני מבחין בתופעה ההפוכה לתופעת ההומוסקסואליות, וגם כאן ניתן
להגיע לאותה תהייה: אין שום סימן להתנהגות טבעית המצופה מהטבע!

הדחף המיני הטבעי, אדבר עליו. ודווקא כאן, קל יותר לטבע להתנהג
באופן טבעי:
נטעה בנו משחר ילדותינו הנטיה להקים משפחה, דרכה אמור המין
האנושי להתפתח, כמו הפילים למשל. הסדר המוגדר הזה, של - להתחתן
גבר עם אישה, להקים משפחה, ודרך המשפחה הזאת להתפתח, לפרות
ולרבות, לסדר זה ישנן מספר תכונות מוכרות ומקובלות על הגיוננו:
הסדר הזה מפריד את המין האנושי משאר המינים ומייחד אותו, בלעדי
סדר זה - לא יהיה הבדל מהותי בין החיה לבין האדם החושב; וישנה
עוד תכונה שקולעת שני ציפורים באבן אחת: גם מבדילה את האדם
לחיה, וגם משבחת את הגזע האנושי, ואני מדבר על הדחיה הטבעית
המושרשת באדם לגילוי עריות: להקים משפחה נפרדת ונבדלת מהמשפחה
המקורית שלך. טבע האדם הוא למצוא את בן-זוגו מחוץ למשפחתו: הבן
לא מתחתן עם אימו או עם אחותו, והאב לא יתחתן עם ביתו; תכונה
זו כאמור מבדילה את האדם מהחיה ומשבחת את גיזעו.

בסדר הטבעי הזה, של הקמת משפחה אנושית שדרכה נפרה ונרבה, שולטת
תכונת-על אנושית שאין דומה לעוצמתה ומימדיה, ואני יכול לקבוע
שהיא התכונה החזקה מכל השולטת במרחב האנושי: "האינסטינקט
המיני" או "הדחף המיני". הזכר והנקבה נמשכים, מינית, אחד לשני.
בלעדי תכונה זו לא היה לאדם קיום על כדור הארץ, עם משפחה או
בלעדיה. תכונה זו, אגב, הינה משותפת לאדם ולחיה כאחד, וההבדל
היחיד ביננו הוא כאמור הסדר: האדם מתרבה דרך מסגרת הנקראת
"משפחה", והחיה (בד"כ) לא.

ולמרות הסדר הידוע הזה, המוכר לכל משפחת האדם מאז ומתמיד, נמצא
מי שמרד בסדר הזה ופשוט לא שעה לחוקיו: הוא הלך אחר הדחף המיני
שלו, ללא סדר וללא חוקים. אני יכול להוקיע את התנהגותו, אך בד
בבד - מי כמוני מבין את התנהגותו... מי כמוני יודע את עוצמת
הדחף ששלט בו, הרי אני אדם כמוהו.

האדם המרדן הזה, שדחה את החוקים המקובלים המסדירים את עניין
הדחף המיני, והלך שבי אחר דחפיו הטבעיים החזקים, האדם הזה הוא
קדמון מאוד. "תופעת" המרד המיני הזה - היא כה קדומה בהסטוריה
האנושית עד כדי שניתן להגיד, שהיא הלכה עם האדם יד ביד, ליוותה
אותו והתפתחה איתו במקביל להתפתחותו הטבעית והמסודרת. תופעת
הזנות למשל מוכרת כמקצוע מדורי דורות. גילוי העריות בתוך
המשפחה, מוכר גם הוא מדורי דורות. אונס אכזרי גם נצפה מדורי
דורות. "בגידה" שלו ושלה...
בעידן החדש שלנו, יש מי שמוכן אף למסד את הבגידה במוסד
הנישואים, ולתת לו את השם המקצועי "נישואים פתוחים" או "חילופי
זוגות";  לזנות חייתית - "מסיבת אורגיה", ולזונות מקצועיות -
"נערות ליווי"; אולם העיקרון הוא אותו העיקרון, והתופעה אותה
התופעה: מרד בסדר האנושי, ודרור אין-קץ לדחף המיני, החזק.

ניתן אף לקבוע, שמימדי תופעת המרד הזו, עולה בהרבה מונים על
תופעת ההומוסקסואליות המוכרת גם היא מימים עברו, והמנוגדת
מטבעה לחוקי הטבע; ולא רק זאת - וכפי שהזכרתי, לטבע ישנו
אינטרס כאן לא לאכוף את חוקי ההסדר שהאדם חקק מרצונו, אלא את
חוקיו הטבעיים הוא: את חוק הדחף המיני הטבעי! הוא הערובה להמשך
קיום הגזע!
תופעה זו (דרור אין-קץ ובלתי מסודר לדחף המיני) נפוצה מטבעה
בעולם השלישי, והיא נצפית תדירות שם, היכן שהקן המשפחתי אינו
מוסד מחייב, ותחנות המשפט לא נותנים את דעתם הנחרצת במקרה של
גילוי עריות או של אונס.

אולם, אפילו כאן, אני מבחין במשהו מוזר: הטבע לא התנהג על פי
דפוסי ההתנהגות שלו. אם הדחף הזה כה חזק, כה קדמון, כה מושרש
אפילו בטבע האדם; אם הדחף הזה כה מרדני ומושרש, מדוע לא התפתחה
לה חברה שלמה או קהילה שלמה ומבודדת שהמוסד המשפחתי אינו מרכיב
דומיננטי בתוכה?

קרה כאן דבר הנוגד את התכונה המוכרת הבסיסית ביותר: הטבע לא
המשיך כטבעו מהנקודה שנקבעה על ידי, האדם; מליארדי האנשים מרדו
בסדר הממסדי הראשון שהאדם קבע, היינו מוסד הנישואים, מליארדי
אנשים נתנו דרור לדחף המיני שלהם, בתוך המשפחה ומחוצה לה, ובכל
זאת, לא מצאנו שהטבע נטה ולו פעם אחת והלך יד ביד עם התופעה
הרחבה הזאת; העובדה השולטת מדורי דורות היא: קיים קונצנזוס
מעשי של מוסד הנישואים בכל החברות, באפריקה בדרום אמריקה וגם
בקוטב הדרומי! אין אפילו חברה אחת שהקן המשפחתי נעדר בה!
איך יתכן?! איך קרה שאפילו חברה אחת כזאת לא נצפתה בכל
ההסטוריה האנושית, ועד עכשיו אין לה זכר ו/או רישום?! הגזע
האנושי, ע"פ חוקי הטבע הטבעיים, אמור לכלול בתוכו ולו חברה אחת
כזאת, גם אם תהיה מבודדת ממשפחת החברה האנושית!

מאידך, אני מבחין בשלושת הדוגמאות שהבאתי לעיל, בתכונה של
וויסות
. וויסות נשלט ומתוכנן מראש, לפרטי פרטיו, בדקי
דקוייותיו.

בדוגמה הראשונה של הגבעה שנשרפה כליל, ונצפתה לאחר חודשים
ספורים ירוקה חיה ופורחת, לא נותר כי אם לקבוע את עובדת היד
המכוונת המנוגדת בתכלית לטבע. עובדה זו אף קוראת תיגר על הטבע
ומנטרלת את סמכויותיו/תפקידיו בריש גלי וללא מרחאות כפולות.
אני הבחנתי בזאת היום בבוקר, וראיתי זאת מולי, בחוש הראיה.

בדוגמה השניה של תופעת ההומוסקסואליות, ניתן בקלות לאתר את
אצבע הוויסות של דורינו זה, ואני מדבר על מחלת האיידס האוכלת,
אומנם, גם בחלקה הטובה של האדם שאין לו ולתופעה זו כלום, אולם
אין חולק שהסובל העיקרי ממנה מנוי הוא על הקהילה
ההומוסקסואלית. (קטונתי לדעת איך ווסתה התופעה בדורות קדמונים,
כאשר רשמה אז שיאים יותר גדולים מעכשיו להערכתי).

בדוגמה השלישית לא הצלחתי לאתר את כלי הוויסות, אולם אין זה
מונע לצפות בעצם התופעה, ואינו נוגד את קיומה: מוסד הנישואים
הוא המוסד האנושי המקובל והנהוג בכל החברות; גילוי העריות אינו
מקובל בכל החברות; ואפילו באפריקה משלמים לזונה ורואים באונס
סטיה אישית. אין, אפילו רישום אחד לחברה אחת, שהמשפחה בה אינה
מוכרת וממוסדת חברתית, על ידי מוסד הנישואים.

ביקשתי בזאת להצביע על תופעת הוויסות, הנוגדת מעצם קיומה את
תוכנת הטבע, ומנטרלת את מאפייניו.

ואם יש וויסות - יש מווסת.

השאלה: מדוע היגענו בכלל לידי וויסות? למה שהגבעה לא תיוותר
חרוכה; למה שלא תיתפתח תוכנת ההומוסקסואליות ע"פ חוקי הטבע -
ובעצם, למה הוויסות לא הכחיד תופעה זו - אם היא כה מסוכנת
להמשכיות הגזע האנושי. ועדיין נותרה התהיה אודות השליטה בדחף
המיני והמסגרת האנושית שלו: מדוע יד מווסתת היתה צריכה להתערב
ולאזן את הערכים - במקום לתת לטבע לעשות את שלו ולהמשיך ע"פ
התוכנה שלו וחוקיה...

אין ספק שאילו ניתנה יד חופשית לטבע, העולם היה נכחד מזמן;
ואין זו מטרת המכוון. מטרתו היא שהעולם ימשיך ויתקיים.

חוקי הטבע טובים הם להמשכיות העולם וקיומו . חוקי הטבע קבועים
הם, שרירים וקיימים. יום אחד בא האדם, והתערב בחוקים אלו; הוא
שרף את הגבעה, השחית את זרעו באופן בלתי מסודר, וסטה
מהאינסטינקט הבסיסי הערב לקיומו. כאן נוצרה מציאות חדשה הדורשת
מענה מידי: אם ימשיכו חוקי הטבע הקיימים לשלוט במרחב החדש
שנוצר, הרי הגבעה תיוותר לעולם חרוכה ויכולה רק להתרחב ולספח
אליה עוד חלקות טובות ונאות - (החוק השני של התרמודינמיקה), כי
התוהו שולט בסדר, עולה עליו ומושך אותו אליו, זהו חוק של טבע;
ע"פ חוק הטבע הנזכר, גם ההומוסקסואלים יכולים לשלוט בפרק זמן
מסוים במרחב, ודי בזמן קצר כלשהו - להכחיד את הגזע האנושי
כליל...

מסתבר שחוק "המשכיות העולם" גבר אף על חוקי הטבע והיטה את הכף
לטובתו: יש להתערב בנעשה בעולם אם כן, באופן שחוקי הטבע לא
יושפעו מעצם ההתערבות הזו; או במילים פשוטות: יש להצניע את
ההתערבות הזאת עד למימדים אפסיים, עד שלא תורגש פעולתה כליל!
והלכה למעשה כך נעשה: הוויסות נעשה באופן בלתי גלוי ובלתי
מורגש ובלתי ניצפה; מי האחרון ששם לב לוויסות כלשהו?
אכן, ברגע קריאת שורות אלה, עלולים חוקי הטבע בכניעה להשפיל
מבטם... אולם ולאחר קיפול הדף ומן הסתם - אף בן אנוש יכול
לצפות בתכונת הוויסות בפעולה.

הבעיה איפוא חוזרת למגרש האדם. האדם הטיפש לפעמים, המרדן לעתים
קרובות ורחוקות, והתמהוני ללא שום מטרה או כיוון - לעיתים
קרובות מדי. תמונת הסיכום מראה אדם שמקלקל מעוות ומשחית, ובורא
שמתקן מיישר ומווסת.
לפעמים, אנו עושים את השטות התורנית שלנו מתוך רעות מכוונת
תחילה. לעיתים מתוך שגיאה, ולעיתים קרובות ותדירות מתוך השטות
לשמה, ללא שום מטרה לשמה.

אנו דומים איפוא לתינוק בן שישה חודשים שטועם לראשונה מיץ
פירות ומשתכר -לראשונה בחייו מטעם החלב; זה מוצא חן בעיניו,
ולמחרת שמים על ידו צלוחית קטנה של עיסה שאינה חלב; הוא נזכר
בטעם "של אתמול" ומתלהב, ובטיפשותו הוא לוקח את הצלוחית וטובל
את כל ראשו בה! הכל נשפך ואינו מצליח אפילו לטעום... האימא
(טבע) עדיין תחייך למראה עיניה ותסתפק בלהכין לו עוד בקבוק...


אולם הבעיה מתעוררת כאשר התינוק הזה גודל ומגלה את העונג במאכל
- או אז הוא אוכל עד אין סוף ומשמין והקורסטרול עולה... יכול
ומגלה את העונג בשתיה, בעישון, ומשם מגלה את השקר והגזל
והחנפנות... הכל לפי מידות: אימא (טבע) יכולה להתערב ולהשפיע
עד גבול מסוים, ע"פ הכלים העומדים לרשותה... מכאן והלאה כוחות
אחרים ישלטו במרחב. (אם ירצה המרחב - שיוסיף ויתקיים בתוכו
הילד הטיפש).

אין מנוס מהקביעה הבלתי מחמיאה - לעולמינו בכלל ולאדם בפרט:
עובדת הוויסות דומיננתית היא בחיינו ובעולמינו עד לרמה האישית.
הסתכלו סביבכם והיווכחו.

סוף ציטוט הפרק של הוויסות, מספרי "פענוח רוח הקוד" .




   
נחזור אל ההתאיידות והטל שנתקלנו בהם לעיל במאמר, וייצגו בתורם
תכונות של איזון וויסות...  יורשה לי לשנן שוב את ערכם הטכני -
כפי שהופיע באנצקלופדיה:

"ההתאיידות חיונית לאקלים כדור הארץ ולחיים על פניו; בזכותה
נסגר מחזור המים שבו מי הים מתאיידים והופכים לגשם, וחוזר
חלילה" - מכאן, ההתאיידות, כמותית, מווסתת את מחזוריות המים על
פני כדור הארץ, והאיזון הדרוש מושג בזאת ולא מתערער. וגם לטל
חשיבות רבה כמקור לחות לצמחייה באזורים שכמות המשקעים שבהם
מועטת; וגם כאן ניכרת תכונת האיזון, הוויסות...

זהו עיקר המשך תפקידו של הטל עד יומינו זה. מכאן, אדם שמשכים
קום ופוגש בטיפות הטל הנוטפות מעלי העצים - אמורות להתרוצץ
בקרבו רגשות מעורבים...

הוא ירגיש את הבושה והכלימה כשעיניו יפלו על טיפות הטל ויבחנו
אותן... הוא ירגיש את הטיפשות שלו בתלת מימדיה... הרי לולא
רצונותיו המפוקפקים והאבסורדים - לא היה מקום לפעולת הטל הזו
ולא לשום מנגנון של וויסות...

ומצד שני הוא ירגיש תיקווה. טיפות הטל ידגישו לו שיש מי שעמל
על המשך קיומו מאחורי הקלעים... טיפות הטל ידגישו לו שישנה
עדיין זכות קיום לארץ - אחרת לא היה צורך בהן ובשום פעולת
וויסות... עדיין קיימת תיקווה וסיבה להמשך קיום הכדור הכחול
היפיפה הזה.
מעל לכל, אני מגיע בזכות הטיפות העדינות אלה, למסקנה הנחרצת
החד-משמעית והאופטימית הזו:

כל דבר כל ישות - ומרגע היתהוותו קנה את קיומו הנצחי.  

הדבר דומה למלך טיפש ששיחק לו המזל ונולד לשושלת הנכונה... הוא
שלט בעמו בטיפשות ופקד עליו מיסים וחוקים בלתי מקובלים, בלתי
אנושיים... בלית ברירה העם עשה את מצוות המלך, קיים את החוקים
האבסורדים ושילם את מיסיו - העם האומלל היה צריך לעבוד פשוט
יותר ויותר, בשביל לשלם את מיסיו למלך הטיפש שלא ידע לנהל את
ממלכתו ביעילות. וכך נמשך... עד שיום אחד ביקר השכל הישר את
המלך, וגילה לו את הסוד הכמוס:

- אפשר להנות הרבה יותר מהמלכות ומהעם, אפשר להגיע לרמות הנאה
רחוקים - אם רק תרצה בכך, אם רק תביע את רצונך בכך!

- המלך בהתרגשות ובהשתאות: אבל אני רוצה רוצה... רוצה מאוד...
מה אני לא עושה בשביל להנות- על איזה סוד אתה מדבר!?

- הסוד, שוב, הוד מעלתו: לרצות להנות הרבה יותר מהמלכות ומהעם
שאתה שולט בו.

- אתה מתחיל לעצבן אותי... איך ניתן להוציא מהעם יותר... איך
אפשר להטיל עליו יותר מיסים! יש גבול... וגם לעם יש את הגבול
שלו!

- אתה אל תדאג לגבולות הוד מעלתו; הואיל נא בטובך לדאוג רק
לרצון שלך, שיפעל באופן תקין וסדיר, וכשתגיע לרגע התקין הזה,
תמצא שכל כל שאר הגורמים מיישרים קו עם רצונך - יהא אשר יהיה.


- גם העם מנוי על "שאר הגורמים"?

- גם.

זהו סיפור ישות האדם והיקום: השם יתברך החליט על התהוות ישות
האדם . ברגע היתהוות הישות האדמית הזו, והכוונה לכל ישות
אינידיבדואלית בנפרד, בו ברגע התהוותו - נקבעה עובדת המשך
קיומו האין-סופי; כי מאותו הרגע עובדת קיומו ניזונה מגורם אחד
ויחיד: רצון השם יתברך. רצון זה הוא אין-סופי, ומכאן כל הנגזר
ממנו חייב להיות בהכרח אין-סופי, והחל מאותו רגע של ההתהוות,
כל "שאר הגורמים" הסובבים את היישות - יפעלו בהתאם לתכונה
האין-סופית זו. אם תרצה - זהו חוק ההתאמה הטבעית, בניסוח אחר:

כל דבר כל ישות - ומרגע היתהוותו קנה את קיומו הנצחי.  

- אם כן, אתה סותר את העיקרון שזה עתה היגעת אליו - רק לפני
מספר עמודים...

כל דבר כל ישות - חייב להיות לו יעוד שיצדיק את המשך קיומו;
בהעדר היעוד הזה לא תהיה לו סיבה להמשיך ולהתקיים, או אז הוא
יקרוס וימות. המנגנון המסדיר את הדינמיקה "קיום-יעוד" נקרא
"מנגנון החיים".


- הפשרת הסתירה הזו מפשירה עימה את אחד הסודות של היקום.

לא כל חיים הם חיים - אומרים...  תכונת החיים היא תכונה ערכית.
עני משול למת - נהגו לאמר חז"לינו, ועוד שמעתי שעיוור שלא רואה
בעיניו - משול גם הוא למת. יתכן וכוונת חז"ל היא לעני מחוכמה,
או לעיוור שלא רואה את האור, את האמת... אולם ובכל אופן,
הרעיון שמסתתר מתחת לאבני-חן אלו הוא, שלא כל חיים הם שווים...


באופן זה, ניתן לשים את "הקיום" על אותו משקל ולהיווכח ש: לא
כל קיום שווה...

בדרך זו אני מגיע אל המסקנה הזאת: "מוות" הוא המשך הקיום;
ובעצם, מוות הינו צורת קיום אחרת הנמצאת בחושך; מוות הינו הפסק
החיים והמשך הקיום. מכאן, "חיים" הם צורת הקיום הטובה ביותר
ואולי אף הטבעית ביותר, כי האדם התהווה בשביל לחיות, להנות...


- והיכן אני ממשיך את "קיומי" עם מותי?

- במרחב החשוך, על פני תהום. אתה מצטרף ליקום הגשמי המנוגד
בטבעו למהות האור, כי הוא גוזל ממרחב האור... מעלתו יתרונותיו
וחסרונותיו - ניתן ללמוד עליהם משיחת העו"דים המלומדת שתועדה
לעיל, בין סוללת הע"ודים של האור לבין העו"דים של החושך,
היקום...

- ומה ההבדל בין כדור הארץ לבין יתר היקום?

- לארץ ישנו "מנגנון חיים" בזכות האדם החי על מרחבה, וגם לא כל
המרחב שלה הוא אדמה חייה שמניבה פירות... בעוד שהיקום נעדר
מנגנון החיים נקרא "יקום חשוך"; הוא רק קיים - אך תכונת החיים
נעדרת מנופו. רציתי להגיד שבדומה ליקום, גם לישות האדם קיום
אין-סופי, אך לא תמיד תכונת החיים דומיננטית בקרבה.  

- עם מותי - אני ממשיך את קיומי במרחב החשוך; ומה אני עושה
במרחב הזה?

- אתה ממתין עם היקום הדומם... אתה הופך בעצם למידע רדום, אך
קיים.

- היקום ממתין שיגיע אליו האדם... ואני?

- לשיבוץ מחדש... גם כאן פועלת תכונת הוויסות באמצעות המווסת;
הוא מווסת בין המידע המתהווה על כדור הארץ והמשתנה כל הזמן עם
תנאיו, לבין נתוני הישות העומדת לשיבוץ מחדש, היינו לבין המידע
הרדום של ישות זו. טבעי הוא שנתוניה המקדימים של "הישות הנמצאת
במצב מנוחה" - בכוחם להשפיע על לוח השיבוץ בכלל, על התיזמון
ועל התנאים... חז"ל קוראים לפעולת הוויסות זו "גילגול נשמות".


יש לעדכן איפוא את עיקרון "הקיום והמשך הקיום" באופן הזה:

כל ישות - חייבת יעוד שיצדיק את המשך זרימת "מנגנון החיים"
בנפח קיומה; בהעדר היעוד הזה - לא תהיה לה סיבה להמשיך במהות
קיומה הנוכחי, או אז היא תקרוס ותמשיך את קיומה במסגרת היקום
הדומם. המנגנון המסדיר את הדינמיקה "קיום-יעוד" נקרא "מנגנון
החיים".


שני מעמדי "הקיום" אליהם היגעתי לעיל, ועידכנתי דרכם את
העיקרון האחרון - תועדו במלואם כבר בהתחלת התורה, ולמען הדיוק
- בפסוק השני של התורה. מיקומם זה יעיד על תכליתם בסיפור
החיים...

א בראשית, ברא אלקים, את השמים, ואת הארץ.  ב והארץ, היתה תהו
ובהו, וחשך, על-פני תהום; ורוח אלקים, מרחפת על-פני המים.

(בראשית, א)

בראשית, במילה הזאת הכריז השם יתברך על כוונתו בשרידת התיעוד
והשיטה שעתידה לשמש אותו; הוא עתיד לשרוד את התיעוד הזה בשיטת
השלבים - לא בשיטה של סיפור ארוך אחד ועקבי...
עם זאת, ניתן גם ניתן לזהות את העקביות - אף דרך השיטה הזו;
וכוונתי בעקביות של השלבים - לא של עצם הסיפור.

דוגמה: אני הולך לספר לכם את תולדות החיים של איש ושמו ראובן;
ושתי שיטות יעמדו לרשותי במשימתי זו:

1- השיטה הקלסית הנהוג עליה בדרך כלל:

נולד ראובן בשנת 1954 בדמשק, למשפחה ענייה ואב קשה-יום, ולמד
בגן העירוני הקהילתי עד שנת 1955, משם עבר אל בית הספר
העירוני, וסיים בהצטיינות.
בשנת 1966 התחיל כוכבו לדרוך ותכונות המנהיג הכריזמתי התחילו
לתת את ביטויים, הן בין חבריו לכיתה והן במישור החברתי
והקהילתי.
בשנת 1970 התחתן ובאותה השנה נבחר לראש וועד הסטודנטים הארצי,
ותחת שרביטו התחילו הפגנות הסטודנטים ומאבקם בשכר הלימוד; כך
עד קיץ 76, כאשר עבר תאונת דרכים ורותק למיטתו ולטיפולים
שנתיים מלאות.
ב-78 יצא מבית החולים והמשיך את לימודיו האקדמיים, וגם חזר אל
הזירה הפוליטית...
בשנת 86 עזב מסיבות כלכליות את לימודיו והצטרף להייטק; היכן
שעשה חייל ומוקם בין העשיריה הראשונה של המליונרים של ישראל!
ב- 91 נחקר במס הכנסה על העלמת מס וכמעט נכנס לכלא; בשנת 96
נבחר לכנסת, ובשנת 2000 לראשות הממשלה.
בחורף 2009 מת מדום לב; ויש מי שטוען מדום מנגנון החיים; לך
תדע...

2- שיטה שניה - שיטת השלבים:

א': חיי המשפחה של ראובן:

הוא נולד ב-1954 בעיר הבירה של סוריה, לאב עני מרוד שלא עבד 14
שנה ופרנס את משפחתו מנדבות והלוואות... אימו של ראובן,
במקביל, היתה אישה חרוצה, שעסקה ברחיצת כלים במסעדה של אבו עלי
בשכונה, ואת זאת עשתה במקביל לעבודת הבית ולגידול הילדים
וחינוכם.
בשנת 1970 התחתן והקים משפחה למופת, הוא אהב ילדים ונולדו לו 6
ילדים בהפרשי-גיל קטנים. ב-2008 - שנה לפני פטירתו, הספיק
להתגרש מאישתו אם ששת ילדיו; עילת הגירושים נותרה עלומה.

ב': תכונת המנהיגות של ראובן:

הוא נולד בשנת 1954, וכבר בילדותו זרח כוכבו וניכרה בו תכונת
המנהיגות... בגן למשל התאספו הפעוטים סביבו... ב-1955 בבית ספר
העירוני, נבחר לדובר הכיתה ונשלח מטעמה לדבר עם המנהל אודות
המורה למתמטיקה שהתעלל בהם עם המטלות והשיעורים...
ב-1970 נבחר לוועד הארצי של הסטודנטים, ובשנה הזאת אירגן
הפגנות מחאה כנגד משרד החינוך ובעד הרפורמה בשכר הלימוד...
ב-86 יצא למוסקובה וייצג את תעשייני ההייטק בכנס ההייטק
הקומוניסטי; הוא השתמש בתכונת הכרזמטיות שלו ופיתח קשר עסקי עם
שליטי סין, ומהקשר הזה הוא וילדיו וצאצאיו ניזונים, עד עצם
הרגע הזה...
את "הקפיצה" המהיגותית שלו עשה בשנת 96 כאשר החליט לרוץ לכנסת
תחת רשימה עצמאית, וגם שם עשה חייל... הוא היה ח"כ פעיל שיזם
17 חוקים, 6 מתוכם עברו בקריאה ראשונה, 3 שניה, ושמונה חוקים
אושרו - מספר שיא לכל הדעות.
בשנת 2000 רץ לראשות הממשלה, ואת הפרק הזה נתעד בנפרד להלן...

ג': המוסר של ראובן:

לא משהו... הוא נולדב-1954 לאבא בעל מוסר עבודה ירוד - בלשון
המעטה, ו- 10 שנות האבטלה יעידו עליו... במקביל, אימו של ראובן
היתה אישה פעילה עם מוסר עבודה גבוה, אולם הוא העדיף וככל
הנראה להיות מושפע יותר מאביו והלכותיו מאשר אימו ומידותיה...

כבר בבית הספר נתפס על חם כאשר ביקש "לקנות" מחברו לכיתה את
הסנדוויץ שלו ולשלם לו בפרוטקשן...
ב-91 נחקר במס הכנסה, ובכנסת יזם 17 חוקים, מתוכם 16 חוקים
כלכליים המטיבים באופן זה או אחר עם העשירון העליון ואנשי
ההייטק - על שום מה...
ב-2001, שנה לאחר בחירתו לרה"מ, הגיע ייצוא ישראל בהייטק לרמות
שיא, בזכות מדיניות הממשלה הכלכלית שהטיבה עם התעשייה הצעירה
והרימה את קרנה בכל המישורים: הורדת מיסים, הלוואות היי-טק,
מיסי-יבוא מהגבוהים שנרשמו בהסטוריה הישראלית על היי-טק
מייובא, ועל מוצרי חברת "קומפק" במיוחד המייצרת תוכנת SMB
המיוצרת גם בארץ. אחת מחברות ההייטק בארץ, אגב, המייצורת את
תוכנת SMB, הינה בבעלות בנו של ראש הממשלה.

ד': האינטלקטואליה של ראובן:

הוא נולד לאימא אינטלקטואלית ואב עם הארץ, בשנת 1954. ..

ה': התפיסה הכלכלית של ראובן:

ו': התפיסה הפוליטית:

ז': התפיסה המדינית: ...

ח': הבריאות של ראובן:....

ט': האמונה של ראובן:....

י': מאורעות מיוחדים שעיצבו את אישיות ראובן: .....

השם יתברך בחר, לשרידת תיעודו, בשיטה השניה - שיטת השלבים. עם
זאת, ניתן לזהות את התמונה העקבית והכוללת - אך מתוך
השלבים...

במילים אחרות, הרושם הוא וכאילו כל שלב מדבר על חתך מסויים
שאין לו קשר לחתך הבא אחריו או לפניו, כמו שראינו בשרידת
הביוגרפיה של ראובן לעיל... יכלתי שם ללמוד על הפרק המוסרי של
ראובן ולהבין אותו - ללא שום קשר לפרק האינטלקטואלי, הכלכלי או
לתפיסה המדינית שלו... אולם בשיטת השלבים של השם יתברך, ולמרות
שכל שלב נשרד באופן אינדיבידואלי עצמאי, וכאשר אתה מגיע אל
נוסח השלב השני, ולאחר שקראת והבנת אותו לעומק - אתה מגלה שאת
הבנתך זו רכשת למעשה בפרק שלפניו; כלומר ואילולא עברת ועיינת
והבנת את הפרק שלפניו - לא היית יכול להבין ולרדת אל עומק הפרק
הנוכחי, על אף ועל פניו אין קשר בין השלבים, וכל שלב מדבר על
נושא משלו...

אשר על כן, השיטה המיוחדת הזו גובה את מחירה מערך הסדר...
כלומר לא התחלתי (אני למשל) מבראשית ועברתי אל היום הראשון
והשני... ולאחר מכאן אל הפרק של גן-עדן והחטא - על פי הסדר
הכתוב והמקובל... סדר הפרקים והשלבים, לא היה לו שום קשר עם
הסדר המקורי, כפי שבא לידי ביטוי בתורה; וכאן אתם עומדים ליפול
מהכיסא - לאחר שאשאל את שאלתי ואענה עליה! תחזיקו חזק:

- ומי סידר לי את הפרקים והשלבים ומי הדריך אותי - על איזה פרק
לשים את היד ראשון, ומיהו השני והשלישי שמופיעים, אדגיש שוב,
לא על פי הסדר המקורי שלהם בתורה; והרי הידיעה הספציפית הזאת
אודות סדר הדברים - הינה קריטית מבחינתי; אלך לאיבוד אם אתבלבל
בסדרם - או אז לא אבין שום שלב ושום עניין... לולא היגעתי אל
נושא ההנאה הטבעית המתועד בחבילת הפסוקים (יח, יט, כ, בראשית
ב'), לא הייתי מגיע אל נושא ההתאמה הסימטרית וחוקו, ולא הייתי
יכול להכנס אל מרחב גן-עדן המתועד באותו הפרק - אך מספר פסוקים
לפניו, ולא הייתי יכול לעמוד על תוכן השיעור הראשון הנמצא בפרק
שלפניו...

הדבר דומה לתמונה שעליך להרכיב מאבני פאזל, אך עם תנאי מוזר:
אתה חייב לבחור אבן מסויימת שממנה תתחיל את ההרכבה ורק ממנה
אפשר להתחיל את המשחק; כך ואם תטעה ותבחר באבן הלא נכונה -
לעולם לא תגיע לאבן השניה... הבעיה מסתבכת כאשר אתה מגלה שעליך
לבחור גם את האבן השניה בשיטה הזאת! במילים אחרות, אין רצף
סידורי בין האבן השניה והראשונה, לכן נותר לך ללכת רק על הרצף
ההגיוני...

- אם כן אשנן שוב את השאלה: מי סידר לי את האבנים במשחק?

- אף אחד; גם לא יכלתי לבקש עזרה - כי לא היה ממי...  זאת
ויותר: גם כאשר ביקשתי עזרה מהשם יתברך דרך תחינה אמיתית -
נדחיתי על הסף ואף ננזפתי על עצם הבקשה! תיעדתי לעיל את המקרה
הספציפי הזה; יש רק לחזור אחורה ולחפש אותו...

אסכם להלן את פשר התעלומה... איך הצלחתי להתאקלם במשחק הפאזל
המוזר הזה...

ובכן, היגעתי אל כל חלקי הפאזל על פי סידרם והוויתם, מכוח חוק
ההתאמה הסימטרית, שגם עליו שמתי את היד דרך המשחק המוזר; וזה
נוסח החוק:

הרצון האנושי הוא אשר יקבע את ערכי "פיסת המידע" הנקטפת מהמסה
האין-סופית; ונתח הקיבולת השיכלית הנדרש - יותאם לקליטת
פיסת-מידע זו ועיבודה, מכוח הסימטריה הנגזרת מהחוק הזה.


הסיפא של החוק הזה אומרת בבירור: על המוח האנושי מוטלת המשימה
להתמודד עם כל שרשרת של מידע, והקיבולת השיכלית הנדרשת לקליטת
המידע ועיבודו - תידרש ותותאם בפועל, מכוח הסימטריה הנגזרת
מהחוק.
השחקן השני שהתעקש לא להושיט לי יד - התעקש איפוא ללכת לפי
כללי החוק והמשחק, ולקיים אותם כלשונם וכהילכתם. הוא שחקן טוב
אך עקשן.
                 
בראשית, ברא אלקים, את השמים, ואת הארץ - ובמקום המילה
"בראשית" יכל לשים את המספר 1 או את האות א'... או יכל לציין
את תואר השלב שהולך לתעד, או את הכותרת שלו...

בראשית: ברא אלקים את השמים ואת הארץ. - בשלב הראשון אני
הולך לתעד לכם את סיפור הבריאה, מאלף ועד תף. יש לציין כי השם
יתברך מייעד את התיעוד שלו לאדם, הוא מדבר עם האדם, הוא מדבר
איתנו, עם משפחת האדם:

ניתן לדעתי לשים כאן את הכותרת הזו: "שלב ראשון בסידרת
השיעורים שלפניכם: שיעור הבריאה": ברא אלקים את השמים ואת
הארץ.
שלושה גורמים לפנינו: אלוקים, השמים, והארץ.

שמים וארץ ולכל הדעות הם אחד, כי הארץ הינה יחידה אחת מהיקום
האין-סופי שהשם ברא, אולם היא הופרדה כאן מחבילת היקום ולא על
שום מה... כי היא הולכת לקבל את פני האדם, ודבר זה מעניק לה
מעמד עצמאי, וכאילו כל היקום בכף והארץ בכף אחרת; ואכן כן הוא:
ברא אלוקים את השמים - היינו את כל היקום, ובנוסף את הארץ.
ובכל זאת, אין זה ההסבר המקיף...

ההסבר המעשי המקיף מתיישב עם שני מעמדי הקיום שהיגענו אליהם
לעיל...

1- קיום נטול יעוד מיידי, וכמובן נטול "מנגנון חיים" פעיל:
כקיום גוף האדם "נטול הנשמה", או כקיום היקום החשוך, בעל
מקבץ המידע הרדום.

2- קיום עם "מנגנון חיים" פעיל, וייעוד מיידי: כקיום האדם
והארץ.

השם יתברך ברא איפוא את השמים ואת הארץ:

1- את השמים: את היקום; את "המידע הרדום החשוך האין-סופי" נטול
"מנגנון-חיים", את "הגוף נטול הנשמה".

2- ואת הארץ: את נשמת היקום; את הארץ בעלת הייעוד "ומנגנון
החיים", את חלקת היקום שמניבה פירות.    

את השמים ואת הארץ ברא; לא ייצר גם לא עשה.

בעוד אנו פוגשים בפרק השני בפועל "וייצר" -  וייצר ה' אלקים
את-האדם, עפר מן-האדמה
- לאחר "בריאת" היקום והאדמה -  "נוצר"
האדם מעפר האדמה. וגם האדם יודע לייצר; אנו יוצרים מכוניות
ומצרכים ואוכל מעובד - ואת הכל יוצרים דרך עיבוד חומר קיים
ומזומן; וגם האדם ואף החיה "נוצרו" מחומר קיים ומוכן - מעפר
הארץ, לכן לא נכתב - ויברא את האדם כי-אם וייצר את האדם...


תיעדתי לעיל את ההערה אודות "נשמת החיים" שנפח באפו; הנשמה
שנפח באפו לא נבראה גם לא עושתה ולא נוצרה כי היתה מוכנה מראש,
היא היתה קיימת; לכן, ולאחר שתיעד את יצירת "גוף" האדם, נפח
מיד את נשמת החיים בגוף הזה - נשמה שהיתה כבר קיימת ומזומנת.

ז וייצר ה' אלקים את-האדם עפר מן-האדמה, ויפח באפיו נשמת
חיים;
(בראשית ב')

הנשמה לא נבראה גם לא נוצרה. מה המסר הנגזר מידיעה זו? מדוע
השם יתברך "רצה" שנדע אודות העובדה הזאת?

במסגרת השיעור השני (היום השני) - למדנו את זאת:

ויעש אלקים, את-הרקיע, ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע, ובין
המים אשר מעל לרקיע; ויהי-כן.
- חבילת המידע האין-סופית הינה
חבילה בת מיקשה אחת, לכן "יכל" השם יתברך לסמן בה את הרקיע
הראשון - היינו את המסגרת הראשונה, ובאמצעות סימון דרך זה -
להבדיל בין המידע אשר מתחת לרקיע ואשר הוביל אל חבילת הנתינה-
האור- היקום- האדמה- והאדם, לבין חבילת המידע האין-סופית אשר
מעל לסימון הרקיע הזה, אשר מטבע הדברים אין לנו שום נגיעה
אליה.

נשמת האדם איפוא שייכת לחבילת המידע האין-סופית הנמצאת מעל
לרקיע שלנו; היינו מעל לחבילת המידע, שבמסגרתה נרקעה הנתינה,
האור, היקום, הארץ, וחצי מקיום האדם...

חצי מקיום האדם... כי החצי השני - הנשמה, שייך לחלקה "השנייה"
של המיקשה, הנמצאת מעל לסימון הרקיע שלנו, ואליה אין לנו
נגיעה... את עובדת שייכות הנשמה - ביקש השם יתברך להפשיר לאדם;
זאת ולא עוד.

א בראשית ברא אלקים, את השמים ואת הארץ. (בראשית א')

אלוקים - המדריך, המורה... הוא לא השתמש בשם ההוויה. רצון
השם יתברך בהתחלת תיעודו היה, להדריך אותנו באופן ישיר, כך
שנכיר את הערך הישיר ואת השיעור הישיר של הנושא. הוא השתמש
בשיטת "ההדרכה הישירה" ובשם התואר: אלוקים שמשמעותו היא:
השם יתברך המדריך; המורה.

התורה השתמשה בשם ההווייה של השם יתברך, כפי שלמדנו לעיל, כאשר
ביקשה להגיד לנו: זהו רצון השם יתברך, ואם תרצו להתחקות אחר
שירשור הרצון הזה ולהבין את מהותו - עליכם לעבור כברת דרך לא
קלה של חקירה, כי שירשור כזה ומטבעו - עמוק הוא וארוך. אולם
כאן בפסוק הראשון שבתורה לא היה לנו לאן ללכת בשביל להתחקות
ולהבין... מכאן, שיטת ההדרכה הישירה התחייבה מכורח הנסיבות של
מציאות התיעוד, שהיה בהתחלתו...

בזאת מסתכמת ההדרכה מהפסוק הראשון של התיעוד; זה הזמן לעבור אל
הפסוק השני - מחוז חפצינו המקורי, היכן תועדו שני מעמדי הקיום
במלואם:

1. קיום עם "מנגנון חיים" פעיל, וייעוד מיידי.

2. קיום נטול "מנגנון חיים" פעיל ונטול ייעוד מיידי.

ב והארץ, היתה תהו ובהו, וחשך, על-פני תהום; ורוח
אלקים, מרחפת על-פני המים.
(בראשית, א)

אנו פוגשים כאן בשלושה גורמים:

1- הארץ: והארץ, היתה תהו ובהו

2- החושך - הוא היקום הוא השמים (כפי שראינו בשיעור הראשון):
וחשך, על-פני תהום

3- רוח אלוקים - הוא השם יתברך: ורוח אלקים, מרחפת על-פני
המים


וגם בפסוק הקודם פגשנו באותם שלושת הגורמים, אך בסדר הפוך:

א בראשית ברא אלקים, את השמים ואת הארץ. (בראשית א')

הפסוק השני, ע"פ הסדר הזה, היה צריך להיות כך:

ורוח אלקים מרחפת על-פני המים, וחשך על-פני תהום, והארץ היתה
תהו ובהו.
- מסדר צפוי ומקובל כזה יכלתי להבין, שהפסוק השני
בא להרחיב את הנתונים שסופקו לנו בפסוק הראשון ולהסביר אותם.

להיפוך הסדר איפוא משמעות משלו, והמדובר למעשה במסר בפני עצמו,
שהולך ללוות אותנו לאורך כל התיעוד - לאורך כל התורה:

בראשית - בשלב הראשון, תיעדתי לך את בריאת כל היקום ומנגנון
החיים והייעוד והארץ...
ועכשיו, בשלב השני, אני עומד לתעד לך מושג אחר ממושגי הבריאה,
שלבטח יטיל אור על הנתונים שהצטברו בידך מהפסוק הראשון, אך אין
לו קשר המשכי עם התיעוד שפגשת בפסוק הראשון... היינו, אינך
הולך לפגוש בהמשך עקבי וסדיר לסיפור... אלא אתה יוצא ונוטש את
האולם שנכנסת אליו לעיל, ונכנס בשלב זה לאולם אחר שרץ בו סרט
אחר... בד בבד, ובסיום הסרט השני - תוכל לעמוד על הקשר בין
הסרט שראית "בפסוק" הראשון לבין הסרט השני של הפסוק ב'. וכך
לאורך כל התורה... זו שיטת העבודה; זו שיטת התיעוד. את כל זאת
למדנו מהיפוך הסדר המפתיע והבלתי צפוי לכאורה - כבר בפסוק
השני; ומכאן היסקתי את שיטת השלבים (בראשית; שנית; שלישית...)
שאותה עתידים לפגוש כאמור לאורך כל התורה.

אם כן, אנו בשלב השני בתיעוד הבריאה - שלב תיעוד שני מעמדי
הקיום:

1. קיום עם "מנגנון חיים" פעיל, וייעוד מיידי.

2. קיום נטול "מנגנון חיים" פעיל, ונטול ייעוד מיידי.

ב והארץ היתה תהו ובהו, וחשך על-פני תהום; ורוח אלקים מרחפת
על-פני המים.
(בראשית, א)

על מנת להבין את מהות "הסרט" השני, עלינו להבין את מהות המונח
"מעמד"; הפסוק השני עתיד לדבר על מעמד שלושת הגורמים שנזכרו
בפסוק הראשון. מה זה "מעמד"?

"מעמד" נגזר מהשורש "עמד", היינו תגיד לי היכן אתה עומד - אגיד
לך מהו המעמד שלך... ולא רק זאת, אגיד לך גם מה יהיה מזגך ומצב
רוחך וצבע הלחיים שלך ומה תהיה תגובתך ועמדתך וטון דיבורך...
כולנו מכירים את הנוסח הזה למשל: "היום אי-אפשר לדבר עם
ראובן... עזוב אותך ממנו עכשיו!", או "היום אפשר לבקש מראובן
את הכל... הוא נראה לי עם מצב רוח מרומם..." - הבה נראה מה
משמעות המצב רוח של ראובן, ומה גרם לזאת?

קודם כל השפעת המצב רוח הטוב של ראובן אודות החלטותיו - מובנת
היא בהחלט: הוא יהיה עדין היום, אולי גם נדיב, סבלני, נוח...
במילים אחרות, כל מערך החלטות ראובן ביום הזה בשעה הזאת -
מושפע הוא באופן ישיר מהמעמד שהוא נתון בו, היינו ממצב רוחו...
השאלה היא מה גרם לראובן להיות במעמד הזה של מצב רוח מרומם?
הרי לא יתכן שלפתע פיתאום החליט ראובן להכנס למצב רוח מרומם...


ניתן למצוא את התשובה לשאלת "מצב הרוח של ראובן" במישור זה או
אחר... יתכן והוא שמע לפני רגע איזו בדיחה יפה... או איזה שיר
אהוב עליו; יתכן וזה עתה חתם על עיסקה טובה שתניב לו רווחים
טובים... יתכן ויצא היום מהבית לאחר שקיבל נשיקה מאישתו,
כמנהגה או לא... כלומר, דבר מה קדם למעמד "מצב הרוח" הזה שהכין
לו למעשה את הפלטפורמה...
"דבר מה" זה ולבטח - קדם לו עוד "דבר מה"... כלומר, ואם רוצים
לרדת לעומק שאלת המצב רוח של ראובן, עלינו להתחקות אחר שרשרת
אפשרית של מקרים שתוביל אותנו לפלטפורמה ההתחלתית, ממנה זינק
היום המצב רוח המרומם של ראובן.

אולם, ולמרות העבודה היסודית שאנו משקיעים בשביל להתחקות אחר
נפלאות המצב רוח של מיודעינו, אנו עתידים להתקל בבעיה נפוצה
שלא חשבנו עליה עד עכשיו: אדם ממוצע עובר בממוצע עשרים אלף
מצבים מנוגדים ודומים ומקבילים וסותרים ושונים ומשונים
שמשפיעים על מצב רוחו לכאן ולכאן. אני יכול לשמוע בדיחה טובה
ולאחר מכאן לראות משהו שיעציב אותי ודווקא ברקע לשמוע שיר יפה
שירגיע אותי, ושניה אחר מכאן יזרוק מישהו משפט מה שיפגע בי,
ובסופו של מסע יהיה לי מצב רוח מרומם! האם ניתן לאור כל מה
שעברתי היום על כל הניגודים והסתירות הכרוכים זה בזה - להתחקות
אחר הפלטפורמה שממנה זינק "המצב רוח שלי"?

כן אפשרי! עדיין זה אפשרי. אולם ועל מנת להגיע אל הפלטפורמה
הזו, לא די לנבוש במקרים שעברו על ראובן היום, כי כאמור,
מנבישה כזו אני עלול להכנס לסבך של מקרים שלא אצא מהם... קשה
מאוד להחליט מהי הסיבה המקורית של מצב רוחו... כי כאמור, קרו
עימו היום אין-סוף מקרים שהשפיעו עליו לכאן או לכאן... לכן,
כדאי להעמיק יותר בנבישה שלי, וללכת אל מאורעות החודש שעבר על
ראובן... עשה עיסקת חייו בחודש הזה? היתה איזו חתונה לקרוב
שלו? לבנו? לביתו? האם העלו אותו במקום העבודה בדרגה? קיבל
תפקיד בכיר? חזר מהודו לאחר ניקוי ראש יבש? מאורע אחד בעל
משמעות מרחיקת לכת יכול בהחלט ללוות את מצב רוחו של ראובן
לאורך כל החודש ולהשפיע עליו בכיוון מסויים - למרות ועל אף כל
המקרים המנוגדים שנתקל בהם באותו יום... הוא יטה בדרך כלל למצב
רוח מרומם ויציב...

ועדיין לא גמרנו עם ראובן. בכל חודש ובכל שנה עוברים על האדם
הממוצע הרבה מאוד דברים לא ממוצעים... דוגמה אישית: באותה השנה
שנפטרה אימי וידידתי ואהובתי, עברה המשפחה "חתונה מתוכננת"
שכידוע אסור לדחות או לבטל חתונה... ברית בלתי מתוכנן, וגם
לידת תינוקת מתוקה בלתי מתוכננת - היא בתי. מעבר לזאת, באותה
השנה קראו איתי הרבה מאוד דברים שיכלו להשפיע על מצב רוחי
השנתי והחודשי - לכאן ולכאן... וכך אנו נופלים שוב לחיק אותה
השאלה: האם ניתן לאור כל מה שעברתי השנה על הניגודים והסתירות
שלהם - להתחקות אחר הפלטפורמה שממנה זינק "המצב רוח שלי"?

כן עדיין ניתן. ראובן אדם אופטימי מטבעו, חייכן מטבעו, נוטה
לראות את חצי הכוס המלאה - מטבעו, חיובי מטבעו - אם נכון
הביטוי... ואם תרצה להעמיק עוד יותר: היתה לראובן ילדות יפה
ומשפחה יפה ובריאה ואופטימית... וגם ראובן ידע להתמזג באווירה
היפה הזאת ולא התנגד לה... ראובן הוא אדם אופטימי, יפה, חיובי
מטבעו; זוהי הפלטפורמה הבסיסית ביותר שממנה מזנק, בדרך כלל,
המצב רוח של ראובן; היום, או אתמול... פלטפורמה זו הופכת איפוא
להוות סמל המעמד של ראובן. כל פעולה כל החלטה שראובן לוקח,
מקורה במקור במעמד הבסיסי הזה - שזה עתה נגלה לעינינו. אמור
מעתה, לראובן מעמד חיובי; עלול להיות גם ממעמד (כללי) שלילי,
מנוכר, עדין, אופטימי, פסימי...

"מעמד" - הוא המצב הבסיסי ביותר ממנו מזנקים אל עבר כל דבר, כל
מאורע, כל מקרה...
אני מדבר על מעמד של יישות, כמו ישות אדם, חברה, מדינה,
קהילה...

נחזור איפוא לראובן שלנו בשביל לעמוד כבר מקרוב על מקור הלך
רוחו... לראובן יכולים להיות לו שני סוגי מעמדות:

מעמד זמני: זה המעמד היומי השבועי השנתי או אף התקופתי שממנו
יכול להיות מושפע ראובן, לכאן או לכאן... בדיחה, שיר, חתונה,
עסקה טובה או רעה, או להבדיל מוות, תאונה...

מעמד קבוע: הוא המעמד הבסיסי ביותר, המבטא את הטון ואת הנטיה
של ראובן כישות. למרות המשפט שזרק לו שמואל בציניות ופגע בו -
הוא חייך מלוא פיו לאחר מכאן, מבדיחה ששינתה באחת את מצב
רוחו... זאת כי המעמד הבסיסי של ראובן הוא - אופטימי. וכמובן
יכול להיות ההפך: למרות החתונה והשמחה - הפך ראובן את השולחן
מפגיעה קלה בכבודו... וזאת כי המעמד הקבוע של ראובן הוא -
רגזן, נחות, שלילי...

המצב הבסיסי ממנו מזנק ראובן ושקראנו לו "מעמד ראובן", הוא
איפוא האות שמשדר ראובן לסביבתו ולכל אשר לו: אני עצבני! אני
רגוע, אני חיובי, פסימי, נוח, אופטימי... אני ראובן, וזה המעמד
ממנו אני מושפע ועל פיו אני משדר.

מאידך, ואם ברצוני לעמוד על מעמד ישות מה ולתהות על קנקנה -
היינו לזהות את מעמדה (הקבוע), עלי לקלוט את השדרים של היישות
הזו ולעבד אותם... וזה הדבר, הלכה למעשה, שעשה המתעד עם שלושת
הגורמים שהופיעו לראשונה בפסוק הראשון - בסרט הראשון: הוא
שירטט לנו את השדרים שמשדרים הגורמים הללו, כל גורם והשדר שלו
בנפרד. מהשדר הזה אנו עתידים, כאמור, לעמוד על המעמד הקבוע של
כל גורם משלושת הגורמים בנפרד.

איננו מדברים איפוא (בתיעוד להלן) על מעמד של נתון זמני המתאר
מצב זמני, כי-אם על מעמד קבוע ושריר, המתאר את "המזג" הכללי או
את המעמד הכללי, בו נמצא ויימצא אותו גורם.

ובכן, זהו מעמדו של כל "גורם" בנפרד:    

והארץ היתה תהו ובהו: הארץ לא היתה תוהו ולא בוהו. היא
היתה בסדר גמור; הסדר שלט בה והתנהלה אך על פיו.

והארץ היתה במעמד של: תהו ובהו - למי שלא מבחין בניקוד
המילים: האות ת' של תהו תנוקד ב- סגול, וגם האות ב' של בהו
תנוקד בסגול - בשביל להבין את משמעותה.

לארץ היה ייעוד מיידי; היא המתינה לאדם. כל היקום ולמעשה נוצר
בשביל האדם; זהו המידע האין-סופי הממתין, בעתיד הרחוק או
הקרוב, לאדם "שירצה" להגיע אל נקודה זו או אחרת מהמיקשה
האין-סופית של היקום ולעבד אותה, או אז אנו אומרים: הוא האיר
את הנקודה החשוכה זו מהיקום... זהו איפוא היעוד של היקום:
להמתין שהאדם יגלה אותו ויעבד את המידע האין-סופי שלו.

לא ניתן לדעת מתי יגיע האדם לנקודה פלונית ביקום ויעבד אותה,
או מתי יגיע לנקודה אחרת ביקום ויעבד אותה, וישתמש בה, ויהנה
ממנה... לכן לכל היקום כאחד יש מעמד משותף: הכמיהה התהומית
הבלתי מוגדרת להגעת האדם... הנקודה החשוכה זו ביקום יכולה
להישאר חשוכה לשנה, לשנתיים, לזמן אין-סופי - ללא האפשרות לדעת
מתי תואר ע"י האדם, לכן ואותה נקודה "חשוכה" נמצאת בכמיהה
תהומית אין-סופית להגעת האדם אליה.

"התהום" ובדרך כלל מותיר את הרושם של הבלתי ידוע, הארוך, הבלתי
מזוהה... האין סופי. לכן השתמש המתעד במונח הזה כאשר הגיע תורו
של היקום ומעמדו הקבוע:

וחשך על-פני תהום; - ליקום החשוך אין דווקא מעמד תהומי קבוע,
אחרת לא היה לו יעוד ולא קיום, אלא וכאילו הוא משקיף כל הזמן
על פני התהום - שמא יגיע עכשיו האדם, שמא בעוד רגע, שמא יגיע
מחר... ההמתנה האין-סופית הזו - היא אשר הזמינה את הצורך
בתיאור התהומי... במילים אחרות, ליקום יעוד מוגדר וידוע, והוא,
ההמתנה להגעת האדם אליו, לכל נקודה ביקום יעוד מוגדר כזה; אולם
הנעלם היחיד כאן הוא "ההמתנה התהומית": האם יגיע עכשיו האדם
להאיר אותי? או שמא מחר? או שמא בעוד שנות אור...

יש להדגיש, שהיקום עצמו אינו תהומי, ולכן הוא לא אמר: והחושך
בתהום...  וכאילו מעמד היקום הוא בתהום... אלא אמר: וחושך על
פני
תהום - להבדיל בין שני נבדלים: החושך, והתהום.

החושך, הוא היקום החשוך הממתין בכל רגע לסימן אור מהאדם.

ההמתנה היא התהומית, הבלתי ידועה... לכן החושך נמצא על פני
התהום.

זהו איפוא המעמד של היקום: המתנה אין-סופית לאדם; הייתי אומר
כמיהה בלתי נלאית לאדם. כל "התנהגות" היקום נגזרת מהמעמד הזה:
תאר לך התנהגות מישהו שממתין לידידתו או לאהובתו זמן רב מדי
והיא בוששה לבוא... הוא יהיה פרוע עם הבעה פרועה ושיער פרוע...
אינך מצפה לפגוש באישיות רגועה ומסודרת... ואף כאשר תגיע סוף
סוף הידידה - הוא לא ישנה מיד מהופעתו ומסדר יומו הפרוע שקנה
חלק מטבעו...
אולם, וגם זה חלק מטבעו: תהא ההמתנה אשר תהיה, ההתנהגות הפרועה
תהפוך מהר לרכה ועדינה ללא שום הגיון או יחס לזמן האבוד... זהו
טבעו של ממתין מרצון, והיקום איפוא ממתין לאדם מרצון.

זהו המעמד של "קיום" נטול "מנגנון חיים" פעיל, ונטול ייעוד
מיידי. זהו מעמד היקום: המתנה על פני תהום.

לא כן הארץ. לארץ היה ייעוד מיידי; היא המתינה לבואו של האדם.
כן היא "נולדה" עם התשוקה הזאת: היא יודעת שהינה הינה הוא
בא... ועם הגעתו אליה - היא לא הופתעה; בניגוד ליקום שעלול היה
להיות מופתע ולהתנהג כמופתע, שלא ציפה בכל רגע בהכרח להגעת
הידיד, ולכן יכל לקחת לו זמן עד שיחזור אל חיק האהוב...

והארץ היתה תהו ובהו: הארץ היתה במעמד של: תהו ובהו -
לאדם, לאנשים שעתידים לבוא אליה: תהו! תהיו כבר! תבואו כבר!
תגיעו כבר! תבואו אל הארץ, אלי; תידבקו בי, תחיו עימי, תקימו
את ביתכם עלי, תזנקו ממני, מהנקודה הזאת שהשם יתברך קבע אותה
כנקודת הזינוק שלכם, כנקודת ההתחלה לכל דבר; אז תבואו כבר...

ובהו - וכאשר תבואו, ותחיו, ותקימו את ביתכם, ותפעלו, ותעשו,
ותיצרו, ותעבדו, ותיעבדו... עשו את כל זאת בתוך גל האור ממנו
יצאתם, והיגעתם... אל תיצאו מהגל הזה, תהיו דבוקים בו, היו
בתוכו. בתוך גל האור הזה, נוכל לקיים "שנינו" את ייעודינו
בהתאם, כזוג לכל דבר: האדם והארץ.

הו - הן שתי האותיות האמצעיות המתקיימות בתוך שם ההוויה.

כאשר ישבתי לסגנן את "מעמד" הארץ כפי שהצטייר בתיעוד, וכדרכי,
נסיתי להזמין משהו מהמציאות שאני מכיר, הקרוב "למעמד" הארץ...
אופן זה יקל עלי את מלאכת התיאור והבנת המעמד עליו מדבר
המתעד...

הדמיון שלי הזמין אלי את האיש שעומד להתחתן היום! בעוד שתים
עשרה שעות עומדת להתקיים החופה שלו עם בחירת ליבו באולמי
נפטון; שמו ראובן.

הוא קם מוקדם בבוקר, ואפשר להגיד - השכים קום... פשוט לא הצליח
לישון יותר.
קם, התקלח, התבשם, שתה קפה, ועוד הפעם התבשם, ובהזדמנות זו
העיף מבט ארוך בראי - לא כמנהגו, ועלה על שערה קטנה בפינת שפתו
השמאלית! איך לא שם לב אליה?
לקח לידו מיד את מכונת הגילוח, והסתער על השערה על כל הנלווה
אליה; וחזר והתבשם. ושוב לגם קפה, ושוב העיף מבט חטוף בראי,
ממש חטוף ללא שום כוונה תחילה.

הכל מוכן, לא חסר לו כלום. אין לו שום דבר לעשות, אבל הוא
עסוק; עסוק עד למעל הראש. זה המעמד שלו. יעידו עליו מבטיו
הרצופים בשעון שבקיר ובשעון שעל ידו.

הוא ירד למטה להירגע, אולי יעשן סיגריה ויעשה סיבוב קטן באוטו.

תנסה לעשות תאונה קטנה עם ראובן, מה שנקרא "תאונת נשיקה"...
אתה אשם! ובכל זאת, הוא יחייך לך וינסה להסביר במבוכה שהיום
יום החתונה שלו. לא קרה כלום...

נסה לזרוק לו בדיחה מצחיקה טרייה מהתנור; הוא יחזיר חיוך קל
אבל לא יתפוצץ מצחוק; כי שוב - יסביר במבוכה, שהיום יום החתונה
שלו...

כדאי מאוד לעשות עסקים איתו היום, כי הוא יוותר מראש ולא ירד
לפרטים... ובעיקר, לא יתמקח! הוא יתן לך להרוויח עליו ובכיף.

דווקא הוא ענייני היום, עסוק מאוד היום, נוח מאוד היום, וותרן
מאוד היום; אבל רק היום...

אני מנסה להגיד, שהמעמד של ראובן היום - שונה ממעמדו של אתמול
שלשלום. ראובן של אתמול יתייחס לתאונת נשיקה אחרת... אולי הוא
לא יתעצבן, אבל הוא יקח ממך את הפרטים ויבטיח שלא יפסיד גרוש
אחד ואפילו יתחשבן איתך על הזמן האבוד שלו עד לתיקון האוטו...
הוא לא יוותר כי הוא לא אמור לוותר... וגם ביום חתונתו - לא
אמור לוותר, אך המעמד שלו מחייב אותו כאילו להתנהג אחרת - לא
על פי המקובל... הוא חורג מהמקובל ואת מציאות הדברים מקבל
אחרת.  

זוהי הארץ. זה מעמד הארץ כאשר חיכתה לאדם שאוטוטו מגיע... קלה,
נוחה, יפה, גנדרנית, עסוקה עם ההכנות האחרונות, ועניינית עד
מאוד; לא יורדת לפרטים הקטנים... מוותרת. תבואו כבר - אני
מחכה... תהו כבר; אבל בהו...

זהו מעמד הארץ כאשר המתינה לאדם; ולמעשה היא לו עזבה את המעמד
הזה עד עכשיו, עד רגע כתיבת השורות. תכונת הוותרנות ניתנת
למישוש... האדם אנס את הארץ ואת אוצרותיה, החל מיבוש הים
למטרות בניה אסורה ועד לגניבת היערות ועקירת העצים למטרות
עסקיות גרידא. ועם זאת, הים והאדמה מסתדרים איכשהו, זה לוקח
קצת על עצמו וזה לוקח קצת מהבעיה; והאדם הטיפש חושב שהוא עבד
עליהם והרוויח קרקע בחינם.

היער מצטמצם באופן ניכר, העצים מדלדלים, מזה כבר חמשת אלפים
שנה... על פי חישוב ומכונת חישוב, אם יש לך 100 עצים ואתה לוקח
כל חודש 10 עצים - לאחר כשנה לא ייוותרו עצים בטבע במקרה הרע,
או במקרה הטוב - ערך העץ יעלה על ערך הזהב...

אבל מזה חמשת אלפי שנים, מספר העצים בטבע וביער כמעט לא השתנה,
למרות ועל אף הצריכה ההולכת וגודלת בלשון המעטה. ערך העצים
בבורסה של אדם הראשון ועד עכשיו כמעט ולא השתנה. והאדם הטיפש
חושב שהוא ניצח את הטבע ולקח את מבוקשו בזיל הזול... הוא לא
יודע שאימא אדמה וויתרה לו וחידשה מהר את מלאי הסחורה - לא על
פי הייחס המקובל כי-אם מתוך ההשפעה של המעמד שהיא נתונה בו;
היא מחכה לאדם, ועדיין מחכה לאדם - הנכון...

מעמד הארץ שתואר לעיל הננגזר מייעודה המיידי, נתחייבה ממנו
דינמיקה של וויסות שנקראה בפינו בלשון הציורית לעיל -
"וויתור"... אולם שמה המקצועי כאמור הוא "וויסות". זהו איפוא
קיום עם "מנגנון חיים" פעיל, וייעוד מיידי; זהו קיום הארץ.

נותר מעמד הגורם השלישי ששיחק בסרט הראשון...

ורוח אלקים מרחפת על-פני המים.

המונח המקשר "על-פני" חוזר כאן בשנית, ולא על שום מה... הוא
שימש אותנו לעיל - להבדיל בין שני נבדלים: בין החושך לבין
התהום: וחשך על-פני תהום: היקום אינו תהומי כי-אם נמצא
על-פני התהום...
וגם כאן בא המונח המקשר להבדיל בין שני נבדלים: רוח אלוקים
איננה מיימית, כי-אם מרחפת על-פני המים. המידע ואף כאשר הוא
מיקשה אחת, אינו מהווה יישות אלוקית בפני עצמה, כי-אם מימד
נפרד מישות אלוקים; ורוח אלוקים מרחפת על פניו.

במסגרת השיעור של "היום השני" למדנו, כי כל המידע המוכר לנו
ושבמסגרתו נמצאים הנתינה והאור והיקום והאדם... הינו מה שמתחת
לרקיע; מאידך אין לנו שום נגיעה למידע הנמצא מעל לרקיע.
המים, היינו המידע, שהוא מקשה אחת, נפרד באמצעות הרקיע לשתי
שכבות: אנו וקיום העולם שייכים לשיכבה התחתונה של מיקשת המידע
האין-סופית; ובנוסף קיימת עוד שיכבה עליונה של "ייתר המידע"
שאין לקיומנו נגיעה ישירה בה, אם-כי חלק מקיומנו נאצל ממנה,
נשמתינו "המוכנה והמזומנת מראש" נאצלת ממנה; לכן טרח המתעד
ליידעינו על קיום השיכבה זו במסגרת השיעור השני.

בא המונח המפריד "על-פני" כאן להשמיענו עוד דבר: ישות השם
יתברך הינה נפרדת ממקשת המידע; שלא תסיקו (בטעות) שהמידע הוא
הוא היישות האלוקית; השם יתברך הינו בעל "חנות המידע" ורוחו
מרחפת על פני החנות הזו. הוא אשר היסקתי בפעולה מחשבתית כבר
בהתחלת דרכי עם המאמר הזה. ניהלתי שם את הדו-שיח הזה עם
ישותי:

- ומהיכן משיגים "מידע"?

- מחנות המפעל של המידע: ממקור המידע.

- מי הם הבעלים של החנות הזאת?

- ישות אחת הנקראת: השם יתברך.

- ומה היא הראיה שהישות הזאת שולטת בחנות הזאת ולא הטבע? כלומר
למה עלי להאמין שישות מסויימת שולטת במידע ומזרימה אותו באופן
מסודר, ומדוע עלי לדחות את התיזה הטוענת שהמידע פשוט נמצא
ביקום - כמו שאני ואתה נמצאים ביקום? מדוע אתה כופה עלי "ישות
מסדרת"?

- המוח שבי הוא הראיה. הוא לוקח מידע מהחנות הזאת באופן מסודר,
דבר המעיד על הימצאות מסדר ובעלים בחנות הזאת, שאינו מרשה לקחת
מה שבא ליד מהחנות.

מכאן היסקתי את נפרדות ישות השם יתברך מהמידע. אין הוא המידע,
כפי שאין הוא היקום ולא האדם, הוא יוצר היקום ויוצר האדם; וגם,
יוצר המידע.

- מה הכוונה "יוצר המידע"? 1 + 1 = 2, זה מידע; האם הכוונה
שניתן היה ליצור תוצאה אחרת? כמו 1 + 1 = 3 ?

- לא! 1 + 1 נשארים תמיד 2 .

השם יתברך יצר את האחד (1), זהו כל המידע אשר יצר; המשוואה
[ 1 + 1 = 2 ] היא צורת עיבוד של המידע שכבר נוצר, לכן
ובמקביל ליצירת המידע - היה צורך ביצירת "כלי" לעיבוד המידע,
אחרת אין שום משמעות לקיום המידע אשר נוצר.

"כלי" זה וכמובן הוא "המוח" שלנו, הוא המוח האנושי אשר על
ראשינו. כלי זה עזר לנו להבחין באחד (1) שנוצר ע"י השם יתברך
ולעבד אותו לאין סוף עיבודים; המשוואה שלעיל היא אחת העיבודים
הללו.

מעניין לדעת שגם המוח שלנו ואף הגוף האנושי וכל היקום - נוצרו
מתוך עיבוד אותו המידע... המוח כמנוע מכני - מייצג את אחת
המשוואות (המסובכות) של המידע.

- הסבר נא לי את מהות יצירת המידע; למה הכוונה שייצר את האחד
(1)?

- הוא בנה את "החלקיק" המהווה את אבן הבניין היסודי של החומר.


מקובל על כל הקהילה המדעית - היום אתמול ושלשום, שהמונח
הפיזיקאי "חלקיק" מהווה את אבן היסוד של החומר; אולם המונח הזה
ומטבע הדברים אינו בעל נתונים קבוע, כי נתוניו משתנים
ומתעדכנים כל הזמן בכל הדורות - כל דור ונתוניו החדשים שהגיע
אליהם ונגלו לעיניו אודות החלקיק...

כאשר נתגלה האטום למשל, רווחה הדיעה כי הינה הגיעו אל החלקיק
הקטן ביותר, חלקיק שאינו ניתן לחלוקה לחלקיקים קטנים יותר;
ומכאן גם שמו: א (בלתי) טום (פריק). מאוחר יותר נתגלה כי
האטום מורכב מחלקיקים קטנים יותר: אלקטרונים, פרוטונים
ונייטרונים...

הפיזיקה, נכון ליום, משתמשת במספר מונחי עזר לתיאור החלקיק
ומרכיביו. להלן מספר דוגמאות של המונחים הללו, ומידע המעודכן
להיום:

- סוגי החלקיקים - פרמיון או בוזון.

- חלקיקי היסוד של החומר: אלקטרון, קווארק מעלה (U) וקווארק
מטה (D).

- שלשות של קווארקים מתלכדות יחד בשביל ליצור את גרעין האטום:
פרוטון - (UUD), ונייטרון - (UDD)

- "אטום" הוא המודל של מרכיבי החלקיק העדכני, בו נשמרות
התכונות הכימיות של החומר - תכונות היסוד.

- גרעין האטום בנוי מפרוטונים ונייטרונים.

- מסת (משקל) הפרוטון ומסת הנייטרון - זהות בקירוב; ביחד בונים
את מסת גרעין האטום.

- מסביב לגרעין חגים האלקטרונים.

- מסתם של האלקטרונים זניחה בהשוואה למסת הפרוטונים
והנייטרונים.

- מסת האטום מרוכזת בגרעין האטום.

- נפח גרעין האטום מהווה חלק של כאחד ממאה אלף מנפח האטום.

- רוב החומרים בטבע מורכבים ממולקולות, שמורכבות משילובים של
אטומים שונים.

אם כן, זיהוי החלקיק הזה שהשם יתברך בנה, כמוהו כזיהוי נקודת
האין-סוף - היכן מסתיים לכאורה העולם... במילים אחרות, משימה
כזו הינה בלתי אפשרית, כי שוב, לא יתכן להצביע על חלקיק, קטן
אשר יהיה, ולהכריז עליו שאינו ניתן עוד לחלוקה... כפי שלא ניתן
להצביע על מספר מסויים ולהכריז עליו כמספר הגדול ביותר או הקטן
ביותר... או להצביע על נקודה - כנקודה הרחוקה ביותר ביקום...
העובדה שהצלחנו עד עתה לחלק את החלקיק לחלקים כאלו או אחרים -
אינה ערובה לאי-הימצאות עוד חלקיקים בלתי מזוהים, או יותר
קטנים... ומאידך, עובדה זו מלמדת אך על יכולתינו העכשווית
להגיע אל רובד זה או אחר בחילוק החלקיק.

המסע, במילים אחרות, אל תוך החלקיק פנימה, הוא כמסע אל המרחב
האין-סופי...
במסעינו אל עבר היקום האין-סופי, אנו עוברים בתחנות, מזהים
אותם ומותירים נקודת ציון - ממנה נזנק אל עבר נקודת הציון
הבאה; וכן הלאה... זהו עיבוד המידע האין-סופי - או אם תרצה -
היקום האין-סופי...
מכאן, גם המסע אל עבר החלקיק פנימה - הינו אין-סופי ובעל
מאפיינים זהים למסע המקורי אל עבר היקום האין-סופי.

העובדה שביכולתינו להצביע על מסה כלשהי ולשאת אותה בידינו,
באופן פיזי של ממש, מקלה עלינו את תפיסת "המקשה אחת" שנתקלנו
בה לעיל, היכן הצבעתי על המידע (היקום) האין-סופי שעשוי ממקשה
אחת, ולכן פועל עליו חוק "ההתאמה הסימטרית" בכל נקודה
נתונה...

תכונת האין-סוף איפוא נמצאת בכל "חומר" ביקום, החל מהחלקיקים
התלויים האוויר, ועד לחלקיקי הגל של אור השמש... אנו לא יכולים
להגיע אל החלקיק "הראשון" שהוא הוא המידע בכבודו ובעצמו - ממנו
נוצר כל היקום, כפי שלא יכולים לזהות את האין-סוף, כי צרובה
בתודעתינו המגבלה הזאת: אין סוף לגודל היקום; אין סוף לחלקיקי
החלקיק...

השם יתברך יצר איפוא את המידע - את החלקיק הראשון; והייתי
מעדיף לאמר - יצר את "האחד", כי מהאחד הזה נוצרו אין-סוף
צירופיו של כל היקום, של כל המידע, החל מהצירוף הראשון של
המשוואה שנתקלנו בה לעיל: 1 + 1 = 2, ועד לצירוף של העצים,
של הכוכבים, של החיה וגוף האדם...

חנות המידע איפוא מכילה את כל הצירופים האפשריים של המידע, של
"האחד" ההוא, וזהו למעשה היקום בכבודו ובעצמו... בנוסף למידע
"הגשמי" הזה הנגזר מהאור ומתכונת הנתינה של השם יתברך, קיים
עוד רובד של מידע שאין לנו נגיעה אליו - הוא המידע הנמצא מעל
לרקיע, ושלמדנו אודותיו בשיעורינו השני. נשמותינו, נרמז,
שייכות לרובד הזה.

- מדוע בעצם נוצר היקום? במילים אחרות, מדוע הורכבו כל
הצירופים האפשריים בפועל?

- שהאדם לא יטרח אף בלעבד את המידע... שרק יושיט את היד ויקטוף
מה שבא לו... הוא הניח לפני האדם מידע לעוס ומעובד; מכאן בא
הצורך ביצירת כל הצירופים בפועל. משימת המוח היתה, אם זכורה
לכם, לעבד את מלוא האפשרויות שהרצון הגולמי חפץ בהם - עד להגיע
אל קבוצת האפשרויות "המפתות" ביותר... המרתקות ביותר...
הרחוקות ביותר... - ולשים את הקבוצה הנבחרת הזאת לשרות מר
"רצון", שיבחר מתוכה את הרצוי לו... אלה הם למעשה תנאי החיים
בגן-עדן: קטוף כפי יכולתך...  

- ובכל זאת, אין היום באפשרותינו לקטוף מה שבא ליד... עלינו
להשתמש במוחינו בשביל לעבד את המידע עצמו - לא בשביל לעבד את
האפשרויות...

- אכן; האדם הרחיק את עצמו מגן-עדן ופסע בטיפשותו ובמו רגליו
אל עבר עולם מוגבל, היכן שעליו לעבד את המידע בייגע רב... ועם
זאת, לא תמיד מצליח להגיע אל ייעדו, כי הוא נכשל לרוב במשימת
העיבוד המורכבת. (ארחיב בנקודה זו להלן, בפרק חטא האדם
הראשון).


ורוח אלקים מרחפת על-פני המים - זהו מעמד השם יתברך מנקודת
מבטינו האנושית: הוא יצר את המידע והניח אותו על המדף,
לשימושינו, לרשותינו. יכל בנקודה זו לסיים את מלאכתו וללכת
הביתה, והלכה למעשה - הוא סיים בפועל את מלאכתו; והבמה כולה
עכשיו לאדם... השם יתברך אמור לעזוב בנקודה זו את עמדת היצירה,
לתפוס עמדת צפייה ולצפות באדם - איך הוא משתמש במידע, איך הוא
נהנה ממנו, איך הוא קוטף אותו...

השחקן הראשי יצא ברגע זה אל הבמה; קבלו את האדם במחיאות
כפיים...

ההצגה התחילה. לא עברו שניות והאדם, בהחלטה תמוהה, נטש את
המידע והתרחק ממנו. הוא הגיע בכוחות עצמו להחלטה "אמיצה": לא
להנות יותר, להפסיק את ההנאה עכשיו ומיד! להתרחק מגן-עדן - מגן
המידע האין-סופי, אל עבר עולם של דמיון, של תהום, של חשש, פחד,
של הגבלות, של ספק, של סתמיות, של אונס, של רצח ועריפת ראשים,
אל עבר עולם של כאב, של מחלות, של צער, של עצב, של ייאוש, עולם
של עצלות, התבטלות, עייפות, של תיסכול, עולם של שיעבוד, של
כעס, של קינאה, של שקר, של תכסיסים, של שחיתות, של גניבה, גזל,
שוחד, אל עבר עולם מלא שינאה, נקמנות, רציחות, השמדות, אל עבר
עולם סופי, מוגדר, ומוגבל, אל עבר המוות. האדם צעד במו רגליו
אל המוות; זו היתה בחירתו החופשית; התמוהה.

כל הבמה לשחקן הראשי, והאדם משחק עליה בפועל; לפי בחירתו
החופשית. זו ההצגה הראשונה בעולם שלא נכתב לה תסריט מראש... כל
שחקן ישחק את התפקיד שירצה, ובאופן שירצה, במה חופשית; זו
הוראת הבמאי.

הבמאי תפס לו כאמור עמדת צפייה וצופה... הוא יושב במקום טוב על
המרפסת של האולם, וצופה בשחקניו... הוא עשה את עבודתו עד תומה,
הכין את האולם, הכין את שחקניו, לימד אותם אין-סוף שיעורים
וחזרות, לבל יטעו, לבל יתבלבלו, הכין את התפאורה הטובה ביותר,
את התאורה הטובה ביותר, הוא עשה חזרה גנראלית ונאם בפני
שחקניו:

הצגה זאת היא בשבילכם ועבורכם. אתם באים להנות ממנה, אתם באים
לנצל כל רגע... ניצול תמים מקסימלי, לכן, אני נותן לכם יד
חופשיה עד הסוף, שחקו כפי רצונכם ותהנו עד לאין-סוף... אומנם
גם אני הולך להנות ממשחקכם, כי סוף כל סוף אני הבמאי והמפיק...
שעמל על ההפקה הזאת... אבל שוב - ההנאה האמיתית נועדה לכם
ועבורכם, צאו לבמה וקטפו את ההנאה המירבית, בהצלחה.

הם התמהמהו, אך הוא דחף אותם ברכות אל הבמה ויצאו...

התחילו לשחק . ושניות לאחר מכאן קרה מה שקרה... הם איבדו את
טעם ההנאה, ואת טעם המשחק. התרחקו מכל תסריט אפשרי, מכל הגיון
אפשרי; הבמאי יושב במרפסת האולם וצופה בנעשה. הוא לבטח מאוכזב;
מאוכזב עד מאוד, הוא מעיף מבט בבמה, בתאורה, בהפקה... שום דבר
לא חסר... שום סיבה להתנהגות השחקנים המבישה זו; ומעל לכל -
התמוהה זו... טיפשות לשמה. אין לו אלא למחוא כף על כף
ולהצטער... ומאידך להתנחם שמצידו הוא עשה את שלו על הצד הנכון
ביותר; המושלם ביותר...

אך במקום זאת, ורוח אלקים מרחפת על-פני המים. מרחפת; נוגעת
לא נוגעת; מתקרבת, כמעט מתקרבת עד שכמעט נוגעת... אולי אפשר
עדיין לשנות משהו בתסריט... אולי אפשר להפנות את תשומת ליבם של
שחקניו הטפשים לאבסורד. אולי אפשר לעשות משהו בנידון... אולי
אפשר לתקן אף את התסריט המושלם ולשנותו בכוח, שיתאים בכל זאת
לשחקנים הטפשים האלה... לשנותו שוב ושוב ושוב, ועוד הפעם
לשנות. לווסת, לשלוח טל.
אפשר להזיל דמעה ולהתרגש, ואני מזיל דמעה ומתרגש; לא מהמשחק,
לא מהדרמה התמוהה המתחוללת לנגד עיני, לבטח לא מהשחקנים, אלא
מהבמאי המסור הזה.

זהו איפוא מעמד השם יתברך: למרות ועל אף מיקשת המידע המושלמת
והרצופה שייצר, אין הוא עוזב אותה לרגע, רוחו וידיו ואצבעותיו
מרחפים מעליה, מעל המים, מעל מקשת המידע האין-סופית זו, ומעדכן
אותה ומווסת ומתקן ומיישר ומעקם ושוב מיישר - תלוי בשחקן הנמצא
על הבמה ברגע זה ותלוי בנטיותיו, שגיאותיו, ושגעונותיו... תלוי
כמה התרחק ממקשת המידע... מטרת הריחוף הזה וכאמור היא עידכון
מתמיד בקשת המידע, באופן שתתאים לאדם שכל הזמן מחבל בה וע"י כך
מחבל הטיפש בעצמו - ובעיקר, מתרחק ממנה... מהמידע.

מטרה עיקרית אחת נגזרת מהריחוף הבלתי פוסק הזה: לקנות בדל של
סיכוי שמישהו כבר ישים לב לאבסורד ויחזור בו מהדרך הטפשית הזו;
שיכנס שוב אל גן-עדן; הוא יפגוש בכניסה שלט ענק שאומר: ברוך
שובך אדם יקר! בוקר טוב לך, טוב שהתעוררת.

ורוח אלקים מרחפת על-פני המים. זהו מעמד הגורם האחרון
שברשימה; מעמד שקנה לו "בזכות" התנהגות האדם התמהונית
והאבסורדית; וזה מחזיר אותנו אל פסק הזמן שביקשתי עקב מקרה
אישי... יש לחזור הרבה עמודים אחורה - אם רוצים להזכר במקרה
הספציפי... אולם די לנו לעת עתה להזכיר את ההערה שהבחנתי בה
עקב המקרה שלי; הינה היא במלואה:  

"כל שינוי שנרשם במהלך השבועיים האחרונים ושהשפיע באופן ייחסי
על התנהגותי או על אורח חיי, החל מאוכל עבודה שינה ועד
להתנהגות חברתית חיבור או כתיבה - מקור השינוי הוא בי;
מקור הכל בי! אני גרמתי לשינויים הממשיים האלה. יכלתי באותה
מידה לגרום שלא יקרה שינוי זה במרכיב זה או אחר - אילו רק
רציתי."

ומכאן היגעתי אל מסקנה כוללת:  

כל שינוי הנעשה במרחב האדם, מקורו בכוח הנגזר מרצון האדם.
(כולל גשמי הזלעפות והברכה כאחד...)

אכן; ורוח אלוקים מרחפת כל הזמן על פני המים... הוא מעדכן
ומווסת כל הזמן... אולם העידכונים והוויסותים הללו מתקיימים
בצמוד לכוחות הנגזרים מרצון האדם - לא במקומם.
במילים אחרות, אם מרצון האדם נגזר גשם זלעפות נוראי - אין השם
יתברך מבטל את הרצון הזה ולא את גשם הזלעפות - גם אם תוצאותיו
הן הרסניות, כי הרי זה רצונו של האדם... הדבר נגזר מחוק הטבע
הראשון, חוק ההתאמה הסימטרית, בכל המובנים והתנאים; זהו לשונו:


הרצון האנושי הוא אשר יקבע את ערכי פיסת המידע הנקטפת מהמסה
האין-סופית; ונתח הקיבולת השיכלית הנדרש - יותאם לקליטת פיסת
מידע זו ועיבודה, מכוח הסימטריה הנגזרת מהחוק הזה.


אם כן, איך מתקיים והלכה למעשה לשון החוק הזה בפועל - ובצמוד
לפעולות הוויסות של השם יתברך?

קטונתי! קטונתי במימדים ובכלים ובקומה לענות על השאלה הזאת. כל
התורה ולמעשה באה בשביל לענות על השאלה הזאת. איך עובד החוק
הזה בשטח, ואיך ומתי - מווסת השם יתברך.

הזכרתי לעיל, כאשר נגעתי בשאלת מהות התיעוד, כי התורה באה לתעד
אך את ציוני הדרך, את הנקודות המציינות תפנית; ואת התיעוד הזה
בחר המתעד לשרוד בשיטת השלבים, ראשית, שנית שלישית... ניתן
לקרוא את נוסח השלב הראשון ולהבין אותו; אולם עיון בנוסח השלב
השני - יבאיר אופקים שלא היו נראים בנוסח הראשון... וכך באופן
הזה מתחברים הנוסחים והשלבים ומטילים אור האחד עם השני, השני
עם החמישי, והראשון עם הרביעי, והרביעי עם השני, וכל אבני
הפאזל נאספים ומתחברים כאחד לבניית התמונה הגדולה. זהו המפתח
המשני לקריאת נוסח התורה הקדושה.

- מה היא התמונה הגדולה? לאיזו תמונה אנו מצפים? לאן פנינו
מיועדים? הרי אתה אומר לי מראש כי השלב שאני נמצא בו לוקה
בחסר, והשלב הבא אחריו יאיר אותו ויפתח בו אופקים חדשים... דבר
שמצית את הסקרנות שלי: ולאן אני פוסע? לאן אני הולך? מה אגלה
בסוף? לאיזו תמונה אגיע?

- נחש! תן ניחוש!

- אל תשחק איתי; ענה: לאן אני פוסע? לאיזו תמונה אגיע?

- אני מתעקש: נחש! זרוק ניחוש.

- אוקה! אצטט את התשובה שלך שלעיל: התמונה באה להראות - איך
עובד חוק ההתאמה הסימטרית ואיך ומתי מווסת השם יתברך. זה איפוא
הניחוש שלך - לא שלי.

- אם אכן זו התשובה - היעלה על הדעת שאגלה אותה לפני
השאלה...?

כל התורה, ולמעשה, באה להראות לאדם את הדרך חזרה אל מקורותיו,
אל הרצון שלו. זו התשובה. זו התמונה הגדולה שהתורה בונה, אבן
על אבן על אבן, עד להראות את התמונה הגדולה: את הדרך חזרה אל
הרצון האנושי המקורי, ואיך להפעיל אותו. התורה התחילה במילה
הזאת: בראשית - היינו בשלב הראשון הודיע לנו המתעד אודות
שיטת התיעוד שתשמש בכל התורה, ובו בשלב תיעד את בריאת העולם:
ברא אלקים, את השמים, ואת הארץ; בשנית - היינו בשלב השני
למדנו את המעמדות: מעמד הארץ, היקום, ומעמד השם יתברך;
בשלישית התחלנו בנקודת הציון הראשונה - היינו בשיעור הראשון
אודות הפעלת הרצון; התחלנו אם זכור לכם בהבעת הרצון הגולמי:
ויאמר אלקים, יהי אור; ברביעית - יצא לפועל הרצון הגולמי:
ויהי-אור; בחמישית - נבחנו ע"י המוח נתוני הרצון שהיתהוו
במציאות: וירא אלקים את-האור; בשישית - התחילו לזרום
הנתונים הראשונים ע"י בחינתם בפועל: האור כי טוב; בשביעית
- הגיע שלב עיבוד הנתונים: ויבדל אלקים, בין האור ובין החשך;
בשמינית... בתשיעית, וכך עד סוף התורה... עד השלב הזה: ולכל
היד החזקה, ולכל המורא הגדול, אשר עשה משה, לעיני כל-ישראל.

(דברים לד', יב) - אינני יודע את מספר השלב הזה כי עוד לא
עמדתי עליו.

...אבן על אבן על אבן, עד להראות את התמונה הגדולה: את הדרך
חזרה אל הרצון האנושי המקורי, ואיך נפעיל אותו. התורה, במילים
אחרות, היא מעין מפה ארוכה ארוכה ששורטטה שלב אחר שלב, הרבה
מאוד נקודות ציון מופיעות עליה, המראות את הדרך חזרה... בחזרה
אל הרצון; אל נקודת הציון הראשונה: לחיות חיים אין-סופיים,
בגן-עדן - בגן של מידע אין-סופי, ולקטוף ממנו ככל הבא ליד;
להנות ללא הגבלה, עד אין-סוף... זהו היעוד של האדם, שניתן
להוציאו אל הפועל אך ורק מתוך "רצון" האדם ובאמצעותו.

רצון - כמשמעו: שירצה, שירצה לחיות, שירצה להנות, זה כל הנדרש
מהאדם, פשוטו כמשמעו. והאדם וויתר בטיפשותו על הרצון הזה מזמן,
כמעט עם הגעתו אל הארץ; אך השם יתברך לא וויתר... הוא שמר לאדם
את הדרך חזרה, ע"י שירטוט המפה; יש רק לעיין בה ולחזור. נמצאות
על המפה הרבה נקודות ציון ותחנות עזר - שהמשתמש לא ילך לאיבוד;
שלא יאבד את הדרך.

בשביל המטרה הזאת, הוא גילה לאדם על פני המפה שלו את קיום חוק
ההתאמה הסימטרית, שמתוכו ועל פיו פועל הרצון האנושי. בלעדי חוק
הטבע הזה - לא ניתן היה לאדם לעבד את רצונו, כי החלופה היתה
לבקש את קיום רצונו מהשם יתברך - כל פעם שירצה בכך, כמו שאנו
עושים היום למשל, מבקשים, מתחננים, מתפללים, מתפתלים... כי אין
אנו יודעים להפעיל את רצוננו; אין אנו מכירים את חוק הטבע
הזה... חלופה זו איפוא היתה מעמידה את האדם כמקבל חסד בלתי
נלאה... ואין זה רצונו יתעלה; קיום החוק הזה חצץ אם כן בין
האדם לבין ישות השם יתברך: אני יודע שמקור החוק הזה הוא רצון
השם יתברך - ודי לי בידיעה הזו; איני צריך להתמודד עימה בכל
רגע, כפי שאינני מתמודד עם כל מה שהטבע מציע לי כל רגע; אני חי
בתוך הטבע.

המטרה אם כן היא להאיר את הדרך חזרה... זוהי התמונה הגדולה
שאנו מצפים לראותה בתום ההצגה... אני פוסע אל עבר המקור שלי,
אל הרצון האנושי שלי; אני חוזר אליו; זוהי כוונת התורה וזהו
יעודה: להראות לי את הדרך חזרה.

את הכוונה הזו הוציאה התורה מהכוח אל הפועל ע"י שיעור מעשי
ארוך שניתן כאמור בשיטת השלבים: איך עובד חוק ההתאמה הסימטרית
בשטח, ואיך ומתי - מווסת השם יתברך. הוויסות הרי סותר את עצם
קיום החוק וגם סותר את רצון האדם בפועל: אם כל רצונות האדם
מתקיימים בפועל - כולל ההרסניות שבהם, איזה מקום יש לוויסות?
ואיך ומתי יוצא הוויסות לפועל בלי שיתנגש עם חבילת רצונות
האדם?

המתעד היה חייב איפוא לענות על השאלות הללו באופן מעשי; היינו
להראות בד בבד את פעולת החוק ואת הוויסות הנעשה בצמוד לה; בזאת
קלע לשתי מטרות באחת:

1- המשיך בשיעור ההדרכתי שלו אודות הפעלת הרצון האנושי.

2- האיר את הדרך חזרה - אל הרצון המקורי, ע"י צביעת פעולת
הוויסות בצמוד לשיעורי ההדרכה; הרי אילולא הרצון השלילי התמוה
(של האדם) שיתועד על גב אותו העמוד - לא היה מקום לפעולת
הוויסות.

אדם הראשון נולד אל תוך חוק ההתאמה הסימטרית, ואולי בגלל זאת
הוא לא שם לב אליו; הוא לא "גילה" אותו... האדם גילה לראשונה
את חוק ההתאמה הסימטרית בפעולה - עקב חטאו הראשון. הוא ראה
איך הוא עובד בפועל, ואיך עובד לצידו הוויסות האלוקי. אנחנו
נעמוד על זה כאמור כאשר נגיע אל הפרק הזה; אולם ובינתיים הייתי
רוצה לעבור באופן כללי על הנושא של סריקת התורה לחוק ההתאמה
הסימטרית ולפעולת הוויסות שתועדה בצמוד לו; אם נשתמש בלשון
התנכית - אני עומד לרחף מעל הסריקה הכללית זו; היינו לנגוע -
לא לנגוע... להתקרב לעומק אך לא לרדת ממש אליו, כי בכל עומק
מסתתר פרק הדרכתי, ובכל פרק מסתתר עולם ומלואו...

מה הכוונה "מסתתר עולם ומלואו"...?

לא מזמן חשבתי, שאת נושא "ההתאמה הסימטרית" אכסה עם סיקור
שלושת הפסוקים מפרק ב' של בראשית (כא, כב,כג) - ואכן שלושת
הפסוקים האלה מציגים ישירות את חוק ההתאמה הסימטרית... אל נא
לשכוח שאנו עדיין נמצאים במסגרת פסק זמן שלקחתי מנושא ההתאמה
הסימטרית ולא אחר - הוא הנושא השני במספר... ביקשתי - אם זכור
לכם, פסק זמן מהנושא, לטובת הערה שנגזרה מתוך מאורע אישי מאוד
שעברתי...

לאחר שננגלה לעיני נושא ההתאמה הסימטרית - דרך שלושת פסוקיו...
ולא בדרך אגב, סרקתי באופן כללי את הפרק הבא בתור אחריו - הוא
הפרק של חטא אדם הראשון; או אז ראיתי מולי ובתלת מימדים את
החוק עצמו בפעולה - שרק סיימתי לכאורה לכסות אותו...

עברתי מתוך סקרנות אל הפרק הבא אחריו - פרק הפשע של קין רוצח
הבל, וגם כאן ראיתי מולי את החוק עצמו אך במישור שונה שעוד לא
היכרתי... ראיתי בצמוד לו גם את ערך הוויסות בפעולה...

וכך ריחפתי מעל מספר פרקים קדימה, היגעתי אל מבול נוח, מגדל
בבל, פרשת סדום ועמורה, יצחק אבינו, יעקב, אפילו היגעתי עד
השואה בת ימינו... כל התורה ובאופן עקבי סוקרת את זהות חוק
ההתאמה הסימטרית על פני מישורים שונים.

בפרשת קין והבל למשל, נסקר אחד המימדים העמוקים ביותר הקשור
בחוק הזה, שכל בן-אנוש עלול לרדת אליו ולהתקל בו... למען
ההדגמה אתעכב קמעה על המימד הזה כאן, עם זהירות משנה לבל אטבע
בעומק הזה - כי שוב זה עולם אדיר ומלואו...

מי זה קין? ומי זה הבל. מי זה אדם הראשון ומי זו חווה אישתו?
האם אכן קין הוא אדם חמום מוח שעלה לו הדם לראש ורצח את אחיו
הבל ברגע של איבוד עשתונות? האם חווה אימנו היא אישה
חפפיפניקית, שטוחה, שבא לה פשוט לטעום מעץ הדעת ולהתעלם מעצת
היצרן? האם אדם הראשון היה כה שטוח ובלתי מעמיק שנפל לפיתויי
חווה אישתו וטעם גם הוא מעץ הדעת?  

תשובה: כן. קין היה אדם חמום מוח שעלה לו הדם לראש ורצח את
אחיו הבל ברגע של איבוד עשתונות. הבל במקביל היה אדם תמים
שכמעט לא התנגד לאלימות אחיו, ונפל כשה תמים לפניו. אכן;
חווהאימנו היתה אישה חפפיפניקית ושטוחה, שבא לה פשוט לטעום מעץ
הדעת ולהתעלם מעצת היצרן; תיאור אדם בעלה - נכון הוא ומדוייק:
אדם הראשון היה "אדם" כה שטוח ובלתי מעמיק שנפל לפיתויי חווה
אישתו וטעם כמוה מעץ הדעת.

אבל שוב - לא ארפה מעצם השאלה: מי זה היה קין? איזו אישיות זו
היתה? על איזו רמה שיכלית היה מנוי?

תשובה: קשה לאדם בדורינו לעמוד על הרמה השיכלית של קין ולדרג
אותה; כי הרמה השיכלית של אדם בדורינו, אינה מגיעה ואף אינה
מתקרבת לרמה השיכלית של קין ושל כל חבריו בדור ההוא. ושלא
תטעו: השכל שלנו כמבנה פיזי וכמרכיב פוטנציאלי - הוא אותו
המבנה השיכלי הפיזי שהיה לאדם הראשון ושל חווה וקין; שום מרכיב
ושום מבנה לא השתנו מאז ועד עצם הרגע הזה; השינוי היחיד שנרשם
הוא הספק המוח או אחוז המוח שנוצל על ידם. למסקנה הזו אני
מגיע, מתוך השכל הישר העומד עדיין לרשותינו: אם עיקר התורה הוא
להחזיר את האדם באשר הוא אל מקורו ואל רצונותיו, כך שיבין את
חוק ההתאמה הסימטרית ויינצלו כלשונו וכהלכתו, ואם כן הדבר -
האינני בן-אדם?

מכאן אני מסיק שאני כאדם, מסוגל להבין ולהפעיל את חוק ההתאמה
הסימטרית עד תומו, ועומד לרשותי, כאדם, הפוטנציאל השיכלי לעשות
זאת. השאלה האמיתית איפוא היא שאלת ניצול הפוטנציאל - לא שאלת
הימצאותו. אינני יודע איזה אחוז ניצל אדם הראשון ממוחו האנושי,
כי שוב אינני נמצא בעמדה המתאימה... כל ידיעותי בסוגיה יורדים
אל נחל הקביעה הפורמלית הזו: אדם הראשון היה חכם ממני עד אין
ערוך; עד לכדי הערך שאינני מסוגל אף לעמוד עליו או לתאר
אותו...

לקביעה הזו היגעתי לאחר עמל רב... לאחר שהצלחתי לגייס את מלוא
כוחותי ולאמץ אותם - על מנת להבין את השיח של אדם הראשון, של
חווה, של קין, ושל יצחק אבינו... במילים אחרות, אדם הראשון
שנפל לפיתויי חווה אישתו וטעם בעצתה מעץ הדעת והוכיח בזאת שהיה
איש שטוח ובלתי מעמיק, וכאשר עשה את מה שעשה, היה ברמה שיכלית
גבוהה - שלא ניתנת אף לשיעור על ידי. אם אנחנו, ברמתינו
השיכלית העכשווית, היינו עושים את מה שעשה, היינו נפטרים
בנזיפה קלה - אם בכלל, מפאת שיכלנו המוגבל; כפי שפוטרים מוגבלי
השכל בדורינו מכל עונש, מפאת מגבלתם הטבעית...

לקביעה הזאת היגעתי לאחר עיון בסיפור מקראי אקראי, על אליעזר
עבד אברהם כאשר נשלח ע"י אברהם לחפש אישה ליצחק... הוא פגש על
שפת הבאר עלמה ושמה רבקה; היא באה לבדה לשאוב מים למשפחתה.
וכידוע, העלמה משכה את תשומת ליבו של אליעזר, והתפתחה שיחה ערה
ביניהם...

יז וירץ העבד לקראתה; ויאמר, הגמיאיני נא מעט-מים מכדך.  יח
ותאמר, שתה אדני; ותמהר ותרד כדה על-ידה - ותשקהו.  יט ותכל
להשקתו; ותאמר, גם לגמליך אשאב, עד אם-כלו לשתת.  כ ותמהר,
ותער כדה אל-השקת, ותרץ עוד אל-הבאר לשאב; ותשאב לכל-גמליו.
כא והאיש משתאה לה; מחריש - לדעת ההצליח ה' דרכו, אם-לא.  כב
ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות, ויקח האיש נזם זהב, בקע משקלו -
ושני צמידים על-ידיה, עשרה זהב משקלם.  כג ויאמר בת-מי את,
הגידי נא לי; היש בית-אביך מקום לנו ללין.  כד ותאמר אליו,
בת-בתואל אנכי - בן-מלכה, אשר ילדה לנחור.  כה ותאמר אליו,
גם-תבן גם-מספוא רב עמנו - גם-מקום ללון.  כו ויקד האיש וישתחו
לה'.  כז ויאמר, ברוך ה' אלהי אדני אברהם, אשר לא-עזב חסדו
ואמתו, מעם אדני; אנכי בדרך נחני ה', בית אחי אדני.  כח ותרץ
הנער(ה) ותגד לבית אמה - כדברים האלה.
(בראשית, כד)

אותה העלמה וכידוע עזבה את הוריה והלכה בחברת אליעזר להתחתן עם
יצחק; אולם הם התחתנו רק כעבור שנתיים, מפאת גילה הצעיר...

העלמה הצעירה הזאת, רבקה, היתה בת שנה כאשר פגשה את אליעזר על
שפת הבאר, והתחתנה עם יצחק בגיל שלוש. השאלה היא, איך עברו כל
הידענים והמפרשים על הנתון הזה בדרך המלך?!
אישית, הנתון הזה לימד אותי על רמתו השיכלית של הדור של רבקה.
תינוקת בת שנה היתה לעלמה שיכלה לשאוב מים מבאר, לנהל שיחה עם
איש מבוגר, להשקות את גמליו, ולהזמין אותו אליהם הביתה.

תינוקת בת שנה בדורינו לא מסוגלת לשאוב מים מבאר...

נדמה לי שחז"לינו תיארו את התופעה הזו (הפרשי האינטלגנציה ו/או
הקיבולת השיכלית בין הדורות) במינוח -  "התמעטות הדורות", וזאת
כי הבחינו בקשיים המתגלעים מדור לדור בהבנת כתבי הראשונים
המתומצת והגיונם הצרוף...

ומעבר לזאת... להפרשי היכולות השיכליות נלווים עוד יכולות
המתפתחות בדרך כלל בצמוד להתפתחות השיכלית, כמו הסיבולת
האנושית, הסבלנות האנושית, הפתיחות האנושית... "ההתמעטות"
במחוזות הללו ניכרת היא - אף באותו הדור...

אני בן 45, ואני רואה שהסיבולת האישית שלי כאשר הייתי בגילו של
בני - עולה עליו לאין ערוך...

אימי ז"ל גידלה 7 ילדים בתנאים דלים עד מאוד - בלשון המעטה,
לבדה ללא שום עזרה משום גורם... היא בישלה כיבסה וגיהצה למשפחה
בת 9 נפשות, כולנו גדלנו בבית עד שנהיינו לגברים והתחתננו,
ושוב כל זאת ללא שום עזרה חיצונית - לא פיזית ולא כלכלית, ועם
זאת היה לה זמן לשיר ולפתח את הקול הנעים שלה; נותר לה עוד זמן
לחייך, לספר, להזמין חברים לארוחה...

אינני בטוח אם קיימת היום יכולת כזו בנמצא...

ואינני מדבר דווקא על אימי, לכולנו אימהות טובות ויפות וחתיכות
ומסורות... קח כל אישה מהדור הקדום ההוא, ושים אותה על יד
חברתה מהדור הטרי של היום, וספור את ההבדלים... אני מדבר על
"הדור הקדום ההוא" - ואינני מבחין כי אימי ואימך עדיין נמנות
על הדור שלנו... אולם ההבדל הניכר שצובר תאוצה מיום ליום -
צורב בתודעתינו את מרחק הזמן הדמיוני...

ואינני מדבר רק על הקיבולת השיכלית, ואינני מדבר רק על הנלווים
לה... ישנם גם נלווים לנלווים: שימחת החיים הצטמקה - אם נכון
הביטוי; היכולת לחיות האחד על יד השני, היכולת להבין האחד את
השני, היכולת להשתתף בשימחתו ובכאבו - השתתפות כנה לבבית, או
במילים מעוברתות - הדו-קיום האנושי הצטמק אף הוא ונהיה לגמד
בממלכת הגמדים; הכל הולך ומצטמק ומתגמד ונהיה ליותר קטן ויותר
קטן... עד שנעלם. שימחת החיים המקורית שמורה היום רק לילדים עד
לגיל חמש שש; מכאן ואילך מתחילה הנסיגה. אני מסתכל היום על
ביתי בת השתיים ובוחן את חיוכה הרחב, הכובש השופע... בו ברגע
אני בוחן את ביתי השנייה בת הבת-מצווה שכמעט ואזל לה החיוך
הרחב ההוא שעד לא מזמן התמחתה בו, ואומר לעצמי: כמה מהר גדלה
הילדה הזאת...

אחזור איפוא אל פרשת קין והבל, היכן נסקר אחד המימדים העמוקים
ביותר - הקשור בחוק ההתאמה הסמטרית, שכל בן-אנוש עלול לרדת
אליו ולהתקל בו... וכפי שאמרתי, אתעכב קמעה על המימד הזה,
ואזהר לבל אטבע בעומק שלו, כ אני עומד להכנס לעולם אדיר
ומלואו...

קין היה אדם חמום מוח "שעלה לו הדם לראש" ורצח את אחיו הבל
ברגע של איבוד עשתונות. ולאור תכונת "התמעטות הדורות" ניתן
לעדכן את הסיפור בנוסח זה: קין החכם והאינטלקטואל באדם, רצח את
אחיו הבל ברגע של איבוד עשתונות. בזהירות משנה אני שואל: מה
הביא אדם רם מעלה כזה בעל מנת משכל גבוהה ביותר שלא ניתן
בדורינו אף להעריך אותה - לאבד את עשתונותיו?

יש לציין כי רק כאשר החכמתי ונפקחו עיני - השכלתי לנסח את
השאלה הזאת במתכונתה זו; כי לפני כן, "איבוד עשתונותיו" של קין
ובכלל לא עמד לפני על הפרק... פעולת איבוד העשתונות היתה צפויה
ומובנת מאליה... וכי מה מצפים מאיש פרא-הסטורי שעוד לא גילה את
הגלגל... רישומו בתודעתינו עליו הוא "פרא אדם" - ואידך זיל
גמור...

... עד שגיליתי את מנת משכלו היחסית, ובאותה הזדמנות עמדתי על
מנת פיגורי לעומתו; או אז ניסחתי בעט זוהר את השאלה הזאת: מה
גרם לאדם כזה, בעל קומה כזו, לאיבוד עשתונותיו?

א והאדם ידע את-חוה אשתו; ותהר ותלד את-קין, ותאמר קניתי איש
את-ה'.  ב ותסף ללדת את-אחיו את-הבל; ויהי-הבל רעה צאן, וקין
היה עבד אדמה.
(בראשית, ד)

כפי "שהבטחתי", לא אתעכב על כל אות ומונח, כי עדיין אינם
נהירים לי ולא ירדתי לעומקם... במקום זאת אסתפק בכותרות
שהצלחתי להפיק מהנקרא והקשורים ישירות בנושאינו.

חטא אדם הראשון קדם לאירוע הזה, ולמען הסדר הטוב היה עלי לפתוח
בשרידת פרק חטא אדם הראשון ע"פ סדר התיעוד המקורי, ולאחר מכאן
להתעכב על פרשת קין ועשתונותיו...
ובכל זאת, מילה אחת להגנתי: אינני מתעד רשמי ולא פרשן רשמי;
אני שוחה עם הזרם... והזרם הנחית אותי ברגע זה כאן בפרשת קין;
מי אני להתנגד לו...

ובכל זאת, הסדר המינימלי דורש את שלו...  מילה או שתיים על חטא
אדם הראשון והפרק שעוד לא היגענו אליו.

אדם הראשון נצטווה לא לאכול מעץ הדעת, וכבר יודעים אנחנו שאין
המדובר בעץ ולא בדומה לו כי-אם בעצה והפצרה באדם שלא יגביל את
עצמו, שלא יצעד אל ההגבלה העצמית (המוות) במו רגליו, שלא יצור
אופציות ווירטואליות דמיוניות של טוב ורע... של רצון טוב ורצון
רע.. של קיום הטוב וקיום הרע... המדובר איפוא בעץ הדעת טוב
ורע -
לא בעץ בעלמא... כבר בהתחלת דרכינו נדרשנו אל מהות העץ
הזה ואל הציווי/ העצה/ ההפצרה - לא לאכול ממנו...

זאת ועוד; לא הנחש השיא את חווה לאכול מעץ הדעת, כי-אם
"הניחוש" העצמי... היא ניהלה שיחה "ישירה" כנה ומאוד אישית עם
עצמה; לא עם הנחש - כי-אם עם "הניחוש" שקרם לו עור וגידים
בתודעתה ובמהותה; הניחוש שכבר הפך חלק בלתי נפרד מקיומה,
מהגיונה, מאישיותה... אגיע - לא אגיע; זה טוב או רע...? קל או
קשה! רחוק או קרוב; נעים או מחריד, כזב או אמת, יפה או מכוער;
נכון או מסולף, חי או מת... זהו בעצמו "הנחש" שקנה לו חלקה בלב
האישה הזאת, חווה אימנו.

א והנחש, היה ערום, מכל חית השדה, אשר עשה ה' אלקים
(בראשית, ג) - ותכונת הניחוש הזו שנדבקה באדם היתה ערומה -
ריקה, מלשון ריקנות (ערום: ריק; אין עליו כלום), תכונה זו היתה
ריקה, פחותה, דלה מכל חית השדה אשר עשה ה' אלוקים בצד האדם.
הכוונה היא שהתכונה הזו בהדבקותה באדם, מרוקנת אותו מכל...
אפילו יותר מחית השדה.

למדנו לעיל בפרק ב' של בראשית אודות ההבדל בין החיה לאדם, ובו
בזמן שורטטו הקווים המשותפים בין שניהם:

ז וייצר ה' אלקים את-האדם, עפר מן-האדמה, ויפח באפיו, נשמת
חיים; ויהי האדם, לנפש חיה.
(בראשית, ב') - מכאן למדנו, שגם
לאחר שנפח באף האדם את נשמת החיים - האדם נותר על כנו ולא
השתנה; הוא נותר נפש חיה!

ניתן לטפס למעלה עד להתחלת המסע ולעמוד על ההסבר המפורט, היכן
התעכבנו על השאלה הזו: הכיצד! הרי האדם נוצר מאותו "החומר"
ממנו נוצרה החיה, המתעד דאג להודיע לנו על זאת ביותר מהזדמנות
אחת: הכל נוצר מעפר הארץ; ההבדל היחיד בין האדם והחיה מסתכם
בנשמה החיים שנופחה באפיו... ואם כן, הכיצד "ויהי האדם, לנפש
חיה"
אף לאחר שננפחה באפיו הנשמה הזו!

את השאלה הזו בדיוק ביקשה התורה שנשאל, ובאותה ההזדמנות ענתה
עליה: אנחנו נמצאים באותו הרגע בו ננפחה הנשמה... עוד לא הספיק
האדם להשתמש בה, לנצל אותה, לנצל את האפשרויות הטמונות בה, לכן
ובאותו הרגע נותר האדם כגוף עם נפש חיה לא יותר... לא פחות ולא
יותר מהחיה...

במילים אחרות, עצם הימצאות הנשמה בגוף האדם - אינה משנה בסטטוס
שלו ולא במאומה ממהותו; השימוש בפועל בנשמה ובאפשרויות
האנושיות שהביאה עימה - שימוש כזה הוא אשר עושה את ההבדל,
והוא אשר משנה את סטטוס "גוף האדם" מחיה בעלת נפש חיה שנוצרה
מעפר, לאדם בעל נשמת חיים שנוצר גם כן מעפר.

סקירה קצרה זו אודות ההבדלים בין החיה לאדם, מערימה עלינו עוד
קשיים... ופורשת על השולחן עוד שאלה: וכי מדוע התכונה הזו,
"הניחוש", מרוקנת את האדם אפילו יותר מהחיה? ובכלל מהו הדבר
הזה שהאדם "מתרוקן" ממנו?

החיים. הוא מתרוקן מתכונת החיים.

גם החיה חייה ומנצלת את תכונת החיים; היא נושמת, אוכלת...
ההנאה שלה מהחיים הינה מוגבלת ומוגדרת, כי היא קבועה מראש:
כולנו יודעים כמה זמן חי פיל, כמה אוכל הוא צורך, כמה שנים
חייה תרנגולת, וכמה גרגירים היא צורכת, כמה שנים חי ציפור,
אווז, אריה, דג או כריש או צפרדע. כל החיות צורכות לפי מה
שנקבע להם מראש, כולל התקופה המוגדרת והמוגבלת של זמן הופעתם
והסתלקותם.

מלבד "חיית" האדם: הוא נוצר עם אפשרויות בלתי מוגדרות ובלתי
מוגבלות. הוא למעשה קובע את מה שרוצה לקטוף... לא לפי טבלה
קבועה מראש - אלא הוא בעצמו מגדיר את הטבלה שלו ומעדכן אותה על
פי שאיפותיו ומאוויו... או בלשון תקנית, על פי רצונותיו.

הוא קוטף איפוא את הנראה לו, ללא הגבלה ללא סוף, עד אין-סוף,
זוהי הגדרת החיים של האדם; והגדרה זו שונה בתכלית מזו של
החיה... תכונת החיים של החיה מוגבלת ומוגדרת. זהו מקור התחושה
המוזרה - אם זכורה לכם, שמלווה אותנו בכל אירוע משמח - תחושה
בלתי מוסברת של מועקה... מועקה של סיום... הינה אוטוטו הכל
מסתיים, וגם "ההנאה הטבעית" הזו שאני נמצא בה עכשיו - תגיע אל
קיצה... לריענון הזיכרון, כאן פגשנו את הנושא הזה, בשלושת
הפסוקים האלו:

יח ויאמר ה' אלקים, לא-טוב היות האדם לבדו; אעשה-לו עזר,
כנגדו.  יט ויצר ה' אלקים מן-האדמה, כל-חית השדה ואת כל-עוף
השמים, ויבא אל-האדם, לראות מה-יקרא-לו; וכל אשר יקרא-לו האדם
נפש חיה, הוא שמו.  כ ויקרא האדם שמות, לכל-הבהמה ולעוף השמים,
ולכל, חית השדה; ולאדם, לא-מצא עזר כנגדו.
(בראשית, ב') -
שוב, אם זכור לכם, המסר הזה תעה בכתובת ולא נקלט... הוא לא
הגיע אל יעדו.

א והנחש, היה ערום, מכל חית השדה, אשר עשה ה' אלקים (בראשית,
ג) - תכונת הניחוש כאשר נדבקת באדם, מרוקנת אותו אף מתכונת
החיים של החיה. מורידה אותו אף מטבלת ההגדרות הקבועות של החיה.
הוא לא יספיק לקטוף אף את מה שהחיה קוטפת. תכונת הניחוש זו
תדרדר את האדם אל המצולות. תכונה זו תוריד את האדם מהמעמד
הנמצא בו אל מתחת למעמד החיה. החיים האין-סופיים יוחלפו
במוגדרים, והמוגדרים ירדו עד ל-120, וגם את הגדרה הזו אין
ידינו כבר משגת. מזמן שכחנו מה זה לקטוף ולעבד ולהנות... ואגב
זאת פיתחנו את תכונת השרידות; זהו המשכו הטבעי של הנתיב.

זוהי הגדרת המתעד לתכונת "הניחוש"; ובהגדרה זו פתח את פרק חטא
אדם הראשון. והנחש היה ערום מכל חית השדה - קליעה להגדרה...
חדות; לשון ציורית קולעת ומתאימה, ואיזו לשון... אכן, גם אני
רואה את התכונה הזו כנחש מפחיד מגעיל, מאיים, שפל וערמומי.
זוהי האומנות המקורית של הלשון הציורית: לקלוע למטרה בתרתי
משמע. האדם והפרשן והידען והלמדן והחכם והטיפש והבינוני
והמשכיל גם הכסיל, כולם כאחד קלטו את "הנחש" כנחש... במשמעות
אחת ויחידה, לאורך כל הדורות; זו הטרגדיה האנושית.

אם כבר ונחתתי כאן, אמשיך כאן לא כמתוכנן... ובתום הפרק אחזור
אל התיכנון המקורי, היינו אל הפרק הבא אחריו - אל פרשת קין
והבל, היכן נסקר אחד המימדים העמוקים ביותר - הקשור בחוק
ההתאמה הסמטרית, שכל בן-אנוש עלול לצלול אליו ולהתקל בו...  


א והנחש, היה ערום, מכל חית השדה, אשר עשה ה' אלקים; ויאמר
אל-האשה, אף כי-אמר אלקים, לא תאכלו מכל עץ הגן.
(בראשית,
ב')

וזהו תיעוד השיחה האישית שניהלה עם עצמה; אנו עומדים בזאת
לצלול למעמקי תודעתה...
אנו עומדים להחשף ללשון ציורית מיוחדת במינה... יפה, עשירה,
ומעל לכל - קולעת; אנו עתידים להחשף לשיטת הבעה ציורית שלא
הורגלנו אליה...

ויאמר אל-האשה, - ותאמר האישה אל עצמה... הדחף התמוה הזה
לנחש, להטיל ספק, לחשוד בכל... הדחף התמוה הזה שהתמסרה אליו
וקרם לו עור וגידים בתודעתה - הוא הצד הראשון בדו-שיח האישי
הזה שאנו עומדים לשמוע. זהו הצד השכלתני - לכאורה; מה שנקרא
בדורינו - הראליסטי, המציאותי, זה שבוחן ומדקדק ומפשפש ומחטט
ואם צריך - קורא תיגר על המוסכמות ומשנה אותן בהרף עין מקצה אל
קצה - תלוי במסקנות שהגיע אליהן בהרף עין... זה הצד המהפכן -
לכאורה...

הצד השני בדו-שיח הזה ייצגה אותו חווה התמימה והמיתממת...
נתקלתם פעם במישהו שרוצה מאוד להשתכנע? נתקלתם פעם בחוקר משטרה
נמרץ שרוצה מאוד לפענח את התיק שבידו - גם על חשבון סידור
הסדר, צידוק הצדק, ויישור היושר? ראיתם פעם חוקר מדעי שאצה לו
הדרך לפרסם את מחקרו שהוזמן ע"י חברה פרטית? נתקלתם פעם בתמים
ומיתמם ומצטדק ומתיישר...? זהו הצד השני השותף לשיחה המאוד
אישית זו: חווה המיתממת והמצטדקת, עם הנחש שקנה לו חלקה טובה
בליבה.

ויאמר אל-האשה, אף כי-אמר אלקים, לא תאכלו מכל עץ הגן. - הצד
הראשון הראליסטי פנה אל חווה התמימה והמתלבטת: ומדוע שלא נטיל
ספק? ומדוע שלא נשאל ונברר? ומדוע שלא נחקור ונרד אל עומקם של
הדברים? ומדוע שלא ננחש אם דרך הניחוש - נצליח להגיע לאיזושהי
מסקנה או הבחנה? איני חושב, טען הצד הראליסטי בתוקף, שעצם
הניחוש והטלת הספק יש בו משום פסול; נהפוך: לדעתי זהו פן אנושי
הטעון פיתוח ותשומת לב מצידינו. כך פתח הנחש את טיעונו; כך
אמרה חווה לעצמה.

ב ותאמר האשה, אל-הנחש:  מפרי עץ-הגן, נאכל.  ג ומפרי העץ,
אשר בתוך-הגן - אמר אלקים לא תאכלו ממנו, ולא תגעו בו:
פן-תמתון.
- ותען חווה המיתממת והתמימה, ותאמר לעצמה: אבל מצד
שני, אנחנו נמצאים בגן-עדן פורח של מידע מוכן ומעובד, שעלינו
רק לקטוף אותו ולהגיע דרכו אל כל נקודה בה חפץ ליבנו
ורצוננו... לכן אמר האלוקים שלא נעמיק יתר על המידה אל תוך
הגן, אל תוך המידע, היינו שלא נחווה את דעתינו על המידע המעובד
והפרוש בפנינו ממילא, שלא נשאל שאלות מיותרות, שלא נטיל ספק,
שלא נברר ונעמיק במחקרינו אל תוך תוכו של המידע... הרי אנו
יכולים להשתמש במידע הפרוש לפנינו באופן מספק ומיידי - למה לנו
לחקור ולהתעמק...? למה לנו להכנס אל תוך הגן, אל עומק הגן? -
היא שאלה את עצמה בתמימות לכאורה, אך בו בזמן אני מבחין בקריצה
נסתרת ובלתי תמימה שקרצה לעצמה... אני מבחין בנימה צינית ברורה
ומכוונת; כך גילה האדם את הציניות והשתמש בה בפעם הראשונה
בהסטוריה; זה היה תיעוד "התגלית" הזו.

הטיעון האישי שלי, מאידך, נתמך בעובדה ברורה כשמש ופשוטה,
שחווה אימנו בחרה לסלף: השם יתברך לא אמר - כפי שטענה חווה:
"ומפרי העץ, אשר בתוך-הגן - אמר אלקים לא תאכלו ממנו, ולא
תגעו בו:  פן-תמתון"
; - כי אומנם מאימרה כזו עולה "הגבלה
סמויה" לשימוש במידע, שהשם יתברך מנסה להסתירה לכאורה בין
השורות: אומנם כל המידע פרוש לפניכם, אך אינכם רשאים לבחוש
ולנבוש ולהתעמק ולרדת אל עומקו - מסיבה השמורה עימי; ואם לא
תעשו זאת - תמותו... דבר מעין זה ולכל הדעות, סותר את כוונת
השם יתברך שהכריז עליה ותיעד אותה מבעוד מועד בבראשית ב', -
כאן:

ויצמח ה' אלקים מן-האדמה כל-עץ נחמד למראה וטוב למאכל ועץ
החיים בתוך הגן
- השם יתברך, כך בתיעוד הכוונה, הצמיח כל-עץ
- היינו כל מידע; ויש להבחין כאן בין כל-עץ שמשמעותו - כל מידע
באשר הוא, לבין כל העץ שמשמעותו כל המידע הסלקטיבי אשר אני
מוצא לנכון לחשוף בפניך... אולם וכאמור,הוא הכריז על כוונתו
לחשוף את האדם ל- "כל-עץ", ללא שום הגבלה עד אין סוף, קח מה
שאתה רוצה, עבד את המידע שתרצה, קטוף את המידע אשר תרצה... את
כל סל המידע שם בפני האדם, מידע אין-סופי בלתי מוגבל, ואף יתר
על זאת; הוא פנה אל האדם במילים הברורות ביותר: לא רק שהינך
רשאי לבחוש ולנבור ואף להתעמק ולרדת אל עומק המידע, אלא התנאי
להמשך החיים האין-סופיים שלך הוא - התעמקותך במידע וצלילתך אל
תוך סל המידע:  ועץ החיים בתוך הגן - במילים פשוטות: את עץ
החיים האין-סופיים תמצא בתוך הגן, לאו דווקא בסביבתו... כנס
איפוא פנימה פנימה, צלול אל תוך המידע, התעמק בו, בחש בו, רק
באופן זה תקנה את החיים האין-סופיים; בתוך הגן...

זוהי אם כן הכרזת השם יתברך - מה שנקרא בימינו "הצהרת כוונות";
והצהרה מעין זו סותרת בתכלית הסתירה את טענת חווה אימנו
"ומפרי העץ, אשר בתוך-הגן - אמר אלקים לא תאכלו ממנו, ולא
תגעו בו: פן-תמתון" !
זוהי איפוא הסתירה שביקשה חווה להציג
לראווה, ואכן המדובר בסתירה קבילה ותקנית!

אולם, הטיעון האישי שלי כאמור, נתמך בעובדה ברורה כשמש ופשוטה,
שחווה אימנו בחרה לסלף: השם יתברך לא אמר את זאת, כי-אם את
זאת:

"ומעץ הדעת טוב ורע - לא תאכל ממנו:  כי ביום אכלך ממנו - מות
תמות.
" (בראשית, ב') אין טוב ורע, יש רק טוב; אל תיצור את
האופציה הווירטואלית של קיום הרע, כי אופציה כזו רק תבלבל אותך
ותגביל את מספר הכניסות שלך לעולם המידע הבלתי מוגבל. אל תבלבל
את עצמך, אל תגביל את עצמך, אל תמות! הוא הפציר בנו שלא נגביל
את עצמינו, שלא נגביל את החיים שלנו, שלא נמות .

לא יאומן כי יסופר! יש כאן משחק מילים! זוהי תמצית כל הטענה של
חווה.

ובל נשכח עוד עובדה: היא סילפה את העובדות הפשוטות הצלולות
והברורות, לטובת דחף סמוי ותמוה לנחש, להטיל ספק, לחשוד בכל...
הדחף התמוה הזה שהתמסרה אליו וקרם לו עור וגידים בתודעתה...

ד ויאמר הנחש אל-האשה:  לא-מות תמתון.  ה כי ידע אלקים, כי
ביום אכלכם ממנו, ונפקחו עיניכם; והייתם כאלקים, ידעי טוב
ורע.
- חווה כידוע לא שמעה את "חוות דעתי" והמשיכה בשלה...
היא ניסתה להשתכנע מעצמה - והשתכנעה; הצליחה! הוא אשר אמרתי:
נתקלתם פעם במישהו שמבקש מאוד להשתכנע...?

לאחר סיבוב שיכנוע עצמי זה, חזרה אל הצד השכלתני שבה, זה הצד
הראליסטי המציאותי, הסמכותי אם תרצה, וניתנה לו כבר סמכות מלאה
ופתחון פה בלתי מרוסן... הרי כוחו הוכפל לאחר הטענה "הראויה"
שסתרה באמצעותה את הצהרת הכוונות של השם יתברך!

היא השתכנעה עד מאוד... עד כדי שלא נותר לה כבר ספק במקוריות
טענתה... הוא שאומרים בימינו על מישהו ששיקר שקר טוב ומשכנע -
עד שכבר "האמין לעצמו"... גם חווה האמינה לעצמה וזרמה יפה עם
האמונה הזו; אין כבר שאלה של קיום הסתירה (בהצהרת הכוונות של
השם), יש כבר שאלה אחרת: מה עומד מאחורי הסתירה הזו? מדוע השם
יתברך סתר את עצמו? ממה חשש? מה עומד מאחורי חששו? מדוע אין
הוא רוצה שנעמיק אל "תוך" המידע? מה המידע הזה שהוא מסתיר
מהאדם ומנסה להרחיקו ממנו? על השולחן הצטברו הרבה מאוד שאלות
מציאותיות וחריפות הדורשות מענה מיידי, ויש להתחיל במלאכה. הצד
המהפכני שבה קיבל את המיקרופון ליד ואת שרביט הסמכות אחז ביד
השניה; יש להחליט! לחתוך עניין! לאזור אומץ אינטלקטואלי
ולפסוק:

לאור השתלשלות הדברים, עיבודם והבנתם לעומק, הינני לשלול מכל
וכל את "דאגת השם יתברך" להמשך קיומנו... אינני חושב שהוא
הרחיק אותנו ממצולות המידע כי "חשש" לשלומינו - פן תמותון...
וכי מדוע שנמות? הינה אנו מעבדים מידע ומגיעים באמצעותו לכל
נקודה במרחב - ואין אנו מתים...

מאחרי "חששו" מסתתר דבר הרבה יותר רציני ומהותי - פסק הצד
הראליסטי של חוה, ואין דבר רציני ומהותי ממהות השם יתברך
בעצמו! השם יתברך חושש לעצם קיומו ולהמשך שרידותו; זו היא
המסקנה האחת  והיחידה הנגזרת מהמידע המצטבר השרוע לפנינו.

"הסתירה" שאין עוררין על קיומה, הביאה את חוה למסקנה חד משמעית
זו: לא מוות ולא ירקות, השם יתברך חושש ודואג לעצם קיומו, ומי
יכול לאיים על קיום אלוקים? שאל הצד המהפכני בחוה וענה: אנחנו!
האדם! רק אנחנו נמצאים עימו במרחב; מכאן, רק אנחנו "מסוגלים"
לאיים עליו. ועדיין נותרה שאלה; שאלת המליון: ואיך נאיים
עליו?

ידע אלקים, כי ביום אכלנו ממנו, ונפקחו עינינו, והיינו כמוהו,
יודעי טוב ורע;
זאת התשובה.
אם נדע לעמוד על מהות הטוב ועל מהות הרע, היינו אם נדע להבדיל
בין הטוב ובין הרע ולהצביע עליהם, או אז עינינו יפתחו ונדע
היכן אנו עומדים... ואז נדע ונגלה מה מסתתר במעמקי המידע
שאלוקים מנסה להרחיקנו משם...

אם כן, משימה חשובה עומדת כבר על הפרק: לגלות מה מסתיר אלוקים
מהאדם; ובשביל להגיע לפענוח התגלית הזו, יש לפתח תחילה את קווי
המתאר של הטוב ושל הרע, יש לזהות את הטוב ואת הרע, יש לעמוד על
הנקודה המפרידה בין שני הגורמים, בין הטוב לבין הרע, בין הרצוי
לבין הדחוי, בין האפשרי לבלתי אפשרי, בין הקל לקשה,בין הרך
לארור, בין הרחוק לקרוב, בין הגמיש לקשוח, בין המפותל לישר,
בין היפה למכוער, בין הזכות לחוב, בין הצלול למעומעם, בין הקל
לכבד, בין העשיר לדל, בין המותר לאסור... ובכל המישורים; עד
אשר נרכיב את התמונה המלאה והמושלמת שנוכל לקרוא דרכה את מפת
הטוב והרע... ואז נגלה את הדרך לאלוקים, נעלה עליו ונשקול אם
להוציא את איומינו עליו אל הפועל... אם הדבר, היינו, יתרום
לשרידותינו ולהתפתחותינו...

כאן בנקודה הזו, הספק שהיה לחווה אודות קיום הרע - הפך לוודאי!
ולא רק זאת: אלוקים הוא מקור הרע; זוהי המסקנה הבאה בתור, כי
אחרת, מדוע האלוקים מסתיר את עובדת קיום הטוב והרע מאיתנו?
מדוע מרחיק אותנו מהתגלית הזו? - שאלה וענתה:

כי המתוק מסתתר בטעם החטא; ואלוקים רוצה את כל "המתוק" לעצמו.
זוהי עוד מסקנה "הגיונית" - תולדה הכרחית וטבעית מדו-שיח הפתוח
שקיימה חווה בינתיים עם עצמה. מסקנה זו ואחרות מלוות אותנו עד
עצם היום הזה.

ו ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה-הוא לעינים, ונחמד העץ
להשכיל, ותקח מפריו ותאכל; ותתן גם-לאישה עמה, ויאכל.
- מי
בכלל חושב על הסתירה שהביאה אל הקביעה שהביאה אל המשימה שהביאה
אל המסקנה שהביאה אל עוד מסקנה ועוד מסקנה...? כוונתי, שנוצר
הרושם וכאילו הגיעה חווה לאן שהגיעה באופן מסודר דרך שלבים
מסודרים ועקביים; היא ניהלה שיחה ערה עם עצמה והסיקה את
מסקנותיה ההגיוניות באופן מסודר ועקבי לכאורה...

אולם ואף במבט חטוף בהתנהלות הדברים, ניתן להבחין באי-הסדר
ששלט בתודעתה והצועק בגרון חנוק: חזרי רק לרגע אל הסדר... תני
את דעתך רק לרגע עליו, התרחקת כה התרחקת מהסדר הנכון, מהעקביות
הנדרשת, מההגיון הבסיסי... את מסיקה מסקנות מרחיקות לכת - ואין
פסול בדבר, אך תהליך של קבלת מסקנות מעין אלה מחייב בדיקה
חוזרת ונשנית לשרשרת המידע המעובד, ולמסלול שעובד דרכו - שמא
נפלה טעות, שגיאה, אי-דיוק, טעות אנושית... הרי המסקנות חשובות
ומרחיקות לכת, והדבר מחייב משנה זהירות בנוהל קבלתן... הרי
הסטיה הקטנה ביותר - ביכולתה לשנות ולהפוך את כל תכולת הקערה
על פיה... כל סטיה מועמדת לשנות את כל שרשרת המידע...

אבל, על מה אתה מדבר - ועם מי...? הרי המדובר במישהי שרוצה
מאוד להשתכנע, מאוד מאוד, מהר מאוד.

נחזור איפוא אל חווה אימנו, שחוותה את דעתה על המרחב שלה באופן
זריז ולא הכי שקול, בלשון המעטה... והיתה לה סיבה וסיבות
צרופות לעשות כן. היא מצאה בעצם "חוות הדעת" ובעצם "הטלת הספק"
ובעצם גילוי "הדרך האחרת" של הטוב - והרע המסתתר בצידו... מצאה
בכל העניינים האלה ביחד ובכל אחד לחוד - הנאה מתוקה ומיוחדת
במינה. היא גילתה לראשונה את הטעםהמתוק של החטא והתמכרה לו.

ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה-הוא לעינים, ונחמד העץ
להשכיל
- הוא אשר אמרתי: עצם הטלת הספק, עצם הסטיה, עצם
הבחישה ברע בדחוי בקשוח במפותל במכוער במעומעם באסור... עצם
יצירת האפשרויות הווירטואליות החדשות הללו, בעצם הבחישה
באפשרויות הללו - ישנה הנאה! הנאה ממכרת. זהו רגע תגלית מתיקות
החטא. ההתמכרות הזו מלווה אותנו עד היום.

ואם מורגשת הנאה - סימן שהרע קיים! והספק קיים גם יש לו חשיבות
ונוכחות. גם הדחוי והבלוי והכיעור קיימים ויש להם נוכחות
במרחב! והאסור, לא תמיד אסור... לפעמים פחות ולפעמים יותר -
תלוי בתרומתו למופע ההנאה. הספק והאסור ואף הרע - יכולים להיות
גם נחמדים לעתים... מהנים; טעמם יכול להיות טוב בהחלט. כאן
באבחנה הזו ובנקודה הזו  התערבבו והתבלבלו להם המושגים
והמונחים עד שקשה כבר להבחין ביניהם. הטוב הוא כבר מושג ייחסי,
גם הרע הוא כן.

נוצר מושג ווירטואלי חדש וטרי מהתנור: נוצר צורך חדש שלא היה
לו קיום בעבר: נוצר הצורך בהטלת הספק, הצורך בבחינת נתון
אפשרי, או בחינת מצב בלתי אפשרי; נוצר הצורך בסימון קווים
מקבילים ויחסיים לטוב, לרע, לבינוני, למקסימלי, למינימלי, ושוב
המדובר בקווים יחסיים - כי המושגים האלה נולדו בצל הווירטואל
ונותרו בצילו, לכן לא יכול להיות להם הגדרה ברת קיימא ולא ניתן
לשרטט עבורם קווים קבועים במרחב . נוצר הצורך למשל בחוקה
ובחוקים ובמשפטים ורעיונות ועמדות... כל אלו משתנים מחברה
לחברה וממקום למקום ואף מזמן לזמן, כי הם נגזרים מהעיקרון
היחסי; אין "להגדרה" חלקה ונחלה בתוכם, הספק אופף אותם ומרחף
סביבם.

שוב אל מחוז ההנאה החדש, שזה עתה נגלה לעיני חווה אימנו
השאפתנית, שרצה רצה קדימה ואצה לה הדרך. היא רוצה להספיק
ולטעום מהמתוק המתוק הזה, עד כמה שאפשר... להנות עד כמה
שאפשר.היא גילתה זה עתה הנאה חדשה - תאוה היא לעניים ונחמדה
וטובה ומשגעת. היא הגיעה לעוד ועוד מסקנות חדשות ומרעננות:
ניתן להשכיל מעיבוד אוצר הנתונים החדש - לא רק להנות... במילים
אחרות, וכאשר אני מצביע על הטוב ועל הרע ומנפה את הטוב מהרע או
להפך, הרי בעצם הפעולה אני רוכש יידע חדש ואוגר נתונים חדשים
באוצר המידע שלי. האין זה תהליך של השכלה? האין זה נקרא השכלה?
האין התיק הזה במיכלולו נחמד? ויפה? וטעים ויאה ורצוי וטוב?
אכן הוא טעים ונחמד ויפה ויאה ורצוי וטוב - קבעה באותה נשימה
ולקחה לפה...

ותקח מפריו ותאכל; ותתן גם-לאישה עמה, ויאכל - הוא אכן טעים
הפרי הזה; עד עכשיו אנו נהנים מהספק, נהנים מעצם התהליך של
עיבוד נתוני הספק; כל אחד ואחד קובע לו את ההגדרות ואת האמונות
ואת העקרונות, ונהנה מהגדרותיו ומאמונותיו ומעקרונותיו; אנו
מקריבים את עצמינו על מזבחות ההגדרות הייחסיים האלו, עד עצם
היום הזה; ואם לא היינו מוצאים בתהליך הזה הנאה ועניין - היינו
ממשיכים בו?

לא! ענתה חווה; אם לא היינו מוצאים בתהליך הזה הנאה ועניין -
לא היינו ממשיכים בו; מכאן היא הגיעה למסקנה חד-משמעית זו: יש
לשמר כל תהליך שמפיקים ממנו הנאה.  וגם אדם, בעלה, הסכים עם
המסקנה וחתם על המצע החדש; ולזכותו ייאמר - הוא לא חתם על
בליינט... הוא לא קנה דג במים... כי לפני כן היא פרשה לפניו את
מערך הנתונים החדשים הטריים, והציעה לו לנסות את עיבודם... רק
לנסות, רק לטעום...

הוא ניסה, טעם, והתמכר; ורק לאחר מכאן חתם ואישרר את המצע. הוא
ראה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעיניים, ונחמד העץ
להשכיל;
הגיע לאותה המסקנה; הוא הלך באותו הנתיב של חווה
אישתו, והגיע אל אותה השכונה. (גם אני יודע להשתמש בלשון
הציורית).

יש לנו כבר בשעה טובה ומבורכת שניים לא אחד. שני אנשים שעברו
את אותו התהליך והגיעו דרכו אל אותן המסקנות, מרת חווה ובחיר
ליבה אדם. כן יש כאן נימה של היתול; וכן של זילזול. יש בליבי
עליהם. הבעיה שלי היא שאינני נמצא מעליהם, אינני טוב מהם -
ובלשון המעטה עד מאוד... אני אישית אדם ספקן וחשדן ומוצא עניין
רב והנאה בלתי נסתרת בתהליך המתוק הספציפי הזה... אני מסמן
קווים מקבילים ויחסיים לטוב, לרע, לבינוני... אני ספקן גדול
מטבעי ויש בי צורך של ממש להטיל ספק בכל דבר זז חי דומם או
צומח. ובכל זאת, אינני חי בתחושת אשמה עצמית ואינני חושב
שבהטלת ספק או בסימון הרע - אני תורם לתהליך פסול... ויש לי
סיבה טובה לסתירה שצפה בין ההודאה בהתנהגותי ל-"יש בליבי
עליהם"... אני נולדתי אל תוך העולם הזה; אל עולם הספקות
והחשדות והסלקציה בין טוב לרע, ובין ענק ונמוך, ובין המותר
והאסור...

מאידך, הם, חוה ואדם, יצרו את העולם שלהם, ובאותו המובן - יצרו
את העולם שלי, הם יצרו לי את הספק - שלא היה, את הרע - שלא
היה, את הבלתי-אפשרי - שלא היה, את האסור והדחוי והמכוער
והמפותל והפתלתל והמעומעם והדל והזיגזג... לא היה לאף גורם
מאלו קיום! הם בראו אותם ופיתחו אותם ותיחזקו אותם... הם
המציאו אותם.

מהטרוניה שלי האחרונה משתמע וכאילו אני, היום, מנסה להוריד
מעלי כל אחריות, ולהדביקה במקור... מה שנקרא להחזיר את הכדור
למגרש שלהם - ושלום עלי...  ואכן לאחר קריאה חוזרת - גם אני
מבחין בנימה הזו... אולם אין זו כי-אם חצי מהתמונה, כי אין
בכוונתי להתנער מאחריותי ובמלוא מובנה של המילה. ברגע שגיליתי
את המשמעות הווירטואלית של הספק והחשד והרע... הרי השימוש בהם
מרגע זה והלאה הינו על אחריותי הבלעדית. איך אעשה? איך אוותר
עליהם בבת אחת וכאילו אינם קיימים?

אני עובד על התשובה הזאת עכשיו יחד איתכם. אני לומד את המצב
החדש ואנסה לתרגל אותו... אין לי ספק שלאט לאט אוכל לוותר על
כל מונח ומושג דמיוני, שאין לו קשר לעולם המציאות החדש שלי. את
זאת ניתן לעשות בעזרת פטנט של ממש מבית היוצר של היוצר עצמו...
אנו נגיע וניחשף אליו בהמשך, כאשר נגיע אל הנקודה הרביעית על
המפה -  אל "הכוחות הפועלים ביקום": ונהר יצא מעדן, להשקות
את-הגן; ומשם, יפרד...

לקחתי איפוא את האחריות לידי, ואם כן מה לי להלין על אבותי...?
מדוע יש בליבי עליהם?

- ילד רואה את אביו שיכור עד עייפה... שרוע על הריצפה, חסר
אונים וחסר כל... התחושה הראשונה שנתקל בה - היא תחושה של
רחמים ואף של הזדהות... הוא ירצה לעזור לאביו, לתמוך בו,
להושיט לו יד... אולם התחושה הבאה בתור הינה תחושה של כעס! כעס
אדיר.
לפתע תחושת הרחמנות מפנה את מקומה לתחושה של כעס בלתי מוגדר
ובלתי נשלט... כעס על אבא שדירדר את מצבו במו ידיו... שנתן
לעצמו לרדת אל השפלה שבמדרגות... הילד הזה יגיד לעצמו בכעס:
למה הוא עשה לי את זה! זוהי בעינה התחושה שאופפת אותי.

- לך הוא עשה? מה הכניס אותך לעניין? הוא עשה לעצמו!

- אכן; הוא עשה וגרם לעצמו, אבל אני מרגיש וכאילו הוא השפיל
אותי, הוא דירדר אותי, הרי הוא אבי...   אכן אני מרגיש מושפל.

יש בליבי עליו - כי האבא הזה היה מיוחד במינו; הוא היה אבא חזק
חכם אדיר ובכל המובנים בכל המימדים; איך יכל אבא כזה להתמסר
לכוח הסתמיות? איך הוא יכל ליפול בחטא הטיפשות? איך הוא יכל
לוותר על ההליך העקבי המחייב? איך העז והרשה לעצמו להתעלם
מהמציאות וללכת ברגלים בטוחות אל עולם הווירטואל...

איך הוא וויתר על ההנאה הטבעית המציאותית לטובת ההנאה
הווירטואלית שבאה מעולם הדמיון? ועוד ליצור למען ההנאה
המפוקפקת הזו - עולם ומלואו שכולו עשוי מחומר דמיוני ווירטואלי
לא אמיתי... עולם של ספק דמיוני, של רוע דמיוני, של כיעור
ועימעום וסטיה - דמיוניים ללא שום אחיזה במציאות.

אכן! עצם הטלת הספק, עצם הסטיה, עצם הבחישה ברע במעומעם
באסור... עצם יצירת האפשרויות הווירטואליות הללו ובעצם הבחישה
בהן - ישנה הנאה! והנאה ממכרת! אולם ללא יצירת הרע והמעומעם
והספק - לא היינו מגיעים אל סוג ההנאה הזו ולא היינו מתמכרים
למתיקות המזוייפת הזו... לולא העולם הדמיוני הזה שיצר, לא היה
לאף מאיתנו חלק ונחלה באשליה האופטית ובעולם ההנאות האופטי.

את האשליה האופטית ברא אבינו הראשון יחד עם אימנו חוה, ולמענה
בנו עולם שלם של דמיון עם מושגים ומונחים משלו .

ז ותפקחנה עיני שניהם, וידעו, כי עירמם הם; ויתפרו עלה תאנה,
ויעשו להם חגרת.
- ברוכים הבאים אל העולם החדש; בזה הרגע הם
נכנסו אליו, מהדלת הראשית. זה העולם שלנו למעשה, שאנו היום
חיים בו, על כלמגבלותיו הגדרותיו ומאפייניו...
גם בעולם החדש ישנם כוחות הנוצרים והנגזרים מהרצונות והמתחדשים
ללא הפסק - כי רצונות האדם בלתי פוסקים. ההבדל היחיד הוא,
שבעולם החדש נוצרו כוחות (שליליים) שלא היה להם קיום בעולם
הישן; כמו כוח הספק, כוח הסבל, כוח הרשע, כוח השינאה, הפחד,
החשש, הנקמה...

דווקא בנקודה הזו אני מוצא לנכון להרחיב בשאלה זו: מדוע אני
קורא לכוחות האלו - כוחות, ומדוע מדביק להם את התואר השלילי?
ניקח משל את "החשש", אנו רגילים לראות בחשש כתחושה אנושית
תקנית ואף חיובית; מדוע אני קורא לחשש "כוח שלילי"?

בשביל לענות על זאת, יש להתייחס קודם למונח "כוח"; מה זה כוח?
בואו נשתמש במילים ובהגדרות האנושיות שלנו, הפשוטות.

כילד, זכור לי מאוד לטובה את פארק השעשועים הקרוב לבית שלנו;
זה היה מעין רחבה קטנה מהרחוב שהיתה הופכת לגן משחקים פעמיים
בשנה, בעיד אל-אדחה ועיד אל-פטר - אלה הם שני חגי האיסלאם שגם
הבית ספר היהודי שלנו (בחלב-סוריה) היה סגור, לשימחתינו,
בהוראת השילטונות... ברחבה הזאת היו מקימים עיר קטנה של
משחקים, עם מתקנים - חלקם קיימים ומסורתיים עד עצם היום בכל
העולם, אפילו בדיסנילנד... גלגל ענק (קטן ופרקטי) מסתובב,
נדנדות, ואפילו רכבת הרים חלבית - אם תרצו בתרתי משמע - שעושים
איתה סיבוב בן 3 מטר כולל מסלול מזוגזג ופניה חדה.

אומנם זה לא היה החג שלנו, ואכן בתור ילד - לא הרגשתי את החג
כי לא נכנסתי בתוך זאקט עניבה וחליפה רחבה שבכוונה היו קונים
אותה כזאת שתספיק לשימוש לכמה אחים ושנים.
ואומנם לא היה החג שלנו; אבל היו לנו שלוש סיבות ללכת אל הרחבה
האטרקטיבית הדחוסה עד אפס מקום בחליפות רחבות:

- המניע הראשי: ילד הוא ילד הוא ילד. מי ישכנע ילד כי אין זה
החג שלו ולא הרחבה שלו ולא היום שלו... שנחכה לפורים?? ---
שהפורים יחכה לנו!

- המניע המשני: יש מי שהמזל שיחק לו והצליח לשכנע את אביו
ולהוציא ממנו בדרכים חוקיות למהדרין - לירה או חצי לירה
מבריקים; וכך נוצרה סיבה חשובה ללוות את הילד המצליח הזה אל
הרחבה ולראות אותו איך הוא משקיע את הלירה שלו ובאילו אופקי
השקעה - באילו מתקנים.

- מניע עיקרי: ידוע שבלהט המשחקים והרכבות והגלגלים והאטרקציות
- אדם נוטה עם הכיסים הרחבים שלו לצדדים, ומטה בזאת את תכולתם
החוצה; מה עוד והכיסים בוקעים ממכנסים רחבות - לפעמים עד מאוד.
במילים אחרות, המצלצלין נוזלין מהכיסים ומתחברים לריצפת הרחבה,
ויש פשוט לאסוף אותן ולנקות את הרחוב... ומי אתם חושבים עושה
את השרות העירוני הזה ומנקה מבוקר עד ערב את הרחוב?

כמעט שכחתי למה אני פה... כל כך בא לי לבקר שוב ברחוב הזה...
ובכן אני פה בשביל להסביר מדוע אני קורא לחשש - כוח שלילי;
ובחזרה אל הרחבה...

הגדרת "כוח" היא שהזכירה לי את הרחבה הזאת... מתוך סבך המתקנים
שנדחסו ברחבה, היה מתקן אטרקטיבי ביותר שקראו לו "מתקן הכוח",
וכך תיאורו: יד מברזל מושטת - דומה לידו של מתאגרף, בצמוד לה
צינור שקוף שבתחתית שלו מונח כדור קטן. השחקן צריך להכות
ביידית בכל כוחו ולפגוע בכדור הקטן שבתחתית הצינור; מעוצמת
המכה - הכדור עף מעלה בתוך הצינור שדומה למד חום ארוך ממוספר,
ועוצר במספר מסויים - תלוי בעוצמת המכה.
ילד שמן שאוכל טוב - יכול להגיע כמעט עד סוף הצינור... ילד
בינוני מגיע עד האמצע, ותינוק בן יומו לא יכול אף להזיז את
הכדור - גם לא את הידית מברזל. לפעמים גם ילד רזה שאכל טוב
בבוקר יכול להגיע אל סוף הצינור, או אז מסמנים לבעל המתקן
שהתחיל לזייף ויש לתקן אותו; וגם הילד הרזה מאמין שמקור הכוח
הפיתאומי הוא המתקן המזייף ולא הארוחה שאכל בבוקר.

יש לנו אם כן מתקן להגדרת כוח: אתה מזיז את היידית ומייצר כוח.
לפי עוצמת ההזזה - כך עוצמת הכוח; מכאן למדתי שלכוח - עוצמה
ייחסית ומדורגת.

הבה נעזוב לרגע את דירוג העוצמה ואת הרזים והזייפנים והשמנים,
ונניח שיש לנו ידית שניתן לייצר באמצעותה "כוח". באופן זה אני
מזהה שני מצבים נתונים:

1- מצב של מנוחה: בו לא מופעל על הידית שום כוח (היינו נגמר
הכסף של השחקנים)

2- מצב של יצור כוח: בו דוחפים את היידית קדימה- תלוי בעוצמת
השחקן.

אולם אין זו האמת המלאה, כי קיים עוד מצב שלישי שפסחתי עליו:
נניח - אתה עומד לנסות את כוחך,מושיט את היד להפעיל את המתקן,
ובאותו רגע מישהו תופס לך את היד בחוזקה, ומפעיל עליך כוח
נגדי... ובכל זאת אתה מתנגד לו ומצליח להזיז את הידית ולהכות
בכדור... אתה מגיע נגיד עד למספר 8 בדירוג הכוח, אך האומנם זהו
הדירוג שלך?

- לא. את החישוב במקרה הזה עושים כך: כוח התנגדות שהפעיל עליך
חברך + הכוח שהפעלת = הכוח המקורי שלך. הכוח של חברך איפוא
הינו כוח שלילי במשוואה הזאת.


במילים אחרות, חברך יצר כוח שלילי במקר הזה ומסיבה השמורה
עימו; אולם ולמעשה לא חייב לעמוד מישהו מבשר ודם בשביל לתפוס
אותך בחוזקה ולייצר את הכוח השלילי הזה; הכוח הזה ניתן לייצרו
מתוכך אתה, היינו מתוך מנגנוני השחקן עצמו... תאר לך למשל
שמסיבה זו או אחרת אתה חושש להפעיל את המתקן במלוא הכוח, מתוך
בושה למשל, או מישהו איים עליך שאם תפעיל בעוצמה שתעלה עליו -
הוא לא ידבר איתך יותר... לא ישחק איתך יותר... הוא לא יתן לך
לדבר עם אחותו יותר...

מכאן מקור המסקנה שלי: חשש, פחד, שינאה, נקמה, ספק... כל אחד
בתורו יכול להוות גורם לייצור כוח שלילי עם עוצמה שלילית
ודירוג יחסי משלו. הייתי צריך לייצר 8 מנות כוח ומתוך חששי
ייצרתי רק 3, יוצא שהחשש הייחסי ייצר בפעם הזאת (-5) מנות כוח.

בפעם אחרת ומתוך הפחד שהיה לי - לא יכלתי לגעת ולהתקרב למתקן;
ובהנחה שממוצע הכוח שלי הוא 8, יוצא שכוח הפחד במקרה ההוא עמד
על (-8).
פעם אחרת היה לי ספק אם מישהי מסתכלת בי ברגע שניגשתי למתקן;
ובהזדמנות אחרת היה לי ספק בעצם כוחי ויכולתי...

הספק איפוא, כוח הסבל, כוח הרשע, כוח השינאה, הפחד, החשש,
הנקמה... הם לא תחושות, ולא מניעים, הם כוחות; ולרוב שליליים.


לעתים, עצם הפחד מביא את המפחד ליצור כוח חיובי שעובר אף את
הממוצע... ואומנם במקרה כזה הפחד נרשם ככוח חיובי; כמו הפחד
הפועל על החיות הקטנות הבורחות מאימת החיות הטורפות... אולם
שוב ובאופן כללי, כוח השינאה והפחד והספק והחשש והנקמה -
מייצגים כוחות שליליים, כי בחישוב הכללי מביאים את יוצריהם
לידי תוצאה משוקללת שלילית; זאת כי יכול והשינאה, למשל, תביא
אותך לתוצאה חיובית לכאורה; אולם אל לנו לשכוח כי לתוצאה זו
נגררות אין-סופיות של רצונות וכוחות שגם הם מייצרים כוחות
שליליים הנוגעים בך ופועלים עליך; והוא אשר אמרתי: התוצאה
המשוקללת היא הקובעת.

ז ותפקחנה עיני שניהם, וידעו, כי עירמם הם; ויתפרו עלה תאנה,
ויעשו להם חגרת
- ברגע זה איפוא נכנסו חוה ואדם אל עולם חדש
בו נוצרו כוחות וורטואלים של ספקות, חשש, פחד... הם בידם יצרו
את הכוחות הללו, ואף גילו הנאה מיוחדת ביצירתם, בתיפעולם,
ובהתמודדות איתם... תחושת ההנאה הזו מזכירה את אותה ההנאה
המתוקה המופקת מהחטא...

כפי שראינו לעיל ברחבת גן השעשועים של חלב, הכוחות הללו שנוצרו
ע"י רצונות האדם - היו כוחות ושליליים; והאירוניה היא שניתן
למדוד אותם רק באמצעות הנתיב החיובי המקביל להם: כוח השינאה
ניתן להימדד אך באמצעות כוח האהבה... היינו כמה מנות אהבה גזלה
ממנה השינאה... או לאן יכלתי להגיע אילולא החשש או הספק או
הפחד שאפפו אותי והגבילו את צעדי... כמה יכלתי להתקדם לולא
הספק שעמד בפני כמכשול; כמה מנות כוח גזלו ממני כל הכוחות
המגבילים האלו? אם נחשב איפוא את סך כל המנות האלו, נוכל להגיע
להפסד הכללי של האנושות עד עכשיו; היינו מאז שחווה חוותה את
דעתה על ההנאה הטמונה בכוחות הללו, ועד היום הזה; אנו עומדים
איפוא בפני שאלת חישוב פשוטה לא יותר... אבל רק לכאורה; כי
ישנו סעיף נוסף של הפסד מצטבר שצריך לחשב.

בהפסד "הנוסף המצטבר" הרגיש האדם, כאשר ביקש להנות מרצונותיו
המקוריים דווקא, או אם תרצה - החיוביים... פעם הוא הלך ישירות
אל ההנאה הטבעית וביקש אותה... פשוט רצה וקיבל; רצה פיתה עם
זעתר - נתן קפיצה דרך רצונו לאבולעפיה והשיג פיתה חמה עם זעתר;
פשוטו כמשמעו... זה היה בתקופת טרום חטא האדם. ולפתע פיתאום
הוא נתקל עכשיו בדרך מפותלת - כמעט בירוקרטית עד להגיע אל
אבולעפיה, וכאילו מישהו נוזף בו: אין כבר ארוחות חינם חביבי...
רוצה פיתה חמה עם זעתר? בחר לך אחד משניים: או לקחת אוטובוס עד
יפו העתיקה או לנסוע בכביש המפותל של ההנאה הטבעית.

בדרך אל ההנאה הטבעית יש לעבור דרך האינטימיות והסיפוק;
מתחנת האינטימיות להגיע להתבודדות, ועל ידי פיענוח מרכיבי
ההתבודדות תגיע אל הכנות והרצינות; משם הדרך קצרה אל קיום
רצונך - היינו לפיתה עם הזעתר מאבולעפיה.

השאלה מקשה וצועקת: ומהיכן צצה הדרך המפותלת הזו? ומדוע! מה
נשתנה?

אני שיניתי; האדם שינה את התנאים; הבמה כבר לא אותה הבמה; זו
אחת ההגבלות שהאדם הביא על עצמו - במו ידיו ורגליו... האדם
פיתח את הפיקפוק ביכולותיו ע"י יצירת כוחות וירטואלים שלא היה
להם קיום: חשש, פחד, ספק, אפשרי - בלתי אפשרי, נכון - לא נכון,
רע - טוב - בינוני - מכוער - יפה - רם - נמוך... כל ההדמיות
הללו חברו יחד להפוך לרצון, לכוח של ממש... אתה יכול לדמיין
מוקש מונח לפניך שרק אם תעלה עליו - תתפוץ! ההדמיה הראשונה
תשעשע אותך ותצחק עם עצמך... בשניה תחייך, בשלישית תבדוק
ברביעית תתחיל להאמין בחמישית לא יהיה לך ספק בקיומו, ואם
תדרוך עליו בטעות - תקבל התקף לב על המקום ותמות!

העניין הוא שבחרתי בדוגמא קיצונית למדי להסבר התופעה; כי מדובר
כאן במוקש, במשהו שהורג, בדבר לא נעים שרק חולי-נפש יכולים
לדמיין... אולם ההדגמה האמיתית לביאור התופעה מודגשת דווקא ע"י
הדוגמא הבלתי קיצונית; דווקא ע"י הדוגמא הקלה הרגילה שמותר
לכאורה לדמיין אותה מבלי להסתכן בתואר נפשי מפוקפק... כמו
לחשוד בכוונה זדונית המסתיר חברי הטוב ביותר... לאחר סיבוב
הדמיות - לא יהיה לי ספק בכוונותיו ויהפוך באופן טבעי לאויב
שיש להיזהר ממנו.

התופעה מקבלת משנה תוקף, כאשר ישנה מתיקות בהדמיה... קוראים
לסוג ההדמיה הזה היום "חלום רטוב"... אולם לא רק לסוג ההדמיה
הזה אני מכוון; ישנה עוד הדמיה שמפיקים ממנה הנאה:

מכירים את מונח "הכאב המתוק"? מכירים את מי שאוהב להרגיש
מקופח? רדוף? טרוד? -הוא יהיה טרוד באמת, אם תעניק לו דווקא את
מלוא זכויותיו, בתוספת של ביטחון מלא!

מכירים את מי שמתמכר לחשד, לחשש, לספק... ומוצא בהתמכרות זו
עניין רב ואף הנאה?

אני מכיר! מכיר אישית שני אנשים כאלה ושמם: אדם וחוה. יותר
נכון חוה ואדם, כי היא התמכרה ראשונה לטעם ההנאה המיוחד הזה.

אדם וחוה פיתחו את החשש הספק החשד והפיקפוק... ולהסיר ספק:
החשש והספק שלהם הוא אותו החשש והספק שמעששים בנו ואופפים את
סביבתינו. הם התמכרו למצבי הדמיה אלו ועברו באופן תקני וצפוי
את כל השלבים ההתחלתים:

תחילה השתעשעו מעצם ההדמיה; שנית חייכו לעצמם; בשלישית בדקו אם
יש באמת ספק כזה; ברביעית התחילו להאמין שיש באמת חיה כזו;
בחמישית לא היה להם כמעט ספק... בשביעית התמכרו... ובעשירית
הטילו ספק האחד בשני, חשדו בכוונות האחד של השני, ונזהרו מאוד
מהכוונות הזדוניות! כאן התפתח כוח האיום ובמקביל לו - כוח
השרידות... כך התפתחו תולדות האיום - כחשש, הפיקפוק, הפחד...
ובמקביל להם נולד הצורך בכוח הגבורה, האומץ, הביטחון...  

ואף עליהם לא פסח הסעיף המוזר: הם פיקפקו גם בעצמם והטילו ספק
בעצם יכולתם! בעצם כוונותם.

מיכלול הדברים בשטח: ההנאה הטבעית לא היתה זרה להם מעולם; הם
הכירוה לפני כן מקרוב ולמעשה, רק אותה הכירו... כל מערך חייהם
סב סביב ההנאה; הם נוצרו בשביל ההנאה; השם יתברך יצר את האדם
אך ורק להשגת המטרה הזאת: שיהנה מעולמו, שיקטוף מגנו, שיעבד את
המידע וישתמש בו להנאתו עד לאין-סוף וללא הגבלה, ואף בעצם
העיבוד מופקת ההנאה; וכאן המקום להעמיד דברים שוב על דיוקם:
עיבוד המידע - אין משמעותו בניית "מטוס" בשביל לעבור דרכו
מנקודה אל נקודה, כי השאלה הטכנית לא היה לה קיום, וגם שאלת
היכולת, מטבע הדבר, לא היה לה קיום; עניין טכני-טבעי זה נגזר
מחוק ההתאמה הסימטרית; כעניין הטכני-טבעי של כוח המשיכה הנגזר
גם מחוקי הטבע; האם מישהו יעלה על דעתו היום לפקפק בקיום חוק
טבע כזה או אחר, או לתמוה איך יכול להיות לכוח המשיכה קיום?!

באותו המעמד התקיים בתודעה האנושית חוק התאמה הסימטרית, והשאלה
לא היתה של יכולת לעשות כי-אם יכולת לבחור בסוג ההנאה
ובמימדי ההנאה... משימה זו הוטלה על המוח האנושי שהיה עליו
לעבד את המידע (שנקטף מהגן), ודרך העיבוד הזה הצליח להגיע אל
שיאים חדשים, היינו אל שיאי הנאות חדשים. תפקיד המוח האנושי
היה לסמן את השיא הנראה לו ברגע נתון - יחסית לנתונים שהגיע
אליהם ועיבד אותם; השאלה הטכנית של איך לכבוש את נקודת השיא
הזו - לא היתה קיימת; רק לשאלה אחת היה קיום: לאיזו נקודת שיא
אגיע היום.  

קשה לנו לקבל את זה היום ואני מודע לקושי הזה... חלק המודע
שבנו דוחה את זאת... הרבה מאוד זמן עבר מאז שמישהו קיבל את חוק
ההתאמה הסימטרית - כחוק מובן מאליו וכחוק טבע לכל דבר; האחרון
שקיבל את החוק הזה באופן מושלם היה אדם וחוה; ואני מדגיש על
המילה "מושלם" - כי הרבה מאבותינו הכירו את החוק הזה ואף ראו
בו כמובן מאליו והתנהגו על פיו, אולם לא באופן מושלם, והראיה
היא שאינם הם היום איתנו... משה רבינו כאשר קרע את הים... יעקב
אבינו כאשר "הזיז" את האבן הגדולה מעל הבאר - אבן שכל הרועים
היו צריכים להתאסף בשביל להזיזה... הרצון של משה רבינו הוא
האחראי לקריעת הים, ולכן אמר לו השם יתברך:

טו ויאמר ה' אל-משה, מה-תצעק אלי; דבר אל-בני-ישראל, ויסעו
(שמות, יד) - כלומר מה אתה ממתין! הפעל את רצונך! אתה רוצה
שבני ישראל יטבעו או שילכו ביבשה? זה הזמן להפעיל את רצונך
ולהתמזג עם חוק ההתאמה הסימטרית...

טז ואתה הרם את-מטך, ונטה את-ידך על-הים  ובקעהו; ויבאו
בני-ישראל בתוך הים, ביבשה.
(שמות, יד) - ואתה הרם!  את מטך
שלך! אתה נטה! את ידך שלך! ובקעהו - אתה! כך כיוון השם יתברך
את משה רבנו להשתמש בחוק ההתאמה הסימטרית - (השם יתברך צריך את
משה ואת ידיו...?).

אינני עומד בפני פיתוי "המטה"...  ולמרות שהקצבתי פרק מיוחד
למשה רבנו ולמטה שלו, ואף מיספרתי אותו (הפרק השישי) ונתתי לו
שם "החוב השני", אבל אינני יכול לעמוד בפיתוי... ויסלח לי
משה רבנו, כי אני עומד להקדים ולגנוב ממנו רק את המטה, בשביל
התימוכין לראיה שלי לעיל, היינו לטענה הזקוקוה לראיה, שגם
אבותינו הכירו את חוק ההתאמה הסימטרית - ולו באופן בלתי
מושלם...

בשני הפרקים ג, ד בשמות, אנו נחשפים לתיעוד מרתק, בו יורדים
לפרטי פרטים - איך גילה משה רבינו את מציאות השם יתברך, ואיך
התמודד עם הגילוי הזה... התמודדות משה רבינו עם הגילוי הזה -
לא עברה בנקל, או כמו שאומרים בשפת היום - לא עברה חלק... הוא
בא ממצרים, ברח מהמציאות המזוייפת וכה החומרית של מצרים... ונא
לזכור שהוא בא מארמון מצרים ולא מעבדות מצרים... אולם הוא דחה
את המציאות הזו והקיאה מתוכו; לא יכל להשלים עימה... הדחיה של
המציאות הזו התרחשה בתקופת טרום הגילוי, בתקופה שסימנה את
ההכנה לתקופת גילוי מציאות השם יתברך. לציין, תקופת ההכנה של
משה רבינו ארכה 80 שנה; קיים תיעוד, בספר שמות, גם לתקופה
הזו.

נחזור לתקופת הגילוי, למשה רבינו ולמטהו. אולם לפני כן, יורשה
לי להאיר משהו הקשור במטה...
נא לזכור שאנו נמצאים עדיין במסגרת פרק ג של בראשית, הפרק
שמתעד את חטא אדם הראשון וחוה אישתו. יצאנו ממרחב אדם הראשון
לרגע אל מרחב משה רבנו - במסגרת תיאורינו לעולם החדש שנחת בו
אדם הראשון לאחר חטאו התמוה, שבמסגרתו הכניס את מונחי הספק
והחשש והחשד הווירטואלים, שלא היה להם קיום - למרחבו...

הרבה מים עברו מאז בנחל... כאלפיים שנות חשד וספק עברו עד
שהגיע משה רבינו וגילה את התרמית של עולם הוורטואל! הוא גילה
את הנחש... "וגם" חוה, אלפיים שנה לפניו, גילתה את הנחש ועמדה
על ההנאה הווירטואלית הטמונה בו... תיעדנו לעיל את רגע הגילוי
ואת ההנאה המופקת מהניחוש, מהספק, מהחשד, ואף מגילוי הצד הרע
לכאורה וההתמסרות לו...
מה שעשתה חוה מסתכם בדבר אחד: היטתה את רצונה האמיתי הצידה...
התעלמה ממנו לרגע. זייפה אותו! היא שיכנעה את עצמה בקיום עוד
אפיק של הנאה, הנגזר מיצירת החשד, החשש, הפיקפוק, מהטלת הספק,
בקיצור - מאפיק הניחוש. אפיק הניחוש זה - סומן בתורה באמצעות
המילה הציורית "נחש" ועם טעם רב...

היא הכניסה את האפיק החדש הזה "נחש" לשימוש - אל העולם
הווירטואלי שזה עתה יצרה. במילים אחרות, היא "עבדה" על עצמה -
כלומר רימתה את עצמה, שיקרה במודע לעצמה, האמינה במודע לשקר
שלה, מישכנה את "המודע שלה" לטובת נטיה זמנית ווירטואלית
שיקרית בלתי-מציאותית ותמוהה. במילים אחרות ברורות, היא בגדה
ועל שום מה במודע שלה. היא עבדה עליו ורימתה אותו. היא הכניסה
את "הנחש" אל המודע שלה, ובנתה לו שם בית קבוע, ככוח מקובל
תקני ואמיתי - לא ווירטואלי; ככוח הנגזר לכאורה מהמציאות. זהו
כוח "הנחש" ומקומו בעולם החדש.  

"המודע" ולמעשה, הוא הרצון האמיתי של האדם. הרצון התקני
המקורי. זה "המנחה" האמיתי של האדם שפונה אליו בכל שאלה כנה או
עניין... אדם חושב עם עצמו, מתייעץ עם עצמו, שואל את עצמו,
משיב לעצמו, שוקל, בודק... את כל זאת הוא עושה עם "המודע"
שלו...
"המודע" הזה דומה מאוד למקל הצמוד לעיוור, שמשמש אותו בהליכתו
ומלווה אותו לכל מקום; בלעדיו הוא לא יכול ללכת צעד... "מקל"
זה נקרא גם "כמטה", המטה של הרועה, המטה של המלך... מילה זו
נכנסה גם לביטוי המודרני בן ימינו (מטכ"ל) - המטה הכללי, היינו
הלשכה שחורשת על כל הצבא, על כל המטות... גם בתנ"ך שימוש רחב
למילה הזאת ובאותה משמעות: ראש מטה שבט יהודה, מטה בנימין...

"מטה" האדם איפא הוא "חלק המודע" שלו, הרצון שלו, המהות שלו.
הוא אשר אמר השם יתברך למשה: ואתה הרם את-מטך, ונטה את-ידך
על-הים ובקעהו
- כלומר שלוט במצב, או כמו שאומרים בסלנג שלנו:
קח את העניינים לידיים - הרם את-מטך... השתמש במודע שלך...
הביע את רצונך.

"המטה" אם כן של חוה ואדם - חל בו שינוי מהותי ברגע שנכנס
למרחבו "הנחש"... ניתן לתת ביטוי למילות הציוריות של "נחש"
ו"מטה" באופן זה: הנחש חדר אל המטה של אדם וחוה והכיש אותו
מבפנים... חיבל בו! בילבל את שורותיו. אם האויב ירצה לחלחל אל
שורות צה"ל - לאן הוא צריך לחדור?

בפעם השניה שנזכר הנחש בתורה, היה בשמות פרק ד, כאשר ביקש משה
רבינו "להתחמק" מהמשימה שהוטלה עליו... ולא על שום מה...

משה רבינו, כאמור לעיל, ברח מהמציאות המזוייפת וכה החומרית של
מצרים... הוא דחה את המציאות הזו וביקש להקיאה מתוכו; לא יכל
להשלים עימה... הוא הרגיש שהמציאות הדמיונית הזו שנותנת את
ביטויה בהנאות החיים לכאורה - אינה אלא ביטוי מזוייף להנאה
הצרופה - כמושג אנושי... לזכור שוב כי הוא לא ברח מעבדות מצרים
כי-אם מארמון האימפריה המצרית, שכל ההנאות והתענוגות נהירים בו
בשפע...

שמונים שנה לקח למשה רבנו עד שיישר את המודעות שלו ושלט בה
באופן מוחלט, היינו - עד שגירש את הנחש המבלבל מסביבתו, ועתה
מבקשו השם יתברך לחזור אל אותו המקום ממנו ברח, היכן מקור הנחש
והספק והחשד וההנאות הווירטואליות הנלוות אליהם... הוא ראה
בעצם החזרה למצרים כהזמנה חוזרת להתמודדות עם הנחש, כי שם
מקומו והוא יפגוש בו שוב ללא ספק, ובזאת טמונה סכנה חוזרת,
היינו חשיפה חוזרת, התמודדות חוזרת...  

א ויען משה ויאמר, והן לא-יאמינו לי, ולא ישמעו בקלי:  כי
יאמרו, לא-נראה אליך ה'.  ב ויאמר אליו ה', מזה (מה-זה) בידך;
ויאמר, מטה.  ג ויאמר השליכהו ארצה, וישלכהו ארצה ויהי לנחש;
וינס משה מפניו.  ד ויאמר ה' אל-משה, שלח ידך ואחז בזנבו;
וישלח ידו ויחזק בו, ויהי למטה בכפו.
(שמות, ד)
 
ויען משה ויאמר - אודות בקשת השם ממנו שיחזור למצרים... נוסח
ופרטי הבקשה נמצאים בפרק הקודם, שנעמוד עליו כאשר נגיע לפרק
השישי שלנו -  "החוב השני". לזכור, אנו כאן רק בשביל מטרה אחת:
להתחקות אחר המונח "מטה", וההקשר שלו לנחש...

קבע משה ואמר: והן לא-יאמינו לי, ולא ישמעו בקלי:  כי יאמרו,
לא-נראה אליך ה'
- עד כדי כך הגיע חששו של משה רבינו מחזרה
למצרים וסכנת החשיפה לאווירה הכעורה שוב ולנחש והספקות... עד
כדי שקבע ואמר: המשימה שאתה שולח אותי לעשות, תוכתר בכישלון!
לא אצליח להשלימה ואף לא אספיק להתחיל בה, כי אני עתיד לאבד את
הכוח שיש לי עכשיו, ושבאמצעותו התחברתי עם המודע שלי, עם הרצון
שלי המקורי, ובעיקר יכלתי באמצעות הכוח הזה להתמזג כהלכה עם
חוק הטבע הראשון שקבעת בעולמך; חוק ההתאמה הסימטרית.

במילים אחרות, הספק שימצא את דרכו שוב אלי ויחלחל בי - יגזול
מטבעו את האמונה שלי בעצמי, עד כדי שלא אשמע אף אני את קול
עצמי, את הקול הכנה הזה שדרכו אני מתקשר אליך היום... קול זה
יברח מהר מגרוני, אמונתי בעצמי גם תתערער, ואחזור שנות דור
אחורה... ואם אפסיד את אמונתי בעצמי - האיך יאמינו הם לי? אם
הקול שלי יהיה חנוק שאני לא אשמע אותו - האיך הם ישמעו אותו?!
או אז, הוא שרד את קביעתו השלישית במספר, וכאשר יעמוד בפניהם
איש חסר-כל כמוני, יאמרו ובצדק: על מה אתה מדבר... על איזה
אלוקים ואיזו יציאה ואיזו ארץ? מה אתה שח?!

ויאמר אליו ה', מה זה בידך? - בעצם נוסח הטיעון של משה רבנו
השתרבבה "טעות דפוס" חמורה ובלתי תקנית, וביקש השם יתברך
להעמידו על חומרת טעות זו ומשמעותה.

בשאלת השם יתברך מסתתרת האבחנה של מהות השגיאה... מה זה
בידך?
- היכן אתה נמצא עכשיו? באיזו רמת "מודעות" אתה נמצא
עכשיו? ובעצם, אם ניתן לדרג את רמות הרצון האנושי - החל מהרצון
המקורי של אדם וחוה מתקופת טרום החטא, ועד לרמת הרצון האנושי
הממוצע של התקופה הנוכחית, השאלה, שאלת השם יתברך, מה היא רמת
הרצון שלך משה? איזה דירוג הינך נותן לרמה שלך?

עד כאן הנוסח "הרשמי" של השאלה שהפנה השם יתברך אל משה; אולם
וכפי שציינתי, מסתתר בתוך נוסח השאלה - האבחנה של שגיאת משה
רבינו, שביקש השם יתברך להפנות תשומת ליבו אליה. אקדים ואומר:
משה רבינו לא עמד בשלב זה על כוונת השם יתברך ולא על האבחנה
שלו... הראיה לזאת היא שענה לו ישירות לשאלתו ולא התייחס
לאבחנה... אולם, לדידנו, ובשביל שנבין את המשך הדו-שיח - עלינו
לעמוד כבר בשלב זה על אבחנת השם יתברך. על כן, את זאת התכוון
השם יתברך לאמר למשה:

משה יקירי, האינך מבחין בחשש ובפחד הטמון בחששך ובפחדך? ואם
אין זו מהות הנחש ומרחבו - מהות מה היא? ומרחב מה הוא?!
יתרה מזאת: אתה היגעת עם חששך לרמה הגבוהה ביותר, לרמה המסוכנת
ביותר! אתה היגעת עד לכדי הקביעה וכבר עברת את רמת החשש... אלה
הן קביעותיך שניזונו מחשדך ומהספק שעישש בליבך:

א. הם לא-יאמינו לי.

ב. הם לא ישמעו בקלי.

ג. הם יאמרו: לא-נראה אליך ה'.

אם כן משה יקירי, אתה יוצר בזאת סתירה באופן הגלוי ביותר ואינך
מבחין בה: אתה חושש מהספק ומהנחש... בו בזמן  - אתה מייצר בזה
הרגע, שפע של ספקות וחשדות ונחשים ארסיים...

נחזור אל נוסח התיעוד ונמשיך מהנקודה בה הפסקנו. להזירכם, משה
רבינו לא עמד על הסתירה הנגזרת מדבריו והנרמזת בתוך השאלה
שהפנה לו השם יתברך "מה זה בידך?"

משה רבינו קיבל את השאלה כשאלה עניינית לכל דבר, וענה עליה
באותו מטבע ענייני - לטעמו:

ויאמר, מטה: בידי מטה. אני שולט במודעות שלי שליטה מלאה. אין
בסביבתי גרגיר של ספק, חשד, חשש - על כל השושלת שלהם... גירשתי
את הנחש מביתי לצמיתות. הרצון שלי, אשר על כן, רצון צרוף הוא,
דרכו אני חותר להנאה הצרופה של החיים; לא נותר בי שום נטיה
להנאות המדומות הוירטואליות - מבית היוצר של השושלת ההיא... יש
בידי מטה.

אכן? - האומנם בידך מטה משה יקירי? זו תמצית תשובת השם
יתברך.

התשובה במלואה:  

ויאמר השליכהו ארצה, וישלכהו ארצה ויהי לנחש; וינס משה,
מפניו.  ד ויאמר ה' אל-משה, שלח ידך ואחז בזנבו; וישלח ידו
ויחזק בו, ויהי למטה בכפו.


הבארת התשובה:

הקדמתי ואמרתי: משה רבינו לא עמד בשום שלב של השאלה על כוונת
השם יתברך ולא על האבחנה שלו... הראיה לזאת היא שענה על השאלה
באופן ענייני לכאורה, ולא התייחס לאבחנה הטמונה בה...

בשום שלב של השאלה... - כי לא ראה המתעד ליידע אותנו אודות
יחידת הזמן - עליה נפרשה השאלה הזו, ובכלל הדו-שיח הזה...
יחידת הזמן הזו יכולה להיות רגע, יום, שבוע, שנה, או שנים...
מכאן, השאלה -  "מה זה בידך" יכלה להיות פרושה על פני מספר
יחידות זמן ובמספר שלבים.

אם כן, ובהעדר יכולת משה רבנו לרדת אל מהות הסתירה שלו - אף
לאחר שנרמז לו עליה בנוסח השאלה, לא נותר בפני השם יתברך אלא
להסבירה באופן גלוי ומפורט.

- שאלת ביניים מתבקשת: ומדוע לא נפרש הרמז מלכתחילה - באופן
גלוי ומפורט?

- כי חוק ההתאמה הסימטרית - מחייב נקיטת המסלול הטבעי הזה:
המידע "נקטף" ומתעבד ע"י המוח האנושי. במילים אחרות, המוח
האנושי הוא אשר "יבחין" במידע; כי אם לא כן - איך "יקטוף"
אותו?

נוסח חוק ההתאמה הסימטרית אומר:

הרצון האנושי הוא אשר יקבע את ערכי "פיסת המידע" הנקטפת מהמסה
האין-סופית; ונתח הקיבולת השיכלית הנדרש - יותאם לקליטת
פיסת-מידע זו ועיבודה, מכוח הסימטריה הנגזרת מהחוק הזה.


הסיפא של החוק הזה אומרת בבירור: על המוח האנושי מוטלת המשימה
להתמודד עם כל שרשרת של מידע, והקיבולת השיכלית הנדרשת לקליטת
המידע ועיבודו - תידרש ותותאם בפועל, מכוח הסימטריה הנגזרת
מהחוק.

- ואם "פיספס" המוח האנושי את המידע - היינו אם לא הבחין בו,
מסיבה זו או אחרת...?

- אם פיספס, אז פיספס... והמידע יוותר בשלב זה ללא עיבוד.

- מדוע אם כן "העביר" השם יתברך את המידע  הספציפי שלא "נקלט"
בשלב זה ע"י המוח האנושי של משה רבינו - אל שלב שני בו הוצג
באופן גלוי ומפורט?

- כאן טמון סוד הוויסות האלוקי; ואכן הוא הדבר: "ויסות" הינה
פעולה נסתרת הנעשית "מאחורי הקלעים" - היינו נוגדת במהותה את
חוקי הטבע.        

זהו איפוא הנוסח החוזר הגלוי והמפורט, של הארת השם יתברך,
לסתירה העצמית של משה רבנו:

הבעיה שלך, משה יקירי, שאינך יורד לעומקה הנכון של המילה "מטה"
- דבר שגורם לך לעוות את מציאות המילה; או בלשון של ימינו -
לעוות את הקונטקסט בו משתרבבת המילה. השליטה המוחלטת בתודעה
וברצון אינה "אובייקט" המושפע מתנאי הסביבה וכפוף להם...
נהפוך: "מטה" בא לשנות את תנאי הסביבה ולהשפיע עליהם.
"האובייקט" היחיד שמופשע ממנו המטה ויש בידיו לשנותו - הוא בעל
המטה בעצמו. בלשון אחרת, השליטה במטה אינה נתונה לשינוים
המתחוללים בסביבה כי-אם לשינויים המתחוללים באדם עצמו.

ואם תגיד לי שהסביבה משפיעה על האדם מטבעה, אשר על כן, מקור
השינויים המתחוללים בקירבו הוא הסביבה עצמה, ועל כורחך - גם
המטה של האדם יושפע מאותה הסביבה... אענה לך: ובשביל מה נועד,
לדעתך, המטה?

שני "אובייקטים", לכאורה, עשויים להשפיע על האדם ולהתוות את
דרכו: הסביבה של האדם, ומטהו; וכאן מקור הטעות שלך משה יקירי:
אתה חשבת ששני האובייקטים כאחד משפיעים על האדם ושותפים
בהתוויית דרכו - גם הסביבה וגם מטהו; ומכאן היסקת שיש למצוא את
השיטה הראויה ביותר על מנת לנטרל את השפעת הסביבה הבלתי ראויה,
ובדרך זו להשיג חופש פעולה מוחלט למטה האדם; היינו לשליטה
בנטיותיו, ברצונותיו, בתודעה שלו...

אפשר, לדידך, להתמודד עם הסביבה בעזרת המטה אשר בידך... אולם
בעצם ההתמודדות הזו טמונה סכנה מוחשית למטה שעלול להיות מושפע
מהתמודדות זו - עד כדי לאיבוד המטה כליל... אשר על כן, הפיתרון
הטוב ביותר לסכנה המוחשית הזו המאיימת על המטה והנשקפת מהסביבה
- הוא, לדידך, הפרדת שתי "הרשויות" האלו עד כמה שניתן, ואם
ניתן - לצמיתות... ואת הפיתרון הזה מצאת בנקל: בודדת את המטה
שלך מהסביבה. כאן טמונה השגיאה שלך:
המטה, מכוח חוק ההתאמה הסימטרית, בא לפעול ולהשפיע על
הסביבה - לא לפעול ולהשפיע בצמוד לפעולת הסביבה והשפעתה...


במילים אחרות, הראיה לתקינות המטה היא - מצב הסביבה שאמורה
להיות מושפעת ממנו: אם תנאי הסביבה השתנו בפועל - סימן שהמטה
התקין פעל על הסביבה באופן תקין; ואם לאו, היינו - אם הסביבה
לא השתנתה או אף שינתה את המטה ו/או את תנאי בעליו - סימן
שהמטה לא ראוי ולא תקין; ומטה כזה עלול, לכל הדעות, להשתנות
ולשנות את עורו ואף להפוך למהות אחרת בצורת מקל או נחש או כל
צורה שהיא, כי תכונות המטה שנעדרו ממנו רוקנו אותו מתוכן וניתן
לו כבר להיות מושפע ולהשתנות בהתאם.

כך "ניסח" השם יתברך את זאת; הוא הציע למשה רבינו לקיים הדגמה
מעשית למצב נתון בפועל, על מנת שיראה את "הסתירה העצמית" שלו
בשטח:

ויאמר השליכהו ארצה -  הבה נשליך את המטה שלך בפועל! היינו,
כנס בפועל למצב - שבימינו נקרא "מצב היפנוט עצמי": וותר לרגע
על השליטה העצמית שלך. התמסר לרגע לכל סממן ווירטואלי שהסביבה
האנושית פיתחה, מהיום שחוה אימנו חוותה את דעתה על האופן
לעיבוד המציאות ועד עצם הרגע הזה: כמו הספק לשמו, החשד לשמו...
ההתמכרות לסממנים האלו; ההתמכרות להנאה הוירטואלית המונפקת
מהם... עשה את זאת משה, פצל את האישיות שלך; כנס למצב היפנוט
זה.  

וישלכהו ארצה ויהי לנחש - ויעש זאת משה: הוא התרוקן באופן
"מודע" מהשליטה העצמית שלו; התמסר לספקות, לחשד, לפחד... ראה
מול עיניו את כל הכוחות המגבילים בשעת פעולה -  פועלים עליו,
בשידור חי, במציאות. הוא "זכה" לראות את הנחש מקרוב,
ובפעולה...  

וינס משה, מפניו - הוא הרי נמצא במצב היפנוט עצמי, היינו
"המודע" שלו "מודע" למצב שהוא נמצא בו; הוא היה מודע למצב שהוא
ירד אליו... ובאופן אינסטנקטיבי, משה רבינו דחה את המצב הזה;
הוא נס מפניו... המתעד השתמש במילה הנכונה ביותר לתיאור דחיית
משה רבינו: מנוסה ממנו... רמת הדחיה של משה רבינו הגיעה עד כדי
"מנוסה"... מנוסה ממצב עקר, ממצב מחליא, ממצב דוחה...

ויאמר ה' אל-משה - כאן נמצאת הטעות שלך משה יקירי! אתה נסת
ממצב בלתי רצוי זה כל עוד נפשך בך - בחסות שני מניעים עקריים:

1- נפשך, שהתרגלה לחיות במחוז הוודאות - דחתה באופן מיידי
וטבעי את המצב בו מככבים הספקות והחשדות וההנאות הווירטואליות
הממכרות... מצב חדש זה - היה בלתי נסבל מבחינת נפשך שדחתה אותו
כאמור באופן עקרוני.

2- חשת את הסכנה המתקרבת... חששת ממנה; חששת שתתמכר למתוק
המתוק הזה, ככל בן-אנוש בעל חולשות... את החשש הזה סימנת
כסכנה, ומסכנות יש להתרחק; וזה מה שעשית בפועל.

ובכן משה יקירי, חששך שסומן על ידך כסכנה והיווה את המניע
הבסיסי למנוסתך - לא היה אמור לשחק על הבמה הזאת, כי לא היה
אמור להיות נוכח על הבמה; זה לא מקומו. השחקן היחיד שנמצא על
הבמה ואמור ללוותך לכל במה לכל משחק - הוא מטך! הבה נמשיך את
מצב ההיפנוט מאותה הנקודה אליה היגענו:

אתה נמצא עכשיו בתוך המצב "החדש" שאתה מבקש לנוס מפניו... אתה
אפוף ספקות וחשדות ואף חששות בפועל. אתה עומד מול הנחש של חווה
אימנו בכבודו ובעצמו:  

שלח ידך ואחז בזנבו - שלוט במצב הנתון בו אתה נמצא. פקוד על
עצמך להתמודד עם המצב הזה.
ולפני כן, הייתי רוצה להמליץ לך על מתווה-פעולה, ומציע לך בכל
ליבי לאמץ אותו: בבואך להתמודד עם הספקות והחששות וההתמכרויות
וה"כאילו-הנאות" ועם כל המשפחה המכובדת הזו, אל תנסה - זו
המלצתי - לעגל פינות או להדחיק ולהתעלם מנתונים; אל תנסה לפסוח
על נתון זה או אחר מהספקות ומהחששות ומכל צלע מצלעות המשפחה
המנוכרת הזו - בתואנה שהמדובר במשפחה בלתי מיוחסת בעלמא שלא
כדאי לרדת ולנבוש בשורשיה ובמקורותיה ובעץ המשפחה שלה... הרי
המדובר בספקות... בהנאה המופקת מהספקות, בהתמכרות דמיונית
להנאות הללו... וכי מה יש לי לנבוש ולחפש כאן...

נהפוך הוא: המלצתי היא לבחון את המציאות המוזרה הזו מהשורש
שלה; לרדת אל פרטי פרטיה ולנבוש... במילים אחרות, ובבואך לבחון
את המציאות הזו, אל תיגש ישירות לעיקר ותפסח על הפרטים הקטנים
בתואנה שמדובר בפרטים שוליים - אלא בדוק את כל סל הפרטים החל
מהקטן וכלא בגדול - לא להפך. עמוד מול הנחש ואחוז בו דווקא
בזנבו - לא מראשו... השקף על המציאות מלמטה ועד למעלה; באופן
זה תבטיח לעצמך ראייה מושלמת של כל הפנורמה, לבל תפסח בבחינה
שהינך עושה על שום פרט. בניין גבוה - ניתן לראותו בשלימותו על
כל קומותיו אם עומדים למרגלותיו ומשקיפים עליו מלמטה - לא
מהקומה העליונה... מישהו צילם פעם את בנייני התאומים ז"ל? היכן
מיקם את מצלמתו - למטה ברחוב או למעלה במרפסת?  

וישלח ידו ויחזק בו - וייעש משה זאת: הוא לא נס הפעם, אלא
אחז בנחש ובחן אותו מקרוב. הוא בחן את המציאות המדומה הזאת
שאופפת אותה אי-הוודאות, שמעשש בה הספק, הציניות, החשש, הפחד,
הייאוש, העייפות, ההתבטלות, הניחוש, הסתמיות... הוא עמד מול
תכונת החנופה ובדק אותה בציציותיה, גם בדק את מוצאה ואת כל
שושלתה: האם כדאית היא? אין ספק שיש בה תועלת; למסקנה הטבעית
הזו הגיע לאחר שעשה חשבון מדוקדק - ומשה רבנו היה טוב בחשבון;
אולם ובחשבון הכללי גרידא - לאיזו תוצאה הגיע? האם היתה כדאית?
- כך עשה לשחיתות, לתכסיס, לשקר, לקינאה, לנקמה, ואף לרצח...
הוא נכנס לתוך עולמו של התכסיסן ובחן אותו מלמטה עד למעלה על
כל פרטיו... ואף ניסה לבחון את טעם ההנאה הממכר של השקר ושל
הגזל והעצלות, והדבקות בספק בשינאה... וההתמסרות התמוהה לספק;
וההשלמה התמוהה עם המוות.... הוא התקרב לכל המונחים הללו ובדק
את תכונותיהם מקרוב; הגיע עד לרמת כדאיותם - בחישוב קר
וענייני...

הוא ראה איך האדם מגיע במו רגליו אל ההגבלה... איך הוא מגביל
את הנאותיו, את חייו שלו, במו ידיו.

הוא הגיע לתוצאות והסיק מסקנות וניסח ניסוחים וחיבר חיבורים...


ותוך כדי בחישה בספק ובניחוש בחשש ובתכסיס - ולפתע שם לב שהוא
נמצא עמוק בתוך חורשת הספק, פנימה פנימה... וייזכר בסכנה
האיומה ההיא שכה חשש ממנה, האורבת לו בכל פינה בה נמצא הספק
והשינאה... הוא בדק סביביו, מלפניו ומאחוריו, וירא כי אין זכר
לסכנה "המוחשית" ההיא הטמונה בעצם ההתמודדות... לא מצא זכר
לסכנה המוחשית, שלכאורה עלולה היתה לאיים על עצם המטה שלו,
והנשקפת מהסביבה והשפעתה... הוא לא מצא את "הסכנה" שביקש פעם
להפרידה לצמיתות מהמציאות שלו... היא נעלמה כליל מהבמה.

ובמקום זאת, הוא הרגיש יותר מתמיד את מטהו, את המודע שלו, את
השליטה שלו; הוא מישש אותם, נגע בהם, נגע במטה שלו וכאילו אוחז
בחפץ:

ויהי למטה בכפו - לפני כן נשלט המטה באמצעות ידו; עכשיו
עברה השליטה לכף ידו...
בכף היד אנו כותבים, מתמרנים, אוחזים, עושים את הפעולות
הטכניות העדינות המדויקות, מיישמים את שליטתינו המדוקדקת
והטכנית בפועל. דווקא כאן, בחורשת הספק, עבר המטה מידו אל כף
ידו.

לשליטתו בתודעתו וברצונותיו, שמאז ומתמיד היתה מוחלטת, נוסף
עוד פרט טכני: היא עכשיו מדוייקת ומדוקדקת; היא בכפו.  

בד בבד, התרחש מופע בלתי צפוי לנגד עיניו: הוא ראה איך הסביבה
שכה חשש ממנה וביקש לבודדה ממציאותו - מטה לו אוזן, מהנהנת לו
בראשה ומאשררת את מסקנותיו. היא נטתה אליו ואל רצונותיו -
במקום להשפיע עליו ועל רצונותיו.

הוא אשר ציינתי: המטה, מכוח חוק ההתאמה הסימטרית, בא לפעול
ולהשפיע על הסביבה - לא לפעול ולהשפיע בצמוד לפעולת הסביבה
והשפעתה...


למען יאמינו - למען יאמינו . רק באופן הזה תוכל להתקרב אל
בני ישראל ולהשפיע עליהם. רק אם תחדור אל סביבתם ותצלול אל
מעמקיהם; רק אז תוכל להפעיל את מטך, את רצונך... להשפיע עליהם
ולשנות אותם.

והם יושפעו וישתנו ויאמינו.  ומדוע יאמינו?

כי-נראה אליך ה' אלקי אבתם: - כי באופן הזה יפעל חוק היסוד
של אלוקי אבותם וישפיע גם עליהם באמצעותך, כפי שפעל על אבותם:
אלקי אברהם - החוק האלוקי המנחה של אברהם; שהשתמש בו אברהם;
שהנחה את אברהם (המנחה - מלשון הנחיה, להנחות)  אלקי יצחק,
ואלקי יעקב.


חוק ההתאמה הסימטרית - הוא חוק היסוד האלוקי שיסד השם יתברך
בעולמו; מכוחו פועל רצון האדם - המפעיל את כל הכוחות בטבע.

עד כאן לעניין "המטה". ביקשתי, דרך "המטה" של משה רבנו להוכיח,
כי גם אבותינו הכירו את חוק ההתאמה הסימטרית, ולו באופן
חלקי...

נא לזכור שאנו נמצאים עדיין במסגרת פרק ג של בראשית, הפרק
שמתעד את חטא אדם הראשון וחוה אישתו. יצאנו ממרחב אדם הראשון
לרגע אל מרחב משה רבנו - במסגרת תיאורינו לעולם החדש שנחת בו
אדם הראשון לאחר חטאו התמוה, שבמסגרתו הכניס את מונחי הספק
והחשש והחשד הווירטואלים, שלא היה להם קיום - למרחבו... ואז בא
משה רבנו וביקש להשתמש בחוק ההתאמה הסימטרית; ומצא הרבה מאוד
מכשולים שברח מהם, ואילולא ההדרכה הנקודתית שקיבל מהשם יתברך -
לא היה מצליח להפעיל בורג אחד מהחוק הזה...

וגם אדם הראשון בא, לאחר חטאו, וביקש להשתמש בחוק ההתאמה
הסימטרית. חטאו המקורי, להזכירכם, היה כלפי עצמו, הוא לא רצח
ולא עישן חשיש... אלא הגביל את עצמו; בזה מסתכם חטאו.

- ומדוע אם כן קראנו לו חטא?

- כי "ההגבלה" הזאת שגזר אדם הראשון על עצמו - עברה גם אלינו
בתורשה; היינו גם אנחנו היום סובלים ממנה. המין האנושי הוא
מוגבל; אנו פוחדים, חוששים, אנו אנשים ספקניים, כעסניים,
הולכים ברגל קרה אל מותינו... אנו אנשים מוגבלים, ובהגבלה הזאת
- אנו "מאשימים" את אבינו הראשון: הוא יצר אותה! זהו חטאו.
כתושבי הירושימה שיאשימו את המדענים שהמציאו את הפצצה
הגרענית...

לכאורה, ניתן לכנות את "חטא" האדם הראשון כהסתגפות לשמה: מסתגף
- זה מי שהטיל על עצמו הגבלה וצער עצמי מרצון, או מטפשות...
ואין זה המקרה הקלסי של אבינו הראשון: הוא לאו דווקא ביקש
להסתגף ולהצטער; נהפוך, הוא ביקש להנות ולכייף, אולם החליף
בטיפשותו הנאה אחת בשניה, וטעה... הפסיד. בימינו, וגם בימיו,
אין חטא שנקרא "טיפשות", אשר על כן, יכול ואני מקפח אותו
בקוראי אליו "חוטא"; אולם וגם בהמשך הפרק (ג') של בראשית שאנו
נמצאים בו כרגע, נגלה לאילו זרמים אפלים עלול האדם להגיע
בעקבות טיפשותו, או אם תרצה - במסגרת טיפשותו. הוא יצעד ברגל
בטוחה אל השקר וההתנכרות והסיאוב לשמו...

לכאורה, לא הטיפשות היא האשמה, כי-אם מה שבא בעקבותיה...

הדבר דומה לאדם שכל פעם שמשתכר - הוא פוגע באנשים מתוך
השתכרותו... את האדם חסר האחריות הזה, ניתן להאשים בשיכרות
ולהטיל עליו עונש כבד - כל פעם שהוא שותה, למרות ועל אף שאין
שום חטא בשתיה...

כאן המקום לדייק ולציין עובדה שנשמעת אבסורדית מקריאה
ראשונה... וכשמה כן היא: עובדה היא, שדווקא בגין רמת
האינטלגנציה הגבוהה שהיתה לאדם הראשון, שאין לנו אף את הכלים
להעריכה, דווקא בגלל רמה גבוהה זו - הגיע אל שיא הטפשות,
ובעקבותיה הגיע אל הזרמים האפלים ביותר...

חוה אימנו חשדה בהשם יתברך כי הוא מקור הרע, והוא מסתיר מהאדם
את הבאר ממנו יוצא הרע; זאת כי אין הוא רוצה שותפים למתוק
המתוק הטמון ברע... בנוסף, היא חשדה כי השם יתברך "שיקר" במודע
לאדם, בקוראו אליו לבל יכנס לעומק המידע - פן ימות... היא קבעה
בפרוש:

לא מות תמותון.  כי ידע אלקים, כי ביום אכלכם ממנו, ונפקחו
עיניכם; והייתם כאלקים, יודעי טוב ורע.


היא גילתה סתירה בין "הצהרת הכוונות" של השם יתברך לבין חבילת
ההנחיות שפיזר לאדם בפועל...
היא חשדה, בהסתמך על הסתירה הזאת, כי השם יתברך חושש ודואג
לעצם קיומו; ומי יכול לאיים על קיום אלוקים? שאל הצד המהפכני
בחוה וענה: אנחנו! האדם! רק אנחנו נמצאים עימו במרחב, מכאן, רק
אנחנו "מסוגלים" לאיים עליו. ועדיין נותרה שאלה: ואיך נאיים
עליו?

זאת התשובה שהגיעה אליה חוה אימנו:

אם נדע לעמוד על מהות הטוב ועל מהות הרע, היינו אם נדע להבדיל
בין הטוב ובין הרע ולהצביע עליהם, או אז עינינו יפתחו ונדע
היכן אנו עומדים... עלינו איפא להגיע גם אל הרע; או אז נדע
ונגלה מה מסתתר במעמקי המידע שאלוקים מנסה להרחיקנו משם...

ידע אלקים, כי ביום אוכלנו ממנו, ונפקחו עינינו, והיינו
כמוהו, יודעי טוב ורע .
זאת תשובת חוה.

התיעוד המדויק והמפורט שנחשפנו אליו בפסוקים הראשונים של פרק ג
בבראשית, הביא אותנו לעמוד על הסליל המקורי של שיחת חוה עם
עצמה ולשחזר אותה. האטנו את הרצת הסליל באופן שמוחינו יכול
לקלוט את הלך החשיבה המהיר של חוה, וכך באופן הזה הצלחנו ללכת
לאט ובטוח אל עבר "משחק המילים" שהשתמשה בו חוה להנאתה... משחק
אחד - משלל המשחקים שגילתה, ומצאה בו הנאה...

עמדנו לעיל בהרחבה על משחק המילים הזה, על המילים עצמם ועל
הסתירה הנגזרת מהם... סתירה - שממנה עשתה חוה מטעמים, וגם
שיתפה בחגיגה את בעלה, והוא האחר התמסר ברצון...

אנחנו, בדורינו, הצלחנו לעמוד על מוצא הסתירה הזאת ולזהות את
התרמית הבוקעת ממנה - רק בעזרת שיטת האטת הסליל... בלעדיה,
יכלנו גם אנו ליפול בזרועותיה המפתות של התרמית, ואולי בחפץ
רב...

השאלה שהטרידה אותי: מילא אני... עלול אני ליפול בפח בקלות עם
סליל רגיל או מואט... אולם אדם? וחוה? שעמדתי על קצה החוט של
רמת האינטלקט שלהם, מתוך הסליל שלהם עצמם... - מדוע יצרו את
הסתירה? מדוע שיחקו במילים? מדוע עבדו על עצמם? הם פשוט יצרו
במו ידם תרמית עצמית, ובמודע! - מדוע?

אינני מסוגל לצלול אל עומק הרגע ההוא, בו החליט האדם להפיק
הנאה מתרמית עצמית. למה ירמה אדם את עצמו? מתי האדם מרמה את
עצמו? מי מרמה את עצמו? רק להשערה אחת היגעתי: ככל שהאינטלקט
של האדם גבוה - כך החלקלקות של המדרון בו ידרדר אל ביצת
הטיפשות.

וגם אדם הראשון בא, לאחר חטאו, וביקש להשתמש בחוק ההתאמה
הסימטרית. בו ברגע נתקל במכשולים ולא הבין את פשר העניין...
לציין, שהמכשולים שחש בהם - מקורם היה בו, הם באו מתוכו ומעצם
התנהגותו... בימינו, כאשר מרגישים בתופעות מוזרות כאלו -
הולכים להתייעצות עם פסיכולוג...

למשל, הוא שם לב לתכונה חייתית שלפתע פיתאום לבשה אותו...
קיימת נטיה אינסטינקטיבית אצל החיה - להשיג אוכל ולהתבודד
איתו, ללכת רחוק רחוק מהעדר ולאכול אותו באינטימיות... התכונה
הזאת מקבלת משנה תוקף, כאשר המדובר בסוג של חיה טורפת, היינו
שמשיגה את האוכל שלה בעצמה, ושמתאמצת להשיגו... האדם מסביר את
הנטיה/תופעה זו באופן לוגי, כי הרי ישנם בתוך העדר עוד חיות
רעבות שמטבע הדברים ירצו להשתף עם החיה ברת המזל שנפל בידה
טרף; אולם ברת המזל הזו מעדיפה להתחמק באלגנטיות מהצורך שלהם,
ולהתבודד עם טרפה בחדר אוכל אינטימי, רחוק מעיני הסקרנים...

אדם הראשון לא הגיע ממש לרמה זו... אך הוא חש בתופעה המזכירה
את תכונת ההתבודדות של החיה... פעם למשל היה יכול להנות מכל
דבר שעושה - בפרהסיה, לעיני כל, על יד אישתו וילדיו, על יד כל
העולם, אולם עכשיו, אומנם הוא מצליח להגיע לאותה רמת הנאה - אך
רק אם עובד על עצמו ומכין את עצמו... קודם כל הוא צריך זמן
בשביל להתרכז בדבר "המהנה" שמבקש לעשות, לחשוב עליו, להכין את
עצמו לקבלתו...

הוא לא יגיע לדבר המהנה עד מאוד שכה רוצה בו, אם לא יחוש תחושה
אינטימית שתחבר אותו עם מחוז חפצו... כאן הוא מגיע לתכונת
החיה: ההתבודדות... הוא חש צורך להתבודד עם "טרפו" בשביל להשיג
את הסיפוק ממנו...

פעם, לא ידע האדם סיפוק מה הוא... כי הסיפוק היווה את מהות
החיים שלו...

אפשר להבין את זאת רק אם ניישם את תכונת "הסיפוק" על דבר מוחשי
הקרוב אלינו: תאר לך שהנשימות הסדירות שאנו נושמים - אינם
בשליטתינו כי-אם בשליטת מוחינו, היינו מנגנון אוטומטי שמרכזו
במוח - הוא האחראי לנשימות הרצופות והסדירות המעניקים לנו את
החיים;  ולא רק הנשימות - כי-אם כל הפעולות הקשורות באברינו
הפנימיים, כמו פעולת הכבד, הכליות, הלב, חדר המעבדה של הקיבה,
המעיים... - תאר לך שכל אלה אינם בשליטתינו כי-אם מנגנון
אוטומטי שמרכזו במוח - הוא המפעיל אותם והוא האחראי לריאות,
לפעולת הלב, למעיים, לכבד לכליות... ולנו, היינו למודע שלנו,
אין שום שליטה על כל הפעולות החיונייות הללו, שבלשון המעטה -
מאפשרים את המשך חיינו... תאר לך מצב אבסורדי כזה, שאין לאדם
שליטה על שום פעולה מהאברים הללו!

- על מה אתה שח?! אתה מדבר על המצב הנהוג העדכני של האדם! הרי
בפועל אין לאדם שליטה על נשימותיו וריאותיו ועל הכבד שלו... הם
עובדים באופן אוטומטי ללא שום קשר למודע של האדם ולא לרצון של
האדם ולא לשאיפות של האדם... למה לי לתאר מצב הקיים בפועל!

- אכן; טעיתי! אבל זו היתה טעות מכוונת... ביקשתי להדגיש עד
כמה חדורה בתודעתינו העובדה המהותית הזו, שהתמזגה עם מציאותינו
כעובדה בסיסית ביותר... והעובדה היא: אין למודע של האדם שום
קשר לפעולות המכניות החשובות ביותר הפועלות בגופו בחדרי חדרים;
אין לו שום שליטה עליהן; זאת העובדה. אם תרצה - אנו נולדנו אל
תוך העובדה הזאת; זו רמת ההכרה שלנו עם העובדה הזאת; ותואמת
לזו הכרת אדם הראשון למהות הסיפוק.

כך היא בעינה רמת ההכרה של אדם הראשון למהות הסיפוק; הוא נולד
אל תוך העובדה הזאת, יותר נכון - אל תוך המציאות הזו, של חיים
בלתי מוגבלים בגן-עדן של מידע בלתי מוגבל, שניתן להשגה ללא שום
מגבלה טכנית... הוא לא היה צריך חללית בשביל לנוע ממקום למקום,
די היה ברצונו להימצא בנקודה מסויימת במרחב. התזוזה הפיזיקאלית
המכנית האחראית על הובלת אדם הראשון מנקודה לנקודה במרחב -
הינה פעולה טכנית מורכבת ומתוחכמת, ואדם הראשון היה מודע
בוודאי למהות הפעולה הטכנית המורכבת הזו; ורמת התמודדות המודע
שלו עם הפעולה הטכנית הזו על מורכבותה ותיחכומה, היא כרמת
המודעות שלנו וקבלתינו לפעולות הטכניות הפועלות בתוך גופינו...
בשביל להדגיש את זאת, הבה נניח מצב נתון, בו נחיל את שליטתינו
המלאה על כל הפעולות ועל כל האברים הטכניים המתוחכמים הפועלים
בגופינו. הבה נתחיל בפעולה האוטומטית הקרובה ביותר למודע שלנו
- אני מדבר על פעולת הריאות, הנשימות...

הנשימות כידוע הן כה חיוניות לנו ואין עוררין על זאת. הבה נניח
שאני מעביר את מרכז השליטה על פעולת הריאות שלי, מהחלק
האוטומטי הבלתי מודע של המוח, אל חלק המודע שבו ; ושאלה לי
למודע שלי - היינו לעצמי: מתי ובאילו תנאים יכולה להתבצע פעולה
כזו בפועל?

- כאשר אני חושב על הפעולה הזאת; די לחשוב לרגע על "פעולת
הנשימה" - בשביל להעביר את הפעולה בפועל מחלק הבלתי מודע אל
חלק המודע. הראיה לזאת היא תחושה של אי-נעימות שתעיק עלי
ומקורה הוא במעמסה החדשה שהעמסתי במו ידי על המודע שלי - תוצר
פעולת הטרנספר הזו; אני מודאג כרגע מהמעמסה החדשה זו, ועלי
לדאוג עכשיו לפעולתה התקינה, שכל שיבוש בה - יש בו משום סכנה
של ממש... בשביל מה לי היה הכאב ראש הזה...

אתם תתנסו בזאת עכשיו ומיד בעל כורחכם... כי עצם העלאת הנושא
והמחשבה עליו תכניס את המודע שלכם למצב הנתון של "לנשום
במודע"; ואל דאגה, אתם גם תשתחררו מהמועקה הזו מהר מאוד ותעברו
למצב השליטה האוטומטי הקודם; אלא אם-כן תאמצו את המודע שלכם
ותכפו עליו את המשימה האבסורדית הזאת לאורך זמן.

אני מבקש לאמץ את המודע שלי - שיתמודד עם עוד שאלה:

- אילו הייתי רוצה, באופן אבסורדי, לקבע את המצב הזה - היינו
לעבור באופן תמידי וקבוע אל מצב של "נשימה במודע"; והרי המדובר
כאן באימוץ החשיבה, היינו בפעולה חשיבתית גרידא, ושאלתי היא,
איזו סוג של חשיבה יכולה לעשות עבורי את העבודה הזאת? האם
ניתן להצביע על פעולה מחשבתית ספציפית, שבכוחה לצרוב בתודעתי
את ממצאיה עד כדי לכפות את מציאותה על המודע שלי באופן תמידי?

- הפעולה המחשבתית הספציפית שבכוחה לצרוב במודע שלי את נוכחותה
המתמדת היא: הספק ביכולתי לנשום; היינו, אם אצרוב במודע שלי
את הספק הזה. אם אכניס למודע שלי את סוג הספק הזה; וישנם שני
סוגים של ספקות:

א. ספק סתמי ללא גיבוי רציונלי: וכשמו כן הוא; אני מטיל ספק
במשהו מסיבה סתמית ללא שום עוגן רציונלי. פשוט בא לי להטיל ספק
ולא מסיבה מהותית. האדם עושה הרבה מאוד דברים סתמיים, החל
מגירוד האף, ועד להליכה כפייתית סתמית - (צעד אחד קדימה ושניים
אחורה); הטלת "ספק סתמי" משיק את אחת המשבצות הסתמיות הללו.

ב. ספק רציונלי מגובה - לכאורה: אותו ספק סתמי - כאשר אני
מזניח את הבארתו ו/או הטיפול בו באופן שיטתי תמוה; היינו כאשר
חוזר ומשנן את אותו הספק תדירות, או אז הוא ילבש בשלב מסויים
צורה אחרת ויהפוך מספק סתמי לספק רציונלי לכל דבר - לכאורה.

סיכומו של דבר: שני סוגי הספקות, א' וב', שונים הם לכאורה, אך
המוצא שלהם מעיד על אחדותם ומגלה בזאת את ערוותם ברבים...

במילים אחרות: אין ולא יכול להיות קיום ולא זכות קיום לספק,
כמונח עצמאי מציאותי; והסיבה לזאת פשוטה: הספק הינו מונח שמעיד
על התחלת תהליך של בירור נתון; הוא לא נועד לקבוע את מעמדו של
הנתון.
מרגע התחלת התהליך, הרי המעמד הופך להיות תהליך של חקירה,
הבהרה, הבארה, אימות או הכחדה, אך לא מעמד של ספק...

סיכום חוזר: כל ספק אשר יהא מהווה מעמד סתמי ללא גיבוי
רציונלי, או מעמד סתמי עם גיבוי רציונלי לכאורה; בשני המקרים,
מעמדו אינו נגזר מסיבה מהותית כי-אם מסיבה סתמית שאין לה אחיזה
במציאות.

אם אטיל ספק ביכולתי לנשום, הרי ומאותו רגע ייפתחו בפני שני
מסלולים, אחד בן המציאות והשני זר לה.

1- המסלול הראשון המציאותי: בזה הרגע אנטוש את הספק ואתחיל
בתהליך של בירור, אודות הנשימה כפעולה טכנית. "תהליך" בירור זה
- לא ישפיע במהותו עלי ולא על אפיקי הנשימה שלי... אין שום
סיבה שלא אמשיך לנשום באופן הרגיל (האוטומטי) והמודע שלי יתרכז
במחקר - לא בנשימה.

2- המסלול השני הזר למציאות: אתכחש למודע שלי ולמציאות, ואתמסר
באופן סתמי ותמוה לספק - כמעמד בעל מהות ומציאות משלו, עד אשר
אגיע למחשבה "הוודאית" שיש בידי ספק רציונלי בעל מימדים
מציאותיים בפועל! תהליך ווירטואלי זה ומטבעו - ירחיק אותי
מהתהליך המקורי של הבירור אודות הפעולה הטכנית של הנשימה;
במקום זאת, מחשבה "וודאית" זו תכניס אותי למצב וודאי ומוזר
הנגזר מחוק ההתאמה הסימטרית: רצית וקיבלת את הספק בפועל:
הנשימה שלך תשתבש, החל מעכשיו, בפועל, ותטלטל בין המודע לבלתי
מודע - היינו  בין הספק לוודאי; תלוי במידת הספק שמעשש בך.

ספק שמגיע לרמת וודאות ווירטואלית, יגרום להעברת מנגנון הנשימה
במלואו אל חלק המודע ולנשום אך בהוראת המודע שלך; אתה עלול
לשכוח לנשום ולמות.

תאר לך אם אתה מטיל ספק, ברמת וודאות כזו או אחרת, בפעולת
הכליות הלב והכבד... או אז עוברים הפעולות הללו למודע שלך...
והוא (בלשון ציורית) אשר עשה אדם הראשון וחוה אישתו: הם הטילו
ספק בחבילת מידע זו או אחרת, והתחילו את מסלולם עם הספק הסתמי
לשמו, ללא גיבוי רציונלי. משם, ובמקום שבו ברגע ינטשו את הספק
ויתחילו בתהליך עיבוד המידע אשר סומן על ידי "הספק" שלהם -
נאחזו באותו הספק והמשיכו עימו כברת דרך, עד אשר הגיעו למחשבה
"וודאית" שלספק שבידם מימד מציאותי בפועל! מהרגע הזה התחילה
התרחקות האדם מחקר המציאות ומחקר המידע הסגולי, ובמקום זאת
התפתח לו ענף חקר המידע הווירטואלי - בנו החוקי של הספק
הסתמי.

פעם, לא ידע האדם סיפוק מה הוא... כי הסיפוק היווה את מהות
החיים שלו... ולאחר שהכניס את הספק לעולמו - הוא חש את הצורך
להתבודד עם "טרפו" בשביל להשיג את הסיפוק ממנו...


ובלשון ציורית מקבילה אני רוצה לצייר ולהקביל:

פעם לא ידע האדם נשימה מה היא... כי הנשימה היוותה את מהות
החיים שלו... ולאחר שהטיל את הספק ביכולת הנשימה שלו - עבר
מנגנון נשימתו למודע שלו, או אז חש בסיפוק מכל נשימה שלקח
לריאותיו - לא לפני שחשב וחישב ותיכנן כל נשימה ונשימה,
והתבודד ממש עימה...

הוא אשר ציינתי: ...ולאחר עידן ההנאה הטבעית המובנת מאליה, ועם
כניסת הספק והחשד אל העולם האנושי, ביקש האדם להגיע לאותו דבר
מהנה שכה רצה בו, אך נתקל לתדהמתו בתופעה חדשה ומוזרה שליוותה
מעכשיו את תהליך ההנאה שחותר אליו: הוא חש עכשיו צורך להתבודד
עם "טרפו" בשביל להשיג את הסיפוק ממנו... הוא צריך להתרכז
עכשיו בדבר "המהנה" אליו מבקש להגיע; הוא צריך לחשוב עליו
בכנות, ברצינות, להכין את עצמו לקבלתו...

הוא כפוף מעכשיו לחמשת מרכיבי ההנאה הטבעית: אינטימיות,
סיפוק, התבודדות, כנות, ורצינות.


זרות היו התופעות הללו לאדם; וניתן לאמר שנחתו עליו בהפתעה
גמורה שלא היה מוכן לה... הבעיה היא שמקור התופעות הללו היו בו
בעצמו... הוא הרגיש לפתע את הצורך באינטימיות ובכנות וראה את
עצמו מתבודד בפינה... והוא אשר אמרתי: בימינו, כאשר מרגישים
בתופעות מוזרות כאלו - הולכים להתייעצות עם פסיכולוג... אני
אישית, אם זכור לכם, היגעתי לפענוח התופעות הללו כאשר היטלתי
ספק במהות המידע, ובחרתי לא להתמסר לספק הזה אלא להלחם בו
דווקא, ולעמוד על מוצאו: מה גרם לי להטיל ספק במידע? מהו ההבדל
בין המידע השרוע במנוע החיפוש של גוגל לבין המידע השרוע בגן
היפה שהכין השם יתברך עבור האדם? האין המדובר באותו המידע...
באותה החבילה? מדוע אם-כן אינני מרגיש את העדן כאשר אני נמצא
בגן של גוגל ומעבד את נתוניו? מדוע מרגיש דווקא את המעמסה ואף
את המועקה מעצם המחשבה על עיבוד המידע הזה...?  

על השאלה הזו נעניתי: לך אל ההנאה הטבעית וחקור אותה; שם תמצא
את התשובה לתהייתך, ובנוסף תוכל לפצח את קוד עיבוד המידע
התקני, ואת סדר הגישה אליו.

אישית, ראיתי מחמאה עצומה בעצם ההתייחסות לתהייה שלי... ולמעשה
אני מפענח היום את סוד ההתייחסות הזו, שפתחה בפני עולם
ומלואו... אדם הראשון הטיל ספק והמשיך איתו... וגם אני בתורי
היטלתי ספק; אך לא המשכתי איתו, כי-אם פתחתי בעקבותיו בהליך של
בירור להבנת מקור המידע - נשוא הספק שלי... נטיתי בזאת אל
המסלול הראשון המציאותי - במקום להתמסר למסלול השני הזר
למציאות, היכן מתכחשים למודע ולמציאות ומתמסרים באופן סתמי
ותמוה לספק...  על "הנטיה" הזו קיבלתי סוכריה ועזרה כיד המלך
לפיתוח נטייתי.    

הלכתי איפוא בעקבות ההנאה הטבעית; ופגשתי אותה בטבע. יורשה לי
להביא שוב את עיקר ממצאיי - דבר שיחבר אותנו עם פרשת חטא אדם
הראשון ולנקודה אליה היגענו.

פגשתי ראשונה את הסיפוק. חשתי בסיפוק כאשר קראתי מאמר או ספר
שנושאו קרוב לליבי, אך בסיפוק האישי חשתי כאשר כתבתי בעצמי את
המאמר ואת הספר, וכאשר ציירתי בעצמי את הציור הנפלא, וכך
הבחנתי שרמת הסיפוק הולכת ומתעצמת - ככל שטביעות אצבעותי
באובייקט ניכרות יותר. אובייקט כזה פגשתי כאמור במאמר שכתבתי
ובציור שציירתי, ואף הבן שלי יכל למלא את המשבצת הזאת ולהביא
אותי אל שיא הסיפוק, במעמד קבלת תעודת ההצטיינות ממנהל בית
הספר - ואני עם דמעות בעיניים ממלמל לעצמי: זה מעשה ידי...
שווה היה להשקיע בילד הזה! זה שיא הסיפוק - שיאה של ההנאה
הטבעית.

היגעתי איפוא להבחנה הזאת: "רמת הסיפוק הולכת ומתעצמת - ככל
שטביעות האצבעות ניכרות יותר".

דרך ההבחנה הזו היגעתי לתכונת האינטימיות - האחראית למעשה
לתכונת הסיפוק, כי בלעדי האינטימיות הזו ששררה ביני לבין
"האובייקט" - לא הייתי מגיע אל רמת הסיפוק שחשתי בה עמוק
בתוכי... לכן תפסה האינטימיות את הבכורה ברשימת מרכיבי "ההנאה
הטבעית" שבטבע, והקדימה את תאומה - הסיפוק.      

ביקשתי לחתור אל עומק המונח "אינטימיות" ולעמוד על מרכיביו
ותכונותיו; ובעומק מסויים פגשתי את המרכיב השלישי ברשימה -
ההתבודדות. אינטימיות מייצרת את הרצון להתבודדות. המבקש
להיות במצב אינטימי עם האובייקט שלו - מבקש למעשה להתבודד
עימו, או במילים אחרות - לבודד את האובייקט שלו מכל הגורמים
סביבו; והשאלה היא, מדוע? מדוע רואה לנכון לבודד את האובייקט
שלו מהסביבה? מהו מקור החלטתו זו?

זו התשובה שמצאתי: כי הסביבה מפריעה לו בתהליך שחותר אליו,
ולכן הוא מנטרל הפרעה זו על ידי בידוד הסביבה מהתהליך שלו.
במילים אחרות, ההתבודדות נוצרת כאשר האדם מבקש לקיים מהלך
כנה
ואמיתי, שאוהב וחפץ בו מאוד, ואף מוצא בו - מלבד הצורך,
הנאה אישית, אך הוא חושש מהפרעת הסביבה למהלך שעתיד לנקוט בו.


דרך התשובה הזו היגעתי לזיהוי אחת הבעיות התפקודיות של החברה,
והמדובר למעשה במחלה הגורמת לתחלואה חברתית שבכוחה לרוקן את
החברה מכל תוכן. וזהו סימפטום המחלה: סביבה "מפריעה" הדוחה,
ברמה זו או אחרת, את הכנות שבתוכה. תופעה זו המאפיינת את
המחלה, הביאה אותי לזהות את הביישן - כחיישן חברתי לתופעה
חברתית זו.

הביישן הוא אדם שביקש לקיים מהלך אישי רצוי באופן כנה - בתוך
סביבה "מפריעה"; סביבה הסובלת מסימפטום המחלה שהוגדרה לעיל.
הוא ביקש להציג ציור שצייר או לקרוא שיר שכתב, או ביקש לאמר
דעה מאוד כנה - בתוך סביבה מפריעה, שדוחה ברמה זו או אחרת את
הכנות שלו . רמת דחייתה לכנות בכלל ולכנות ידידנו בפרט, היא
אשר תקבע את רמת הביישנות של הביישן . לכן "ביישן" הוא פחות
ביישן בסביבה קרובה - שפחות או יותר מקבלת את כנותו; יותר
ביישן בסביבה רחוקה - שמפריעה לכנותו; וביישנותו נעלמת כליל
בסביבה שמקבלת את כנותו - כדבר מובן מאליו.

שאלתי, בשיחת ההכרות שקיימתי עם הביישן, את השאלה הזו: יודע
אני שישנן רמות לביישן... ואם אני "מתבייש" לעשות את צרכי
ברבים או לקיים ייחסי-מין ברבים - האם אני נקרא ביישן?

כן! עניתי ללא התלבטות לעצמי; בדירוג האנושי אני תופס אולי את
הרמה הנמוכה ביותר של ביישנות; כי "היחס" של הסביבה למהלכו של
הביישן - הוא אשר יקבע את רמת ביישנות הביישן - לא הביישן
בעצמו גם לא מהלכו.

רגע אחד לפני תיעוד חטא אדם וחוה, ממש בפסוק האחרון לפני התחלת
הפרק של החטא, ראה המתעד לנכון לשלוח לי מסר של רגיעה ושלווה:
דרכך נכונה אל מרכיבי ההנאה הטבעית...
וכתמיד, השכלתי לעמוד על המסר רק בשלב הנכון וע"פ כללי המשחק
הנוקשים: רק כאשר סיימתי את מסעי אל הביישן וסיכמתי את המסקנות
שנקראתי להן בדרך...  

כה  ויהיו שניהם ערומים, האדם ואשתו; ולא, יתבששו. (בראשית,
ב') - ללמדך, שהבושה והביישנות הינם חיישנים אמיתיים למחלה
חברתית קשה, הנגזרת מחטא אדם הראשון ואשתו. לפני החטא לא היתה
קיימת סביבה "מפריעה" הדוחה צעד כנה זה או אחר בשום רמה; לפני
החטא לא היתה קיימת המחלה החברתית של דחיית הכנות, ולכן גם לא
היה מקום לחיישני המחלה... לא היה מקום למונח "בושה" או
"ביישן".

אך אחרי החטא, ואחרי כניסת הספק החשש והחשד והתנחלותם בלב אדם
הראשון, בשלו התנאים לקיום סביבה "מפריעה" בפועל, על אף וכל
הסביבה מסתכמת באדם אחד ומנגד אישה אחת. ועם זאת, חיישני אדם
הראשון קלטו את סימני ההפרעה הזאת, והגיבו עליהם מיידית באופן
אינסטקטיבי:

ז ותפקחנה עיני שניהם, וידעו כי עירמם הם; ויתפרו עלה תאנה,
ויעשו להם חגרת.
(בראשית, ג')

ותפקחנה עיני שניהם, וידעו כי עירמם הם - בתחושה הזאת חשו...
מיד לאחר שהחליטו לאכול מעץ הדעת ולהתמסר לו...

כך הוא סדר הדברים: ותקח מפריו ותאכל; ותתן גם-לאישה עמה
ויאכל, ותפקחנה עיני שניהם, וידעו כי עירמם הם.


ותפקחנה עיני שניהם, וידעו כי עירמם הם; ויתפרו עלה
תאנה, ויעשו להם חגרת
- לפי הסדר: קודם קלטו בחושיהם את
הסביבה "המפריעה"; כתוצאה מזו חשו תחושה "מוזרה" של בושה שלא
עמדו בדיוק על מוצאה; בשלב זה הגיבו אינסטקטיבית לתחושותיהם;
ובאופן צפוי עיבדו את המידע הטכני שבידיהם ושיכללו אותו.    


א. ותפקחנה עיני שניהם - קלטו בחושיהם את הסביבה
"המפריעה".

ב. וידעו כי עירמם הם - כתוצאה מזו חשו תחושה "מוזרה" של
בושה... עירומים הם.

ג. ויתפרו עלה תאנה - בשלב זה הגיבו אינסטקטיבית
לתחושותיהם, וכיסו את אזור מבושיהם.

ד. ויעשו להם חגרת - וככל בעל אינטלקט, עיבדו את המידע
הטכני שבידיהם ושיכללו אותו... עשו חגורה לתמוך בעלה התאנה שזה
עתה תפרו. בעתיד הם ישכללו גם את החגורה הזאת ויגיעו לייצור
כותנת-עור - היינו חליפה מעור, ולקו יצור האופנה האחרונה של
היום.

בשביל להשלים את הבנת המקרא, ולעמוד על כל פרטי התיעוד, יש
לחזור ולקרוא את אותו הפסוק שוב, אך עם "פיסוק" שונה...

לציין ולהדגיש: שני הפיסוקים תקפים הם ושרירים, כל אחד בתוקף
נתוניו והמידע הטמון במסריו.

ולפיסוק השני:

ותפקחנה עיני שניהם וידעו; כי עירמם הם . ויתפרו עלה תאנה,
ויעשו להם חגרת.


ותפקחנה עיני שניהם, וידעו; - לאחר שעיבדו את המידע רב
העוצמה שבידיהם והפיקו ממנו את המסקנה כי אלוקים מסתיר מהם את
דרכי הגישה אל תוככי המידע ואל מעמקיו - פשוט אין הוא חפץ שידם
תשיג את סוג המידע הזה; לאחר שעיבדו גם את המידע הזה והפיקו
ממנו עוד מסקנה ערכית ורבת עוצמה שהובילה אותם לחשוד בכוונות
השם יתברך ואולי אף לחשוש מהם כי האדם יכול לאיים עליו...
ולאחר שעיבדו גם את המידע החשוב הזה וגילו באמצעותו את הסתירה
האלוקית או אם תרצה - את הפדיחה האלוקית השוטחת את הפער התהומי
בין "הצהרת הכוונות" האלוקית לבין חבילת ההנחיות המזוייפת
שפיזר לאדם; לאחר שהאירו תגליות אלה את דרכם והיו לנר לרגלם;
לאחר שהנחש התנחל ואף קנה לו מקום קבוע ומכובד בנפשם; ולאחר
שהגיעו למסקנות חד משמעיות הנשענות על ראיות בלתי מעורערות
ושהופקו בדרך התקנית והמסודרת ביותר של עיבוד המידע; ולאחר
שהגיעו למסקנה המסכמת - וזה נוסחה: לא מות תמותון - כי ידע
אלקים, כי ביום אכלכם ממנו, ונפקחו עיניכם; והייתם כאלקים,
יודעי טוב ורע
; לאחר המסע המפרך הזה - החליטו בשעה טובה
ומבורכת לאכול מעץ הדעת! החליטו לשים את היד על הטוב וגם על
הרע; החליטו שהגיעה השעה "לדעת"; והגיעה השעה "שעיניהם
ייפקחו". וכמו שהחליטו כן קיבלו; ולאן שביקשו כן הגיעו, ע"פ
חוק ההתאמה הסימטרית:

ואכן: ותפקחנה עיני שניהם וידעו; -  ויתעוורו עיני שניהם
ויתרוקנו מכל אשר ידעו . ומדוע אני קורא את המילים המנוגדות
האלה? ומדוע זה קרה להם?

כי עירומים הם. - כי הם ריקים כבר מכל. הם בעצמם רוקנו את
עצמם, מכל מידע רלוונטי; מכל צורה של עיבוד מידע; הם חפרו
לעצמם בור מבחיל וישבו בו; השתקעו בו; קבעו בו את מושבם הקבוע.
מי שישאל עליהם - שם כתובתם.

ויתפרו עלה תאנה, ויעשו להם חגרת. - בין יתר הדברים שעשו,
בסמוך לאירוע פקיחת עיניהם, תפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות -
כי חשו לפתע תחושה מוזרה של בושה... ולא ידעו את מוצא התחושה
הזו ואחרות... הם שיערו כי מקור התחושה הוא בהתפקחותם... ואכן
העיד עליהם המתעד כי נפקחו עיניהם; והמתעד משתמש בשפה העברית
התקנית בתיעודו - לא בשפה הצינית: ותפקחנה עיני שניהם וידעו;
מאותו רגע - הם המשיכו לראות ולדעת ולעבד נתונים ולהנות ואף
לחיות... מה ראו ומה ידעו ואיזה סוג של מידע עיבדו ולאילו
הנאות נחשפו ולאיזו תוחלת חיים הגיעו? זו שאלה אחרת.  

זה המקום להבאיר דבר שנסתר מעינינו כברת זמן...  כולנו
"יודעים" שפרק ג' של בראשית נועד בשביל לתעד את חטא אדם
הראשון, ופרק ד' אחריו נועד בשביל לתעד את פשע קין שרצח את הבל
אחיו... כלומר עיקר הפרק השלישי הוא חטא אדם הראשון, ועיקר
המסר  בפרק הרביעי נועד בשביל שנפנים את התיעוב שבמעשה הרצח של
קין.

וזהו הדבר שבאתי להבאיר: טעינו בקליטת שני המסרים הללו: עיקר
הפרק השלישי אינו "חטא אדם הראשון"; ועיקר הפרק הרביעי בא לדבר
על פשע הבל - לא הפשע של קין. אכן, קין הרג את הבל אחיו, אך
אין זה אלא הפשע המשני, שתועד בפרק הרביעי כמקרה נלווה לאירוע
העיקרי.

הפשע העיקרי הוא של הבל; והמתעד, במילים אחרות, ביקש להפנות את
העיניים ואת תשומת הלב אל "המעשה" המתועב של הבל ואת המסר
הטמון בו; ואנחנו קלטנו בחושינו החושניים דווקא את ההפך; קלטנו
דווקא את קין וקראנו לפרשה "פרשת קין" ובזאת גם אנחנו עשינו
מעשה נתעב, כי גנבנו את ההצגה של הבל...
זוהי איפוא פרשת הבל - לא קין, ותכף לאחר הפרק שבידינו נתחיל
בה ונחזיר דברים אל דיוקם.

עכשיו אנחנו בפרק השלישי, והפרק הזה נועד בשביל להביא לנו שני
מסרים עיקריים שאין להם קשר וחצי קשר עם חטא אדם האשון; ניתן
לאמר באירוניה שחטא אדם הראשון השתרבב אל תוך הפרק הזה במקרה
או בטעות...

ואני אומר ברצינות, כי תיעוד חטא אדם הראשון לא השתרבב במקרה
ולא בטעות; ובלעדיו לא היינו יכולים להגיע אל שני המסרים
העיקריים שלנו. בלשון אחרת, התיעוד של חטא אדם הראשון, היווה
עבורינו גשר, שיוביל אותנו אל שני היעדים שלנו. ההסבר המתבקש
נקרא אל הדוכן:

בהמשך הפרק שבידינו, אנו עתידים לראות דו-שיח ער ומרתק בין אדם
לבין השם יתברך, וגם דו-שיח בנפרד של חוה עם השם יתברך. אנו
ניחשף לשאלות ותשובות ולדין וחשבון אודות חטא האכילה מעץ הדעת,
שכבר עמדנו על משמעותו לעיל מעל גבי עמודים ארוכים, ועדיין לא
כיסינו את חלקו... ובאמצעות הדו-שיח שלפנינו, עתידים אנו להחשף
לעוד רובדים שלא היכרנו.
טענתי לעיל למשל, שהצלחתי לעמוד, ולו במקצת, על רמת
האינטלגנציה של אדם וחוה, מתוך פענוח סליל השיחה שלהם עם עצמם,
ועם השם יתברך... האטתי את מהירות הסליל - אם זכור לכם, ובאופן
זה יכלתי להשיג את מהירות חשיבתם.

אדם הראשון יטען בדו-שיח הזה טענות ערכיות, חכמות, עם דקויות
שלא הורגלנו אליהם - בלשון המעטה... והשם יתברך ישיב לו
בהתאם... השאלה היא: איך התקיים הדו-שיח הזה? כלומר איך התקיים
בפועל? איך השם יתברך "דיבר" עם אדם? איך הוא פנה לחוה ואיך
היא השיבה לו? באיזה אופן? ולא רק עם אדם וחוה, כי-אם עם הרבה
מאוד דמויות תנכיות שנפגוש בהם לאורך כל התנך: בפרק הבא אנו
ניחשף לעוד דו-שיח מרתק ודקיק בין השם יתברך לקין, או אז אותה
השאלה העיקשת תעלה: איך דיבר השם יתברך עם קין? באיזו צורה
התנהלה "השיחה"? והמדובר בדו-שיח ער של שאלות ותשובות - לא של
מונולוג...

איך "דיבר" השם יתברך עם אברהם אבינו; איך ניהל עימו את המשא
ומתן אודות הצדיקים בסדום? איך הוא פנה אל נוח ומסר לו את פרטי
התיבה ומידותיה; איך הוא דיבר עם אבותינו, יצחק, יעקב, אהרון,
מרים, אליהו, יהושע, ישעיהו, חבקבוק, זכריה, שמואל... את משה
השארתי לסוף ולא במקרה:

ויאמר אלהם משה: עמדו ואשמעה, מה-יצוה ה' לכם. (במדבר ט, ח')
- כלומר הוא הולך לשאול את השם יתברך שאלה ולחזור... חכו לי
רגע, תכף אני חוזר...

אחד משלוש עשרה עקרונותינו הוא: אין להשם יתברך גוף ולא דמות
הגוף; ואם כן נכון להניח כי אין הוא מדבר עם האדם באמצעות פס
קולי שנקלט באוזן האנושית, ואין הוא מדבר באמצעות שפת-גוף
כלשהי - כי אין לו גוף; הכיצד אם-כן מעביר השם יתברך את מסריו
המדוייקים לאדם? איך הוא מנהל עימו שיחה, שואל אותו ומשיב
לו... איך הוא מתקשר עימו, מה מספר הטלפון?

- דרך הטלפון האדום של חוק ההתאמה הסימטרית. יש מכשיר אחד וקו
אחד; אין שניים.

לכל אדם שחי בעולם - גישה לקו הטלפון הזה; העובדה שאדם חי
ונושם - מעידה כאלף עדים על הימצאות הקו הזה בקירבתו, אך איכות
וחדות הקול משתנה מאחד לשני; יש ושומע חד וחלק, יש ושומע באופן
מקוטע, יש ושומע אך צלילים שמזכירים קול, ויש מי שאינו מודע
לקיום מכשיר טלפון בעולם! מהאחרון הזה יש הרבה; הרבה מאוד.

כוונתי, שהמודעות לקיום חוק ההתאמה הסימטרית, היא זו שמאפשרת
שימוש פעיל במכשיר הטלפון... בשיחה חופשית או מזדמנת עם השם
יתברך בכבודו ובעצמו, בהפניית שאלות בקבלת תשובות, בניהול
דו-שיח ער וחי, ואף בניהול משא ומתן לכל דבר, כדוגמת המשא ומתן
של אברהם אבינו עם השם יתברך בכבודו ובעצמו.

החוק הזה אינו קיים אך להוות מכשיר להתקשרות עם השם, יש לו
הרבה מאוד פעולות מכניות  וכפתורים... יש כפתור שבלחיצה עליו -
אדם מגיע אל מחוז חפצו... אל נקודה מסויימת במרחב; או אל שאיפה
מסויימת, שרק האדם בעצמו מגדיר את מימדיה; והמטרה מהלחיצה הזו,
בל נשכח, היא אחת: להנות. להפיק הנאה אישית. אין שום מטרה
אחרת; זהו תפקידו העיקרי של חוק ההתאמה הסימטרית: להכשיר את כל
הסביבה ואת כל הכלים באופן שיובילו באחת אל מחוז ההנאה הנגזר
מרצון האדם. ואם האדם רואה להתקשר עם השם יתברך ומוצא בהתקשרות
זו הנאה - אהלן וסהלן; הטלפון בידו והקו פתוח. ברמה הזו גם השם
יתברך מחליט מידי פעם לקחת את השפופרת ליד ולחייג; תלוי
בנסיבות; כל מקרה לגופו.

התקרבתי להסבר, אך לא השלמתי אותו... ואיך בכל זאת "מדבר" השם
יתברך עם האדם?

עשרות פעמים במסגרת המאמר הזה, דיברתי אני אישית עם השם יתברך,
בנוכחותכם. עשרות הפעמים גם הוא התקשר אלי ביוזמתו -
בנוכחותכם; תיעדתי כל שיחה בנפרד וירדתי לפרטיה הקטנים. אני
מנסה להגיד, שכאשר אתה צולל אל תוך תוכך, היינו כאשר אתה יוצר
קשר כן ואמיתי עם עצמך, וכאשר אתה יוצר אינטימיות אמיתית עם
עצמך; או במילים פשוטות: כאשר אתה חושב עם עצמך באופן כנה צלול
ורציני, בו ברגע נפתח קו הטלפון לשרותך החופשי. ביכולתך ליצור
קשר ולהפנות שאלות ספציפיות מוגדרות, ובאופן מיוחד ומעניין
בפני עצמו - תקבל את התשובה המוגדרת לשאלתך המוגדרת.

וישנו הבדל מהותי בין שיחה עם עצמך לבין שיחה עם ישות אחרת;
ישנו הבדל בין מחשבה עצמית בינך לבין עצמך, לבין קיום שיחה עם
ישות אחרת; לשיחה "האחרת" קוראים "דו-שיח" כי היא מתקיימת בין
שתי ישויות נפרדות: ישותך האישית והישות האחרת שבמקרה שלנו היא
ישותו של השם יתברך.
גם "השיחה" עם השם יתברך מתחוללת בתוכך ועם עצמך לכאורה - אולם
אתה תחוש במקרה זה בהבדל - באופן שאתה חש דבר גישמי פיזיקאלי,
אתה יכול להתנתק ממנו - היינו לנתק את אחיזתך בו, ואתה יכול
לאחוז בו שוב ושוב; רגע ההתנתקות והאחיזה - גם הם מוחשיים, לא
ניתן לטעות בזיהויים.

ברמה כזו של צלילה עצמית וחשיבה כנה, נפתח כאמור הקו הפתוח
הישיר, אך אין זה אומר עדיין, שחוק ההתאמה הסימטרית פתוח במלוא
עוצמתו המקורית לשרותך; אתה קרוב אליו במידה זו או אחרת, כפי
שלפני הצלילה היית גם בתחום שלו; אין אדם שאינו נמצא בתחום
החוק הזה, כולנו פועלים ומייצרים כוחות ורצונות מכוח החוק הזה;
חלקם כוחות מקוריים חיוביים, וחלקם, הארי, היום, הינם כוחות
שליליים בפועל, שמזיקים לאדם ומגבילים אותו, אך מה לעשות - אם
זה רצוננו...

קשה לעמוד על מידת קירבתינו (המקורית - החיובית) לחוק ההתאמה
הסימטרית, כפי שקשה לנו להבין את פעולת החוק לאשורה. אולם ובכל
זאת, אני רוצה לשרטט באופן ציורי את הצינור הזה שבמסגרתו
"פועל" חוק ההתאמה הסימטרית.

החוק הזה פועל במקור מכוח (רצון) הנתינה של השם יתברך; ומכוח
הנתינה הזה - נוצר "צינור האור" שמכיל את כל היקום ואת כל
הרצונות ואת כל הכוחות, כולל אלו שלנו - השליליים והחיוביים
כאחד.

אם כן, בתוך צינור האור שבמסגרתו מתחוללים ומתפעלים כל הכוחות,
מתוכו נפרד עוד צינור קטן - וכאילו הכניסו צינור קטן בתוך אחד
גדול ממנו.
הצינור הגדול הוא "צינור האור", והצינור הקטן הנפרד ממנו -
מכיל את חוק ההתאמה הסימטרית. נוח לי יותר לצייר את הצינור
הקטן הזה כגל; חוק התאמה הסימטרית הוא גל רציף שנמצא האדם
בסביבתו, או בקירבת מקום ממנו . וזה הזמן לנסות ולהבין את מידת
קירבתינו לגל הזה. שמעתם פעם תקיעת שופר?

פשוט נזכרתי בשופר, ונזכרתי בזמן... כי הקול הבוקע מהשופר -
מהווה גל קולי; האדם זיהה כבר מזמן את הקול כגל, ומבחינה
פיזיקלית הקול הוא תופעה גלית.
בשפה יותר טכנית,  קול הוא התפשטות של הפרעה מכנית (שינוי
בלחץ) בחומר, בצורה של גל; והגל הזה עובר דרך סביבת העברת
המידע. הגל עצמו, היינו, מעביר מידע בתוך הסביבה של העברת
המידע.

מייצר הקול במקרה שלנו הוא השופר, והוא נקרא גם מקור הגל. זה
המקום לתאר את קירבתינו לגל... את קירבתינו (כפיפתינו המקורית)
לחוק ההתאמה הסימטרית.

תאר לך שבאולם בית הכנסת ישנה תיבה, ועליה עומד חזן ותוקע
בשופר. מי ששומע את קול השופר הזה - הוא זה שיוצר קשר עם הגל
של השופר; או אם תרצה - מתמזג עם הגל הזה. לשנן שוב: הגל הוא
חוק ההתאמה הסימטרית, ואנחנו נמצאים בקירבת מקום.

קירבת-מקום לגל - תיתן את ביטויה במקרה שלנו בשמיעה הממשית
לקול השופר, ואלה הם רמות הקירבה לגל:

1- יש מי שעומד ממש על יד החזן, כמעט דבוק בו, ושומע באופן
ישיר את קול השופר. האיש הזה מתחבר ממש עם הגל הבוקע מהשופר.
זה אדם הראשון כאשר זיהה את חוק ההתאמה הסימטרית והשתמש בו,
בתקופת טרום חטאו.

2- המעגל השני הוא של האנשים הנמצאים סביב התיבה, במרחק מטרים
ספורים מהחזן. גם האנשים האלה מתחברים עם הגל הבוקע מהשופר,
"כמעט" באותה חדות ואיכות. על ההבדל בין רמת החדות שלהם לבין
האיש הדבוק בחזן - קשה לעמוד.

3- אולם בית הכנסת גדול! גדול עד אין-סוף... במילים אחרות, אני
יכול לזהות מעגלי אנשים הנמצאים בקירבת מקום מהתיבה, מעגל
שלישי, רביעי, חמישי... השלישי יותר קרוב מהרביעי, והרביעי
יותר קרוב מהחמישי... עם זאת קשה לי לעמוד על מספר המעגלים
הנמצאים באולם, כי מימדי אולם בית הכנסת אינם-סופיים... הראיה
לזאת - כל מי שירצה לשהצטרף למניין ולשמוע את תקיעת השופר,
מוזמן בכבוד, אין הגבלה למספר המתפללים, גם אין סימון למקומות
במעגלים; אתה יכול לבחור בכל מעגל ואף במעגל הקרוב ביותר לחזן
- ואני מתכוון למס' (1), הנהלת בית הכנסת מתחייבת לספק מקום
לכל דורש - חינם אין כסף! מכאן, רוחב אולם התפילה ואורכו -
הינם בעלי מימדים אין-סופיים.

ניתן כמובן לסווג רמות "השמיעה" של כל מעגל ומעגל, אולם ובגלל
מגבלת האין-סוף של מימדי האולם, נסתפק בלתת שיעור שמיעה אחיד
של כל המתפללים באולם, והוא מס' (3) - מלבד השניים הראשונים
הניתנים לזיהוי והשמורים לבעליהם.

קיים עוד מימד "אחיד" של כל באי המניין הזה: האולם הזה סגור,
בעל ארבע קירות וגג אחד, לכן כל מי שנכנס בפועל לאולם - יוכל
לשמוע את קול השופר, וגם הרחוק ביותר מהתיבה... כי תכונת הגל -
מאפשרת לו אומנם להתפשט ואף לברוח עד שלא מוצאים לו זכר של
ממש... אך אם המקום סגור - לאן הוא יברח... מה עוד ובנוסף
קיימת תכונת ההד...
במילים אחרות, מובטח - גם מתוך חוקי הפיזיקה המודרניים, שכל מי
שטרח ובא למניין - ישמע את קול השופר, ויתחבר ברמה זו או אחרת
עם הגל שלו.

4- לא רק המניין יכול לשמוע את קול השופר, כי-אם גם מי שגר
בקירבת מקום מבית הכנסת... (אם הוא רק יטרח לפתוח את החלון של
דירתו)

הגל המקורי אומנם נשאר בתוך האולם הסגור של בית הכנסת, ונקלט
באופן ישיר באוזן האנושית ללא שום אמצעי (מיכשור טכני), אולם
ידועה לנו עוד תכונה פיזיקאלית של הגל: ניתן לקלוט אותו על ידי
מכשיר חדיש שנקרא סלולר... ועדיין איני זקוק למכשיר סלולרי, כי
אני גר בקירבת בית הכנסת, ויכול לשמוע עדיין באוזן שלי את קול
השופר הבוקע מבית הכנסת - מה עוד ופתחתי את החלון ועמדתי
עליו...

5- מהמעגל של השכנים הקרובים לבית הכנסת, שפתחו ועומדו על
החלון במטרה לשמוע באוזנם את קול השופר, אנו עוברים אל המעגל
האחרון השונה בתכלית מכל שאר המעגלים שלפניו, כי באי המעגל הזה
אינם יכולים לקלוט במו אוזנם את קול השופר, הם זקוקים לאמצעי
עזר טכנולוגי, כמו מכשיר סלולרי...

קיים הבדל מהותי בין השמיעה באוזן אנושית מזויינת (על משקל עין
מזויינת) באופן ישיר, לבין השמיעה באמצעות מיכשור טכנולוגי
חיצוני, כי מדובר כאן בגל טעון ברצון האנושי; מי ירצה להפעיל
את הרצון שלו ע"י אמצעי? רובינו נוטים לאמץ את תכונת העצמאות,
את האחריות הישירה לעצמינו, לרצונותינו, לכל הקשור בנו...

מאידך, ישנם אנשים שלא איכפת להם לחיות תחת כנפי האחרים
ובאחריותם... לא איכפת להם לאכול באמצעותם, כי בסופו של דבר,
לדידם, האוכל מגיע אל קיבתם; אלה אינם אנשים עצמאיים - ובלשון
המעטה... אנשים כאלה סמוכים בדרך כלל על שולחן האחרים, ושאלת
צורכיהם, פרנסתם, ביטחונם האישי... - נקבעות בד"כ ע"י זרים.
אלה הם מייצגי המעגל החמישי.

הם קונים אומנם מכשיר סלולרי להתחבר ולו מרחוק עם הגל של השופר
ולשמוע אותו... אולם אינם מוכנים לנקוף אצבע מעבר לזאת.
האנשים האלה מודעים לפחות לערך החיים, ועושים את המקסימום
מבחינתם למען להתחבר עם הגל הזה.

- קיים בוודאי עוד מעגל אנושי יותר רחוק... אולם אינני מוצא
לנכון למספר אותו, כי הוא שייך לאנשים שאינם מודעים עדיין
לקיום השופר ולא לגל שלו, היינו אינם מודעים, לא עלינו, לקיום
חוק ההתאמה הסימטרית! ראיתם דבר כזה...?!   אם נוותר על
הפסיקים הקטנים ונעגל את המספר - כל המין האנושי שייך למעגל
המכובד האחרון הזה, נטול המספר. כל המין האנושי, מאז בריאת
העולם ועד לרגע קריאת שורות אלו.

וכמו שהזכרנו, כל מי שזכה להימצא על אחד מחמשת המעגלים הללו -
זכה לטעום את טעם החיים... אולם איכות "החיים" כמובן שונה מאחד
לשני. "כל מי שזכה" - הוא "כל מי שרצה"; לא היה צריך יותר
מלרצות - פשוטו כמשמעו.

אדם הראשון, כאמור, זכה לחיות כברת זמן במרחב המעגל הראשון;
ומאז שפיקפק בזכותו לחיות, היינו מאז חטאו הראשון, הוא התדרדר
ונע ונד בין המעגל השני לבין החמישי; על המעגל הבלתי ממוספר לא
זכה לעמוד, כי הוא הכיר את חוק ההתאמה הסימטרית, לא יכל להתכחש
לקיומו.

כמוהו ככל הדור שלו. וגם בנו "הרוצח" קין - הכיר ואף השתמש
בחוק ההתאמה הסימטרית, וגם עמד על מעגל מאוד קרוב ומכובד. גם
הדורות שבאו אחריו, הכירו את החוק והשתמשו בו -  ברמה זו או
אחרת, במעגל זה או אחר...

וגם אבותינו כמובן הכירו את החוק הזה ועמדו על מעגליו מקרוב.
הבאתי לעיל ראיה מימות משה רבינו; אולם לא רק "הרובד" של
אבותינו הצליח לעמוד על התכונה המקורית של מנגנון רצונותיו...
אף אנשים מהשורה עמדו מקרוב על תכונת החיים המקורית שיוצגה ע"י
החוק, ובחנו אותה על מעגל זה או אחר; גם אנשים מהשורה ולא
משלנו... וגם פרעה המצרי בזמן יוסף. עד אליו אני מגיע עם הראיה
הזאת, ואין לי מעבר לתקופה שלו ראיה אחרת. הינה כי כן הראיה,
כפי שתועדה ע"י המתעד:

ז ויבא יוסף את-יעקב אביו, ויעמדהו לפני פרעה; ויברך יעקב
את-פרעה.  ח ויאמר פרעה אל-יעקב:  כמה ימי שני חייך.  ט ויאמר
יעקב אל-פרעה, ימי שני מגורי, שלשים ומאת שנה:  מעט ורעים, היו
ימי שני חיי, ולא השיגו את-ימי שני חיי אבתי, בימי מגוריהם.  י
ויברך יעקב את-פרעה; ויצא מלפני פרעה.
(בראשית, מז')

שאלת פרעה תמוהה על פניה - בגלל שתי סיבות עקריות: ניסוח השאלה
ותיעודה.

ניסוח השאלה: כמה ימי שני חייך - אפשר לשאול פשוט כמו שאנחנו
שואלים: "מהו גילך" או "בן כמה אתה"; אפשר במקביל לשאול "כמה
ימי חייך", או "כמה שנות חייך", - מדוע דווקא "כמה ימי שני
חייך"? מדוע הניסוח המסורבל הזה - גם ימים ושנים...

"תיעוד השאלה" - וזאת התמיהה העקרונית: מה ראתה התורה בשאלה
הזאת של פרעה - שתיעדה אותה והיקצתה לה שני פסוקים ושלושים
ושלוש מילים...? מה חשיבות השאלה הזאת? מהו המסר הטמון בה?

ביקשתי שלשום, ביום שבת, לעשות מחקר קטן בקרב יהודים טובים,
ולהתחקות אחר התמיהה הזאת. שיתפתי איש זקן בימים ובחכמה בתמיהה
הזאת: מדוע התורה תיעדה את שאלת פרעה... מה כל כך חשוב בשאלה
הזאת? מה כל כך חכם בה... מה המיוחד בשאלה עד כדי להקציב עבורה
שני פסוקים שלמים! ואם חשוב היה לתורה לתעד את גיל יעקב אבינו,
ניתן היה במילים פשוטות וקצרות לתעד את זאת, מעין "ויעקב היה
בן שלושים ומאת שנה כאשר בא למצרים"...

הוא ענה לי: התורה מדברת בלשון האדם, ומתנסחת בלשונו... כשאדם
פוגש מישהו, מברך אותו ומחליף איתו מספר מילות נימוס... וגם
כאן, יעקב נפגש עם פרעה המלך, בירך אותו, ופרעה שאל אותו
לגילו... פשוט זו שפת האדם, והתורה דיברה בשפה הזאת.

שאלתי אותו בחזרה: מקובלת עלי עקרונית הגישה שלך; אבל מדוע
יעקב לא התייחס עניינית לשאלת המלך? האם יעקב "אהב" לדבר
להאריך ולהכניס את מוטיב חיי אבותיו עם התשובה? בשביל מה לתעד
את התשובה הארוכה והמסורבלת של יעקב? האם תיעוד תשובות ארוכות
בלתי ממוקדות כהווייתן - נקרא גם "שפתו של האדם"...? - על
תמיהתי האחרונה לא קיבלתי התייחסות עניינית.

לאיש הזקן הזה, בן נשוי שהוא תלמיד חכם מן המניין. פניתי גם
אליו. הוא בא לנשק את יד אביו בליל שבת ולאחל לו שבת שלום,
ואני תפסתי אותו על חם והטחתי בו את השאלה החמה שזה עתה הפניתי
לאביו. יצא לי להכיר את בנו לא מזמן - תלמיד חכם ברמח אבריו
ולא רק בתואר... גם תלמיד וגם חכם... פניתי בנוסף לעוד שני
יהודים, מתוכם רב מוסמך אחד, ואלה הן התשובות בתימצות - לא לפי
הסדר:

- יעקב פשוט סיפר לפרעה אודות קורות חייו, ואגב זאת סיפר גם על
אבותיו וטיב חייהם... הוא הציג את עצמו לפרעה, כמתבקש מכל מי
שמתייצב לפני מלך... מה עוד והתבקש לספר על חייו. כמה ימי שני
חייך
- ספר לי אודות חייך...
 
- יעקב נראה לפרעה איש קשה-יום שהחיים לא האירו לו פנים... הוא
נראה לו מבוגר מכפי גילו הכרונולוגי המשוער... מכאן והלכה
למעשה מקור התמיהה של פרעה: מדוע אתה נראה איש זקן ובא בימים -
יותר מגילך הביולוגי? מה הביא אותך "לגיל הקשה" הזה? מדוע
החיים התאכזרו אליך כל כך...? כמה ימי שני חייך...

ואכן יעקב התייחס לשאלה ספציפית זו וענה עליה.  אולם מהיכן
לפרעה - גילו המשוער של יעקב? שאלה זו נותרה בסל המשוער שלה...


- התורה פשוט ביקשה לתעד פליטת פה מיותרת של יעקב, אודות
הטרוניה שלו על החיים שהיו "מעט ורעים"... חיים שהקשו עליו
ולא מצא בהם כמעט מנוחה, למעט שנים ספורות... יעקב אבינו הפנה
את תלונתו, באופן עקיף לכאורה, אל השם יתברך... ובזאת נעוץ
הכישלון שלו שהתורה ביקשה לתעד, ואגב זאת להעביר לנו את המסר
הבא: גם אנשים בעלי קומה כיעקב - עלולים להכשל בפיהם ולתעות...
אשר על כן, המשיך המסביר בהסברו, קיבל יעקב אבינו את עונשו על
נוסח פליטת הפה שלו: על כל מילה מיותרת בתשובתו - החסירו לו
שנה משנותיו.

180 (גיל אביו) - 147 (שנות יעקב) = 33 שנה (כנגד 33
מילים מיותרות); ואלה הן המילים המיותרות של יעקב:

ח ויאמר פרעה, אל-יעקב:  כמה, ימי שני חייך.  ט ויאמר יעקב,
אל-פרעה, ימי שני מגורי, שלשים ומאת שנה:  מעט ורעים, היו ימי
שני חיי, ולא השיגו את-ימי שני חיי אבתי, בימי מגוריהם.
(
סה"כ - 33 מילים)

למיותר לציין כי בנוסף, יעקב נענש על שגרם לפרעה להפנות לו את
השאלה הזאת... היינו על זאת שיעקב אכן נראה רע ועייף עם משא
כבד מנשוא על הכתף, שלא הגיע לו לכאורה... ולכן גם ניסוח שאלת
פרעה נלקח בחשבון הכללי...

ומדוע יעקב אמור לחיות כמו יצחק אביו ולהשלים את אותן מספר
שנים? - כי חזקה עלינו זאת; אלא אם כן האב נפטר לפני זמנו...
מכאן, גם הילדים של יעקב - אמורים היו להשלים 180 שנה כשנות
סבם...
לקשר בין חיי אב לבנו - התייחסתי בפברואר השנה, בחיבורי "שכר
ועונשו"
- http://stage.co.il/Stories/566394
.

את המשוואה לעיל כולל ההערות הנלוות אליה - הביא גם המשיב
הקודם, ולמעשה אני מדבר על תשובה אחידה, בניסוח שונה במקצת...

עד כאן עיקר התייחסותם של ארבעה יהודים חכמים לתמיהה: "מדוע
התורה תיעדה את שאלת פרעה...".  

את ארבע התשובות, שרדתי לעיל, מתוך סיבה אחת: כי כל ארבעת
התשובות כאחת - עשויות מסיבים של אמת. ולמרות זאת, ניתן להרגיש
בחיסרון צובט בלב ובעין... כל תשובה והחיסרון הזועק מבטנה
הרכה... אני מרגיש וכאילו אני קורא חצאי דברים, חצאי אמיתות;
שאריות-אמת המפוזרים כאן וכאן...

ואני למדתי ומנסה ללמד את ילדי שאין חצאי אמת; אין מושג כזה
בנמצא; אין למושג הזה זכות קיום בעולמינו, כי הוא מושג מבלבל.
ברגע שאתה פולט "אמת חלקית" כלשהי, ובאותו הרגע אתה גוזר על
הספק שימלא את החלק השני הנותר ממנה; והספק יכול להיות כל
דבר... יכול להיות גם שקר; יכול להיות הערכה כבדת-משקל או
קלת-משקל...

ברגע פליטת האמת החלקית הבלתי מושלמת, ואפילו שיש לה בסיס טוב
כלשהו - אך חסר ובלתי ערוך, ברגע הזה הפתח של השקר נפתח והרשות
ניתנה לו... ביולי 2005 עמד "ארז" -
http://stage.co.il/Stories/581632 שלי על הבמה במסיבת הבר
מיצווה שלו והכריז: אין באמצע. כך אני משתדל להפיח בו ובאחיו:
אין באמצע. אין אמת חלקית, אין הכרה חלקית, אין ולא יכולה
להיות שום אמת באמצע.

הוא אשר אמרתי: המושגים של "חצאי אמת", "אמת חלקית", "כמעט
אמת", "האמת העדיפה", "האמת האמצעית"... כל אלה הם מושגים
מבלבלים; הם מביאים לידי בילבול ושוב - כי הם מזמינים את הספק
למלא את החסר, ואותו הספק יבוא בעקבותם גם ללא הזמנה רשמית;
אשר על כן - יש למחוק את קיום המושגים החלקיים האלה מספר החיים
ולוותר עליהם מראש; זוהי עצת אמת לכל מי שרוצה להמנע ולהתרחק
מבילבול.

מהו מקור הבילבול?

את התשובה לזאת מצאתי, כאשר ביקשתי להתחקות אחר סוגי "הכוחות
הפועלים ביקום"
; ומקור הבילבול הוא הספק, ללא קשר לגודלו.
נושא זה אנו עתידים לפגוש בפרק הרביעי במספר. בנתיים די לי
לעשות בעצתי: להקיא כל מידע חלקי מסביבתי, שמתיימר להציג חלק
מהאמת; יהא מוצאו אשר יהא... שם אורב הספק ושם טמון הבילבול!

ז ויבא יוסף את-יעקב אביו, ויעמדהו לפני פרעה; ויברך יעקב
את-פרעה.  ח ויאמר פרעה אל-יעקב:  כמה ימי שני חייך.  ט ויאמר
יעקב אל-פרעה, ימי שני מגורי, שלשים ומאת שנה:  מעט ורעים, היו
ימי שני חיי, ולא השיגו את-ימי שני חיי אבתי, בימי מגוריהם.  י
ויברך יעקב את-פרעה; ויצא מלפני פרעה.
(בראשית, מז')

פרעה שאל את יעקב אבינו: כמה ימי שני חייך? - היינו כמה ימים
חיית מתוך השנים שעברת?  

יום הוא יחידת זמן, וגם שנה היא יחידת זמן; וכידוע, יחידת הזמן
של "יום" - היא הרבה יותר מצומצמת מהיחידה שנקראת "שנה". היחס
בין יום לשנה הוא 365 /1 - היחס הזה הוא כיחס בין גמד לענק,
וכאילו אתה מעמיד נמלה על יד אדם... כלומר, ידע פרעה מראש
שהחיים האמיתיים - קטנים הם ומצומצמים לעומת יחידת הזמן עליה
נפרשים; ולכן ניסח את שאלתו מראש לאור ההנחה הזאת: כמה ימים
חיית מתוך השנים?

מכאן ניתן להסיק שפרעה (של תקופת יוסף) ידע חיים מה הם! הוא
ידע "שהתקופה" בה לב האדם פועם, ואוכל ונושם ויושן... תקופה זו
אינה אלא יחידת זמן - עליה נפרשים החיים. הוא ידע שהחיים הם
הרבה יותר קטנים מיחידת הזמן שבמהלכה מתפתחים. מכאן, פרעה זיהה
את חוק ההתאמה הסימטרית מתוך מעגל זה או אחר. הוא הכיר את הרגע
הבודד ההוא, בו האדם מתחבר עם רצונותיו האמיתיים, מוציא אותם
מהכוח אל הפועל, ומגיע לידי הסיפוק האמיתי, לידי ההנאה האמיתית
המושלמת; זהו רגע החיים, ואת הרגע הזה פרעה הכיר מקרוב.

מכאן, פרעה הצליח להגיע לרגע הכנות הצרופה עם עצמו... עד כדי
להתחבר עם הגל של השופר; כן, אני קורא את זאת בפרוש. התשובה של
יעקב מסמנת את רמת האדם - לו השיב, ורמה זו היא מעל להתחברות
בעלמא עם קול השופר - מה שנקרא בעגה שלנו "התחברות עם
השכינה"...
ההתחברות עם השכינה הנגזרת מרמה גבוהה ביותר של כנות עצמית,
התחברות זו בפני עצמה - הינה שלב מקדים והכרחי שמוביל בתורו אל
שלב הכרת חוק ההתאמה הסימטרית.
פרעה הכיר את חוק ההתאמה הסימטרית, הוא הגיע לרמה בה יכל
להוציא את רצונותיו הגולמיים מהכוח אל הפועל; הוא הגיע אל מעגל
קרוב ביותר לתיבה של החזן... הוא הכיר את "רגעי" החיים; הוא
ידע שאלה הם החיים.

הבה נראה אם יש קבלות לדברי; הבה נראה את תשובת יעקב אבינו
לפרעה; וכאמור, תשובת המשיב תזהה בדיוק את רמת השואל ותסמן
אותה - זו הנחה לוגית ומחייבת...

להלן תשובת המשיב:

ויאמר יעקב אל-פרעה, ימי שני מגורי, שלשים ומאת שנה:  מעט
ורעים, היו ימי שני חיי, ולא השיגו את-ימי שני חיי אבתי, בימי
מגוריהם.


אם ראובן מבקש משמעון "תביא לי בבקשה כוס מים כי אני צמא" -
סימן מובהק הוא שראובן מאשר את העובדות האלה הקשורות
בשמעון:

- ראובן מאשר את העובדה, ששמעון יודע כוס מה היא.

- ראובן מאשר את העובדה, ששמעון יודע מים מה הם.

- ראובן מאשר את העובדה, ששמעון שתה, ולו פעם אחת, מים.

- ראובן מאשר את העובדה, ששמעון יודע לזהות את הצימאון, והקשר
שלו למים.

- מניסוח הבקשה "תביא לי בבקשה..." משתמע ששמעון הוא איש
מתורבת; וראובן מאשר את העובדה הזאת.

- מעצם הבקשה משתמע ששמעון מבין את שפת ראובן; אותו ראובן מאשר
את העובדה הזאת.

ויאמר יעקב אל-פרעה, ימי שני מגורי, שלשים ומאת שנה: - יעקב
אבינו הבין את השאלה של פרעה, וביקש לענות עליה באופן מדויק,
מפורט, וענייני. הוא ביקש אומנם להשתמש באותם המינוחים שהשתמש
בהם השואל, אך באותה ההזדמנות הוא ביקש לשכלל את המינוחים
האלה, ובזאת, לאשר באופן עקיף לשואל, כי הבין וירד אל עומק
שאלתו...

הוא השיב לפרעה: אני מבין שאתה מדבר על שתי יחידות זמן נפרדות:
יחידת הזמן של החיים האמיתיים שמטבעה היא קטנה וקצרה, ויחידת
הזמן הגדולה שעליה נפרשים החיים. אולם, המשיך ופנה אל פרעה,
הבה ואציע באופן קצת יותר מוגדר את שתי היחידות האלה, ולו למען
הבנת נוסח התשובה והפשטתה... דבר זה גם יקל עלי בניסוח
התשובה.

ובכן, המשיך יעקב, אלה הן שתי יחידות הזמן הקשורים בחיי, ואלה
הן פרטיהן: אפרט היכן שניתן, ואשער היכן שניתן...

ובכן, הנח לי להגדיר את יחידת הזמן "הגדולה" שעליה נפרשו
"החיים" שלי; מה דעתך שנגדיר אותה כ- "ימי שני מגורי"...
מגורי - מלשון לגור, כי הרי אני גר באיזשהו מקום כל הזמן
הזה... אומנם לא בהכרח אני חי כל הזמן - אולם אני נושם, אוכל,
יושן, גר תחת קורת גג ביתי...

אם כן, ימי שני מגורי: שלשים ומאת שנה - זוהי אורך יחידת
הזמן הראשונה, הגדולה מטבעה...

ועכשיו, ממשיך יעקב בשרידת תשובתו, נעבור לחלק החשוב בתשובתי,
לחלק של ימי שני חיי:

מעט ורעים, היו ימי שני חיי - לא אוכל לאמוד את יחידת הזמן
השניה של החיים האמיתיים שלי, מצהיר יעקב, אוכל רק לשער את
אורכה, ולתאר לך אותה באופן כללי ביותר... משער אני שתקופת
החיים שלי היתה קצרה... מעט מאוד זמן חייתי; רגעים מועטים
ובודדים...

ואשר לאיכות הרגעים האלה: משער אני שלא היה מהסוג המשובח
ביותר... אומנם נכנסתי לאולם בית הכנסת ושמעתי את קול השופר,
התחברתי עם הגל שלו... אולם אני משער שלא עמדתי על אחד המעגלים
הקרובים לתיבה... הייתי רחוק מהמעגלים "הטובים" האלו... אני
מעריך שאיכות המעגל שהייתי מנוי עליו - אם נדרג את המעגלים
מטוב ועד רע, הינני מנוי על הקבוצה הרעה...  

תשובת יעקב אבינו עד עכשיו, כפי שראינו, התחלקה לשניים: חלק
ראשון עם נתון מדויק, וחלק שני משוער. יעקב אבינו יצא מנקודת
הנחה - כי פרעה הבין את הצורך להשתמש במד ההשערה - בחלק השני
של תשובתו... אולם יעקב אבינו היה מודע לעוד רובד בטכניקת
ההשערה: כאשר אתה משתמש בטכניקה הזאת, היינו כאשר אתה משער
נתון מסויים, עליך לסמוך את הנתון הזה על נתון אחר - אף אם
השני גם משוער; בשביל לבנות להשערתך ייחוס ולהעניק לה בזאת
תוקף.  

אכלתי בישול מלוח. זו השערה שאין לה תוקף, כי אכן לא ניתן לדרג
את רמת המליחות; אולם ניתן להסמיך את ההשערה הזאת על השערה
אחרת - ולהעניק לה בזאת אחיזה כלשהי ותוקף, או אם תרצה -
גושפנקה... אכלתי אוכל מלוח בבית שהוא הרבה יותר מלוח מבישול
אחותי! אומנם גם דרגת המליחות של בישול אחותי - אינה ידועה,
אולם נוצר כאן ייחוס כלשהו להשערה הראשונה שניתן להאחז בו...
אתה רוצה לדעת איזה אוכל מלוח אכלתי? לך אצל אחותי ותבדוק...
אולי האוכל של אחותי מוכר יותר...

מעט ורעים, היו ימי שני חיי, ולא השיגו את-ימי שני חיי
אבתי
, בימי מגוריהם.
- ואם לייחס את הערכתי לשנות חיי
"המעטים והרעים" - הינה לך חיי אבותי שהיו "רבים וטובים" ממני,
להערכתי.

יש לציין שיעקב חזר על אותן המונחים שהשתמש בהם ברישא: ימי שני
חיי אבותי, ימי מגורי אבותי... ודווקא בספרו על אבותיו - פסח
על הנתון המדויק שיכל לספק אודות "ימי שני מגוריהם" - זאת כי
אין לנתון כזה משמעות בקונטקסט של ייחוס השערתו; בניגוד לרישא
שצורף הנתון הזה לחלק הראשון שבתשובה, במטרה לבנות את המסר
המדויק: קלטתי את משמעות שאלתך; והפרדת שני חלקי תשובתי באופן
מפורט - תעיד על זאת.

יעקב אבינו אם כן "דיבר" עם השם יתברך, ואף פרעה מלך מצרים
בזמן יוסף "דיבר" עם השם יתברך, ואולי גם ידע אודות חוק ההתאמה
הסימטרית והשתמש בו... שניהם, גם פרעה גם יעקב אבינו - הגיעו
לרמה מסויימת של התכנסות עצמית כנה, ודרך ההתכנסות הזו נוצרו
התנאים "לשיחה" ואולי גם "לשיחה בפועל".

.. השם יתברך מעביר את המסר שלו לאדם - כאשר אותו אדם נמצא
במצב הנכון ומוכן לקבל את תוכן המסר ולהבינו, לפענחו...

.. המסר, על כל פנים, נכנס אל קונטקסט "השיחה הכנה של האדם עם
עצמו" ומשתלב בה באופן טבעי, וכאילו האדם ממשיך "לחשוב" עם
עצמו...

.. פיענוח המסר - הוא אשר יוצר את אווירת הסלון "והשיחה" הערה
שהתקיימה בין כתליו.

.. אי-פענוח המסר - הוא סימן מובהק שלא היה מסר ולא שיחה ולא
כלום... זה סימן מובהק ביותר שהאדם "שלא פיענח" שום מסר - לא
הצליח להגיע לשום סף של התכנסות עצמית כנה, ומד הכנות שלו עומד
מתחת לאפס...

- מדוע מדבר השם יתברך עם האדם?

- זהו עוד מימד של הוויסות: הוא מבקש לשתף את האדם במלאכת
הויסות; היינו ובמילים מפורשות, לתת לאדם את העתק מפתח הויסות
שבידו, שגם האדם ישלוט בו וישנה את נתוני הטבע, לטובתו בפרט
ולטובת כל האנושות בכלל. על פי הערכת השם יתברך, האדם וברמת
כנות עצמית מסויימת - יכול לתרום למפעל האנושי הזה. ניתן
בוודאי לקרוא לפרוייקט הזה "הפרטת הויסות"...  זהו בכל אופן,
השלב הראשון בפרוייקט האב המקורי, שעיקרו - החזרת האדם אל
נתוניו הקודמים הטבעיים, שיאפשרו לו לחיות בחיק גן-עדן.    
 
הינני מוכן בזאת לחזור אל הרישא שלי, ואל המסר הראשון שהפרק
השלישי של בראשית נועד להביאו:

ההתכנסות הכנה של האדם עם עצמו, היא הצינור דרכו עוברת "שיחה
דו-כיוונית" בין השם יתברך לאדם.
 

כאשר אתה צולל אל תוך תוכך, היינו כאשר אתה יוצר קשר כן ואמיתי
עם עצמך, וכאשר אתה יוצר אינטימיות אמיתית עם עצמך; ובמילים
פשוטות: כאשר אתה חושב עם עצמך באופן כנה צלול ורציני, בו ברגע
נפתח קו טלפון דו-סטרי שמיש לשרותך החופשי.

השם יתברך "דיבר" לראשונה עם אדם וחוה באופן ישיר לכאורה,
וניהל איתם "שיחת ועידה" וגם תיעד את השיחה הזאת לפרטיה - כפי
שהנחש "דיבר" באופן ישיר לכאורה עם חוה, "ושיחה" זו תועדה
לפרטי פרטיה בראשית הפרק. המכנה המשותף של שתי השיחות אינו
טמון במהות שתי השיחות - כי-אם "באופן בו התנהלו"...

מי שהצליח להתרומם ולהגיע אל רמת פיענוח שיחת חוה עם הנחש
ולקלוט את פרטיה - הצליח לקלוט את המסר הראשון, שפרק ג' של
בראשית נועד למסור לנו אותו. כולנו לדעתי קלטנו את שיחת חוה
והתרוממנו עד לרמה המתאימה. ובמקביל כולנו יודעים איך השם
יתברך דיבר עם אדם, עם חוה, קין, אברהם, יצחק, יעקב, משה, עם
דוד ירמיהו ויחזקאל...

כולנו מוכנים ומזומנים לקליטת המסר השני שפרק ג' נועד למסור
אותה:

פרק ג' של בראשית, נועד להביא לאדם את המסר החד משמעי הזה: אין
עונש ואין מעניש, אין קללה ואין מקלל; אין מושג שנקרא "עונש";
אין זכות קיום למושג הזה - כי אין לו נוכחות ביקום... אין לו
משמעות...

ואם אין את המושג "עונש" - טבעי הוא שלא יהיה מעניש; גם לא
מקלל. אלה הם טבעם של הדברים; זהו המסר השני העיקרי של פרק ג
של בראשית . ושוב, הפרק הזה לא נועד, כמקובל לחשוב, לתיעוד חטא
אדם הראשון, אלא בא להשתמש בתיעוד הזה, ככלי משני וכאמצעי
להעביר דרכו את שני המסרים העיקריים האלה; את המסר הראשון
שביארנו לעיל, ואת המסר השני הזה: אין עונש ואין מעניש; אין
קללה ואין מקלל; יש רק "גורם" דומיננטי אחד ביקום: רצון האדם.

כל הכוחות הפועלים ביקום, מקורם ברצון האדם.

כל המופעים הנצפים ביקום, מקורם ברצון האדם.

כל התופעות הנרשמות ביקום, מקורם ברצון האדם.

כל אירוע המתרחש ביקום, מקטן ועד גדול, מקורו ברצון האדם.

כל מה שקורה איתנו, כולל במישור האישי, מהדבר הקטן ביותר ועד
לדבר הבומבסטי המרשים או לחילופין המפחיד הקשה והאכזר, מקור
הכל הוא: רצוננו החופשי האישי.

מכאן, גם המונח הזה "עונש" שמופעל עלי לכאורה באופן סלקטיבי -
מקורו הוא בי וברצוני: אני הכסיל מעניש את עצמי וגורם צער
לעצמי. במילים אחרות, "עונש" אינו פועל נגזר מרצונותי... כי-אם
פועל ישיר של רצונותי.

אני רוצה לגעת בלהבה, ולכן היד שלי נכווית. הבעיה של אדם
הראשון  (ושל כל האנושות עד עצם היום הזה) היתה בשלב של
הכוויה, כאשר חש את הכאב העז בידו והתלונן על מר גורלו: מדוע
מגיע לי העונש הזה! וגם אם מגיע לי - מדוע העונש הקשה הזה
מנשוא? מה בסך הכל עשיתי...

בעצם השלב הזה נכנס השם יתברך לתמונה והבהיר לאדם: אין זה
עונש, גם אין מושג כזה בנמצא... אתה חשת את הכאב כי רצית
להכניס את ידך ללהבה ורצית לגרום לעצמך כוויה ואף רצית להרגיש
את הכאב הזה. אשר על כן, הינני לשנן לך את הידוע לך: כאשר
נוגעים בלהבה, היד נכווית וכואבת.
עד כדי כך הגיע בילבולו של האדם, עד כדי שלא השיג בכוחות עצמו
את המסקנה הפשוטה הזו, והיה על השם יתברך להסביר לו אותה; ואת
ההסבר המופשט הזה תיעד בתורתו לדורות הבאים, כדי שלא ימשיכו גם
הם בבילבולם; פשוטו כמשמעו.

הדורות הבאים חלפו על המסר המופשט הזה כחלוף הרוח על האדמה,
והעדיפו להתרכז בחטא אדם וחוה; זהו אם תרצה - חטא הדורות.

לציין, המתעד השתמש כאן, באותה הטכניקה שהשתמש בה בתיעוד המסר
הראשון של הפרק; ואף בחר באותו האובייקט - הנחש:

השם יתברך תיעד בפרק הזה את "שיחתו" עם אדם וחוה - כפי שתיעד
בראשית הפרק את "שיחת" הנחש עם חוה לכאורה. מי שהצליח להגיע אל
רמת פיענוח שיחת חוה עם הנחש ולקלוט את פרטיה - הצליח לקלוט את
המסר הראשון, שפרק ג' של בראשית נועד להביאו.
כולנו לדעתי קלטנו את המסר הזה, וכולנו יודעים איך השם יתברך
דיבר עם אדם, עם חוה, עם אברהם ומשה...

כך הגענו להבין איך השם יתברך "מדבר" עם האדם; וכך, באותה
הטכניקה, נגיע להבנת מושג העונש וכתובתו. הוא "יעניש" קודם את
הנחש "ויקלל" אותו (לכאורה):

ויאמר ה' אלקים אל-הנחש, כי עשית זאת, ארור אתה מכל-הבהמה,
ומכל חית השדה; על-גחנך תלך, ועפר תאכל כל-ימי חייך.  ואיבה
אשית בינך ובין האשה, ובין זרעך ובין זרעה: הוא ישופך ראש,
ואתה תשופנו עקב.


אנחנו נעמוד כמובן בהמשך על משמעות הפסוקים האלה ונרד אל
פרטיהם; אולם וגם בהעדר הפרטים - ניתן להבין שהמתעד פונה למעשה
אל האדם ומסביר לו אודות הנחש שבו, אודות "הניחוש" שבו - היינו
הספק, החשד, החשש, הפחד, ההגבלה... מה כל אלה עשויים לעולל לו,
או במילים אחרות, מהו הוא עשוי לעולל לעצמו.

אם תרצה - זהו הפרוש האולטימטיבי לפסוקים האלה: דע לך שהספק
יכניס אותך לספקות; הפחד יפחיד אותך; החשד יכניס בך את החשד!
והחשש יכניס בך את החשש! ההגבלה תגביל אותך; והצימאון יצמיא
אותך! וכאשר תיגע בלהבה תחוש כאב עז ביד.

אתה מקבל עכשיו את הכאב, וכאילו הגיע לך עונש על שעשית מעשה
בלתי ראוי ונגעת בלהבה - והינה אתה מקבל הלכה למעשה את העונש
שמגיע לך וחש אותו... היד כואבת!

אולם כאן מתגלמת הטעות ההסטורית שלך - של האדם:

אתה חש בכאב כי נגעת בלהבה - לא כי הגיע לך עונש על נגיעת
בלהבה. אתה פחדת כי בחרת בפחד. אתה נכנסת לספקות קשים ומכבידים
כי העדפת משיקולים תמהוניים ללכת בצל הספק ולאמץ אותו.


מדוע ויתרת על כל סממני המציאות ובחרת במודע בערוץ החלופי
המגביל - שאלתי אותך; וענית לי: כי כך רציתי!
מדוע הטלת ספק ביכולתך - שאלתי אותך; וענית לי: כי כך רציתי;
הפקתי מעצם הטלת הספק - הנאה מתוקה.

עד כדי כך הרחקת לכת ברצונותיך התמהוניים האלה... עד כדי שגם
אתה בעצמך תמהת על רצונותיך שלך, ונבצר ממך להבין אותם... נוצר
אצלך הדחף למלא את משבצת אי-ההבנה הזו באופן בהול; נכנסת
לסיחרור הבנתי ולא ידעת איך לצאת ממנו - מהדרך ללא מוצא מהבועה
החונקת הזו. בתנאים המחניקים האלה הפעלת בפעם האחרונה את
היצירתיות שלך ומצאת את מושג העונש! איזה יופי! יש היכן לחסות;
אפשר לנוח ולנשום... יש גורם ויש כתובת ויש סיבה ויש נימוק ויש
כבר תשובה לכל המתרחש: זה העונש! כל מה שקורה איתי - מקורו
בגורם אחר שמטיל עלי עונש!

המונח היצירתי הזה נעם לחיכו של האדם משתי סיבות עקרוניות:
המונח "עונש" והגורם שעומד מאחוריו - הורידו מעליו באחת את
האחריות לנמק את הדברים המוזרים שקורים איתו... היינו את
הדברים האבסורדים שהוא אחראי להם... יש סיבה ומסיב, יש עונש
ומעניש, יש שם תואר בעל משקל ומשמעות עמוקה - הוא העונש; ואף
קיימת ישות כבדת משקל ששולטת במה שקורה איתי - הוא אלוהים
המעניש. לאדם לא נותר אלא לשבת ולבכות על מר גורלו: מדוע מגיע
לי העונש הכבד הזה! אומנם טעיתי - אך מה בסך הכל עשיתי... על
זה מגיע לי כל העונש הזה?! למה להחמיר כל כך; מדוע לא להמתיק
או לסלוח... - כאן בנקודה הזאת נפתח פתח למשא ומתן ולספקולציות
מרנינות ומהנות... לא רק הזיז מעליו טונות של אחריות להסברים
ולנימוקים - אלא פתח לו גם חלון רשמי לתלונות ובכייות ורחמים
עצמיים; וזה הצ'יק השני שפרע האדם מהיצירה האחרונה שלו.

פה ברגע הזה ראה השם יתברך להתערב, ולעצור את האדם עם יצירותיו
המוזרות שלא ירחיק איתם יתר על המידה ויאבד את הדרך חזרה...
הוא קרא לו בפרק השלישי של בראשית במילים האלה: חכה חכה חכה,
רק רגע!  אתה חש בכאב עז בידך כי אתה נוגע בלהבה - לא כי הגיע
לך עונש על הנגיעה הזאת.


אתה מבולבל ולכן מצאת את הצורך בהמצאת העונש, ואף מצאת בו
מזור.

קשה לך וצר לך ומחניק לך, לא כי אתה נענש, ואף לא כי אתה נוגע
בלהבה, אלא כי אתה מבולבל; אתה נדחק לפינה, ואינך משלים עם
התמונה המבזה הזאת.

אתה מבולבל.

בילבול... כאן נעוצה נקודת המפתח. הבילבול נוצר כאשר מאבדים את
הדרך, או אז נכנסים לסימטאות פנימיות ומסתבכים... משם מגיעים
לעוד סימטה ולעוד דרך צדדית, המובילה אל מערכת כבישים אחרת
ומסועפת; ומתרחקים... מתרחקים מהדרך הראשית, עד שמאבדים כל קשר
עימה.

אנו מגיעים איפא להגדרה הזו: כל הטעויות האפשרויות שאדם יכול
לעבור - אחראית להן תכונת הבילבול שמחלחלת בנפשו; והתכונה הזו
מתפתחת כאשר מאבדים קשר עין עם הדרך הראשית.

ויאמר אלקים, יהי אור; ויהי-אור. (בראשית, א) - בשיעור של
היום הראשון אם זכור לכם, התבשרנו על עשיית האור: זה היה הרצון
הגולמי הראשון של השם יתברך; ממנו נגזר כל היקום וכל
הרצונות...

באופן מודגש, כך ניסיתי להגדיר את האור, אין המדובר דווקא באור
המוכר לנו, היינו האור הנוצר מנורית חשמל או אף לא האור המוקרן
מהשמש ומהכוכבים; שורש האור הוא הבהירות, התמימות, השלמות,
המידע המושלם הגולמי; הוא שקוף כטל כי אין בו שום חיספוס; הוא
בהיר, ברור; זה האור שנוצר מתוך רצון השם יתברך, וממנו נגזר
"חוק ההתאמה הסימטרית" - שיוציא את רצון האדם מהכוח אל הפועל.


חוק ההתאמה הסימטרית - חייב היה להיגזר מרצון גולמי, כי רצונות
האדם מוגדרים במרחבו, ונוהל הבעת הרצון מתחיל מהרצון הגולמי
הבלתי מוגדר אל הרצון המוגדר והמדויק...
גם למסקנה הזו היגענו
במסגרת השיעור של היום הראשון.

אם כן נולד האדם אל תוך חוק ההתאמה הסימטרית, ולא עבר זמן עד
שחילל אותו; בטיפשותו. הוא פשוט פיקפק ביכולתו ובכוחותיו,
ובזאת יצר את הספק ואת החשש והחשד... ובעצם יצר מחסום מלאכותי
בין רצונותיו לבין מרחב החוק הזה, שניתן להכנס אליו רק עם
כרטיס של נשמה זכה, בטוחה, רצינית, כנה...

את הגישה למרחב החוק הזה - איבד האדם בהדרגתיות, מנה אחר מנה,
ספק אחר ספק... פשוט התרחק מהמציאות ע"י יצירת מציאות אחרת,
הוא נכנס לסימטאות שונות ומשונות ומסועפות, התרחק... כה התרחק
מהדרך הראשית, עד שאיבד גם את קשר העין והתבולל במציאותו
החדשה; אין כבר זכר לדרך הראשונה ההיא; וגם את הנוף שלה שכח.

הסתכלתי על האדם הזה מקרוב, ובחנתי את צעדיו, מהיום שהחליט
לשחק בספק ולהפיק ממנו הנאה, ועד ליום שנעשה בו הספק חלק
אינטגרלי מחייו וממערכת החלטותיו. ששת אלפי שנים כמעט בחנתי
אותו, וראיתי מולי אדם מפורק, מוגבל, תועה, עייף, מרוחק מעצמו,
מפוחד, החשש אופף אותו מכל צד, והמוות אורב לו בפינה. בעיקר
ראיתי אדם מבולבל, שאיבד קשר עין עם אם הדרך, עם הדרך הראשית,
עם האור שממנו התחיל הכל. גם הכביש הישיר והנוח אל חוק ההתאמה
הסימטרית התחיל משם, מקרן האור שהשם יתברך רצה.

ההתרחקות מהאור איפוא - מסמלת את בילבול האדם; כי משם התחיל
בילבולו, וגם שם יכול להסתיים, אם ימצא את הדרך חזרה אליו; אם
יצליח ליצור שוב קשר עין אליו, אל הרצון הגולמי של השם יתברך,
ובשמו נקרא "אור".

האדם התבלבל, והתבולל, והתרחק מהאור, ובילבל בין האור לספק
ובין הספק לאור. בין האור הברור לספק המחוספס, בין האור הבהיר
השקוף לחשש האפרורי, בין הבהירות לעמימות ובין השלמות
למוגבלות; האור הגולמי התפרק לחתיכות ולרסיסים רבים עד מאוד,
עד שלא ניתן כבר לעמוד על מקוריותו. האדם, היום, כבר לא יודע
אור מה הוא, ממה הוא מורכב, מה הם צירופיו, איך הוא נראה
בדימיון, בנפש... אותיות המילה התבלבלו בראשו המבולבל של האדם.
אור? שמא ואר? או ראור? או ארור!

ויאמר ה' אלקים אל-הנחש, כי עשית זאת, ארור אתה מכל-הבהמה,
ומכל חית השדה...


אין קיום לקללה, כפי שאין קיום לעונש... מי יקלל תכונה? מי
יקלל את הניחוש, או את הספק... הוא פנה אל "התכונה" המוזרה הזו
- פלא יצירת האדם; הוא פנה אל הנחש ואמר "לו" בבהירות: אתה
תגרום לאדם לרדת אפילו מרמת הבהמה... אתה תגרום לו להתבלבל;
האור בשבילו יהיה ארור או ראור או ואור, או כל דבר אחר שבנמצא.
הספק יבלבל את האדם וירחיק אותו מהדרך הראשית שהתחיל ממנה.

ארור: מבולבל

לאיש המבולבל הולך קשה... הבעיה שלו היא - שאינו יודע איפה הוא
עומד, מה רוצים ממנו... הבעיה העיקרית שלו היא, שאינו יודע מה
הוא רוצה מעצמו. המבולבל, מכאן, הוא איש תמהוני, לא ענייני, לא
דקדקן, לא כל כך איכפת לו מהסביבה כי אינו יודע מה הוא תפקידו
בסביבה... המבולבל ובדרך כלל הוא אפאטי, לא שומע לא מדבר לא
מתעניין...

אם תשאל אדם מבולבל אפאטי שנותרו לו עדין שאריות של חוכמה
אנושית בסיסית: תגיד, מדוע אתה אפאתי? למה לא משנה לך כלום לא
מתעניין בכלום, לא מביע את דעתך, לא מנסה לשנות, להזיז
עניינים, להחליט, לחיות...
הוא יענה לך מיד תשובה חותכת והגיונית: מה זה משנה מה אחליט
ומה אביע... הרי בכל מקרה אני חי עם המצב הנוכחי איכשהו... ואם
אנסה לשנות אותו - יש סיכוי שיהיה גרוע יותר...

ואכן, יש חוכמה בסיסית בתשובה הזאת; מי יבטיח שהדרך השנייה
יותר טובה מהנוכחית? הרי בכל מקרה איננו יודע מה יש בדרך ב'
ולא ג' ולא ט'... הוא נמצא כרגע על דרך מסויימת ומעביר את חייו
- למה להסתכן ולהתאמץ...  

אולם המבולבל ובסופו של דבר הוא אדם, מבשר ודם ורגשות ושאיפות
ורצונות... ולפעמים הוא מחליט לעשות מעשה ולנקוט עמדה! בשביל
לעמוד על העמדה שלו, הייתי מבקש לנטוש את מבולבלינו לרגע,
וללכת אל אדם עם אופי הפוך: הוא יודע בדיוק לאן הוא הולך, יודע
מה יש בדרך א', ב', ג', ועד ת'. מכאן הוא מכיר את הדרכים ואת
כל מערכת הכבישים המסועפת; הוא לא יאבד את הדרך לעולם, דבר
שיעניק לו קשר עין מתמיד עם מטרתו. ומדוע אני קורא לאדם כזה
"לא מבולבל"? מדוע עובדת בקיאותו במערכת הכבישים הסבוכה -
מעניקה לו את התואר הנכסף "האיש הבלתי מבולבל"? והרי הוא עלול
להתבלבל למרות זאת ולטעות - במקום לקחת כביש 10 - יקח כביש מס'
7 ויטעה! יטעה כי הוא בן-אדם מבשר ודם וכל אדם טועה!

אכן, אסכים ואודה, עובדת בקיאותו במערכת הכבישים - אינה ערובה
לשום דבר, גם הוא יכול לטעות... אולם תמיד הוא יודע לחזור; כי
הוא מכיר את הכבישים, וזוהי התכונה הנעדרת מאדם מבולבל.

האדם הזה, ועדיין אנחנו עם ידידנו הלא מבולבל, יודע עוד דבר
שנעדר משכנו המבולבל: הוא יודע את אורך הכבישים ומודע דווקא
לכל הקשיים הכרוכים בנסיעה בכלל - כל כביש והקשיים שלו... ולא
תמיד תכונת ההכרה הזו "עוזרת" לו - במרכאות מכופלות... לפעמים
הוא מחליט לוותר על נסיעה חשובה וחיונית - דווקא בגלל הכרתו
לקשיים הממתינים לו בנסיעה, או בגלל אורך הכביש שעליו לעבור...
וישנם אנשים אחרים שמגיעם דווקא לסוף הכביש ועוברים את כל
הקשיים הכרוכים בו - דווקא "בזכות" אי-ידיעתם לקשיי הכביש;
שאילו היו יודעים - הם היו מוותרים מראש על כל הנסיעה...

ידידנו "הלא מבולבל" מצטדק ואומר: ולמרות שהפעם "הפסדתי" מעצם
"ידיעתי" - אני מעדיף לדעת מאשר לא לדעת...

- מדוע? אני שואל אותו; הרי המילה האחרונה קובעת - לא? המילה
האחרונה היא שאתה ידעת ולא היגעת, וההם שלא ידעו - הגיעו בסופו
של דבר!

- אכן, הפעם הפסדתי, אך לא בטוח שבפעם הבאה גם אפסיד - כי
עדיין אני יכול להחליט לעבור את הכביש ולהרוויח, או להמשיך
ולהשאר במקום שלי; הכל נתון לשיקולי האישי בכל רגע נתון; אני
שולט במצב.  מצבי הנוכחי יותר טוב משכני שעברו את הכביש
והגיעו; כי הספק נכנס כבר אל ליבם - לאור הקשיים שהפתיעו אותם
בנסיעתם האחרונה; והספק הזה רק יבלבל את מערכת שיקולם בפעם
הבאה, ואולי בגלל נסיונם הרע - יוותרו גם על נסיעה בכביש בטוח
נעים וקל המוכר לי ככף ידי.

עוד תכונה אחרונה של ידידנו זה: הוא לא רק בקיא ומכיר את מערכת
הכבישים המסועפת; בקיאותו זו מעניקה לו עוד תכונה חיונית
וחשובה: התיחכום. ידידנו הוא איש מתוחכם! הוא יודע למשל לעקוף
כביש קצר ובעייתי שעלול לפנצ'ר את האוטו ואף להוריד אותו
מהכביש, ולקחת במקומו כביש ארוך אך חלק... בחישוב הכללי,
הנסיעה בכביש הארוך - היתה מהירה יותר ואף מהנה יותר... זה
תיחכום! והתכונה הזו שמורה רק לאנשים ברי ידיעה מסוגו...  

ובכן, לאחר נסיעה קצרה זו עם ידידנו הלא מבולבל, זה הזמן לחזור
אל ידידנו השני המבולבל...שלא יתבל