"...לפני שאכנס לעניין הספציפי של המשנה שלנו על ההערמה,
הייתי רוצה לחדד אבחנה כללית שהגעתי אליה אודות התורה שלנו
שבעל-פה, שניתנה לנו דרך המשניות המסכות והסדרים.
קיים לכל הדעות הגיון צרוף בכל משנה והלכה, כמו ההגיון שנגעתי
בו לעיל למשל... אולם ומעבר להגיון הצרוף העקבי בכל משנה והלכה
ופרק, קיים עוד הגיון הכלול במשנה, אבל ממשפחה אחרת, שאין לו
שום קשר עם ההגיון היבש שלנו.

לכל אדם גוף ונשמה; וגם לכל משנה גוף ונשמה. הבחישה שאנו
בוחשים במשנה דרך חכמינו ואמוראינו ותנאינו לאורך כל ההיסטוריה
היהודית, בחישה זו מסתכמת בבחינה אנושית מעמיקה לגוף המשנה
וההלכה היוצאת ממנה, ואת זאת אנו בוחנים בעין אנושית ומשתמשים
בהגיון אנושי, ומסיקים מסקנות אנושיות הגיוניות מכל משנה
ומשנה. אולם, ולזאת אני רוצה להגיע, אנו מכסים בזאת רק את גוף
המשנה - לא את נשמתה, כי לכל משנה, ומלבד גופה, ישנה נשמה,
כמונו, ככל אדם. את האבחנה הזאת הרגשתי לפני כשנתיים, כאשר
התחלתי בלימוד המשנה דרך הפרוש הנהדר של הרב פנחס קהתי ועם
רבנו עובדיה מברטנורא, ובשנה שעברה גמרתי אומר עם עצמי לעסוק
בפן הזה ביום מן הימים, ולכסות את המשנה במלואה דרך הבחינה
בנשמתה לא בגופה... פרויקט כזה יכול לקחת עשרות השנים ואולי לא
יספיקו לו כל החיים, כי כל משנה ונשמתה היא עולם ומלואו...
בדיוק כמו שאנו אומרים - כל אדם עולם ומלואו...  אני תקווה
שאספיק להקים את הפרויקט שלי בעזרתו הוא.

כצעד ראשון, אני הולך לכתוב בימים הקרובים את המאמר הראשון שלי
בנידון, כפתיח שיזכיר לי את מחויבותי לפרויקט, והוא יהיה אודות
אחת הפרשות של עירובי חצרות שאני לומד עכשיו... נפגשתי שם עם
משנה מאוד יפה בעלת נשמה עדינה ביותר... עכשיו אני מבחין
שמדובר בעצם באותן האותיות: מ ש נ ה / נ ש מ ה; מקרה או
לא..."

לפני חודשיים כתבתי מאמר וקראתי לו "פרשת הערמה". הוא עסק
בנושא הלכתי הקשור במעשר שני, שנידון באחת המשניות בסדר זרעים.
את הדברים לעיל העתקתי מאחד הקטעים של המאמר.

הנה כי כן אני היום, יום חמישי בשבת קודש, 11/5/06 למניינם, בא
לקיים איפא את הבטחתי עם עצמי, ולכתוב את המאמר הראשון בנידון,
כפתיח לפרוייקט המקורי, שיבוא בהמשך בעזרתו הוא.

אני עומד לדבר על נשמה וגוף, של המשנה... ולמעשה, אני עתיד
לכתוב על גופו ועל נשמתו של האדם עצמו, באמצעות ניתוח ממצאיי
אודות גופה ונשמתה של המשנה; ואני מדבר על המשנה הזאת:

ו,ג  אנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב - ביתו אסור מלהכניס
ומלהוציא לו ולהם, ושלהם מותרין לו ולהם. נתנו לו רשותם - הוא
מותר והם אסורין.  היו שניים - אוסרין זה על זה:  שאחד נותן
רשות ונוטל רשות; ושניים נותנין רשות, ואין נוטלין רשות. (סדר
מועד, מסכת עירובין, פרק ו, משנה ג').

גוף ונשמה, זהו נושאינו. אולם עלי להקדים ולרשום לי מספר הערות
שכולן הן מבחינת "הערה חשובה לפני שאני אשכח..."; והבעיה,
לציין, אינה מחלת השיכחה שלי, אני יכול לרשום ראשי תיבות על
פתק קטן בשביל לא לשכוח... הבעיה היא שכל ההערות מתקשרות, כל
אחת בתורה, אל הנושא המרכזי של המשנה שלנו, וכך אני עלול לגלוש
דרך כל הערה אל הנושא המרכזי ולהיכנס לעומק הדברים- משאיר
מאחורי את שאר ההערות החשובות, יתומות...

ולהערה הראשונה, לפני שאני אשכח.

את האבחנה המרכזית שכל הנושא סב סביבה, אבחנתי כאמור כבר
בשלבים ההתחלתיים של חיזורי אחר המשנה, ועם צעדי הראשוניים
בעיוני בה; כוונתי כמובן לאבחנה של הימצאות נשמה וגוף לכל משנה
ומשנה - לא פחות מהימצאותן אצלנו, האדם...
כבר בשלב ההוא גמרתי אומר עם עצמי, להעלות "יום אחד" את אבחנתי
זו על דף ולפרסמה ברבים, כדרך שאני מפרסם כל אבחנה הקשורה
בגילוי שלי לבוראי... המוטו המנחה הוא: לא אמות כי אחיה ואספר
מעשה יה .
הסיכום שהגעתי אליו עם עצמי היה, שבתום עיוני לכל ששת הסדרים
אתחיל את הפרוייקט עצום המימדים הזה: לשבת ולנתח כל משנה
ומשנה, ולהפיק ממנה את נשמתה, בתהליך של הפרדה ביולוגית גרידא:
נשמה לחוד וגוף לחוד. ידעתי כבר אז שהמדובר בפרוייקט גרעני
עצום מימדים; וכאשר אסיים את הפרוייקט המקומי על המשנה הקטנה
לעיל- תבינו באילו מימדים מדובר...

פחדתי מהתחייבות זו שלקחתי על עצמי; ולא טעיתי בבחירת המילה:
פחד, יראה, חשש מהאין ידוע שיבצור ממני לקיים הבטחה זו, או
מכישלון בדרך שימנע ממני זאת... זה מחד; ומאידך, חששתי מאילוץ
עצמי להיפרד מנושא כה חשוב וייחודי הטומן בחובו את אחת האבחנות
החשובות שאני - האדם - הגיע אליה... חששתי לאבד דבר יקר ערך -
חששתי לאבד הזדמנות חד-פעמית להוציא את הדבר היקר הזה ממקום
מטמונו ולהשתמש בו! פשוט להשתמש בו ליהנות ממנו ואף לשחק בו
ולהשתעשע... חששתי יותר מכל לאבד את ההזדמנות האישית שלי שעליה
חלמתי כל חיי, כמעט כל חיי, מאז שהכרתי את ההנאה העצמית מגילוי
האמת; את ההנאה במובן של "pleasure" של ממש... כל חיי חלמתי
לדעת מהי נשמה... חלמתי לדעת מה הקשר של הנשמה לגוף, חלמתי
לשים את האצבע על הנקודה, בה נפרדת הנשמה ממהות הגוף; והינה
ראיתי במו עיני כאן את הנשמה של המשנה ואת הגוף שלה, ראיתי את
נקודת החיבור בין שני האובייקטים ואת נקודת הפרידה ביניהן,
והייתה לי התחושה שהינה עליתי על קצה החוט של התעלומה... אומנם
לא המדובר עדיין בנשמה וגוף שלי, של האדם, אך המדובר במשנה
אנושית ובדרך אנושית ובהגיון אנושי... קצה החוט נתפס; אותו
חששתי לאבד.

ותוך כדי... תוך כדי התנהלותי המפוקפקת זו בין חלום לתקווה
לחששות להתחייבות ליראה... הגעתי עם האצבע לידי משנה מסויימת
שבהיתי בה ולמעשה עמדתי מולה פעור פה, מהתלהבות... התלהבתי
מהבהירות של אבחנתי המתגלמת במלוא הדרה במשנה הזאת... דרכה
ניתן לראות בעיניים מזויינות אנושיות את הגוף ואת הנשמה של
המשנה, ואף למשש אותן לגעת בהן... בגוף לחוד ובנשמה בנפרד.
או אז, ברגע שימי את היד על המשנה הזאת, גמרתי עוד אומר עם
עצמי: את הפרוייקט שלי אני מתחיל עם המשנה הזאת, כהקדמה יאה
ומתאימה לפרוייקט אדיר הממדים, אותו התחייבתי לבצע לכשאסיים את
עיוני בששת סידרי המשנה והגמרא...
במילים אחרות, החלטתי, כתשלום על חשבון הפרוייקט המקורי, ליישם
את אבחנתי על המשנה הקטנה הזאת (קטנה... אך עתידים לראות את
מימדי "גודלה") - והדבר אפשרי ומעשי מבחינתי, וגם לכל הדעות
אינו מגיע לרמת הקושי של פרוייקט-על המקורי, של עיבוד כל
המשניות... ומעבר לכל זה, הדבר מהווה עבורי כתעודת ביטוח אישית
- לבל אשכח ולבל יישכח ממני הפרוייקט האמיתי, החשוב, שכה חששתי
שתיבצר ממני הגישה אליו בעתיד, כי המדובר אולי בעתיד הרחוק...

עצם המחשבה להתחיל ביישום אבחנתי על המשנה הקטנה הנבחרת- כצעד
קטן מטיול ארוך, הפיחה בי הקלה מרעננת, וחשתי ביטחון מה שהפיג
את כל חששותיי באחת, אודות החשש מאיבוד ההזדמנות שנפלה בחלקי
והוצאתה לפועל בעתיד.

והינה באתי אתמול להוציא לפועל את הצעד הקטן-גדול; באתי ליישם
את אבחנתי על משנתי הקטנה (לחילופין- גדולת הממדים), ולהפריד
בתהליך ביולוגי את הנשמה מהגוף; את נשמת המשנה מגופה, כתבו
כלשונו כהילכתו.

שמח וטוב לב ניגשתי אל העבודה. פתחתי את המשנה ליתר ביטחון,
ועיינתי שוב "בגופה"; הרי לא ניתן להגיע אל נשמתה בלי לעבור
דרך הגוף... יש לקרוא את המידע אודות נשמתה, ולשם זאת יש
להשתמש בשפה כלשהי, וחייבת להיות שפה קריאה, אנושית, ולמעשה
קיימת אך שפה אנושית אחת בנמצא, היא היא השפה המוצעת בגוף
המשנה, עברית, שפת התנאים, שנכתבה בעטו המחודד של רבנו הקדוש
יהודה הנשיא.

פתחתי אם כן והתחלתי לקרוא, את המשנה ואת פירושו המרתק והמחודד
של רבי פנחס קהתי, שבאמצעותו הגעתי לאן שהגעתי - דרך פירושיו
והפשטותיו שהקלו גם קיצרו לי את הדרך לאין ערוך...
קראתי, עיינתי, ושיחזרתי את מה שלמדתי. אני כבר בקיא ומבין
בפרוש שנפרש לפני, ועכשיו הגיעה תורה של העבודה האמיתית שלשמה
חזרתי אל המשנה הזאת... אני כבר מוכן למשימה; קיפלתי את
השרוולים, התמתחתי, יישרתי את גבי בתשעים מעלות, וסידרתי טוב
את המקלדת מול אצבעותיי. יאללה, אל הנשמה...

שום דבר.

לא הצלחתי לכתוב מילה אחת. שכחתי. ידועה האגדה אודות העובר -
שמלמדים אותו כבר בבטן אימו את כל רזי התורה הקדושה, ורגע לפני
יציאתו מהבטן הזאת, מגיח משום מקום אליהו הנביא, ונותן לו מכה
קטנה על פיו, שישכח מכל מה שלימדו אותו, ויתרוקן מהכל לפני
יציאתו!
אז למה בכלל לימדוהו ועמלו עליו...?!
תשובה: בשביל שהחומר הנלמד יישאר בסטנד-ביי; שיישאר צרוב בדיסק
הקשוח, באחת התיקיות הכמוסות והדחוסות ביותר - לכשיצטרך את
החומר הזה ונשמתו תבקשו באמת בכנות ובתמים, או אז יוכל לשלוף
את התיקייה הזאת, שרק לו גישה אליה... רק הוא יודע את
הפס-וורד...

הארכתי במשל שלי... אך זה בדיוק מה שקרה איתי אתמול! אליהו
הנביא הגיח משום מקום והיכני על פי! הרביץ לי בעצם, ואני
מתלונן כאן ועכשיו עליו רשמית! אני מבקש צו מעצר מיידי באשמת
אלימות והתקפה מזויינת, ומעל לכל בלתי מוצדקת; מה - איימתי
עליו? סיכנתי אותו? מה עשיתי לו... למה עשה את מה שעשה, למה
להשתמש באלימות, אין שפה אחרת? אין שפה אנושית?
תתפלאו - בזאת הרהרתי אתמול, וקשה לי היה להשתחרר מהתחושה
הזאת, תחושת מועקה אמיתית של איבוד דבר יקר ערך ללא שום סיבה
מתקבלת על הדעת! רק אליהו הנביא אשם.

לא נזכרתי בשום דבר אודות הנשמה... ברח לי כל המידע הזה,
והמדובר במידע עצום, ארוך, שמן, שיש לכתוב אלפי קילוביטים
בשביל לכסותו, ואולי צריך מימדי ג'יגאס...
שום מילה. שום זכר. שום רעיון. רק סימן אחד; ובעצם מדובר
בסימן-דרך מבית היוצר האישי שלי, שניסיתי לגייסו לעזרתי...
אמרתי, אולי אנסה לשחזר את הדברים, מהקטן אל הגדול... ובשביל
לשחזר את הדברים, יש להשתמש שוב בשיטה יצירתית מבית היוצר
האישי... השיטה נשענת על שיחזור המומנטום; היינו באיזה מקום
הייתי כאשר הרהרתי במידע האבוד, וכשאני מדבר על המקום, אינני
מתכוון אך למקום הפיזי, כי-אם למקום הנפשי - אם נכון הביטוי...
כלומר, באיזה מצב רוח הייתי, באיזו רמת ריכוז, באילו כוחות
נפשיים...

לסימן הדרך האחרון היגעתי! הצלחתי לשחזר את הרגע "ההוא" ואת
המקום ההוא...
הייתי במקום אחר; שונה לגמרי... עם תיאורה שונה, ובתנאים
שונים. הייתי רגוע, נינוח, יושב בנינוחות בשקט - שקט נפשי,
הייתי וכאילו בבית קיץ בודד על אי בודד, עצים ריחניים סביבי,
ואני מטייל קמעה ונח קמעה; כשאני מטייל אני חושב, ואת העלאת
המחשבות שלי על נייר אני מנצל ברגע ישיבתי, בכיסא נוח, יפה
ומהודר. אלה הם התנאים שהצלחתי להיזכר בהם, וכך הגעתי לידי
פיתרון מסויים, שבעזרתו אולי אוכל לשכתב את אבחנתי אודות
המשנה, ולהגיע אל נשמתה... אולי אם אצליח לשים את עצמי שוב
במקום ההוא, אוכל לקרוא שוב את המידע הזה, לתפוס אותו חזק -
ולהחזיק בו עד להעלותו על נייר בשפה שלי, בשפה האנושית.

לקחתי איתי את כלי העבודה, שמסתכמים בדבר חומרי אחד ויחיד: סדר
מועד - חלק א', ספר עבה וכבד שסחבתי איתי לכל מקום עד לרגע
סיומו, או אז החלפתי אותו בחלק ב' העכשווי,  הוא ההולך איתי
עכשיו לכל מקום, פחות עבה מחברו, ומטבע הדבר- סוחב מעט משקל.
את שאר המצרכים החיוניים לשחזור "המקום" הם מעשה ידי; וזה פשוט
עד מאוד: בבוקר בשעה חמש, בהליכתי היומית אל בית הכנסת, יש לי
חמש עשרה דקות יפות וקצרות, בהן אני יכול להשיג את הנוסחה הקשה
ביותר...
אם אני כותב באותו יום מאמר או מעלה על הנייר רעיון כלשהו, הרי
לבטח חשבתי עליו וסיכמתי אותו עד הפרט הקטן ביותר - בחמש עשרה
הדקות ההן...
אם הנושא הוא דתי- שיעובד במשך היום ע"ג נייר או מאמר, הרי
יסוכם עד לפרטיו הקטנים דרך השעה וחצי של נסיעתי אל העבודה; שם
באוטובוס שלי, עם כל הרעש של המוסיקה ושיחות הנוסעים, אני משיג
את השקט המופתי, לחשיבה, ולסיכום הפרטים.

היום, גייסתי את כל הגייסות שלי לשחזור "המקום" והמומנטום...
חשבתי על נשמת המשנה בשני המרחבים: תוך כדי ההליכה היומית בת
15 הדקות הקצרות, ובנסיעה הארוכה והשקטה אל העבודה; והצלחתי.
הצלחתי!

הצלחתי לשחזר את כל המידע הדרוש, מידע פשוט ומופשט, מה שעושה
אותו כה מיוחד ויקר, ואני מוכן כבר לשרידת המידע במלואו, כאן
ועכשיו.

אני מגיע איפא למסקנה (הערה) הזאת:  אינך יכול לגעת בנשמה בכל
זמן ומקום. אתה חייב להיות בתנאים סטריליים בשביל לעשות זאת,
או רק אז הינך מורשה לעסוק במלאכה מיוחדת (קדושה) זו.
לתנאים סטריליים קוראים בשפה האנושית "שקט נפשי"; ואת זאת יכול
האדם להכין לעצמו ולהשיג במו ידיו. כל אחד מאיתנו יכול להצביע
על הרגע והמקום בו נמצא בשיא "השקט הנפשי" שלו; זהו ולא אחר
התנאי הסטרילי שאני מדבר עליו, והוא בהישג כל יד.

מכאן הרושם המוטעה, וכאילו הגוף "גמיש" שניתן לטיפול בכל מקום
ותנאי, בעוד הנשמה "מגושמת" וקשה לטיפול בכל תנאי ומקום...
אולם ובעיון מעמיק, היפוכם של הדברים הוא הנכון: דבר גמיש הוא
דבר עדין ויש לטפל בו בהתאם, בניגוד לדבר המגושם שאינך מחוייב
לטפל בו במשי...
ילד הוא "דבר" גמיש; אתה יכול לעשות ממנו - לחנך אותו, באופן
הרצוי לך; אתה יכול לעשות ממנו ככל העולה על רוחך... זאת כי
הוא אכן "גמיש" ועדין, לכן כולנו נוטים לטפל בילד בתינוק
בעדינות הראויה... בניגוד להתייחסות לאיש המבוגר והמגושם, אינך
מחוייב "לטפל" בו באותם התנאים של הילד...  

אינך יכול ומורשה לגעת בנשמה בכל זמן ומקום; זוהי איפא הערתי
הראשונה. וזה מוביל אותי לתהליך שדרכו מגיעים אל הנשמה, או
ליתר דיוק- ממנו מפיקים את הנשמה; הוא למעשה תהליך הפרדת הגוף
מהנשמה. את התהליך הזה איננו יכולים לעשות ולא מורשים לקיים
בכל זמן ומקום, אולם כאשר אנו עוברים, בתנאים הרצויים, את
התהליך הזה, אנו מצליחים להפריד את הגוף מהנשמה ומצליחים לשים
את האצבע על הנקודה, בה נפרדת הנשמה ממהות הגוף.
במילים אחרות, אנו מצליחים להצביע על נקודת החיבור בין שני
האובייקטים, גוף ונשמה; ואנו רואים בעין מזויינת את נקודת
הפרידה ביניהן.
מה הכוונה? מהי מהות הנקודה הזאת שאני מדבר עליה? מה זאת אומרת
נקודת החיבור בין שני האובייקטים שהיא אותה הנקודה של
היפרדותם?
על השאלה הזאת ניתן לענות, אם נעיין במהות האובייקטים: גוף
ונשמה.

גוף כידוע לנו מייצג את הגשמיות, את החומר, את היקום, את כל מה
שידוע לנו על היקום, מהותו וגבולותיו... אנו מנסים לגייס את כל
האינטלקט שלנו- את כל כוחותינו האינטלקטואלים למען לגלות את
הסובב אותנו ולהגיע אל הנקודה הרחוקה ביותר להשגת המידע
האפשרי, היינו להשגת הנקודה הרחוקה ביותר ביקום; זוהי למעשה
התהייה שלנו, מה היא הנקודה הרחוקה ביותר ביקום? גילינו כבר את
שביל החלב ואת מערכת הכוכבים הסובבת אותנו ואת הגלקסיה שלנו,
ואף יש בידינו מידע על עוד גלקסיות וכוכביהן.. עד שמגיעים אל
האזור השחור היכן שנבלעים הכוכבים והגלקסיות- כך היא ההערכה
הרווחת על פי התצפיות שנערכו באזור השחור, והשאלה היא, ומה
הלאה? מה עוד? מה יש מעבר לאזור השחור? ואפילו אם נצליח להמציא
את הטלסקופ המשוכלל ביותר שיחדור את האזור השחור ויכול לעבור
מרחקים דמיוניים של מיליארדי שנות אור, עדיין תיוותר השאלה
האנושית על כנה: ומה הלאה? מה יש מעבר לנקודה הרחוקה שהגעתי
אליה?
עוד גלקסיה? אבק כוכבים? ומה הלאה? היכן נמצאת נקודת החיבור
בין המידע שאני יכול ומורשה להגיע אליו, לבין המידע האחר הנמצא
מאחורי הפרגוד - שנדמה וכאילו ידי אינה יכולה ו/או מורשת
להשיגו?

את התשובה נשיג אם נעיין במהות האובייקטים, של המידע העומד
לרשותי; אני עוסק בינתיים אך בחומר הגשמי, המגושם... ודרך
העיסוק שלי הגעתי לנקודה הרחוקה ביותר של הבנת החומר הגשמי; כך
הגעתי אל קצה הגבול שלפני, ואת הנקודה הזאת כיניתי "קצה גבול
השגתי" (ק.ג.ה).

כאן אני מגיע להערתי השניה: דרך הנקודה "קגה" אני יכול ומורשה
להמשיך הלאה עם המידע שבידי, ולעבור אל רובד מידע אחר אודות
"הנשמה" של הגוף בו אני עוסק; במקרה זה אני עוסק ביקום למשל...

אם כן, בנקודה "קגה", בשאיפתי וחתירתי אל מידע נוסף, אני עובר
אל הנשמה של היקום. שם יוצע לי מידע נוסף ומגוון הכתוב באותה
השפה בו הגעתי אל "קגה"- קצה גבול השגתי. מידע זה אמור לעסוק
באותו היקום הגשמי והמגושם המוכר לי, כי זהו החומר הבלעדי
המוכר לי, והמידע שיוצע לי במסגרתו החדשה, ירחיב את הידע שלי
אודות היקום, ויהווה את המשכה הטבעי של נקודת "קגה".

כך באופן הזה אעבור את נקודת "קגה" ואף את מרחב "קגה", ואשתלב
במרחבים ורובדים אחרים. מילת הקוד היא איפא, מידע נוסף, המועבר
דרך אותה השפה ואותם הכלים המוכרים לי - כלים גשמיים ומגושמים,
שאט אט הופכים לגמישים ועדינים, כגמישות תינוק בן יומו. השגתי
ההולכת ומתרחבת למהות הכלים האלה, היא אשר תהפוך את איכותם
הגשמית הקשיחה לגמישה ועדינה. השגתי המתחדשת היא היא השחקן
החדש שבא לשכונה, והוא זה שישחק מעכשיו את המשחק הראשי וייתן
את הטון, במרחב החדש המתחיל מנקודת הקגה שלי, והולך ומתרחק
מהנקודה הזו.

הנשמה אם כן, הינה המשך המידע אודות היקום הגשמי. בנקודה
מסויימת המידע הגשמי עוצר, וממשיך לזרום דרך צינור מסוג אחר
שנקרא בשפתינו האנושית "נשמה". קרא מעתה לנשמה: צינור מידע.
נשמת הציפור: היא המשך המידע אודות הציפור הגשמי, מהנקודה בה
המידע שלנו אודותיו נעצר; נשמת האדם היא המשך המידע העצום
והמסקרן אודות האדם, מהנקודה בה המידע שלנו אודותיו הוגבל,
בגין מגבלותינו הטבעיות, ומגבלות הכלים העומדים לרשותינו.  

את כרטיס הכניסה למרחב המידע הנוסף הזה ניתן להשיג אך בתנאים
סטריליים; אתה חייב להיות בתנאים סטריליים בשביל לגשת לקופה
ולקנות את כרטיס הכניסה; וכפי שהוזכר, לתנאים הסטריליים קוראים
בשפה האנושית "שקט נפשי"; אולם ובהעדר כנות עצמית- לא ניתן
להשיג את המצרך היוקרתי הזה; את השקט הנפשי האמיתי. שנן מעתה
את האקסיומה הזאת: אדם נטול כנות עצמית- אין בידו להשיג את
השקט הנפשי, ולא את כרטיס הכניסה למרחב המידע האקסקלוסיבי
הנוסף- גם אם יצטייד בכל הון שבעולם: לא ימכרו לו את כרטיס
הכניסה.

ההערה הבאה שלי קרובה יותר למחוז המקצועי... והיא עוסקת בסוג
המידע הנוסף הנשאב מצינור הנשמה. מידע זה כפי שנראה בדוגמה של
המשנה שלנו בהמשך, יחתור אל מחוז שונה ומרוחק מהמחוז העכשווי
של גוף המשנה, ובהרבה מובנים: המידע הקונבנציונלי של המשנה
שלפנינו למשל, שייך לתחום הטכני של המצווה, בעוד המידע "הנוסף"
שייך לתחום החברתי דווקא.
ועוד מרחק מהותי: המשנה שלפנינו עוסקת במידע שבין האדם ליוצרו,
אולם המידע "הנוסף" עוסק בין האדם לחברו.
מכאן מבחינים במרחק ובשוני בין שני סוגי המידע המוצעים בגוף
המשנה ובנשמתה, ומגיעים למסקנה שהמדובר בשני עולמות של מידע
שמשיגים אותם משני צינורות נפרדים, כל צינור והמידע שלו -
והעולם שלו...

אולם ולאחר קליטת המידע הנוסף, בשלב המאוחר שלאחר עיבודו, אנו
מגיעים לאבחנה מעניינת: שני סוגי המידע שכה היו רחוקים זה מזה
בשלב הקליטה, מתקרבים האחד לשני עד לכדי התמזגות; ואני מדבר על
המידע שהגענו אליו עד לנקודת "קגה" ושהפקנוהו מהחומר הגשמי
המגושם, עם הסוג השני של "המידע הנוסף" שהושג וזרם דרך צינור
הנשמה.

או אז... המידע הנוסף, שעסק בין האדם לחברו למשל, מתחבר לו
בטבעיות עם המידע שהוצע בגוף המשנה, ונפתח אליו בדרך טבעית
ומובנת מאליה: הוא כבר מגיע, בין היתר, אל המערכת שבין אדם
ליוצרו, ומידע חדש (ממוזג) זה נכנס בצינור שלישי שנוצר זה
עתה...
נוצר אם כן בתהליך עיבוד המידע עוד צינור, המחבר את שני
הצינורות זה עם זה, של הגוף ושל הנשמה, אל תוך צינור שלישי
חדש, באופן טבעי וכמעט מולד... התחושה או אז היא, שבצינור
השלישי נמצא מידע מוכן מראש וטבעי שניתן להגיע אליו משני דרכים
חלופיות: מהצינור של הנשמה או מגוף המשנה המגושם; והראיה לזאת
היא אופן הגישה לניהול המידע, למי שפתוחים לו שני צינורות
המידע: ואחת דתו היא; הוא יגיע לאותו המידע שבצינור השלישי
בשני דרכים מקבילות וחלופיות, דרך המידע הקונבנציונלי שבגוף
המשנה, או דרך המידע הנוסף של צינור הנשמה.

אישית, הגעתי אל המידע שבצינור השלישי בדרך הטבעית הרגילה:
ראשית עיינתי בגוף המשנה; או אז כאשר הגעתי לסוף דרכי בהבנת
המשנה, עברתי אל המידע הנוסף שבצינור הנשמה (הנשמה של גוף
המשנה), משאיר מאחרי את נקודת "קגה" ופוסח עליה באופן טבעי -
וכאילו המדובר בתחנת ביניים בה נחים עד להגעת האוטובוס שיאסוף
אותך להמשך הדרך... משם נכנסתי כאמור בדלת הראשית של צינור
הנשמה, ושאבתי משם את המידע הדרוש לי להמשך דרכי, ופניי אל
הצינור השלישי, היכן מתמזג כל המידע שהגעתי אליו עד הלום,
מהתחלת דרכי עם גוף המשנה, ועד בכלל.
בסדר הזה למעשה, אני אמור להציג את המידע שברשותי, אודות המשנה
שלפנינו; אולם ולמען לספק את הראיה שנטענה לעיל (ניתן להגיע
לאותו המידע שבצינור השלישי בשני דרכים מקבילות וחלופיות) -
אשנה את הסדר הקונבנציונלי שתואר לעיל, ואפתח דווקא בשרידת
המידע (הנוסף) שבצינור הנשמה. משם אחזור אל המידע שנצבר לפני
נקודת "קגה", או אז אקפוץ עם כל הערימה ישירות אל הצינור
השלישי הממוזג - בתרתי משמע.

לפני כן, יורשה לי להתעכב על עוד הערה- הרביעית במספר.

כפי שראינו, אנו חשופים לשלושה סוגי מידע:

1- המידע הקונבנציונלי שמסתיים בנקודת "קגה".

2- המידע הנוסף המוצע דרך "צינור הנשמה", המתחיל מהנקודה בה
נפסקה שאיבת המידע הקונבנציונלי שלי, נקודת (ק.ג.ה.). השתמשתי
לנוחיות עטי ולהקל עליו- במונח "צינור הנשמה", אולם המדובר הוא
ב-"ישות הנשמה" - ישות קיימת ופעילה לכל דבר. (הראיה לזאת הוא
המידע המוצע והמופק דרך אותה הישות, כמידע המוצע דרך הגוף -
היש למישהו ספק בקיום ישותו?)

3- עוד מידע נוסף, בו מתמזגים שני סוגי המידע שנשאבו לעיל, 1 +
2, דרך צינור-מידע שלישי, שמהווה המשכו הטבעי של צינור המידע
שנשאב מצינור הנשמה. או אז התמונה מתבהרת לכדי מידע מושלם
שנשאב ממקור המידע והוצע על ידו. אנו מגיעים לכאורה למידע
שבצינור הזה וכאילו- בדרך של עיבוד שני סוגי המידע שהפקנו
בשיטתיות מצינורות שונים, אולם המדובר הוא במידע אחיד שהגענו
אליו בשני דרכים עקיפות, והרושם שעתיד להיווצר הוא, שיכלנו
לבוא ישירות לכאן ולקבל / לקרוא את המידע המוכן מראש...

השאלה המתבקשת בשלב זה היא: מדוע לעבור את הדרכים המפותלות
האלו בכדי להגיע אל המידע המושלם? מדוע לא נלך ישירות אל
"הצינור השלישי" ונקרא שם ישירות את המידע המושלם? הרושם הנוצר
הוא בכל אופן, שישנו כאן סדר מסויים להגיע אל המידע ולקבל
אותו, והסדר הזה נשלט על ידי מי שנמצא אצלו המידע, נקרא לו
לנוחיותנו "מקור המידע". אם כן, אחזור ברשותכם על אותה השאלה
ובמילים יותר מחודדות: מדוע הערים "מקור המידע" קשיים ויצר לנו
למעשה דרכים שונות ומפותלות להגיע דרכן אל המידע ואל סוגיו
השונים והמשונים? מדוע לא יצר לכולנו צינור אחיד אחד וישיר אל
המידע המושלם והמלא?

במקרה... וללא שום קשר למאמר הזה, התמודדתי עם השאלה הזאת לפני
שבועיים על גב מאמר שקראתי לו "פנחס יאיר ואלברט"; זאת כאשר
נקלעתי לרב שיח אודות פרושי התורה שבכתב והתורה שבעל-פה, ועלתה
במוחי השאלה העקרונית: מדוע בעצם המידע של הדת היהודית האלוקית
הוזרם לנו דרך שתי תורות- תורה שבכתב ותורה שבעל-פה? מדוע לא
נשרד הכל במכה אחת, תחת תורה אחת, ובכתב- שחור על גבי לבן!?
למעשה, דנתי שם באותה השאלה העקרונית שנתקלנו בה כאן: מדוע
נוצרו הדרכים הנבדלות והמפותלות לקבלת המידע? מדוע "מקור
המידע" לא יצר לכולנו צינור אחיד וישיר אל המידע המושלם והמלא?


כאמור התמודדתי עם השאלה הזאת במאמרי הקודם, ושאלה עקרונית
ורמת-משקל מונחת לפנינו; אשר על כן אביא להלן את הפרוטוקול
המלא שדן בשאלה, יען קשה לי באמת לסכם את הטקסט, וגם בגין
חשיבות השאלה המונחת לפנינו. (ניפגש עם הסימן הזה [] לאחר
מכאן.)

אני יהודי שומר מצוות, שמי אלברט, נעים מאוד... כותב לך מרחוק
- מהגלות, פנמה... עובד כפועל בחנות בגדים, ומוצא את הזמן
הדחוק ללמוד ולהעשיר את ידיעותיי אודות דתי ויהדותי. את רוב
זמני (הפנוי) אני לומד משניות (תורה שבעל פה), בעזרת הפרוש
המרתק והעדכני של ר' פנחס ק. (פנחס קהתי), ומקצה יום אחד בשבוע
ללמוד את פרשת השבוע (תורה שבכתב) בעזרת רש"י. היום למשל,
במקרה, למדתי את פרשת "אחרי מות", והייתי רוצה, להסבר דברי,
לשלוף דוגמה אחת או שתיים מתוך מה שלמדתי היום...

שני נושאים עיקריים תופסים את שטח הפרשה הזאת: עבודת יום
הכיפורים, והעריות.
דוגמה אקראית מעבודת יום הכיפורים: "ולקח מדם הפר והזה באצבעו
על-פני הכפורת קדמה ולפני הכפורת יזה שבע פעמים מן הדם
באצבעו:" (ויקרא טז- פסוק יד)

להבנת הפסוק הזה, רש"י מפרש:
והיזה באצבעו: הזאה אחת במשמע.
ולפני הכפורת יזה שבע: הרי אחת למעלה ושבע למטה.

ממבט ראשון, ניתן למעיין לקבל את הרשמים האלה: המדובר בפסוק
בלתי מובן ומסואב, ולא פחות- בפרוש מסואב וקשה... רש"י לא עוזר
לי, למעיין, לעמוד על תוכן הפסוק הזה, על המסר שלו, ואף על
משמעותו הפשוטה! מספר שאלות יש לי לרש"י ולתורה בכלל:
1- למה על הכפורת מצד קדמה הזאה אחת צריך להזות ולפני הכפורת
שבע פעמים! מה ההבדל?
2- מדוע צריך שני סוגי הזאות: מקדמה ומלפנים?
3- מהיכן שאב רש"י את פירושו להזאה אחת למעלה ושבע למטה? הרי
הכתוב דיבר בפרוש על שבע הזאות- לא שמונה!
4- ובכלל... מה הטקסים המיותרים האלה לעזאזל! הדת היהודית
האלוקית שלנו היא דת של טקסים?

ובהמשך, פרשת העריות... המעיין כאן נתקל באחת התורות הנאורות
ביותר... ולפתע מגיע אל הפסוק הזה: "ערות אישה וביתה לא תגלה
את-בת-בנה ואת-בת-בתה לא תיקח לגלות ערותה שארה הנה זמה הוא"
(ויקרא יח'- פסוק יז)

רש"י:
ערות אשה ובתה: לא אסר הכתוב אלא ע"י נשואי הראשונה, לכך נאמר
לא תיקח- לשון קיחה. וכן לעניין העונש- אשר ייקח את אישה ואת
אימה, לשון קיחה; אבל אנס אישה- מותר לישא ביתה.

שאלה: דווקא למי שאנס אתה עושה הנחה?! ומהיכן שאב רש"י את
קביעתו זו לגבי הנישואין, הכתוב דיבר בפרוש על איסור עריות של
אישה וביתה...

אינני יודע לענות על שום שאלה ששאלתי לעיל; לא על ארבע
הראשונות, וגם לא על האחרונה- זו של העריות; אבל אני יודע דבר
אחד: רש"י קיבל את התורה שלו מרבותיו, ורבותיו קיבלוה
מרבותינו, וכך עד שהקבלה מגיעה אל משה רבנו. זהו עיקר העקרונות
של הדת היהודית האלוקית. זוהי למעשה התורה שלנו שבעל פה.
עכשיו, אני כאן לומד תורה ומבקש ללמוד את התורה שלי; רוצה לדעת
אודות היהדות שלי, רוצה תשובות, ויש לי הרבה מאוד שאלות,
לוגיות והגיוניות ומותר לי לשאול ולבדוק; האם התורה שבעל פה
עוצרת אותי בשלב זה או אחר ומונעת ממני לבדוק ולהגיע אל עומקם
של הדברים ואל מקורם, בזאת שאומרת לי "אל תשאל שאלות מיותרות,
כך קיבלנו בתורה שבעל פה"? השאלה הרבתית בעצם היא: האם התורה
שלנו מונעת ממני ואוסרת עלי לחשוב - ולחשוב בהגיון?

תשובה רבתית: לא!

יותר מזאת: אינך יכול לשאול ולחשוב- חובה עליך לשאול ולחשוב.
יותר מזאת ומזאת: אם מסיבה כלשהי אתה בוחר לוותר על הליך
החשיבה והחקירה- אתה נקרא כופר בעיקר; היינו, כופר בעיקר
העיקרים של הדת היהודית, ושולל במודע את הבסיס שעומדת עליו הדת
היהודית האלוקית: ההגיון.

אם כן, אני לוחץ את עצמי לקיר, ומחייב את עצמי למצוא תשובה
מיידית ומלחיצה לשאלות והתהיות הנגזרות מפרוש רש"י לעיל! יש לי
ארבע שאלות היוצאות מפרוש רש"י בעבודת יום הכיפורים, ועוד שאלה
מהותית ואפילו מוסרית הנגזרת מפרוש רש"י אודות גילוי עריות,
איך אני מגיע אל התשובות?! איך לעזאזל! הרי גם אני שואל ועובד
וחושב בתחום ההגיון...

כאן באה התורה בפנייה נרגשת אל האדם היהודי באשר הוא: אתה
בכנות מבקש לדעת את התשובה? האם אתה רוצה באמת לחקור ולדעת
ולהגיע אל חקר האמת בפועל? וולקאם! ברוך הבא אתה וכל הבא איתך.
הינה הכנתי במיוחד עבורך דרך מיוחדת ואקסקלוסיבית המתאימה רק
לאיש חושב ואמיתי כמוך; לאיש כן ורם מעלה כמוך; הכנתי לך ורק
לך את התורה שבעל פה!

לא לא, אין זה ספר, זוהי "תוכנה" או אם תרצה פטנט שדרכו תוכל
לפתוח את שער האמת ושם תפגוש את כל התשובות האפשריות, היינו,
התשובות הישירות לשאלותיך ולתהיותיך, ועוד תשובות לשאלות שעוד
לא חשבת עליהן; במילים אחרות, לא רק תקבל תשובות לשאלותיך, אלא
אני ביוזמתי אגרה את חוש הסקרנות שבך - אם נכון הביטוי, כך
שתעמיק יותר בשאלותיך, ותגיע אל מחוזות אטרקטיביים רחוקים...
המדובר בתוכנה לכל דבר, תוכנה לגירוי החשיבה והחקירה; ושם
התוכנה הזו "תורה שבעל פה": זוהי אחת התוכנות הגדולות ביותר
שהכיר האדם מעודו, היא מהווה נספח לתורה הכתובה- הגם והיא
בעצמה בלתי כתובה, ובזאת מתגלמת מהותה! זוהי הראיה למהותה
המוצהרת "גירוי החשיבה, השאלה והמחקר", כי היא בלתי כתובה;
אחרת, אם המתכנת היה מציג אותה כנספח כתוב, לא היה מקום לפעולת
החשיבה והגירוי...

מדוע אני קורא לתוכנה / לשיטה המוצעת - פטנט? כי רק דרך השיטה
שמציע "ההליך הזה" ניתן לברור את האדם הכן והאמיתי, המבקש
לחתור אל האמת ובאמתחתו שאלות כנות ואמיתיות, מתוך ערימת אנשים
מזוייפים שהשאלות שלהם נובעות מתוך קנטרנות שיעמום ו/או זיון
מוח בעלמא...

מהו מקור המינוח המקצועי "זיון מוח בעלמא":
ישנן שני סוגי שאלות: שאלה הנשאלת מתוך הצורך לדעת, ושאלה
הנשאלת מתוך הצורך למלא דרכה זמן פנוי; לזו האחרונה מתאים יותר
לקרוא "שיחה בעלמא"; ולכן מי שמתעקש להזים את שיחותיו שמייצר
זמנו הפנוי בשאלות מהותיות, ומתעקש להעניק להן זמן וטיפול
המתאימים לזמן הפנוי העומד לרשותו, הרי הוא "זיין מוח בעלמא"
ותוכן שיחתו נקרא "זיון מוח בעלמא". את זה האחרון ביקשה התורה
לברור מהדיון על הנושא המהותי שלה.
המסר אינו האיסור לקיים שיחה בעלמא, אלא הדגש על הנכונות
והכנות, בבואך לקיים דיון נכון וכן. התורה ביקשה לסלק מהסלון
שלה את הטפלים הלא כנים מחד, ומאידך למלא את מקומם באנשים כנים
שבאמת ובתמים רוצים לדעת ומבקשים לחקור.

שם המשחק הוא: כנות. כנות עצמית. זהו שמה החלופי של הדת
האלוקית. אני רוצה לדעת- זהו הפתח הראשי של הדת הזו, לדעת עוד
ועוד, לאגור מידע ולספק את הסקרנות הטבעית שבאדם. לדעת על
היקום, על הבורא, על החומר... אולם כל פיסת מידע שיגיע אליה
האדם, תהיה בהכרח מוגבלת אם לא יידע האדם להתמקם במעגל שלה
ולייחס אותה לעצמותו. תנאי בל יעבור איפא הוא, שהאדם יידע את
מקומו בתוך מעגל המידע האדיר הפתוח בפניו ושהגיע אליו, בכל שלב
משלבי איסופו; רק בדרך זו יכול להרחיב את מעגל המידע השואף
אליו, ויחתור אל האין סוף שלו.
רגע הגבלת המידע הפתוח בפניו, הוא הרגע שייאבד- וסיבותיו עימו,
את מקומו ואת זהותו על המעגל הזה; זהו זה רגע ההגבלה; עד כאן
הוא הגיע במעגל המידע, ומשם לא יתקדם.

הכנות העצמית היא איפא, לדעת היכן אני נמצא במעגל המידע שהגעתי
אליו. לדעת, משמעותו להכיר בעובדת הימצאותי ולהיות נכון לה,
מתאים לה. להתאים את עצמי לעובדת מיקומי זו. אני יכול להגיד
למשל שאני אוהב את הורי עד אין סוף... אולם ברגע שאני חוסם את
יחסיי איתם בנתון כלשהו, נגיד אני מקציב להם 20% מהכנסתי, אזי
זהו רגע ההגבלה של אהבתי "האין סופית" שהכרזתי עליה. אני חייב
איפא להכריז על נכונותי לפתוח בפניהם את ההקצבה הדרושה לעת
מצוא, בכדי לתת תוקף למידע על אהבתי להם "האין סופית" שהכרזתי
עליה, ולהמשיך עם המידע הזה הלאה.

זהו הנדרש ממני בגישה אל המידע המוצע בתורה: עליך לתת תוקף
למיקומך במעגל המידע שאתה חותר אליו, או אז יורשה לך להמשיך
הלאה עם מעגלי המידע, עד לאין סוף... ברצונך לדעת אודות שמונת
ההזאות על הכפורת בעבודת יום הכיפורים? מקם את עצמך קודם על
מסלול המעגל שנכנסת אליו, ותן למיקומך זה תוקף; אם הצלחת לעמוד
בתנאי הזה, אזי המרחב יפתח מאליו בפניך, ותמצא בו שם את המידע
הדרוש שאתה חותר אליו, ואם לאו, היינו אם אין למיקומך הדרוש
תוקף, אזי תצטרך להסתפק בתשובה תיאורטית שתעמיק דווקא את
התהיות שלך, ומכל מקום הינך מוגדר כזיין מוח בעלמא...

אני עונה לתורה ואומר: אבל אני רוצה לדעת באמת בכנות ובתמים
אודות מקור ההזאות, ולמה על הכפורת מצד קדמה הזאה אחת צריך
להזות ולפני הכפורת שבע פעמים! מה ההבדל?

התורה עונה לי: אם אינך יודע לחתור אל התשובות - סימן שאינך
נמצא במיקום הדרוש.

בשבוע שעבר, ביציאה מבית הכנסת, תפס אותי ידיד אחד וזרק לעברי:
מבחן פתע! אני הולך לעשות לך מבחן פתע: תגיד, התורה אומרת
שפרעה רדף אחר ישראל בשש מאות רכב וסוסים, היכן שטבעו לאחר
מכאן בים סוף... מאיפה הביא את הסוסים לאחר 10 המכות במצריים
שכל הבהמות נספו ובכללם גם הסוסים...
עניתי לו: לא יודע, אבדוק. אבל גם לי יש מבחן פתע בשבילך: האם
דיני המצורע תקפים גם על האישה?
על השאלה זו ענה לי, שאיננו בטוח, אך הוא חושב שכן, חלים גם על
האישה דיני הצרעת; שכן גם מרים לקתה בצרעת והיה עליה לצאת אל
מחוץ למחנה שבוע ימים- עקב לשון הרע שדיברה עם אחיה אהרון על
משה... ובהזדמנות זו, המשיך ועבר לטון "אישי" וכאילו ממתיק
איתי סוד מסויים: "מפריע לי שרק מרים נענשה בצרעת ואילו אהרון
לא..." - וגם אני השתתפתי איתו בסודו ובעצבו: "מעולם לא חשבתי
על זה, אבל אכן, גם לי מפריע... למה בעצם אהרון לא לקה בצרעת?
האם יש איפה ואיפה בתורה?!"
בזאת סגרנו את שיחתנו, ולמחרת בבית הכנסת, שיתפתי ידיד אקראי
שישב לידי בטרוניה שלי אודות אהרון ומרים, וחזרתי על אותו
הנוסח: מה הסיפור כאן? האם יש איפה ואיפה בתורה!

ידידי זה קם לפתע ממקומו והלך, לחזור אחר דקה עם גמרה גדולה
ביד, מסכת שבת, דף צז: הינה כאן כתובה שאלתך והתשובה שלה: גם
אהרון לקה בצרעת והיה עליו לפרוש אל מחוץ למחנה, כתוב שם "ופנה
אהרון" ומכאן למדו חכמים שהמינוח "פנה" מלמד על פרישתו אל מחוץ
למחנה, אולם מצא לנכון הכתוב לחוס על כבודו של אהרון הכהן
הגדול, ולהסתפק אך ברמיזה על הצרעת שלו, לא כמרים שהביא את
סיפור צרעתה כהוא זה.

מהיכן לנו שכך הוא זה? מהיכן לנו שאהרון לקה גם בצרעת? האם
זוהי דעה או ידיעה?
תשובה: זוהי ידיעה (קבלה) שהועברה אלינו דרך התלמוד הבבלי.

הגם והתשובה זו שהציע התלמוד הבבלי, יש בה משום פתח לעוד
תהייה, אישית, אני מעיד על עצמי, מצאתי בה מזור לתהייתי,
והרגשתי שהגעתי אל התשובה המלאה, גם מצד השאלה המהותית, גם מצד
התהייה של איפה ואיפה, וגם מצד המקור של התשובה- הקבלה.

מאידך, מישהו אחר יכול להיחשף אל אותה התשובה, ולקחת לו מסלול
אחר שונה בתכלית: התשובה הזו עלולה לפתוח עוד יותר את פער
התהייה שלו אודות השאלה עצמה, את פער התהייה הנגזרת ממנה, ואת
העירעור על עצם מקורה.

-- מי מחזיק במסלול הנכון?

-- על השאלה הזאת ניסיתי לענות לעיל.

חג עצמאות שמח,
אלברט שבות -  (3 במאי,2006)

הנני כי כן שב אליכם עם אותו הסימן  []  שסיכמנו עליו... ועם
אותה השאלה: מדוע נוצרו הדרכים הנבדלות והמפותלות לקבלת המידע?
מדוע הערים "מקור המידע" קשיים ויצר לנו למעשה דרכים שונות
ומפותלות להגיע דרכן אל המידע ואל סוגיו השונים והמשונים? מדוע
לא יצר לכולנו צינור אחיד וישיר אל המידע המושלם והמלא?
מדוע יש להתחיל במידע הקונבנציונלי המסתיים בנקודת "קגה",
ולעבור דרך המידע הנוסף המוצע דרך "צינור הנשמה"... עד להגיע
אל המידע המעובד המושלם והנשאב מהצינור השלישי? מדוע הדרך
הארוכה הזאת?

אני יכול לסכם בעצם את כל השאלות הללו לכדי שאלה נוקבת אחת:
מדוע נוצרו גוף ונשמה על כל הניגודים השוני וההבדלים המהותיים
ביניהם?

עכשיו לאחר המאמר-אורח לעיל, אני יודע לענות:

הגוף משדר מידע מוגדר ומוגבל עד לנקודת ה-"קגה", והנשמה משדרת
מידע מוגדר אך בלתי מוגבל עד לאין סוף, והמידע הזה על שני
סוגיו ונתיביו עומד לרשות כל מאן דבעי; עומד לרשותו של האדם -
באשר הוא.
במקביל, קיימים במסגרת "כל מאן דבעי" שני סוגי אנשים: איש
המבקש להיחשף אל המידע באשר הוא - מתוך הצורך הכן שלו לדעת,
ושני המבקש להיחשף לאותו המידע, מתוך הצורך שלו למלא דרכו את
זמנו- הפנוי כל כך... זה האחרון יכל במקביל למלא את זמנו במידע
זמין שמציע עיתון סנסציונלי צהוב, או בפיצוח גרעינים, אך הוא
מתעקש להזים את זמנו הפנוי דווקא במידע רציני ומהותי, כדוגמת
המידע המוצע בצינור הנשמה למשל... מזה האחרון ביקש "המתכנת"
למנוע את דרכי הגישה למידע המהותי שלו; מתוך קנאתו גרידא על
המידע יקר הערך שבאמתחתו, וגם מתוך השמירה על הסל יקר הערך, בו
נמצא מקור המידע. החשש הוא לאפשרות הזלזול במהות המידע, דבר
שיוביל בהכרח לשימוש בלתי מבוקר בו; לכן המתכנת ובעל סל מקור
המידע, מצא להגביל את דרכי הגישה אל המידע המקורי ודרכי החשיפה
אליו, על ידי ניתובו בשני נתיבים: הגוף והנשמה, תורה שבכתב
ותורה שבעל פה...
הגוף משדר מידע מוגדר ומוגבל עד לנקודת ה-"קגה" [קצה גבול
ההשגה], והנשמה משדרת מידע מוגדר אך בלתי מוגבל עד לאין סוף.
שני סוגי המידע הללו עומדים לרשות כל מאן דבעי, היינו לרשותו
של האדם באשר הוא, אולם ומעכשיו דרכי הגישה אל המידע הזה יקבע
האדם בעצמו - תלוי בנתיב שבחר ובנה לעצמו; תלוי בכנות כוונתו
המנתבת אותו למקור המידע. זהו הפטנט של המתכנת בעל מקור המידע,
ועל שמו הוא רשום: ליצור שני נתיבי מידע- דרך הגוף והנשמה,
לחסום את המידע מחד, ולפתוח את שעריו הבלתי סופיים מאידך; נותר
רק לבחור את הנתיב הרצוי ואת השער הראוי, ללא שום כפיה, ולפי
מיטב המסורת של הבחירה החופשית. אחלה פטנט.  

מדוע גוף ונשמה? מדוע ליצור גוף ונשמה על כל ההבדלים והניגודים
המהותיים ביניהם? מדוע הזיווג המוזר והסותר הזה? עניתי רק על
חלק מהשאלה אדירת המימדים זו; להלן החלק האחר...

את הקטע הבא הבאתי לעיל מתוך מאמרי "פנחס יאיר ואלברט", ודרכו
הסברתי את הצורך בתוכנה "תורה שבעל פה" - בנוסף לתורה
הכתובה...

שם המשחק הוא: כנות. כנות עצמית. זהו שמה החלופי של הדת
האלוקית. אני רוצה לדעת- זהו הפתח הראשי של הדת הזו, לדעת עוד
ועוד, לאגור מידע ולספק את הסקרנות הטבעית שבאדם. לדעת על
היקום, על הבורא, על החומר... אולם כל פיסת מידע שיגיע אליה
האדם, תהיה בהכרח מוגבלת אם לא יידע האדם להתמקם במעגל שלה
ולייחס אותה לעצמותו. תנאי בל יעבור איפא הוא, שהאדם יידע את
מקומו בתוך מעגל המידע האדיר הפתוח בפניו ושהגיע אליו, בכל שלב
משלבי איסופו; רק בדרך זו יכול להרחיב את מעגל המידע השואף
אליו, ויחתור אל האין סוף שלו.
רגע הגבלת המידע הפתוח בפניו, הוא הרגע שייאבד- וסיבותיו עימו,
את מקומו ואת זהותו על המעגל הזה; זהו זה רגע ההגבלה; עד כאן
הוא הגיע במעגל המידע, ומשם לא יתקדם.

הכנות העצמית היא איפא, לדעת היכן אני נמצא במעגל המידע שהגעתי
אליו. לדעת, משמעותה להכיר בעובדת הימצאותי ולהיות נכון לה,
מתאים לה. להתאים את עצמי לעובדת מיקומי זו.

...זה הנדרש ממני בגישתי להציץ במידע האין סופי הזורם בצינור
הנשמה: עלי לתת תוקף למיקומי במעגל המידע שברצוני לחתור אליו,
או אז יורשה לי להמשיך הלאה עם מעגלי המידע, עד לאין סוף...
ברצונך לדעת מה מעבר לנקודת "קגה" הנמצאת על לוח היקום? ברצונך
להיכנס לשער המידע האין סופי ולהציץ בצינור ישות הנשמה? מקם את
עצמך קודם על מסלול המעגל שנכנסת אליו, ותן למיקומך זה תוקף;
אם הצלחת לעמוד בתנאי הזה, אזי המרחב יפתח מאליו בפניך, ותמצא
בו שם את המידע הדרוש שאתה חותר אליו; ואם לאו, היינו אם אין
למיקומך הדרוש תוקף, אזי תצטרך להסתפק בתשובה תיאורטית שתעמיק
את התהיות שלך שמקורן בסקרנותך הטבעית, ובאופן זה - תרחיק אותך
ממקור המידע הזה.

אני עונה למתכנת הראשי ואומר: אבל אני רוצה להרחיב באמת בכנות
ובתמים את מעגל המידע שלי - מעבר לנקודת "קגה", ומבקש לדלות
מבאר המידע הזורם דרך צינור הנשמה; איך אעשה זאת? מה חסר לי?

המתכנת בעל הפטנט הרשום על שמו "נשמה / גוף"- עונה לי: אם אינך
יודע להציץ דרך צינור המידע "הנשמה" - סימן שאינך נמצא במיקום
הדרוש, או עדיין לא.

- איך אתן תוקף למיקומי הדרוש? איך אהפוך את המילים המקצועיות
האלה למילים מעשיות פשוטות? איך אוציאן מהכוח אל הפועל?

- שאלה יפה שאלת, ענה לי המתכנת; והינה תשובה פשוטה ומעשית:
"המיקום הדרוש והתואם למעגל המידע" שהתבקשת להשיגו ולאשר את
תוקפו, הינו הנכונות האישית המוחלטת שלך, לקיים כל פעולה
המתבקשת מהמעמד שהגעת אליו, ומעמד זה נגזר ממעגל המידע אליו
אתה חותר; זהו השלב התיאורטי של התהליך; לאחריו יגיע השלב
המעשי, בו תתבקש להוציא את הנכונות הזו מהכוח אל הפועל, כלומר
מכוחה התיאורטי אל הכוח המעשי בפועל. במילים אחרות, חשוב לעבור
את שלב החשיבה העצמית המוביל אל מסקנות אישיות ואל הנכונות
העקרונית לקיים ולעשות... אך לא מספיק שאהיה מוכן לעשות
ולקיים... יש לתת קבלות מעשיות על נכונות זו בשעת מעשה, בשטח,
או אז הנכונות הזו תצא אל הפועל, ותביא בעקבותיה את התוקף
למיקומי הנכסף במעגל המידע.

הנכונות איפא לקיים את הפעולה- כל פעולה הנגזרת מהמעמד, מהווה
את התוקף למיקומך במעגל. ברם לא ניתן להגיע לזאת, ואף לא לשלב
הנכונות התיאורטי, ללא שקט-נפשי מוחלט; הרגשת פעם שקט נפשי
אמיתי? אתה יודע מה זה "שקט נפשי"? השג אותו וכנס לאן שתרצה!
הוא אשר אמרתי לך: ואם לא הצלחת להשיג "שקט נפשי" - סימן שאינך
נמצא במיקום הדרוש.

- הבטחת פשטות...

- אוקה! במילים אחרות: אינך יכול לגעת בנשמה בכל זמן ומקום.
אינך יכול להיכנס למרחב שלה בכל זמן ומקום. במילים פשוטות -
אינך יכול להיחשף למידע הזורם דרך הצינור הזה ולהציץ דרכו בכל
זמן ומקום; אתה חייב להיות בתנאים סטריליים בשביל זאת, ורק אז
אתה מורשה להיכנס / לגעת / להיחשף...
לתנאים סטריליים קוראים בשפה האנושית "שקט נפשי"; ואת זאת יכול
האדם להשיג לעצמו ובמו ידיו; כל אדם; אין מי שנבצר ממנו להשיג
זאת, וגם אתה יכול להצביע על הרגע והמקום בהם נמצא בשיא "השקט
הנפשי" שלך ולשחזר את הרגע הזה; זהו התנאי הסטרילי שאני מדבר
עליו, והוא בהישג כל יד, כולל ידך.

- ובכל זאת...  אפשר להתחשב במגבלותיי ולהרחיב קצת את ההסבר?
אתה הרי מכיר את המגבלה שלי... אתה הוא זה שקבעת את נקודת
חולשתי זו - קגה... איך אני יכול לנטרל את החולשה הזאת? איך
אני יכול להגיע באופן מעשי לשקט הנפשי הדרוש? אני יכול לקנות
כרטיס כניסה למרחב הזה למשל...? איך אשיג את כרטיס הכניסה
היוקרתי הזה!  

- אתה שואל יותר מדי... אך שאלות ענייניות; ולכן זכאי אתה
לתשובה עניינית ואנושית: כן ניתן לקנות כרטיס כניסה למרחב
המידע הייחודי הזה, והוא עומד למכירה בכל קופה עירונית לכל מאן
דבעי, אך ישנה הוראה חד משמעית לכל הקופאים, לבל ימכרו את
הכרטיס - אם הקונה לא עומד בדרישות, היינו אם לא נמצא "בתנאים
סטריליים"; ובשביל לחסוך ממך עוד שאלה, אשנן באוזנך שוב איך
קוראים למונח הזה בשפה האנושית: "שקט נפשי"; ועל מנת להגיע
לשקט הנפשי, יש להצטייד בכמות ניכרת של כנות עצמית; היינו,
ובהעדר כנות עצמית, לא ניתן להשיג את המצרך הנכסף הזה- את השקט
הנפשי האמיתי, תמורת כל הון שבעולם.
שנן אם כן את האקסיומה הזאת:
שרשרת המפתחות למידע הנוסף (האין סופי) הזורם בצינור הנשמה:
כנות עצמית---> שקט נפשי--> נכונות אישית--> תוקף למיקומך
במעגל המידע שברצונך לחתור אליו--> סע, המפתחות בפנים...

ועדיין לא השלמתי את השאלה אודות גוף ונשמה...

אני מבין מדוע הצטרכנו את הנשמה; אני מבין מדוע הצטרכנו לעבור
פרוצדורה כה מפרכת בכדי להגיע אל המידע הנמצא בצינור הנשמה,
אני מבין את הצורך ב- 4 המפתחות שעלי להשיג, על מנת לפתוח את
השער האחרון לכספת הראשית. אני מבין גם את מהות המידע הנכסף
והיוקרתי הזורם בצינור הנשמה, ודי לי לדמיין היכן הייתי נמצא-
אם הייתי מסתפק בנקודה ק.ג.ה, ללא האפשרות לעבור אתה. אולם כל
הבנותיי אלו אינן מספקות לי תהייה עקרונית אחת: ומדוע אני צריך
את הגוף? מדוע המתכנת בעל פטנט העל, זיווג את הנשמה עם הגוף?
מדוע לא השאיר את הנשמה לבד שתעשה את העבודה ותספק את המידע -
ללא האופוזיציה הטבעית בדמות הגוף, החומר?! מדוע מצא לה בן-זוג
כה אבסורדי, כה מגושם, כה מוגבל, כה מנוגד לה ולתכונותיה, כה
סותר את מהותה... לא היה נכון יותר למצוא לה בן-זוג קרוב
לתכונותיה? שיתאים לה... שיתמזג עימה בהרמוניה באופן טבעי?
למה ועל מה היה צריך את החומר? את הגוף?

על מנת לענות על שאלה רבתית זו, יש לחזור ולהעיף מבט כללי
ביותר, בכל החומר שנכתב עד כה אודות הנשמה. המטרה שלי אינה
לחפש נתון זה או אחר ולהתמקד בו, כי-אם ההפך הגמור מזאת: מטרתי
למצוא את הנתון הלא כתוב; מטרתי למצוא את הרושם הכללי שהצטייר,
בעקבות החומר שנשרד עד כה אודות הנשמה. איך הייתי מתאר את
הנשמה? איך הייתי רואה אותה בקווים פיזיים אנושיים...

נשמה: מעל לכל אני מבחין בתכונת הגמישות. אני רואה דבר גמיש,
נע בגמישות ויכול להתמזג באלגנטיות, בהרמוניה... אני רואה
ומבחין בעוד תכונות, כמו עדינות, זריזות, אלגנטיות, רכות...
אולם כל התכונות האלו הן למעשה תכונות נלוות לתכונת האם
"גמישות", או אם תרצה- פועל יוצא ממנה.

אם כן, ואם הייתי ממשיך בדמיוני ומצייר את "הגוף" המתאים
ביותר, לנשמה הזריזה האלגנטית, העדינה, הגמישה... הייתי מגיע
מן הסתם לגוף מושלם של אתלט, שתכונת הגמישות הינה אחת
מתכונותיו הטבעיות ביותר.
ולא רק ספורטאי אתלט, אני יכול לראות את תכונת הגמישות בפועל
בניין שמקפץ בין תקרות הבניין החשוף, בדריכות ובאלגנטיות,
בביטחון מושלם; המדובר באיש חזק, בעל גוף בריא, זרועות גמישות,
רגליים זריזות, נע בעדינות- כמעט רוקד בין תקרות הבטון החשוף
וכאילו מקפץ על חבל בקרקס; כה גמיש... זה לגבי הגוף האידיאלי,
הקרוב ביותר לתכונות הנשמה. גוף כזה ולכל הדעות יתאים לתכונות
הטבעיות של הנשמה הרכה הגמישה... הוא יכול לחיות בהרמוניה
עימה. תנועותיו והתנהלותו יכולות להתמזג בהרמוניה עם התנהלות
הנשמה. פתגם עממי בישר פעם: נשמה בריאה בגוף בריא...

מכאן אני משקיף על זה שהתקרב אל מעגל המידע של הנשמה- נשמתו,
והוא חי הלכה למעשה בהרמוניה עימה; אני מבחין איך הוא מטפל
ומתאים את תנאי גופו לנשמת-גופו... זה ששומר על גמישות גופו
ובכל המובנים: אין לו עודפי-שומן המכבידים על בריאותו ועל
תנועותיו, והוא עובד כל הזמן על גופו; הוא בריא, נאה, נקי,
פעיל, גמיש... הוא הולך בזריזות לא בכבדות, הוא מתנהל
בגמישות...

אנו מכירים בסביבתנו מספר דברים שמייצגים את תכונת הגמישות
הטבעית. המים גמישים; הם כה נצרכים כה חשובים להמשך קיומנו, כה
עדינים וטעימים וגמישים, הם מקובלים על הכל; הם חודרים לכל
מקום ומגיעים אל כל מקום ונמצאים בכל מקום.
הם, המים, מתמזגים עם כל דבר בקלות, ברכות בזריזות, בהרמוניה
כה טבעית, כמעט מזדווגים עם מי שבא איתם במגע- יהיה הדבר אשר
יהיה; כל זאת בזכות תכונת הגמישות הטבעית שלהם.

ניתן להרגיש בתכונת הגמישות גם במוזיקה. הקלילות שהיא חודרת
אליך, ומשפיעה עליך, ומשנה לך באחת את המצב רוח... אתה יכול
לעבור ברחוב ולשמוע מרחוק צלילים מסויימים של שיר או נעימה,
צלילים שיחדרו ויתמקמו אי-שם בראש וילוו אותך עוד מספר דקות-
ואולי לכמה שעות, וכל זאת ללא שום הזמנה מוקדמת על ידך;
הצלילים האלה פשוט חדרו והשפיעו כי כה הם זריזים, כה גמישים...
אימי ז"ל היתה אומרת, המוסיקה היא מזון הנשמה; ואני אומר
שהמוסיקה חודרת ומתמזגת עם הנשמה, כי היא עשויה מחומר גמיש
כמוה.

אתה יכול לגעת בתכונת הגמישות דרך הכתיבה... עט יפה הוא עט
גמיש, שיכול לחמוק מכל מכשול ולהגיע אל כל יעד, אל כל נושא...

חושי האדם במכלולם הם גמישים, הם לא מסורבלים, לא מגושמים...
אתה רואה ושומע וטועם דרך מנגנון גמיש, כה גמיש... תאר לעצמך
אם היינו משתמשים במנגנון מסואב ומגושם בשביל לראות, לשמוע
להריח... ואפילו אם התמורה היא לראות ולשמוע למרחקים ובאיכות
יותר גדולה; אני חושב שלא היינו מוותרים בשום מחיר על הגמישות
בה מתנהלים חושינו.
גם פניה של הטכנולוגיה שלנו אל הגמישות. הכיוון הוא להשיג את
הקומפקט את הגמיש, ולהשאיר מאחורה את כל המכונות המגושמות,
הגדולות, המתנהלות בכבדות...

מכאן אני הולך אל האדם, אל האיש הגמיש, זה שחודר בקלות לכל
מקום, זה שיכול להתקרב אל כל אחד ולחדור אליו בקלות... זה
שיכול לתפוס אותך ולדבר ולשכנע ואתה שואל את עצמך כעבור זמן,
איך נפתחתי לו כל כך... איש כזה אנו קוראים לו "איש נוח" או
"נעים הליכות", או איש "עניו" צנוע... לא ישר לא ממזר ולא
מתוחכם גם לא חכם, כי-אם צנוע, נעים הליכות, נוח, עניו... איש
טוב. איש כזה יכול לזרום עם הכל, וביכולתו לחדור אל כל מקום,
אל כל נפש לכל אדם, רק בזכות אישיותו המיוחדת, המרתקת. הוא איש
גמיש.

איש גמיש, הוא איש שקונה לו הרבה מאוד אופציות, הוא לא יכול
לחיות עם אופציה אחת או שתיים, הוא רוצה להשיג את רוב
האפשרויות שבנמצא, ואם אפשר את כולן . רק תכונת הגמישות יכולה
להתיישב עם הרצון הזה ולהזין אותו. איש עיקש לא יכול לקנות
יותר מאופציה אחת; וכמוהו איש רגזן או איש עצבני (מרוקאי) -
הוא יכול להשיג אולי עוד אופציה חשובה, אך לא את הכל. אדם עקשן
או עצבני או גאוותן או אנוכי לא יכול להיות גמיש לעולם, כי אין
שימוש לתכונה הזאת בחייו, ברצונותיו או בשאיפותיו...

לעומת זאת, איש גמיש הוא הרבה יותר שאפתן ובעל מצע רצונות הרבה
יותר רחב. (במדבר, יב) "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על
פני האדמה", משמע שהאיש משה היה השאפתן הגדול ביותר על פני
האדמה, האיש בעל הרצונות הרבים ביותר והמגוונים ביותר אשר על
פני האדמה. הוא ביקש לעצמו את מרחב האפשרויות הגדול ביותר
עלי-אדמות, ולכן, מודע לרמת שאיפותיו ורצונותיו, הוא החליט
להיות האיש הגמיש ביותר על פני האדמה, כי רק באמצעות תכונת
הגמישות הזאת יכול להגיע אל היעדים מרחיקי הלכת שלו, לכבוש
אותם ולהתמזג איתם. הוא היה האיש הגמיש ביותר על האדמה, העניו
ביותר.

מה לענווה וגמישות? תשאל את יקירינו לעיל, זה שנפתחת אליו כל
כך, ויכל באישיותו לחדור אליך בקלות- כמעט בטבעיות... אמרת
עליו שהוא "איש נוח", צנוע, נעים הליכות, איש ישר, בעל לב
מזהב... וכל התכונות האלה הן תכונות נלוות לענווה; במילים
אחרות, "איש עניו" הוא זה שיודע לברור את העיקר מהטפל ולקפץ רק
בין הנושאים החשובים, משאיר מאחריו את כל הנושאים הבינוניים
ומטה, ולדידו נושא חשוב- זה נושא שפותח בפניו אפשרויות; המשני
ממנו- זה שפותח פחות אפשרויות...
"איש עניו" לא יכול להיות במקביל לענוותנותו - איש עצבני, או
איש רע, או צר אופקים או בירוקרט, כי כל התכונות הללו נועלות
בפניו שערים, בעודו מחפש עוד שערים ואפשרויות... הוא חייב
בהכרח להיות נעים הליכות, נוח לבריאות, בעל לב מזהב, מקובל
ואהוב... כינויים אלה הם פועל יוצא של תכונת הענווה. התורה
קראה למשה האיש "איש עניו"- זהו כינויו האנושי, ואני קורא לו
"איש גמיש" - זהו כינויו הטכני, המקצועי.

האיש השאפתן הזה משה רבנו, יכל להתמזג בגמישות שלו ולהשוותה
לגמישות של נשמתו! הגמישות האדמית שלו כאדם, התמזגה עם הגמישות
הטבעית של נשמתו, עד כדי כך שהפכו שניהם לאחד; שני הכלים האלה
- משה רבנו הגוף ומשה רבנו הנשמה, התמזגו להם בהרמוניה, והדבר
הגיע עד לנקודה בה לא הבחין משה רבנו בהבדל בין גופו לנשמתו,
או אז ניגש בכל הרצינות אל "מקור המידע" וביקש שיפרוש לפניו את
כל המאגר, את כל התוכנה... כלומר, ביקש להיחשף אל כל המידע.

משה רבנו חשב הלכה למעשה כי הוא ונשמתו "גוף" אחד הם, והראיה
לזאת היא בקשתו לכל המידע, ולא "לעוד" מידע .
כך פנה משה רבנו אל השם יתברך: (שמות, לג) ויאמר: הראני נא
את-כבדך. את כבדך: את המידע, לא את חלקו; והשם יתברך העמידו
על מקור טעותו בשני המישורים:

1- (שמות, לג) וראית את-אחרי; ופני, לא יראו: האדם בעצמו
קובע את נקודת המידע שהגיע אליה, אין הוא מורשה לבקש להגיע אל
נקודה זו או אחרת, ולבטח- לא אל "כל" המידע, כי בקשה זו אינה
תקנית; אתה יכול לראות רק חלק מהמידע, עד לנקודה אליה הגעת
בעצמך, דרך "הצינור" של הנשמה שלך.

2- (שמות, לג) ויאמר, לא תוכל לראת את-פני: כי לא-יראני האדם,
וחי: אתה אדם בעל נשמה. אתה אדם שהתמזג בהרמוניה רבה עם
נשמתו, עד לרמה וכאילו הוא ונשמתו מהות אחת... אולם ולמרות זאת
עודיך אדם מבשר ודם, אינך נשמה ללא גוף. כי לא יראני האדם -
ואתה עדיין אדם.

משה רבנו אם כן, הצליח להשתמש במכלול הכלים שעמדו לרשותו כאדם,
והצליח לחדד את תכונותיו האנושיות עד להגיע אל נשמתו וכמעט-
להתמזג איתה "בגוף" אחד, "במהות" אחת...
בנקודה זו אני מבחין בשאלה הזאת: ומהו תפקיד הנשמה במשחק החיים
הזה? אנחנו רואים לאורך כל הדרך שהיא אובייקט מושפע, צינור
מידע, שיש להגיע אליו במטרה לשאוב ממנו את המידע; לא כל אחד
יכול להגיע אל הצינור הזה, ויש להצטייד לשם זאת בכנות עצמית,
שקט נפשי, נכונות ומפתחות... אולם מה אני צריך יותר מצינור
שדרכו אני מגיע אל מטרתי ושואב את המידע שלי? כלומר, בין כה
וכה אני מגיע אל המידע דרך "הצינור" שפותח את השער בפני; מדוע
עלי להתאמץ יותר ולהגיע אל רמת "גמישות" גבוהה יותר, כרמתו של
משה רבנו? הרי כבר הגעתי אל הצינור...

הצינור הזה הינו ישות בפני עצמה, וכאן מתגלמת התשובה. הנשמה
היא ישות, וכזאת היא לא רק אובייקט מושפע, אלא גם משפיע.
במילים אחרות, קיים הבדל מהותי בין אובייקט לישות: עם אובייקט
אין יחסי-גומלין, בעוד יש לי יחסי גומלין עם ישות. מכאן ניתן
להבין את שורש הפועל "להתמזג" עם הנשמה, כי שתי ישויות
שמתמזגות זו עם זו, אמורות לקבל ולתת האחת לשניה; שני הערוצים
חייבים להיות פתוחים אצל שתיהן, אינך יכול לקבל בלבד או לתת
בלבד, אתה חייב איפא לקבל ולתת, וגם הישות השניה מקבלת ממך
ונותנת לך - בהכרח, שני הערוצים פתוחים ופעילים אצל שתי
הישויות.

אני רואה את התמזגות הגוף והנשמה בתמונה הזאת:  גוף --->  נשמה
--->  מקור המידע

הגוף לוקח מהנשמה מידע, מתאמץ ומתגמש ומגיע אל הנשמה בכדי
לשאוב ממנה מידע.
הנשמה במקביל שואבת את המידע שלה ממקור המידע; אולם וכישות
בפני עצמה, היא חייבת גם להתאמץ ולהתגמש בכדי להגיע אל מאגר
מידע יותר גדול - או לרמת מידע יותר גבוהה. השאלה היא, איך היא
עושה את זה? איך היא משחקת אותה... איך היא מתאמצת ומתגמשת
ומתעדנת, בשביל להגיע אל שאיפותיה וחפצה, הרי גם היא ישות בעלת
שאיפות.

תשובה: אין היא יכולה להתאמץ ולהתגמש ולהתעדן ולא לעשות שום
דבר בכוחות עצמה... זהו המינוס שלה- אם תרצה...  בניגוד "לגוף"
שהאפשרות הזאת פתוחה בפניו, הוא יכול להשתפר ולהתעדן ולהתגמש
ולהשתנות וגם לשנות ולעשות כל דבר, כולל לכיוון השלילי- וזה
הסיכון האורב לו; אולם עצם האפשרות הזו הפתוחה בפניו, מעניקה
לו נקודת יתרון על הנשמה, שהאפשרות הזו נעולה בפניה; היא תלויה
כל כולה בגוף! בחומר. רק בהתמזגותה עם הגוף, כאשר הופכים לישות
"שלישית" [הנקראת "אדם"] בעלת תכונות אחרות המורכבות מטבען
משתי הישויות המקוריות שלהם, רק אז היא תקנה את האפשרות להתקדם
הלאה אל עבר "מקור המידע", ולשחק אותה... וגם כאן טמון סיכון:
היא יכולה לעשות עסקה טובה בהתמזגותה עם הגוף, ודרכו להשתמש
בישות (השלישית) היותר מעודנת, היותר גמישה, וכך לנצל ולתרגם
את היתרון הזה, בכדי להגיע בזכות, לא בחסד, אל מאגר מידע יותר
גדול, או אל רמת מידע יותר גבוהה. ובמקביל, היא יכולה לעשות
עסק ביש ולרדת ברמה שלה, אם תתמזג עם גוף שביכולתו, כידוע,
להשתנות ולשנות גם בכיוון השלילי- דבר שיגרום לה לרדת מנכסיה
הטבעיים של ישותה המקורית, ובנוסף לסתום את הגולל על סיכוייה
להתקדמות, ובזאת מסתכם ההפסד העיקרי.

אם כן, נשאלת השאלה, איך דבר כזה יכול להיות? איך "עוול" כזה
יכול לקרות? איך ניתן "למישהו" בעל ישות קיימת ומוגדרת, להיות
כל כולו תלוי ועומד בחסדי "צד שני" או "ישות שניה", ללא שום
אפשרות של השפעה או שליטה?!

מי אמר לך שאין לנשמה השפעה על הצד השני?! זאת התשובה.

אומנם אין לנשמה "השפעה" על עצמה ולכן אין ביכולתה להשתנות
בעצמה, אולם כן וכן יש לה השפעה חשובה וישירה על בן-זוגה
"הגוף"; וזאת התשובה לטענת "העוול" שנגרם לה. הטענה במקור היתה
שלנשמה אין לאל ידה כי היא תלויה כל כולה בחסדי "הגוף", אולם
הניסוח הזה הינו מוטעה מיסודו, כי אומנם הנשמה הינה מוגבלת
ונעדרת יכולת-עצמית בכל הקשור למקור המידע, אך ההגבלה הזאת
שנחתה עליה- מקורה הוא טכני גרידא, כלומר כל ישות שתונח
במקומה, תהיה כפופה להגבלה הזאת, ולבטח גם "הגוף"... מדוע? מהו
מקור ההגבלה הטכני? הבה נעיין שוב בתמונה הזאת בכדי לענות על
התהייה:

גוף --->  נשמה --->  מקור המידע

הגוף יכל להתמזג עם הנשמה רק כאשר ראה, שבאפשרותה של הנשמה גם
להתמזג עימו; ומתי הוא גילה את האפשרות הזאת? ברגע שבחן את שני
ערוציו הפתוחים לקבל ולתת, ובמקביל ווידא שגם ערוצי הישות
השניה- פתוחים בפניו לרווחה: לקבל ולתת.
הנשמה מקבלת ונותנת לגוף, והגוף מקבל ונותן לנשמה; בתנאים האלה
שתי הישויות הללו יכולות להתמזג; היינו להשפיע האחד על השני,
ולהיות מושפעים האחד מהשני; לדינאמיקה הזאת קוראים: להשתנות.

במסלול בו מצאה את עצמה הנשמה (ישירות מול "מקור המידע"),
נעדרו חלק מהערוצים החיוניים לקיום הדינאמיקה הזאת, לקבל ולתת.
הנשמה יכולה רק לקבל ממקור המידע, ומקור המידע "יכול" רק לתת
לנשמה, הוא לא "יכול" לקחת ממנה כלום כי הוא "מקור המידע";
ובמקביל היא, אין לה מה להציע (לתת) לו; חסרים אם כן בדינמיקה
החלקית הזאת שני ערוצים: האחד מכיוון הנשמה (לתת), והשני
מכיוון "מקור המידע" (לקחת); ומכאן אין לפועל "להשתנות" זכות
קיום במקרה זה אצל הנשמה, אין לה את האפשרות הטכנית לעשות את
זאת, היינו להשתנות; כמוה ככל ישות אחרת שתעמוד במקומה על המפה
הדינמית החלקית הזאת, וגם "הגוף" יכל להיתקל באותה בעיה טכנית,
אם היה ממוקם ישירות מול "מקור המידע" והיה עליו לקיים "מערכת
יחסים" ישירה איתו ללא "מתווך" באמצע, או אז גם הגוף יכל לעמוד
חסר אונים ללא היכולת להשתנות- בתנאי דינמיקה חלקית כזו...

אם כן יש כאן בעיה טכנית שיש להתגבר עליה: בורא עולם רוצה לתת
לנשמה, ולהעניק לה מהשפע שלו בזכות- לא בחסד, וגם הנשמה מבקשת
לקבל מבורא עולם בזכות- לא בחסד; אולם בכדי להגיע ולקבל ממקור
המידע את השפע הזה בזכות, חייבת הנשמה לפעול ולהשתנות; חייבת
היא להתעדן ולהתייפות ולהתגמש...

חייבת היא לפעול; זה אומר- להשתנות; ואת זאת אינה יכולה לעשות
ישירות מול "מקור המידע" בגין הבעיה הטכנית שהזכרתי לעיל-
היינו העדר שני-ערוצי הדינמיקה לפעולה הזאת, אולם היא יכולה
לעשות כן באמצעות "צד שלישי" שאינו ממוקם ישירות מול "מקור
המידע", ואינו פועל ישירות מולו (כי אינו יכול "לפעול" ישירות
מולו, בדומה לנשמה...), אולם כן הוא יכול לפעול ולקיים דינמיקה
מלאה ותקנית, מול ישות [נשמה] שיכולה לנהל איתו מערכת יחסים
דינמית הדדית של תן וקח, ובזאת ניתן לפתוח את שני ערוצי
הדינמיקה ולהשתמש בהם; כוונתי לדו ערוצי הצד השלישי [הגוף] עם
שני הערוצים של הנשמה. בתנאים האלה שנוצרו, הנשמה יכולה לפעול,
להשתנות.

הצד השלישי הוא "הגוף", "החומר"; והפטנט הוא, שהנשמה הנמצאת
במקום בעייתי, תתמזג עם הגוף (הצד השלישי), ובזאת תוכל להשתנות
עימו, או אם תרצה, באמצעותו, ואין הוא עושה לה- לנשמה "טובה",
ולבטח גם היא אינה כפוית טובה, כי גם הגוף לא יכל לפעול
ולהשתנות בלעדיה, בלעדי ישות בעלת שני ערוצים- לקיום הדינמיקה
של "השתנות".

נוצר זיווג . במערכת היחסים החדשה הזאת, הנשמה פעילה יותר, כי
היא מטבעה גמישה יותר, והגוף פחות דינאמי אך מגושם, עיקש... יש
כאן גם מערכת אינטרסים מוגדרת: לנשמה אינטרס מובהק לעדן את
הגוף, להגמיש אותו, לחנך אותו, להטמיע בו את תכונותיה... ואילו
הגוף מתנהג בברוטליות בטיפשות, בקשיחות תמוהה, הוא נוטה מטבעו
ללכת עם הראש בקיר- ללא כיוון מוגדר מוצדק... זה טבעה המוזר של
מערכת היחסים המוזרה זו- אך החיונית; ולמעשה, זוהי מערכת
היחסים הבסיסית הנמצאת ביקום.

הנשמה כאמור מנסה להשפיע ולדחוף לכיוון הטבעי שלה, והגוף מתנגד
ועומד מנגד כמו חמור, ולפעמים גם משפיע...  וגם הנשמה מושפעת,
וחייבת למעשה להיות מושפעת, אחרת תפסיק לפעול הדינמיקה
הדו-כיוונית ההיא- זוכרים?

המצב הטוב ביותר הוא, כאשר הנשמה שולטת בדירה הזוגית ונותנת את
הטון האמיתי, בכל הנוגע להחלטות הגורליות של בני הזוג . והמצב
הרע ביותר, כאשר "הגוף" שולט והנשמה מתמסרת... או אז היא יכולה
לרדת למעמקים שגם הגוף לא הגיע אליהם ולא הכיר... מי הביט
במעמקי נשמת רוצח בדם קר, נחוש ורגוע...
אם כבר, ומחובת האיזון... מי הביט בנשמת משה רבנו... היא בטח
עומדת פעורת פה נוכח הפעלולים של בן זוגה... אני בטוח שגם
"נשמה" לא הגיעה אל מחוזות כה אטרקטיביים, אילולא מזלה לקבל
כתובה מגוף חזק כזה, עשיר כזה... שביכולתו לבזבז ולשפוך כסף
כמים על בת-זוגו. פן תשכחו: מדובר בחומר! בגופו של משה רבנו,
בגופו של אדם, עניו וגמיש.

לכן ברא השם יתברך את הנשמה, ואת החומר, ושידך ביניהם. בשביל
שיוכל לתת יותר, ושהנשמה, ברואתו, תוכל לקחת ממנו יותר, ואת
זאת ניתן לקיים רק אם תיקח בזכות, לא בחסד.

בזאת עניתי על השאלה- מדוע היה צורך בחומר, בגוף. אולם עוד לא
עניתי על השאלה הנלווה- מדוע התכונות הקשוחות האלה של הגוף?
מדוע התכונות המגושמות האלו דווקא? מדוע בחר השם יתברך "בצד
שלישי" מגושם, עיקש, קשוח... מדוע בחר בחומר?! והבה ננקד את
האותיות ונשתמש במילה האמיתית: למה בחר בדבר "השלילי"? למה את
"החומר"?!

התשובה לשאלה הזאת, ולמרבה האירוניה, היא פשוטה: אין החומר
מגושם, ואינו קשוח ולא עיקש, החומר אינו שלילי; את התיאורים
אלו אנו המצאנו בהכוונת נשמתנו, בשביל להביע את שאט נפשנו
ונשמתנו מהתכונות הגולמיות של קשיחות ועקשנות- אותן קישרנו
לתכונות החומר הטבעי לכאורה; קשיחות ועקשנות וכיו"ב הן המצאה
בלעדית שלנו- לא יותר, שנועדה בשביל להביע את סלידתנו מהתכונות
האלו, ובמקרה את מי פגשנו מולנו בשביל להטיח בו את האשמה?!
"סלידה" זו ויש לציין, אינה הרגשה תקנית כי-אם ארעית ואקראית,
כי אותה גייסנו לשורות רגשותינו כאשר לא הצלחנו להעביר את
פעולת ההתמזגות בין הנשמה והגוף בהרמוניה ובאופן סדיר, או אז
הטלנו את מלוא האחריות על הגוף הקשוח העיקש, החומרי...
האובייקט היחיד שפגשנו בפינה.

לא קיים ביקום תואר הנקרא "קשוח" או "שלילי", זה קיים אך
בתודעתנו האנושית; זהו איפא תיאור לתסכול האדם וכישלונו, או אם
תרצה- פועל יוצא של תסכולו וכישלונו מפעולת ההתמזגות של הנשמה
עם הגוף- בגוף השלישי הנקרא "אדם", או אז קם האדם כישות
שלישית, והטיל את אחריות כישלונותיו בחומר השלילי, הקשוח...

על מנת לצלול אל עומק התשובה הפשוטה והמוזרה הזאת, עלינו
להפריד לרגע את הגוף מהנשמה, ולחזור לראות את רגע התמזגותם
בהילוך איטי.

גוף בלי נשמה, מה הוא? איך הוא פועל? הבה נתאר אותו כהילכתו.

גוף של אדם נטול נשמה, הוא אותו הגוף שלנו, ללא שום הבדל טכני;
אותם האברים, שמבצעים את אותן הפעולות, כולל המוח האנושי על כל
תחכומיו ודקויותיו. אם תפגוש ב"אדם" (אדם נטול נשמה) כזה, יהיה
קשה ממבט ראשון לעמוד על השוני המהותי בינו ובינך...

הבה נתאר עיר "אנושית" ללא נשמות, עיר נטולת נשמות; זהו רעיון
גאוני לכותבי הסיפורים הדמיוניים ולמפיקי סרטי המד"ב- תמוה
בעיני איך לא חשבו על זאת עד עכשיו!

לפני שנכנס לעיר האנושית הדמיונית הזאת, יורשה לי לציין הערה
מקדימה: עובדת הימצאותנו בעידן הטכנולוגי של המחשב, ויכולתנו
לקבל את המידע הכללי שצברנו אודות "הרובוט" ומהותו, תקל עלינו
להבין את הניתוח של הפרדת הגוף מנשמה. אדם נטול נשמה, יכול
להיות במובנים רבים- רובוט אנושי לכל דבר, והמדובר ברובוט
הפועל על תוכנות רגילות של מחשב מתוחכם בימינו.
אולם קיים הבדל עקרוני ומהותי ביניהם, בין הרובוט האנושי לבין
הגוף האנושי: הרובוט האנושי לא יכול לתכנת את עצמו, לא יכול
לחשוב בעצמו, לא יכול להתפתח ולבקר את עצמו בעצמו, בניגוד לגוף
האנושי שיכול לעשות כן, בזכות איבר המוח הכלול על איבריו.
"גוף" איפא יכול "לחשוב" בעצמו, וביכולתו להתפתח בעצמו; זהו
ההבדל היחיד בינו לבין מחשב או רובוט, והבדל זה כפי שנראה הוא
מכריע ומהותי.

השעה 6.00 בבוקר. זוהי שעת נחיתתנו בעיר נטולת נשמות, חיים כאן
גופות אנושיים בצלמינו בדמותנו, אך ללא נשמה.
כולם מתעוררים כאן באותה השעה ובאותה הדקה, כי אין מי "שאוהב"
לישון עד מאוחר, או מתעצל לרדת מהמיטה.
ממבט ראשון, אתה רואה עיר מפותחת העולה בהרבה מונים על העיר
המודרנית שלנו... אתה רואה סדר מופתי, שדרות ארוכות התוחמות
בתוכן בניינים בני אלפי קומות כל אחד... אינך מבין איך רחוב בן
100 מטר יכול להכיל מליון תושב! תאר לעצמך את כמות התושבים
בעיר הזאת... אבל התשובה נעוצה בסדר המופתי בה מתנהלת העיר
והרחוב והשכונה, וללא שום סדרן או שוטר תנועה... כל אחד יודע
את התזמון בו אמור לנוע, וכך כל העיר נעה כתנועת חלקי השעון על
כל מרכיביו, הכל מתנהל בקצב הדרוש, הכל "דופק" על הצד
האידיאלי. זה אחד היתרונות שלהם עלינו, על העיר האנושית; אולם
רשימת יתרונותיהם עודנה ארוכה:

אין להם בעיות ביטחון... כי אין שם גנבים ולא פושעים ולא מאפיה
שתטיל את אימתה על התושב המסכן ותסחוט אותו... כל זאת כי אין
ליצורים האלה שום אמביציה להשיג יותר או לקבל יותר... אין להם
גם את הצורך "בלהסתפק", הם אוכלים מה שהגוף שלהם צריך וצורך
בדיוק, ואינם מודעים לצורך בעוד...
הם לא עובדים אחד על השני, לא מרמים, אין הונאות, אין שוחד,
אין קללות אפילו... הם חיים בשלום ובשלווה אמיתיים... הם ייצרו
הרבה מאוד מכונות מתוחכמות והגיעו לידי טכנולוגיה שלא חלמנו
אנחנו עליה, אך מצרכים אחדים חיוניים כל כך נעדרו מהתבונה
שלהם: הם לא המציאו את המנעול, את המפתח, את הקוד הסודי, את
הסיסמה, את האנטי ווירוס, את הנשק; את סודות האטום גילו מלפני
דורות והפיקו ממנו הרבה, אך פצצת אטום? לא שמעו עליה... אין
להם מערכת משפט ולא שופטים ולא עו"דים ואפילו לא בג"צ, וכמובן
אין להם משטרה ולא צבא ולא צורכי ביטחון שוטף... אין להם את כל
זה כי אין להם צורך בכל זה, כי אין אצלם פשע, אין רוע, אין
עושק, אין בגידה, אין תאוות בצע, אינם יודעים מה זה בצע.

ובמקביל, ועדיין אני ברשימת היתרונות, יש להם טכנולוגיה העולה
על שלנו במאות המונים... הם מנצלים ביעילות את אוצרות הטבע
שלהם באופן מקסימלי, ומשתמשים לצורך זה במכונות דמיוניים... הם
בונים מכונות קטנות (בשביל לצרוך כמות מינימלית של אנרגיה) אך
אדירות... תאר לעצמך מכונה בגודל של שעון יד שעושה את עבודת
הטרקטור שלנו... אלה הם יתרונותיהם.

ואלה הם חסרונותיהם; בעיני, בעיני המין האנושי שיש לו גוף
ונשמה...
כשהגענו אליהם העירה, בשש בבוקר כאשר כולם עדיין נחים במיטתם,
ראיתי מולי עיר לא יפה! הבניינים מרובעים וגבוהים גבוהים, ללא
שום עץ ברחוב... יש רק שורות אין סופיות של בניינים מרובעים
גבוהים עד אין סוף.
יש אין סוף אנשים עם בעיה בעייתית מאוד מבחינתי: הם לא צוחקים!
לא בוכים, לא כועסים, לא מתמרמרים, לא משתעשעים, לא מתחנחנים
גם לא מתרפשקים ולא מתקנקנים ואל תשאלו אותי מה זה- כי לי האדם
זה חשוב!

אין יופי, אין אהבה, אין תאווה, ואין שאיפה. אין אמביציה.
אומנם אין גם במקביל כיעור ולא שנאה ולא בצע, אך הייתי מוכן
לחיות בסדום ועמורה של שנאה ורוע ניטו- מאשר לחיות איתם ללא
כלום. אצלם לא מתים מפאת הגיל כי-אם מפאת ההספק שלהם; וכך מי
שמגלה אצלו מחלה המגבילה את פעולתו, ניגש ביוזמתו למשרפה
העירונית- לא לפני לתאם את מילוי מקומו עם המערכת. עליו לא
בוכים והוא לא נפרד בתחושת של עצב או געגוע, ואף לא של
פספוס...

הגוף האנושי שלהם דומה במהותו לגוף החיה המוכרת לנו, אך בהבדל
אחד: בחיה איבר המוח אינו מפותח, ובגופם האנושי המוח מפותח
ומנצלים אותו ובאופן מקסימלי, זאת כי אין להם את המכשולים
הרבים שלנו; ולא באותה המידה- הכוח הארגוני שלהם עולה עלינו.

באופן "בלתי אנושי" וענייני גרידא, ניתן לאבחן אצלם בעיה
התפתחותית: מד ההתפתחות שלהם מוגבל ומוגדר, למרות והמדובר
בהתפתחות המבוססת על אינטליגנציה אנושית, מבית היוצר של המוח
האנושי המשותף לנו ולהם כאחד. במילים אחרות, ולמרות יתרונם
עלינו בכוח הארגון ובגישתם היעילה והעניינית, הרי התפתחותם
יכולה להגיע עד לגבול מסויים ולהיעצר בנקודה, אותה לא יעברו
בשום פנים ותנאי; בעוד להתפתחות האנושית של האדם בעל הנשמה-
אין גבולות וגדרות, למרות כל הבעיות "האנושיות" שעומדות כמתרס
וכמכשול בפני התפתחותו.

ייחוס בעייתם ההתפתחותית קשורה למוטיב האמביציה הנעדר אצלם;
אין להם שאפתנות, אין את התחרות, וגם אין איך להקנות להם את
התכונות האלה, הם מנסים להשתמש במוח שלהם ככלי להישרדותם, ולכן
הם יגיעו בהכרח עם הכלי הזה לנקודת הניצול המקסימלי, וינצלו את
הכלי הזה במישור אחד ויחיד - הוא מישור ההישרדות; בעוד האדם
בעל הנשמה- יבקש לפתוח את הכלי הזה (המוח) לעוד מישורים, הוא
יבקש ליצור משהו יפה, חינני, עדין, יבש, נוח, מסוגנן, מתובל,
מטורף, מנוסח... זאת בנוסף לאמביציה ולייצר התחרות...
(מוצרי-לוואי של הנשמה האנושית), כל תכונה מהתכונות האלו
מייצגת מישור ייחודי משלה להתפתחות, ולמעשה, כל המישורים
"הנוספים" האלו נעדרים מ-"גוף" נטול הנשמה, כי שוב, אין הוא
מכיר את מוצאם ומעולם לא התוודע אליהם...

הבה נתאר כרגע עוד מצב הדמיה, בו נכנסה לפתע הנשמה אל העיר
המוזרה הזאת, בכמות מוגבלת שהספיקה לכסות רק חלק מהגופות, ויש
לנו כרגע מצב אבסורדי: חצי העיר אנושית, והחצי השני נותר על
כנו, גוף (אינטליגנטי) של בן-אנוש ללא נשמה.  
לפתע פתאום, מגלה "האדם" את היופי ובמקביל את הכיעור, את
העדינות ואת הקשיחות, את הקושי ואת הנוחיות, את הרחמים ואת
האכזריות, את השייכות ואת הניכור, הוא מגלה את הרגש, את החיוך,
את הבכי, את העצב, פתאום הוא צריך להתמודד עם האמת, או
לחילופין עם השקר, ובתוך כל זאת, הוא מגלה לפתע את רגשותיו
כלפי האחר: את זה אוהב ואת זה שונה ואת זה מעריץ ומזה פוחד
ובזה חושד... אחת הרגשות האלה היא: רגש הסלידה והנטייה. הוא
סולד ממי שיש לו ריח לא נעים הנודף מפיו, ובאותה המידה הוא
נוטה להתקרב אל מי שמריח נעים... הוא סולד משקר או מפתח נטייה
לשקר... זה סולד ממאמץ ואחר נוטה לעבודה נמרצת. למרות הניגודים
האלו שהושרשו עמוק במין האנושי, ישנה עדיין נקודה משותפת לאותו
המין שמסכים עליה בכל רבדיו, והנקודה הזאת ברורה כשמש והאדם
קורא לה "מוסכמה" שאין עוררין עליה (למרות שהמאזניים בהם
נמדדות המוסכמות האלה אינם אחידים...): כולנו מסכימים שהיושר
והאמת והרחמנות והרוך והנדיבות והמרץ והעזרה והשלום... הן
תכונות טובות; בעוד שהשקר והאכזריות והעקשנות והקמצנות
והעצלנות והמלחמה... הן תכונות רעות ובלתי רצויות.  אנו דוחים
איפא בתת המודע שלנו תכונות מסויימות וסולדים מהן, ונמשכים
באופן טבעי אחר תכונות מסויימות ורואים אותן בחיוב... במידה
הזו- או אם תרצה- באינסטינקט הזה, אנו דוחים את העיקש והקשוח
והמגושם, ונמשכים באופן טבעי אחר הרך העדין והגמיש.

אנו סולדים מכל המשפחה העיקשת והקשוחה והמגושמת- החל מהדבר
הפיזי העיקש והקשוח ועד לרעיון העיקש והקשוח, כולנו סולדים
למשל מהדבר הקשוח המגביל, בן ארבע האמות, ורואים בו מכשול קשוח
ובלתי רצוי, כמו הבירוקרטיה העיקשת המרובעת הבלתי מתפשרת, כמו
החוק היבש שלא ניתן להתפשר איתו, החוק במובן מסויים נכפה
עלינו, אין מי שאוהב לקיים את החוק, יש מי שמכבד את החוק מתוך
הסכמה / גזרה - לא מתוך הרציונל שבתוכנו; ובמקביל אנו נמשכים
אל החופש ורואים אותו מהזווית הגמישה שנוטים להתאסף בה ואוהבים
את המיקום שלה... אם תגיד למישהו צייר לי דבר עיקש וקשוח, הוא
ישתמש בעט שחור ועבה ויצייר דבר מגושם, ולא יהיה קשה לעמוד על
הסלידה הטבעית של הצייר "מהדבר הקשוח" שביטא אותה בציורו.

אם כן נשאלת השאלה: ומתי גילה האדם את התכונה של הקשיחות
והגמישות?

- אם נחזור אל העיר המוזרה שלנו, נוכל להצביע על הרגע, בו גילה
האדם את הקשיחות; זאת כאשר נכנסה לפתע הנשמה אל מרחב העיר
המוזרה ההיא, בכמות מוגבלת שהספיקה לכסות רק חלק מהגופות,
ונוצר מצב אבסורדי: חצי העיר אנושית, והחצי השני נותר על כנו-
גוף של בן-אנוש אינטליגנט ללא נשמה. ברגע היסטורי זה, חצי העיר
האנושית עם הנשמות, זיהתה את הקשיחות בעמיתיהם שנותרו ללא
נשמה. הם זיהו לפתע את העדר היופי שאפף את עירם, את הבלוקים
המרובעים האין סופיים בהם חיים, הם זיהו את הכיעור של עירם
שאין בה לא עץ ולא ריח ולא ציור ולא גן ולא סגנון ולא שום סממן
של עדינות- של רגש אנושי עדין; ולפתע, הם זיהו את התכונות האלו
עם ישותם, והכירו בחשיבותן לעצם קיומם; בו בזמן הם הרגישו
במפתיע את היעדרות התכונות האלה מסביבתם ומנופם, ושייכו את
סיבת ההיעדרות הזאת בקשיחות עמיתיהם בפלג האנושי שנשאר ללא
נשמה, והמשיך לחיות את חייו ללא שום בעיה או עכבה, וגם המשיך
להיות "קשוח" בסדר המופתי שבהתנהגותו, מגושם בעצם הסגנון שלו,
וברגע זה הטיחו בהם את האשמה: אתם קשוחים! אתם רק גופות! אתם
חומריים! אתם חומר.
 
וכך הגיעה האשמה הראשונה ליעדה: האדם הראשון שזיהה את הקשיחות,
הוא האדם שנכנסה בו הנשמה לראשונה, או אז וברגע הזה הוא הרגיש
ראשון בחסרון הגמישות, והוא אשר הטיל את האחריות לחיסרון זה על
הגוף האנושי, שאינו זקוק למעשה לגמישות ואינו מבין על מה
המהומה... מהרגע ההוא, הקשיחות נדבקה בחומר ובכל אשר אין בו
רגש... מהרגע ההוא, החומר הפך להיות שלילי בתודעה האנושית.

החומר, אם כן, אינו קשוח ואינו שלילי - במובן האמוציונלי של
המילה, לתכונות הללו אין קשר לחומר; תכונות אלו שייכות כל כולן
לנשמה הפעילה בנו, והיא אשר הטמיעה בנו את האשליה וכאילו החומר
הוא קשוח, או גמיש או עדין או יפה...
החומר ולמעשה יכול רק להיות חם או קר או גדול או קטן או גבוה
או נמוך; זה לגבי החומר.
והנשמה יכולה להיות קשוחה או גמישה או עדינה או יפה או מכוערת.

ומאידך, כאשר החומר מזדווג עם הנשמה, מתחוללת ההטעיה הזאת בגוף
הנשמתי החדש שנוצר, וכאילו קיים חומר גמיש או קשוח, יפה או
מכוער, עדין או מגושם... וכול'...

אמור מעתה:
חומר = חומר; על כל התכונות השייכות לו- ורק לו.

נשמה = נשמה; וגם לה תכונות ייחודיות, לה ורק לה; שלא חלים
על שום "גוף" אחר.

גוף אנושי (חי) = חומר + אינטליגנציה אנושית; האינטליגנציה
שלו תורמת לשימור החומר הביולוגי שלו; אם תרצה קרא לתהליך
השימור הזה "תכונת החיים", או "אינסטינקט החיים".

אדם (חי) = גוף אנושי + נשמה; תבשיל מוזר... תכונות חדשות
ומוזרות...

"אינסטינקט החיים" של האדם הוא איפא, הנטייה שלו לווסת בין
התכונות הטבעיות של גופו האנושי, לבין התכונות הטבעיות של
נשמתו; לווסת בלי להתבלבל במקרא התכונות- כתוצאה מהזדווגות
גופו עם הנשמה, דבר שעלול להפיל את האדם בהטעיית-דמה שתשפיע על
תהליך הוויסות ותחבל בו.

ברצוני לרדת בנקודה זו לעומק הדברים, ולנסות לשאוב מידע ממצב
הדמיה ווירטואלי, המופעל על אדם אידיאלי.

אדם אידיאלי בהיתקלו באירוע מסויים למשל, יושב ומווסת את מכלול
התכונות, בוחן כל תכונה לחוד, משייך אותה למגזר המקורי שלה-
דבר שמעמיד לרשותו את המידע המקורי אודות התכונה הנבחנת, או אז
בוחן אותה יחסית לשאר התכונות הפרושות לפניו, ומחליט איזה חלק
לקחת מזאת, על איזה חלק לוותר מזאת, מאיזו תכונה להתעלם כליל,
ואיזו לאמץ במלואה. לתהליך הוויסות הזה קוראים "קבלת החלטה",
ואת התהליך הזה אנו עוברים בתדירות גבוהה מידי יום ואף מידי
שעה, יחסית למספר האירועים בהם אנו נתקלים בחיי היום יום. יש
להוסיף שאין אירוע דומה למשנהו; היינו כל אירוע וערימת התכונות
שלו; כל אירוע וההחלטות הספציפיות שלו: בראשון הוא מוותר כליל
על תכונה א', בשני מאמץ את התכונה במלואה, ובשלישי לוקח ממנה
חלק מסויים ומוותר על הנותר.

אני רואה איפא את מכלול הדינמיקה הזאת בוויסות התכונות, כתהליך
של כיוון מיתרים של גיטרה. ראיתם פעם גיטריסט היושב עם הגיטרה
שלו, מכוון את מיתריו ומתאים צלילי כל מיתר לחוד, וכאשר מסיים
הוא בוחן את עבודתו בניגון קבוצתי של כל המיתרים ביחד, או אז
הוא עולה על צליל משונה; חוזר אל המיתר האחראי ומתקן ומכוון,
ושוב בוחן את כל המיתרים - עד להגיע אל צליל "נקי" המניח את
דעתו, של כל המיתרים ביחד, ואז מתחיל את ניגונו השוטף,
בהרמוניה מנקרת עיניים...
במילים אחרות, לא די בצליל "נקי" אחד שמניח את הדעת, יש למצוא
את הנוסחה שכל המיתרים באחת יתנו את הצליל הנקי, שכל המיתרים
(מיתרי הנשמה, ומיתרי הגוף- "המוח") יעבדו בתיאום והרמוניה,
ורק אז נגיע אל המצב הרצוי.  

פעם בנסיעה במטוס, ישב לידי אדם מבוגר, וכעבור זמן מה שמתי לב
שהוא יושב עם המשענת של הכיסא- משוכה... חשדתי אולי אין הוא
יודע שיכול לקחת את משענת הגב אחורה ולשבת בנוח...  פניתי אליו
ואמרתי לו שאפשר להזיז את משענת הגב אחורה ולשבת יותר בנוח. אך
תשובתו הפתיעה אותי; הוא אמר לי שהוא יודע, אך יותר בריא לגב
מצב-ישיבה בתשעים מעלות, ובשביל זה יש לוותר על הפוזיציה הנוחה
לכאורה, ויש לשבת בתשעים מעלות! 10 שעות טיסה!
וכך הוא ישב לאורך כל הטיסה עם הגב ישר בתשעים מעלות, ואני
למרות הבנתי את דבריו- החלטתי לא ליישר את המושב והמשכתי עם
מצב ישיבה "נוח" לכאורה...

מקרא: הוא התעלם מתכונה ואימץ תכונה, ובדומה לו, גם אני
התעלמתי מתכונה ואימצתי אחרת. היכן הושגה ההרמוניה האמיתית
בקבלת ההחלטה?

ניתוח הדברים: תכונה אחת ויחידה עמדה בבסיס האירוע הזה
למבחן: תכונת הנוחיות. המצב הנוח ביותר לי כאדם, או הנוח ביותר
לי כגוף אנושי:
אני ביקשתי את נוחיותי כאדם שמבקש לנסוע בכיף וליהנות מהנסיעה,
ועל כן התעלמתי ממקור התכונה המקורי, ורימיתי את עצמי בעניים
פקוחות; בעוד גם הוא ביקש את נוחיות הגוף שלו והמצב הנכון
ביותר עבורו, ולכן הוא התעלם מהנוחיות הנפשית שקרצה לו, ומילא
אחר תכונת גופו . בחשבון המסכם הוא קיבל את ההחלטה הנכונה,
ואני קיבלתי את ההחלטה המוטעית: מבחן התוצאה יקבע לאחר מכאן,
כאשר נרד מהמטוס, או כאשר נבדוק את מצב הגב לאחר מספר נסיעות
או מספר שנים.

באופן הזה אנו מרמים את עצמינו בתכונת הטעם והאוכל למשל; הגוף
שלנו אמור לקבל את ההחלטה במחוז הזה- לא נשמתנו... המילה
האחרונה שייכת במקרה הזה לתכונות הגוף- לא לתכונות הנשמה.
במילים אחרות, הוויסות בין התכונות הטבעיות של הגוף האנושי,
לבין התכונות הטבעיות של הנשמה, מחייב את האדם לזהות נכונה את
מקור התכונה בה הוא מטפל: פעם היא שייכת לגוף- כל כולה לגוף,
ופעם היא שייכת לנשמה- ורק לה; ולפעמים יש לתאם בין צורכי הגוף
והנשמה, כי התכונה שייכת לשניהם כאחד: למשל אדם שאוהב לאכול
טוב ולשמור על בריאותו; אדם שאוהב לנוח ואוהב פעולות
ספורטיביות; אדם שמסרב לתרום את שלו לחברה ומסרב להתגייס לצבא,
כי הוא חושש ממלחמה ולשלום גופו...

ובכן, תהליך חיבור הנשמה עם הגוף הינו תהליך מעניין ומרתק: יש
מי שאומר- נשמה גדולה או נשמה קטנה... וגם כאן הוא נופל בטעות,
כי כאשר אין גוף רע וגוף טוב, כך אין נשמה גדולה וקטנה; כן יש
נטייה לנשמה להיות טובה או רעה, עדינה או מגושמת, יפה או
מכוערת, ואת התכונות הייחודיות הללו היא מפתחת, מרגע התחברותה
עם הגוף, או אז מתחיל התהליך המרתק בפני עצמו.

ניקח תינוק בן שנה: נשמתו בפרק זמן הזה לא יכולה להתפתח- לא כי
היא קטנה כגופו, אלא כי גופו הקטן עוד לא התפתח, ומעל לכל מוחו
האנושי. היא מתפתחת איתו "סטפ ביי סטפ" - יחסית להתפתחות גופו
הפיזית, יכולתו הפיזית, ומעל לכל- יחסית להתפתחות מוחו הפיזי.
אולם ובכל זאת, אנו מרגישים בנוכחות מוזרה של הנשמה הנבוכה
בגוף הקטן... תינוק בן שנה צוחק מלוא פיו, חזק בקול רם, וברגע
אחד הוא עובר לבכי... הוא מחבק את אימו חזק ומביע בחיוך הרחב
שלו את אהבתו זו כאשר מתקרבת אליו, או כאשר רק מריח אותה או
שומע אותה מרחוק... זוהי מהות הנשמה שלו, שיודעת עד עכשיו לבטא
את תכונותיה בקווים רחבים עד מאוד, וגם מוחו הקטן יודע לבטא את
צרכיו ותכונותיו בקווים רחבים וישירים עד מאוד: הוא יפרוץ בבכי
מר - לתחושה הכי קטנה של רעב או צימאון... וכאמור יצחק בקול רם
ובכל הכוח למראה אהובה אחת או מעריץ אחד... הנשמה בגוף הקטן
הזה בולטת, הקו המפריד בין הגוף לנשמה גם הוא בולט, כי קל לשים
את האצבע על תכונות גופו, הוא בעצמו ידריך אותך בזאת וישים לך
את האצבע על הפעולות הנגזרות מנשמתו, ועל הפעולות הנגזרות
מתכונות גופו. לתינוק הקטן הזה אין צורך בוויסות תכונותיו או
שיוכן למקורן על מנת לקבל את ההחלטות המתאימות, כי רמת סבך
החלטותיו נגזרת מרמת התפתחות גופו ונשמתו.

אם כן אין נשמה גדולה וקטנה, יש נשמה שמתפתחת עם גוף, תלוי
בהתפתחותו המוחית או בקיבולת שלו השכלית; וגם גוף גדול אינו
מאחסן בהכרח נשמה "גדולה" מפותחת, קח נשמת מבוגר עם תסמונת
דאון למשל...

השאלה היא, מדוע אם כן יש אדם טוב ואדם רע? אדם עצלן ואחר בעל
מרץ רב? מי האחראי לנטיות האלו?

ההרמוניה שנוצרת בפעולת הוויסות, היא אשר קובעת את מידות האדם,
מטוב ועד רע. הרמוניה גמישה וזורמת תתורגם לוויסות נכון וטוב,
ושוב, כוונתי "בהרמוניה" היא, בייחסי גוף-נשמה ובויסות המידע
המועבר ביניהם; הדינמיקה הזאת יכולה וצריכה להתנהל בהרמוניה,
בכדי להפיק את ההחלטות הנכונות והצלולות- כצליל הנקי המופק
ממיתרי הגיטריסט, המכוונים מבעוד מועד בשביל לעבוד כצוות
בהרמוניה... ושוב אנו חוזרים אל "הגמישות", כאן זה המקום
שלה... פעולה דינאמית שפועלת בהרמוניה היא פעולה גמישה, רכה,
שזורמת אל ייעדה ללא עכבות. זו פעולה עניינית שמי שעומד
מאחוריה הוא ענייני, שמחפש ועוסק אך בעיקר - משאיר מאחריו שורה
ארוכה של אובייקטים תפלים שאין להם מקום בעולמו... מי שעומד
מאחורי דינמיקה כזו, ומעל לכל, הוא גמיש. עיין ערך האיש משה
רבנו, העניו.

אני מזהה אם כן את סוד הדינמיקה של אדם "טוב": בסך הכל יש בין
גופו לנשמתו קשר ענייני וגמיש... הוא יודע מתי להטות אוזן
לגופו (הכוונה בעיקר למוח האנושי העומד בראש המערכת הגופנית
ומנהיג אותה) ולגייס את נשמתו עבורו; וגם יודע להטות אוזן
לנשמתו בזמן ובאופן הנכון, ואף יודע לגייס את מוחו האנושי
למשימות מיוחדות עבורה. ניתן לזהות מערכת וויסות מידע מתוחכמת
ועניינית, וגם גמישה...

בסדר הזה יורד הערך הטוב של האדם, לדרגות ורמות רבות, עד שמגיע
לנתק בין מערכותיו: בין נשמתו לבין מוחו האנושי וגופו בכלל...
הדינמיקה שדיברנו עליה לעיל של וויסות, העברת מידע, הקשר של
המוח האנושי עם הנשמה... כל זה נעלם- במקרים אחדים, או אז אתה
פוגש באדם בשר ודם בעל נשמה ומוח אנושי שאין שום קשר ביניהם,
כל מערכת פועלת בנפרד, מטעם עצמה ובשליחות עצמה בלבד. לאנשים
כאלה קוראים "תימהוניים" שעושים דברים תימהוניים בלתי מקובלים;
הם נקראים מרחפים- בעגה העממית; לפתע אתה רואה אותו מדבר
לעניין ובהגיון, וברגע אחר משתלט עליו הרגש והוא בוכה כילד
קטן, או צוחק מלוא פיו... אין לו בעיה לבכות ולהכות מישהו
באכזריות באותו המעמד, עד לרצוח... אנשים כאלה מגיעים לפעמים
עד לגבולות אבסורדיים, או אז אנו תוהים: איך יכול אדם כה
אינטליגנט כה אינטלקטואל להגיע למצב כזה...? איך הוא יכול
לרצוח, לאנוס, לגנוב... או במקביל ניתן לתהות גם בכיוון השני:
איך יכול אדם אכזר כזה לבכות, לחבק, לתרום...
התשובה לתהיות כאלה נעוצה בהתנתקות מוחו מנשמתו: התנתקות מוחו
האנושי על כל הנגזר ממנו: הוא יכול להיות אינטלקטואל או חכם
וגאון, מנשמתו על כל נתיביה: מאהבה ועדינות עד לשנאה
ואכזריות... זהו המפתח לאבסורד הזה: נתק; נתק מוחלט בין הגוף
לנשמה.

פגשנו איפא בשורות לעיל, בתימהוני המנותק ממערכותיו ועושה
מעשים תימהוניים: פתאום צוחק פתאום הורג פתאום בוכה, ופתאום
מעיין במגזין מדעי... הוא יכול להיות רפה-שכל עד לגאון של ממש.


אולם קיים עוד סוג של נתק, והוא מסוכן וקיצוני מהרובד שלעיל.
המדובר למעשה "במנותק" המשתמש לרעה בשני הצינורות הקיימים,
בשני הכלים: בגוף ובנשמה- למרות הנתק הקיים ביניהם. אנשים כאלה
ובדרך כלל, הם בעלי אינטליגנציה גבוהה, המודעים לערכים שלהם
ויודעים להשתמש בנתוניהם ולתאם ביניהם:  יש מי שמודע למשל
לאינטליגנציה הגבוהה שלו, והוא מגייס אותה ייחד עם האכזריות
שבו, ומוציא מתחת ידיו מוצר מושלם ויצירתי... דווקא הוא עושה
פעולת וויסות כשרה למהדרין, בין נשמתו למוחו האנושי, ולמעשה
מתאם בין שני הכלים האלה להוציא לפועל את גחמתו התימהונית. אנו
שומעים לפעמים על סיפורים מסמרי שיער של פשע מושלם ומתוכנן עד
לפרטיו הדקים והעדינים ביותר, שרק מוח מבריק וגאוני מסוגל
לעשות. או אז אנו שואלים את עצמינו: ולמה אדם חכם וגאון כזה
היה צריך את השוד? הרי הוא יכל לגייס כסף רב ובקלות- אם רק היה
משתמש בנתוניו הטבעיים במקומות הנכונים... אנו תוהים לפעמים,
מדוע בחור צעיר וחתיך, ואפילו עשיר עם פורש- היה צריך לתכנן
פשע מושלם של אונס זונה! הרי הוא יכל להגיע ללא תכנון אל כל
דוגמנית שרק ירצה... אנו פוטרים את תהיותינו אלו באנלוגיה
המקובלת: טירוף; והתואר המקובל: מטורף. אולם האנלוגיה הנכונה
היא: נתק; והתואר הנכון הוא: מנותק. דוגמה "טובה" לסוג
הנתק הזה היא תופעת הנאציזם. עם שלם השתמש בשני מערכותיו ותיאם
ביניהן באופן יצירתי, למרות הנתק המוחלט ששרד ביניהן; התוצאה:
יצירה שהשד עוד לא ברא; יצירה אנושית לכל דבר.

"יצירתיות" אגב, הינה מצב של שחרור מיתרים באופן מקסימלי, על
מנת לחזור ולווסת אותם באופן אישי ומבוקר. "יוצר" זה מי שיושב
עם נשמתו ומוחו ופותח את שעריהם לרוחב... נשמתו ומוחו, ברגע
היצירה, נמצאים במצב רפוי מוחלט, דבר שעוזר לו לשחק במשחק
המאזניים, לוקח מכאן מוסיף לכאן מוריד מכאן ומטפטף לכאן עד
להגיע לנוסחה האישית מאוד שלו, נוסחה שניתן להשיגה רק במשחק
פתוח שכזה; או אז הוא סוגר את כל המיתרים על הנוסחה שהניחה את
דעתו, היינו לוקח את הנוסחה כנקודת מוצא ומכוון את שאר המיתרים
לפיה. זה נכון ליצירה מוסיקלית, אומנותית, מדינית,
פילוסופית...
מכאן מצב של "יצירה" הינו מצב עדין עד מסוכן, כי בתנאים
הנוצרים של "שערים פתוחים"- הקו המפריד בין שליטה וביקורת
לאיבוד שליטה וטירוף, הינו דק עד בלתי נראה... וכפי שישנה
יצירה יפה ומעודנת, קיימת גם יצירה מכוערת ומפלצתית. ההיסטוריה
האנושית מלאה עד לעייפה בדוגמאות משני המחנות.

אגב דינמיקת "היצירתיות" על שני נתיביה, ניתן לזהות עוד שני
מצבים אנושיים הפועלים מכוח אותה דינמיקה יצירתית- וכוונתי
לפוזיציה של "מיתרים רפויים"...
מצב של כעס, ומצב של אפאתיה: בשני המצבים- המיתרים מגיעים לידי
הרפיה או "השתחררות" טוטאלית, וכתוצאה מזאת השליטה על המנגינה
(וויסות המיתרים) עוברת לנגן אחר- למצב אוטומטי, ויוצאת באופן
מוחלט משליטתו של האדם, לעבור אל מצב הנקרא בעגה המודרנית
"אוטומט"- אין באמתחתי הגדרה למהות המצב הזה. במצב של כעס,
הגוף עובר לפוזיציה אקטיבית, ובמצב של אפאטיה- הוא עובר
לפוזיציה פסיבית, זהו ההבדל היחיד בין שני המצבים; כעס
ואפאטיה: אקטיביות ופסיביות.
להבדיל בין שני המצבים האלו, ובין מצב של "יצירתיות" על שני
גווניה: בזה האחרון אומנם משתחררים המיתרים גם עד לכדי הרפיה
מקסימלית, אולם וכאן ההבדל- יחי ההבדל: ביצירתיות, המיתרים
משתחררים באופן מבוקר, על ידי משחרר אנושי לא אוטומטי, המודע
והשולט במצב המיתרים שליטה מוחלטת.      

הצגתי עד עכשיו את הפן הקיצוני במשחק הוויסות... סיפרתי על נתק
ועל המנותק, אולם הרוב המכריע של בני האנוש אינם נמנים על
הקבוצות האלה, וזוהי האמת לאמיתה. עם זאת, קיימת עוד אמת
שסותרת את זו האחרונה ועומדת מנגד! היא מתריסה בנו: ראו אותי!
הבחינו בי! הביטו לעברי.
בשביל להיכנס לתוכן המילולי הסבוך הזה ולהסבירו, עלי לעשות סדר
בדברים, ולחזור אל ההסבר התקני: רובינו המכריע אינו נמנה על
הקבוצות הקיצוניות, אלה שאיבדו את הקשר בין נפשם וגופם (מוחם,
יכולתם השכלית), ואין כבר קיום למנגנון הוויסות של העברת המידע
ביניהם; האמת היא שרובינו המכריע מודע לקיום שתי המערכות
ומווסת הלכה למעשה את העברת המידע בין שתי מערכותיו; אולם
במידה זו או אחרת...  
יש אדם "רגיש" יותר או רגיש פחות, יש אדם "רציונלי" יותר או
פחות, יש מי ששומע לפעמים לאותות המתריעות על מצב השומן שלו
ומפסיק לזלול, ויש מי שמעדיף להתעלם חלקית מהאותות ולווסת מידע
אחר; יש מעט אכזרי, מעט נדיב, עוזר מעט וגונב מעט ומשקר מעט
ומתפלל מעט ומתחמן ומתנדב ומתחנף ומתנשף... כלומר, לא תמיד
מעביר את המידע הנכון בין מערכת אחת לשניה ולא תמיד מווסת את
המידע הזה במידה המתאימה, ולפעמים סוטה קצת מהשיעור הנדרש,
מהכמות מהגובה מהתוכן - תלוי במצבו ובמצב רוחו ובאינטרסים
שלו... אולם, וגם את זאת יש להגיד, אף פעם הוא לא מגיע אל המצב
הקיצוני של נתק מוחלט! הוא מווסת פה ושם- תלוי כאמור במצב
רוחו... זה רובינו. זה כולנו. כך אנחנו מתנהגים וכך הקוד
ההתנהגותי מסמן אותנו: יש הבינוני, הבינוני פחות, הבינוני
מאוד, והבינוני פלוס, ובינוני לייט. ההרמוניה בוויסות המידע של
מערכותינו, עובדת ברמה בינונית, מכאן, אנחנו לא רעים כל כך ולא
טובים כל כך, אנחנו מתנדנדים, תלוי באינטרס האישי העומד על סדר
יומנו.

עם זאת, אנו חשים בתהליך הבינוניות הזה שלא כל כך מחמיא לנו,
אין אנו שקטים עימו כי אנו מרגישים בתוכנו את הזילות במידע,
אנו מרגישים בניתוב הקלוקל של המידע, ואין המדובר בניתוב
בינוני, המדובר בניתוב קלוקל! מי שאוכל הרבה ומשמין ורוצה
להמשיך ולאכול- למרות כל האזהרות שהגוף שלו שולח- מהו מחפש?
אוכל? יש בשפע;

הוא מחפש גושפנקא! זו התשובה. הוא מחפש תמיכה שתשקיט לו את
"האופוזיציה" הפנימית שמעיקה עליו ולא מרפה ממנו... והוא מוצא
אותה אצל חבר שמן, או במאמר על אוכל, או במחקר סובייקטיבי...
כשמאלני שיחפש את הגושפנקא לדעותיו בעלון המצע של מפלגה
שמאלנית...  וכך נוצרת קהילה של שמנים הנשענים אחד על השני
ומספקים גושפנקות האחד לשני, ונוצר ענף של מחקר המכסה את הנאות
האוכל ודרכי מילוט חלופיות מנזקי ההשמנה, עד ליצירת "הבנה"
חברתית למעמד השמנים, שתתפתח "למוסכמה" חברתית... ותתפח לנורמה
מקובלת ותקנית. אמור מעתה: שמן הוא עוד מצב פיזיולוגי, מלבד
הרזה והגבוה והנמוך. כך נשחק סף הגבולות, והבינוניות מגיעה אל
הקיצוניות- אך בשקט בסתר ומאחורי הקלעים, ובאישור חברתי כשר
ומקובל. כך הגיע למשל שיר מפלצתי ששרים אותו חיות אדם בלבוש של
חיות ושדים של ממש, בליווי רעש של ממש שקוראים לו רוק כבד- אל
המקום הראשון באירוויזיון, וקיבל מיליוני קולות ברחבי אירופה
התרבותית והעדינה. המדובר בשיר של פינלנד באירוויזיון האחרון.


אין זה סיפורו של שיר, ואין זה סיפורו של טירוף, זה סיפורו של
תהליך שעוברת אותו האנושות בעידן הנוכחי, ושמו המקצועי הוא:
"נתק", ושם המנויים עליו הוא "מנותקים". אותו התהליך עבר על
ישראל, שבמהלכו עם שלם "יחליט" לשלוח שיר בינוני בשפה האנגלית
ולוותר במודע על שפת אימו העברית: זה מצב אופייני של נתק, בין
הגוף לנשמה. התסמונת מתחילה בחוסר קשר בין הגוף לנשמה, עד
לאיבוד הקשר כליל, או אז הגוף (המוח) עובד בנפרד, והנשמה עובדת
בנפרד, זה במקרה "הטוב"; המקרה הגרוע הוא, כאשר הנשמה משתמשת
במוח, או כאשר המוח משתמש בנשמה, לגחמות אישיות בעלמא- למרות
הנתק המוחלט השורר ביניהם.

הצגתי לעיל את הפן הקיצוני במשחק הוויסות... סיפרתי על הנתק
ועל המנותק, וניסיתי לטעון שהרוב המכריע של בני האנוש אינם
נמנים על הקבוצות האלה, הם אינם מנותקים ולא קיצוניים, הם
אנשים בינוניים. אולם באה בהמשך עוד אמת וסתרה את ניסיונותיי
ללמד סנגוריה על קהילת הבינוניים, על קהילתנו. היא התריסה בי:
ראה אותי! הבחן בי! הביט לעברי: אני הנורמה של החברה שהגעת
אליה. אתה לא זוכר? לפני כן הייתי מוסכמה, לגיטימציה, הבנה,
ניסיון להשיג גושפנקא...    

החברה המודרנית הנוכחית שלנו, הורידה איפא את סף הקשר בין
מערכות האדם, עד לכדי נתק של ממש. אין כבר הרמוניה בהתנהלות
המערכות ואין זכר לה. המדובר במכלול האנשים "הבינוניים" החוסים
תחת כנפי החברה ונורמותיה המרגיעות... הערה זו באה להצביע
עליהם ולהעירם משנתם המתוקה: אינכם יותר אנשים בינוניים, אתם
אנשים מנותקים וקיצוניים. נכנסתם מזמן אל שלב הנתק הרשמי.

בזאת אני מסיים את תשובתי לשאלה, מדוע בחר המתכנת לזווג את
הנשמה עם חומר קשיח וקשוח, היפוכה הגמור של בת זוגתו- הנשמה
הגמישה... בשורות לעיל תיעדתי את אי-תקניות השאלה הזאת, ובזאת
הורדתי אותה ממדף השאלות.

עלי לחזור אם כן אל המאמר שלי ולשים בו תוכן, יען סיימתי את
מלוא הערותיי המקדימות, והן 9 במספר- אם ספרתי נכונה...

1- אינך יכול לגעת "בחומר" הנשמה בכל זמן ומקום, יש להשיג
תנאים סטריליים...

2 - בכל גוף פועל עוד ערוץ המציע "מידע נוסף", וזורם דרך צינור
הנשמה.

3 - סוג המידע "הנוסף" הנמצא מעבר לנקודת ק.ג.ה

4 - מדוע אין צינור אחיד להעברת המידע? מדוע גוף ונשמה...

5 - מדוע היה צורך בגוף- בחומר האבסורדי המנוגד לנשמה?

6 - מדוע הנשמה זקוקה לגוף- לחומר? ומתי "גילה" הגוף את עובדת
קיומה?

7 - איך פועלת הנשמה מול מקור המידע?

8 - מהו מקור התכונה הקשוחה והמגושמת של הגוף (החומר)?

9 - דינמיקת הוויסות, הגמישות, היצירתיות, הנתק, והבינוניות.

אלה היו הערותיי; אך משהו מגרד לי ביד. לאחר בחישה בחומר כה
מגוון ורחב- אתה חייב לשכוח עוד משהו... ואני חייב לציין
ש-למשהו הזה אין קשר ישיר לחומר שבנידון כי-אם קשר עקיף...
אולם גם על הדלת הזאת "הגמישות" דופקת נכנסת ואומרת את שלה:
מותר לצאת קצת מהמסגרת- כל עוד ואינך מתרחק ממנה במאות
הקילומטרים... את המידה הזאת של "הגמישות" למדתי מהתנאים של
המשנה, במסגרת לימודי לחומר המרתק הזה; שם נתקלתי בתופעה
מעניינת וחדשה בשבילי- בן העידן של המאה הנוכחית... נהוג
בתרבותנו לראות את "הענייניות" כהתרכזות בעניין ספציפי ללא שום
תזוזה בעניין הזה. שופט למשל יקרא מיד לסדר- לעו"ד סורר שסר
לרגע מהנושא, למטרה עלומה שבראשו... גם יו"ר הכנסת יקרא לסדר
לח"כ שיצא בנאומו ממסגרת הדיון, והוא עלול אף לזרוק אותו מאולם
הישיבות; כך סופר שמכבד את עצמו- הוא לא ירשה לעצמו לצאת
ממסגרת הנושא שבנידון, שמא יאשימוהו בתימהוניות ויאבד נקודות
מקצועיות...

הענייניות הזאת לא הדאיגה את מחבר המשנה- אחד האנשים הגאונים
שידעה האנושות; הוא יכל לעסוק בעניין הקורבנות, ולקפוץ לפתע
לנושא המחלוקות של רבי יהודה עם רבי שמעון בעניין המעשרות, זאת
כי נתקל בנושאו המקורי במחלוקת של שני הרבנים האלה, ואגב
המחלוקת הזו- ראה לנכון להביא את פרוטוקול כל המחלוקות
ביניהם... או את כל התקנות של רבי ישמעאל- יען נתקלנו בתקנה
מסויימת שלו במשנה, וזה אומר לצאת ממסגרת הדיון של המשנה
הקטנה, אל עבר מסגרות רחוקות במאות הקילומטרים! ראיתי אני את
"הענייניות" הזו ופערתי פה... לא הבנתיה... עד שנכנסתי אל עוד
מהויות בהן עוסקת המשנה, וקלטתי את ההגיון של האיש הזה; את
ההגיון הצרוף ביותר שאדם יכול לשאוף לו...

רבנו יהודה הנשיא עסק מעל לכל בתמונה הגדולה, מה שנקרא בעגה
שלנו "הביג פיקצ'ר"- אליה הגיע דרך אין סוף של חפיסת תמונות,
מכל הגדלים והסוגים והחומרים... ברם הוא ידע במקביל את ערך
החפיסות הקטנות של התמונות המפוזרות לפניו, והכיר בזאת שאם לא
יעמוד על הערכים האלה לעומקם, גם התמונה הגדולה המורכבת למעשה
מהם- תהיה מעומעמת ובלתי אמינה...
בתוך זאת הוא ביקש דינמיקה גמישה בהרכבת התמונה הגדולה שלו,
והוא ביקש גמישות-על ללא פשרה: גמישות בהעברת המידע בין תמונה
לתמונה, גמישות בעיבוד אותו המידע, גמישות בקפיצה בין תמונה
לתמונה, וגמישות נאה באופן החזרה אל הפינה ממנה זינק; הוא טייל
וקפץ בין תמונה לשניה- בתנועות גמישות ועדינות המזכירות
גמישותו של שחקן אתלטי; למעשה הוא רקד בחן ובמקצועיות- לא
קפץ...

כך הוא צייר את היצירה שלו, וכך הוא ראה את "הענייניות"- כך
הוא הגיע אליה... חוויה היא בפני עצמה, לעמוד ולהתמקד אך
במוטיב הענייני של המשנה, ואיך הגיע אליו המחבר, איך בנה
אותו... לאיזו רמת גמישות הוא הגיע... כאן הוא מקור הנשמה
העדינה והטהורה של המשנה; די להעיף מבט בבן-זוגה האתלטי ולעמוד
על החומר הגמיש ממנו נעשה...

"במוטיב" הגמיש הזה נזכרתי, כאשר ביקשתי לחבור לעיל אל נקודה,
שאינה קשורה ממש בנושאנו... וגם אני רוצה לשחק אותה גמיש...
נושאינו המרכזי עסק בענייני נשמה וגוף בעלמא... מה זו נשמה ומה
זה גוף, ואיך ועל מה התחברו ביניהם; אולם המוח הסורר שלי קפץ
פתאום לשאלה אחרת, שאין לה לכאורה קשר עם הנשמה והגוף, ואני
נתתי למוחי את הרשות להציג את שאלתו ברבים, יען- כמו שאמרתי,
ברצוני לשחק אותה גמיש. כל הבמה שלך אדון מוח יקר, נצל את
ההזדמנות...

מוח: הבנתי טוב טוב והפנמתי למה נשמה ועל מה גוף; הבנתי שללא
הגוף- הנשמה לא תוכל להשתנות ולהתעדן בשביל להתקדם הלאה אל עבר
"מקור המידע" ולשאוב מאוצרותיו מידע, היא חייבת להתחבר אל
הגוף, אל החומר, על מנת להקנות לעצמה את תכונת הגמישות דרכו,
או אז היא תרקוד על יד הבוס ותשיג את שאיפותיה. במילים אחרות
היא משתמשת בגוף, ומנצלת את האפשרויות הטמונות בו והעומדות
לרשותו- לצרכיה האישיים, אולם וגם הוא נהנה מהמעמד החדש ששואפת
לו הנשמה; גם הוא לא יכל להגיע רחוק בלעדיה... בעצם, הוא לא
יכל להגיע לשום מקום- זוכרים את אנשי העיר נטולי הנשמות?

בנקודה זו, מחליף המוח העקשן את טון דיבורו, מסדר את צמת השיער
שבפינה, והסימנים מראים על רצינות המעמד שעובר אליו; הינה הוא
הגיע לשלב הטחת שאלתו (המורדנית?), אשאיל לו שוב את הבמה
במלואה.

מוח: ואם כן, יש לי שאלה: מדוע "מקור המידע" שכה אוהב ומבקש
לתת ולהעניק, עושה את העבודה קשה על הנשמה ועל הגוף, ומבקש
מהנשמה ומהגוף שייבצעו את כל הקומבינציות המסובכות האלה, בשביל
לרקוד ולהתענטז ולהשתנות לידו?! אם הוא ביקש לתת להם, לגוף
ולנשמה- ללא חשבון וללא גבולות, למה הוא לא חשב על דרך קצרה
ואפקטיבית מזו? הרי הוא רוצה לתת לא? למה שלא ייתן בסתר? כלומר
שייצור גוף ונשמה- או אם ירצה שייצור רק נשמה, ויעמיד את
"המידע" המלא שבאוצרו לרשותה- באופן שרק תצטרך להושיט את היד
ולקחת אותו, ובד בבד יסתיר ממנה את עובדת קיומו; בזאת ישיג שתי
נקודות:

1- אחת המידות היפות שלמדנו בעולם הזה היא, לעזור איש לרעהו,
להושיט לו יד, לעזור לו בעת מצוקה... מידה זו תרום ותשתכלל-
כאשר מושיט העזרה מבצע את "זממו" בסתר, היינו כאשר לא מראה
לנעזר את עובדת קיומו; זכור לי הסיפור על רב אנושי יהודי, שהיה
רגיל לבוא מידי יום אל ביתו של עני מרוד, לשים על סף דלתו אוכל
או סכום מסויים, ולחזור על עקבותיו בלי שאף אחד ירגיש בו,
ובמיוחד שלא ירגיש בו העני, ויתבייש...
יום אחד ביקש העני הזה לדעת מי הוא זה האיש הנדיב, שעוזר לו
ומתפקד על דלתו מידי יום ביומו, הוא רצה לגלות מי זה המלאך
הזה... או אז המתין לו בוקר אחד בשעה בה רגיל לבוא, וכאשר
הרגיש בתנועה מאחורי הדלת, פתח את הדלת בזריזות במטרה לזהות את
פרצוף הנדיב, אולם הוא רק הספיק לראות את גבו, כי גם הרב הנדיב
הרגיש בשריקת הדלת והבין שהעני המרוד- "הלקוח שלו" מבקש לראותו
ולזהותו- ולא איבד זמן, הוא רץ במלוא כוחו בניסיון לברוח ממבט
העני, והלקוח העקשן בעקבותיו, עד שהגיע הרב "הבורח" אל כבשן
אש.
אין זו אגדה כי-אם סיפור יהודי טיפוסי: להיכנס בכבשן של אש-
מאשר שיהודי ייעלב או יתבייש... וכך עשה רבנו הנדיב: הוא נכנס
בכבשן האש, בלי לחשוב פעמיים. לא על אחת כמה וכמה, ריבון
העולמים ואדוני האדונים ומלך מלכי המלכים, אשר אין לו שום צורך
מהאדם ולא מהנשמה? ולבטח אינו זקוק לתודה של האדם? למה לא
החליט לתת לאדם או לנשמה בסתר? למה היה על האדם לדעת מי היא
הישות שנותנת לו? מדוע השם יתברך לא בחר באופציה של מתן בסתר?
מדוע לא בחר במידת המידות?

2- המשענת השניה לשאלתי הינה פרקטית: עמדנו לעיל בהרחבה על
בעיה "טכנית" שבגינה היה צורך בזיווג בין הגוף לנשמה; נחזור
להלן על עיקריה:

הבה נעיין בתמונה הזאת: גוף --->  נשמה --->  מקור המידע

הנשמה כישות בפני עצמה, חייבת להתאמץ ולהתגמש בכדי להגיע אל
שאיפותיה- אל מאגר מידע יותר גדול, או לרמת מידע יותר גבוהה;
במילים אחרות, ובשביל לכבוש יותר מידע- היא חייבת לעלות,
היינו, להשתנות ממצב א' אל מצב ב'. הבעיה היא שאין היא יכולה
לעשות את פעולת "ההשתנות" ישירות מול "מקור המידע", בגין העדר
שני-ערוצי הדינמיקה (תן וקח) הנדרשים לפעולה הזאת: הנשמה יכולה
לקחת ממקור המידע- בעוד אין היא יכולה לתת לו; ובמקביל, מקור
המידע "יכול" לתת לה- בעוד אין הוא יכול לקחת ממנה; אשר על כן
אין ביכולתה של הנשמה לשאוב מידע ממקור המידע, כי אין היא
יכולה לנהל איתו מערכת יחסים תקנית של תן וקח, אין היא יכולה
להשתנות ביחס אליו; זהו סיכום הבעיה הטכנית, שהתגבר עליה "מקור
המידע" באמצעות יצירת "גוף" או "צד שלישי" שאינו ממוקם ישירות
מולו ואינו פועל ישירות מול "מקור המידע", אולם כן מסוגל
"הגוף" הזה לפעול ולקיים דינמיקה מלאה ותקנית, מול ישות הנשמה,
שיכולה לנהל איתו מערכת יחסים הדדית ותקנית, הכוללת את שני
ערוצי החובה לדינמיקה תקנית של תן וקח, ובאופן הזה של הזדווגות
תקנית בין נשמה וגוף, הנשמה יכולה "להשתנות" באמצעות הגוף,
ובאופן הזה יכולה לשאוף ולהגיע אל מאגר מידע יותר גדול, או אל
רמת מידע יותר גבוהה.

השאלה היא, תורו של המוח שלי לדבר, מדוע ליצור "בעיה" בשביל
להתגבר עליה? אם "הנשמה" לא היתה יודעת על קיום ישות בשם "מקור
המידע"- לא היה מקום לדינמיקה הבין-ישותית על שני ערוציה "תן
וקח" הבעייתיים, וממילה לא היה מקום לטיפול בהיעדרותם ע"י
יצירת גוף וזיווגו עם הנשמה... גם לא היה מקום למשחק הזה של
הנשמה מול "מקור המידע": להתגמש להתעדן לעלות... היא לא היתה
צריכה אפילו את הגוף ולא שום דבר אחר... זה כמו המים של הים,
כל העולם יודע שהים הוא לכל; כל אדם יכול לשבת על החוף,
להשתזף, לשחות, ואף לשתות להנאתו את מי הים אם ירצה- ושיהיה לו
סחתיין... כולנו נולדנו אל התודעה הזאת: הים הוא חופשי של
כולנו, ניתן לקחת ממנו מה שאנחנו רוצים... עד שבאה רשות שקראה
לעצמה "רשות החופים", והטילה אגרה על הכניסה לחופי הים! או אז
היה עלינו להתגנב או לשלם, כי תנאי המשחק השתנו: אנו משחקים
עכשיו מול ישות!

מדוע אם כן לא בחר "מקור המידע" במידת המידות של "מתן בסתר",
ופתח את ים המידע שלו לכל מאן דבעי ללא אגרה? הוא "צריך" את
האגרה שלנו? ...מה עוד והאופציה של "מידע" עם "בעל-מידע" מוצנע
- היתה חוסכת בעיה טכנית! מדוע לא ברא נשמה בתוך ים של מידע-
כמו שברא את הדג בים?

למה השם נודע לאדם? בזאת מסכם המוח את שאלתו על שני רובדיה,
ונח מטיעוניו; בציפייה לתשובה.

לפני כשבועיים בא אלי לקוח ערבי עם הבן שלו לקנות כמה חולצות
לו ולבנו. הלקוח הערבי הוא שכן שלי בעל חברה גדולה באזור הסוחר
החופשי של פנמה בו אני עובד. דיברתי איתו בערבית- שפת האם שלי
ושלו, והשיחה התחילה למעשה ביוזמתי כשיחת נימוסים לכל דבר...
שמתי לב לזקן קטנה שעיטרה את פניו- דבר המעיד על ביקור שערך
פעם במכה שבערב הסעודית, ונהוג אצל המוסלמים לגדל זקן לאחר
החג', או אז יקראו להם בכינוי "חג'י"... שאלתי אותו אגב שיחת
הנימוס ומתוכה: כמה פעמים מוטלת החובה על כל מוסלם לקיים את
מצוות החג'?

ענה לי: תיאורטית? אין הגבלה, כמה שאתה יכול... אם יש באפשרותך
לנסוע כל שנה לחג'- מה טוב...

לאחר מספר שניות, וכאילו שכח משהו בעל ערך- ביקש להוסיף: "אבל
אני רוצה להגיד לך עוד משהו, יש אצלנו המוסלמים עוד מצווה שהיא
שוות ערך למצוות החג'- בדיוק כמוה: אם התמזל מזלך ועשית כבר את
מצוות החג', ואתה בעל אמצעים... אתה יכול לתת למשל למוסלם אחר
שאין לו אמצעים- נגיד איזה $3000 עבור כרטיס טיסה למכה, שהוא
ייסע ויעשה את החג', והדבר ייחשב לך וכאילו אתה בעצמך נסעת שוב
למכה וקיימת שוב את מצוות החג'." הוא סיים את תשובתו בטון שלא
קשה לאתר בו את נימת הגאווה... גאווה בעצמו, בדת הנאורה שלו,
בגאוות היחידה מול יהודי- לא פחות...

השבתי לו מיד ובכנות: אכן ידידי, שמת את אצבעך על מעלה מאין
כמוה, ואני מברך אתכם על זה; אני מסכים כל כולי איתך, שלעזור
למישהו לעשות את החג'- שווה ערך לקיום המצווה עצמה. אולם,
המשכתי את התפעלותי מתשובתו, גם אני רוצה לספר לך משהו דומה,
קצת דומה...
האמת גם היחידה שלי ביקשה את שלה ואת גאוותה... וכך אמרתי לו:
"גם אצלנו היהודים קיים "הגיון" דומה מאותה המשפחה, אבל ניסינו
לשכלל את הרעיון קצת... ערך העזרה והושטת יד לנזקק- הוא ערך
עליון בדת היהודית"

הוא חתך אותי בפסקה הזאת והנהן בראשו: כן כן זה ידוע, אתם
עוזרים ביניכם האחד לשני...

המשכתי: "אכן אנחנו עוזרים, אבל השכלול הוא לא בסכום העזרה,
אלא באופי הגשת העזרה... כלומר ישנן שתי מעלות למצווה הזאת
בדתנו: יש מי שמגיש עזרה לחברו בפרהסיה- והוא אדם רם מעלה ללא
ספק, אך יש עוד אחד שעולה עליו, והוא מי שנותן בסתר, האנונימי;
כלומר מי שדואג שהעזרה שהוא רוצה לתת- תגיע ליעדה בעילום שם.
זוהי המעלה הגבוהה בסולם המצווה הזו" -  אמרתי לו את זה והוא
לא הסתיר את אנחתו, וכאילו ביקש להתלונן: גם בזה אתם רוצים
לעלות עלינו...?

עשיתי כמוהו: לאחר מספר שניות, וכאילו שכחתי משהו בעל ערך-
עברתי לטון אחר, וכמו ביקשתי להשוות את המעמד החשוב "האחר"
לטון "האחר":
"אבל עוד לא גמרנו... חכה, יש עוד מעמד למצווה האנושית הזאת
בדתנו היהודית"; הוא פער את פיו, ואני בלי להתחשב בפיו הפעור
המשכתי: "המעמד הרם מכולם הוא, כאשר אתה מבקש להגיש עזרה
למישהו- הזקוק כמובן לעזרתך, ואתה בוחר לתת לו אותה באופן שונה
ויצירתי: אתה עושה איתו עסקה, או שאתה לוקח אותו בתור שותף
לעסק העכשווי שלך, או אז הוא "מרוויח" את העזרה הזאת שביקשת
לתת לו, בזיעת אפו ובעבודתו... זוהי המעלה הגבוהה מכולם." בזאת
סיימתי את שיחתי עם השכן הערבי- שיחה שעברה מזמן את תכונתה
הנימוסית, ולבשה במקום זאת תכונה עניינית, אנושית, דתית, ואף
הלכתית. הוא קנה יפה, הבטיח לחזור בהזדמנות אחרת- אם לא לקנות
אז לדבר...

אני חושב שמקור רזי המעלה האחרונה שנזכרתי בה בזמן ובמקום
הנכונים- בהרמב"ם, רבנו היפה משה בן מימון. בכל מקרה אין ספק
במקור הדת שיכולה להכיל "מעלה" כזאת, היא היא הדת האלוקית,
היהודית. את המעלה הייחודית הזאת- אני אישית זכיתי להכיר
וממקור ראשון; זו אולי הסיבה שהצלחתי לשלוף אותה בזמן הנכון...
היא הופעלה עלי אישית, כאשר הזדקקתי פעם לעזרה אישית דחופה.
מפאת מעלת המפעיל וכבודו הרם- לא אציין את שמו ולא את קירבתו
אלי, ואני חושב שזו חובתי כלפיו.

אחזור בשלב זה אל השאלה המהדהדת, אודות צורך האדם בידיעה, על
קיום ישות העל... האמת היא שבשאלה האחרונה הרהרתי מזמן, וגם
נתתי עליה את הדעת, אך לא באופן נחרץ! דעתי מעולם לא נחה...  
למה השם נודע לאדם... חשבתי על המחוז התדמיתי: אולי בשביל לתת
לאדם דוגמה ודרך ללכת בה... אם ישות העל תהיה עלומה ונסתרת-
איך נוכל להתחקות אחר מידותיה וללמוד אותן? אם לא נכיר את ישות
העל- איך נכיר את דרכיה? איך נדמיין את דרכיה? איך נהיה דומים
לה? איך נחקה את מידותיה? איך נתווה את דרכינו? כך עניתי לעצמי
במשך תקופה ארוכה, עד שהגעתי מתוך התשובה אל השאלה, וחזרתי שוב
אליה... כן, עד שניהלתי את השיחה ההיא עם הערבי, לפני
כשבועיים. על זאת אמרו: התשובה משיגה את השאלה...

לאחר שיחתי עם הערבי, הרהרתי וחשתי בדבר אחד והוא: גאווה. כן
גאוות יחידה. אני יהודי ואני גאה להיות מנוי על קבוצה שיכולה
להגיע למחשבה כה חדה, כה עדינה... הרעיון הנעלה בפני עצמו הוא
אנושי ומקורו אכן אנושי; לעזור לאחיך על ידי שיתופו בעסק שלך,
שהוא ייקח את הכסף, את העזרה, לא אתה תיתן לו, וגם לא על ידי
תורם אלמוני, כי הרי ובסופו של דבר הוא יודע כי מקור העזרה הוא
"תורם"; זה מישהו שעזר לו ויש בזה משום בושה, האדם מעצמו...
האדם עם עצמו...
...אלא ובמקום זאת, להכין לו את הפלאטפורמה שילך הוא בעצמו
עליה וייקח את מה שהוא צריך לקחת, את מה שתכננת לתת לו- אבל
בכוחות עצמו, ומכוחות עצמו, ובזיעת אפו, ואף מיוזמתו... ולא
לכאורה, אלא הלכה למעשה, כי האדם באמת עבד והזיע וקרע את התחת
עד שהגיע אל הערימה, שלכאורה היתה אמורה להינתן לו כעזרה...

אני רוצה להגיד לכם בכנות: דווקא המקרה האישי שעברתי, העמיס
עלי עוד מחשבה מקורית- ממנה קשה להינצל: אם בן אדם בשר ודם יכל
לעשות ולקיים את הרעיון העדין והחד הזה כלשונו, אזי מה צריך
האדם?? אזי לאיזו דוגמה הוא עוד זקוק? הוא בעצמו יכול להוות
דוגמה ומקור.
אלה הם דברי כפירה בלתי מתואמים עם ההגיון המקביל להם, והיום
חזרתי אל התשובה האמיתית, כי ניסיתי לתאמה עם ההגיון האמיתי:
ללא ישות-על, ללא דוגמת-על, לא היה מסוגל האדם להגיע אל היצירה
הזאת, בדמות רעיון כה מיוחד עדין ויצירתי של הושטת-יד. ישנם
דברים הטמועים בנו, עמוק עמוק, שקוראים להם אינסטינקטים, כמו
אינסטינקט החיים, כמו יצר המין, כמו האהבה, הרחמים, החמלה...
אינסטינקטים אלו השתכללו והתפתחו ועברו הרבה מוטציות, עד כדי
להגיע אל ההפך הגמור של האינסטינקטים האלה, עד ליצר הרצח,
לאכזריות, לשנאה... אולם אין חולק על זה שלכל האינסטינקטים
האלה מקור; אין אדם שנולד רוצח, כמו שאין אדם שנולד עם הרעיון
הנעלה העדין ההוא של הגשת עזרה ע"י שיתוף הנעזר בעסק שלך...
לכל התכונות אלו קדם משהו שהאדם קורא לו "אינסטינקט".

אם כן, מה שנותר לנו הוא התבונה להצביע על התכונה המקורית, על
האינסטינקט המקורי, שהביא בעקבותיו למוטציות כאלו או אחרות,
בדמות תכונות כאלו או אחרות...
אם ניקח את רגש השנאה למשל, ונתחקה אחר המוטציה שלו, נגיע
דווקא אל אינסטינקט האהבה! יש בכל אדם משהו משונה שמושך אותו
למישהו מסויים... תינוק בן יומו "אוהב" את אימו, אוהב להיות
בזרועותיה- ולא בזרועות ישות אחרת: זהו אינסטינקט האהבה שנולד
עימו, רק אתמול נולד, הוא לא הספיק לפתח את האינסטינקט הזה...

עזרה, למה אנחנו עוזרים האחד לשני או בעצם, "מרחמים" האחד על
השני?
- כי התכונה הזו עוזרת לנו לשרוד, סיכויי הישרדות הפרט בקבוצה,
גדול מהישרדות הפרט לחוד, לכן מקור הרעיון בהגשת העזרה הוא
בתכונת ההישרדות, או בעצם, באינסטינקט החיים.

כך הגעתי בחזרה אל מקור הרעיון העדין והיפה ההוא... מקורו הוא
הרבה יותר עמוק משחשבתי... מקורו הוא בי, כנברא.

בורא היקום ביקש לתת לברואיו; ואת זאת הוא עשה באופן העדין
והרם ביותר: הוא לא נתן לו בפרהסיה; והוא לא נתן לו בסתר; הוא
בחר לעמוד על המדרגה האחרונה בסולם שצייר אותו הרמב"ם, ומשם
לתת את מתתו לאדם, כפי שהסברתי לידידי הלקוח הערבי. מי שעומד
על המדרגה הזאת- חייב להראות את ישותו בתלת מימדיה, אחרת אין
עסק ואין שותפות. לתשובה הזאת היגעתי- ולאו דרך השאלה, אלא
ממנה עצמה... תשובה מביאה תשובה, עד שמגיעים אל השאלה....

כך שלפתי את השאלה: ולמה השם נודע לאדם? ...וכך תיעדתי את
התשובה.

עד כאן הערותיי המקדימות; וזה הזמן להתחיל במאמר.

המאמר שלפנינו יעסוק בנשמת המשנה, ואין זה משחק מילים.

הזכרתי בפתיחת דברי, כי לכל משנה גוף ונשמה. "גוף המשנה" זה
המידע הקונבנציונלי שאנו משיגים מהמשנה דרך העיון בה. מידע זה
התפתח ושגשג הודות לפרושים שעמלו עליהם אבותינו וחכמינו ז"ל,
החל מתנאי המשנה, אמוראי התלמוד, הגאונים, הראשונים, האחרונים,
ועד הרב פנחס קהתי בן דורנו. מידע זה הנשאב מגוף המשנה, מגיע
בהכרח בשלב כלשהו לידי מיצוי- או לנקודה שקראתי לה ק.ג.ה (קצה
גבול השגתי), ברם אין זה אומר שסיימנו את הדרך עם המידע של
התורה שבעל פה, המוצג דרך אלפי המשניות שנערכו ע"י רבנו יהודה
הנשיא בסוף תקופת התנאים; כי-אם קיים עוד ענף של מידע, הנשאב
מאותה המשנה, אך באמצעות צינור בלתי קונבנציונלי- הנקרא "נשמת
המשנה"; מידע זה מכונה "מידע נוסף" והוא מתחיל מהנקודה בה
מפסיק המידע הקונבנציונלי את זרימתו, היינו מנקודת ק.ג.ה.

מידע זה וממבט ראשון, שונה לכאורה ממהות המידע הקונבנציונלי
שהתקבל מגוף המשנה; ברם ולאחר עיבוד "המידע הנוסף" הזה, מתקבלת
תמונה מעניינת: שני סוגי המידע שכה היו מרוחקים זה מזה לכאורה,
המידע הקונבנציונלי והמידע הנוסף, מתקרבים זה לזה עד לכדי
התמזגות, ונוצר מעין צינור שלישי המחבר את שני הצינורות זה עם
זה, של הגוף ושל הנשמה, אל תוך צינור שלישי חדש הזורם ממנו
מידע-כולל טבעי וכמעט מולד...  נוצר הרושם וכאילו קיים מידע
מוכן מראש בצינור השלישי, שניתן להגיע אליו בשני דרכים
חלופיות: דרך הצינור של נשמת המשנה, או דרך גופה (גוף המשנה).

הסדר הטבעי איפא להגיע אל המידע הזורם "בצינור השלישי" הוא,
לעיין במידע הקונבנציונלי שבגוף המשנה, משם לעבור ולפענח את
המידע הנוסף "שבצינור הנשמה", או אז לשים את שני סוגי המידע
שהתקבלו במיקסר, להפעיל עשר דקות ולמזוג: זהו המידע של הצינור
השלישי.
ברם, אני הולך לשנות את הסדר הזה, ולהתחיל בשרידת "המידע
הנוסף" של צינור הנשמה. משם אחזור אל המידע הקונבנציונלי שנצבר
לפני נקודת "קגה", או אז אקפוץ עם כל ערימת המידע שאספתי על
שני צינורותיו, ישירות אל "הצינור השלישי" הממוזג.

להזכירכם, המידע הנתחם בגוף המשנה שלפנינו, עוסק בתחום שבין
האדם ליוצרו, בעוד "המידע הנוסף" של נשמת אותה המשנה, גולש
בתחום שבין האדם לחברו; ונתחיל בו:

נוסח המשנה:

ו,ג  אנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב - ביתו אסור מלהכניס
ומלהוציא לו ולהם, ושלהם מותרין לו ולהם. נתנו לו רשותם - הוא
מותר והם אסורין.  היו שניים - אוסרין זה על זה:  שאחד נותן
רשות ונוטל רשות; ושניים נותנין רשות, ואין נוטלין רשות. (סדר
מועד, מסכת עירובין, פרק ו, משנה ג').

"נשמת המשנה"- מידע:

המשנה שלפנינו מדברת על "אחדות". האחדות שבין אדם לחברו;
האחדות שבין היחיד לקבוצה; בין הקבוצה ליחיד; ובין הקבוצה
לקבוצה; להלן פרטי הלכות האחדות המפורטים במשנה שלפנינו.

הקדמה כללית:  המשנה מתעכבת על "הרמה" הגבוהה ביותר שבמסגרתה
מתאפשרת האחדות- ומטפלת בה. ישנן רמות שונות של אחדות: למשל,
קיימת אחדות בין שני שותפים עסקיים למען מטרה עסקית מוגדרת;
אינטרס מסויים הפגיש ביניהם והתאחדו סביבו, אולם שני השותפים
האלה יכולים לא להסכים ביניהם בכל הנושאים הנותרים שאין להם
נגיעה באינטרס העסקי; באותה המידה יכולות להתאחד שתי מדינות,
סביב נושא מוגדר המשרת אינטרס מקומי משותף שלהן... במילים
אחרת, שני בעלי אינטרס יכולים להתאחד ברמה כלשהי, סביב נושא
משותף אחד או יותר, אולם עדיין איננו יכולים להגיד שאחדות
שוררת ביניהם, כי-אם אחדות על תנאי.

קיימים עוד סוגים של אחדות, כמו אחדות כפויה: למשל, הסכם איחוד
שכופה מעצמה חזקה על שכנותיה, או האחדות השוררת בין שורות העם
במדינה דיקטטורית בעלת שליט אפל, או האחדות השוררת בתוך שבט או
קהילה, שמאפייני המחלוקת בשורותיהם עולה על מאפייני האחדות...

אפילו תכונת האחדות הטבעית שנולדנו איתה- הינה מוגדרת
ומוגבלת... קח את האחדות בין אם לבנה... תוקף האחדות "הטבעית"
הזו עלול לפוג- ברגע הגעת התינוק לגיל הבגרות, או אז הוא יכול
לשמור על התא המקורי עם אימו ויכול במקביל לפרק אותו; הוא יכול
להסכים עם דעות אימו או עלול להתנגד להן... אם כן בסיס ההסכם
המקורי שהיה ביניהם עמד על אינטרס זמני ומקומי: קח תנאי חיים,
קח חום ואהבה ותן לי את התענוג לגדל אותך, כפי שהאינסטינקטים
שלי מורים לי; התינוק מבחינתו מקבל את פרטי ההסכם הנדיב, עד
שיגדל ויגלה את עצמאותו...

קיימת אם כן אחדות זמנית, אחדות כפויה, אחדות סמי-טבעית,
ואחדות בעלת נופך של אינטרס מקומי מובהק... ברם, ניתן לצלול אל
עומק המינוח המקורי "אחדות", אם נתאר לנו "רעיון" מסויים
שקבוצת אנשים "מתאחדת" סביבו... זוהי למעשה הרמה הגבוהה ביותר,
בה מקבל המינוח "אחדות" את משקלו הסגולי: קבוצת אנשים מתאחדים
סביב רעיון. על אילו אנשים אנו מדברים? מי הם האנשים האלה?
ואיזה רעיון יכול לשמש אותם במשחק הזה- כל רעיון? כל קבוצה?

אני ממשיך בצלילתי אל מעמקי המינוח, ואני רואה את סוג האנשים
שיכולים להתקבץ ולהתאחד סביב רעיון; לא כל האנשים יכולים
להיכנס לקבוצה ולהתאחד סביב רעיון מסוים; גם לא כל רעיון יכול
להיות עילה לאחדות, מהסוג הסגולי שאנו מדברים עליו... הבאתי
כבר לעיל תמונות של רעיונות ארעיים שהיוו עילה לאחדות מוגבלת
ומוגדרת- ואין אנו מחפשים אותה, כי-אם את האחדות הסגולית ברמתה
הבכירה ביותר, העדינה ביותר... אלה הם הרשמים הראשוניים, הבה
נצלול בתוכם...

בעומק של 400 מטרים, אני פוגש ברעיון הסגולי: הרעיון הוא
בסיסי, כולל, בעל אופקים נרחבים הכמהים לפיתוח... המדובר
ברעיון גולמי, כרעיון של הקומוניזם, סוציאליזם, אימפריאליזם,
יהדות, נצרות, דת...
הרעיון והסובבים אותו מזכירים נשמה וגוף- הרעיון הוא הנשמה,
והגוף הוא קבוצת האנשים סביבו. הרעיון איפא "זקוק" לאנשים
שיפתחו אותו ויובילו אותו למחוזות ואופקים אחרים; כמוהו כנשמה,
השואפת להזדווגות עם הגוף- כך שתוכל להשתמש בו ולהתפתח דרכו...
וכפי שדינמיקה גמישה (בין נשמה לגוף) יכולה לעדן את הנשמה
ולפתח אותה מחד, ונתק (בין נשמה לגוף) יכול להביא את הנשמה
למחוזות אפלים, כך קיים מסלול דומה בין "הרעיון" לבין קבוצת
האנשים המאוחדת סביבו; קיים איפא רעיון גמיש ורעיון עקר, תלוי
בדינמיקה השוררת בין הקבוצה לרעיון.

אם כן, לא קיים רעיון גמיש ורעיון מגושם, קיימת מערכת יחסים
גמישה בין הקבוצה לרעיון, ומערכת יחסים אחרת מגושמת עד מנותקת,
המביאה לתוצאה עגומה בדמותו של רעיון עקר.

לאחר הגדרת "הרעיון", אני מגיע אל קבוצת האנשים שבמהותם יכולים
להתאחד סביב הרעיון שלנו. ניקח למשל את הרעיון שנתקל בו ניוטון
ונעשה בו שפטים... כוונתי להשתמש בו באופן הדגמתי גרידא- ללא
התחשבות בעובדות הלא מדוייקות שאני הולך לדחוס לתוכן...
עובדות: יום אחד הבחין ניוטון בתפוח שנפל לו על הראש, והפך את
החוויה הזאת לרעיון גולמי, הקושר את כוח המשיכה וחוקי התנועה
לנפילת התפוח. מכאן ואילך אני הולך להשתמש בדמיון שלי, שאין לו
קשר וחצי קשר עם המציאות, כי-אם לצורכי הדגמה בלבד.

הנחות (מעולם הדמיון): מהרעיון הגולמי הזה של ניוטון, ניתן
לפתח מכונית חשמלית שתנצל את כוח המשיכה ותתרגם אותו לאנרגיה
חשמלית; אולם לא ניתן להגיע אל הפיתוח הזה ללא שיתוף הפעולה של
מדען בשם גאוס - "עקומת גאוס", ויש גם לשתף עוד מדען בשם
ארכימדס שיטפל ויטפח את הרעיון מהצד המתמטי, עד להגיע אל
הרעיון הכולל, שמתבטא בפיתוח המנוע החשמלי העובד על אנרגיית
כוח המשיכה.

אם כן מה היה לנו:
ניוטון: הוגה הרעיון הגולמי והאחראי על הצד הפיזיקאלי שלו
(אבחנות ותיאוריות פיזיקאליות, כמו חוקי התנועה...)
גאוס: אחראי על פיתוח הצד החשמלי של הרעיון הגולמי (תיאוריות
בתחום החשמלי - יחידת אינדוקציה מגנטית...)
ארכימדס: לקח על עצמו את הענף המתמטי של הרעיון (החשבון
האינפיניטסימלי- אם אומר לכם משהו...)

ובכן, ללא האחדות של שלושת האנשים המופלאים האלה סביב הרעיון
הגולמי של חברם ניוטון, לא היה ניתן להגיע לפיתוח המכונית
החשמלית; הם החליטו יום בהיר אחד לשים יד ביד, להחליף דעות
ורשמים ביניהם, ולעבוד בהרמוניה כיחידה אחת על פיתוח הרעיון
הגולמי של ניוטון: הם התאחדו לקבוצה אחת, סביב רעיון גולמי .

הרעיון הגולמי הזה התפתח, כתוצאה מהדינמיקה הגמישה ששררה
בקבוצה, החל מהחלפת דעות מדעיות כלליות אודות הרעיון, ועד
למוכנות לפתוח את המטען המקצועי שכל אחד הביא איתו מהבית,
לשרות הקבוצה והרעיון שלה.

תוצאה של האחדות הזו: דינמיקה גמישה שהביאה לפיתוח רעיון
גמיש.

סיכומו של דבר: בשביל לפתח רעיון גולמי, יש צורך ב:
1- קבוצת אנשים המכירים את הרעיון.
2- שיהיה להם עניין בטיפוח הרעיון.
3- מוכנות להיכלל על הקבוצה: לתרום ולהירתם.

כאשר משיגים את הבסיס התקני לשלושת התנאים האלה, ניתן לטעון כי
נוצרה האפשרות לאחדות סביב רעיון. ברמה זו של "אחדות" ביקשה
התורה לטפל, בקבוצה הזאת, וברעיון הזה. להלן הלכות האחדות
במשנה שלפנינו.

בנקודה הזאת אני מבחין בשאלה- שלמעשה היא נשאלת מאליה: דווקא
בקבוצה הומוגנית כזו התורה מבקשת לטפל ולהתקין לה הלכות
לאחדות? על אילו הלכות אתה מדבר!! על איזה תיקון אתה מדבר?
אנחנו מדברים על קבוצת אנשים שהכירו רעיון, הכירו אותו לעומק;
הסכימו איתו, וראו את הצורך בפיתוחו וטיפוחו, וכך, עשו יד אחת
והחליטו לטפח את הרעיון ביחד, להחליף דעות ביניהם, לעבוד ביחד,
לתרום לקבוצה מהידע האישי ומהמטען המקצועי שכל אחד הביא איתו
מהבית, ולהירתם במקביל לקבוצה- לכל צורך שיידרש לטובת הקבוצה,
ומעל לכל להיות "מוכן" לעבוד לחשוב להירתם לשתף פעולה- תוך כדי
התמזגות בקבוצה על כל הנגזר מההתמזגות הזו, וכל זה מתוך
המודעות הפנימית של כל אחד ואחד מהם, שרק אחדות כזו תביא לידי
פיתוח הרעיון הגולמי הנעלה שלהם, שכה הם מאמינים בו ושיכולים
ליהנות מפרותיו- כל אחד לחוד וכולם ביחד. על הקבוצה המקצועית
היפה והרצינית הזאת התורה מדברת, רק בה היא מתעניינת, ומבקשת
לחדור לשורותיה ולהתקין לה הלכות אחדות! על אילו הלכות אתה
מדבר! הקבוצה הזאת היא הסמל של האחדות; הם יכולים לתת שיעורים
באחדות; הם יכולים להרצות על הצורך באחדות; הם מודעים למהות
הרעיון הגולמי שסביבו ראו להתאחד, והכירו בחשיבות האחדות לעצם
הרעיון ובכלל זה לעצמם; באלה שהגיעו לרמת מודעות עצמית כזו-
התורה רוצה לטפל? ולסדר להם הלכות אחדות...?

כשאני בא לסדר למישהו סידור, אני יוצא מנקודת הנחה, שהמישהו
הזה זקוק לסידור שלי, או עלול להזדקק לסידור כזה; אולם במקרה
שלפנינו האבסורד עולה על גדותיו ומציף אותן: התורה מחד מבקשת
לאתר את הקבוצה העלית הזאת ולהפנות לה את הלכותיה והערותיה בכל
הנוגע באחדות בתוכה, ומאידך היא אומרת בריש גלי שאין להלכות
האלו נגיעה בכל קבוצה אנושית אחרת, שאינה נמנית על הקבוצה זאת.
במילים אחרות, היא מבקשת ללמד את אינשטיין מתמטיקה מחד, ועל
שמואל שטועה עדיין בלוח הכפל- לא רוצה לדעת; הכיצד? זאת
השאלה.

תשובת התורה: טעות חשבון של אינשטיין יכולה להיות הרת אסון,
וחשבון נכון ומדויק של אינשטיין יכול להביא רווחה לאנושות.
אכן, איני מתעניינת בשלב זה בשמואל ודמו בראשו: הוא עוד לא למד
אפילו את לוח הכפל.

דוגמה: לא תרצח. אל תלבין פנים.
          לא תגנוב. אל תגנוב דעת.
          אל תעבוד עבודה זרה. תהיה כן עם עצמך.

הבאתי לעיל שלוש דוגמאות לחיזוק תשובת התורה, הבה ניקח את
הדוגמה האחרונה ונתחיל בה: מה לדעתכם יותר חמור, לעבוד עבודה
זרה, או העדר כנות עצמית?
כמובן, עבודה זרה היא הרבה יותר חמורה מחוסר כנות עצמית. עובדה
זו מתייחסת אליה התורה בפרוש ובגלוי. ראינו את התייחסות התורה
לעבודה זרה, הדבר בא לידי ביטוי אפילו בחמישייה הראשונה של
עשרת הדברות, שהם עיקר עיקרי הדת היהודית, בעוד לא ראינו שום
התייחסות של התורה לחוסר כנות עצמית.

עם זאת... ברצוני להודיעכם שהעדר כנות עצמית- בשלב מסויים מחיי
האדם, חמורה שבעתיים מעבודה זרה; כלומר ובמילים מהוקצעות,
התורה יכולה "להסתדר" איכשהו עם תועה שעובד אלילים וכוכבים,
לנסות להסביר לו ולהחזירו אל השורות; אומנם העונש הנקוב בתורה
על עבודת אלילים הוא מיתה, אך ולפני כן אנו מצווים להתרות
בעובד העבודה זרה- היינו להסביר לו את מהות הדבר שהוא עושה, את
האבסורד התמוה הנגזר מעבודתו; במילים אחרות אנו מצווים להסביר
לו אודות מהות השם וקיומו, ורק אם הוא הבין אותנו ועמד על זאת
ללכת כנגד הכנות הפנימית שלו... ולהשתחוות לשמש, או אז ורק אז
אנו גוזרים עליו גזר דין מוות. זוהי חוקת התורה. קודם התראה
ע"פ שני עדים, ואחר כך האשמה. (היום למשל נעדר גזר דין מוות
לעובד עבודה זרה, לא כי אין סנהדרין ובית המקדש, כי-אם אין לנו
את "הכוח" להסביר אודות קיום השם וישותו, ובנוסף כה התרחקנו
מהכנות העצמית הפנימית... אם אין לנו כנות משלנו- איך נוכל
לדרוש אותה מאחר?)
   
הראיה לזאת הוא הדיבור השני בעשרת הדיברות: לא יהיה לך אלוקים
אחרים על פני.
הציווי אינו "לא יהיה לך אלוהים אחרים", אלא: לא יהיה לך
אלוקים אחרים על פני;

לא יהיה לך אלוקים אחרים על, פני.

עד שתגיע אל פני; עד שתכיר את פני. עד שתכיר את מציאותי בפועל.
כל עוד ולא הגעת להכרת פני, אינני יכול לצוות עליך שלא תאמין
באלוהים אחרים; מצווה זו תישאר אם כן בגדר האמונה בלבד;
לשיקולך ולנטיותיך הבלעדיים. אולם ומהרגע שהכרת אותי, הינך
מחוייב לכנות שבך, ומכאן והלאה אינך יכול להתעלם ממציאותי.
התעלמות כזאת ו/או עבודת אלוהים אחרים, משמעותה "עבודה זרה"-
על כל המשתמע מכך ועל כל ההשלכות הנגזרות מכך.

אם כן, אני מגיע למסקנה גורפת וחד משמעית: הכנות העצמית יכולה,
בשלב מסויים של החיים, לעלות בחומרתה אפילו על איסור עבודה
זרה! תלוי במקום ובשלב בהם אתה נמצא. בחיבורי "פענוח רוח הקוד"
התייחסתי בהרחבה לנקודה הזאת.

אסור לגנוב מחברך. כתוב בפרוש: לא תגנוב. ואם חומרת עבירת
הגניבה הינה 3 בסולם החומרות, אזי חומרת גניבת הדעת יכולה
להגיע לדרגה 9 בסולם ריכטר, במקום ובזמן ובשלב נתון; לא תמיד,
כי-אם בשלב ובזמן ובתנאים נתונים.

מה הכוונה? התרחקנו קמעה מהשאלה המקורית שלנו: דווקא בקבוצה
שהכירה לעומק את "הרעיון" והכירה מקרוב בערך האחדות סביבו-
דווקא את הקבוצה הזאת איתרה המשנה שלפנינו, וביקשה להפנות את
תשומת ליבה להלכות האחדות! הכיצד? מהו פשר האבסורד הזה?
הלאנשטיין תלמד מתמטיקה? זאת היתה השאלה; והתורה ענתה לנו-
לעיל: טעות חשבון של אינשטיין יכולה להיות הרת אסון, וחשבון
נכון ומדויק של אינשטיין יכול להביא רווחה לאנושות. מהי כוונת
התורה? ננסה לרדת לסוף דעתה.

התורה בעצם חוששת כל כך מסטייה כלשהי שעלולים לסטות חברי
הקבוצה המיוחדת הזאת... הרושם הוא וכאילו היא חוששת מאסון
שעלול לקרות, מכל תנועה או תזוזה בלתי זהירים של כל אחד מחברי
הקבוצה... [הבה נכנה בהמשך את חברי הקבוצה המנויים על האחדות:
"חברים", ואת כל מנוי בנפרד: "חבר"].
התורה אומרת: "חבר" מהשורה שזז מילימטר מקו נתון, תזוזת "חבר"
כזו- שוות ערך היא לעשרות ק"מ-ים של איש רגיל לא מהשורה- לכאן
או לכאן; כלומר ערכי התזוזה נכונים הם לשני הכיוונים: אם נכונה
התזוזה וחיובית היא, או אם מוטעית היא ושלילית; תלוי בכיוון...


אנחנו בוחשים למעשה בממצאי התפתחות האדם: האדם עובר מספר שלבים
עד להגיע לבגרות, החל משלב "התינוקות"- כולנו יודעים למשל
שבשלב הזה אין הילד אחראי על מעשיו הגם והוא בעל ישות אנושית
לכל דבר, הוא עובר בשלב "הנערים" וגם כאן אינו עדיין אחראי על
מעשיו, עד שמגיע אל הבגרות, או אז אנו רואים את מעשיו כביטוי
עצמאי לישותו, ושופטים אותו על פי אמות מעשיו, לפי טבלה חברתית
מוכנה מראש ומוסכם עליה בחברה. אסור לגנוב, אסור לרצוח, מי
שגונב נכנס לכלא ומי שרוצח דמו בנפשו... התורה בעצמה עזרה לנו
בהכנת הטבלה החברתית ואמרה את מילתה הנוקבת בנידון.

בד בבד, קיימת עוד התפתחות אנושית המקבילה להתפתחות שדיברנו
עליה לעיל, והיא מתחילה משלב הבגרות: לא כל החברה האנושית
מנוייה עליה, ולא כולנו מודעים לקיומה; אני מדבר על "הרמה" בה
האדם מכיר ערכים אחרים שלא הכירם עד הלום; ניקח למשל את עובד
העבודה זרה שלא הכיר את קיום ישות העל הנקראת בפינו "אל
עליון"; השלב הראשוני שלא הכיר בו את המידע אודות מציאות השם-
נקרא "שלב", זאת כי הוא יכול להיות מצוי בשלב הבגרות או בשלב
הילדות, ובשני השלבים הרי נבצר ממנו לעמוד על מאפייני המידע
אודות קיום מערכת-על; אולם החל מרגע היכרותו הראשונית עם המידע
הזה, הרי הוא עובר אל "רמה" אחרת שלא נחשף אליה בעבר, וממנה
נגזרת טבלה חברתית לא פחות מחייבת מחברתה הקונבנציונלית, ואף
עולה עליה בסולם המחירים ובתעריף; ברם בהבדל אחד: הטבלה החדשה
אינה מוכרת לכל שורות החברה, דבר שיוצר שטח-מת פתוח, המנוצל
בד"כ על ידי מי שנחשף למידע החדש- אך מבקש להתחמק מההתחייבויות
החדשות הנגזרות ממנו, או מהרמה שהגיע אליה והנגזר ממנה.

המידע החדש שנחשף אליו האדם אם כן, יכול להעלותו ולמקמו ברמה
חברתית חדשה, המתחייב ממנה קוד חברתי חדש על כל הנגזר ממנו.
עובדת היווצרות שטח-מת שמשחקים בו כל קלי הדעת- אינה מכסה את
השטח החי והפעיל שנוצר זה עתה, כתוצאה מהמידע החדש שזרם
בשופרות. בזמן מן הזמנים ניסתה החברה לבלום חלק מהשחקנים
הנלוזים על משטח השטח-מת, וזאת ע"י חקיקת חוקים שעיגנו אותם
בחוקי החברה, כמו חוק עבודה זרה, אולם ניסיון זה נבלם ונחתך
באיבו, אם זה בגלל הקושי בצביעת שטחים מתים, אם זה בגלל הקושי
העצום שהערימו הנצלנים והשחקנים למיניהם על החברה, או אם זה
בגלל רדידות החברה עצמה, שבעוונותינו הרבים כבר אינה מבחינה
בין שטח-מת לשטח חי ופועם.

מעבר לעבודה זרה ורמת המידע החדש... אדם יכול להגיע אל מידע
חדש שימקם אותו על מקום ערכים כאלה: ערך גניבת הדעת, או ערך
הלבנת פנים... במילים אחרות, ניתן להגיע בוודאי לרמה בה ייחשף
האדם למידע הזה: "רמה" של הלבנת פני חבר ברבים- תעבור את "שלב"
הרצח בדם קר. אומנם אין האדם רגיל להתחשבן ולשאת ולתת בערכים
מעין אלה, אך עובדה זו אינה סותרת ולא מסתירה את עצם קיום
הערכים הפועלים במסגרת הרמה החדשה, ואינה מסתירה את קיום
"החברים" המנויים על מועדון "הרמה" החדשה. "חברים" כאלה
מודעים, מתוקף המידע שהגיע אליהם ועובד באופן תקני על ידם, הם
מודעים למהות הערכים שנחשפו אליהם ומכירים בחומרתם ובדירוגם,
דבר שיוצר את התשתית למונחים תקניים חדשים: "רמה" שאין לה קשר
"לשלב", "חבר" שאין לו קשר "לאיש" מהשורה, "מחויבות" שאין לה
קשר עם "המוסכמה".

במונחים התקניים האלו למשל השתמש השם בכבודו ובעצמו, כאשר דן
את 24000 תלמידי רבי עקיבא לחדול. תלמידי רבי עקיבא נענשו על
אחת העבירות שהיא תולדה של הלבנת פנים- עבירה העולה בהרבה
מונים על עבירת "רצח", כי ברצח פיזי האדם מת עם הירצחו ובזה
פוסק עינויו, אך בהלבנת פנים האדם ממשיך לחיות- היינו ממשיך
לחיות את סבלו. מכאן אני מסיק שתלמידי רבי עקיבא היו אנשים
איכותיים כל כך, עד כדי שהגיעו "לרמה" שהיא מעבר "לשלב"
הכרונולוגי בו היו נמצאים. זוהי דוגמה אופיינית למעבר משלב אל
רמה: תלמידי רבי עקיבא הגיעו לרמה של מידע, בה נחשפו אל "הרצח"
האמיתי שבהלבנת פנים. לשלב רצח פיזי אולי לא יגיעו לעולם, כי
הם עברו כבר את השלב החייתי ההוא... ברם עדיין יכלו הם לבצע
"רצח", אך במוטציה חדשה, שתוצאותיו הרבה יותר קשות  "ויעילות"
מהרצח החייתי בדם קר; ועל זאת הם שילמו את החשבון בפועל.
אין ספק, שגם 24000 תלמידי רבי עקיבא, ניסו לשחק בשטח-מת שהיה
שרוע לידם, אך השם יתברך העמיד אותם על מקומם (רמתם), והפסיק
את משחקם באחת.

עם תקופת חורבן בית המקדש השני, הגיעה האנושות לשיאים חדשים
בכל הקשור ל-"שלב" ו"רמה": האנשים שרצחו בדם קר וברברי- היו
ברמה שיכלו לרצוח גם באופן יעיל "ומתקדם"; הם היו מודעים
למשמעות "הלבנת פנים" ולא חסכו את שיבטם משני סוגי הרציחות...
בסופו של דבר, נחתם דינם דווקא על סוג הרצח השני, היעיל
והמתקדם, על עבירת שנאת חינם, שמהווה תולדה של עבירת האם
"הלבנת פני חבר"; כך מעידים רבותינו ז"ל, וכך מעידה ההיסטוריה
המנודה שלנו.

בנקודה זו אני חייב להבליט עובדה אנושית כללית: אין עבירה שאין
לה את השטח-מת שלה, ואין עובר עבירה שאינו משתמש בשטח-מת זה או
אחר.
השטח-מת שהשתמשו בו תלמידי רבי עקיבא למשל, השתרע על פני שטח
ההפרש בין המוסכמה לבין המחוייבות. העבירה שלהם השגורה בפינו
היא: לא נהגו כבוד זה בזה; מכאן אני מסיק שהלבינו את פני
חבריהם ברבים וביחיד; אולם הייתי רוצה לצלול אל עומק מחשבת
האנשים בעלי "הרמה" הללו, ולבדוק מה בעצם חשבו בתוך תוכם אודות
העבירה שעברו... מותר לי להניח, שתלמידי רבי עקיבא דיקדקו
בציציותיהם ובכל תרי"ג מצוותיהם, כולם ביחד וכל אחד לחוד;
ומותר לי עדיין להניח ואף לקבוע, שכל תלמידי רבי עקיבא יצאו
נקיים וברורים בחשבון הכללי של רמ"ח מצוות עשה ושסה מצוות לא
תעשה, הרי המדובר בסופו של דבר בתלמידי רבי עקיבא... אם כן,
במה הם תלו את מעשיהם- הרי הם היו מודעים לפגם המעשה שלהם, הם
היו "חברים" ברמה המתאימה...

התשובה היחידה שאני מוצא: אין מצווה מפורשת בתורה המתייחסת
ישירות אל מעשיהם ואוסרת אותם. אומנם קיימת התייחסות בעקיפין,
כמו הנגזר מהכתוב "הכח הוכח את עמיתך ואל תישא עליו חטא"- אולם
מצווה ישירה במישרין אין, לא כתוב אל תלבין את פני חברך ברבים;
לא צווינו ישירות ומפורשות על אהבת חינם; כתוב שיש לכבד את
הורינו אך לא כתוב בשום מקום שיש לכבד איש את רעיהו. מכאן ניתן
להצביע על הלך מחשבתם: אני יודע ומרגיש בפגם שאני גורם במעשי,
אך אני מבקש להתחמק מהערך הרשמי של מעשי דרך אותו הערוץ הרשמי:
אינני מצווה ישירות על מעש זה.
הם מבקשים, במילים אחרות, לרדת במודע רמה אחת, מהרמה שהם
נמצאים בה. הם מבקשים לוותר על הרמה השכלית הזו שהגיעו אליה
במודע, כי הדבר עוזר להם להתחמק מאחריות אישית; בשפה האנושית
זה נקרא "משחק מכור", כי התחמקותם נעשתה באופן מלאכותי למרות
ועל אף המודעות המפותחת שלהם, שהביאה אותם לרמה השכלית הנעלה
בה הם נמצאים. "המשחק המכור" שלהם איפא, הוא זה שיוצר שטח-מת
מדומה, וכאילו הם פועלים בשטח טבעי ורשמי.

מכאן ניתן להבין את מה שהזכרתי בפתח דברי: אין עבירה שאין לה
את השטח-מת שלה, ואין עובר עבירה שאינו משתמש בשטח-מת זה או
אחר; גם רוצח יחפש וימצא לו את השטח-מת שלו: מגיע למנוול הזה
למות! וגם הגנב בסופר מרקט השכונתי יישחק בהתלהבות בשטח-מת
מדומה: הפשע הגדול הוא, לא להאכיל עשר פיות קטנות ותמימות
הממתינות לי בבית... וכמובן גם פושעים ברמתם של תלמידי רבי
עקיבא ישתמשו באותו השטח ובאותו ההגיון; ברם דבר אחד שותף
לכולם: כולם מבקשים לרדת במודע, רמה אחת מרמתם השכלית שהגיעו
אליה, על אף האבסורד המעליב הנגזר מזאת: לוותר במודע על הנכס
היחיד והחשוב המבדיל את האדם מהחיה.. ואני מדבר על הנכס
השכלי.

כאן לדעתי נעוץ אחד המסרים המהותיים של הקרבת קורבנות: אתה
ביקשת לשחק במודע במגרש התמהוני ההוא של "שטח-מת" מדומה, והיית
מוכן לוותר במודע על הנכס השכלי היחיד שלך המבדיל אותך מהחיה?
ראה את החיה שביקשת לרדת במודע לרמתה... ראה במו עיניך את החיה
שאתה מקריב על המזבח, זוהי הישות שביקשת במודע להידמות אליה;
דע לך בן אדם- זוהי אזהרה ולקח: אם תמשיך במשחק המכור שלך
ותנצל עוד שטחים מתים תמהוניים, היינו אם תבקש שוב לרדת במודע
מהרמה האנושית השכלית שהגעת אליה, אזי סופך להגיע לשלב ההתחלתי
של החיה הזאת, המוקרבת לנגד עיניך עכשיו על המזבח; סופך לרדת
ברמות עד להגיע אל הרמה שלה, או אז לא יהא נגיש ההבדל בין
החיים למוות, כמו החיים הקרבים של הבהמה הזו, על המזבח הזה.
בינתיים ניתנת לך באמצעות הבהמה הזו עוד אפשרות לתהות ולהבין,
וגם ניתנת לך האפשרות לחזור אל קו ההתחלה, אל הרמה האדמית שלך,
על כל הנגזר ממנה. עוונך בינתיים יכופר באמצעות הבהמה חסרת כל
רמה זו.
זהו עיקר הנקודה הנוספת שביקשתי להבליט. אחזור ברשותכם אל
הנקודה האבודה במאמרי ואל הקטע שלה- הנמצא אותו?

דיברנו לפני עשרים וארבע אלף שנים על רעיון צרוף, ועל "חברים"
שמתאספים סביבו, דבר היוצר מעין "אחדות" בין קבוצת "חברים"
הבקיאים ברעיון ובערכיו. התורה הקדושה ביקשה, באמצעות "נשמת"
המשנה שלפנינו, להסדיר את התמזגות החברים האלו עם רעיונם,
היינו לציין את הלכות האחדות של קבוצה זו; בדרך שאלנו:
"להסדיר" דווקא אצל "המסודרים"? ועל שאלה תקנית זו נענינו:
דווקא הסטייה אצל "חברים" היא משמעותית ומסוכנת- ו/או לחילופין
מבורכת; בעוד הסטייה הכי גדולה שירשום "אדם" מהשורה- יכולה
להגיע, אף במקרה הרע, לתזוזה בעלמא בלתי משמעותית בעליל; ולכן
אין לתורה עניין בקבוצת האנשים האלה, שלא דאגו להעלות את
"רמתם" לדרגה המתאימה לאדם.

בשביל לתפוס את הרעיון האחרון של התורה, הבה נתאר עיגול שטוח,
ואיש אחד בשם שמואל עומד על נקודה מסויימת מקשת העיגול. כל צעד
שיצעד שמואל על הקשת, יציין זווית מרכזית המתהווה דרך שני צלעי
הזווית: צלע ראשונה היא הקו הנמתח מהנקודה הראשונה עליה עמד
שמואל אל מרכז העיגול, והצלע השניה היא הקו שנמתח לאחר שעשה את
הצעד על הקשת, היינו מהנקודה שהגיע אליה שמואל- אל מרכז
העיגול.

הבה נניח שנוצרה, לאחר צעד אחד של שמואל, זווית מרכזית של 37
מעלות.

נבקש בשלב זה משמואל להתרחק ממרכז העיגול, לעמוד בנקודה כלשהי
על הקשת החדשה, ולייצר לנו את אותה הזווית של 37 מעלות: בשביל
ליצור את אותה הזווית, הוא יצטרך לצעוד יותר מהצעד האחד שצעד
בראשונה, כאשר היה קרוב יותר למרכז, ומאידך, אם נבקש משמואל
שיתקרב אל עבר מרכז העיגול ולייצר את אותה הזווית, אזי עליו
לזוז פחות מצעד אחד בשביל ליצור את אותה הזווית- תלוי עד כמה
הוא קרוב למרכז. אם מתקרב יותר מדי, אזי תזוזה קטנה ביותר
תרשום את הזווית שלנו; לפעמים הצעד נמדד במילימטרים, ולפעמים
איפא בקילומטרים, הכל תלוי בנתון אחד: המרחק שלך מהמרכז.

...אשר על כן, התורה דאגה להסדיר את הלכות האחדות אך עבור
"חברים" הקרובים למרכז... כי התזוזה הקטנה ביותר שלהם עלולה
לרשום רעידת אדמה- אם לא תהיה מבוקרת ואחראית, או במקביל בכוחה
לבנות עיר ומדינה- אם התזוזה תהא בכיוון הנכון.

...ובכל זאת, מה עם שאר האנשים הניצבים רחוק רחוק מהמרכז?

- קולם לא נמנה! ודמם בראשם... הם בחרו במודע להתרחק מהמרכז,
ע"י יצירת שטחים מתים דמיוניים; ברם האפשרות להתחבר שוב אל
המרכז ולהימנות- פתוחה תמיד בפניהם, כל עוד נפשם באפם.

לסיכום ההקדמה שלנו: המדובר, ובפעם האחרונה, אך ברעיון מהותי
גולמי, ואך בחברים שהקול שלהם נחשב ונמנה. הקשר בין הרעיון
לחברים, הוא כקשר בין נשמה לגופה, הדינמיקה אותה הדינמיקה:
ישנו אדם גמיש בעל נשמה גמישה וגוף גמיש, וישנו אדם קשוח ועקר
בעל נשמה מגושמת וגוף מגושם; הדינמיקה של פעולת התמזגות הנשמה
עם הגוף- היא אשר תקבע את תכונות האדם: אם ההתמזגות נעשית
בהרמוניה אזי יש לנו דינמיקה גמישה ואדם גמיש שביכולתו להתפתח
ולהשיג את המידע ששואף לו עד לאין סוף, ברם התמזגות הנעשית
בעצלתיים תרשום דינמיקה מגושמת וכבדה שעלולה להגיע עד לנתק בין
הנשמה לגוף, או אז "מתפתח" אדם עקר בעל תכונות מגושמות שגופו
ונשמתו פועלים בנפרד, תלוי בכיוון הרוח...

ניתן ליישם את השפעת אותם המרכיבים על מודל הרעיון והחברים
סביבו: רעיון הוא הנשמה שמחפשת לה גוף בדמות "החברים", והאדם-
התוצר הסופי שיש לנו, הוא האחדות הנוצרת סביב הרעיון.

כפי שקיים אדם גמיש שנשמתו וגופו מתמזגים ומתנהלים בהרמוניה,
כך קיימת אחדות פוריה שחבריה מתנהלים ומתמזגים בהרמוניה,
ויוצרים בכך רעיון גמיש ופורה התורם לכל חבר בקבוצת האחדות.  

קיימת מנגד גם אחדות עקרה, המתנהלת בכבדות ובעלת פרמטרים של
גוף מגושם ונשמה רעה: לנוסחה הזאת נגיע דרך "חברים" מנוכרים
שיוצרים אחדות רעה ורעיון עקר, שפרותיו ההרסניות ייאכלו ע"י
קבוצת האחדות במלואה, ואף מחוץ למעגל שלה.

אם כן, ובשביל לקיים רעיון פורה שייהנה ממנו המעגל הראשון של
החברים ואף ייהנו ממנו כל מעגלי החברה, יש לדאוג לדינמיקה
הרמונית וגמישה שתשרור בין חברי הקבוצה ותאפיין את התקשורת
ושיתוף הפעולה ביניהם; כך מפתחים רעיון גמיש, וכך בונים אחדות
פעילה סביבו; כך בונים חברה יפה ובריאה, ששערי ההתפתחות פתוחים
בפניה ללא הגבלה.  

מאידך, קיים רעיון עקר ואחדות עקרה ומגושמת שתדרדר את חברי
הקבוצה לתהום בלתי ידוע, ואיתה יתדרדרו כל שאר מעגלי החברה...
מהמצב הזה התורה חוששת, כה חוששת... את המצב הזה מנסה התורה
למנוע, ע"י עיגון הלכות האחדות בקרב המעגל הקרוב ביותר אל
המרכז, אליה.

מה קורה למשל, במעגל נתון של חברים, שאין הם רוצים בשיתוף
פעולה ביניהם? קיים "רעיון" וקיימים "חברים" המודעים למהותו
ולחשיבותו, אך כל חבר שומר על דעה משלו לפיתוח הרעיון ואינו
מעוניין לשמוע את השאר ולבטח אינו מעוניין בדעותיהם ובשיתוף
פעולה איתם... מה קורה במקרה כזה? מה ההלכה אומרת?

למעשה, ההלכה אינה מגיעה לשלב קיצוני כזה... ההלכה נועדה בכדי
להמנע מלהגיע אל השלב הזה... שלב כזה מסמל במהותו את סוף הדרך,
כמו השלב שהגיעו אליו 24000 תלמידי רבי עקיבא ובעקבותיו חדלו
מלהתקיים.
קיים למעשה שלב מקדים לשלב הזה, הוא השלב בו אחד החברים מחליט
לצאת ביוזמתו מהקבוצה- או בניסוח תקין: אם חבר אחד מקבוצת
האחדות המקורית, מחליט להפסיק כליל את השתתפותו הפעילה בקבוצה,
או אז הריהו אוסר על כל הקבוצה לעשות שימוש כלשהו ברעיון
שהגיעה אליו הקבוצה- עד לרגע השתתפותו הפעילה של החבר הזה.

משמעות הדברים היא, שזה עתה הפך הרעיון שהתפתח בכוחות משולבים
עד לרמתו הנוכחית, לעקר. אסור לפתח אותו מכאן ואילך במתכונתו
הקודמת. במילים אחרות, לא יכולים יתר "החברים" שעדיין שותפים
בקבוצה- לוותר על שירותי חברם שערק, ולהגיד: אוקי, מכאן ואילך
אנחנו נמשיך עם הרעיון בלעדי חברינו; כי-אם אפשרות אחת בלבד
נותרה בפניהם: רעיון עקר; היינו, רעיון שלא ניתן לפיתוח
במתכונתו הנוכחית, יען הוא מכיל תובנות מוגדרות של חברם לשעבר.
זוהי המשמעות הטקסטואלית של הלכה מרכזית זו, שמהווה בסיס
לביאור המשנה שלפנינו.

העיקרון הנגזר מהלכה זו מוביל אל האבחנה זו: מוטב לוותר על
רעיון בשלב אשר יהא, מאשר לקיים "אחדות" סביב רעיון רעוע וחסר,
שאחד החברים יצא עמו; במילים אחרות, מוטב לפרק אחדות המבוססת
על רעיון עקר, מאשר לקיימה על אותו הבסיס הרעוע. עיקרון המשנה
הנגזר מזאת הוא, לא לסמוך את ידך על דבר שלא ידך עשו אותו;
ובמקרה הזה, לחבר העריק יד בפיתוח הרעיון, ואין את האפשרות
הטכנית ואף המוסרית- להמשך פיתוחו בלעדיו.

ברם, אין מנוס מהמסקנה הברורה שההלכה סימנה בעט עבה וחד: עריקת
"החבר" איננה דבר מהשורה שניתן להתעלם ממנו ולעבור עליו לסדר
היום, כי הדבר אומר בהכרח דרשיני: משהו באושיות הקבוצה התקלקל,
ועל דבר מעין זה יש להגיב תגובה דרסטית שבכוחה להרעיש ולהרעיד
את אמות הקבוצה שנותרה יתומה מחברם.

מכאן אני מסיק את הערך אשר נותנת התורה "לחבר", ואת האור
שבוחנת אותו תחתיו.

ועדיין לא סיימנו... ישנו תוכן משלים להלכה המרכזית שלעיל:
ברם, ואם העניק החבר שערק את רשותו לשאר חבריו לשעבר בשימוש
ברעיון בלעדיו, או אז יותר להם להמשיך ולפתח את אותו הרעיון,
מאותה הנקודה והבסיס. המונח "רשות" נגזר לשני חלקים:
חלק "החבר" (לשעבר) בפיתוח הרעיון, מהווה את החלק הראשון של
המונח; ניתן לקרוא לחלק הזה כזכות הקניין השמורה לחבר.
בעוד עצם השימוש ברעיון שיד אנושית בחשה בו, הינו זכות נפרדת
בפני עצמה; וזהו המרכיב השני של המונח. כלומר יתכן מצב, בו
יגיד "חבר לשעבר" אל הקבוצה שהיה מנוי עליה: הנני להתיר לכם את
המשך פיתוח הרעיון בלעדי, אך בתנאי שתפרידו את טביעות אצבעותיי
המקוריות מהרעיון.

אם כן ולסיכום, בשלושה מצבים ההלכה המרכזית שלעיל דנה:

1- חבר שיצא מהקבוצה (מהאחדות) בטריקת דלת, היינו מבלי להשאיר
שום רשות או רישוי אחריו, הריהו אוסר על כל הקבוצה לעשות שימוש
כלשהו ברעיון שהגיעה אליו הקבוצה- עד לרגע השתתפותו הפעילה של
החבר הזה.

2- חבר שיצא מהקבוצה- אך לא בטריקת דלת, ואף באופן ידידותי
למשעי... הוא החליט, בד בבד עם עזיבתו, להשאיר רשות "מלאה"
מפורשת וכוללת לכל חברי הקבוצה; היינו לעשות שימוש בטביעות
אצבעותיו האישיות ברעיון, וגם להמשיך ולפתחו לאור זאת בלעדיו;
במקרה זה אין כל עכבה מלהמשיך את האחדות סביב הרעיון ומהנקודה
שהגיע אליה. החבר שנטש יכול אף ליהנות מפרות הרעיון שממשיך
ומתפתח בצל היעדרותו, ויותר מזאת: הוא יכול, אם יראה לנכון,
להמשיך ולתרום אישית בפיתוח הרעיון יחד עם החברים שרק נטש...
ברם בהבדל אחד: היות והביע את רצונו העקרוני בנטישת הקבוצה
הקבועה, הוא יהיה במעמד של "חבר אורח", ולא כפי שהיה "חבר
מהמניין". את ההסבר לשני המונחים החדשים נפגוש בביאור המשנה.

3- חבר שיצא מהקבוצה, אך בטריקת דלת חלקית... והשאיר לחבריו
במקביל רשות "חלקית": להמשיך ולפתח את הרעיון, אך להקפיד
ולהפריד את טביעות אצבעותיו ממנו. במקרה הזה המשנה שלפנינו
עוסקת.        

מכאן אני עובר לתוכן המשנה. נא לזכור, הנני להתחיל בנשמת
המשנה: [נא לזכור עוד דבר: כל מה שציינתי לעיל- כולל החומר
שאני עתיד להביא במסגרת זו, הינו תוצאה ישירה של פעולה שכלית
גרידא. היינו ובמילים מפורשות, אין המדובר בנבואה ואף לא
בהשראה. ראיתי לנכון להוסיף את זאת.]  

טקסט המשנה:

ו,ג  אנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב - ביתו אסור מלהכניס
ומלהוציא לו ולהם, ושלהם מותרין לו ולהם. נתנו לו רשותם - הוא
מותר והם אסורין.  היו שניים - אוסרין זה על זה:  שאחד נותן
רשות ונוטל רשות; ושניים נותנין רשות, ואין נוטלין רשות. (סדר
מועד, מסכת עירובין, פרק ו, משנה ג').

ביאור המשנה:

חבר שיצא מהקבוצה והשאיר "רשות" מפורשת לחברי הקבוצה להמשיך
ולפתח את הרעיון המקורי שהתאחדו סביבו, אך לא כלל בהודעתו זו
את מתן רשותו להשתמש בטביעות אצבעותיו שהותיר ברעיון, אלא
השאיר את רשותו זו תלויה ללא הבהרה מפורשת, וניתן איפא להבין
את הדבר לכאן או לכאן...  התנא סובר שבמקרה מעין זה יש להניח,
שהשארת רשות תלויה- משמעותה העדר אותה הרשות; כי אם רצה לתת את
רשותו זו- היה מבהיר זאת כפי שהבהיר ונתן מפורשות את רשותו
בעניין פיתוח הרעיון בצל העדרו . במקרה הזה אם כן, מותר לחברי
הקבוצה להמשיך ולהתאחד סביב הרעיון ולפתחו בלעדיו, ברם מוטלת
עליהם החובה להפריד את טביעות אצבעותיו המקוריות מהרעיון- או
אם תרצה לנטרל את חלקו (חלקו- בפיתוח הרעיון עד לרגע נטישתו)
מכל מרכיב שעתיד להישען עליו פיתוח הרעיון.
החלק שלו איפא בפיתוח הרעיון עד הלום, יישאר בחזקת "מנוטרל"
מכל שימוש אפשרי, לו ולהם: כלומר באותה המידה שנאסר על חברי
הקבוצה להשתמש בחלקיק המידע השייך לחבר שנטש- שנקרא "חלקו", גם
עליו נאסר השימוש בחלקיק המידע הזה, לצורכי פיתוח רעיונות
אחרים בקבוצה אחרת- חלקיק שלכאורה שייך כל כולו לו, אך המידע
שמכיל הושג באופן קבוצתי; אילולא העבודה בקבוצה אולי לא היה
מגיע אליו... זהו מקור האיסור להשתמש במידע האישי השייך לכאורה
לו.

עד כאן התייחסות המשנה "לחלק האישי" של החבר שנטש את הקבוצה;
ברם "החלק הקבוצתי"- בניכוי "החלק האישי המנוטרל" שנותר
מהרעיון, ושממשיכים לעמול על פיתוחו וסביבו ממשיכים להתאחד-
אותו החלק שמהווה מטבעו את המרכיב העיקרי של הרעיון הנותר-
מותר לו ולהם: החידוש כאן הוא ב-"לו", כי "להם"- ברור הוא לנו
מאליו.
במילים אחרות, וכפי שהזכרנו בהתחלת המשנה, חבר שנטש והשאיר
רשות (בלתי מפורטת) להמשך פיתוח הרעיון, מותר לחברי הקבוצה
להמשיך ולהתאחד סביב הרעיון שנותר, בניכוי (בנטרול) החלק של
החבר לשעבר; זה מסביר לנו את "להם", ברם החידוש הוא, שגם החבר
(לשעבר) שנטש, מותר לו במקרה שלפנינו להמשיך וליהנות מפרות
הרעיון, שממשיך לשגשג ולהתפתח במאמץ החברים הנותרים. יותר
מזאת: הוא יכול, אם יראה לנכון, להמשיך ולתרום אישית בפיתוח
הרעיון יחד עם החברים שרק נטש...  ברם בהבדל אחד: הוא יהיה
במעמד של "חבר אורח", לא כפי שהיה "חבר מהמניין"; וכמובן לא
יוכל להשתמש בפרי פיתוחיו האישיים שהפיק בעבר על הרעיון
עצמו...

מוכר לנו משכבר המונח "חבר אורח"- כמו  המעמד של "מרצה אורח"
במוסד אקדמאי, שבא להבדילו ממעמדו של "מרצה קבוע מהמניין".
ובכלל, מוכר לנו המונח "אורח" בחיי היום יום: אורח, הוא מי
שמקבל, באופן מבוקר ומתוזמן מראש, מעמד זמני לשהייה ושימוש
במתקן מסויים או בשרות נתון. זכויות האורח בזמן ובמקום שהוזמן
אליו, הן מוגבלות ומוגדרות איפא, וגם צפויות מראש. אומנם הוא
גם נהנה ממעמד מכובד ורם השמור רק "לאורח", אך גם מעמד זה הינו
מוגדר ובעירבון מוגבל... מכאן, התנהגות "האורח" נגזרת מהתנאים
הזמניים והמוגדרים בהם נמצא.

אורח משפחה למשל שהוזמן לארוחת ערב, יכול בוודאי להביע את דעתו
על חפץ כלשהו בבית, ואפילו יכול להיתקל, במסגרת ביקורו, בעניין
"התנהגותי" אינטימי השייך כל כולו לקבוצה האינטימית של המשפחה-
כמו נוהג האכילה של הילד... ואף בעניין זה הוא יכול להביע את
דעתו או את המלצתו בנידון, ודעתו גם המלצתו תתקבלנה ברצון
ובשמחה, במסגרתן ובמתכונתן הנוכחיות; אולם עדיין לא תגיע המלצת
"האורח" לתא האקטיבי התפעולי, המחייב אנאליזה קבוצתית; ולא כי
דעתו והמלצתו אינם נכונים, כי-אם בגין מקורם: הוא בסך הכל אורח
שהוזמן לארוחת ערב ומטבע הדברים אינו מתמצא במכלול הנתונים,
וגם ובעיקר אינו מחוייב להם, לכן גם המלצתו תתקבל ותעובד
בהתאם...

...כך גם "החבר" שנטש את הקבוצה ביוזמתו, והותר לו (היות
והשאיר רשות לפיתוח הרעיון) להמשיך וליהנות מפרות הרעיון ואף
לתרום את תרומתו לפיתוחו במסגרתו הנוכחית; את כל זאת הוא יקבל
ויעשה במסגרת מעמדו החדש: "חבר אורח" על כל המשתמע מכך:
המלצותיו למשל לא יוערכו בתא הקבוצתי המחייב, הגם ויש לו את
הוותק הדרוש ואת הניסיון- אך נעדר ממנו העיקר: אין לו את
המחוייבות לקבוצה...

לא ניתן לפסוח על הסעיף המוסרי, הנגזר מהאפשרות הנדיבה שהוענקה
"לחבר"- שרק עתה הביע את רצונו לפרוש מהקבוצה, על כל הנלווה
לזאת... הוא פורש והקבוצה מארחת אותו... זוהי נדיבות; וגם זאת:
לא זורקים חבר לשעבר, אדרבא, פותחים לו את הדלת האחורית להיכנס
שוב ממנה; אין סוף פסוק ביחסים אנושיים.

המשך המשנה מתאר מצב מוזר על פניו, אך קיים ללא ספק במציאות:
המדובר במצב בו קבוצה הומוגנית ומאוחדת סביב רעיון "מתפטרת"
ומפקידה "רשות חלקית" להמשך הרעיון, בידי חבר אחד ויחיד, שמקבל
לידו את שרביט הקבוצה במלואה, והופך בעצם לקבוצה בת חבר אחד!
הוא יכל בעצם לצאת מהקבוצה, ולהשאיר את חברות כל האחרים על כנה
מבלי להתפטר ולהתפרק... אולם דווקא במקרה הזה, הקבוצה היא זו
שהחליטה על התפרקות עצמית מרצון, ומתן השרביט בידי היחיד, זאת
כי בכל מצב חלופי- היה צורך בנטרול טביעת האצבעות של היחיד
הזה, דבר שביקשה הקבוצה למנוע, כי המדובר בחבר בעל "דעה"
מגובשת בפני עצמה, חשובה בפני עצמה, ואף חיונית לכלל הקבוצה...
ואולי בגלל זאת אינה יכולה לחיות בהרמוניה עם הרעיון הכללי
הקבוצתי, שמטבע הדברים כל אחד תורם לו את תרומתו... החבר הזה
הוא איש יקר ואמין, אך אינו יכול לחיות בהרמוניה קבוצתית, כי
"אין מקום" לרעיון כשלו בקבוצה... וככל הנראה חברי הקבוצה
מודעים ליתרונו זה וגם "לפגם" שלו באחת, אשר על כן החליטו
החברים פה אחד לתת לו את מלוא הבמה לפיתוח רעיונו, ולבחון אותו
מרחוק, בתנאים מגבילים: הם אכן התפטרו מהקבוצה, אך הפקידו בידו
"רשות חלקית" בלבד. משמעות הדברים שאינו יכול להשתמש בשום
פיתוח שלהם, וגם אם הוא חיוני עד מאוד לרעיונו; הוא חייב
להתאחד לבד, להתאסף לבד, ולפתח את רעיונו לבד, בדד יישב...
ומרחוק רחוק מבצבצות עיניהם הבוחנות של החבר'ה, לראות היש
רעיון ואיש גמיש ומגובש סביבו... זוהי תקופת מבחן, בה הקבוצה
הכללית בוחנת חבר רם מעלה להנהגה (נשיאות / מלכות /
מנכ"לות...); אם לא נחה דעתם עליו, הכל יחזור לקדמותו- עימו או
בלעדיו, וההיסטוריה המקומית תציין תקופת מועמדות של חבר שנכשל.

אם נחה דעתם ועבר את הבוחן, הרי יעניקו לו את הרשות היחידה
הנותרת בידם, קרי להיכנס לביתם ולהחליט בדעת יחיד מה לקחת
ממנו: זהו תפקיד של מלך בפועל, שנוטל לידיו את כל הסמכויות
והרשויות הקיימות, ובד בבד מחליט את מי לשלוף לכהונת שר,
מזכיר, או יועץ... ובכל מקרה, גם בתקופת המבחן ובעיקר בתקופת
המלכות בפועל שלאחר המבחן, רעיון הקבוצה (לשעבר) מנוטרל ואינם
רשאים לעשות בו שימוש, כי אין להם קבוצה- וכאלה אין ולא יכול
להיות להם רעיון, הם התפטרו מרצונם.

על כל פנים, יש לאבחן בין שני מצבים נתונים:
במעמד המבחן, החבר הנבחן (המועמד) לא יכל אומנם לעשות שימוש
בשום רעיון או פיתוח השייך לקבוצה היוצאת, אבל גם חברי הקבוצה
לא יכלו לעשות שימוש בשום חלק מרעיונם, הכללי או הפרטי, כי עצם
יציאתם מהקבוצה גרמה לרעיונם להיות בחזקת "מנוטרל" מכל שימוש
על ידם; ומעבר לזאת, הרי הם התפטרו מהקבוצה, אין להם כבר קבוצה
ולא רעיון להתאחד סביבו; במעמד כזה לא נותר להם "רעיון" לנהל,
או להתנהל סביבו...

וכאמור במעמד שלאחר המבחן, ובהנחה שבוחן הנבחן עבר בהצלחה, הרי
הקבוצה הולכת להתאחד שוב באופן חד פעמי ופורמלי, בכדי להעביר
לקבוצת היחיד את הרשות היחידה שנותרה בידה למשמרת: לעשות שימוש
בטביעות אצבעותיה האישיות ברעיון המקורי (התרומה האישית של כל
חבר בנפרד, ושל כולם ביחד, לפיתוח הרעיון), החל מהשלב הגולמי
שלו, ועד לשלב אליו הגיע הרעיון, כאשר הקבוצה התפרקה מרצון,
והשאירה את הבמה לפקודת קבוצת היחיד. במעמד הזה, הרשות ניתנת
לחבר היחיד לברור את מכלול התרומות והפיתוחים, וליטול לידיו את
מה שיבחר ויראה לנכון; בתוך כך מתבצע תהליך בן שני שלבים:

1- הקבוצה שהתאחדה זמנית להעברת הרשות, מתפרקת ישירות לאחר
האקט הפורמלי, ומתרוקנת מכל רשות שהייתה בידה מתקופת הקבוצה
הקודמת. אין כבר לאף חבר לשעבר את הרשות לעשות שימוש בשום
רעיון או פיתוח השייך לקבוצה לשעבר, ואפילו שלו הוא עצמו.

2- עם יציאת הקבוצה הקודמת מהרעיון שהתאחדה סביבו, נוצרת קבוצה
חדשה בת "שני חברים"- סביב רעיון חדש: הקבוצה לשעבר נקראת
מעכשיו "עם" - היא החבר הראשון;  וקבוצת היחיד לשעבר נקראת
מעכשיו "מלך"- הוא החבר השני בקבוצה החדשה.
נוצרה איפא קבוצה חדשה בת שני חברים; הלכות קבוצה בת שני
חברים- שונה בתכלית מקבוצה רבת-חברים, והלכותיה בהמשך המשנה.

בשלב זה המשנה חוזרת אל הלכות הקבוצה, ומתארת מצב היפותטי,
ממנו ביקשה לחתור אל הלכה חדש הנגזרת ממצב חדש.
המצב ההיפותטי אומר, שגם כאן יש לנו קבוצה הומוגנית ומאוחדת
סביב רעיון, שביקשה "להתפטר" ולהפקיד "רשות חלקית" להמשך
הרעיון, והפעם בידי שני חברים (במצב הישן דובר בחבר אחד),
שיקבלו לידיהם את שרביט הקבוצה במלואה, ויהפכו בעצם לקבוצה בת
שני חברים! ומדוע...? כי המדובר בשני חברים בעלי "דעה" חשובה
וחיונית לכלל הקבוצה...  ולכן החליטו החברים לפנות להם את הבמה
לפיתוח רעיונם, ולבחון אותם מרחוק בתנאים מגבילים... במילים
אחרות, ביקשו החברים לעבור את אותו התהליך שבואר לעיל- במקום
עם חבר אחד, עם שניים.  

כאן באה התורה ואמרה להם: לא! אינכם יכולים לבצע את אותו
התהליך, כלומר אינכם רשאים לתת רשות חלקית ולא מלאה ולא
בינונית ולא שום דבר לקבוצה בת שני חברים או יותר שיצאה
מהקבוצה... במילים אחרות, לא ניתן להמליך עליכם שני מלכים.

ושלושה - אני שואל...?

תשובה: קל וחומר.

- אני שב ושואל: ומהו דינם אם כן? מהו דין שני חברים או שלושה
שביקשו לצאת מהקבוצה?

תשובה: דינם כדין יחיד שביקש לצאת מהקבוצה; הם יכולים לצאת
בטריקת דלת- היינו בלי להשאיר שום רשות, ולאסור על  הקבוצה
לעשות שימוש כלשהו ברעיון שהגיעו אליו עד לרגע השתתפותם
הפעילה; או יכולים לצאת באופן ידידותי ולהשאיר אחריהם רשות
מלאה, או אז יתקבלו אף בשמחה כאורחים בקבוצה עם מעמד מתאים;
וגם עומדת בפניהם האפשרות לצאת "בחצי טריקה" כפי שביארנו לעיל.

לא ניתן להפעיל על שני חברים (או יותר) שיצאו מהקבוצה- את
האופציה שהופעלה על חבר אחד, ואף אם המדובר באופציה חיונית
לכאורה לכלל הקבוצה, מפני שהדבר יביא לפירוד ולפילוג, לשבירת
השורות ולהתחלת הקץ- קץ החברים שבתוך הקבוצה ומחוצה לה.

מההלכה האחרונה של המשנה, ניתן לעבור אל הלכות קבוצה בת שני
חברים, וכפי שהזכרתי לעיל, הרי דין קבוצה כזו שונה בתכלית מכל
קבוצה אחרת.
קבוצה בת שני חברים, עומדות בפניה שתי אפשרויות: להתקיים או
לחדול. אין עוד אפשרות נוספת, אלא במצבים יוצאי דופן שהתורה
בעצמה סימנה, וקבעה את אפשרויותיהם הנוספות והמוגדרות; אנו
נעמוד ונמנה להלן את המצבים האלה. לפני כן, הבה נגדיר את נוסח
ההלכה של קבוצה בת שני חברים:

שני חברים שהתאחדו בקבוצה סביב רעיון, לא יכול אחד מהם לצאת
ממנה, אם בידידות אם בטריקת דלת או בחצי טריקת דלת, עם השארת
רשות לחברו הנשאר, או בלעדיה. אם ואחד החברים החליט לפרוץ את
הגדר ולצאת, הרי אין ביכולתו של החבר הנותר להמשיך את תפקודו
בקבוצה כחבר יחיד, ואין ביכולתו לקיים את הקבוצה הזאת כקבוצת
יחיד, על אף ונתקלנו לעיל בדוגמה של קבוצת יחיד פעילה; במקרה
שלעיל מקור קבוצת היחיד היה "רבתי" ואילו כאן הוא "דואלי".
בכל הקבוצות ניתן לארח "חבר אורח" ואילו בקבוצה הזאת הדבר
אסור.
את כל הקבוצות ניתן להרחיב או להגדיל על ידי הוספת חברים חדשים
לרשימה, ואילו כאן אסור. קבוצה דואלית חייבת להישאר עם אותו
מספר חברים, או למעשה עם זהות אותם החברים, במשך תקופת קיומה.
קבוצה דואלית שיוצא ממנה חבר- מביא לחדלונה הסופי והמוחלט; הוא
הדבר אם נכנס אליה חבר נוסף, ברשות או לא.

מנוסח ההלכה לעיל אני מסיק, כי תנאי בל יעבור להמשך קיום קבוצה
דואלית הוא, דינמיקה ושיתוף פעולה גמישים ומקסימלים בין שני
חברי הקבוצה. בקבוצה הזאת חייבים את הדינמיקה הגמישה להמשך
קיומם, ואילו בקבוצות אחרות, כדאי ורצוי קיום דינמיקה גמישה
בין חברי הקבוצה, ובמקרים מסויימים כאשר לא מגיעים לעמק השווה,
יכולים החברים פשוט לקום וללכת, והדבר יגרום אולם לזעזוע
הקבוצה- אך לא לחידלון; בעוד כאן בקבוצה הדואלית, אי-שיתוף
פעולה מקסימלי יגרום בהכרח לחידלון הקבוצה.
יוצא, שאיננו מדברים בדיוק על שיתוף פעולה בין חברי הקבוצה
הדואלית, כי-אם על "התמזגות" ביניהם, כהתמזגות בין הגוף לנשמה,
וזוהי הדוגמה הראשונה של קבוצה דואלית בת שני חברים, שהתמזגה
סביב רעיון גולמי ועמלה על פיתוחו.

מכאן אני מגיע למסקנה הבסיסית הזאת: האפשרות לקיום דינמיקה
בהרמוניה וגמישות מקסימלים- מגיעה לשיאה בקבוצה בת שני חברים.
את הדינמיקה הזו ניתן להשיג רק בתנאי התמזגות. אומנם קיימת
האפשרות להגיע להרמוניה ודינמיקה גמישה גם בתוך קבוצה בת אלף
חברים, אולם אפשרות כזו נגישה יותר בקבוצה הדואלית, כי רמת
החיוניות בה היא קריטית; אם לא תהיה התמזגות מושלמת- בוא יבוא
החידלון...
אם כן, יש לשאוף להקטנת צלעי הקבוצה ולא להגדלתן; ולא במקרה
השתמשתי במונח "צלעי הקבוצה" ולא "חברי הקבוצה", כי המונח
"חבר" מטעה- וכאילו מסמל את המספר "אחד", בעוד שיכולים להימנות
מליוני איש על "חבר אחד", כמו הקבוצה הדואלית של עם ומלך: המלך
הוא החבר הראשון, והחבר השני בקבוצה זו הוא "העם".

אנו חשים בנטייה הזאת להקטנת צלעי הקבוצה, במחזוריות החיים
שנולדנו אל תוכה. הפגישה הראשונה שלנו בעצם עם התודעה מתחילה
בקבוצה הדואלית של טיפה... הזרע עם הביצית, העובר ואימו, לפני
כן נפגשנו האישה עם הגבר. גדלנו וביקשנו להתפתח, או אז חיפשנו
את הלאום, את העם, את המדינה. אני והמדינה קבוצה דואלית, אני
והעם, אני והמשפחה... העם והאדמה הם קבוצה דואלית. על כל
הקבוצות האלו חלים הלכות "קבוצה בת שני חברים" ככתבם וכלשונם.
רחבה מצוותך מאוד, זה מה שאני רוצה לכתוב כאן.

הייתי רוצה לשים קבוצה דואלית אחת תחת העדשה ולסמן את ערכיה,
לאור ההלכות של הקבוצה המנויים עליה; המדובר בקבוצה הזוגית
הדואלית של בעל ואישה, שהקימה את הקבוצה במטרה להתפתח ולבנות
משפחה.
בחרתי להתחיל בקבוצה הזאת, כי היא נמנית על הקבוצות יוצאי-דופן
שהתורה סימנה את כלליה ואת היוצאים ממנה.

עברנו לעיל על הכלל הראשון והעיקרי הזה: קבוצה בת שני חברים,
עומדות בפניה שתי אפשרויות: להתקיים או לחדול. אין עוד אפשרות
נוספת, אלא במצבים יוצאי דופן שהתורה בעצמה סימנה: הקבוצה
הדואלית של בעל ואישה, היא אחת הקבוצות היוצאות דופן שהתורה
עיגנה את פירוקה בהלכותיה, וקראה להם: הלכות גירוש בעל ואישה.
כלומר, היא נתנה "רשות חלקית" לכל אחד מחברי הקבוצה לחוד,
להמשיך ולפתח את הרעיון בנפרד ובהעדר החבר השני, וגם להשתמש
בטביעות אצבעותיו האישיות להמשך פיתוחו ללא עכבה הלכתית, ואף
להחיות את הקבוצה ולהוסיף לה חבר חדש- בניגוד גמור להלכה
בנידון; וכך מכוח ההיתר הזה- כל אחד מחברי הקבוצה יכל להקים
קבוצה אחרת, ולהתאחד שוב סביב אותו הרעיון, שחדל להתקיים
לכאורה עם התפרקות קבוצתו הקודמת.  

היא התירה עוד תנאי, ועדיין אנו בקבוצה הדואלית של בעל ואישה:
בקבוצה דואלית חייבת להתקיים דינמיקה של התמזגות, חייב להיות
שיתוף פעולה גמיש בין שני חברי הקבוצה- אחרת, כמו שהזכרנו,
הקבוצה תשאף לחידלון... והתמזגות כזו לא תבטא את תכונת
הגמישות- אם לאחד החברים יתרון התחלתי על השני, כמו אם לאחד
החברים אפשרויות התחלתיות שיעניקו לו  יתרון על החבר השני, או
אז יתרון זה יפעל על הצד השני בהכרח כחיסרון מקובע ומעוגן...  


היתרון בו מדובר, הוענק לחבר הנקרא "בעל", בקבוצה הדואלית של
"בעל-אישה":
אל-האשה אמר, הרבה ארבה עצבונך והרנך--בעצב, תלדי בנים;
ואל-אישך, תשוקתך, והוא, ימשול-בך (בראשית ג, טז')

עצם ציון היתרון הזה בתורה, מצביע על המצב המקורי שהיה אמור
להיות בלעדיו- בלעדי היתרון הזה; ולכן כיניתי את היתרון הזה
כיוצא דופן.

ברם קיים עוד גורם יוצא דופן, הפועל על כל הקבוצות הדואליות
בנות שני חברים- כמעט על כל הקבוצות המוכרות לנו. לצורך הבלטת
הגורם היוצא דופן זה, הייתי רוצה לחזור שוב אל אחד העקרונות
הבסיסיים, המבוססת עליו הלכת הקבוצה הדואלית: קבוצה בת שני
חברים שהתאחדה, עומדות בפניה שתי אפשרויות חלופיות: להתקיים או
לחדול. הווה אומר שאם אחד החברים החליט לפרוץ את הגדר ולצאת,
או אם הדינמיקה של התמזגות (הזדווגות) לא התקיימה בקבוצה בגלל
אחד החברים או בגין שניהם ביחד, במילים אחרות- אם נשמט הבסיס
הגמיש וההרמוני לקיום הקבוצה, אזי הקבוצה תחדול מיד להתקיים,
כי לא עומדות לרשות הקבוצה הדואלית את אותן האפשרויות העומדות
לרשות קבוצה רבתית אחרת, העוזרות להן להתקיים גם בתנאי זעזוע
בגלל נטישת אחד החברים, או מכל סיבה שהיא. לקבוצה הדואלית איפא
אין אורך נשימה, ואף לא מלאכותי או זמני: או לחדול או להתקיים,
בכל מצב נתון; זהו הבסיס עליו היא עומדת וממנו יונקת את עצם
קיומה.

ברם, השם יתברך החליט גם כאן להתערב ולהעניק אורך נשימה
מלאכותי, או אם תרצה- הארכה מלאכותית; אפשרות נוספת לפנים
משורת הדין-  כמעט לכל הקבוצות המוכרות לנו מהסוג הזה; אך לא
לכולן- הקבוצה הדואלית של ביצית וזרע למשל, אינה נהנית מתקנה
זו; קבוצה זו נמנית על הנדירות שלא זכו בתקנת "אורך נשימה".
"אורך נשימה" זה הינו נתון יחסי, שנקבע לכל קבוצה דואלית
בנפרד. כך למשל קבוצה דואלית של נשמה וגוף, יכולה להתקיים עד
לשבעים שמונים שנה, למרות ועל אף הבסיס הרעוע שנשמט מתחת
הקבוצה מזמן...
מהתקנה הזאת נהנית גם הקבוצה הדואלית של בעל-אישה; נהנות מתקנת
"אורך נשימה מלאכותי" גם כל הקבוצות הדואליות בהן שותף הלאום,
מדינה, עם, אומה, שפה, אדמה...

הקבוצה הדואלית בה חבר "עם", יכולה להתקיים מכוח התקנה הזו
מספר מאות השנים; ובהזדמנות זו, את זאת יש לציין: "עם" ישראל
אינו מתקיים מכוח התקנה הזאת, כי-אם מכוח ההלכה הקבוצתית:
הרעיון המאחד את הקבוצה הזאת נשמר בקפידה מדורי דורות, היינו
הבסיס ההרמוני לקיום הקבוצה- לא נשמט מעודו מתחת רגליה; לכן לא
חדלה הקבוצה להתקיים אלפי השנים.
     
התורה התערבה בעוד אפיקים השייכים לקבוצה, ולאו הדואלית דווקא:
היא פקדה עלינו למשל להוציא אל מחוץ לשורות הקבוצה, את הטפיל
המשייך את עצמו לקבוצה על שום מה... חיפשתי את ההגדרה המילולית
של המילה "טפיל" וזה מה שמצאתי:  טפיל (Parasite) הוא יצור
(אורגניזם) שחי בתוך או על יצור אחר, הקרוי פונדקאי (host),
וממנו הוא משיג מזון או חומרים אחרים החיוניים לקיומו התקין
ולהתרבותו, אך לא תורם לו מאומה. ניתן להשוות את הטפיל לנוסע
סמוי באונייה, המתגנב וחי במקום מסתור, גונב אוכל ומים,
וברצונו עובר לאוניה אחרת לאחר מכן.

אם כן, טפיל הוא לאו דווקא מי שלא מכבד את נוהלי הקבוצה, כי-אם
מי שמנצל את משאבי הקבוצה תוך זלזול מופגן בעקרונותיה או
ברעיון המרכזי של אחדות הקבוצה. שבוע לאחר שיצאו ישראל ממצרים
ונגלה אליהם הקב"ה על הר סיני, שבוע בלבד לאחר שקיבלו את התורה
ואת מצוותיה, שבוע אחד בלבד, בא מקושש העצים והביע זלזולו
המופגן במצווה עקרונית של שמירת השבת! הוא אף לא נענה להפצרות
העדים שמצאו אותו- לחדול מהמעשה (ונשכח מהעניין... זוהי משמעות
ההתראה המתחייבת ממקרים מעין אלה), כי זלזולו ברעיון המרכזי
הגיע לרמה כזו, שאין לו אף את העניין להפגינו בצנעה...
האיש הזה היה בהכרח במעמד של "חבר" בקבוצה, ושתי ראיות תומכות
בזה:

1- שבוע לפני המעשה, נגלה השם לבני ישראל על הר סיני, ונגלה אל
כל אחד מהם אישית בשתי הדיברות הראשונות; מכאן, כל מי שהיה
בגיל הבגרות באותו שבוע- היה בהכרח ברמה של "חבר מהמניין"
בקבוצה.

2- ראיה זו נגזרת מההגיון הצרוף: אם נתחייב האיש בדין, סימן
שהייתה התראה והאיש הבין אותה לאשורה- אך לא נעתר לה; ורק
"חבר" יכול להבין התראה לאשורה. היום למשל, לא ניתן להוציא גזר
דין על מקושש עצים או על רוכב אופנוע בשבת, ולא כי אין לנו
סנהדרין או בית דין תקין, כי-אם בגין חוסר יכולתנו להבין
לאשורו את המונח "שמירת שבת"; ואם כן, מה תועיל לנו ההתראה...
ברם, הדבר שונה בזמן שהשכינה היתה שורה על ישראל בתקופת דור
המדבר, ואף לאחריו.

אם כן, התורה הקפידה עלינו שנבין את המונח "טפיל", שאין לו
עניין "בחברות" כי-אם בניצול המעמד והקבוצה, ואיש כזה יש לסלקו
מהקבוצה.

קיים עוד סוג של טפיל שהתורה הקפידה שנכירו מקרוב ונכיר את
מאפייניו: זה מי שמבקש לנצל את חברותו בקבוצה למען יצר השררה
השולט בו; היינו מי שמבקש לקחת את הגה הקבוצה לידו- לא מתוך
כישרונו אלא בגין כשירותו- ואין בישראל מי שלא כשיר לשררה...
אחד כזה יעשה את הכל למען הרוויית יצרו הקשוח: הוא יצעק
יתבכיין יאיים יתחנפן יתפלפל... אין מעצור ליצר כזה; זה האיש
שנמנה על החבורה הראשונה בהיסטוריה, ששמה את אבן הפינה
לבירוקרטיה: הוא ישתחווה לה ויכבד את חוקיה ונהליה וייקח על
עצמו את עולה ויראתה- כל עוד ויוכל לשאוב ממנה באותו הדלי...
בדרך תמימה וחוקית זו הוא יערער על התנהלות הקבוצה ועל נהליה-
ואך מטרה אחת לנגד עיניו: טובת הקבוצה- היינו ההגה שלה.

טפיל כזה הוא המסוכן מכל קבוצת הטפילים המוכרת, כי הוא, בניגוד
ליתר חברי הקהילה הנכבדה של הטפילים, הוא לא מבקש לנצל את
משאבי הקבוצה, כי-אם להנהיג את משאביה; וזהו הקץ של הקבוצה.
"עדת קורח" היא הדוגמה המאפיינת, שדרכה ביקשה התורה להסב את
תשומת ליבנו לסוג המסוכן ביותר של הטפילים, שהקבוצה עלולה
להיתקל בו ולהתמודד איתו.

ישנן בעצם הרבה מצוות "תמימות" בתורה המקפלות בתוכן את הגרעין
לקוד הקבוצה והלכותיה. אכן התורה כיוונה אותנו לשאוף להקטנת
צלעי הקבוצה- עד להגיע אל הקבוצה הדואלית, אך רמזה לנו גם- דרך
הרבה מאוד ערוצים, שלא כל צלע מתאימה לחברתה בקבוצה, ולא כל
חבר, ולא כל סוג... היא רמזה לנו שלא נקנה כל קבוצה בכל מחיר,
שלא נחפש את מחיר המציאה כי-אם את המצרך הנכון. תורת השעטנז,
המאכלים הכשרים, החיות הכשרות, הבשר והחלב...

התורה הנחתנו בעוד מישור. היא הנחתה אותנו למשל, לבנות משכן
מכובד לתפארת, מזבח זהב, ציפוי כלים מזהב. בבגדי הכהן הגדול:
ועשית חשן משפט, מעשה חשב--כמעשה אפד, תעשנו; זהב תכלת וארגמן
ותולעת שני, ושש משזר--תעשה אתו (שמות כח, טו)
המסר העיקרי אומנם הוא להקפיד על הגמישות בקבוצה, להקפיד על
התנהלות גמישה בין החברים, לקנות את תכונת הגמישות בכל מחיר-
ודרכה לקנות הרבה יותר אפשרויות; כך הקבוצה תתנהל באופן תקין
ותתפתח באופן יעיל ומהיר יותר... היא כיוונה אותנו לדרכים
להשגת התכונה החיונית הזו, כמו הענווה; את מנהיגנו כינתה כאיש
העניו ביותר על פני האדמה... אפשר לגייס את הסלנג של הדור: היא
ציוותה אותנו להיות צנועים, לא להקפיד יתר על המידה, לא להקפיד
על כל דבר, להיות עלא כיפק... זוהי הדרך הקצרה ביותר להשגת
תכונת הגמישות... אולם יחד עם זה, לעשות חושן מעשה חשב מזהב!
מתכלת וארגמן ותולעת שני ושש מושזר, רבוע יהיה, כפול; זרת
ארכו, וזרת רחבו, לא פחות גם לא יותר, להקפיד על הדיוק, להקפיד
על שיבוץ החושן של הכהן הגדול באבנים המפוארות שבעולם: ספיר,
יהלום, ברקת... האבנים היקרות והנדירות ביותר... כל זאת ועדיין
הם נמצאים במדבר, ואוכלים במדבר, ונלחמים במדבר, הם נמצאים
בתנאי מדבר, האי-אפשר לוותר על כל הלוקסוס הזה ועל הדיוק
וההקפדה? ולו זמנית- עד שיגיעו אל הארץ המובטחת? האין בזה מסר
כפול? האין זה מקנה לנו את התכונה המנוגדת לגמישות- שכה חשובה
להתנהלות הקבוצה?

תשובה: לא על הראשון, ולא מוחלט על השני, ולא על השלישי. המסר
הוא להקפיד על הגמישות- וגם להקפיד היכן שיש להקפיד; לא לפסוח
על שום הקפדה: בחג תשמח ותגל ותאכל רק בשר; באבל להבדיל אסור
לך להסתפר ואף להתרחץ, וכהן גדול במשרה בפועל אסור אף להתאבל
על אביו ואימו, אך חובה עליו לקבור מת שאין קובר לו. יש להקפיד
להיות צנוע ועניו ולהקפיד על לבוש מכובד מזהב לכהן הגדול של
ישראל, ועל משכן של זהב ויהלום הבנוי באופן מדוייק- עבור משכן
בורא כל העולם שאתה אישית הכרת ושמעת. המסר הוא אחד: אל לך
ליפול ולהתבלבל במושגים ובמונחים, כי באמת הם מטעים ומבלבלים.

קיים עוד גורם שיכל לבלבל את "החבר" בלכתו לבנות את הקבוצה
שלו, ואני חוזר כאן אל הקבוצה הדואלית הנפוצה ביותר שלנו, אל
קבוצת בעל-אישה. אולם ולפני שאשים את היד על "הגורם המבלבל"
שהבטחתי, יורשה לי להוסיף את ההערות האחרונות של "הלכות
האחדות" בתוך הקבוצה- רבתית היא או דואלית; יש להערות אלו קשר
מסויים, למשימה האחרונה שלקחתי על עצמי.

אם כן, ומכוח הלכות המשנה ששנינו לעיל, אני מגיע אל המסקנות
הללו:

"חבר" בקבוצה יכול להיות בד בבד חבר בקבוצה אחרת, המאוחדת סביב
רעיון אחר, אך רעיון אחד לא יכול להיות משותף לשתי קבוצות;
נגזרת מזו ההערה המסכמת בקבוצה הדואלית: חבר אחד לא יכול להיות
בשתי קבוצות בעת ובעונה אחת, שהמאחד בהן אותו הרעיון "והחבר"-
כמו לאום, עם, דת, אישה... [את "האישה" הוציאה התורה מהכלל,
ובא רבנו גרשום והחזירה שוב אל הכלל. זהו כוחה של התורה- לא של
רבנו גרשום; לא להתבלבל שוב...]

אם תרצו לרדת לעומק ההערות האלו, ובכללן אל פרטי הלכות האחדות
בקבוצה, ופרטי הרעיון והחבר... קנו כרטיס למסכת פסחים; שם
תפגשו פנים מול פנים את כל הגורמים האלו, בהלכות החבורות
הנמנות על קורבן הפסח. גם המונחים לא יהיו זרים לכם. את מסכת
פסחים סיימתי לפני מספר חודשים, ובה נזכרתי כאשר ציינתי את
ההערות האחרונות שלי. וגם כאן אוסיף ואעיר: רחבה מצוותך מאוד;
מסועפת עד מאוד; ואפשר להגיע אליה מדרכים רבים עד מאוד: את
כולם אתה הכנת סללת וריפדת .

האדם נולד אל תוך הרעיון הכללי של "קיום קבוצה"; הוא קיבל את
הרעיון הזה וקנה אותו... התחתן, הקים משפחה, שבט, מושב, עיר,
מדינה, לאום... היינו הוא הלך ע"פ קווי המתאר של הרעיון הכללי:
להתפתח בתוך קבוצה, ולשאוף תמיד להקטנת צלעותיה, היינו להתייחס
לכל קבוצה רבתית שנתקל בה- כצלע אחת בתוך הקבוצה הדואלית הקטנה
שהוא חבר בה. את כל זאת עשה האדם מתוך ראיה פרקטית גרידא: אני
הולך עם כל מה שעוזר להתפתחותי, ובמקביל אני מתנגד לכל מה
שעוצר את התפתחותי; התנגדותי גם הליכתי הם שני זרמים מנוגדים,
אך טבעיים, האדם נולד אל תוכם; וכאן הוא פגש את המכשול הראשון
ולא זיהה אותו: הוא קיבל את הזרמים כירושה טבעית שיש לזרום
איתה- לא כדבר שיש להתפתח דרכו. זהו מקור הגורם המבלבל שביקשתי
להצביע עליו.

סקס! "היצר המיני" למשל, הינו כלי חיוני העומד לרשות הקבוצה
הדואלית "בעל-אישה"- ככלי חיוני להתפתחותה. לכל קבוצה אנושית
כלים המשמשים את חבריה בעבודתה, בהתפתחותה, בתפעולה, בקשריה
הפנימיים... וגם לקבוצה "בעל-אישה" הדואלית- כלי ושמו "יצר
מיני"; וזהו הגורם שבלבל את האדם: הוא קיבל את "הכלי" הזה כדבר
טבעי שהטבע העמיד לרשותו האינדיבידואלית- לא הדואלית; בלבול
מונחים- זו כל הבעיה. הוא אשר אמרתי: אל לך ליפול ולהתבלבל
במושגים ובמונחים, כי באמת הם מטעים ומבלבלים.

הסיכום הטוב ביותר לפרק הזה הוא, לנסות ולענות על שאלה
עקרונית- לאור המידע שנחשפנו אליו לעיל: מהי תכלית הקבוצה? לשם
איזו תכלית קמה הקבוצה? ובעצם מהו ייעוד הקבוצה?

ראינו לעיל כי במחזוריות החיים שנולדנו אל תוכה- קיימת נטייה
להקטנת צלעי הקבוצה... ובכן הבה ניקח את הקבוצה הדואלית
הבסיסית ביותר שנולדנו בעקבותיה, ונביית עליה את שאלתנו:
הקבוצה הדואלית של ביצית וזרע; מהו ייעודה? מהי תכליתה?

תשובה נחרצת אחת יש בפי: הישרדות. תכלית הקבוצה ויעודה הוא
אחד: לשרוד. להתקיים ולהמשיך להתקיים; היינו לשרוד.
"שרידות הוא מושג יסוד שבלעדיו לא ניתן להבין את התופעה
האנושית..." זהו ציטוט מדבריו של ד"ר אורי מילשטיין, מומחי
במדעי המדינה, פילוסוף והיסטוריון צבאי, שהגה בשנים האחרונות
את "עיקרון השרידות". ואני הסכמתי איתו, ואת הסכמתי זו ביטאתי
נאמנה, במאמר שפרסמתי לפני מספר חודשים "מכתב פתוח אל ד"ר אורי
מילשטיין".

היום, הרגע הזה, בשורה הזאת, אני מבין את מקור העיקרון הזה,
ואני מבין את מקור הסתבכותי בהסכמה על העיקרון הזה. לשאלת
ההסתבכות הזאת שרשרת ארוכה של הסתבכויות, סבתוכה אחת גדולה;
הבה נבהיר את הדברים.

אכן, תכלית הקבוצה הדואלית המקורית של ביצית וזרע היא לשרוד.
כל המכניזם של התפתחות העובר מעיד על התכלית הזו. גם הדינמיקה
המתקיימת בקבוצה היותר גדולה של העובר עם הפונדקאית שלו (האם)-
מנתבת אותנו לתכלית הזו. כל דבר  בטבע שואף לתכלית הזו:
הישרדות; עץ חיה פרח דג כוכב תולעת גלקסיה... חוץ מדבר אחד:
אדם. כשאחתור אל עומק האבחנה הזו, אגיע למסקנה שתפריך גם את
האבחנה הזאת ותשנה את כל סידרי עולם; אקדים אותה בשביל לא
להשאיר אתכם במתח: לא רק האדם יוצא מהכלל הזה, אלא כל העולם,
כל היקום... זאת כי אין פה כלל! שום דבר לא חותר אל התכלית
הזאת. אין תכלית שנקראת "הישרדות", יש אמצעי שנקרא "הישרדות";
והשאלה האמיתית היא בעצם: מהי תכלית ההישרדות?

נחזור אל השאלה המקורית שלנו בשלב זה, וננסה להביאה אל קבוצה
מיוחדת שנתקלנו בה לעיל, אל העיר נטולת נשמה. הבה ניגש אל אחד
האנשים של עיר ההיא, ונציג בפניו את השאלה הזאת. הינה אחד עובר
על ידינו:

- תסלח לי אדוני, איך קוראים לך?
- שלמה.
- אני רוצה לשאול אותך שאלה שלמה: מהי תכלית החיים שלך?
- לשרוד.
- ומהי תכלית הקבוצה שאתה חי בתוכה?
- לשרוד.
- בוא נסגנן את השאלה אחרת: למה אתם עובדים ומתאמצים ובונים
ומזיעים...? בשביל מה?
- בשביל לשרוד. לחיות.
- תודה.
- אני הולך לעבוד, המשמרת שלי מתחילה עכשיו.

בזאת הסתיים הדו-שיח הענייני והיבש עם שלמה; הוא לא היה מוכן
לגייס מילה אחת מחוץ לנוסח הענייני... נטול נשמה כבר אמרנו?

אותו שלמה פגשנו כעבור מספר חודשים. אם זכור לכם, היינו עדים
לתופעה מעניינת בביקורינו בעיר נטולת-נשמות, זאת כאשר נכנסו
לפתע מספר נשמות אל מרחב העיר המוזרה ההיא, בכמות מוגבלת
שהספיקה לכסות רק חלק מהגופות, ושלמה שלנו נמנה למזלו על
הגופות האינטליגנטים שהפכו לאדמים... הפעם הלכנו ביוזמתנו לחפש
אותו, ומצאנו אותו מסתודד עם איזו חתיכה בפוזיציה אינטימית...
למדי...

- היי שלמה, אתה זוכר אותנו?
- ועוד איך זוכר... איך אפשר לשכוח?
- תגיד מאיפה השגת את החתיכה הזאת? ומה אתה עושה בשעות העבודה
אה'...?
- מה מה אני עושה? אני עובד! שכנעתי את מנהל העבודה שלי "נטול
הנשמה" שייתן לי את משמרת ההזדווגות... בכל יחידת עבודה יש גם
"יחידת הזדווגות"...
- סחתיין חביבי... אפשר להפריע לך קצת בעבודה ולשוחח כמה
דקות?
- חופשי... בדיוק גמרתי... יעני את המשמרת... חחח'
- תגיד שלמה אבל בכנות: מהי תכלית החיים שלך? אם זכור לך,
הצגתי לך את אותה השאלה פעם...
- מה זאת אומרת מה התכלית? בטח השרד; אבל אתה רוצה את האמת?
המאמצים שלי והתכלית שלי וכל כולי אני מפנה עכשיו למטרה אחת:
לצאת כבר מהמקום המעפן הזה... איני אוהב לחיות יותר במקום הזה,
למרות שלא חסר לי כלום ואפילו יש לי עבודה לא רעה... אבל איני
יכול לסבול יותר את האנשים נטולי הנשמה האלה; אני רוצה למצוא
את עצמי, לראות להכיר, להתפתח, לעשות משהו עם עצמי...
- אבל אם התכלית שלך לשרוד- ופה אתה שורד ולא חסר לך דבר- ואף
יותר... למה צריך לקום ולעזוב?
- אתה יודע מה? אני חוזר בי מההגדרה: התכלית שלי להתפתח. אני
מרגיש את הצורך לנוע... אינני מסוגל יותר לדרוך במקום, אני
רוצה להתקדם.
- עכשיו דיברנו! סע לשלום. ואם תרצה עזרה באחת המשמרות עד
שתיסע- רק תגיד; בשביל מה יש חברים...

שלמה שלנו האדם רוצה להתפתח. זו התכלית של האדם, כאשר מתחבר אל
נשמתו.

להתפתח; זו התכלית של הקבוצה האנושית הדואלית של "גוף נשמה".
זו התכלית של קבוצת האדם, ושל כל קבוצה שהוא מנוי עליה, היינו
היקום; כי הוא והיקום קבוצה דואלית תקנית אחת.

במילים אחרות: הגוף אכן רוצה לשרוד, כי בלעדיו אין את האפשרות
להתפתח; אין לאדם את האפשרות להתפתח; והמסקנה היא: אנו שורדים
בשביל להתפתח, איננו מתפתחים בשביל לשרוד, והראיה לזאת נמצאת
דווקא בגוף, בחומר. השיטה הטובה ביותר להישרדות החומר היא
שימורו דווקא, לא התפתחותו; יתכן ונחתור אל פיתוח השיטה, אך
המטרה על כנה תיוותר: פיתוח השיטה לשימור החומר, למען התכלית
האמיתית: התפתחות האדם.

התפתחות האדם בתחום הרפואה למשל הולכת בקנה אחד עם המסקנה
לעיל, ואכן הצליח האדם לשרוד יותר, לחיות יותר, להאריך את
קיומו יותר, בשביל להתפתח יותר. במילים אחרות, הישרדות הגוף
הינו אמצעי- לא תכלית.

התכלית איפא הינה ההתפתחות: החתירה אל השגת המידע. אנו חותרים
לאגירת מידע ועוד מידע ועוד... ההבדל בינינו לבין מחשב הוא,
שמחשב הוא כלי שאוגר מידע, אך אנחנו רוצים לאגור מידע; "רצון"
זה הינו טעם החיים, זהו זה ולא אחר אינסטינקט החיים. תכונת
הרצון זו אחראית לה הנשמה אשר בנו, בלעדיה יכולנו להיות גוף
משוכלל שאוגר מידע רב ותו לא; באה הנשמה והפיחה בגוף הזה את
"הרצון" לעוד ועוד... הרי לשם כך היא באה אל הגוף- אם זכור
לכם, להשתנות, להתפתח... זה היה "הרצון" שלה ושיתפה בו את
הגוף.

השאלה היא מדוע חשב האדם שתכלית הקבוצה הינה ההישרדות ולא
ההתפתחות? מדוע חשבתי אני כך לפני מספר חודשים; מדוע פיתח ד"ר
מילשטיין את "עיקרון השרידות" ותיאר את תכונת השרידות כמושג
יסוד, שבלעדיו לא ניתן להבין את התופעה האנושית...

הסיבה לדעתי טמונה בתופעת "הנתק" שהתעכבנו עליה לעיל, ובאפקט
"הבינוניות"- אם זכור לכם מהיכן שהוא. אנו חושבים במונחי
"גוף"- לא במונחי "אדם". גם שלמה שלנו- אם זכור לכם, חשב
במונחי "גוף" לפני שבאה הנשמה אל עירו: "התכלית שלי היא
לשרוד"... גם החיה מבקשת לשרוד "ומפתחת" מוטציות שעוזרות לה
במשימתה זו; כי גם היא, במובן מסויים, הינה גוף ללא נשמה.
אכן אנחנו היום מבקשים לשרוד, ומגייסים את כל האמצעים העומדים
לרשותנו למען מטרה זו. את כל הערוצים אנו מנתבים אל מטרת
השרידות, ולזאת אנו קוראים "התפתחות". איבדנו כבר את הקשר עם
המשמעות המקורית של המילה "להתפתח", שמשמעותה היא: לדעת; לדעת
עוד ועוד, זהו האינסטינקט האדמי שבנו, זהו אינסטינקט החיים,
ואנו הפכנו אותו לאינסטינקט חייתי. כה ירדנו ברמה. אנו זקוקים
להרבה קורבנות שיזכירו לנו את הרמה שלנו; שנראה דרכם את ערכי
ההתפתחות שלנו.

תכלית "החבר" אם כן היא להתפתח באמצעות הקבוצה שלו. בתוך כך,
אני רואה את כל היקום כצלע אחת בתוך הקבוצה הדואלית שלי כאדם;
היקום אם כן הינו חבר נאמן ופעיל בתוך הקבוצה שלי, וכזה- הרי
אני חותר דרכו לתכלית שלי: להתפתח. הווה אומר שכל הסובב אותי
תכליתו היא אחת: התפתחותי. השגת מידע אין סופי עבורי. סיפוק
לאינסטינקט החיים שלי, ולתכונת "הרצון" של הנשמה שלי.

עד כאן ביאור נשמת משנה ג', פרק ו, של מסכת עירובין. היא
עסקה בהלכות שבין האדם לרעהו.

נעבור עכשיו אל ביאור גוף אותה המשנה (הביאור הנהוג,
הקונבנציונלי); היא תעסוק, בניגוד לתחום הקודם, בהלכות שבין
האדם ליוצרו. [בשלב האחרון אנו נצלול אל תוך "הצינור השלישי"]

הקדמה כללית:

מסכת עירובין הינה מסכת משלימה של מסכת שבת; כלומר המדובר
בביאור אחת המצוות הקשורה ביום שבת, מצווה ושמה "עירוב"- על שם
המסכת שלנו. מתוך ייחוד המצווה הזאת והסתעפויותיה- נידונה
במשנה במסכת נפרדת הנקראת על שמה.
המשנה הקטנה שלנו עוסקת בדיני "עירובי חצרות", אולם ולפני
הכניסה לסוד העניינים, יש לעמוד על מונחים עיקריים אחדים, ועל
ראשם המונח "עירוב"; מה זה לערב?

ששת ימים תעבוד ועשית כל-מלאכתך. ויום השביעי שבת לה' אלוהיך
לא-תעשה כל-מלאכה (שמות כ, ט-י; דברים ה, יג-יד)
39 מלאכות אסורות בשבת, ומסכת שבת למעשה עוסקת בביאור המלאכות
האלה; אחת המלאכות היא, איסור ההוצאה מרשות לרשות. משמעות:
אדם לוקח בידו דברים וחפצים ביום רגיל, והולך איתם ברחוב אל
מחוז חפצו... באה התורה ואמרה לנו: אני רוצה לייחד את יום שבת
ולהפרידו משאר הימים הרגילים... אני רוצה שתרגישו את הייחוד
הזה בעצמכם; אתם מובילים וסוחבים (המונח המקצועי "לטלטל")
חפצים ואוכל וסחורה ביום רגיל, בדרך כלל לצורכי העבודה שלכם-
אך לא רק לזאת, ואני רוצה שביום שבת לא תרגישו את הרגשת "דבר
יום ביומו" הזאת... אני רוצה שבשבת תרגישו חופשיים מהעבודה
ומהסחורה ומהחשבונות והדאגות... תעזבו את כל זה בשבת, תרגישו
חופשיים ליום אחד, חופשיים מהכל, אל תעבדו ביום שבת גם אל
תחשבו על עבודה, ואתה יודע מה? גם אל תעשו דברים שמזכירים
"עבודה" וסחיבה והעברה והרמה והזעה... תהיו מלכים ביום שבת,
תרגישו מלכים עם עצמכם, בתוככם, זו הרגשה מיוחדת...

זהו מקור האיסור להוצאה דברים מרשות לרשות, ולטלטלם ברחוב-
הנקראת במונח המקצועי "רשות הרבים". ישנם למעשה שתי רשויות:
"רשות היחיד" שהוא הבית שלך, ורשות הרבים (רחוב, שכונה,
שדרה...) שאינו שלך- רק מותר לך ללכת בו...
ברם, ישנם רשויות משותפות, למשל בניין שיש בו 20 דירות, איך
נקרא בעגה המקצועית הבניין הזה? רשות יחיד או רבים? מותר לי
ע"פ ההלכה "לטלטל" בו ביום שבת או לא?

הבתים בזמן התנאים היו בנויים בתוך חצרות, מין חצר גדולה
ועגולה, ומסביבה מפוזרים הבתים. אני עוד זוכר מימי חלב עיר
הולדתי- חצר כזאת, ובפי אימי ז"ל היה שזור הביטוי: חצר בית
שקאלו- היכן שהיא נולדה, או חצר בית משעאניה או בית לוי, השמות
האלה הם שמות המשפחה הכי מוכרת בחצר, ועל שמה הורגלו לקרוא
לחצר... אם כן מה עם השאלה שלי לעיל, איך נקרא הבניין שלי או
החצר, רשות היחיד או רשות הרבים? או במילים אחרות, האם מותר לי
להוציא חפצים מביתי אל החצר ולטלטל אותם שמה? או אם תרצה-
המותר לי להוציא חפצים מביתי שבקומה העשירית בבניין אל חדר
המדרגות או לא?

התורה ענתה לי במפורש: מותר לך . חצר (או בניין) דינה כרשות
היחיד, ואף על פי שגרים בה הרבה דיירים ויד כולם שווה בה,
היינו אפילו שדומה במהותה לרשות הרבים- מותר מדין תורה לטלטל
בשבת בכל החצר, וכמובן מותר להוציא דברים מהבית אל החצר או
להפך.
אך הבעיה מסתבכת, ולא אנחנו אחראים להסתבכות, כי-אם בני דור
החצרות... בזמן ההוא, הלא כל כך רחוק, היו גם מבואות! מעין
רחוב פנימי צר, ניתן לקרוא לו בזמנינו "רחוב ללא מוצא"... ובכל
מקרה, המונח המקצועי "מבוא" שבזמן המשנה- מדבר על שביל פנימי
שלכל החצרות יציאה אליו; כלומר, לא יוצאים מהחצר ישירות אל
הרחוב הראשי, אלא לכל החצרות פתח למבוא ארוך, ומהמבוא יוצאים
אל הרחוב הראשי; וכאן באו כל אנשי החצרות והפנו לתורה את השאלה
הזאת: את אמרת לנו, שהחצר שלנו היא כמו הבית, כלומר מותר לנו
לטלטל בה וכאילו המדובר בביתנו הפרטי; ובהזדמנות זו אנו רוצים
לאמר לך, שאנו מרגישים "קירבה" למבוא שלנו, לא פחות מהחצר...
הילדים משחקים שם, אנו מעבירים מאכלים טעימים משכן לשכן דרך
המבוא, לפעמים עושים שער למבוא וסוגרים אותו בלילה, בקיצור,
מרגישים שם בבית- לא פחות מהחצר... אם כן, מה דינו של המבוא
שלנו? האם ייחשב לנו לרשות היחיד או רשות הרבים?

התורה: אוקי! קיבלתי! גם זה ייחשב לרשות היחיד! מבסוטים?

באו החכמים ועשו בעיות... הם עמדו על בעיה עקרונית ומהותית: אם
אנשי החצר ישתמשו בהיתר של התורה, היינו אם יוציאו מהבית שלהם
אל החצר, ומהחצר אל המבוא, ויטלטלו חפצים בחצר ובמבוא להנאתם-
כפי שהם מטלטלים בביתם, הרי יום יבוא ולא יבחינו בהבדל בין
ביתם לבין חצרם לבין מבואם לבין הרחוב הראשי... האבחנה הזו בין
רשות היחיד לבין רשות הרבים תיעלם, ואיתה ייעלם האיסור של
הוצאה מרשות לרשות, ואיסור טלטול החפצים ברשות הרבים. ילד קטן
למשל, יקשה עליו להבין מדוע ניתן לטלטל במבוא הארוך שעל יד
החצר שלו, אך אסור לטלטל ברחוב הראשי הסמוך לו... הוא יגדל עם
התהייה הזו עד שההיתר הזה הנהוג ברשות היחיד- שיצא מזמן את שטח
הבית הפרטי, יטשטש את האיסור שיש להקפיד עליו ברשות הרבים, ע"פ
דין תורת משה רבנו.
אם כן היה על החכמים לאסור את מה שהתירה התורה, היינו להתייחס
לחצר ולמבוא כרשות הרבים לכל דבר: אסור להוציא דברים מפתח הבית
אליהם ולהפך, וגם אסור לטלטל חפצים בתוכם.

מצד שני, הם עמדו על האבחנה העדינה של התורה, שבגינה היא התירה
את החצר והמבוא. ושוב אצטרך לגייס את הנוסטלגיה שלי לשורות
הסבר האבחנה העדינה של התורה.

תכונת הניכור מקובלת היום בזמנינו. דבר מקובל הוא היום, לחיות
דלת מול דלת עם שכנך בבניין או בשדרה הסמוכה, לחיות עשרים שנה,
מבלי להחליף מילה עם השכן הזה, מבלי להגיד האחד לשני שלום...
ואף מבלי לדעת האחד על השני כלום; פרטיות צועקים במלוא
גרונותינו היום, יש לשמור על הפרטיות, על הנכס היחיד הזה שנותר
בידינו בזמן המודרני.

לא כך חשבו לא מזמן... ואינני מדבר דווקא על תקופת המשנה,
כי-אם על התקופה הקרובה שאני הספקתי להכיר... גם אז היה מקובל
ומכובד מונח "הפרטיות", אך הם ירדו, בניגוד אלינו, לעומק
המונח... הם שאלו את השאלה הזו: מה הקשר של פרטיות עם חיי חברה
פוריים ואנושיים? אימי ז"ל היתה אומרת: אדם בודד בגן עדן- מותו
טוב מחייו. חסר מלח בבית? שכחה אימא לבקש מאבא שיביא איתו שמן?
הסוכר נגמר פתאום ואין איך לעשות ספל קפה!? הבעל הגיע מהעבודה
רעב ולא נשאר לחם? הילד ביקש ביצה ואין ביצים בבית?? דבר מובן
מאליו היה: בירטו, לך שניה לאם סלמו ותבקש ממנה 3 ביצים עד
מחר, או קח ביד כוס מים ותגיד לה שאימא מוסרת לך ד"ש ומבקשת
שתמלא לה את הכוס שמן כי נתקענו בלי שמן לבישול... השאלת פיתות
היה דבר יום ביומו... והיו סיפורים ואגדות: פלונית לא מחזירה
אותו הדבר... בעוד יש פלונים נדיבים ומשתלם להשאיל להם, הם
מחזירים ביד נדיבה... יש להבחין בהבדל בין השאלת כוס מלאה סוכר
שמרוב שמילאו- הסוכר כמעט נופל מהכוס, לבין כוס כמעט מלאה,
שהסוכר בתוכו מרגיש כה בודד... יש להבחין בין ביצה גדולה
וקטנה! ובכל מקרה- ביצים יש להחזיר מהר על פי הדין ובדיוק אותו
המספר, לא לטעות חלילה ולהחסיר, וגם לא לשלוח יותר ממה ששאלת-
זה הדין, ושלא יעבור השבוע מבלי להחזיר- יען המדובר בביצים! כך
אימא היתה אומרת וכך היה מקובל: לא להלין החזרת ביצים- ע"פ
כללי הדת היהודית! איפה זה כתוב בתורה? - לא אמרה לי אימא; אבל
אין להטיל ספק בדין הזה.

באותה המידה ואולי קצת יותר, היה מקובל מאוד לשלוח טעימה
מבישול שהצליח לשכנים. טעימה- משמע צלחת ערמה מלאה עד אפס
מקום, שניתן לכל אנשי הבית לאכול ממנה ולטעום ו...לשבוע- שלא
ידברו עלינו... אחת הדאגות של אימא היתה, מה אעשה עם הצלחת של
כרז ענתבי מלפני שבוע! ביאור המילים: כרז ענתבי השכנה שלחה לנו
צלחת לטעום משהו מלפני שבוע, ועדין אימא לא יודעת מה להחזיר לה
בצלחת שלה, איזה מאכל... כי הרי לא ניתן להחזיר צלחת ריקה!
ומאידך, יש להחזיר משהו טעים ומוצלח ומה טוב אם יהיה יותר
מוצלח מהשורבה הקרה ששלחה... והדאגה הראשית כאמור: עבר כמעט
שבוע והצלחת עדיין אצלינו! דאגות של עשירים!

דאגות של עשירים: לא התבלבלתי במילים ואינני כותב בציניות
כי-אם במלוא מובנה של המילה ומשמעותה: אנשים עשירים אלה היו.
אימא שלי היתה אישה עשירה, וכרז ענתבי, ואם סלמו, וכל הדור
היפה והאמיתי ההוא... הם העשירים, ואנחנו בדור המודרני שלנו-
העניים. אנו עניים מרודים ומסכנים, והם ממרום מושבם יכלו להזיל
דמעה על הדור העני שלנו, המנוכר; לעצמו ולסביבתו.

אלה היו מתווה החיים בחצר ובמבוא. היו חיים תוססים; היתה חברה
תוססת, חיה, יפה, עשירה. ובשבת היתה סיבה לעליית התסיסות
והחיים בדרגה! שבת קודש! פתאום מבחינים שלא נשאר טיפת שמן לסלט
של ארוחת ליל שבת! שלא ישלחו לשאול קצת שמן מבית שעיו? אבל ליל
שבת אנשים! ארוחת שבת בלי סלט?! או סלט בלי שמן? או שבת יבש?
שאגיש בליל שבת ארוחה יבשה בלי סלט? זהו העושר בכבודו ובעצמו-
אם למישהו עדין ספקות אודות משמעות המילה הזאת... שלא ילך
למילון, כאן זה המילון המקורי.

שבת קודש! וככל שבת קודש משתדלים טיפה יותר בבישול ומעל לכל
בגיוון... תראה איזה מחשי טוב יצא לי, בוא בירטו קח את הצלחת
הזאת לאם סלמו ותגיד לה שזה מעשה ידי.
- אמא אבל אני אוכל...
- האוכל לא יברח, ייקח לך בדיוק דקה.

או אז, אבו-סלמו בכבודו ועם פה מלא, חוזר איתי ובידו עוד צלחת:
תטעמו עכשיו אתם מהמחשי של אם-סלמו ותחליטו בעצמכם: אם-סלמו או
אם- זכי...
אבא בספונטניות: עזוב מהמחשי ומטעימות, כך לא עושים, בואו
נחליט על הכל- לא רק על המחשי... עוד לא התחלנו לאכול...
אבו-סלמו: מקובל עלי, בואו אלינו.
אבא: לא, לכם יותר קל...

איכשהו מתגברים על הקושיה, תלוי למי יש קול יותר גבוה, וכך
מסיימים את הארוחה על שולחן אחד, במקום שניים. שבת קודש. לשבת
הזה התורה התכוונה.  

שבת קודש. זה יום של החלטות ספונטניות. טבעי ביום הזה לחבר
שולחנות ולאכול ביחד; שתי משפחות, שלוש ארבע... זה טבעי עד
מאוד להחליט לצאת אל החצר ולאכול ארוחת ליל שבת ביחד בחצר
הגדולה מול הנאפורה (בריכת מים קטנה). זה טבעי ועוד איך
שיצטרפו לשולחן ליל- שבת כמה משפחות מהחצר השכנה, או אז ההחלטה
תיפול על החצר היותר גדולה, היכן יש מקום גם לילדים לשחק...
לשבת הזה התכוונה התורה; לשבת העשיר הזה. לאנשים העשירים האלה.
לחברה התוססת היפה והמקסימה הזאת. לחברה האנושית הזאת עשתה
התורה את השבת- לכתחילה; ולנו בדיעבד. אנו- הדור המודרני הזה,
טפילים אנו על השבת.

זוהי בעינה האבחנה העדינה של התורה, שבגינה היא התירה את החצר
והמבוא. היא הבחינה בכל הטיפוסים העדינים האלה שסיפרתי עליהם
לעיל, היא הבחינה ביהודים היפים האלה, היא הבחינה בתכונת
התסיסות והדריכות שהגיעה לשיאה בליל שבת, ולא יכלה למנוע מהם
לטלטל בחצר או במבוא, כי החצר והמבוא הם באמת ובתמים ביתם. הם
ביתם הגדול והמרווח והמיוחד ליום שבת, ומאידך הבית הקטן הוא
לשאר ימות השבוע; אז איך ניתן למנוע את זכות התזוזה מאדם,
שפשוט עבר לגור בבית גדול מימדים ביום האחרון של השבוע? זו לא
פגיעה בחופש הפרט?
על השאלה האחרונה הזו ענתה התורה: אני מסכימה איתכם, זהו
ביתכם, גם החצר גם המבוא; לכבוד הוא לי להתיר לכם את ההוצאה
והטלטול בחצרות ובמבואות... שבת קודש תהא לכם.

אם כן עמדו חכמינו בפני דילמה וקשה: הגדר והאיסור הנגזר ממנו-
או ההיתר הנגזר מהאבחנה של התורה? לאסור על החברים היפים האלה
לטלטל בחצר ובמבואות- בגלל תכונת הטשטוש שעלולה להתפתח בין
רשות היחיד לרשות הרבים דרך הרשויות הבינוניות של החצר
והמבוא...? או להתיר לחברה התוססת הזו לעשות את השבת שלה
כהילכתו וכפי שהתורה התכוונה באמת...?

חכמינו הם יהודים אסלים, וכאלה הם מצאו פיתרון יצירתי שבכוחו
לענות על האיסור וההיתר באחד: הגדר שביקשו לעשותו דרך האיסור
יתקיים, וההיתר לחבר'ה היפים האלה יתחזק ואף יהפוך להיות התר
רשמי ומעוגן בספר חוקי ישראל; להיתר הזה יקרא: עירוב.

זאת עשו חכמינו, החכמים: הם תיקנו שלא יטלטלו דיירי החצר
מבתיהם לחצר ומן החצר לבתיהם, אלא אם כן עשו "עירוב", היינו
שכל הדיירים נותנים לפני השבת מאכל בביתו של אחד מהם, ועל ידי
כך רשותם מעורבת, והרי הם כולם מרוכזים באותה דירה שמונח בה
מזון העירוב, וכל החצר על בתיה כאילו היא רשות אחת היא. הוא
הדין במבוי: אין בני החצרות רשאים לטלטל מן החצרות למבוי ומן
המבוי לחצרות, עד שיערבו כל בני המבוי מערב שבת באחת מן
החצרות.
העירוב שעושים בני החצר זה עם זה נקרא "עירוב חצרות", ושעושים
בני המבוי זה עם זה נקרא "שיתוף מבוי"; ולידע כללי: תקנת
העירובים נתקנה על ידי שלמה המלך- החכם באדם, ובית דינו.

משמעות תקנת "העירוב" בשטח:

1- חצר שלא עושה עירוב לפני כניסת השבת, אסור לאנשיה להוציא
ולהכניס מבתיהם אל החצר, וכמובן אסור להם לטלטל בחצר. כנ"ל
החצרות המשותפים לאותו המבוא: אם לא עשו עירוב בין החצרות,
אוסרים על עצמם ההוצאה והטלטול בתחום המבוא, וכך הופך אותו
מבוא לרשות הרבים לכל דבר. כל זה נכון גם אם "שכחו" אנשי החצר
ו/או המבוא ולא עירבו. כלומר "העירוב" בפני עצמו הינו אופציה-
יותר מאשר מצווה... כל התהליך הזה מביא את היהודי לדוש יותר
באיסור ההוצאה מרשות לרשות, ואיסור הטלטול ברשות הרבים. לפני
תקנת העירוב, קיים היה איסור המלאכה הזו- ככל איסור מיתר 39
המלאכות האסורות בשבת; אולם עכשיו לאחר התקנה, האיסור העקרוני
הזה מורם על נס, מובלט יותר, וכאילו הושם מתחת לעדשה מגדלת.
מדוע נקרא "איסור עקרוני"? כי הרעיון העיקרי של התורה הוא,
שנרגיש ביום שבת חופשיים מהכל, מהעבודה מהסחורה מהחשבונות
מהדאגות... הרעיון הוא שנרגיש מלכים ליום אחד, שנהיה חופשיים
ליום אחד, חופשיים מהכל, שלא נעבוד, שלא נסחוב דברים, שלא
נוביל חפצים, שנתרחק עד כמה שאפשר מהתחושות של-"דבר יום
ביומו"... וסחיבת דברים ביד (טלטול חפצים) מדגישה יותר מכל את
התחושה הזו... אין כמעט אדם, שהולך ביום חול עם יד ריקה...

2- התורה התירה את מה שהתירה, כי היא הבחינה בתכונת התסיסות
המיוחדת לליל שבת, ליום שבת... התכונה הזו מגיעה לשיאה, כאשר
נשמת היהודי העדין הזה קולטת את יחוד השבת, ומבקשת לפתע פתאום
לגדול ולהתרחב ולתת ביטוי להרגשה המיוחדת ע"י השאיפה לאחווה;
לאכול ביחד, להזמין עוד אנשים לשולחן, לשלוח טעימות, לקבל
צלחות, לשיר בקול רם, בציבור; לצחוק מלוא החניכיים, להרגיש
ולגעת בחופש, האמיתי, הרציונלי, היהודי הזה פתאום לא רוצה
להיות לבד, רוצה עוד אנשים שיהיו שותפים לתחושתו, שיהיו איתו,
שיאכלו עימו, זוהי התכונה הטבעית לאדם שמח וטוב לב, [והתכונה
המנוגדת לה גם היא טבעית: בדידות ועצבות...] וזהו הסטנדרט
האמיתי שהתורה ביקשה שנגיע אליו בשבת.
ברם, כל התהליך הזה של התפתחות הנשמה היהודית ועלייתה אל
המדרגה הזו- מתרחש באופן ספונטני... אני נכנס אל תחום השבת-
ולפתע אני רוצה עוד אנשים איתי, לפתע אני מרגיש תחושת
עילאות... או אז אני מתמסר לתהליך הספונטני הזה ומשתף איתו
פעולה: אני מזמין אנשים אלי לשולחן, או נענה להזמנה בלתי
מתוכננת... אני טועם אוכל שר נותן דרור לרגשותיי... זה מה
שרוצה התורה.
ובנקודה הזאת התערבו החכמים ואמרו את מילתם: מדוע לעבור תהליך
ספונטני? הבה נתכנן אותו. התכנון לחתונה לפעמים, שווה ערך
לחתונה עצמה... החכמים, במילים אחרות, הפנו את תשומת לב היהודי
לרובד אחר, שנעלם מתבונת היהודי: אתה יכול לתכנן את "החתונה"
שלך בשבת; ובזאת אתה תהנה כפול ויותר... מדוע לוותר על סוג
ההנאה הזה? מדוע לוותר על שלב "התכנון" על כל הנלווה אליו?
רוצה לאכול עם השכן או השכנים שלך בשבת? תעשו את התכנון הזה
מבעוד מועד, מערב שבת, או אז תכנסו ליום שבת מבעוד מועד,
תיכנסו להרגשת "העילאות" הזו מבעוד מועד, תרצה- קרא לתהליך
הזה, גניבת טעימה לא מהשורה על החשבון...

את התכנון המוקדם על כל הנלווה אליו, קוראים בשפה המקצועית
"עירוב".
בשתי הנקודות לעיל, מסתכמת משמעות תקנת העירוב בשטח.

זה הזמן לגשת אל המשנה שלנו העוסקת בעירוב חצרות, וזה הנוסח
שלה:

אנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב - ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא
לו ולהם, ושלהם מותרין לו ולהם. נתנו לו רשותם - הוא מותר והם
אסורין.  היו שניים - אוסרין זה על זה:  שאחד נותן רשות ונוטל
רשות; ושניים נותנין רשות, ואין נוטלין רשות. (סדר מועד, מסכת
עירובין, פרק ו, משנה ג').

הקדמה לביאור המשנה (על פי הפרוש המדוייק והנשגב של הרב
פינחס קהתי ז"ל):

כפי שהזכרתי, המשנה הזאת וכל מסכתה מדברות על אחת המצוות שבין
האדם ליוצרו: מצוות עירוב. אנו מערבים אומנם עם שכנינו, אך את
האקט הזה אנו עושים למען לקיים את מצוות השם יתברך: שמור את
יום השבת לקדשו (דברים ה', יב)
עירוב חצרות- כמו שאמרנו, הינו הכנה מקדימה לקידום השבת, ע"י
שיתוף כל אנשי החצר בתקנת "עירוב חצרות", היינו שכל הדיירים
נותנים לפני כניסת השבת- מאכל בביתו של אחד מהם; אקט שמשמעותו:
כולנו מעכשיו שותפים לקבלת השבת. המדובר אם כן בפעולה קבוצתית,
בהקמת קבוצה... הדינים שאנו הולכים לשרוד כאן, יזכירו לנו איפא
את דיני הקבוצה שנתקלנו בהם בביאור נשמת המשנה לעיל... ברם אני
מביא את ההערה הזו להזכירכם, שאין אנו דנים כאן בדיני הקבוצה
דווקא, כי-אם בדיני "עירוב חצרות" בנוסח ובשיטת הלימוד בה נהגו
אבותינו ואבות אבותינו. בכל אופן, ולמרות שדיני הקבוצה נגזרים
גם מנוסח הפרוש הסטנדרטי ואין מנוס להתעלם מהם, ננסה בכל זאת
להתמקד בגוף המשנה- כפי שיבוא לידי ביטוי להלן.

אחד העיקרים בדיני עירוב הוא, שאם אחד מדיירי החצר לא עירב עם
שאר הדיירים, הריהו אוסר עליהם להוציא מבתיהם לחצר או להכניס
מהחצר לבתיהם, יען יש לו בחצר חלק, ואין לאנשי החצר את הרשות
להשתמש בחלקו זה בלתי רשותו. ברם, אם ביטל להם רשות ביתו ורשות
חצרו, או אז כולם מותרים להוציא ולהכניס מן הבתים לחצר ומהחצר
לבתים, שהואיל וזה שלא עירב ביטל כל רשותו שם, הרי הוא כאורח
אצל שאר בני החצר, והאורח אינו אוסר. אבל אם הדייר שלא עירב
ביטל להם רשותו שבחצר בלבד, אזי נוצרים תנאים חדשים, ועל כך
דנה משנתנו.

ביאור המשנה: (ע"פ פרוש קהתי)

אנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב - היינו ששכח ולא עשה עירובי
חצרות עם שאר אנשי החצר; ומבואר בגמרא, שמדובר כאן בכגון
שהשוכח ביטל את רשותו שבחצר, אבל לא אמר שהוא מבטל להם אף את
רשות ביתו, וסובר התנא, שהמבטל רשות חצרו, רשות ביתו לא ביטל
(גמרא עירובין סט, ב); לפיכך ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא -
כלומר להכניס חפצים מהחצר לביתו ולהוציא ממנו לחצר, לו ולהם
- לזה שלא עירב ולאנשי החצר האחרים שעירבו ביניהם, שהואיל ולא
ביטל להם את רשות ביתו כי-אם רשותו שבחצר בלבד, נמצא ביתו רשות
המיוחדת לו, ואילו החצר רשות המיוחדת להם; ושלהם - כלומר
הבתים שלהם, מותרים לו ולהם - שכיון שביטל להם את רשותו
שבחצר, נעשו בתיהם עם החצר על ידי העירוב כרשות אחת, והוא עצמו
הריהו כאורח אצלם, ולאורח מותר לטלטל בכל רשותו של המארח; הלכך
גם הוא וגם הם מותרים להוציא לחצר מבתיהם של אנשי החצר שעירבו,
ולהכניס מן החצר לבתיהם.

נתנו לו רשותן - כלומר, אם אנשי החצר שעירבו ביטלו, למי ששכח
ולא עירב, את רשותם שבחצר, הוא מותר - במקרה הזה לו מותר
להכניס ולהוציא מביתו לחצר, זאת כי כל החצר היא כבר ברשותו,
אבל הוא לא יכול להכניס ולהוציא מבתיהם, כי לא ביטלו לו אלא את
רשותם שבחצר בלבד. (ביטול רשות, כמוה כנתינת רשות), והן
אסורין - אנשי החצר שעירבו וביטלו לו את רשותם, אסרו על עצמם
להכניס ולהוציא מבתיהם, ואפילו מביתו אסורים הם להוציא; ואין
אנו אומרים שהם נחשבים כאורחים אצלו... כי "יחיד" יכול להיחשב
כאורח אצל רבים, בעוד "רבים" אינם יכולים להיחשב כאורחים אצל
היחיד.

היו שנים - כלומר היו שני אנשים ששכחו ולא עירבו, ושאר בני
החצר שעירבו ביניהם ביטלו לשנים האלה את רשותם שבחצר (כדוגמת
שביטלו בפסקה הקודמת ליחיד), אוסרין זה על זה - זאת אומרת
שהשניים שקיבלו את רשות שאר החברים שעירבו, אוסרין זה על זה,
ולא יכולים לטלטל ולא להוציא ולא להכניס, למרות ועל אף שכל
הדיירים ביטלו להם את רשותם; שהרי מעתה החצר של שניהם היא, והם
לא עירבו, הלכך אסור להם להוציא מן הבתים לחצר או להכניס מן
החצר לבתיהם. בגמרא מבואר, שאפילו חזר אחד מהם וביטל את רשותו
לחברו, הדבר אינו מועיל, לפי שבשעה שביטלו להם שאר הדיירים את
רשותם, ביטול זה לא הועיל, כי האחד אסר על חברו; נמצא שהחצר
עדיין ברשות כולם, ואין מועיל איפא ביטול רשות האחד לחברו,
שאחד נותן רשות - היינו מותר ליחיד לבטל את רשותו לכל אנשי
החצר האחרים שלא עירב עימהם, ונוטל רשות - התנא חוזר על
פסיקתו הקודמת ומדגיש אותה: "יחיד" יכול ליטול, מן הדיירים
שעירבו, רשות; או בניסוח אחר, הדיירים יכולים לבטל ליחיד את
רשותם; שניים נותנים רשות - וגם שניים שלא עירבו, יכולים
לבטל את רשותם לטובת הדיירים האחרים שעירבו, ואין נוטלין רשות
- בעוד "שניים" (בניגוד ליחיד), אינם יכולים ליטול רשות
מאחרים; בניסוח אחר, הדיירים שעירבו ביניהם אינם רשאים לבטל את
רשותם לטובת "השניים" שלא עירבו, הואיל והם אוסרים זה על זה,
כמו שביארנו לעיל, ואין ביטול כזה מועיל. (בגמרא אמרו, שהמבטל
רשותו לאנשי החצר, צריך לפרש שמבטל לכל אחד ואחד מהם) .

עד כאן הביאור הנהוג והמקובל "לגוף" המשנה. ולפני שאעבור אל
"הצינור השלישי", הייתי רוצה להתעכב כאן על נקודה ראויה לציון,
הקשורה בגוף המשנה. אציע את הסלנג הישראלי בן ימינו- להצגת
הנקודה: מתי נפל לי האסימון והרגשתי בנשמת המשנה? מה גרם
לאסימון שלי ליפול?

מה שגרם לאסימון שלי ליפול הוא זה: נתנו לו רשותן - אם אנשי
החצר שעירבו ביטלו, למי ששכח ולא עירב, את רשותם שבחצר, הוא
מותר, והן אסורין...

עמדתי כאן בפסקה הזאת הרבה זמן ושברתי את הראש: באיזה מצב זה
קורה? איך יתכן בכלל מצב כזה! תארו לעצמכם שיש 25 דיירים הגרים
בחצר של בית שקאלו, 24 משפחות עירבו ביניהם, ורק אבו עבוד שכח!
זה לא בדיוק ששכח, אלא לא היה כל כך בראש שלו... במעשיו זה של
אבו עבוד, גרם לכל הדיירים בחצר שלא יוכלו להתאסף בחצר ולאכול
ביחד בליל שבת, ולא בכל יום השבת, כי אסור להם להוציא כלים
ואוכל אל החצר ולא שום חפץ, מתוך הכלל שלמדנו לעיל: אם אחד
מדיירי החצר לא עירב עם שאר הדיירים, הריהו אוסר עליהם להוציא
מבתיהם לחצר או להכניס מהחצר לבתיהם, וגם אוסר עליהם לטלטל
בחצר בכל יום השבת.
אם כן, אפשר להגיד שדיירי החצר "אכלו אותה" בגלל אבו עבוד...

ובכן מה הם עשו בנידון? לאחר תפילת ערבית בליל שבת, התאספו כל
24 הדיירים בחצר, והחליטו פה אחד החלטה אמיצה וחד משמעית: לבטל
את רשותם בחצר ליום הזה- יום שבת, ולהעביר את הרשות של 24
הדיירים לטובת אבו עבוד! והחל מאותו רגע, לכל הדיירים אין רשות
בחצר, חוץ מדייר אחד ויחיד שמקבל לידיו את כל הרשויות, והופך
בעצם לבעל הבית היחיד של כל החצר; תנחשו מיהו הדייר הזה! כן
אתם קוראים טוב, לא טעיתי בניסוח.

ובכן המום מהאבסורד שבהחלטתם, אני ניגש אל אחד הדיירים, ומבקש
ממנו שייענה לי על שאלה אחת שמעיקה עלי ולא- אני מתאבד אם לא
אדע את התשובה עליה: "תסלח לי אדוני, אפשר לשאול אותך שאלה?"
- "כן, בקשה"
- למה עשיתם את זה? למה ביטלתם את רשותכם לאבו עבוד?
- מה זאת אומרת למה? בשביל שיוכל הוא לאכול בחוץ ויוכל להוציא
דברים מביתו ולהכניס דברים אל ביתו, תכלס בשביל שיוכל לטלטל
בתוך החצר; עניתי לך על השאלה?
- כן ענית; עכשיו תרשה לי, אני הולך להתאבד.

זה בדיוק המצב, אותו דנה המשנה לעיל, ושאלתי את עצמי: באיזה
מצב זה קורה? האם המדובר למשל בדייר פושע שהטיל את אימתו על
הדיירים, ולכן הם סתמו את הפה ואף העבירו לו את רשותם על החצר
ביום שבת, כך שיוכל לטלטל להנאתו בחצר? האם זוהי הסיבה? אבל גם
זה לא מסתדר לי, כי לאיש פושע כזה איכפת מעירוב ומאיסור ונותן
את דעתו על תקנות...? ומעבר לזה, האם זהו תפקיד המשנה- לבוא
ולסדר את תקנת העירוב עבור פושע כזה? האם תנאינו נפלו על
הראש...? הרי לא יתכן מצב מעין זה... ובכן, אם אני שולל מצב
כזה, מה נותר לי? האם המדובר באיש חשוב ששכח לערב? ממתי איש
חשוב שוכח לערב? וממתי איש חשוב ששכח לערב מקבל ברצון את
האופציה- שהדיירים הניזוקים ממנו יינזקו עוד יותר, בעוד הוא
המזיק יהנה מהיזקו? האם ניסחתי היטב את השאלה האחרונה? האם
במצב הזה ביקשו התנאים הקדושים לדון?
לא! גם את זאת אני שולל.

ובכן, אם אני שולל את זאת ואת זאת, מה נותר לי? מדוע דנה המשנה
במצב הזה?

אגלה לכם סוד: לא התאבדתי בסוף... רק שברתי את הראש קצת, ובסוף
נפל לי האסימון. כאן בנקודה הזאת הרגשתי בנשמת המשנה. הרגשתי
שיש כאן משהו שזועק בכל כוחו "דרשני"; ואני דרשתי אותו והלכתי
לקראתו, לא התנגדתי לו, לא התעלמתי ממנו, נהפוך, הושטתי לו את
היד, ניסיתי בכל כוחי להבינו...
בכל משנה ומשנה, לדעתי, ישנה נקודה קטנה וחבויה- מעין רמז קטן,
ממנו אפשר לעבור אל המידע הנמצא בעבר השני... נקודה זו היא
הגשר... נותר רק לאתר אותה.

עכשיו כן אפשר לעבור אל "הצינור השלישי".

הקדמה כללית:

הצינור השלישי, הזכרתי בפתיחת דברי, מכיל ערימת מידע המורכבת
משני סוגי המידע שהתקבלו מהמשנה: המידע הקונבנציונלי שזה עתה
דננו בו ושמגיע עד לנקודת "קצה גבול השגתי" (ק.ג.ה), והמידע
"הנוסף" המתחיל לזרום החל מנקודת ק.ג.ה ועובר דרך צינור הנשמה
(נשמת המשנה). והינה אני מוכן ומזומן להציץ בצינור המעניין
הזה; סיימתי את שרידת המידע של גוף המשנה וגם הצגתי את המידע
המלא ששאבתי מנשמת המשנה, נותר המידע הנמצא בצינור השלישי;
ולמעשה אני מוכן לזאת כבר מלפני יומיים- מיום שישי 16/6/06.
היום, יום שני, הייתי אמור להתחיל בהצצה אל תוך הצינור השלישי,
ואת הצגת המידע המתקבל... אולם קרה מקרה בליל שבת הזה, יום
שישי בלילה 16/6/06, מקרה שקישר אותי עם המידע הזה.

אני נמצא בפנמה. חי כאן מזה כארבע עשרה שנה; והמקרה קרה איפא
בפנמה, בליל שבת.
איש אמיד ושמו יוסף אזרק הוזמן בליל שבת לארוחת ערב אצל קרובי
משפחתו; הוא הלך עם המשפחה לארוחה, ובא לפני כן לערבית בבית
הכנסת, ואני אישית הבחנתי בו ובילדיו, כי אין ממנהגו לבוא בליל
שבת לבית הכנסת שלי, כי-אם לבית כנסת אחר הקרוב למקום
מגוריו... הנחתי שהוזמן לארוחה באזור, ואכן כך היה.

המדובר במולטי מיליונר ממוצא חלבי- אותו המוצא שלי. הוא בעל
הזכויות הבלעדי על מספר מותגי-מפתח בכל דרום אמריקה, בראשם
המותג המוכר טומי-הילפיגר... בנוסף הוא פעיל מאוד בעסקי נדלן
ובניין, עומד לרשותו מטוס מנהלים הגדול והחדיש ביותר באזור...
לא מן הסתם אני נכנס לפרטים האינטימיים האלה, כי חשוב לי
להבהיר נקודה מאוד חשובה דרך הפרטים האלה: איך הייתם מתארים
לכם איש כזה- שזה עתה ידעתם על מה הוא חורש...?
טבעי הוא לדמיין איש אמיד ועשיר מופלג כזה באור אפור, העומד
תחתיו איש ענייני אפור, יבש במקרה הטוב וגאוותן במקרה האחר...
מרובע שקשה לצפות ממנו לשלום, למחווה אנושי... מי שחי באזור
הזה ובקהילה הסגורה שלנו- יכול להבין על מה אני מדבר...
 
אולם האיש שלנו הוא איש צנוע ועניו, מהסוג שאתה יכול לבקש ממנו
100 דולר עד מחר- אם פגשת אותו בסופר וגילית ששכחת את הארנק
בבית- ועגלה מלאה לפניך... אני מכיר אותו אישית: עבדתי באחת
החברות שלו כשלוש שנים.
זאת ועוד: הוא אחד האנשים הנדיבים שפגשתי בחיי, ונדיב
בפוטנציה, כלומר עיקר הנדבות שלו- הוא מעדיף לתת בצנעה, לא
לאנשים זקוקים בידם- אלא צ'קים שמנים למוסדות של הקהילה, שרק
האבנים ומנהלי החשבונות יכולים להכיר לו תודה...
הוא לא דתי אדוק, הוא יהודי טוב ששומר על דתו בקפידה, מעולם
נראה במסעדות לא כשרות, נראה תדירות בנוף בית הכנסת, שומר
שבת...

אחד עשרה בליל שבת, לאחר הסעודה, הוא ובני משפחתו הולכים ברגל
אל עבר ביתם, המרחק כעשרים דקות ברגל, לילה נעים ומואר, והדרך
יפה מאין כמוה, הם צריכים לעבור את כל הטיילת המוארת של פנמה,
לחצות בסיומה כביש אחד והם בבית.
הגיעו אל הכביש לחצות, בני המשפחה הקדימו אותו קצת וחצו, והוא
בא באיחור מה- מספר צעדים אחריהם, חצי דקה אולי, ומכונית פורש
דהרה לעברו, פגעה בו וזרקה אותו עשרות מטרים. אתמול עמלו עליו
שמונה רופאים בחדר ניתוח, כל מנתח לקח לו חלק מגופו הצנום
לעבוד עליו, ועדין חסרה עבודה. לא נשקפת סכנה לחייו, אך האיש
כבר שבר כלי- במלוא עומקה של המילה.

אין מי שלא הצטער מעומק ליבו עליו, ולא כי היה איש מוכר
ומכובד... אם-כי היה איש בעל לב טוב- למרות ועל אף העושר
המופלג שלו... את העושר שלו עשה ביושר בצדק ולא בחסד- באמצעות
מוח חריף וחוש שישי-עסקי, הוא וויתר מרצון על הריכוזיות
המקובלת כאן, ואימץ את תורת פיזור סמכויות- תורה שהוכיחה את
עצמה ונתנה לו בשפע את פרותיה... שאלתי אתמול איש מבוגר
ומיושב- שישב על ידי בבית הכנסת: תגיד, מה אתה חושב המסר
שבתאונת ז'וזף אזרק? איזה מסר בדיוק ביקש השם להעביר לו? הרי
הוא היה איש טוב וחיובי, ובסך הכל ביקש לשמור את השבת ולחזור
ברגל...
האיש המבוגר לא ירד בדיוק לסוף שאלתי, ועם זאת ענה לי: "דע לך,
אם לא היה איש טוב ובעל מעשים, הוא היה מת מתאונה כזו... אף
אחד לא מבין איך נשאר בחיים". גם אני הסכמתי איתו, וסיכמתי עם
עצמי: אין ספק שישנו מסר... אין אירוע שקורה לנו בדרך הסתמית,
כל אירוע והמסר שלו- מה עוד אם האירוע קשה, בסדר גודל שכזה...
יש לחפש את המסר- סיכמתי עם עצמי, ורק ג'וזף אזרק בעצמו יכול
למצוא אותו- אם רק ירצה, כי המסר נועד לו והופק עבורו...

היום בחמש בבוקר בהליכה השקטה אל בית הכנסת, שיניתי את דעתי.
כולנו חיים בקבוצה, וכל אחד מאיתנו- שותף בעל כורחו בקבוצה
הדואלית שאני מנוי עליה... אין דבר שקורה בקבוצה המצומצמת שלי
ללא משמעות קבוצתית... הרי "הדבר" התרחש במסגרת הקבוצתית...
וגם ג'וזף אזרק שותף בצלע האחרת של הקבוצה הדואלית שלי. אין לי
ספק שממתין לו בתיק האישי שלו מסר חשוב וענייני; הוא רק צריך
לפתוח את התיק ולעיין; אולם גם עבורי יש מסר ענייני ומוגדר,
ועלי לפתוח את התיק האחרון בסדרה- של הקבוצה שלי, ולעדכן אותו
בעקבות המסר הספציפי עבורי מהאירוע הזה; למסקנה הזאת הגעתי
בחמש עשרה הדקות השקטות והיפות, בחמש בבוקר... וגם הספקתי
באותה ההזדמנות לפענח את המסר ולעמוד על מאפייניו ולנתח את
ערכיו... הוא אשר אמרתי: 15 דקות ערכיות עד מאוד.

על מנת לעמוד ולשכתב את מאפייני המסר, עלי לארגן את עצמי
ולחזור איתכם אל זירת האירוע. האירוע קרה בשדרה של הטיילת,
הנקראת "שדרת בלבו-אה" - איני רוצה להשתמש פה באותיות
לטיניות.
את שדרת בלבו-אה אני מכיר ככף ידי ומקרוב מאוד, כי אני גר
מהעבר השני של השדרה, וכל יום אני חוצה אותה ברגל, בהליכה היפה
שלי בחמש בבוקר אל עבר בית הכנסת... ולא רק בחמש בבוקר, כי-אם
בכל שבת, יוצא לי לחצות אותה 4 פעמים ברגל, ולא לבד אלא בליווי
שלושת ילדי הקטנים; אני אוחז בידם של שניים- שם אותם בצד הרחוק
מהתנועה, ואחד בצד הקרוב לתנועת המכוניות; סדר זה עוזר לי
לראות יותר את המכוניות הבאות, כשרק ילד אחד נמצא בצד
המסוכן...

אני מדבר איפא על ההליכה ברגל מבית הכנסת עד ביתי ובחזרה, מידי
שבת בשבתו, בליווי שלושת ילדי. יש לי ארבעה, אך האחרונה אינה
עדין כשירה ללכת לבית הכנסת, היא בת שנה וחצי...
אם אתבקש פעם להצביע על הרגעים היפים ביותר שעברתי בחיי, מאז
היותי ילד ועד לרגע כתיבת השורות- ועד בכלל, הייתי מצביע על 60
דקות של חסד שמתחדשות מאליהן מידי שבוע . 60 דקות- כי החישוב
הוא כך: 4 כפול 15 = 60. ארבע פעמים יוצא לי ללכת עם הילדים
שלי מידי שבת אל בית הכנסת ובחזרה, הליכה של בערך 15 דקות יפות
ומשגעות ומהנות- כמעט בלתי אנושיות עבורי... יש לי קושי אמיתי
לשכתב כאן את הרגשתי; אני יכול לכתוב ספר על 15 הדקות האלה, או
אז אולי אצליח להעביר את תחושותיי האמיתיות... בזמן הקצר הזה
אני מתקרב אליהם עד לכדי נגיעה בנשמתם... כולם מדברים ביחד,
בקול רם, ולכל אחד יש סיפור ועניין ונושא- שלא סובל שום
דיחוי... בדרך כלל אנו הולכים במזג אוויר נעים, אך הדיון
המשפחתי הזה לפעמים מתקיים גם במזג אוויר סוער תחת הגשם הטרופי
של פנמה... ואם חשבתם שבכוחו של הגשם להשתיקם- טעיתם...

ברם! כלל ברזל אחד מופעל באופן אוטומטי, ולאף אחד אין את הרשות
לערער עליו ולו ברמז: יהיה העניין אשר יהיה, יהא הסיפור אשר
יהיה, ותהא רמת חשיבות הנושא שבנידון אשר תהיה, ברגע שמגיעים
אל נקודת החצייה שבשדרה, כולם שותקים וכאילו נולדו אילמים! שום
מילה שום אות, כי אבא צריך להתרכז עכשיו; אנחנו חוצים את שדרת
בלבו-אה!
וכך הוא: ברגע שאנחנו עומדים על הרציף ומתכוננים לרגע המתאים
לחצות, רמת הריכוז שלי עולה למקסימום האפשרי, כי באמת מדובר
ברגע רציני, ובידי "חפצים" רציניים שעלי להעבירם את השדרה
בשלום... המדובר למעשה באוטוסטרדה- אם לשפוט ע"פ כמות המכוניות
העוברות ומהירותם... ובתוך תנאי האוטוסטרדה הזו אני צריך למצוא
את הרגע הנכון, בין קבוצת מכוניות לשנייה, בשביל לקבל את
ההחלטה הגורלית: ניתן לעבור! המצב הגרוע ביותר הוא כאשר לא
עוברים המכוניות בקבוצות- אלא בהפרשים ביניהם... אין לאורך כל
השדרה רמזור או מעבר חציה... יש רק מזל וחוסר מזל: לפעמים אנו
עוברים צ'יק צ'אק, לפעמים מכונית אחת עם לב טוב מבחינה בנו
מרחוק- מפעילה את המשולש ועוצרת, וכך עוצרים בעקבותיה שאר
המכוניות ואנחנו עוברים כמלכים; ולפעמים עומדים עשר דקות ויותר
עד למצוא את הזדמנות הפז; אולם דבר אחד איני מוכן להתמקח עליו:
כשאני מחליט לעבור והילדים משני צידי- חייבת ההחלטה להתקבל עם
אפס סיכון ומאה סיכוי, אינני מתפשר עם הערכים האלה גם לא
בעשרים אפס לפני הפסיק- יהא מזג האוויר אשר יהיה.

התיאור המבחיל הזה של התנועה בבלבו-אה, נכון הוא בשעות מסוימות
ויחסי לשעות אחרות... בבוקר למשל בשעות היציאה לעבודה, אפשר
לעבור באופן חופשי כמעט, כי פשוט המכוניות זוחלות ואתה מזדחל
ביניהם ואף נוגע בהם, פשוט דופק בידך על המכונית שברצונך
לעבור... השעות הכי קשות לחציה הן שעות העבודה, כאשר עוברים
הרבה מכוניות אך לא בכמות להזדחל... אלה הן השעות הקשות שאני
מתמודד איתן בד"כ, בדרכינו לבית הכנסת ולאחריה. בשעות הלילה
מתשע ואילך, אפשר להציץ ולעבור, יש מעט מאוד מכוניות... ואם
כבר- נשלים את הלו"ז: בחמש בבוקר אתה צריך לעמוד כמה דקות
בשביל לפגוש מכונית תועה...

ג'וזף אזרק ומשפחתו, חצו את שדרת בלבו-אה באחד עשרה בלילה,
כאשר עדיין ישנה תנועת מכוניות, אך חלשה... כלומר, מספיק היה
להציץ ולעבור. המשפחה עברה כאמור בשלום, וג'וזף מסיבה שנעמוד
עליה בהמשך, איחר קצת את הקבוצה שלו, חצה לבד ואכל אותה...
בגדול.

מה קרה כאן? איך יתכן להיפגע ממכונית כלשהי ואפילו דוהרת ב-150
קמ"ש; בתנאים אידיאליים של תיאורה טובה, של שטח ראות מצוין
שמרשה לך לראות ולהבחין במכונית שבאה לעברך ממרחק רב, ומעל לכל
בשעה שכמעט אין תנועה... בואו נשחק את משחק שופט-חוקר; אנחנו
מתבקשים לנתח מה שקרה: ג'וזף אזרק היה שקוע בנושא כלשהו עם
עצמו, הוא איש עם הרבה מאוד עסקים ועניינים ונושאים תלויים...
הראיה ל-"שקוע" שלו היא, שלא הלך עם הקבוצה של בני ביתו, אלא
איחר טיפה אחריהם... חשב הרהר, שקע במשהו... ו...עבר בלי
להציץ; ואכל אותה . זה כל המסר שקיבלה קבוצתי: ג'וזף אזרק שקע
במשהו ועבר, בעוד היה עליו לצאת משקיעתו בזמן המתאים, להתעורר
ולהבחין במציאות שלפניו הדורשת התייחסות ושינוי ערוץ... אולם
הוא לא יצא ולא התעורר ולא הבחין בשום מציאות, אלא המשיך עם
המציאות שהוא שקוע בה וכאילו זוהי המציאות היחידה בנמצא; ועל
זאת שילם את מלוא המחיר, גם הפרוטה האחרונה לא נשכחה ונגבתה
בחשבון- לא וויתר הגבאי על שום פרוטה . אל לכם אתם לעשות את
זאת, כי המחיר ישולם בשלמותו ועד הגרוש האחרון; גם אם הוא גבוה
מנשוא. זהו המסר המיועד לקבוצה שלי.

אל לכם לשקוע בשום דבר בשום מציאות, אל תהיו סגורים, אל תהיו
נעולים על שום דבר, הבחינו סביבכם, פתחו את העיניים ואת הראש,
במיוחד כאשר יש לפתוח אותם, במיוחד כאשר עוברים אוטוסטרדה...
במיוחד כאשר האוטוסטרדה נראית מבטיחה לכאורה... דווקא אז עליכם
להשכיל ולצאת משקיעתכם, שלא תיפלו בטעות של ג'וזף.

התסמונת של ג'וזף היתה, "לשקוע" ולשייך כל מציאות אחרת למציאות
שהוא שקוע בה... לא היה לו ספק שכל מה שקורה סביבו הינו המשך
מובן וטבעי למציאות שהוא שקוע בה... כאן התגלמה הטעות הגורלית
של ג'וזף.

השם יתברך נותן תשומת לב מיוחדת לעיניים ולראש... הוא לא אוהב
את מי ששוקע ומוותר בזאת על שני החושים האלה: הראייה והחשיבה.
עם ישראל "שקע" ברוב שנותיו ועבר במצב זה הרבה מאוד
אוטוסטרדות... פעמים רבות הוא נפגע ולא הרגיש, המשיך עם הראש
בקיר עם אותה האוטוסטרדה וכאילו לא היתה תאונה... עם ישראל
שקוע עד מעל לראש...

אני רוצה לחדד את המשמעות של התסמונת הזאת: לעבור כשאתה
שקוע...

אדם יכול להיות שקוע רק בדבר טוב יפה שנעים לו להימצא
במחיצתו... שאין עוררין שהוא טוב וחיובי עבורו. רק בדבר כזה
ניתן לשקוע- לשכוח את עצמך ולעבור אוטוסטרדת החיים שלך,
ולפספס...
לעומת זאת, דבר מפוקפק ושלילי- מעיר באופן אינסטינקטיבי את
החושים, כי המודעות מזהה אותו כדבר שלילי; אשר על כן, האדם
יכול להרהר בו אך לא לשקוע בו. במקביל, גם בדבר "שלילי" ניתן
לשקוע, אך רק כאשר המערכות של האדם מטעות אותו ומזהות את הדבר
הזה כטוב ורצוי- בניגוד גמור למהותו האמיתית...
בכל אופן, אין עוררין על זאת: אדם יכול "לשקוע" רק בדבר שנוח
לו במחיצתו, שמזהה אותו כטוב לו ורצוי לו. ניקח דוגמה
אופיינית: תורת משה. תורת ישראל היא טובה ורצויה; אין עוררין
על זאת.

בתורת משה כתוב: לא-יהיה לך אלוקים אחרים על פני (שמות כ',
דברים ה')
זוהי הדיברה השניה מתוך עשרת הדברות; נתקלנו בה לעיל, כאשר
שלפתי את השאלה הזאת: "מה לדעתכם יותר חמור, לעבוד עבודה זרה,
או העדר כנות עצמית?"
על השאלה הזאת עניתי, כי בשלב וברמה נתונים, העדר כנות עצמית
היא הרבה יותר חמורה מעבודת אלוהים אחרים. הבאתי ראיה לטענתי
מהדיברה השניה בעשרת הדברות: לא יהיה לך אלוקים אחרים--- על
פני; עד שתגיע אל פני; עד שתכיר את פני. עד שתכיר את מציאותי
בפועל. כל עוד ולא הגעת להכרת פני, אינני יכול לצוות עליך שלא
תאמין באלוהים אחרים; מצווה זו תישאר אם כן בגדר האמונה בלבד-
לשיקולך ולנטיותיך הבלעדיים. אולם ומהרגע שהכרת אותי, הינך
מחוייב לכנות שבך, ומכאן והלאה אינך יכול להתעלם ממציאותי.
התעלמות כזאת ו/או עבודת אלוהים אחרים, משמעותה "עבודה זרה"-
על כל המשתמע מכך ועל כל ההשלכות הנגזרות מכך.

במילים אחרות: אינך יכול לתפוס עובד עבודה זרה ולהטיח בו את
האשמה החמורה: אתה עובד עבודה זרה!! אלא עליך קודם להציג בפניו
את האלטרנטיבה של הכרת אלוקים, כלומר עליך להכיר לו בפועל את
הנוסחה ואת אלוקים חיים, ורק לאחר שראה, הבין, ועיכל, ובכל זאת
הלך כנגד הכנות העצמית שלו ועשה דבר אבסורדי במודע- השתחווה
לחתיכת עץ, או רק אז אתה יכול להטיל עליו את מלוא כובד האשמה
הנגזרת מהדיברה השניה.
האשמה הפומלית היא כמובן "עבודה זרה" וגזר דינה מוות, אך האשמה
האמיתית היא "חוסר כנות עצמית", או אם תרצה "תימהוניות",
"התעלמות מהמציאות"... אנשים תמהוניים נעדרי כנות עצמית
שמתעלמים במודע מהמציאות, מסוגלים לבצע כל דבר ולגייס כל דבר
לטובת "עצמם", יכולים לרצוח, לשקר, לגנוב דעה, חפץ, לסכסך,
לבגוד... מי שמתעלם במודע מהמציאות אין לו מעצורים, אין לו
גבולות- כי אין לו עניין במציאות, התוחמת מטבעה את הגבולות...


אם כן המושג של "עובד עבודה זרה" נולד, עם לידת התודעה בקיום
אלוקים. הדבר דומה למושג "אחריות" שנולד עם האדם רק בגיל
הבגרות. וזה בדיוק מה שאמרה התורה, באופן הברור ביותר, המדויק
ביותר: לא יהיה לך אלוקים אחרים- על פני; עד שתהיה מודע ל-פני,
לקיומי, עד שהמודעות שלך תאבחן את קיומי, עד שהתיק שלי יתוייק
כראוי ובאופן תקני במודעות שלך.

את הרעיון המופשט הזה אודות המונחים "אלוהים אחרים" ו "עבודה
זרה", הרחבתי במיוחד בחיבורי הקודם "פענוח רוח הקוד", שם הגעתי
למסקנה מופשטת עקב בהייה במצב נתון: קיימים בדת היהודית שני
סוגי ציווים: ציוויים מעשיים ניתנים להגדרה, וציוויים אנושיים
שאינם ניתנים להגדרה. זו התייחסותי לסוגיה ב- "פענוח רוח
הקוד":

"הציוויים המעשיים רבותי, הניתנים להגדרה מדוייקת, יבשה, כמו
דיני כשרות, דיני נידה, הלכות שבת, קורבנות... הם רק החלק
הטקסי של דתנו, ואינני בזאת, חלילה, מנסה להקל ראש בהם; אולם
החלק המעשי של דתינו, או אם תרצה- המטרה האמיתית המתבייתת עליה
הדת האלוקית היהודית, הים האמיתי והגדול הזה- אליו יורדים כל
הנחלים וכל המטרות וכל המטלות, הם הם הציוויים התורניים שאינם
ניתנים להגדרה יבשה, כמו לא לרצח אופי, לא להלבנת פנים, לא
לגניבת הדעת, כן לענווה, לצניעות, להושטת יד לאח..."

"העקרונות האמיתיים של הדת האלוקית היהודית אינם ניתנים
להגדרה, ולא במקרה: כי הם ניתנו לבן האדם החושב; אחרת אין משקל
לחשיבתו, למחשבתו, לשיקולו, למהותו. רק רובוט טוב ומתוכנת היטב
לכאורה, יכול לקיים את הציוויים המעשיים כלשונם וכהלכתם,
הניתנים להגדרה מדוייקת, יבשה; כמו דיני כשרות, דיני נידה,
הלכות שבת, קורבנות... והבחירה ניתנה לאדם לקיים את הציוויים
המוגדרים האלה- לא כרובוט אלא כאדם חושב המבקש לתת ביטוי
לכנותו- האמורה ללכת יד ביד עם הכרתו בפועל. אולם "ציווי שאינו
ניתן להגדרה יבשה" אינו יכול לפעול על רובוט הפועל מכוח
ההגדרה, וממילא אינו יכול לחייבו; הוא יכול לפעול רק על אדם
חושב עם לב פועם."

"ביטוי "עבודה זרה" הנגזר מהציווי "לא יהיה לך אלוהים אחרים על
פני", מקבל משנה תוקף, כאשר המדובר בציוויים בלתי מוגדרים מעין
אלו, הנתונים לכאורה לשיקולינו הבלעדי. לגנוב דעה או לא? לבייש
להעליב או לא? לרצוח (להלבין פנים) או לא? לשקר או לא?"

"זהו שורש הטעות ההיסטורי של היהדות לדורותיה: אנו חושבים
שציוויים אלו נתונים לשיקולינו הבלעדי כי אין להם משקל סגולי,
ובתור שכאלה אנו עושים בתחום זה ככל העולה על רוחנו, מצויידים
בפתק מההיסטוריה: אין הגדרה לגניבת הדעת, זה מוסר רחב לא יותר,
אין הגדרה לרצח אופי או להלבנת פנים, ברבים או ביחיד, אין
הגדרה אפילו לשקר, כי מי יכול לגלות את הכוונה העומדת מאחורי
"שקר"! הכוונה יכולה להיות תמימה, ויכולה גם לא להיות תמימה...
התחומים מתערבבים זה בזה, הכוונות מסתעפות, המטרות מתנגשות
ומתערבבות ונכנסות אחת בשניה, והחגיגה בשיאה: אין מי שיגדיר מה
זה שקר, אין מי שיגדיר מה זה רצח אופי, ואין מי שיגדיר מה זו
גניבת דעת."

"וגם כאן באה התורה הקדושה כדרכה, להבהיר באופן חד משמעי ובלתי
הפיך: לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני (שמות כ', דברים ה').
שמירת השבת וכשרות וטהרה ועבודות בית המקדש וכל העבודות הינם
לאלוהים אחרים- אם לא ילכו יד ביד עם המצוות הבלתי ניתנות
לכאורה להגדרה. שמירת השבת עם שקר הינה עבודה לאלוהים אחרים-
לא לי. שמירת הכשרות והפסח וקורבנותיו הם מעטה לעבודה זרה- אם
תישמע ברקע אנקת נרצח שהלבינו את פניו ברבים; מי ביקש מכם
לרצוח בצל השבת! מי ביקש מכם ללמוד תורה בצל גניבת דעה! מי
הרשה לכם לחמוק מפאתי הענווה- אל זרועות הגאווה על שמירת
המצוות! זו "עבודה" "זרה" ומוזרה לשמה שנועדה לאלוהים אחרים,
שאינו מוכר על ידינו. זו כפירה מכוונת במציאות השם יתברך."

עד כאן הציטוט המורחב מ-"פענוח רוח הקוד", בו ניסיתי להעלות על
הנס את השאלה ההיפותטית: הייתכן שהתורה התכוונה אך לחתיכת עץ
שתימהוני מסויים ישתחווה לה? או לפסל? ומה עם האבסורד הטמון
בעצם עבודת עץ אבן או פסל... האם התורה הקדישה את הדיברה השניה
להזהיר אותנו על האבסורד הזה? לצוותינו על האבסורד הטמון
בעבודת פסל שידינו עשתה?! האם התורה דיברה בעבודת פסל ועץ או
דיברה בלשוננו?
על השאלה הזאת עניתי, שהעבודה זרה האמיתית שהלכה למעשה התורה
התכוונה אליה היא, העדר כנות עצמית . מי שאין לו כנות עצמית
נקרא "עובד עבודה זרה"- ושיהיה הרב והגאון הכי גדול בתורה! או
לחילופין, ההדיוט שלא מבין מילה אחת בתורה.
כך עדכנתי את מסקנותיי, והגעתי למסקנה המשלבת את דורנו: גם
בדורנו המתקדם ניתן לעבוד אם כן אלוהים אחרים ועבודה זרה לשמה.
התורה פנתה איפה גם אל דורנו בדיברה השניה.

אנא זכרו שאני נמצא עדיין בתחומי התסמונת שביקשתי לחדד אותה:
לעבור אוטוסטרדה כשאתה שקוע...
חשוב לציין: איני מנסה להסביר כאן אודות משמעות עבודה זרה,
כי-אם את משמעות התסמונת.

כאמור, את הציטוט המורחב לעיל לקחתי מחיבורי "פענוח רוח הקוד",
ואותו פרסמתי במספר מקומות ברשת האינטרנט. בנוסף שלחתי אותו
בדוא"ל לאחי ברוך בניורק ולבנו עזרא שאני מאוד מכבד ואוהב.
לציין, לברוך לא היה כוח לטקסט הארוך הזה... הראיה היא שלא
הגיב במילה אחת עליו... אולם לעזרא בנו היה כוח ואמביציה לקרוא
את כל הטקסט של דודו עד המילה האחרונה, ואף לרדת לעומק הדברים;
את זאת למדתי משיחה שקיימתי עם עזרא לאחר מספר חודשים, הוא
סיפר לי שהדפיס את כל הטקסט הארוך, מעל לחמישים דפים, ולקח
איתו לטיסתו האחרונה לסין... היה לו הרבה זמן אוויר שיכל למלא
בדפים שהדפיס.

לפני שאכנס לתוכן השיחה הטלפונית עם עזרא אודות הדפים הרבים
שקרא, הייתי רוצה להתעכב על הבחור עזרא שאני מכיר. המדובר
בבחור ישר אמין וחיובי. המדובר בתלמיד חכם ברמ"ח אבריו, שאוצר
ידיעותיו התורני לא מבייש שום רב בדורנו... הידע שלי האישי
בתורה הולך לאיבוד בים הידע שלו... הפעם הראשונה שנפגשתי עם
"הידע" שלו היתה כאשר ישבתי שבעה על אימי ז"ל בארץ, בליווי
ההרכב המלא של כל אחיי; עזרא ואחיו יוסי התנדבו להישאר איתנו
בארץ ולשרת אותנו בימים הקשים ההם: לסדר אוכל וארוחות לכל
החבורה בכל שבעת הימים, להגיש לנקות לסדר לעשות עבודות בית
לדבר לדובב את ליבנו... לעשות את כל הניתן בשביל להקל עלינו
ברגע הקשה ביותר של כולנו. הוא ואחיו עשו עבודת פרך מקצועית,
עבודה מכל הלב, שם התגלה לי הפן האחר של עזרא שלא הכרתי...
ובכן זכור לי טוב טוב אחה"צ של יום השבת, בין מנחה וערבית, אני
ועזרא ראש בראש; הוא מסביר לי אודות סדר קבלת התורה שלנו שבעל
פה, בצירוף הסבר למונחי-מפתח תורניים, מעין תמצות היסטורי
בצמוד לתאריכיו, ואני עם פה פעור ותיקווה אחת בלב: שהזמן הקצר
הזה לא ייגמר. זהו האיש עזרא שאני מדבר עליו; בן כשלושים, בן
אחי.

נחזור לשיחתי הטלפונית עם עזרא, אודות חיבורי "פענוח רוח הקוד"
שקרא במטוס. הוא התחיל בפיזור שבחים- וכאן תפסתי את כיוונו
וניסיתי לחסוך מזמן שנינו: "אם מתחילים בשבחים- סימן לא מעודד
לבאות..." ואכן הוא הסכים איתי. הפגז הראשון שלו כיסה את
הביקורת על האורך המעייף של החיבור... עניתי לו- לא מתוך קו
הגנה כי-אם מהקו האמיתי שאני נמצא עליו: אני לומד עם עצמי תוך
כדי הכתיבה, וכנראה למדתי בחיבור הזה יותר מדי...
כאן עבר לטון רציני מקודמו והצהיר: נעבור אם כן לתוכן הענייני.


מלחץ הזמן של השיחה שהתארכה, הוא הספיק לכסות נקודה עניינית
אחת בלבד: הנושא של עבודה זרה שניתחתי בחיבור.
"למה מי אתה ומאיפה לך הידע על "עבודה זרה" שתכתוב ותביע את
דעתך בנידון"
"אתה יודע בכלל מה הן הלכות עבודה זרה? למדת פעם את ההלכות
האלה? אתה יודע שישנה מסכת שלמה שדנה אך ורק בנושא "עבודה זרה"
וסוגיה ותיאוריה והגדרותיה ואיסוריה...? איך אתה יכול להרשות
לעצמך לכתוב על נושא שאפילו לא למדת אותו?" - בזאת תמו
טיעוניו, וקולי דם.
בזאת הסתיימה השיחה; סיכמנו שנדבר על שאר הנושאים בהזדמנות, אך
מעולם לא דיברנו שוב בזאת.

כאן נמצאים תחומי התסמונת שביקשתי לחדד: לעבור אוטוסטרדה
כשאתה שקוע...

אני מוצא את עזרא שבות, יהודי בן דורנו, תלמיד חכם, בתוך תוכה
של התסמונת: עובר את האוטוסטרדה כשהוא שקוע.
לעזרא שבות השקוע, קשה מאוד להגיע אל מסקנה כזאת: העבודה זרה
האמיתית שהתורה התכוונה אליה היא, העדר כנות עצמית . היא לא
פנתה בדיברה השניה רק אל דורנו, אלא פנתה אל כל הדורות- בכללם
דור המדבר. התורה לא באה להסדיר עבורנו את האבסורד בעבודת פסל
מעשה ידינו, אלא להזהיר אותנו על עבודה זרה שאין לה שום קשר
עם עבודת השם, לא עם מידותיו ולא עם דרכיו. היא הזהירה אותנו
לא להתל בעצמינו וללכת בכיוון האבסורדי: להיות בקיא בתורה וריק
במידותיה.

מי שאין לו כנות עצמית נקרא "עובד עבודה זרה"- ושיהיה הרב
והגאון הכי גדול בתורה; ואם נמצא אשם עם התראה חייב סקילה.
התורה פנתה דווקא למי שמבין בתורה ובקיא בה: אתה ולא אחר עלול
לעבוד עבודה זרה! זהירות!! בזמן בית המקדש השני, מדוע מתו
והתחלפו מידי שנה הכוהנים הגדולים, הצדוקים שקנו את המשרה,
כשנכנסו אל קודש הקודשים?
תשובה: כי עבדו עבודה זרה עד מאוד בקודש הקודשים. כי עבדו
אלוהים אחרים בקודש הקודשים; עבודה כזו היא לא לאלוהינו. כי
עבדו אלוהים אשר לא ידעו אבותינו ואבות אבותינו. או במילים
אחרות: כי מד העדר כנותם העצמית הגיע לשיאו; אשר על כן, הם
נמצאו אשמים בעבודה זרה ונידונו למוות מידי.

מדוע בספרי הנביאים הזכיר הכתוב תדירות ובכל הזדמנות אפשרית את
עניין הבמות שמקריבים עליהן ישראל מחוץ לבית המקדש?
תשובה: שעם ישראל לא ימשיך בטעותו ויחשוב כי הוא מקריב עליהן
לאלוקים, כי-אם להעמידו על טעותו ולאמר לו: אתם מקריבים
לאלוהים אחרים; זו עבודה זרה!

מדוע עזרא שבות לא יכול להגיע אל המסקנות האלה?
תשובה: בגלל שהוא לוקה בתסמונת של ג'וזף אזרק שנפגע בשדרה
בבלבו-אה בליל שבת שעבר.
בעברית אחרת: בגלל שהוא שקוע בדבר טוב ויפה דווקא, שנעים לו
ונוח במחיצתו. בגלל שהוא שקוע בדבר חיובי דווקא, שמזהה אותו
כטוב ורצוי לו. בגלל שהוא שקוע בתורת משה ועובר איתה את
אוטוסטרדות ההיסטוריה, דורות על גבי דורות, מבלי לשים לב
למכוניות שעוברות, לערוצי התורה הפתוחים שמשדרים לו 24 שעות
ביום אותות, כי עיניו עצומות, וראשו נעול, והוא הולך מכונס
בתוך עצמו, שקוע עם עצמו, אינו מבחין בשום דבר סביבו, בשום אות
בשום מציאות; בטוח שהידע שבידו מכסה את כל השטח הראוי.

אכן; ערוץ האמת הוא אחד ויחיד, וזהו ערוצה של התורה; ברם דווקא
בגין זאת, דווקא כי יש לנו ערוץ יחיד שמבטא את האמת המוחלטת-
יש לכסותו באמצעות עינינו וראשינו מכל זווית אפשרית, יש לנסות
ולהביט דרכו מכל זווית אפשרית, אסור לנו להיות נעולים, אסור
לנו ללכת עם הראש בקיר, אסור לנו לפספס את הנשמה על חשבון
התעסקותנו האובססיבית בגוף. הנשמה היא זאת שנותנת בסופו של דבר
את הטון האמיתי- באמצעות הגוף; אשר על כן, לה יש להעניק את
בכורת תשומת הלב- לא לגוף! אין לי בעיה לחזק את הגוף ולשמור
עליו, כי הרי בלעדיו אין לנשמה את ארבע האמות שזקוקה להן
למחייתה ולהתפתחותה... אין לי בעיה עם לימוד הלכות עבודה זרה
והגדרותיה, וחובה היא ללמוד ולהכיר את גוף הציווי הזה, אך אסור
לנו לאטום את אוזנינו מהטון האמיתי שנשמת הציווי מנסה לשדר:
העבודה זרה האמיתית היא העדר כנות עצמית; האזהרה האמיתית היא
למי שבקיא בגוף התורה: אתה ולא אחר עלול לעבוד עבודה בלתי
תקינה; עבודה זרה! זהירות!! זוהי בעינה נשמת התורה ועליה
וויתרנו לאורך כל הדורות, כי הלכנו עם "הגוף" ועם הראש בקיר;
היינו שקועים בתורה! לא הכרנו את הלכות הקבוצה כי התעמקנו כל
כולנו בעירוב! לא אשלים עם זאת, שדורות על גבי דורות ראו
בעירוב כמצווה של האדם עם יוצרו, ונעלם מעיניהם את הפן האמיתי
של המצווה: מצווה של האדם עם חברו. זאת וזאת ועוד, כי היינו
שקועים בעצמינו כאשר עברנו את גשרי ההיסטוריה, כה בטוחים
בעצמינו ובידע העומד לרשותינו, עד כדי שלא העלינו על דעתנו
קיום יידע בשום רובד אחר; עד כדי שלא העלינו על דעתנו להציץ
בשדרה- אולי יש מכונית דוהרת...  

אני רוצה לחדד עוד את התסמונת הזאת שאני מנפנף בה. אני רוצה
לעשות את זאת באמצעות סיפור אנושי שחייתי אותו. לפני כן יורשה
לי לשרוד סיפור רקע מהצד; חובה עלי לספר אותו.

נהוג אצלנו בתפילת שחרית, בקטע של "ויברך דוד" כשעומדים, מישהו
מהמתפללים לוקח קערה מהתיבה, מסתובב איתה בין המתפללים, וכל
אחד מפקיד בה משהו- בדרך כלל שטר של דולר. אני הרגלתי את עצמי
להכין בבית את הדולר, לשים אותו בכיס העליון וללכת לשחרית.
במושב לידי בשחרית, יושב תמיד גבר בשנות החמישים בערך, יהודי
שנולד בפנמה. הוא מתפלל עם סידור בשתי שפות: דף בעברית ומולו
בספרדית. ישנם דברים שאינך יכול להתחמק מהם, אתה חייב לראות
אותם... הוא יושב יום יום לידי, ומהמושב שלי למדתי עליו הרבה
מאוד דברים...

קודם כל למדתי שהוא לא יודע כל כך טוב עברית- ובלשון המעטה...
הוא שובר את השיניים ואת החניכיים כשהוא מתעקש לקרוא את נוסח
התפילה בעברית... למדתי עליו שהוא איש עדין אציל וטוב. אף פעם,
לאחר סיום התפילה, לא עוזב את מושבו לפני שזורק לכל עבר בחיוך
את "שיהיה לך יום טוב...". הוא מקובל ואהוב, כי כל העולם מקדם
אותו גם בבוקר טוב ולוטש לו איזה משפט...
ולמדתי עליו עוד דבר: הוא איש נדיב בפוטנציה. נדיב עד מאוד.
אמרתי לכם: אינני יכול למנוע מעיני מלראות ולדווח... "ויברך
דוד" מגיעה וכולנו עומדים ומפקידים בקערה את נדבותינו: הוא אף
פעם לא שלשל שטר של דולר אחד; הוא מדבר רק בשטרות של עשרימים,
בדרך כלל הוא מפקיד שטר של עשרים, ולפעמים של חמישים, וגם
מאה... התורן המתנדב שמסתובב עם הקערה מכיר אותו... וכשמגיע
אליו הוא מתעכב בסבלנות ובאיפוק על ידו, עד שמוציא את הארנק
ומפקיד; הוא לא עושה את המחווה הזאת לכולם! סוף כל סוף, כולנו
אנשי עסקים ויודעים היכן משתלם להתעכב...

יום אחד החלטתי להגיד לו משהו אישי... הרגשתי שאני יכול- כי
באמת אהבתי את תכונותיו והרגשתי קרוב... אמרתי לו "תשמע, אני
רואה כל יום שאתה מוציא ליד כולם שטר מהארנק בשביל להפקיד אותו
ב-"ויברך דוד", למה שלא תעשה כמוני ותכין את השטר בכיס שלך
מהבית, אני מרגיש שבזאת יש הידור מסויים למצווה, מה אתה אומר?"

על הערתי זו הוא הודה לי, וכאילו נתתי לו משהו- כאילו נתתי לו
נדבה ובעין יפה! מורגש היה כי מבסוט היה מההערה, ואת הרגשתו זו
ביטא בטונות של תודה... וגם גרם לי לחשוב, שעשיתי משהו גדול
ועצום...

הייתי עוד יותר גאה בעצמי, כאשר למחרת הבחנתי איך מוציא את שטר
העשרים ישירות מכיסו העליון, ומפקיד אותו ללא דיחוי בקערת
התורן- שלא הסתיר את תמיהתו...

עברו מספר ימים, ותכונה חדשה באיש הזה גרפה את כל תשומת ליבי:
הוא החליט ללכת בצנעה לתיבה שניות לפני שמתחיל "ויברך" ולהפקיד
שטר מקופל היטב שלא נראית תמונתו אל תוך הקערה. בעיבוד מהיר
הבנתי את מקור החלטתו החדשה, הנוהג בה עד עצם היום הזה:
המציאות מתעדת שהוא היחיד שמפקיד סכומים כאלה ושטרות מסוג
עשרים ולפעמים אף יותר... כל השאר מפקידים כמו בני אדם: שטר של
דולר! רק הוא היוצא דופן... היהודי העדין נפש הזה החליט, שאין
מן הראוי להפקיד את שטרו היוצא דופן על יד כולם, יש בזה משום
"שופוני יא נאס", וגם השטר שלו יכול לנצנץ ולהתהדר ואולי אף
לפגוע ברגשות שאר השטרות... עדיף, הוא החליט, לחסוך את כל זאת
ולהפקיד שטר מקופל היטב בתיבה, לא על יד כולם. רק אדם עדין נפש
יכול להגיע לפיתוח המצווה הקטנה הזאת למימדים אדירים כאלו. רק
יהודי אמיתי ויהודי אמין. רק יהודי עדין. בספרדית קוראים לאדם
כזה: פינו .

אולם לא רק הוא נמצא במשחק העדין הזה שנחשפתי אליו, ישנה עוד
יד עלומה במשחק הזה... אין יום שבו אני פוגש את היהודי העדין
הזה, ואיני מהרהר בזאת: איפה היה היהודי העדין הזה, אם לא היה
מגיע לפנמה הרב ציון לוי מישראל! איפה יכלה להיות הנשמה העדינה
הזאת ברגע זה... לדעתי הצנועה, אם היה מגיע הרב לוי לפנמה רק
בשביל היהודי הזה- היה כדאי.
הרב ציון לוי הגיע לפנמה לפני כחמישים שנה, ואומנם היתה כאן דת
יהודית ותפילות ובית כנסת וכשרות... ברם, אם היינו מצלמים את
שתי התמונות הנהוגות בניתוחים פלסטיים, תמונה לפני ואחת אחרי,
היינו רואים את העשייה האמיתית שהרב לוי עשה בפנמה. הדת
היהודית הגאה של פנמה, היא לא אותה הדת הגאה אחרי שהגיע; הוא
נתן ביטוי ותוכן למונח "גאווה". הוא עשה שהיהודים בפנמה יתגאו
בדתם, בבית הכנסת שלהם, בכשרות בשרותי הדת המגוונים במקווה
המהודר- בשתי מקוואות בעצם ושני בתי כנסת...

היו לו במקביל הרבה הקלות... בספירת מלאי מהירה, ניתן לראות
קהילה נדיבה, קהילה מסורתית שהדת היהודית אינה זרה לה... ואפשר
לראות גם כסף טוב; הקהילה הזאת היא אמידה. הרב ציון לוי השכיל
להשתמש בכל ההקלות האלו ולהטות אותן לכיוון הרצוי... את ההשכלה
הזו אף אחד לא ייקח ממנו. השכלה זו נגזרת ממוח חריף ומשכיל,
ויהודי. זהו רבה הראשי של פנמה, מזה כחמישים שנה, הרב ציון
לוי.

עד כאן סיפור "הרקע" שלי, והרב לוי יכנס להלן גם לסיפור האנושי
שחייתי אותו, ושאיעזר בו לסמן ולחדד את התסמונת של ג'וזף אזרק
שנפגע בשדרה בבלבו-אה בליל שבת שעבר: הוא היה שקוע כאשר עבר את
האוטוסטרדה הפנויה...
הרב לוי יכנס כאמור כשחקן ראשי גם בסיפור השני, וראיתי לפני כן
להציגו בפניכם בתלת מימדיו .

שחקן ראשון: חברה ושמה "מייס" הפועלת באזור הסוחר החופשי של
פנמה. בעלי החברה הם:

משה שרים- יהודי ממוצא לבנוני (השותף הבכיר ביותר, ובעל הטון
והמילה הסופיים, על פיו יישק דבר)
פרג' אזרק - ממוצא חלבי (אחיו של מי שעבר את התאונה בליל שבת-
אחיו הבכור של ג'וזף אזרק)
זורי חמווי - גם ממוצא חלבי אם איני טועה (יש מי שאומרים שהקרן
ההתחלתית של מייס שייכת לו)

שלושת השותפים האלה, חורשים על חברה מסחרית בסדר גודל
בינלאומי. חברת מייס היא החברה הגדולה ביותר באזור הסוחר
החופשי ובפנמה בכלל... בבעלותם בנק מקומי שפתחו לפני מספר
שנים.

שחקן שני: גיסי היקר יעקב קלזי. הוא עלה איתי מסוריה והתחתן עם
אחותי שם. הגיע לפנמה לפני 17 שנה, מתוכן 16 שנה עובד כמנהל
אחד האגפים ברשת המחסנים של מייס. (עד עצם היום הזה הוא עובד
במחסן של מייס).

שחקן שלישי ואחרון: הרב ציון לוי, רבה הראשי של פנמה. רבה
הראשי והנערץ והבלתי מעורער של פנמה, שעל פיו יישק כל דבר
ועניין שבקהילה- כולל עניינים אישיים וסכסוכים פיננסים .

תוכן המשחק: לפני כשלוש שנים, עבר גיסי תאונת עבודה במחסן.
בשעות העבודה. הוא נפל או משהו נפל עליו- ודפק את הגב. היה
עליו לעבור ניתוח בגב, אך בסופו של דבר וויתר עליו- וטוב עשה,
כי חלה השתפרות בלתי צפויה במצבו, ויצא מבית חולים הביתה; היה
שם כחודש ימים.
מילה אחת מאוד אישית על ג'אק: אם יש מונח של "מוסר עבודה"- הרי
למקבילה שלו קוראים "ג'אק"; ולאו דווקא בעבודה, כי-אם בכל
דבר... הוא בשלן טוב מאוד כשצריך וכשלא צריך, הוא הרבה יותר
מהיר מאחותי במטבח ויכול להכין לך אקבר ארוחה בעשר דקות- הגם
והייתי מעדיף קצת יותר את אחותי במטבח, כשאני מוזמן אצלם...
ביום ראשון בבוקר, יום החופש- יום השינה- הסתלבט, ומאז שאני
מכיר אותו, קם מוקדם מוקדם למניין הראשון, בשביל להספיק לכסות
שתי משימות: לקנות את כל ירקות השבוע מהשוק הסיטונאי של
הירקות, ולקנות דגים משוק הדגים החדש של פנמה. אני רוצה להגיד
בעצם את זאת: ג'אק נולד בשביל העבודה, והעבודה נולדה בשביל אדם
כמוהו. כולנו בעצם עובדים ומזיעים... אך לא כולנו עובדים עם
חשק, עם מרץ, עם רצון לעבוד; הרצון שלו לעבוד אינו תלוי בסוג
העבודה- אלא בעבודה עצמה כשם עצם. זה ג'אק.

עבר התאונה ואין מי שלא הבחין בתכונה הזאת וביטא אותה במילים:
ג'אק, לא מתאים לך לשכב. לראות את ג'אק שוכב- כמו לראות את משה
רבנו גונב... הגזמתי? לא! זה המשל וזה הנמשל.

חזר הביתה וברוך השם הבעיה חלפה... קיבל המלצת רופא לנוח עוד
איזה שבוע בבית- אך לא ג'אק שישמע להמלצה כזאת, וביום המחרת
התייצב במחסנו. לאחר חיבוקים ונשיקות עם העובדים, מודיעים לו
שקוראים לו להתייצב מיד במשרדים שבחברה, ועליו לנסוע לשם מיד.
הבוסים רוצים לדבר איתו? הם בטח רוצים להגיד לו ברוך הבא ומי
יודע, אולי מחכה לו שם איזה צ'יק עידוד קטן...
הלך לשם ומשה שרים קיבל אותו: לך הביתה ג'אק, מה אתה עושה כאן?
לך לך הביתה ואני אשיג לך עבודה בפנמה.
ג'אק ענה לו שלא איכפת לו להמשיך לעבוד במחסן, כי הוא אוהב את
העבודה וכבר התרגל לאנשים ולמקום, שש עשרה שנים נמצא שם...
אולם הבוס אמר ופסק! עליו לחזור מיד הביתה לפנמה, ולהמתין לאות
מהבוס, ממשה שרים. אשתו קיבלה אותו בשמחה בבית, והסבירה לו את
משמעות ההחלטה של הבוס: בטח משה שרים רוצה שתהיה קרוב לבית
ובסך הכל מבקש להקל עליך את הנסיעות היומיות הארוכות עד
העבודה- שלוש שעות נסיעה לעבודה מידי יום... הם בטח מסדרים לך
איזו משרה יפה באחד העסקים שלהם בפנמה.

עבר שבוע ואף אחד לא צלצל. ביקש להתקשר לבוס למשרד, אך החליט
לנסוע אליו למשרד, עדיף מטלפון...

שם קיבל אותו משה שרים שוב וביקשו לחזור לביתו; "בינתיים אין
לי בשבילך כלום" זו היתה פסיקתו.
עבר עוד שבוע וג'אק התבייש ללכת שוב לברר... נתן עוד יום
יומיים וזה המקום לציין: ההמתנה בבית עבור איש כג'אק- היא עונש
אכזר, עונש כבד בלתי הולם... עברו יומיים וג'אק התייצב שוב אצל
משה שרים: "תשמע סניור משה, אני לא רוצה לעבוד בפנמה, טוב לי
פה במחסן והתרגלתי לאנשים ולעבודה כבר שנים... ומעבר לזה אני
כבר מאה אחוז חזרתי כחדש, תן לי לחזור לעבודה שלי"

משה שרים: ביקשתי ממך לבוא לכאן? אמרתי לך לשבת בבית עד שנשיג
לך משהו. תחזור הביתה.

ושוב הביתה. ועוד שבוע, ועוד שבוע, עד שהדם עלה לראש: אני הולך
לראות איפה אני עומד.

התייצב במשרד ושאלה בפיו: תגיד לי סניור שרים, למה אני בדיוק
מחכה?
הפעם דיבר איתו משה שרים ברכות, וענה לו לעניין: תשמע קלזי,
הגב שלך נדפק וזה עסק שיכול לחזור על עצמו בכל רגע, לכן כדאי
לך לחפש איזה עבודה; האמת, אנחנו איננו מעוניינים יותר שתעבוד
אצלינו.

אבקש כאן פסק זמן לשאלה אישית: ולמה לא אמרתם לו את זאת
ישירות? ישנם כמובן הרבה שאלות- המקדימות את השאלה הזאת ועולות
עליה, אולם אינני יכול להמתין עד להגיע אליהן; השאלה שלא מניחה
לי היא: למה להתעלל באיש כמוהו ובאופן הזה? למה לא הודעתם לו
מהפעם הראשונה את זאת? את השאלה הזאת ג'אק לא שאל מאימת הבוס
עליו; אני שואל אותה.

ובכן, המשיך משה שרים והסביר ברכות: קח לך את הפיצויים עד
שתמצא מקום עבודה. (חישבו לו פיצויים המהווים כחמישית מהמגיע
לו- זאת אם הוא היה מבקש לצאת- לא אם זרקו אותו מיוזמתם;
היינו, אם הוא היה מבקש לצאת מהחברה ביוזמתו, היה מגיע לו
הסכום הזה שהציעו לו כפול חמש)

אבל מי בכלל מדבר על פיצויים ועל חיפוש עבודה? כל אופציה אחרת
שאינה חזרה לעבודה במחסן- הינה פסק דין מוות עבור ג'אק, כי
מהפיצויים שהציעו ניתן למשוך כחצי שנה ולמות אחריה; ומאידך מי
יעסיק אדם בגילו, למרות שעדיין נמצא כשיר וזמין, אך שוק העבודה
היהודי בפנמה קצת אכזר בלשון עבדים... אם כן חד דינו הוא ללא
המחסן: מוות אכזרי ואיטי שבמקרה הטוב יימשך חצי שנה.

זה הזמן להפעיל את התותח הכבד מכולם; את האופציה היחידה
והמבטיחה העומדת בפניו, ללכת אל הרב ציון לוי ולבקש את
התערבותו. וכך היה, הלך עם אשתו לרב, וסיפרו לו את הסיפור
בעיניים דומעות: זה לא שדפקתי את הגב בבית, קרתה התאונה במהלך
העבודה ובתוך המחסן, ותודה לאל חזרתי מהר לעצמי והחלמתי מאה
אחוז, נעדרתי מהעבודה חודש בגלל התאונה ועוד חודש בגלל לך ושוב
שלהם... אני כשיר וזמין לעבודה, אך משה שרים לא רוצה אותי כי
נכנס לו לראש שבעיה של גב יכולה לחזור, והוא לא רוצה בעיות
פתאומיות...

שניהם יצאו ממשרד הרב עם עיניים אדומות, והרב הבטיח לעזור
ולדבר עם משה שרים.
זה הזמן להתעכב קמעה על האישיות הזאת: משה שרים הוא איש דתי;
הוא תורם הרבה במסגרת הנדבות בבית הכנסת... ביום הכיפור למשל,
קונה את כל-נדרי ועוד מספר עליות בסכום כולל של לא פחות משבעים
שמונים אלף דולר... אביו היה רב ידוע ומכובד. הוא עצמו משה
שרים הינו עמוד חשוב מעמודי התווך של הקהילה היהודית בפנמה,
ולא רק בגלל עושרו, כי-אם בגין מעמדו החברתי: כפי שהזכרתי, הוא
איש דתי אדוק, ומקורב מאוד לרב ציון לוי- מתוקף מעמדו הדתי
והחברתי...

אם כן, הרב דיבר עם משה שרים והודיע לג'אק את ההודעה המשמחת:
אתה חוזר לעבודה.

יש אלוהים! ג'אק חזר לעבודה, ונגע לאחר חודשים במעטפת השכר...
הוא לא פותח אותה אפילו, האישה אחראית על העניינים הכספיים...
הגיע הביתה והפקיד בידה את המעטפה.
פתחה את המעטפה, ספרה וספרה שוב: חסרים 40 אחוז בדיוק מהשכר
החודשי שלו. היא הודיעה לו שפעם ראשונה בתוך 16 שנה טועים
בספירת הכסף... הם ישבו לאכול והיא הפצירה בו שלא ישכח ויעבור
מחר דרך משרד משה שרים לקחת את הכסף החסר.

למחרת, משה שרים הודיע לו כי זהו השכר שלו; הורידו לו 40 אחוז
"תגיד תודה שהחזרנו אותך" - זה היה הסיכום של משה שרים.
להזכירכם ולשנן באוזניכם שוב: מדובר בחברה הגדולה ביותר בפנמה
שמחזור מכירותיה נאמד בחצי מיליארד דולר לשנה. ולמשה שרים:
מדובר בשותף הבכיר ביותר בחברת מייס, מדובר באיש דתי, מדובר
באיש מכובד בקהילה שתורם בבית הכנסת בפרהסיה עשרות אלפי
דולרים.
ומהצד השני, ג'אק ומשכורתו: מפאת צנעת הפרט לא אנקוב במספרים,
אך בד בבד אציין ואדגיש: לא מדובר במשכורת גבוהה שסובלת
נגיסה... מדובר במשכורת של עובד מחסן; מדובר בעובד אמין בעל
מרץ, נמרץ במיוחד; מדובר בעובד שעבד ביושר ולא החסיר יום אחד
במשך 16 שנה, באותה החברה באותו התפקיד; מדובר בתאונה שאירעה
בזמן העבודה ובתוך המחסן; ולסיום, מדובר בעושק של שכר עובד
יהודי נאמן . מדובר באבסורד אנושי.

הלכו שוב עם האבסורד אל הרב, ונייר קטן שהכינו מבעוד מועד
בידם: הינה ההוצאות המינימליות שלנו, איך נוכל לחיות עם הסכום
הזה? מהי אשמתו שהורידו לו את השכר בארבעים אחוז מכה אחת! גנב?
עבד לא טוב? הוא בסך הכל עבר תאונה בתוך המחסן והחלים ממנה מאה
אחוז- לא תשעים אחוז... הוא כשיר וזמין לאותה העבודה ואפילו עם
כוחות מחודשים! לא חסר לו כלום, הוא עושה את אותה העבודה שום
דבר לא השתנה, תוכל לעזור לנו?

תשובת הרב: ליבי איתכם אך עד כאן מגיעה התערבותי, לא אוכל
להיכנס בעניינים של שכר. שייכנס עכשיו ואולי עם הזמן ירימו לו
שוב את השכר, ויגיע לקדמותו. כאן, בנקודה הזאת, אני שם את
האצבע על התסמונת: לעבור אוטוסטרדה כשאתה שקוע.
כאן אני מסמן ומחדד שוב את התסמונת של ג'וזף אזרק שנפגע בשדרה
בבלבו-אה בליל שבת שעבר: הוא היה שקוע כאשר עבר את האוטוסטרדה
הפנויה...

הם יצאו הפעם ממשרד הרב ובלי דמעות בעיניהם. יצאו בתחושות
מעורבות- אם להתנסח בלשון אקדמאית. עמדו בפני ג'אק שתי
אפשרויות: או לקבל את השכר המוצע או להפסיק לעבוד וללכת למות;
הוא העדיף את האפשרות הראשונה; וממשיך לעבוד במחסן של מייס עד
היום. (למזלו, ילדיו התחילו לעבוד ולעזור...).

ניתוח הדברים: יתכן ונפלה טעות בידכם: אינני בא בזאת לבקר את
תגובת הרב ציון לוי... במובן מסויים, אני בא להסביר דווקא את
המניע שעמד מאחורי אי-תגובתו על העושק . אין לי ספק, ואינני
כותב בציניות, שכאב לרב ציון לוי את המקרה האומלל שהתבקש
להתמודד איתו. המדובר בעושק שכיר יהודי שאין לאל ידו; זה כל
הקייס.
ברם, לרב הראשי של פנמה ציון לוי אחריות כוללת- אין המדובר
באחריות מקומית או זמנית. אחריותו היא על כל המערך הדתי של
פנמה. ישנם הרבה מאוד מתקני דת פעילים הדורשים תחזוקה וכסף רב:
שתי בתי כנסת מפוארים הפועלים בשרות הקהילה עם חזן מקצועי בשכר
מלא; שתי מיקוואות; בית מדרש מפואר הלומדים בו מספר אברכים
ומקבלים שכר מלא מהקהילה; הולך ונבנה עוד בית מדרש מפואר, ועוד
מגרש חניה מפואר, ועוד מגרש כדורסל מפואר שיעמוד לשרות ילדי
הקהילה, וזאת מעבר לבית הספר המפואר, שללא תמיכת התורמים- לא
היה מחזיק את עצמו... (זאת ועוד לא דיברנו על מתקנים לא מועטים
בארץ, הנשענים במידה רבה על כספי הנדיבים של פנמה).

כל המתקנים הללו לעיל צריכים מי שיתחזק אותם, היינו מי שיחזיק
אותם- מי שישלם את החשבונות. הוא צריך אנשים כמשה שרים...
הקהילה וצורכיה צריכים אותם... הקייס של ג'אק אחד, אולם אם
יצטברו הקייסים וישלח לעזאזל את כל התורמים או את חלקם, הקהילה
הזאת לא תתקיים לאורך זמן, כי לא יהיו לה מתקנים להתקיים.

אין לי ספק שהוא שלח את ג'אק ואישתו הביתה בלב כבד, ואולי אף
הזיל דימעה לאחר יציאתם ממשרדו. הוא ביקש בסך הכל לקיים את
הדת.

אבל זאת לא הדת כבודו. אתה פועל מכוח התסמונת הזאת כבוד הרב:
לעבור אוטוסטרדה כשאתה שקוע.

הרב ציון לוי ביקש לו ולקהילתו את התנאים האופטימלים לקיום
הדת, וזוהי לדידו אחריותו; הרב ציון לוי במילים אחרות, נמצא
שקוע בערוץ אחד והולך איתו עם הקיר: שום דבר לא יזיז אותי
ממשימתי, ומשימתי היא להחזיק את הדת של הקהילה הזאת; אשר על
כן, יש להפעיל מערך שיקולים מסובך ולפעמים אף בלב כבד: לענות
כהלכה על עושק שכיר או לתחזק את מתקני הדת?

האיש ציון לוי ענה טעות על השאלה האחרונה שבשורה הקודמת, כי לא
היה עליו לענות על השאלה הזאת. אין לאף אחד את הרשות לגעת
בשאלה הזאת, כי היא שאלה לא תקנית, ומשאלה כזאת מתעלמים. הוא
היה "שקוע" לא כהלכה במשמעות הדת היהודית. את הדת לא מתחזקים,
את הדת מחזיקים. את כל שרשרת הטעויות האלו עבר, כי הוא היה
"שקוע" במשהו חמים לכאורה- כאשר עבר את האוטוסטרדה היהודית .
וקרתה תאונה עקב זה! קראו תאונות בעצם, שרשרת ארוכה של תאונות:
מה עם התודעה של ג'אק? מה עם אשתו? איך ישקללו הילדים היהודים
של ג'אק את המאורע הזה? מה איתי אני ששמעתי על המאורע? ואני
סיפרתי עליו לאין ספור אנשים- מרוב כעס והתפעלות שלילית...
והאנשים ששמעו התפעלו וכעסו וסיפרו לאין ספור אנשים... מה עם
כל התאונות האלה? כולן התרחשו מול עיני הרב העצומות וראשו
הנעול, כי הוא היה בסך הכל שקוע בדתו; בדתו החמה דווקא,
במשימתו הקדושה. הוא היה שקוע בדבקותו במטרה. זהו סיכום
התסמונת הקשה ביותר של עם ישראל.  ביקשתי לחדד את התסמונת הזאת
בשורות הקשות לעיל.
   
אל לכם לשקוע בשום דבר בשום מציאות, אל תהיו סגורים, אל תהיו
נעולים על שום דבר, הבחינו סביבכם, פתחו את העיניים ואת הראש,
במיוחד כאשר יש לפתוח אותם, במיוחד כאשר עוברים אוטוסטרדה...
במיוחד כאשר האוטוסטרדה נראית מבטיחה לכאורה... דווקא אז עליכם
להשכיל ולצאת משקיעתכם, שלא תיפלו בטעות של ג'וזף.

במילה ג'וזף סיימתי היום אחה"צ את כתיבתי; חזרתי הביתה, ועדיין
אני באותו יום חמישי 22/6/06, כרגע 10.30 בלילה. לפני כשעה
התבשרתי את הבשורה המרה כי ג'וזף אזרק נפטר. תהה נשמתו צרורה
בצרור החיים אמן.

הסברתי לעיל באריכות את המונח "לשקוע", ואת מקום המונח הזה
בתסמונת: לעבור אוטוסטרדה כשאתה שקוע. הרב ציון לוי היה
שקוע; עזרא שבות בן אחי גם היה שקוע; עם ישראל בתקופת המלכים
כאשר הקריבו זבחים על הבמות- היו שקועים; וגם ג'וזף אזרק ז"ל
היה שקוע. כולם היו שקועים בדברים חיוביים וחמימים דווקא- וזהו
כאמור מקור התסמונת. הסברתי איפא מה זה "להיות שקוע", אולם מה
זה להיות "לא שקוע"? מי הוא זה אשר לא שקוע? מי הוא זה היהודי
הדתי ששומר על דתו ועל תריג מצוותיה בקנאות- מבלי לשקוע? מה זה
המונח "בלתי שקוע"?

עלה בדעתי שם, מאז שהתחלתי להרהר במונח הנגדי "בלתי שקוע". עלה
בראשי השם "דוד המלך" ולא הניח לי.
לציין ולהדגיש, דוד המלך לא היה האיש המושלם; בניגוד לדעות כל
התמהוניים שביקשו, חרף דברי התורה הברורים, לחרף נפשם לטיהור
שמו לכאורה מהכפשות; דוד המלך היה אדם עם חולשות של אדם:
חולשתו הגדולה ביותר נתנה את ביטויה בחינוך ילדיו; הוא לא חינך
טוב את ילדיו, ואולי בכלל לא נתן "המלך" את דעתו על חינוך
ילדיו. ויש מי שאומר, שכתוצאה מזאת הוטמעה בילדיו תסמונת
המפונקים- בשלל טעמיה השליליים ביותר. דוד ברח מפני אבשלום בנו
שביקש להרוג אותו- את אביו! ובנו השני אדוניהו ביקש להמליך את
עצמו במקום אביו החי עם לב פועם, ובניגוד לרצונו... שלמה המלך
שהתחנך תחת ברכי אימו המסורה, יצא מן הכלל.
להשלמת חלקי התמונה בפאזל החינוך, עיין ערך החינוך של הבן
"יצחק" שהתחנך על ברכי אביו אברהם: הוא התבקש, בן 36, ע"י אביו
שבא בימים, לשכב על המזבח ולהושיט את צוורו, ללא עירעור או
פיקפוק. ישמעאל לא התחנך על ברכי אביו בהוראת השם יתברך,
ובניגוד לנטיית אביו אברהם. וירע הדבר מאד, בעיני אברהם, על,
אודת בנו. (בראשית כא, יא')

פסק זמן מוחי (למי שרוצה לשתות משהו קל, או לעשות צרכיו...):
במוח האנושי המתוחכם, ישנם שני מנועי חיפוש: מנוע חיפוש ממוקד,
ומנוע חיפוש כללי.
מנוע החיפוש הממוקד הינו המנוע הפיזי האמיתי שדומה מאוד למנוע
החיפוש של גוגל. איבדת משהו ואתה מבקש למצוא אותו ולדעת היכן
הינחת אותו בפעם האחרונה, או מתי השתמשת בו בפעם האחרונה? הכנס
את ערך החפץ למוח שלך ולחץ אנטר.
קיימת טכניקה מתוחכמת במקרה כזה, הנקראת טכניקת השיחזור: האדם
יושב ומשחזר את האירועים, מנסה לחזור אל האירוע הראשון הקשור
בחפץ שאבד, וכך אירוע מביא לאירוע- עד שמגיעים לשחזור האירוע
האחרון הקרוב ביותר, ודרך האירוע הזה אנו זוכרים מהיכן לקחנו
את הארנק, היכן הינחנו אותו, והיכן פתחנו פעם אחרונה את
הארנק... אה', זה נמצא בסופר מרקט אצל הקופאית הג'ינג'ית.
באופן הזה אנו מחפשים גם משמעויות, מושגים, מונחים תוהים,
מילים אבודות, ריחות, סבונים... הכל נמצא שמה, שום דבר לא הולך
לאיבוד.

מנוע החיפוש השני הכללי, אינו דומה כלל וכלל למנוע גוגל, ואף
מנוע מסוגו של גוגל יכול לעכב את פעולותיו השוטפות.
הסבר: אני מעדיף לקרוא למנוע החיפוש "הכללי" כמנוע בדיוני,
דמיוני... כי במקרה הזה ולמעשה, אינך מחפש משהו פיזי מוגדר...
אתה מבחין ממרחק של 100 מטרים בדמות מוכרת שמתקדמת לעברך
ברחוב. יש לך רק מספר שניות, בשביל להתוות טקטיקה מלאה הקשורה
באיש הזה שהולך ומתקרב... האם לעצור אותו ולדבר איתו? האם
להתעלם ממנו במכוון? האם לחייך לעברו או לעשות לו פרצוף? הוא
כבר מגיע ואני צריך להחליט: האם הוא דמות שלילית בשבילי או
חיובית? אין לי זמן להיכנס לפרטים קטנים, אני זקוק להחלטה
מיידית!

המוח במקרה הקשה הזה, נועל בשלב הראשון את מנוע גוגל שלו,
ומונע ממנו שום גישה לאירוע; זאת כי פעולת המנוע הזה בזמן הקצר
והלחוץ העומד לרשותו- יכולה רק לעכב את פעולת המנוע "השני"
שנכנס לפעולה.

...אינני יודע לזהות את טכניקת העבודה של המנוע "השני", בניגוד
ליכולת המרשימה שהיצגתי בכל הנוגע לזיהוי טכניקת המנוע הראשון,
המתבטאת בשיחזור... ובכל זאת, אני יכול להצביע על תוצאה מוזרה:
ללא קשר לזמן העומד לרשותך, ואפילו אם המדובר בשניות ספורות,
הדמות הזאת מתקרבת והמוח מספיק להגיב את התגובה המקורית
המתבקשת. אמרתי המתבקשת ולא המספקת, כי לאחר תגובתך המתבקשת-
אתה צובט את עצמך ומתלונן: אבל האיש הזה לקח אותי פעם טרמפ עד
פתח המושב שלי, למרות שזאת לא היתה הדרך שלו... הייתי צריך
לעצור ולשאול לשלומו- לא רק להסתפק בחיוך בעלמא... לנתונים
המדויקים הללו הגעת, לאחר ששיחררת את המנוע הראשון, ונתת לו את
כל הזמן הדרוש.
ברם ובכל זאת, אין לך להלין כל כך על מוחך, שסיפק לך את
הנתונים הנכונים והמקוריים לתגובה המיידית, למרות הזמן הקצר
שעמד לרשותו: אתה שלחת חיוך רחב לעבר האיש הזה...

נגמרה ההפסקה חבר'ה, בחזרה אל הסרט:
הזכרתי לעיל תופעה מעניינת- לא יודע אם שמתם לב אליה; וכך
כתבתי: ...מאז שהתחלתי להרהר במונח הנגדי "בלתי שקוע", עלה
בראשי השם "דוד המלך" ולא הניח לי.
את המונח "שקוע" אני מבין לעומק וכבר הסברתי אותו ארוכות לעיל;
מנגד, המונח "לא שקוע" אמור להיות ההפך הגמור של "שקוע", זוהי
המסקנה הראשונה שהגעתי אליה, וכנראה במסקנה הזאת השתמש מוחי
בשביל להצביע לי על הדמות המתיישבת על "לא שקוע": זה דוד המלך!


אם כן, ראיתי את דוד המלך ממרחק של 20 מטר וחייכתי לו, אפילו
הזזתי קלות את כובעי ברגע הפגישה- המדובר באיש מכובד- לא שקוע!
זה מה שמוחי ייצר לי והפיק עבורי בשניות.
מבסוט מתגובתי המהירה וממוחי הגמיש, האטתי את צעדי והפעלתי את
גוגל; ביקשתי לדעת למה האיש הזה דוד "בלתי שקוע"? איך הגיע
מוחי למסקנה הזאת, מאיפה הוציא אותה? בוא נשחזר- פקדתי על גוגל
במוחי, ונתתי לו את כל הזמן שבעולם; והוא לא איכזב...

הלכתי אל בן ישי לכרמל במדבר פארן. בשמואל פרק כה מסופר סיפור
אופייני על איש גמיש, על מוח גמיש, על מאפייני איש "לא שקוע",
ואיך מתבטאת התכונה הזאת בפועל, שלב אחר שלב, ראיה אחר ראיה.
המקרה התרחש בפאתי מדבר פארן, אודות איש נבלה ושמו נבל, הגר
בכרמל.

המקרה אירע ברקע התקופה הקשה שעבר דוד בתקופת טרום מלכותו,
כאשר חי במנוסה מהמלך שאול שביקש להרוג אותו; הוא אימץ טקטיקה
של לוחם גרילה נודד, ועמד בראש קבוצה לוחמת קטנה גמישה וזריזה.
טקטיקה זו איפשרה לו להתמודד עם הצבא הסדיר והחזק של המלך
שאול.
נאספו סביבו כאלף לוחמים שנשבעו לו אמונים, ויחד איתם נדד
ממקום למקום. הוא נקט בטקטיקה של תנועה מתמדת, במטרה מוצהרת
לטשטש את עקבותיו, וכך לא שהה באזור אחד זמן ממושך...

אלף לוחמים צריך להאכיל... עמדו בפני הגרילה דוד שתי אפשרויות:
לבקש, בלית ברירה, אוכל ונדבות מהתושבים שחונה בקירבתם, או
לקחת את האוכל הזה בזיעת אפו, היינו בתמורה לשרות שיעניק
לתושבים. השרות הנחוץ ביותר בזמן ההוא היה, להגן על התושבים על
אדמותיהם ועל המקנה שלהם מפני הליסטים והשודדים, ולדוד היה
הכוח המאורגן והמאומן, לבצע משימה מעין זאת על הצד הטוב.
ובכן דוד בחר להעמיס עליו ועל אנשיו עוד משימה ועוד מעמסה:
לשמור על התושבים אשר חונה בקירבתם, זאת בנוסף למשימה העיקרית
שלו: להנצל מזרוע ידו הארוכה של המלך, להתגונן ולשרוד הוא
ואנשיו. כך תוארו דוד ואנשיו, בפי רועי-צאן של אחת החוות שדוד
חנה בקרבתם: חומה היו עלינו, גם-לילה גם-יומם, כל-ימי היותנו
עמם, רעים הצאן. (שמואל א, פרק כה- טז)

למיותר לציין, שאצילות דוד לא הרשתה לו לבקש את "שכרו" כמקובל-
מידי יום או מידי חודש בחודשו... אלא העדיף לבחור את הנסיבות
המתאימות, כמו חג או נסיבות משמחות, שבקשת התשלום לא תיראה
כגביית חוב כי-אם כעזרה וכמתנה מצד המארח... הוא לא ביקש,
היינו, את התשלום כשכר המגיע לו, כי-אם כנדבה שהוא אסיר תודה
עליה. להלן דוגמית של נוסח בקשת תשלום:  ה וישלח דוד, עשרה
נערים; ויאמר דוד לנערים, עלו כרמלה ובאתם אל-נבל, ושאלתם-לו
בשמי, לשלום.  ו ואמרתם כה, לחי; ואתה שלום וביתך שלום, וכל
אשר-לך שלום.  ז ועתה שמעתי, כי גזזים לך; עתה, הרעים אשר-לך
היו עמנו--לא הכלמנום ולא-נפקד להם מאומה, כל-ימי היותם בכרמל.
ח שאל את-נעריך ויגידו לך, וימצאו הנערים חן
בעיניך--כי-על-יום טוב, בנו; תנה-נא, את אשר תמצא ידך לעבדיך,
ולבנך, לדוד. (שמואל א, כה)

ובכן כך מתואר המקרה דנן בשמואל א, פרק כה: דוד ואנשיו חנו
בקרבת חווה גדולה בכרמל, השייכת לאיש אמיד ושמו נבל. הכתוב
מתאר את מספר צאנו באלפים... ועל צאן כזה יש לשמור ולהגן...
וכמנהגו, דוד נתן לאנשי נבל את כל העזרה הדרושה, עזרה מקצועית
לכל דבר.
...עד שהגיעה השעה, בה יכל דוד לבקש משהו בתמורה... נהוג היה
בתקופה ההיא לגזוז את הצאן מידי שנה, ומהצמר שלהם פרחה תעשיה
שלמה. היו רואים בצמר הגזוז כסימן ברכה לבאות, אשר על כן יום
גזיזת הצאן היה יום של חג וריקודים ומסיבות... כל אנשי החווה
והשכנים מתאספים ביום הגזיזה וחוגגים. וכאמור, דוד ניצל את
היום הזה, ושלח את שליחיו לנבל לברך אותו ביום חגו, ולבקש ממנו
קצת "עזרה ואוכל" לו ולאנשיו. את נוסח בקשת העזרה- הבאתי לעיל
בפרק הקודם.

נבל המנובל קיבל את שליחי דוד בקללות והחזיר את פניהם ריקם:
למה מי זה דוד בכלל שמעז לשלוח לי שליחים... ממתי עבדים מדברים
בפני אדוניהם? כך התנסח נבל ביום חגו ובעט בגסות את שליחי
דוד...
דוד המלך לא נשאר חייב, וכך הוא כתב בספר תהילים שלו: עם נבל
תתנבל ועם עיקש תתעקש...
על מעשה הנבלות הזה ביקש דוד לענות: הוא הכין 400 לוחמים
וביקשם להתלוות אליו- פניו אל חוות נבל: להראות לו מאיפה משתין
הדג... זהו בסלנג של ימינו; ובסלנג של תקופתם: לא להשאיר לנבל
עד אור הבוקר משתין בקיר... במילים אחרות: לחסל אותו ואת אנשיו
וכל מי שינסה להגן עליו. מכירת חיסול כללית. (הסלנג שלהם, יש
לציין, יותר ענייני...)

זה המקום לציין, כי לא כל הסובבים את נבל נבלות היו... אשתו של
נבל למשל היתה אישה חכמה יפת תואר ודוגרית... הוא קנה אותה
כנראה- מקובלת היתה עסקה כזאת... אם כן ובעוד דוד המלך צועד עם
אנשיו לקראת החווה, אחד האנשים הטובים והכנים מזן "שונה" שהיו
בסביבה, עידכן את אשת נבל (אביגיל) במתרחש: דוד שעזר לנו,
לרועי הצאן של בעלך בנאמנות, שלח היום שליחים לברך את בעלך
לרגל גזיזת הצאן, ולבקש קצת אוכל עבור אנשיו, שליחים שנבעטו
בגסות על ידי בעלך הגס ובן בלייעל; שליחים אלו חזרו ריקם
ובבושת פנים...

אביגיל לא איבדה זמן, היא הכינה הרבה מאוד אוכל ומטעמים,
ובנוסף לקחה קמח יין סולת... חומרי מזון בסיסי, העמיסה על
החמורים, ודהרה בליווי מספר נערים לכיוון דוד. היא עיבדה את כל
הנתונים שיש לה, והגיעה למסקנה שדוד לא ישתוק אודות מעשה נבלה
כזה... למסקנה שבעלה הוא בן עוולה העשוי מזן אכזר- הגיעה
מזמן...

היא פגשה את דוד ואנשיו באמצע הדרך, חגור בחרבו בדרכו אל חוות
בעלה : אדוני האציל דוד, אכן בעלי הוא בן עוולה, על זאת אין לי
וויכוח איתך; אכן עזרת לו ולרועיו והושטת להם יד בשעת הצורך;
אכן אדוני, בעלי הוא כפוי טובה, וכשמו כן הוא, נבל ונבלה. ובכל
זאת, לפנים משורת הדין, קבל נא ממני את המעט שהבאתי איתי,
והפנה תשומת ליבך לדברי הכנים: אילו ידעתי בזמן הנכון אודות
שליחיך, לא הייתי נותנת להם לחזור בידיים ריקות, על אפו ועל
חמתו של בעלי בן הבלייעל; וגם מה שהבאתי איתי עכשיו- לא הבתיו
על דעתו... ובכן בטוחה אני שאין ברצונך לשפוך דמים חינם- כי אם
בצדק ובדין, ואם כך, לי ולנערי לא מגיע הדין הזה... ואולי גם
לך לא מגיע לבוא אל מרחץ דמים מיותר, שבו ללא ספק יישפך דם
חינם, וכל זאת בשביל נבלה כזו... יודעת אני שיום יבוא ותהיה
לנגיד (מלך) על ישראל ושימך ירום איתך, דבר שמחזק את המלצתי
לך- לא להכשל במרחץ דמים שישפך במהלכו דם חינם.

תשובת דוד למילים האצילות של אביגיל- מדברת בעד עצמה: לב
ויאמר דוד, לאביגל: ברוך ה' אלהי ישראל, אשר שלחך היום הזה
לקראתי.  לג  וברוך טעמך, וברוכה את: אשר כלתני היום הזה,
מבוא בדמים, והשע ידי, לי. (שמואל א, כה)

אביגיל החכמה והיפה והדוגרית- ואם לא די בזה, היתה גם אמיצה-
חזרה הביתה וסיפרה לבעלה בפניו, את אשר עשתה בניגוד מוצהר
לרצונו. הוא היה שיכור כאשר חזרה והיא לא סיפרה לו מיד: היא
המתינה עד שייצא מהשיכרות שלו, ויבין לעומק את אשר תספר לו:
בעלי היקר, לקחתי לדוד מתנות ואוכל, בניגוד לרצונך!
וימות ליבו בקירבו... כך תיאר הכתוב את תגובת נבל. כעבור עשרה
ימים יתפקד נבל על שערי גהינום; ודוד ששמע את הבשורה, יודה
לבוראו על שנקם את נקמתו: לט  וישמע דוד, כי מת נבל, ויאמר
ברוך ה' אשר רב את-ריב חרפתי מיד נבל ואת-עבדו חשך מרעה, ואת
רעת נבל השיב ה' בראשו (שמואל א, כה)

וסוף כל סוף, גם דוד חיפש אישה יפה גם משכילה גם חריפה וגם
אופה... הוא טעם את בישוליה! הוא שלח את שליחיו אליה, ומסר אחד
בידם: התינשאי לי?
כך הכתוב תיאר את תשובתה:  מב ותמהר ותקם אביגיל, ותרכב
על-החמור, וחמש נערתיה, ההלכות לרגלה; ותלך, אחרי מלאכי דוד,
ותהי-לו, לאשה.  (שמואל א, כה)
שמתי לב למילה "ותמהר" -  (גם כאן משיגים אותנו בסנלנג
הענייני; בסלנג שלנו נשמע כך: "ותיתמהמה" אביגיל, למרות שהייתה
מתה להתחתן עם דוד המלך). סוף טוב הכל טוב. זה היה המקרה
שביקשתי להדגיש דרכו את תכונת ה-"לא שקוע" של דוד המלך- איך
מתבטאת התכונה הזאת בפועל באיש הזה, שלב אחרי שלב, ראיה אחר
ראיה. ביקשתי להביא ראיה בנוסף, כי הוא היה איש גמיש עם עם מוח
גמיש, אך מעל לכל ושוב, לא שקוע!

היכן הראיה של "לא שקוע"?

אני ראיתי אותה; אך נבצר ממני להסביר אותה. זאת האמת.

היום יום ראשון. ביום שישי לא עבדתי; השתתפתי בהלוויתו של
ג'וזף אזרק ז"ל, וחזרתי הביתה לשבת ולנסח את הרעיון של "בלתי
שקוע" שהתחייבתי עליו... חשבתי על המקרה הזה של דוד המלך עם
נבל והתבייתתי עליו. ראיתי בו, כן, מקרה אופייני של איש בעל
מוח גמיש "ובלתי שקוע"; אולם כאשר ישבתי להסביר ולהבליט את
התכונה הזו דרך הסיפור הזה, נכשלתי. כתבתי מספר נוסחאות ומחקתי
אותן.    

ביום שבת כמובן אינני כותב, אך חושב... השתמשתי בכל רגע שהפיק
יום שבת, ולא הצלחתי להגיע אל מחוז חפצי: איך לעזאזל אני מסביר
את מה שאני רואה בבירור? אני רואה דרך הסיפור הזה אדם "לא
שקוע", אך אינני מצליח לתרגם את מה שרואות עיני למילים; אז מה
אם נבל דחה את דוד וכמעט נהרג על ידו? ...עד שברגע האחרון
מתערבת אביגיל והכל בא על מקומו בשלום, והשחקנים הראשיים אפילו
מתחתנים בסוף, לא פחות מסרט ערבי ממוצע של יום שישי.

וגם אתמול בלילה, לאורך רוב שעות הלילה, הרהרתי בבעיה ולא
יכלתי להשתחרר ממנה...

הינני לתעד רגע של אמת: לקראת השעה חמש בבוקר, התעוררתי בליווי
המיחושים שלא עזבוני לרגע: "איך אני מסביר את עצמי?" ...עד כדי
שהוצאתי מפי בקול רם שאוזני שמעו: דוד המלך תעזור לי. הייתי
כמובן עדיין במיטה כאשר ביקשתי בקול רם את עזרת דוד המלך; לא
צעקתי אך אמרתי במילים שקטות שאוזני שמעו: דוד המלך עזור לי.
יכלתי לצעוק אפילו, כי אני נמצא לבד בבית ובמיטה, אישתי
ושותפתי למיטה נסעה עם הילדים להוריה בארץ, ואני איפא שוכן לי
במיטה בודד- יכול לצעוק ולדבר אפילו עם עצמי... אולם וכאמור
הסתפקתי בלחישה ששמעה אוזני: דוד המלך עזור לי. שניה או שניות
עברו, אינני יודע לספור אותן, אך אין המדובר ביותר משניות,
ושתי מילים מוזרות חלפו במוחי: קפיצה קוונטית. לא נתתי את דעתי
עליהן, והמשכתי את מאמציי...

עברו להן עוד דקות- אולי חמש, ולפתע אמרתי, ועוד הפעם בקול רם
וברור: אהה'! תודה רבה המלך דוד; הבנתי. ואם תשובה זו באה מהשם
יתברך, גם לך תודתי אלוהי. או אז קמתי מהמיטה, כי היה לי הרבה
מה לעשות, למרות שהיום יום ראשון, ואני יכול לשכב עוד...
היה לי המון מה לעשות: היה לי לחשוב על "קפיצה קוונטית"... כמה
שהמונח הזה עזר לי...

כמה שהמונח הזה עזר לי. ומונח זה אינו זר לי... נפגשתי איתו
פעם ראשונה לפני כשש שנים, כאשר במקרה נתקלתי באתר של ד"ר יואב
בן-דב, פשוט תיקתקתי מתוך שיעמום את המילה בן-דב במנוע החיפוש
גוגל שרק הכרתי, ויצא לי כתובת האתר הזה. מדוע תיקתקתי דווקא
את המילה הזאת? תשאלו את אישתי, היא ממשפחת בן-דב...

ובכן, ד"ר יואב בן-דב הוא הסטוריון וחוקר במדע הפיזיקה, מחבר
הספר "תורת הקוונטים - מציאות ומסתורין". הדוקטור הזה הוא גם
איש עסקים מפולפל: הוא הציג באתר שנחשפתי אליו, קטעים נבחרים
מספרו, שעיינתי בהם והתאהבתי בהם והסתקרנתי מהם, עד כדי לבקש
משליח טוב שביקר בארץ, לקנות עבורי את הספר. השליח היה ולא אחר
אישתי, באחד הביקורים שלה למשפחה...
אכלתי את הספר עם פה פעור... איש העסקים הזה יודע לכתוב טוב.
שם נחשפתי לתורת הקוונטים ולמונח "קפיצה קוונטית", ואף כתבתי
בעקבות הספר המרתק שני מאמרים- שניתן לכנותם כמאמרי מעקב אחר
הרעיון... קראתי להם : "מכתב פתוח אל הפיזיקאי ד"ר יואב בן-דב
(א')", ו (ב'). זה היה לפני כשש שנים.

דוד המלך שלח אותי ל- "קפיצה קוונטית", ואין לי אלא לעשות
בפקודתו. קצת רקע למושג "קוונטים" -  Quantum

קוונט, הוא מושג בפיסיקה; הכמות המזערית האפשרית לשינוי
במצבה של תכונה כלשהי של מערכת. (קוונט - מלטינית : כמות).
המרווחים הקטנים ביותר בין הערכים הבדידים נקראים קוונט.

"קפיצה קוונטית" הינו איפא מונח מדעי כשר; ברם עם ישראל
התאהב במונח הזה, ולקח אותו לשימושו הפרטי. "קפיצה קוונטית"
הינו ביטוי להתפתחות פיתאומית מרחיקת לכת, קפיצה קוונטית...
הייתי קופאי מהשורה בבנק, ולפתע העלו אותי לתפקיד מנהל הסניף!
זוהי קפיצה קוונטית. המונח הזה יכול לשמש גם כביטוי לשינוי
דרסטי שהתחולל בך או שחוללת במו ידיך: אורי זוהר עשה קפיצה
קוונטית מעולם הזוהר אל עולם הזוהר... הקפיצה יכולה להיות
באותו הכיוון, או יכולה להיות בכיוון הנגדי, אולם חייבת היא
להיות למרחקים, חייבת היא לרשום שינוי דרסטי; היית במצב א'
והיגעת למצב ב': זה קרה בין רגע... כי אם זה היה מתחולל בתהליך
טבעי רגיל- לא היו מכריזים על קפיצה קוונטית, כי-אם על "שינוי
שחל ב"...
קפיצה קוונטית אם כן, הינו ביטוי לשינוי קיצוני במצב או בעמדה;
שינוי דרסטי שקרה באופן בלתי מתוזמן, בלתי צפוי, מהיר מדי,
כמעט מיידי- לא טבעי... אינני יודע אם הביטויים האלו נאמנים
להגדרה המדעית של המונח, אך עם ישראל החליט כך, מי יתווכח
איתו...

דוד המלך ביצע מספר קפיצות קוונטיות בסיפור ששרדתי לעיל עם
נבל; ולמעשה כל חייו התנהלו ע"פ הנוסחה הפיזיקלית הזו... הוא
קפץ מנקודה לנקודה למרחקים רדיקליים דמיוניים; לפעמים באותו
הכיוון ולפעמים בכיוונים מנוגדים. הוא משורר עם נשמה עדינה של
משורר, ולפתע הוא גרילה שיחגור את חרבו וייצא לקטול באויביו
בדם קר. שאול המלך ביקש את נפשו על לא עוול בכפו, וכאשר הגיע
אליו ויכל להרוג אותו, החליט בקפיצה קוונטית לא לגעת במלך
הנמשח. הרבה אנשים לא יכולים לעמוד מול חנופה מקצועית... מישהו
בא ומתחנף לך ומהלל אותך ורוקד ע"פ החליל שלך- לא כל אדם יכול
לבצע קפיצה קוונטית בזיהוי המצב של החנפן ולתת לפעולת הזיהוי
זו ביטוי מיידי יאה לה... פעמיים הוכיח דוד את זאת: כאשר נער
העמלקי הודה בחנפנות לפניו כי הרג את שאול המלך אויבו, ודוד
ענה לו: איך יכלת לגעת במשיח השם- והורה להרוגו על המקום. הפעם
השניה הזכורה לי, כאשר אויבו המר של דוד, איש בושת- בנו של
שאול, נהרג ע"י שני חנפנים שביקשו לקנות את אימון דוד בראשו,
ודוד ענה להם: איך יכלתם להרוג איש נכה בביתו על משכבו... אתם
רוצחים ודינכם מוות. רק אומן בקפיצות קוונטיות יכול להתמודד עם
מצבים כאלה ולתת להם מענה מיידי.

אולם, כישרון דוד בקפיצה קוונטית מתבטאת יותר מכל במקרה של נבל
בכרמל... לפני שנחזור אל המקרה שוב ונעמוד עליו לאור המונח
החדש שגילינו, הייתי רוצה להדגיש עוד מאפיין-מפתח במונח העממי
"קפיצה קוונטית"; פשוט ברח לי לעיל...

את הגדרת המונח "קפיצה קוונטית", תיארתי לעיל כביטוי לשינוי
קיצוני במצב או בעמדה: שינוי דרסטי שקרה באופן בלתי מתוזמן,
בלתי צפוי, מהיר מדי, כמעט מיידי- לא טבעי...
בד בבד, וזהו המאפיין החדש שביקשתי להוסיף, לא חלה החובה על
"הקופץ" בקפיצה קוונטית, לבצע את קפיצתו זו בדיעבד. אין אנו
רואים בו כמחוייב, מוסרית או חברתית, לעשות את הקפיצה הזאת.
במילים אחרות, ואם המדובר היה בתהליך רגיל ושינוי רגיל, הרי
אנו מצפים לשינוי הזה הנהוג עליו, ורואים בו כצעד מתחייב ואף
מחייב- הנגזר מהתהליך; תלמיד ישיבה שלמד 20 שנה וקיבל הסמכה של
"רב", אינו כחוזר בתשובה שהתגלה כעילוי וקיבל תוך חמש שנים
הסמכה של רב! החוזר בתשובה אכן עשה קפיצה קוונטית וקיבל את
ההסמכה, אך אין זה אומר שאילולא עשה זאת היה יוצא עם טעם של
פיספוס; בעוד בחור הישיבה שלמד 20 שנה לקבלת הסמכתו לרב, ממנו
אנו מצפים את זאת; בצפייה הזאת מוצפנת "החובה" להגיע אל התואר
הזה לאחר 20 שנות לימוד... התהליך הרגיל מחייב, בעוד התהליך
המזורז הקוונטי אינו מחייב מטבעו- אפילו בדיעבד.

במטרה לעמוד על התכונה האחרונה זו הנגזרת מהמאפיין החדש, הייתי
רוצה לשים איש אחר במקום דוד, איש יהודי רגיל בן ימינו; הייתי
רוצה לקרוא לו במונחים שלי- הרב ציון לוי, זה הרב הראשי של
פנמה אשר ביקש לו ולקהילתו את התנאים האופטימלים לקיום הדת
היהודית, וזוהי לדידו אחריותו ההסטורית. הרב ציון לוי,
להזכירכם, "אמר" לעיל את הדברים האלו: שום דבר לא יזיז אותי
ממשימתי, ומשימתי היא להחזיק את הדת של הקהילה הזאת; אשר על
כן, יש להפעיל מערך שיקולים מסובך ולפעמים אף בלב כבד: לענות
כהלכה על עושק שכיר- או לתחזק את מתקני הדת ואת הדת היהודית
בקהילה, שעולה הכבד מוטל עלי?
הרב ציון לוי שקל בכובד ראש את השאלה הקשה וענה עליה: יש
להחזיק בדת היהודית ולקיימה בתנאים הנתונים בתוך הקהילה.

את הרב ציון לוי אני שם לרגע במקומו של דוד בן ישי, ואני מחזיר
אותו בשעון הזמן אל התקופה הקשה שעבר דוד טרום מלכותו, כאשר חי
במנוסה מתמדת מזרועו השלופה של שאול המלך שביקש להמיתו. והינה
הוא ואנשיו נמצאים במדבר פארן, לא הרחק מחוות איש עשיר ושמו
נבל.

השאלה הראשונה שהייתי מפנה לו (לרב לוי): איך היית מתפרנס
ומפרנס את אנשיך כבוד הרב? בתשובתך, נא לקחת בחשבון את הנתונים
הללו:

1- ידוע לך שהינך מועמד יחיד לתפקיד הרם מכל על עם ישראל; אתה
הולך להיות נגיד על עם ישראל; והרי בגין המועמדות הזו אתה נרדף
ע"י שאול המלך...

2- אתה נמצא בסכנת חיים מיידית, אתה ואנשיך עמך; לא בחרתם
מרצון במצב המסוכן בו אתם נמצאים; מכאן, אין באפשרותכם לעבוד
ולהתפרנס בדרך האנושית המקובלת.

3- עם ישראל חייב לך ולאנשיך רבות... נלחמת למענם ואף היצלתם
במו ידיך מכף אוייב אכזרי ובמספר הזדמנויות: למשל, עיין ערך
הדו-קרב עם גוליית, שכל ישראל יצאו ממנו בקומה זקופה ולא במעט
שלל...

לאור שלושת הנקודות לעיל, האם לא היית שוקל להטיל מס מוסרי על
שכניך הזמניים, או לפחות על העשירים שבהם? מה עוד ובכוחך היה
לגבות את המס הזה, בכוחך המוסרי והצבאי...

שאלה שניה: נניח שהלכת בדרכו של דוד בשאלה הראשונה, ולא גבית
מס, כי-אם הכבדת על אנשיך ועבדת והגנת וביקשת באופן אציל עזרה
ונדבה, ובחרת את הנסיבות המתאימות לבקשת העזרה... ואם כן לנוסח
השאלה השניה:
איך היית מגיב כבוד הרב על הבעיטה הגסה שבעט נבל בשליחי דוד?
האם היית חוגר את חרבך ועולה אל נבל במטרה לא להשאיר לו עד
הבוקר משתין בקיר? או שהיית מתאזר בסבלנות ומשקלל את הנקודות
הבאות:

1-  זה הזמן לגבות את התשלום של "רעה תחת טובה"...? זה לא הזמן
להעלים עין מפגיעה בכבוד? זכור ואל תשכח, אתה נמצא במצב עדין,
אתה נס על נפשך משאול המלך, אתה מגן על חייך ועל חיי אנשיך
מסכנת מוות, אתה מתמודד כנגד צבא סדיר שלם שמחפש אותך, האם לא
כדאי לאגור כוח ולחסוך אותו לקרב האמיתי?

2- נבל בכל מקרה לא העסיק אותך רשמית; הווה אומר שאינו חייב לך
על פי דין פרוטה אחת. אתה עזרת לו? יפה עשית, אך לא התבקשת על
ידו לעשות זאת; אשר על כן, אין מן הדין הוא לבקש ממנו לא שכר
ולא נדבה, ולבטח אין להרוג אותו על סירובו לשלם...

3- אם תפגע בלבן, ייצא לך שם של גרילה שהורג את  כל מי שמסרב
לשלם לו... ואתה אינך איש כזה... לא יאה לך השם הרע הזה. מה
עוד ואתה עומד להתמנות לנגיד על עם ישראל, בשביל מה לך רקורד
מפוקפק שכזה...

4- אני מקווה שהינך מודע לעובדה, שבקרב לא-קרב מעין זה, עלול
להשפך גם דם נקי; דם חינם... דם של אנשים הנמצאים אכן בחוות
נבל- אך לא הם שהחליטו לבעוט בשליחיך... אין מנוס משפיכת דם
חינם.

שאלה שלישית: נניח שוב, לצורך הצגת השאלה הזאת, כי הלכת גם כאן
בדרך של דוד, הדם עלה לך לראש, ואינך האיש שישתוק על פגיעה
בכבודו וכבוד אנשיו; אינך האיש שישתוק לבן עוולה כזה ששילם לך
רעה תחת טובה. איש כזה צריך לסור מן העולם, הוא ואנשיו
ומידותיו המטונפות שמטנפות את העולם.
באמצע הדרך אתה פוגש באישה יפה שהיא ולא אחרת- אשתו של נבל
המנובל! היא הביאה לך עימה קצת אוכל שהעמיסה על חמורים, בשביל
להשתיק את חמתך על בעלה, ובנוסף היא אישה חכמה שיודעת להתנסח
היטב: אנא אדוני עזוב אותך מבעלי המנובל וחזור בך מנקמתך
ממנו... הינה יש לך אוכל כאן ואני מודה בטעותו ומתנצלת על מה
שקרה... השאלה היא האם תקנה את הסחורה שלה? עיין נא איתי
בנקודות הנלוות האלו:

1- אל תשכח שהיא חוששת גם על חייה, ויתכן מאוד שפנתה אליך מתוך
חשש זה- ולא בגין מידותיה הטובות, המנוגדות לכאורה למידות
בעלה.

2- היא מבקשת לחוס עליה ושיכנעה אותך בחוכמתה ובדבריה...? אז
תחוס עליה! מה הקשר שלה לבעלה? אם תחוס עליה ותקבל מיידה את
האוכל והמתנות, האם הדבר הזה מכשיר כבר את בעלה ואת מעשיו ואת
מידותיו? האין הוא נחשב יותר בן-עוולה? מדוע יש לערבב בשר עם
חלב?


שאלה רביעית: וגם כאן נניח שהלכת בדרך של דוד עד עכשיו... ניתן
לראות במקור השאלה להלן כניסיון להרוות יידע כללי.. אולם אני
מודיע לך שטמונה בה בחינה חשובה של מידות, מידותיך : האם היית
שולח לבקש את יד אביגיל מיד לאחר מות בעלה? וכי למה אתה
שואל...?

1- בגלל האנשים סביבך, בגלל אנשיך... מה הם יחשבו על המנהיג
שלהם? שהתחתן עם אשת המנוול במותו?
2- שנפל ברשת האישה היפה והחכמה ממבט ראשון?
3- שהתאהב בה כאשר עוד היתה אשת איש, ושמר את הדבר...?
4- בסך הכל נפגש עימה פעם אחת, האם זה מספיק לדעת עליה ועל
מידותיה... עד כדי לקבל את ההחלטה לקחת אותה לאישה?
5- יש לתת תשומת לב עקרונית לזאת: העובדה שנבל המנוול התחתן
איתה, אינה מלמדת על מוצאה ומוצא הוריה המפוקפק? אינה מלמדת על
שספגה משהו ממידותיו של בעלה לשעבר?
6- אתה עומד להימשח למלך על כל ישראל, היאה למלך להתחתן עם
אלמנה? ועוד עם אלמנת איש מפוקפק שכזה?

אלה הן שאלותי, ואני מפנה אותן לרב ראשי בן ימינו ושמו ציון
לוי. להזכירכם שוב, הרב ציון לוי, "אמר" לנו לעיל את הדברים
האלו: שום דבר לא יזיז אותי ממשימתי, ומשימתי היא להחזיק
ולתחזק את הדת היהודית של הקהילה הזאת; נחוש אני בדעתי לעשות
זאת אף אם אעמוד בפני שאלות לא פשוטות...

הינני להודות ולהתוודות: אינני יודע מהי תשובת הרב ציון לוי על
ארבע השאלות לעיל; ויותר מזאת: לא ניתן אף להעריך מה תהיה
תשובתו או עמדתו. השאלות סבוכות ומורכבות ויש להפעיל שיקול
דעת... יתכן מאוד שברוב המקרים הוא יענה כדוד המלך, ויתכן גם
שיתווה לו דרך מנוגדת- ואין הדבר מעיד שבחר בדרך הלא נכונה
בהכרח...

אני מסבך איפא את המצב: מדוע אם כן ניסחתי את השאלות ועמלתי
עליהן- אם אין באפשרותי להעריך את תשובות הרב לוי עליהן?

תשובתי לטענה: אין באפשרותי להעריך את תשובותיו על ארבעת
השאלות, אכן; אך יש באפשרותי להעריך את מתווה הדרך שתשמש אותו
בשיקוליו ובמתן תשובותיו.
הרב לוי עמד בפני שאלה קשה ואנושית: לענות כהלכה על עושק שכיר-
או לתחזק את מתקני הדת ואת הדת היהודית בקהילה, שמלוא עולה
מוטל עלי?
הוא שקל את השאלה וענה עליה: יש להחזיק בדת היהודית ולקיימה
בתנאים הנתונים בתוך הקהילה. תשובה זו מסמנת לי את תוואי הדרך
של מערך השיקולים של האיש הזה: הוא איש נחוש המסמל מטרה ודבק
בה בכנות וביושר. שום דבר, אכן, לא יזיז אותו ממשימתו המקורית.
במילים אחרות, לא ניתן לטעות בתשובות שלו, אם תספק לי את תוואי
הדרך ההתחלתית עליה דרך; הוא ימשיך על אותה דרך ובאותו תוואי.
הדרך שלו צפויה וגם הוא איש צפוי; בניגוד גמור לדוד בן ישי:
הוא איש בלתי צפוי! הוא קופץ קפיצות קוונטיות בכל צעד ושלב.

חשוב לציין, אינני בא לבחון כאן את נכונות תשובותיו או צעדיו
של הרב ציון לוי, כי-אם לבחון את הדרך שלו, את דרך החשיבה שלו;
ובעצם אני בוחן דרכו את "דרך החשיבה" של כולנו, של הדור שלנו
ושל קודמינו, ומנסה לשים את דרך חשיבתינו ליד דרכו של חביב השם
דוד המלך. אני רוצה לדעת מהו ההבדל בין דרך החשיבה שלנו לבין
דרכו הקוונטית של דוד בן ישי? ומדוע דרכו של האחרון דווקא
חביבה על השם יתברך? ברצוני לשים את האצבע על הסממן הזה,
ברצוני לאתר אותו.

ובכן תגיד לי מהיכן התחיל הרב ציון לוי את מסעו עם השאלות,
ואגלה לך באופן מדוייק את תשובותיו... דרכו צפויה ובלתי מטעה.
אם הוא היה מהפכן צעיר, בן עשרים פלוס הנרדף על ידי מלך בלתי
יציב שמבקש את נפשו על לא עוול בכפו, אזי סביר להניח שהיה הורג
דווקא את שאול המלך בהזדמנות הראשונה הנקרית בדרכו, וזאת ע"פ
דין וחוק וצדק. אדם שמבקש לעשות לך עוול ומבקש לקחת את נפשך
ממך- חל עליו דין הצדק של התורה: זכות ההגנה העצמית נקבעה
בפסיקה ההלכתית העוסקת בדין תורה של רודף ונרדף: הבא להורגך-
השכם והרגהו (מסכת סנהדרין, דף עב). התורה עצמה אמרה את דברה
מפורשות: וכי-יזד איש על-רעהו, להרגו בערמה--מעם מזבחי, תקחנו
למות. (שמות כא, יד') ; שאול המלך ביקש להרוג את דוד שעמד
להיות משוח במקומו- לא בדין אלא מתוך קינאה; ולכן חל עליו דין
רודף, ועל דוד דין נרדף.

הרב הנרדף ציון לוי היה מתפרנס מזיעת אפו ומזיעת עבדיו, על כל
הקושי והמעמסה הכרוכים בכך. אומנם הוא עומד להימשח למלך אך
עדין הוא אינו מלך, וכזה אינו מורשה לקבוע מס על אף תושב.
לשאלה השניה לא היה מגיע, כי מהפכן צעיר ונאמן ישלח להודיע
לנבל אודות "השרות" שמציע לו, וסביר שנבל יקבל את ההצעה הנדיבה
ויתמקח על המחיר; אך אם לא יקבל אותה, לא תהיה בפני הגרילה
הצעיר והישר אלא לסגת מהצעתו- על כל המשתמע מכך. או מאידך הוא
יסגור עם נבל מבעוד מועד וע"פ דין תורה את תנאי החוזה והתשלום,
ואם יבעט נבל בשליחיו כשהלכו לבקש את התשלום, הרי אחד דינו
הוא: לא להשאיר לו משתין בקיר עד אור הבוקר, גם אם תתערב
אביגיל; במקרה הטוב יקבל ממנה את המצרכים שהעמיסה וישלח אותה
עם נעריה לשלום. למיותר לציין כי לא יתחתן איש נחוש כזה העתיד
להימשח למלך, עם אישה אלמנה שהרג את בעלה במו ידיו; מה עוד
והוא עשה את אשר עשה בניגוד לרצונה ולעמדתה, והחזיר את פניה
ריקם- כבר מהפגישה הראשונה...

אם למהפכן הצעיר הזה נוספה, בנוסף לתכונותיו המקוריות, תכונת
המדינאי המפוקח, מה שנקרא בעגה המקומית שלנו "פוליטיקאי", אזי
סביר להניח כי בכל זאת היה הורג את "רודפו" בהזדמנות הראשונה
הנקרית בדרכו, וזאת ע"פ דין תורה וצדק; כי "עכבה" כזו מאיימת
גם על חיי הפוליטיקאי הממולח ביותר, בכל זמן ומקום.
מאידך, לשאלה השניה היה מגיע בכל מקרה, למרות העובדה שהיה שוקל
אם כדאי לו לשלוח ולהודיע לנבל אודות העסקה או לא; משקל
הכדאיות היה נשקל במאזניים של פולטיקאי ממוצע המוכר בדורנו: מה
יעשה נבל עם הצעתי, יקבלה או ידחה אותה? איזה אופי יש לנבל?
נוח או קשה? ולכל תשובה שיגיע אליה, יתפור משענת חוקית ע"פ דין
תורה:

1- אם נבל איש נוח וישר, סביר שילך בדרך האצילה שלא תרשה לו
לבקש את "שכרו" כמקובל- מידי יום או מידי חודש בחודשו... אלא
יעדיף לבחור את הנסיבות המתאימות, כמו חג או נסיבות משמחות,
שבקשת התשלום לא תיראה כגביית חוב כי-אם כעזרה וכמתנה מצד
המארח... הוא לא יבקש, היינו, את התשלום כשכר המגיע לו, כי-אם
כנדבה שהוא אסיר תודה עליה.

2- אם נבל איש רע ומנובל, אזי גם במקרה הזה היה שולח להודיע
לנבל העשיר והרשע אודות העסקה, כי הרי לא ניתן לכפות בכוח
הזרוע עסקה גם על רשע! כי-אם עם רמז עבה בעובי של פיל: כדאי לך
לקבל את הצעתי, כי אם יצטרכו רועיך את עזרתי ויקבלוה, הרי אני
מודיעך מבעוד מועד כי אגבה עבור עזרתי זו ממך, וזאת לא תהיה
בחינם. כך הוא יכסה את המשבצת ההלכתית אודות התשלום המגיע לו
ע"פ דין.

אם כן, הוא יעמוד בכל מקרה מול השאלה השניה ויתמודד איתה: איך
עליו להגיב על הבעיטה הגסה שבעט נבל בשליחיו? האם היה חוגר את
חרבו ועולה אל נבל במטרה לא להשאיר לו עד הבוקר משתין בקיר? או
שהיה מתאזר בסבלנות ומעלים עין מהצער שגרם לו נבל?

בשיקלול זהיר של פוליטיקאי ממוצע בן ימינו לנתונים הפרושים
בפניו, הוא ידחה את האופציה הזאת על הסף.

הוא לא יחגור את חרבו ויתעלם מהפגיעה הצורבת והקשה... כי זה לא
הזמן לגביית התשלום הצודק עבור "רעה תחת טובה", זאת כי הוא
משנן לעצמו כל הזמן ולא שוכח: הוא ואנשיו נמצאים במצב עדין,
הוא נס על נפשו משאול המלך; הוא מתמודד כנגד צבא סדיר וגדול,
כדאי לו איפא לאגור את כוחו ולחסוך אותו לקרב הנכון... ברם,
ההחלטה העקרונית שלו לא התבססה על זאת, כי-אם מתוך שיקול של
טקטיקה טהורה ומחוייבת המציאות: אם יפגע בנבל, ייצא לו שם של
גרילה שהורג את  כל מי שמסרב לשלם לו... ולא יאה לו שם הרע
שכזה... מה עוד והוא עומד להתמנות לנגיד על עם ישראל, בשביל מה
לו רקורד מפוקפק שכזה...

מה שכן, הוא יטעים את החלטתו בפני אנשיו בטעם הזה: אני מקווה
שהינכם מודעים לעובדה, שבקרב לא-קרב מעין זה, עלול להשפך גם דם
נקי; דם חינם... דם של אנשים הנמצאים אכן בחוות נבל- אך לא הם
שהחליטו לבעוט בשליחינו... אין מנוס משפיכת דם חינם, ודבר מעין
זה אינו תואם למידותינו. אמר את זאת ולא שיקר: אכן; גם את זאת
הוא לקח בחשבון המשוקלל.

וממילא לא היה מגיע לשאלה השלישית, ולא היה פוגש את אביגיל
באמצע הדרך... אך סביר שהיה פוגש אותה במקום חנייתו, או אז היה
מקבל ללא ספק מידיה את האוכל שהעמיסה על החמורים, ואף היה
מודיע לה שחס עליה ומקבל את התנצלותה... למיותר לציין שהיה
מודיע לה על החלטתו לחוס גם על בעלה ואנשיו.

וגם לשאלה הרביעית לא היה מגיע... כי שמה טמונה מידת המידות!
לשלוח לבקש יד אישה מייד אחר מות בעלה?! וכי מה יגידו האנשים
סביבו! מה יחשבו על המנהיג שלהם! שהתחתן עם אלמנת המנוול?!
שנפל ברשת האישה היפה והחכמה ממבט ראשון? שהתאהב בה כאשר עוד
היתה אשת איש, ושמר את הדבר...?
בסך הכל נפגש עימה רק פעם אחת, והספיק לדעת עליה ועל מידותיה-
עד כדי לקבל את ההחלטה הנמהרת לקחת אותה לאישה?!
ובכלל, העובדה שנבל המנוול התחתן איתה, אינה מלמדת על מוצאה
ומוצא הוריה המפוקפק? אינה מלמדת על שספגה משהו ממידותיו של
בעלה לשעבר? שאדם בקומתו ייכנס לספק שכזה?
ומעל לכל, הוא עומד להימשח למלך על כל ישראל, היאה למלך להתחתן
עם אלמנה? ועוד עם אלמנת איש מפוקפק כזה?

השאלה האחרונה היא אבסורדית.

כך היה נראה הרב ציון לוי בפרשת נבל, בשתי תמונות: תמונה יבשה
נטולת חן פוליטי- של בחור צעיר נרדף, ישר, עקבי, וירה שמיים;
והתמונה השניה מראה את אותו האיש ועם אותן התכונות, אך עם
שיקול פוליטי מבוגר. החן הפוליטי הזה, כפי שראינו, משנה את
טוואי התמונה השניה מרגל ועד ראש... זוהי תמונת החשיבה למעשה
של דור המנהיגות הדתית שלנו, ואף של קודמינו, המאמינים בקיום
השם וחרדים למצוותיו.
אם אנחנו בוחנים את תוואי הדרך של שתי התמונות, מבחינים בשרשרת
של מצבים סדירים, צפויים, יציבים, עקביים, רציפים, ונטולי
הפתעות; מתחילים במצב א' ומסיימים ב-ב', אין הפתעות, דרך חשיבה
מסודר למופת, המבוסס על הגיון מסודר עקבי וצפוי. אנו נעולים על
רצף התמונות הללו. אנו שקועים בתוכן.

מנגד, כאשר אני בוחן את התמונה הבודדת של דוד בן ישי, אני רואה
אי-סדר הצועק לשמיים, אי-יציבות מובהקת, אין עקביות בהתנהגותו,
אין רצף הגיוני, אני יכול לזהות פה יושר, שם אצילות, לפתע
אי-התחשבות, אני יכול לזהות אותו אף בפוזיציות של התרסה,
נחרצות, עקשנות, ולפתע עדינות, שירה, אהבה, חשש, גבורה, פעם
פזיז ולפתע מתחשב... דפוסי ההתנהגות של דוד בן ישי אינם צפויים
בעליל; אלה דפוסי-התנהגות שאינם מרכיבים שרשרת של תמונות
מסודרות ועקביות...

מדוע?

כי דוד בן ישי נע ברצף קוונטי. הוא זז ממקום למקום בקפיצות
קוונטיות- לא בהליכה מסודרת. למעשה, כל חייו התנהלו ע"פ הנוסחה
הפיזיקלית הזו... הוא קפץ מנקודה לנקודה למרחקים רדיקליים
דמיוניים; לפעמים באותו הכיוון ולפעמים בכיוונים מנוגדים. הוא
משורר עם נשמה עדינה, והוא גרילה שיחגור את חרבו וייצא לקטול
באויביו בדם קר. שאול המלך ביקש את נפשו על לא עוול בכפו;
וכאשר הגיע אליו ויכל להרוג אותו, החליט בקפיצה קוונטית לא
לגעת במלך הנמשח. הרבה אנשים לא יכולים לעמוד מול חנופה
מקצועית... מישהו בא ומתחנף לך ומהלל אותך ורוקד על החליל שלך-
לא כל אדם יכול לבצע קפיצה קוונטית בזיהוי המצב של החנפן ויודע
לתת לפעולת הזיהוי זו ביטוי מיידי התפור למידותיה... פעמיים
הוכיח דוד את זאת: פעמיים אמר למנוולים החנפנים זאת: אתם בעצם
רוצחים ודינכם מוות. רק אומן בקפיצות קוונטיות יכול להתמודד עם
מצבים כאלה ולתת להם מענה מיידי. ברם, כישרון דוד בן ישי
באומנות "קפיצה קוונטית" מתבטא יותר מכל במקרה של נבל
בכרמל...

שאלתי לעיל שאלה עקרונית: מדוע תמונת דוד המלך מצביעה על
אי-סדר אי-עקביות, אי-רצף, מהו מקור השינויים הרדיקליים
והתזוזות הרדיקליות שנותנים את ביטויים בדפוסי ההתנהגות של
האיש דוד?
על השאלה הזאת עניתי: כי דוד בן ישי נע ברצף קוונטי; כי דפוסי
החשיבה וההתנהלות שלו מבוססים על טכניקת הקפיצה הקוונטית; דוד
בן ישי אומן בעל שם בקפיצה קווניטית.
אולם התשובה הזאת מבליטה יותר את שאלת השאלות ותהיית התהיות-
היא השאלה העיקרית הנותרת על הבמה: ומדוע דוד בן ישי התנהל
וחשב ורקד על פי החליל של קפיצה קוונטית? מדוע אימץ לעצמו את
הטכניקה הזאת?

שאלתי ואענה: כי דוד בן ישי ביקש להשתמש במרחב המקסימלי של השם
יתברך. הוא ביקש לנצל, כפשוטו, את מלוא המרחב האפשרי העומד
לרשותו- לא את חלקו, והמדובר למעשה במרחב אין סופי. דוד המלך
אמד בחושיו את מימדי המרחב האדיר השרוע לפניו, וראה שמימדים
אלה מאפשרים לו לקפוץ קפיצות קוונטיות אדירות- ללא הסכנה
ליפול... הוא מבוטח במאה אחוז- לא בתשעים ותשע פסיק תשע. לכן
הוא לא דאג לסדר, לתיכנון, לעקביות, לרצף, לניגוד... אתה הנחית
אותנו ללכת בדרך הצדק? אז אלך על דרך הצדק- עד אין סוף; אתה
נטעת בנו את האהבה והרחמנות? אז ארחם ואוהב עד אין סוף וללא
גבולות. אתה ביקשת משפט צדק ללא אפליה? אז אעשה משפט צדק ללא
אפליה, ותהיה התוצאה אשר תהיה, זאת הבעיה שלך אלוהי ובוראי.
אתה ביקשת שנלחם באויבינו עד חורמה? אז אלחם באוייבי עד חורמה,
גם אם האוייב הוא גדול ממני וחזק ממני; התוצאות הנלוות הן
הבעיה שלך בוראי, לא שלי, אתה תדאג לכל השאר. אתה נטעת בנו את
מידת הרגישות היופי והעדינות וביקשתנו להתהדר בהם? אז אני
בתורי אתן דרור לכל המידות הללו ללא גבול או הגבלה. דוד המלך
הוא משורר עדין, מוסיקאי רגיש ואף מאהב שידע לבחון יופי נשי.
העיפו מבט בשיריו השזורים בתהלים, וראו עד איזו רמת עדינות הוא
הגיע; על איזו דרגת עדינות הוא עמד. ואם הוא נתקל, אפילו
בשיריו, בנושא מכאיב וקשה, כמו עושק כסילות בעירות חמס- אזי
יתן לרגשותיו גם כאן דרור ולא יהסס לקרוא לכסיל בשמו ולעושק
בשמו וגם לחמור בשמו. לא ידאיג אותו הקונטקסט של השיר... אתה
ביקשת שנהיה קנאים לך ולדרכיך ולמידותיך? אני אהיה הקנאי הגדול
ביותר לכל המידות שאתה מייצג; לא אתפשר בקינאתי- יהא אשר יהא,
אתה תדאג לכל השאר ואתה תדאג לכל הסידורים ואתה תפתור את כל
הבעיות הנגזרות לכאורה מפעולת קינאתי, צדקי, משפטי, או במקביל-
אהבתי, יופיי, מעדני ועידוני. בקיצור מתומצת, עם איש כדוד בן
ישי, השם יתברך עבד שעות נוספות.

המרחב הזה שדוד השתמש בו, הוא אותו המרחב שלנו, שאנו בדורנו
חיים בתוכו, אולם ההבדל בינינו הוא שדוד מודע למימדי המרחב הזה
ולאפשרויותיו הניתנים לניצול- ושנוצלו על ידו הלכה למעשה, בעוד
אנחנו איננו מודעים למימדי המרחב- וכאלה אין בידינו לנצל את
האפשרויות המוצעות דרכו . אי-המודעות הזו שלנו יוצרת שטח ריק
שאנו ממלאים אותו בהחלטותינו הפרטיות, ושיקולינו האישי,
והגיוננו והילכותינו ותיכנונינו... זה אינו אומר שלדוד המלך
אין החלטות ואין שיקול ואין הגיון; נהפוך, הוא משתמש במשבצת
ההחלטות והשיקול וההגיון באופן מלא ויעיל מאיתנו; כי הוא מנתב
את מלוא המשבצת לצרכיו החיוניים הדורשים את החלטתו ושיקול
דעתו: איך לשמור על נפשו ואיך לעדן אותה, איך לשמור על גופו,
איך לעבור את הכביש... היכן יש לעשות מעקה... יש לזכור שמעקה
לא עושים רק בבית, יש בו צורך גם במרחב ההתנהגות... וגם סכנות
הכביש אורבות בכל מקום...
הוא מחליט בנוסף על המסגרת בה יקנא וילחם ויעשה את הצדק...
אומנם פעולת העשייה בשטח הזה אינה עומדת לשיקולו, אך הסיגנון
של העשייה עומד לבטח לשיקולו האישי.
לאחר זאת ואם נשאר לו מקום פנוי במשבצת- הרי יפנה אותו למרחב
הרגשי, לשיריו למיזמוריו לריגשותיו ולפיתוח הפן המוסיקלי...
הוא יחליט איזה שיר לכתוב ואיך לסגנן אותו. הוא ישקול ויחליט
גם בתחום זה, וכנראה, עמד לרשותו הרבה מקום פנוי וערכי
במשבצת...

יעניין מאוד לראות את דוד בן ישי בדורנו... איך היה מתנהג כאן
בחברתינו? איך היה מתנהג למשל בפרשת ג'אק ומייס? יעניין איך
היה עונה על השאלה העקרונית שהרב הראשי של פנמה התמודד איתה:
לענות כהלכה על עושק שכיר- או לתחזק את מתקני הדת ואת הדת
היהודית בקהילה, שמלוא עולה מוטל על כתפי?
לי אין ספק שהיה דואג לצורכי הקהילה ומתקני הדת ולתורמים
ולנדיבים, שעלולים להיפגע כתוצאה מהחלטתו; ואיני מדבר על
ההחלטה אם להגיב על עושק שכיר או להעלים עין, כי להחלטה מעין
זו כאמור אין מקום במשבצת החלטותיו, אם-כי אני מדבר על ההחלטה
באיזה סיגנון לבעוט בנדיבי-מייס ובאיזו צורה יבחר להראות את
ערוותם ברבים; ולבטח הוא יידע שכתוצאה מזאת יפסיד תורם בכיר
אחד לקהילה והדבר ידאיג אותו ללא ספק, אך את הדאגה הקונקרטית
הזאת היה משליך על בוראו- זהו בעיניו השטח הריק שדיברתי עליו
שדוד המלך לא משתמש בו, ולעומתו אנחנו כן משתמשים בשטח הזה
ומתחזקים אותו עשרים וארבע שעות ביממה; לכן לא נותר לנו הרבה
מקום במשבצת ההחלטות והשיקולים והתיכנונים; בעוד לדוד בן ישי
עומדת לרשותו כל המשבצת הפנויה הזאת, והוא משכיל להפנות את
משאביה למקומות הנכונים; לכן הוא נקרא "משוחרר" ואנו נקראים
"שקועים".

יעניין מאוד לראות את דוד בן ישי במסדרוני הכנסת בארץ, כח"כ
מטעם אגודה או ש"ס או המפד"ל; מעניין לראות בעד איזה חוק (דיל)
היה מרים את ידו.
ושלא תטילו ספק לרגע: גם הרב עובדיה יוסף דואג לצרכי קהל רועיו
וגם דוד המלך ידאג לקהל רועיו, ברם דאגת עובדיה תטופל במסגרת
"משבצת ההחלטות", ודאגת דוד תטופל במסגרת אחרת שאין לה שום קשר
למערכת החלטותיו האופרטיבית- לא ישיר ולא עקיף. דאגת עובדיה
תטופל על ידו באופן מקצועי ואמין, ודאגת דוד תטופל על יד מישהו
אחר- גם באופן מקצועי ואמין. לכן הרב עובדיה נקרא "שקוע",
ולעומתו דוד בן ישי נקרא "משוחרר". ובעצם המדובר בנו, בדורנו,
ובהרבה דורות שקדמו לדורינו: כולנו נקראים שקועים בני שקועים.


לאור סוד המשבצת הפנויה שסודה כבר אינו סוד, קל להבין את
התנהגות דוד במדבר פארן עם נבל ואביגיל והחלטתו לעלות ולא
להשאיר לו משתין בקיר, ולפתע לעשות במצוות אביגיל והגיונה ואף
להתחתן איתה; להתחתן עם אלמנת נבל מנוול; לפתע לעבוד ולפתע
להלחם; לבקש את שכרו בצורה אצילה, או לחילופין לפדות את שכרו
בדם; לברוח ולהגיע עד ראשו של הרודף, ולעזוב אותו כי הוא משיח
השם; קל מאוד להבין את יעילותו בשטח גילוי החנפנים ואופן
עבודתם. לי לפחות כבר מובן סוד יריעת האיש הזה; אין לי שאלות
בנידון.

אני מבין איפא מדוע השם יתברך אוהב איש כזה, מדוע הוא אוהב
התנהלות כזו, מדוע אוהב אופי כזה, מדוע אוהב הגיון צרוף כזה;
הוא אשר אמרתי: השם יתברך אוהב לעבוד שעות נוספות. המשפטים
הבאים יעידו על כל מילה. להלן משפטים פזורים לא לפי הסדר,
שנלקחו מפרק פט בתהלים.

כא  מצאתי, דוד עבדי; בשמן קדשי משחתיו. כב  אשר ידי, תכון
עמו; אף-זרועי תאמצנו. כג  לא-ישיא אויב בו; ובן-עולה, לא
יעננו. כד  וכתותי מפניו צריו; ומשנאיו אגוף. כה  ואמונתי
וחסדי עמו; ובשמי, תרום קרנו. כו  ושמתי בים ידו; ובנהרות
ימינו. כז  הוא יקראני, אבי אתה; אלי, וצור ישועתי. כח
אף-אני, בכור אתנהו; עליון, למלכי-ארץ. כט  לעולם, אשמור-
לו חסדי; ובריתי, נאמנת לו. ל  ושמתי לעד זרעו; וכסאו, כימי
שמים. לד  וחסדי, לא-אפיר מעמו; ולא-אשקר, באמונתי. לה
לא-אחלל בריתי; ומוצא שפתי, לא אשנה. לו  אחת, נשבעתי
בקדשי: אם-לדוד אכזב. לז  זרעו, לעולם יהיה; וכסאו כשמש
נגדי. לח  כירח, יכון עולם; ועד בשחק, נאמן סלה ד  כרתי
ברית, לבחירי; נשבעתי, לדוד עבדי. ה  עד-עולם, אכין זרעך;
ובניתי לדר-ודור כסאך סלה.

משיח צידקינו יהיה מזרע האיש הזה; אני מבין איפא את מקור
ההחלטה הזאת.

עד כאן ההקדמה הכללית של "הצינור השלישי", בה נסיתי לעמוד על
תסמונת הדורות: לעבור אוטוסטרדה כשאתה שקוע...

"צינור שלישי"

מבוא:

צעיר אני מלהגיע לתבונות האלו. צעיר אני מלהכנס אל מעמקי דמות
אנושית כדוד בן ישי. ולצלול אל תוכה ולשרוד את סודה... אני
יודע לכתוב; עוד כשהייתי ילד בבית הספר, אהבתי לכתוב. כתבתי
בשפת האם שלי ערבית, וצללתי אל תוך השפה העשירה והיפה הזאת.
אהבתי יותר מכל את שיעור החיבור; ואפילו במבחן חיפשתי את
החיבור... מבחן בערבית היה כולל דיקדוק והבנת המקרא וכתיבת שיר
בעל פה של אחד המשוררים הערבים הדגולים מתקופות הסטוריות שונות
וגם... חיבור; מבקשים ממך: חבר חיבור אודות נושא מסויים- גבורה
או על איש קשה-יום... לי לא היה משנה הנושא, כי בכל נושא
התאקלמתי, אולם וכאמור- חלק החיבור שבמבחן היה מושך אותי
במיוחד. זמן המבחן היה שעה- והייתי עושה את את כל המבחן ברבע
שעה, בשביל להשתמש בכל הזמן הנותר לחיבור, כנגד ההגיון המתחייב
מחלוקת הנקודות... את זאת הייתי עושה- לא כי הצטרכתי לזמן
חשיבה עבור החיבור, כי-אם הייתי רואה בעצם כתיבת החיבור כצ'ופר
בפני עצמו...

זה מה שרציתי להגיד לכם; זה הוא אני, זה כל מה שאני, יודע
לכתוב; כמו סבל שיודע איך להתמודד עם המשא שעליו להעביר ממקום
למקום; כמו ש'ף שיודע להתמודד עם המתכון שבידו ולתרגם אותו
לתבשיל טוב, או כמו צייר שיודע להעתיק באופן נכון ומדויק תמונה
מסויימת שעומדת מולו או בראשו, כך אני יודע להבחין ברעיון,
ולתפוס אותו מהזווית הנכונה והמתאימה, וכך בצורה הזו אני מעביר
אותו- או יותר נכון מעתיק אותו באופן מדויק ואמין על דף. ביתי
שרה לקחה משהו מהאינזים הזה, אך המוטציה עושה את שלה והמהדורה
שלה קצת יותר מהודרת... היא גם מציירת.

אך גם את זאת רוצה להגיד לכם: אני מעתיק רעיון; את הרעיון
הקיים. אכן הרעיון מועתק באופן מקורי ונוצרת ההטעיה וכאילו אני
הוא שייצרתי אותו- וכן יש הרבה רעיונות שאני יוצר... אך לא
מהסוג הזה... לא הייתי מהמר על הרפתקה של כניסה אל מעמקי איש
כדוד המלך, לצלול אל תוך דמות כזו ולגלות את סודה... אני יודע
היכן מסתיים ההימור ונחשפת המציאות, ונקודת החיבור הזו מאיימת
אף על המהמר המקצועי ביותר.
יותר מזאת: את המאמר הזה התחלתי לכתוב לפני כחודשיים, ואם
הייתם שואלים אותי בתקופת ההתחלה זו על דוד המלך ואיך אני
מתכנן להכניס את הדמות הזו אל מאמרי- הייתי עונה לכם ובכל
הכנות: מה לדוד המלך ולמאמרי? ואם הייתם מקשים ושואלים אודות
המונח "שקוע" ואת הקשר שלו לנושאי, הייתי שואל בחזרה: וכי ממתי
"שקוע" היה למונח?!

ברם, דבר אחד ידעתי מהתחלה, וכבר בשלב הזה היה מובן מוכן
ומחודד: ידעתי שאני הולך לכתוב על נושא המשנה, הנשמה, והצינור
השלישי. ידעתי שאגב זאת אני הולך להגיע גם אל נשמת האדם ולצלול
אל תוכה. התפיסה הכללית שלי אודות הרעיון כמכלול- היתה מספיקה
בשביל לפתוח שולחן למאמר... כבר מהרגע שהבחנתי "בנשמת" המשנה,
מספר חודשים לפני התחלת המאמר, כבר אז הרעיון היה מובן ומוכן
בראשי: ידעתי מה זו משנה- כגוף, מה זו נשמת המשנה, ומה הם
מאפייני המידע העובר בצינור השלישי. כך כתבתי למשל כבר בשלבי
התחלת המאמר, אודות הצינור השלישי: "הצינור השלישי מכיל מידע
המורכב משני סוגי המידע שהתקבלו מהמשנה: המידע שנלקח מגוף
המשנה ושמגיע עד לנקודת "קצה גבול השגתי" (ק.ג.ה), והמידע
"הנוסף" המתחיל לזרום החל מנקודת ק.ג.ה ועובר דרך צינור
הנשמה."
כן הכרתי את הרעיון כמכלול; וזאת מסיבה פשוטה: כי הבחנתי בו,
הבחנתי ברעיון. כן ראיתי את הגוף, את הנשמה ואת הצינור השלישי
והתמונה היתה לכאורה מושלמת, אך אם היית מבקש ממני אז להסביר
את מה שאני רואה, הייתי מתקשה בדבר כי אין לי שום כלי לעשות את
זאת, אפילו שרה ביתי תתקשה לעשות זאת...

אולם הסיבה האמיתית שהייתי מתקשה להסביר ולשכתב אינה זאת...
אינה הכלי החסר! הסיבה היא שהרעיון כמכלול שנמצא בידי לא היה
בשל; היה מטושטש, מעומעם; אמרתי לפני רגע שהיה בידי בהתחלה
רעיון מחודד- ואיני גונב את המילים... הרעיון כמכלול היה מחודד
וברור, אך פרטיו ופרטי המידע שמרכיב אותו- היה רחוק שנות אור
מבינתי... אינני זוכר מתי המציא תומאס אדיסון את נורת החשמל,
אך יתכן מאוד שמספר דורות לפניו מישהו חשב בדיוק על הרעיון
הזה, ואף הגיע אל המנורה בדמיונו המדעי, אך המידע הזה שהיה
במוחו היה מטושטש מעומעם- כללי מדי, ולכן לא היה לו שום סיכוי
להמציא את מנורת החשמל ומסיבה פשוטה: כי נעדרו ממנו פרטי המידע
שמרכיבים את הרעיון של המנורה החשמלית.

ועכשיו יש לי משענת להדגיש שוב: הרעיון של גוף המשנה, נשמת
המשנה, הקשר הכורך את המידע הזה לגוף האדם ונשמתו, נקודת קגה,
הצינור השלישי... המיכלול של הרעיון היה ברור ומחודד במוחי,
אולם הפרטים המרכיבים את הרעיון לא היו קיימים ולבטח, גם הכלים
להסבירו נעדרו מהבמה ומבינתי כאחד.

האם אני מנסה להגיד שדרך "השראה" הגעתי אל פרטי המידע שנעדר
מבינתי?

גם על השאלה הזאת הייתי משיב בשלילה, כי השראה מגיעה במכה לא
בהקצבה- לא בשלבים, לא באופן אנושי הנהוג עליו... ואני הגעתי
אל פרטי המידע בדרך אנושית מסודרת; היינו בשלבים, בדרך של
הבחנה, אבחנה, בחינה, ומסקנה. אתה רואה ניצוצות אור
מרחוק, זו הבחנה. אתה מתקרב יותר ומבחין בהרבה מאוד אורות: זו
עיר מוארת בשעת לילה; זו האבחנה.
בשלב זה אתה מדליק סיגריה ועומד לבחון את תכונת האורות מולך:
יש אורות ציבעוניים שמרוכזים בחלק מסויים מהעיר, וישנם יותר
מדי אורות ייחסית לעיר מודרנית בימינו: זהו שלב הבחינה.
לסיום אתה מגיע אל שלב הסיכום- זהו שלב המסקנות: המדובר בעיר
האורות פריס, והתקופה היא חג המולד.

"פרטי" המידע לרעיון "המשנה" שבחשתי בו, התקבלו ועובדו באופן
המסודר הזה: הבחנה, אבחנה, בחינה, ומסקנה; ברם
היתה לי סיבה טובה לטעון ולקבוע שהגעתי למידע בכוחות עצמי ואף
פיתחתי את הרעיון למימדיו הנוכחיים בכוחות עצמי; וכל זה נכון
ויציב, מלבד עובדה קטנה אחת, שנחבאה אל הכלים וקשה היה להבחין
בה... העובדה היא: גם "ההבחנה" ההתחלתית נכנסה לתמונה באופן
מסודר, מתוזמן; והיא לא אמורה להיכנס באופן הזה.

הדבר דומה למורה מתמטיקה שמבקש שתלמידיו יגיעו אל נוסחה
מסויימת בכוחות עצמם, ולכן הוא יוצר מעין רקע מקרי לכאורה-
שייגרה בתלמידים את חוש "ההבחנה", ושממנו, מהמקרה שהבחינו בו,
יתחילו את מסעם אל הנוסחה בכוחות עצמם. הוא נכנס אל הכיתה
וקופסה חדשה של גיר היתה בידו. הניח אותה על השולחן לעיני
תלמידיו, כהרגלו, לאחר מכאן הסיר את הצילופן של העטיפה מעליה,
שכולם ישימו לב שמדובר בקופסת גירים חדשה שיש בה 20 גיר. מכאן
ואילך מתחיל המופע "המקרי" (לכאורה) של המורה: הוא מניח את
הקופסה החדשה על השולחן, פותח אותה באיטייות ומנסה לשלוף ממנה
גיר אחד להתחלת השיעור, ותוך כדי- הקופסה נופלת מידיו וכל
תכולתה מתרוקנת על הריצפה, והגירים מתפזרים ונשברים לחתיכות.
אני מתלחשש עם עצמי: כמה יכול להיות מספר חתיכות הגירים
שיכולים להיות פזורים על הריצפה?  יש הרבה... אולם אני מבחין
שמינימום יש 20 חתיכות, כי הקופסה היתה חדשה לפני שנפלה-
שמכילה 20 גירים, לכן המספר המינימלי של חתיכות הגירים הנמצאים
על הריצפה לא יכול לרדת מהמספר- 20! מכאן אני נוסע עם דמיוני
אל המספר המקסימלי, ואף מנסה להגיע אל הערכת שטח הפיזור הקטן
ביותר עליו נפרשו הגירים, וגם מגיע בדרך זו אל השטח המקסימלי
ומסמן אותו; עד שאני מגיע אל נוסחה, דרכה ניתן לחשב את
הנתונים...  

בעודני חושב על הנוסחה והנתונים והמספר המינימלי והמקסימלי,
ולאחר שאחד התלמידים כבר אסף את הגירים מהריצפה, השיעור מתחיל
ואני מתעורר וחוזר למציאות! ולא יאומן!! על מה השיעור?
השיעור הוא על תורת ההסתברות. בזאת למעשה מסתיים השיעור; או אז
אני אורז את חפצי והולך הביתה לכתוב על נוסחת ההסתברות שלמדתי
היום, וכך באופן הזה אני עושה את כל שיעורי הבית שלי וכך אני
עובר את כל שנת הלימודים, ללא עזרתו הישירה של שום מורה או
מדריך; אולם גם המופע הזה חוזר על עצמו מידי יום ביומו: כל יום
לאחר שאני מגיע הביתה ולאחר שמסכם את סיכומי ומשרטט את
ניסחאותי, אני מבחין בפעלול המקרי לכאורה של המורה... אילולא
קופסת הגירים החדשה שנפלה היום במקרה- לא הייתי מגיע לשום
מסקנה ולשום נוסחה... קורץ לעצמי עם האבחנה הזאת וממשיך
הלאה...

נוהל זה חוזר על עצמו מידי יום ובכל חומרי הלמידה של כל שנת
הלימודים... לפעמים אני גם נתקל בשיעור מורכב שדורש מספר
נוסחאות שקשה לעמוד עליהן ביום אחד; ואכן בשיעורים מורכבים
כאלו אני מקבל את "המקרים" בתשלומים ולפי הסדר המקובל; האבחנה
המסקרנת שהתרגלתי להשתעשע איתה היא התיזמון, הדיוק בשליחת
המקרה "המקרי" לפי השורה בה אני נמצא בשיעור... כאן הפסקתי את
שעשועי וביקשתי לרשום גם את האבחנה הזאת: התמונה להלן מייצגת
את הסדר האנושי המקובל עליו: הבחנה, אבחנה, בחינה,
ומסקנה; אולם אני מבחין בעוד עובדה והיא: "ההבחנה"
ההתחלתית בתמונה הספציפית הזאת נכנסה לתמונה באופן מסודר,
מתוזמן; והיא לא אמורה להיכנס באופן הזה.  

וגם אבחנה זו אבקש להוסיף: אף פעם לא הרגשתי את עצמי לחוץ בשום
שיעור, לא מבחינת הזמן ולא מבחינת הקיבולת שלי לסוג החומר.

אם כן, כל כך התרגלתי לשיטת הלמידה הזו, לשיטת הכתיבה הזו, עד
כדי שהתמסרתי אוטומטית לנוהל הזה, על אף ולא תמיד עמדתי על
הקשר המיידי בין "המקרה" לפרטי השיעור המקורי- היינו אותו
"מקרה" שאמור לתרום את חלקו לקשר בין הפרטים הקטנים המרכיבים
את הרעיון... אולם אין "מקרה" שלא תרם להרחבת הקווים הכלליים
של הרעיון, שלאחריו המיכלול של הרעיון היה ברור יותר ומחודד
יותר במוחי; אולם הפרטים המשניים המרכיבים את הרעיון עדיין היו
חסרים, או אם תרצה נותרו בעמדת סטנד-ביי...

דוגמה: אני הולך לשרוד בפניכם דוגמה חיה שניתן להבין
באמצעותה, את נוהג העברת השיעור. וגם הדוגמה הזאת בפני עצמה,
יש בה משום "הבחנה מתוזמנת" שתסלול בתורה את הדרך לשיעור הבא;
במילים אחרות ובסיום הדוגמה שלי אשאל ואדרוש לדעת את הנתון
הזה: מדוע הבחנתי בדוגמה הזאת בשלב הזה דווקא ולא בשלב אחר?
כפי שתראו, לא היה ניתן להבחין בדוגמה הזאת בשום שלב אחר- מלבד
זה שאנו נמצאים בו, והשאלה שוב: מדוע? מדוע דווקא עכשיו? את
התשובה נראה בהמשך.

נחזור אל דוגמתינו. אנא חזרו איתי לקו שמתחתי לאחר הצהרתי זו:
עכשיו כן אפשר לעבור אל "הצינור השלישי". לאחר ההצהרה זו
מתחתי קו ארוך, והלכתי אל הכותרת הזאת: "הקדמה כללית".

אעדיף אם תחזרו פיזית אל האזור ההוא, ותקראו את הפתיח שלו; אתם
צריכים לחזור כמעט שליש אחד מהחומר אחורה.

את ההצהרתי לעיל כתבתי איפא ביום שישי 16/6/06. כלומר, ביום
שישי ההוא, סיימתי את שרידת החלק השני של פרוייקט המאמר; חלקי
הפרוייקט במלואם היו כלהלן:
1- ביאור "נשמת" המשנה.
2- ביאור "גוף" המשנה.
3- ביאור המידע שמכיל "הצינור השלישי".

את עיקר "נשמת" המשנה כבר כולנו יודעים. המדובר בהלכות שבין
אדם לרעיהו, והמשנה הזו למעשה באה להסדיר את הלכות הקבוצה.
קבוצה דואלית, קבוצה רבתית, דין חבר שביקש לפרוש מהקבוצה; דין
קבוצה שביקשה לתת רשות מלאה לחבר, לשני חברים... מהי הגדרת
"חבר" ומהי הגדרת קבוצה, והגדרת רעיון... את כל זאת ביארנו
בחלק הראשון של המאמר, שקראתי לו "נשמת המשנה".

החלק השני היה קצר ייחסית ועסק "בגוף" המשנה; היינו בביאור
הקלאסי הנהוג עליו של המשנה. המדובר בהלכות שבין האדם ליוצרו,
והמשנה הספציפית שלנו מדברת על "עירוב חצרות", הנגזרת ממסכת
עירובין שהינה מסכת משלימה של מסכת שבת; כלומר המדובר בביאור
אחת המצוות הקשורות ביום שבת, מצווה הנהוגה כאמור בין האדם
ליוצרו. את החלק הזה סיימתי ביום שישי 16/6/06. נותר לי החלק
השלישי והאחרון של הפרוייקט, והוא: הצינור השלישי, בו הייתי
אמור להתחיל ביום שני.

כך תיארתי כבר בשלב ההתחלתי של המאמר, את תכולת הצינור השלישי:

"הצינור השלישי" מכיל עוד מידע נוסף, בו מתמזגים שני סוגי
המידע שנשאבו מהגוף ומנשמתו, היינו המידע הקונבנציונלי שנשאב
מהגוף והמסתיים בנקודת קגה, והמידע "הנוסף" הזורם דרך צינור
הנשמה, ומתחיל את זרימתו מהנקודה בה נפסקה שאיבת המידע
הקונבנציונלי שהיגענו אליו- נקודת (ק.ג.ה).
אם כן "הצינור השלישי" הינו צינור-מידע שלישי, שמהווה המשכו
הטבעי של צינור המידע שנשאב מצינור הנשמה. או אז בצינור השלישי
הזה התמונה מתבהרת לכדי מידע מושלם שנשאב ממקור המידע והוצע על
ידו. אנו מגיעים לכאורה למידע שבצינור הזה וכאילו- בדרך של
עיבוד שני סוגי המידע שהיפקנו בשיטתיות מצינורות שונים, אולם
המדובר הוא למעשה במידע אחיד שהיגענו אליו בשתי דרכים עקיפות.
הרושם שעתיד להיווצר הוא איפא, שיכלנו לבוא ישירות לכאן ולקבל
/ לקרוא את המידע המוכן מראש...

מכאן ניתן להסיק שביום שני 19/6/06, וכיוון שסיימתי ביום שישי
16/6/06 את מלאכת שני החלקים הראשונים של המאמר ונותר לי רק
החלק האחרון על "הצינור השלישי", אמור אני לבוא ולכתוב את
המידע המוכן שאני קורא אותו בצינור השלישי. כך לפחות יוצא
מההגדרה שנתתי למידע הזה כבר בהתחלת מאמרי. ואכן הייתי מוכן
ביום שני למשימה הזאת- היינו לכתיבת המידע המדוייק שבצינור
השלישי; זאת כי אכן המידע הזה מוכן הוא ומוגדר מראש, וגם מוכר
לי- אחרת לא הייתי מסוגל להגדירו מבעוד מועד ולהתחייב על הגדרה
זו מראש... אולם, על בעיה אחת לא חשבתי: באיזו שפה אכתוב את
המידע הזה? באיזה כלי?
כמובן שאשתמש בשפה העברית ובהגיון שלי האנושי... אולם מה עם
ההקדמה הבסיסית שאמורה להכין את האוזניים לקיבולת המידע הזה?
הדבר דומה לשרידת המידע הנמצא במשפט פיתגורס, לפני הגדרת ריבוע
מהו, משולש מהו, זווית ישרה מהי, צלעות הזווית מה הן...
רק למען ההדגשה, זהו ניסוח המשפט: סכום שטחי הריבועים, הבנויים
על שתי צלעות הזווית במשולש ישר זווית, שווה לשטח הריבוע הבנוי
על הצלע הנותרת.

אני ראיתי לנגד עיני את משפט פיתגורס והבנתי אותו, והייתי מוכן
לשרוד אותו ביום שני, אך לא חשבתי על השפה בה אכתוב את המשפט:
מה עם הגדרת הריבועים? מה עם הגדרת שטח? צלעות, זווית,
משולש... איך ניתן לכתוב את המשפט ללא ההגדרות המקדימות האלה?
איך ניתן להסביר את המשפט בלעדיהן? שאלות אלו לא הדאיגו אותי
ביום שישי כי לא חשבתי עליהן, ואף אם הייתי חושב עליהן- לא
הייתי מגיע לשום דבר, כי גם ממני נעדרה השפה הזאת, או במילים
פשוטות וברורות: גם אני לא ידעתי מה הן ריבועים ושטח ומשולש
וזווית... ואיך אם כן ידעתי את משפט פיתגורס? על השאלה הזאת
עניתי כבר לעיל: המיכלול של הרעיון היה ברור ומחודד במוחי,
אולם הפרטים המרכיבים את הרעיון לא היו קיימים ולבטח, גם הכלים
להסבירו נעדרו מהבמה ומבינתי כאחד. (המצרים, אומרים, עשו שימוש
יומיומי במשפט הזה ויישמו אותו- דורות רבים לפני שפיתגורס ניסח
אותו...)

אם כן, השאלות המקדימות המתבקשות לא הדאיגו אותי ביום שישי- כי
לא הייתי מודע לקיומן... ברם, הן "הדאיגו" מישהו אחר... והוא
חשב עליהן והכין את הפלטפורמה לבנייתן. במילים אחרות, והחל
מיום שישי 16/6/06, מורה אחד התחיל להכין ריבועים ומשולש
ולצייר זווית ישרה ואף זווית עקומה להבלטת ההבדל... בלשון
אחרת, הוא התחיל להכין את הכלים להסבר הרעיון; ואנחנו מדברים
עדיין על "הצינור השלישי".

עוד באותו יום שישי, באחת עשרה בלילה, קרתה התאונה המחרידה של
ג'וזף אזרק ז"ל. היה לי זמן של יומיים לקליטת הנתון הראשון
ולעבד אותו. זהו ריבוע אחד מהרבה ריבועים שיישמשו אותנו במשפט
פיתגורס (צינור השלישי) בהמשך: תסמונת: לעבור אוטוסטרדה כשאתה
שקוע.
לתסמונת הזו התהוו עוד מספר צלעות טבעיות שהתחברו אליה באופן
ספונטני וטבעי על ידי, וכאילו המדובר בשליפת מידע מהארכיון,
ברור ומוכן מראש: עזרא- בן אחי, תלמיד החכם היפה בן דורנו,
מצאתי אותו עובר את האוטוסטרדה כשהוא שקוע... לעזרא שבות
השקוע, סיכמתי, קשה להגיע אל מסקנה כזאת: העבודה זרה האמיתית
שהתורה התכוונה אליה היא, העדר כנות עצמית . הסברתי ארוכות
את פשר העבודה זרה הזו, ואת הקשר של המונח "שקוע" למי שהינו
נעול על הגדרת המונח "עבודה זרה".

באופן טבעי ביותר נשלפה עקב "צלע הריבוע" הזה עוד "משולש
וזוויתו הישרה"- צלע הקשורה גם בחציית אוטוסטרדה כשאתה שקוע,
והפעם מהתיקייה השייכת לפרשת ג'אק-מייס והרב הראשי של פנמה
ציון לוי...

ביום חמישי 22/6/06 סיימתי את הצגת כל הצלעות של המרובע: לעבור
אוטוסטרדה כשאתה שקוע. אני סוגר את החנות בחמש וחצי ולוקח לי
כשעתיים עד להגיע אל ביתי. בסביבות השעה תשע בלילה בן אחותי
מודיע לי שזה עתה קיבל מסינג'ר מידידה בו הודיעה שג'וזף אזרק
נפטר מהעולם. באותו ערב לא כתבתי, כי הייתי "שקוע" במותו הטרגי
של האיש הצדיק הזה. למחרת לאחר ההלוויה חזרתי הביתה והתחלתי
ישירות עם הנושא הנגדי: מי הוא זה "לא שקוע"?

כך כתבתי ביום שישי 23/6/06, ישירות לאחר ההלוויה:  

"הסברתי לעיל באריכות את המונח "לשקוע", ואת מקום המונח הזה
בתסמונת: לעבור אוטוסטרדה כשאתה שקוע. הרב ציון לוי היה
שקוע; עזרא שבות בן אחי גם היה שקוע; עם ישראל בתקופת המלכים
כאשר הקריבו זבחים על הבמות- היו שקועים; וגם ג'וזף אזרק ז"ל
היה שקוע. כולם היו שקועים בדברים חיוביים וחמימים דווקא- וזהו
כאמור מקור התסמונת. הסברתי איפא מה זה "להיות שקוע", אולם מה
זה להיות "לא שקוע"? מי הוא זה אשר לא שקוע? מי הוא זה היהודי
הדתי ששומר על דתו ועל תריג מצוותיה בקנאות- מבלי לשקוע? מה זה
המונח "בלתי שקוע"?
עלה בדעתי שם, מאז שהתחלתי להרהר במונח הנגדי "בלתי שקוע". עלה
בראשי השם "דוד המלך" ולא הניח לי..." - סוף ציטוט דברי ביום
שישי לאחר ההלוויה.

רק עכשיו ברגע זה אני מבחין בדבר: מי שהיה "שקוע" מת ונקבר, עד
אני שראיתיו נקבר; עכשיו נעבור אל המונח "לא שקוע", אל דוד
המלך החי והקיים.
מי ששוקע סופו למות, בניגוד "ללא שקוע"- הוא יחיה לעולמי עד.
זה מה שכתבתי בעצם ביום שישי אחר ההלוויה; וזה מה שקרה למעשה
בערב לפני ההלוויה: סיימתי זה הרגע את הנושא על "השקוע", ועוד
באותה השעה נסתם הגולל על השקוע שלי. זה מרעיד אותי... זה
המקום ליראת כבוד מפני המורה.

אם כן, התחלתי במונח "לא שקוע" ביום שישי, ומיד נקשר דוד בן
ישי למונח הזה ולא הרפה ממנו. אך מהרגע ההוא ועד אור ליום
ראשון, התמודדתי עם בעיה שהדאיגה הפעם אותי אישית: דוד המלך
הוא האיש הלא שקוע; אולם היכן הראיה לזאת? או בעצם, איך אסביר
את הראיה הזאת? איך אשטח אותה? חסרות לי המילים, חסר לי
הסיגנון, המנגנון...
בלילה שבין שבת ליום ראשון אם זכור לכם, ביקשתי כפשוטו את
עזרתו של דוד המלך, חצי ער חצי יושן חצי מהרהר... ועצה בת שתי
מילים חלפה בראשי, וגאלה אותי: "קפיצה קוונטית"...
מהרגע ההוא ועד עכשיו, אם זכרוני אינו מטעיני, לא היתה סיבה
להתערבות המורה והכל התנהל ע"פ הסדר המקובל. ברגע זה אני מגיע
אל הנקודה בה עלי להסביר את הדוגמה, שהבאתי באמצעותה שידור חי
לנוהג העברת שיעור; והדוגמה בעצם מדברת בעד עצמה: כך השם יתברך
עובד; כך הוא מרכיב לך את הכלים והפרטים הדרושים לך- זאת אם
אתה חושב או כותב או עושה או נוהג או מהרהר ברעיון טהור ונכון.
מסר השם יתברך לאדם הוא: חשוב או כתוב או הרהר או פעל בדרך
הנכונה והישרה, ואת השאר השאיר לי; השאר עלי. זוהי בעצם השפה
בה דיבר והתנהל דוד המלך עם השם יתברך, כל ימי חייו. אני זכיתי
להבחין בפרק זה מחיי בשפה הזאת, ואף ניסיתי להעתיק אותה
בשבילכם ולהנאתכם כאן על השורות.

אולם עדיין לא עניתי על השאלה שהבטחתי לענות עליה. בסיום
הדוגמה שלי הבטחתי, אשאל ואדרוש לדעת את הנתון הזה: מדוע
הבחנתי בדוגמה הזאת בשלב הזה דווקא ולא בשלב אחר? כפי שתראו,
לא היה ניתן להבחין בדוגמה הזאת בשום שלב אחר- מלבד זה שאנו
נמצאים בו, והשאלה שוב: מדוע? מדוע דווקא עכשיו? את התשובה
נראה ברגע זה:

כי דרך הדוגמה הזאת ביקש השם יתברך לאמר לי- לאדם: הסבב הזה
שעברתי בחברתו של אברהם בן שרה מלמד על הימצאותי בכל קבוצה
וקבוצה, כצלע אחת ממנה. תהא הקבוצה דואלית או תהא קבוצה רבתית
או תהא אף קבוצת יחיד, אני השם יתברך נמצא בכל קבוצה וקבוצה
כצלע אחת ממנה; את הנתון הזה יש לדעת כמבוא לצינור השלישי של
משנה ג', פרק ו, מסכת עירובין של סדר מועד.

הצינור השלישי איפא, הינו המידע "המעודכן" הפונה אל הקבוצה בה
עוסקת המשנה. מעודכן, כי לפני כן עסק המידע הזה בקבוצה
מסויימת, ועכשיו הוא עוסק בקבוצה "מעודכנת" שהשם יתברך מהווה
צלע אחת ממנה. אם הקבוצה היתה של יחיד- עכשיו תהפוך לדואלית;
אם היתה דואלית- תישאר על כנה דואלית; וקבוצה רבתית תהפוך
להיות דואלית.

אעבור אם כן אל הצינור השלישי של משנתינו.

הקדמה לביאור המשנה:

כפי שראינו לעיל, כל הקבוצות בצינור השלישי הופכות להיות
קבוצות דואליות- ואם כן, הקבוצה הדואלית היא הקבוצה הדומיננתית
היחידה כאן; אשר על כן, ראיתי לנכון לחזור ולשנן איתכם את
הלכות הקבוצה הדואלית, ואלו הן:

קבוצה בת שני חברים, עומדות בפניה שתי אפשרויות: להתקיים או
לחדול. אין עוד אפשרות נוספת, אלא במצבים יוצאי דופן שהתורה
בעצמה סימנה, וקבעה את אפשרויותיהם הנוספות והמוגדרות; מצבים
אלה עמדנו עליהן לעיל ומנינו אותן. נגדיר להלן את נוסח ההלכה
של קבוצה בת שני חברים:

שני חברים שהתאחדו בקבוצה סביב רעיון, לא יכול אחד מהם לצאת
ממנה, אם בידידות אם בטריקת דלת או בחצי טריקת דלת, עם השארת
רשות לחברו הנשאר, או בלעדיה. אם ואחד החברים החליט לפרוץ את
הגדר ולצאת, הרי אין ביכולתו של החבר הנותר להמשיך את תפקודו
בקבוצה כחבר יחיד, ואין ביכולתו לקיים את הקבוצה הזאת כקבוצת
יחיד.

בכל הקבוצות ניתן לארח "חבר אורח" ואילו בקבוצה הזאת הדבר
אסור.

את כל הקבוצות ניתן להרחיב או להגדיל על ידי הוספת חברים חדשים
לרשימה, ואילו כאן אסור. קבוצה דואלית חייבת להישאר עם אותו
מספר חברים, או למעשה עם זהות אותם החברים, במשך תקופת קיומה.
להדגיש שוב, חבר = "צלע" שניתנת להרחבה להגדלה לעיבוי... אך לא
ניתן להוסיף עוד צלע - עוד חבר- לקבוצה.

קבוצה דואלית שיוצא ממנה חבר- מביא לחדלונה הסופי והמוחלט; הוא
הדבר אם נכנס אליה חבר נוסף, ברשות או לא.

מנוסח ההלכה לעיל אני מסיק, כי תנאי בל יעבור להמשך קיום קבוצה
דואלית הוא, דינמיקה ושיתוף פעולה גמישים ומקסימלים בין שני
חברי הקבוצה. קבוצה זו חייבת את הדינמיקה הגמישה להמשך קיומה,
ואילו בקבוצות אחרות, כדאי ורצוי קיום דינמיקה גמישה בין חברי
הקבוצה, ובמקרים מסויימים כאשר לא מגיעים לעמק השווה, יכולים
החברים פשוט לקום וללכת, והדבר יגרום אולם לזעזוע הקבוצה- אך
לא לחדלונה; בעוד כאן בקבוצה הדואלית, אי-שיתוף פעולה מקסימלי
יגרום בהכרח לחידלון הקבוצה.
יוצא, שאיננו מדברים בדיוק על שיתוף פעולה בין חברי הקבוצה
הדואלית, כי-אם על "התמזגות" ביניהם, כהתמזגות בין הגוף
לנשמה, וזוהי הדוגמה הראשונה של קבוצה דואלית בת שני חברים,
שהתמזגה סביב רעיון גולמי ועמלה על פיתוחו.

מכאן אני מגיע למסקנה הבסיסית הזאת: האפשרות לקיום דינמיקה
בהרמוניה וגמישות מקסימלים- מגיעה לשיאה בקבוצה בת שני חברים.
את הדינמיקה המיוחדת הזו ניתן להשיג רק בתנאי התמזגות. אומנם
קיימת האפשרות להגיע להרמוניה ודינמיקה גמישה גם בתוך קבוצה בת
אלף חברים, אולם אפשרות כזו נגישה יותר בקבוצה הדואלית, כי רמת
החיוניות בה היא קריטית: אם לא תהיה התמזגות מושלמת- בוא יבוא
החידלון.

משנה:

אנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב - ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא
לו ולהם, ושלהם מותרין לו ולהם. נתנו לו רשותם - הוא מותר והם
אסורין.  היו שניים - אוסרין זה על זה:  שאחד נותן רשות ונוטל
רשות; ושניים נותנין רשות, ואין נוטלין רשות. (סדר מועד, מסכת
עירובין, פרק ו, משנה ג').

ביאור המשנה:

יש לנו בפנמה דבר משונה שקוראים לו בספרדית (CUATRO ALTOS).
המדובר ברמזור אחד ויחיד המוצב על אם הדרך לעיר "קולון", שם
נמצא אזור הסוחר החופשי המוכר של פנמה, ושם נמצאים רוב העסקים
של יהודי פנמה; וגם אני עובד באזור ההוא ונוסע מידי יום אל
קולון, ומטבע הדברים חוצה באוטובוס מידי יום את הרמזור הזה.
שם הרמזור הזה משונה, ובתירגום חופשי לעברית- זה נקרא: רמזור
הארבעה עצור! פשר הדברים הוא כך: הצומת הזו בה ניצב הרמזור,
שאגב אף פעם לא הופעל, צומת זו הרחוקה כשלושה קמ"ש לקולון-
הינה מסוכנת ביותר; דרכה חייבים לעבור כל הרכבים המגיעים מפנמה
אל אזור הסוחר החופשי; דרכה חייבים לעבור כל הקונטיינרים
והמשאיות הבאים מפנמה והיוצאים אל פנמה; ומעבר לזאת היא מקשרת
את כל העיר קולון עם שאר העולם... בקיצור, מדובר בסבתוכה של
רמזור, כלומר שמה נולדו הסבא והסבתא של הסבתוכה.
אשר על כן, ולאור הסכנה המרחפת על כל רכב המתקרב והעובר בצומת
הזו, החליטו השילטונות לחוקק חוק בלתי כתוב אך ורק לכבוד
הרמזור הזה והפועל הלכה למעשה אך עליו: כל מכונית העוברת
ברמזור הזה חייבת לעצור! ללא שום קשר לזרימת התנועה, ולא משנה
מאיזה כיוון באה המכונית- היא חייבת לעצור, לפני שהיא ממשיכה
הלאה. מכאן בא השם "רמזור הארבעה עצור", כי מארבע הכיוונים
חייבים לעצור. כך, חשבו השילטונות, יורידו ממספר התאונות
היום-יומיות שקורות בצומת מסוכנת זו.

אולם עבדכם לא יכל להשתחרר מתחושה מוזרה זו שליוותה אותי מאז
שהיגעתי לפנמה והכרתי את נפלאות הצומת הזו: משהו כאן לא מסתדר
לי... דווקא החוק הזה שארבע הכיוונים יעצרו גורם לתאונות
ולבילבול התנועה, כי כידוע לאחר שאתה עוצר- אתה עתיד לנסוע, אף
אחד לא ביקש ממך להישאר תקוע שמה עדי עד, ואפילו לא למען
בטיחותך! אם כן ומה שקורה בשטח הוא, שכל הרכבים לוקחים את החוק
לידיים לאחר עצירתם, ומתחילים לנסוע ע"פ שיקול דעתם התחוקתי
והמוסרי והפיירי וכל השאר... אני עצרתי ומגיע לי עכשיו לנסוע;
וגם הרכב השני פועל מתוקף אותו ההגיון והזכות, וגם השלישי
והרביעי, וכך נוצרת הסבתוכה האמיתית שגורמת לתאונות מחרידות-
עד עצם יומינו זה! בגלל החוק האבסורדי הזה!

מאידך, אם היו מציבים רמזור שיודע להבהב ולהדליק אורות, או אם
היו נותנים זכות קדימה לאחד הכיוונים ואפילו אם המדובר בזכות
ברוטלית שאינה מתחשבת בשאר הכיוונים- או אז היתה נחסמת הסבתוכה
באחת, ואיתה נעצרת הסכנה האמיתית והמוצדקת האורבת לכל נפש
ואוטו ומשאית.
אגב, הציבו לא מזמן בצומת הזו גשר גדול ומהודר, ועל אף זאת
החוק האבסורדי עדיין פועל, כי מתחת לגשר- התנועה לארבעת
הכיוונים עדיין ערה, אך ולמען הגילוי הנאות עלי להודות: החוק
הקיים כבר גובה פחות אסונות מבעבר- בזכות הגשר המהודר, שתרם
לצימצום שטח החוק.

מה לגשר הארבעה-עצור ולמשנתינו?

שאלה מעמיקה ונחרצת! אשר על כן יש להשיב עליה באופן ישיר
ונחרץ: רבותינו ותנאינו והתורה שבעל פה שלנו ידעו אודות הצומת
המסוכנת הזאת מלפני אלפי השנים, הניצבת על אם הדרך של קולון;
כאן הוא מקור המשנה שלפנינו- או בעצם מקור הצינור השלישי של
משנתינו; הם ביקשו להזים מידע חשוב בצינור הזה למען הדורות
הבאים, שלא יתקלו חלילה בסבתוכה האין סופית הזאת, ובסכנה
הנשקפת ממנה בצומת הזאת: שלא יעצרו מארבע הכיוונים ויתנגשו
לאחר כל תזוזה... הם הציבו חוקים ברורים ומיוחדים רק לכבוד
הצומת הזאת, שלא נעצור מסיבה כלשהי מארבע הכיוונים והסבתוכה
תחגוג... ותשתולל, ותשבית את תנועתינו עד לשביתה הריאלית
המתבטאת בחידלון.

משנתינו עוסקת בתיקון הצלע של הקבוצה הדואלית שלנו. היא עוסקת
איפה במונחי הרפייה ותיקון לצלע הקבוצה, כך שלא נגיע לעצירה
טוטלית מארבע הכיוונים בגלל פצע מסויים בצלע, שישבית את פעולתה
ויפגיש אותה פנים אל פנים עם החידלון. שלא נעמוד שלובי ידיים-
חסרי ידע וחסרי אונים מול פצע כזה או אחר ולא נדע איך לטפל בו,
או אז נמתין בהמתנה מורטת עצבים לשאלת חידלוננו; שאלה אכזרית
וקשה; שאלה של סיגנון- או אם תרצה של זמן. אני מדבר על הקבוצה
שאנו חברים בה, על הקבוצה הדואלית של עם ישראל והשם יתברך; הרי
אנחנו נמצאים במסגרת הקבוצה "המעודכנת" שהשם יתברך מהווה צלע
אחת ממנה: צלע אחת הוא, והצלע השניה היא, אנחנו. לריענון
הזיכרון, אחזור על הגדרת "הצינור השלישי" שהמידע הזורם ממנו
התחיל משכבר לזרום... ברגע זה אנו נמצאים בשיאו של תהליך זרימת
המידע הזה.      

הגדרה חוזרת: הצינור השלישי, הינו המידע "המעודכן" הפונה אל
הקבוצה בה עוסקת המשנה. מעודכן, כי לפני כן עסק המידע הזה
בקבוצה מסויימת, ועכשיו הוא עוסק בקבוצה "מעודכנת" שהשם יתברך
מהווה צלע אחת ממנה. אם הקבוצה היתה של יחיד- עכשיו תהפוך
לדואלית; אם היתה דואלית- תישאר על כנה דואלית; וקבוצה רבתית
תהפוך להיות דואלית. כל קבוצה קודמת תהפוך לצלע בקבוצה החדשה,
שהצלע השניה בה הוא השם יתברך.

ובכן, הקבוצה שלנו היה לה מעמד רבתי, ועכשיו, במסגרת המידע
המעודכן, היא הופכת להיות קבוצה דואלית בת שני חברים (צלעות):
עם ישראל- הצלע האחת , והשם יתברך- הצלע השניה. כדאי לרענן את
הזיכרון ולחזור שוב אל ההקדמה לביאור המשנה, בה הבאתי שוב את
עיקרי הילכות הקבוצה הדואלית; זאת כי כל העיקרים וההלכות
שצוונו- חלים גם על הקבוצה הדואלית שלפנינו- קבוצתינו עם השם
יתברך. עיקר העיקרים בכל קבוצה דואלית, הוא זה: קבוצה בת שני
חברים, עומדות בפניה שתי אפשרויות: להתקיים או לחדול. היינו,
אם אחד החברים חדל לתפקד, או אם נמצא בתיפקודו פגם שבכוחו
להוריד ממנו את תואר "חבר", אזי קבוצה כזו פשוט תחדול להתקיים,
כי אחד המנויים עליה חדל כבר להתקיים כחבר, וקבוצה בת חבר אחד
לא מתקיימת; זהו הכלל הראשון של הלכות קבוצה דואלית.
 
משנתינו עוסקת בשורש השני של הבעיה, היינו- בפגם שבכוחו להוריד
מאחד המנויים את תואר "חבר"; וזה הזמן לרענן שוב את זיכרונינו,
ולעמוד על תנאי הקבלה לקבוצה...

לא כל האנשים יכולים להיכנס לקבוצה ולהתאחד סביב רעיון
מסוים- כך כתבתי בהתחלת הפרק המתאר את "החברים". בהמשך תיארתי
את התיפקוד הנדרש מ "חבר" ומקומו במפת התיפעול:

בשביל לקיים קבוצה ולהתאחד סביב רעיון גולמי, יש צורך ב:

1- קבוצת אנשים המכירים את הרעיון.

2- שיהיה להם עניין בטיפוח הרעיון.

3- מוכנות להכלל על הקבוצה: לתרום ולהרתם.

שלושת התנאים הללו חייבים להיות פעילים, אצל כל המועמד להיות
חבר: להכיר את הרעיון, להיות לו עניין בטיפוחו, ולהיות לו
מוכנות להכלל על הקבוצה; היינו רק עם השגת התנאים הללו- "החבר"
מתקבל לקבוצה ומתחיל את חברותו הפעילה בה; או ע"פ ההגדרה
ששאלתיה מעולם ההנדסה: רק כאשר "האדם" מתקרב ועומד על הקשת
הקרובה ביותר אל המרכז, או אז וכאשר התזוזה הקטנה ביותר שלו
עלולה לרשום "זווית מרכזית" אדירה של רעידת אדמה- אם לא תהיה
מבוקרת ואחראית, או במקביל בכוחה לבנות עיר ומדינה- אם התזוזה
תהא בכיוון הנכון, רק אז האדם הזה יידע שהגיע אל רמת "חבר"
וחברותו בקבוצה נרשמה והתחילה בפועל.

זוהי רמת "החבר" הנדרשת מעם ישראל בקבוצה שלו עם השם יתברך.

מה קורה כאשר נופל פגם כלשהו שמאיים על שלמות החברות של אחד
המנויים- היינו שמאיים להוריד ממנו תואר "החבר"; ואני מדבר
כמובן על מנוי אחד ויחיד שעלול להפגם, והוא "עם ישראל": מה אנו
עושים במקרה כזה, האם עם ישראל יורד לטמיון? על השאלה הזו
משנתינו באה לענות. משנתינו באה איפה לעסוק בתיקון פגם שעלול
ליפול בצלע; פגם שניתן לתיקון.

ושלא נתלה הרבה תיקוות במישנת התיקונים... העיקרון המנחה של כל
קבוצה דואלית- בכללן קבוצה דואלית זו, מעמיד אותנו ישירות מול
פני הדבר: אם "הצלע" של עם ישראל מאבדת כליל את אחד "החברים"
שלה, ועל אף שנותרו בה עדיין חברים תקינים מהשורה, הרי משמעות
הדבר הוא עצירה הכרחית ומוחלטת של פעולת הצלע בקבוצה- דבר
שיוביל בסופו של דבר את הקבוצה במלואה לחידלון; זוהי האופציה
היחידה שנותרה בשטח, על פי הכלל הראשון של כללי הקבוצה
הדואלית:  אם אחד החברים חדל לתפקד, או אם נמצא בתיפקודו פגם
שבכוחו להוריד ממנו את תואר "חבר", אזי קבוצה כזו פשוט תחדול
להתקיים, כי אחד המנויים עליה חדל כבר להתקיים כחבר, וקבוצה בת
חבר אחד לא מתקיימת; זוהי ההלכה הפותחת, בפרק הלכות קבוצה
דואלית.
חבר שנתלש מהצלע, ביוזמתו או לא, פוער בנטישתו זו פגם הכרחי
בתוך הצלע; פגם בלתי ניתן לאיחוי. זהו עיקרון וכלל שמהווה בסיס
לכל המשנה. נשאלת כאן השאלה: וכי למה? למה שכל הקבוצה תחדול
להתקיים בגלל נטישתו? מה עוד אם הנטישה היתה מיוזמתו? מה היא
אשמת חברי הצלע הנותרים? מה היא אשמת הקבוצה עליה נמנית
הצלע...

לפני ההתייחסות לשאלה, יש להבהיר ולהדגיש: המדובר בעזיבת "חבר"
המנוי על הצלע- לא המדובר באיש מהשורה שקולו "לא נמנה"; וכבר
עמדנו בפרק "נשמת המשנה" על מהות האיש הזה ואיך הוא הגיע לשפל
כזה.
המדובר כאן איפה "בחבר" מהשורה שהחליט יום אחד לארוז ולעזוב את
צלע הקבוצה; להתנצר, להתאסלם, להיות אתאיסט, או אף להישאר
יהודי אך לרדת רמה אחת מתחת לרמת החברות שלו- היכן שקולו "לא
נמנה"... התורה מונה שלושה סוגי עזיבות (נטישות) של "חבר"
כזה:

1- נטישה מוחלטת ללא שום פתח תיקווה לחזרתו אל השורות. כלומר
הוא עזב ולא השאיר מאחוריו פתח כלשהו לשאר חבריו, שיוכלו לפעול
דרכו להביאו אליהם בחזרה. נטישה מעין זו הינה נדירה ביותר.

2- הנטישה השניה והבאה אחריה- נפוצות הן בקרב הצלע הישראלית.
הסוג השני הוא כאשר "חבר" נוטש על תנאי... לוקח לו מעין
"חופשה" מתוך סיבה השמורה עימו, אך משאיר את כל הפתחים
והאפשרויות פתוחים לרוחבם, וכאילו הוא פונה בזאת לשאר חבריו
ומבקשם בכל לשון של בקשה: עזרו לי... קחו אותי אל חיקכם שוב.

3- הנטישה השלישית גם היא על תנאי, אך קצת יותר נוקשה: החבר
הנוטש אומנם משאיר מאחריו פתחים ואפשרויות פתוחים, אך פתוחים
למחצה... החברים כאן צריכים "להשתחל" דרך הפתחים שהשאיר...

עד כאן שלושת סוגי הנוטשים; הראשון מהווה עיקרון בסיסי, והמשנה
למעשה דנה בפרטי השניים הנותרים. לפני הירידה אל עומק הדברים,
הייתי רוצה לחזור אל העיקרון הבסיסי, ובאמצעותו לחזור אל השאלה
המתריסה: "חבר" שנטש באופן מוחלט, גורם לפגם בצלע שיביא בהמשך
לחדלונה, היינו לחדלון הקבוצה במלואה. והשאלה: למה! איך! במה
אשמים שאר "החברים"?

קיימת שאלה שיש לחפש את התשובה עליה, או אז להבחין במסר המוצפן
בתשובה; וקיימת שאלה אחרת שיש לקרוא פשוט את תשובתה ויחד איתה
את הצופן שלה; שאלתנו היא מהסוג השני: התורה רואה בנטישת
"החבר" כסמל מעשי להדרדרות הצלע וכישלונה המלא. יתכן  ודווקא
"החבר" שנטש הינו הטוב במיעוטו, שלא יכל יותר לחיות במרחבי צלע
שכזה, ורמת רגישותו הביאה אותו פשוט לנטוש; או יכול להיות אחד
החברים החלשים בצלע, שהרים ידיים ראשון, ונתן את אות הפתיחה
למפלה הרשמית; בכל אופן ובין כה וכה, משמעות הנטישה המוחלטת
הינה חדה וחד משמעית: רדידות תלולה של חברי הצלע שהגיעה לשיאה
עם נטישת החבר; דבר שיוביל במקודם או במאוחר אל חידלון הקבוצה
המוחלט.

דוגמה של "נטישה" מוחלטת כזו של חבר, ניתן לראות ביוחנן
הורקנוס הראשון, כהן גדול בשנת 134- 104 לפנה"ס. יוחנן היה בנו
של שמעון החשמונאי ונכדו של מתתיהו הכהן. אין לי את רגע הנטישה
או את התאריך המדויק, אולם ההסטוריה היהודית פונה מאותה עת
ונוסקת; נסיקה זו היתה תחילתו של קרע היסטורי, שיגיע לשיאו
במלחמת אזרחים גלויה בימי בנו של יוחנן- אלכסנדר ינאי, ותחילתו
של תהליך בו הפכו בני החשמונאים ממשפחת כוהנים השולטת על פי
הסכמה עממית נרחבת, למשפחת מלכים ושליטים חילוניים השולטת בכוח
הזרוע, כדוגמת המלכים ההלנים. התהליך הזה מסתיים במאה הבאה
(שנת 70 לסה"נ) בחורבן בית המקדש ולחידלון הקבוצה.

נחזור אל  החבר "הנוטש" יוחנן, וננסה לנתח את סיבת נטישתו
והרקע שליווה אותה: יוחנן הורקנוס היה נשיא ומנהיג יהודה,
בנוסף לתפקידו ככהן גדול בפועל. יש מי שאומרים שהפרושים התקשו
לראות את הכהן הגדול, שליחו של האל, מבצע פעולות שנדרשות משליט
חילוני, כגון גיוס שכירים זרים לצבאו. על פי תפיסתם, אדם הנושא
בשתי המשרות חייב לשמור את הדת על כל פרטיה ודקדוקיה, בעוד
שיוחנן ראה עצמו, על פי דגם המלכים שראה בסביבתו, כשליט יחיד
אוטוקרטי, בעל סמכות חילונית, וזאת מעבר לחובותיו הדתיים. זאת
היתה אחת הסיבות שגרמה לקרע בינו לבין הפרושים ולנטייתו/נטישתו
אל חיק הצדוקים. (הפרושים הם יהודים אדוקים שומרי הסף של
היהדות, שנלחמו בתופעת "הצדוקים"- כת שכפרה בתורה שבעל פה).
יש מי שאומרים שהוציאו הפרושים שם רע על יוחנן, ועל רקע זה החל
לרדוף את הפרושים ולגרשם מעמדות הכוח שלהם בכהונה, בסנהדרין
ובבתי הדין.
יש מי שאומרים שהשם הרע הוציאו הפרושים כנגד בנו אלכסנדר, ועל
רקע זה רדף אותם באכזריות...
בכל אופן, תופעה אחת מבחין אני בה: רדידות תלולה בצלע, שנותנת
את ביטויה בנטישת "חבר" שהיה נשיא וכהן הגדול; ומאותו רגע החל
תהליך של חידלון שיגיע לשיאו בחורבן סופי ומוחלט- הוא חורבן
הבית השני.

זה הזמן להתחיל בשרידת  הצינור השלישי של משנתינו.

אנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב - ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא
לו ולהם, ושלהם מותרין לו ולהם. נתנו לו רשותם - הוא מותר והם
אסורין.  היו שניים - אוסרין זה על זה:  שאחד נותן רשות ונוטל
רשות; ושניים נותנין רשות, ואין נוטלין רשות. (סדר מועד, מסכת
עירובין, פרק ו, משנה ג').

משנתינו הולכת ישירות אל "הנוטש" מס' 3 ומתחילה ממנו; היא לא
מתעכבת על השניים הראשונים, שהילכותיהם נלמדו במשניות קודמות
והיוו בסיס הלכתי למשנתינו. הנוטש השלישי, הזכרנו, הוא קצת
נוקשה מידידו השני, כי הוא משאיר מאחריו פתחים ואפשרויות
פתוחים למחצה... החברים, במטרה להחזירו אל חיקם, צריכים
"להשתחל" דרך הפתחים שהשאיר...

מהי משמעות פתחים שהשאיר, ופתחים פתוחים למחצה... מהי מהות
פתחים אלו?

זה המקום לציין, שכל חבר בצלע, מנוי על דעה או דעות משלו. כל
אחד מאיתנו הינו עולם ומלואו, וכן בעל אוצר דיעות אישיות
המייצגות אותו ואת אישיותו ואת אופיו. לדעותיו האישיות נקרא
"פתח אישי".

במקביל, אנו נמנים על צלע, על חברה, על קבוצה... ובדרך הטבע-
לכל צלע וקבוצה, דיעות המאפיינות אותה ומבדילות אותה משאר
החברות והקבוצות. לדעות המבדילות האלו נקרא "פתח הקבוצה".

נחזור ברשותכם אל ידידנו "הנוטש", וננסה לבחון את רגע
הנטישה... דעותיו האישיות שקראנו להן "פתח אישי"- וללא ספק הן
חודדו או הוקצנו או השתנו- רגע אחד לפני הנטישה, ורגע זה יכול
להיות רגע ארוך בן ימים או בן שנים שבמהלכו התחולל תהליך שהביא
לשינוי או לחידוד דעותיו האישיות מול הדעות המבדילות של
הקבוצה, ושקראנו להן "פתח הקבוצה". אין ספק שנפער פער גדול
ומשמעותי בין שני "הפתחים" שכבר לא ניתן לגישור- עד כדי
שידידנו הנוטש לא יכל יותר להשלים איתו, וזה מה שהביא הלכה
למעשה לנטישתו. אני חייב להניח שפער הדיעות  בין שני הפתחים
היה מהותי ועקרוני, כי הרי המדובר בדיעותיו הבשלות של "חבר"-
לא בדעה בעלמא...

לאחר הגדרות אלו, אנו בשלים לחזרה אל המשנה וזה לשונה: חבר
שנטש צלע, ובד בבד השאיר אחריו פתחים  למחצה, ניתן להחזירו אל
חיק הצלע רק דרך פתח הקבוצה- בשום פנים לא בדרך הפתח האישי
שלו. במילים אחרות, ניתן לנהל עימו במעמדו זה- דו-שיח חברי
במסגרת פרויקט אסיפתו אל חיק הצלע בחזרה; ברם לא ניתן להכניס
בדו-שיח הזה שום מוטיב מדעותיו האישיות, הנקראות בפינו "פתח
אישי", עד אשר יחזור רשמית אל חיק הצלע ויקבל בחזרה את חברותו
בה; עד אז, דעותיו האישיות הן מבחינת מוקצה מחמת האיסור ההלכתי
המפורש הזה.
 
מאידך, הוא יכול להיכנס לכל דו-שיח שירצה בתוך הצלע- כל עוד
אין לדו-שיח הזה כל זיקה או נגיעה בפיתחו האישי; יהיו דעותיו
אשר יהיו, הן מבחינת ערכן והן מבחינת משקלן. זאת עד אשר יחזור
אל השורות- החלטה השמורה כל כולה לחברי הצלע.

ברם, הנוטש מס' 2 אם זכור לכם, זה שלקח מעין "חופשה" מסיבה
השמורה עימו ובד בבד השאיר את כל הפתחים והאפשרויות פתוחים
לרוחבם- וכאילו רומז בזאת לשאר החברים שיבחינו בו ויעזרו לו
לחזור אל חיק הצלע... ובכן על "נוטש" זה לא חל האיסור של
השימוש ב"פתחו האישי"- היינו במוטיב דעותיו האישיות, כי הרי
הוא ביוזמתו השאיר את הפתחים שרועים... וכן גם הוא וגם החברים
יכולים להשתמש בכל מוטיב אישי השייך לנוטש.

בכל אופן, בין אם הנוטש נושא מס' 2 או מס' 3, הרי שהותם ומעמדם
בתוך הצלע במשך כל תקופת "המשבר" או אם תרצה תקופת "המעבר" -
יהיו מבחינת "אורח" שהתארח בתוך הצלע ומבקש להשמיע את קולו:
לדעת וליידע. וגם על מעמד "אורח" עמדנו בפרוטרוט במסגרת ביאור
"נשמת המשנה".    

הייתי רוצה בהזדמנות זו לבקש פסק זמן לא מן השורה, לטובת שאלה
שצצה לה מאי-שם: וכי מדוע על חברי הצלע לנסות ולהחזיר חבר שנטש
ועזב מרצונו...? מדוע המאמץ העילאי הזה? נטיית האדם הרי לדחות
את מי שדוחה אותך... להתרחק ממנו ולהחזיר לו במטבעו...

תשובה חד משמעית: כי החלופה היחידה העומדת בפניהם היא זאת:
להחזיר את הנוטש אל חיק הצלע; בהעדר קיום החלופה הזאת, החידלון
רובץ בפתח.

כאן המקום להערה כללית שתשלים את נושא הנטישה: ומה קורה עם חבר
שמבקש לפתע להקצין את פעליו- לאו דווקא את עמדותיו? הוא הופך
בין יום לרוצח, לגנב, לאנס, לפושע...
התורה גם כאן אמרה את שלה באופן ברור: אדם שפושע אחד דינו הוא:
לשלם עבור פישעו, יהא חבר או איש מהשורה. ישנם פשעים שדינם הוא
"הסתלקות הפושע הפיזית מתוך הקהל", ובמקרים מעין אלה- התורה
כיוונה אותנו לבצע במו ידינו את סילקו מתוך הצלע, חבר הוא או
איש מהשורה. סיכומו של דבר: לא חלים הלכות הנוטש על
"חבר-פושע"; פשעו ונטישתו- שני נושאים נבדלים הם וכל אחד נידון
במסגרתו העניינית, על אף וקיימת לפעמים הזיקה ביניהם.

ההלכה האחרונה של המשנה, עוסקת בצלע שרבו בה הדעות, רבו
המחלוקות, והאיום הנגזר מזה מאפיל כבר על כל הקבוצה: פילוג
כללי פיצול כללי או נטישה כללית; ומשמעות כולם חד הוא: חידלון
וודאי. כשהפגם בצלע מתרחב ומסתעף- הוא יוצא מכלל שליטה... אין
דוגמה טובה מזו וראיה חדה מזו: פילוג מלכויות ישראל ויהודה
(720-928 לפני הספירה). בתקופה זו התקיימו שתי ממלכות אחיות
ויריבות: ממלכת יהודה, שנשלטה בידי מלכים מבית דוד ובירתה -
ירושלים; וממלכת ישראל, ששלטה על מרכז ארץ ישראל וצפונה,
ונשלטה בידי שושלות מתחלפות. עיר הבירה של ממלכת ישראל- היתה
שומרון.

כולנו מכירים ככף ידינו את מפת החידלון- בעצם את סיגנון
החידלון... כולנו מזהים כבר את שאלת הזמן והתמזגותה עם
הסיגנון... בשנת 928 לפנה"ס התפלג עם ישראל; בשנת 720 לפנה"ס
ממלכת ישראל חדלה להתקיים בידי סרגון השני מלך אשור; ובשנת 586
לפנה"ס - חורבן יהודה בידי נבוכדנצר מלך בבל; חורבן כללי, עד
האבן האחרונה. הנסיקה היתה תלולה, אך החידלון היה מוחלט.

אשר על כן, המשנה האחרונה באה להסדיר את הלכות צלע כזו, שפגם
בסדר גודל שכזה מרחף על ראשה: רבו המחלוקות והסתעפו הדיעות עד
שנועדו כל החברים והיידענים והאנשים שבתוך הצלע- למצוא מוצא
לחידלון המתקרב, ולזמן האוזל. גם ברגע שפל כזה מצאה התורה את
הפנים- לפנות אליהם ולעודדם: אל תרימו ידיים, אני איתכם עד
הסוף. גם מהמקום השפל הזה ניתן להתרומם; או במילים מקצועיות:
גם פגם כזה ניתן לתיקון- כל עוד ואתם מודעים לקיומו, ודואגים
להשלכותיו.

במקרה כזה ישנו מוצא אחד: כל חברי הצלע עוברים בהפגנתיות אל
שלב הנטישה השלישי, וזהו נוסח הגדרת הנטישה מס' 3: החבר
הנוטש אומנם, משאיר מאחריו פתחים ואפשרויות פתוחים, אך פתוחים
למחצה...
במילים אחרות, כל החברים והיידענים והאנשים הנמצאים בתחום
הצלע- אם הם חברים מהשורה או אם הם אנשים מחוצה לה, כולם ביחד
עוברים אל עמדת "נוטש על תנאי", ונוטשים הלכה למעשה את הצלע,
ולא שוכחים להשאיר מאחריהם פתחים ואפשרויות פתוחים למחצה.

בשביל מי מיועדים הפתחים הפתוחים למחצה האלו- אם כולם נטשו ולא
נותר מי שישתחל דרכם?

פתחים אלו מיועדים לאיש אחד ויחיד מתוכם, שישאירו את שרביט
הצלע בידו, והחל מאותו רגע, הרי הוא נותר כחבר היחיד בצלע,
ומתוקף חברותו זו- מוטלת עליו האחריות "להשתחל" דרך הפתחים
שהשאירו לו כל הנוטשים, במטרה להחזירם אל חיק הצלע; כי אחרת
הצלע שהוא מנוי עליה תלך לאבדון... ברם, הם השאירו לו פתחים
פתוחים למחצה... וההלכה במקרה ספציפי זה היא:

חבר שנטש צלע, ובד בבד השאיר אחריו פתחים למחצה, ניתן להחזירו
אל חיק הצלע רק דרך פתח הקבוצה - בשום פנים לא בדרך הפתח
האישי שלו. הווה אומר, ניתן לנהל עימו במעמדו זה- דו-שיח
חברי במסגרת פרויקט אסיפתו אל חיק הצלע בחזרה; אולם לא ניתן
להכניס בדו-שיח הזה שום מוטיב מדעותיו האישיות, הנקראות בפינו
"פתח אישי", עד אשר יחזור רשמית אל חיק הצלע ויקבל בחזרה את
חברותו בה; עד אז, דעותיו האישיות הן מבחינת מוקצה מחמת האיסור
ההלכתי המפורש הזה.
מאידך, הוא יכול להיכנס לכל דו-שיח שירצה בתוך הצלע- כל עוד
אין לדו-שיח הזה כל זיקה או נגיעה בפיתחו האישי; יהיו דעותיו
אשר יהיו, הן מבחינת ערכן והן מבחינת משקלן. זאת עד אשר יחזור
אל השורות- החלטה השמורה כל כולה לחברי הצלע.

מי הם חברי הצלע?
- איש אחד ויחיד שקיבל את שרביט הצלע לידו; נקרא לו "מלך" לשעת
חירום.

מי הוא "הנוטש" בקטגוריה מס' 3?
- כל עם ישראל בכל העולם; אנשים נשים וטף.

בערבית, קוראים למהלך כזה בשם "פתואה"- ולא על שום מה אני נזכר
במילה בערבית; כי משמעות "פתואה" היא לא "הלכה" כי-אם "הלכה
דחוקה"... במילים אחרות, וכאשר מטים את ההלכה ומכופפים אותה
לכאן ולכאן בשביל מטרה מסויימת, המוצר היוצא מזה הוא לא בדיוק
"הלכה" כי-אם "פתואה"...

אולם לנו יש הלכה לא פתואה, מסיבה פשוטה: לא אנו קבענו את
הפתואה אלא רשות העל קבעה אותה וניסחה אותה וכתבה אותה, ולכן
למוצר היוצא קוראים "הלכה" ולא "פתואה".

לי אישית נראה, שההלכה האחרונה מתייחסת לתקופה אחת ויחידה:
לתקופת אחרית הימים; בה יתכן מצב אבסורדי ויוצא דופן- מצב בו
אין נוכחות לאף "חבר" בצלע! כל מי שהיה בדרגה של "חבר"- מת, או
פרש, או התאדה, או נטש, או נכחד... והצלע ממתינה בכילאון
עיניים, פשוטו כמשמעו, אל רגע החידלון; שאלה של זמן ושל
סיגנון... איך יתבצע החידלון, איפה זה יהיה, מתי... שאלות של
סיגנון...

בפינה השמאלית אני מבחין ביד מורמת:
- ואם עם ישראל, אנשים נשים וטף, מבקשים לסיים את המשבר על ידי
השארת השרביט בידי שני אנשים, או שלוש, או בידי ממשלה, מהו
נוסח ההלכה בנידון?

- התנא צועק מלוא גרונו ממרחקים: ואפילו לא בידי איש וחצי.

ההלכה, אני מסיק, במקרה ספציפי זה, היינו באחרית הימים, אינה
תואמת לשלטון ממשלה/כנסת.

קיים איפה מצב אחד ויחיד, בו ניתן לתת מענה לאיום החידלון,
וסיכוי לצלע ולקבוצה ולחיים, והוא, המצב שתואר לעיל לפרטיו;
שכנינו יקראו לו "פתואה", ואנו נקרא לו "הלכה". בזאת אני מסיים
את שרידת "הצינור השלישי"- החלק האחרון במאמרי, ומקיים את
הבטחתי לעצמי, הבטחה שסיפרתי עליה בפתיח דברי.

אבל,

דבר אחד נותר תלוי ועומד, ולא אפטור את עצמי ממנו: מדוע היה
עלי לדעת ולהגיע אל כל המידע הזה? ומדוע לא הגיע אליו שמואל?
יותר מזאת: מדוע לא הגעתי אל המידע הזה לפני שנה, מדוע דווקא
עכשיו הגעתי אל הלכות הקבוצה ואף אל ההלכה האחרונה המיועדת
לאחרית הימים ולמלכות משיח צידקנו?

התשובה לשאלה הזאת קצת מסובכת... ומסועפת, אך היא תשובה פשוטה.
אנסה להביאה במלואה, כי זאת חובתי לאלוהי ולבוראי.

ברצוני לספר לכם לפני כן על אלוהי ובוראי, ואפתח בסוד כמוס
עליו: הוא אוהב מאוד שמתייעצים איתו; פשוט אוהב ששואלים אותו
שאלות ומתייעצים איתו בבעיות סבוכות. יש לי המון דוגמאות
וראיות, אולם דוגמה אחת לקחה בכוח את מקומה ואת מקום כל
הדוגמאות והראיות והסיפורים, דוגמה שלא אשכח; הינה היא לכבודו
הוא:

יום ראשון לפני כשנתיים...

ובכלל הייתי מודה לכם אם הייתם פוטרים אותי מציון תאריכים ומכל
הערכות הקשורות בתאריכים, כי זוהי הצלע החלשה שבי... אני מאוד
חלש בכל הנוגע לזמנים ותאריכים; הבדיחה האחרונה ששמעתי, היתה
מפי חבר שתהה- איך לא בירכתי אותו ולא זכרתי שזה יום הנישואין
שלו! איך! עניתי לו: אם השאלה שלך היתה נשלפת בנוכחות אישתי,
היה בכוחה לערער את שלום הבית שלי...
ובכן האמינו לי שזה היה לפני כשנתיים, בערך... אבל כן, זה היה
ביום ראשון, יום החופש שלי כאן בפנמה.

למדתי במסגרת הניסיון האישי שלי- דבר חשוב: אל תעשה שום דבר
באופן אישי בודד- כל עוד ואתה נמצא בחברה. אל תהיה אפילו צדיק
גדול בחברה שלא כולה צדיקים... אל תהיה דתי אדוק בחברה מסורתית
טובה. אל תעשה דיאטה בחברה שאוהבים אוכל טוב... וגם מאז שחזרתי
אל דתי ומקורותי, עשיתי את זאת במסגרת העיקרון הזה: כל מה
שהילדים שלי עושים ומסוגלים לעשות- אני אעשה; לא ההפך. כל מה
שאישתי רואה לנכון לעשות בתחום הדת- זה יהיה הגבול הדתי שלי;
ואם ארצה מאוד להגיע אל תחום יותר מתקדם- יהיה עלי לעבוד
ולשכנע את אישתי ואת הנמצאים בחברתי לעשות זאת, ועד שאצליח
במשימתי זאת- המצב ישאר על כנו; היינו אני לבד לא אעשה זאת,
אני לבד לא אשמור שבת: עד שכל הבית איתי ישמור את השבת; ואכן
כך היה הדבר: כל הבית ביחד היגענו אל שמירת השבת, ואל הרבה
מאוד דברים אחרים. היו הרבה עיכובים בגלל עיקרון העזר הזה, אך
בסופו של דבר זה השתלם, והוכיח את עצמו במבחן התוצאה. ישנם
הרבה דברים שאני משוכנע שיש לעשות אותם, אך נמנע מלגעת בהם
לבדי, מתוקף החוק הזה שלקחתי על עצמי: לא לבד, אני נמצא בחברה;
מה עוד והמדובר בחברת ילדי...

במסגרת חוק ברזל זה, אני הולך ידי ביד עם כל ילדי אל בית
הכנסת, אם זה בשבת, בחג או ביום חול; ושוב, לא כי אני רוצה
שילכו אל בית הכנסת, אלא כי אין אני הולך לבד לבית הכנסת;
אבסורדי להגיד את זאת: אם הילדים לא ילכו לבית הכנסת- גם אני
לא אלך. ובכל אופן, שלא אובן לא נכון: תפקידי כהורה וכמחנך
אינו נפגע מהחוק הזה... אני יודע למשל להבין ולהתאקלם עם
התחמקויות... אם יום שבת אחד למשל, הבטן של אחד מהם מאוד כואבת
ולא יכול ללכת לבית הכנסת (כי יש משחק חשוב בטלויזיה שלא ניתן
לפספס)- אני אבין ואתן לו לעבוד עלי...

נחזור אל יום ראשון הזה שבושש לבוא וממש רוצה לחמוק. ולדייק,
השעה 6 אחה"צ- זמן מנחה. הייתי באותה שעה במחשב ולא שמתי לב
איך ברח לי הזמן; נותרו רק כעשר דקות למנחה... צעקתי בכל קולי:
ילדים איחרנו, עוד שתי דקות אנחנו יוצאים... אך אין עונה...
העפתי מבט וראיתי שאני מדבר אל עצמי- אין אף אחד בבית. התלבשתי
מהר והבנתי שהם מחכים לי לבטח למטה, אך גם למטה על יד הבניין
אין אף אחד... היתה לי סיבה טובה לדאוג, כי רק סיבה מדאיגה
יכולה להשכיח מהם את זמן מנחה, שנים כבר התרגלנו ליציאה בשעה
שש בימי ראשון...

אך המעניין הוא שלא דאגתי, היתה לי תחושה מוזרה של התעלמות
מצידם... הדבר הפיח בי תחושה כבדה של פיקשוש של כישלון; ראיתי
תמיד את הניצוץ הזה בעיניהם כאשר הלכנו ביחד אל כל מקום, לבית
הכנסת או לבקר או סתם לטייל, תמיד הרגשתי שאת כל הדברים אנו
עושים ביחד, במשותף, ברצון משותף... הייתכן ולא הבנתי אותם?
הייתכן והם לא כל כך רוצים ללכת לבית הכנסת...? הדבר האחרון
שייחלתי לו הוא חינוך מתוך כפייה; זה מנוגד לעקרונותי ובראשם
עיקרון הברזל ההוא...

החלטתי ללכת ברגל לבית הכנסת למרות האיחור, ולעבור דרך גן
משחקים על יד הבית- שתי דקות מהבית, לפעמים הם הולכים לשחק
כדורסל שם, אולי החליטו לחכות לי שם ושכחו את עצמם... ואכן הם
היו שם בהרכב מלא, אך לא בעמדת המתנה ליציאה לבית הכנסת... היו
באמצע משחק, מזיעים, מלוכלכים... מורגש היה שמנחה והשעה שש לא
היו בראש מעיינם...

עמדתי מולם מרחוק ואחד מהם הבחין בי והפנה את תשומת ליבם,
ומאותו רגע הם קפאו על מקומם, כי הרגישו באחת את הפשלה... וגם
אני קפאתי על מקומי ומשום מה יצא העניין מהפרופורציה שלו...
אולי בגלל דקות החשיבה שקדמו לזה ושמתוכם הסקתי לכאורה את
הפשלה האישית שלי... אולי כי לא היה לי פשוט מצב רוח; היה רגע
קשה שעבר את רמת הכעס... ואת הרמה הזו גם הם קלטו, וזה בילבל
אותם ואותי ואת כל היצרים... לא הוצאתי מילה מהפה- ודווקא זה
היה הסימן המובהק לרמה הבלתי פרופורציונלית שנכנסתי אליה וגם
הם קלטו אותה... רק חזרתי על עקבותי, והחלטתי שאינני במצב
בשביל תפילה בציבור, חזרתי הביתה.

עמדתי במרפסת ועדיין היה אור בחוץ; ולפתע הרגשתי את
הפרופורציה... או בעצם הפרופורציה חזרה אלי. מה בסך הכל קרה?
ילדים הלכו לשחק וציפצפו על משהו בדרך, וגם אני הייתי ילד
וציפצפתי על הרבה דברים שהיה עלי לעשותם, זו דרך החיים, אלה הם
החיים, והילדים והמבוגרים והמתבגרים... אבל בד בבד נכנסתי
לברוך לא נעים! אני שידרתי להם שמה שקרה זה דבר גדול ואדיר- מה
אני אעשה עכשיו? להגיד להם שטעיתי בשיקולי ויצאתי מהפרופורציה
ומה שהם עשו זה דבר מקובל? בזאת אבלבל אותם עוד יותר! אם הייתי
מתאר את הרגשתי האמיתית באותו רגע במרפסת, הייתי אומר שהייתי
באחד הרגעים האומללים ביותר שלי, הייתי חסר אונים, לא ידעתי
איך עלי להתנהג ולהגיב, נכנסתי למערבולת עצמית שלא היה לי חצי
מושג איך לצאת ממנה... מצד אחד מדובר בעניין פעוט ובסך הכל
ילדים קטנים... ומצד שני מדובר ביצורים הכי חשובים בעולם ולי
במיוחד, אסור לי לבלבל אותם, אסור לי לשדר להם מסרים בלתי
מובנים, הרמתי את עיני במרפסת לשמיים למעלה, ופניתי אל אלוהים
בקול רם; לא צעקתי אך דיברתי בקול רם, ואני לבד בבית ממתין בכל
רגע לבואם... וזה מה שביקשתי: "אלוהים, עזור לי לצאת מהברוך
הזה". כן אמרתי את המילה "ברוך" בידיעה שהוא יודע גם את הסלנג
שלנו...

כל מה שתיארתי במרפסת- עבר בשתי דקות... והינה המכובדים באים,
נכנסים אחד אחד, ומתייצבים ישירות לפני, בלי לדבר בלי לפצות
פה, החבר'ה ממתינים למוצא שפתי. ארז שרה וגידי. ארז בן 12, שרה
10 וגידי 7.
לא היה לי מושג מה אני אמור להגיד, אבל ידעתי שעלי לפתוח את
הפה ולדבר; וזה מה שיצא לי: אתם בטח ממתינים לעונש על הציפצוף
שלכם נכון? אתם בטח ממתינים שאטיל עליכם עונש כבד נכון? ובכן
טעיתם ובגדול, אין בנושא הזה עונש ואין הענשה, אני לא יכול
להעניש אותכם שלא רציתם ללכת לבית הכנסת, כי זה צריך לבוא
מאצלכם מבפנים, לכן טעיתם בציפיה שלכם לעונש כי אין כאן עונש,
יש כאן אופציה פתוחה שעומדת בפניכם: או ללכת להתפלל או לא,
ההחלטה נתונה בידכם.

אבל עוד לא גמרתי, יש לי עוד משהו להגיד לכם: מעכשיו והלאה אתם
מחליטים לבד מתי ללכת לבית הכנסת- אם בכלל... זאת אומרת, אינכם
הולכים איתי יותר יד ביד לבית הכנסת, רוצים ללכת? תמצאו לכם את
הדרך... תבקשו מאימא אם היא מוכנה ללוות אותכם, או תמצאו לכם
דרך, איתי יותר לא תלכו; נקודה. אבל שלא תבינו אותי לא נכון;
כוונתי היא שיותר לא אתאם איתכם את היציאה לבית הכנסת כמו
שעשינו עד עכשיו, לא אחכה לכם... אבל אם למשל אני הולך ובאותו
רגע מישהו מכם מוכן ליציאה וממש עומד על יד הדלת, הוא בטח יכול
להתלוות איתי, ואותו הדבר בחזרה אל הביתה מבית הכנסת: בסיום
התפילה אם אפגוש מי מכם, הוא לבטח יחזור איתי הביתה, כי בסך
הכל נשארתי אביכם ואתם ילדי, אבל הדבר היחיד שהשתנה הוא התיאום
בינינו בכל הנוגע לבית הכנסת; פעם היינו מתאמים בינינו והחל
מעכשיו אין יותר תיאום- זה כל השינוי, וזה הכל. אתם יכולים
לחזור לעיסוקכם.

סיימתי את נאומי והרגשתי שהסתבכתי יותר... הרגשתי שהעמסתי על
הכתפיים הקטנות האלה יותר מדי... אבל זה מה שיצא לי; הייתי
חייב לדבר וזה מה שיצא לי.

עברו כשעתיים. ואני חזרתי אל המחשב.

לפתע ניצבים מולי שלוש דמויות קטנות, עומדים בלי לדבר, בוכים
בחוזקה אך מחזיקים את עצמם בכוח שלא יישמע קול בכיים... עיניהם
אדומות וגדולות וניכר שבילו את כל השעתיים שעברו בבכי. הגבר
היחיד מתוכם שהצליח לדבר היתה שרה! וזה מה שיצא מהדוברת
הרשמית: אבא, אנחנו יודעים שטעינו ובאנו להגיד לך את זה ולבקש
את סליחתך.
עניתי לה: אבל אמרתי לכם, שום דבר לא קרה, אינכם צריכים לבקש
שום סליחה, מה עוד וזה לא קשור אלי, זה קשור באלוהים, מרגישים
שעשיתם משהו לא טוב? תבקשו ממנו סליחה והוא בטח יסלח, שום דבר
לא קרה.

אבל למרות הבכי והמעמד, הדוברת הרשמית באה מוכנה: אבל אנחנו
רוצים שתוריד מאיתנו את העונש שאמרת...
כאן חתכתי אותה: אבל אמרתי לכם שאין כאן עונש ואין מקום לעונש.
שום דבר לא ישתנה, אתם מעכשיו תדאגו לעצמכם אם ברצונכם ללכת
לבית הכנסת, ואם תפגשו בי על יד הדלת באותו רגע שתהיו מוכנים
ליציאה- אז אתם תלכו איתי, כנ"ל בחזרה מבית הכנסת... שום דבר
לא אשנה ממה שאמרתי; זהו.

הם יצאו מהחדר בבושת פנים, ואני נקרעתי. הרגשתי שהתאכזרתי
אליהם- ויותר התאכזרתי לעצמי, אבל הייתי חייב להחזיק באותה
העמדה- אחרת אסכן כל עמדה עתידית וכל אימרה וכל החלטה
עתידית... הייתי חייב מרווח מחיה לעמדה שלי לכמה ימים לפחות,
וזה לא היה הזמן לחזור מדברי עוד באותו ערב...
אבל עם זאת, נקרעתי. ביקשתי גם אני לבכות בקול רם, אך לא הייתי
מרשה לעצמי לוקסוס כזה, הסתפקתי בדמעה מהירה שמחיתי אותה מהר-
שלא יכנסו שוב לפתע... שתבינו: מדובר במצב אנושי נדיר
שבנדירים, כי ההתקרבות האמיתית ביני לבין שלושתם קרתה ונחרטה
בדרך הקטנה הזאת אל בית הכנסת. אנחנו מטיילים ביחד משחקים
כועסים וגם הם כועסים עלי וצועקים ורבים... מערכת הבית שלנו
היא אחת המערכות הבריאות הלא לחוצות הפתוחות הקרובות... טבעי
הוא לפתח קירבה בתוך מערכת כזו, אך הקירבה המיוחדת האישית ביני
לבינם- נבנתה בדרך לבית הכנסת, לאו דווקא בבית; זה מה שאני
מרגיש, ואין לי ספק שגם הם מרגישים בתוכם את זאת... אשר על כן,
ההחלטה שקבעתי אותה בברוטליות- שלא נלך מעכשיו ביחד לבית הכנסת
שלא נתאם... ההחלטה הזו העמידה בסכנה את כל הקירבה בינינו,
והם, היצורים הקטנים האלה הרגישו במשמעות הדבר, בעומק הדבר,
ולכן הם לא הבינו ולא השלימו עם הפרוש הציני שנתתי לעונש-
וכאילו אין זה עונש אלא רק נוהל חדש...

אני רוצה להגיד גם את זה: לאחר הפגישה השניה שלי איתם בערב,
ולאחר שדחיתי אותם שוב, ולאחר שהכיתי על חטא והרגשתי באכזריות,
קמתי מהכיסא לא פעם ולא פעמיים במטרה ללכת אליהם ולחזור בי,
ובכל פעם כאשר רק יצאתי מתחום החדר, חזרתי ברגע האחרון.
השתגעתי; לא יכלתי לסבול את הקושי הזה את הרגע הזה, הרגשתי מחד
שאני מתאכזר לאנשים הכי קרובים אלי על האדמה, ומאידך הרגשתי את
הבגידה בהם אם אקל על עצמי ואחזור מתפקידי כהורה... במשקל
הרגשי הזה, הרגש האמיתי ניצח: החלטתי להיות הורה עד הסוף.

לא תיכננתי להאריך כל כך בסיפור הזה, גם השורות יצאו מכלל
שליטה... אך אינני מתחרט על שום מילה. להזכירכם ולהדגיש שוב:
מטרת הנושא הזה הוא לא לספר על ארז ולא על שרה ולא על מר
גידעון היקר, אלא על השם יתברך ודוגמה שתבליט עד כמה הוא אוהב
שמתייעצים איתו- במיוחד במקרים סבוכים; עד כמה האלוה הזה לוקח
אותנו קרוב, ועד כמה הוא נותן את הדעת על שאלותינו... באיזו
רמה הוא מייעץ לנו; רציתי לתת דוגמה על רמת התייחסותו אלינו.

השורות הבאות ידברו בעד עצמם ויתארו חתך חיים אמיתי במשפחתי
הקטנה: עבר אותו יום ראשון, עבר שבוע, והיגענו ליום שישי בערב,
שעה חמש וחצי- שעת היציאה לבית הכנסת... רוצה להקדים ולהודות:
עבר עלי יום שישי לא קל... עצם המחשבה שתגיע השעה 5.30 ואלך
לבד- מחשבה זו התאכזרה אלי ועשתה בי שפטים. חשבתי רבות שאחזור
בי ברגע האחרון- נאמר בשעה חמש ועשרים ואגיד להם שעוד עשר דקות
הולכים לבית הכנסת... אך דחיתי את ההחלטה הגורלית לשעת השין,
ושעת השין הגיעה! אני רואה שעל יד דלת הבית שלנו עומדים 3
יצורים קטנים, אוחזים בדלת ממש, פיזית, לבל אברח להם חלילה
ואתפלח ממנה... הרי ההסכם היה, שאם אני פוגש בהם על יד הדלת-
הם ילכו איתי, כי בסך הכל אני האבא שלהם והם יכולים להתלוות
אלי... רק בלי תיאום, והם הלכו על פי ההסכם: בלי תיאום; הכל
מקרי. ע"פ ההסכם- לא זזו מלימטר מההסכם. אסור להם לעמוד על יד
הדלת? זה לא מופיע בהסכם!

המופע הזה של אחיזה בקרנות הדלת- חזר על עצמו למחרת,
ולמחרי-מחרת... וכך עוד שבועות וחודשים וכמעט שנתיים; עד עצם
היום הזה: הם הם שממתינים לי ליציאה לבית הכנסת, הם הם שדואגים
להתלבש בזמן ולהיות מוכנים בזמן- היינו כעשר דקות לפני הזמן,
ללא שום התערבות מצידי; ולמעשה, הנוהל הזה הפך לנוהל מקובל
ורגיל בבית, ולפתע הרגשתי יום אחד שהילדים שלי פשוט אחראים
ועצמאיים. אם מישהו יבוא אלינו פעם ביום שישי בחמש וחצי בערב
ויראה את המופע הזה, הוא לא יבין את פשר הדבר, כי מצד אחד הוא
יראה ילדים לא קלים ומפונקים לעתים, ושובבים לעתים קרובות מדי,
ומאידך הם עומדים בלוח הזמנים באופן שכזה, ומגלים אחריות בצורה
יוצאת דופן שכזו... אני אישית הייתי פוער פה נוכח אחריות ברמה
כזו של ילד בן 7... אם לא הייתי יודע את מקורה... אפילו הם לא
יזכרו את מקור התנהגותם היוצאת דופן הזו... אין לי ספק שהמקרה
נשכח מהם.

ובהזדמנות זו אודה ואתוודה בעוד חטא: היות היותי מבוגר וזוכר
את מקור התנהגותם הנוכחית- הלא נורמלית, לא פעם אני מתעלל בהם
באופן שכזה: אני קם קצת יותר מוקדם, למשל ביום שבת בבוקר,
מתלבש בשקט בשקט, וכשאני מוכן עם הנעלים והעניבה והבושם שריחו
פורח באוויר, אני ניצב על יד המיטה שלהם ועושה רעש... עד
שמישהו ישים לב לנוכחותי ויקלוט שאני כבר מוכן ליציאה והוא- הם
עדיין במיטה! אלוהים! מה עושים! איך עוצרים את האבא הזה שלא
יתפלח... איך אני אוהב את רגע המבוכה הזה... איך אני אוהב
להתעלל בהם.

ובשביל להשלים את התמונה, יש לצלם תמונה לפני ואחת אחרי, או אז
למצוא את ההבדלים: תיארתי לעיל לא לפי הסדר- את התמונה אחרי;
עכשיו אתאר את התמונה של גידי ארז ושרה (ואסתר הקטנה עדין
קטנה) בסלון הקודם של משפחת שבות, ביום שישי, 5.30 לפני היציאה
לבית הכנסת:
אני מוכן עם הנעליים והעניבה והז'אקט והבושם; צורח בכל כוחי:
ארזזזזזזז, עדין אתה במקלחת?! גיייידייייי, עוד לא שמת את
הנעליים? ורק שרה מוכנה! לא קרה וכמעט הייתי נשבע שלא יקרה-
שהיינו יוצאים ולו פעם אחת בזמן! תמיד היו עיכובים שמוצאם
בהתמזמזות והתפחפחות והשתבשבות- ואל תשאלו את משמעות המילים אך
כולם נכונים, ובעיקר נורמלים! כך מתנהגים ילדים בכל משפחה
נורמלית וכך התנהגו הילדים שלי במשפחה שלי.

ההתנהגות הלא נורמלית והיוצאת דופן נרשמה לאחר המקרה ההוא, ולא
מתוך כפיה ו/או מערכת הרגל יעילה, פשוט הפכו ברגע לילדים
אחראים, ללא פגיעה בילדותם ובשובבותם ובזכויות האזרח שלהם; כל
זה קיבלתי וקיבלו "בין-רגע"; בחינם. אחריות זו תלווה אותם עד
בגרותם ולאחר בגרותם. כל זה כי ביקשתי בכנות עצה קטנה ממנו
במרפסת; וזה מה שייצא. אתם יכולים להגיד עד מחר שאני הוא
האחראי למופע הזה, אני התנהגתי כך וכך... ברם לא יעזור לכם; כי
אם מישהו היה מייעץ לי באותה העת במרפסת, ואומר לי כך תגיד להם
וכך תנהל את המקרה, הייתי דוחה אותו בשאט נפש ובהחלטיות, ללא
צל צילו של ספק. מספיק מכיר אני את עצמי בשביל קביעה כזו.  

זה אלוהינו וזוהי רמת התקשורת שלו איתנו. זה אלוהי וידידי.
אמרתי לכם שיש באמתחתי הרבה מאוד רישומים ודוגמאות לנוהל
התקשורת שלו איתנו, אך הדוגמה שהבאתי לעיל היא החביבה עלי
מכולם.

הזכרתי בפתח הסיפור לעיל, שהשם יתברך "אוהב" שמתייעצים עימו,
אוהב כאשר שואלים אותו שאלות ואוהב כשמשתפים אותו בבעיותינו
ובמובוכותינו ובנושאינו... הבאתי את הדוגמית לעיל בשביל להביא
ראיה לקביעה הזאת, ולמעשה קביעה זו תואמת היא לקביעה שהגעתי
אליה דרך המבוא לצינור השלישי: אני השם יתברך נמצא בכל קבוצה
וקבוצה כצלע אחת ממנה; תהא הקבוצה דואלית או תהא קבוצה רבתית
או תהא אף קבוצת יחיד. זה הנתון שפתח את המידע של הצינור
השלישי וזרם בו ראשון. מכאן יוצא, שפעולת שיתוף השם יתברך בכל
שאלה ונושא, הינה פעולה טבעית הנגזרת ממציאות כל קבוצה וקבוצה:
השם יתברך הינו חבר פעיל בכל קבוצה וקבוצה, דבר שמחייב שיתופו
בשאלות הנידונות בתחום הקבוצה, למען התפתחות הקבוצה ולמען
שיגשוגה. אבקש, במילים אחרות, להתנסח באופן הזה: שיתוף השם
יתברך בשאלותינו ובבעיותינו אינו חובה מוסרית המוטלת עלינו,
כי-אם אינטרס טבעי המשותף לנו ולהשם יתברך: שנינו חברים
שווי-ערך בקבוצה, ולשנינו האינטרס להתפתחות הקבוצה ולהישרדותה.
כן, גם השם יתברך יש לו אינטרס בהישרדות הקבוצה; כל קבוצה
וקבוצה. מכאן יוצא שבקשת תשובה מהשם יתברך אינה נגזרת מתחום
בקשת העצה- אלא קרובה יותר מתחום ההתייעצות. טבעי הוא ששני
שותפים מתייעצים ביניהם...  

המידע הזה מנוסח על ידי היום באופן טבעי ומקצועי, כי מאחוריו
לא עומדות תיאוריות, כי-אם עובדות שמספרות ומנסחות את המידע
הזה, באופן סדיר ומקובל; אולם לפני מספר חודשים, ושנים, לא
הייתי בקיא במידע הזה באופן מקצועי, לא היה לי מושג אודות מונח
"הקבוצה" "הצלע" או הצינור השלישי... אבל כן הרגשתי את המידע
הזה כדבר טבעי שחיים איתו... כמו תינוק שמקבל את האוכל שלו
באופן סדיר מידי אימו, הוא מקבל את "הנוהל" הזה כדבר טבעי מובן
ואין ברור ממנו, אך אין הוא יודע מהיכן נוצר האוכל, ומהיכן
נקנה, וכמה עולה, וממה מורכב, וכמה צריך לאכול ממנו, ומתי,
ואיך... ניסחתי באחת מפינות המאמר- משפט-מפתח ערכי שמתאים גם
לכאן: הרעיון כמכלול היה מחודד וברור, אך פרטיו ופרטי המידע
שמרכיב אותו- היה רחוק שנות אור מבינתי...

חייתי אם כן את המידע הזה וקיבלתי אותו באופן מובן, אך לא
מאליו: מישהו, היינו, עמל בשלב מסויים על העברת המידע באופן
שארגיש בו ובפרטיו ובשלביו; מישהו לימד אותי שיעור פשוט והעביר
אותי משלב התינוקות שמקבל את הכל כברור מאליו, אל הרמה המתקדמת
בה מכיר את השלבים בפרוטרוט, מהיכן נוצר האוכל המוגש אלי ע"י
אימא, מהיכן נקנה, כמה עולה, ממה מורכב, וכמה צריך ליזון ממנו,
מתי ואיך...

השיעור הזה קיבלתי אותו באופן מסודר אומנם ועקבי, אך ידעתי
להצביע על שלביו ולתאר אותו רק לאחר מעשה; מעין: וראית את
אחורי, ופני לא ייראו. רק לאחר תום השיעור והפנמתו המלאה- ניתן
כבר לספר עליו ולתאר אותו. ידע השם יתברך שאין להשאיר בפי שום
סוד או עניין בלתי מוגמר, כי הכל אני מספר וכותב... לכן הוא
החליט לתת לי את רשות הכתיבה והתיאור- רק לאחר מעשה ולא בתוך
המעשה, כלומר ביקש להקל עלי במלאכת התיאור, כך שאתחיל במשימה
רק כאשר כל הכלים מוכנים ושרועים בפני. ואכן, אין עניין שכתבתי
עליו באופן חלקי; כל עניין הייתי בקיא בו ובפרטיו- כאשר כל
מקורותיו מונחים לידי ולרשותי... את הכלים החסרים הייתי מרגיש
בהם רק כאשר מגיעים לידי, בשעת השימוש בהם, או אז אני אומר:
לולא הכלי הזה או הפרט הזה שעכשיו נגלה לעיני- לא הייתי מגיע
אל הנוסחה זו; ובאופן זה הייתי מתוודע לתורת השלבים, מגלה אותה
ומצביע עליה.

שאלתי למשל במהלך המאמר הארוך הזה, הרבה מאוד שאלות קשות
וענייניות, ותמיד תמיד התשובות עליהן הקדימו אותן בשלב, ולא כי
תיכננתי אני את שלב השאלה, כלומר לא חיכיתי לשאול רק לאחר
ידיעתי לתשובה- כשיטת המדינאים והפוליטיקאים שלא מרשים
לעיתונאים לצאת מתחום רשימת השאלות, בעלון שחולק להם מבעוד
מועד... לא זו כוונתי- כי-אם רציתי להגיד, שנתתי דווקא לעצמי
את הדרור לשאול את כל העולה על רוחי וליבי ומוחי והגיוני; לא
היצבתי לעצמי שום גבול או מגבלה, נהפוך, לפעמים התגרתי אף
בעצמי, והלכתי, לא פעם, אל השאלה הבלתי אפשרית...

ועם זאת, בעצם למרות זאת, תמיד ולאחר ששאלתי את השאלה- הבחנתי
בזאת: התשובה הקדימה את השאלה בשלב; אילולא המרובע והמשולש
והזווית שרק עכשיו סיימתי להכיר וללמוד אותם- לא הייתי יכול
לענות על שאלת משפט פיתגורס באופן מלא ומבוקר... הקשר היינו,
בין הפרטים המרכיבים את התשובה לעצם השאלה, לא היה מתגלה עד
אשר הייתי מגיע ועומד ברומו של המגדל, ומביט למטה על כל האבנים
הקטנות שבלעדיהן, לא הייתי יכול להימצא היכן שאני- ולשרוד את
התשובה לשאלתי.

הוא אשר ענה השם למשה: וראית את אחורי, ופני לא ייראו.  

מרומו של המגדל הזה, יכלתי לשאול גם את השאלה הזאת: מדוע היה
עלי לדעת ולהגיע אל כל המידע הזה? ומדוע לא הגיע אליו שמואל?
יותר מזאת: מדוע לא הגעתי אל המידע הזה לפני שנה, מדוע דווקא
עכשיו הגעתי אל הלכות הקבוצה ואף אל ההלכה האחרונה המיועדת
לאחרית הימים ולמלכות משיח צידקנו?

על שני מסלולים התשובה הוכנה; מסלול אחד שהתחיל לפני כחמש
שנים, והשני התחיל לפני חודשיים; שני המסלולים נפגשו בנקודה זו
כאן.

פעם הייתי חילוני גמור, לפני כחמש שנים לא יותר... פעם הייתי
חילוני, אך תמיד הייתי כנה עם עצמי, מאז שאני מכיר את ישותי.
כנות זו היא האחראית למעשה לתכונת הכתיבה שלי מיסודה, מאז
שתפסתי עט ונייר והתחלתי לכתוב על כל מיני נושאים, לא רק
דתיים... התחלתי בגיל עשר לכתוב יומן אישי בשפה הערבית, יומן
שנשאר אחרי בסוריה לאחר שברחנו משם בשנת 80... הייתי משלם כל
הון שבעולם לקבל את היומן הזה לידי ולעיין בו...

לפני חמש שנים, בחנות תכשיטים שהייתה בבעלותי כאן בפנמה, יום
שבת היה, לקחתי עט ונייר והתחלתי לכתוב; אני מדגיש שוב, יום
שבת היה.
אין זה המקום לשרוד את ההסטוריה של מסלול "האמונה" שלי, אך
בקיצור נמרץ אדגיש קווים כללים מתוכה: נולדתי בבית דתי והיכרתי
דווקא את הדת היהודית מיד ראשונה, מהבית. עד גיל 18 חייתי
באווירה דתית של שמירת שבת כשרות שלוש תפילות ביום... אולם
הצינור בו הועבר לי כל המידע אודות הדת שהיכרתי והילכותיה
וחובותיה ומסריה- צינור זה היה חלול מדי והשאיר הרבה סימני
שאלה ללא שום תשובה. הדת היהודית לדידי, היתה דת של טקסים ושל
חובות ושל חגים וסוכה ומצות ותפילין... קיום אלוהים? מי אני
שאעז לשאול שאלה כזאת! השיגרה ואנשים שיגרתיים השתלטו על הדת
הזאת ולא השאירו מקום לשום שאלה או תהיה או הגיון אנושיים.
יכלת לראות למשל רב ראשי של חלב, "אלוהים" הכל יכול במונחי
חלב, עובר עבירה יהודית מהותית קשה, בפרהסיה! איזו עבירה למשל?
גאוותנות והתרחקות מענווה. זוהי עבירה שמאז שהייתי ילד ידעתי
לעמוד על חומרתה, להצביע עליה ולזהותה. הוא, הרב הראשי  עבר את
העבירה החמורה הזאת ושום עולם לא נחרב; נהפוך, מעמדו "הדתי" רק
התחזק. יכלת לראות למשל רב חשוב שעובר אפילו עבירה הלכתית- לא
רוחנית, בפרהסיה! כמו מה? בנו של הרב החשוב, בנו הבכור הגר
איתו בבית- חילל שבת בפרהסיה בידיעת אביו! ואני זיהיתי את
העבירה הזאת כעבירה שנעשתה על ידי אביו בפרהסיה- לא היה לי ספק
בטבע הדברים והקשר ביניהם; אבל שוב, שום עולם לא נחרב ואותו
הרב מחלל השבת נותר בתפקידו הרם בקהילה הדתית האדוקה, ומעמדו
אף ושוב- התחזק.
כל זה נתן לי לפקפק במהות הדת הזו, במקורותיה ובקורותיה... כל
זה בסוריה; יצאתי ממנה בגיל 18.

הגעתי לישראל וחזרתי אל עצמי; נהייתי חילוני, וויתרתי על כל
הטקסים והתפילות אך שמרתי על המידות: נהייתי בלשון שלי: יהודי
כנה.
עברו הימים והשנים, התחתנתי, וקראתי- נחשפתי בינתיים להרבה
חומר כתוב, התבגרתי... באיזשהו שלב, חזרתי שוב אל מעגל השאלה,
והרגשתי שאני מוכן להתמודד איתה שוב: מי אתה אלוהים אם אכן אתה
נמצא?

במסגרת זו ישבתי יום השבת ההוא בחנותי, תפסתי עט ונייר,
והתחלתי לכתוב מכתב. לא היה לי איכפת להפנות את המכתב לכל
כתובת "רוחנית"- ונפל הגורל על הרב המפורסם עובדיה יוסף. כתבתי
לו מכתב של איש יהודי עם דם יהודי אמיתי שזורם בעורקיו- לא דם
צבוע, לא דם זול, דם גאה ביהדותו בהיסטוריה שלו... שאלתי אותו
למשל את השאלות שהעיקו עלי וחסמו למעשה את התפשטות יהדותי...
סיפרתי/שאלתי אודות הרב הגאוותן, ואודות הרב מחלל השבת, שאלתי
אותו גם על עצמו, התקופה היתה של משבר דרעי והמשפט... שאלתי
אותו: מדוע לא נשמע קולך הברור בשאלת דרעי?! מי שמדבר בשם
התורה- עליו לדבר בקול רם וברור, כך קבעתי; אך אינך מדבר בקול
רם וברור! אתה משאיר שטח מת גדול של ספקולציות לכאן ולכאן,
ואין זאת ממידת דתינו היהודית: רב יהודי חייב לדבר ולחשוב
ברור, בקול רם, ללא גימגום, ללא עזרת מיקרופון של פוליטיקאי...


על המכתב הזה לא קיבלתי תשובה, ואף לא אישור קבלה. "הרומן" שלי
עם השם יתברך התחיל בתקופה הזאת, תקופת מכתב עובדיה.
הרומן התחיל ביוזמתו הוא; ואני מדבר בפשטות על השם יתברך,
ביוזמתו הוא.

תיאור חתך אקראי מהרומן: את המכתב כתבתי וניסיתי לשלוח אותו,
אך נכשלתי, לא הצלחתי... כלומר לא הצלחתי לוודא שהמכתב יגיע אל
ידי הרב עובדיה; או אז הנחתי מזאת ופניתי לעיסוקי... ברם, ברגע
זה, ברגע הנחתי מהעניין, קרה משהו מוזר שלא היה לי שום שליטה
עליו, "משהו" שתכליתו היא להפציר בי לנסות שוב ולשלוח את המכתב
דרך צינור אחר! לא הייתי נכנס עכשיו לנושא הרחב בפני עצמו זה,
אך תיאור "המשהו" הזה ותיאור אמין למהותו- פרסמתי דרך המאמר
"פענוח רוח הקוד". בשלב מסויים קישרתי את "המשהו" המוזר הזה עם
הכתובת האחראית היחידה שיכולה לבצע "הפצרה" מעין זו... כתבתי
פעם על דף קטן עם עצמי ולעצמי: מדוע אתה מנסה אלוהים ליצור קשר
דווקא איתי?! מדוע דווקא אני? האינך יודע שאני מחלל שבת? איש
חילוני אני אלוהים! אינני מתפלל אינני מניח תפילין, האינך מכיר
את העובדות האלו?
ברם, הדף הקטן הזה יתעד רשמית את התחלת הרומן הזה שדיברתי
עליו...

ובכן, ובמסגרת היענותי לאחת ההפצרות המאוד ברורות, פניתי אל
הרב הראשי של ישראל, הרב ישראל מאיר לאו. תוכן פנייתי אליו
יקשר אותנו עם אחד המסלולים, עליהן התחילה להיכתב התשובה
לשאלה: מדוע היה עלי לדעת ולהגיע אל כל המידע הזה?

זהו תוכן הפנייה לרב לאו (התקופה היתה תקופת המתאבדים, לאחר
האינתיפדה הראשונה):

ב"ה

לכבוד
הרב הראשי של ישראל
כבוד הרב ישראל מאיר לאו.
ירושלים.

מאת: אלברט שבות, פנמה.      10 באוגוסט, 2001

כבוד הרב שלום רב,

הרבה אומרים בזמן האחרון, שישנם "איתותים" שמעידים על
הימצאותנו בתקופת ביאת המשיח.
הרחוקים מהאווירה הדתית, קוראים לאיתותים האלה כסימנים לסוף
העולם; העולם הולך ונחרב אומרים. סוף העולם קרב.

אכן, האווירה כבדה - ההרגשה כבדה. קראתי את המילים שאמרת בהספד
של המשפחה שהלכה בפיגוע... מילים שמסמלות אווירה זו.
עברו על העולם ועל ישראל תקופות לא פחות קשות, אך "כבדות" זו
הנה מיוחדת... זה כמו כאשר יש לך הכל - את כל הכלים והאמצעים
ואף את הידע, ובכל זאת אתה עומד חסר אונים... יש לך יידע רב
ושתי ידיים וראש על הכתפיים ואתה לא יכול לכתוב אף מילה אחת...
ישנם כה חוזרי תשובה (כן ירבו), ושיא הייצוג של הכוח הדתי
בכנסת - ולמרות זאת, אווירת הריחוק מהדת באופן שוטף וכמעט רשמי
וממוסד... יש לנו כוח חזק וצבא מסודר עם אווירת חוסר אונים
משווע... [והתקופה תקופת המתאבדים...]

לפני כחודשיים, כתבתי מכתב לכבוד הרב עובדיה יוסף, מכתב שהייתי
צריך להענות עליו ולא נעניתי; ולדעתי הענייה והאישית מאוד, שתי
עובדות אלו - המכתב, ואי-התשובה עליו, מסמלות את הפרדוקס את
הניגוד שבאווירה: יש הכל, ואין כלום. חוסר אונים.

אינני מסכים, כבוד הרב, עם עובדת "תקופת הקושי" שאנו אמורים
לעבור לפני ביאת המשיח, וכאילו זו הכנה רשמית לביאתו וכדבר
מובן ומושלם מראש איתו. איננו חייבים לעבור שום תקופה קשה,
ושום אי-וודאות ושום בלבול... נא לא להתבלבל: הבורא נתן לנו את
מלוא חופש הבחירה, וקביעתי האחרונה מכאן ניזונה...

אם כבודו מסכים לקביעה זו - אזי יש על מה לדבר עדיין... תתייחס
נא למכתב המצ"ב. נא. [הכוונה שיתייחס למכתב של עובדיה...]  

אין לי כמעט ספק, שפנייה זו לא תזכה להגיע אל שולחנך, ע"פ תורת
ההסתברות הטבעית והמקובלת בעולמנו...
ואני לא שוכח, שאותה תורה השאירה מקום לעוד עשירית האחוז של
סיכוי, שאני מבקש ליהנות ממנו ואף להתענג תחת חסותו קמעה...

רציתי גם, פשוט, לשלוח אל כבודו פנייה זו, כאקט סמלי וראוי
לסגירת מעגל. (זהו הניסיון השלוש עשר, לשיגור המכתב המצ"ב של
הרב עובדיה).

בכבוד רב,
חתימה: אלברט שבות


את המכתב הזה לרב לאו שלחתי דרך חברת יו.פי.אס, בצירוף עותק של
מכתב הרב עובדיה, ובצירוף עותק של כל פניותי להרבה מכובדים
ורבנים שיעזרו לי בזאת- כך שמכתב עובדיה יגיע אל יעדו... אין
פנייה שלא קדם לה הפצרה מאת השם יתברך שמוענה באופן ברור אלי.
"רומן"- אני מתכוון לשרשרת ההפצרות האלו...
למיותר לציין שגם הפנייה הזו לרב לאו, לא זכתה למענה או אף
לאישור קבלה רשמי.

אם שמתם לב, הבלטתי לעיל במכתב הרב לאו קטע מסויים, אחזור עליו
שוב:
אינני מסכים, כבוד הרב, עם עובדת "תקופת הקושי" שאנו אמורים
לעבור לפני ביאת המשיח, וכאילו זו הכנה רשמית לביאתו וכדבר
מובן ומושלם מראש איתו. איננו חייבים לעבור שום תקופה קשה,
ושום אי-וודאות ושום בלבול... נא לא להתבלבל: הבורא נתן לנו את
מלוא חופש הבחירה, וקביעתי האחרונה מכאן ניזונה...

אני זקוק כאן לתשומת ליבכם המיוחדת: בקטע המובלט לעיל, ניתן
לזהות הגיון צרוף ואנושי, אך מעל לכל- הגיון תקני. ההגיון הזה
אומר: אנו, עם ישראל, ולאורך כל התקופות ההסטוריות שלנו,
קיבלנו דרך הרבה נביאים, לא אחד ולא שניים גם לא שלוש, קיבלנו
דרך כולם את המסר הקונקרטי הזה: עם ישראל עתיד להגאל באחרית
הימים, אך תקופת הגאולה הזו עתידה להיות קשה. קשה מנשוא. עם
ישראל עתיד לעבור את "חבלי המשיח"; ואני עירערתי על הנבואה
המרה הזאת באומרי: אינני מסכים, כבוד הרב, עם עובדת "תקופת
הקושי" שאנו אמורים לעבור לפני ביאת המשיח, וכאילו זו הכנה
רשמית לביאתו וכדבר מובן ומושלם מראש איתו. איננו חייבים לעבור
שום תקופה קשה, ושום אי-וודאות ושום בלבול... נא לא להתבלבל:
הבורא נתן לנו את מלוא חופש הבחירה, וקביעתי האחרונה מכאן
ניזונה...

התקופה כאמור היתה תקופת המתאבדים, והאווירה היתה כבדה... פשתה
בארץ באותה עת אווירה של חוסר אונים, ונתתי לה ביטוי מתאים
בגוף המכתב לרב לאו... ולמעשה ביקשתי לאמר לכתובת הדתית הרמה
ביותר בישראל את הדברים האלה: למרות האווירה הכבדה ולמרות
הרגשת חוסר האונים, ולמרות האווירה הקשה המורגשת ושהמונח "חבלי
המשיח" מבטא אותה נאמנה, למרות הכל אינכם צריכים להשלים עם
גזרת חבלי המשיח ולא עם הנבואות הקשות שמכינות את עם ישראל
לבשורות המרות...

ביקשתי לאמר בעצם לכבוד הרב לאו, שאין ולא יכול להיות מס שהוטל
על ישראל לשלם, בתקופת אחרית הימים, ואפילו אם זה תואם
לנבואות... זהו האבסורד בשיאו... עם ישראל בכוחו לשנות את
הנבואה המרה הזאת ולהפוך את הקערה על פיה! בואו נתחיל לתקן את
עצמינו ונתחיל מהשורות שלנו, מהשורות הבטוחים לכאורה, מהשורות
של המגזר הדתי והרבני... שהרב עובדיה יוסף יואיל בטובו לחזור
בתשובה; שכבודו יבחין באבחנה הזאת ויחזיר את עובדיה בתשובה
ואולי גם יחזור איתו... עם המכתב של הרב לאו, צירפתי הרבה מאוד
עותקים של פניות למכובדים ולרבנים שאף אחד מהם לא הבחין בבעיה
שאני מדבר עליה: עבודה זרה אנו עובדים; הרב עובדיה יוסף עובד
עבודה זרה, ותמונות חיות מהעבודה הזו צירפתי בגוף המכתב- ואף
אחד לא הבחין... כולם אם כן, כל המכותבים המכובדים טעונים חזרה
מיידית בתשובה. אם את זאת נשיג, אזי תיפתח בפנינו האפשרות
להחזיר עוד אנשים בתשובה כנה וראויה, ואז נעבור את תקופת ביאת
המשיח בגילה בצהלה וברינה, לא בקושי ולא במרירות ולא עם אותות
חבלי המשיח...

ובכן רבותי, לא באתי כאן לפזר את תוכחותי החוזרות, כי-אם באתי
להבאיר נושא טכני גרידא: אני מבקש לסמן את המסלול הראשון,
ששימש אמצעי תחבורה להבאת השאלה הזאת עד הלום: מדוע היה עלי
לדעת ולהגיע אל כל המידע הזה? ומדוע לא הגיע אליו שמואל? מדוע
דווקא עכשיו הגעתי אל הלכות הקבוצה ואף אל ההלכה האחרונה
המיועדת לאחרית הימים ולמלכות משיח צידקנו?

תשובה בחסות המסלול הראשון: כי השם יתברך בחן את עירעורי על
הנבואה המרה שעתידה להתקיים לכאורה בעם ישראל, ואישר את
העירעור במלואו: אכן, אין אנו אמורים להשלים עם עובדת "תקופת
הקושי" שאנו אמורים לעבור לכאורה לפני ביאת המשיח- וכאילו זו
הכנה רשמית לביאתו וכדבר מובן ומושלם מראש איתו. איננו חייבים
לעבור שום תקופה קשה, ושום אי-וודאות ושום בלבול...

לא רק זאת, אלא גם זאת: הוא פתח בפני את רחבי ההלכה האחרונה
דרך הצינור השלישי; ההלכה העוסקת באפשרות תיקון צלע פגומה.

השם יתברך אישר לי איפה עובדה נוספת: אכן, הוא נתן לנו את מלוא
חופש הבחירה, גם בבחירת סיגנון קבלת משיח צידקינו; אנו יכולים
לקבל את פניו ברינה בגילה ובצהלה, לא בדם שפוך ברחובות, לא
בגופות מוטלות ברחובות, ולא בשבע דקות המלחמה המכרעת של גוג
ומגוג. הוא אישר לי את הנתונים האלו, ונתן לי להגיע אל המידע
של הצינור השלישי, ואל ההלכה האחרונה שבו- הלכת אחרית הימים:
אנו יכולים עדיין לצאת מהברוך שלנו, התורה עזרה לנו גם בתקופת
שפלינו זו, ואף הפצירה בנו לא להרים ידיים, לא להתמסר לחוסר
האונים.

גם ברגע שפל כזה מצאה התורה את הפנים- לפנות אלינו ולעודדנו:
אל תרימו ידיים, אני איתכם עד הסוף. גם מהמקום השפל הזה ניתן
להתרומם; או במילים מקצועיות: גם פגם כזה ניתן לתיקון- כל עוד
ואתם מודעים לקיומו, ודואגים להשלכותיו. פרטי הלכת התיקון
הגעתי אליה בעזרתו ובאישורו, וציינתיה לעיל במסגרת הצינור
השלישי. זהו המסלול הראשון שהצלחתי להתחקות אחריו, ושהביא אותי
אל המידע של הצינור השלישי בכלל, ואל ההלכה האחרונה שזרמה דרכו
בפרט. היום נגלה לעיני המסלול הזה... וראית את אחורי.

מפת המסלול השני:

אפשר גם לעשות עיסקה עם השם יתברך; אפשר בעצם לעשות עסקים רבים
עם השם יתברך, רק תנאי אחד חייב להתקיים, בשביל שכל עסקה ועסקה
תצא אל הפועל: פרטי העסקה חייבים להיות תקינים.
ואם כן, היינו אם פרטי העסקה הם תקינים, אזי העסקה על כל פרטיה
חייבת להתקיים ולצאת אל הפועל. המסלול השני נוצר כפועל יוצא
מעסקה שתנאיה אומנם אושרו על ידי השם יתברך; אך עם השגות
אחדים. על המסלול השני נרשמו איפה ההשגות הללו בתוספת תנאי
העסקה.

נוסח ההצעה העסקית:

תאריך: יום שישי בשבת קודש, 6/01/06

אני מבין שהאדם הגיע אל שפל המדרגה, ואין בו כבר לא כנות ולא
שום דבר שיזכיר כנות מהי... אנחנו חיים בעולם של חומר,
משתחווים לו, וכל פינה טובה או רעה בליבנו פונה אל החומר
ולהשגתו, עד כדי שגייסנו גם את הכנות שבנו למטרה הזאת, וכך
נולד מושג האינטרס... האינטרס שלי זה להכיר את זה, לדבר עם זה,
להתחתן עם זה, לבלות עם זה, לעשות עסקים עם זה, לבחור במועמד
הזה, ואפילו להתפלל עם זה... התשובה "כי זה האינטרס שלי!"
מתקבלת כתשובה חוקית ותקנית ומקובלת להרבה שאלות, שהכנות אמורה
להכריע לכאורה בהן...

אני מבין, אלוהים, שנשבר לך כבר מאיתנו ואתה מבקש לסגור את
העסק הזה במתכונת של יימות המשיח ומלחמת עולם שתחסום את החמצן
מתשעים אחוז מתושבי העולם, בתוכם העם הנבחר, גם הוא יתכווץ
למימדים מפחידים... ועל הכדור הכחול היפה הזה יוותרו אך מתי
מעט שהכנות המקורית היתה ועודנה בראש מעיינם... מובן לי המעמד
והאכזבה-רבתית שלך מהאדם ומכל מערכת האינטרסים שמייצג... אבל,
יש לי שאלה: אתה הינך מודע יותר מכל אחד אחר עד היכן רחוק האדם
ממושבת הכנות המקורית - הגם והוא אחראי על התרחקות זו... הוא
כה התרחק מהכנות וממה שהיא מייצגת, עד כדי שכבר קשה לנו לרדת
לשורש המילה הזאת ולמשמעותה המקורית; אין אנו יודעים כנות מה
היא... ובכל זאת, ולפנים משורת הדין, האינך חושב שיש להעמיד את
האדם בפני מהות חטאו בשעה שאתה דן אותו? זה כמו להאשים אדם אשר
רצח- ברצח, להעלות אותו לחבל התליה, כאשר הוא שכח את מי בכלל
הוא רצח, ומה זו בכלל אשמת רצח... אנחנו נוהגים, כאן על האדמה,
לפטור אדם כזה מכל אשמה ומכל אחריות, כאשר מוכחת עובדת
אי-אחריותו על מעשיו, כי הוא קטין או שוטה או רפה שכל...
ולדידי בצדק פוטרים!

גם אנחנו, אלוהים, איננו כבר יודעים על מה יצא קצפך על העולם,
ולמה ימות המשיח צריכים להיות כה קשים מנשוא... אין אנו יודעים
אפילו את מהות הכנות הנעדרת ממציאותינו; אכן כה התרחקנו
ממנה... אנו בסך הכל רודפים אחר האינטרסים שלנו, מה רע בזה?!

אלוהים, אין אנו מזהים את האזהרות שאתה שולח לנו, לא על ידי
המחלות ולא על ידי הפיגועים ולא על ידי האסונות; ואם כן איך
ניתן לטפל  באזהרות הללו? במחלות הללו? איך אנו יכולים לדעת
למה ועל מה נתקפנו בסרטן? באיידס? בניוון השרירים? ואם לא נדע-
משמע שלא נזכה לטפל בשום בעיה ומה שישאר לנו זה נחלת עולם...
כמו כל חולי המחלות חשוכות-מרפה הממתינים לתורם לנחלה זו,
בהמתנה אכזרית ומורטת עצבים למיתתם.  

ובכן, באמתחתי הצעת בוררות אלוהים, בינך לבין האדם:
תן לאדם עוד צ'אנס אחד ואחרון להכיר את הכנות, המקורית, תן לו
להעיף מבט עליה שוב מקרוב, במו עיניו, תן לו להיכנס ולהתקרב
אליה בעצמו, תן לו את ההזדמנות להחליט על המקום- אם ברצונו שוב
לוותר עליה לטובת האינטרסים שלו, ו/או לאמצה ולחבקה ולהתקרב
אליה, כי כה התגעגע אל קרבתה עד כדי ששכח במה המדובר...

או אז, כאשר יעמוד האדם שוב מול האמת, הכנות, במתכונתם
המקורית, יהיה כשיר להחליט על בחירתו ולממש אותה הלכה למעשה;
או אז במעמד הזה יהיה גם כשיר לקבל את מהות הדין שלו, לטוב או
לרע. זהו טיעוני וזוהי הצעתי הקונקרטית:
אנא אלוהים, העבר את כל המחלות חשוכות-מרפה מן העולם, בבת אחת
וביום אחד, היום, יום שישי בשבת קודש, ה-6/01/06.
שיחלימו כל חולה הסרטן והאיידס וניוון שרירים בעולם, מכל אומה
מכל מדינה, בכל מקום בכל עיר ובכל כפר נידח על פני האדמה. שכל
העולם יידע אותך, יכיר אותך, ויאמין בקיומך. כי רק לאחד וליחיד
יש את השליטה המלאה והמוחלטת בייקומו; ורק מי שיבחין בשליטה
הזו ויכיר בנגזרותיה- יזכה לחיים ויקנה את משכנו במושבת הכנות
המקורית; והנותרים, דמם הם בראשם.

על החתום,
אברהם עזרא שבות

תשובה השם יתברך להצעה העסקית:

בשביל לקיים את תנאי העסקה הזאת בפועל עם כל הצלע האנושית, יש
להכין את הצלע הזאת לקראת העסקה, ואת זאת ניתן לעשות רק ע"י
החברים הנמנים על הצלע.
איך יכינו החברים את הצלע?
את זאת תראה על גב ההלכה האחרונה שהזרמתי לך דרך הצינור השלישי
של המשנה שהינך עוסק בה.

בזאת מסתיים תיאור מפת המסלול השני, ויכלתי למעשה לחתום כאן את
מאמרי, אולם ומתוך חשיבות הנושא ומסלולו, מן הראוי הוא להביא
את הקונטקסט המסודר בו הגיעה העסקה הזאת אל ייעדה.

קונטקסט ומסלול:

ד"ר רחמים מלמד-כהן, מחנך, אובחן כחולה ניוון שרירים (א.ל.ס)
לפני כ-12 שנים; היום הוא משותק בכל גופו, כולל ידיו ופיו; הוא
מואכל דרך צינורית, ויוצר קשר עם סביבתו ועם העולם דרך עיניו!
רק ראשו של האיש הזה עובד, וגם עיניו. הוא משתמש בפיתוח חדיש
של משקפיים שיכולות לתרגם את תנועות עיניו ועפעפיו לאותיות
ומילים על גב המוניטור. כך הוא מקליד את מכתביו ובאופן הזה
יוצר קשר עם העולם. הוא גם יכול לחייך, וזו עוד שיטה ליצירת
קשר.

לפני מספר שבועות, קראתי מאמר איתו באתר "אש", והחלטתי על
המקום ליצור איתו קשר. שלחתי לו מייל, ולמחרת החזיר לי תשובה.
שלחתי לו עוד מייל, וביקשתי את אישורו לפרסם באתר אימגו את
ההתכתבות בינינו, ולמחרת קיבלתי את אישורו.

אני הולך איפה לפרסם את ההתכתבות הזאת עימו.

April 06, 2006

אלברט שבות:  


שלום לך ד"ר מלמד-כהן,

שמי אלברט שבות, בן 45 נשוי + 4, חי בפנמה הרחוקה מעל לעשר
שנים. (נולדתי בחלב-סוריה, וברחתי ממנה ארצה בשנת 80, כשהייתי
בן 19)

ד"ר מלמד-כהן,
לפני חודשיים פניתי במכתב פומבי לפובליציסט מוכר ושמו אלכס
לוין. אלכס פרסם סדרת מאמרים המתעדת את מחלתו הסופנית (סרטן),
ופנייתי אליו מתייחסת למחלתו זו. אודה לך ד"ר מלמד-כהן אם
תעיין בפנייתי זו; לכבוד לי לקרוא את תגובתך.

בברכה,
אלברט שבות / פנמה

הפנייה לפובליציסט אלכס לוין:
http://www.e-mago.co.il/phorum/read-5-13169-13169.htm

אלכס לוין שלום,
מזה זמן אני עוקב אחרי רשימותיך ב- nfc, כולל יומן המחלה שהינך
מתמודד איתה. (בעבר גם אני פרסמתי ב- nfc מספר מאמרים...)

לפני מספר חודשים התחלתי בדיון באתר גלובל ריפורט אודות עובדת
קיום אלוהים- דיון פתוח הנערך עד עצם הרגע הזה; ולפני כשלושה
שבועות, ובמסגרת הדיון הזה, כתבתי מאמר ארוך בנידון, וחתמתי
אותו בשרידת מקרה שקרה איתי, ובזמן שחפף ממש את זמן כתיבת
המאמר... בסיפא שלו רשמתי תפילה קצרה, בזה הנוסח: שיחלימו כל
חולי העולם, בכל מקום כל עיר כל מדינה כל אומה כל כפר נידח,
מכל מחלה קשה חשוכת מרפה.

ככל מתפלל, ביקשתי לדעת אם תפילתי נענתה, ובשביל זה שלחתי,
פשוטו כמשמעו, מכתב אל כל עמותות ואגודות המלחמה בסרטן שמצאתי
באינטרנט, פניה בנוסח הזה: ...הייתי רוצה שתודיעו לי, אם מחלת
הסרטן עדיין קיימת, ואם יש מי שסובל ממנה עד לרגע זה.

אכן מדובר בפניה מוזרה וגם אני מודה בזאת... וכמובן פנייתי לא
זכתה לשום התייחסות עניינית, ואינני מלין על זאת... קשה
להתייחס למציאות כה אופטימית, כה אבסורדית...

מה לכל זה ולך אלכס לוין...

אינני יודע מר לוין אם הינך מאמין בקיום אלוהים או לאו; והאמת
אין לדבר קשר לפנייתי זו... הקשר היחיד שמצאתי הוא, כאשר
נכנסתי לאתר הזה, ומצאתי את שימך כאחד המשתתפים הקבועים בפורום
הזה, והדבר הזכיר לי את רשימותיך ב- nfc ויומן המחלה שאתה
מפרסם שם...
אלכס לוין היקר, ...ולמרות כל האבסורד שבעניין, התוכל לבדוק
עניינית את השאלה האבסורדית לעיל? אין ספק שמרכזים רפואיים
רבים וגדולים המטפלים בחולי סרטן עובדים סביב השעון עד הרגע
הזה... והמרכזים האלו יכולים להמשיך ולהגיש עזרה למליוני חולים
ברחבי העולם עוד חודשים ארוכים- גם אם קיימת תשובה בלתי תאומן
לפניה...

התוכל לבדוק שאלה אבסורדית כזו אלכס לוין? ברצוני לבדוק אם
תפילתי "היומרנית בעליל" נענתה!

רצ"ב סיפת המאמר שדיברתי עליו.

בכנות,
אלברט שבות

סיפת המאמר שצורף לפנייה לאלכס לוין:

...ולמי שעוד לא יודע, אני חי כרגע בפנמה. באתי לפנמה לפני
כעשר שנים, ומאז אני תקוע כאן. לפני כשלוש שנים, העסקנו בבית
בחורה ממוצא קולומביאני, היא רק הגיעה מקולומביה לעבוד בפנמה,
הכרנו אותה במקרה, התרשמנו ממנה ומיד קיבלנו אותה לעבודה;
בחורה נוצריה גרושה, ויש לה שני ילדים קטנים שהשאירה אצל
ההורים שלה, ובאה לפנמה בשביל לעבוד ולשלוח לילדים כסף
למחייתם. גם במדינתה אפשר לעבוד, אך ההזדמנוייות ותנאי השכר בל
יושוו לפנמה...

יום אחד לפני מספר חודשים, ביקשה לדבר איתנו ולהודיע לנו
רשמית, שהיא עוזבת את העבודה בעוד מספר חודשים; היא הודיעה לנו
מבעוד מועד שנתארגן ונחפש מישהי אחרת. ללא שום סיבה ללא שום
תירוץ... ובאמת לא היתה לה שום סיבה לעזוב, גם מבחינת השכר
שקיבלה גם מבחינת תנאי העבודה, היא יכלה לצעוק ולנזוף את
הילדים למשל, בדיוק כמו שאני נוזף בהם... היא היתה חלק מהמשפחה
ולא שררו ייחסי מעסיק-עובד... פשוט היתה בחורה עניינית וטובה,
וגם אנחנו החזרנו לה באותו מטבע... אני אישית כשקיבלתי את
ההודעה הזאת ממנה, נתקפתי בהרגשה מוזרה שלא ידעתי איך לאכול את
זה... אבל למה? תגידי לי למה את רוצה לעזוב? מצאת מקום עבודה
שהציע לך יותר שכר? כמה?? אולי אני יכול להשוות... על כל
השאלות האלה קיבלנו תשובה יבשה וקצרה: לא! לא בשביל זה ולא
בגלל זה, פשוט אני עוזבת וזהו. אנא תנסו להתארגן, אני חושבת
שבעוד כמה חודשים אצא... תסלחו לי על זה וזהו. בשלב כלשהו
מהשיחה הזאת, פרצה בבכי מר וככה נסתיימה השיחה.

בידיוק סמוך לשיחה הזאת היא חלתה, אולי עוד באותו יום- איני
זוכר, אמרנו לה שתיקח מספר ימי חופש, וחשבנו שמדובר במחלה
חולפת, כמו שפעת או גריפה... אבל היא סירבה לקחת ימי חופש או
לנוח והמשיכה לעבוד... אולם מאותו יום שמנו לב לשינוי דרסטי
ופיתאומי שחל במצבה הרפואי, שלא מעיד בידיוק על מחלה פשוטה,
היא התחילה להראות חולשות פיתאומייות, הקאות, לא אכלה כמעט
הפסיקה לחלוטין את האוכל... וכל זה קרה במהלך מספר ימים
ספורים; היא גם ירדה דרסטית במשקל, ואת זה אני יודע- לא כי
שקלתי אותה, אלא פשוט מתוך העיין המזויינת שלי, היא נראתה
מפחידה וכל ההתפתחוייות האלה קרו תוך שלושה ארבעה ימים...
ביקשנו ממנה שתקח כמה ימי חופש, כאמור וסירבה בעקשנות של שור;
ביקשתי לדעת מה יש לה והמשיכה לטעון שאין לה כלום, גריפה
חולפת... הורדנו ממנה כבר כל סוג של עבודה, אישתי היתה פשוט
עושה בסתר את מה שצריך בשביל שלא תראה אותה ותתעקש לעבוד...

בשלב מסויים, חיברתי אחד ועוד אחד, ולא יכלתי יותר לפסוח על
המצב המוזר הזה... יש לה אחות כאן בפנמה, יצרתי קשר איתה, ועוד
באותו יום נפגשנו וסיפרתי לה את הדברים המוזרים הקורים עם
אחותה, החל מהודעתה הפיאומית לעזוב ועד לחולשה שתקפה אותה
פיתאום ומצבה הרפואי והיא מתעקשת שזו מחלה חולפת... ביקשתי
לדעת מה פשר הדברים ואם היא יודעת משהו בנידון...

היא השביעה אותי, לפני שהתחילה לדבר, שאחותה לא תדע לעולם את
מה שעומדת לספר לי, יען כי אחותה סיפרה לה את הסיפור והשביעה
אותה בתורה שישאר אך ורק ביניהן. היא נאותה לספר לי, לשיטתה,
יען כי לא היה לה ספק שאינני שואל ומתעניין כמעסיק או מתוך
סקרנות, ובאמת, הבחורה הפכה להיות כבר חלק מהמשפחה ומצבה הדאיג
אותי.

וזה הסיפור: לפני מספר חודשים התגלה אצל אחותה גוש סרטני בשני
אזורים חיוניים בגופה, בכבד ובעוד מקום, והמחלה נמצאת כבר
בשלבים מתקדמים ביותר. הרופא שלה הציע לה שתתחיל בהקרנות מיד,
כי המצב יכול להדרדר במהירות מסחררת- למרות שההדרדרות התחילה
למעשה בפועל; אבל היא הבינה טוב את מצבה וסירבה לקבל שום טיפול
כימי, וזאת כי היא הבינה שממילה לא מדובר בטיפול להחלמה, אלא
להארכה מלאכותית במספר החודשים שנשארו לה... ובו במקום היא
קיבלה את ההחלטה הזאת: להמשיך לעבוד בזמן קצוב שנותר לה, אפילו
אם מדובר מחודשים ספורים, ולשלוח את הכסף לילדים שלה, שהם
ייהנו ממנו במקום שתשים את הכסף על טיפולים כימוטרפים
מלאכותיים... אחותה הודיעה לה את ההודעה המרה, ובנוסף כאמור
סיפרה לה על החלטתה שתמשיך ותעבוד בזמן העומד לרשותה... כל
גרוש שתוכל להרוויח ולשלוח לילדיה- הרי זה רווח נטו שמגיע
להם... היא בטח רוצה ללכת ולחיות את החודשים הספורים איתם, אבל
החליטה שתתרום להם יותר מכאן... מאשר שתהיה לנטל עליהם שם, מה
עוד ואין לה ולהוריה גרוש על התחת לטפל בה... וכמובן היא חשבה
על הכל, כמעט תיכננה את הכל: אם היא החליטה להמשיך ולעבוד, אזי
בעלי הבית- שהם אנחנו, אסור להם שידעו מכל זה כלום, כי אחרת
אנחנו עלולים לסרב שמישהי במצבה שעומדת למות תמשיך בעבודתה
אצלנו, וכל תוכניתה תרד לטמיון... לכן היא השביעה אותה שלא
תספר לאף אחד, כולל להוריה בקולומביה.

עוד באותה פגישה, סיכמתי עם אחותה את הסיכום הבא: אמרתי לה
שבחורה במצבה צריכה להיות ברגעיה האחרונים עם הילדים שלה ועם
הוריה, היא צריכה להיות באווירה טבעית חמה, גם בשבילה וגם היא
חייבת את זאת לילדיה... ואני מתחייב לשלם לה את משכורתה המלאה
למפרע, עד כמה שאני יכול למפרע... והשאר אני מתחייב לשלוח לה
עד ביתה בקולומביה את משכורתה החודשית המלאה. זאת ועוד: אמרתי
לה שיכולה גם בקולומביה לעשות טיפולים כימוטרפים ואם הרופא
מציע לה בדחיפות את זה- הוא יודע מה הוא אומר, וגם לתשלום
הטיפולים והאישפוז בקולומביה שלא תדאג- אני אשתדל לעזור ואפילו
אם אצטרך לבקש בשביל זה הלוואה... הרגשתי באמת ובתמים הרגשה של
שותפות...

ולסיכום, סיכמנו על המשחק הזה: שלא תגיד לאחותה מילה על
פגישתינו זו, אחרת עלולה, מלבד כעסה, לסרב ולקבל שום עצה
ויכולה במצבה לקבל החלטות משוגעות ולאבד שליטה... לכן שכל מה
שסיכמנו תגיד לה בשלב זה וכאילו זה ממנה, היא השיגה הלוואה...
ואחר כך נראה מה יתפתח. למחרת היתה צריכה להתקשר אלי ולהודיע
לי מה עשתה בנידון...

ולמחרת התקשרה ואמרה לי בתימצות: חבל על כל רגע ומאמץ, היא,
אחותה, עשוייה מעור של פיל וראש של שור! היא לא זזה מילימטר
מההחלטות המקוריות שקיבלה, ולא מוכנה שתעזור לה ולא אף אחד...
היא רוצה לעבוד בעצמה ולהשיג כסף לילדים שלה בעצמה בזמן העומד
לרשותה! היא חייבת את זה לילדיה ולא רוצה לשמוע שום דבר אחר.
לא מוכנה לפתוח את הנושא יותר.

וכך היה: החלטנו אני ואישתי על אסטראטגיה של פעולה: לנסות
ולהרחיק ממנה כל מאמץ... הרי לא יכולים לפתוח את הקלפים שכבר
ידועים לנו, כי היא מצידה לא יודעת שום דבר על פגישתי עם
אחותה... היא גם לא מוכנה עקרונית שמישהו ירחם עליה בגלל
מחלתה, שאלה של כבוד קולומביאני, ולכן אנחנו חייבים להמשיך את
המשחק ולעשות כאילו איננו יודעים דבר. לתת לה למות "בכבוד"
בבית שלנו.

מצבה הדרדר באופן דרסטי, וכבר הפסיקה בכלל לאכול ואף לשתות...
הילדים שלי הקטנים גם שמו לב כבר למוזרות ולהתנהגות ולחולשות
של "סטלה"... זה תהליך קשה מאין כמוהו, פעם ראשונה אני נחשף
למחלה הזאת, עד עכשיו ראיתי את זה רק בסרטים ובטלויזיה, אבל
מסתבר ששידור חי הרבה יותר מרשים...

אני חושב שאיבדה תוך שבוע כ-15 - 20 קילו ממשקלה, ובן כה וכה
היא רזה... ניסינו כבר וכמובן לסרב לכל עבודה שהיא, ביקשנו
ממנה רק שתנוח, בשביל שהשפעת תלך מהר ותחזור לעבוד... אבל היא,
בשארית כוחה ובעצם בשאריות חייה המשיכה לנצל כל בדל כוח שעמד
לרשותה, וראיתי במו עיני איך היא מנסה לאתר את ההפוגות את
הכוחות, בשביל לעבוד בכבוד, ולפרנס את ילדיה בכבוד, ולגמור את
חייה האומללים בכבוד. זה דבר נדיר. נדיר באמת לראות נחישות
כזאת, נדיר לראות כוח כזה, ואני ראיתי את זה בשידור חי, מול
עיני התרחש הסיפור האנושי הזה.

עברו כעשרה ימים מאז שהודיעה לנו על "כוונתה" לעזוב, ושבוע מאז
שנפגשתי עם אחותה... היא כבר לא תפקדה, וניכר כבר באיזה שלב
היא נמצאת.
אני נמצא בתפילת שחרית, של יום שבת, בבית הכנסת בפנמה. ההיכל
פתוח ועומדים להוציא את ספר התורה. התפללתי בתוכי, ולמעשה
דיברתי, זה לא היה נוסח של תפילה... דיברתי בלי לפצות את הפה,
בלי אפילו ללחוש. רק חשבתי בראש, ואמרתי: רבונו של עולם, אני
מדבר על בחורה גויה נוצריה, אבל אני מדבר על אדם נעלה שרמתו
האנושית יכולה לעבור הרבה מאוד אנשים, יהודים כגויים ככופרים,
כמוסלמים וכנוצרים. המדובר באדם יפה רבונו של עולם, בעל נפש
יפה שמקשט אותה בכבוד של מלכים. היא רוצה לעבוד כי היא רוצה
לפרנס את ילדיה הקטנים עד הרגע האחרון בחייה; ולאישה כזאת לא
מגיע סבל שכזה, לאדם כזה לא מגיע למות. המשכתי ודיברתי אל בורא
עולם, בלי לפצות את פי: אינני יודע את שם אימה, אבל אני אציג
את שמה: אלוהים, שמה סטלה בת "חוה", אל נא רפא נא לה, אל נא
רפא נא לה, אל נא רפא נא לה.

זהו. זוהי היתה התפילה, בראש בחשיבה, בלי שאף אחד ישמע. וכמו
שאמרתי לכם, זה היה למעשה יותר דו-שיח מאשר תפילה... כשלוש
דקות. אבל כן הסיום היה רשמי: הצגתי את שמה הפרטי ושלוש פעמים
את אל נא רפא...

אינני זוכר מה היה איתה באותו שבת, אבל אני זוכר טוב את יום
ראשון. היא ביקשה פיתאום לצאת, התלבשה יפה ואמרה שהיא מרגישה
טוב ורוצה לצאת! חזרה למחרת וראינו משהו מוזר: סטלה ישנה. כמעט
הישנה... התופעות המוזרות וההקאות והעיניים והרזון הפיתאומי
והגסיסה ממש, התחלפו בתיאבון פיתאומי והעיניים פרחו נפתחו עד
שאפשר לבקש ממנה כבר כוס קפה מזה שהיא יודעת לעשות טוב! אני
חושב שבכל זאת השיפור הזה נעשה בהדרגתיות, אבל הדרגתיות
שמתפתחת ומגיעה אל שיאה בתוך יומיים, מיום שבת עד יום שני,
איננה הדרגתיות כי-אם פיתאומיות, ופיתאומייות המושכת את תשומת
הלב הכי אפאטי בעולם! אין מי שלא שם לב, גם הילדים הקטנים...
פשוט השתנתה ממצב של גסיסה אל מצב של חיים. דיברתי כבר באותו
שבוע עם אחותה, ושאלתי אותה שוב לפשר העניין... היא ענתה לי
בכנות: באמת שאינני מבינה אלברט. סטלה החלימה. איך? מתי? למה?
ובלי כימוטרפיות ובלי שום תרופה... הרי היא סירבה "לבזבז" על
עצמה סנט אחד... אמרתי לה: תגידי תודה לאל.

ואני אומר עכשיו לכם, למי שקורא אותי: האם "המשחק" האישי הזה
שעברתי בשבועות הקודמים, האם זה אומר משהו? האם זה אומר
שאלוהים נמצא? האם זוהי הוכחה חותכת לקיומו וקיום ישותו?

אני שואל ועונה לכם: לא. אין זו הוכחה, לא חותכת ולא חד
משמעית, כן זו הוכחה אישית לעצמי, אבל אינני יכול להשתמש בה
כהוכחה, ומובן הדבר... ואתם יודעים מה? אפילו אם אצרף לכם את
טופס האבחנה של רופא מוסמך ואפילו אם אצרף לאבחנה צילומים
ובדיקות רפואייות שיראו שתי תמונות: לפני ואחרי... אפילו הכי
אינני יכול להשתמש בזה כהוכחה; כי מותר לחשוד בכוונותי... אולי
אני רוצה כל כך להוכיח את קיומו ומוכן אפילו לזייף למענו...
אולי לא אזייף אך הרופא פשוט טעה באבחנה! מליון אולי
וספקולציות יכולים להתלוות להוכחה כזאת או אחרת, והוכחת קיומו
של "אלוהים התיאורתי" המוסכם עליו- לא יכולה להיות מוצגת באופן
שכזה. היא חייבת להיות מוצגת באופן מכובד קודם כל, מרשים,
גדול, בגודל המתאים לסדר הגודל שלו... חייבת להיות מוכחת
"ההנחה" הזאת באופן מושלם: שליטה בבריאה הטוען בעלות עליה.
שליטה מוחלטת. ושליטה כזו לא מוכיחים דרך "מקרה" כזה או אחר...
ושיהי המקרה הכי גדול ומרגש, כדוגמת המקר של בת חוה "סטלה".
אגב, גם היא לא יודעת עד עכשיו מה פשר הדבר, פשוט היא החלימה
ועובדת שוב ונוזפת בילדים שוב, ואפילו הספקתי לריב איתה
והלוותי לה כסף- החיים חזרו אל מסלולם. אתם הראשונים שיודעים
אודות התפילה המאוד פרטית שלי, גם לאישתי לא סיפרתי, ולבטח לא
לסטלה או לאחותה...

זה שם המשחק: שליטה מרשימה בתנאי הסביבה הקבועים. כל מי שמוכיח
שליטה מרשימה בתנאי הסביבה הקבועים, הוא אלוהים. מאז ומתמיד
ידעתי את זה, הייתי אומר כמעט דגלתי בזה, בנוסחה הזאת; בדיוק
שלה, בהגיון שלה, במקום שלה, בגודלה, באחריות המוטלת על מי
שמשתתף במשחק הזה, והוא: הוכחת קיום אלוהים. הוא לא רק צריך
להרשים אותי במשחק הזה, אלא גם חייב להניח את דעתי האנושית, עד
שההגיון שלי יורה לי, שאכן אני רואה לנגד עיני משחק, המעיד על
שליטה מוחלטת בתנאי הסביבה הקבועים והסדורים בחוקי הטבע.

בואו נעשה את המשחק הזה, בואו נקיים אותו כלשונו וכהלכתו. נעשה
את זה קצר וענייני.לשם כך, אני צריך לשאת בקשה, והפעם אני אשא
אותה ברבים, לא רק בראש שלי. אולי בראש שלי אני חושב יותר מהר
ויותר טוב, אבל אני יודע גם לסגנן את מחשבותי לא רע... מי כמוך
יודע את זאת אלוהים. אני אישית מכיר אותך, והיה לי הכבוד
להכירך, וכמו שכתבתי וחשבתי לא פעם, אסיר תודה אני על כל
זאת... אסיר תודה אני על הצורה היפה והמתחשבת והמאוד אנושית בה
היצגת לי את עצמך, את מהותך, לא רק את גודלך, וגדולתך.
כשלעצמי, יכלתי להסתפק במקרה זה או אחר ולקבל את התשובה המלאה
והמושלמת לעובדת קיומך, אך אני בשר ודם, וחלש, עד כדי לשכוח
ולא להסתפק, לא בהוכחה אחת ולא בשתיים ולא במאה! את כולן
קיבלתי באופן שלא אמור להשאיר אצלי שום ספק, כי בכולן סופק
הרבד הביקורתי והמפותח שלי, עד לרמה החד משמעית, ובכל זאת,
תמיד הרגשתי את הצורך לעוד הוכחה ועוד הוכחה עד אין סוף. זוהי
החולשה האנושית רבונו של עולם, והיא לא פסחה גם עלי.
אולם דבר אחד אני רושם לזכותי: תמיד, גם כאשר לא קיבלתי את
מבוקשי בזמן, ניסיתי להעיר את ההגיון שלי, ודרכו למתן את
החולשות שתקפוני. ידעתי את עובדת קיומך, כי הכרתי אותך. האמנתי
בך כי הכרתי אותך. ואני מנסה בכל כוחי לשלב את ההכרות הזו עם
הכרתי לעצמי ולסביבתי. אני מנסה להשתלב ברבד השביעי, ואני יודע
שאיני ראוי להשתלב בו, אך אני מנסה בעזרתך.

מספיק לי היה המקרה של "סטלה בת חוה" אלוהים. אני יודע שענית
לי, ואני יודע יותר מזאת: הרגשתי את האותות לאישורך על המהלך
העכשוי שאני עומד להתחיל בו. אני תפילה שאני נמצא בדרך הנכונה;
אני תקווה שלא טעיתי.

אנא אלוהים, כמו שענית לי דרך המקרה של סטלה והוכחת לי בפעם
המאה אודות קיומך, כך ענה לי ולכל העולם דרך כל חולה הסרטן
והאיידס וניווני השרירים ודרך כל חולי מחלה חשוכת מרפה בעולם.
שיחלימו כולם, כל העולם מהמחלות האלה. שיילכו מהעולם כל המחלות
חשוכות המרפה, שהאדם עוד לא הגיע לדעת לטפל בהם. שיחלימו כל
חולי העולם, בכל מקום כל עיר כל מדינה כל אומה כל כפר נידח,
שיחלימו מכל מחלה קשה חשוכת מרפה, כסרטן שאנו קוראים לו "רולטה
רוסית" אך ידוע לי שהוא מכוון על ידך, ואינני מבטא תלונה בזאת
כי-אם הבנה וקבלת עולך ומשפטך התמים; הצור תמים פעלו כי כל
דרכיו משפט א-ל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא; שכל החולים
יחלימו וכל המחלות חשוכות המרפא ילכו מהעולם בבת אחת, היום,
יום שישי בשבת קודש, ה-6/1/06. שכל העולם יידע אותך, יכיר
אותך, ויאמין בקיומך. אינני יודע אם מגיעה לאדם האופציה הזאת,
אינני יודע אם מוכן האדם להתמודד עם האופציה הזאת, ואינני יודע
אם יכול האדם לעמוד בניסיון הקשה הזה, כי ממנו נגזרות
התחייבויות לא פשוטות, כאשר פירטתי לעיל. אבל אני סומך על
רחמיך, ועל טובך, ועל רצונך להטיב עם האדם באשר הוא; אנא ענני.
הייתי רוצה לסיים את פנייתי זו, בתפילה מוכרת וידועה של אליהו
הנביא בזמן נביאי השקר. אינני יודע אלוהים אם היגענו עד למקום
הזה, ואינני בטוח אם לא ירדנו כבר מהמקום ההוא... אנא, שמע
תפילתי, ענה לבקשתי, רחם על ישראל עם קדושיך, רחם עלי, ורחם על
כל העולם. קבל את תפילת אליהו הנביא כתפילתי.


"ה' אלוקי אברהם, יצחק, וישראל, היום יוודע כי אתה אלוקים
בישראל, ואני עבדך, ובדבריך עשיתי את כל הדברים האלה. ענני,
ה', ענני, וידעו העם הזה כי אתה ה' האלוקים, ואתה הסיבות את
לבם אחורנית". (מלכים א' יח:לו-לז).

אברהם בן שרה ועזרא שבות

תשובת ד"ר רחמים מלמד-כהן:

אלברט
שלום וברכה

גם אני ממוצא חלבי . אמי רחל מבית קטן (אטאן) .
בילדותי ביקרתי פעמיים בחלב, ואני זוכר את המצודה(סיטאדל)
ושכונות היהודים.

שמחתי לקבל את מכתבך והמצורפים. העברית שלך יוצאת מן הכלל. היש
ישראלי לידך?


בקשר למה שכתבת לאלכס לוין, אתה צודק במאה אחוז, וברצוני לחזק
את עמדתך: ישנם מחקרים מדעיים המוכיחים כי לתפילה על חולים, גם
כשאינם יודעים שמתפללים עליהם, יש השפעה על ריפויים ושיקומם.
כמו כן מצאו אצל חולים שהתפללו על עצמם שינויים ביוכימיים
חיוביים במח, אשר גרמו לתחושה טובה ולאופטימיות.

הסיפור של סטלה מדהים, אבל צריך להיזהר מהכללות. יש חולים רבים
שמתפללים עליהם והישועה מתמהמהת. נסתרים דרכי ה'.
אלברט, איך היגעת אליי

שבת שלום
מועדים שמחה
רחמים

April 07, 2006

אלברט שבות:


תרגומך לשם משפחתך מ: קטן ל: אטאן - לא השאיר בליבי ספק כי אתה
אכן חלבי אסלי!

תודה ד"ר מלמד-כהן על תשובתך, הדבר שימח אותי מאוד. אתה איש
זריז אדוני, רק אתמול שלחתי לך את המייל... אולם אני מבין את
הזריזות הזאת במובן אחר שנעמוד עליו ללא ספק בהמשך.

תודה גם על המחמאה; אני גם כותב ערבית טוב... יצאתי מסוריה
בגיל 19, והספקתי להיכנס כשנה לאוניברסיטה של חלב. לא הבנתי
ד"ר מלמד-כהן את שאלתך "האם יש ישראלי לידי?" האם כוונתך אם יש
ישראלי לידי שעוזר לי בניסוח העברית...? התשובה כן! אישתי
ישראלית צברית (אשכנזית), הכרתי אותה בצבא, ואכן היא עוזרת לי
לא פעם בלמצוא מילה שאבדה לי בעברית, או בתרגום מילות לועזיות
מודרניות שנכנסו לשפה העברית ללא הזמנה... אולם הבעיה האמיתית
של אישתי שמרתיחה אותה היא, איך היא הצברית אינה יכולה להגיע
לעברית שלי!

בקשה לי אליך ד"ר מלמד-כהן: אנא, אשר לי לפרסם את ההתכתבות
בינינו, תחת הקישור של הודעתי לאלכס לוין בפורום אימגו. הדבר
חשוב עד מאוד ידידי, ונגזר מהאימרה "ברוב עם הדרת מלך". האמן
לי שיודע על מה אני מדבר; אבל אני זקוק לקצת קרדיט ממך בשלב
זה, אנא אשר לי לפרסם את המיילים שלי איתך באשכול של אלכס לוין
באימגו.(הקישור ששלחתי לך).

אתמול קראתי את הראיון שערכה איתך שרה יוכבד ריגלר באתר "אש",
והחלטתי על המקום לפנות אליך.
קח טיפ על החשבון ד"ר רחמים: אין זה יד המקרה.

בתודה ושבת שלום,
אלברט שבות

ד"ר מלמד-כהן:

אלברט
שבוע טוב

לפרסם את ההתכתבות בינינו?
מותרים לכם , מותרים לכם, מותרים לכם.

בעוונותינו הרבים גם זוגתי שתחיה אשכנזיה. לא נורא. אפילו
טוב.
ושוב חג שמח
רחמים

April 09, 2006

אלברט שבות:

שבוע טוב ד"ר מלמד-כהן,

תודה על התרתך, שמחתי מאוד על כך. את ההתכתבות פרסמתי כאן:
http://www.e-mago.co.il/phorum/read-5-13169-13169.htm

אם תרצה- ניתן להמשיך ולענות לי דרך המייל, או אתה יכול בוודאי
לפרסם את תשובתותיך בהמשך כאן באתר ישירות.
היום החלטתי להתחיל ולחקור אודות השם רחמים מלמד-כהן, וכצעד
ראשון שמתי את שימך במנוע החיפוש האינטרנטי של ג'וגל, והגעתי
לשיר הזה, שכתבת בשנה שעברה אם איני טועה. אני מבקש להתחיל את
"הפרוייקט" שלי (שיעניין אותך ללא ספק בהמשך) בשיר הזה,
ברשותך:

יהי רצון

אלוקים
איכה !

יהי
יהי רצון
יהי רצון מלפניך
עשה שלום ממרומיך
הופע בעולמך

יהי רצון

יהי
יהי רצון
יהי רצון מלפניך
למען ברואיך
למען ישראל בחיריך

יהי רצון

יהי
יהי רצון
יהי רצון מלפניך
הוכח ליקיריך
ירושלים עירנו - עירך

יהי רצון

יהי
יהי רצון
יהי רצון מלפניך
רפא חולי עמך
ברואיך - בצלמך

יהי רצון

יהי
יהי רצון
יהי רצון מלפניך
ענני: אשמור על משפחתך
וכי בי ירבו ימיך

יהי רצון

יהי
יהי רצון
יהי רצון מלפניך
ממני, אל תסתר פניך
למען אספר תהילתך

יהי רצון

אלוקים !
איכה

בתוכי הנך

יהי רצון מלפניך

יהי רצון

יהי

(מחבר: רחמים מלמד-כהן)
-----------------------------------

שבוע טוב / אלברט שבות

ד"ר מלמד-כהן:

אלברט,
אתה יכול לפרסם את השיר.

בשורה טובה נבחרתי השנה להיות "יקיר ירושלים".

חג שמח
רחמים

April 18, 2006

אלברט שבות:

ד"ר מלמד-כהן שלום ומועדים לשמחה,

"סיכמנו" שאת ההתכתבות שלי איתך אפרסם בפורום "אימגו", אולם
אני נאלץ להחליף את הכתובת הזו באחרת:
ההתכתבות שלנו תופיע איפה בכתובת הזו:
http://groups.google.com/group/ashabot
אשר על כן ד"ר רחמים, את תשובותיך אלי יש לשלוח העתק בנוסף, אל
המייל הזה: ashabot@googlegroups.com

ובכן ד"ר מלמד-כהן, לפני שנה בדיוק, כתבתי מאמר תחת הכותרת
"אות". ברצוני לצרף לך את המאמר הזה (להל"ן), ולהודות לך באם
תוכל להגיב עליו.

מועדים לשמחה / אלברט שבות

 

המאמר המצורף: (המאמר נכתב ב- 15 באפריל 2005)

"אות"

העניין התחיל כך: אתמול בשעת לילה מאוחרת, שוחחתי עם אחי
בטלפון (שנינו גולאים: הוא גר בברוקלין ואני בפנמה)- סתם שיחת
חולין בין שני אחים יהודים. בשיחה הזאת ובדרך מקרה עלתה השאלה
הזאת: מה מהות הייסורים הבאים על האדם? מהו מקורם ומה צריך
לעשות בנידון? נגיד מישהו חלה- ומעבר לייעוץ אצל רופא, מה על
החולה הזה לעשות?

אחי וגם אני ענינו באותו המטבע- ולא במקרה: יש - כמו שאמרו
חכמינו הקדומים, יש לפשפש במעשיו. כאן לקחתי אני את המיקרופון
והוספתי משלי: הצגתי את "עמדתי" בזה הלשון: תאר לעצמך, אמרתי
לאחי, נפגשתי איתך היום בבוקר ברחוב, פנים מול פנים, ואני
בירכתי אותך ב: בוקר טוב, מה המצב הכל בסדר? שיהיה לך יום טוב.
אתה הסתכלת עלי ולא פצית פה! פשוט התעלמת ממני! לא ענית לי.
מכאן המשכנו הלאה וכל אחד הלך לדרכו; והשאלה היא: האם יתכן
שאעבור על מה שקרה לסדר וכאילו מקרה - ככל המקרים?

שאלתי ועניתי: לבטח ומאותו הרגע תעסיק אותי רק מחשבה אחת-
תעסיק אותי עד טירוף: מה הסיפור! מה קרה? למה אחי התנהג איתי
כך- הרי אין שום סיבה להתנהגותו המוזרה... שלא ידבר איתי? שלא
יענה לי? שלא יענה לבוקר טוב?!!

אין לי ספק, המשכתי בנמשלי, שאמשיך בחיפושי אחר תשובה חותכת
להתנהגותך- גם אם לא אגיע מיד למסקנה; אמשיך ולא ארפה עד שאבין
מה קרה: יכול להיות שעשיתי לו משהו אתמול ולא שמתי לב? בוא
נשחזר איפה נפגשתי איתו שלשום? האם יכול להיות שאמרתי משהו
שהוגנב לאוזניו... מיליון אפשרוייות יעסיקו אותי שאבחן אותם
אחת לאחת בכל הרצינות וארד איתן לפרטי פרטים, עד להגיע אל
המטרה שלי: למה היום לא ענית לשלום שלי!

התנהגותי זו, אני מניח, הינה ההתנהגות "המקובלת- הנורמלית" של
כל אדם ואדם באשר הוא. קבעתי וחזרתי כאן אל עצם העניין: כך
לדעתי, אמור להתנהג מי שנתקף "בבעיה" כלשהי- החל מצרה עוברת
ועד למחלה של ממש! אדם כזה לדעתי, לא אמור לנוח עד שימצא את
התשובה החותכת ואת המסקנה: מדוע זה קרה לי! למה! מה היא האזהרה
המוצפנת שמבקשים מלמעלה לשלוח לי! לא ינוח עד אשר יגיע
לתשובה...

כאן בנקודה הזאת נפרדה דרכי מאחי, והוא חלק עלי: לא להגזים! כן
צריך "לפשפש" אך לא להגזים... אם לא מצא תשובה- אז שיניח
מהנושא... שיסתפק בהודאה- זהו רצון השם...

בתגובה, הקצנתי בתורי ועניתי: יותר מזה! יעזרו לו מהשמיים אם
הוא יתעקש על מציאת התעלומה! ויותר מכל זה: אם לא יניח מהעניין
עד אשר ימצא את "סוד האזהרה"- ייאשרו לו מהשמיים את המסקנה
שהגיע אליה, באופן ברור אמיתי ישיר וחד משמעי: אכן היגעת
למסקנה הנכונה!

כל האמור נכון ותקף, בתנאי שהחיפוש שלו אחר "המסקנה" הוא כן
ותמים... כל האמור נכון ותקף בתנאי שכוונתו היא למצוא את "מקור
האזהרה" ולטפל בה; הלכה למעשה.

אתמול בלילה טענתי בטלפון את הטענה הזאת בפני אחי, ובמקרה היה
לי כיסוי אמיתי לטענה זו; חתמתי צ'יק כבד שהיה לי כיסוי עליו,
כדת וכדין. (אמרתי "במקרה"- אך שום דבר, יודע אני, איננו
מקרי)

זהו סך הצ'יק שחתמתי ומסרתי אתמול לאחי בטלפון:

ביום חמישי של השבוע שעבר, בשעת ערב כאשר חזרתי הביתה מהעבודה,
הזדמנה לי עבודה שחורה לעשות: היה עלי להעביר את המיטה של אחד
הילדים ממקום למקום, זאת מתוך החלטה מלמעלה לשנות משהו בסדר
הבית! כך החליטה אישתי. היא עשתה למעשה את כל השינויים בעצמה,
ונשאר רק הנושא של המיטה... היא השאירה לי אותה-  כי היא כבדה
במיוחד, וכאשר הבאנו אותה לבית, שני סבלים עמלו עליה... וביום
חמישי שעבר היה בבית רק סבל אחד- מה לעשות! אזרתי את כוחותי
והתכוננתי לעשות את העבודה של שני סבלים כאחד, אני הגיבור!
מדובר רבותי במיטה של עץ קולומביאני מיוחד, שוקלת לפי דעתי
כחצי טון...

העברתי את המיטה! לבד! התיישבתי ולא יכולתי לקום! פשוט דפקתי
את הגב שלי. וכנראה דפקתי אותו באופן חמור. באותה לילה לא
הצלחתי לישון מכאבים, כל תזוזה לוותה בכאב גהינומי, שלא הכרתי
עד אז.

לפני שנה עבר אחד מהמשפחה שלי את אותו המסלול... הוא גם הרים
משהו מוגזם (עדין פחות מוגזם ממני) ושכב כחודש בבית חולים.
הציעו לו לעבור ניתוח והוא סירב! הוא מסרב עד עכשיו, ועדין
נתקף בכאבי תופת; עוד לא השתחרר מזה. משם למדתי משהו על "הצרה"
הזאת...

למחרת "התאונה" החלטתי החלטה תמהונית: להתעלם להתגבר וללכת
לעבודה וכאילו כלום... פשוט לשחק אותה עוד הפעם גיבור... לא
רציתי ללכת לרופא ולשמוע ממנו את הבשורה הרשמית- פשוט לא בא לי
להיכנס לעניין הזה מהדלת הרשמית...

עבר עלי אחד הימים הקשים מאז ומתמיד - לא הצלחתי לשבת, לא
הצלחתי לא לשבת, לא הצלחתי להתכופף אפילו בשירותים... ועל כל
תזוזה הכרחית הכי קטנה- קיבלתי עונש מוגזם ואלים. התחלתי את
היום בתפילת שחרית- ושוב אני מדבר על השבוע שעבר, יום שישי
בבוקר. את ארבעת הרכינות בעמידה לא הצלחתי לעשות, הסתפקתי
בהרכנת ראשי. יצאתי משם לעבודה ועברתי גהינום- לא עבודה.

הגיע השבת, וחשבתי שאולי יעשו לי קצת הנחות מלמעלה לכבוד
שבת... קצת פרוטקציה... שום דבר! המצב מחמיר.

ביום שבת הגעתי למסקנה שיומיים ברחתי ממנה: גמרתי אומר עם עצמי
ללכת ביום שני בבוקר אל רופא מומחה ולפגוש את הבשורה הרשמית
פנים אל פנים! זהו, אין מנוס. התכוונתי להתקשר עם קרוב משפחתי-
זה שדפק לפני שנה גם את הגב, ולשאול אותו על פרטי הרופא שלו.
(עדין הוא מבקר אותו)

ברצוני לקחת כאן הפסקה קטנה מהסיפור המתוק שלי, וללכת שוב
ברשותכם אל התחלת הרשימה הזאת, היכן דיברתי על "אזהרה והפיענוח
שלה":

במהלך השנים האחרונות, פיתחתי שיטה אישית יעילה לתכונה הזאת:
בכל פעם שקורה איתי משהו היוצא מגדר הנורמל, אני חוקר אותו עם
עצמי ומגיע אל מקורו המדוייק. אני מדבר על צרות על בעיות על
מיכשולים בלתי צפויים... פעם מעדתי בלי שום סיבה, נפלתי ופצעתי
את הברכיים (לא באופן חמור...); פעם ובאותו יום הזדמנו לי שתי
תאונות פטאליות שלאחריהן לא הולכים לבית חולים... משתי התאונות
ניצלתי ברגע האחרון, ובהפרש של שעות בלבד, באותו יום. קרו איתי
הרבה דברים בלתי נעימים, כמו שקורה עם כל אחד מאיתנו, ובכול
המקרים הגעתי למסקנה ולתשובה: מדוע זה קרה, מה היא האזהרה, ועל
מה היתה האזהרה.

ידעתי לזהות את האזהרה ולהצביע עליה, ואני מדבר כמובן על הבעיה
שנתקלתי בה; כמו שתי התאונות הבטוחות שניצלתי מהן באותו יום!
נכון לציין שזהו השלב הקל שעברתי במהלך פיענוח האזהרות, קל
לראות את הבעיה ולצביע עליה... אך הקושי הוא בשלב השני -
באיתור "הבעיה" שבגינה נשלחה האזהרה.

ומשם נוסעים אל השלב האחרון, היינו הטיפול המעשי "בבעיה" הזאת
ותיקונה. ושוב, הייתי מגדיר גם גם את השלב האחרון- כשלב קל, כי
קל לכל הדעות לטפל בבעיה אם אתה מצביע עליה וברצונך כמובן לטפל
בה. אולם, שוב, הקושי הוא באיתור הבעיה! נתקלת באזהרה: חלית,
נפלת, נפצעת, כמעט עשית תאונה... העניין הוא לדעת על מה באה
להזהיר האזהרה הזאת! אתה בשר ודם שעלול לעשות הרבה מאוד דברים
"מפוקפקים" או אם תרצה- שנויים במחלוקת... איך ניתן להצביע על
"העבירה" הספציפית ולמשות אותה מתוך חברותיה הרבות... כאן הוא
הקושי, ועל זאת עניתי לאחי: אם אתה כן וברור עם עצמך, ואם
כוונתך היא תיקון העבירה הזאת שברצונך למצוא, הם יראו את כנותך
זאת מהשמיים, ויעזרו לך למצוא את העבירה הספציפית שבגינה נשלחה
האזהרה! פשוטו כמשמעו!

ויותר מזאת טענתי: הם לא יסתפקו בשמיים לעזור לך במציאת הבעיה,
אלא יעזרו לך לצאת מהספק המחלחל בך בכל זאת: עודיך נמצא בשלב
מציאת הבעיה, ואפילו אם עדין עוד לא טיפלת בבעיה- רק מצאת
אותה- לענייות דעתך, ישלחו לך אות כזאת ברורה מהשמיים, דרכה
יגידו לך בבהירות: אתה היצבעת על ה"עבירה" הנכונה, לך תטפל בה.
דרך צלחה!

הטענות "המיסטייות" האלה, התיאור "המיסטי" הזה תפס חלק ניכר
ממאמר ארוך שכתבתי לא מזמן, בו תיארתי בשידור חי את התופעה
הזאת, שלב אחרי שלב, צעד אחר צעד. תיארתי את זאת הלכה למעשה
והצלחתי בזאת, כי תיארתי מקרים שקרו איתי אישית; בפועל! אתר
"רדיו קול הלב" עשה עימי חסד ופירסם את המאמר הזה. מי שרוצה
שיתקתק בגוגל "רדיו קול הלב" יילך ויקרא. [ בינתיים התפרסם גם
כאן: http://stage.co.il/Stories/451989 ]

אם כן, נחזור מההפסקה שלקחנו, אל חיק "האזהרה" הטריה, שבגינה
גמרתי אומר עם עצמי בשבת האחרונה. אני מדבר על יום שבת 9
באפריל, 2005 למניינם.

גם באותו ערב שקרתה לי "תאונת" הגב, וגם ביום שישי למחרת, וגם
ביום שבת, שלושה ימים עסקתי בדבר קונקרטי אחד ויחיד: מה הסיפור
כאן! למה קרתה לי הבעיה הזאת? מהי מהות האזהרה התוחבת בתוכה?
שאלתי ולא הגעתי לתשובה; לא ביום חמישי, לא בשישי, ולא בשבת.
כל הזמן הזה עסקתי עם עצמי רק בזאת, כמעט באופן אובססיבי, ולא
הגעתי לשום דבר. לא הצלחתי הפעם לפענח...

הרמתי ידיים.

אני כבר ביום ראשון, בשעות הצהרים. ועדין אני עם הכאב.
הסימפטומים הולכים ומתבהרים, הכאב הולך ומתעצם; ההלכה משתווה
למעשה.

ביום ראשון בצהריים חולפת בי השערה .  מלפני כשנתיים אני עובד
על תהליך אישי של חזרה אל מקורותי ואל יהדותי האמיתית. יש מי
שמתאר את התהליך הזה כחזרה בתשובה, אך אני אוהב יותר לתארו
כחזרה אל מקורותי; זאת כי טעמתי פעם, בילדותי, את טעם המקורות
בבית שנולדתי בו, ועכשיו אני חוזר שוב אליהם...

את החזרה הזאת, החלטתי לעשות באופן הדרגתי, כי אני היום אדם
נשוי עם אישה וילדים, וביקשתי לשתף את כל המשפחה שלי בתהליך
הזה ולא לעשותו לבד; אשר על כן ראיתי את צעד החזרה בהדרגתייות-
כצעד נכון שמקל לא רק עלי את התהליך... שמקרב לא רק אותי אל
המטרה...

דבר אחד עוד לא הגעתי אליו: עוד לא שמתי ציצית קטן - או מה
שנקרא ארבעה בכנפות מתחת לבגדים. את הצעד הזה עוד לא עשיתי;
ולמעשה תיכננתי לעשותו בחודשים הבאים...

התלבטתי עם עצמי ביום ראשון, וניהלתי את הדו-שיח האישי הזה -
אם נכון הביטוי: מה לארבעה בכנפות ולתהליך ההדרגתי שהחלטתי
עליו?! הרי אינני יכול להחליט לשקר קצת בשלב הראשון ולהוריד את
השקר לאט לאט- בדרך אל הדרך הישרה! זהו המשל ולהלן הנמשל
המעשי: אם החלטתי לחזור אל המקורות, מדוע לא שמתי מיד ארבעה
בכנפות! זהו אבסורד אחד שגיליתי בעצמי - שלא כל כך הביא לי
גאווה... בלשון עדינה...

האם כאן קבור הכלב? האם זהו מקור האזהרה? האם עליתי על
"הבעיה"!?

במצב שהייתי בו, ביום ראשון, אני יכול להגיד באחריות: ניתן
להיתלות בכל קש... אולם וללא שום קשר, הצבעתי ובאופן מודע על
"הבעיה" וגם החלטתי על טיפול נאות ומיידי ככל האפשר "בבעיה".
החלטתי לקנות כבר ביום שני ארבעה בכנפות ולשים אותם החל מאותו
יום.

בערב, כמידי ראשון, הלכתי למנחה בשש בערך. בבית הכנסת שלנו
ישנם ברוך השם הרבה מאוד סידורים. אני רגיל להתפלל בסידור
מסויים, מאז שהתחלתי לבוא אל בית הכנסת ולהתפלל, מלפני שנתיים
בערך, אף פעם לא החלפתי את הסידור. וגם במנחה לקחתי לי את
הסידור שלי והתפללתי בו.

לאחר מנחה ישנה הפסקה של כשלושת רבעי שעה, עד שמגיע זמן תפילת
ערבית, בשבע.

סיימתי מנחה, לקחתי לי ספר מעם לועז לעיין בו עד שעה שבע,
וקמתי מהכיסא אל עבר אולם אחר איפה שמתפללים ערבית. בדרך לקחתי
לי עוד סידור בשביל ערבית, פשוט שכחתי את הסידור שלי של מנחה
באולם האחר היכן שהתפללתי מנחה, והתעצלתי לחזור לשם...

הסידור האחר שלקחתי, נושא את השם "סידור סוכת דוד". חיפשתי
באולם השני פשוט את הסידור "שלי" שאני רגיל אליו- ולא מצאתיו,
למרות שיש בנמצא תמיד ממנו, והרבה... אך הפעם לא היה! נפל בידי
"סוכת דוד" ושמרתי אותו בידי לערבית.

תפילת ערבית, שעה שבע:

אני מגיע לקריאת שמע, ומתחיל... בקטע האחרון של קריאת שמע,
"ויאמר ה' אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, ועשו
להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם, ונתנו על ציצית הכנף פתיל
תכלת והיה לכם לציצית..."

את הקטע הזה, האחרון, בקריאת שמע, בסידור שלקחתי פעם ראשונה
בחיי, "סידור סוכת דוד": הקטע הזה מודפס באותיות גדולות מהשאר.
כל פרשת שמע ישראל מודפסת באותיות מסויימות, ורק הקטע האחרון
שבה, מודפס באותיות יותר גדולות. ללא שום הגיון. קראתי את הקטע
האחרון הזה ושמתי לב לכל אות בו: כן. הבנתי. זוהי האות
שחיפשתי. זהו האישור שחיפשתי: אנו מאשרים לך בזאת, שהמסקנה
שהגעת אליה היום אחרי הצהריים, נכונה היא ותקפה. טפל בה בהקדם
האפשרי כפי שתיכננת.

הלכתי אחרי התפילה וחיפשתי עוד סידור של "סוכת דוד", ומצאתי בו
את אותו "הדפקט". יורשה לי לחזור על קטע מסויים שכתבתי לעיל:

...  אם אתה כן וברור עם עצמך, ואם כוונתך היא תיקון העבירה
הזאת שברצונך למצוא, הם יראו את כנותך זאת בשמיים, ויעזרו לך
למצוא את העבירה הספציפית שבגינה נשלחה האזהרה! פשוטו כמשמעו!

ויותר מזאת טענתי: הם לא יסתפקו מהשמיים לעזור לך במציאת
הבעיה, אלא יעזרו לך לצאת מהספק המחלחל בך בכל זאת: עודיך נמצא
בשלב מציאת הבעיה, ואפילו אם עדין עוד לא טיפלת בבעיה- רק מצאת
אותה- לענייות דעתך, ישלחו לך אות כזאת ברורה מהשמיים, דרכה
יגידו לך בבהירות: אתה אכן היצבעת על ה"עבירה" הנכונה; לך תטפל
בה; דרך צלחה.

נחזור אל המציאות, ונעזוב שוב לרגע את "המיסטיקה":

ביום שני למחרת, סידרתי לי יציאה מוקדמת מהעבודה, כך שאגיע
לכולל [היכן מוכרים דברי קודש] ברבע לשבע, להספיק ולקנות שלוש
גופייות מהודרות עם ציצית, ולהספיק בדרך ערבית בשבע. קניתי.
ביקשתי מהמוכרת למדוד בשרותים- והאמת לא התכוונתי למדוד אלא
"לשים"! לשים מהר ככל האפשר. הכאב כבד כבר מנשוא...

בערבית, שמתי לב פעם ראשונה, מאז "התאונה": את ארבעת הכיפופים
בעמידה עשיתי באופן טבעי ללא שום כאב. למחרת, יום שלישי קמתי
כמעט ללא כאבים. את היום עברתי יפה. השיפור הגיע לשיאו אתמול:
נעלם הכאב; לא נותר זכר לכאב האכזרי ההוא... אשקר לאמת אם אגיד
שישנו זכר לכאב בגב, ברגע כתיבת השורות. היום יום שישי, 15
באפריל 2005 למניינם. עוד מעט אני יוצא הביתה. שבת שלום.


אלברט שבות