[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אלברט שבות
/
שכר ועונשו

אמר ה' לאברם (בראשית, יג)
ושמתי את זרעך כעפר הארץ...

אמר ה' לאברהם (בראשית, טו)
הבט נא השמימה וספור הכוכבים, אם תוכל לספור אותם?... כה יהיה
זרעך


אמר ה' לאברהם אחרי עקידת יצחק (בראשית, כב)
והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים

אמר ה' לאברהם (בראשית, יז)
ואתנה בריתי ביני ובינך וארבה אותך במאד מאד

אמר ה' לאברהם (בראשית, יז)
אני הנה בריתי אתך והיית לאב המון גוים

אמר ה' לאברהם (בראשית, יז)
והפריתי אותך במאד מאד ונתתיך לגוים ומלכים ממך יצאו

אמר מלאך ה' להגר (בראשית, טז)
הרבה ארבה את זרעך ולא יספר מרב

אמר ה' לאברהם, על ישמעאל (בראשית, יז)
והפריתי אתו והרביתי אתו במאד מאד

אמר ה' ליצחק (בראשית, כו)
והרביתי את זרעך ככוכבי השמים

אמר ה' ליעקב (בראשית, כח)
והיה זרעך כעפר הארץ, ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה

את הרשימה לעיל ראיתי ב"אתר הניווט בתנ"ך", אתר המוקדש לעילוי
נשמתו של דב סגל ז"ל, וזאת כאשר גלשתי ברחבי הרשת במטרה לחפש
ביטויים המציינים ברכות השם לאבותינו, או אז נתקלתי ברשימה
המוכנה הזאת למעלה - נפלאות דרכי האינטרנט...

כפי שרואים ברשימה לעיל, כל הברכות של השם לאבותינו, מופנות אל
זרע המבורך; הייתי רוצה להתמקד, לצורך המאמר שלי, בברכה
אופיינית אחת של השם לאברהם אבינו, שנאמרה לו בעקידת יצחק; וזה
לשונה:

טו ויקרא מלאך ה', אל-אברהם, שנית, מן-השמים. טז ויאמר, בי
נשבעתי נאם-ה': כי, יען אשר עשית את-הדבר הזה, ולא חשכת,
את-בנך את-יחידך. יז כי-ברך אברכך, והרבה ארבה את-זרעך
ככוכבי השמים, וכחול, אשר על-שפת הים; וירש זרעך, את שער
אויביו. יח והתברכו בזרעך, כל גויי הארץ, עקב, אשר שמעת
בקלי. (בראשית, כב')

אברהם אבינו עמד בניסוי הכי קשה שאדם יכול לדמיין, הוא עמד
להקריב את הבן שלו, ועל זה הוא מקבל את הפרס: ברך אברך את
זרעך? הזרע שלו יקבל את שכרו? זרעו ירבה כי הוא היה איש טוב
ונאמן? "זרעו" שאפילו לא מכיר אותו, לא יודע במי מדובר במה
מדובר! השם מבטיח לאדם בשר ודם את ההבטחה המקסימלית לשכר
המקסימלי המסתכם ב: ילדיך וצאצאיך יקבלו את שכרך!
השאלה במילים אנושיות היא: מדובר, בסופו של דבר, באדם בשר ודם,
ואדם, כל אדם, מרגיש יותר את בשרו ואת עצמו לפני כל דבר אחר;
מדוע למשל לא יתגמל אישית את אברהם אבינו עבור מעשיו, היד
אלוקים תקצר לעשות זאת חלילה?
השאלה הזאת מקבלת משנה תוקף, כאשר התגמול המובטח לאברהם אבינו
אינו מדבר על ברכה שייהנה ממנה דור בניו הנוכחי, אלא על דורות
אחרים רחוקים... במילים אחרות: גם אני אוהב את הבן שלי שחי
איתי בבית, ואשמח מאוד למשל אם אלוהים ישלח לו ברכה בעסקיו
ובביתו וישלח לו כמיליון דולר דרך איזה טופס לוטו קטן... וגם
אברהם אבינו ללא ספק היה שמח במתנה קונקרטית כזאת, אם השם היה
מבטיח אותה ליצחק בנו; אולם הוא לא הזכיר אפילו את השם יצחק
כאשר בירך אותו, ובמקום זאת כאמור, הזכיר את זרעו בטווח הארוך,
והתכוון למאות הדורות שיבואו... מה לאברהם ולדורות שיבואו? הוא
היה איש טוב וישר והדורות הבאים יקצרו את פרי עמלו? למה שלא
יקצור הוא בעצמו? ושוב, היד ה' תיקצר חלילה לשלם לו בעולם הבא
ובעולם הזה? לא מן הסתם אני מפרט ומאריך בשרידת השאלה הזו, כי
היא העסיקה אותי והרהרתי בה מאז שהייתי ילד, ולדעתי מדובר
בשאלה תקינה ומעל לכל - אנושית; ואני בחרתי להציגה בגודלה
המקורי, כפי שהרהרתי בה מימי נעוריי...

עוד לא הסתיימה השאלה שלי:

ו ויעבר ה' על-פניו, ויקרא, ה' ה', אל רחום וחנון - ארך
אפים, ורב-חסד ואמת. ז נצר חסד לאלפים, נשא עון ופשע וחטאה;
ונקה, לא ינקה - פקד עון אבות על-בנים ועל-בני בנים, על-שלשים
ועל-רבעים. (שמות, לד')
יח ה', ארך אפים ורב-חסד, נשא עון, ופשע; ונקה, לא ינקה -
פקד עון אבות על-בנים, על-שלשים ועל-רבעים. (במדבר, יד)

אני מניח שכבר הרחתם את המשך השאלה... וברוח השאלה הקודמת:
מדוע ועל מה ישלמו הבנים את הרפתקאות הוריהם...! מה פתאום!

התשובה נעוצה בתכלית האדם.

לפני כחודש עסקתי בשאלה הזאת, וניתחתי על-גבי מאמר שלם את שאלת
התכלית שבגינה בא האדם אל הכדור הכחול היפה הזה; למאמר קראתי
"שאלה עקרונית", וכאמור, ניסיתי דרכו להתחקות אחר תכלית האדם
מרובד היסוד שלו: מדוע אנו נולדים, מולידים ילדים ומתים, דור
בא ודור נכחד, מה הסיפור המסתורי הזה? בחשתי בשאלה מעניינת זו
מכל זווית אפשרית, ואגב זאת גיליתי מידע עצום אודות קיום האדם
ותכליתו. חשבתי שכיסיתי את כל הזוויות הקיימות והקשורות במילה
המסתורית הזו "תכלית" - אך היום מצאתי עוד קשר, עוד זווית...
למען הסדר הטוב, אצטרך להביא את אחד העיקרים שהגעתי אליו במהלך
חקירתי אודות תכליתו המסתורית של האדם, ויורשה לי להביא נוסח
זה בשלמותו:

האדם בא לעולם בשביל לגלות אותו, בשביל לגלות את המידע הנמצא
בו, לפענח אותו ולעבד אותו במידת האפשר. מי שמגיע הלכה למעשה
אל התכלית הזאת - עשה את שלו. אולם מעטים מאוד הם המגיעים אל
התכלית הזאת, מעטים מדי עד לאי-הכדאיות לברוא עולם ומלואו
בשבילם... ואם כן נשאלת השאלה הגדולה, ובכל הרצינות: אם כך פני
הדברים, מדוע ברא הבורא את האדם, אם הוא ידע מראש שלא יכול
להגיע אל תכליתו?! וכך אנו מגיעים אל שאלת השאלות: מהי תכלית
הבריאה של הבורא בעצמו? מה היא כוונתו? מדוע ברא את האדם? אם
להיטיב איתו ע"י פתיחת ערוצי המידע - הרי הוא ידע ויודע שהאדם
לא יפתח את הערוצים האלה ולא ישתמש בהם, כי יצר האדם רע
מנעוריו, הוא בעצמו העיד על זאת, הוא בעצמו אבחן זאת כבר
מתחילת הבריאה. אם כן אחזור ברשות בוראי על אותה השאלה: מה היא
התכלית שבגינה ברא את האדם ואת העולם? לאיזו תכלית התכוון?

והנה התשובה שהגיעה אליי זה עתה בפקס: התכלית היא שהאדם,
בכוחות משולבים עם אחיו בני האדם, ימצא בזמן העומד לרשותו את
המידע האפשרי הטמון ביקום, ויעבד אותו במידת האפשר.

להבנת התשובה יש לטייל בטקסט תנ"כי זה:

כ ויאמר ה', זעקת סדם ועמרה כי-רבה; וחטאתם - כי כבדה, מאד.
כא ארדה-נא ואראה, הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה; ואם-לא, אדעה.
כב ויפנו משם האנשים, וילכו סדמה; ואברהם - עודנו עמד, לפני
ה'. כג ויגש אברהם, ויאמר: האף תספה, צדיק עם-רשע. כד אולי
יש חמשים צדיקם, בתוך העיר; האף תספה ולא-תשא למקום, למען
חמשים הצדיקם אשר בקרבה. כה חללה לך מעשת כדבר הזה, להמית
צדיק עם-רשע, והיה כצדיק, כרשע; חללה לך - השפט כל-הארץ, לא
יעשה משפט. כו ויאמר ה', אם-אמצא בסדם חמשים צדיקם בתוך העיר
- ונשאתי לכל-המקום, בעבורם. כז ויען אברהם, ויאמר:
הנה-נא הואלתי לדבר אל-אדני, ואנכי עפר ואפר. כח אולי יחסרון
חמשים הצדיקם, חמשה - התשחית בחמשה, את-כל-העיר; ויאמר, לא
אשחית, אם-אמצא שם, ארבעים וחמשה. כט ויסף עוד לדבר אליו,
ויאמר, אולי ימצאון שם, ארבעים; ויאמר לא אעשה, בעבור הארבעים.
ל ויאמר אל-נא יחר לאדני, ואדברה - אולי ימצאון שם, שלשים;
ויאמר לא אעשה, אם-אמצא שם שלשים. לא ויאמר, הנה-נא הואלתי
לדבר אל-אדני - אולי ימצאון שם, עשרים; ויאמר לא אשחית, בעבור
העשרים. לב ויאמר אל-נא יחר לאדני, ואדברה אך-הפעם - אולי
ימצאון שם, עשרה; ויאמר לא אשחית, בעבור העשרה. לג וילך ה' -
כאשר כלה, לדבר אל-אברהם; ואברהם, שב למקמו. (בראשית יח)

בקטע התנ"כי לעיל, הבלטתי מילה אחת בשלושת המקומות בהם הופיעה,
אני מדבר על "מקום". זאת היא המילה האחראית על כל הסיפור
שאני הולך לספר להלן.

אני מבין מהמילה הזאת ומהקונטקסט שלה בשלושת המקומות, שלמעשה
אברהם מדבר על עצמו, על המקום שלו, כלומר האינטרס שלו הוא
להציל את עצמו ואת "המקום" שלו - לא את סדום ולא מתוך חסותו על
אנשי סדום ועמורה; הרי הוא רואה לנגד עיניו מה קורה בשטח, הוא
רואה את העוול ואת הפשע והחמס שמשתולל שם ומבין, דווקא הוא
מבין, שיש לעצור את הסטייה הזאת מייד! ואם היה בידו הוא לחסל
את כל אנשי סדום ועמורה, היה עושה זאת ללא דיחוי, אין לי ספק
בזה; הרי הוא לא חס על ארבעה מלכים, ארבעה עמים, כאשר הלך
להציל את לוט מידיהם... והכתוב הבליט מאוד את התכונה הזאת
שהייתה לאברהם: לא לחוס ולא להתייחס למי שלא יאה לו יחס וחמלה,
את זאת רואים בבירור בפסוק הזה, המתאר את מהלך המלחמה שעשה
אברהם בארבעת המלכים:

טו ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו, ויכם; וירדפם, עד-חובה, אשר
משמאל, לדמשק. (בראשית יד)

נא לשים לב למילים הפשוטות הברורות המספרות את העובדות: מטרת
אברהם אבינו הייתה, לכאורה, רק להציל את לוט בן אחיו ואת
רכושו, ולחזור על עקבותיו... ואכן הוא התפלח בעורמה למחנה
האויב, זאת כי לא היה לו שום סיכוי לפתוח במלחמה קונבנציונלית
נגד ארבעה מלכים חזקים שהכתוב העיד על כוחם...
"ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו, ויכם": היינו, הוא הצליח
במשימתו, התוכנית עבדה! התפלח בלילה אל מחנה האויב כאשר כולם
ישנים, ונתן את המכה המוחצת, כמו שיעשו לאחר מכן שמעון ולוי
לאנשי שכם שחיללו את אחותם דינה...
אם כן, אברהם אבינו הצליח במשימתו, עד כדי כך שכל הפליטים של
מחנה האויב, הפצועים, אלה שהוכו בהלם קרב, אלו שביקשו להציל את
עצמם, כל אלה נסו על נפשם אל אחת הערים משמאל לדמשק; את זאת
אני לומד מהמשכו של הפסוק, ויחד עם זאת אני לומד עוד דבר
מודגש, ברור כשלג: "...ויכם; וירדפם, עד-חובה, אשר משמאל,
לדמשק." כלומר, לאחר שהיכם מכה מוחצת עד כדי כך שגרם למי שרק
יכל לנוס ולהימלט על נפשו, ולכל הדעות הוא יכל כבר בשלב הזה
להציל את לוט ואת רכושו, כי לא הייתה כבר התנגדות מצד מי שנותר
בחיים, והראיה שכל הנותרים נסו כל עוד נפשם בהם... אולם אברהם
אבינו לא הסתפק בזאת, במשימה המקורית, והחליט לסגור חשבון סופי
גם עם הנשארים - אלו שעוד לא מתו ונסו על נפשם... הוא לא הסתפק
בזאת, אלא רדף אותם עד מקום מנוסתם מתוך החלטה עקרונית: יש
לחסלם סופית; אין לחוס על אנשים כאלה, יש לטאטאם אל מתחת
לאדמה.

אם כן, אין לי ספק שאברהם אבינו היה איש ריאלי, למרות ועל אף
תכונותיו האנושיות...
היינו, כאשר אברהם ניהל את המשא ומתן עם השם יתברך אודות הצלת
סדום, הוא לא התכוון להציל את אנשי סדום עצמם, אלא התכוון
להציל את מקומו הוא. במילים יותר מדויקות, הוא ביקש להציל את
המקום בו הצליח להגיע אל התכלית שלו בפועל. אברהם אבינו התאהב
בחיים, והתמכר לעיסוק הזה של ריצה בלתי סופית אחר המידע
ועיבודו, וגילוי עוד מידע אחר דרך המידע החדש המעובד... הוא
אהב את האווירה הזאת - את הסביבה שבנה ושאפשרה לו להמשיך את
התכלית הזו... הוא ביקש לשמר את הסביבה הזאת בכל מחיר, אפילו
במחיר שנוגד באיזשהו מקום את עקרונותיו ואת נטיותיו... אפילו
במחיר הישרדותם של אנשי סדום ועמורה!

הוא לא ביקש להערים חלילה על השם יתברך, ולהראות לו כאילו הוא
חס על אנשי סדום ועמורה עצמם... אלא סגנן את בקשתו באופן כן,
אך לא הכי ישיר - כי הוא לא דיבר בשם עצמו... וכך הוא פנה אל
השם יתברך: אולי יש בסדום עוד חמישים אנשים כמוני, שמקיימים את
ייעודם בחיים כהלכה וכפי שאתה בעצמך ציפית מהם וייעדת אותם;
אולי יש חמישים כאלה... האם תשחית את "הסביבה" שלהם בעבור אנשי
סדום...? אין ויכוח איתך שמגיע לסדום ועמורה השחתה טוטלית, אך
הוויכוח שלי הוא על שימור הסביבה הנחוץ לאנשים כמוני...
כחמישים במספר... הרי לא יעלה על הדעת שאדם יחיה בלי סביבה,
בלי עיר, בלי אנשים... זוהי תכונה מולדת באדם: הוא יכול לחיות
ולהתפתח רק בתוך סביבה, שתספק לו את הדברים החברתיים הנחוצים
לו...

אברהם אבינו היה כנה עם השם אך לא ישיר: הוא דיבר על חמישים
"הצדיקים" אך התכוון בתוכו אל עצמו הוא: מה אם איקלע אני
לסביבה רעה ונפסדת, האם גם תשחית לי אותה? אז איפה אתה רוצה
שאחיה! איך אני אחיה? איך ניתן לאדם המבקש לקיים את תכליתו
במלואה לשרוד?
זוהי השאלה ששאל אברהם אבינו את השם יתברך,
וזהו הנושא שהעיק על אברהם אבינו עד מאוד, וזהו נושא הוויכוח
האמיתי שיזם אברהם אבינו עם השם יתברך, נושא כה עקרוני שלא היה
יכול להשלים עם התשובה הראשונה ולא השנייה ולא השלישית... לא
היה מדובר במספרים אלא בקניית זמן, אברהם אבינו חזר על אותה
השאלה בעצמה ולא שינה בה דבר, טעות היא לחשוב שהוא שיחק
במספרים וביקש להציל ולו חמש או עשר או ארבעים... האמת לאמיתה
היא שאברהם אבינו לא השלים עם התשובה הראשונה של הבורא יתברך
וחזר על אותה השאלה ועל אותו העיקרון עוד פעם! ושוב קיבל את
אותה התשובה העקרונית ומן הסתם לא השלים איתה, וחזר וניסח את
אותה השאלה ללא שום שינוי, וקיבל את אותה התשובה! או אז חשב על
טקטיקה אחרת: אינני משלים עם התשובה הזאת כי היא לא מקובלת
עליי! איך ייתכן שהבורא יתברך יביא אותי לעולם בשביל להשלים
תכלית כלשהי, ולא יבטיח לי את הסביבה בה אקיים את התכלית הזו!
זהו עיקרון חשוב: אם אתה מזמין אנשים למסיבה, אתה חייב לספק
להם כיבוד! ומקום להיות במסיבה! הייתכן שהשם יתברך לא יעמוד
בהתחייבות המינימלית הזו?

אם כן, ניצל הוא את התשובה הראשונה והשנייה, ניצל את הזמן הזה
של שתי התשובות, והתארגן לטקטיקה חדשה. בסך הכל הוא ביקש לנסח
שאלה נכונה באופן נכון וחוקי, והוא כשל עד השאלה השנייה כישלון
מוחץ, והראיה היא שקיבל את אותה התשובה... הבעיה שלו אם כן היא
למצוא ניסוח נכון לשאלה; זאת כי הוא מודע שבפני השם והבורא -
לא יכול וגם לא ניתן לנסח שאלה מפותלת בלתי חוקית ובלתי מנוסחת
באופן מדויק; הוא לא יכול להגיד לבורא יתברך "איך ייתכן שלא
תעמוד בהתחייבויותיך..." הרי הוא יודע מראש שלא תיתכן אפשרות
כזו, כלומר לא ייתכן שהשם יתברך לא יעמוד בהתחייבויותיו; אברהם
אבינו יודע זאת כי הוא הכיר את מהות השם יתברך, הוא נמצא הרי
ברובד השביעי...
אם כן איך פותרים את בעיית הניסוח? מה עושים? זאת השאלה שביקש
אברהם אבינו לפתור, והוא פתר! הוא הגיע אל פיתרון יצירתי:
במקום לנסח את השאלה במילים, אעביר אותה דרך טקטיקה... אחזור
על אותה השאלה, בשינוי מסוים לכאורה, אך בלתי משמעותי ובלתי
מובן בעליל... וכך אשדר לו את כוונתי האמיתית בנדון: "הייתכן
שתביא אותי ושכמותי לעולם, לתכלית מסוימת, ואני ושכמותי נביע,
הלכה למעשה, את נכונותנו לקיים את התכלית הזו, אבל לא יתאפשר
לנו הדבר כי לא תהיה לנו סביבה לעשות זאת?" זהו השדר שביקש
אברהם אבינו לשדר דרך הטקטיקה היצירתית שלו, המסתכמת בלחזור על
אותה השאלה בשינוי סמלי בלתי משמעותי בעליל...

השדר התקבל, ונענה: (את העתק התשובה פלט הפקס שלי לפני חצי
שעה)

אברהם היקר, יש לך בעיה בהגדרת התכלית - לא בניסוח השאלה...
התכלית שאני מתכוון אליה ולמען קיומה בראתי את האדם ואת כל
העולם, היא קולקטיבית, לא אינדיבידואלית. היינו, גם אם הייתי
יודע שיהיו הרבה אנשים כמוך שיגיעו אל תכליתם בעולם הזה
כהלכתה, לא הייתי בורא את העולם בשבילם - לא כי לא מגיע להם,
אין זה הטעם שלי, אלא כי אין זו הכוונה שלי. הכוונה שלי
קולקטיבית, לא אינדיבידואלית; הכוונה שלי שהנטייה הכללית תהיה
לכיוון התכלית הזאת שבראתי את העולם למענה, ודרך הנטייה הכללית
הזאת כל האנשים הנמצאים בעולם יגיעו - הלכה למעשה - אל התכלית
הזאת.
ממשיך הבורא יתברך בשרידת הסברו לאברהם אבינו: יודע אני מראש
כי יצר האדם רע מנעוריו... הבחנתי בזאת כבר מצעדיו הראשונים של
האדם הראשון ושל חווה אשתו... אשר על כן מודע אני כי לתכלית,
במתכונתה המקורית, אין סיכוי ולא שמץ של סיכוי... אינני רואה
את כל העולם צועד יום אחד, באופן אינסטינקטיבי טבעי, אל עבר
התכלית הזאת... אולם יש סיכוי שהתכלית הזאת תגיע אל יעדה בעזרת
תהליך! תהליך אנושי מעשה ידי אנוש.

אברהם היקר, ממשיך השם יתברך בהסברו, אני יכול לתאר לך את
התהליך הזה שאני רואה אותו באופק, בקווים רחבים...
קיימים בעולם עוד אנשים כמוך, הפוסעים בצעדים בטוחים אל עבר
התכלית הזאת, ויהיו עוד אנשים כמוך לאורך כל ההיסטוריה
האנושית, שהתהליך הזה שאני רואה אותו יבוצע על ידיהם והם ישחקו
בו את התפקיד הראשי, היינו להטות את החברה הקולקטיבית בה הם
חיים אל עבר התכלית שהכירו. הסיכוי היחיד לתהליך הזה הוא
שאנשים כמוך ישכילו ויסכימו ויספיקו לפתחו בזמנם הלכה למעשה.
לא אגלה לך איך יעשו את זה כי זוהי היצירה שלהם, המשימה שלהם,
או שלך - אם תרצה... אני יכול רק לתת לך נתון מנחה אחד: גם
למשימה הזאת אני מקציב זמן, ואם לא יצליחו בה "אנשיך" עד אז,
אם לא יצליחו לחולל את התהליך הזה, או אז בסיום הזמן המוקצב
איכנס אני לתמונה ואעזור ביצירת התנאים האופטימליים לקיום
התהליך; היינו, במילים פשוטות, אתן יד ואעזור לאנשיך ביצירת
התהליך, באמצעים לא הכי קונבנציונליים... לא הכי נעימים... לא
הכי רצויים. אני מדבר, אברהם היקר, על תקופת אחרית הימים; הזמן
שהקצבתי לאנשיך, יפקע תוקפו באחרית הימים, או אז התהליך הזה
יתבצע בהתערבותי. עד אז יש לך ולאנשיך הרבה זמן לפעול. הוא
מסיים כאן את דבריו ולוחץ על הסטופר.

אברהם אבינו, המום מעוצמת "המכה", לוקח לו זמן להתעשת ולארגן
את מחשבותיו, כי עדיין הוא נמצא בתחושה של אי-הבנה מסוימת...
של אי-השלמה... ולכן הוא חוזר אל אותה הטקטיקה, אך פוחד קצת
מהתעוזה שלו... לכן הוא מרצה את השם יתברך במילות התנצלות,
לפני שחוזר לטקטיקתו... הבעיה של אברהם אבינו כרגע אינה בהגדרת
התכלית שכבר הוסברה לו, אלא באופן הביצוע! איך ניתן לכוון את
דעת הרבים בעת ובעונה אחת? איך ניתן לבצע תהליך קולקטיבי כזה
בבת אחת! ואם בכל הערים יהיה אחד כאברהם שינסה לקדם את התהליך
הזה - כמו שאברהם אבינו עושה הלכה למעשה, אך אם ייעדר איש כזה
מאחת הערים... איך ניתן להשלים את התהליך? הרי ע"פ התכנון
המקורי חייב התהליך להיות קולקטיבי, וחייב להתבצע בתקופה אחת
מסוימת, איך ניתן לבצע זאת בכל הערים, בכל העולם, בד בבד?!
זוהי השאלה העדכנית של אברהם.

על זאת השיב לו השם יתברך: אני מבין את מועקתך הרציונלית...
אני מבין את הקושייה... אכן בשביל לבצע זאת יש צורך בהרבה
אברהמים בכל פינה נידחת, בכל העולם ובזמן נתון אחד! ממשיך
הבורא בתשובתו לאברהם:

ישנו עם אחד, אתה מכיר אותו במקרה כי הוא עתיד לצאת מחלציך;
העם הזה נוטה בתכונה המולדת שלו להתעניין במידע, כל מידע שהוא,
הוא נמשך מטבעו למידע, מעבד אותו ומפיק ממנו תועלת לשימושו
האישי. הוא עם חכם ונבון כמובן - אחרת לא הייתה נוצרת בו
התכונה העמידה הזאת שתחזיק מעמד לאורך כל ההיסטוריה האנושית
העתידה לבוא... העם הזה הוא אשר יפתור את שאלת התהליך
הקולקטיבי; עליו תוטל המשימה המקומית המוטלת עליך. "המשימה"
שאתה עושה היום במקומך - יעשה הוא בכל מקום אשר יימצא בו.

ויאמר (אברהם) אל-נא יחר לאדני, ואדברה אך-הפעם--אולי ימצאון
שם, עשרה. ריבונו של עולם: אתה מקציב זמן ומצפה מעם שלם להשלים
את המשימה בה אני התחלתי... ואינני שוכח את טיב המשימה: שכל
אדם יזהה את התכלית האמיתית שלו, ויעמול על השגתה: יגלה את
המידע השרוע לפניו ויעבד אותו. אתה מעיד שהעם הזה ראוי לבצע את
המשימה הזאת כי יש בו תכונה טבעית לגלות עניין במידע, בכל
מידע; ולכן אתה יוצא מנקודת הנחה שלא רק ייחשף הוא למידע ויעבד
אותו, אלא ימשוך אחריו את כל בני האנוש שיימצאו באותה עת תחת
כיפת השמים.
השאלה האחרונה שלי, ריבונו של עולם, מתייחסת לנקודת ההנחה שלך:
ואם יימצאו באותה עת רק עשרה אנשים כשרים מתוך העם הנבחר הזה,
שיגלו את המידע וייאותו לבצע את המשימה, או אז כאשר הזמן
שהקצבת למשימה המושלמת יפקע, מה יהיה עם העולם! מהיכן העולם
יצפה לשאוב את ההכוונה שלו? ואף אם נניח שההנחה שלך תושלם
ויימצא העם הזה בשלב מן השלבים כשר במלואו לקליטת המידע
ועיבודו, וממילא גם כשר לביצוע המשימה, אולם העולם לא יהיה כשר
באותו רגע נתון לקליטת השדר שלו, או גם אז, מה יהיה עם העולם?
עם המקום של עשרת האנשים הכשרים, או עם המקום של העם השלם
הכשר? איך האנשים הכשרים יכולים להגיע אל תכליתם - אם תשחית את
הסביבה שלהם, את העולם? הרי גם העשרה האלו לא הצליחו למלא את
המשימה המקורית...

תשובת השם יתברך לשאלה האחרונה: ויאמר לא אשחית, בעבור העשרה.
במילים אחרות אברהם היקר: אני מבטיח את הישרדות "הסביבה
המצומצמת" של העשרה, אך אינני מבטיח את הישרדות כל העולם
בעבורם. אני מבטיח את הישרדות "הסביבה המצומצמת" של העשרה - זו
שהצליחה להתמזג עם העשרה ולקנות את מרכולתם; זו, שהצליחו אותם
העשרה למכור לה את מרכולתם; אך אינני מבטיח את כל העולם
בעבורם. אותו העיקרון של עכשיו יישמר גם לעתיד לבוא: רק הסביבה
המושחתת תושחת; ואפילו אם הסביבה הזאת תשתרע לכדי מחצית העולם
או אף לרוב חלקי העולם.

לסיכום, אברהם ידידי, אתה מבקש "מקום" נוח ונאה ורחב לחיות בו
בשביל להביא את התכלית שלך כאדם אל הפועל, ואני מסכים איתך
ומאשר את בקשתך זו. אתה מודע גם להגדרת "המקום" הנוח הנאה
והרחב, כי לא כל "מקום" הוא נוח נאה ורחב; אשר על כן אתה מבקש
עבורך ועבור "אנשיך" וממשיכי דרכך "מקום" כזה שיתקיימו בו
שלושת התנאים הללו: מקום נוח, בלי מלחמות, בלי תהפוכות...;
מקום נאה, שיהיה נאה לחיות בו, יפה, ירוק, דשן, בלי לכלוך; אתה
מבקש גם מקום רחב ככל האפשר, כי רק על ידי כך ניתן להרחיב את
אופקי התכלית שלך... רק ע"י כך ניתן לשאוף לתכלית האמיתית האין
סופית... וגם כאן אני מבין ללבך ומזדהה עם בקשותיך, אולם את
זאת עליך לדעת: המשימה להשגת התנאים האלה מוטלת עליך, כי מהווה
היא נגזרת בלתי נפרדת מהתכלית המקורית שלך.
כשלעצמי, אבטיח לך את הסביבה שהצלחת להגיע אליה בכוחות עצמך,
צרה היא או רחבה, נאה היא או לא, נוחה היא או מתישה... ויתרה
מזאת: אבטיח אני לכל צאצאיך - המועמדים הכשירים להשגת התכלית -
תנאי-התחלה אופטימליים, כאלו שאתה מבקש לעצמך: אבטיח להם
"מקום" נוח, נאה ורחב. אכין להם נקודת זינוק נוחה, נאה ורחבת
ידיים. מהפסגה ההיא יתחילו את מסעם אחר תכליתם; מהפסגה הרמה
ביותר...

יתרה מזאת ומזאת אברהם יקירי: כל אדם בעל נפש חיה מתנדנד במהלך
חייו בין ארבעה עשר רבדים, שבעה למטה ושבעה למעלה. כל אדם עלול
להגיע אל שפל המדרגה, עד לדרגה השביעית, השפלה שבשפלות, ויכול
ממקומו שם להתרומם ולעלות עד לדרגה הגבוהה ביותר, עד לרובד
השביעי, זה שאתה מתהלך בו.

עם זאת, מודע אני גם למס שעם כזה יצטרך לשלם עבור תכליתו, או
אם תרצה עבור נטייתו הטבעית ללכת אחרי המידע ולעבד אותו; לא
תמיד ילקק דבש מנטייתו הטבעית זו, ותמיד בדד ישכון... הוא
יצליח בכל אשר יעשה, הוא ישכיל, הוא יפענח את קוד ההצלחה
ויתרגם אותה להצלחה אישית בכל מקום ותחום, זאת התוצאה הישירה
מתכונתו הטבעית שנולד איתה: להימשך אחר המידע, לעבד אותו,
ולברור בדרך זו את המידע הנכון והמתאים מערימת המידע הסובב
אותו, שלא פעם כולל מידע שקרי, כוזב ומטעה בעליל. כוכבו יעלה
עם תכונתו זו, והוא יגרוף הצלחות בכל תחומי חייו, בכל הזמנים,
בכל מקום ותקופה. זו הסיבה שבגינה בדד ישכון; כי העמים סביבו
יראו בהצלחותיו את כישלונותיהם וישימו עיניהם בו: הם יקנאו בו
ויתנכלו לו גם ירדפו אותו... זה טבעו של בן אנוש; זה טבעו של
עולם; וזה טבעו של העם הזה: להיות מעלה אך רדוף; להיות מטה וגם
רדוף. בדד הוא ישכון בגין טבעו וטבע העולם הסובב אותו.
על המס הזה שעתיד לשלם, אפצה אותו מראש שבעתיים: אגלה לו את
הדרך הטבעית לרבדים העליונים, ואף אסלול לו אותם, כך שרק אם
ירצה, יוכל לפסוח על כל שאר הרבדים, ולהתחיל את מסעו ברובד
מרופד ומוכן מראש: מהרובד השישי, הקרוב ביותר לפסגה השביעית...
רק אם ישכיל וירצה. רק אם ירצה וישכיל...

תורה אחת הכנתי לו, היוצאת ממעיין אחד דרך שני נהרות: תורה
שבכתב ותורה שבעל פה; ושתיהן מובילות אל נחל אחד: לסלול עבור
העם המיוחד הזה את הדרך הקצרה ביותר אל הרובד השישי.
תורה שבכתב: לסגלו לרעיון הנאור שבלעדיו אין לו זכות קיום
ברחבי הרובד השישי; וגם לסגלו ולהטמיע בו את תורת המשמעת
העצמית, שבלעדיה לא יצליח לשהות זמן רב ברחבי הרובד השישי.
תורה שבעל פה: לסגלו ולאמנו לדרך חשיבה נאותה, אמינה, עניינית
וישירה; היינו ללמדו את שפת הרובד השישי, ולאמן אותו להשתמש
הלכה למעשה בשפה הזו.

לג וילך ה' - כאשר כלה, לדבר אל-אברהם; ואברהם, שב
למקמו. (בראשית יח).

יש לציין בשולי הדברים, כי אברהם שב אל מקום צר יותר, ללא
המרחב של סדום ועמורה, היינו לא אל המרחב (המקום) הקודם שביקש
לשמור על שלמותו... יש לציין עוד כי אין לראות בחילופי הדברים
בין אברהם להשם יתברך כאילו דובר במשא ומתן לכאורה, כי-אם
בליבון הבנות ומושגים שלא היו מובנים עד לרגע חילופי הדברים.
אברהם שב למקומו (לא לדרכו), והבין את החיסרון שלו ואת
משמעותו. נאמר לו, במילים אחרות, כך: הבעיה היא גם שלך, לא רק
של סדום ועמורה; היינו, הבעיה היא קולקטיבית, לא
אינדיבידואלית, אם לא תצליח להתערב או להשפיע על אזורים אחרים
- גם הם יירדו מסך כל המרחב שלך, ותצטרך לחיות במרחב צר יותר,
עם אפיקים צרים יותר, על כל המשמעויות הנגזרות מכך.

ידוע שבתקופת נוח למשל, המרחב הוצר עד למינימום, עד לתיבה צרה
עד מאוד שמספקת רק אוויר לנשום ובקושי מקום לישון... האזהרה אז
הייתה הרבה יותר נוקשה ועם זאת היא לא נקלטה כראוי... עובדה
שבא לאחר מכן אברהם אבינו (שחי בתקופת נוח וסביר להניח שפגש
אותו) לברר אודות סוגיית המרחב והשלכותיו הבלתי רצויות מבחינת
האדם: "השומר אחי אנוכי! מה לי ולו? מדוע ייפגע המרחב שלי
בגללו?" ובא השם יתברך וענה לאברהם ישירות: כן, שומר אחיך
אתה! לא תגיע לתכלית השלמה שלך בלעדי אחיך איתך; התכלית השלמה
תעבור דרך מספר מרחבים, החל מהתכלית האינדיבידואלית האישית,
דרך תכלית המשפחה הקרובה - וזהו המרחב הראשון במספר, דרך
המשפחה הנרחבת, קרי האומה שאתה מנוי עליה - וזהו המרחב השני
במספר, ואחרון אחרון דרך משפחת האדם באשר הוא - זהו המרחב
האחרון והמשמעותי ביותר; אם יושג המרחב הזה ניתן להגיד שהתכלית
השלמה הושגה; זוהי משימתו של האדם; זוהי תכליתו המקורית.


אם כן, ישנו קשר הדוק וטבעי בין המשימה שלי להגיע אל תכליתי
לבין אברהם סבי עליו השלום, ואני מדבר על קשר ראשוני ישיר
ממדרגה ראשונה: אם אני אצליח להגיע אל תכליתי ו/או אתקדם
בצעדים מהותיים לעברה, אזי הצעד המהותי הזה שלי יצטרף בהכרח
להישגי אברהם אבינו באחד המרחבים שביקש להגיע אליהם... הרי
משימת אברהם אבינו הגדולה תושלם כאשר יגיע אחרון האדמים אל
תכליתו האישית... זוהי משימה קשה ביותר שעול השגתה מוטל על
כולנו, אין מי שיכול לפטור עצמו מהמשימה הזאת, ואפילו אם הוא
בעצמו הצליח להגיע אל תכליתו האישית הצרה ולגעת בה! אם כן, כל
אדם שצועד בכיוון הנכון להשגת התכלית - ואפילו האישית שלו -
הופך להישג לכל מי שקדם לו, הרי ללא ההכנה המוקדמת שנעשתה על
ידי האנשים שקדמו לו - לא היה יכול להגיע אל הישגו המאוד אישי
ולתכליתו הפרטית! מישהו לימד אותו לקרוא, מישהו חינך אותו,
מישהו השפיע עליו, מישהו הרשים אותו... ואנו מדברים רק על מעגל
המרחב הראשון הקשור אליו, וללא כל ספק קיים עוד מעגל רחוק
שהכין עבורו בסיס מסוים ששימשו במהלך לימודו, ועיצב את אופיו,
את מהותו, את טבעו, ואף רשם את השפעתו הישירה עליו... עד
שמגיעים אל האדם הראשון שגם הוא רשם, באופן זה או אחר, את
השפעתו ואת רישומיו עליו, והוא, אדם הראשון, אחראי ללא כל ספק
על תכונות רבות שהתפתחו בשמואל - שהגיע היום אל תכליתו
האישית... כל כך הרבה אנשים ומעגלים ופלטפורמות חברו יחד בשביל
שיבוא היום ושמואל ישתמש בהם בכדי להגיע אל תכליתו. ונא לא
לטעות ולא לשכוח: ישנם במקביל גם הרבה אנשים שהתרחקו מתכליתם
והפקידו בזאת נקודות שליליות בקופה הגדולה השייכת לכל המרחבים
והמעגלים לכל הדורות, החל מאדם הראשון דרך אברהם אבינו ועד
למעגל הקרוב ביותר אליהם היום, היינו משפחתם הקרובה. אנשים
כאלה, יש להודות, המייצגים את הנקודות השליליות ומייצרים אותן
בפועל, אנשים אלה נפוצים הם יותר מאנשי התכלית שעושים נחת רוח
למעגלים הרחוקים ולקרוביהם.

במילים אחרות, ניתן לדמיין בניין גדול מימדים ועצום המורכב
מלבנים לבנים רבות; בניין זה הוא התכלית, אבל הוא נמצא רק
בדמיון, רק על הנייר, כי הוא יגיע אל ייעודו וייקרא בשמו
האמיתי "תכלית" רק כאשר תושם הלבנה האחרונה ותסתיים מלאכת
בנייתו. בינתיים כל העולם משתתף בבנייתו, יד כל בו, יש מי
שיודע לבנות ושם את הלבנה הנכונה במקומה הנכון וכך הוא מכין
לאנשים אחרים את המקום להשתתף בבנייה ולשים את לבנתם לפי הסדר
הטוב והנכון; וישנם גם הרבה אנשים שלא מבינים בנייה מה היא ורק
עושים לפרויקט האדיר רע... הם הורסים במקום לבנות, שמים את
הלבנים שלהם במקום הלא מתאים - וכך הם מכינים בסיס רעוע ומוטעה
לבאים אחריהם; חבל שהם הגיעו בכלל לאתר הבנייה, אך אף אחד לא
יכול למנוע מהם לגשת הנה, כי יש להם לבנים תקניות ביד ומצוידים
הם באישורי כניסה חוקיים לאתר...

יש כאן בעיה, מה ניתן לעשות בבעיה של הלא מקצוענים האלה,
שהורסים במקום לבנות, ומורידים לטמיון עבודת בנאים מקצועיים
שתרמו מהידע שלהם ובנו מספר חדרים וקומות לתפארת בבניין, ואלה
באים ומבלגנים ומלכלכים והורסים! פשוט הורסים! מה עושים בנדון?
הרי כל התושבים אחראים בסופו של דבר על בניית הבניין, מהנדס
העיר הציב אולטימטום לתושבים והפעיל את הסטופר שלו; הוא אמר את
מילתו הברורה בנדון: אתם תיכנסו לבניין רק כאשר תסתיים בנייתו
בפועל, ועד שלא תושלם ותושם הלבנה האחרונה... אז מה עושים?
צעקו כל התושבים אל מהנדס העיר, ובפיהם תלונה: מה אנו אשמים אם
ישנם אנשים שמחבלים בעבודתנו כי אין להם שמץ של מושג בעבודות
בניין... מה אנו אשמים, אדוני! מדוע אתה ממשיך להטיל עלינו את
האחריות להשלמת הבניין - כאשר אנו עשינו בפועל את שלנו והקמנו
בתוך הבניין מספר קומות לתפארת (שנהרסו בינתיים...) וכרגע אנו
יצאנו לגמלאות והמלאכה הופקרה בידי אנשים בלתי מקצועיים בעליל,
שלא עומדים בחוסר מעש אלא אף הורסים את מה שבנינו! האם בגללם
אנו נפסיד את עמל חיינו, ונאבד את זכאותנו לפנסיה טובה ולבית
חם בבניין חלומנו זה שהשקענו בו את מיטב שנותינו, והיום לא
רואים ממנו כלום... הזה הוא הצדק שלך?

המהומה התעצמה, האנשים צרחו, איבדו עשתונות, ולא היה מנוס
לאנשי ההנהלה אלא לבקש ולהתחנן בפני מהנדס העיר לצאת אל ההמון
ולהרגיע את הרוחות... וכך היה.
מהנדס העיר יצא אל המרפסת, ואלה דבריו:

תושבים יקרים,
בתוך עמי אני יושב ואני מודע למצוקותיכם ולתסכוליכם. אכן מתסכל
הוא לראות איך נחרבת החלקה שבנית במו ידיך בתוך הבניין, בזיעה,
במחשבה, באומנות...
העוזרים שלי ביקשוני לצאת אליכם בשביל להרגיעכם, אבל אני מתפלא
עליכם תושבים יקרים! מדוע אתם שולפים מעליכם את החוזה המקורי
שחתומים עליו כל הצדדים ובכללם אתם! בחוזה כתוב לבן על גבי
שחור, והנה אני מקריא מתוך החוזה עצמו: כל התושבים ישתתפו
בבניית הבניין, יען כי הפרויקט אדיר מימדים ואין את היכולת
לקבוצה זו או אחרת לקחת את הפרויקט ולסיימו לבדה; סוף ציטוט!
אז מה באתם להגיד עכשיו? שפתאום אתם מתנערים מהפרויקט? מתנערים
מהחוזה? מתעלמים מהסיכום ומהחוזה ומהרעיון ומהחתימה ומהכל?
אווילים אתם, רבותיי, זה מה שיש לי להגיד לכם, ותצעקו מבחינתי
עד מחר.

שקט שרד בהמון... לעיני אנשי ההנהלה ההמומים.

השקט הסמיך הכבד שנוצר המריץ את מהנדס העיר לוותר על המיקרופון
שבידו; הוא השליך אותו לרגליו, ודיבר בקולו-הוא אל ההמון הרב
שהצטופף מתחת למרפסת העיר; וכך בקולו הטבעי אל תוך השקט הכבד:

הבניין הוא שלכם, זה האינטרס שלכם, של כל אחד מכם. אין אפשרות
להקמת הבניין אלא בכוחות משותפים של כולכם, וגם העובדה הזו
מוכרת לכם משכבר. נותר רק לבנות תוכנית עבודה נכונה שניתן דרכה
לבנות את הבניין, ואני מדבר על תוכנית אסטרטגית שבכוחה לנצל את
כוח העבודה הטוב, בו בזמן תיקח בחשבון את הבעיות שעלולות לצוץ
במהלך העבודה, ולמצוא להן את הפיתרונות המתאים המוקדמים; כלומר
להקדים תרופה למכה.
התוכנית האסטרטגית, להזכירכם, הכילה את הנקודות האלה שיש
להשיגן בשלבים:

1- לנסות ולבנות את המקסימום האפשרי באופן אישי, כל אחד
ויכולתו, וההספק שלו.
2- לנסות ולהקנות את מקצוע הבנאות למספר פועלים פוטנציאלים,
שיכולים לקחת חלק פעיל בפרויקט.
3- לנסות ולחנך דור של בנאים מקצועיים, שניתן לסמוך על עבודתם
המקצועית בעתיד.

אלה הן שלוש הנקודות שיש להשיגן בשלבים, וכבר דנו במהותן; תרשו
לי להזכירכם את מהות הנקודות לעיל:

הפרויקט האישי: אם לא יניח כל אחד את המקסימום שמסוגל לו, פשוט
לא יהיה מי שיעשה זאת במקומו, והבניין יתעכב. כך גם בנקודה
השנייה, אם לא תיצרו קבוצות עבודה שייטו שכם איתכם - לא יהיה
מי שיעשה זאת איתכם, והבניין יתעכב. וכמובן גם אי-השגת הנקודה
השלישית עלולה לגרום להרס ולתוהו במלאכה, כמצב שאתם נמצאים בו
כעת...
אם כן תושבים יקרים, אין מנוס, אין לכם מנוס: הים לפניכם, היער
מאחוריכם והחורבות מצידכם, יש לבנות את הבניין ולהיכנס אליו.
לי יש המשרד שלי וכל הזמן שבעולם, אך הזמן האישי שלכם הוא
קצוב, אשר על כן מוטלת החובה על כל אחד מכם לנגוס את הנגיסה
הרחבה ביותר משלוש הנקודות לעיל; אם לא יספיק - לא יהיה מי
שיעשה זאת במקומו, כי כל אחד אומן במקצוע מהמקצועות שזקוק לו
הבניין, ועליו מוטלות שלוש המטלות במלואן. זה מה שיש לי להגיד
לכם. לעבודה או לים. סליחה, יש לכם גם היער והחורבות.

כך סיים מהנדס העיר את נאומו, ופנה להיכנס מדלת המרפסת...
והשקט עוד צורם. לפתע נשמע קול צנום אחד מרחוק: כבוד המהנדס,
יש לי שאלה אם אפשר: בוא נגיד שאני אעשה את שלי ואפנה עכשיו אל
העבודה ואנסה להשיג כמיטב יכולתי את מלוא שלוש הנקודות עליהן
מבוססת התוכנית האסטרטגית של הבניין.
מהנדס העיר חזר על עקבותיו וניסה לאתר בקהל הצפוף את מקור הקול
הזה, החצוף הזה... הוא ענה לו בלי שהצליח ליצור קשר עין איתו:
נו, אז מה השאלה?

הקול מרחוק: ובוא נגיד שלמרות מאמציי הכנים והמלאים לא הצלחתי
להשיג את שתי הנקודות האסטרטגיות שאינן קשורות בי בהכרח... האם
הדבר ייחשב לי לכישלון? ועליי לשלם את מחיר הכישלון הזה?!

מהנדס העיר: בטח שכן, זה כישלון, אולי ניתן לקרוא לו כישלון
יחסי, אבל כישלון הוא כישלון; והראיה לכישלון הזה הוא שלא יהיה
מי שיעזור לך בעבודתך, והדורות הבאים עלולים להרוס את מה שבנית
- יען כי לא הצלחת לחנך דור של בנאים מקצועיים שגם הם יחנכו...
יש לך עוד שאלה?

הקול מרחוק: אבל לא ענית לי על השאלה, אולי כי לא הסברתי את
עצמי טוב. השאלה שלי אינה מתייחסת למהות הכישלון... תן לי לנסח
את זאת ככה: הגם שלא הצלחתי לעשות את כל המוטל עליי; אבל מה עם
העמל והזיעה שהשקעתי בכל זאת מבחינתי בבניין? איפה הולך כל זה?
הרי אם נלך לפי תוכנית האב האסטרטגית, ואם לא יושגו כל הנקודות
כאחת, הכל עלול לרדת לטמיון, כולל העבודה האישית שלי, ואם כן
למה עליי להתאמץ, אם רוב הסיכויים שהעבודה שלי תרד לטמיון,
ויימצא מי שיידע להרוס את מה שבניתי...?

מהנדס העיר (רומז לאחד העוזרים שייקח שם וכתובת של החצוף שם,
בשביל "להודות" לו בהזדמנות על שאלותיו המביכות) ועונה לו
ישירות, לאחר שכבר איתר את מקור הקול וקיים כבר קשר עין:
גודל הדירה והנוף הנשקף ממנה. זה מה שתשיג בסוף. הבניין ייבנה
בסוף, בעזרתכם בעזרתי או בעזרת סולל בונה, הבניין ייבנה בסופו
של דבר; את זאת אני מבטיחך כמהנדס העיר האחראי על כל תוכניות
המתאר של כל הערים; אתה יכול לקחת את המילה שלי ולישון עליה.
אם כן, וכאשר הבניין ייבנה, נצטרך לחלקו למספר התושבים שנתנו
יד בבנייתו (השאלה אודות מי שנתן רגל בבנייתו - לא תהיה
אקטואלית, כי לא יהיה להם קיום בשעת חלוקת הדירות), יהיה עלינו
להחליט, למי לתת את הקומות העליונות, איך לחתוך את הגדלים, למי
לתת את הדירות עם הנוף הפונה לים, לגינה, לשוק, להרבה מאוד
נופים פונה הבניין... יהיה עלינו לקבל החלטות חשובות ורבות,
שיעשו סדר בסדרי-עדיפויות, בשעת חלוקת הבניין. לאחר התלבטות עם
עצמי, החלטתי לשחרר לכם עכשיו ובמעמד הזה מידע חסוי, שיטיל אור
על שטח סדרי העדיפויות בחלוקת הדירות, ואיך יתקבלו ההחלטות.
השאלה החכמה של החבר שם, היא אשר הניעה אותי לשתפכם במידע חסוי
זה...

ובכן, במשרד שלי כאן בפנים, ישנו מחשב רב עוצמה המחובר לעדשות
סודיות הקולטות כל אשר נעשה בשטח הבנייה... מי עובד, כמה עובד,
איזו עבודה, איכות העבודה, מי עובד ומי מתחמן ומי הורס... עדשת
המצלמה הנסתרת הותקנה במתקן הבנייה מרגע התחלת הפרויקט, והיא
עובדת ומשדרת את המידע המתקבל ישירות אל המחשב המשוכלל שלי
במשרד, שמעבד אותו ומתייק אותו בתיקייה תחת השם "בניין עולם".
התיקייה הזאת תפלוט את כל המידע המעובד שלה בשעת קבלת
ההחלטות...

השקט הוכפל, העיניים הכפילו את גודלן, והפיות נפערו וגם הכפילו
את השטח המיועד להם. גם האוזניים אותו דבר. כל העיניים
והאוזניים והפיות הופנו אל עבר מהנדס העיר, ואל מוצא פיו
ולשונו. הם השתוקקו לעוד מידע, לעוד סיבית מידע, רק שלא יעזוב
אותם וייכנס למשרד שלו, כאשר עצב הסקרנות שלהם לוהט... והמהנדס
לא אכזב אותם; יש לו עוד מידע! תנועת הגוף שלו אישרה כי הוא
עומד לדחוס באוזניהם עוד מידע! וכן היה:

ובכן, אם כבר אז כבר... אני אגלה לכם את הכל...

רבותיי וגבירותיי, זה לא הכל. ההחלטות המשוקללות שעתידות
להתקבל בשעת חלוקת הבניין, אינן מסתמכות אך על תיקיית "בניין
עולם" והתמונות המתקבלות מהמצלמות... במחשב שלי נפתחה תיקייה
לכל אחד ואחד מכם!

השקט הופר... ולחשושים ושישבושין הפרו באחת את השקט הארוך ששלט
הרבה מאוד זמן... עד שהמהנדס אסף לידו מהרצפה את המיקרופון
שזרק לפני כן, וצעק לתוכו ששששש ארוך שהחזיר לו את השקט וכרת
לו שוב את כל האוזניים כאחת: ששששש, כן. יש לי במחשב תיק על כל
אחד ואחד מכם, בו מתויקת כל ההיסטוריה שלו ומתועדות כל התמונות
מאתר הבנייה... אבל התיק הזה נועד למטרה אחרת שלא חשבתם
עליה... הוא קולט ומעבד כל מידע וכל תמונה וכל תנועה אשר יש לה
קשר, ישיר או עקיף, חיובי או שלילי, לבעל התיק.

שוב לחשושים ושוב שששששש: אם זכורה לכם עדיין התוכנית
האסטרטגית, ששני סעיפיה האחרונים דיברו על הקניית מקצוע הבנאות
לפעילים פוטנציאלים, ולנסות לחנך דור של בנאים לעתיד... אם
איני טועה, שני הסעיפים הם אלה שהעלו את הסעיף לחבר ששאל את
שאלתו ויזם את כל המהומה הזאת... ובכן, ידידי, מה שמך? פונה
לכיוון הקול הצנום ההוא שבינתיים נאספו סביבו הרבה ידידים
חדשים שהרשים אותם...

מרחוק: שמואל.
מהנדס: מה?
מרחוק: שמווווואל.

אז תשמע אותי טוב, שמואל, המידע הזה במיוחד בשבילך.
נגיד נגיד ששמואל החכם לוקח את תוכנית הבנייה האסטרטגית
ברצינות, ומנסה לבצעה כלשונה; הוא מאתר שני ידידים ומנסה
להקנות להם את הידע שלו אודות מקצוע הבנאות... הוא מצליח במידה
מסוימת, והם קולטים את המידע המועט ממנו, ניגשים לאתר הבנייה
ומנסים ליישם את הידע הזה, ואף מנסים לשכלל אותו כפי מיטב
הבנתם... מייד ברגע הזה התיקייה של שמואל קולטת את האקט הזה,
וזוקפת נקודה לפקודת שמואל, עם תיעוד והטעמה: שמואל הוא האחראי
והיוזם ללבנה ששני האנשים האלה שמו בבניין, אשר על כן, נזקפת
לזכותו נקודה (יש דירוג גם לניקוד ולדרגת חשיבות האקט).

עדיין לא גמרתי עם שמואל - מהנדס העיר ממשיך: נגיד נגיד ששני
הידידים הטובים האלה שרק עכשיו נרשם לשמואל נקודת זכות בזכותם,
הם מחליטים ללמד גם את ידידם בנפש חזי את סוד המקצוע, וחזי
לומד והעדשה קולטת אותו בפעולה באתר הבנייה! אתם חושבים שהמחשב
שלי יישב בשקט נוכח האקט החדש הזה של חזי? כן, ניחשתם! גם כאן
תיפתח אוטומטית התיקייה של שמואל, ותירשם בה עוד נקודת זכות,
נקודה שתשקף את גודל האקט של חזי ואת חשיבותו, זאת כאשר שמואל
אינו מכיר אפילו את חזי ומעולם ראה אותו! וכך התיקייה של שמואל
יכולה להיות פעילה ומשגשגת גם כעבור דורות רבים ודרך אנשים
שונים ומשונים שאינם מכירים אפילו את שפת שמואל... אבל ויש
להגיד את האמת: בלעדי יוזמת שמואל הראשונה דרך שני ידידיו,
האנשים האלה עכשיו לא היו מגיעים אל אתר הבנייה ולא היו עושים
את המלאכה הזאת, תיגשו לתיקיה ותראו את השתלשלות העניינים. לכן
אני אומר, שנקודת הזכות הזאת נזקפה לתיק של שמואל על פי דין
והיגיון. המחשב לא מעניק נקודות סתם...

מרחוק רחוק בתוך הקהל, קבוצת האנשים שהסתופפה סביב שמואל -
התרחבה, וכבר יש לו עדת ידידים וחברים המשתוקקים לקרבתו... הרי
מהנדס העיר בעצמו אמר לפני רגע שיש בתיק של שמואל הרבה נקודות
זכות, שיעניקו לו בבוא היום דירה מרווחת עם נוף... מי לא ירצה
בקרבתו...

וגם מהנדס העיר שם לב לתופעה הזאת של אנשי שלום-שמואל, לוקח
לידו את המיקרופון, פונה אל עדת המתחנפים, ובמרכזה שמואל:
הקדמתם את המאוחר חבר'ה, מוקדם מאוד לשמוח ולהתחנף, חבורת
כסילים... לכו לעבוד במקום החנופה, זה לא יביא לחם. קודם כל
אני לקחתי את שמואל כדוגמה לא במציאות יא אהבלים. אינני יודע
מה תוכן התיק האישי שלו ומה מכיל... אבל וגם אם נניח ששמואל
הדוגמה הוא אותו שמואל שלכם, גם כך מוקדם לשמוח ולכייף, כי עוד
לא השלמתי את "הדוגמה" שלי:

החבר'ה של שמואל מרחוק, עם בירה ביד, צעקו בקול אחד: אבל אמרת
שאנשים רחוקים מדורות רחוקים רשמו נקודות זכות בתיק של שמואל
שלנו, אז אל תבאס ותחזור בך...

מהנדס העיר: לא אבאס, רק אבהיר: נגיד נגיד, שיום אחד ביקש
שמואל להסתלבט קצת באתר הבנייה, אתם יודעים - לכל אחד יש את
הרגע שלו... הוא לקח את הפטיש והתחיל לחבוט להרוס ולהשתולל
באתר הבנייה. מישהו ראה אותו והמחזה ערב לחיכו... הוא השתתף
איתו והתחיל גם הוא להרוס ולחבל; והנה עוד מסומם אחד ראה את
החפלה והצטרף... באותו רגע גם עדשת המצלמה שמה לב לנעשה
והתחילה לשלוח את התמונות למחשב שעיבד וזקף הרבה מאוד נקודות
שחורות בתיקייה של שמואל. שמואל המסכן הלך הביתה כאשר החבר'ה
המשיכו להשתולל לחבל ולהרוס, וכאשר התיקייה של שמואל מקבלת,
מעבדת, מתעדת, רושמת ומתייקת את הנקודות השחורות שהפכו את התיק
של שמואל לשחור מזפת.

ארשת הפנים של שמואל וחבורתו התחלפה באחת, והקבוצה התחילה
להתפרק... בו ברגע קרא להם מהנדס העיר שוב במיקרופון: רגע לפני
שתלכו, יש לי עוד מידע, עוד לא גמרתי. הם נעצרו במקום לפקודתו,
וזה מה ששמעו:

נגיד נגיד, שהחברה האלה שהשתוללו הולידו ילדים! וגם הילדים
שלהם יצאו ערסים שתחביבם הוא לבוא ולהרוס כל יום קיר באתר
הבנייה! יש דבר כזה... וגם בני בניהם לקחו את העשייה הזאת
כמנהג, ויש לנו דורות של הרסנים, מסוממים, חבטנים וקלוקלים
מקצועיים; אתם יכולים לתאר לעצמכם את נפח התיק של שמואל
שלנו...?

בואו נעזוב כאן את מהנדס העיר ובניינו, ונעבור שוב אל המציאות.
אני חושב שבעזרת המשל לעיל, ניתן כבר לעמוד על המשוואה הזו
ולהבינה לאשורה: אם התכלית שהאדם מבקש להגיע אליה שווה למאה
האחוזים, אזי האדם בעצמו, גם אם הגיע להשגת תכליתו האישית
במלואה (כאברהם אבינו למשל), הרי ההישג הפרטי שלו זה יכול
להסתכם בפחות מאחוז אחד - מסך מאה האחוזים של התכלית השלמה
במלואה... האדם בחייו יכול להשיג רק נתחים קטנים מתכליתו, כי
הוא יכול לבנות רק את הדירה שלו - הוא לא יכול לבנות את כל
הבניין... יוצא שהתכלית האמיתית של כל אדם ואדם תוכל להגיע אל
מימדיה המושלמים רק על ידי הדורות הבאים אחריו, אלא אם כן האדם
הזה הינו בר מזל והדור שלו השלים והגיע בכוחות משולבים אל
התכלית המקורית; כמו הדור של אחרית הימים למשל...
אולם, וגם את זאת יש לציין, את הזרעים של התכלית המלאה
והמושלמת משיג האדם בעצמו ובכוחות עצמו כבר בימי חייו. הוא
זורע אותם וממתין לחסדי הדורות הבאים שמישהו יואיל לקלוט אותם
ולהשתמש בהם... כי רק על ידי כך הוא יכול להגיע אל שלמות
תכליתו, רק בעזרת המישהו הזה, שגם הוא יכול לזרוע ולהמתין...
בינתיים, כפי שהבהרתי במשל, ובתקופת ההמתנה מורטת העצבים זו,
מחשב העל מעבד את הנתונים המגיעים מהדורות הבאים, אוסף את
הנקודות המצטברות, שליליות הן או חיוביות, ומחלק אותן בין כל
התיקיות הרלוונטיות.

אם כן, ואם ניקח למשל דמות אחת לדוגמה, ניקח את אברהם אבינו,
ונשאל אותו כבר בחייו: תגיד סבא אברהם, מה היא השאיפה הגדולה
ביותר שלך שאתה מאחל לה? הוא יענה לך מייד בלי להתעכב על ניסוח
התשובה ובלי לחשוב אפילו: שיהיה מי שיביא אותי לתכליתי המלאה
בדורות הבאים אחריי; מי ייתן וזה יהיה מהר וחלק; מי ייתן
וזרעתי זרעים מספיקים ומתאימים; מי ייתן והם ייקלטו במהרה
ויהיה מי שיקלוט אותם; מי ייתן ואין בזרעים האלה עשבים שוטים
שיורידו מנקודותיי; מי ייתן והסיכויים העומדים לרשותי הם מספיק
טובים ומבשרים טובות.

אם כן, סבא אברהם מחכה למי שיביאו למנוחה ולנחלה, כי הוא בעצמו
עשה את שלו ובנה את יחידת הדיור הפרטית שלו; נותר לראות איך
ייבנה הבניין הגדול שגם הוא אחראי לבנייתו, ואת זאת ניתן לראות
רק בדורות הבאים... מכאן יוצאת עוד הנחה מצמררת: אם נחזור לסבא
אברהם ונזרוק לעברו עוד שאלה: מהו הסיוט הגדול ביותר שלך סבא?
ממה אתה חושש הכי הרבה? גם כאן הוא יענה ישירות ללא דיחוי: אני
חושש שלא יהיו לי ילדים וילדי ילדים שיביאו אותי אל מחוז חפצי
- אל תכליתי המלאה; אני חושש בעצם מאי-הגעה אל התכלית שלי.
הקטע הבא ידבר בעד עצמו:

א אחר הדברים האלה, היה דבר-ה' אל-אברם, במחזה, לאמר:
אל-תירא אברם, אנכי מגן לך - שכרך, הרבה מאד. ב ויאמר אברם,
אדני ה' מה-תתן-לי, ואנכי, הולך ערירי; ובן-משק ביתי, הוא דמשק
אליעזר. ג ויאמר אברם - הן לי, לא נתתה זרע; והנה בן-ביתי,
יורש אתי. ד והנה דבר-ה' אליו לאמר, לא יירשך זה: כי-אם אשר
יצא ממעיך, הוא יירשך. ה ויוצא אתו החוצה, ויאמר הבט-נא
השמימה וספר הכוכבים - אם-תוכל, לספר אתם; ויאמר לו, כה יהיה
זרעך. ו והאמן, בה'; ויחשבה לו, צדקה. (בראשית, טו')

מהקטע הזה לעיל אני מסיק, שאברהם היה מודע לסיפור הבניין
ומהנדס העיר... הוא היה מודע לו מאוד. וכמו שהרגילנו אברהם
אבינו, גם כאן תועד דו-שיח ערני בין אברהם להשם בכבודו ובעצמו,
וגם כאן נתקל אברהם אבינו בדילמה וביקש תשובות... הפעם הוא לא
חסך במילים ולא במינוחים ואף לא ניסה למצוא ניסוח נכון לשאלה -
כמו שנתקלנו בוויכוח הראשון שלו עם השם בנושא סדום ועמורה; שם
הוא ניסה לנסח ולהתפלפל ולטקטק (מטקטיקה) ולקנות זמן למחשבה,
אגב, גם הדו-שיח ההוא אם זכור לכם, סובב סביב שאלת התכלית
והמרחב שלה... אולם כאן בדו-שיח הזה, ניתן להבחין במועקה של
אברהם אבינו; הוא ראה בשאלה שלו קושייה עקרונית מעיקה ומעל
לכל, הוא מצא סתירה קשה שאיננו יכול לעבור עליה דרך המלך ולא
להשלים איתה; לכן הוא לא חסך במילים ולא ברר אותן... הוא ראה
בהבטחת השם לו "שכרך הרבה מאוד" כהבטחה שאין לה בסיס...
פנה אברהם אבינו אל השם יתברך ואמר: הרי אתה יודע ריבונו של
עולם כי אני יכול להגיע אל שכרי האמיתי המושלם - היינו אל
תכליתי האמיתית - רק על ידי הדורות הבאים אחריי, שישתמשו
בזרעים שזרעתי בחיי ויבנו בעזרתם את הבניין הגדול והשלם, את
הבניין שדיבר עליו מהנדס העיר... ואם כן, על איזה "שכר" אתה
מדבר, ריבונו של עולם, אם כבר ברור לשנינו כי אין מי שישיג את
"השכר" השלם אחריי? אנוכי הולך ערירי! ובן-משק ביתי, הוא דמשק
אליעזר! האם אתה מייעד לי אם כן רק שכר חלקי, והינך מדבר על
התכלית החלקית (התכלית הפרטית השלמה) שאני השגתי בחיי? ומה עם
הזרעים שזרעתי, ריבונו של עולם? מדוע אתה מקפח את זכותי לפרי
עתידי ולנקודות עתידיות, שיחברו בבוא היום יחד וישיגו עבורי את
תכליתי האמיתית השלמה... מה עם התכלית השלמה, ריבונו של עולם;
מדוע חלקי נעדר ממנה? ובעצם, מדוע אתה מונע ממני את הזכות
להגיע אל תכליתי השלמה? הרי אני עשיתי את שלי וזרעתי! ועם זאת
אנוכי הולך ערירי! ובן-משק ביתי, הוא דמשק אליעזר!

כפי שרואים בהמשך הקטע, תלונת אברהם אבינו הגיעה אל יעדה
והתשובה הייתה מרגיעה ושלמה: לא רק שיהיה לך ילדים ונכדים
ונינים וניני נינים, אלא יהיה לך זרע ככוכבי השמים; צא נא איתי
החוצה וראה במו עיניך את הכוכבים... זוהי ההמחשה של תיעוד
השאלה של אברהם אבינו, זוהי ההמחשה של תקינות השאלה של אברהם
אבינו, והתשובה המלאה שקיבל עליה.

מכאן אני מסיק, שכל אבותינו הכירו את משמעות התכלית השלמה
והאמיתית שעל האדם לשאוף לה ולהגיע אליה; כל אחד ואחד לחוד ירד
אל עומקה האמיתי של משמעות התכלית ועמל על השגתה; מכאן אני
מסיק שאבותינו, עליהם השלום, עמדו על חלקי התכלית, נתחיה
ואחוזיה: החלק האישי הקטן שניתן להגיע אליו ולהשיגו כבר במהלך
החיים, והנתח הגדול המשמעותי שניתן להשיגו רק על ידי זרע בר
קיימא ורק על ידי הדורות הבאים. לכן כל אחד מאבותינו קיבל את
ברכתו האמיתית באמצעות זרעו, והבינה לאשורה; והראיה לכך היא,
כי אף אחד מהם לא ערער על הברכה; והראיה כי ניתן לערער על ברכה
- נמצאת בקטע האחרון שהבאתי בבראשית, טו. זהו סוד התכלית, וזהו
סוד הברכה, ברכת הזרע.

במסה הקודמת שלי, "שאלה עקרונית", עמדתי, אגב ברכת השם יתברך
לאבותינו, על עוד חסד של אמת, שעשה השם עם אבותינו, אגב הבטחתו
וברכתו אליהם. הוא לא רק הבטיח להם זרע רב שיתקיים לאורך כל
ההיסטוריה האנושית - בניגוד לעמים אחרים שנכחדו - אלא נתן
לאבותינו עוד טיפ על החשבון שלא ביקשוהו, ולא חשבו עליו
אפילו...

שאיפת אבותינו הייתה ועודנה להגיע אל תכליתם האמיתית באמצעות
הדורות הבאים אחריהם... בשביל להגיע אל השאיפה הזאת, צריכים
להתקיים שני תנאים:
1- זרע בר קיימא.
2- זרע שיקלוט את "הזרעים" של קודמיו, יבין את מהותם וישתמש
בהם הלכה למעשה, היינו שיקבע תוצאות בשטח, שירים קיר בבניין,
ותקרה, ודירה, וקומה, ואולי בימיו תסתיים תכלית הבניין
במלואו...

השם יתברך הבטיח את התנאי הראשון העיקרי, הודיע לאבותינו עליו
דרך ברכותיו אליהם, ועצם קיומנו מעיד על קיום הבטחתו וברכתו
זו, ככתבה וכלשונה.
אולם, הוא לא הסתפק בזאת, ונתן לאבותינו (ולנו) על החשבון עוד
טיפ. הוא הבטיח את התנאים האופטימליים לקיום התנאי השני להשגת
התכלית. אבותינו לא ביקשו זאת - אך הוא היה נדיב איתם;
ואיתנו.

והוא היה נדיב עם אבותינו, עימנו, ועם האדם... הוא נתן לו
לפעול [להשגת התכלית] מנקודת הפסגה - לא מהנקודה הטבעית
שלו...
מקובל הוא כאשר האדם מתחיל פרויקט כלשהו, להתחיל מנקודת האפס
ולפתח את הפרויקט שלו משם; אולם במקרה של הפרויקט העצום של
תכלית האדם, אופן זה של "התחלת הפרויקט" השתנה, ובמקום להתחיל
מנקודת האפס, נתן לו לזנק מנקודת השיא! מנקודת האמת המוחלטת,
מהידיעה המוחלטת והוודאית, מהנקודה עצמה שאליה אמור להגיע
בסיום הפרויקט, כאשר יתרווח על כיסאו, ינשום לרווחה ויכריז:
הגעתי אל תכליתי!

ברובד השביעי [כפי שתואר במאמר "שאלה עקרונית"], האדם מגיע אל
מרחב תכליתו האינדיבידואלית, וזאת כאשר הכרתו משיגה את שאיפתו
ושניהם גם יחד ובאותו הקצב דוהרים אל עבר הפסגה/הנוסחה: לאתר
את המידע האפשרי ולעבד אותו במידת האפשר; ואכן בשלב הזה הוא
מתחבר אל מקור המידע האין סופי; פעולת התחברות זו בשלב הזה
הינה פעולה טבעית ומתבקשת מאליה.
לציין כי אין הדבר אומר שהגיע בשלב זה אל הנחלה והמנוחה ויכול
לשבת ולחכות לפרס שלו... כי המידע ששואף להגיע אליו אין לו
סוף... עצם ההכרה הזו היא שם המשחק.

התמונה אם כן שעוצבה ע"י השם יתברך היא כזו: האדם הכיר קודם את
בוראו, ומהכרה זו זינק אל יעדו, אל תכליתו, אל ערש המידע...
הוא בחר בעם המיוחד ההוא [בבניו של אברהם אבינו ולא במקרה]
להתחלת הפרויקט האנושי הגדול ביותר בהיסטוריה: להגיע אל התכלית
האנושית המושלמת והמלאה; לבנות את הבניין של מהנדס העיר.
בחירתו בעם הזה צפויה הייתה בדיעבד, כי הנתונים הטבעיים הצביעו
עליו, כעם שנמשך אחר המידע, וכעם שידע להשתמש במידע וידע לעבד
אותו; הוא אומן במלאכה זו מאז ומתמיד, וללא שום קשר עם בחירתו
ותכליתו...
ובכן, הוא בחר בו, ונתן לו תשלום ענק למפרע: הוא הרים את כל
העם הזה ושם אותו ישירות ברובד השביעי! לא השישי כי-אם השביעי,
ובשלביו המתקדמים ביותר... השם יתברך נגלה אל עם ישראל, גדולים
כקטנים כתמימים כפקחים כטיפשים כחכמים כטובים כרעים כמושלמים
וכחסרים... ואפילו הערב-רב שעלה עימם זכה להתגלות זו, מעבר
לנסים הנגלים שהתחוללו לעיני כל... ההתחברות הזו עם מערכת האין
סוף, היא היא יעדו של כל אדם שלוטש עיניו אל עבר הרובד השביעי,
ומתקדם הלכה למעשה לקראתו... אולם בני ישראל קיבלו את מעמד העל
הזה חינם אין כסף, ללא שום טרחה, ללא שום התחייבות עצמית,
פוסחים כמובן על כל שאר הרבדים, העליונים ואף התחתונים, פוסחים
למעשה על הרבה מאוד מכשולים וחולשות אנוש, שבדרך כלל מונעים
וחוסמים מהאדם את הגישה לרובד הזה...

למעשה, נכון להניח שעם ישראל יכל להיאחז ברובד הזה ולא לזוז
ממנו, יען כי היה מודע בשלב הזה אל הרובד שהיה מצוי בו, הכיר
את משמעות הדבר לעומק וחש למרגלות התכלית [הפרטית] שכבר
הושגה... ואכן הוא התחיל להתנהג באופן שיזכיר כוונה כנה כזו,
המתבטאת בלהיאחז ברובד... כל העם מקטן ועד גדול הצהיר ברגעים
הראשונים: נעשה ונשמע... זו הצהרת אמת שלא ניתן לטעות במקורה:
עיבוד מידע אמיתי בזמן אמת; הם התחילו נכונה את צעדם הראשון
ברובד השביעי, או כמו שאומרים, התחילו ברגל ימין... אין ספק גם
שביקשו בכל מאודם להישאר ברובד הזה ולטייל במרחביו עד לאין
סוף, נפשם ביקשה זאת... אולם בעיה קטנה אחת עמדה בינם לבין
שאיפתם הכנה, ובגינה התחילה הידרדרות בלתי צפויה מטה מטה... הם
לא ידעו שלא ניתן לעמוד ברובד הזה, ועליהם לנוע ללא הרף בכדי
לשמור על מקומם במרחב המוזר הזה. ולא רק ברובד הזה, כי-אם בכל
רובד ורובד: העצירה ואי-העשייה תדרדר אותך מטה, כך שיש בפניך
שתי דרכים חלופיות: או לעלות למעלה או לרדת למטה, אין את
האפשרות להחזיק במצב ביניים המוכר בעולמנו האנושי: לעמוד
במקום, או לדרוך במקום... במקרה שלפנינו, התכונה עוד יותר
מוזרה: העצירה מדרדרת... מי שנמצא ברובד השביעי, סביר להניח,
יכיר את העובדה הזאת מתוך עיבוד פשוט של המידע הנמצא בידו,
והמסקנה הזאת אמורה להיות שגורה בפי כל מבקרי הרובד הזה... אם
ברצונך להמשיך כאן - אין לעצור ולהתבונן, יש להמשיך בתנועה...
יש להמשיך במלאכת הפקת המידע ועיבודו עד לאין סוף... לפחות
באותה רמה אין סופית שמבטאת את שאיפתך לשהייה ברובד המוזר
והיפה הזה... עצרת - נפלת! התעצלת - הידרדרת. ביקשת לעלות שוב
- פעל שוב...

עם זאת, ולמרות "הפאשלה" האומללה הזאת של עם שלם, שלא השכיל
לעבד את המידע שלפניו ולהסיק ממנו את המסקנה הפשוטה שתשמור על
מקומו במרחב השביעי, למרות זאת הוא קיבל עוד תשלום למפרע,
והפעם תשלום טכני לטווח ארוך נדיב אין סופי... והיעד אותו יעד:
להגיע ולהשתלב ברובד השביעי, והפעם דרך הרובד השישי, טפח אחד
בלבד למטה...
אני מדבר על המתנה הטכנית של תורה שבעל פה, המצורפת לתורה
הכתובה, ושתיהן יוצאות כפי שהזכרתי [ב"שאלה עקרונית"] ממעיין
אחד, וייעודם הוא אחד: לסלול עבור העם המיוחד את הדרך הקצרה
ביותר אל הרובד הקרוב ביותר למרחב האין סופי - משאת נפשם, כי
הכירוהו בעבר...

וגם כאן נחלו כישלון טכני ולא השכילו להתחבר אל המידע המתבקש,
כי לא עיבדוהו נכונה: היה עליהם לנוע בהתמדה, והם בחרו באופן
תמוה, גם כאן, את דרך "העצירה" וההתבוננות, ואף להתעלם מהרבה
מאוד מידע אחר ולהידרדר באופן מעליב מטה מטה, עד לשפל שיעליב
אותם ואת מי ששם את תקוותו בהם.

אלה פני הדברים באופן הכללי ביותר; אך הייתי רוצה להרחיב קמעה
בנקודה הזאת, כי עתידה היא לחבר אותי עם המשך דבריי.

אני מדבר על הרובד השישי, ועל התשלום הטכני למפרע שביקש השם
יתברך להעניק לעם ישראל, בניו של אברהם שהתברך בזרעו: לשים
בידו את המתכון המדויק, שבאמצעותו ניתן לעמוד בשתי רגליו על
מרחב הרובד השישי, ובכך לפסוח על כל שאר הרבדים הקטנים ואף על
שבעה הרבדים הרעים שכל אחד מהם מהווה מכשול נוקשה בפני עצמו,
וכבר עמדנו עליהם בפירוט לעיל [ב"שאלה עקרונית"]; אולם ולחידוד
הדברים, אזכיר שוב את מהות הרובד השביעי (השלילי), וזה תיאור
המימד שלו ומי שמקפץ במרחב שלו:
קיימת נטייה באדם, להתעלם מדברים שדורשים נקיטת פעולה ולהתחמק
מהם. הנטייה הזו התפתחה באדם עד להופעת מנגנון של ממש, הפועל
בשטח המודע והבלתי מודע כאחד: מנגנון זה מאתר עבורנו כל מקור
מידע חשוד-מאיים, ומנטרל אותו באופן "אוטומטי" ע"י דחייתו
המיידית. בשלבים מתקדמים, המנגנון הזה עובד באופן עצמאי ובלתי
נתון לביקורת האדם שפועל מתוכו! זהו השלב המסוכן והנמוך ביותר
שיכול להגיע אליו האדם; זהו הרובד השביעי.
הקדמונים, הזכרתי, גילו את המנגנון המוזר הזה וגילו את פעולתו
העצמאית הבלתי נשלטת, אולם לא עמדו על התכונות שהביאו להופעתו,
ולכן ראו בו כמעין ישות של ממש הפועלת במרחבים האפלים באופן
עצמאי למדי... אשר על כן נתנו לו את הכינוי "יצר הרע" - יצר
במלוא מובנה של המילה...

וגם על הרובד הזה ניתן, דרך המתכון המוכן והטעים שהכין השם
יתברך בידו ובמטבחו, לפסוח... ולנחות ישירות ברובד מספר שש!
הקרוב ביותר למרחב האין סופי; לרובד שממנו ניתן להגיע אל
התכלית הפרטית, וממנה אל הבניין הגבוה של מהנדס העיר... ואלה
הם המצרכים של המתכון:

תורה שבכתב: לסגלו לרעיון הנאור שבלעדיו אין לו זכות קיום
ברחבי הרובד השישי; וגם להטמיע בו את תורת המשמעת העצמית,
שבלעדיה לא יצליח לשהות לאורך זמן ברחבי הרובד השישי.
תורה שבעל פה: לאמן אותו לדרך המעקב אחר מידע, לסגלו לדרך
חשיבה נאות, אמין, ענייני וישיר; היינו ללמדו את שפת הרובד
השישי, ולאמן אותו להשתמש הלכה למעשה בשפה הזו. סוף רשימת
החומרים שהרכיבו את המתכון.

עד כאן נוסח מרכיבי הטיפ שהשם יתברך נתן לאבותינו (ולנו) על
החשבון. הוא הבטיח את התנאים האופטימליים לקיום התנאי השני
להשגת התכלית. אבותינו לא ביקשו זאת - אך הוא היה נדיב איתם;
ואיתנו. השתמשתי כאמור, להבהרת הנקודה הזאת, בקטעים נרחבים
שבאו במאמרי הקודם "שאלה עקרונית". אני רואה אפוא במאמר הזה
המשכו הטבעי של קודמו, ושום דבר אינו מקרי.

ברצוני לסיים בחזרה גנרלית אל התחלת המאמר, היכן שאלתי את
"השאלה התמוהה" שהעסיקה אותי מעודי ילד: הרבה ארבה את זרעך...
ומה איתי!!! איזו מין ברכה זאת? מה זה רדיו???

ובכן, עניתי לעיל על השאלה הזאת, אולם הייתי רוצה לספר לכם
סיפור אישי, שהביא אותי אל הדף הזה עליו כתבתי את שאלתי
והתחקיתי אחריה.

התחלתי לפני כשבוע במאמר הזה, לא זכור לי באיזה יום, אך זכור
לי משהו, שקרה איתי באותו בוקר...
הייתי בבית הכנסת בשחרית, ועיניי קלטו לרגע בחור צעיר אחד,
שאמר קדיש על אמו. מבטי נחת על הבחור הזה, ולא יכולתי להרפות
ממנו... פשוט הרהרתי: מה זה הקדיש הזה? בשביל מה זה מועיל? על
מה...? מה עומד מאחוריו? למה הבחור הזה שאינו כל כך דתי -
מתעקש לבוא מדי יום אל בית הכנסת מאז שנפטרה אמו ולומר את
הקדיש... למה? אין כמעט יהודי, כולל החילוניים כולל אפילו
האתאיסטים שמוותרים על הקדיש... כולם מקיימים, דווקא בקטע הזה,
את המצווה הזאת, התמוהה ואפילו לא כל כך מובנת... שלל מילים
בארמית... מה הבסיס הכל כך חזק שעומד מאחורי הקדיש? שאלתי את
עצמי כשנעצתי עיניי בבחור ההוא: מה רוצה הבחור הזה בעצם לומר
לשדר? כך נולדה השאלה שלי, שאגב, אין לה קשר ישיר עם השאלה
שפתחתי בה את מאמרי, אך בראשי כן קישרתי, עיבדתי ועבדתי...

היום עניתי על השאלה הזאת של הבחור התמוה וקדישו התמוה... ויש
לה כבר קשר עם השאלה העקרונית שבחשתי בה לעיל, שאלת התכלית,
הבניין ומהנדס הבניין.
הבחור הזה ניסה להזכיר למהנדס הבניין, שיפקיד בטובו נקודת זכות
בתיקייה של אימא שלו; פשוט להזכיר לו פשוטו כמשמעו... זה אצילי
להיזכר באימא ולשמור לה אמונים גם אחרי שהלכה ונותקה לכאורה
ממקומה איתנו; והבחור הזה עומד על שלו ואומר: אינני מבין בדיוק
את משמעות הקדיש הזה, אבל אני מבין שהוא מזכיר לי ולכל העולם,
בצורה זו או אחרת, את אימא ואת מה שעשתה בשבילי. זה מעשה אצילי
בפני עצמו; ומעשה כזה יכול לצאת רק מזרע טוב ויפה, זרע של אבא
טוב, או של אימא טובה ויפה. זוהי נקודת זכות ללא כל ספק הנזקפת
בתיקיית ההורה, ויש לשים לב אליה ולקחתה בחשבון. זה מה שאומר
הבחור הזה בקדישו: נא קחו את הנקודה הזו בחשבון, והפקידו אותה
במקומה המתאים.

לא במקרה, כאשר התחלתי את הפרויקט של המאמר הזה, וגלשתי ברחבי
הרשת במטרה לחפש ביטויים המציינים את ברכות השם לאבותינו,
נתקלתי ברשימה המוכנה ההיא שהתחלתי בה את מאמרי. את הרשימה
מצאתי ולא במקרה, כי שום דבר אינו מקרי ב"אתר הניווט בתנ"ך",
אתר המוקדש לעילוי נשמתו של דב סגל ז"ל.
הקישו בגוגל את שם האתר הזה, ותגיעו אל דף יפה שבראשו מוטבע
הרישום הזה: "אתר הניווט בתנ"ך" מוקדש לעילוי נשמתו של דב סגל
ז"ל, אבי ומורי הראשון לתנ"ך.
גם זה נקרא קדיש, ונקודת זכות
חשובה שיש להפנות את תשומת לבו של מהנדס העיר אליה, שייקחנה
בחשבון ויפקידה בתיקייה שלה.


שבת שלום,
אלברט שבות
יום שישי, 24/02/2006







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הגעת אל הסלוגן
הקולי הישיר של
הגורו יאיא

אם ברצונך להקיש
אחת, הקש אחת.

אם ברצונך להקיש
שתיים, הקש
שלוש

אם ברצונך להיות
חבר באגודת "גם
אני רוצה להיות
גורו", המתן
ותיענה לפי התור


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/3/06 22:37
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלברט שבות

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה