פעם נשארתי בחנות שלי עד שעה מאוחרת יחסית. אני מדבר על חנות
תכשיטים שהיתה לי בפנמה לפני כעשר שנים. החנות היתה בתוך שוק
(Calidonia) הומה אדם, וכל השוק היה מתחיל להתרוקן בשעה שמונה
בערב בערך, וזאת מסיבה פשוטה: כי השוטרים הפזורים באזור המסוכן
ההוא (תלישת תיקים מדי עוברים ושבים באזור ההוא היה דבר של מה
בכך... פעם, אני זוכר, שדדו שליח מהארץ לאור היום על יד החנות
שלי) היו מסיימים את עבודתם בשעה הזאת והולכים אל ביתם, בד בבד
רמת הביטחון השוררת ברחוב בשעה הזו יורדת בשיעור ניכר ושואפת
לאפס; וכך כל החנויות בשוק הזה סוגרות את שעריהן עד שעה שמונה
לכל המאוחר. באותו היום התעסקתי עם משהו ולא שמתי לב שהשעה כבר
8:30! היינו ארבעה אנשים בחנות כולל שתי פועלות ואותי.

שמתי לב לפתע לשעה המאוחרת, ולא הספקתי לתת את האות לפועל
שיסגור - ומכונית עצרה בחריקה בצמוד לחנות, שני בחורים יצאו
ממנה ונכנסו אל החנות, אחד נשאר בחוץ עומד על יד האוטו וגם
הנהג נשאר על יד ההגה והמנוע פועל! כשלושה מטרים הפרידו בין
החנות למקום עצירת המכונית ולכן יכולנו לראות גם את הנהג שנותר
באוטו ויכולנו לשמוע את המנוע...

זה שוד! כל ילד בן יומו יכול לזהות מצירוף המרכיבים ובמיוחד
מהשעה הנקובה - שמדובר בשוד מזוין וקלאסי לכל דבר. כמעט ואין
איש ברחוב, כל החנויות סגורות כבר ומסוגרות, אין אף שוטר, ושני
הגברים כבר בתוך חנות... פרצופם של העובדים הפך בין רגע לצהוב
חיוור, ואני משקשק... במקרה כזה, יש לציין, הבעיה אינה השוד
בפני עצמו, שיקחו את כל החנות לעזאזל, הבעיה היא אם יסתבך לפתע
המצב, אם משהו ישתבש: נגיד אם יעבור לפתע איזה שוטר תועה, או
אם יחשוד אחד השודדים באיזו תנועה בלתי מובנת מהכיוון שלנו, או
אם ייכנס מישהו מהם או אפילו מאיתנו לכריזה לאיבוד עשתונות
לפחד... כל דבר קטן יכול להסתיים באסון, בכדור קטן...

שני הגופים המגודלים כבר בתוך החנות, ואני מבחין איך עיניהם
מסתובבות לכל הכיוונים לבדוק אם יש עוד אנשים בחנות... אני
מבחין עוד בעובדים, איך כל אחד תפס עמדה מרוחקת עד כמה שאפשר
מהלקוחות היקרים. לא הייתה לי ברירה אלא לשחק את הגבר בעל הבית
האחראי (המשקשק), לגשת אליהם וכאילו כלום, עם המשפט הפותח:
"במה אוכל לעזור לכם" - הם עוד לא הוציאו את האקדחים...

הוא עונה לי "אני מחפש עגילים לילדה" ואני יודע שתשובתו אינה
"מדויקת" כי הוא בודק בינתיים את החנות ואותנו, אם יש לחצן
אזעקה או אם יש עלינו איזה נשק, אני רואה איך הוא מסובב
בינתיים את עיניו לכל הכיוונים...

לא מאבד את עשתונותיי וממשיך בתורי לשחק "אותה" הגבר... אני
מוציא לו המגש של העגילים ואני זוכר עדיין את המחיר שהיה על
המגש: $12.99 מחיר מבצע!

הוא מצביע על עגיל מסוים, אני מוציא אותו, הוא לוקח אותו ליד,
מסובב אותו כמה סיבובים, בודק אותו, וכולנו מחכים לרגע שיוציאו
בו את האקדחים ויסגרו עלינו את הדלת...

הוא אומר לי: "יפה, זה נראה יפה, אני קונה", מוציא שטר של $20
דולר, אני לוקח ממנו את השטר מחזיר לו עודף, שם לו את העגילים
בתוך המעטפה, וממתין עדיין לרגע האקשן!

הוא לוקח את העגילים, תודה... חוזר אל המכונית, נכנס עם
חבריו, מתניעים ונבלעים בחושך.

בעודנו רועדים וממהרים לסגור, ולא מפסיקים לתהות: מה קרה?!
מדוע נמנע השוד?! הרי לא היה שום מניע, שום סיבה... ואפילו
הקלה שבסיבות... למה החליטו לא לבצע את השוד - אף אחד לא הבין!
הכול היה מוכן ומזומן והתנאים אידיאליים...

הוא החליט בסוף לקנות עגילים דווקא!

בדרך חזרה הביתה עברתי שוב ושוב על מה שקרה ועל השתלשלות
האירועים, ולא הספקתי להתפעל ולשנן את המשפט "איזה יופי!" איזה
יופי! איזה יופי שזה הסתיים כך! אם היה מסתיים אחרת - אלוהים
ישמור... במקרה הטוב יכולתי להישאר בלי גרוש, בלי סחורה ועם
הלוואות שאין להן כיסוי, אין לי מאיפה להחזיר; מצבי בלאו הכי
היה בכי רע! וגם לא היה לי ביטוח - לתוספת ולקישוט; וזה במקרה
הטוב! המקרה הרע, לא רציתי לחשוב עליו... וכל מקרה אחר שיכל
להתרחש - יכול להיות רע בתמצית. לא הפסקתי לשנן ולהתכוון למילה
"איזה יופי!" המזל שיחק לי הפעם. ומתוך מהלך המחשבות,
החיוביות, שאפפו אותי ברגעים ההם, ותוך כדי שחזור המאורעות
שרצו בראשי, הגעתי בשלב מסוים לעוד קטע שקרה לי אתמול, ממש יום
לפני, וכאילו אני נמצא בסרט נע רץ לפני, והנה אני בקטע זה:
ביום אתמול, ערב לפני האירוע הזה, נפגשתי עם אחי שלמה, ומתוך
סבב השיחות שהתנהלו בינינו, הוא שאל אותי אם אני מניח תפילין
כל יום. עניתי לו בשלילה באופן טבעי, ולא היה עלי לסגנן או
ליפות את תשובתי, כי פשוט לא הייתי שם תפילין ולא מתפלל, כולם
יודעים.

שלמה אינו מסוג האנשים הנודניקים המנדנדים בשאלות מעין אלו -
ולשבחו אני מציין את זאת. הוא לא ניסה בשיחה ההיא להרביץ לי
מוסר, כי-אם דבר אחד היה בפיו: "אכפת לך להשקיע רק איזה חצי
דקה ביום?" עניתי לו ישירות "בטח שלא איכפת, תגיד במה מדובר",
והוא אמר לי את הדברים האלו: "ביקרתי אצלך בחנות מספר פעמים,
ושמתי לב שתלויה לך על הקיר תמונה של המנורה "שיוויתי ה'...",
אמרתי לו כן, זה איזה רב שליח נתן לי פעם מתנה ותליתי...

אז תעשה לי טובה, וכל יום כשאתה פותח את החנות תקרא את למנצח
שבקיר, מה תפסיד... אבל יום יום אל תשכח, זה ייקח לך פחות
מדקה, אתה יכול להבטיח לי? "אין בעיות,אני מבטיח," עניתי לו,
ובכל זאת, שאלתי, מה מסתתר מאחורי זה?

הוא ענה לי שחז"ל אומרים, שכל מי שקורא בבוקר את מזמור למנצח
בנגינות בצורת המנורה, לא יאונה לו כל רע באותו יום. זו הבטחה
בר קיימא מחז"ל! הוא חזר על המשפט האחרון פעמיים: "זאת הבטחה
מחז"ל ואפשר להעמיד אותה למבחן." כך שלמה; בפגישתי עימו יום
לפני.

אינני יודע, ואני מדבר היום, אם אכן זו הבטחה או לא, אבל באותה
הפגישה, שמעתי אני וקיבלתי את הדברים בתור הבטחה. כן משום מה
נכנס לי הדבר לראש והאמנתי בו. ואכן כבר למחרת היום בבוקר,
ואני חוזר לאותו היום שבסופו קרה מה שקרה, נזכרתי וקראתי בבוקר
את למנצח שבקיר. בפעם הראשונה בחיי אני קורא את למנצח מתוך
המנורה.

אם כן, ובדרך חזרה הביתה, כשאני משחזר את האירוע המוזר שקרה רק
לפני דקות אחדות, ושיצאתי ממנו נקי - כפי שמוציאים שערה מתוך
הבצק (זה פתגם מתאים בערבית), חשבתי והרהרתי גם באיך התחלתי את
היום ובאמת יש אלוהים! הנה לא אונה לי כל רע! באמת ההבטחה
קוימה! על היום הראשון...

ושוב אני חוזר ברשותכם אל זה היום - יום כתיבת השורות האלה,
ואני אדבר ואתאר את מחשבותיי דאז בגוף שלישי, הרי מי כמוני
יודע מהי האמת לאמיתה שהרהרתי בה, ומה התחולל בתוכי...

אז, באותו ערב, חשבתי אכן בלשון "הערכה" לא יותר - על אפשרות
של "הבטחה שקוימה"; אולם זה לא היה מעבר לעוד אפשרות אחת מתוך
רבות: "איזה יופי של צירוף מקרים"; זה היה קונטקסט המחשבה שלי
המדויק. איזה יופי של צירוף מקרים.

אני מספר לכם על מקרה שאירע לפני מעל לעשר שנים - באמת אינני
יודע בדיוק מתי, ואני מביא את המקרה הזה בתור מבוא למאמר שאני
עומד לכתוב. האירוע שתיארתי לעיל, ממחיש אכן את כוח המקריות
שקורית לנו במהלך חיינו ואפשר לדבר על מקריות בחיים. קורים,
לכל הדעות, מקרים בחיים - מקרים משמחים ו/או מעציבים. אפשר
ללכת ברחוב מיואש וחסר-כול ופתאום למצוא בפינה שטר של $100
שיכול להוציא אותך מהרבה בעיות! זה מקרה. אפשר עוד באותו יום
למצוא גם מקום עבודה, וזה עדיין יכול להיכלל במסגרת המקרים
היפים והמעודדים; אולם אם ובאותו היום הוא גם מגריל, אותו
"הלאקינג-מאן", את הפרס הראשון בלוטו ופוגש בעוד פינה את אהבת
חייו שיתחתן איתה לאחר מכן, ומוצא לעזאזל עוד מציאה! עוד חבילה
של שטרות ביציאתו ממשרדי הלוטו! ... מי בכלל צריך כבר את
המציאה הזאת אחרי הבוחטה שקיבל במשרדי הלוטו - אבל זה היה רק
בשביל ההרגשה הטובה - כמו שאומרים, ובסופו של דבר סוגר את היום
בטלפון אישי מקופת החולים: "אדוני, מצטערים מאוד על הבלגן
שעשינו לך... תוצאות הבדיקות שלך על הלוקמיה שבישר לך ד"ר
רובינשטיין בשבוע שעבר - אינם שלך, חלה טעות מביכה במעבדה
ואנחנו מצטערים מאוד על זה" - או אז... העניין אומר דרשיני.

מקרה, יכול להיות. צירוף מקרים גם יכולים להיות. אולם כאשר אתה
מגלה אוסף של מקרים בתוך פרק זמן מסוים, וכשאתה מבחין, גם לאחר
מעשה, ברצף מסוים שקושר את כל אותם המקרים בחבילה אחת, תחת קוד
מסוים אחד, או אז אתה מגיע למסקנה האנושית: הדבר אומר דרשיני.
במצב כזה, הגיונך הנגזר מקיומך האנושי, יחייב אותך לחקור את
הדבר ולא להסתפק בפחות ממסקנה חותכת וחד משמעית; הרי איננו
יכולים, ברצף מקרים שכאלה, להסתפק במסקנה שולית שיד המקרה
תכתיב אותה. אני יכול לקרוא לעצמי בכל הכנות "לאקי-מאן" על כי
זכיתי להגיע ולהתבונן במסקנה הזאת.

קראתי למאמר "פענוח רוח הקוד" ולמעשה התכוונתי לפענוח קוד
תקשורתי מסוים. רגילים אנחנו בתקשורת האנושית, לשתי שיטות של
התקשרות: תקשורת קלאסית רגילה בה מתקשרים בנושא מסוים שני
אנשים או יותר; ותקשורת בלתי ישירה שמתנהלת דרך קוד מוסכם שבני
האנוש גם מתקשרים ומעבירים מסרים דרכו. חיוך למשל הוא קוד
מקובל בתקשורת האנושית שניתן להעביר דרכו יותר ממסר אחד - תלוי
בקונטקסט שלו. "טון דיבור" גם הוא מהווה קוד מוסכם בתקשורת
האנושית, וכך למשפט אחד יכולות להיות יותר ממשמעות אחת - תלוי
באיזה טון הוא נאמר...

ולא זאת בלבד: בתקשורת האנושית, ומעבר לקודים הגלובליים
המוסכמים, ישנם גם קודים סמויים שניתנים לפענוח רק ע"י
יוצריהם; כך אנו פוגשים בקודים הפועלים רק בתוך משפחה מסוימת,
או בין שני בני זוג; ישנם קודים שפועלים בתוך קהילה מסוימת,
מדינה מסוימת, מוצא מסוים... מרוקאי שיסתובב עם סכין בהודו
למשל - לא יפחיד אף אחד...

קיים עוד קוד תקשורתי המוסכם על כל החברה האנושית משחר ימיה,
וזהו הקוד הנגזר מטבע האדם עצמו. זהו הקוד שהאדם מייצר אותו עם
עצמו ולעצמו : אדם כן ישדר אמינות. איש אגואיסט ישדר אי-אמינות
ויתקשרו אליו האנשים דרך הערוץ הזה. אדם פסימי ישדר ריחוק ואדם
אופטימי יקרב אנשים אליו; ובכל מקרה נשאלת השאלה, מדוע ישנם
אנשים כנים ואנשים שקרנים ואופטימיים...? האם ישנו כפתור בגוף
שמדליק את הכנות את האופטימיות את הכיף את העצב...

לא. כולנו יודעים שאין כפתורים בגוף. כנות עצב או אופטימיות,
אלה הם מצבים נפשיים שהאדם נכנס אליהם מרצונו החופשי והטוב;
וכמובן קיימים מצבים שנכפים על האדם ומכתיבים לו את המצב הנפשי
שישרה בו בזמן נתון: אינך יכול לצפות מאיש שמתו מוטל לפניו,
להיות עם מצב רוח אופטימי וטוב. ישנם ללא ספק מצבים חיצוניים
שפועלים על האדם ומכתיבים את מהלכיו וגם את רחשי לבו; אולם וגם
את זאת כולנו יודעים: כל המצבים החיצוניים האלה שנכנסים לחיי
האדם ללא רשות וללא הזמנה וכופים על האדם את הלך רוחו, הם
מצבים זמניים שמסתלקים מחיינו כלעומת שבאו; או אז וברגע
הסתלקותם האדם חוזר אל עצמו ואל "הטבע" שלו.

ישנם ללא ספק עוד "מקרים" מסוימים שאף מותירים את חותמם על
האדם לאורך זמן ואולי לכל החיים, כמו פטירת קרוב יקר; ובכל זאת
הטענה, טענתי לעיל תיוותר על כנה: האיש חוזר אל עצמו ואל הטבע
שלו בכל שלב נתון; זה הטבע האנושי; הוא יחזור לשמחת החיים
לאופטימיות ולחיוך שאפיינו אותו - גם עם תוספת העצב שנכנסה אל
חייו והותירה חותם... או במקביל, הוא יחזור אל חיק הפסימיות
והעצב מיד לאחר מאורע משמח.

מכוח האמור לעיל, אין לי אלא "להאשים" את האדם בטבע השלילי
שלו ולהטיל עליו את מלוא כובד האחריות, או לברך את האדם על
בחירתו בערוץ הכנות השמחה האופטימיות, ולשמוח בשמחתו.

אני רוצה להתמקד דווקא בזה האחרון - זה שבחר בכנות, באמת
הפנימית. בדרכי אליו, הייתי רוצה קודם להתעכב על חומרה (תוכנה)
אחת שמשמשת את האדם הזה במהלך חייו: הכנות. מה זאת כנות? ממה
היא עשויה? מהו אבן הייסוד שלה?

למיטב ידיעתי, הגדרת הכנות מסתכמת בהגדרת המציאות. דהיינו, אם
במציאות אני רואה עגלה וקורא לה עגלה ומתייחס אליה כעגלה - הרי
אני אדם כן. אבן הייסוד של התוכנה האנושית היפה הזאת הנקראת
בפינו "כנות" היא, לקרוא לדבר בשמו ולהתייחס אליו על פי מהותו
זו הנגלית לעיננו.

ולמה כדאי לי לעשות כן? למה כדאי לי לקרוא לכל דבר בשמו
ולהתייחס אליו כהוא זה? למה כדאי לי להיות כן?

התשובה פשוטה: זה כדאי - כי זו הדרך הקצרה לזיהוי דברים.
התכלית האמיתית שלי בחיים היא לזהות מספר רב ככל שניתן של
דברים. האדם הוא סקרן מטבעו ורוצה לזהות דברים ולעמוד על
דיוקם. לכן, עלי לבחור בדרך הקצרה ביותר שתוביל אותי לזיהוי
דברים/עצמים/רעיונות... אין לי, בחיים הקצרים שלי, אין לי זמן
מיותר לבזבז על פיתולים, אני רוצה לדעת להבין ולזהות בדרך הכי
קצרה; ושוב כי הזמן העומד לרשותי הוא מוגבל וקצר. זהו כל
ההגיון בתכלית, העומד מאחורי תוכנת הכנות.

ולפעמים, מפיקים תועלת מסוימת דווקא מהטעיה בהגדרת המציאות.
אני רואה מולי דבר ואיני קורא לו בשמו גם לא מתייחס אליו כהוא
זה - כי נוח לי הדבר, זוהי הטעיה עצמית.

ישנה עוד הטעיה "מכוונת" - זו המפיקים ממנה תועלת אישית: אם
אקרא לעגלה "אוטו" אוכל למכור אותה במחיר גדול יותר... זהו
ההגיון אם כן, העומד לרשות האוכלוסייה הנהנית, בדרכה, מעיוות
המציאות; והגיון זה בלתי יוצלח בעליל, כי במוקדם או במאוחר ירד
לטמיון ותיגלה לעיני בעליו עובדה נחרצת: הוא בסך הכל איבד זמן
על משחק הדמיה בלתי מועיל.

הבה נחתור אל עומק המילה "כנות". אני אדם כן לדוגמה, מה מצופה
ממני? אני אקרא לעגלה בשמה ואתייחס לה לפי כל כללי הטקס - אבל
מה הלאה... למה לכאורה, קשה להיות אדם כן, אם בסך הכל צריך רק
לראות את הדברים כדרכם ולהתייחס אליהם כהלכתם! מה - אין לאנשים
עיניים?

לדעתי, לרוב האנשים עיניים וגם רואים בהם טוב; ואף יותר מזה:
ברוב האנשים ישנה הנטייה הטבעית להיות כנים והם אף מזהים את
מנעמי הכנות הבסיסיים, כמו קיצור דרכי הזיהוי ודרכי ההבנה
המושגים באמצעותה. הבעיה היא המכשול הראשון שנתקלים בו בדרך,
ולרוב נופלים בו ולא ממשיכים...

המכשול הוא המחיר שעלי לשלם בעבור כנותי; אם מחיר טלוויזיה
צבעונית 580 שקל, עלי לשלם עבורה 580 שקל - גרוש אחד לא פחות;
כל מחיר אחר הוא לא מקובל ולא נכון ובלתי מציאותי וגם בלתי
הוגן. אם אתה אדם דתי ומשוכנע בקיום השם, עליך להתפלל יום יום
ולהקפיד לקיים את כל המצוות - לא את חלקם; ואם הינך משוכנע
באי-קיום האל - אסור לך להכנס לבית כנסת ו/או לעשות שום דבר
הנגזר מהפולחן הדתי; כל התנהגות אחרת, למאמין וללא מאמין, היא
מבחינת כפירה בכנות האנושית וביזיון להגיון הנגזר ממנה.

הבעיה עם הכנות היא, שאין לקחת ממנה חלק ולהתעלם מחלק... אין
להסתפק ב-99% ממנה, כי המשמעות של המילה נגזרת מהשלמות; כנות
בלתי מושלמת אין לה שום משמעות... ולא נעלמה מעיני הבעייתיות
בהשגת המושלמות; אני מבקש לכאורה דבר קיצוני, או כנות במאה
האחוזים או לאו; אולם הרעיון הוא לחתור לכנות המושלמת באופן
פעיל ולהיות מודע לקיומה; ספק רב אם תגיע אליה, אולם עצם
החתירה לאמת תעניק לך את הזכות בלעמוד על אם הדרך.

אני שב ומדגיש את ערפול המושגים בכל הקשור לכנות. האדם אומרים,
צריך להיות קודם כל כן עם עצמו; ואני הוספתי עוד מע"מ לחשבון:
על האדם לשלם את המחיר המלא של הכנות - אם ברצונו להיות כן, עד
הגרוש האחרון: אי-אפשר להגיד לבן שלך שהעישון רע לבריאות כאשר
אתה מחזיק בידך סיגריה דלוקה, צריך לזרוק קודם את הסיגריה
ולהשתחרר ממנה; אך לפני זה או זה, ולפי הנוסחה שלי, יש לקיים
ישיבה עם עצמך, ולדון בנושא הסיגריה: האם היא טובה בשבילך,
מקובלת, או מזיקה. אינך יכול להגיע למסקנה שהסיגריה מזיקה
לבריאותך ולהחליט בכל זאת על המשך העישון! זו סתירה עצמית! מי
שחי בהשלמה עם סתירה עצמית אין לו חלק בעולם האמת; אתה חייב
להיות כן עם עצמך ולשאת בתוצאות המסקנה שהגעת אליה בשכלך הישר:
או להפסיק לעשן או להמשיך, תלוי במסקנה שהגעת אליה. ולסיכום:
מסקנותיך חייבות להיות תואמות את החלטותיך; בפועל, אסור שתופיע
סתירה ביניהן.

עם זאת, מודע אני לזאת שלא ניתן לסלק את כל הסתירות הסובבות
אותנו, לא ניתן להיות אנשים מושלמים; ולכן הבוחן המעשי של
הכנות עובר שלושה שלבים:

1- המודעות של האדם לסתירות.
2- הנכונות שלו לתיקונן.
3- את נכונותו זו יש להוציא מן הכוח אל הפועל.

מידת הצלחתנו בשלב הסופי, היא אשר תוביל אותנו אל אם הדרך,
ותקבע את מיקומנו עליה.

עד כאן רבותי החלק התיאורטי/הטכני של הכנות; ולהלן החלק המעשי.
איך הכנות פועלת הלכה למעשה...
הייתי רוצה לגעת ממש בכנות, במהותה עצמה - לא בקצף שלה. ועל
מנת לעשות זאת, יש לגשת למקור שלה, לחנות המפעל.

יורשה לי הקדמה קטנה לפני כן:

לפני מספר שבועות כתבתי מאמר הנושא את הכותרת "הוכחה לקיום
אלוהים" [נספח # 1] והפצתי אותו ברשת האינטרנט, במספר פורומים
ישראלים. יש מי שיטען שהמאמר הינו פילוסופי, אך אני אחלוק עליו
כי המאמר במהותו הינו לוגי; העליתי באמצעותו טענה לוגית-מדעית
שתוביל בדרכה למסקנת קיום מערכת-על ביקום. אשר על כן, אין
המדובר בטענה פילוסופית כי-אם בטענה לוגית גרידא העומדת בפני
ביקורת מדעית. טענה שהפילוסופיה יכולה להשתמש בה מטבעה, יכולה
להסתמך עליה - לא להמציא אותה...

על המאמר (נספח # 1) קיבלתי מספר תגובות, מתוכן התגובה הבאה:
"יתכן ויש אלוהים, ויתכן ואין אלוהים. אין אפשרות להוכיח את
קיום האל. האל הוא הנחה, אמונה, שיש אנשים שנושאים אותו איתם
ויש כאלו שלא. אך אין לו ישות מעבר לאמונה."

על תגובה זאת, הגבתי כלהלן: "אני סוגד בפני דברי טעם והגיון,
ודבריך היום מצאו חן בעיני, ולא! אינני אומר את זאת
באירוניה... אמרת הרבה דברי טעם אורי ויותר מזה: לא פעם - כולל
בעבר הקרוב, הרהרתי באותם הדברים
שאתה הבאת בתגובתך..."

כן רבותי, הרהרתי פעם בדברים מעין אלה... שאלתי פעם (את עצמי)
את השאלה הזאת: אם אין ולא יכול להיות סוף ליקום, הווה אומר
שאין גבול ליקום, אין גדר ליקום. ושאלתי הקונקרטית והמוגדרת
היא : אם כן, איך ניתן ליישב את "ההגיון" האומר, שהשם הוא אלוה
העולם, כאילו והעולם בן ארבע אמות ויש לו גבולות וגדרות
מוגדרים?! איך ניתן ליישב את הסתירה הזו!

מי ששומע את השאלה הזאת, היום ואתמול ובכל תקופה שהיא, יפסוק
מיד שאלו דברי כפירה לא עלינו! כי מי אתה שתשאל את השאלה הזאת!
ואיך בכלל הינך מעז להתחשבן חלילה על גבולות מלכותו במרומים...


אולם, השם, מלך מלכי המלכים, לא חשב כך! לא חשב על דברי כדברי
כפירה ולא התייחס אליהם כדברי כפירה, והראיה לזאת היא, שבתקופה
הקרובה הבאה, כמספר ימים לאחר מכאן, תבוא התשובה לשאילתה שלי,
באופן מדויק מוחלט ופשוט. תשובה ברורה ופשוטה בצורה הנדסאית,
מובנת הגיונית ואנושית; ואת התשובה ההיא ניסחתי וציירתי על גב
מאמר בשם "הגדרת היקום" [נספח # 2] ופרסמתי אותו ברחבי
האינטרנט.

אם כן מה רציתי להגיד בזה... שהתנבאתי?! לא רבותי לא! שום
נבואה; אולי ישנה כאן איזושהי השראה שבאמצעותה נעניתי על
"התהייה" שלי... בדרך זו נוצר פתח לרעיון העיקרי של המאמר זה,
ושעוד לא נגעתי בו. אני רוצה להגיד: ישנו רבותי קשר עם מערכת
העל; כן, קיים הקשר הזה. אני הקטן חשתי בקשר הזה ואף נגעתי בו.
אין המדובר בקשר מעולם הנבואה... אולם כן המדובר בקשר מוגדר
וברור, שניתן לזהות דרכו סממנים מוכרים ומוסכמים בתקשורת
האנושית.

אם זכור לכם, ציינתי בפתיחת המאמר דברים מסוימים אודות צירוף
מקרים שיכולים לקרות; וצירוף מקרים, הנחתי, כן יכולים לקרות.
ע"פ זאת, יתכן מאוד שהתשובה שהבאתי אודות התהייה שלי על גבולות
היקום - לא הייתה בגדר של השראה אלא פרי של מחשבה עצמית
אובססיבית שהבשילה לידי תשובה כזאת... יתכן מאוד גם, שהמקרה
שפתחתי בו את דברי (ההבטחה שמי שקורא את קטע התהילים בצורת
המנורה בבוקר, באותו יום לא יאונה לו כל רע... ובמקרה קראתי
לראשונה את הקטע הזה ועוד באותו יום "ניצלתי" ממקרה רע
בטוח...) יתכן מאוד שגם במקרה הזה התרחש לו צירוף מקרים
אופייני ונעים.

אולם, ועוד באותה הזדמנות, דיברתי לעיל על האפשרות להתקל
ב"אוסף של מקרים" המתרחשים בתוך פרק זמן מסוים, ושניתן
להבחין ברצף מסוים שקושר את כל אותם המקרים בחבילה אחת, תחת
קוד מסוים אחד...

באפשרות הזאת בעצמה נתקלתי, בשנים האחרונות. אני מדבר על
ארבע השנים האחרונות.

על מנת לתאר את "רוח" הדברים שאני מדבר עליהם, אתחיל דווקא
מהסוף, במקרה אחד שנתקלתי בו לפני כשבועיים, והיום הוא
24/12/04 למניינם.

אני נמצא בפנמה וכותב רשימה זו משם. פעם הגיע אלינו רב מישראל,
רב אשכנזי מבוגר, ונתן את השיעור הנהוג ביום שבת שלאחר שחרית;
שיעור בן כעשרים דקות, בעברית. לא זכור לי שמו של הרב גם לא
זכור לי נושא השיעור, אך כן זכורה לי ההתרשמות הכללית שהותיר
בי הרב והשיעור שלו: כן, ישיר, ונעים לאוזן... נחרט בזיכרוני
עוד משפט אחד, משום מה, מההרצאה שנתן: הוא דיבר, ככל הנראה, על
"מה כדאי" ובמה "לא כדאי" להתעסק, ובהקשר זה הזכיר את הספר
הפילוסופי של הרמב"ם "מורה נבוכים" במילים האלה: "קראתי בעצמי
רק חלקים מסוימים ממורה נבוכים; לא הייתי ממליץ לקרוא את כל
הספר!"; את זאת אמר הרב, ולא הרחיב...

ספר של הרמב"ם? לא לקרוא?! לא היה ברור לי הדבר - ואולי משום
כך דווקא נחרט בי המשפט מאז...

אחזור אל המקרה שלי, ולפני כשבועיים החלטתי לעיין במורה נבוכים
באינטרנט. יש אתר מצוין שמציע התרגום המלא (הספר במקור נכתב
בערבית) בצמוד לפרוש מעניין. את זאת עשיתי בזמן הפנוי העומד
לרשותי בעבודה... אני רגיל לעיין בכל מיני טקסטים ב"חורים"
המתפנים לי במהלך העבודה, וחלקים נרחבים מהתנ"ך עברתי עליהם
ולמדתי אותם בדרך זו - "בין לבין" בעבודה, למשל בהפסקת אוכל עם
סנדוויץ' ביד, ובלי כיפה על הראש; אינני הולך עם כיפה...

אכן, באותו היום שאני מדבר עליו, לפני שבועיים, הייתי עם
סנדוויץ' ביד, בלי כיפה, ומעיין בהתלהבות ניכרת במורה נבוכים
באינטרנט; ולא מן הסתם אני משתמש בביטוי "התלהבות ניכרת". אני
יכול להגיד שהתחברתי אליו - אל השורות ההולכות ונפתחות בפני
בטקסט... הרגשתי וכאילו אני קורא את פענוח הדברים לאשורם;
במילים יותר מדויקות - את פענוח קוד הדברים שנתקלתי בהם בארבעת
השנים האחרונות. הרגשתי וכאילו היה בידי סרט צילום ואני מפתח
אותו עכשיו דרך הטקסט הזה; אני מסתכל בסרט בשתי עיניי ומתחיל
לקלוט להבין...

התחלתי בפתיחה של הספר, באיגרת של התלמיד ואני נמצא כבר בפתח
פרק ה' החמישי. בין לבין, כאמור, אני לוקח ביס, אוכל, מדבר -
עובד... ובלי כיפה על הראש.

לפתע, עודני בשורה הראשונה או השנייה מפרק ה' (פרק ה' ארוך
יחסית) וכאב חזק אחז אותי בכל הגוף, כאב מדאיג... לא, אין לי
שום רקורד של תופעות כאלו... ניסיתי להתעלם ולהמשיך בקריאתי,
אך נמנע ממני הדבר - או אז התחלתי לדאוג...

עזבתי ללא ברירה את המסך וקמתי מהכיסא; ובאותו הרגע, וכאילו
מעשה כישוף, הכאב הפסיק כלא היה! אני מעיד על עצמי שזה בלבל
אותי, ולרגע אבחנתי את הבעיה כדבר שעבר... כן חזרתי לכיסא ושוב
לא הצלחתי לסיים שורה אחת, או אז סגרתי את המחשב וישבתי עם
עצמי; וכן, הכאב שוב נעלם.

בהמשך המאמר, אציין בפניכם ביותר מדוגמא, רישום תופעה שהצלחתי
להבחין בה בארבע השנים האחרונות, ודרכה למדתי באופן חד וחד
משמעי, על מנגנון אזהרה שהצלחתי לפענח, תוך כדי מסרים ברורים
שאינם משתמעים לשתי פנים: "זאת" האזהרה, ו"זאת" סיבתה; כדאי
להשמר בעתיד...

כן, ניסיתי לחשוב בכיוון הזה, הרי הכיוון מוכר לי משכבר
הימים... הרהרתי: מדוע לא לקרוא את "מורה נבוכים"? כן, האזהרה
הייתה ברורה: להפסיק מיד את העיון במורה נבוכים.

נזכרתי ברב הישיש מהשיעור ההוא בשבת ובהמלצה שלו... אך לא
הגעתי, עדיין, לידי ההבנה - או אם תרצה לידי ההשלמה עם ההמלצה
הזאת. שוב, מדובר בהרמב"ם! היעלה על הדעת שהרמב"ם יכתוב דברים
"בלתי ראויים" לקריאה!? שהרמב"ם יכתוב חומר מעין זה...? שללתי
מכל וכל את המסקנה הזאת; ועם זאת נכנס בלבי בכל זאת חשש מסוים,
שהקדמת הרמב"ם לספר דווקא איששה אותו: בהקדמה שקראתי רק לפני
שעה, ותוך כדי קריאת "הוראות השימוש" של המחבר עצמו, הרמב"ם,
כמעט הוא ו"התנצל" על כתיבתו... לא חזרתי על קריאת ההקדמה, אך
הסתפקתי בהתרשמות הכללית שהותירה בי אותה ההקדמה...

מה הסיפור... מה הולך כאן?

יש לי אח בשם ברוך (תופיק) בארה"ב, והוא אחד האנשים היפים
והקרובים אלי... הוא מסרב בתוקף לקרוא לעצמו בתואר "רב" הגם
והידיעות שלו - ומעל לכל "ההתנהגות" שלו מתאימות לאין ערוך לרב
אמיתי ויהודי בישראל - למיטב שיפוטי האישי... החלטתי פשוט
להתקשר אליו ולשאול אותו שאלה פשוטה.

הרמתי על המקום טלפון לברוקלין למשרדו, ומהצד השני ענה לי בנו
הבכור עזרא, שעובד איתו באותו משרד. אסתפק, לצורך המשך הדברים,
בתיאור כללי לעזרא, כאיש וכאדם: הוא לא נפל רחוק מהעץ...
באישיותו באמונתו ובאוצר ידיעותיו...

הבנתי מעזרא שתופיק אחי לא נמצא במשרד, והחלטתי להפנות את
שאלתי אליו: תגיד עזרא, האם יש איסור כלשהו לעיין בספר של
הרמב"ם מורה נבוכים?
- "חס וחלילה" ענה לי, "אבל לא נהוג כל כך לקרוא בו..."

וכאן ביקשתי יותר אינפורמציה, ביקשתי ממנו שיסביר לי אודות
הערתו האחרונה, והוא אמר לי מה שידוע לו: "הספר פשוט פילוסופי,
מאוד מסובך וקשה..." הוא עצמו, העיד, עוד לא עיין בו.

הקשיתי: אבל שמעת פעם על איזה שהוא "איסור" מפורש או ישיר
לעיין בו? הזכרתי לו בהזדמנות את "המלצת" הרב הישראלי הישיש
שביקר אותנו בפנמה... ועזרא בשלו: "חס וחלילה, שהרמב"ם יכתוב
משהו אסור...?" - גם הוא לא הבין את פשר המלצת הרב, וסיכם בזאת
שאולי אני לא הבנתי נכונה את המלצת הרב...

הוא התעניין לסיום אם קראתי דווקא את ספר "הכוזרי" של רבי
יהודה הלוי, וכשהשבתי לו בשלילה, הציע לי את הספר בחום, ואף
ביקש את כתובתי בשביל לשלוח לי אותו כבר בדואר.

סגרתי את הטלפון וחזרתי מיד לקטע ה' שלי במורה נבוכים. לא היה
לי כבר ספק ש"המקרה" שנקלעתי אליו היה "מקרה לכל דבר" - לא
מעבר לכך... שללתי באותו מעמד כל "אזהרה"...

חזרתי אם כן גם על שתי השורות שכבר קראתי אותן, ועיינתי בפרק
ה' עד תומו בלי שום עכבה גופנית הפעם. פרק ה' עסק בנושא ספציפי
עד מאוד: מדוע היה עלי לעזוב את קריאת מורה נבוכים בשלב זה.
האזהרה (הגופנית) שבגינה עזבתי את המסך ובגינה התקשרתי לארה"ב,
הוסברה בפרק ה' באופן ברור ומדויק; ובעצם הפרק עסק בנושא אחד:
"מדוע לא כדאי [להתפרץ] אל הסרט הזה" ואני משתמש באותו
הביטוי של הרמב"ם.

בראשית קטע זה, תיארתי את "הרגשתי" כאשר התחלתי לעיין במורה
נבוכים במילים האלה: אני מעיין בהתלהבות ניכרת במורה נבוכים...
אני יכול להגיד שהתחברתי אליו - אל השורות ההולכות ונפתחות
בפני בטקסט... הרגשתי וכאילו אני קורא את פענוח הדברים לאשורם;
במילים יותר מדויקות - את פענוח קוד הדברים שנתקלתי בהם בארבעת
השנים האחרונות. הרגשתי וכאילו היה בידי סרט צילום ואני מפתח
אותו עכשיו דרך הטקסט הזה; אני מסתכל בסרט בשתי עיניי ומתחיל
לקלוט להבין...

התחלתי לקלוט אם כן את מפתח הדברים... הסרט המפותח נמצא לידי
ואני מתחיל לצפות בו, זוהי ההרגשה האמיתית שליוותה אותי כאשר
התחלתי לעיין במורה נבוכים, וזו הרגשה מצוינת! מעניינת! אני
מרווה את הסקרנות שבי. שואב את המילים בשקיקה, אני קורא
בהתלהבות, בלי כיפה על הראש, בין לבין, בעבודה, והסנדוויץ
בידי... הגעתי עד פרק ה', וקיבלתי את האזהרה: יש להפסיק! אין
זה ראוי לקרוא "חומר" מעין זה באופן שכזה... בנוסף, אין זה
ראוי, להתפרץ אל הסרט הזה בכל שלב וזמן. זה היה נוסח האזהרה;
ואני לא הבנתי אותה; עד שקראתי את הנוסח לפני, באופן מדויק
וספציפי, וכאילו אני נחשף למכתב תשובה ישיר, המגיע אל ידי בזמן
אמת, ואני פותח ומעיין בו - לא רק בזמן הנכון, אלא גם בזמן
אמת.

הדרך של ההתקשרות הזו נפלאה. נעדרות ממני המילים לתארה. דרך זו
משלבת בתוכה הרבה מאוד "ערוצים" שהעדר כל אחד מהם עלול לפורר
את הבסיס עליו התקיימה תקשורת זו, ולמנוע את קיומה: "המכתב" לא
יכל להגיע לידי, אם לא הייתי נזכר "בהמלצת" הרב הישראלי הקשיש;
ואם אותו הרב לא היה מכניס דווקא את הנושא הזה להרצאתו הקצרה
באותו שבת, ואם לא היה בא הרב בכלל לתת את השיעור באותו שבת...
וזה רק ערוץ משני אחד מתוך הרבה מאוד ערוצים שמוכרחים היו
להתהוות בשביל להשתלב בזמן המדויק להבאת "המכתב" והמסר שבו אלי
בזמן נכון ובזמן אמת. המכתב עצמו שהגיע אל יעדו היום - נכתב
לפני כתשע מאות שנה; השרשרת של ערוצי התקשורת שבנתה את המסר,
התחילה את דרכה מאז... הוא אשר אמרתי: נעדרות ממני המילים
לתאר. בלתי אפשרי לתאר להרכיב תיאור - גם אם תמצא את כל המילים
הדרושות... קשה עוד לתאר את המקרים עצמם... כך כתב הרמב"ם בפרק
הפתיחה שהספקתי לקרוא: "דע שכאשר רוצה אחד השלמים [האנשים
השואפים לשלמות] לפי דרגת שלמותו להזכיר, בפיו או בעטו, דבר
שהבין מן הסודות האלה, אין הוא יכול להבהיר אפילו את המידה
שהשיג הבהרה שלמה מסודרת כפי שהוא עושה בשאר המדעים שהוראתם
מפורסמת."

אנו רגילים, לפי הרמב"ם, לתאר מקרה מדעי באופן מדויק. מקרה, כל
מקרה, ניתן לתארו וניתן לנתחו באופן שיוביל אותנו להבנתו עד
לרמת המיקרו. אותו הדין לתיאור מקרה שבעלמא, שעבר עליך: ניתן
לספר כל סיפור שנתקלת בו ולתארו באופן מדויק ומוגדר. ניתן לתאר
אפילו חלום עד הפרט האחרון, ולנתח אותו באופן שלא יפסח על שום
פרט.

לא כן הדבר במקרים שקוד אחר שולט בהם. אין באמתחתי שם תואר
למקרים האלו, אולם כוונתי למקרים מעין זה האחרון - של האזהרה
בהמשך קריאת מורה נבוכים... מקרה כזה קשה הוא לתיאור במילים
אנושיות שהורגלנו אליהם. וכי איזה הגיון (אנושי) יכול לחבר בין
הרב הקשיש שנתן את שיעורו בשבת, למסר הספציפי שהגיע אלי בזמן
אמת, להרמב"ם שכתב וניסח את המסר... אילו מילים יכולים לתאר
ולהסביר את התיאום המופתי שקרה בין כל המקרים, עד שנפגשו כולם
בנקודה אחת, והגיעו בד בבד אל עבר המטרה אליה יועדו מהתחלה
בשעת השין המדויקת!?

אנו נוהגים, מטבענו, לסווג את המאורעות הנתקלים בהם במהלך
חיינו לשניים: מאורעות, ומקרים.

אני יכול להפיק מאורע מסוים, ולתאם למענו בין מספר רב של
אלמנטים שיש לי שליטה עליהם: המאורע הוא הכנת ארוחה סינית
בביתי מחר לכל החברים בשעה 9 בערב. אני קונה את המוצרים
המתאימים, מבשל אותם, מרים טלפון לכל החברים, וכך בשעה המדויקת
כל החברה מגיעים אלי הביתה, ואוכלים ביחד את הארוחה. זהו
"מאורע" שהגדרתיו כך כי הכנתי אותו ותיאמתי בין מספר רב של
אלמנטים למען הפקתו. אולם אם עברו החבר'ה אלי ללא הזמנה,
והוצאתי להם אוכל סיני המאוחסן אצלי בפריזר משכבר, חיממתי
במיקרוגל וישבנו לאכול... או אז אני מדבר על "מקרה"; זהו
"מקרה" אופייני.

ואם יסתבר לאחר מכאן שהחבר'ה באו אלי כי שמעון סיפר להם שאני
מחזיק תמיד בפריזר שלי מנות סיניות קפואות, ואז ובעצה אחת קבעו
כולם להפגש אצלי בשמונה בערב, או אז ועל אף שהדבר לא תואם עימי
- אקרא לו "מאורע" מתוכנן, ולא אתייחס אליו כאל מקרה, כי
ידעתי, בדיעבד, שקדם לו תיאום מוקדם.

הוא הדבר אם אגיע לידיעה אודות התיאום שעשה שמעון גם לאחר עשר
שנים: גם אז לאחר עשר שנים אנטוש את התייחסותי הקודמת לדבר כאל
מקרה, ואכריז עליו כאירוע.  

"הידיעה" שלי אם כן, אודות "התיאום" שנעשה בדבר או העדרו, היא
אשר תקבע את התייחסותי אליו: מאורע הוא או מקרה.

מהאמור לעיל אני מסיק, ש"המקרה" שעברתי בקריאת "מורה נבוכים"
יכל בהחלט להיות "מקרה" - והלכה למעשה התייחסתי אליו עד לרגע
נתון כאל מקרה אופייני לכל דבר; עד אשר הופיע "שמעון"! לאמור,
עד שקראתי את פרק ה' הצפון בתוכו המסר, שיחבר בתורו בין כל
החוליות "המקריות", או בלשון אחרת - שיודיע על "תיאום" מקדים
בין כל החוליות ויהפוך כל אחת מהן ממקרה אופייני לאירוע בפני
עצמו, עד להפקת האירוע המרכזי - הלא הוא המסר הסופי והמוחלט:
אל לך להמשיך, בשלב זה, בקריאת מורה נבוכים, מהסיבות הרשומות
בתוך המסר, והמוסברות בגופו.

התזמון המדויק מהווה, ללא ספק, את המרכיב המרכזי להעברת
המסרים; דהיינו, אם הכאב שחשתי בו היה אוחז בי לפני פרק ב'
למשל ולא בהתחלת קריאת פרק ה', לא הייתה לו שום משמעות, והייתי
עובר על פרק ה' קורא את אותו המסר וממשיך הלאה, ללא היכולת
לפענח אותו! זאת על אף והתוכן הוא אותו התוכן, המשמעות אותה
המשמעות, המילים הן אותן המילים והבנתי היא אותה ההבנה...

אם לא הייתי מצליח לשלוף מהזיכרון שלי את "המלצת" הרב הקשיש,
וכמובן אם הרב הקשיש לא היה מציין את המלצתו התמוהה ושקיבלתי
אותה ככזאת, אם כל זה לא היה מתרחש לפי סדר ותזמון מופתי - לא
היה מקום ושיוך לכאב שחשתי בו, והייתי ממשיך בקריאת מורה
נבוכים גם אם הייתי נופל למשכב בגלל הכאב העז...

מהאמור אני מגיע למסקנה המרכזית: "שמעון" יכל להשאיר אותי בלי
"הידיעה" אודות התיאום שעשה עם החבר'ה; הוא יכל פשוט להחליט לא
לספר לי, לא להודיע לי, או אז הייתי נשאר עם רמת הידיעה
שהחזקתי בה אודות המתרחש, ושלא הייתה עוברת את מחסום המקריות;
ובמקביל שמעון יכל להחליט ליידע אותי אודות התיאום שנעשה,
ובזאת, להעלות בדרגה את רמת המידע הנמצא ברשותי, ממקרה
לאירוע.

על פניו, שני המצבים, עם המידע הנוסף או בלעדיו, הם מצבים
דומים למשעה, שלכאורה אין בהם שום תרומה ממשית בשבילי, כי
ולמעשה מה זה משנה לי באמת, אם אדע אודות התיאום שעשה שמעון עם
החברה או לאו, הרי הארוחה נעשתה בכל מקרה, היא נאכלה בכל מקרה,
החברה התאספו אצלי בכל מקרה... אולם, ובמחשבה שנייה, זה כן
יישנה! ומעבר לנחיצות המידע הנוסף שיכול לשמש לי לעזר בעתיד,
הרי אותו המידע תורם לעצם התכלית שלי כאדם, הרוצה לדעת להבין
לחקור ולגלות... מידע זה וכל מידע שהוא, מקצר עבורי את הדרך
לזיהוי דברים, וזוהי שוב התכלית האמיתית שלי בחיים: לזהות מספר
רב ככל שניתן של דברים, ולעמוד על דיוקם; החיים שלי מוגבלים הם
וקצרים, אין לי זמן מיותר לבזבז... את המסקנה הזאת, אגב,
ציינתי לעיל, אך בקונטקסט שונה.

אם כן, כל מידע "נוסף" שאקבל ברוך הוא יהיה, מה עוד אם המידע
בעל ערך הוא...

נותר לי למיין את המידע המתקבל אצלי, ולסווגו ע"פ רמת חשיבותו,
בתקווה שאשכיל לנפות גם את המידע הכוזב המתקבל! לא לשכוח שנמצא
בסביבה גם מידע כוזב, מידע מטעה, ומידע סתמי שאינו מבוסס -
השווה בערכו לקליפת השום.

אחזור ברשותכם למסקנה המרכזית לעיל, ולשמעון שההחלטה נתונה
בידו לגלות לי מידע, או למנוע ולהסתיר אותו ממני. סיכמתי לעיל
שמידע, כל מידע שיספק לי שמעון, יכול להיות בעל ערך בשבילי, רב
או מועט. השאלה שלי, במה תלויה החלטת שמעון בלשתף אותי במידע
או לא? מהו הבסיס של החלטת שמעון, שיכול להיות במקרים מסוימים,
בעל ערך חשוב בשבילי.

אני מוצא אך בסיס אחד שניתן להניח עליו את החלטת שמעון ולהבין
את שיקולו: אם הדבר מתאים או לא מתאים לו. כלומר, הערכת שמעון
המשערת מה אני אעשה עם המידע שיגלה לי, תקבע את שיקולו בנידון:
אם הוא יחשוש מתגובה עצבנית מצידי אודות התיאום שעשה עם החבר'ה
מאחורי גבי, יעדיף כמובן לוותר על הגילוי הנאות; במקביל אם הוא
יעריך שאקח את זאת בהומור, אזי יגלה לי בנוכחות כל החברה ונצחק
ונכייף כולנו ביחד...

ברצוני להעמיד את "הסוגיה" האחרונה למבחן המעשה: מהי משמעות
המסר הברור שקיבלתי בפרק ה' של מורה נבוכים? השאלה היא בעצם,
ומדוע הוחלט על שיגור המסר הזה הטומן בתוכו אזהרה?

השאלה המקבילה היא, "ובאילו תנאים לא הייתה משוגרת האזהרה
הזאת?"

אנסה לענות על שתי השאלות המקבילות באותו ההגיון של הנמשל
שלעיל; או אז אמצא מולי תשובה נחרצת ותמימה: שולח המסר מצא
לנכון לשלוח את המסר, כי התאים לו הדבר: אכן, קיבלתי את המסר,
ועשיתי כהלכתו - עזבתי לאלתר, לאחר קריאת פרק ה', את המשך
קריאת הספר; זאת כי הבנתי את תוכן המסר ולא ניסיתי לסתור את
הבנתי - לא ניסיתי למצוא שבילים חלופיים ולהתאים אותם עם
רצונותיי הזמניים הרגעיים... והיו לי גם היו רצונות מעין אלו:
רציתי מאוד להמשיך ולעיין בספר, כי הוא עניין אותי מאוד, הוא
סיפק במידה רבה את ייצר הסקרנות שבי - עד כדי הרגשת התחברות
לכתוב... יכולתי מאידך להתעלם ממסר כה ברור, ולהתייחס אליו
כמסר מעומעם עד סמוי, וכך ולהתעטף בטענה הרציונלית הכבדה: וכי
מה אני קורא! ספר של הרמב"ם! של אדונינו מורינו ורבנו משה בן
מימון!

עם זאת, בחרתי ללכת בקו המקביל לכנות שבי, ולהגיע איתו עד לקצה
הגבול שלו; ולתדהמתי - לא מצאתי את הקצה! הרי הקו מקביל הוא,
אין לו קצה. זה נראה משחק מילים, אך אין הוא משחק, הוא הוא
הדבר אשר רציתי להגיע אליו ולדבר עליו: "כנות", זה שם המשחק.

אינני יודע אם שמתם לב לעובדה פשוטה אחת: עוד לא דיברתי במילה
אודות תוכן המסר. להלן רבותי הטקסט של המסר שקיבלתי, ככתבו
וכלשונו: פרק ה' של מורה נבוכים. הוא נכתב לפני כתשע מאות שנה.
אני חושב שאתם מוכנים כבר לקליטתו.

" פרק ה': כאשר החל ראש הפילוסופים [אריסטו] לחקור על אודות
דברים עמוקים מאוד ולהביא עליהם ראיות, הוא אמר, מתוך התנצלות,
דברים שעניינם, שאין מן הראוי למעיין בספריו לייחס לו חוצפה או
עזות-מצח בדברים שבהם הוא חוקר, או שהוא מתפרץ לדבר על מה שאין
הוא יודע, אלא ראוי לו לייחס לו שהוא משתדל ומתאמץ להעמיד
ולקנות אמונות אמיתיות כפי יכולת האדם.

כן נאמר אנו, שראוי לאדם שלא יתפרץ לעניין הגדול והנכבד הזה
לאלתר, מבלי שירגיל את עצמו בחוכמות ובמדעים, יתקן את מידותיו
תיקון אמיתי, וימית את תאוותיו ותשוקותיו הדמיוניות. כאשר הוא
ישיג הנחות אמיתיות וודאיות וידע אותן, וידע את חוקי ההיקש
והבאת הראיות, וידע את הדרכים להישמר מהטעיותיה של הדעת - אזי
ייגש לחקור בעניין זה. ואל יחליט על-פי הדעה הראשונה העולה על
לבו ואל יפליג במחשבותיו מלכתחילה ויאמץ אותן להשיג את האלוה,
אלא תהא בו ענווה וייעצר, ויעמוד, ויתרומם לאט לאט. על עניין
זה נאמר: ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים (שמות ג', 6)
בנוסף למה שפשט הכתוב מורה עליו, דהיינו, יראתו מהביט אל האור
המתגלה [השכינה]; לא שהעיניים ישיגו את האלוה. נעלה הוא
עליונות רבה מכל מגרעת. הוא [משה רבנו], עליו השלום, זכה לשבח
על כך [במדבר י"ב: "והאיש משה ענו מאוד מכל האדם אשר על פני
האדמה"], והוא יתעלה השפיע עליו מחסדו וטובו עד כדי שהייתה
חובה לומר עליו לבסוף: ותמנת ה' יביט (במדבר י"ב, 8). החכמים
ז"ל ציינו כי זה גמול על כי הסתיר פניו בהתחלה מהביט אל
האלהים. ואילו אצילי בני ישראל (שמות כ"ד, 11) התפרצו, הפליגו
במחשבותיהם והשיגו. אלא שהשגתם לא הייתה שלמה. ולכן אמר עליהם:
ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו [כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים
לטהר ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלהים ויאכלו
וישתו] (שם, שם, 10-11), ולא אמר רק: ויראו את אלהי ישראל,
מפני שהדברים לא נאמרו אלא להטיל דופי בראייתם, ולא לתאר כיצד
ראו. הוא בא אפוא להטיל דופי בצורת ראייתם על כל הגשמות הכלולה
בה, שאותה חייבה התפרצותם טרם הגיעו לשלמות והיו ראויים לכליה.
[משה] עליו השלום דיבר עליהם סניגוריה, ולכן נדחה עונשם עד
שנשרפו בתבערה (במדבר י"א, 1-3) ונשרפו נדב ואביהוא (ויקרא י',
1-2) באהל מועד על-פי מה שנמסר במסורת האמיתית [הם הקלו ראש
בעלותם להר סיני כשראו את השכינה...]. ואם כך לגבי אלה, על אחת
כמה וכמה לגבינו, אנו השפלים, ומי שיותר שפל ממנו, שראוי לנו
לכוון ולעסוק בהשלמת ההכנות ולימוד ההנחות-הקודמות המטהרות את
ההשגה מטומאתה, כלומר, מן הטעויות, ואז נפנה להביט בנוכחות
הקדושה האלוהית וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו פן יפרוץ בהם
ה' (שמות י"ט, 22). כבר שלמה ציווה שהאדם המבקש להגיע לדרגה
זאת יישמר מאוד, ואמר על דרך המשל והאזהרה: שמור רגלך כאשר תלך
אל בית האלהים (קהלת ד', 17).

אחזור להשלים מה שהתחלנו להסביר, ואומר, שאצילי בני ישראל,
מלבד התקלות שאירעו להם בהשגתם, גם מעשיהם נתבלבלו בשל זאת
ונטו אל דברים גופניים מכיוון שנשחתה ההשגה. לכן נאמר: ויחזו
את האלהים ויאכלו וישתו (שמות כ"ד, 11). השלמת הדברים היא ותחת
רגליו כמעשה לבנת הספיר [וכעצם השמים לטהר] (שם, שם, 10), והיא
תוסבר בכמה מפרקי ספר זה [בהמשך הפרקים].

כל מה שהתכוונו אליו הוא שכל ראיה או חזייה או הבטה אשר באה
בעניין זה היא השגה שכלית ולא ראיית עין, שכן אין הוא יתעלה
מצוי אשר העיניים משיגות אותו. אם יתרשל אדם [אם תקצר יכולתו
של אדם] וירצה שלא להגיע לאותה דרגה שאנו מצפים ממנו שיתרומם
אליה, ויפרש את הביטויים האלה שבאו בעניין זה כמורים על השגות
חושיות של אורות נבראים, בין אם הללו מלאכים בין אם דברים
אחרים - אין בכך נזק."

עד כאן תוכן המסר. כאמור, עצרתי כאן את המשך קריאתי למורה
נבוכים, עד לשלב אחר ששכלי הישר יורה עליו.

אני חייב עדיין תשובה לשאלה המקבילה שהבאתי לעיל, והיא:
"ובאילו תנאים לא הייתה משוגרת האזהרה הזאת?"

ובהנחה שנהירים עדיין הדברים "בהם אמורים", התשובה היא: "
ובמקביל, לא היה שולח את האזהרה מלכתחילה אם הדבר לא היה מתאים
לו."

קיים בדת היהודית ענף שנקרא לימוד הקבלה או תורת הסוד. הרבה
מאוד ספרים עסקו בתורת הסוד שנקראת גם "חוכמה נסתרה", והספר
המרכזי בנידון הוא ללא ספק "הזוהר הקדוש" שחיבר רבי שמעון בר
יוחאי, וגם עליו נכתבו הרבה ספרים שניסו לפרש ולהבאיר.

פעם בביקור במרכז "דיזנגוף סנטר", תפסה את עיני חנות יפה
ומרכזית הנקראת "מרכז הקבלה", והמקושטת בכל מיני סמלים
וסטיקרים צבעוניים... ניגשתי לראות ולא האמנתי למרה עיני: אכן
חנות לקבלה! אתה נכנס מתרשם נרשם לקורס קבלה משלם ויוצא. על
מדונה במרכז הקבלה בתל אביב שמעתם?

אני רוצה לחבר את הקטע האחרון עם עוד נושא שהתפרץ למחשבתי בזה
הרגע. האדם הוא יצור חברתי בהכרח. אין אנחנו רק "רוצים" לשתף
את הזולת בחוויותינו - אלא "שיתוף הזולת" הינו צורך אישי גרידא
לכל אחד ואחד מאיתנו. הדבר הראשון שאני חושב עליו כשנתקל במשהו
מעניין הוא, למי לספר ואיך לספר על המשהו הזה. זוהי אחת
התכונות החזקות ביותר שהוטבעה באדם משחר ילדותו; אין מי שיכל
לחמוק מתכונה אנושית זו, חכם הוא או טיפש, מגדול ועד קטן.

אני יכול להעריך רבותי, ואתם חייבים להאמין לי, שאחת החוויות
החזקות ביותר, האצילות ביותר, היא חוויית גילוי היקום; ואם
תתלווה לחוויה זו הרגשה אינטימית של הבנה בזמן אמת, אזי רמת
החוויה תעלה ותגרד את השחקים הרחוקים שבנפש האדם. ואיך ניתן
לשמור חוויה כזאת בפנים! ייצר "השיתוף" חזק הוא ואף מכביד; קשה
לעמוד בפניו; טבענו דורש את שלו אינו מרפה... אישית עברתי לפני
שנים מעין מיני-ניסיון כזה... הרגשתי אז את ההרגשה האינטימית
זו - בזמן אמת, וביקשתי, נפשי ביקשה, לשתף מישהו משהו כלשהו
בחוויה הזאת! עם זאת ידעתי שהזיהוי שלי לחוויה והבנתה, יכולים
להיות שונים אצל האחרים... חששתי שתוכן החוויה יתפרש על ידם
באופן אחר עד כדי האשמתי בהפרעה נפשית... או אז אין לי להלין
אלא על עצמי ועל כניעתי לדחף מוזר לשתף ולספר...

ובכל זאת - היצר החברתי לא הרפה... וכאן עשיתי חושבים וסימנתי
לי שתי כתובות שאמורות להיות פחות "מאיימות" מאחרות. רציתי
לספר לאימא את כל הסיפור, לתפוס אותה פעם לבד ולספר. התמהמהתי;
התמזמזתי... אולי אף התעצלתי; היא נפטרה לפני שהספקתי לפתוח
לפניה את הפה, נפטרה באותה השנה. וחבל.

הכתובת השנייה הייתה רב צעיר אחד שהכרתי וחשבתי שהוא הכתובת
הנכונה. וטעיתי; טעיתי בגדול. אני מדבר על מכתב [נספח # 3]
שכתבתי לפני כארבע שנים אל הנמען "הרב עובדיה יוסף". הייתי אז
חילוני לחלוטין - אך כתבתי אותו כיהודי. תכננתי לכתוב אודות
המכתב הזה בשלב יותר מאוחר, אולם אתמסר לסדר אקראי זה. ובכל
זאת, יורשה לי לסיים את הרעיון שפתחתי בו את הקטע - זה שהתפרץ
למחשבתי, או אז אחזור למכתב הרב עובדיה.

דיברתי לעיל על התכונה האנושית הטבעית המושרשת באדם, זו שבגינה
אנו משתפים את הזולת בחוויותינו... מאמין אני שכל היצירות
והספרים והעבודות שעשה האדם משחר ימיו הם פועל יוצא, ישיר או
נסתר, של תכונה אנושית זו. וגם אני, כמו שהתחלתי לספר, פעלתי
מתוך "אינסטינקט" זה - אם נכון הביטוי, וביקשתי למצוא כתובת
מסוימת לשתפה... אין בן אנוש, קבעתי, שיכול לחמוק מתכונה זו,
על אף אם מטרתו הישירה הנה לכתוב ספר מסחרי למשל ולהתפרנס
ממנו, או לצייר תמונה יפה ולתרום אותה למוסד נזקק; אולם
ולטענתי, הדחף העיקרי העומד מאחורי היצירה הוא, לשתף אחרים
בספר או בתמונה... נדמה ואף מי שמנהל יומן אישי לעצמו תשיג
אותו תחושה זו ולא יוכל להתנזר ממנה: יומן זה ייקרא על יד
מישהו פעם... ותחושה זו תכתיב את סגנון היומן בפועל.

ברקע האמור לעיל, מהדהדת מסקנה שעולה מאליה: יש לשלוט במקרים
מסוימים בתכונה זו - תכונת השיתוף, ודווקא בגין עוצמתה המושרשת
בנו: לא כל ספר ניתן לקריאה ע"י כל חתך חברתי; לא כל רעיון
ניתן להפצה; לא כל בדל אינפורמציה ניתן לעיכול לכל מאן דבעי.
מן המפורסמות היא ההפרדה בין ספרי ילדים לספרי מבוגרים ואף
ישנה ספריה לגיל הרך ועכשיו אני נזכר במעריב לנוער...

בסופו של דבר, אכן, כולם קוראים את כולם... אולם הרעיון הוא לא
לחשוף מידע למי שאינו מוכן עדיין לקלוט אותו, מהטעם שהדבר עלול
לחבל בתוכנה האנושית שכולנו מנויים עליה, ולתוכנה זו יש סדר
שאיננו ניתן לזירוז או להקפצה... פשוט זה לא פועל עליה. תאר
לעצמך ילד שנחשף לחומר לא לו...

החומר הרב והרב ערך שנכתב בתורת הנסתר והקבלה, נכתב ע"י אנשים
שחוו חוויה בעוצמה כה גבוהה - וגם משה רבנו חווה חוויה בעוצמה
רבה. הספרים שנכתבו בתורת הקבלה, נכתבו ללא ספק בצל החוויה
הזאת; מטרתם ללא ספק הייתה ללמד, את מי שיכול ללמוד, את הדרך
שתוביל לחוות את החוויה, לכל תלמידיהם ולכל הדורות, שהשכינה
תשרה על כל בני ישראל, זוהי המטרה הנעלה ביותר; אולם ולעניות
דעתי, היה מי שטעה בקליטת החומר. החומר אינו אמור להוביל
ל"טכניקה", החומר ייועד במקור להוביל אל "דרך". טעות היא לחשוב
במונחים טכניים; טעות חמורה היא. איננו יכולים, גם אם רוצים,
לקלוט את המונחים הטכניים. אין האדם בנוי לזאת; כל אדם, כולל
האדם ברמת משה רבנו. מודה ומתוודה: אינני יודע להגדיר את
המינוח "מונחים טכניים" שהרביתי להזכירו, אולם הרעיון הכללי לא
יושפע מזאת ובעינו הוא עומד: מטרת האדם באשר הוא להגיע אל הדרך
אל החוויה לא אל הטכניקה, לא אל המספרים לא אל השמות לא אל
הטכניקה! כיסא כבוד מלכותו אינו בהישג ידינו גם לא מוחנו. טעות
"אופטית" זו הובילה אותנו אל מחוז אפל ושפל שלא ייטיב עם
דורנו, השפל והאפל בזכות עצמו. מי שמע על מדונה במרכז הקבלה
בת"א? מי ראה את מרכז הקבלה בדיזנגוף סנטר.

כה הטיב הרמב"ם לבאר את הנושא הזה בהקדמתו למורה נבוכים: "אל
תחשוב שהסודות הגדולים האלה ידועים עד תכליתם וסופם לאחד
מאתנו. לא; אלא שפעמים האמת מבהיקה לנו עד שאנו חושבים אותה
לאור יום. אחרי-כן החומרים וההרגלים חוזרים ומסתירים אותה עד
שאנו חוזרים להיות בלילה אפל, קרוב למה שהיינו בתחילה. משולים
אנו אפוא למי שהברק מבריק לו מדי פעם בפעם בלילה אפל מאוד. יש
בינינו מי שהברק מבריק לו פעם אחר פעם עד שהוא כביכול תמיד
בתוך אור שאינו פוסק, כך שהלילה הופך לו ליום. זו היא דרגת
גדול הנביאים [משה רבנו] אשר נאמר לו: ואתה פה עמד עמדי (דברים
ה', 28), ונאמר עליו: כי קרן עור פניו [בדברו אתו] (שמות ל"ד,
29). ויש ביניהם מי שהבריק לו הברק פעם אחת בכל לילו. זאת היא
דרגת מי שנאמר עליהם: ויתנבאו ולא יספו (במדבר י"א, 25). יש מי
שיש (לו) הפסקות רבות או מועטות בין ברק לברק. ויש מי שאינו
מגיע לדרגה שחושכו יואר בברק, אלא בגוף מלוטש או משהו מעין זה
כגון אבנים וזולתם המאירים במחשכי הלילה. אפילו האור המועט הזה
המאיר עלינו אינו מתמיד, אלא מבהיק ונעלם כאילו הוא להט החרב
המתהפכת (בראשית ג', 24). לפי מצבים אלה שונות דרגותיהם של
השלמים. אלה אשר לא ראו אור מעולם אלא הם מגששים באפלת לילה,
עליהם נאמר: לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו (תהלים פ"ב, 5).
מהם האמת נסתרת כליל חרף עוצמת התגלותה, כמו שנאמר עליהם: ועתה
לא ראו אור בהיר הוא בשחקים (איוב ל"ז, 21). הם המוני העם,
ואין מקום להזכירם כאן בספר זה.
דע שכאשר רוצה אחד השלמים לפי דרגת שלמותו להזכיר, בפיו או
בעטו, דבר שהבין מן הסודות האלה, אין הוא יכול להבהיר אפילו את
המידה שהשיג [דרכה] הבהרה שלמה מסודרת - כפי שהוא עושה בשאר
המדעים שהוראתם מפורסמת [כמו במדעים מדויקים]."

הזכרתי בקטע הקודם את הטעות האופטית (השקידה להשגת הטכניקה -
לא הדרך), שהובילה את הדור שלנו לפגוש את מדונה במרכז הקבלה
בת"א ואת החנות המפוארת של הקבלה במרכז דיזנגוף. והתהייה שלי -
אם נסלק את שתי התופעות המפוקפקות, את מדונה ואת החנות, וכטיפ
- נסגור את מרכז הקבלה על כל סניפיו בעולם הרחב, האם נגיע עם
הסתלקותם לחוף מבטחים...?

לא רבותי, לא! מדונה והחנות הם רק דוגמאות צועקות שבחרתי בהם
בגלל האופי הצעקני שלהם; בגלל הרייטינג שלהם - גם אני משועבד
כבר לתורת הרייטינג. מדונה וחנות הקבלה הם דוגמאות ייצוגיות לא
יותר. הם חלק זעיר מאוד מבעיה הרבה יותר גדולה שיכול והתחילה
את דרכה מלפני הדור הזה, יתכן שהתחילה אפילו לפני שני דורות,
והתפתחה לה באיטיות ובבטחה עד שהגיעה אלינו היום, במוטציה קצת
שונה. אם כן, ובשביל לסלק את מדונה ולסגור את החנות המתועבת,
עלינו לשנות כיוון כללי של הלך חשיבה מושרש על פני דור שלם. או
אז, ורק אז, תסתלק לנו מדונה מהפרצוף, והחנות תכריז על פשיטת
רגל מאליה. או אז ישתנו עוד הרבה דברים.

הזכרתי את העצה לשנות הלך חשיבה כללי מושרש, ובתוך כך קיימים
הרבה ערוצים מרכזיים הטעונים שינוי; אקח דוגמה אחת שהזכרתיה
בשמה בקטע הקודם, והמהווה במקרה את הציר המרכזי של מאמרי זה;
הטעות האופטית: השקידה המקובלת בתורת הקבלה, להשגת הטכניקה -
לא הדרך. מהי כוונתי? מי זו הדרך?

אני רוצה לעבור איתכם ברגע זה ניסוי מעבדה, כן - עכשיו ומיד.

אנא הושיטו את כף ידכם השמאלית, פיתחו אותה, וביד השנייה שימו
את האצבע שלכם על הדופק של ידכם השמאלית המושטת, בדקו את הדופק
שלכם. למי שלא התנסה בזה, יש לשים את האצבע על השריר האמצעי
בערך, היוצא תיכף מכף היד הפתוחה למעלה.

איך יצא הדופק? הממוצע הטוב הוא כ-90 פעימות לדקה, או 45
פעימות לחצי דקה; אינכם חייבים לספור עד תשעים...

הלאה: אנא השאירו את האצבע שלכם, זו הבודקת את מצב הדופק,
השאירוה בבקשה מונחת על אותו השריר של הדופק, עם לחיצה עדינה
באותו האזור, ולמשך לא יותר מדקה; אינני רוצה בתביעות נזקין,
כי זה עלול לעצור את הדם אם תלחצו חזק מדי או אפילו אם תלחצו
בעדינות אבל לתקופה ממושכת...

בואו נעשה הסכם ליתר ביטחון, תלחצו באופן עדין על השריר עד
שתרגישו הפרעה קטנה בכף היד, וזה יכול להתבטא אף ברעידה קלה
באצבעות, ואולי ישתנה במקצת צבע כף היד. אבל אל דאגה: בסך הכל
זרימת הדם לכף היד ולאצבעות נעצרה חלקית והכל יחזור לאיתנו
לאחר שתורידו את האצבע מהשריר. הפרעה קלה כזאת ובדרך כלל תופיע
לאחר כדקה. אם עברה דקה, תורידו בבקשה עכשיו ומיד את האצבע
מהשריר, ותשחררו קצת את האצבעות אם נרדמו - תזיזו אותן... זהו
נגמר הניסוי.

אני נזכר עכשיו בסיטואציה מגעילה דווקא, שלמדתי עליה בעוונותיי
הרבים מאוסף סרטי האימה שראיתי... איך הבחורה המיואשת - ובד"כ
משחקות בתפקיד הזה בחורות משום מה, נכנסת לאמבטיה, ממלאת מים
רותחים, האד עולה... ולוקחת ביד רועדת סכין גילוח, וחותכת! כן
בשריר הזה שרק עכשיו בדקתם. צר לי על התיאור... אך זה דרוש
להמשך הניסוי; לא! לא אבקש ממכם עוד משהו...

אינני יודע כמה ממכם עבר קורס החייאה, ואולי אף יש בתוכנו
חובשים מקצועיים. מה היית עושה אדוני החובש במקרה כזה? הבחורה
שותתת דם מהיד ועליך להצילה!

נכון! יש להשיג חוסם עורקים מיד. כל דבר, חוט חבל שרוול חולצה
רצועת תפילין, יש לאלתר חוסם עורקים מיד, ולחסום את העורק, שלא
יזרום ממנו יותר דם החוצה, שיפסיק את הזרימה.

איזה מזל! יש לך מזל ואתה חובש דתי שנקלעת לסרט הוליוודי - (כן
מה יש?) ובדיוק הנחת תפילין; זה חוסם העורקים הכי יעיל לדעתי,
קל להשתמש בו, יש לך ממש ערכת הצלה; ומעל לכל הוא ארוך - אם
חסר יש לך גם תפילין של ראש... אני מניח שתשתמש באמת גם
בתפילין של ראש, ותלפף אותו לאורך הזרוע שלה בשביל משנה
זהירות, כך תבטיח שלא תשען רק על הקשר החוסם שמעל לפצע, שעלול
להיות רפוי או להפתח... תפקידך לחסום ולעצור את זרימת הדם עד
לבוא האמבולנס.

ומהעניין לאותו עניין: היום בבוקר בשחרית, חשבתי לרגע על כל זה
שכתבתי כאן. בטח תגידו איזה תפילה התפללת... אבל אענה להגנתי,
זה לא לקח לי הרבה זמן... כאן - שמתי קצת פלפל לתיאור בשביל
הקטע... אבל זה לא היה יותר מהרהור קל למשך כמה שניות! כן מספר
שניות לא יותר; במהלכן חשבתי על דבר מסוים: איך התפילין המונח
על ידי לא חוסם לי את העורק? נעצתי את עיני ברצועה העוברת
בדיוק באזור הדמדומים ההוא של העורק, ותהיתי איך באמת זה לא
חוסם לי את הדם? מה עוד וזה מלופף שמונה ליפופים, ליתר ביטחון
- לא אחת... ואם לא מספיקים הליפופים, יש לי עוד שלוש לפות על
האצבע האמצעית, ואת שאר הרצועה מלפפין על כף היד באמצע, אותה
יד! בשביל לנצל את הפוטנציאל של הרצועה עד הסוף...

השאלה שלי, למעשה, הייתה אחרת: בוא נגיד שאני חסין רצועות...
השאלה היא איך לא שמעתי עד עכשיו, בן 43 אני, על מקרה של חסימת
עורק של מישהו, באיזשהו מקום... ויום יום, מליוני אנשים עוברים
את החוויה המוזרה הזאת עד מאוד! מלפפים שמונה ליפופים על
הזרוע! ראיתם פעם את הבעתו של גוי שנקלע למחזה כזה...? אינני
זוכר, אפילו תאונה אחת, שראיתי או ששמעתי, במשך 43 שנות חיי,
והסבירות להתרחשות תאונה כזאת הנה בגדר האפשרי עד הבטוח! עברתם
הרי ייחד איתי עכשיו את הניסוי, באופן חי! על בשרכם!

יותר מזה: הרבה מאיתנו עבר את החוויה של מדידת לחץ דם, וגם
בד"כ ביד השמאלית! למה מפילים את התיק תמיד על יד שמאלית לא
יודע... (במחשבה שנייה אולי אפשר לנחש), וכולנו זוכרים את אנקת
האנחה שמשחררים ברגע שמתירים את ידינו הכבולה... ואפילו אם לא
משחררים אנחה בקול רם מפאת הנימוס, אבל אין מי שלא חש את ההקלה
הזאת ברגע השחרור... בתפילין זה לא קיים! על זאת אני מעיד
ומליוני אנשים יעידו; ואם תרצה - זה עומד למבחן: תנסה את זאת
מחר, הזדמנות גם לקהילת הקוראים הלא מניחים; כן זה טרוק שלמדתי
מהחבדניקים...

הנוהג הוא להתיר את שלוש ארבע ההקפות הראשונות של היד,
ובינתיים לקום ולהוריד את התפילין מעל הראש, ולאחר מכאן לשחרר
את שאר הרצועה התלויה על היד: אינך חש שום הקלה של שחרור עיקש
מעבדות לחירות - לאחר שידך המסקנה הייתה כבולה שמונה הקפות
בזרוע, שלוש באצבע, ועוד קשר נוסף על שאר חלקי היד - היהודים
רגילים לערך נוסף. עוד לא ראיתי ולא הבחנתי בשום ברנש גדול עד
קטן, שהניע את אצבעותיו או זרועו ימינה ושמאלה/ קדימה ואחורה -
לאחר כשעת קשירה - לא הכי מתחשבת במחזוריות הדם ואפילו לא בשום
הגיון; נהפוך הוא: אני אישית מכיר הרבה פושעים שמתאכזרים לידם
וכאילו זרה להם, וקושרים בכל הכוח ומסובבים את רצועת התפילין
בכל הכוח בלי שום התחשבות! אם רק ליד היה פה...

אני הולך להפתיע אתכם. שאלתי למעלה שאלה ישירה: בן 43 אני, איך
לא שמעתי עד עכשיו על תאונה כלשהי, על מקרה של חסימת עורק של
מישהו, במקום כלשהו!?

היום זה קרה. היום ראיתי במו עיני את מה שלא ראיתי ב-43 שנות
חיי: זה קרה איתי!

הרגשתי אני בעצמי את חסימת העורקים, וזה קרה באותם הרגעים,
בתוך התפילה, בהם הרהרתי על הנושא הזה. דווקא כאשר הרהרתי בזה,
דווקא בנושא הזה...

עד כדי כך חשתי את ההפרעה, ומותר לי לתאר אותה כחולשה ביד עם
סממנים ממשיים של חוסר תפוקת דם בכף היד. זה הציק לי עד כדי
שהיה עלי להוריד את כל רצועת היד, להתירה למספר שניות ואז
להחזיר.

מוזר?

על מה אני מדבר אם כן?

אני מדבר על "הדרך" אם זכורה לכם מאיפשהו... אני עונה על השאלה
ששאלתי לעיל וזה היה לשונה: "...הטעות האופטית: השקידה המקובלת
בתורת הקבלה, להשגת הטכניקה - לא הדרך. מהי כוונתי? מי זו
הדרך?"

זו היא הדרך רבותי. תיארתי בשורות הקודמות דרך אחת מדרכו של
בורא עולם, דרך שזכיתי לראות, וזכיתי לדעת ולתאר אותה.

בשביל להשלים את התיאור, את ההצקה הזאת ביד ולאחר מכאן לא
הרגשתי. בדרך פלא.

הוא גילה לך כאשר גילה לך. הוא מגלה לך, כאשר הוא מגלה לך. הוא
יגלה לך כאשר הוא יגלה לך. לא כאשר תבקש זאת; ובשום פנים לא
באותו השלב של הבקשה, על אף שכל בקשתך מסתכמת בחתירה לאמת. אני
הרהרתי בשאלה נכונה ועליתי על מעשה נס שקורא איתי ועם מליוני
יהודים יום יום; גיליתי את מעשה הנס בשעת אמת, ודווקא באותה
השעה הנס פסק וחזר הטבע לטבעו; כאבה לי היד והרגשתי את הלחץ,
וכי יעלה על הדעת שיד קשורה ברצועת עור מלמעלה עד למטה לא
תילחץ?!

בורא העולם ברא את העולם, ברא את הטבע, ברא את חוקי הטבע,
חוקים שאנו לומדים בוחנים ומגלים. איננו חיים במגרש שהתוהו
ובוהו שולטים בו, כי-אם חוקים ברורים וקבועים שולטים בו על
בסיס קבוע איתן בלתי רעוע. חוקים אלו הם בתחום השגתנו, ואנו
לומדים אותם כאמור, ומגלים את המגרש שלנו ואת תנאיו; והתנאי
הראשון הוא - בל יסתור חוק אחד את משנהו. וכי יעלה על הדעת שיד
לחוצה לא תילחץ?

שניות לאחר מכאן, הנס יחזור למסלולו, ולא יורגש הלחץ; גם עצם
הנס לא יעמוד למבחן בזמן אמת. הוא גילה מגלה ויגלה כאשר ירצה.
זוהי הדרך; זוהי דרכו.

זו הייתה אחת הדרכים, מיני רבות, הידועות לנו, ושאינן ידועות
לנו.

אתמול עצרתי את הכתיבה שלי עם הרעיון שכה אני מאמין בו (יש
לדוש בדרך לא בטכניקה) ושהבהרתיו בשורות לעיל דרך הסיפור שלי
עם התפילין - מקרה שהתרחש איתי בתפילה היום בבוקר, יום חמישי
ה-30/12/04 למניינם.

אתמול, כאשר נטשתי את המקלדת, חשבתי ומטבע הדברים על המשך
הרעיון שהתחלתי בו ושם הפסקתי; חשבתי איך לפתח אותו, איך
להסביר אותו, להציגו... זאת ואני ער לעובדה שכל המאמר שלי בעצם
תלוי בו: בראשית המאמר, העדתי על קיום קשר אמיתי של האדם עם
מערכת העל; כן, ישנו את הקשר קבעתי. אני הקטן חשתי בקשר הזה
ואף נגעתי בו - כך העדתי על עצמי. מטעמים מובנים אדגיש שוב
שאין המדובר בקשר מעולם הנבואה... אולם כן המדובר בקשר מוגדר
וברור, שניתן לזהות דרכו סממנים מוכרים ומוסכמים בתקשורת
האנושית. רציתי לדבר על הקשר הזה, רציתי לתאר אותו לפני שאני
נכנס לגוף המעשים עצמם, שקרו במהלך ארבע השנים האחרונות.
הבחנתי בעובדה אחת הנגזרת מעצם החוויות שעברתי - או אם תרצה
מעצם המקרים שעברתי: יכולתי לעבור את כל המקרים ולפסוח עליהם
מבלי לשים לב לשום דבר מיוחד בהם; כמו הכאב שאחז בי בקטע ה' של
מורה נבוכים ושאובחן כאזהרה שהשעיתי אליה; יכולתי ללא ספק
לעבור את הכאב הזה ולא להתעכב ולחקור... אינני בכל אופן
מהמתחקרים והשואלים והמעמיקים... מכרי יעידו עלי. ואת האפשרות
זו של הפסיחה על האזהרה ניתחתי לעיל, ובאותה ההזדמנות קבעתי
שגם המקרה הראשון שפתחתי בו את דברי, על השוד שהסתיים במכירת
עגיל, גם מקרה זה יכול להיות מקרה אופייני לכל דבר שאין לו
המשך... וגם תחושת החנק ביד - אם נכון הביטוי, זו שחשתי היום
ופענחתי היום, יכלה לעבור עלי דרך המלך... אני עומד בהמשך לתאר
מקרים ספציפיים לא פשוטים שחוויתי, שניתן דרכם לתאר את הקשר
הזה עם מערכת העל - בורא עולם, וגם מקרים בלתי פשוטים אלו וכל
אחד בדרכו ובתורו יכל לחלוף עלי מבלי להותיר שום סימן מיוחד,
מבלי להשאיר שום סיבה לעצור ולהתבונן בו... ולגלות את הקשר...

ריחפו באוויר שתי אפשרויות, שרק אחת מהן הייתה פתוחה ונתונה
לשליטתי, והיא היא הדרך האנושית המקובלת לקבלת הדברים והמקרים
שקוראים איתנו, הם רק מקרים!

האפשרות השנייה הייתה קצת יותר מסובכת מהראשונה ובלתי מקובלת,
ומטבע הדברים גם, לא הייתה נתונה למרותי: שאיחשף לרובד אחר
הטמון במקרה נתון, בדרך מאוד מסועפת, ושאלמד ממנו מסר מדויק
ומוחלט. ודווקא האפשרות השנייה הבלתי מקובלת הבלתי
קונבנציונאלית שלטה ונתנה את הטון... מכאן הבנתי שיד מכוונת
כיוונה את המקרים כך שאבחין בהם; שאבחין במקרים האלה; ובאחרים
לא אבחין.

קח את "המקרה" האחרון, זה של לחץ היד בתפילין, שקרה עימי דווקא
היום בבוקר, אור ליום חמישי, ושבלעדיו כמעט ובלתי אפשרי היה
להמשיך את מטלת המאמר, מהיכן שהפסיק אתמול... איזו דרך רכה,
נעימה... זוהי עוד דרך מדרכיו, הרבות, הידועות לנו, ושאינן
ידועות לנו.

כל יום נאספים למנחה כאן באזור העבודה שלי באחת בצהריים, ולאחר
מנחה מעביר אחד הבחורים הצעירים שיעור מזורז בן כחמש דקות,
ובדרך כלל סביב נושא המוסר... היום, השיעור סבב אודות המסקנה
הראשית הטמונה ביציאת מצרים: הוכחת הקשר למערכת העל עם האנשים
על האדמה. ארבע שבילים משמשים את הכופרים בקיומו של בורא עולם:
הלא מאמין בקיומו, המאמין בקיומו אך שולל את שליטתו ביקום
שברא, המאמין בקיומו אך שולל את רצונו בשליטה - כאב הנוטש את
הבית שהקים... והאחרון העיקרי: המאמין בקיום בורא עולם אך
בסייג אחד: אין לו הקשר, שום קשר עם ברואיו. יציאת מצרים
והניסים שהתחוללו בתקופה, ישיבו לארבעת האתאיסטים האלו, כל אחד
והתשובה המדויקת שלו. והתשובה העיקרית שמורה במקום כבוד
לאתאיסט העיקרי: זה שמאמין שאין ולא יכול להיות לבורא "קשר" עם
ברואיו. את השיעור הזה שמעתי לפני כשלוש שעות, היום
ה-30/12/04, יום חמישי. שמעתי וחייכתי בלבי; כן אני מבין את
המסר; נמצא אני בדרך הנכונה, עם המאמר שכותב. הבאתי את הדוגמא
הזאת מהיום לחיזוק דברי לעיל: זוהי עוד דרך מדרכיו; למי שרוצה
זיהוי.

עוד זיהוי, ומאותו המגרש: לפני מספר ימים, ואני בתקופת התחלת
המאמר, הייתי בדיוק בקטע של הרעיון הזה - הנה הוא כלשונו: "...
האדם הוא סקרן מטבעו ורוצה לזהות דברים ולעמוד על דיוקם. לכן,
עלי לבחור בדרך הקצרה ביותר שתוביל אותי לזיהוי
דברים/עצמים/רעיונות... אין לי, בחיים הקצרים שלי, אין לי זמן
מיותר לבזבז על פיתולים, אני רוצה לדעת להבין ולזהות בדרך הכי
קצרה; ושוב כי הזמן העומד לרשותי הוא מוגבל וקצר. זהו כל
ההגיון בתכלית, העומד מאחורי תוכנת הכנות."

הדרשן הצעיר באותו היום, דיבר בדרשתו הקצרה על נושא הגיל! מדוע
אדם הראשון חי כאלף שנה, וגם נוח חי כאלף שנה, או אז עקומת
הגיל מתחילה לרדת: אברהם 175 שנה (אם זכרוני אינו מטעני...)
יצחק 180, יעקב 145, אהרון פחות, משה 120 שנה - פחות... כולנו
יודעים, אמר הדרשן, שעקומת "האיכות" של האנשים שיטביעו בתקופתם
את הדרך - עקומה זו ולכל הדעות הולכת וגודלת... נוח יותר
"איכותי" מאדם - לא רוצה להגיד יותר טוב... אברהם אבינו יותר
מקודמיו, יצחק יעקב משה... האם לא אבסורדי הוא, שבמקביל, עקומת
הגיל העומד לרשות האנשים הגדולים האלה דווקא תקטן? האין זה
נוגד את ההגיון? כך שאל הדורש; וענה: בורא היקום הבחין בתכונה
של "עצלנות" אצל ברואיו. אדם הראשון אמר יש לי הרבה זמן להבחין
ולהכיר ולהודות ולעבוד את בוראי, עומדות לרשותי כמעט אלף שנה -
החיים ארוכים... וגם נוח נהנה מאותו "ההגיון"... וגם הרבה
ברואים ו"הגיוניים" אחריו הלכו בדרך ההיקש המוזרה זו, עד
שהבורא החליט לתת לה מענה: יש לטעת באדם, דווקא את התחושה שאין
לו מספיק זמן... וזה דווקא יוביל אותו להישגיות יותר גבוהה, או
אם תרצה - לתפוקה יותר גדולה...

שעות לפני ששמעתי את הדרוש המעניין הזה, עוד באותו היום, כתבתי
ותיארתי את קוצר הזמן העומד לרשותי במילים אלו: אין לי בחיים
הקצרים שלי, כתבתי, אין לי זמן מיותר לבזבז על פיתולים, אני
רוצה לדעת ולזהות בדרך הכי קצרה; כי הזמן העומד לרשותי הוא
מוגבל וקצר. זוהי הדרך שנבחרה בשביל להעביר לי את המסר - שאני
חושב בכיוון הנכון.

זאת דרכו של המכוון, בכיוון עולמו. על הדרך אני רוצה לדבר, על
הרכות שבה, על היופי שבה, על החן על התבונה על האופי האנושי
שבה - למרות מקורה העילאי. זהו ערוץ התקשורת אלינו, האנשים.
אני רוצה לדבר על הדרך - לא על הטכניקה; כי ידי האנושית יכולה
להשיג רק את הדרך.

ערוץ תקשורת. אני הולך לתאר להלן ערוץ תקשורת כזה במלוא עוצמתו
במלוא הדרו במלוא מהותו... זהו הערוץ הראשון שהבחנתי בו ובפעם
הראשונה, ואולי בגלל זה כה התפעלתי בתיאורו, וגם לקח לי לזהותו
יותר זמן מהרגיל...

אני מדבר על מכתב שכתבתי לפני כארבע שנים אל הרב עובדיה יוסף.
התחלתי לתארו לפני הקטע האחרון - שגזל ממני יותר שורות
מהמתוכנן...

יום שבת אחד, בהתחלתה של שנת 2001, ובהיותי חילוני, ישבתי
וכתבתי מכתב, לא אישי, לכבוד הרב עובדיה יוסף. אני אומר "לא
אישי" כי היכרותי לכבוד הרב לא עברה את ההכרות הרגילה כאישיות
ציבורית...

עוד באותו יום שבת סיימתי את המכתב [הערה שנכתבה לאחר כתיבת
השורות: ציינתי שבאותו שבת כתבתי וסיימתי את המכתב לרב עובדיה,
אולם בעיון אקראי באחד המסמכים שכתבתי בנידון הראה, שלקח לי 3
ימים בכתיבת המכתב. כן התחלתי בכתיבתו ביום שבת.] והחל מאותו
הרגע, נפתח בפני ערוץ תקשורת אמיתי שהדהים אותי בשלביו
הראשונים וגם, בד בבד, חיבק אותי בחום אנושי שאני מכיר
ומזהה...

כך תיארתי בהזדמנות אחת את ערוץ התקשורת זה, את הקשר הזה: "...
ושוב אני מזהה את החיזור ההוא, את הצורה היפה ההיא, את האופי
המתחשב, העדין, את ההוראה שניתנה לי באותן מסגרות: אל תזנח
כאן. אני קורא את ההוראה יפה. מנסה גם לא לאכזב. מנסה גם לתת
הרגשה יפה; באותו מטבע עד כמה שניתן, עם הכלים שעומדים
לרשותי."

טענתי במאמר הזה לעיל, שקיים קשר אמיתי מעשי פיזי - לא תיאורטי
עם מערכת העל; שאני הקטן חשתי בו. הבהרתי למען האמת ותיעודה,
שאין המדובר בקשר מעולם הנבואה... אולם כן המדובר בקשר מוגדר
וברור, שניתן לזהות דרכו סממנים מוכרים ומוסכמים בתקשורת
האנושית. הערוץ הזה נפתח איפוא באותה התקופה של המכתב, ולמען
הדיוק, באותו היום בו נכתב המכתב; והחל מאותו היום לא פסק...
היו הפסקות במשך הזמן גם היו, אך הערוץ נותר פתוח ופעיל, ואף
הוקל לי במרוצת הזמן במלאכת זיהויו...

קשה מאוד רבותי לעמוד על הטכניקה שהערוץ הזה נעשה באמצעותה,
שהקשר הזה נוצר דרכה... הדבר קשה ובלתי ניתן להשגה. זה דומה
לבישול טעים שנעשה: הבישול בפני עצמו ניתן לתיאור ולטעימה -
והרי הוא נעשה לשם כך... אולם הטכניקה של עשייתו אינה ניתנת
לתיאור; שיטת הבישול אינה בהישג ידינו; גם החומרים ממנו נעשה
בלתי ניתנים לתיאור - אינני יודע את מקורם, אינני יודע שום דבר
אודותיהם... אני הולך לתאר איפוא את הבישול הזה, את הטעם שלו,
את החוויה זו של הטעימה, במטרה לשתף את מספר האנשים הגדול
ביותר בטעם היפה והעדין הזה. שאלתי פעם את עצמי: ומדוע אני?!
מדוע דווקא איתי...?!

והתשובה שהגעתי אליה: לא רק אני; הערוץ הזה איננו רק איתי; הוא
משותף לעוד אנשים טובים וכנים ממני. אין לי ספק, הדל שבספקות,
בקיום ערוץ תקשורת חי ופעיל של הישות העליונה עם מספר אנשים
החיים בתוכנו כאן על האדמה. מקור הביטחון הזה הינו ידיעתי
התמימה, לנוסחה אחת אמיתית ומציאותית: "כנות" היא המפתח של
הערוץ הזה. אני מדבר על "כנות עצמית" של האדם עם עצמו... מי
שניחן בתכונה מבורכת זו, אין ספק שהינו מחובר ברמה זו או אחרת
עם הישות העליונה, דרך ערוץ תקשורת אמיתי פיזי ופעיל - ואינני
מדבר כאן על "אמונה"... אלא על ערוץ תקשורתי אמיתי שמועברים
דרכו מסרים אמיתיים מציאותיים בזמן אמת. הביטחון שלי נובע
מעובדה אחת: זכיתי במספר מקרים אקראיים להכיר אנשים כאלה...
זכיתי להכיר את כנותם מקרוב, מבלי שהתכוונו לגלותה לעיניי...
ונא לזכור שוב רבותי את ההגדרה של "כנות": לקרוא לדבר בשמו,
להכיר בו ובמחיר שלו; היינו, להכיר את הדבר ולהיות מוכן לשלם
את מלוא המחיר עבורו, גרוש אחד לא פחות; זוהי ההגדרה המדויקת
לכנות עצמית.

הכרתי פעם מישהו שסיפר לי סיפור אקראי, וחשוב לציין שהסיפור
סופר בדרך אגב ולא באופן של לשבח ולהלל את עצמו בפני... לא היה
לו שום קשר איתי מעבר להכרות שטחית - כך שאני שולל שום אינטרס
שיכול להיות לו בשביל להרשים אותי או מעין זה...

האיש שאני מדבר עליו אינו בעל אמצעים ובלשון המעטה... הוא סיפר
לי שהוצעה לו פעם שותפות עם אדם יהודי "מסורתי" בעל אמצעים,
מליונר, והוא דחה את השותפות הזאת לאחר שחשש שמא תתעורר בעיה
בעתיד של הפעלת העסק בשבת... אמרתי לו אבל קיים היום היתר רשמי
של חתימת חוזה עם "גוי" שיפעיל את העסק בשבת, ויהנה כביכול
מרווחיו ביום הזה... הוא ענה לי בלי היסוס: כן, אני יודע; אבל
בשביל מה להשתמש בהיתרים כאלה... אדם כזה עם רמת כנות עצמית
כזאת, ולעניות דעתי, הגיע מזמן להכרה אינטימית עם הערוץ
התקשורתי ההוא... אין לי צל של ספק בדבר.

אני מכיר באופן אישי, איש אתאיסט אחד, שאינו מכיר באפשרות
המדעית, או אם תרצה הלוגית, של קיום בורא לעולם. האיש הזה הוא
אינטלקטואל ידוע בעל דוקטוראט בתחום מדע ההיסטוריה הצבאית,
והוא חוקר במסגרת עבודתו את מלחמות ישראל מאז הקמת המדינה. ויש
לו בעיה: הוא אדם כן שאומר וכותב רק את האמת והמחויבות שלו הנה
רק כלפיה. הבעיה שלו הנה איפוא עם "הכנות העצמית". כן, הוא
שילם מחיר אישי גבוה ביותר עבור בעיה אישית נדירה זו; ונדיר
ביותר לסבול מסימפטום בעיה כזאת במתחם המחיה שלו... הוא איש
יוצא דופן; ואין לי ספק שגם הוא, היוצא דופן הזה, יש לו את כל
התנאים האופטימאליים, להיות מנוי על רשת המשתמשים בערוץ
ההוא... אינני יודע איך הערוץ הזה אמור לפעול במקרה ספציפי זה
- אך אין לי ספק, שבאופן זה או אחר התקשורת קיימת ופועלת עם
האיש הזה, למרות האבסורד שבעניין...

אני מעיד, שנחשפתי באופן מקרי לחלוטין, לסיפור מוזר זה: איש
עסקים אחד, ממולח, בעל עסק סיטונאי, נקלע יום אחד לסיטואציה
מוזרה בנסיעת העסקים שלו: היה עליו לקנות כובע שמש פשוט, כי
יום חם היה, והשמש כבדה... אבל הוא היה נמצא באזור מסוים, והיה
לו ספק סביר, שבאזור הזה נמכרים מוצרים מזויפים. אשר על כן,
ומתוך העיקרון לא לקנות דבר מזויף, הוא נמנע מלקנות את כובע
השמש שלו; למרות שכה נזקק לו באותו יום!

לציין שוב, לסיפור הזה נחשפתי באופן מקרי לחלוטין מפיו של אדם
שלא הכרתי - והוצג בפני באופן פשוט במובן של "דבר של מה בכך";
וגם כאן אין ספק, שלאדם כזה בעל רמת כנות עצמית כזאת, שותפות
מעשית ואפקטיבית ברשת ערוץ התקשורת ההוא.

אלה הם דוגמאות אקראיות למספר גדול יותר של אנשים, המתקיים
דרכם קשר אמיתי ופעיל עם מערכת העל. הגעתי למסקנה הזאת דרך
שיטת ההיקש הנקראת בפינו "לא כל שכן". אם וזכיתי להציג את מה
שאני מציג, אם וזכיתי במעמד הזה, הרי לא ניתן לי המעמד מתוקף
מעלתי כי-אם מתוקף כישור מוגדר שהתברכתי בו כנראה בתחום הצגת
הדברים כדרבנם: כן, אני יודע לתאר לנסח לכתוב ולחבר... משחר
ילדותי אהבתי לכתוב ובלטתי בתחום זה... זכיתי איפוא להשתמש
בכישרון זה, להצגת עובדה - לא תיאוריה, אודות קשר קיים מדורי
דורות, והממשיך להתקיים גם היום עם אנשים החיים בתוכנו. ברצוני
לקרוא לכל האנשים האלה, מעל במה זו, שיואילו ויפתחו את פיהם;
ויספרו את אשר בו. זה הזמן.

אני עומד לפתוח את הדף הראשון שלי, ולאחריו יבואו עוד דפים.
אתחיל כמו שהבטחתי - אין ספור פעמים - במפגש הראשון שלי עם
"ערוץ התקשורת", וזה היה בו ביום שכתבתי את המכתב לנמען "הרב
עובדיה יוסף". חוויתי הרבה חוויות עצומות בתקופה ההיא, ואלו
יהוו כאמור את יריית הפתיחה לעוד חוויות ומסרים שאקבל בהמשך;
בדרך עדינה ואנושית... עד עצם היום הזה.

כאמור, ביקשתי בתקופה ההיא, תקופת המכתב, לשתף מישהו בחוויה
שלי, ביקשתי לספר לאימי ולא הספקתי... ביקשתי לספר לרב צעיר
אחד ולא עלה בידי... ניסיתי לעשות במצוות המסרים שקיבלתי, ולא
הצלחתי. המסר הראשון ניתן באופן ברור וחלק, ולמעשה אני מדבר על
מערכת מסרים היורדים אל נחל אחד ומוגדר: להביא את נוסח הטקסט
שכתבתי אל הרב עובדיה יוסף, לידו הוא. שהרב הנמען יקרא את
המכתב או לכל הפחות יאשר את קבלתו, או אז אצא לידי חובתי,
בהשגת המטלה שהוטלה עלי.

לא הצלחתי במטלה... וכל פעם מחדש, כאשר הסיכויים יסמנו את
הכישלון, וכאשר כבר אפסו הסיכויים, יגיע "המחזר" מחדש, ויתן את
אות "החיזור" שלו מחדש. או אז המשימה תתחיל מחדש, כפרויקט חדש
לכל דבר.

את מערכת התקשורת הזו, הראשונה במספר, שנתקלתי בה לראשונה,
תיארתי פעם ככתבה וכלשונה, על גב פורום ישראלי באינטרנט שנקרא
"ספידי". כן; את המאמר הזה שבידכם התחלתי לכתוב כבר אז... ב-5
בינואר, 2002 למניינם. עשיתי את זאת בסדרת מאמרים שפרסמתי
באותו הפורום, והאנשים שמה התייחסו לנאמר באופן מוזר - בלשון
המעטה. מאמרים אלו יספרו את סיפור המכתב לרב עובדיה, עם המסרים
שהופיעו בצילו.

להלן סדרת המאמרים שכתבתי בפורום ספידי, לפי התאריך בהם
הופיעו, והראשון כאמור ב-5/1/02:

הודעה:
הודעה לאנשים

מאת:
אלברט שבות

תאריך:
05/01/2002 - 20:51

ברצוני לספר לכם סיפור אישי ביותר, וחשוב לי לשתפכם בו. זה
מסוג הסיפורים שהאדם זקוק להוציא החוצה, כי בריא לו הדבר.

לפני פחות משנה, בחודש מאי שעבר, ישבתי יום אחד וכתבתי מכתב
ארוך ביותר אל הרב עובדיה יוסף. אני נמצא בפנמה והוא בישראל.
מציין את זאת, כי חשוב להזכיר שאין לי שום קשר אישי / רוחני /
פוליטי או מהותי לרב... שאני אשב ואכתוב לו מכתב! אינני דתי
אפילו... אבל זה יצא כך. פשוט כתבתי מכתב לרב עובדיה.

על המכתב עצמו סיפרתי בגופו הוא - איך נולד... הרעיון...
ניסיתי להתמסר, בגוף המכתב, התמסרות מוחלטת לכנות - שתוביל
אותי לאן שתרצה, וכך לא עצרתי גם כאשר הגעתי לדברים אישיים,
שבימים כתיקונם הייתי שומר עליהם קצת אחרת... וכנראה, הגורל
אהב את הדבר, אהב התנהלות כזאת, ונתן את הטיפ שלו... היה נדיב
בטיפ, יש לציין, עד מאוד.

למשל: המכתב עצמו היה ארוך ביותר, בן 43 עמודים של כתב יד שלי,
וכמובן נכנסתי בתוכו להרבה מאוד נושאים, בטח מעל לעשרה, הרבה
מעבר לנושאים ספורים במכתב ממוצע בן ימינו; ומטבע הדברים אתה
צריך לחבר / לקשר בין הנושאים שהקשר לא ייאבד שהרצף יישמר...
ואני לא אומר שהדבר הוא מעבר ליכולתי האקטואלית, אולם ובכל זאת
לא יכולתי להתעלם מהקלות שבדבר... לא יכולתי לא להתרשם, אני
היוצר הכותב, עד כמה בא לי הדבר בקלות... נזכרתי ועמדו לרשותי
דברים תסריטים שנלקחו במדויק מתמונות רחוקות... אבל הדיוק -
הפרטים הקטנים היו מרשימים בפני עצמם, "הספר" שנפתח בפני,
ואפילו שהוא שלי - אישי; "הדף" שנפל בדיוק לפי "השורה" ואפילו
עד לרמת "האות"... הדיוק המרבי הזה הרשים אף אותי.

ניתן כמובן לשים את כל התיאור שתיארתי לעיל, תחת הכותרת "רמת
שיא של סיפוק עצמי" ואני מסכים להגדרה ויכולתי להסתפק בה, אם
"הטיפ" של הגורל היה נעצר גם בנקודה הזאת ושלום על ישראל.
הדוגמא הבאה תסביר את ההסחפות מעבר לנקודה האישית, את הנדיבות,
אם תרצה, של הגורל ו"הטיפ" שלו...

את המכתב עצמו כתבתי בשלושה ימים (מקוטעים) ובעיקר כתבתי כאן
בחנות שלי, והאמת זה היה מתוך התבטלות כי לא הייתה עבודה...
המצב כאן על הפנים.
בקטע מסוים של המכתב, כמעט לקראת הסיום - הסיכום, הזכרתי מאמר
מסוים מעיתון ידיעות אחרונות, ניתחתי אותו וההישענות שלי עליו
הייתה קריטית, זאת ההגדרה, לגבי הסיכום הכללי שביקשתי להגיע
אליו; זה היה עמוד השדרה של כל מה שכתבתי, ורק כשסיימתי את
המכתב, כעבור ימים ספורים מסיומו, שמתי לב שאת המאמר המסוים
ההוא קראתי בדיוק בערב לפני שהשתמשתי בו, בעיתון שקניתי בדיוק
באותו היום. ושוב, המאמר המסוים ההוא, ולצורך השימוש שנעשה בו,
היה מסוג הדברים שעליהם נאמר: צריך ליצור אם לא היה קיים...

וגם את זאת ברצוני להוסיף, לטיפ:
המכתב בפני עצמו, הוא לא "רגשי"... קשה מאוד להצביע בבירור
בתוכו על קטעים רגשיים גרידא. וגם אני רבותי, ואני מעיד על
עצמי, אינני איש רגשי. רק למען ההדגש, זכור לי איש אחד,
בהלווייתו של אבי ז"ל, הייתי בן 13, איך הוא אמר לי במילים
האלה: תבכה בירטו למה אתה לא בוכה? תראה איך האחים שלך
בוכים... זה טוב להוציא - לבכות... זכורים לי המילים שלו היטב,
זכור לי הפרצוף הכל... אך לא בכיתי או לא הצלחתי... ועוד איך
היה חסר לי אבא! הוא היה החבר שלי היינו חברים של ממש.

את המכתב כתבתי במשרד - פתוח כזה עם חלון המשקיף לחנות - כאשר
הייתי צריך להסתובב כאילו מחפש משהו, כל פעם כשמישהו מהעובדים
התקרב לכיוון המשרד לקחת משהו; זאת כי הייתי עם מלא דמעות
בעניים, ומישהי פעם הספיקה לשאול למה אני עם עניים אדומות!
(אמרתי לה בגלל העדשות...)
את הנקודה הזו אני מצרף לנושא ה"טיפים", כי גם היא נמנית על
הנקודות שלא מובנות לי... שאין לי בשבילה הסבר, אם תרצה -
הגיוני לוגי...  

אין לי ספק, שרוב משמעותי מהקוראים ש"החזיקו" מעמד עד השורה
הזאת, יתחילו להשמיע צלילים של "חמלה"! דווקא כלפי כותב
השורות: איזו פרסומת זולה וארוכה אתה עושה... למכתב שמבקש
ומשום מה לפרסם ברבים... אז תוציא כבר את המכתב מבלי כל
התיאורים והבלגן! ומי שרוצה שיקרא אותו ושייבושם לא! (ואוסיף
עוד טיפ מאצלי : צודקים!)

יותר מזאת: אתם מאוד צודקים אנשים, כי גם אני חשבתי באותו
הכיוון...

מה לא עשיתי, בשביל שהמכתב לא יגיע דווקא אליכם! מה לא עשיתי,
שלא תעיינו בו.
כן שאף אדם לא יעיין בו חוץ מהמכותב שהוא כבוד הרב עובדיה
יוסף. ואני חשבתי על זה מתוך סיבה שנהוג לקחת אותה בחשבון:
כבוד לכבוד הרב. כבוד לאדם שתורתי שיהדותי מיוצגת על ידו ולא
במקרה. ואני לא צריך להתפלפל בשביל להצביע, בעצם הכוונה, (גם)
על כבוד לבוראי שאני מאמין בו.

בהמשך אני אראה לכם מה הוא המאמץ שעשיתי למען המטרה - שהמכתב
יגיע אך ורק לידי הרב עובדיה - לא לשום אדם אחר, או לפחות
למישהו מטעמו.
יורשה לי להוסיף: בקשתי/כוונתי הייתה "תמימה" מיסודה: שכבוד
הרב יקרא את כל המכתב. אולם סייגתי לעצמי, שאין זה מתפקידי
להחליט אם על הרב לקרוא את מכתבי או לא... (על אף רצוני הרב
בזה), ובכל זאת עמדתי על זה, לקבל אישור מכבוד הרב או מכל אדם
מטעמו, או מכל אדם מוסמך מלשכתו, שמכתבי הגיע והתקבל.
כן עמדתי על זאת ועשיתי הרבה למען זאת: לקבל אישור על קבלת
מכתבי מהרב או מכל אדם מטעמו. זאת הייתה מטרתי: קבלת האישור -
לא יותר; ועד הרגע הזה לא הצלחתי להגיע אל המטרה המיוחלת.

השאלה קורצת: ולמה העקשנות? לעמוד על קבלת אישור...
יותר מזאת: המכתב נשלח אל לשכת הרב עובדיה יוסף דרך יו.פי.אס.
וקיבלתי כדת וכדין את אישור המסירה מהחברה. אישור זה נמצא
ברשותי.
יותר מזאת: אינני איש עקרונות רשמיים בנושא הזה. אני מזדהה
דווקא עם התוכן ומתעב כל דבר "רשמי" והלאה... "אישור"
ומבחינתי, הוא דבר משני ביותר, כי "העיקר" תמיד מקדים אותו...
אחרי הכל, האישור הוא סמל לא יותר...

כן אני מודה: ההתנהלות שלי בנושא הזה, הייתה של פחד... אעדיף
לקרוא לדבר: ייראה.
כן. חיפשתי כפקיד את האישור, וביקשתי לשים בכיס, שהיד שלי תיגע
בו, שיהיה בהישג-יד; ביקשתי לישון איתו, ואני לא מתאר דבר
בעלמא - זהו ולא אחר התיאור האמיתי של התחושה ששלטה בי.

פחדתי.

הרבה אנשים, שיתפתי בפחד הזה. הרבה מאוד אנשים, ביקשתי לשתפם
בעצם: באחריות. כי פשוט מאוד, הרגשתי שהאחריות כבדה עלי,
מכבידה עלי, ואולי גדולה עלי. חיפשתי אנשים, איפה לא חיפשתי,
ולא מצאתי אנשים. לא מצאתי איש אחד... והרי זו תעודת העוני
שלנו, של כולנו האנשים, האדם.

אספר לכם סיפור: בדיעבד אני יודע, ואני עומד למסור דבר שעל
פניו ייראה תמוה: תוכן המכתב וכנראה, חשוב ממה שהערכתי אני,
כותבו - היוזם הכותב והמנסח.
אחרי שכתבתי את המכתב וניסיתי לשלוח אותו באמצעות כמה כתובות,
(כמו באמצעות הרב אורי זוהר) ולא הצלחתי, לא עלה בידי, ונוכח
הכישלון הזה, וכמו כל אדם מציאותי, תפסתי את המכתב ביד לארוז
אותו, פשוטו אנשים, לארוז אותו, לשים אותו במעטפה ולסגור; והרי
מה עושים עם דבר כזה? ואני מדבר על ההעתק, האוריגינל מזמן הוא
לא אצלי; אך כאשר תפסתי את ההעתק ביד וביקשתי פשוט לסגור את
הפרק הזה עם עצמי, ושוב אחרי כמה ניסויים כושלים לשליחתו, ובכל
פעם חברים: משהו קורה ומונע ממני את האריזה הזאת.
לא בכוח, לא בניגוד לתודעתי, לא באמצעים קונבנציונאליים שלנו,
אלא ברכות בחום בצורה יפה עדינה, כמעט חיזור רבותי, ותאמינו לי
אני עם הרגליים על האדמה כשאני כותב את זה!

ערב ראשון אחרי המסה הראשונה של "ניסיונותיי הכושלים" לשליחת
המכתב, באותו ערב הטרידה אותי מאוד מחשבה מסוימת, פשוט לא
ישנתי כי חשבתי על הדבר - כמו כל דבר רגיל אחר שאדם חושב עליו
לפעמים. וזה מה שהעסיק אותי באותו הלילה: בגוף המכתב תיארתי
קטע מסוים מאז שהייתי ילד, קטע שראיתי בילדותי בתוכנית
טלוויזיונית, שבין היתר מתייחס לאיך העין האנושית פועלת. הדבר
המסוים שהזכרתי אותו במכתב - מאותה תוכנית טלוויזיה (דאז) היה:
שהתמונה שהעין האנושית קולטת, מתקבלת במוח דווקא באופן הפוך
(ראש למטה - רגליים למעלה), ואחת מאלפי הפעולות שהמוח עושה
כשמקבל את התמונה, הוא להפוך אותה לכיוונה הנכון.
הדבר שהפריע לי באותו ערב - או בעצם בוקר - כי השעה הייתה כבר
מאוחרת אחרי חצות, הדבר היה: ומה אם זה פשוט לא נכון? מה אם
הזיכרון הזה לא נכון? הרי אני נכנס כאן לנקודה מדעית של ממש!
מה אם לא קיים כזה דבר של תמונה הפוכה... וכאמור הרהרתי בזה
והלכתי לחדר אחר לראות טלוויזיה כי לא הלכה לי השינה. פתחתי את
הטלוויזיה וזה ייצא בתחנה של (דיסקאוורי), וכנראה האחרון שצפה
בטלוויזיה, היה רואה את אותה התחנה...
התמונה הראשונה שראיתי, ואינני מדבר על הקטע הראשון אלא על
התמונה הראשונה שהופיעה, וזאת כאשר שסידרתי לי יפה את הכריות
כמו בכל טקס צפייה, התמונה הראשונה הייתה: מסך שמהבהב עם ציור
של גוף אדם. הבהוב עם הראש שלו למעלה, והבהוב שני והפעם
הרגליים למעלה... וברקע מישהו שהסביר את התופעה הזאת, איך
התמונה משודרת הפוך למוח... וכמובן, קרצתי כזה לעצמי... ואפילו
שמחתי, אך לא מעבר לזה.
עם זאת, זה היה כאין וכאפס לעומת "צירוף המקרים" שקראו בדיוק
למחרת היום, בצהריים, כאשר החלטתי לארוז לעזוב כבר את המסה
הראשונה של ניסויי הכושלים לקבלת האישור ההוא המיוחל. הייתי
מתאר אותם כ"צירוף מקרים" הרבה יותר מתוחכמים. וכתמיד, זה ניתן
בצורה מאוד עדינה, יפה, מתחשבת. תיארתי חלק מהם במסגרת מסע
השכנועים השני שלי במספר... ותוארו גם לכל המכותבים שנתקלתי
בהם במסגרת המסע; ושוב, המטרה היא לא מי יודע מה... המטרה
הייתה ועודנה: אישור קבלת המכתב מהרב או מאדם מוסמך על ידו. זה
כל הסיפור.

עד לפני כשבוע, סיימתי עוד מסע, ויש לציין שזה היה מסע ארוך
ומעייף. דווקא בגלל זה, חשבתי וסגרתי עם עצמי ש: זהו-זה. חלאס.

כמעט ולא נשאר פורום ישראלי, שלא שמתי בו את המכתב במלואו.
ובפורומים מסוימים שמתי אפילו מפתח (סיסמא) של אימייל לספר בהם
את סיפור הניסויים הכושלים, וכמובן בצירוף הנוסח המלא של
המכתב. הגעתי אף לפורומים שנכנס אליהם מבקר לחודש, והייתי בכל
הפורומים מוכן ומזומן לכל שביב של דיון שיתפתח - אם וכאשר. ויש
לציין שהתגובות לא היו מעודדות ובלשון המעטה. תגובה קצרה שהעתק
ממנה אביא להלן, תייצג בכבוד את השאר:
נשלחה: 2002-01-02 17:31  
-----------------------------------------------------------------
לדעתי אף אחד לא ענה, בגלל שלאף אחד לא היה כח לקרוא את כל
המכתב.
הגזמת באורך!!!

ישנם אתרים שהתפתח בהם דיון מעניין דווקא, אך תמיד נחתך באיבו
מחוסר עניין! מחוסר כוח! ישנם אתרים שעקב זה עפתי מהם ואף עם
מתנת פרידה צנועה בדמות ווירוס מתוחכם... ישנם אתרים שפשוט
מחקו את מודעותיי או חלק ניכר מהן, כמו אתר "שופר" איפה
שהתחלתי את המסע. שם ואחרי ים של ניסיונות של שכנועים של דברים
אנושיים, אני מקבל בסופו של דבר הודעה קולית בדוא"ל מהרב אמנון
יצחק, בה מודיע לי בקולו הוא: העניין גדול עלי! תעזוב אותי מזה
אלברט שבות! הזלזול לא מוסתר, בתוכן ובמסגרת; מגדול המחזירים
בתשובה.
ניסיתי לשנות בגישה ולהיות מתוחכם, אולי אצליח יותר: (ואני לא
מדבר על משימה מיסיונרית, אני מדבר על הצגת דבר יהודי, אפילו
לא דתי, שגם לא היה בראש מעייניי אילולא הדברים / הצירופים
שנלוו אליו שלא יכולתי ולא רציתי להתעלם מהם):
ניגשתי לפורום דתיים חילוניים באתר תפוז, ועקבתי אחרי המודעות
של מנהל הפורום. דפדפתי גם בהודעות ישנות והשתכנעתי - הגעתי
למסקנה שכאן הנחלה והמנוחה; זאת כי מנהל הפורום היה איש דתי עם
הכינוי "איציק", וגם עצם הודעותיו היו אנושיות יפות מתחשבות...
והחלטתי לשלוח לו קודם את כל החומר שיש לי אל האימייל האישי
שלו, וכך אבטיח הבנה, אי-מחיקות, אולי אפילו אהדה לעצם הצגת
הדבר... ומה עוד, ואת כל אלו אקנה בחינם וממנהל הפורום לא
פחות!
שום תגובה / תשובה / הערה. התעלמות מוחלטת. התעלמות ואפילו
מהודעות הבירורים ששמתי בפורום שלו, ושצעקתי אותן באופן
פרובוקטיבי ביודעין, שישמע, שאלוהים ישמע, שהאדם ישמע את האדם.


שום תזוזה.

כן. כאן החלטתי שוב לסגור ולארוז. בשלב הזה. וכאן בשלב הזה,
במקום הזה, באתר של תפוז, מבחינה בי המנהלת הטרייה של אקטואליה
ב"ספידי" ומקבל אימייל ממנה: תבוא אלינו, תכתוב בפורום שלנו.
ושוב אני מזהה את החיזור ההוא, את הצורה היפה ההיא, את האופי
המתחשב, העדין, את ההוראה שניתנה לי באותן מסגרות: אל תזנח
כאן. אני קורא את ההוראה יפה. מנסה גם לא לאכזב. מנסה גם לתת
הרגשה יפה. להחזיר באותו מטבע עד כמה שניתן, עם הכלים שעומדים
לרשותי.  

ובכל זאת, אני מנסה כאן מאתר "ספידי" ניסוי לשמו: לא אכנס
לעניין של המכתב לרב עובדיה ישירות - ולא למה שבא בעקבותיו;
אני אכתוב בפורום על נושאים אחרים לראות מה יקרה. אתרחק דווקא
וכמה שאפשר וכמה שאני יודע וכמה שהיד שלי משיגה! התגרות לשמה!


ימים עוברים, ושוב אני רואה את עצמי כותב בפורום: לפני זמן
ישבתי וכתבתי מכתב אל הרב... זהו המכתב הזה שאתם קוראים כרגע
בפורום...

כן. אני מבקש מאלוהים סליחה. על ההתגרות. אני אדם, עם כלים של
אדם.

הפעם, בא לי לשנות באופן ההצגה: אנו נראה אותה מהסוף אל
ההתחלה. אני אציג לכם קודם את כל המסמכים כל הפניות שעמדו
מאחורי המכתב, ואת המכתב עצמו אציג לבסוף. הייתי מודה לכם באמת
אם תוותרו על החיפוש אחריו בפורומים אחרים ותמשיכו בבקשה איתי,
לפי הסדר שאציג.

את ההודעה הזאת אני שם בעוד בפורומים מסוימים שאבחר, וההודעה
הבאה תהיה גם כאן באותו הפורום "אקטואליה של ספידי".

אתחיל ברשימת האנשים שקיבלו את העתק המכתב, רשמית, ואת כל
החומר הנלווה שצורף לו:

להלן מספרי תעודות המשלוח, של כל מי שקיבל את דבר הדואר,
שטענתי שהגיע לידו או למשרד שלו. [הראשון שברשימה למשל, קיבל
מכתב פניה אישי אליו ועוד ההעתק של המכתב לרב עובדיה; השני
ברשימה קיבל גם כן מכתב פניה אישי אליו, העתק של מכתב עובדיה,
ובנוסף העתק של הפניה הראשונה שנשלחה אל הראשון שברשימה... וכן
הלאה לאורך כל הרשימה שתוצג בפניכם להלן].

 
באתר: WWW.UPS.COM
ניתן להקיש את מס' תעודת המשלוח, ולראות את כל תולדות אותו
משלוח: מתי יצא, תאריך הגעתו לישראל, לאיזו עיר, מתי התקבל,
באיזה שעה, ושמו המלא של החתום על קבלתו. [בנוסף, אני מחזיק
בהעתק הקבלה של כל משלוח, בה מופיעים גם פרטי קבלת המשלוח, כמו
תאריך הגעתו, קבלתו, שם המקבל וחתימתו]:

1- W8936849620 הרב אורי זוהר

2- W8936849595 רון לשם (ידיעות אחרונות)

3- W8936849602 בית הוצאות כתר - ירושלים

4- W8936849586 דר' שלמה קליש (עמותת שלום בינינו)

5- W8646385840 משה ורדי, העורך הראשי של ידיעות אחרונות

6- W8646385831 צבי אלוש, כתב לענייני דתות בידיעות אחרונות

7- W8646385859 הרב אמנון יצחק, ארגון שופר

8- W8646385886 אמנון דנקנר, עיתונאי במעריב (אחד הנואמים
בעצרות דרעי)

9- W8646385868 יואב יצחק, עיתונאי, בעל אתר אינטרנט

10- W8646388669 הרב עובדיה יוסף (לשכתו בירושלים)

11- W8646388687 ש. הלוי (העורך הראשי של אתר היהדות: מנוף)

12- W8646388696 הרב ישראל מאיר לאו (לשכת הרב הראשי של ישראל)


13- W8646386009 הרב זמיר כהן (אתר היהדות : הידברות)

חתימה : אלברט שבות / נתראה בהודעה הבאה.

---------------------------------------

הודעה:
נמשיך...

מאת:
אלברט שבות

תאריך:
08/01/2002 - 20:39

את המכתב לרב עובדיה, כתבתי באמצע חודש מאי השנה, אך לא שלחתי
אותו ישירות ללשכתו; זאת כי חששתי, ובדיעבד צדקתי, שכל מיני
תככנים טיפשים, ייראו במכתב כפוליטי - כמכשול פוליטי כנגד זרם
זה או אחר, ויעלימו אותו בגלל זה מעיני הרב. ההצגה מעכשיו,
תקבל פנים רשמיות קמעה:

באותו השבוע, כאשר כתבתי וסיימתי את המכתב, היה אצלנו בביקור
בפנמה, הרב אורי זוהר, בשליחות המסתכמת בהעברת סמינר ציבורי
לחזרה בתשובה, (אני לא הייתי בסמינר), וימים אחרי שנסע מפנמה,
חשבתי, לא במקרה, למה שלא אשלח את מכתבי אל הרב עובדיה דרכו,
וככך אבטיח ואהיה רגוע, שהמכתב יימסר לידי הרב, בלי שאף אחד
יבחש בו... אולם, לא הייתה בידי הכתובת של הרב זוהר, כי
בינתיים הוא חזר לארץ, אי-לכך זה מה שעשיתי:
השגתי, ממארגני הסמינר שבפנמה, את הטלפון של משרד הרב זוהר,
לברר את כתובתו. לא הצלחתי לתפוס בטלפון את הרב זוהר עצמו, אך
רב אחד ענה לי, ונתן לי את הכתובת של הרב זוהר, של ביתו
בירושלים, והמכתב אכן הגיע דרך יו.פי.אס לביתו בירושלים; אך
הבית היה ריק, ומשום מה; כך הודיעו לי ממשרדי יו.פי.אס, ולכן
שלחתי את הפקס הבא לארץ, אל משרד הרב שענה בזמנו לטלפון שלי
ושנתן לי את כתובת של הרב זוהר:
את "צילום המסמך" של הפקס הזה, תוכלו לראות באימייל של הוטמייל
- ישראל:
albert22@hotmail.co.il
שם משתמש : albert22  
סיסמה : ttaannii

[נוסח הפקס - להלן]

תאריך: 21.5.2001
מאת: אלברט שבות
פנמה
FAX 507-2625557
(דחוף ביותר)

לכבוד
הרב אליעזר סורוצקין.
ישראל.

כבוד הרב סורצקין,
התקשרתי אליך (מפנמה) לפני כמה ימים, לגבי הכתובת של כבוד הרב
אורי זוהר. דבר הדואר נשלח עם U.P.S לאותה הכתובת בירושלים
(העתק תעודת המשלוח לעיל), אך הודיעו לי מ- U.P.S - ירושלים
שאין אף אחד בכתובת הנ"ל. אנא כבוד הרב, המעטפה נמצאת במשרדי
U.P.S ירושלים וחשוב מאוד שתגיע לידי הרב זוהר ואפילו לפני
כניסת החג.
אנא, אם יש לך או אם תוכל לאתר את הפלפון של הרב זוהר בשביל
להודיע לו למשוך את המעטפה ממשרדי U.P.S ירושלים.
נא עזרתך כבוד הרב סורוצקין... זה חשוב גם לרב זוהר.

תודה מקרב לב, וחג שמח

(חתימה): אלברט שבות
-----------------------------------

הלאה: המכתב, שצירפתי לרב אורי זוהר, הוא כלהלן:

ב " ה

כבוד הרב אורי זוהר,      21 במאי, 2001

ירושלים

מאת: אלברט שבות - פנמה

כבוד הרב,

אחי היה בסמינר שהעברתם בפנמה (אני לא באתי מסיבות אישיות),
וכששאלתי אותו נו איך היה?  תשובתו הייתה בת שתי מילים: מהלב
אל הלב.

אתה אישית השארת יותר מרושם; הדבר הזה שהשארת נקרא: חותם, ותוך
יום יומיים...  הוא תיאר לי אותך במילים האלה: "הרב אורי זוהר
יוצר קשר, מדבר, כמו שאני ואתה מדברים אחד עם השני, ממש ככה,
אבל בדיוק..."

אני ואחי כבוד הרב, כבר אחים הרבה מאוד שנים... בנוסף אנחנו גם
חברים בדם ובנפש... מהתיאור שלו הזה, למדתי עליך הרבה. תצליח
והשם בעזרתך.

כבוד הרב, המכתב המצורף (לכבוד הרב עובדיה יוסף) נשאר אצלי
במגירה כמה ימים, כי לא ידעתי איך אשלח אותו ואבטיח שיגיע
לידיו. אין בו חלילה שום דברי תועבה - אתה יכול להווכח בזאת אם
תרצה.

עם זאת, יש בו דבר שמישהו עלול לעכבו בגללו, ואולי אף להעלימו
מעיני הרב... זה לא מעבר לחשד, ומבחינתי, נחוש אני בדעתי
שהמכתב יגיע לידי הרב עובדיה יוסף, ולא משנה הדרך... לציין,
שכל דרך אחרת שאינה "דרך המלך" יש בה משום חילול השם, ואעשה את
הכל בשביל להמנע ממנה.

עשה עמי חסד וטובה כבוד הרב זוהר, ועזור לי שהמכתב יגיע אל
נמענו.
אני מאמין בך ולפני הכל בבורא יתברך.

אצטרך אף את אישורך האישי כבוד הרב, שזה נעשה; אין לי דרך אחרת
לוודא... וסליחה כל הסליחה מעצם בקשתי הנוספת זו.  מס' הפקס
שלי:
(507) 2625557

באהבה ובהערכה,
חתימה: אלברט שבות
               
'''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''

הלאה: כאשר הגיעה סוף סוף המעטפה, והתקבלה עם חתימת הנמען
בעצמו, קיבלתי למחרת היום את הפקס הבא בחתימת ידו של הרב אורי
זוהר (תוכלו לעיין בו כמובן באותו האימייל שציינתי לעיל) [נוסח
הפקס - להלן]

בס"ד

לכבוד
מר אלברט שבות הי"ו

לצערי אין לי שום אפשרות להעביר לכבוד הרב עובדיה שליט"א את
החומר בגלל סיבות שאי אפשר לפורטם. אנא בבקשה הודיעני מה לעשות
עם החומר למספר פקס 5375881-02

בתודה ובסליחה

(חתימה) אורי זוהר

             
'''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''

הלאה: באותו יום של קבלת הפקס מהרב זוהר, שיגרתי אליו בתשובה
את הפקס הבא:

----------- מסמך זה נשלח באמצעות הפקס, ב- 29 במאי, 2001
--------------

לכבוד הרב אורי זוהר
ירושלים

מאת: אלברט שבות, פנמה

אין לי סיבה להכביד עליך כבוד הרב זוהר. חלילה וחס. אין לי
סיבה ולא כוונה שהעניין ייראה וכאילו זה הוזמן על ידך...! גם
לא למראית העין! איזו הזמנה מפוקפקת זו כש"החבר" עומד בה בספק
שכזה...!

לא התכוונתי בסיום הפקס לרב סורוצקין: "זה חשוב גם לרב זוהר" -
וכאילו זה חשוב לדרעי ולמי שעוזר לו... נשבע אני באימי שתחייה
ובזכרו של אבי שזו לא הייתה כוונתי. כוונתי הייתה, השם עדי,
שיהיה חשוב לרב זוהר לקחת חלק במצווה הזו:
המצווה היא לא להעביר את החומר לידי הרב עובדיה! קטונתי אני עם
החומר שלי! המצווה היא ביעור הספק.
אם תרצה לדעת על מימדי המצווה הזאת, אם היא קטנה או סתמית,
יהיה עליך לקרוא 41 עמודים! 41 עמודים שגם לי קשה להסביר איך
הגעתי אליהם!
41 עמודים שאריה דרעי לא עומד במרכזם דווקא!

מלכתחילה חשבתי לשלוח את המכתב, עוד לפני שנכתב, לכלא לידי
אריה דרעי במטרה שהוא יעבירו לרב עובדיה יוסף. גם כאשר סיימתי
את כתיבת הטיוטה התלבטתי לא מעט זמן... עד שהגיעה שיחת הטלפון
מאחי יוסי שהשתתף בסמינר שלך - שכתוצאה מהשיחה המכתב הגיע
לידך.

כבוד הרב זוהר. היו כאן מקרים, צירוף מקרים, או איך שתרצה תקרא
להם, ובכוונתי ומשום מה, להיות נאמן להם. בכוונתי גם להיות
נאמן להבטחתי בלמנוע ולהמנע מכל צורה של חילול השם; כן כבוד
הרב, יש לי ועוד איך כתובת מוכנה לשלוח דרכה את "החומר" לכבוד
הרב עובדיה. אתה רק תורה לי מה לעשות; ואני אעשה.

חתימה : אלברט שבות

             
'''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''

על הפקס לעיל לא נעניתי, ושיגרתי את הבא:

-------- מסמך זה נשלח באמצעות הפקס -----------

לכבוד הרב אורי זוהר      31 במאי, 2001
ירושלים

מאת: אלברט שבות, פנמה

רצ"ב שני הדפים ששלחתי לך שלשום. אני מצרפם בזאת כתזכורת שנייה
ואחרונה. אינני מס הכנסה כבוד הרב, אני רוצה רק לאמת שהפקס
הגיע לידך.

אין שום צורך בלשלוח בחזרה את אותה התשובה שקיבלתי ממך בפקס
שלשום (במידה ובעינה עומדת). אם עד מחר לא אקבל משהו שונה,
אבין את הרמז.

בתודה ושבת שלום

חתימה: אלברט שבות

           
'''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''
הלאה: כמובן, גם על זה האחרון לא קיבלתי תשובה, או אז, שלחתי
את הפקס האחרון לכבוד הרב אורי זוהר:

------------- מסמך זה נשלח דרך הפקס ---------------

לרב אורי זוהר       1 / 6 / 01
מאת אלברט שבות
באמצעות פקס: (02) 5375881 - (09) 8821874

זה הפקס האחרון - אל דאגה - שאתה מקבל ממני.
אגב, החומר שנמצא ברשותך [המכתב המקורי בכתב ידי לרב עובדיה],
נא זרוק אותו לפח האשפה הקרוב ביותר.

אני תוהה אורי, מה באמת אלוהים מחפש אצל היהודים! מה הסיפור
שלו, יש צריך להיות כאן משהו...
אתה יודע (חידוש שגליתי) שאלוהים היה ספק הסמים למשה רבנו?
שחור על גבי לבן: ויאמר יהוה אל משה קח לך סמים, נטף ושחלת...
איך אף אחד מה- אף.בי.אי. לא קרא את זה!! עיוורים הם.

יש כאן משהו אורי זוהר. צריך להיות כאן משהו לסיפור המוזר הזה.
לך תדע, אולי כל העסק הזה, זה סיפור אחד גדול שתפר אותו המוסד!
ועוד נגלה שהמוסד הוא זרוע הביון הכי קדמון עלי אדמות! איזה
מפחיד!!

ישנו דבר מר זוהר, שהאדם עושה אותו לפעמים, מסיבה פשוטה ביותר:
כי הוא אדם. פשוט כי הוא אדם. לא בגלל הפחד לא בגלל הנימוס לא
בגלל המוסר לא בגלל שרואים אותו לא בגלל אלוהים, בגלל שפשוט
הוא אדם ברגע מסוים. אין הרבה רגעים כאלה בחיינו אבל לפעמים
קורה כזה דבר לא? לפעמים זונה יכולה לעבור רגע כזה! לפעמים
רוצח שכיר בכסף יכול לקחת בידו של עיוור ולחצות איתו את הכביש!
קורה!
בכנות ובתמימות, האם אפשר היה לתפוס אותך פעם ברגע כזה? האם
עברת פעם כזה דבר מר זוהר?! אפילו בשינקין! באמת אני שואל!

אני חייב להגיד לך, שהניסיון הקטן הזה שעברתי, בכלל לא היה
נעים. על כל פנים אתה קיבלת עשר על עשר כבוד הרב אורי זוהר.
אתה פשוט עלא כיף כיפק!
יישר כוח ואף צעד אחורה! תמיד תצעד קדימה!
בלי פחד!

בכבוד ובברכה
חתימה: אלברט שבות

           
'''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''

עד כאן להיום. מספיק לא?
נתראה מחר או מחרתיים ונלך קדימה עם הרשימה / אלברט

-------------------------------------------

הודעה:
NEXT

מאת:
אלברט שבות

תאריך:
09/01/2002 - 22:04

המשך הרשימה:

להלן אני מביא (5) חמישה משלוחים, המכילים העתק של פנייה אישית
לכל אחד מחמשת מכותבי הישראלים - היהודים.
שני הראשונים נכתבו ונשלחו באותו היום של הפקס האחרון ששיגרתי
בנידון אל הרב אורי זוהר, ושלא הסתרתי בו את כעסי על התנהלותו
כרב, כרב בישראל! את אכזבתי בעיקר...
שני המכתבים להלן נשלחו כאמור באותו היום, וניתן בקלות לזהות,
ברקע המכתבים, בתוכן ובניסוח, את התחושה הקשה של הכעס, של
האכזבה...

     
''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''
1.
---- מסמך זה נשלח דרך יו.פי.אס עם כל החומר שנכתב עד כה, אל
רון לשם, כתב ידיעות אחרונות (שבע ימים), מחבר המאמר "הר
הקללות - הבופור", שנזכר במכתבי אל הרב עובדיה ----

מאת: אלברט שבות - פנמה    1 / 6 / 01

מר רון לשם,

הכתבה שלך על הר הקללות נפלה בדיוק [נתקלתי בה] לקראת סיום
"כתבה" שאני עשיתי. כתבתך שימשה אותי ואני השתמשתי בה, ובגלל
זה אתה תופס ברגע זה בפנייתי זו אליך.

אגב - קיבלת את המעטפה של משלוח יו.פי.אס עם "שם אחר", כי
חששתי שמא המערכת לא תעביר לך את המעטפה או אפילו לא תתקבל
בשער - היו דברים מעולם; יש לי רקורד לא טוב בידיעות. סיפור
בפני עצמו.

אינני יודע כמה עשית אתה מהכתבה שלך, אך אני מתכוון לעשות מזה
[כתבתי - המכתב לרב עובדיה] כסף וטוב, ואני מתכוון לכל מילה:
העסקה היא כלהלן: (תנאיי לפרסום החומר המצורף בידיעות):

1 - פרסום החומר במלואו, כולל הנספחים המצורפים לפנייה הזאת,
ומבלי שום קיצור אפילו לצורכי עריכה. (אין לי בעיה עם תיקון
שגיאות כתיב).

2 - פרסום החומר עד ה- 15 ביוני, 2001.

3 - שלושה מליון דולר ניטו (התשלום בארץ, אם מס הכנסה ידרוש
ממני לדוגמא עבור העסקה 435000 $ אזי התשלום שאני מבקש הוא:
3435000.00 $).
אין מצידי התנגדות לפרסום הסעיף הזה. אדרבא... כפי שאומרים
הגששים.

שתי אפשרויות עומדות בפניך מר לשם: או לרוץ לחבר'ה עם הבדיחה
הזו (אם מצאה חן בעינך), או לרוץ לבוס שיתחיל לחפש מפרסמים
כבדים ליום הפרסום.

על כל פנים רון, אם תבחר באפשרות הראשונה, נא זרוק את החומר
אחרי "השימוש בו" בפח אשפה יפה... מוזכר בו בכל זאת אלוהים.
(הבוס הגדול).

חתימה: אלברט שבות


נ.ב.  נא לזכור:
   אין למערכת שום רשות להדליף / לפרסם שום פרט מהפנייה הזו
ומהחומר המצורף לה גם לא לרמוז עליו, בלי רשותי המפורשת בכתב.
(חשבתי אפילו להשתמש בשירותי עו"ד, אבל החלטתי לוותר).
- אני מצפה לתשובתכם אם וכאשר, נגיד, עד סוף השבוע הזה

חתימה: אלברט שבות  

   
'''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''
2.
------ מסמך זה נשלח דרך יו.פי.אס בצירוף כל החומר שנכתב עד כה
-------

לכבוד
בית הוצאת "כתר" - ירושלים      1 / 6 / 01

מאת: אלברט שבות - פנמה


מצ"ב חומר לעיונכם.
במידה ויש לכם עניין בו, נא צרו איתי קשר.
אצפה לתשובתכם, אם וכאשר, עד סוף השבוע הזה.

בכבוד
חתימה: אלברט שבות

נ.ב.  אינכם רשאים להדליף / לפרסם שום פרט מהפנייה הזו ומהחומר
המצורף לה גם לא לרמוז עליו בלי רשותי המפורשת בכתב.

חתימה: אלברט שבות

     
''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''
3.
---- מסמך זה נשלח דרך יו.פי.אס עם כל החומר שנכתב עד כה (עד
תאריך המשלוח הנוכחי) אל יו"ר עמותת "שלום בינינו "-----

               מאת: אלברט שבות
               פנמה 8 ביוני, 2001

דר' שלמה קליש שלום,

זהו המכתב הראשון שאני כותב ישירות בלי טיוטות.
דרך האינטרנט הגעתי לאתרכם.

למען האמת, חשבתי לשלוח את החומר המצורף לרב אמנון יצחק (שכנכם
באתרי היהדות) עם הערה קטנה לגבי תאורית "החול" שמשתמש בה
ושיכולה להשיג מטרה הפוכה: (תזרוק חול באוויר, אותו חול יפול
בצורת האותיות אמנון! / הבריאה נעשתה מעצמה!) הסבר זה לא מיועד
למאמין שיכול להגיב עליו: ישתבח שמו, הסבר זה מיועד לאדם אחר,
ותורת האבולוציה דווקא נתמכת בתורת "זריקת החול" {הסתירה} כי
היא אומרת שהבריאה נעשתה מהמופשט אל המושלם...

אך החלטתי לשלוח לכם את החומר המצורף, כי ראיתי שמה באתרכם
משהו על חקר / מחקר... ולדעתי (לפחות לדעתי) החומר המצורף מספר
את סיפור היהדות עם שאלה אמיתית בסופו (ובשום פנים לא סימן
שאלה): מה באמת הבורא מחפש בעם היהודי! אכן באותו החומר המצורף
[במכתבי לרב עובדיה] אני כותב שאנו עם נאור, ואכן אני סותר את
עצמי בסיומו! לידיעתכם.

על כל פנים, ובמידה ולא תמצאו עניין בחומר, נא העביר אותו לשכן
שלך באתר היהדות... תעשה טובה...

ובכל מקרה דר' קליש, תתנחם בעובדה שאתה מחזיק ביד חומר שפעם
מישהו חלם לקבל עליו מליון דולר!!
שווה לספר את הבדיחה...

בכבוד רב / חתימה: אלברט שבות

   
''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''
4.
מסמך זה נשלח עם יו.פי.אס כולל כל החומר שנכתב עד כה, אל העורך
הראשי של ידיעות, והוא נכתב בשיטה אירונית מובהקת (אני יודע מה
הייתם עונים לי...)

לכבוד                     19 ביוני, 2001

מר אלברט שבות            מערכת ידיעות אחרונות              
 
פנמה                     עורך ראשי - משה ורדי

      הנידון: מכתביך למערכת

א. נ.

אנו רוצים בזאת להביע את שאט נפשנו מניסיונותיך החוזרים ונשנים
להסתנן, כך כפשוטו, אל שורות המערכת.

דף המאמרים בעיתון מוזמן מראש ולכותבים קבועים. הסבר ברוח זה
ניתן לך, נדמה לי, ע"י קודמי בתפקיד, העו"ר לשעבר.

את נסיונך האחרון "לגבות" עבור כתבה שלושה מליון דולר! ניטו...
נותר לי אך לתמוה עליו!
אין בפי תיאור אחר.
                   בכבוד רב,
                   משה  ורדי
                  עורך  ראשי
נ.ב. אין צורך, נא, לשים בול על המכתב; הוא כבר הגיע לידי.
   רות סוף, וסופי.
               חתימה: אלברט שבות

   
''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''

5.
מסמך זה נשלח דרך יו.פי.אס עם כל החומר עד התאריך, אל כתב
ידיעות אחרונות לענייני דת, ובצירוף הכתבה שהתפרסמה באותו שבוע
(פיזית - הדף של העיתון) שמדברת על רזי המשולש: דרעי-
עובדיה-ישי, והסיכונים / סיכויים של כל אופציה אפשרית, כנתון
בתוך משולש בעל שלוש צלעות.

לכבוד               19 ביוני, 2001
צבי אלוש             מאת: אלברט שבות
ת"א                פנמה

שלום,
לא אשכח, כשהיינו בבית הסודי באיסטנבול שארגנו עבורנו אנשי
השגרירות הישראלים עד להכנת ניירות המעבר (כשברחנו מסוריה), לא
אשכח איך הבחנתי בחתיכת עיתון כתובה בעברית הזרוקה בפינה,
הרמתי אותה מהרצפה, נישקתי ושמתי על השולחן.

עשרים שנה עברו, גם עכשיו הייתי מרים חתיכת עיתון בעברית,
כדוגמת החתיכה המצורפת בזאת.
לא מנשק אך מרים.

מי אמר שהעולם השתנה! איזה השתנה!

בברכה,
חתימה: א. שבות              

'''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''
עד כאן היום.

---------------------------------------

הודעה:
ונמשיך...

מאת:
אלברט שבות

תאריך:
10/01/2002 - 17:56

מסמך זה נשלח עם יו.פי.אס עם כל החומר שנכתב עד כה, אל שלושת
הנמענים (כל נמען קיבל העתק מאותה פנייה אל כתובתו בנפרד -
ייחד עם כל החומר שצורף) כלהלן: [הרב אמנון יצחק - אתר
"שופר"], [העיתונאי יואב יצחק - בעל אתר חדשות באינטרנט
(NFC)], [העיתונאי אמנון דנקנר מעיתון מעריב (אחד הנואמים
הנלהבים בעצרות שבעד דרעי)]. נוסח הפנייה:

לכבוד

הרב אמנון יצחק - בני ברק
העיתונאי יואב יצחק - פתח תקוה
העיתונאי אמנון דנקנר - ת"א

מאת: אלברט שבות, פנמה

23 ביוני, 2001

שלום,

קודם כל, אבקש להיות כן עם כולכם, לומר ובשיא הכנות שהמכתב הזה
(לשלושת מכותבי ביחד) נולד מתוך העצלנות לשמה. התכוונתי ורציתי
לכתוב לכל אחד מכם לחוד ועם כל אחד יש לי רומן, ממש רומן אישי
ושונה.  אין יום שאני לא פותח להתעדכן דרך (NFC.CO.IL).
פשוט ננעלתי על זה. לא מדובר כאן באהבה ממבט ראשון גם לא חסרים
עוד אתרים להתעדכן ופיתויים מפיתויים שונים, אך באתר הזה פשוט
ניתן למשש את המקצוענות וישנו דבר כזה, הלכה למעשה. אם-כי לא
מובן לי הקטע של ההצטרפות, השידול להצטרפות... נוטף מזה ריח לא
נעים...

אין יום כבוד הרב, בשבועיים שלוש האחרונים, שאני לא שומע את
אחת מהקסטות שלך, צד א' או צד ב', או שניהם ביחד ובחינם,
באינטרנט. הייתי מוכן לשלם עבורן והייתי רוצה לשלם, אך המצב
שלי כרגע באמת לא טוב. זה מפעל! מבורך! זו תעשייה שאתה מייצר
בה את המוצר האיכותי ביותר. עוגה תמיד היא מתוקה, אך לא תמיד
היא טעימה. אצלך היא מאוד טעימה ומתוקה ומבורכת. סודך הוא
גלוי: אתה לא רק מקצוען, אתה מדבר מהלב, וזה כל ההבדל על רגל
אחת.
ישנה הערה אחת [אודות זריקת החול והאבולוציה... שהזכרתי במכתבי
ליו"ר עמותת שלום ביננו"] שלכבודה רציתי לשלוח לך משכבר מכתב
מיוחד, מלפני שבועות מספר, אולם היא נוכחת באחד העמודים
הנלווים ואין צורך לחזור עליה.

ואחרון חביב. חביב ולא בחסד. הביצים שלך לא מברזל הן מבשר ודם.
כי לא צריך ביצים מברזל לעמוד ולומר את מה שאתה חושב, לא צריך
הרבה אומץ לומר את דעתך והרי מקצועך הוא דעתנות בתור עיתונאי,
אך צריך ביצים אמיתיים מבשר ודם בשביל לצפצף על כל הדעתנות
שייבואו, ומי כמוך יודע שיבואו, בעקבות מה שהחלטת לעמוד ולומר!
סוג האומץ המיוחד הזה שאזרת, לא מסתדר לי עם אומץ עמיתך לבמה -
במקרה הזה, עו"ד שפטל.
אני מאוד מקווה, שלא נאמת באותו יום של שפטל, באותו האוויר
באותו המיקרופון, גם אם אתה נמצא על ידו באתר שאגת האריה...

עו"ד שפטל הגן על דמיאניוק ואני הייתי וראיתי את המשפט יום יום
בארץ. אומנם מישהו היה צריך לעשות את העבודה, ואפילו ניתן
במקרה של דמיאניוק לתארה כעבודת קודש במדינה דמוקרטית, שרוצה
להראות לעולם ולהיראות בו כדמוקרטיה - ואין יותר קדוש מזה, אך
גם תליין צריך לעשות את העבודה שמישהו חייב לעשותה, ואפילו
לפעמים ובזמן מסוים ניתן לקרוא לה כעבודת קודש... ואין תליין
שאין בו משהו ממידת האכזריות. אין תליין שלא יקרוץ בהתנשאות
בעיני הנתלה רגע לפני הביצוע. אין תליין שידו תרעד באחיזת החבל
הסיף או המזרק, זה טיבעו של העולם, ואני ראיתי במו עיני איך
שפטל עשה את עבודתו, יום יום בטלוויזיה אחרי העבודה. הוא עשה
את העבודה ההיא בשביל ולמען הפרסום, ולדעתי המחיר ששילם היה
זול!
לדעתי, המשפט האחרון שנקבתי יכול להיות קללה אכזרית בפני עצמה!

הוא היה בחירה ממש לא טובה, מזווית מסוימת, לעמוד על הבמה ההיא
- לידך... יכל להיות "בלעם" במיטבו וגם בזה לא הצליח...

צר לי שבזבזתי כל כך הרבה שורות על נושא משני זה. כנראה שלא
היה מנוס; כל כך חזק טבוע בי...

ברצוני לספר לכם "סיפור", שלשמו ובשמו התכוונתי לפנות לכל אחד
מכם לחוד, ובאמת לחוד; אך התעצלתי, כתבתי את כל שלוש הפניות
תחת מכתב אחד, וכל עכבה לטובה...

ובעצם, (אחרי שכבר התחלתי בכתיבת הטיוטה של הסיפור) ברצוני
לשנות משהו... הפעם רק הפעם נעשה הפוך; אני אשאל את השאלות
שרציתי לשתפכם בהן, לפני הסיפור ולא אחריו.

הסיפור נמצא כאן, הוא הדפים המצורפים האלה, הדפים הדוממים
האלה, ואני הוא השחקן הראשי בסיפור ולא במקרה!

שאלה: האם יתכן, רבותי, כבוד הרב, שהיום בחודש יוני אלפיים
ואחד, לא ניתן לאדם לתקשר / להתקשר עם אחיו האדם, בשום פנים
ובכל צורה שהיא - על אף כל האמצעים הישנים והחדישים והמתקדמים
ומכל הסוגים שעומדים היום בשנת אלפיים ואחד לרשותנו?!  
ציינתי כאן שני סימנים (?,!) רבותי, לא לשכוח.

אני היום, ביקשתי לשאול את הרב עובדיה יוסף משהו, ביקשתי לשאול
אותו משהו, ביקשתי להגיע אליו, והעמדתי לרשותי בשביל זה את כל
האמצעים הדרושים, ולא להצליח? ולא הצלחתי!!

יתכן ומטבע הדברים, שתופנה טענה כזאת: "השתמשת בכל הכתובות
המדויקות להגיע אל הרב, ורק בכתובת של הרב עובדיה לא השתמשת!"
[עד הרגע, עוד לא שיגרתי את המכתב אל לשכת הרב עובדיה] ואני
אשאל את העיתונאי יואב יצחק שיש לו עין מקצועית שאין עוררין
עליה, ואנצל את אותה העין לשאלת אמינות הגיונית: האם היה לי
סיכוי? האם ניסוי מעין זה הוא לא חובבני עד ילדותי? האם לא חבל
על הבול או על דמי ה- יו.פי.אס?

כבוד הרב יצחק, ומה אני אומר במכתב? מה אני כותב במכתב! אין בו
שום דברי תועבה כפי שהעדתי עליו במכתב השידול הראשון לרב אורי
זוהר, וגם בחרתי ברב זוהר לא במקרה - אך באופן אקראי - וישנו
דבר כזה! תאמינו לי שישנו דבר כזה; וכשאני אומר מכתב השידול,
המילה הזו ובדיעבד מקבלת צורה תלת ממדית, מכוח המציאות.

אני משדל את ידיעות אחרונות לפרסם את המכתב, רק אם ישלמו לי
שלושה מליון דולר ניטו ובלבד! ואני אשאל את אמנון דנקנר: אתה
עיתונאי וגם קרוב לעניינים... האם זו, הצורה הזו, היא לא צורת
השידול היחיד...? האם זו לא האופציה היחידה שנותרה בפני אדם
מבחוץ, בשביל להתקרב עד כמה שיכול לאפשרות כזו - של לפרסם מכתב
כזה! אנא ממך תקרא את המכתב, אני שואל אותך שאלה מכשילה דווקא!


ולשאלת מליון הדולר מר דנקנר: ולמה שלושה מליון? זה רק תחקירן
יכול לענות עליה, ויכול לענות עליה. חבל על הזמן לעסוק בזאת
כאן...

אינכם וועדת חקירה רבותי, ואני מודע טוב לזאת. אינכם הכותל
המערבי וגם זאת אני מעמיד לנגד עיני. ובכל זאת, ומכוח השאלה
הראשונה שאחזור אליה, ומתוך הייאוש רק מתוך הייאוש כי היום רק
לשאלות ישנה משמעות, כי היום אין מקום וזמן שידור לתשובות:
ומה עם דר' שלמה קליש - יו"ר עמותת שלום בינינו, שמטרתה כפי
שמעידה על עצמה, לקרב בין חילוניים לבין דתיים, להשכנת שלום
בתוך העם, מטרתה - ואני מעתיק ישירות מאתרם באינטרנט "לפעול
למען קירוב לבבות, סובלנות, והבנה בציבור היהודי." סוף ציטוט.

אותו החומר המצורף בזאת, נשלח אל יו"ר העמותה הזאת, שהגעתי
אליה דרך אתר שופר ושביקרתי בו כמעט מדי יום ביומו בתקופה
האחרונה, והחלטתי לשלוח אליו את החומר המצורף עם הערה כבדה אחת
[הכוונה שוב - לתאורית החול...], אך וברגע האחרון העדפתי
"משיקול מקצועי" לשלוח לעמותה את החומר ולא לשופר, כי שמה יש
לו אולי משקל יותר כבד!! ומי בכלל מתעניין במשקולות לעזאזל!
חוץ ממרימי משקולות אולי! ולכל הרוחות כל סוגי המשקולות
שבעולם!

את המכתב הזה אני כותב ביום שבת, ואני אסלף אותו אם לא אכתוב
את העובדה הזאת.
אסלף ובגדול, אם לא אכתוב עוד עובדה, שאני לא מתעניין בה כל כך
עכשיו, אך כן עניינה אותי מלפני כשבוע, ואני משתפכם בה כאן -
לא בגלל שהרב יצחק נמצא בחבורה, אלא בגלל הכנות, רמת הכנות
שעליתי בה אליכם; ובכל מצב אחר בכל פורום, לא הייתי מעלה על
דעתי בלומר את זה - בלשתף מישהו בזה, וגם הקרוב אלי ביותר.
(אין הסבר יותר רחב מזה):
לפני כשבוע, החלטתי במין רגע מסוים לאסוף את כל החומר שכתבתי
בנידון, היו לי שני עותקים והטיוטות של החומר (אני לא זורק אף
פעם טיוטות.) החלטתי שמספיק, שהתעייפתי, וכמו תמיד, לאסוף את
הכל לשים במעטפה גדולה, לחתום בנייר דבק מכל הצדדים כך שגם לי
לא יהיה חשק וכוח לפתוח... ושלום על ישראל.
העפתי מבט אחרון, כמו שאומרים מבט פרידה, וקראתי את החומר בפעם
החמישים, והאחרונה. זה היה בשעת הצהריים ובאותו יום פשוט לא
הייתה עבודה... לא ששאר הימים ישנה עבודה...
תפסה את מבטי מילה אחת, בחומר, שהיה לה קשר, לא סתמי, למשהו
שפגשתי יום קודם; משהו מהסוג שהאדם קורץ לעצמו ברגע שנתקל בו,
מסנן בין שפתיו את המילה: איזה דבר... וממשיך הלאה.
ושוב הופיעה עוד מילה ומילה ומקרה ואני מדבר על מילה לא על
משפט, ואני מדבר על מילה שמאחוריה נושא ומאוד מיוחד. סופר
ספציפי. וכמו כל אדם שרוצה לשלוט במצב, שלא רוצה לאבד את עצמו
לדעת, שרוצה לקחת את הכל בפרופורציה המתאימה, תפסתי עט והתחלתי
לכתוב את המילים האלה. כל מילה כל מקרה בשורה, שרק אני יכול
להבין אותה. הגעתי מעל לעשר שורות, וזה לא לקח הרבה זמן, לקח
לי ממש דקות ספורות, כי רוב המילים הקשורות ב"מקרים", התרחשו
במסגרת עשרים וארבע שעות האחרונות - ואני מדייק.

אני חייב להשתמש בדוגמא אחת מאלפת ומאוד חשובה: אני מאוד מכבד
את אימי ומאוד אוהב אותה. היא אישה מבוגרת מעל לשמונים שתחייה
לנו עד מעל למאה ועשרים. אף אחד לא יודע בת כמה היא כולל היא
בעצמה! חוכמתה הפשוטה ניתנת לחלוקה לעשרים איש ועוד יוותר
חלקים ממנה... היא אישה צדקת שידעה סבל מה הוא, וכנראה זה המס
התמוה שכל צדיק עליו לשלם. כל כך נעים לי להמשיך בתיאור... אך
עלי לגשת לעניין.

ערב לפני, (של אותו היום בצהריים), שתים עשרה או ארבע עשרה
שעות קודם, הייתי אצלה בבית. היינו ביחד רק אני והיא. כשבועיים
לפני לא ביקרתי אצלה, כי אני לא אוהב לבקרה כשאני עצוב. זו אמת
או אולי שכנוע עצמי, ובכל מקרה אני סומך על שאר האחים שלי כאן
שמבקרים אותה ועושים את העבודה, מה שצריך.

באותו ערב, ולא יודע איך התגלגלה השיחה, סיפרה לי וכמעט באופן
תמוה על זונה! היא סיפרה לי על אחי שלמה כשהיה בן שנתיים שלוש,
ואיך ראתה אותו הזונה (שכנה שגרה ממול) עם מכנסיים קרועות
שרואים לו הבולבול מהם, והיה קר, ואיך הזונה הזו ראתה אותו
במדרגות והתחילה להדמיע, ואמרה לאימא: אחותי (אימא אומרת
שהזונה הייתה קוראת לה תמיד אחותי) למה שלא תקחי אותו לאחת
החנויות ברחוב, תקני לו מה שצריך ותגידי להם שירשמו עלי? וכך
היה.

יומיים לפני הפסח, מספרת לי אימא באותו מעמד, עם שני ילדים
קטנים על הכתף ואבא שלך שפוטר מהעבודה שלא היה עובד - לא רק
שלא היה לנו מה לאכול אלא לא היה לנו כלום לפסח! לא מצות לא
מלח לא קינמון, וצריך היה לטחון את כל החומרים האלה, שאינם...
צריך היה לעבוד עליהם... ואני חוזר מילה במילה על הדברים כפי
שניסחה.

פתאום דופקים בדלת, פותחת ורואה את "מוסה לואייה" עם קרטונים
וחבילות מלאות מכל טוב לפסח. היה שם הכל, היא ספרה את כל
החומרים שהכילו הקרטונים וכאילו רואה את זה עכשיו מולה, ואני
לא יודע לחזור על זה... הוא אמר לה, אדון מוסה, שהגברת (השכנה
הזונה, הדבר קרה לאחר ההתקלות שלה באחי עם המכנסיים
הקרועות...) ביקשה ממני לקנות לכם את כל מה שצריך לפסח, ומבקשת
ממך סליחה שלא עשתה בעצמה את זה, כי פשוט היא לא יודעת מה
קונים היהודים לחג; ולכן ביקשה ממני לעשות זאת. וכך עברנו את
החג יא איבני. במילים האלה סיימה את הסיפור, בערבית פשוטה
בערבית שלה.

ואני אשחזר איתכם, מר דנקנר מר יצחק, כבוד הרב, את אותו רגע
[כאשר עיני נפלה על "מילה" מסוימת מתוך החומר שעמדתי לארוז,
העין קלטה אותה, וקלטה את הקשר החזק שלה למקרה מאוד ספציפי
שהתרחש בתוך מעגל ה-24 שעות האחרונים] את אותה דוגמא מתוך
"דוגמאות", בשביל להסביר את כוונתי ב"דוגמא מאלפת": אנא תוציאו
מהחומר הנלווה את המכתב לרב זוהר מה אחד ביוני, אלפיים ואחת,
שמה לקראת הסיום מופיעה המילה "זונה" שתפסה את מבטי בצהרי אותו
יום, ויש לה קשר הדוק ומובן למה שאימא סיפרה לי ערב קודם. ולא
רק זאת:


בדיעבד, אני ניזכר, (מה שנזכרתי באותו יום בצהריים) שכאשר
כתבתי את הפניה לרב זוהר, התעכבתי דקות ארוכות על המילה הזאת
שציינתי בתוך הפניה. כתבתי זונה ועצרתי. רציתי לכתוב אחריה
משהו שיתאים לטקסט להבנת הטקסט להסבר שביקשתי להסביר - אך לא
היה לי. התאמצתי בכל כוחי, לטובת הטקסט לא יותר, להביא משהו
אישי מהעבר והיה לי ולדאבוני אך לא הצלחתי... החלטתי בייאוש
שלי בכעס שהיה לי ברצוני לגמור את המכתב ההוא מהר, החלטתי
בניגוד לעקרונותיי להמציא משהו כמעין אישי - שלא היה ולא נברא,
אך ברגע האחרון חזרתי בי לטובת המשפט שכתבתי על הרוצח שעוזר
לעיוור... והמשפט / הרעיון ההוא ממש גאל אותי.

זה "העומק" של הדוגמא, ולשאר המילים היה אותו העומק...  היום,
בדיעבד אני אומר, שבהחלט זה יכל להיות מקרה, וגם כל יתר
המילים/המקרים - בהחלט יכולים להיות צירוף מקרים; ואינני אומר
את זה בשביל להכעיס חלילה את כבוד הרב או לרצות את מכותבי
העיתונאים; באמת ובתמים אני חושב שיכולים להתרחש מקרים כאלו,
ונא לא לשכוח שהחומר הוא בן ארבעים ואחד עמודים ועוד כעשרה
עמודים נלווים... דבר שמקטין בוודאי את ההסתברות לניסים או בוא
נקרא לילד בשמו: למסר מהשמיים.

אם ההסתברות היום להבנתי למסרים כאלה היא 50/50, אזי ובצהרי
אותו יום המשוואה הזו שאפה ל- 90/100 (תשעים אחוז) ואתם יכולים
לנחש לטובת מי... הייתי באקסטזה הייתי במצב שאני חייב לשתף בו
מישהו, לדבר לספר... עם זאת, הייתי מודע גם לזאת, שאם הדבר
ייוודע למישהו מוכר, זה עלול לגרום למניות הבריאות הנפשית שלי
אצלו לרדת לשפל המדרגה... הוא יכריז עלי משוגע! יכולתי להעמיד
מכר כזה במצב מאוד לא נעים עם שתי אפשרויות לא יותר: או
מהשמיים שלחו לי מסרים, או שהשתגעתי. ומה יותר קרוב למציאות?!
מהו כוחה של תורת ההסתברות? לאן יטו אוזנו והגיונו אותו מכר
קרוב?! קרוב ככל שיהיה!

אולם כוחה של החולשה האנושית כנראה עצום! לא יכולתי להרגיע את
עצמי - לא הצלחתי להשתלט על עצמי והייתי חייב למצוא פורקן -
פיתרון והצלחתי!  

אומרים שאדם זר היושב על ידך באוטובוס יכול להיות הכי קרוב
אליך, כי אתה יכול לספר לו חופשי הכל... וכך בחרתי באיש שפגשתי
בו במקרה באותו יום בבוקר, והוא מתאים ממש לכל התנאים: הוא רב
או תלמיד חכם, הוא ישראלי, הוא צעיר, והוא בעל חוש הומור מפותח
ביותר. בפעם האחרונה פגשתי אותו בבוקר, כשפשוט זרק במהירות
איזה בדיחה על קומקום חשמלי ככה מהר כמו פק"ל... והפעם הראשונה
והיחידה שפגשתי בו, הייתה בסעודת ליל שבת אצל אחי לכבוד נכדו
הראשון שנולד. הוא הזמינו כאורח כבוד וגם כי אשתו הייתה בביקור
בארץ... אני זוכר את אותו הרב הצעיר באותו ערב דורש דרשה,
ובעיקר מספר בדיחות ומפוצץ אותנו עד דמעות.

ואני חוזר לאותו יום בצהריים, בו אמרתי והשתכנעתי עם עצמי,
שכאן קבור הכלב... יש לי עם מי לדבר, התאים לי הרעיון של הרב
הזה... אך הבעיה הייתה שלא ידעתי אפילו איך קוראים לו! וגם איך
לאתר אותו! אך זו הייתה עכבה קטנה בשבילי. טלפון לאחי שהכירו,
בטוענה שאני חייב ממש למסור לו מייד כתובת של אתר אינטרנט
לבדיחות, ותוך דקה היה שמו בידי גם מס' הטלפון שלו, ובמקרה הוא
ענה לי לטלפון מיד: אמרתי לו שאני רוצה לפגוש אותו בעניין אישי
ואם אפשר מיד, וגם ביררתי באותו מעמד ובעקיפין אם הוא רב, ואכן
הוא אישר שהוא גם שוחט, אך אמר לי שלא יכול עכשיו כי הוא נמצא
עם הילדים ואשתו ישנה, אולי מחר כן, ובאותו רגע כאילו משהו
נכבה בי, עניתי לו: אתה יודע מה, זה לא דחוף, בשבוע הבא אצור
איתך קשר והתכוונתי לשכוח מהעניין, וכך נסתיימה השיחה.

אך סקרנותו של אותו הרב וכנראה, גברה על נאמנותו לסייסטה של
אשתו; וכעבור חצי שעה קיבלתי טלפון ממנו, והודיע לי שיבוא מיד
- אם העניין בו מדובר לא ייקח הרבה זמן. כעבור חצי שעה הופיע
אצלי בחנות עם ביתו הקטנה, וסיפרתי לו בקיצור נמרץ את העניין:
יש כאן במעטפה הזאת (הכנתי מראש) מכתב לרב עובדיה עם עוד כמה
עמודים נלווים, והבהרתי לו שאין בכוונתי להכנס לתוכן המכתב
מפאת הזמן, אך הבהרתי לו את הנקודה שלא הצלחתי לשלוח את המכתב
לנמענו.

וכאן, הוספתי בפניו, ישנם כמה דברים מוזרים שקראו איתי בעשרים
וארבע שעות האחרונות, הקשורים בחומר ישירות, והנה הם בראשי
פרקים, בדף קטן שהכנתי מראש והיה מונח על השולחן. התחלתי
להקריא לו: סיפרתי לו את הסיפור של הזונה. הספקתי לספר לו עוד
שתי נקודות מסמרות שיער - והקול שלי בגד בי ולא הצלחתי להמשיך.
הייתי על סף פריצה בבכי, וחזק. ואני לא כזה מטבעי, זה רחוק
מאוד מאופיי... לא הצלחתי להמשיך; וגם הבת שלו כל הזמן ביקשה
פיפי... וכך נתתי לו את החומר עם החומר למחשבה, שיעשה בהם
כראות עניו, רק שלא יספר לי מה הוא עשה או יעשה, כי אני
מבחינתי סוגר את העניין הזה כאן ועכשיו.

אני חושב יהודים יקרים שהוא לא עשה בחומר כלום. תחושתי ובד"כ
לא בוגדת בי. תחושתי והפעם נתמכת בהגיון: אם הוא קרא את זה, אם
הוא חשב על החומר האדיר שהשארתי אצלו למחשבה ולמשמרת - הוא היה
בוגד בבקשתי ממנו שלא לספר לי מה עשה או יעשה... הוא היה בא
אלי למחרת עם עניים אדומות מעייפות או ממשהו אחר...

רבותי, כבוד הרב, אם והגעתם לשורה הזו, יש לי שתי שאלות
בשבילכם:

א' - אחזור על אותה השאלה שהזכרתי: הייתכן! הייתכן בשנת אלפיים
ואחד, דמוקרטיה, טכנולוגיה, אינטרנט, טלפונים, פקסים, תקשורת,
חוכמת קבלה לכולם, מוסד דתי מודרני שמעורה במה שמתרחש ובכל
הרמות, שיש לו אף ייצוג רשמי עם עניבות [בכנסת], התפתחות,
פתיחות, הבנה, השכנת שלום, עמותות, סובלנות, מודרניזציה, כיבוד
הדעות, כבוד לזולת, חופש הביטוי, המסורת, היהדות, עם נאור,
האטום, הירח, המאדים שבאופק, נאסא, הצד האנושי, היהודי,
הפנימי, המודרני, המפותח... הייתכן, שיפתח בעוד מאה מאתיים שנה
אחד מנכדי את החומר הזה, את המעטפה שאסגור עם הרבה דבק ומכל
הצדדים, ויגלה שבמאה הזו סבו ניסה לשלוח מכתב למישהו באותו
הדור באותו הזמן ועם כל הנתונים שמניתי לעיל ולא הצליח?! הייתי
משלם את כל שלושה המליון דולר (אם יתנו לי בידיעות!) בשביל
לראות את פרצופו של הנכד הזה! מעניין באמת איזה פרצוף הוא
יעשה! האם הוא יצחק? אני לא מאמין שהוא יבכה! יתאכזב? יבין!
יכעס! יתפלא? יקח את זה בסבבה? יספר את הבדיחה! יתמוגג מעוצמת
הטיפשות של הדור ההוא? כמה היו טפשים! וכמה חשבו שהיו חכמים!
כמה היו טפלים על עצם המחשבה למודרניזציה...! כמה חבל...

מר יואב יצחק, ומה אני מבקש במכתב? האם בקשותי הן לא פיריות?
הן לא לגליות? האם שאלותיי אינן מונחות במקומם? הן לא
אקטואליות?

מר דנקנר, אתה עיתונאי והניסוח שלך מעולה: האם הניסוח שלי
במכתב [לרב עובדיה] הוא ברברי? האם הדרך שאימצתי להביע דרכה את
רגשותיי את דעותיי ואפילו את תלונותיי - לא הייתה כנה? האם
הטקסט כנוסח וניסוח - לא היה נאה להגיע ולגעת בידו של הרב
עובדיה שליט'א? האם לא היה מתאים להתייחסותו?

מר דנקנר, אדוני יואב יצחק: האם המגמתיות לא צועקת כבר לשמיים?
האם המגמתיות שבדיווח, הסלקציה שבדיווח, מה יפורסם ולמה
יפורסם, מה הטעם לפרסום, מה המחיר לפרסום, ומה אני מצפה
מהפרסום, האם קלות הראש הזאת שבשמה מפיקים את השקר הגדול מכולם
את חופש הביטוי, האם הדבר כבר לא גובל בטיפשות? בקלות דעת? האם
לא הגיע הזמן לזרוק את כל אלה שמבלבלים את המוח בשם חופש
הביטוי מכל המדרגות ולעזאזל איתם כבר?! הם מקלקלים לנו את פני
הדור, הדור שלנו, החיים שלנו, אני לא רוצה להיראות ככה בפני
נכדי! זה חשוב לי מאוד וחשוב להרבה כמוני אדוני.

אם חשבתם שאני רק מספר לכם סיפור - טעיתם ובגדול.
אם חשבתם שבזאת אני מבקש להתפרק ולפרוק - טעיתם בזאת.
אם אתם חושבים שאני לא מנסה בזאת לשדל אתכם לזנות, כך שתעבירו
דרך צינורכם את מכתבי לרב עובדיה בנוסף לעוד כמה דברים נלווים
שאמרתי בקול רם וצלול - אזי לא קראתם אותי נכון רבותי.

כבוד הרב אמנון יצחק. צר לי שלא שיתפתיך בתהיותיי האחרונות. לא
נשארו לי כבוד הרב. תמו ונשלמו לי וגם כן התעייפתי. התעייפתי
פיזית יותר מנפשית. כבר מעל לחודש שכמעט ואינני יושן. אם אני
אאמין במסרים ההם, ואם כן, אזי הם נועדו רק בשביל להרגיע אותי.
רק בשביל שאישן כבר טוב. שאתפנה כבר לעצמי. לילדי. לעבודתי
שבלאו הכי היא על הפנים. אבל האם קשה לאלוהים שיגדיל את מנת
המורפיום בשינה במקום כל המסרים המבלבלים האלה? במקום כל
ההסתברויות האחוזים והחישובים?! שיגיד כבר גם בקול צלול שגם
הוא כועס!
הכנות כשלעצמה לא תזיק ולאף אחד. בכל מצב ובכל רמה!

2 - לא שכחתי שהבטחתי שתי שאלות לסיום: האם אין לכם בחיים מה
לעשות באמת? באמת הגעתם עד כאן?
לכו לנוח. העיניים כבר אדומות.

בברכה,
חתימה: אלברט שבות

////////////////////////////////////////////////////////////////////////////////

עד כאן / נמשיך מחר עם הרשימה

--------------------------------------------

הודעה:
המשך הסיפור

מאת:
אלברט שבות

תאריך:
11/01/2002 - 19:43

מסמך זה נשלח עם כל החומר שנכתב עד כה, באמצעות יו.פי.אס, אל
לשכת הרב עובדיה יוסף. צורפו לחומר שנשלח שלושה מסמכים, שניתן
לעיין בהם, באימייל של הוטמייל - ישראל:
albert22@hotmail.co.il
שם משתמש : albert22  
סיסמה : ttaannii

[נוסח הפקס - להלן]

מסמך ראשון (צילום קבלה)

ב"ד

ישיבת "חדות התורה"
בבית כנסת "אוהל יוסף" רמות פולין
ירושלים

כתובת המשרד: רמות פולין 12/1 טל. 5714912-02 טלפקס.
5879395-02

קבלה מס. 1211

נתקבל מאת הנדיב... SHABOT (באנגלית)
סך... 18 EIGHTEEN DOLAR (באנגלית)

תאריך... 3.7.01

(חתימה) [בלתי מובנת]
---------------------------------

מסמך שני

ב"ה

עובדיה   יוסף
הראשון לציון
נשיא מועצת חכמי התורה

ירושלים, יד חשוון --- (לא ברור התאריך)

המלצה

הריני ממליץ בזה עבור ישיבת "חדות התורה" מעיה"ק ירושלים
ברשותו של רוה"כ רבי מרדכי פרנגנהיין שליט"א, ועמו הרב אהרן
לוי שליט"א, אשר בצילם יוחסין בחירים בעלי תשובה השוקדים על
דלתות תורתנו הקדושה ומרווים את צמאונם ממעיינותיה הזכים של
תורתנו הקדושה איישר חילם לאורייתא.

מצווה רבה לסייע בידי הישיבה הנ"ל בעין יפה ובעין נדיבה,
(מילה) תשאו ברכה,

וכל התורמים והמסייעים ישאו ברכה מאת ה' ויזכו לעושר וכבוד
לאורך ימים ושנות חיים וכל טוב. "כי עץ חיים היא למחזיקים בה
ותומכיה מאושר".

(חתימה) עובדיה יוסף

(חותמת רשמית)

הלשכה בבית המדרש... כתובת טלפון ופקס
---------------------------------------------

מסמך שלישי

ב"ה

3.7.01

לכבוד
רדיו - 10
ירושלים
באמצעות פקס: 5725911-2-972-00

מאת: אלברט שבות
פנמה
FAX 507-262-5557

רבותי שלום,

האים אפשר לקבל את כתובת הרב עובדיה יוסף שליט"א?
כתבתי מכתב לכבוד הרב עובדיה, וברצוני לשלוח לו אותו בדואר.
אודה אם תענו לי דרך הפקס לעיל.

בברכה,
(חתימה) אלברט שבות
----------------------------------

ב"ה

כבוד הרב עובדיה יוסף שליט'א - בירושלים      4 ביולי - 2001


השולח: אברהם ( אלברט ) שבות - מפנמה

שלום וברכה,

יש לי מסר בשבילך כבוד הרב, מהשמיים. תרצה תקבלו, לא תרצה אל
תקבל; מה שעלי אני עושה וזהו: אל תזנחו את הפשט, הוא מאוד
חשוב. עם הזמן הפרושים ההתעמקויות והפלפולים, הפשט הונח הצידה,
הוזנח וכמעט נשכח, ואלוהים כועס על זאת. זהו המסר בתכלית.
פירושו נמצא על פני ארבעים ואחד עמודים של המכתב המצ"ב שנכתב
מלפני כחודש.
המסר הופנה אליך כבוד הרב.

ושלא יהיו טעויות או אי-הבנות: זה לא בא לי מתוך חלום או
נבואה, זה בא ישירות מתוכי אך בצירוף הנחיות ברורות וישירות.
ראית פעם איך מהפנט פוקד על המהופנט מה לעשות? זה משהו דומה.
וזה לא הפנוט בשביל הדיוק; אך קרוב מאוד בוודאי. הייתה כאן
חלוקת עבודה מאוד פשוטה: אני אומר לך את הרעיון, ואתה תנסח,
ותבצע. אני מבין את זאת ככה, למרות שהרבה מאוד דברים מסביב
אינני מבין. אני לא מבין מדוע אני! מחלל שבת אני כבוד הרב,
וכבר הזכרתי את זאת במכתבי המקורי אליך.
הרבה והרבה מאוד מהחולשות האנושיות לא פסחו עלי... אין צורך
לפרטם אלוהים יודע אותם. עם זאת כבוד הרב, ברצוני לציין שאני
עם שתי הרגליים על האדמה. מציאותי אני. לא הייתי מרשה לעצמי
בשום פנים לרשום את מה שכתבתי לעיל ובחומר המצורף - אם לא היו
קורים "דברים מוחשיים" שהם מעבר להבנתי, מעבר לקיומי כאדם חושב
ומחושב. התייחסתי לחלק מ"הדברים" האלה באחד המסמכים הנלווים
והאמן לי לא היה לי קל. כי אני יודע מה משקלם מזווית מסוימת
שאני מאוד מודע לה, ומאידך אני יודע את משקלם האמיתי. מתחיל
להבין את משקלם האמיתי. מנסה, ואני מרגיש שאני רק בתחילת הדרך.
אני מקבל שיעורים פרטיים כבוד הרב, בצורה מאוד מתוחכמת, מאוד
יפה, עדינה, והכי מתחשבת...

לקח לי בכתיבת המכתב המקורי אליך בן ארבעים ואחד העמודים, לקח
בדיוק את אותו הזמן להעברתו מטיוטה אל דפים לבנים ויפים. קצב
הכתיבה שלי, גם אם הוא איטי ביותר, לא מסתדר עם קצב המחשבה,
ניסוח המכתב, על כל מונחיו היבטיו, השתלשלות המחשבות והקשר
ביניהם...
כפי שאני מכיר את עצמי כבוד הרב, בשביל לכתוב את ראשי הפרקים
של המכתב [המקורי], היה לוקח לי הרבה מעבר לשלושה ימים, ובשביל
לקשר בין כל הפרקים היה לוקח לי שבוע, וניסוח הדברים היה לוקח
עוד כשבוע... הסבר "תופעה" כזו אינו טמון בדברים המוחשיים
שהזכרתי לפני שורות... הוא טמון בצורה המתוחכמת, המתחשבת, דרכה
נעשו... תופעות/דוגמאות מוחשיות יש לי ובשפע. האחרונה מאתמול.


אתמול החלטתי לשלוח לך ישירות את המכתב, אחרי שניסיתי בעשרה
ניסויים ודרך שלוש עשרה אנשים לשלוח לך את המכתב דרכם -
ונכשלתי. לא הייתה שום תזוזה... תמיד האמנתי וחשבתי שבשום פנים
לא יגיע המכתב לידך אם יישלח ישירות לכתובתך, כי תמיד יהיה מי
שיצנזר אותו; בגלל דרעי בגלל גיוס בחורי הישיבות, בגלל מליון
סיבות וקומבינציות אחרות המופיעות במכתב... (אגב, עצם ההגיון
עצם המחשבה על זאת ולדעתי, מהווים תעודת עוני לדור - לא רק
לנושאי הכלים), בחומר הנלווה תוכל לראות כבוד הרב את האסמכתאות
לכל ניסויי הכושלים, וגם תוכל להבחין בעצם המחשבה, שהסיכוי
בפני עצמו הוא אפסי - היינו לשלוח לך דבר ושיגיע לידך...
תוכל לבחון מקרוב עד כמה המחשבה הזאת מושרשת בי ועמוק!

אתמול לקראת הצהריים החלטתי ובאופן תמוה ביותר לשלוח לך ישירות
את עותק המכתב. אך לא הייתה לי שום כתובת - לא בביתך ולא
בישיבה שלך או בלשכה... לא היה לי שום מושג איך אשיג באותו
הרגע את הכתובת. באותו רגע הייתי שומע תחנת רדיו - 10
באינטרנט, שמה מופיעה התמונה שלך על יד תמונת הרב ראובן אלבז,
וגם מס' הטלפון והפקס של התחנה. שלחתי מיד פקס לתחנה (מצ"ב)
וביקשתי מהם את כתובתך. אגב, הם לא ענו לי ומשום מה על הפקס,
לא אתמול גם לא היום. כעבור כשעה או פחות, נכנס לחנות שליח
מישיבה בישראל ויש לציין שכבר הרבה זמן, חודשים, שלא באים
ומשום מה שליחים לכאן, לפחות אלי לחנות, והבן אדם פותח לי
קלסר, ישירות אל העמוד בו נמצאת ההמלצה שלך (מצ"ב) ואני מבחין
שבתחתית ההמלצה נמצאת הכתובת של לשכתך, דבר שחיפשתי דקות קודם
ואף שלחתי פקס לישראל למענו, ושלא נעניתי עליו עד עכשיו.
אני מבקש מהשליח (שבקושי דיבר עברית עם מבטה אמריקאי) אם אפשר
לתת לי לצלם את ההמלצה עד שיכין את הקבלה, והוא נותן לי מיד
בלי בעיות, וגם מראה לי כמה תמונות של בחורים חוזרים בתשובה;
שתי תמונות לכל אחד: לפני ואחרי.

אני פותח את הקופה כבוד הרב, ומשלם לשליח 18 דולר. תמיד אני
רושם בדף קטן שבקופה את מה שאני מוציא, ותמיד אני רושם "צדקה"
לתשלומים לשליחים, תמיד תמיד אני רושם את המילה: צדקה ע"י
הסכום הנקוב. אני אוהב לרשום את המילה הזו. היום, אני מסתכל
בדף ההוצאות של אתמול: רשמתי בפעם הראשונה את המילה "חי" במקום
"צדקה". בלי להרגיש - ספונטנית.
אני מצ"ב את הקבלה עם ההמלצה עם הפקס ועם הפתק הקטן - שיהיה...
אני מצ"ב את ההוכחה לקיומו של בורא עולם. זה לא מעט.
זו הוכחה אחת מתוך רבות. רבבות.

כבוד הרב עובדיה יוסף.
אנא. אשר בחתימת ידך את קבלת המכתב בן הארבעים ואחד העמודים.
זה כל מה שאני מבקש. לא אשקוט עד שיהיה בידי אישור זה. אסור לי
לשקוט עד אז.

בברכה
חתימה: אלברט שבות

הערה:  אנא קבלו הערה זו בכובד ראש.
     ארור מעתה, כל מי שפועל או יפעל להעלים את המכתב הזה
[משלוח יו.פי.אס שהכיל את המכתב המקורי לעובדיה ואת המכתב
שהוקרא לעיל, על כל החומר הנלווה] על כל מה שמצורף לו מעיני
הרב עובדיה יוסף.
ארור הוא וכל אשר לו.

חתימה: אלברט שבות

-------------------------------------

הודעה:
נמשיך את סיפורנו...

מאת:
אלברט שבות

תאריך:
13/01/2002 - 01:19

מסמך זה נשלח דרך הפקס אל לשכת הרב עובדיה יוסף.

כבוד הרב עובדיה יוסף

מאת: אלברט שבות - פנמה

באמצעות פקס: (02) 6513655

סה"כ דפים: 2

מ- (507) 2625557

10 / 7 / 2001

שלום כבוד הרב. אציג את הדברים כמו שהם:

לפני כשבוע שלחתי ללשכתך מעטפה שהגיעה והתקבלה ביום ראשון הזה,
ע"י גב' דבורה פרץ (לפי דו"ח יו.פי.אס הנמצא ברשותי).

ביום ראשון הזה [עוד לא התקבל דו"ח הקבלה מיו.פי.אס], עברתי את
אחד הימים המתוחים בחיי. לא ידעתי אם המכתב יגיע לידך, אם
יתקבל בכלל בלשכה... רבתי עם אשתי כמעט ללא סיבה. אפילו הייתי
צריך להתנצל בפני בני כי צעקתי עליו ללא הצדקה.
ידעתי את סיבת המתיחות והכעס: זה לא רק אם יתקבל המכתב או לא;
זה המצב שאני שרוי בו: האם מה שעובר עלי הוא ראלי או דמיוני?
האם זה אמיתי או סתם מיסטיקה מזויפת! ההבדל במקרה הזה הוא עצום
כבוד הרב. לא עמדתי ולמרות הכל במתח! האם התשובה נמצאת לנגד
עיני? או שאני מדמיין אותה ואין בכלל שאלה...

ביקשתי באותו יום ראשון (שלשום) בלילה מאלוהים עסקה ופשוטה:
תראה את הכעס שלך אם המכתב לא יתקבל או אם לא יזוז שום דבר.
אני כועס ואני רוצה שגם אתה תראה לי את הכעס שלך! אני יודע
שבזה לא ניתן לבחון אותך, אך אני מבקש בזאת לבחון אותך! ואם
לאו, אזי המצב שאני נמצא בו הוא פשוט מיסטיקה ארורה ומזויפת.
ביקשתי את התשובה, את תשובת בורא עולם, למחרת.

ביום שני למחרת ובפעם הראשונה בחיים שלי, אני שומע שלא ניתן
לשתות מים פשוטים מהברז אפילו מורתחים ובכל ערי גוש דן! [פתחתי
את האינטרנט באותו בוקר, וזו ההודעה הראשונה שנתקלתי בה]
האם זו הייתה התשובה של אלוהים?

אני מאמין ומרגיש שכן. זו הייתה תשובה ואזהרה ביחד.

כבוד הרב. מהו הסיכון אם תאשר את קבלת מכתבי בן ארבעים ואחד
העמודים ואף אם תקרא אותו?
הסיכון הוא כמובן, שנפלת - מחילה - בפח מישהו שרצה ברשעותו
שתקרא ותתייחס למכתב הבל הבלים ואף השתמש בתחבולות למען זה!
זהו סיכון גדול כבוד הרב! אין חולק על זאת.
אבל, הסיכון הוא לא בר השוואה, אם התשובה של אתמול הייתה כהיא
תשובה. אזהרה. אם הדוגמאות "המוחשיות" שהתייחסתי אליהן בחומר
לא היו סתם צירוף מקרים.

התשובה של אתמול כבוד הרב, נגעה במים. במספר ערים לא בעיר אחת.
לא בשכונה. לא ברחוב. עד כמה ניתן להחזיק מעמד, ואפילו בימינו,
בלי מים?! טהורים!

אני מעיד, היום קראתי בפרשת שמע ישראל, שבחרון אפו שלו, הוא
עוצר את השמיים. הוא נוגע קודם כל במים.
הוא רחום וחנון ומזהיר קודם.
תעשה את חשבונך כבוד הרב. חזק והתחזק.

חתימה: אלברט שבות

//////////////////////////////////  

המשך יבוא

--------------------------------------

הודעה:
נמשיך

מאת:
אלברט שבות

תאריך:
14/01/2002 - 02:44

מסמך זה נשלח דרך הפקס אל לשכת הרב עובדיה יוסף

אל

לשכת כבוד הרב עובדיה יוסף שליט'א
ירושלים

יום רביעי, 11 ביולי, 2001
שעה: 1.55 אחה"צ

מאת: אלברט שבות - פנמה

סה"כ: 3 עמודים

הנידון: בירור והבהרה

א.ג.נ., שלום רב,

אני פונה כאן למי שמקבל את הפקסים, למי שמקבל את הדואר בלשכה,
מעביר אותו או מסנן אותו, אינני יודע אם זה מזכיר או מזכירה,
עוזר או עוזרת.

אני רוצה לספר לכם סיפור קטן. לפני שנתיים שלוש, כשנבחר ברק
אני חושב, שלחתי מכתב לנציב תלונות הציבור - מבקר המדינה, בו
התרעתי על חשד של מעשה פלילי, של ללכת יד ביד של הממשל עם
העיתונות, עיתון ידיעות אחרונות - ספציפית.

זה לא היה על סמך מאמר בעיתון, דעה, או ניתוח של רוח הדברים...
זה היה על סמך מקרה מאוד ספציפי שנקלעתי אליו אישית, נשען על
עובדות - ראיות משפטיות יבשות, מסמכים, הרבה מסמכים אותנטיים
שצורפו, שחתומים עליהם המעורבים או בחלקם, שמעורב בהם אפילו
מוסד בית המשפט העליון ונשיאו ברק, לא פחות.

חשד כזה כמובן, שמעורב בו עיתון עם ממשל, הוא סוג של עבירה
שיכולה לבצע רק כנופיה מסוכנת - הכי מסוכנת ולכל הדעות. די
ברמז בשביל לפתוח בחקירה ואפילו שהתיק נמצא באפריקה... די
בראייה - במסמך אחד בשביל לפתוח בהליך משפטי כנגד המעליל אם
העניין הוא בדוי - מצוץ מהאצבע... אם יש חשד כזה אפילו.

בשביל להיות בטוח ששום דבר לא יפוספס או יבוזבז או יעומעם,
עשיתי העתקים מכל הראיות של כל החומר ושלחתי אל: שמונה עשרה
מוסדות בארץ (אם זכרוני לא מטעיני). מתוכם, בית המשפט העליון,
הפרקליטות, המשטרה, משרד המשפטים, לתנועת איכות השלטון, ואפילו
למוסד אוניברסיטאי. שום דבר, חרטה ברטה. אפילו לא אישרו את
קבלת החומר. ובשביל הדיוק, רק מהפרקליטות ענו שזה לא מעניינם,
פשוטו כמשמעו. ועוד מוסד אחד ענה לי, הלא הוא מוסד נציב תלונות
הציבור; זאת כי הוא חייב לענות לכל פונה ע"פ חוק ותוך חודש!

היה שם בנציבות עו"ד אחד שענה לי, והסביר בלשון משפטית שעל פי
חוק מבקר המדינה נוסח ותיקון שנה מסוימת, אין מסמכותם לחקור
עניין שמעורב בו עיתון. הסברתי לו שוב שזה לא עיתון, זה עיתון
מסחרי (כי המח' העסקית הייתה מעורבת) עם שלטון, זו ערבוביה
זרה, זו כנופיה בלשון המעטה, זה חשד סביר לשחיתות הדמוקרטיה -
לא רק השלטון, ודווקא חוק מבקר המדינה בא לשמור על ההגיון הזה
למען נישמר מזה, שלא נגיע למצב המסוכן הזה...

שום דבר לא עזר... כל פעם, בכל פנייה, היה מחכה העו"ד הזה
מהנציבות בדיוק חודש שלם, וביום האחרון (השלושים לחודש) היה
שולח לי את נוסחת תשובתו הראשונה - אבל בדיוק אותו הנוסח; רק
מחליף את התאריך.

מספר חודשים עברו... והפניות התקרבו כבר לעשר... והייתי חייב
להאחז בצינור הזה, כי זה המוסד הציבורי היחיד שנותר... אולי
בכל זאת יזוז משהו... גם אין לי את האמצעים הכספיים בשביל לפתח
את העניין דרך ערוצים אחרים... והעו"ד הזה בשלו, אני חושב
שאפילו לא היה קורא את פניותיי, רק מחליף תאריך ביום השלושים,
חותם ב: א. שם המשפחה שלו ושם בדואר ממשלתי. [שמורות אצלי כל
תשובותיו למזכרת...]
אני חושב שהשתמשתי בים של סבלנות עד שהגעתי לנקודה ולמסקנה די!
לא ניתן יותר. עד כאן.

ראיתי את החרפה של החברה, על כל רבדיה במו עיני. ראיתי במו
עיני את ערוותה! עדות אישית.

את זאת אני מספר לכם, אדוני העוזר או גברתי המזכירה, כי אז
כאשר שסגרתי את העניין, ממש בנקודת הסיום, נקודת השבירה, הייתי
עם הרגשה חיובית עדיין, קמעה...
הם אנשים, הם אנושיים עם חולשות, המצפון - הפנימיות לא מפותחים
דיים. הם חברה חילונית - חסר להם אולי משהו מהמנוע הפנימי...
אולי...
אני זוכר טוב טוב אז בסיום ההוא - את ההרגשה הזו את התחושה...
את התקווה.

והיום אני שולח מכתב ללשכת הראשון לציון, הרב שליט'א, ואני לא
יודע עדיין אם נמסר לו המכתב או לא; אני שולח פקס כן וישיר
ביותר עם סימנים דחופים! ואפילו אם תקראו לסימנים האלה כסימני
שאלות או סימני פליאה או סימני שיגעון!! והיום בבוקר אני נכנס
לחנות ועיני ישר אל מכשיר הפקס, אולי אמצא את האישור המיוחל...
מעין היננו מאשרים שקיבלנו את הפקס שלך בלשכת כבוד הרב, והוא
יועבר והוא יתויק והוא יישרף ייזרק ימתין... תשובה כלשהי ולו
רשמית...
או שאין חוק שמחייב לשכת רב שליט'א לאשר קבלת מכתבים!?

האמת היא, שאינני מבין את המצב. אינני מבין את מהותו, תכליתו;
אינני יודע איך לאכול אותו, איך לאכול את הבאסה בסבבה - כמו
שאומרים!!

אינני מבין אתכם אנשים. והפעם אני עומד על זה להבין לעומק.
אני לא מבקש מהבורא הסבר, אני לא מבקש מהבורא שייטע בי כרגע
תבונה להבין, אני מבקש ממנו תגובה. תגובה מהסוג שיש בה הבנה
לעומק. שטמון בה הסבר זה - למען יראו כבר וייראו.

גברתי המזכירה, המזכיר. אם יש במה שהזכרתי עבירה משפטית, אם את
רואה שיש במה שהזכרתי איום כלשהו, מכל סוג שהוא, יש לך איפה
עילה דחופה לרוץ לתחנת המשטרה הקרובה ולהגיש תלונה נגדי. שמי
אלברט שבות, בעל ת.ז. 01-7713892. או תרוצי לרב שלך שישים
במכשיר הפקס הזה תגובה אישית בחתימת ידו שתשקיט אותי. שתספיק
להשקיט אותי. זו בעייתו המיידית. וזו בעייתכם האישית גם אדוני
העוזר. יש לכם עד שעה 5.00 אחה"צ שעון פנמה ליום חמישי. (בפקס
לא עם שליח אישי).

אלוהים. אם עד אז לא ייעשה כך, ואם לא תהיה לזאת תגובה מובנת
על ידך, אזי אבין גם אני. אבין ואבין.

חתימה: אלברט שבות

הערה: אין ולא משנה אם קראתם את הדברים עד כה והבנתם לעומק,
הדברים יתקיימו גם יתקיימו בעזרת השם.
חתימה: אלברט שבות

----------------------------------------

הודעה:
המשך

מאת:
אלברט שבות

תאריך:
14/01/2002 - 17:02

אני מצרף כאן את שלושת הפניות האחרונות בנושא. ומחר אני שם את
המכתב עצמו וזהו אנשים. תסבלו אותי יענו עוד יומיים לא יותר.
[נא לזכור, המדובר בהודעות ששמתי בפורום "ספידי" הישראלי]

///////////////////////////////

 (1)

מסמך זה נשלח באמצעות יו.פי.אס (הנמען, מר ש. הלוי, הוא העורך
הראשי של האתר הדתי-יהודי "מנוף: מרכז ההסברה החרדי", כתובת
האתר:
WWW.MANOF.ORG.IL, נוסח הפנייה:

לכבוד
מנוף (מרכז ההסברה החרדי)
עורך ראשי, מר ש. הלוי.
ירושלים

6 באוגוסט, 2001

מאת: אלברט שבות, פנמה.

מר הלוי שלום רב,

מגלישה בת כמה חודשים באתרכם, ומעיון הרב בחומר המרשים והמסועף
המוצע באתר, אני יכול להבין את השם שנתתם לאתרכם, וכשמו כן
הוא: מנוף להסביר, לקרב... מנוף שניתן דרכו לתקן את התמונה
המעוותת של הדתי החרדי בעיני החילוני... (תבורכו על פועלכם
וכוונותיכם).

מר הלוי,
אני אינני חרדי, ואינני חילוני, אני יהודי; כך נולדתי וכך
אמות; ובתור שכזה, ולפני כחודשיים, כתבתי מכתב לכבוד הרב
עובדיה יוסף שליט'א, וניסיתי בכל מיני דרכים שיגיע אליו אך
לשווא...
ניסיתי לשדל כמה עמותות ארגונים אישים, ניסיתי לנגן על כמה
מתרים למען מטרה אחת ויחידה: שהמכתב יגיע לידי הרב, אך
לשווא... שום תגובה, שום תזוזה, שום דבר.
ולמען הדיוק, רק תשובה אחת, במהלך המסע הארוך הזה, קיבלתי מהרב
אורי זוהר, בה הודיעני שלא ניתן לעשות את הדבר [לקחת את המכתב
אל הרב עובדיה], גם לא ניתן לפרט מדוע! אני מצרף בזאת את
התשובה הזאת של הרב זוהר - מתוך גאוותי בה גרידא... הוא היחיד
שלפחות התייחס...

עוד אני מצ"ב את העתק כל תעודות המשלוח ששיגרתי, למקרה ויש לך
עניין לעיין בשמות...

"ההתלהבות" שלי מהמכתב המקורי שכתבתי, שיגיע אל כבוד הרב...
שיגיב עליו... התלהבות זו הלכה ודעכה עם כל ניסיון חוזר וכושל,
ובמקומה תפסה לה סקרנות טבעית: וכי למה?! מה יש במכתב? אני
מודה שזה אפילו ערער אותי, אני בעצמי כותב המכתב, וכל פעם,
אחרי כל ניסיון כושל לשליחת המכתב, קראתי אותו מחדש ומצאתי בו
רק חומר יהודי, שנכתב ע"י יהודי, אל רב יהודי, ככתובת יהודית
ראויה.

מטבע הדברים מר הלוי, הייתה לי סיבה לכעוס ולהתאכזב, ואף לתת
ביטוי לכעס זה; ביטוי, שיכל להכות אף בי: אני חילוני מעכשיו...
אני דתי מעכשיו אך לא כמוהם... אני אפתח אתר אינטרנט ואפרסם בו
את דברי שנפסלו להתייחסותם ואראה להם ולשכמותם את הצד השני של
המטבע... אין גבולות מר הלוי, לביטוי של כעס. של כעס אמיתי. של
ביטוי אמיתי.  

אך אני יהודי מדי מלעשות זאת. מלתת דרור, ללא סוף, לכעס שבי...


אינני מסתיר; ועדיין יש בי כעס שנותן את ביטויו במכתב כזה
לדוגמא, וכדוגמת הרבה נסיונות ומכתבים כמוהו; אני שולט בביטוי
שאני נותן לכעסי, כי אני יהודי, ואת זאת למדתי מיהדותי.

מר הלוי. אודה לך אם תתייחס, אודה לך אם תפרסם באתרכם את
החומר, אודה אף אם תתן יד ועזרה להגעת המכתב לנמענו המקורי.
ואם לא תעשה כן, שום דבר לא יקרה, אמשיך בדרכי בפניותיי
ובניסיונותיי. ראה הוזהרת!

בכבוד רב,
חתימה: אלברט שבות

- רצ"ב העתק המכתב של כבוד הרב עובדיה יוסף שליט'א.  

/////////////////////

 (2)

מסמך זה ייחד עם כל החומר שנכתב עד כה, נשלח אל לשכת כבוד הרב
הראשי של ישראל, באמצעות יו.פי.אס

ב"ה

לכבוד
הרב הראשי של ישראל
כבוד הרב ישראל מאיר לאו.
ירושלים.

מאת: אלברט שבות, פנמה.      10 באוגוסט, 2001

כבוד הרב שלום רב,

הרבה אומרים בזמן האחרון, שישנם "איתותים" שמעידים על
הימצאותנו בתקופת ביאת המשיח.
הרחוקים מהאווירה הדתית, קוראים לאיתותים האלה כסימנים לסוף
העולם; העולם הולך ונחרב אומרים. סוף העולם קרב.

אכן, האווירה כבדה - ההרגשה כבדה. קראתי את המילים שאמרת בהספד
של המשפחה שהלכה בפיגוע... מילים שמסמלות אווירה זו.
עברו על העולם ועל ישראל תקופות לא פחות קשות, אך "כבדות" זו
הנה מיוחדת... זה כמו כאשר יש לך הכל - את כל הכלים והאמצעים
ואף את הידע, ובכל זאת אתה עומד חסר אונים... יש לך יידע רב
ושתי ידיים וראש על הכתפיים ואתה לא יכול לכתוב אף מילה אחת...
ישנם כה חוזרי תשובה (כן ירבו), ושיא הייצוג של הכוח הדתי
בכנסת - ולמרות זאת, אווירת הריחוק מהדת באופן שוטף וכמעט רשמי
וממוסד... יש לנו כוח חזק וצבא מסודר עם אווירת חוסר אונים
משווע... [והתקופה תקופת המתאבדים...]

לפני כחודשיים, כתבתי מכתב לכבוד הרב עובדיה יוסף, מכתב שהייתי
צריך להענות עליו ולא נעניתי; ולדעתי הענייה והאישית מאוד, שתי
עובדות אלו - המכתב, ואי-התשובה עליו, מסמלות את הפרדוקס את
הניגוד שבאווירה: יש הכל, ואין כלום. חוסר אונים.

אינני מסכים, כבוד הרב, עם עובדת "תקופת הקושי" שאנו אמורים
לעבור לפני ביאת המשיח, וכאילו זו הכנה רשמית לביאתו וכדבר
מובן ומושלם מראש איתו. איננו חייבים לעבור שום תקופה קשה,
ושום אי-וודאות ושום בלבול... נא לא להתבלבל: הבורא נתן לנו את
מלוא חופש הבחירה, וקביעתי האחרונה מכאן ניזונה...

אם כבודו מסכים לקביעה זו - אזי יש על מה לדבר עדיין... תתייחס
נא למכתב המצ"ב. נא.

אין לי כמעט ספק, שפנייה זו לא תזכה להגיע אל שולחנך, ע"פ תורת
ההסתברות הטבעית והמקובלת בעולמנו...
ואני לא שוכח, שאותה תורה השאירה מקום לעוד עשירית האחוז של
סיכוי, שאני מבקש ליהנות ממנו ואף להתענג תחת חסותו קמעה...

רציתי גם, פשוט, לשלוח אל כבודו פנייה זו, כאקט סמלי וראוי
לסגירת מעגל. (זהו הניסיון השלוש עשר, לשיגור המכתב המצ"ב).

בכבוד רב,
חתימה: אלברט שבות

////////////////////////////

 (3)

מסמך זה נשלח דרך יו.פי.אס עם כל החומר שנכתב עד כה (עד התאריך
שנושא המסמך) אל הרב זמיר כהן, שתחת הכוונתו הרוחנית מתנהל אתר
היהדות: "הידברות". כתובת האתר: WWW.HIDABROOT.ORG

לכבוד
ארגון הידברות
כבוד הרב זמיר כהן
ירושלים.

מאת: אלברט שבות, פנמה.     16 באוקטובר, 2001  

כבוד הרב,
אבקש בכל לשון של בקשה ותחנונים, שיעיין כבודו בחומר המצורף.
את הנתונים של כבודו, העתקתי מאתר "הידברות" שהוא תחת הנהגתכם
והכוונתכם הרוחנית.

לציין,שלעורך הראשי של האתר, ישנו מושג חלקי, בנושא הכללי של
החומר המצורף; אם-כי, יש להוסיף, לא הצלחתי ודרך האינטרנט,
לעניין את מר אורן סלע בהמשך ופיתוח הקשר איתי, שנקלע אליו מר
סלע באופן מקרי ואף אקראי...

יש לציין עוד דבר כבוד הרב: כותב שורות אלו הינו יהודי בן
יהודי; ונתון זה, אמור להיות בעל משקל מיוחד, בארגון זה הנתון
תחת השגחתכם.

לסיום, מותר לי לקוות, כיהודי וכאדם, שלא תסתפקו בלתת את הדעת
על החומר המצורף, כי-אם בנקיטת עמדה מעשית לגביו, עמדה בעלת
צביון יהודי, בעלת רגש יהודי, מסר יהודי, ואם תרצה - קנאה
יהודית.
זאת כמובן אם תראו לנכון.

בכבוד רב,
חתימה: אלברט שבות

/////////////////////////////////////

כאמור, [לקוראי בפורום] נשאר המכתב לרב עובדיה, וזה מחר.

-------------------------------------------

הודעה:
זהו.

מאת:
אלברט שבות

תאריך:
15/01/2002 - 16:37

הקישור למי שרוצה.

המכתב לרב עובדיה יוסף [נספח # 3]

------------------------------------

עד כאן "הסיפור" שלי עם המכתב לרב עובדיה. בתקופה ההיא - תקופת
כתיבת המכתב והתקופה הסמוכה לו, חשתי לראשונה במשהו מיוחד -
שלא ידעתי לזהות גם לא ידעתי את מקורו... הדבר דומה לאדם שאתה
פוגש בצאתך מהבית מדי יום, באותה שעה אותה פינת הרחוב: בפגישה
הראשונה אינך מבחין בשום דבר מיוחד, אולם בשנייה ובשלישית אתה
מתחיל כבר לזהות הרבה נתונים אודותיו, שלא היו מושכים פעם את
תשומת לבך: אתה כבר יודע שהוא גר על יד הבית שלך, הוא שכנך,
הוא שם משקפיים, הוא מהיר בצעדיו...

תמיד ידעתי, למשל, שיש לנו, האנשים כאן, קשר כלשהו עם בורא
העולם; נחרט בתודעתי למשל, שכאשר אני נמצא בצרה, אני אומר
"אלוהים!", ולא רק אני, כל הסובבים אותי ואפילו אלה שלא כל כך
מאמינים בקיומו... התנהגות זו, וגם אם מקורה בתת המודע, הרי
היא מסמלת סוג מסוים של "ידיעה" אודות הקשר עם מערכת העל; זוהי
הדמות שפגשתי לראשונה בצאתי מהבית... זוהי רמת הידיעה שלי
אודותיה.

נתקלתי עוד, במהלך החיים שלי, בעוד "שכן" אקראי: אהבתי את
קרבתם של אנשים אמיתיים... זיהיתי בהם תכונה כללית עד מאוד,
הנקראת בפינו "כנות". חשתי, כמו רבים ואחרים, שעל אנשים כאלה
ניתן לסמוך, ואפילו ידעתי לזהות אותם... זוהי רמת הידיעה, בה
החזקתי אודות "הכנות"; זוהי עוד דמות שפגשתי ברחוב... לא ידעתי
עד אז שום דבר אודותיו, שום נתון ספציפי, איך הם צעדיו, באיזו
שעה יוצא מהבית, אם גר בכלל על ידי...

ויום אחד, אני מבחין בשכן! אני מתחיל לאגור נתונים אודותיו -
הרבה מאוד נתונים. ויותר מזאת: אני מתחיל להכיר את מוצאו ולקשר
את מוצאו עם עוד שכנים אנונימיים שלא הבחנתי בהם פעם... הוא
כבר מחייך לי בפגישתנו בבוקר, ואני גם מחזיר לו חיוך מבויש...
עוד לא עצרנו לשיחה, אך הנתונים שהצטברו אצלי אודותיו, מהווים
כבר ללא ספק, בסיס טבעי להיכרות... אני מתחיל לראות פאזל
מסוים, לנגד עיני, באופן ברור ובהיר.

הבחנתי בדבר מיוחד מסוגו: יש סדר מיוחד, מוגדר, לצורת הרכבת
הפאזל. זוהי תכונה מיוחדת ומוזרה!

אנו רגילים להניח לידינו תמונה מסוימת שמהווה את המטרה הסופית
להרכבה, על ידה פזורים עשרות החלקים של הפאזל, ועלינו להפעיל
את דמיוננו ולחבר בין החלקים על מנת להרכיב את התמונה - לא
משנה מהיכן נתחיל, העיקר הוא להגיע אל המטרה ולהרכיב את
התמונה. לא כן הדבר שהבחנתי בו: יש מקום לסדר ההרכבה; לא ניתן,
בפאזל זה, להתחיל מכל זווית, יש להתחיל מזווית מסוימת ומוגדרת;
רק באופן זה ניתן להתחיל במלאכת החיבור.

בעוד תכונה הבחנתי: אתה מתחיל לחבר ולחבר, ומתחילה אכן להחשף
בפניך תמונה מסוימת. אנו רגילים בשלב מסוים, לחוש תחושת סיפוק
- הנה עוד רגע קט וכל התמונה בידי; הנה הגעתי למטרה - הגעתי
לידי סיפוקי... בתחושה זו אנו מרגישים, בד"כ, כאשר התמונה
מתחילה להתבהר... לא כן הדבר בפאזל הזה: תחושה זו הולכת
ונעלמת, ככל שאתה מתקדם במלאכת ההרכבה. אין לי תיאור נוסף
לתכונה הזאת.

"הפאזל" הזה, כאמור, הינו תוצאה של קשר נתון, שנוצר בינינו עם
מערכת העל... אומנם הוא מורכב על ידינו ואנו שולטים, לכאורה,
במלאכת ההרכבה... אולם ללא התהוות "הקשר" החי - לא היה בידינו
שום מידע אודות הפאזל, לא היו בידינו אבנים...

אתה מתחיל במלאכת ההרכבה ומסיבה כלשהי אתה נוטש ברגע מסוים את
הפאזל ושוכח ממנו - ורבות הן הסיבות... בעיות של יומיום,
דאגות, מחשבות שונות ומשונות שלפתע משתלטות עליך - עם סיבה או
ללא סיבה... אנחנו הרי בני אדם בסופו של דבר...

הנטישה שלך "לפאזל" ולמעשה, מסמלת את נטישתך לקשר הזה שנוצר;
אתה מכריז בזאת, והלכה למעשה, על הפסקת הקשר להרגע - גם אם
כוונתך היא הפסקה מוגבלת רגעית או זמנית או אולי בלתי מוגבלת
וקבועה. לנטישה זו משמעות אחת: אתה נוטש ומפסיק באופן מודע את
השיחה, את הדיון, את הקשר...

נהוג הוא, וכאן אנסה להבהיר את התכונה האחרונה, נהוג אצלנו
לראות במי שזנח/נטש דיון מסוים בפורום מסוים, נהוג לראות בו את
האחראי לצעד כזה, ומתוקף זאת אנו מצפים ממנו הוא, הנוטש, לחדש
את הקשר - אם רצונו בכך; אנו מטילים על הנוטש את האחריות
הטבעית להפסקת הדיון, ואף רואים בצעדו זה כאקט בלתי רצוי, בלתי
מקובל... מה עוד אם הצד "הננטש" נמצא במשבצת (חברתית למשל)
העולה על המשבצת בה נמצא נוטש הדיון - הקשר...

לא כך התכונה שהבחנתי בה: ניתן להצביע על תכונה של "חיזור"
אחרי הנוטש; חיזור, ודווקא אחרי הנוטש; ואני משתמש בביטוי
המתאים. חיזור נעים, חם, מתחשב, נוגע-לא נוגע... עדין, יפה,
אנושי, אבהי...

כאן, דרך התכונה הזאת, מועברת האמרה הזאת כלשונה: "פתחו לי פתח
כחודו של מחט ואפתח לכם פתח כפתחו של אולם". תארו לכם את הפתח
שפתחתי בפרשת קריאת למנצח במנורה והשודד שקנה עגילים במקום
לשדוד... זה הסיפור שפתחתי בו את המאמר, ואני אתאר דווקא את
הפתח שלי, שאני פתחתי, שאני יזמתי...

לקחתי על עצמי לקרוא כל יום בבוקר את הקטע של תהילים במנורה,
ולוותר על כחצי דקה מהיום! לא הייתי מתפלל, לא הייתי מניח
תפילין, גם לא היה בראש שלי כל הסיפור הזה... הפתח הזה שפתחתי,
ייראה בעתיד הקרוב בגודל של מיקרו-תא במחט, זאת אם נשווה אותו
לפתח האולם שהובטח לי, שנפתח בפני, שנגלה לעיני... רק לחשוב
שאני היום יושב וכותב על הקשר עם מערכת העל, ומתאר את תכונותיו
ומאפייניו, ודרכיו... כן, אני חושב שיריית הפתיחה נורתה אז,
בתשע וחצי בבוקר, בחנות שלי.

אלה הן מימדי הפתח, של שני הצדדים, של שני הפתחים; אלה הן
מימדי החיזור, זה שתיארתיו כעדין כיפה, כאבהי.

אני רוצה לחזור ולחזר אחרי הפילוסופיה ההיא של מקרה, וחבילה של
מקרים - הקורים תחת קוד נתון מסוים. יתכן מאוד, ואני עדיין
מדגיש את זאת, שהסיפור ההוא שלי שהתחיל בחנות בתשע בבוקר,
והשודדים שבסוף היום קנו במקום לשדוד, מקרה אופייני הוא; או אם
תרצה סיפור צירופם של שני מקרים נחמדים שהסתיימו בהפי אנד.

דהיינו, המקרה הראשון שקרה בתשע בבוקר - יכול להיות שייך לעולם
האמונה, וכל אחד באמונתו יחיה; ובמקביל המקרה השני שקרה בלילה,
יתכן מאוד והייתה לו סיבה וסיבה מאוד קונקרטית שנעלמה מעיני,
מתוך הבהלה שאחזה בי באותו לילה; יתכן ומדובר בכלל בלקוחות -
לא שודדים... יתכן שאכן היו שודדים אך השוד לא יצא אל הפועל כי
הנהג שנותר באוטו בחוץ, הבחין במשהו שלא כשורה ושלח להם אות
מוסכמת שלא יבצעו... לך תדע, הרבה מאוד סיבות יכולות באמת
להיות. אם כן, אכן ניצלתי משוד שלא יצא אל הפועל, איזה יופי!
ובמקרה בבוקר אמרתי קטע תהילים שמתקשר להבטחה / אמונה כלשהי -
ולא אונה לי רע! איזה יופי. מקרים כאלה קורים מדי יום ועם
מליוני אנשים... אם תתחיל לצרף ולחבר מקרה זה לאחר - אין ספק
ותמצא צירופים שונים ומעניינים על פי תורת הסתברות; אין מי שלא
למד תורה זו בתיכון.

הזכרתי לעיל עוד מספר "מקרים" שיכול והיו מקרים אופייניים
בהחלט, ואינני כותב את זאת באירוניה; הנני לבחון את הנושא הזה
לעומק ומטרתי היא כן. ברצוני לדעת מתי מקרה הוא מקרה ומתי הוא
אירוע; ברצוני לדעת מתי ניתן להבחין ברצף של מקרים ובאיזה שלב
ניתן לארוז את המקרים האלה בחבילה אחת, תחת קוד אחד המאפיין את
החבילה הזאת. אני רוצה לדוג את הקוד הזה, אני רוצה להניח את
ידי עליו.

כאשר אתה מגלה אוסף של מקרים בתוך פרק זמן מסוים, וכשאתה
מבחין, גם לאחר מעשה, ברצף מסוים שקושר את כל אותם המקרים
בחבילה אחת, תחת קוד מסוים אחד, או אז הגיונך הנגזר מקיומך
האנושי, יחייב אותך לחקור את הדבר ולהגיע למסקנה חותכת וחד
משמעית אודות תכונת הרצף הנצפית וזיהוי הקוד שלה.

אתה בא הביתה עייף מהעבודה, ומבחין שהבית הוא נקי ומסודר - לא
כתמול שלשום... איזה יופי! מקרה! קורה...

אתה שולף את הנעליים וזורק אותם לאורך רוחב הסלון, ופתאום אתה
שומע בום! הנעליים נתקעו בבלון והבלון התפוצץ! בום!! בעצם אתה
מבחין בחבילה של בלונים צבעוניים התלויים בתקרה; ילדים! איזה
ילדים שובבים... טופ קורה...

אתה ממשיך ושולף את החולצה ואת הגרביים ואת המכנסיים, וזורק
אותם אל כל הרוחות אל הספה... ולפתע מבחין בעציץ יפה המונח
בפינה על יד הספה... וואללה יופי, אורנה החליטה לקשט את
הבית... והמחיר? והכסף? לא צריך לשתף אותי בהחלטה...?
שטויות... קורה נו...

לא עוברים שתי דקות, ואתה בדרך למטבח לראות מה אורנה בישלה,
אתה על בטן ריקה מהבוקר, וכאן אתה נתקל במקרה חשוד ואף מדאיג:
אין אף סיר אחד במטבח, מחפש בתנור - יוק! במיקרו אולי? נאדה!
וואלק בוא נאכל משהו קר מהמקרר - אתה פותח ועיניך חושכות:
כלום! המקרר ריק! אף פעם לא קרה שהמקרר ריק, אבל אפילו ממים?
אפילו חומוס? ולו חלווה?! כאן גומר אומר כבר עם עצמך: מקרה כזה
לא יקרה שוב בבית הזה! אתה תדאג שאורנה תדע מהחלטתך זו!

בלתי ברירה, אבל וחפוי ראש, אתה משיל את רגליך מהמטבח, נפרד
ממנו בזעם, וסוחב את רגליך העייפות אל עבר המקרר של הילדים...
לאן הגענו: שאחפש במבה וופלות וסוכריות לארוחת ערב ומהילדים!
אבל כאשר אבדנו... מה לעשות - הבטן כבר מקרקרת ולוחצת... על
בטן ריקה מהבוקר כבר אמרנו?

מקרר הילדים בחדר הילדים; ואתה נסחב אחרי הרגליים אל עבר חדר
הילדים. לפתע אתה מרגיש בעוד משהו! וואלק איך לא שמתי לב? אתה
נשוי עשרים שנה ואף פעם לא קרה שבשמונה בערב הבית שומם! איפה
הילדים?! איפה אורנה לעזאזל! איזה דבר! מה יכל להיות? איזה
מקרה זה?...

מהרהר מבולבל על הפנים... אתה ניגש אל המקרר בחדר הילדים
ומדליק את האור: יווום הולדת שאאאמח! יום הולדת שאאאמח! יום
הולדת לאבא - יום הולדת שמח.

מי לא היה בחדר - בני דודים דודות חבר'ה מהעבודה הזמינו אפילו
את השכנים. איך נכנסו כולם לחדר!

ובאופן ספונטני, אתה קולט ברגע זה נתון אחד שאין כבר עוררין
עליו: כל המקרים שקרו איתך - מרגע כניסתך מפתח הדלת ועד הליכתך
בזעם אל חדר הילדים - אינם אלה אירוע מתוכנן עד הפריט האחרון;
עד לרמת הפרט הכי זעיר: אורנה הממזרתה ידעה שתמצא מזור לבטן
שלך בזרועות המקרר של הילדים... וכיוונה את הדברים בדיוק כך...
שום מקרה לא קרה כאן: על העובדה המוחלטת הזו הצבעת ברגע הדלקת
האור בחדר הילדים. יש לנו איפוא חבילה של "מקרים" שקרו תחת
קוד מזהה אחד וברור; והוא: אירוע יום ההולדת שלך שארגנה
אורנה.

יכלה עוד להתהוות חבילה יותר מצומצמת מחבילת המקרים המקוריים -
ושניתן לזהות אותם תחת קוד אחר ושונה מקודמו: "קישוט הבית"
למשל. אורנה השתגעה והחליטה פתאום לקשט את הבית: אירוע כזה
מסביר ומושך תחת חסותו את "המקרה" של העציץ + "המקרה" של אי -
הבישול (אורנה הייתה עסוקה כל היום בקישוט הבית עד כדי שלא
נותר לה זמן לבשל) + "המקרה" של העדר אורנה מהבית בשעה שמונה
(עדיין הייתה עסוקה בקניות וקישוטים...), אולם מקרים מסוימים
נותרים בגדר של מקרה: באמת צירוף מקרים היה, שלא בישלה אורנה,
ובאותו יום דווקא המקרר היה ריק מתוכן! ועוד מקרה: העדר הילדים
באותה שעה מהבית - כי הלכו לסרט באותו ערב!

עד כאן הניסיון שלי בהגדרת מקרה, ולעומתו הגדרתי חבילה של
מקרים הקורים תחת צופן מסוים אחד. לצופן זה קראתי "קוד",
ולחבילת המקרים קראתי "אירוע" מתוכנן וידוע מראש.

אתה חייב בשלב מסוים אם כן, מתוך נתונים ברורים ומוגדרים היטב
שאגרת, להחליף את ההגדרה שלך למספר מקרים, ולהכתיר אותם בתואר
הנכסף: "אירוע". את זאת תעשה ברגע שכל הנתונים הנמצאים
באמתחתך, הצטברו ונאגרו באופן שמותיר אותך בפני אפשרות אחת -
לא שתיים: לעבד את הנתונים ולהסיק את המסקנה הנדרשת. אינך יכול
לפספס את הרגע הזה - אם ברצונך כמובן להמשיך ולחיות בחבר האדם,
ההגיוני, בעל השכל הישר... תאר לך אם האדון ההוא היה ממשיך
ומתייחס לכל מקרה לגופו - גם לאחר הדלקת האור, וממשיך עם
תלונתו לאורנה: אבל למה אין שום דבר במקרר!

בראשית המאמר הזה, כתבתי והכרזתי על זאת: ישנו רבותי קשר עם
מערכת העל; אני הקטן חשתי בקשר הזה ואף נגעתי בו. אין המדובר
בקשר מעולם הנבואה... אולם כן המדובר בקשר מוגדר וברור, שניתן
לזהות דרכו סממנים מוכרים ומוסכמים בתקשורת האנושית.

אני מדבר כאן על דבר גדול רבותי! מודע אני לגודלו ורצוני ליידע
גם אתכם במימדיו! אני מדבר לא פחות על קשר עם מערכת העל,
האינסופית... קשר פיזי אמיתי מציאותי - לא דמיוני... מלל כזה
ולכל הדעות חייב להיות מגובה ביותר מתחושה... אני יכול לטעון
עד מחר שחשתי וגם הרגשתי וגם חשבתי... ומה אם התחושות היו רק
פרי הדמיון?

אני טוען, ש"התחושה" שלי נגזרה ממספר מקרים שקרו תחת צופן
מסוים אחד - או תחת קוד אחיד. בשלב מסוים, ממשיך אני וטוען,
הצטברו אצלי מספר נתונים (הנגזרים מחבילת המקרים) שהיה עלי
לעבד אותם, זאת כי זיהיתי, אגב התרחשותם, קוד בולט וברור,
המכסה את כל המקרים האלה באופן בולט וברור, דבר שהותיר אותי
בפני אפשרות אחת ובודדה: להסיק את המסקנה המתאימה - דהיינו
לראות את האירוע ולקרוא לו בשמו. זכור לכם "האירוע" שארגנה
אורנה?... אני לא יכולתי לפספס את רגע הזיהוי ולהתעלם ממנו! לא
יכולתי לשאול לאחר הזיהוי: וכי למה אין שום דבר במקרר?!

מההסבר לעיל, נדמה וכאילו מדובר במקרים מסובכים וקשים שיש לעבד
אותם לאבחן להסיק להשוות ולתאם... מודה אני שההסבר המקדים שלי
עבר את מעבר "ההסבר המופשט" שאני דוגל בו ואף נמנה על חסידיו;
מאמין אני שככל שאתה מפשיט את הנושא - כך אתה מדייק; ההסבר
הפשוט הוא ההסבר הכי מדויק, בעוד הרבה "חורים בלתי ברורים"
מתבייתים להם על הסבר מסובך ומתוחכם לכאורה...

אני הולך לספר אודות מקרים פשוטים שקרו איתי, וכולם התרחשו
במרוצת ארבעת השנים האחרונות. טענתי היא שיש לכל המקרים האלה
קוד מסוים וברור מאין כמוהו, וקוד ברור ניתן לזהות ולכל הדעות:
מי לא יכול לזהות את הקוד של יום ההולדת ברגע שנדלקו האורות
וכולם פצחו ביום הולדת שמח...

כן רבותי: הקוד של המקרים שלי, לא יורד בבהירותו מהקוד של יום
ההולדת ההוא... כך אני טוען. את מלאכת הזיהוי, זיהוי הקוד
ואימותו, אשאיר לכם. את החוויה הזאת אשאיר לכם... אתם תזהו את
הסממן החם העדין האבהי ששימש את יוצר הקשר ביצירת הקשר, ולכן
קראתי למלאכת הזיהוי גם כחוויה.

אתם תזהו איך מעבירים מסר באופן רך ועדין מאין כמוהו, בד בבד
תזהו את יד הברזל - זו שמושיטה לך את המסר, יד נחושה בלתי
מתפשרת; בלי שום פשרות... אתם תגלו שיטה חדשה ובלתי מקובלת
בהעברת מסרים.

המסר העיקרי, לעניות דעתי, ביצירת היקום הוא, לתת לכל דבר
ביקום להגיע אל התכלית שלו. השאלה היא מהי התכלית של האדם?
האומנם תכליתו של האדם היא לחיות שבעים שמונים שנה ולמות...?
אינני חושב כך. אני חושב שהחיים הם הם התכלית, והמוות מסמל את
העכבה והמכשול של התכלית. מישהו אמר פעם, שהאדם מתחיל בתהליך
הגסיסה מרגע היוולדו; או במילים אחרות, מילים שלי, האדם מתחיל
לעכב ולשים מכשולים בפני התכלית שלו מיום היוולדו! כבר מהרגע
הראשון הוא מתחיל להערים קשיים וליצור מכשולים מלאכותיים בפני
התכלית שלו, עד שמגיע למכשול השיא, למוות!

למה? למה האדם כל כך טיפש! איזו טיפשות היא לרצות במוות; איזו
טיפשות ליצור את המוות! אני טוען שאין כוח בעולם שיכול לסתור
את כוח התכלית; אין שום כוח שיכול לסתור את תכלית האדם -
ותכליתו היא החיים; לא המוות! מדוע אם כן האדם, "מייצר"
ביוזמתו את מותו?

ובעצם, אני יכול לפטור את השאלה בתשובה נחרצת כפי שעשיתי לעיל:
האדם הוא טיפש! אולם גם תשובה זו אינה מספקת; לא יתכן שכל
העולם טיפש, לא יתכן שכל אדם שעבר בעולם, על פני כל ההיסטוריה
האנושית, היה טיפש - עד כדי האבסורד לרצות ולייצר את המוות
שלו; חייב להיות הסבר יותר עמוק יותר מדויק... חייב להיות הסבר
נקודתי קונקרטי. העובדה (המצערת) היא שהאדם "זורם" כנגד התכלית
שלו, והשאלה שיש לענות עליה היא איך, לא מדוע.

איך הוא עושה את זה: איך, האדם, מייצר נוגדנים לתכליתו, איך
האדם בונה את הפלטפורמה להרס שלו!?

הזכרתי לפני שורות אחדות, שהדיוק נמצא בהסבר הפשוט; ואך ע"פ
כלל זה ניתן להגיע לתשובה הקונקרטית: האדם מעלים עיניו
מהמציאות. זוהי הנוסחה "שמשתמש" בה האדם משחר קיומו, ודרכה הוא
מייצר את הנוגדנים לתכליתו, עליה מבסס את הפלטפורמה להרס שלו.


האדם מעלים עיניו מהמציאות, וכתוצאה מזאת נוצרת בעיניו מציאות
מדומה, שאין לה קשר לתכלית שלו.

מהי הכוונה בלהעלים עיניים מהמציאות: צבע שחור שאני קורא לו
אפור; אדום שרואה אותו כוורוד...

מסיבה כלשהי ובשלב כלשהו, התאים לי לראות ולקרוא לשחור כאפור.
התאים לי להעלים את עיני מהמציאות. אולם הבעיה לא עצרה כאן:
השתמשתי בהטעיה עצמית זו באופן כה תדיר ורצוף - עד כדי
שהתרגלתי לראות את הצבע השחור כאפור, ולמחרת כבר נשבעתי שאני
רואה לפני צבע אפור - לא שחור! כאן בנקודה הזאת נוצרה המציאות
המדומה; כאן שמתי את אבן הפינה למבנה המדומה שלי, שילך ויסתעף
וירבה ויגדל עד לכסות את הבניין האמיתי המציאותי - זה שהייתי
דייר בו, ולא יישאר לו זכר. הבניינים יתחלפו: אני אעבור לגור
בבניין המדומה שלי, ונטישתי לבניין המציאות תהיה כה קלה
וטבעית; הרי לא רואים כבר את המציאות מרוב בניינים ושכונות
וערים ומדינות מדומות.

אל לנו לשכוח, שלמרות השתלטות המציאות המדומה על הבמה, המציאות
האמיתית נמצאת היא גם קיימת; השתלטות המציאות המדומה על הבמה
הנה תופעה זמנית מטבעה; היא בסך הכל תוצר של אפקט מדומה שלא
יכול לשלוט לאורך זמן... וזה נותן לנו פתח להרגע: תכלית האדם
בעינה עומדת; שום מציאות מדומה לא תשניה! זוכרים? החיים הם
התכלית; מכאן מקור האמונה באחד העיקרים של הדת היהודית: חיי
העולם הבא...

האדם מסתיר עיניו מהמציאות. זאת הבעיה שלנו.

האדם, משחר קיומו, למד בדרך הטבעית עוד נוסחה: למציאות דרישות;
ועליו לעמוד בדרישות האלו, אם ברצונו לחיות ולהשתלב בהרמוניה
של המציאות. אני צריך לעבוד למחייתי; זו אחת הדרישות הקדומות
ביותר שהאדם נדרש לה. הוא גילה מהר דרך לעקוף אותה: אפשר
לגנוב, לגזול, לרמות, לשחד, לגנוב את הדעת... כך הוא עקף את
הדרישה הבסיסית, וכך הוא בנה את אחד הבניינים המדומים והרעועים
של ההיסטוריה האנושית. מאותו בניין כידוע התפתחה לה עוד שכונה
ועוד עיר...

מבניין עוקף זה, נולדה עוד מציאות מדומה: אגנוב קצת (מעט) -
אהיה קצת רע; מי שגונב הרבה הוא רשע גדול...

ההקלה הזאת בתעריף נועדה כמובן להקל על המצפון שלו, אולם היא
הולידה את אחד "הבניינים" הגדולים ביותר, הדמיוניים ביותר,
בעיר המדומה... אין אדם שיכול להסתיר מעט את עיניו מהמציאות;
אין מונח כזה! אין תעריף כזה... ברגע שהסתיר את עיניו מהמציאות
- הרי הוא דייר מוגן של הבניין המדומה ההוא... אין כנות מלאה
וכנות חלקית! כנות היא כנות, היא לא מתחלקת לגזרים.

תמיד הבחנתי בנקודה הזאת: תמיד ידעתי שאין חצי מצפון, אין חצי
גנב, אין חצי כנות... אין חצי תעריף... ולמען ההגינות אוסיף,
מידע זה לא תמיד האיר לי את דרכי, אם-כי ניסיתי את הניצוץ שלו
מעת לעת... למשל, מזה זמן אני מניח תפילין ומתפלל מדי יום,
אולם ולפני מספר שנים, ביום שבת לא הייתי מתפלל! דווקא ביום
שבת הייתי קם כחצי שעה יותר מאוחר, והולך ישירות אל העבודה;
זאת כי לא יכולתי להבין איך אוכל לקרוא בתפילת שבת את הקטעים
המדברים על שמירת שבת, וללכת לאחר מכאן ישירות ולעבוד ולנהוג
ולעשן... זו הייתה הבנתי לעיקרון הקודם, ועליו ניסיתי, מעת לעת
ללכת.

עברו השנים וחזרתי אל עצמי, חזרתי לשמור שבת, ובמונח המקצועי:
ראיתי לנכון לשמור שבת, זאת כי ידעתי אודות קיום בורא עולם,
ולא יכולתי להעלים עיני מדברו הברור בנידון. ובהמשך לעיקרון
הקודם - שתמיד אגב נמשכתי אליו, הלכתי לשמור את השבת כהלכתה -
לא "כרוב הלכתה"... הייתי גורר את שלושת ילדי, הגדול היה בן
עשר והקטן חמש, מהבית עד לבית הכנסת - כעשרים דקות הליכה,
לפעמים בשמש היוקדת, ולא פעם תחת גשם טרופי עז... ושיירגעו כל
הקוראים היפים: יש לנו מעיל חד פעמי עשוי ניילון קוראים לו
"קפוטה" שהוא מאוד יעיל גם בגשם זלעפות; ועם זאת, לא פעם
השארתי את הילדים (בוכים) בבית כי לא רציתי לקחת צ'אנס ולקחת
אותם בגשם...

את הדרך הזאת עשיתי, ואני עושה, בד"כ עם שלושת ילדי, ארבע
פעמים מדי שבת בשבתו.

שוב, מתוך העיקרון האחרון, שמרתי והקפדתי על עוד דבר: אינני
מתרחץ במים חמים בשבת, כי חימום המים אצלי עובד בשיטת דוד
חשמל, ואני יודע שבפתיחת צינור מים החמים - אני מדליק את
הדוד... (זוכרים את "העיקרון"? או שומרים או לא שומרים - אין
חצי תעריף...)

יום שבת בבוקר, ואני כחצי שעה משחרית, הילדים מתלבשים ואני
במקלחת.

התקלחתי, (באותו יום ובטעות פתחתי את ברז המים החמים וסגרתי
מיד) התלבשתי - קניתי באותו שבוע חליפה שחורה יפה לכבוד שבת,
ויצאנו לדרך.

יום יפה היה; בהיר, שמש לא חזקה... התחלנו ללכת; הדרך שלנו אגב
מאוד יפה - לא משעממת, כחצי מהדרך אנו עוברים דרך טיילת יפה על
הים, ודווקא בתקופה ההיא - תקופת בחירות, העירייה דאגה לתקן את
כל הג'ורות של הטיילת והתקינו אפילו אורות יפים שיאירו את כל
הטיילת בלילה; תקופת בחירות אמרנו...

הולכים לנו לאט להנאתנו, אני ושלושת הילדים - כל אחד וקצב
ההליכה שלו... ולפתע אני נופל, הרגלים שלי מתקפלות וגופי עובר
למצב של כריעה על הברכיים... כאב לי קצת, וניסיתי לקום, בשנייה
הזאת אני רואה מישהו רץ לקראתי, תפס בידי ועזר לי לקום. זה היה
דוד חנונו שהיה גם בדרכו אל בית הכנסת; הוא גר באותו רחוב
שלנו. (היום הוא ראש הקהילה היהודית בפנמה).

דוד חנונו היה כעשרה מטרים מאחורינו, דבר שהבחנתי בו לאחר שרץ
לעזור לי לקום; ולמעשה יכולתי לקום לבד, כי הנפילה לא הייתה כה
חזקה, אבל כן כאב לי קצת; וכשקמתי הבנתי את מקור הכאב: שני
הברכיים שלי השתפשפו עם ריצפת הטיילת ושני הפצעים כאבו טיפה...
הבעיה הייתה עם המכנסיים! נפערו לי שני חורים לא קטנים באזור
הברכיים, ודוד פסק: אינך יכול ללכת כך לבית הכנסת... אתה צריך
לחזור הביתה להחליף את המכנסיים הקרועים - ואני אקח לך את
הילדים איתי.

דבר מוזר אחד משך את תשומת לבי ותשומת לב הילדים - וגם דוד
תמה: מה גרם לך ליפול? לא הייתה שום אבן על ריצפת הטיילת שיכלה
להכשיל אותי, לא על ידי ולא לאורך כל הטיילת - תקופת בחירות
אמרנו... הילדים הלכו בקצב שלהם - היו במרחק של כמטר ממני,
הרצפה הייתה יבשה ונקייה ותקינה, ואני למדתי ללכת מאז שהייתי
בן שנה! לא הייתה שום סיבה לנפילה, ועוד לנפילה כזאת שנפערו
בעקבותיה שני חורים במכנסיים ונגלה מהם שני פצעים בלתי
נעימים... אף אחד לא הבין מה גרם - או מה יכול לגרום לי
ליפול!! קורה - אמרתי לילדים אחר כך, קורה שנופלים...

הילדים אם כן המשיכו עם דוד חנונו, ממש הגיע בזמן האדון הזה...
ואני חזרתי הביתה להחליף את המכנסיים ולרחוץ את מקום הפצע.

דבר ראשון נכנסתי שוב למקלחת להתרחץ מחדש, כי גם הידיים שלי
התלכלכו - מעבר לשני הפצעים... והפעם, שמתי לב לא לטעות שוב,
ולפתוח רק את ברז המים הקרים. להזכירכם, חצי שעה קודם נכנסתי
להתקלח, ופתחתי בטעות את ברז המים החמים. אכן פתחתי אותו
בשגגה, וסגרתי אותו מיד; אולם היה לי מספיק זמן לחשוב שסגירת
הברז היא כפתיחתו! ואני חשבתי על זה - ממש באותם הרגעים
והחלטתי לחסוך זמן ובלגן, כי ההחלטה להשאיר את הברז החם פתוח
כרוכה בפרוצדורה שלמה: עלי לצאת מיד מהמקלחת, כי לא אתרחץ במים
חמים... זאת ועוד: עלי להתלבש בבגדי הבית בשנית, ולקרוא לבחורה
הגויה לסגור את הברז החם (וגם זה אינו תואם את חוק שמירת
השבת), או אז להכנס שוב ולהתרחץ, וזה בלגן וזמן... והילדים כבר
מוכנים לבושים, ושחרית כבר מתחילה... אני מודה שבשנייה של
סגירת הברז עבר בראשי כל זה ואת החלטתי הרגעית קיבלתי מתוך
המודע! במילים אחרות, ולמרות שכוונתי הייתה כרוכה בשמירת השבת,
חיללתי דווקא את השבת! ובמודע.

באותו מעמד, ממש באותן שניות ואני במקלחת מס' 2, נעצתי עין
בשני הברזים ולא רק שמתי לב לא לטעות שוב בברזים, כי-אם תשומת
לבי התמקדה בדבר אחר: תודה לך אלוהים שלי על ההערה שנתת. על פי
הסטנדרטים שאני מאמין בהם בלב שלם, מגיע לי יותר מהערה... אולם
האל הרחום והחנון נהג בי הפעם אחרת; הוא החליט להפנות את תשומת
לבי לנקודה אחת: תשנן את מה שאתה מאמין בו, ותלך לפיו. אל תסטה
ולו במילימטר - כי אתה יודע כבר שאין תעריף אחד לסטייה קטנה
ותעריף אחר לסטייה גדולה... אין לכבד את ההורים קצת או הרבה
כמו שאין לגנוב מעט או לגנוב הרבה כמו שאין לשמור שבת קצת או
לשמור הרבה; את כל זאת כבר ידעתי; ידעתי והאמנתי; ובכל זאת
נכשלתי... ועל זאת קיבלתי את ההערה, הקטנה, שניתן לחיות
איתה... לא קרה שום דבר רציני או גדול... התרחצתי שוב,
התלבשתי, ומזל שקניתי לחליפה שני מכנסיים! כן קניתי שני
מכנסיים משום מה... או אם תרצו במקרה! מזל שדוד חנונו היה
במרחק של רק עשר מטרים ממני; איזה יופי! רק לתאר איזה בעיה
הייתה אם היה עלי להחזיר איתי את הילדים... אבל הזדמן לי האדון
הזה ולקח אותם איתו - ואפילו העידו עליו שסיפר להם בדרך סיפור
ולא עזב להם את היד כל הדרך - או אם תרצו איזה מקרה! התרחצתי
והלכתי בחזרה אל בית הכנסת - באיחור של כחצי שעה, זה כל
הסיפור.

כן נשארו לי שני כתמים בברכיים, עד היום! אשתי הבחינה בזה פעם
וייעצה לי ללכת לרופא ולבדוק, מה עושים שני הכתמים האלה
בברכיים, כל כך הרבה זמן עבר מאז הנפילה, אולי משהו לא בסדר...


אני הרגעתי אותה: הכל בסדר. בסך הכל, הרהרתי עם עצמי, זו
תזכורת להערה הרכה, לבל תשכח... לא כדאי שתשכח.

זאת דרכו.

כתבתי לעיל את המילים האלה: "אתם תזהו איך מעבירים מסר באופן
רך ועדין מאין כמוהו, בד בבד תזהו את יד הברזל - זו שמושיטה לך
את המסר, יד נחושה בלתי מתפשרת; שום פשרות... אתם תגלו שיטה
חדשה ובלתי מקובלת בהעברת מסרים."

הבטחתי לכם עוד לעיל, להשאיר לכם את חווית הזיהוי... אתם תזהו,
הבטחתי, את הסממן החם העדין האבהי ששימש את יוצר הקשר ביצירת
הקשר; ולכן קראתי למלאכת הזיהוי גם כחוויה.

כך הבנתי את המסר הזה; אתם תחליטו אם זה היה בכלל מסר.

ברצוני להעלות כאן נקודה שהייתה לה משמעות רבת ערך לאורך כל
הדורות.

מדורי דורות, אנו טועים בהבנת המילה "אמונה". טעות זו כה
מושרשת בנו - עד כדי שאנו נולדים כבר איתה, או נולדים אל תוכה
- אם תרצו.

פשוטה היא כמשמעה: משמעות המילה "אמונה" היא להאמין; פשוט ל ה
א מ י ן. אני מאמין שעיני רואות צבע שחור. כן, ראיתי כיסא עור
בצבע שחור והכרזתי על אמונתי: אני מאמין שצבע הכיסא הזה הוא
שחור. נשאלת כאן שאלה קצת טיפשית: וכי אני צריך להאמין בצבע
הכיסא?! וכי אני זקוק לאמונה!? הכיסא שחור אז הוא שחור; זה
מובן מאליו!

אכן, אין כל צורך באמונתי בצבע הכיסא; הרי רואים את הצבע שלו.

וכאן אנו נחזור לבעיה אחרת שגם מושרשת באדם משחר ימיו: האדם
מעלים עיניו מהמציאות, וכתוצאה מכך נוצרת בעיניו מציאות
מדומה... אכן אנו רואים את הצבע השחור, כי זו היא המציאות.
מסיבה כלשהי ובשלב כלשהו, התאים לי לראות ולקרוא לשחור כאפור.
התאים לי להעלים את עיני מהמציאות. אולם הבעיה לא עצרה כאן:
השתמשתי בהטעיה עצמית זו באופן כה תדיר ורצוף - עד כדי
שהתרגלתי לראות את הצבע השחור כאפור, ולמחרת כבר נשבעתי שאני
רואה לפני צבע אפור - לא שחור! כאן בנקודה הזאת נוצרה המציאות
המדומה; כאן, בשלב הזה, אני זקוק לאמונה, אם ברצוני לחזור אל
המציאות הקודמת, האמיתית. עד כדי כך התרחקתי מהמציאות
הפשוטה... עד כדי שעלי להאמין שהצבע שרואות עיני עכשיו בכיסא
הוא שחור! לא אפור. משמעות המילה "אמונה" היא להאמין; פשוט ל ה
א מ י ן. להיות עקבי: לעקוב אחר הדבר ולא לאבד קשר עם המציאות;
זהו להאמין בדבר.

אם נחזור מספר דורות אחורה - לא הרבה... לדור האבות למשל, נגלה
דבר פשוט ביותר: אברהם אבינו נתבקש לעמוד בניסיון "האמונה"
לאחר שהכיר כבר את הבורא ולאחר שנגלה אליו, לא לפני. בפגישתו
הראשונה של משה רבנו עם המערכת העליונה, ענה לה באופן ספונטני
ומובן מאליו: ובמה יאמינו לי?! עדת ישראל הכריזה בפני הבורא על
הנכונות "נעשה ונשמע" לאחר הכרת הבורא לא לפני! לאחר הכרות
אמיתית ועמוקה ביותר.

אין זה נכון להבין שעיקרי הדת היהודית היא האמונה בהשם יתברך,
אלא ההכרה הפשוטה בהשם יתברך; ואינני רוצה לדבר סיסמאות: אכן,
יש לנו בעיה היום עם ההכרה הזאת; איננו מכירים, היום בדורנו,
את מהות השם יתברך. כה התרחקנו מהמציאות הפשוטה והמופשטת הזאת.
תקראו נא את המילים בזהירות: מציאות השם יתברך כה התרחקה
מאיתנו, עד כדי שאנו זקוקים היום לאמונה בקיומו. רוצה לשאול
שאלה פשוטה: וכי יעלה על הדעת, שבורא הכל זקוק להשיג את ההכרה
בקיומו, ע"י אמונה?! ע"י אמונתנו? אנחנו צריכים להאמין בקיומו?
מה שאנחנו עושים היום, זה ניסיון נואש לשחזר את הרגעים ההם,
אולי בכל זאת נמצא שוב את הקשר ההוא שאבד עם המציאות; וזוהי
הדת היהודית שלנו היום בתכלית; זהו ברית המילה והבר מצווה ויום
כיפור... זהו, נכון לציין, ניסיון מבורך ויפה מצידינו, ואני
חושב שהוא מוצא חן בעיני השם יתברך, לכן הקשר עוד לא אבד
כליל...

אתמול בלילה בתום העבודה, פגשתי בשער היציאה בבחור אחד שחילק
עלונים של הטפה נוצרית... הוא דחף לי עלון אחד ביד, ודווקא לא
זרקתי ועיינתי בו בדרך. הוא הכיל מספר שאלות אישיות נוקבות ועל
יד כל שאלה התשובה שלה: למשל, למה "אני" אמור להאמין ביישו? מה
הקשר שלי לברית הישנה והחדשה? מה קושר אותי בכלל עם הנצרות, עם
יישו עם האמונה בברית... ועוד עשרות שאלות מעין זה.

ניסיתי באמת לקרוא ולהבין את השאלות ואת התשובות שלהן, ומצאתי
הרבה ציטוטים מהברית הישנה והחדשה והרבה מאוד משפטים וסיסמאות
- לא מעבר לזה; התרשמותי לא הושפעה דווקא מיהדותי...

"אירוע" זה הביא אותי למחשבה יהודית דווקא: אם "האמונה" היא
"האמונה", מהו ההבדל למעשה בין האמונה בדת המוסלמית לדת
הנוצרית ולדת ההודית והבודהיזם וכן לאמונה שלנו? שמעתי שבהודו
ישנם 350 סוגי דתות, והגדולה שבהן היא הדת ההינדית, כך קוראים
לדת הזאת. אולי המידע שלי אודות מספר האמונות בהודו אינו
מדויק, אך כן מדובר בהרבה מאוד אמונות ודתות; לא לפני זמן
פגשתי בידיד הודי וותיק לאחר העדרות ארוכה, ולקח אותי טרמפ עד
הבית - נסיעה של כשעה וחצי, בדרך עלה במקרה נושא דתי מסוים,
והוא סיפר לי כל שאר הדרך על הדת שלו ההינדית... נושא מרתק
מאין כמוהו... כה הרשים אותי - עד כדי שסיפור הנסיעה הזאת
ייכנס במתכונתו המקורית וכמרכיב בסיסי למאמר שכתבתי בהתחלת
השנה שחלפה, תחת הכותרת "נבדלות" - [נספח # 4], וכשמו כן הוא:
דיברתי בו על נושא נבדלות העם היהודי משאר העמים ונבדלות הדת
היהודית משאר הדתות: מה מבדיל אותנו, מה הם מאפייני נבדלות זו,
ובעיקר - מדוע אנו נבדלים משאר העמים...

אחזור שוב על השאלה לעיל: אם "האמונה" היא "אמונה", מה מבדיל
למעשה את האמונה שלי בדת משה וישראל לבין האמונה ההינדית למשל?
ידידי ההודי מאמין שנמצאו עדויות - הרבה עדויות וממצאים
ארכיאולוגים שמעידים על הדת ההינדית כדת הכי ישנה על כדור
הארץ, ומליוני מוסלמים מאמינים במוחמד והאיסלאם; ואני מאמין
במעמד הר סיני! מדוע אם כן מאמין אני במעמד הר סיני, ומהו
ההבדל בין אמונתי לבין אמונת ידידי ההודי, ההרגשה החזקה? הלב
היהודי? השרשרת היהודית? זה כל ההבדל?

ההבדל בין כל האמונות אם כן, לא עובר את מחסום האמונה; אם אני
יהודי ומכיר ביהדותי - סימן שאני מאמין במעמד הר סיני, בתורת
משה וביהדות; ואם הורי הטביעו בי את דת ישראל והרגלי ישראל -
אמונתי ביהדותי תתחזק עוד יותר; שום דבר לא יעבור את מחסום
"האמונה"... ולא לשכוח: אנו מדברים על האמונה בהשם יתברך,
בבורא שמיים וארץ, בבורא היקום.

סימן ההיכר של הדת היהודית שלנו, כתבתי פעם, הוא הכנות שבה.
בתורה שלנו כתוב בפרוש אודות הטעויות של מנהיגינו ונביאינו
ובפירוט מלא בלי שום ניסיון להכחשה או "המתקה"... אנו אמורים
להמשיך במסורת הכנות הזאת, ולהודות בפני אומות העולם בפה מלא:
אנו מאמינים בבורא עולם בישות העליונה, אך התרחקנו מאוד מהישות
הזאת; כה התרחקנו ממנה עד כדי שהקשר איתה כמעט ונותק. אין לנו
קשר ישיר עם הישות שאנו מאמינים בה; זוהי האמת שעלינו להודות
בה ולהניחה כפי שהיא בפני עצמנו ובפני אומות העולם. התרחקותנו
זו, נמשיך בווידוי, גרמה לתקלה טכנית אודות התייחסותנו לישות
הזאת: מציאות הישות העליונה הפכה בשבילנו למציאות מדומה - או
כפי ששגור בפינו "רוחנית", עד כדי כך שרק אנשים בעלי סגולה
רוחנית יכלו למשש באפלה במטרה להתחקות אחריה, ולא תמיד הצליחו
במשימה - כמעט בלתי אפשרית זו.

היום, וזה הווידוי האמיתי, התואם את הכנות, היום אנו רק
מאמינים שיש בורא לעולם. אמונתנו, לצערנו ולדאבוננו ולדאבון
דורותינו, אמונתנו אינה עולה ולא יכולה לעלות על שום אמונה
אחרת... המעמד שלנו היום הוא רק של מתחרים - לא מעבר לזאת; אנו
מתחרים איתכם על אמונותיכם, ואין לנו כמעט סיכוי להשיג נקודות
אמיתיות בעלות ערך בתחרות זאת. אנו מבקשים עדין להשתכנע באמונה
בקיום בורא עולם; ואיך נשכנע אתכם... מזה דורות אנו נמצאים
בשלב הביניים הזה של ההתעקשות על האמונה, וזהו שלב מייגע
ומתסכל וארוך, ארוך מאוד...

איננו מכירים אודות הישות העליונה, אנו רק מאמינים בה.

ובכל זאת... אנו רוצים לספר לכם שנותרו באמתחתנו כלים מסוימים
מהתקופה ההיא... מתקופת הזוהר של המציאות האמיתית, ואנו מנסים
להתלות בהם ולהשתמש בהם כמיטב הבנתנו, ולו למען לא לאבד את
החוט היחיד, את הסיכוי היחיד, המקשר אותנו עם התקופה היפה
ההיא... אם נכנסתם פעם לבית כנסת יהודי במקרה, ונתקלתם באנשים
הקשורים בראשם ובידיהם בחוט שחור - אזי לזה קוראים תפילין וזה
אחד הכלים שאני מדבר עליהם. יש לנו תורה ותלמוד והרבה מאוד
ספרים שנכתבו רק למען המטרה הזאת: לא לאבד את הקשר היחיד עם
תקופת הזוהר האמיתית... ולא רק זאת: קשר זה מהווה את הסיכוי
היחיד שנותר לנו, שיכול להחזיר אותנו אל המציאות האמיתית; זו
שאנו מייחלים לה, ורק מאמינים בה...

שוב, ובכל זאת... ולמרות הקשר שאבד לנו עם המציאות, ולמרות
הבלבול השולט בנו מזה דורות, ולמרות התסכול והחבטות שנחתו על
ראשינו, למרות הכל נותר לנו דבר אחד שאנו גאים בו ומתפארים בו:
ידענו, למרות הכל לשמור על הכלים שלנו מכל משמר, ואת זאת עשינו
בדרך לא דרך, באמינות, באומנות, כמעשה ידי אומן; ובעבודתנו
המפוארת זו - שימשה אותנו שרשרת אנושית ארוכה ויציבה ועמידה
שאורכה כאורך ההיסטוריה שלנו; היא נמתחה על פני דורות מדורות
שונים: דורות של בלבול, דודות של התבוללות, דורות של
פוגרומים... שרשרת זו עמדה בכל התלאות של כל הדורות, והייתה
עמידה בהחלט. זה הסיכוי שלנו. מכאן אנו שואבים את התקווה שלנו
- אם בכלל... שרשרת אנושית זו ותכונת העמידות שלה, תפסה פעם את
מבטי ושטח גדול מאוד מאחד המאמרים שכתבתי "חאנת אל יאק" [נספח
# 5] בארבע השנים האחרונות.

לסיכום: אינני מבקש להמעיט בערך "האמונה" חלילה... אם איני
מאמין בדבר - לא אוכל להגיע אליו; אשר על כן האמונה בהשם יתברך
היא הערבות הראשית להגעה לידי הכרתו בפועל, ואינני מבקש להקל
ראש בכוונה נעלה כזו חלילה, כי-אם להעמיד את המשמעות האמיתית
של המילה על דיוקה; משמעות שאינה הולכת במישור ההבנה שלנו
למינוח "אמונה"; הבעיה אינה לשונית - ואם הייתה כזאת הייתי
משאירה לבעלי המקצוע... הבעיה הנה מעבר לזאת, ויש לה השלכות
מרחיקות לכת על תכונה מוזרה ששלטה בנו מזה דורי דורות... אלפי
שנים אנו מושכים את אוזלת היד הזאת ולא מבינים את מקורה! אנו
דורכים במקום. איננו מתקדמים... איננו מבינים מדוע! אנו שומרים
את התורה, את השבת את טהרת המשפחה את הכשרות, אנו מגדלים דורות
של יהודים שומרי מצוות ופותחים חדשות לבקרים ישיבות וכוללים
מפוארים ופשוטים, ועם זאת "האמונה" רדודה בעם... היינו מצפים
לתגובה חברתית הפוכה, וגם ההגיון האנושי דורש את זאת: יותר
תורה יותר אמונה! ציפינו שהדורות ילכו ויתקרבו להשם; ציפינו
לתגובה לוגית תואמת: אם אני משקיע בענף מסוים, וגם אם פרות
הענף הזה בוששו לבוא - הרי בוא יבואו יום אחד!

התוצאה לא הייתה צפויה: התחושה הרווחת היא של אוזלת יד. הבן
שלי היום, מכיר את מושגי היהדות - לא פחות ממני כאשר הייתי
בגילו; ובכל זאת אני חושש לעתיד שלו כיהודי, ואפילו כמסורתי...
אני חושש שיבוא יום ויפסח על קידוש בליל שבת. מדוע? מהו מקור
החשש הזה? מהו מקור התחושה המעיקה של אוזלת יד? אני מביא דוגמא
אישית מביתי בשביל לדייק ולעקוב בדריכות אחר מקור התחושה...

האם מקור החשש הוא החינוך הניתן? לא!! לא רבותי, אני חושש
ומדבר, גם על הילד שקיבל בביתו ובבית סיפרו חינוך יהודי כשר
ומהודר. האם המקור בטכנולוגיה המתקדמת על כל האביזרים שלה,
שעושה נפשות בדור הזה? וכי היו אביזרים כאלה בדור שעבר? מדוע
הדור שעבר לא הכיר את אלוהו? מדוע לא הגענו לידי ההכרה הזאת
מלפני עשרות הדורות? מדוע לא הכרנו (כעם) את אלוה ישראל בדור
התלמוד? בבבל? בירושלים! בגולה! בבריסל! בוורשה!! מוורשה יצאה
תורה יפה וענפה, ודווקא שם איבדנו גם את עצמותינו - למה?

אינני מתיימר להצניע את התשובה; והתשובה במלואה היא: כי החלפנו
את ההכרה באמונה. החלפנו מושג במושג, טעות טכנית לא יותר. טעות
לשונית טפשית; זאת כל הבעיה שלנו.

השם אמר: תאמינו בי, הנה אני פה! ואנו הפנינו לו את עורפנו,
ואני מדבר על תקופת המלכים, ובעצם מניח את האצבע על סוף תקופת
מלכות שלמה המלך.

שלמה המלך, החכם באדם, בונה בית המקדש, הנביא והמשכיל, החליט
בסוף ימיו לתת דרור לחולשותיו, דווקא בסוף ימיו - כאשר כיסאו
היה יציב, חוכמתו מרובה, דעתו מיושבת, וימיו קצרים... משם
התחיל ישראל ליפול; עם עליות תלולות וירידות... אבל בעיקר
ירידות.

ירדנו לגולה ומשם לא חזרנו ממנה. איבדנו קשר עם אלוהינו - דבר
צפוי ואף טבעי... התבוללנו, הושחתנו, והשחתנו. והנה הגיעה עוד
תקופה מזהירה, בה השכיל מי שהשכיל להחזיר עטרה ליושנה ולקבע את
לימוד התורה בעל פה - כתורת העם והשכל. הם דנו בדיני שור כי
יגח ובדיני עבד עברי, למרות שלא היה על פרק היום בתקופה
ההיסטורית דאז - לא עבד ולא שור ולא שמיטה ולא בית המקדש! הם
חשבו להחזיר עטרה ליושנה והחזירו באמת את מלוא תפארת העטרה
ליושנה; עד עכשיו אנו דנים בדיני שור כי יגח בדינה שמיטה
ובדיני עבד עברי וכנעני, למרות שאין לנושאים אלו קשר רלוונטי
עם התקופה ולא עם רוח התקופה... (בכל זאת, אין בי ספק שקיימת
לדינים אלו משמעות אקטואלית לדורי דורות) והשם יתברך אהב את
זה; הוא ראה בזאת את השלמות בנאמנות: זכור לכם עיקרון הכנות
המלאה והשלמה...? (הכנות העצמית לא מתחלקת לחלקים... אין חצי
כנות, אין רבע נאמנות; אין תעריף לעקרונות...).

אולם, וגם דור התלמוד המשיך בשגיאה ההיסטורית, שגיאה לשונית
בסך הכל: הם שמו לנגד עיניהם את האמונה כמטרה - ובזאת נעוצה
טעותם, טעות שהורישו לנו:

אנו התבקשנו להכיר את אלוהים חיים - הכרה מלאה הנגזרת מעקרון
הכנות המלאה; וכשלא נענינו לזאת - נתבקשנו שוב על ידו להאמין
בו, הוא הפציר בנו להאמין בו; הפצרה זו תרשום את אחד השלבים
הבלתי מחמיאים שאבותינו עברו: אנו רואים וחשים את אותותיו
החיים, רואים אותו, נמצאים על ידו, ובכל זאת מתבקשים על ידו
"להאמין" בו. תאר אם הינך מתבקש להאמין בכוס המים שמחזיק בידך,
או בעיפרון שידך מחזיקה - כעיפרון שכותב ומצייר! שלב זה של
הפצרת השם בעמו להאמין בו, כאשר היה בקרבם, לא יחמיא לנו
ולאבותינו. וגם בשלב הזה לא נענו לו והפנו לו את עורפם. הם לא
האמינו למראה עיניהם והתכחשו לחמשת חושיהם; הם מיאנו "במסירות"
להאמין בבורא עולם. שלב זה יסמל את תחילת הנפילה של עם ישראל;
את הגולה ואת הסתרת פני השכינה.

אני זקוק לאמונה, אם כן, ברגע שמתרחשת תקלה במערכת השיקול שלי,
או במערכת האבחנה שלי, ואני מפקפק בדבר: האם הדבר נמצא או לא?!
האם זה קיים או לא?! בשלב זה צד אחר מתערב (יכול להיות גם
מצפונך, או הרהור אחר...) ומתקן את השיקול המוטעה שלי: הוא
כאן, הוא קיים, הינך מתבקש לסור מדרך הפקפוק ולחזור ולהכריז על
אמונתך בו! או אז אני מכריז: אכן הדבר, אני מאמין בו. [אינני
מדבר בדוגמה זו דווקא על אמונה בהשם]

את "האמונה" אני מפעיל איפוא, רק כאשר אני זקוק לתקן הטעיה
עצמית ולחזור ממנה. זה מונח שמשתמשים בו כאשר מרגישים קושי
פנימי בלהחליט - לאיזה צד אלך... או אז מגייסים את "האמונה"
לטובת הצד שאתה נוטה לו - אך לא בדיוק החלטת עליו: אני דווקא
מאמין בדבר! אני רוצה להאמין בדבר! אני רוצה ללכת ימינה...

ברוח זו של ההסבר, ובדרך זו בדיוק אנו נוהגים עם האמונה, ולא
במקרה. אנו מאמינים עם תנודות קלות באל... אנו מקווים שנתחזק!
באמונתנו... ואם אנו יודעים על דבר קיומו, מדוע זקוקים בכלל
להתחזקות! אם הינך מחזיק תפוח ביד, האם יש צורך שתתחזק באמונתך
בו? הרי התפוח בידך, אינך זקוק אפילו לאמונה בו, ואדרבא
להתחזקות באמונתך בו... מכאן, אם אתה מכריז על אמונתך בתפוח,
סימן שאתה מכיר בתוכך בפקפוק מסוים ומוגדר: שמא התפוח הוא
מלאכותי? שמא התפוח הוא כדור בלתי אכיל? שמא הדבר הזה שאני
מחזיק ביד אינו תפוח!

אנו זקוקים להכיר את השם, אם רצוננו בכך. ואם כך רצוננו, עלינו
לחפש את ההכרה הזאת, עלינו לחפש את הדרך להגיע אל המטרה,
ולהתרכז בה. לשם כך ישנם שלבים מוגדרים שעלינו לעבור ולעבור
בהצלחה, אסור לנו ללכת בזיגזג, דרך זו אינה נכונה, ולדרך
האמונה כבר הגענו פעם - לא ביוזמתנו, עברנו אותה ונכשלנו בה;
דהינו, נתבקשנו פעם לעבור את הדרך הזאת, בזמן ובשלב המתאים:
זאת כאשר השם יתברך היה על ידינו וביקשנו להאמין בעובדת קיומו;
יכולנו אז להאמין ולשכוח מהחרפה שהתבקשנו להאמין... את זאת
עברנו כאמור בשלב הנכון - אך לא בהצלחה; נכשלנו במבחן הזה.
ועכשיו אנו חוזרים ומתעתעים שוב ודווקא על אותה הדרך: האמונה!
האמונה? אנו אמורים לחפש היום את ההכרה! אנו אמורים לחפש את
הנתיב להכרה בקיום בורא עולם; איננו צריכים לעבור שוב את שלב
האמונה - משתי סיבות: זהו מבחן - לא דרך... ואת המבחן הזה
עברנו כבר ובכישלון קשה, נחרץ. הסיבה השנייה שייכת למחוז
האתיקה: איננו יכולים לבחון את עצמנו בכל עת ושלב! לא אנחנו
שנקבע את מועד המבחן! מה עוד והרקורד שלנו אינו מעודד...

יום שני היום, ה-17/1/05 למניינם. את הקטע האחרון כתבתי ביום
חמישי האחרון; למחרת ביום שישי הייתי אמור להמשיך. את יום שישי
אני אוהב! באמת מאז ומתמיד אהבתי את היום הזה. אולי יש לזה קשר
ליום שבת הבא בעקבותיו, יום חופש... אולי הדבר מושרש בי מאז
ימות בית הספר - יום שישי היה חצי יום, וגם היה חוק בל יעבור:
אין מבחנים ביום הזה...

גם היום אין לי מבחנים ביום שישי, אבל יש לי עבודה... אולם וגם
במסגרת החדשה עשיתי לי הנחות מפליגות בימי שישי; זה היום היחיד
שאני בא עם האוטו שלי לעבודה, ולא משתמש באוטובוס ציבורי ו/או
טרמפים... צריך לחזור מוקדם בשביל השבת, ולא הייתי רוצה להיות
תלוי באף אחד...

ביום שישי זה שאני מדבר עליו, הייתי שמח ועם מצב רוח מרומם
במיוחד: רציתי להתקדם במאמר שלי ותכננתי התקדמות זו צעד אחר
צעד: שמתי לב לתהום שירדתי אליו עם האבחנות שציינתי עבור מונח
"האמונה"... אינני מנסה למצוא לי סולם לרדת ממנו... אולם כן
ניסיתי למצוא את הדרך לשרטט את המפה האמיתית של האמונה, ועל
המפה הזאת נמצאת הדרך אל ההכרה האמיתית לבורא יתברך; אין לי
ספק בזאת... אין לי ספק, שבלי אמונה בשם יתברך, לא ניתן להכיר
את השם יתברך, רציתי לתת דוגמא חייה של אמונה תמימה כזאת,
חזקה, אותנטית, אמיתית, רציתי לדבר על אמונת אימי ז"ל שהלכה
לעולמה לפני שנתיים; זה נפל בזמן, ביום שבת הייתה האזכרה
שלה...

אני אוהב לדבר על אימא שלי, אני אוהב להזכיר אותה... וביום
שישי הייתי צריך להזכיר אותה - תכננתי זאת...

יום שישי. מצאתי לי את הזמן המתאים, והתיישבתי להמשיך במאמר
שלי. אין הרבה זמן פנוי ביום הזה, אך היה מספיק זמן בשביל
הנושא שתכננתי אותו... ישבתי ולא הצלחתי להקליד מילה אחת.
ניסיתי לקרוא שוב את השורות האחרונות - אולי דרכם אכנס
לעניין... ויוק! שום מילה לא הצלחתי לכתוב. קורה מדי פעם מקרה
נדיר כזה, אך תמיד אני מצליח איכשהו להתגבר ולכתוב משהו...
הפעם לא הצלחתי - גם לא חלקית, וכאילו מישהו עצר את אצבעותיי
את מחשבותיי.

לא התקדמתי ביום שישי.

מזה שנתיים, אני מעיין מדי שבת בספר מלכים (מעם לועז); והגעתי
כבר לקראת סוף מלכים ב' (פרק יז). השבת הזאת קראתי את פרק יז,
מתוכו הדברים הבאים: [ יג ויעד ה' בישראל וביהודה ביד
כל-נביאו (נביאי) כל-חזה לאמר, שבו מדרכיכם הרעים ושמרו
מצו‍תי חקותי, ככל-התורה, אשר צויתי את-אבתיכם--ואשר
שלחתי אליכם, ביד עבדי הנביאים. יד ולא שמעו; ויקשו את-ערפם,
כערף אבותם, אשר לא האמינו, בה' אלהיהם. טו וימאסו את-חקיו,
ואת-בריתו אשר כרת את-אבותם, ואת עדו‍תיו, אשר העיד בם;
וילכו אחרי ההבל, ויהבלו, ואחרי הגוים אשר סביבתם, אשר צוה ה'
אתם לבלתי עשות כהם.]

הכתוב מספר על תקופת גלות עשרת השבטים שבשומרון, ובאותה התקופה
מלך הושע בן-אלה על ישראל בשומרון. הוא מלך תשע שנים, שבסיומם
עלה עליו מלך אשור, אסר את המלך, ואת כל ישראל הגלה. בירושלים
עדיין נותרה מלכות יהודה על כנה, והימים ימי המלך חזקיה בן-אחז
ביהודה. כמה עשרות שנים לאחר מכאן יבוא נבוכנדצר מלך בבל,
ויגלה גם את יהודה.

הגלות יוצאת לדרך...

שאלתי את עצמי: מהו מוסר ההשכל מכל הסיפור הזה? זהו סיפור
קלאסי של עם שסרח; שחיתות, קיפוח... מידות אלו טיפסו לשיאי
שיאים... חיפשתי לדוג מוסר השכל מסוים - ולא מצאתי... אולם
שמתי לב למשהו מעניין, עד מאוד: הפרק שאני נמצא בו (מלכים ב',
יז), ושקראתי אותו ביום שבת, מקשר אותי עם המאמר שלי באופן
מדויק ומפתיע בדיוקו: ביום חמישי שעבר כתבתי על האמונה ונעצרתי
בנקודת "השלבים"; אתם מוזמנים לעיין שוב בקטע הזה, ציינתי בו
מספר דברים - לא הכי ברורים... שאפילו אני, מעיד על עצמי,
ביקשתי דרך מסוימת לצאת מסבתוכה זו... ובאמת ביקשתי ביום שישי
לדבר דווקא על האמונה! ביקשתי לדבר על האמונה האמיתית היפה
התמימה של אימי ז"ל; ולא עלה בידי... מדוע לא עלה בידי? מדוע
לא עלה בידי לכתוב על נושא כה קרוב אלי; שמתמזג עימי בקלות...


ואז... וכמו תמיד, הלכתי בעקבות המסר...

למלכות ישראל בשומרון, וגם למלכות יהודה בירושלים, היו מלכים
טובים שהטיבו עם העם והלכו בדרך הישרה; והיו גם מלכים רעים
ומושחתים, ורוב המלכים היו מהסוג השני, לדאבון ההיסטוריה
שלנו... וכפי שהזכרתי, לא מצאתי בכל הסיפור העצוב הזה שום מסר
להתעכב עליו... שום מסר מיוחד. אולם שלושה דברים משכו את תשומת
לבי מאז שהתחלתי לעיין בספר מלכים ולא הצלחתי להבין אותם; לא
הצלחתי לפענח את הקוד המוסתר שבהם...

היום חיפשתי את המסר המיוחד שלי [שנולד עקב "עיכוב" המאמר שלי
בדיוק בנקודה שתתחבר, יום לאחר כך - יום שבת, עם הפרק שהגעתי
אליו וקראתיו - פרק יז]... זוכרים?

את המסר הזה מצאתי היום, בתוך הקוד הנסתר ההוא שחיפשתי, בשלושת
הדברים שמשכו את תשומת לבי. הייתי רוצה להתעכב עליהם ולמנותם
ברשותכם:

א'- שלמה המלך: הזכרתיו לעיל במילים האלה: "שלמה המלך, החכם
באדם, בונה בית המקדש, הנביא והמשכיל, החליט בסוף ימיו לתת
דרור לחולשותיו, דווקא בסוף ימיו - כאשר כיסאו היה יציב,
חוכמתו מרובה, דעתו מיושבת, וימיו קצרים... משם התחיל ישראל
ליפול; עם עליות תלולות וירידות... אבל בעיקר ירידות."

השאלה שמשכה את תשומת לבי: למה? איך?

איך יתכן, ששלמה המלך ייטה מדרך הטוב ודווקא לעת זקנה! הכתוב
תיאר את "חולשותיו" במילים האלה:

א והמלך שלמה אהב נשים נכריות רבות ואת-בת-פרעה מואביות
עמניות אדמית צדנית חתית. ב מן-הגוים אשר אמר-ה' אל-בני
ישראל לא-תבאו בהם והם לא-יבאו בכם אכן יטו את-לבבכם אחרי
אלהיהם בהם דבק שלמה לאהבה.  ג ויהי-לו נשים שרות שבע מאות
ופלגשים שלש מאות ויטו נשיו את-לבו. ד ויהי לעת זקנת שלמה
נשיו הטו את-לבבו אחרי אלהים אחרים ולא-היה לבבו שלם עם-ה'
אלהיו כלבב דויד אביו. ה וילך שלמה אחרי עשתרת אלהי צדנים
ואחרי מלכם שקץ עמנים. ו ויעש שלמה הרע בעיני ה' ולא מלא
אחרי ה' כדוד אביו.

תשובת השם יתברך הייתה נחרצת: פיצול ישראל - התחלתו של מהלך
שיוביל למלחמת אחים ולגלות.

קריעת עם ישראל לשתי ממלכות, ממלכת ישראל שבשומרון, וממלכת
יהודה בירושלים. שתי ממלכות אלה נלחמו ביניהן רוב הזמן, וסופן
היה האבדון: גלות ישראל ע"י מלך אשור, וגלות יהודה אחריו ע"י
נבוכדנאצר מלך בבל. הוא אשר כתבתי: משם התחיל ישראל ליפול; עם
עליות תלולות וירידות... אבל בעיקר ירידות. "משם", מחטאו של
שלמה המלך.

מכאן אנו לומדים שחטאו של שלמה המלך לא היה חטא שבעלמא. ואני
שואל שאלה פשוטה - או אם תרצה עמוקה: איך שלמה המלך יכול היה
לרדת לדרגה כזו, שכמעט וסימלה את אבדון ישראל! אנו מדברים על
שלמה המלך, קהלת, מחבר שיר השירים, אנו מדברים על איש שידע את
אלוהים חיים, שלמה המלך היה נביא, והכתוב מעיד עליו בהזדמנות
זו: "ויתאנף ה', בשלמה: כי-נטה לבבו, מעם ה' אלהי ישראל, הנראה
אליו, פעמים."

איך יתכן!

איך יתכן? כי הוא, שלמה המלך, העלים עיניו מהמציאות, וכתוצאה
מזאת נוצרה בעיניו מציאות מדומה: אני יכול למלוך, להמשיך
למלוך... ולהתעלם מעיקרון הברזל! הוא הוא "עיקרון השלמות".
זוכרים...? [אין לגנוב הרבה או לגנוב מעט... אין חטא גדול וחטא
בינוני... אין חצי תעריף...]

מסקנה: גם שלמה המלך, החכם באדם, לא השכיל לעמוד על עיקרון
השלמות והנגזר ממנו.

ב'- רק הבמות לא סרו : לאחר מות שלמה המלך, וכאמור, התפצלו
ישראל (בזמן מלכות רחבעם בנו) לשתי ממלכות, ישראל ויהודה. רוב
המלכים שכיהנו, בתקופת שתי הממלכות, לא היו משכמם ומעלה ובלשון
המעטה... אולם עברו על ישראל ועל יהודה מספר תקופות
נדירות-טובות, והמלכים שמלכו באותן תקופות היו משכמם ומעלה -
ולא במקרה... היו מלכים כאסא, יהושפט, חזקיהו, יהוא...

בזמנים ההם, לציין, רגילים היו לזבוח קורבנות להשם, ואני מדבר
על התקופות הטובות הנדירות, כאשר ישראל וגם יהודה עבדו את השם
- לא עבודה זרה... את הקורבנות אמורים היו לזבוח בבית השם -
היינו בבית המקדש שהיה בירושלים, אולם לא כולם יכלו לנסוע
לירושלים אל בית המקדש, והסיבות שונות היו: לא תמיד מלכי ישראל
פתחו את השערים בפני עולי הרגל שביקשו לעלות לירושלים, ואף
לפעמים הערימו קשיים עליהם! ובמקביל, לא תמיד היו מלכים
ידידותיים בירושלים שאפשרו העלייה לרגל אל בית המקדש - אם
בכלל... היו עוד סיבות שלא קשורים בהכרח בשלטון, כמו הדרך
המסוכנת שעולי הרגל היו אמורים לעבור, שודדי הדרכים למיניהם...
והיו עוד סיבות אישיות גרידא: אין כסף לנסיעה ארוכה כזו, מצב
העו"ש לא אפשר הוצאה כזאת... אשר על כן, מצאו ישראל פיתרון
יעיל לבעיה רוחנית זו: הקמת "במות" ברחבי המדינה, עליהן יזבחו
ישראל את זבחיהם לשם שמיים. מדגיש אני שוב: לשם שמיים ולכבוד
שמיים.

במות אלו, להזכיר, היו מחוץ לחוקת התורה הברורה; כי היה מקום
אחד ויחיד שניתן להקריב בו קורבנות ושמו "בית המקדש". הבמות
שמחוץ לבית המקדש היו מבחינת תועבה! החוק וההלכה בנידון היו
ברורים, אך העם ובלשון עדינה - העלימו עין מההלכה הזאת, וגם
הממשל ומלכו "הטוב-הנדיר", ראו במקרה זה לנכון לשתף פעולה עם
העם, ולהמשיך להקריב את הקורבנות על הבמות הפזורות ברחבי
המדינה, בניגוד מוחלט לדברי התורה.

יש לנו כאן נושא עדין וגדוש סתירות: מצד אחד אני אמור לצפות
ממקריב קורבן, שיראה ויעשה כמצוות התורה: להקריב רק בבית המקדש
ולא לעשות תועבה ולזבוח לאלוהים על הבמות ריקם. מצד שני, מקריב
הקורבן, ואף בבמה, עושה את זאת לשם שמיים, מאהבת השם - לא
משנאתו חלילה... ואפילו המלכות, הטובה, הקרובה לאלוהים והעושה
את רצונו, נתנה יד לזאת...

מה שמשך את תשומת לבי לנקודה הזאת, הוא הנוסח המדויק בו השתמש
הכתוב, וחזר עליו אין ספור פעמים, בעקביות ובאותה המתכונת
והניסוח: "רק הבמות לא סרו". בכל פעם ודווקא כאשר הזכיר את
המעלות הטובות של מלך מסוים ותיאר את תקופתו "הטובה" - ציין את
הנוסח הזה "רק הבמות לא סרו"; וכאילו ניסה להפנות את תשומת
הלב, באופן מיוחד במינו, באמצעות החזרה על אותו הנוסח...

דוגמה מאפיינת: (מלכים ב', יב) ג ויעש יהואש הישר בעיני ה'
כל-ימיו אשר הורהו יהוידע הכהן. ד רק הבמות לא-סרו עוד העם
מזבחים ומקטרים בבמות.

זה המקום לציין, שלאורך כל התקופה של מלכי ישראל ויהודה, היו
נביאים שליוו את עם ישראל והיו בקשר מתמיד עם המלכות ועם העם;
מדובר במאות הנביאים - ולא רק הידועים מהם כאליהו, אלישע,
ישעיהו בן אמוץ... נביאים אלה לא חסכו את שבטם אפילו מהמלך
עצמו, ידועות לנו הרבה דוגמאות של נביאים שלא חששו לגשת למלך
עצמו ולאמר לו את מה שיש להם - גם אם הדבר שבפיהם הוא דברי
תוכחה... מותר וסביר להניח שדבר תועבת הבמות עלו על פרק היום!
אין ספק שהנביאים הוכיחו את העם ובמיוחד את המלך אודותם: אנא
אדוני המלך, נפץ את הבמות! הם נוגדים את חוקת התורה! אסור
לזבוח ולקטר בבמות!

אחת העובדות הברורות היא, שנביאים אלו, כל הנביאים, לא הצליחו
במשימתם זו ונחלו כישלון; כל אחד והתקופה שלו - והמלך הטוב
והישר שלו; ונא לזכור שוב שאני מדבר אך על התקופות ועל המלכים
שהלכו בדרך הישר והטוב בעיני ה'... שהכתוב מעיד עליהם זאת.

זאת, ועוד עובדה ברורה פרושה לפנינו: המלכים (הטובים) והעם דחו
בתוקף את תוכחות הנביאים אודות הבמות.

איך יתכן! באיזה תירוץ השתמשו? מה ענו לנביאים? תשובתם חייבת
להיות מתורצת היטב - מתובלת בתירוץ הגיוני וחזק שישכנע קודם כל
את עצמם! הרי שוב, מדובר בסוגיה של פולחן להשם - לא לתועלת
עצמית... מה היה התירוץ? מדוע לא הסירו את הבמות?

התשובה היחידה שאני מוצא: כי רצו להשאיר את הבמות; היה להם
נוח. אבל אסור לכם - אמרו להם הנביאים! והעם "המאמין" ובראשו
מלכו הטוב והישר ענו לנביאים: כן, אבל רק זה... זה לא הרבה...
בסך הכל אנו עושים את זה לשם שמיים.

מסקנה: גם העם הטוב והמאמין, גם המלכים הטובים והישרים, לא
השכילו לעמוד על עיקרון השלמות והנגזר ממנו. הם הסתירו את
עיניהם מהמציאות, וכתוצאה מזאת נוצרה בעיניהם מציאות מדומה:
אנו יכולים להמשיך ולהקריב על הבמות... ולהתעלם מעיקרון הברזל!
זוכרים את "העיקרון"? אין לגנוב הרבה או לגנוב מעט... אין חטא
גדול וחטא בינוני... אין חצי תעריף... זהו הבסיס להכרת השם
יתברך.

ג'- מלכים ישרים ומלכים רעים: שמתי לב למשהו משונה: כל
המלכים הרעים במיוחד, יצאו דווקא ממלכים טובים אמינים וישרים.
המלכים המושחתים ביותר, האכזריים במיוחד, היו בנים למלכים
ישרים במיוחד, טובים ואמינים...

המלך הכי מושחת ואכזרי שהיה ליהודה, מנשה, היה בנו של המלך
הטוב והישר חזקיהו.

שני מלכים רעים במיוחד, אחים, נולדו למלך יאשיהו בסוף תקופת
מלכות יהודה. את המלך יאשיהו תיאר הכתוב במילים אלה: (מלכים
ב', כג) כה וכמוהו לא-היה לפניו מלך, אשר-שב אל-ה' בכל-לבבו
ובכל-נפשו ובכל-מאודו--ככל תורת משה; ואחריו, לא-קם כמוהו.

היו כמובן מלכים טובים שיצאו ממלכים רעים; ועל זאת אינני
עומד... מאמין אני עדין בשכל הטוב והישר של האדם באשר הוא: מי
אם לא הוא, האדם, שיסיק לעצמו את המסקנות הנכונות ויבחר לו את
דרכו מתוך המודע - גם כאשר הדוגמה והאווירה הרעה הם השולטים
בחייו ובמציאותו... את "התופעה" הזאת אינני בודק.

"התופעה" האחרת משכה את תשומת לבי, והיא איננה תואמת את הטבע!
טבעו של אדם טוב להוריש את הטוב שבו לבניו. אין זו ערובה וללא
ספק, שמידות האב יועתקו לבניו, אך טבעי הוא שמידות הבנים
יושפעו במידה כלשהי מהאב; טבעי הוא שמידות האב ישקללו את מידות
הבן - גם את הבן הסורר ביותר... לא יתכן שטבע הבן לא יושפע
ובשום מידה שהיא.

יתכן ש"התכונה" הזאת (השפעת האבא במידותיו על בניו) לא תעבוד
על דור אחד; על שני דורות, על שלושה... אך לא יתכן שדווקא
התכונה הזאת תמשיך בכיוון הלא-טבעי שלה, בכל הדורות של מלכי
ישראל ויהודה! כל המלכים הרעים במיוחד, יצאו דווקא ממלכים
טובים אמינים וישרים.

המלכים המושחתים ביותר, האכזריים במיוחד, שעשו דווקא להכעיס,
היו בנים למלכים ישרים במיוחד, טובים ואמינים...

זאת תופעה! מה מקור התופעה הזאת? מהי סיבת התופעה הזאת? אילו
אבהות מולידים ילדים שיוצאים לתרבות רעה - על אף שהאבות עצמם
הינם בגדר טובים וישרים...? מי הם האבות האלו?

הייתי רוצה ייחד איתכם לנסות ולשרטט דיוקן לאבות האלה.

מכירים את האיש "הטוב" הזה, במרכאות כפולות ומכופלות, המסתגר
הנצור עם עצמו - רק הוא לעצמו ולא איכפת לו מכלום? מכירים את
הדמות הבוטה הזאת שלא ניתן לנגוע בה - כל נגיעה היא מבחינת
סכנה בפני עצמה... מכירים את הדמות הציורית הזאת שכל מה שהיא
רוצה - זה רק שיעזבו אותה לאלוה שלה ולנפשה? מכירים את הקיצוני
ההוא שהתמכר לעבודתו ולמענה וויתר על חיי החברה שלו על משפחתו,
ואפילו על עצמו הוא...? מכירים את תווי פניו של שוטר התנועה
הנעול ההוא שידו רושמת ואוזניו נעולים מבעל העניין? מוכרות לכם
תווי פניו של השופט, כאשר הוא מחליט בברוטליות משהו בשם הצדק
והחוק - רק בשמם, אפילו לא בשם האדם...? כל אלה הם אנשים טובים
וישרים; אבל אני נשבע לכם, שלאף אחד מהם אין ילד ישר וטוב
אמיתי - מהסוג היפה האנושי, ההוא שמוכן לוותר וויתורים מרחיקי
לכת, משלו, מעצמו, למען האחרים... וישנם נפשות חצובות טוב כזה.
מכיר אני נפשות של טובים שמוכנים, ובמסגרת הוויתורים האישיים
שלהם, לעקם את העקרונות שלהם לפעמים, למען האחר ולטובתו...
אנשים כאלה - ושוב אני מהמר, יולידו ילדים כמוהם לפחות - אם לא
טובים מהם. הם נדירים וטבעם אינו נפוץ...

נחזור אל הדמות הטובה והישרה שלנו, הראשונה... אני מעריך שאלה
היו המלכים הטובים והישרים ששלטו בישראל וביהודה, והולידו בנים
ובנות, רעים ואכזרים שמלכו תחתם, והביאו אסונות על עמם. אני
מנסה להגיד, שאין זו יד המקרה... כי הדוגמאות קשות מדי, רבות
מנשוא; הן דוגמאות מאפיינות לדמות "הנעולה" ההיא שציירתי. אין
לי הסבר אחר לתופעה קיצונית זו שנגלתה, חדשות לבקרים, בתקופת
מלכי ישראל. (מלכים ב', כא): ו והעביר את-בנו, באש, ועונן
וניחש, ועשה אוב וידעונים: הרבה, לעשות הרע בעיני ה'--להכעיס.
ז וישם, את-פסל האשרה אשר עשה--בבית, אשר אמר ה' אל-דוד
ואל-שלמה בנו, בבית הזה ובירושלים אשר בחרתי מכל שבטי ישראל,
אשים את-שמי לעולם.

הפסוקים דיברו על המלך מנשה שמלך חמישים וחמש שנה בירושלים.
מנשה, בנו של המלך הטוב והישר חזקיהו.

אינני מנסה להוציא חלילה דיבה רעה על מלכי ישראל; ודווקא על
המלכים הטובים והישרים שעשו הטוב בעיני ה' והלכו בדרכיו,
ואפילו הכתוב מעיד עליהם זאת. אינני בא חלילה לסתור את הכתוב;
בכוונתי ללכת עם רוח הכתוב ולהבין אותו דווקא לעומק: הכתוב
הרבה להשוות בתיאורי המלכים לעומת אבותיהם, וכאילו נפשות
האנשים שוות הן... הוא עשה את הטוב כאבותיו / הוא עשה את הרע
כאבותיו / וילך בכל דרך דוד אביו.../ ויעש--- ככל אשר עשו
אבותיו / וילך-- בכל דרך אביו, לא סר ממנו... מכאן הבנתי
שהכתוב מבקש מאיתנו בכל לשון של בקשה: אנא, שתשומת לבכם לא
תיעצר אך בנפשות הפועלות - אלא גם לכו לאבותיהם! לאבותיהם
במיוחד... חקרו אותם, חקרו את נפשותיהם במיוחד!

הייתי רוצה לחזור אל הנפש הפעם; אל נפש המלך חזקיהו (הטוב
והישר), האבא של המלך מנשה (שהקריב את בניו למולך):

בתקופת המלך חזקיהו - מלך יהודה, עלה מלך אשור על שומרון, ויצר
עליה. התקופה היא של מלך ישראל בשומרון הושע בן-אלה; ובתום
הסגר מר ואכזר בן שלוש שנים לכד שלמנאסר מלך אשור את שומרון,
והגלה את מי ששרד את המצור הקשה, אל אחת המדינות של ממלכת
אשור. הוא הגלה את כל תושבי שומרון, את ישראל - את עשרת
השבטים.

שאלה אחת מעיקה ולא מניחה את הדעה האנושית הצלולה - לעבור עליה
כדרך המלך: גלות עשרת השבטים, הרוב המוחץ של עם ישראל, לא קרתה
מהיום למחר... זה קרה בתהליך קשה ומר, במצור אכזרי שארך שלוש
שנים - לא אחת ולא שתיים! מצור זה התחיל כאשר מלכות חזקיהו
(הטוב והישר) הייתה כבר על כנה ארבע שנים במלכות יהודה; מספיק
שנים בשביל לכונן יציבות שלטונית בכל המובנים.

השאלה שלא נותנת מנוח היא: ואם המלך חזקיהו היה מלך טוב וישר
ונאמן לתורת ישראל ולעם ישראל, מדוע לא עלה בדעתו לעזור לישראל
בשעת צרתם? האם ישנה צרה יותר מהצרה שבסופה נגלה עם שלם על כל
שבטיו? האם לא קרא את הכתובת על הקיר?

אכן; אין כאן שאלה של חובה רשמית-ידידותית, וכולנו יודעים שעם
ישראל היה מפוצל, ושתי ממלכות היו קיימות; כולנו יודעים שאף
התחוללו, לא פעם, מלחמת אחים ביניהם - בין שומרון ויהודה; אולם
אנו מדברים כאן על החובה המוסרית, המצפונית, אנו שוחים כאן אל
עמקי הנשמה, אנו מדברים כאן ביזנס - נשמה... האם, ממלך יהודי
טוב וישר הנמצא בירושלים, במרחק לא רב משומרון, לא נצפה ממנו
שיושיט יד אל שארית עמו היהודי הנמצא בצרה? בסכנה? בסכנת
הכחדה! בסכנה הסכנות: הגליה! הגליה פיזית ורוחנית מהאדמה
מהשורשים מהיהדות... הגליה אל ארץ לא נודעת, אל החושך... האם
לא הייתה זו שעה בה מכריזים האחים: אדמתך היא אדמתי, מלחמתך
מלחמתי, גורלך גורלי... אם היצר האנושי - ואני לא יודע איך
לקרוא לו, אם לא מתעורר ייצר כזה עכשיו, אימתי?

היצר האנושי של חזקיהו המלך, הטוב והישר, נשאר רדום. רדום
מאוד. וזה לא מסתדר עם הטוב והיושר שלו; אולם זה כן מסתדר עם
הטוב והיושר אליבא דחזקיהו: מה איכפת לי מהם! אני נמצא בשקט
בארצי, עובד את אלוהים שלי, ואפילו יש לי חרב בפתח כל אוהל: מי
שלא נכנס ללמוד באוהלה של תורה - אכול תוכלנו, פשוטו כמשמעו.
אכן הייתה לחזקיהו חרב בכל פתח אוהל, מי שממאן להכנס אל האוהל
וללמוד תורה - נפשו בכפו; אין זו אגדה. ו...חזקיהו תיעב בתוקף
את משחק "האח", ולא הושיט יד אל אחיו ישראל, בשעתו הקשה ביותר.
הטיעון שלו: מה איכפת לי מהשכן... איכפת לי ממה שקורה בביתי.


האינכם מזהים את הדמות ההיא שציירתי לעיל? האינכם מזהים את
דמותו של השופט ההוא שפועל בשם הצדק והחוק - רק לא בשם האדם...
האינכם מזהים את פרצופו הקשוח של השוטר ההוא? האינכם רואים מול
עינכם את האיש הטוב והישר - הדמות ההיא הבוטה הנצורה עם עצמה:
עזבו אותי! עזבו אותי עם נפשי ועם האלוה שלי ועם אמונותיי; כל
נגיעה באיש כזה הנה מבחינת סכנה חברתית.

האינכם מזהים כאן ועכשיו את הדמות ההיא המכורה לעבודה ושכל
השאר יתנוונו... אינני מדבר כאן על קיצוניות דווקא, אני מדבר
על דרך! ישרה וטובה אפילו... שאין עוררין עליה.

ולמסקנה, מסקנתי: האם דמות כזו, ואף אם מדובר בדמות טובה
וישרה, ואפילו בדמותו של מלך, האם דמות כזו יכולה ללמד ולהעביר
שיעור של יושר אנושי ברמה אנושית כלשהי...? נשבע לכם, שלדמות
כזו אין ולא יהיה ילד ישר וטוב אמיתי, מהסוג היפה האנושי ההוא,
שמוכן לוותר משלו, מעצמו, למען האחרים...

האם אני מוציא דיבה רעה על המלך חזקיהו?

תשובתי: לא! אני מקיים את מצוות הכתוב, ככתבו וכלשונו, כרוחו
וכמשפטו.

ראיה חותכת:

נהוג בספר מלכים, לתלות את לוח התקופות של מלכי ישראל ויהודה,
אחד עם השני. נהג הכתוב למשל, לציין את תחילת מלכות מלך פלוני
של ישראל - בציון שנת המלכות המקבילה של המלך שהיה ביהודה
דווקא, לא של ישראל! לדוגמה: (מלכים ב', יג): א בשנת עשרים
ושלוש שנה, ליואש בן-אחזיהו מלך יהודה--מלך יהואחז בן-יהוא
על-ישראל, בשומרון, שבע עשרה שנה.

הסיבה טמונה לדעתי, בסמליות של הקשר הטבעי שעתיד ליכון בין
יהודה וישראל: אומנם עם ישראל בלתי מאוחד ומפוצל הוא עכשיו
לשתי ממלכות, אך הדבר הוא רק זמני... כי במקודם או במאוחר -
בוא יבוא האיחוד, והאחווה תשרור ותתקיים בין חומותיו... אין
ולא יכול להיות הסבר אחר.

וגם את ציון התחלת מלכות חזקיהו, הכתוב השתמש באותה השיטה
והנוסח:  

(מלכים ב', יח): א ויהי בשנת שלוש, להושע בן-אלה מלך ישראל,
מלך חזקיהו בן-אחז, מלך יהודה.

עוד באותו הפרק, יח, הכתוב מספר על גלות עשרת השבטים של ישראל
מעל אדמת שומרון, ע"י שלמנאסר מלך אשור, וכמובן הוא מציין את
השנה בו התרחשה הגלות; וכאן, בנקודת ציון התאריך, אני מבחין
במשהו מוזר עד מאוד! אתן לכם קודם לקרוא ולהתרשם בעצמכם:

(מלכים ב', יח): ט ויהי בשנה הרביעית, למלך חזקיהו--היא השנה
השביעית, להושע בן-אלה מלך ישראל; עלה שלמנאסר מלך-אשור,
על-שומרון--ויצר עליה. י וילכדיה, מקצה שלוש שנים, בשנת-שש,
לחזקיה: היא שנת-תשע, להושע מלך ישראל, נלכדה, שומרון. יא
ויגל מלך-אשור את-ישראל אשורה;

הפירוט והדיוק אכן הם ממאפייני התיעוד ההיסטורי, אולם האם אתם
מבחינים איתי כאן במשהו המוזר עד מאוד? מוזר עד בלתי מובן
בעליל! האם יש כאן ניסיון ללמדנו חשבון? הרי עוד בהתחלת הפרק,
אותו הפרק, הכתוב ציין את התאריכים המדויקים, וכולנו כבר
יודעים את הפרש השנים בין חזקיהו לבין המלך הושע. שלוש שנים יש
הפרש ביניהם. הושע התחיל את מלכותו על ישראל שלוש שנים לפני
חזקיהו. אם כן, בשנה השביעית של המלך הנגלה, בעל העניין, מלך
ישראל, הושע, התרחשה הגלות! האין זה מספיק שנבין וכל ילד יכול
לחשב, שאותה השנה הייתה הרביעית במספר שנות המלך חזקיהו? 7
מינוס 3 שווה כמה? ולא רק זאת: הכתוב ממשיך בשיעור החשבון
ומלמדינו כמה שנים היה כבר חזקיהו על כיסא מלכותו, כאשר נלכדה
שומרון! האם, ושוב, לא היה מספיק לציין, ששלוש שנים הייתה
שומרון תחת מצור עד שנכנעה ונלכדה והוגלתה? האם לא היו מכונות
חישוב באותה התקופה שנוכל לחשב דרכם את תקופת המלך חזקיהו
באותו התאריך?! ונא לזכור ולשנן: מדובר בחישובים בני סיפרה
אחת, שאפילו לא עוברים את עשר המספרים הראשונים!

אם כן, וברשותכם אחזור לי על אותה השאלה הנוקבת: האם היה כאן
ניסיון ללמד את עם ישראל לדורותיו שיעור קל בחישוב, או ניסיון
לזעקה ולצעקה שכל מי שאינו מבין - שיבחין ושיבין! ושישים לב
ואוזן: ארבע שנים היה חזקיהו כבר על כיסא מלכותו כאשר נפל הפור
על ישראל! שלוש שנים תמימות הייתה ישראל תחת מצור - והמלך
חזקיהו עם מלכותו היציבה - לא נקף אצבע! עד שנלכדה ישראל ורבצה
תחת המצור, וגם אז לא ראה לנכון להתערב - אפילו לא דרך תפילה
כנה לאלוהיו! עד שהוגלתה ישראל, בשנה השישית לחזקיהו, מלך
יהודה! יהודה השכנה; האחות; שנותרה בשילוב ידיים, תחת מנהיגות
חזקיהו, לא לשכוח!

התורה נתנה לנו כאן רמז בגודל של פיל, ואנחנו בשלנו: מה טבעי
מזאת שמלכות תשקוט ותעסוק בתורה, כאשר אחותה הצעירה והשובבה
נמצאת בצרה! הרי היה פיצול מלכויות לא? אז מה הבעיה? זה טבעי!!


לא!!! בא הכתוב והפציר בנו: אל תפלו גם אתם בטעות הזאת! זה לא
היה דבר טבעי ולא אנושי ולא אפילו חייתי! כאשר אחיך נמצא בצרה
- צריך להושיט לו יד לעזרה; ישנם רגעים שיש לשים את ההתחשבנות
הפנימית בצד, ולעסוק בעיקר: עזרה ושותפות בגורל. לא!! אל תיפלו
גם אתם בטעות; אני מפציר בכם גם היום. אף פעם לא מאוחר לקליטת
המסר, זוהי התכלית האמיתית העומדת מאחרי הזעקה הברורה של
התורה; זוהי תקוות התורה.

באמתחתי רבותי עוד לקח: אם "לדמות" כזו השלכות מרחיקות לכת,
ומובנות כבר, על ילדיהם וצאצאיהם, לא כל שכן על עמם? על האזרח
הקטן ההוא שרואה ושומע ומרגיש...?  

לא כל שכן על גורל עמם? לא כל שכן על שכתוב ההיסטוריה של עמם?
והכתוב לא מותיר לנו שום ברירת מחדל: עוד באותו הפרק, ואנו
עדיין במלכים ב', פרק יח : יג ובארבע עשרה שנה למלך חזקיה,
עלה סנחריב מלך-אשור על כל-ערי יהודה הבצורות--ויתפשם. יד
וישלח חזקיה מלך-יהודה אל-מלך-אשור לכישה לאמר חטאתי, שוב
מעלי--את אשר-תתן עלי, אשא;

גלות יהודה, לציין, עוד רחוקה מתקופת חזקיה, אך ניצוצותיה
מתחילים לבצבץ, בשום פנים - לא במקרה, דווקא בתקופת חזקיהו;
כפי שראינו בפסוקים הקודמים.

אם כן, גם המלכים הטובים והישרים העלימו את עיניהם מהמציאות,
וכתוצאה מזאת נוצרה בעיניהם מציאות מדומה: אנו יכולים למלוך
ולהמשיך, כל עוד אנו מתרכזים במצוות התורה וחוקותיה, כמעט כמעט
בכל... "עזור תעזור עימו" למשל, יכול להמתין בצד... הציוויים
על המוסר ועל השכל הטוב ניתנו במובן הרחב... ניתן ללא ספק
לעבוד איתם ולצאת לידי חובה... אין לדידם, למשל, שום מצווה
המונעת ממך להיות בירוקרט! אין מצווה המצווה עליך להתרחק מאחת
הדמויות המצוירות לעיל: היכן נזכרה דמותו של השוטר שידו כותבת
ואוזניו נעולות - בתנ"ך! באיזה קטע הוזכר השופט ההוא שרואה
ושומע את החוקים - לא את האדמים?! דווקא צוונו לרדוף אחרי
הצדק! היכן הוזכרה הדמות המאוסה של המתמכר לעבודה ולעזאזל
אפילו ביתו...? דווקא טוב לעבוד ולהזיע! היכן הוזכרה דמותו
המאוסה של המסתגר עם עצמו - רק הוא לעצמו ולא איכפת לו מכלום!
ובכלל למה דמות כזו היא מאוסה! הוא גנב? דווקא הוא עסוק בעבודת
השם ולימוד התורה!

אני מנסה רבותי לאסוף את שברי והשארתי הרבה מאוד שברים... אנסה
לאחות את מה שניתן.

שלמה המלך, לא השכיל לעמוד על עיקרון השלמות, וסטה אחרי
נשותיו...

הרבה מלכים ואנשים טובים לא השכילו להבין את עיקרון השלמות,
וביקשו בסך הכל לעשות את רצון השם, ולזבוח לו על הבמות - כנגד
רצון השם עצמו... [זוכרים את "העיקרון"? אין לגנוב הרבה או
לגנוב מעט... אין חטא גדול וחטא בינוני... אין חצי תעריף...]

גם מלך יהודה חזקיהו - המייצג קבוצה טובה ונאמנה בעם ישראל, לא
השכיל לעמוד על עיקרון השלמות והיה רחוק ממנו כמרחק שתי
גלקסיות... ביקש בסך הכל לעבוד את אלוהים, בדבקות ביושר
בנאמנות, וביקש רק לעשות את זאת, רק לשם שמיים, וששום דבר לא
יפריע לו! אפילו לא אחיו הנמצא בצרה...

גם השופט והשוטר והאיש החרוץ... כולם נמצאים בחברה טובה
דווקא,ישרה ומכובדת.

הייתי רוצה לשים את כולם ביחד תחת זכוכית מגדלת ולבחון אותם בו
בזמן: אינני מחפש את המניע שלהם, אני מכיר אותו: באותו רגע היה
להם נוח להתעלם... זהו רגע החולשה שאין אדם שלא התנסה בו...
אני מחפש את המסגרת! אני מחפש את המסגרת בה יכול היה, אפילו
המלך שלמה, לחמוק לרגע ולהתעלם... אני מחפש את המסגרת הנעלמת,
המתוחכמת, החמקמקה הזאת, שהתאפשר במסגרתה אבסורד האבסורדים.

יום חמישי, ה-20/1/05 למניינם, ואני נמצא בחדר המעבדה, על ידי
הזכוכית המגדלת, וברגע זה אני מסתכל ורושם. כל הדמויות נמצאות
שם מתחת לזכוכית, שלמה המלך, השופט, המלך חזקיהו, הבאתי אפילו
כמה דמויות אקטואליות מהמאה שלנו שיהיה חיכוך... צפוף מאוד וחם
שם למטה.

אני מסתכל רבותי ושם לב למשהו מוזר: כולם, אבל כולם, משתמשים
ברגע המעשה - נקרא לו רגע החולשה, בטיעון אחד ואחיד: "ברגע זה
אני מאמין באלוהים". אף אחד לא פצה פה על הכרת אלוהים!

אף אחד לא אמר למשל "ברגע זה אני מכיר את אלוהים" או "ברגע זה
אני רואה את אלוהים", כולם כרגע מאמינים באלוהים - ותו לא; לא
מעבר לכך.

האבחנה הזאת שכרגע רשמתי, הנה בעלת ערך רב וחשובה עד מאוד; זאת
כי לתומי חשבתי, פעם, כי ערך האמונה באלוהים שווה לערך ההכרה
באלוהים; ועכשיו אני רואה שיש הבדל בין שני המונחים; לא אחד
הם.

"אני מאמין באלוהים" זה מונח רחב מאוד, שמאפשר למשתמש בו מרחב
שיקול גדול ביותר, והמרחב הזה נמצא ברשות המשתמש ובשליטתו
המוחלטת. זאת האמונה שלי באלוהים - יגיד "המשתמש"; אתה אינך
יודע, ימשיך המשתמש ויטען, מה היא מהות האמונה שלי! אף אחד לא
יכול לדעת מה יש לשני בלב, נאום המשתמש; לא אתה ולא אף אחד
אחר, אלוהים הוא לבדו חוקר כליות ולב!

לעומת זאת, "אני מכיר את אלוהים" הוא מונח צר מאוד שלא משאיר
"למשתמש" כמעט שום מרחב מחיה... ההכרה שלי היא אותה ההכרה שלך
ושלו ושלה ושל כולם; אין אחד שיכול לשחק במידת ההכרה; ואם אני
מכיר את אלוהים, אזי לא נותרו לי הרבה אפשרויות: או לעשות
כרצונו או לא; אין לי כאן מרחב שקלול או מחשבה...

אבותינו הקדומים הכירו את אלוהים, ולכן היה להם קל ללכת בדרכו
[המוגדרת והמדויקת], והיה להם קשה לסור ממנה, ואפילו הסטייה
הקטנה ביותר העמידה אותם בפני אותה הדילמה: ללכת בדרכו או לא?!
אין ולא הייתה משמעות לגודל הסטייה, לא יכלה להיות משמעות כזו,
כי שוב אנו מדברים על דרך מוגדרת ומדויקת.

הייתה כמובן הבחנה בין גודל הסטייה לעונש הנגזר ממנה; עונשו של
רוצח אינו תואם לעונשו של שודד דרכים ולבטח רחוק מעונשו של
שקרן קטן... אולם גם הרוצח והשודד וגם השקרן הקטן ביותר -
שלושתם בגדו בהכרת אלוהים וחיללו אותה; כי על עובדת הכרת
אלוהים אין עוררין.

מכאן, הייתה בעיה בפני מי שרצה לסטות טיפה מהדרך ולשמור בכל
זאת על חלק ממצפונו (בע"מ) או אם תרצה מהגיונו המסורבל; הוא לא
יכול לשחק את המשחק הזה ולא את חלקו: או שיש הכרה באלוהים או
שישנה בגידה בהכרה זו, ללא שום קשר לסוג העבירה או הסטייה; אין
דרך ביניים...

"הבעיה" הזו שנוצרה, הקשתה על היהודי "הטוב והישר" ועשתה לו את
החיים קשים מנשוא! הוא רוצה בכל מאודו ללכת בדרכי השם
ובמצוותיו, אבל לפעמים גם העין רוצה... להגרר עם אות קין של
בגידה בהכרת השם בגלל הסטייה הכי קטנה? זוכרים את מרים אחות
משה, הנביאה, שלא עזר לה... והיה עליה להסתגר שבוע מחוץ למחנה!
זוכרים את הכאת הסלע של משה ואהרון ועונשם הנחרץ?

אם כן, ואם להשתמש בלשון ציורית, היו מי שלא יכלו "להשלים" עם
גודל הגזרה, וקבוצה זו ייצגה דווקא את "הטובים והישרים" מעם
ישראל [דוגמא מאפיינת: קורח ועדתו]; כל מבוקשם הסתכם בסה"כ
במקצת מרווח מחיה... בסך הכל רצו קצת שיקול עצמי וידעו בתוכם
שדרך השיקול הזה ניתן להשחיל סטייה קלה פה וסטיונת שם... לא
ניתן אפילו להבחין בסטייה... והשם עזר בידם! כן ביקשו וקיבלו
את מבוקשם!

חכם אחד אמר, שכר מצווה מצווה, ושכר עבירה עבירה; וכך היה שכר
המחשבה הלא תמימה שלהם: ביקשתם מרווח מחייה, קיבלתם! ודעו לכם,
שאתם עתידים לשלם שבעתיים עבוד מרווח המחיה שלכם, זה שאך
ביקשתם.

דווקא באותה התקופה, נקרא לה תקופת הביניים, חטאו ישראל ובגדו
בעליל בהכרת השם יתברך ובמציאותו; הם חיללו ביודעין את שמו,
בפשעים חמורים ובלתי מקובלים.

כאן התחילה תקופת "האמונה".

השם יתברך לא רצה לוותר בקלות על עמו... והוא הפציר בהם, כאן
בשלב הזה: האמינו. האמינו בי; אני אלוהיכם שהוצאתי אתכם
ממצרים, שעשיתי לעיניכם את כל הניסים, שקרעתי את הים שתעברו
בתוכו ביבשה,

אני אלוהיכם, האמינו בי. כאן נולדה תקופת האמונה.

כאן התוודענו לראשונה למשמעות האמיתית של מונח האמונה: "אני
מאמין" משמע "אני משנן את ידיעתי"; יודע אני ורואה שידי מחזיקה
בתפוח, אולם אני חוזר ומשנן שמה שבידי הוא תפוח, כי חשוב בעיני
לשנן את זאת ומסיבה כלשהי: שכחה לשמה, שיגעון זמני, חוסר
ביטחון עצמי - (או אולי חוסר היכולת להכיר במציאות - אם ישנה
מחלה נפשית כזאת)... "אני מאמין שיש בידי תפוח" משמע "אני משנן
מידע מוכר ברור ומוסכם מראש".

אם כן, ירדו בשלב זה אבותינו מדרגה, בה התבקשו להאמין בבורא
עולם שאותו ידעו וראו; היה צורך שיאמינו בו, שישננו את אמונתם.
חשוב לי להדגיש ולשנן: תקופה זו תרשום ותסמל ירידה בקיבולת
החינוכית והאנושית של אבותינו. כה ירדו בשליטה על תודעתם - עד
כדי שנתבקשו ע"י הבורא ושליחיו שיאמינו במציאותו, המוכרת להם
משכבר.

יש לציין שחטאי אבותינו לא הסתיימו בזאת; הם המשיכו למרוד
ולבגוד ולהוכיח לעצמם, מדי יום, עד כמה נכונה עדות השם בנו: עם
קשה עורף אנחנו. בד בבד, גם קירבת השם הפיזית אליהם התחילה
לדעוך... אם עמי אינו מכיר בי - מה אני עושה על ידו?! אולם יש
לציין שדעיכה זו התרחשה באופן איטי, בתהליך שנמשך מאות השנים;
ואם התהליך הזה התחיל לקראת כניסת ישראל לארץ ישראל, אזי בא על
סיומו לקראת סוף תקופת המלכות, בגלות יהודה וחורבן בית המקדש;
או אז ניתן לסמן את סוף נוכחות פני השכינה בישראל, או כמקובל
במונח המקצועי: הסתרת פני השכינה מעם ישראל. כאן, בנקודה הזאת,
נותרנו רק עם האמונה.

בשלב ההיסטורי הזה, נשארנו עם האמונה בלבד; בלי היכולת הטבעית
שהורגלנו אליה מימים עברו, לשנן מידע ברור שאין לנו עוררין
עליו; להאמין בהשם יתברך ובשכינתו הנמצאת בקרבנו, ובנביאיו
המעבירים לנו את דברי אלוהים חיים; ובניסים הגלויים שנעשו לנו
על ידם; כאן נותרנו אך עם "האמונה" ביד, ומונח זה החליף תמרור:
אם פעם התבקשת להאמין במציאות ע"י פעולת שינון פשוטה, היום
עליך לעבוד שבעתיים בכדי להשיג את הבנת המציאות הזאת, ועל ידי
כך תגיע להכרתה בפועל. זו הייתה תשובת השם "לטובים והישרים"
ההם מעם ישראל (זוכרים אותם?), שכל מבוקשם הסתכם במקצת מרווח
מחיה... בסך הכל רצו קצת שיקול דעת עצמי וידעו בתוכם שדרך
השיקול הזה ניתן להשחיל סטייה קלה פה ושם מבלי להתמודד עם אות
הקלון של בגידה במציאות השם וחילולה... והשם עזר בידם! כן
ביקשו וקיבלו את מבוקשם! כאן קיבלו את מבוקשם בתוספת הטיפ
שהובטח להם: עתידים אתם לשלם שבעתיים עבוד מרווח המחיה והשיקול
שביקשתם לעצמכם; ועכשיו הגיע זמן העסקה: יש לכם עכשיו רק את
האמונה, המציאות שלי אינה בהישג ידכם כמו פעם... ואם תרצו בכל
זאת להגיע אליה - אל המציאות שלי, תצטרכו לעבור דרך ארוכה
ובלתי פשוטה. ניתן להשתמש ללא ספק באמונה כאמצעי לעבור דרכו את
הדרך הקשה הזאת - אך אל לכם לשכוח: האמצעי הזה והפעם, הוא פתוח
ורחב גם בלתי מוגדר; זה מונח רחב מאוד שמאפשר למשתמש בו מרחב
שיקול גדול ביותר, והמרחב הזה נמצא ברשותכם ובשליטתכם המלאה,
בדיוק ע"פ מבוקשכם.

ובאותה מידה, ממשיך השם ומתרה בנו, המרחב החופשי הזה המוצע,
יכול להכשיל אתכם ולהרחיקכם מהמטרה - אם בכלל פניכם אליה...

אני חוזר אל השברים שפיזרתי לכל עבר, וכאן המקום לאחות את
כולם: המרחב החופשי הזה, המתאפיין ע"י שיקול דעת בלתי מוגבל
בניתוב האמונה והבנתה האינדיבידואלית, הוא אשר שיחק בו שלמה
המלך בסוף ימיו ונכשל; הפסיד במשחק. וגם המלך חזקיהו נכשל
במרחב הזה, ומגודל השטח העצום ששיחק עליו, לא היה ניתן להרגיש
ממבט ראשון בכישלונו; יעברו דורות, מאות הדורות, עד שנרגיש
בכישלון מר זה: הוא לא הושיט יד ועזרה לאחיו כשהיה צריך לעשות,
על זאת הצביע במפורש הכתוב; וגם לא העביר - ולא יכל להעביר
מידות כלשהן לילדיו. בנו המלך מנשה, מלך כמלך חסר מידות, ולא
במקרה. גם את המקריבים קורבנות בבמות לכבוד השם - וכנגד רצון
השם אני מבין עכשיו: זאת הייתה האמונה שלהם בסך הכל; האמונה
הזו בשעתה התאימה להם - או אם תרצו, התאימו אותה למידותיהם.

במרחב החופשי העצום הזה שיחק גם השופט והשוטר והמכור ההוא
לעבודה - אם דמויות אלו זכורות לכם עדיין... כל אחד והאמונה
שלו; כל אחד והעיבוד שלו לנוסח האמונה המתאים. המשחק פתוח על
שטח פתוח ועצום מימדים; וישנו רק צופה אחד במגרש: השם יתברך
בעצמו.

ועדיין אני נמצא בחדר המעבדה... על ידי הזכוכית המגדלת, ועדיין
אני מסתכל ורושם. כל הדמויות עדיין נמצאות שם מתחת לזכוכית,
שלמה המלך, השופט, המלך חזקיהו; הזכרתי שהבאתי עוד מספר דמויות
אקטואליות מהמאה שלנו שיהיה חיכוך... ואני יודע שצפוף וחם מאוד
שם למטה, אי-לכך ארשום את האבחנה האחרונה שלי ואשחרר אותם.

אבחנה: ככל שהמרחב, עליו פרוסה האמונה, גדול יותר, כך המשחק
במרחב הזה מסוכן יותר, איכות שחקניו נשחקת יותר, ומד הכישלונות
רושם שיאים מסוכנים ביותר.

בעברית: כבר בימי משה רבנו הדעיכה (הסתרת פני השכינה) התחילה
את דרכה, והגיעה לשיאה עם גלות עשרת השבטים ויהודה. תהליך
הדעיכה הזה, כפי שהזכרתי, התחולל באופן איטי והדרגתי; השכינה
לא הלכה מאיתנו מהיום למחר... בימי משה רבנו, עמוד הענן ליווה
אותנו בכל צעדינו, ראינו את ניסי השם במו עינינו, ושמענו אותו
במו אוזנינו. נכנסנו לישראל ועדיין ליוונו חסדי השם הגלויים,
וערוץ התקשורת הישיר אל השם היה פתוח וגלוי, לאורך כל זמן
שהותנו בארץ, מתקופת יהושע בן-נון ועד אחרון הנביאים שליוו את
עם ישראל; זאת מלבד האורים ותומים של הכהן הגדול שגם ליווה את
עם ישראל והיווה ערוץ פתוח וגלוי אליו.

ערוצי התקשורת הלכו ופחתו עם הזמן בכמות ותדירות; וזה קרה על
פי נוסחה מסוימת, ומאוד מוגדרת; והלכה למעשה, מי שהגדיר את
הנוסחה הזאת שנקבע לפיה תדירות התקשרות עם השם - היה עם ישראל
בעצמו; וזה היה תלוי בעצם בהתנהגותו: אם הוא רצה להתקרב אל
השם, השם היה תמיד על ידו, ואם הוא התרחק ובעל ומאס ובזה וביזה
- הערוץ הצטמצם לכדי מסרים קצרים וזמניים: סורו מדרככם; אל
תלכו למלחמה; תעלו למלחמה; תמשח את המלך...

הזכרנו לעיל שהסיפור שלנו עם אלוהינו התחיל בהכרתו בפועל
וההתמודדות שלנו עם ההכרה הזאת, לטוב ולרע.

ירדנו שלב, ונתבקשנו על ידי אלוהינו להאמין בו, ולהשתמש
באמונה; כאשר עוד הוא היה על ידינו.

והשלב האחרון היה כאשר נותרנו עם האמונה בלבד, ונושלנו מהכרת
השכינה במציאות הטבעית.

לפי דירוג השלבים הזה, אני מגיע למסקנה, שככל ותדירות ערוץ
התקשורת הלכה ופחתה, כך הצטרכנו יותר את האמונה. כאשר השם נגלה
לעינינו בהר סיני, לא היינו זקוקים כמעט את האמונה... למה אני
אמור להאמין אם אני רואה ושומע ומרגיש בכל חושי...

וכאשר נוכחות השם בקרבנו פחתה (ביוזמתנו! כי אנחנו, פשוט,
התרחקנו מאיתו) וערוץ התקשורת הוריד תדר, נוצר שטח ריק שבו אין
- לא תקשורת לא נוכחות לא ניסים ולא שום קשר עם מערכת העל
שהתרגלנו לחיות בקרבתה... חיינו בהרגשה של ריחוק מערוץ
התקשורת הזה - אך לא של ניתוק! כלומר, התחושה ששלטה אז,
הייתה של ניתוק זמני... כילד שאביו יצא לנסיעה ארוכה... הזמן
עובר ואבא לא חוזר... הימים החודשים השנים עוברים-- עד כדי כך
והילד כמעט והתרגל להעדרות אביו מהבית; אולם תחושת הניתוק
הכללי המוחלט לא שלטה בו לרגע, כי מן המוסכמות היה שאביו נמצא
בחול, והוא עוד יחזור... מתי? אלוהים יודע!

בתקופות המקוטעות ההן של הניתוק הזמני, היינו צריכים יותר את
האמונה... אני מדבר כמובן על מי שהיה לו אינטרס כלשהו בהמשך
הקשר עם בורא עולם; וגם בעלי אינטרס אלו מתפצלים להרבה קבוצות
נפרדות שהמשותף ביניהם הוא "הכנות", אולם לא לכל קבוצה אותה
רמה של כנות עצמית. יש מי שרמת הכנות העצמית שלו כה גבוהה, כה
יציבה, עד כדי כך שאינו צריך לשום אמונה... הוא הכיר אותו פעם
וזה הספיק לו; ומאז הוא מחובר אליו כל הזמן... אינו זקוק לשום
שכנוע עצמי... אינו זקוק לשום אמונה.

במקביל, לא כל האנשים שווים - בשליטה העצמית, בתדרוך העצמי,
בכנות העצמית, יש אנשים שרמת הכנות העצמית שלהם, היא פחותה
במקצת מקבוצת העלית הראשונה, והדבר מתבטא בכל מישורי החיים:
אני מכיר אנשים שלא מאמינים אפילו לעצמם! שחוזרים פעם ופעמיים
על פעולת חישוב פשוטה שהם עשו במו ידם - בשביל להיות בטוחים
בתוצאה! מוכרת התופעה של איש המסדר את חדר העבודה שלו, כל נייר
במקום, כל תיק כל עט כל חוברת... מסיים מסדר יוצא מהחדר ונועל
אחריו; כמה צעדים והוא חוזר על עקבותיו, פותח את מנעול המשרד
ובוהק שוב בחלל! להיות בטוח שהכל במקומו. כן יש אנשים כאלה
ולמעשה, כמעט כולנו שותפים לתכונת אי-ביטחון העצמי הזאת, בדרגה
זו או אחרת...

אם כן, נחזור לשטח הריק ההוא - לתקופות המקוטעות של "הניתוק
הזמני", ולקבוצות שהיה להם אינטרס כלשהו בשמירה על הקשר עם
המערכת העליונה שנעלמה מעיניהם לרגע... אז, היינו צריכים את
האמונה, אולם וכפי שהסברתי, לא באותה המידה; לא כל האנשים
זקוקים לאמונה באותה המידה - תלוי ברמת הכנות העצמית שלהם.

עם זאת, ואם נציב קו גרפי כללי לממוצע האמונות, נגיע למסקנה
פשוטה זו: ככל שהתקופות המקוטעות ארכו, כך גדל הצורך באמונה,
ותחושת הביטחון והכנות העצמית פחתה. נא לא לשכוח, אנו מדברים
על ממוצע כללי.

ניתן להגיד למשל, שהקו הגרפי הכללי של האמונה עמד על אפס במעמד
הר סיני; אפילו האדם עם רמת כנות וביטחון עצמי הכי ירודה, היה
זקוק ל"אפס" אמונה במעמד הר סיני! ניתן להגיד במקביל, שקו גרפי
זה הגיע לשחקים בתקופת מלכות מנשה ביהודה למשל, כאשר השחיתות
אפפה את כל השכבות, העם כה התרחק מהשם, והניתוק היה בעיצומו;
בתקופה הזאת למשל, היה צורך בטונות של אמונה למי שביקש, בכל
זאת, להתקרב קצת להשם... לא לשכוח, שאפילו בתקופה השפל הזאת,
היו עדיין נביאים, והקשר עוד לא נותק כליל; התחושה הרווחת
הייתה, עדיין, שאבא הגזים הפעם בהעדרותו, אך יום אחד יחזור
הביתה... אפילו הנופלים הרחוקים ביותר, חייו בצל התחושה
(העובדה) הזו, וידעו הרבה יותר מאיתנו על מציאות השם. אפילו
אומות העולם שמעו וקיבלו, במסגרות שלהם, מציאות זו.

יורשה לי לחזור ולציין כאן את האבחנה, שאני נמצא כרגע בעיצום
ההסבר שלה: ככל שהמרחב, עליו פרוסה האמונה, גדול יותר, כך
המשחק במרחב הזה מסוכן יותר, איכות שחקניו נשחקת יותר, ומד
הכישלונות רושם שיאים מסוכנים ביותר.

נא לזכור, שאת האבחנה הזאת כתבתי במסגרת הפרויקט שהתחלתי בו,
וביקשתי לנתח במהלכו את התנהגות הדמויות שלי הנמצאות עדיין תחת
הזכוכית המגדלת. את שלמה המלך, זוכרים? איך יתכן שהחכם באדם
יעלים עיניו מהמציאות עד כדי הנפילה במציאות מדומה, שתרחיק
אותו מעיקרון השלמות וכל הנגזר ממנו!? זוכרים את מלך יהודה
הטוב והישר חזקיהו שגם "נפל" במציאות מדומה שהשפיעה על
החלטותיו ואפילו על בניו?

שלמה המלך ובסוף ימיו, קבעתי לעיל, שיחק במרחב החופשי ההוא
המתאפיין ע"י שיקול דעת בלתי מוגבל בניתוב האמונה והבנתה
האינדיבידואלית, ונכשל... גם המלך חזקיהו נכשל במרחב הזה...

עכשיו, אני בא לטעון, דרך האבחנה האחרונה (ששיננתי לעיל),
שמרחב האמונה ששימש את המלך חזקיהו, גדול יותר (מטבעו) ממרחבו
של שלמה המלך; מסוכן יותר; ומד "הכישלונות" על מסלולו - עלולים
לרשום שיאים מסוכנים ביותר.

בזמן חזקיהו, "התקופות המקוטעות" (אם זכורות לכם עדיין) היו
ארוכות יותר (בהשוואה גסה) - מאשר התקופה של שלמה המלך. בזמן
שלמה המלך קם בית המקדש, ע"י המלך שלמה בעצמו והשכינה שרתה
בתוכו ובתוך עם ישראל רוב הזמן... הדעיכה (הסתרת פני השכינה),
ומטבע הדברים שהשפיעו על מציאותה, הייתה קרובה יותר למציאות
בזמן המלך חזקיהו מאשר תקופת שלמה המלך. אשר על כן וללא ספק,
שטח האמונה שהצטרכו לו "הנצרכים" ("קבוצות האינטרס" שחיפשו את
הנתיב להתקרבות אל השם) בזמן חזקיהו, היה גדול לאין ערוך מאשר
השטח עליו חייו בטבעיות בזמן שלמה המלך.

עיבוד נתונים אלו מביא אותנו למסקנה הקשה: המלך חזקיהו עלול
"להכשל" יותר מאשר המלך שלמה - אך לא זאת הבשורה הרעה:

כישלונות המלך חזקיהו הן הרבה יותר מסוכנות מאשר המלך שלמה;
זאת מהסיבה הפשוטה: לא ניתן לאתר כישלונות אלו, לא ניתן לעמוד
עליהן, יש להשתמש בזכוכית מגדלת בשביל לראות אותן; מרחב האמונה
עצום המימדים ששימש את המלך חזקיהו - ואני מדבר על המרחב
החופשי ההוא המתאפיין ע"י שיקול דעת בלתי מוגבל בניתוב האמונה
והבנתה האינדיבידואלית, מרחב זה הוא עצום מימדים! מימדיו אלו
מאפשרים משחק כה מסוכן שרק שופט אחד ויחיד יכול להבחין בעבירות
המתבצעות על מגרשו: בוחן כליות ולב. קשה לנו, אנחנו האנשים,
להבחין בכשלונות אלו ולהצביע עליהן, לעמוד עליהן, לאתר אותן,
ו... לתקן אותן. מכאן נובעת הסכנה הטמונה בכישלונות.

קראתי מעם לועז לאורכו ולרוחבו, ולא איתרתי אפילו תהייה
משמעותית אחת אודות המלך חזקיהו... איך יתכן שאדם טוב וישר -
לא יעביר מידה כלשהי מטיבו ומיושרו לבנו; איך יתכן שאדם טוב
וישר לא יעלה בדעתו לעמוד יד ביד על יד אחיו בשעתו הקריטית,
שעת גלותו מעל ארצו! שעה שמלכות המלך חזקיהו הייתה יציבה
ואיתנה...

"מעם לועז" הוא אחד הספרים החשובים בספריה היהודית - ספר שמפרש
את כל התנ"ך ע"ג הרבה מאוד כרכים. הוא ספר יפה ואמין; אך מעל
לכל הוא ספר מושלם; זאת כי הוא מביא את עיקר הדרשות והפרושים
החשובים שנאמרו מפי חכמינו ז"ל בכל הדורות לגבי כל פסוק ופסוק
בתנ"ך, בנוסח ברור ומקוצר; מלבד דעת המחבר בעצמו... לכן אני
רואה בו את הכתובת האמינה והמייצגת לראייה הכללית של חכמינו
ז"ל. קראתי את מעם לועז בעיון רב ולא מצאתי אפילו תהיה מסודרת
אחת - מאלו שזעקתם עולה לשמיים! מאלו שאפילו הכתוב בעצמו התעקש
והתפתל להותיר בנו רושם עז, מר, ורמז עבה של פיל...

ואנחנו בשלנו: מה טבעי שמלכות תשקוט ותעסוק בתורה, כאשר אחותה
הצעירה והשובבה נמצאת בצרה! הרי היה פיצול מלכויות לא? אז מה
הבעיה? זה טבעי!!

לא!!! בא הכתוב והפציר בנו: אל תפלו גם אתם בטעות הזאת! זה לא
היה דבר טבעי ולא אנושי! כאשר אחיך נמצא בצרה, בסכנת הכחדה -
תושיט לו יד ועזרה; ישנם רגעים שיש לשים כל חשבון בצד לטובת
העיקר: עזרה ושותפות בגורל.

"אל תיפלו גם אתם בטעות" זוהי התכלית האמיתית העומדת מאחרי
הזעקה הברורה של התורה.

השאלה החשובה היא, איך חכמי ישראל ז"ל לא הבחינו בזה.

איך חכמי ישראל לא חקרו את המסגרת, בה אדם כשלמה המלך יטה לב
אל חולשותיו ודווקא לעת זקנה! אינני שואל אודות שלמה המלך,
כי-אם אודות חכמינו ז"ל!

איך יתכן שחכמינו ז"ל, כולם כרובם, לא השכילו לחקור את השאלה
המתבקשת: מדוע הבמות לא סרו!

למען הגילוי הנאות, קראתי פעם באינטרנט אודות השאלה הזאת -
ככתבה וכלשונה: מדוע הבמות לא סרו בתקופת המלכים הטובים
והישרים שהיו לישראל! אין ספק שכל העולם כולל עולם האינטרנט של
היום וכולל גם חכמינו ז"ל - כולם ככולם שמו לב להסתייגות
העקבית של הכתוב מהבמות - ובזאת הסתפקו; והשאלה המתסכלת עודנה
עומדת ולא מניחה: איך יתכן שחכמי ישראל לכל דורותם, לא חקרו את
המסגרת שבתוכה נשאלה השאלה האבסורדית של הבמות!

כל הכלים שהרכיבו את האבסורד עצום מימדים זה, נמצאים ומזומנים
לעיני כל, וקוראים בראשי חוצות: בואו תחקרו אותי! ישנו איסור
ברור מהתורה: לא להקריב על הבמות, כי-אם רק בבית המקדש כל עוד
הוא קיים; ישנם המלכים הטובים והישרים שהכתוב העיד עליהם זאת,
שרצו בכל לבם ומאודם לקיים את כל מצוות התורה; ישנו העם שהונחה
ע"י המלך לחזור אל אלוהיו ולקיים את מצוותיו כהלכתם; ישנם
הנביאים הרבים שלא חסכו את שבטם אפילו מהמלך, ושהוכיחו ללא ספק
את העם ואת המלך אודות הבמות; ומעל לכל ישנו הכתוב שבא והעיד
באופן עקבי נחרץ וחד משמעי: "הבמות לא סרו!" וסימן לנו בזאת
שעניין הבמות אינו ולא היה עניין שבעלמא... אם כן, השאלה
הנוקבת אינה "מדוע העם ומלכו (הטובים) הקריבו בבמות ולא שמעו
את תוכחות הנביאים"; השאלה אינה אפילו "איך יתכן מצב כזה!": כי
על שתי השאלות ניתן לענות באופן נוקב ופשוט: יתכן ועוד איך מצב
כזה! עובדה שהעם לא שמע ולא עשה - לא הוא ולא מלכו (הטוב)!

השאלה האמיתית היא: מהי המסגרת שאפשרה קיום אבסורד כזה! את
המסגרת הזו התורה ביקשה מאיתנו לחקור ולהסיק מסקנות, ולמען זה
הכתוב הפנה את תשומת לבנו אין ספור פעמים ובעקביות לאבסורד:
"רק הבמות לא סרו", ואנחנו לקחנו את הערת הכתוב והשבנו בכל
התמימות: אכן! רק הבמות לא סרו!

אני בא היום ומניח עוד שאלה תמימה על השולחן: איך יתכן שכל
חכמינו ז"ל לא הבחינו בזה.

איך לא הבחינו בשאלת הבמות למשל, או בשאלות האבסורדיות אודות
המלך הטוב והישר חזקיהו?!

איך יתכן!

איך יתכן? כי קשה באמת להבחין בשאלות אלו, כאשר המרחב
האמונתי של חכמינו ז"ל, גדול אפילו מהמרחב של ימי חזקיהו,
וזוהי הסכנה בתמציתה... שיא אחד מהשיאים המסוכנים שהגענו אליהם
הוא, אי הבחנת חכמינו בשאלות האבסורדיות.

זוכרים...? ככל שהתקופות המקוטעות ארוכות יותר, כך הדעיכה - או
בשמה המקצועי "הסתרת פני השכינה" גדולה יותר. וכך, בזמן
שהשכינה לא שרויה איתנו, אנו זקוקים לעוד אמונה ועוד... עד
שאנו בונים לעצמנו תבנית אמונתית מיוחדת שמתאימים אותה למידתנו
ותופרים אותה על פיה. בתבנית אמונתית זו, קשה לעמוד על ערך
מוסכם כלשהו מלבד ערך האמונה בהשם יתברך, ואכן אין "מאמין"
שאינו מאמין בהשם יתברך; כמו שאין "אוכל" (מישהו הנמצא במצב של
אכילה) שאינו אוכל משהו - שאינו מזין את עצמו במשהו... אולם,
האם כל אוכל הנכנס למערכת התזונתית של האדם הוא שווה?

על השאלה זו אכן קיימת, מטבעה, הסכמה מקיר אל קיר: לא! לא כל
אוכל שווה; אנו קובעים את התשובה הזאת, כי יש בידינו את הכלים
המדויקים והמידע הדרוש לאבחן את כל סוגי האוכל ולעמוד על
ערכם.

לא כן הדבר אודות שאלת "האמונה" בהשם יתברך; איננו יודעים
לסווג עדיין את "האוכל" הזה, אבל אנחנו משתמשים במילת זיהוי
אחת לכל סוגי "האוכל" הזה: כולנו "מאמינים" בהשם. כולנו
"עובדים" את השם. כולנו "אוהבים" את השם. כולנו "קרובים" להשם.
כולנו "עושים" למען השם. כולנו נמצאים ועובדים ואוהבים ועושים
על אותו המגרש: מגרש האמונה.

מכאן, המגרש הזה, או אם תרצה המונח הזה "אמונה", הוא בעל
מימדים עצומים כה רחבים - עד כדי שקשה כבר להגדיר את מימדיו,
קשה להבין אותו... כמה אתה מאמין? מה טיב האמונה שלך...? כאן
נוצרה בעיה: יש צורך בהגדרה! האדם לא יכול לקבל מצב נתון נטול
הגדרה; אשר על כן, הוא המציא דרך מלאכותית בעלת מאפיינים
מסוימים, שיגדיר דרכה את ערכי "האמונה" הרחבים הכלליים,
הזקוקים מאוד להגדרתו המוסכמת... את הדרך הזו בנה כבדרך שבונים
בה תבנית, בעלת מימדים מוגדרים, וגם הדביק לה סולם ערכים
ותארים לשימוש המגדיר ונוחיותו.

בדרך זו, ניתן להשוות בין אמונות האנשים ואפילו להעריך את טיב
אמונתם: אמור מעתה, תלמיד חכם העוסק יומם ולילה בתורת השם,
מאמין בהשם יותר מעם הארץ הלא מבין בתורה והלכותיה; ולבטח רבו
של תלמיד החכם, המשיג כמובן בידיעותיו התורניות את תלמידו, הוא
בעל מניות אמונה עמוקות ומושרשות יותר מאשר תלמידו, זאת כי הוא
קרוב יותר לאלוהים: מכיר יותר את תורתו ומבין את רזיה.

זוהי בעינה התבנית המלאכותית שבנה האדם במו ידיו, להקל עליו
את הגדרת האמונה. הבעיה היא שהתבנית הזאת היא נכונה ונתמכת
בהגיון צרוף: אני מכיר את תורת השם - משמע אני מכיר את מציאות
השם. זוהי האמת לאמיתה - וכל מילה בסלע.

ובכל זאת, הדבקתי לתבנית את התואר "בעיה", כי באמת נוצרה בעיה
עם מציאותה במרוצת הזמן... עניין לימוד התורה הפך לעניין טכני,
שלא תמיד התאים לערכים הנגזרים מהתבנית, שלשמם נבנתה... כך
נתקלנו ברב עשיר בתורה ועני במידות, והתבלבלנו... כך הבטנו
באיש התורה שאין לו ולענוות אדם מאומה - הבטנו והתבלבלנו: הוא,
ע"פ הסטנדרטים והמוסכמות שקבענו - איש ירא שמיים, מאמין בהשם
וקרוב אליו, אולם הרגשתנו נוגדת את ההגדרות האלו ודוחה אותן
בתוקף: לא! אינני חושב כך! אבל מה אני אומר?! אני כופר בעיקר!
היעלה על הדעת? הוא גדול בתורה! אבל, אני מרגיש אחרת...

הקונפליקט הפנימי הזה נוצר כתוצאה מהעדר הגדרה להרגשתנו: לא
ידענו פשוט להגדיר את הרגשתנו; זאת כי אין ולא הייתה לנו הגדרה
מדויקת לאמונה, לאהבת השם, לקרבת השם... ולמעשה, כל התבנית
המסודרת המלאכותית ההיא נוצרה במטרה לעשות סדר במונחים הכלליים
האלה, ולתת בידינו כלי כלשהו למיין דרכו, להבין, לדרג, לבטא,
לסמל... תבנית זו נועדה להקל עלינו את סוגיית ההגדרה: זה קרוב
להשם וזה לא; זה מאמין וזה - לא כל כך... זה נראה לי יירא
שמיים, וההוא לא נראה לי כל כך...

ובין רגע נוצר קונפליקט אמיתי, שהאחראי לו היא דווקא אותה
התבנית, שנועדה לסדר לנו את רגשותינו. קונפליקט זה ייצר שטח אש
פתוח שכל מאן דבעי נכנס אליו וירה את צרורו; יש מי שירה ללא
אבחנה ולכל הכיוונים, אם מישהו נורה ונפל - דמו בראשו; יש מי
שהבחין בהעדר הכללים השולט בשטח וניצל מצב זה! הוא ידע לנווט
"תנאים" אלה לטובתו האישית וירה ע"מ לפגוע! יש מי שהבחין בתוהו
ובוהו זה ונכנס לעשות סדר ו... לירות; יש מי שנכנס כצופה תמים
מהצד - נורה במקרה ונפגע; יש גם הרבה צופים שנכנסו כצופים
וגמרו כיורים מקצועיים לכל דבר - הם פשוט קלטו את התוהו ובוהו
והחליטו להצטרף לקבוצה כלשהי... יש ויש ויש... שטח פתוח. זהו
המרחב האמונתי עליו דיברתי לעיל.

לאור האמור, נא לעיין שוב באבחנה האחרונה שציינתי לעיל:

ככל שהמרחב, עליו פרוסה האמונה, גדול יותר, כך המשחק במרחב הזה
מסוכן יותר, איכות שחקניו נשחקת יותר, ומד הכישלונות רושם
שיאים מסוכנים ביותר.

ציינתי לפניה עוד אבחנה: המרחב החופשי הזה, המתאפיין ע"י שיקול
דעת בלתי מוגבל בניתוב האמונה והבנתה האינדיבידואלית, הוא אשר
שיחק בו שלמה המלך בסוף ימיו ונכשל; הפסיד במשחק. וגם המלך
חזקיהו נכשל במרחב הזה...

שאלתי לעיל שאלה נוקבת: איך יתכן שחכמינו ז"ל לא הבחינו בשאלות
שהכתוב זעק אותם... איך לא הבחינו בשאלת הבמות למשל, או בשאלות
האבסורדיות אודות המלך הטוב והישר חזקיהו!?

שאלתי ועניתי: כי קשה באמת להבחין בשאלות אלו, כאשר המרחב
האמונתי של חכמינו ז"ל, גדול אפילו מהמרחב של ימי חזקיהו,
וזוהי הסכנה בתמציתה... אחד השיאים המסוכנים שרשמנו הוא, אי
הבחנת חכמינו בשאלות האבסורדיות.

נא לא לשכוח ולשנן את אם כל האבחנות:

ככל שהתקופות המקוטעות (שבמהלכן קרתה הדעיכה - הסתרת פני
השכינה) ארכו יותר, כך גדל הצורך באמונה, תחושת הביטחון והכנות
העצמית פחתה, והמרחב האמונתי הרקיע שחקים וגדל.

מי שמתעניין בהיסטוריה, ומבקש לדעת את תולדות "האמונה" בכלל,
ומתי נולד בדיוק "המרחב האמונתי" שלה בפרט, עליו לחזור לעיל -
טיפה אחורה, היכן שהוזכרה הקבוצה ההיא שייצגה דווקא את "הטובים
והישרים" מעם ישראל [דוגמא מאפיינת: קורח ועדתו]; שכל מבוקשם
בסה"כ הסתכם במקצת מרווח מחיה...

"המרחב האמונתי" להדגיש ולשנן, לא היה לו קיום בזמנים
מסוימים - בזמן משה רבנו למשל, כאשר ההכרה תפסה את מקום
האמונה, באופן טבעי ומובן מאליו. בתקופה ההיא גם לא היו שום
קונפליקטים פנימיים, שגרמו לתחושת התוהו ובוהו הדומיננטית
במרחב האמונתי הפתוח של היום... יכולנו אז למשל לראות את מרים
הנביאה, אחות משה ואהרון, מצורעת מחוץ למחנה, ומראה זה לא גרם
לנו שום קונפליקט לשום כיוון...

"הייתכן שאפילו מרים הנביאה תמעד!?" זוהי דוגמא מאלפת
לקונפליקט פנימי אופייני בן ימינו - שלא יכול להתעורר בתקופה
מסוימת, מפאת הנוגדנים הטבעיים שהיו בנמצא: כן! יכול להיות!
ואף היא נהייתה מצורעת מכף רגל ועד ראש, והופרדה בגלוי אל מחוץ
למחנה. יכולנו אפילו לעמוד על חטא משה רבנו בפרשת הסלע, להצביע
עליו ולהבין אותו. לא היינו צריכים להתפלפל כל כך בפרשת דוד
המלך ובת שבע; התודעה היהודית דאז יכלה לקבל את חטא דוד המלך,
מבלי שהדבר יבלבל אותם גם מבלי שדמות דוד המלך, שחטא והתחרט
חרטה כנה, תתערער בלבם. כל זאת, כי המחיצה שהפרידה אז בין
הכרתם לאמונתם הייתה מינימלית - כמעט ולא היה לה קיום; מכאן,
המרחב האמונתי בתקופתם - כמעט ולא נרשמה בו פעילות.

כאמור, המרחב האמונתי זה הלך ותפס תאוצה - ככל שהשכינה הלכה
והתרחקה מאיתנו... עד שהגענו לתקופת השפל של מלכי ישראל
שהתאפיינה בפילוג, והדעיכה התחילה לתת את אותותיה... הגענו
למימדים שאפילו הכתוב "התחשב" בגודל המרחב האמונתי הגועש שלנו,
ושיקלל (הוריד) ציפיות ע"פ נתון חדש זה: בתקופת חזקיהו המלך
למשל, לא ציין הכתוב בפרוש את מרות לבו מאי-הושטת ידה של מלכות
יהודה אל אחותה שזחלה אל גלותה, אלא הסתפק ברמז מוצפן שהותירו
לפענוח לדור מהדורות... להזכירכם, "כישלונות" קטנים מזה בהרבה
מונים, ואפילו לא ברמה הלאומית, קיבלו מדד ציפיות גדול בהרבה,
ושובצו בלוח ההיסטוריה בהתאם. בזמן שאול המלך למשל, כאשר היה
על המלך להמתין, והעם סביבו, לאות מסוימת משמואל הנביא - אות
שבוששה לבוא, ולמלך אצה הדרך, נכשל ולא המתין, או אז וכתוצאה
מזאת הודיעו שמואל הנביא מפורשות: ממלכתך תסור ולא תיכון על
ישראל עד עולם! לא עזרו אפילו הטיעונים הכנים שטען המלך שאול
בעצמו!

(שמואל א', יג): יג ויאמר שמואל אל-שאול, נסכלת: לא שמרת, את
מצות ה' אלוהיך אשר ציוך, כי עתה הכין ה' את-ממלכתך אל-ישראל,
עד-עולם. יד ועתה, ממלכתך לא-תקום: ביקש ה' לו איש כלבבו,
ויצוהו ה' לנגיד על-עמו--כי לא שמרת, את אשר-ציוך ה'.

מד ציפיות זה הלך ובאופן קבוע עם הקו המקביל של המרחב האמונתי
הנתון, ושיקלל את עצמו לפיו. ניתן פשוט ללכת אחורה ולראות את
זאת באופן ברור וגלוי, בכל צעד וצעד בהיסטוריה היהודית; אנו
נעבור שוב וכמובן דרך הדוגמא של מרים הנביאה, ונתעד בדרך את
חטא הסלע של משה רבנו שלא נכנס לארץ ישראל בגינו; בדרך גם
נפגוש את חטא בני אהרון שאש ירדה מהשמים ואכלה אותם; את חטא
עדת קורח שנבלעו חיים בתוך האדמה, עד שנגיע לחטא אדם הראשון
ואכילתו מעץ הדעת.

אני מגיע אל "המרחב האמונתי" של ימינו אלה. ברצוני לכתוב
עליו, לתאר אותו; ברצוני לתאר את מימדיו.

לפני זמן קצר, הגדרתי את "המרחב האמונתי", ובנוסף תיארתי את
המתרחש בין כתליו... תיארתי אותו במילים גדולות, לפעמים בוטות,
גסות - ובכוונה תחילה! כוונתי הייתה לצבוע את השטח הזה במכחול
חזק צורם במטרה לבודד את מאפייניו ולראותם בבהירות. תיארתי שטח
אש פתוח עצום מימדים, הרבה מאוד יורים מקצועיים נמצאים שמה,
יורים לכל הכיוונים, אין שם כללים מחייבים, ובעצם ניתן להגיד
שהשטח נטול כללים, איש הטוב בעיניו יעשה, אין דין ואין דיין;
ולא זאת בלבד: גם האנשים שהבחינו בתוהו ובוהו ונכנסו ע"מ לעשות
סדר במהומה - נבלעו בשלב מסוים אל תוך המהומה והתחילו לירות
ללא אבחנה...

אם לא הייתי נולד בדור הזה, לא הייתי יכול להרחיק בדמיוני
ולתאר את דגם האב של המרחב האמונתי; ציירתי לעיל את הדגם שלנו.
של דורנו.

דרך "המרחב האמונתי" זה, כתבתי, השם מסתכל על כל דור ודור
ומאציל לו את מנת הציפיות ממנו. איננו מצפה, למשל, שהעבירה של
שאול המלך תיקלט בדור של חזקיהו ותובן חומרתה... ושלא ייווצרו
אי-הבנות: גם בדור של משה רבנו היו רציחות וגזילות ושוד מזוין
ואפילו עבירות של אתיקה וזיוף מסמכים; אלה הם אותם הרציחות
והגזלות והזיופים הנעשים היום, ודרגת חומרתם אינה משתנה מדור
לדור. גם קין רצח את הבל, וגם בזמן שאול המלך בוצעו רציחות וגם
היום יש רציחות; "רמת הציפיות" אינה מתייחסת לסוג עבירות אלו,
כי-אם לעבירות שניתן לבצען בתחום "המרחב האמונתי" של כל דור
ודור; וראה איזה פלא: בתחום הזה גם מתבצע רצח ושוד ובגידה וגזל
וגם זיוף מסמכים ועבירות אתיקה, אך המעטה של המרחב האמונתי
מסנן עבירות אלו ומונע מהן את המעבר דרכו, הן נשארות תקועות
בתוכו פנימה, מבלי לצאת ולגלות את מהותן האמיתי; הן תקועות אך
לא לעד... הן תקועות - אך לא בהכרח מחוקות...

"המרחב האמונתי" של דורנו רחב ביותר; בשיאו. ניתן לעבוד עבודה
זרה דרכו ו"הסוד" כמוס יישאר ושמור בפנים. המסנן שלו כה דק
ששום דבר כמעט לא עובר דרכו: ניתן לגנוב לרצוח לזייף להשחית
וגם לסגוד לעבודה זרה מבלי ששום ריח ייצא החוצה... יש לנו שם
קיר חוצה לא מסננת; החורים בו כה דקיקים וצפופים - שלא ניתן
להבחין בהם; קיר אטום יש לנו במרחב האמונתי, המפריד בין המתחם
שלנו למציאות הצרופה... הוא חוסם לנו בין היתר, גם את שדה
הראיה.

אמרתי שניתן לסגוד לעבודה זרה דרך המרחב האמונתי הידידותי
שלנו, בדורנו, והדבר נשמע כסגנון ציורי... ציינתי את הדבר כי
אני עוד אחזור אליו ואזכיר לכם את זאת: אינני משתמש בשפה
ציורית, אני מדבר על עבודה זרה, כלשונה.

כתבתי כאן מילים גדולות ומסוכנות על הדור שלנו; אם לא אמצא להן
כיסוי ומהר הן יפרחו באוויר...
הבאתי הרבה דוגמאות לעיל אודות המונח "המרחב האמונתי",
מתקופת משה רבנו עד למלך חזקיהו דרך שאול המלך... גייסתי את כל
כוחותיי להסביר מונח זה.

ועכשיו, הגעתי לרגע האמת, למרחב האמונתי הדומיננטי של דורנו;
זהו רגע האמת. אני אמור כאן להציע הסבר חד, תקף וחד משמעי
למונח הזה, מבלי להעזר בשום שפה ציורית, כי-אם מעשית פשוטה
קולחת ומדויקת! אני אמור להשתמש בשפה שלנו, בסגנון שלנו,
בהגיון שלנו, במוסכמות שלנו. אני אמור להמציא קבלות מקוריות
מוכרות מציאותיות. בזאת, אני חותם במו ידי על הרבה מאוד צ'קים,
שאצרך לפרוע ולמצוא להם כיסוי... עבודה קשה ממתינה לי...

את העבודה הזאת כבר עשיתי רבותי. לפני כארבע שנים. את העבודה
הזאת עשיתי כאשר לא ידעתי על קיום המונח הזה "המרחב
האמונתי"; כאשר לא ידעתי שיום יבוא ואפרע, דרך העבודה הזאת,
צ'ק כבד... בלתי ניתן לדיחוי.

חלק גדול מהמאמר הזה תיאר ניסיון נואש שלי, לשליחת מכתב שכתבתי
לידי הרב עובדיה יוסף, לפני ארבע שנים. הבאתי את סיפורם של 13
כתובות שניסיתי לשלוח דרכן את מכתבי - ללא הצלחה. ציינתי את
המספר 13, ושיקרתי. ביקשתי להשלים עם המציאות ולייפות אותה...
המספר הוא גדול ביותר. כל מבוקשי היה שהמכתב יגיע לבעליו, קרי
- לידי הרב עובדיה, ושיאשר את קבלתו; זה כל המבצע. אף ולא
כתובת אחת, מתוך עשרות הכתובות לא גילו עניין בבקשתי המוזרה;
אין מה לדבר על העניין במכתב עצמו... ושוב המספר הוא גדול בכמה
מונים מהספרה (13) שהשתמשתי בה לעיל.

המכתב עצמו מדבר על "המרחב האמונתי" של דורנו ומגדיר, באופן
מעשי לא תיאורטי, את "המונח" לפרטי פרטיו. את המכתב כתבתי כאשר
לא ידעתי על קיום קוד מסודר ומוגדר לדברי, האוסף תחת קורתו את
כל רזי המונח ההיסטורי הפועל בעם ישראל, מאז יציאתו ממצרים עד
עכשיו; "המרחב האמונתי".

את המכתב כתבתי ביום שבת, כאשר הייתי חילוני גמור, מבלי שום
נטייה להסתיר נתון זה מתוך שורות המכתב.

רק מאפיין אחד שלט בי בשעת כתיבת המכתב: נטייה פתאומית בלתי
מתוכננת ליהדות כנה; וכאשר כתבתי אותו, לא תכננתי חזרה בתשובה,
גם לא חשבתי בכיוון...

אני מביא להלן את המכתב שכתבתי לפני ארבע שנים, והתכוונתי
להביאו בסוף המאמר כנספח # 3, אך מקומו הוא כאן איתנו. אחזור
אליכם אחריו.

אני מציג לפניכם תעודה יהודית, מקורית, שתגדיר מונח יהודי עתיק
בן אלפי השנים: "מרחב אמונתי" מעודכן לדורנו.

מכתב פתוח אל הרב עובדיה יוסף


שבת אחד בצהריים, לפני כארבע שנים, ישבתי בחנות שלי (היום אני
שומר שבת) וכתבתי מכתב לעובדיה יוסף. מכתב אישי ביותר, ממעמקי
לבי...
לציין, שאין ולא היה לי שום קשר לאיש הזה, לא מפלגתי ולא
משפחתי ולא שום דבר; פשוט ביקשתי כתובת רוחנית וזה מה שמוחי
העמיד לרשותי באותו רגע, הרב עובדיה יוסף.
את המכתב כתבתי באמצעות עט ודף - מספר דפים, לא הכרתי את
נפלאות המחשב באותה תקופה... לקח לי מספר שעות לכתוב אותו,
סיימתי עוד באותו יום, העתקתי אותו בחזרה על לבן, וישבתי לחשוב
איך אשלח אותו אל הרב עובדיה יוסף, איך אבטיח שזה יגיע לידיו;
היה לי חשוב שזה יגיע לידיו, מאוד היה חשוב לי זאת... וכבר
מאותו רגע, הערכתי שהעניין לא פשוט... מי אני שהרב יקרא את
מכתבו וייתן לו את תשומת לבו... אבל מנסים, מה אפשר להפסיד! מה
עוד והמטרה שאותו מכתב יגיע לידיו, כאמור, הייתה חשובה לי עד
אין ערוך...

מה לא ניסיתי. מה לא עשיתי. הגעתי אפילו עד הרב אורי זוהר
המפורסם, והצלחתי ליצור קשר ישיר אליו, שיעשה משהו בנידון,
שהמכתב יגיע לידי עובדיה ויגע בו בידיו באצבעותיו... ולא זז
דבר. הגעתי עד גדול המחזירים בתשובה הרב אמנון יצחק - ולא זז
הברקס. עשיתי את כל מה שעושים בשטח הנסים והנפלאות, אך לא
הצלחתי להגיע לנס הזה! ורק למען התיעוד אציין גם את זאת: ב- 16
במאי 2001, נשלח המכתב דרך UPS ונמסר בלשכת הרב בירושלים, אולם
לא נתקבלה עליו תגובה ( גם לא בצורת אישור קבלה ) מעולם, לא
מהרב גם לא מטעמו.

אני הולך לחלק את המכתב לחמישה פרקים כנגד עין הרע; להלן הפרק
הראשון:  

ב"ה

לכבוד הראשון לציון כבוד הרב עובדיה יוסף -- ירושלים

תארו לכם, כבוד הרב, אם מופנית שאלה כזו: האם הקב"ה קיים?
התשובה, צריכה להיות ברורה ישירה חלקה וחד משמעית.
כן. כן חזק. הוא קיים. הוא נמצא. כל תשובה אחרת שלא תתחיל
במילה הפשוטה והקצרה "כן" יש בה משום כפירה - לא עלינו. בתשובה
לשאלה כזו אני לא מעביר מסר, אני עונה. כפי שלא מועבר מסר
בתשובה לשאלה שניים ועוד שניים כמה שווה?
לא ניתן לענות: אני חושב ששווה ארבע! זה לא זה... זו לא
התשובה...

ואם בכל זאת יימצא מורה למתמטיקה שיענה לשאלה כזו ב: "אני חושב
ששווה ארבע..." אזי אני אפקפק במורה הזה אפקפק בהגיון האנושי
אפקפק בבתה"ס הזה ובכל בית ספר אחר, אפקפק בכל מערכת החינוך!

אני חושב שאפקפק, ובצדק.

כי את התשובה המפוקפקת הזו לא קיבלתי מסתם בן אדם! קיבלתיה
ממורה למתמטיקה.

אני אישית, כבוד הרב, עברתי את הניסיון הזה, דווקא בתור מורה,
ונכשלתי, מעדתי.

פעם, ביציאה מהסופר כשראיתי בידו של הבן שלי סוכריה קטנה שלקח
בלי לשלם, צחקתי. זה באמת היה מצחיק לתפוס תינוק בן שלוש-ארבע
על חם... עם סוכריה ששווה פחות מאגורה... צחקתי, אך לא שכחתי
לומר לו, שאסור לקחת להבא בלי לשלם, עם זאת, נתתי לו לאכול את
הסוכריה כאילו כלום קרה...

בדיעבד, אני יודע שנכשלתי ומעדתי. כלפי התינוק שלי, כלפי הנשמה
הטהורה. כי במקום לנצל את ההזדמנות, במקום להכנס איתו שוב
לסופר ולהחזיר את הסוכריה ולעשות מזה  -כאילו - עניין ורעש,
במקום זאת אמרתי לו בעצם: "אני חושב שאסור לגנוב ". בלבלתי
אותו בעצם! וזו הייתה מעידה של ממש כמורה, הורה, ואב.
לסיפור הזה היה המשך טבעי באותו סופר ועם אותו ילד, ולא בקלות
יצאתי ממנו!

אנו עם נאור כבוד הרב, ודתנו היא נאורה. לא רק אני כיהודי מעיד
על זאת, כל העולם לכל דורותיו מעיד על זאת. הבהירות, הכנות, הם
סימני ההיכר של דתנו. אין בדתנו גמגום גם לו ברמז. זהו סימן
ההיכר - לדעתי הענייה - הגדול ביותר בדת היהודית.
סביר להניח, שכל דת אחרת - אם נכון הביטוי - תטען לבעלות על
סימן ההיכר הזה, תרצה להאחז בקרניו... אך רק בדת היהודית, ישנה
ההוכחה לזאת. ישנן ההוכחות לזאת, הוכחות שנאמרו בלשון חדה, חד
משמעית, ובדרך הישירה ביותר, מבלי להשאיר מקום לספק.

הוכחות שרובן ככולן, דווקא לא החמיאו להיסטוריה שלנו, לא
החמיאו לנביאנו למלכינו למנהיגנו - ובלשון המעטה.

תורתנו לא גמגמה בתיאור הפרק הנבוך של דוד המלך, החטא ועונשו
תואר במלוא הדרו בפרשת הסלע של משה רבנו. ואש ירדה ואכלה את
בני אהרון, לעיני אביהם הכהן הגדול של ישראל, לעיני דודם משה
רבנו, ולעיני כל ישראל.

הבהירות כבוד הרב, הכנות, אי-הגמגום, הם סימני ההיכר של דתנו
היהודית. חשיבותם נשקלה כנגד הרושם המר שעלול להשאר לדורי
דורות, ובמשקל הזה הבהירות ניצחה, והכנות עלתה על כולם.

אנו שמרנו על התורה שכונינו בה "קשי עורף" ולא הסתרנו
לדורותינו את הטיפשות את הבושה - בושתנו בלעבוד את העגל... לא
הסתרנו את החרפה את העובדה שפעם וביום מן הימים הגיע לנו פסק
דין של מחיקת שמינו מחיקת קיומנו, והיינו במרחק של אך צעד אחד
לביצוע גזר הדין הזה. כל קיומנו יכול לזוז הצידה... אילולא איש
צנוע אחד שהיה שם, במקום הנכון ובזמן המתאים!
בימינו, כבוד הרב, וברוח התקופה, עלול לצוץ "רעיון מודרני"
מתקדם, שיתאר את עצם פרסום ושימור הפרשיות "ההם" לדורי דורות,
כמסר חינוכי בלתי רצוי, כפול, ותמוה!
דהיינו: מצד אחד עם קדוש וטהור עם נביאיו ומנהיגיו הבלתי
מעורערים, ומצד שני: גם דוד המלך יכול להגיע לפשע שפל כזה...
איזה מסר כפול זה ששומרים עליו ומשמרים אותו! איזה הגיון עומד
מאחורי זה!!

וככל הנראה, כבוד הרב, רק הגיון אחד עומד מאחורי זה: לא לגמגם
כשנדרשת האמת, ולא משנה המחיר! או בלשון פחות "דיפלומטית" : גם
אם התוצאה הנה מסר חינוכי בלתי רצוי, אל לך לגמגם בן אדם בשעת
מבחן, יהיה המעשה אשר יהיה, ותהיה התוצאה אשר תהיה. כי התוצאה
הגרועה מכולם היא, כשאתה מניח מקום לספק.

הספק הוא שטח הפקר פרוע בלתי נשלט מטבעו, ובלתי אמין לדורותיו.
הספק הוא פתח רע לבאות, כי הוא מזמין עוד ספקות בעקבותיו...
ומכאן, הוא לא בר שליטה ומטבעו.


הפרק השני:

נולדתי, כבוד הרב, במדינה ערבית וחייתי בה הרבה שנים. מטבע
הדברים, יכולתי לעמוד מקרוב על עקרונות אלו או אחרים שקשורים
איכשהו בדת המוסלמית של המדינה בה חייתי:

ידעתי בעל פה למשל פרק אחד בקוראן שמדבר על כיבוד אב ואם.
אהבתי לקרוא אותו ובעצם ריגש אותי לקוראו שוב ושוב עד שלמדתיו
בעל פה. המסר שבפרק הזה - מילותיו ניסוחו אינם נופלים ואף
הולכים באותו מישור עם המסר היהודי באותו נושא. ( אם מדברים על
"בני דודים", אזי הפרק הזה ולדעתי הוא המקום הטוב ביותר לזנק
ממנו...).

נולדתי בבית יהודי כבוד הרב. אני יכול להעיד - ואני היום כבן
ארבעים עם משפחה וילדים, עם יידע לא מועט בחינוך היהודי המקובל
והניתן בארץ וגם במדינה העכשווית בה אני חי כיום - אני יכול
להעיד כבוד הרב, שרק במדינה בה נולדתי, רק בעיר בה גדלתי, רק
שם יכולתי לקבל את הכמות - את המנה הדשנה של החינוך היהודי על
כל מה שמשתמע מכך. אמרתי חינוך, אך עוד לא דיברתי על אמונה.

בכיתה א' כבוד הרב, בן שלוש ארבע, כל הסידור של תפילת שחרית
מנחה וערבית היה מוכר לי ככף ידי. בכיתה ד', נבחנתי על הפרשות
משפטים ותרומה אך לא רק עליהן, עליהן כעיקרון. לא רק אני
נבחנתי ועברתי, כל הכיתה שלי. לא רק כיתתי, כל התלמידים כל
הבחורים כל היהודים שנולדו בעיר שלי, חלב.

ילד בן עשר, היה אז ילד שיודע כבר את כל התפילות של כל החגים
את כל המנגינות (הטעמים), הייתה מנגינה לתורה מנגינה לתהילים
אחרת לנביאים אחרת למשלי לאיכה לדניאל... בכיתה ו' היינו כבר
מעל לראש במשנה ובגמרה ואני עדיין זוכר את "הבעיה" הראשונה
שנתקלתי בה: "שלושה שאכלו כאחד חייבים לזמן..."

אני יכול להעיד כבוד הרב, שעד שעליתי ארצה, לא ידעתי שקיים דבר
שנקרא דתיים וחילוניים. פשוט לא היה מוכר לנו המושג הזה. לשמור
שבת - חג - כשרות - מקווה - תענית אסתר... זה לא רק דבר מקובל,
זה היה טבעי. מי שהיה מניח תפילין ומתפלל שחרית מנחה וערבית
הוא לא היה דתי, הוא היה יהודי.

ויש לציין ולהדגיש, שכל זה היה והתקיים במדינה עוינת מוצהרת
מבלי להסתיר... אחת הקללות המוכרות ברחוב הייתה - גם לא
ליהודים: "יהודי..."

יש לציין, שלימודי הדת המקצועיים החל מכיתה א' והלאה, לא
התקיימו במסגרת ביה"ס כי מנהל ביה"ס היה גוי, והיה עלינו ללמוד
את תוכנית הלימוד הרגילה של משרד החינוך הסורי, כל יום עד שעה
שלוש אחה"צ!

לימודי הדת של כל היהודים בכל הגילאים בכל הדורות, התקיימו
בכיתות מאולתרות בבית הכנסת, ובמסווה של תפילה, שכן היה לזה
אישור רשמי מהממשל, וזה התחיל מדי יום בשלוש אחה"צ, אחרי צאתנו
מביה"ס.

עם זאת כבוד הרב, ולמרות האווירה היהודית הזאת, הטבעית הזאת,
נתקלתי גם נתקלתי בבעיות קשות שנוגעות ב"אמונה" בעקרונותיה
וביסודה. ואני מודע למשקל המילה שנקבתי בה.

דוגמה אחת: כפי שהיה מובן מאליו שאסור לאכול חמץ בפסח, אסור
לאכול בשר וחלב, כך גם מובן מאליו שלא משתתפים במבחן הממשלתי
הרשמי של משרד החינוך שחל ביום שבת. המבחן הזה היה מתקיים
פעמיים בחיי התלמיד, כל תלמיד בסוריה ונדמה לי גם בכל מדינה
בעולם, בסיום כיתה ט', והמבחן הממשלתי לקבלת תעודת הבגרות. זה
היה מבחן אחיד של משרד החינוך הסורי לכל התלמידים בסוריה.

שני כללים, חייבים היו להתקיים, בכדי לעבור את המבחן הקשה הזה,
ולא להכשל בו. (כישלון אומר הפסד של שנה תמימה - פשוטו
כמשמעו):
1- לא להכשל בשני מבחנים, כמו בהיסטוריה ובפיסיקה.
2- לא להכשל במבחן הערבית.
מכאן, אם מבחן המתמטיקה חל בשבת, אז עדיין ישנו סיכוי לעבור את
השנה ולקבל את התעודה, אך אם מבחן הערבית חל בשבת, אז העניין
אבוד... בדיחה אחת הייתה מוכרת: "למה לא אמרו מהתחלת השנה,
שמבחן הערבית יפול בשבת!..."

ויום אחד כבוד הרב, אנו מתעוררים עם השמועה, שפלוני הלך לערבית
בשבת!!! השמועה התאמתה והפלוני היה ולא אחר בנו של הרב, השני
בדרגתו אחרי הרב הראשי של הקהילה. הוא היה סגן מנהל ביה"ס מטעם
הקהילה, המוהל היחיד, מורה לגמרה באחת הכיתות הגבוהות, וכמובן
אחד מעמודי התווך של הקהילה מתוקף מעמדו.

עקב המקרה הזה, ואני חייב להדגיש שוב שזה היה מקרה בלתי רגיל
בעליל כמוהו כמו להתקל בימינו במקרה של רוצח ועוד בכוונה
תחילה..., עקב זה לא הייתה שום התארגנות כנגד הרב הזה שלא עצר
בעד בנו. (כן יכל / לא יכל / כן ידע / לא ידע / כן התרגש
מהמעשה / לא הזיז לו... /...) וכהנה וכהנה שמועות ודיבורים שלא
עברו את מחסום הרכילות פן ישמע חלילה כבוד הרב שמרכלים עליו...
פן ייפגע חלילה וחס מעמדו... שום פעולה שום הסבר ואולי התיעוד
היחיד למקרה הזה נמצא בתת המודע שלי ושכמותי. אגב, אותו הרב
עדיין הוא אחד מעמודי התווך של הקהילה היהודית בפנמה.

מקרה זה השאיר אצלי ספקות רבות וקשות מנשוא. השפיע עלי כילד
וכמבוגר. עובדה היא שאני זוכר ומזכיר אותו עדיין.

אם תשאל כל אדם, כל יהודי שחי בתקופה שלי בחלב, לגבי הרב הראשי
של חלב (הוא עדיין חי קיים ופעיל בקהילה החלבית בברוקלין ואחד
מראשיה) התשובה תהיה אחידה: הוא רב משכמו ומעלה. הוא איש גדול
בתורה. ואולי הוא אחד מגדולי הדור בתורה על כל מה שמשתמע מכך.

ועוד דבר אחד יוסכם עליו פה אחד: אין לו ולצניעות מאומה.

בתור ילד, תמיד השתמשתי בפסוק ההוא: והאיש משה... בשביל למנות
מניין. מהפסוק הזה למדתי עוד, שהאיש החזק הזה, המנהיג ההיסטורי
הזה, הנביא היחיד שהורשה לדבר פנים אל פנים מול בורא עולם,
ועבור האישיות הזו בחרה התורה להשאיר בתודעתנו עליו רק כינוי
אחד: עניו, צנוע. ואף הרחיקה לכת והשוותה מידתו זו עם כל מידה
של צניעות, לכל אדם בכל מקום על פני כל כדור הארץ, בשביל לא
להשאיר שום מקום לספק חלילה.

הפסוק הזה כבוד הרב, עשה בי דווקא מעשה נורא. הוא דווקא הרחיב
את תהום הספקות שנתקלתי בהם - לא ביוזמתי גם לא בהזמנתי. לא
הסתדר לי הדבר ברוח התקופה שחייתי בה: מהי צניעות, בשביל מה זה
טוב, בשביל מה זה רע, מה הקשר שלה בכלל לדת, האם היא כדור
שלוקחים אותו לפני האוכל או אחרי האוכל?!

וראה איזה פלא: דווקא "החיזוק" בדרך לאמונה (ואני מתכוון
ב"חיזוק" כהיפוכו הגמור של ה"ספק") בא לי ממקום אחר, ממקום
בלתי צפוי ואקראי לחלוטין: יום שישי אחה"צ, בבית, מול הטלביזיה
הערבית הסורית (היה לנו רק ערוץ אחד), ואחרי שהעבירו את תפילת
יום שישי מהמסגד, וכמדי יום שישי, מעבירים בזנב השידור הישיר
הזה, הדרשה השבועית מפיו של אחד "השייכים".

באותו יום שישי שאני לא אשכח, הדרשה לא הייתה של "שיך סטנדרטי"
מהמסגד, אלא של איש דת שהוא גם מדען ונושא בתואר דוקטור למדעי
הביולוגיה - אם זכרוני לא מטעיני. הדרשה הועברה מהאולפן, ומה
שמשך את תשומת לבי בדרשה ההיא שלא אשכח, הוא התחלתה.
קודם כל הנימה סגנון הדיבור של הדורש, לא היה דתי מוסלמי...
ואני ידעתי אז להבדיל...

הוא התחיל את השידור בהרצאה מדעית לכל דבר, ולרגע לא הבנתי -
ואני מניח שהרבה כמוני לא הבינו - למה הוא חותר, אם בכלל זה
השידור של יום שישי!

הוא הרצה על העין האנושית תוך כדי שימוש בציור מדעי שהיה תלוי
על הקיר, הרצאה מדעית מקצועית לכל דבר: איך העין האנושית
פועלת, איך קולטת את התמונה, אני זוכר שאמר שהתמונה דווקא
נקלטת / משודרת למוח בצורה הפוכה והוא זה שמחזיר אותה לכיוון
הנכון כפי שהיא, איך כל תמונה כל קו מועבר למוח דרך עצב
הראייה, ועצב זה מגיע ונוגע במספר נקודות / מקומות במוח, מאות
ואלפי נקודות ומקומות, כך שבכל נקודה ונקודה אמור להתרחש מעין
אבחנה ואנאליס לגבי התמונה / הקו שזה עתה הועבר אליה.
ואז לפי האבחנה הספציפית, מועברים כל מיני קודים / מסרים
חשמליים / פקודות לכל מיני מקומות בגוף, שכתוצאה מהם אנו
מתקרבים מתרחקים מחייכים בוכים...

ונא לזכור שייחד עם כל זה, קיימת איזה שהיא התייעצות מרכזית עם
שאר החושים שפועלים באותו רגע במוח, נגיד אתה רואה מריח וטועם
באותו רגע! אך הבן אדם, הדרשן הדתי, התמקד רק בעין, וניסה
להסביר מדעית כמה מאות אלפי פעולות אמורות להתרחש, בכל מאית של
שנייה, של כל שנייה ושנייה!

יש לציין, שהדרשן ההוא, הדוקטור ההוא, לא חס בכלל על צופיו ולא
נרתע בלהכנס לכל ההסברים הנדרשים, ועם זאת סיכם, שכל מה שהסביר
הן הפעולות הנגלות שמוכרות למדע, והן כאפס לעומת עוד פעולות -
נקרא להן נסתרות - שמתבצעות באותו שבריר של שנייה, של כל שנייה
ושנייה, ושהמדע עוד לא הגיע לקצה החוט שלהם.

על השולחן של השדרן הדוקטור הזה הייתה מונחת מכונת צילום, וממש
לקראת סיום השידור כאשר אני והרבה כמוני עוד לא הצלחנו להבין
לאן חותר הדוקטור הזה, הרים את מכונת הצילום בידו ושאל: "זוהי
מכונת צילום חדישה יפה ומשוכללת. האם למישהו ספק שבספקות
שמישהו עשה אותה? האם מישהו יכול לטעון ואפילו בהזיותיו שזה
נעשה מאליו ע"י האבולוציה?" ובאותה נשימה המשיך והצביע על
עינו: וזוהי העין האנושית, קצת יותר משוכללת מהמצלמה, שכפי
שראיתם ניסיתי להסביר חלק זעיר ממה שידוע לנו עליה, והרשו לי
לחזור על אותה השאלה של המצלמה: האם למישהו, מצביע על עינו,
ספק שהדבר הזה נעשה מאליו?

הוא לא ענה על השאלה, ובחר להשאירה פתוחה לצופים, שכל אחד יענה
בעצמו - כראות עניו, מבלי שום הכוונה השפעה או הפעלת לחץ מכל
סוג שהוא.

לי זה הספיק כבוד הרב. זה היה קול הגיוני. זה היה קול אנושי.
בשבילי זה לא היה חיזוק, זה היה התגלמות האמונה ובמלוא הדרה
ועוצמתה.

כבוד הרב, לא שלפתי בכוונה תחילה את אירועי יום שישי ההוא
מקובץ הזיכרון שלי, במטרה להסביר משהו... אין לי מושג וחצי
מושג איך התפרץ לו פתאום הקובץ הזה מתת המודע...

ולאמיתו של דבר, הרעיון המרכזי מלפני דפים אחדים שרציתי
והתכוונתי להגיע אליו הוא, שאי-הגמגום, אמירת האמת המוחלטת
מבלי להתחשב בטעם המר או המתוק שתשאיר, אי-גמגום זה, זהו סימן
ההכר הבולט ביותר בדת היהודית, ובתורתנו הקדושה.
גם הקוראן הוא קדוש בעיני מאות מליוני אנשים שמאמינים באותו
אלוה שלנו; אך אינני חושב - וזה הרעיון שהתכוונתי להגיע אליו -
שסופר אי-פעם בקוראן ש"עומר עבד אל חטאב" או מוחמד בכבודו
ובעצמו, נאף גזל כפר או הפר את דברי אלוהו בכוונה או לא, ברמז
או לא!
אינני חושב שהמסקנה המתבקשת מהמשוואה היא שמנהיגי היהדות,
נביאיה ומלכיה לא נזהרו בדרכם, תעו ובאו על עונשם, לעומת טוהר
המידות המוחלט של כל אישיות כל דמות שנזכרה בקוראן!
כן אני חושב ומאמין, שהמסקנה המתבקשת מהמשוואה היא, שהתורה
הקדושה ביקשה פשוט לא לטייח. ביקשה לומר את האמת, כל אמת, גם
זו שבעקבותיה נשאר טעם לא טוב... גם זו שמשאירה חותם רע, אף זו
שמעבירה מסר חינוכי לא הולם.

תורתנו ביקשה, ועשתה.

הפרק השלישי:

ישנו, כבוד הרב, רעיון ישן נושן וערמומי, יש לו אלף שמות
ופרצופים, והוא בשימוש עד עצם היום הזה. הרעיון הזה נולד
מהבסיס שאומר: לא תמיד יש וכדאי לומר את האמת. לא צריך לומר
לעיוור עיוור בפניו גם אם הדבר הוא אמת!
אכן הוא עיוור, מכוער, נמוך, מטומטם, צולע... העובדה הנה
אמיתית, והאמרה משקפת רק את האמת, אך לא תמיד צריך לומר את
האמת בפנים.

מהרעיון הזה אני מאמין, נולד המונח שנקרא: שקר לבן. וגם זה
מדבר על: "לא ללכת עם הראש בקיר..." לפעמים בשביל "שלום בית"
לדוגמא, צריך וחובה לא לומר את האמת ואף להשתמש בשקר לבן
קטן...

ישנו עוד דבר שאומר: לא תמיד צריך לומר את "כל האמת". לא מובן
לי מה זה אמת וכל האמת, אך מאמין אני שזה עוד אחד מניניו של
הרעיון הקדמון ההוא, ולא מן הסתם הזכרתי שיש לו אלף שמות
וכינויים...

ידוע גם כבוד הרב, שסוחר שלא אומר את כל האמת או שמעוות במקצת
את האמת הוא לא בדיוק שקרן, הוא יותר סוחר מאשר שקרן. בימינו
קוראים לו סוחר ממולח.

בימינו, כבוד הרב, הרעיון הזה התפתח והשתכלל, עד שהגיע לרמה,
או אם תרצה למונח שניקרא: פוליטיקה.

ידוע כבוד הרב, שפוליטיקאי אומר את האמת, כל עוד האמת הזו
משרתת את צרכיו - וניתן לשים מתחת למילה הזו "צרכיו" רשימה
ארוכה של הרבה מילים גדולות ואף אדירות ומרגשות: אינטרס לאומי.
אינטרס מפלגתי. אינטרס האומה ובניה. הציבור, הבוחר, העם.
הבנים. כלומר, אם נביט על הרעיון הקדמון ההוא במשקפיים
"פוליטיות", או אז נגיע לדבר הרבה יותר מרכזי מאותו רעיון
קדמון, גם הרבה יותר רחב ממנו: הכל נתון לשיקול האדם; כולל
האמת!
ואם נצייר את "שיקולו של האדם" בצורת מעגל או כדור, אזי לא
יימצא כלל אחד / חוק אחד, שיעמוד זקוף מחוץ למעגל הזה וישלח
קריצה ממזרית לעבר אחיו הכלואים בתוך המעגל; כולם בפנים! כל
הכללים בפנים, כולם נתונים לשינוי ולשיקול. אין עבד עברי ועבד
גוי, כולם שווים בפני אדונם: שיקולו של האדם.

ברור כבוד הרב, שלא לכל אדם ניתנת הזכות והרשות לשחק בכדור
ההוא... במעגל הזה! זה לא משחק ילדים! ובעצם, אולי כן ומדי פעם
זה משחקם של ילדים, ממש כמו בחיי היום יום: ילד משחק בכדור
קטן, נער בכדור בינוני והמבוגר כמובן יכול לשחק בכדור הרבה
יותר גדול.

אשתמש בדוגמה של משוואה מתמטית לכל דבר:
כאשר אנו מחליטים להנפיק איזה שהוא "שקר לבן קטן", ולפני
שפולטים אותו, הרי אנו שוקלים אותו:
האם לא כדאי להגיד לאישה שהאוכל היה נהדר למרות שלאו, ולו בכדי
שלא תיפגע? ולו בכדי לא לקלקל את התודה שאנו חייבים לה? ולו
בשביל שלום בית? בוודאי שכן. יש וצריך וחובה לפלוט את השקר
הלבן הקטן הזה.

ברשותך כבוד הרב, אקפוץ עוד מדרגה למעלה, במשוואה מתמטית זו:
האם מישהו יתרגש מסוחר בחנות מכולת שמעיד על הסבון שהוא מוכר
שהוא הטוב מכולם, למרות ועל אף שהוכח חד משמעית, שבביתו של
הסוחר הזה, משתמשים בסוג אחר של סבון שנמכר אצל שכנו בחנות
ממול! האם מישהו יציע להעמידו לדין באשמת שקר או רמאות? האם
החברה כל חברה, כאן שם וממול, לא אמורה להשלים בסלחנות ואף
בהבנה עמוקה עם סוג השקר הזה? הרי זהו לחמו, זו פרנסתו ופרנסת
הבית שלו! מה אתם מציעים במקביל שיסכן את פרנסת משפחתו? שיבגוד
במשפחתו?! שיגיד את האמת אודות הסבון שנתקע איתו?

ונא לא לשכוח כבוד הרב, שבסוחר חנות מכולת עסקינן; וישנו עוד
סוחר קמעונאי, סוחר בתים, סוחר בניינים, סוחר נדלן וסוחר
קרקעות... ומידת ההבנה / ההשלמה שהחברה העמידה לרשות מיודעינו
סוחר המכולת, משתנה ועולה ביחס מתמטי עם תחום העיסוק או בעצם,
עם גודלו. אם כתוצאה מהשקר "המובן" שילמת יותר אלף דולר לסוחר
המכולת, הסוחר הזה ועם כל הכבוד וההבנה יוזמן לתחנת המשטרה,
ייחקר וייעצר; אולם כל שוטר יצחק לך בפרצוף, אם תתלונן בפניו
על סוחר קרקעות שמכר לך דירה ששווה ששים ותשע אלף דולר בשבעים
אלף!

והמשוואה המתמטית עולה ועולה עד שמגיעה לנקודת השיא. לפסגה!

מה לא אעשה בשביל מדינה! אני אשדוד אהרוג בשביל המדינה שלי.
אני לא אשקר אם מדובר בעניין לאומי?!
מה לא עושים למען הלאום! מה לא עושים למען המדינה! מה לא עושים
בשביל האומה! בשביל העם! הבוחרים! הילדים. הבנים.
מרגע זה והלאה, כאשר טובת הכלל עומדת על הפרק, "שיקול האדם" או
המעגל / הכדור ההוא שציירתי לפני כן, הוא בשיאו. לא רק שאין
שום כלל או חוק שיכול לחמוק ממנו, אלא גם הנפח של הכדור הוא
בשיאו. האינטרס של הכלל הוא מעל לכל ולרשותו עומד הכל. אם
תרצה, זהו הכלל המנחה היחיד שיכול לפעול באותו המעמד ובאותה
הזירה.
כאן כבוד הרב, בדיוק בנקודה הזו הפוליטיקה נכנסת למעגל הזה,
בנפח הכי גדול של "שיקול דעת", במימד כמעט דמיוני, כמעט בלתי
אנושי, ולבטח בלתי מוגבל, ע"פ חוק וע"פ המוסר.

אינני טוען בזאת, כבוד הרב, שבכדור הפורח של "שיקול הדעת" של
הפוליטיקאים, רק השלילי והשקר ניצבים שם ככלי שרת לרשותם כאשר
באים לשקול דברים ברומו של עולם, אלא, גם השלילי גם השקר
ניצבים לרשותם, וטובת הכלל היא זו שנותנת תוקף לשימוש בהם -
בכלים המפוקפקים אלו; וכמובן אם אין ברירה אחרת, אם אין מנוס,
אם צו השעה מחייב, ועוד מליון אם ואם, שכל "אם" כל אחד כבד
יותר מהשני, וכאשר כל כובד שיקול דעתם, מונח לו ולא במקרה על
אותו משקל של תוצאת החלטתם, שתשפיע מטבעה על רבבות, על עם שלם,
או על חתך ממנו.

פוליטיקאי טוב נמדד, כך אומרים, בכמות הצעדים שמחשב קדימה.
מכאן, פוליטיקאי שלוקח בחשבון עשרה צעדים, הינו טירון לעומת מי
שחושב מאה צעדים קדימה או אפילו מאה שנים קדימה. לשני קוראים
בעל חזון, בימינו.

הפוליטיקאי ולמעשה כבוד הרב, הוא לא בהכרח המנהל את סדר יומנו,
כי המנהלים את סדר יומנו בפועל הם המנכ"לים הסמנכ"לים שלרוב הם
אינם אנשים פוליטיים גם אם הם מנויים פוליטיים; ובמקרים
מסוימים אף נאסר עליהם להשתייך לזרם פוליטי מזוהה. [שופטי בית
משפט העליון למשל, מנכ"ל ביטוח לאומי למשל...]
אם כן, הפוליטיקאי והלכה למעשה הוא המתכנן את סדר יומנו מעט
בהווה, והרבה יותר לעתיד. המילה מתכנן גם נוחה יותר לשימוש
בעתיד.

לא קל לתכנן את העתיד כבוד הרב. לא רע לתכנן את העתיד. ניתן
לתכנן את צביון האומה למאה הבאה. כדאי לתכנן ולהערך לגבול בטוח
ומסודר ולכל טווח של עתיד. יש לתכנן את פני האומה המוסרי,
ולנסות להוריד מהכיעור שנסחפים אליו בעל כורחנו בהווה, כך
שנוכל לשלוט בו קצת יותר בעתיד. יש לתכנן את המסר החינוכי
הרצוי לעתיד האומה הנראה לעין וגם לשנים רבות. איזה מילים יפות
נכון...? משפטים מוכרים ויפים נכון...?
אני מניח, מבלי שום אירוניה, שאם היו מביאים היום את הסיפור
המביך של דוד המלך בערוב ימיו, לאישור וועדת חינוך מרכזית של
הכנסת, היא הייתה שוללת ודוחה מכל וכל את הופעת הקטע הזה
בתנ"ך, מחמת המסר הלא מוסרי, שעלול להשפיע על הקוראים בכלל ועל
הנוער בפרט, ובאופן שלילי למדי.
יתכן ואף תועלה הצעה נועזת בוועדה כזו, כמו להפוך סיפור כזה על
פניו, לשנות עובדה היסטורית ולשקר במצח נחושה! ולמה לא, אם
במסר חינוכי לנערינו לבנינו - עסקינן! איזה טוב יצמח מזה בלדעת
על סיפור דוד בערוב ימיו, על יונה והתחמקותו, איזו דוגמא נלמד
מהבן הסורר של דוד, מהילדים שנשרפו חיים של אהרון הכהן, אם
ניתן לפסוח פשוט על כל הסיפורים התימהוניים האלה, מבלי להתעכב
עליהם ולהקים להם ביוזמתנו צומת היסטורית, עם רמזורים תאורה
ומרכז קניות מפואר, דבר שימשוך "בכוח" את תשומת לב התייר
ההיסטורי! בשביל מה טוב כל זה? אני משוכנע כבוד הרב, שאלו יהיו
עיקרי הטענות של וועדה אחראית בת ימינו, אילו תובא בפניה הכרעה
מעין זו: האם לפרסם, אם בכלל, עובדות מפוקפקות כאלה במתכונתן
הנוכחית? ואם בכלל, בשביל מה זה טוב!

את זאת אבקש לומר: בורא עולם ברא אותנו, נתן לנו בנדיבותו
תבונה הגיון ושכל, תשתמשו בהם, תפתחו אותם, תפעילו שיקול דעת
ובמינון שתבחרו בו, אבל אל תבינו מזאת שבבואכם להפעיל שיקול
דעת בלתי מוגבל, אי-ההגבלה הזו כוללת הוויתור על כל כלל
במגרש!! לא ולא!!

רוצים בדוגמה של כלל אחד שיכלתם להקריב אותו "בקלות" על מזבח
שיקול הדעת?


תשובה: האמת.

האמת הלא מחמיאה והאמת הטובה. האמת החסרה והמושלמת. האמת היפה
והאמת המכוערת. לא לסלף או ליפות את האמת. לא לשקר.

והעיקר מכל: לא להסתיר את האמת כי כמוה לשקר!
לא להסתיר את האמת גם לצורך הדבר הכי חשוב והכי נעלה מבחינתכם.
וגם אם "שיקול דעתכם" מורה לכם ובאופן ברור שהעלמת האמת, במקרה
זה או אחר, הינו צעד נכון חינוכי ומתבקש לטובת העתיד, לתכנון
העתיד.
תכנון העתיד הינו וככל הנראה, שטח השיפוט הבלעדי של הבורא
יתברך; ואל לנו להכנס לשטח הזה לפי הכללים שלנו; כללים,
שבתנאים מסוימים וברמה מסוימת, שיקול דעתו של האדם יכול להתעלם
מהם כאינם, ברשות החוק ובחיפוי המוסר.

לעניות דעתי כבוד הרב, הבורא הגביל את "שיקול דעתו" של האדם
בתחום הגבולות של האמת, ואף ביטל אותו. אין שיקול דעת כאשר
מדובר באמירת האמת; ולא רק זאת: כגודל האמת (גודל המקרה
וחשיבותו) כך גודל הבמה עליה תיחשף אותה האמת. תורתנו הקדושה,
סיפרה לנו את כל האמת, בפרק הלא מחמיא לילדי ישראל אבינו.

שנים עשר ילדים שלא זכו בלבד למעמד המכביר: בניו של..., אלא,
ולימים ייצגו את כל שבטי ישראל, ויזכו לעמוד בראשם, כל אחד על
ראש שבטו, לדורי דורות; לעולמי עד.

תורתנו סיפרה לנו את כל האמת, באחד מפרקי ההיסטוריה הקשים
ביותר, כאשר האדם מגיע לשיא הכיעור, שיא הקנאה, שיא האכזריות;
עושה את מעשיו לאדם לא זר לו - לאחיו דמו ובשרו, וממשיך בדרכו
בקור רוח, מבלי לעצור לרגע חושבים, לרגע חרטה, לרגע של רחמים
אנושיים של רגש אנושי הבסיסי ביותר; ממשיך בדרכו בלי קושי,
חותם ומעטר את פשעו בעוד פשע "זוטר": "לרמות אב " - אביו של
יוסף בנו - לא רק אביהם שלהם, וזה האחרון לפחות פשע עם אות
קלון.

פרק אכזרי בלתי אנושי, שמשאיר את הטוב התם והרע פעור פה והמום
מכמות אדירה ושופעת של רגש שלילי, שנשפך בפרק הזה בלי חשבון
כמים...
ולהבדיל אלף הבדלות, גם בפרק האנושי של עקידת יצחק נשפך רגש
אנושי (והפעם חיובי) מבלי חשבון וכמים.

הרי כל הקטע הזה של עקידת יצחק הוא ניסוי אחד גדול לרגש האנושי
גרידא! עד כמה ניתן למתוח את הרגש הזה - והשאלה הראשית שהתורה
ביקשה לבחון היא: האם הרגש עולה על השכל האנושי או הרגש עולה
עליו? מה היא מידת היחס ביניהם?

האמונה באלוהים בעיקרה, כבוד הרב, לא באה מתוך הרגש היא באה
מתוך השכל, מתוך ההגיון, או בוא נקרא לדבר הזה: "מוח"; ובעצם:
לא צריך להיות חכם גדול בשביל להאמין באלוהים; בשביל להבין
שהעין שמתבצעות דרכה מאות אלפי פעולות כל אלפית השנייה מישהו
עשה אותה. ומנגד, צריך להיות טיפש בשביל לומר שזה נעשה מאליו,
שהעין נעשתה מאליה או שהאבולוציה עשתה אותה - או תרמה להסבר
התהוותה.

עם כל הכבוד לתורת דרווין, לאבולוציה, הם מתעלמים מדבר חשוב
אחד: התכנון; ולא סתם תכנון. העין היא לא רק מעוצבת היא
מתוכננת, ולא תכנון של מה בכך... היא מתוכננת לתאם בין מאות
אלפי פעולות שמתבצעות בו בזמן ותוך כל אלפית השנייה ותוך כל
שנייה ושנייה. ישנו עוד אלמנט חשוב שמתעלמים ממנו גם באופן
תמוה: בוא נסכים איתם שהעין הייתה חייבת להתפתח ולהגיע לממדיה
הנוכחיים מכוח תורת האבולוציה - תורת ההתפתחות, דהינו כל דבר
התפתח מדבר יותר מופשט, וגם הדבר המסובך ביותר התפתח בעצם
ממשהו פשוט ומופשט: נגיד "תא". הבה נמשיך לרגע עם ההגיון הזה:

הם מסכימים בינם לבין עצמם, מודים בזאת ומלמדים את זאת, שהעין
זה דבר מפותח ביותר משוכלל ביותר מסובך ביותר. הם יודעים, לא
פחות מאיתנו, מה זה עין, ואינם מכחישים את עוצמת היצירה... ואף
מלמדים אותנו על העין, דרכי פעולותיה ונפלאותיה. הם גם מודים
בפה מלא, שכל פעולה ופעולה כל תא כל ניב כל תיאום לקח לו הרבה
שנים להתפתח - מדידותיהם נעשות במליוני ומליארדי שנים - עד אשר
הגיע לשלב השני. כל תא לקח לו מליארד שנים, או מליון, או אלף
שנים עד שעבר לשלב הבא של שני תאים, שהוא קצת יותר משוכלל מתא
אחד.

ונא לזכור, כבוד הרב, שמדובר בינתיים אך על החומר על בניית
החומר; דהינו, אומנם עצב הראייה נבנה מתאים חיים, אך העצב הזה
לא יועיל בכלום, אם הוא לא יעבוד בתיאום ובהרמוניה, עם עוד
מספר מליוני עצבים שונים אחרים, שכל אחד ואחד מהם הוא ממשפחה
אחרת מכתובת אחרת בעל תפקיד אחר, ופשוט לא קשור בשום הבט
באחיו, העצב שנמצא על ידו ממש ודבוק בו; כי לכל אחד תפקיד אחר,
משימה שונה ואם תרצה ייעוד אחר.
התיאום בין כל העצבים האלה, אחים הם אם לאו, התיאום בין כל תא
ותא - פשוטו כמשמעו: בין כל תא ותא, הוא זה אשר מאפשר לנו
לראות לחייך לבכות להתרגש לדבר ואפילו לישון; וגם כשהאדם יושן
אגב, הגוף שלו לא מפסיק לעבוד, וישנן פעולות שהגוף מבצע אותן
דווקא כשבעליו יושן.
כלומר, ישנו דבר שנקרא לבנות את החומר, היינו את עצב הראייה
ואת זה השני היושב על ידו, וישנה עוד בנייה של לתאם בין פעולות
שני העצבים שכבר נבנו; כי אחרת, אם לא יפעל התיאום הזה נכון
ובתזמון נכון, אם התזמון התיאום הזה לא ידפוק כמו שעון, תהיה
שמה מלחמת גוג ומגוג. פשוט אי-אפשר אחרת, ולא בגלל שכדאי ויותר
טוב לתאם, אלא כי אי-אפשר אחרת; לא ניתן אחרת.
בניית התיאום הזה, הנדסת התיאום הזה, הוא סוג אחר של בנייה,
שלעניות דעתי, הוא קצת יותר מסובך מבניית החומר עצמו, ועם כל
הכבוד לחומר המשובח והמשוכלל!
זה יותר מסובך לעניות דעתי, כי מדובר בתיאום של קצת יותר משני
עצבים. מעל ומעבר לשני תאים... שיש לתאם בין פעולותיהם.

ונחזור ונסכים לרגע שגם התיאום הזה נבנה לאיטו לפי תורת
האבולוציה, וכל דבר התפתח מדבר יותר מופשט; ואם "מוצר" בן עשרה
תאים לקח לו להתפתח מאליו מליון שנה, אזי ולכל פעולת תיאום בין
מערכות לקח מליארד שנה; ובוא נגיד שלמוצר המוגמר הגענו במספר
מליארדי שנים או בכמה מליוני שנים; ובוא נעגל למספר עגול מובן
וברור: מליון שנה. האדם על כל תאיו ומערכותיו, לקח לו להיווצר
מאליו מתא אחד ועד למספר מליארדי תאים ומערכות: מליון שנה.

האלמנט החשוב שמתעלמים ממנו, המדענים והמשכילים וסתם "עמך"
שהאמינו בתורת האבולוציה ובהגיון שעומד מאחוריה הוא: ואיך ניתן
לדבר כה מסובך להבנות במשך זמן כל כך ארוך, מאות מליוני שנים,
מליארדי שנים, אתם מסכימים עם אורך הזמן, מבלי ששום דבר יפריע
או יחבל בעקביות של הבנייה!? איך יתכן ששום דבר לא הפריע למהלך
בניית היצירה! הרי אם לא הייתה עקביות בתהליך הזה לא יכלה
להווצר התפתחות, וזהו עיקרון האב עליו מתבססת כל תורת
האבולוציה! מה אם נכניס לעסק את תורת ההסתברות, שמוסכם עליה,
ומיסודה הנה מדעית: אם ניתן לתינוק בן עשרה חודשים שזה עתה למד
ללכת, לחצות רחוב ראשי סואן, (אוטוסטרדה) מלא במכוייות, איזה
סיכוי ישנו לתינוק הזה שיגיע אל עברו השני של הרחוב (עשרים
מטר) שלם בלי להפגע?! ואיזה סיכוי תחשב לאותו התינוק, בשביל
לחצות את כל כדור הארץ ברגל?!

הרי מוסכם מראש על כל אדם, מאמין הוא או לא, שהייתה עקביות
בבריאת האדם כגוף וכמערכת. הרי לא נוצרה קודם האוזן ואח"כ היד
ופתאום הופיע לו הכבד משום מקום!! כלומר, הייתה עקביות ועקביות
מאוד עדינה וחכמה.
איך זה, ועקביות זו נשמרה לאורך כל הדרך... בלי שום הפרעה או
חבלה! מה עם המטאורים? מה עם אסונות הטבע? מה עם האסונות מהסוג
שיכלו לכלות ולהכחיד את גזע הדינוזאורים - היצור הכי חזק שחי
אי-פעם על כדור הארץ ולפי העדות של אותו המדע! של אותם
המדענים! של אותו ההגיון!
והשאלה העיקרית היא: אם מוסכם מראש שהיו בדרך התפתחות היצירה
אסונות טבע אדירים, ואפילו כדור הארץ בעצמו נוצר מהתפוצצות אחת
גדולה מאסון אחד גדול (המפץ הגדול - לפי התיאוריות המדעיות
שלהם), ואם כן, איך שאחרי כל הפרעה אחרי כל אסון, קו הייצור
הזה של המכונה העדינה הזו, חזר אוטומטית לנקודת ההתחלה ממנה
זינק, והמשיך עד אותה נקודה ממנה הפסיק רגע לפני האסון!!! האם
הייתה ברשות הטבע כספת חסינה ומשוכללת בה החביא את הכתובת של
"נקודת ההתחלה"?  

והרי לך כבוד הרב, הסתירה הגדולה מכולן, שמזמינה אותה בעצמה
תיאורית האבולוציה, אך לא נותנת עליה את הדעת:

א' - או שהיה שקט ושלווה במשך מליארדי שנים במערכת השמש בכלל
ובכדור הארץ בפרט, ולא התרחש מאז ומעולם שום אסון טבע, חריג או
לא, שיכל להפריע ל"בריאה" שנעשתה מאליה והתפתחה לה ממש כבתוך
מעבדה ובחממה נוחה ושקטה, וזה מה שמסביר את היצירה הנפלאה
שהגיע אליה הטבע, את ההגיון שבדבר, את העקביות המדהימה... [דבר
שנסתר על ידי אותם מדענים מכל וכל. כן היו אסונות ואסונות
נוראים! הפיצוץ הגדול, הכחדת הדינוזאורים, רעידות האדמה החזקות
שגרמו לשבר הסורי למשל, הרי הגעש שכולם היו פעילים פעם;
המטאורים שמדי מליוני שנים התנגשו בכדור הארץ וגרמו לתאונות
מצערות...].

ב' - או שכן ומטבע הדברים, היו והיו תאונות פיצוצים הכחדות
ואסונות; אבל בד בבד, היה איזה שהוא מנגנון שאחסן את כל
הנתונים אליהם הגיעה האבולוציה (הטבע) בכוחות עצמה, ומנגנון זה
שמר נתונים יקרים אלה עד שעבר האסון האדיר של הטבע, עד שעבר
זעם... או אז כאשר הכל הסתיים ובא על מקומו בשלום, הכל היה שוב
מוכן ומזומן להמשך קו הייצור הטבעי, ומאותה הנקודה ממש ממנה
הפסיק, כאשר האסון התרחש! וזה מה שמסביר את היצירה המושלמת
אליה הגיע הטבע... זה מה שמסביר את העקביות הנפלאה והמדויקת
שביצירה. ואילולא המנגנון הזה, יהיה שמו אשר יהיה, לא היה ניתן
לעד הסבר, לעקביות המושלמת של היצירה, בתוך התמונה הכוללת.
מנגנון זה בימינו יכול להקרא קובץ במחשב (לא די.אן.אי שגם הוא
שומר קבצים ששום מחשב לא יכול לשמור או להתחרות בו; והרי אנו
מדברים על יצירת ה- די.אן.אי בעצמו), בימינו ניתן לקרוא
למנגנון כזה: כוח אינטליגנטי כלשהו. [ודבר מעין זה נסתר ונשלל
מכל וכל ע"י אותם מדענים ו/או אותה תיאוריה אבולוציונאלית,
הטוענת כי היצירה נוצרה בכוחות עצמה ומכוחות עצמה, בלי שום
התערבות של שום כוח זר אינטליגנטי, ויהיה שמו אשר יהיה].

כבוד הרב. אמונתנו באלוהים באה מתוך ההגיון לא מתוך הרגש. היא
באה מתוך השכל הישר וההגיוני, שיש לנו שליטה מלאה ואבסולוטית
עליו; היא באה מתוך החלק הרציונאלי ולא מתוך הרגש ששולט בנו
לרוב.

אכן, אני יכול לאהוב את אלוהים וזו פעולה רגשית; כי הוא טוב
אלי, כי הוא רחום וחנון וסלחן ומבין אותי ונדיב אלי וטוב לכל
הבריות, אך האמונה בו היא פעולה שכלית לא רגשית. היא פעולה
הגיונית ושקולה שיש לי שליטה מלאה עליה, כאדם עצמאי שמפעיל
מנגנון הגיון עצמאי וחופשי.

אני מאמין, שאגב מבחן האמונה, הקשה לכל הדעות, שנבחן בו אברהם
אבינו ועמד בו בכבוד, הרי זה היה בדיקת מעבדה פסיכולוגית
הראשונה מסוגה בהיסטוריה, ומזמין הבדיקה ולא אחר, הוא הבורא
בכבודו ובעצמו: האם הרגש עולה על השכל או להפך! ובאיזו מידה!
או בלשון אחרת: האם החלק שנשלט ע"י האדם במוח, השכל הרציונאלי,
מפותח דיו באדם בכלל ובאברהם בפרט, או שהחלק השני שבמוח ששולט
לרוב באדם, הרגש, הוא זה השולט הכמעט בלעדי עדיין באדם, ואיזה
ייחס ישנו בין שני החלקים שבאותו מוח: השכל ששולט בו האדם
והרגש שהאדם נשלט על ידו.

הרי אברהם אבינו יכול היה לעצור בבוקר היום הראשון מלבצע את
ההוראה, היו לו שלושה ימים, יכול היה לעצור באמצע הדרך כאשר
כבר התחיל ללכת, יכול היה לעצור עוד באותה לילה - עוד מאותו
רגע כשקיבל את הוראת הניסוי, יכול היה לתת למלוא הרגש שלו
לפעול, ותיכף ומיד לתת את התשובה האנושית המתבקשת: רגע רגע
רגע... עד כאן! זאת לא הייתה הוראה מעכשיו לעכשיו ולדעתי לא
במקרה; הוא ישן על ההוראה הזו עד הבוקר - אין לי מושג אם הוא
ישן בכלל, אך הייתה לו הזדמנות אחת ושתיים ועשרות לשקול ולצאת
מזה, היו לו הרבה נקודות יציאה... וניתנו לו בכוונה תחילה...

ושוב, אם ההוראה הייתה ניתנת מעכשיו לעכשיו, אזי תוצאות הניסוי
היו מוגבלות: או שהשכל שולט או שהרגש שולט, אולם באיזו מידה לא
ניתן לדעת; או יש אמונה או אין אמונה, באיזו מידה אין לדעת. אך
הבורא ביקש בדיקה (ניסוי) הרבה יותר רחבה, ולא שאף לתוצאות
מוגבלות אלא לתוצאות נרחבות ביותר עם טעות דגימה אפסית, עם
אחוז סטייה אפסי.
כלומר, אם אברהם אבינו היה "נשבר" בשעה עשר בלילה, זה לא היה
כמו להשבר בשתיים לפנות בוקר, ולבטח לא היה אותו הניקוד אם
אברהם אבינו היה נשבר ממש בשעת המעשה ברגע ששלח תכלס את ידו
למאכלת... כלומר, אלוהים הבורא, ציפה לאיזו שהיא "שבירה" באיזו
שהיא נקודה, ופשוט ביקש הלכה למעשה לבדוק את זאת, וכי אחרת היה
מקיים את הניסוי מיסודו?!

וכמו שאומרים, השאר הוא היסטוריה: אברהם אבינו עמד במבחן והגיע
לניקוד הגבוה ביותר, המושלם; הוא ייצג את האדם בכבוד ואמר בקול
רם וצלול: כן. אנו שולטים כבר בשכלנו, אנו שולטים בעצמנו. האדם
כבר עומד על רגליו. מאמין אני, שעם תוצאה חד משמעית כזו,
אלוהים, אלוהינו התגאה במעשה ידיו, ביצירתו, לא פחות מגאוותו
באברהם אבינו. על זה נאמר: נחת רוח ליוצרו...

כבוד הרב. ובכל זאת, ולמרות התוצאה הסופית, הרי זהו סיפורו של
הרגש. ולמרות התוצאה בה ניצח השכל את הרגש, אך זהו גם סיפורו
של הרגש, ולפחות בחמישים אחוז ממנו. הרי התורה ביקשה, בכל זאת,
לספר לנו את הסיפור; לנו, ויכלה לצאת מנקודת הנחה שאנו, הרוב,
איננו מגיעים לרמתו של אברהם אבינו; הרגש אצלנו עולה במקצת על
השכל; אנו הרוב ובוודאי, שולטים פחות בעצמנו מאשר אברהם אבינו;
אנו ובוודאי לא היינו מגיעים לניקוד הגבוה שלו וגם לא מתקרבים
אליו. הרגש, הוא הצד החזק אצלנו, והשכל - החלק המודע שאנו
שולטים בו, הוא קטן יחסית לעומתו.

אני לא פונה לבן ארבעים כפי שאני פונה לבן עשר באותו נוסח
וניסוח, כי אני מניח ובצדק, שבן העשר לא יבין אותי מיד ולא
באותה הצורה; אני צריך להתחשב בכלים ההבנתיים שעומדים לרשות בן
העשר. הכלים שעומדים לרשותנו לקליטת הסיפור של הניסיון הזה,
מורכבים יותר מחומר רגשי מאשר חומר מוחשי הגיוני שאנו שולטים
בו; גם סוג הנושא בו מדובר, קרוב יותר מטבעו לחלק השני של
המוח, לרגש.

כלומר, יכולנו לצפות מהתורה כאשר ביקשה להעביר לנו את השדר -
את סיפור הניסיון, שתפנה קצת יותר לרגש שבנו, ולא לחלק המעשי
והמוחשי! הן בגלל חולשותינו ועיצובינו והן בגלל הסוג של השדר
עצמו, שמחציתו כאמור מדבר ונוגע ברגש! משהו קצר סמלי שנוגע
באיזשהו עצב רגשי, וגם במטרה להפיק אפקט מתבקש למסר עצמו
להבנתו לעומק, משהו מעין: ויבכה אברהם. נדדה שנתו... ויצחק לא
התנגד, ויתנגד יצחק, ויאחז אותו בכוח, ויעזור לו יצחק להדק את
הקשירה...

ידוע שהתורה היא חסכנית (כמעט קמצנית) במילים ובאותיות, אך
בקטע הזה ולדעתי, קמצנותה עלתה לאין ערוך... במישרין, רק שני
פסוקים הופשרו והועמדו לרשות תיאור המעשה עצמו, ששיאם הוא
כידוע: ויעקוד את יצחק בנו; שיאם, כי העקדה הזו הנה הצהרת
הכוונה האמיתית, דבר שכבר אין חזרה ממנו...

ושוב, הקמצנות בשיאה, מבלי להתחשב בנמען ומבלי לפנות אליו
בשפתו; שזהו המקום האידיאלי להשתמש בה... ובמקום זאת, השאירה
את העבודה לתלמוד חכמים, לפירוש חכמים, לרש"י, ובעצם, השאירה
לנו את זה. הטילה עלינו את המשימה, בלהבין את הנושא מכל
היבטיו.

לא כך, כבוד הרב, היה הדבר בפרשת יוסף ואחיו. התורה לא חסכה
בפרטים ואפילו ירדה לפרטי פרטים. את הפרשה הזו, כבוד הרב,
קראתי פעם אחרונה מלפני כעשרים שנה, לצערי ובעוונותיי; ובכל
זאת, אני זוכר אותה ולפרטי פרטים. כן, אני מבקש להוכיח בזאת
שאילולא הייתה הפרשה הזו משתרעת על פני הרבה עמודים ופרקים, לא
הייתי זוכר אותה בבירור. הבור, השמלה המגואלת בדם העז, הבדואים
המצרים שעברו, הוויכוח הנוקב בין האחים, והכל על השולחן
ובפירוט, לפני ואחרי המעשה, החלומות המטורפים של יוסף שבגללם
לכאורה נגרם הכל, מעשה הרמאות (הכנת אליבי) לאדם זקן לאב,
בצירוף הניסוח המלא לאליבי המטורף מילה במילה; וזה עוד לא הכל,
היה לסיפור המשך מכובד במצרים, עם אחיו התאום ועם כל אחיו,
ויפלו איש על רעיהו, ויבכו ויתחבקו... ולאורך כל הסיפור הזה,
מהצהרת הכוונות והוויכוח הסוער שהתחולל בין האחים בדרך, עד
עליית יעקב למצרים לפגוש את בנו, לאורך כל הסיפור לא הייתה שום
קמצנות בתיאור העובדות מצד התורה: מה הם חשבו מה הם אמרו מה
התכוונו מה עשו ומהו מוסר ההשכל (האמת תתגלה) בצורת רמז יותר
מדי עבה!

אם ירצו פעם לעשות סרט מהסיפור הזה, לא יהיה צורך בתסריט.
התסריט נמצא. ואולי אף יחתכו ממנו, ברוח הדור, בשביל לקצר.

שם, בסיפור העקדה התקמצנה התורה בתיאור... וכאן, בסיפור הלא
מחמיא - בלשון המעטה... הרחיבה!
סתירה בגודל פיל!

יש לזכור שלוש נקודות מרכזיות, דרכן ניתן להפריך אי-אלו
טיעונים שיבואו להסביר, לכאורה, את מקור הסתירה:

א' - הסיפור של מכירת יוסף קרה באותה תקופה של אברהם אבינו
ועקידת יצחק. מדובר בנכדים של יצחק, ולכל הדעות זו אותה
התקופה; ואין לטעון שכל תקופה ושיטת הניסוח שלה... ועל אף
שטענה כזו הנה מוטעית מיסודה, הרי אני מביא את ההבהרה הזו,
במטרה להוריד כל ספק שבספקות.

ב' - (אין נקודה משותפת בין שני הנושאים/המקרים; וממילא הניסוח
שונה מטבעו): אין ביסוס לטענה מעין זו, כי בשני המקרים, הנושא
המרכזי שלהם היה רגשי. הרגש הוא החומר שנטחן בטונות בעקידת
יצחק, וגם נשפך כמים בפרשת האחים לבית ישראל. אומנם לא באותו
סוג של רגש עסקינן:
האחד הוא חיובי נעלה של אהבת אב לבנו והקרבת האהבה הזו על
המזבח, ממש על מזבח העצים, ככתבו וכלשונו, ובשני משתולל לו רגש
שלילי ביותר מבלי שום מעצורים. בסיפור הזה אנו נחשפים לשנאת
האחים המכוערת ביותר, לרגש השנאה החזק ביותר והשפל מכולם, וגם
בוחנים בעקבותיו ותחת זכוכית מגדלת את שאר הרגשות השליליים
והעזים שבאים בהמשך, מבלי להסתיר שום תיאור או לטייח.
אין ספק שגם בסיפור של בני יעקב ברגש אנושי עסקינן. רגש לעומת
שכל (שכל אנושי רציונאלי שעליו שולט האדם); ובמקרה מצער זה,
הרגש עלה על השכל וינצח, היפוכו הגמור של המקרה של אברהם
אבינו.

ג' - (ההשלכות ההיסטוריות של שני הנושאים/המקרים אינן ממוענות
לאותה הכתובת... וכתוצאה מזאת ניסוח הדברים שונה): ואולי זו
הנקודה החשובה מבחינתי: הסיפור של האחים ישראל, הוא סיפורו
ההיסטורי של כל ישראל, הוא חלק ממורשת ישראל ולכל הדורות. כי
בשמם ניקרא ותחת שבטם נלך.
הסיפור של האחים ישראל הוא כתם מצורע לכל הדורות, זהו סיפור לא
מחמיא למורשתנו במיוחד, וזהו סוג מהסיפורים שעדיף לשכוח...
לעומת הסיפור של עקידת יצחק שגם הוא מהווה חלק ממורשתנו;
ולהבדיל, זהו עץ שאוכלים מפרותיו עד עכשיו, זהו מקור הגאווה
שלנו, קודם כל כאנשים ששולטים בשכלנו הישר, בשכלנו הטוב,
ששולטים אף ברגשותינו, ואח"כ כיהודים שמאמינים באלוהים ועובדים
אותו מבלי תנאי או מחיר.

ואם נבוא לוועדת החינוך של הכנסת: עוצו לנו עצה, מה נעשה עם
שני הסיפורים שלפנינו? אנו הולכים להדפיס ספר היסטורי, בו
יופיעו שני הסיפורים; איזה סיפור נסתיר קמעה ואיזה סיפור נבליט
בהרחבה?
איזה סיפור תסתיר ותעטוף ברמזים לא ברורים וקמצנים שרק רש"י
יכול לפענח אותם, ואיזה סיפור תבליט בהרחבה על כל מה שמשתמע
מכך?!

אין לי ספק, שגם הבן שלי בן השבע, יידע לענות על השאלה לעיל,
ויידע לענות נכון. הוא יקלע למטרה ובהגיון בריא דווקא. בהחלט,
יש להבליט את סיפורו של אברהם אבינו ואת השני יש להסתיר עד כמה
שאפשר, במטרה לצמצם את נזקיו, את הנזק החינוכי שבמסר שישודר
לדורי דורות.

אין שום סיבה שיהיה להפך. ובצדק!

כמעט בצדק...
כי תורתנו מצאה, ובכל זאת, סיבה אחת אחרת (להיפוכו של
ההגיון...) וביקשה להעביר לנו את המסר דרכה, באופן ברור ביותר,
כן ביותר, שקוף ביותר, ובאופן עקבי לאורך כל התורה, לאורכה
ולרוחבה:

תהיה כן בן-אדם, ואל תסתיר שום אמת, גם האפלה מכולן, וגם לטובת
הכוונה הכי מוצדקת, שההגיון שלך יסמן לך!
ואף לטובת תכנון העתיד, עתיד בניך, עתיד עמך, הרי אף מורה או
מחנך ירצה שבניו ילמדו דוגמה רעה!

רק בזאת לא! רק בסיפור עם האמת לא! אין לך את הזכות בלהפעיל את
שיקול הדעת, גם אין לך את הרשות בלעשות זאת.

את האמת תאמר גם אם היא מרה. בעיקר אם היא מרה. בעיקר אם היא
אפלה; או אז יהיה עליך דווקא להבליטה לסמן אותה ולהצביע עליה.

גם אם זה מנוגד להגיון שלך, להגיון הבריא שאני נטעתי בך; גם אם
זה לא הולך יד ביד עם תכנון עתידך; גם אם זה נוגד את אחד
החוקים האנושיים הבסיסיים, בלנסות ולשלוט בעתיד ביד רמה; וגם
אם זה סותר את החוק האנושי: "המטרה הטובה מקדשת את האמצעים..."


בזאת, אין לך שיקול דעת בן-אדם; ובכל הרמות אליהן תגיע.

אל תגמגם בלאמר את האמת.

אל תהסס בלאמר אותה.

ואת האמת המרה דווקא תבליט.

תעשה ותשמע.

זוהי ולדעתי הענייה כבוד הרב, המסקנה והיחידה לסתירות המכוונות
בתורה, שנדרשתי להן לעיל, ומניתי להן שלוש הבהרות; וכדוגמה אחת
מתוך רבות, למסר שביקשה התורה להעביר לנו, באופן עקבי, לאורך
כל התנ"ך.

הפרק הרביעי:


כבוד הרב,

כאשר חלפה במוחי המחשבה בלשגר לך מכתב, נתקלתי מעצם המחשבה
בבעיה: סיכמתי עם עצמי שזה יהיה מכתב מכובד כבן עשר שורות, ולא
נאה לעשותו פחות, אחרת זה לא ייראה כמכתב ועוד ממדינה
למדינה...
אבל הבעיה שלי הייתה, איך אני אמלא אותו!! במה אמלא אותו...

הרעיון שעמד מאחורי שיגור המכתב הוא: מדוע לא שומעים את קולך
הברור בפרשת דרעי לכאן או לכאן? ושוב - הבעיה: ומה אני אכתוב
אח"כ?! מה אני אשלח מכתב בן שורה וחצי לכבוד הרב ממדינה
למדינה?!
טכסתי עצה עם עצמי, שאוסיף ואקשט את המכתב הזה במספר פסוקים
שאיכשהו קשורים בעניין, ושעדיין אני זוכר מלפני עשרים שנה,
וכך, אוכל להגיע לעשר שורות מכובדות.

התחלת המכתב הייתה בעייתית בפני עצמה... עד שהחלטתי שאם לא אתן
לעט שלי חופשיות לשום דבר לא אגיע; וכך כבוד הרב, הפסוקים
הספורים ההם שבאמת נזכרתי בהם, הולידו את כל הדפים האלה.

מרגיש אני את החובה, כבוד הרב, בלציין איך נולד המכתב הזה, כי
רואה לנכון להדגיש, שיוזמת המכתב הזה הייתה עצמאית לגמרי,
ואפילו אני בעצמי לא חשבתי גם לא תכננתי את המכתב הזה ואת
מימדיו.

אינני גם איש דת, כבוד הרב, רחוק מאוד מזה... כן אני מניח
תפילין ומתפלל יום יום שחרית ביחיד בבתי, אך ביום שבת אינני
מתפלל גם לא ביחיד, כי אינני רוצה לשקר את עצמי ואת אלוהי
וללכת אחרי התפילה לעבודתי... אינני גאה בזה. ואני אדגיש אינני
גאה בזה; אני מציין את העובדה הלא כל כך מחמיאה זו, כי היא
נפלה פשוט כאן; יש לי את הצורך והחובה בלומר, שעד כתיבת השורה
האחרונה מהמכתב, איש אינו יודע ממנו חוץ ממני; הוא נולד
מיוזמתי, האישית, וגם כך במקרה... לא ע"י איש דת, גם בוודאי לא
איש פוליטי... אני במרחק של יותר מאוקיאנוס מהפוליטיקה בארץ...
אני חי מעל לעשר שנים בפנמה, אחרי שעליתי ארצה ועשיתי את הצבא.
את המכתב הזה, ואני מרגיש את הצורך בלציין גם את העובדה הזו,
הנני כותב בתנאים בלתי אפשריים, תנאים אישיים... אינני כותב את
המכתב הזה על שובע, גם אינני נמצא על אי-שקט עם כוס תה ביד...


היכרתי אותך כבוד הרב פעם. זה היה אם זכרוני לא מטעיני בשנת
שמונים כשעליתי לארץ, באסיפת עולים באיזה מרכז של עולים חדשים
ביבנה. יכול להיות במקום אחר אבל היינו ביבנה. דיברת אז חמש או
עשר דקות באולם שהצטופפו בו כמה עשרות אנשים, ואני הייתי
בתוכם. היית עם אותה הגלימה ורק כשחזרנו הביתה הבנתי, וזאת כי
סיפרו, שפגשנו שם את "החכם" הגדול מכולם בישראל. את הראשון
לציון. אני זוכר טוב טוב את הרגשת הפספוס כששמעתי את זה - איך
לא התאמצתי לשבת בשורה הראשונה...

קולך היה נמוך גם אז, וחזק.

למיותר לציין ששמעתי מאז עליך, על ההצהרות הנזיפות... מהחדשות,
ודרך כל כלי תקשורתי אפשרי; אולם הפעם השנייה שנתקלתי בדמותך
ממש כבמעמד אישי, הייתה באינטרנט. זה היה לפני כשבועיים
כשגלשתי באינטרנט והגעתי איכשהו לאתר תחנת הרדיו הדתית שנקראת:
רדיו אלפיים.
ישנו מפעל מבורך שם שנקרא: והיו עיניך נשואות... ראיתי ושמעתי
כמה מהדרשות שלך, ממש כבשידור חי, דבר שלא היה מתאפשר פעם לי
או לשכמותי.

באותו האתר, היה עוד דף שנקרא: "שאגת אריה". במקום הזה התעכבתי
ושמעתי את כל מה שיש לו: העיתונאי אמנון דנקנר, עו"ד יורם
שפטל, עוד עורך דין אחד, ועוד פרופסור אחד מאוני'; וגם הקדמה
של הרב אורי זוהר, שלא הסתיר בה ואף הדגיש, שבזאת אנו ניתן לכם
לשמוע דווקא את הקול החילוני.

כולם, כל הקולות, היו כידוע בעד אריה דרעי ונגד העוול שנעשה לו
ע"י מערכת המשפט וע"י המדינה. חד משמעי. מחריד. ניתן להשתמש רק
במילה הזו, מחריד. אלו היו נאומים בעצרת של קהל רב, לא הצהרות
בעלמא ולא תוכנית של דעת יחיד, כי היו ברקע קריאות ותרועות...


כבוד הרב, גם אם לא הייתי נכנס לאתר הזה ושומע את הקולות
הברורים המחרידים ההם, הרי ידעתי גם ידעתי על המחלוקת העממית
הקשה שנרקמה סביב העניין הזה.
הקול הדתי (בד"כ) והברור נגד הקול החילוני (בד"כ) הברור.
לציין, שהקול החילוני לא היה פחות חזק וברור, אותו ייצגו
שופטים בישראל לא רק התקשורת; מדינת ישראל ייצגה את הקול הזה.


לי ולשכמותי מהצד, לא נותר אלא לבחור: צד זה או צד זה.
ממש, להפעיל את ההגיון וללכת אחריו. או לצד זה או לצד זה.

קל לי ללכת אחרי הצד הרשמי, ולהגיד שמדובר בשופטים בראיות
במערכת משפט, של מדינה דמוקרטית. קל לי גם ללכת אחרי הצד השני,
בלי היסוס, ישנו שם ציבור דתי, שמאמין באלוהים, ישנם שם רבנים,
רבני הדור מועצת החכמים, ישנו שם אפילו ייצוג קטן של הקשת
החילונית.
ומה הבעיה שלי?! להפעיל את ההגיון או מה שארצה, וללכת לכאן או
לכאן. או אפילו עומדת לרשותי האופציה לא להביע שום דעה. שום
עמדה! הרי לא חייבים להביע עמדה בכל דבר, ולחפש מקום בכוח
באיזה שהוא צד מהצדדים! וזו האמת כבוד הרב. וככה גם נהגתי. מי
עומד עלי עם שוט? בחרתי לי באופציה האחרונה. כך נהגתי מאז
שהכרתי את הנושא, אני חושב מאז שהייתי בארץ. לא חייב להביע
עמדה ולא חייב לחפש וויכוח בכוח, ובכלל אני לא נמצא בארץ...
הרי יותר גדולים ממני מתעסקים בזה, ומי אני שאחלוק על דעתו של
שופט - כל שופט בארץ, או חלילה על דעתו של רב של איש דתי!
קטונתי!!

עד שהגעתי לאתר הזה כבוד הרב. רדיו אלפיים. והיו עיניך
נשואות... שאגת אריה. זה פתח לי פתאום קובץ אחד שהיה רדום
מלפני עשרות השנים... קובץ שהייתי מהמר שכבר נשכח ונעלם. קובץ,
שברצון הייתי שם אותו עם הנשכחים...

זה לא היה ביג דיל דווקא, בפרספקטיבה קיומית של אז והיום,
המקרה של הבחור ההוא - הבן של הרב, שהלך למבחן בשבת, וכל
העניין הושתק ועומעם פן ייפגע כבודו של הרב! אך עלי זה לא עבד
טוב; אז, וכנראה עד היום; והשאיר לו צלקת אצלי שלא מכאיבה
דווקא, אך היא מכוערת, מעבירה בי חלחלה... הרגשה כזו שאעדיף
לוותר עליה... אעדיף כל דבר תחתיה אם הייתי מתבקש לבחור...

הספק כבוד הרב. הספק הוא האשם בכל; הוא האויב של כל המערכות של
האדם, כי הוא מבלבל לו את המערכות, מחבל לו בהם, והוא אפילו לא
מורגש. קשה להגדיר אותו, ועוד יותר קשה להצביע עליו.
הוא האויב מס' אחד של האדם.

האם מאוד יותר אסור לחלל שבת או קצת פחות מיותר אם מדובר בעתיד
בלכתוב רק שעה אחת ולהציל שנה שלמה! כן כך אני רוצה לנסח את
השאלה! יודע שאני הוזה כרגע בשאלה תמהונית רחוקה מההגיון
ומחשיבה מסודרת, אך אני מנסה להדביק ממש להדביק את מה שיש לי
בראש על הנייר הזה, ואני חושב שזו דרכי היחידה בשביל להסביר עד
כמה הספק הוא אויב, עד כמה הוא סרטני!

מה היא צניעות! האם היא כדור שלוקחים לפני האוכל או אחרי
האוכל? או אולי לוקחים ביחד עם האוכל שיהיה לה אפקט יותר טוב!
ליותר זמן עד שהאוכל יתעכל!! יכולתי כבוד הרב לחיות עם השאלות
האלה, ואחרות, ולהחזיק מעמד ולא למות.
עובדה. אני חי ונושם וכותב לך מכתב זה! ואפילו אני מאמין
באלוהים באמונה שלמה! וכל השאלות והספקות שנשארו פתוחים לא
מזיזים לאמונתי והיא נשארת ותישאר חזקה. ספקות אלה בכלל לא
קשורים באמונה והרי הם חבויים ומוסתרים אי-שם בתת-המודע ולא
מפריעים כל כך; הם יוצאים לאוויר פעם ב... וניתן לכל הדעות
לחיות איתם. ואני אעבור, בלי קשר ישיר ובלי שאני אדע איך אצא
מזה, אל השאלה שמנקרת לי בראש: האם לבורא היה ספק באמונתו של
אברהם אבינו בו? ולמה שיתעורר בכלל הספק הזה!!! ולמה צריך
להעיר את הספק הזה!!! מה יש כאן משחק של פרובוקציה?!
המסקנה היחידה והתשובה הבודדת שניתן להגיע אליה היא, שבטח
שהקב"ה ידע על אמונתו של אברהם אבינו, הרי הוא נגלה אליו, אבל
הוא ביקש לדעת בניסיון ההוא את דרגת האמונה, מאחד עד עשר, ביקש
להגיע למספר, ביקש לערוך בדיקה ולהגיע לתוצאה מספרית, וזה מה
שמסביר את מה שהזכרתי כבר: מדוע לא ערך את הבדיקה מעכשיו
לעכשיו, מהיום להיום; וכי מה - הוא ביקש להתעלל באברהם אבינו
ולענות אותו קצת לפני הניסוי?!
חלילה וחס. הוא ביקש לערוך ניסוי רחב ביותר, ולהגיע לתוצאה
מדויקת מספרית שלא הייתה מוכרת להקב"ה וביקש לגלותה ע"י הניסוי
הזה, וגם היה לו ספק לגבי התוצאה עצמה כנתון מספרי, אחרת אין
שום הגיון לעריכת הניסוי מלכתחילה, על כל מונחיו והיבטיו.
כאן כבוד הרב, אני מגיע ל"קשר" שחששתי לאבד אותו: השטח של
הניסוי שאנו עומדים עליו היום, היום בשנת אלפיים ואחד, הוא
הרבה יותר רחב והרבה יותר קשה וקשוח מזה שעמד עליו אברהם אבינו
בזמנו. אם אז היו ספקות שריחפו באוויר ועליהם רק עליהם עמד
אברהם אבינו למבחן, הרי הספקות (שטח הניסוי) גדלו היום בשנת
אלפיים ואחד לאין ערוך. וספקות אלה הם מעשה ידי האדם, ולמרבי
האירוניה לאדם יש את כל השליטה על הספקות האלה, הרי הם מעשי
ידיו. ולמרבי האירוניה ספקות אלו לא עוסקות במהות האמונה עצמה
וביסודה, וניתן להגדירם כפרזיטים לאמונה כעלוקות בדרך לאמונה,
אך בשום פנים לא ניתן לייחס להם חשיבות של חיה טורפת... עוד לא
ראיתי את האדם שמת מעלוקות על הידיים. אך כן ביכולתם להשפיע על
איכות חייו של האדם, והרבה חלשים טוענים שאין טעם לחיים בלי
איכות!

בדיעבד כבוד הרב, כן הספקות משפיעים על אנשים, על כל האנשים,
ובמיוחד על החלשים בתוכם.
עלוקה לא תהרוג, אבל ביכולתה לייאש, להמאיס את החיים, להפוך
אותך לאפתי, לאדיש, לא משנה כלום לא מעניין אותך כלום... העיקר
להמשיך איכשהו ולגמור איכשהו את החיים, לא להתעמק בשום שאלה,
להסתקרן מדי פעם אך לא להתעמק. בשביל מה? על מה? אין על מה;
אין צורך ואין כוח... יש לי אמונה באלוהים? זה מספיק לא צריך
יותר...

אדם יכול לחיות עם עלוקות, ולשאת אותן על הידיים כל החיים שלו
בלי לאבד צלם אנוש ; הוא ימות והן עוד דבוקות בו עד הקבר. הוא
יעביר אותן כמובן לילדים שלו והילדים יעבירו אותן הלאה...
ומכאן אני אומר כבוד הרב, שהעלוקות הן סרטניות, הספקות הם תאים
סרטניים שמתרבים לאט לאט בלי להרגיש; הם לא פוגעים באמונה
ישירות, וזאת דווקא הבעיה שלהם, כי לא ניתן למשש אותם לאתר את
פגיעתם הישירה; הם לא טיל שפוגע ישירות, הם טיל רצחני לטווח
ארוך, לדורי דורות.

בזמננו כבוד הרב, בשנת אלפיים ואחד קל יותר להאמין בבורא.
למרות כל הטלוויזיות הסרטים והחופשיות של הדור, דווקא קל יותר
להאמין.
המדע כבוד הרב, עוזר לאמונה ותומך בה - או אם תרצה נקרא לו
חיזוק וממדרגה ראשונה. הוא מגיע ישירות אל החלק שיש לאדם שליטה
עליו, ומדבר אליו ישירות מבלי שום תיווך: יש לו דלת פתוחה אצל
ההגיון האנושי.
ההוכחה לזאת היא לא הפרופסורים שמאמינים באלוהים גם לא אנשי
הרוח שחוזרים בתשובה, ההוכחה היא בעולם, בעולם כולו. אינני
היסטוריון גם אינני סטטיסטיקאי, אך אני בטוח שישנם - יחסית -
היום על פני כדור הארץ אנשים שמאמינים באלוהים, הרבה מעבר
למספר המאמינים -שוב יחסית - בזמן אברהם אבינו או משה רבנו.
יסלח לי כבוד הרב, אך אני לא מדבר כאן רק על היהדות. אני מדבר
על השכנים שלנו, אני מדבר על המטבע הדומיננטי בימינו שעל כל
שטר ושטר שלו כתוב: באלוהים אנו מאמינים. אינני נכנס כאן
להשוואה בינינו חלילה, אולם הם, ובאיזה שהוא מקום, מאמינים
כמונו וכמו המוסלמים באלוהינו היחיד שבשמיים; ואני לא מאמין
שזו סתם סיסמה פוליטית שמישהו החליט על הכדאיות שתתנוסס לה מעל
כל שטר... היא נמצאת שם יותר מדי זמן.

בזמן אבותינו כבוד הרב, לא ראו תחת המיקרוסקופ את כדוריות הדם
הלבנות, איך הן מתאספות ותוקפות, ממש תוקפות את החיידק, כל
חיידק שנכנס לגוף בלי רשות, מתאספות סביבו בכמויות, מחסלות
אותו והולכות לישון אח"כ או לטייל להן בגוף כאילו כלום קרה!

עם כל ההשפעה של כל מיני אמונות ודתות טפלות שצצו בעולם, אך
האדם היום חשוף יותר להבנת עוצמת הבריאה, מאשר בזמן אבותינו.
האדם הגיע לירח ועוד יגיע ליעדים הרבה יותר רחוקים. הוא ראה את
כדור הארץ היפה מהחלל והצליח לחשב ולהבין, שאם הכדור הזה היה
קצת יותר רחוק או קצת יותר קרוב מהשמש - לא היה ניתן לחיות
עליו. רק במיקום הזה המדויק, רק באטמוספרה הזו, רק באלפי תנאים
אחרים ניתן לחיות על כדור הארץ. האדם היום נחשף מאי-פעם לסדר
המפליא הזה, שגם אם ישנם עדיין פה ושם קולות שמסבירים שזה
הטבע... האבולוציה... הרי קולות אלו הולכים ונחלשים עם הזמן כי
בסופו של דבר, ההגיון, וכפי הנראה, הולך ומתפתח באותו קצב של
התפתחות האדם.

ישנה עוד תופעה כבוד הרב, שניתן גם להבחין בה בימינו, כי היא
כמעט מאפיינת את דורנו; תופעה זו דווקא מנוגדת לתופעת ההבנה
לעוצמת הבריאה והחשיפה לאמונה; אך האחת חיה לצד השנייה
בהרמוניה תמוהה, וכאילו והיה, בין שתי התופעות המנוגדות, הסכם
סמוי: תני לחיות ואתן לך לחיות.
גם אם קשה להגדיר תופעה זו, ולצורך העניין, אקרא לה "קלילות".
הכל היום קליל כזה. אפילו השירים כבוד הרב הם רחוקים באלף שנה
מפעם, הם רחוקים אלף שנה אפילו מהשירים שמלפני רק עשרים שנה!
אינני יודע (אין לי תלונה על זה... ) אם שמעת פעם את המושג
"פופ - רוק" שהיום הוא המוביל במוזיקה הבינלאומית; וגם אם אשים
לנגד עיני: "על טעם ועל ריח", הרי המסקנה היחידה שניתן להבחין
בה משיר כזה היא: הקלילות. מהיר כזה קליל כזה... אין סימן אין
רמז לעומק... הכסף היום הוא קליל - לעשות אותו, הדרכים
הבזבוז... הכל מתאפיין היום בקלילות - מהירות. רק שיהיה מהר
וקל. היחסים בין אישיים, הקלות שבהחלטה, בינו לבינה... הקלילות
שבעניין... הכל מהר וקל, אפילו יש היום אוכל מהיר, והוא זה
ששולט בעולם כבוד הרב.

ישנן הרבה סיסמאות לתופעה הזו, וחכמים ממני כבר הבחינו בה מזמן
והדביקו לה כינויים: התפוררות. התפוררות מבפנים מבחוץ. שקע
באמונה. תהום תרבותי. ואם נתמקד בעמינו הקטן ובארצו, אזי
הכינוי שמככב בראש המצעד הוא כמובן: התפוררות היהדות. אני טוען
כבוד הרב, שהכינוי הכללי הזה לתופעה האמיתית הכללית המורגשת
הזו, הוא לא נכון בלשון המעטה, והוא בחזקת הדחקה עד רמאות; לא
יותר ולא פחות.

תופעה: אם כבר ואני יהודי מאמין באלוהים, ואני רוצה להמשיך
להאמין באלוהים ולהיות יהודי, וברצוני שגם הילדים שלי יהיו
יהודים, אזי, תנו לי לגייר את האישה שאהבתי מהר!! בבקשה, מה
אני מבקש? מה אתם נגד זה שאני יהודי ואני מאמין - ועובדה היא
שאני רוצה בילדים יהודיים?! מדוע אתם נגד זה! ונשאלת השאלה
באותו עניין: אם הגיור האורתודוקסי היה מהיר (ואני לא מתכוון
בזאת להמליץ שיהיה מהיר) היכן כל העם היהודי היה מגייר את
נשותיו? בירושלים או במיאמי? אני בטוח שהיו מעדיפים לבוא איתן
לירושלים גם אם הם חיים בתוך מיאמי, ומסיבה פשוטה ואמיתית: כן.
הם כנים. הם מאמינים באלוהים. הם יהודים גם בנפשם, ולכן הם היו
מעדיפים שהגיור הזה יתבצע באמת כהלכה כפי שאמונתם האמיתית מנחה
אותם; אחרת לא היה איכפת להם הגיור בכלל, רפורמי או אחר, אחרת
לא היה איכפת להם ההכרה בגיור הרפורמי, גם לא היו מקימים
עולמות למענה. הכרה זו היא לא שאלה של כבוד של מי ניצח את מי,
זו שאלה של אמונה. והם, אלה הם דווקא שמחזיקים במקרה הזה
ולצורך המקרה הזה בלפיד האמונה! הם רוצים לשמר את אמונתם ותת
המודע שלהם לא נותן להם מנוחה. יש בהם משהו שמושך בחוזקה
לכיוון הפנימי, לאמונה, שבאמת ובתמים הם מחזיקים בה, ויש בהם
עוד משהו שמושך בכוח לצד השני לכיוון ההפוך. מושך בכל הכוח.
אין להם שליטה עליו כי הם לא יודעים להגדיר אותו. הם מבולבלים
ובצדק. אני מצדיק אותם ואני מבין את בלבולם. הם למעשה היחידים
בחתך העם היהודי, שנדרש להתמודד עם הבלבול הזה ומסיבה אקראית
של ממש. פתאום נפל עליו דבר שאומר לו בלי התראה מוקדמת: אתה
חייב להוריד מעליך את כל העלוקות / הספקות והמשקעים שלהם,
לגייר את אהובתך כהלכה, אחרת כל הקיום היהודי שלך בסכנה! אחרת
בינך בשרך לא יהיה יהודי: רק לפני רגע רק לפני חודש רבותי, הוא
היה יהודי בן יהודי, אף אחד לא הפריע לו, הוא האמין בשקט
ובשלווה באלוהים ואף אחד לא הפריע לו, הוא חי את היהדות
הבינונית שלו על כל העלוקות שהתלוו אליה - וחי אותה בשלום, וגם
היהדות חייה איתו בשלום. ולפתע פתאום, זורק הרופא המומחה את
השאלה לפציינט חולני סופני בסרטן: ולמה יש לך כרס?! זה לא טוב
אתה חייב להוריד אותו!!! אתה לא יכול להחליף את השדר את התדר
במליון קילווואט בבת אחת! אך מיודעינו שרוצה לגייר את אהובתו
מתבקש לעשות זאת, אחרת כל השלווה שהייתה לו תהיה בסכנה! אחרת,
היהדות שחי איתה בשלום עד הלום בלי לשאול הרבה שאלות - גם היא
תהיה בסכנה!

אינני מזדהה עם האיש הזה כבוד הרב, גם אינני חס עליו, שילך לכל
הרוחות - חסרות בנות יהודיות?! אולם כן אני מבין את מה שמתחולל
בתוכו, אני מבין את מנגנון-חשיבה זה, את המכניזם המבלבל הזה
שהוא הוא אותו מכניזם הפועל אצל חתך גדול בעם היהודי, אצל
החילוניים והמסורתיים וגם חלק לא מבוטל של הדתיים. ההבדל הוא
שאצלו זה פעיל ובמקרה הופעל - בגלל תקלה טכנית בלתי צפויה,
בגלל סיטואציה מסוימת שנקלע אליה, ואצל האחרים - כל השאר:
המכניזם הזה לא פעיל. רדום אך קיים.

אני כותב את זה ולבי רועד אך ידי בשום פנים רועדת!

אני חושש כבוד הרב, שאני מדבר על חתך משמעותי שמתקרב לספרות
האחרונות של מאה האחוז! אני מדבר על היהדות כבוד הרב. על בעיה
אמיתית פיזית לא דמיונית, על תופעה שמתחוללת כאן ועכשיו. אין
לאף אחד שליטה עליה אין לאף אחד מושג על ממדיה - לאן הגיעה מהו
מקורה ולאן היא חותרת!
העלוקות כבוד הרב, אני מדבר על העלוקות, אני מדבר על התופעה
הזאת; הרחבה ביותר והסמויה ביותר. אני מדבר על העלוקות על
המנגנון של ההדחקה ועוד הדחקה ועוד הדחקה, פעם קראו למנגנון
הזה: אי-הבהרת הספק, והיום אין לו שם, עד כדי כך; הוא לא מוכר.
אני קורא לו עלוקות ואני יכול לקרוא לו גם רפי... החשוב הוא
איך פועל המנגנון הזה:
אני מקבל שדר לא ברור, הוא נקלט במוח שלי, והוא מסווג אותו לפי
דרגת חשיבותו, אך משאיר אותו פתוח כי הוא עוד לא ברור, עוד לא
נפתר, ובתור שכזה גם מתייק אותו, מאחסן אותו אי-שם ברשת
המוחית, בחלק של השיעורים הפתוחים שעוד צריך לעבוד עליהם,
פתוחים שעוד לא נפתרו. וזו הבעיה. אין לך שליטה על זה, אתה לא
יכול למחוק קובץ מסוים ולהשאיר אחר, המוח לא נשמע להוראות
כאלו, אם תרצה או לא הוא מאחסן ומאחסן קובץ מעל קובץ ואני מדבר
על אלו הקבצים הלא פתורים, הפתוחים, שצריך עוד לעבוד עליהם...
עד שמגיעים קבצים אלה לכמות כזו, לדרגה כזו, שהמוח כבר יודע
שלא יכול להתמודד איתם, שאין אפשרות לפתור אותם, את כולם, והוא
משלים עם זה. כאן, הנקודה הזו הנה נקודת השיא שבד"כ מסמלת את
ה"אין חזור", את הייאוש האמיתי, את ההשלמה המוגמרת, את הניכור
למציאות ואת האדישות כלפי הכל. כאן כבר לא שואלים שאלות, וגם
אם פעם התעניינו שאלו הקדישו קצת מחשבה, בנקודה הזאת המוח כבר
פוטר אותם מכל בירור בנידון, זאת כאמצעי הגנה לבל יתפוצץ לבל
יתפרק. מה שמעניין בכל התהליך הזה, שגם בהגיענו לנקודה הזו,
מוחנו לא מפסיק לאסוף עוד קבצים ולאחסן עוד ועוד שאלות פתוחות
ובסדר מפליא. מדוע, לשם מה, מה ההגיון!? לא מובן אך זה קיים.

לנקודה הזו, יכול להגיע האדם בכל גיל בכל מצב ובכל תקופה, יכול
להגיע אליה גם בגיל רך, תלוי בכמות הקבצים מהסוג הזה שנאספו
במוחו, שנחשף להם.

הנקודה הזו כבוד הרב, העלוקה הזו השאלות הפתוחות האלה, אין להם
שום קשר לאמונה. הנקודה הזו ולמרבה האירוניה אין לה קשר ישיר
לאמונה הבסיסית המהותית העקרונית הגולמית; אך כן וכן יכולה
להשפיע על הדירוג ההוא שאברהם אבינו קיבל עליו בזמנו עשר על
עשר. אין ספק שגם אם חלילה לא היה עובר את המבחן ההוא, לא
הייתה נשללת ממנו החזקה על האמונה הבסיסית, אולם כן, הציון היה
משתנה; כן יכל לשאוף גם לאפס; ואפילו אברהם אבינו הגיע לדרגה
כזו של ספק אצל הבורא הכל יכול, והיה עליו להבחן עליה.

נדמה לי כבוד הרב, שאם אחזור לנקודה ההיא של הספקות ועלוקות...
אוכל להסביר מדוע לא אמורה לעניין אותי פרשת דרעי למשל, ובד
בבד מדוע כן צריכה לעניין אותי ולא כדאי להשאיר שום ספק פתוח.
אוכל להסביר עוד, מדוע קראתי לפרשת הבן של הרב שעבר את המבחן
בשבת כ-"לא ביג דיל, בפרספקטיבה קיומית של כל זמן" ולהסביר
במקביל מדוע היא כן פרשה קיומית, והשפיעה ועוד תשפיע ובכל
הזמנים.
אוכל להסביר מדוע חשוב כל כך לדעת מתי לקחת את הכדור ההוא אחרי
האוכל או לפניו, ובמקביל יש להיות סלחן איתי אם בטעות אקח אותו
לא בזמן...

אני מאמין באמונה שלמה כבוד הרב, שהתורה ידעה שפרשת דרעי יום
תבוא ועוד פרשות מסובכות ממנה. אני מאמין באמונה שלמה - ולא רק
לצורך העניין, שאנו נמצאים בסרט כתוב מראש עם תסריט מוכן
ומוגמר. ניתנה לנו הזכות בלהכנס לסרט הזה גם להשתתף בו. ניתנה
לנו עוד זכות אדירה בלהתפרץ לכל קטע בתסריט, בכל זמן בכל שלב
ולשנות בו כראות ענינו. שינוי זה שהחלטנו עליו מרצוננו החופשי,
יגרום ליציאתנו המיידית מאותו סרט ולכניסה לסרט אחר באולם
קולנוע אחר, לסרט שיכול להיות איכותי יותר, או פחות, זה תלוי
רק בנו.
בסרט השני ושוב, התסריט מוכן מראש והכל כתוב, וגם כאן אנו
חופשיים בהחלטותינו. אין סוף להחלטותינו אין סוף לשינויים, אין
סוף לתסריטים, רק תבקש. כאן נולדו כבוד הרב עקרונותיה הבסיסיים
של הדמוקרטיה שטוענים בעלות עליה במאה הזו...
מכאן, אני מבין את הנדיבות הלא מוגבלת של הבורא כלפי האדם,
שאפשר לו לשנות ולהשתנות מכל מקום בכל מצב. גם אם הוא נמצא
בתחתית לא הכל אבוד, שום דבר לא אבוד. וזה טוב. זה נדיב. זה
מעניק תיקווה. אולי זה מסביר את העובדה התמוהה, מדוע ובכל זאת
לא מפסיק מוחנו לאסוף ולתייק קבצים ושאלות פתוחות, אף על פי
שמגיע לנקודה ההיא בה מפסיק האדם להתייחס לשאלות אלה, ולשדר
מנקודה זו ואילך רק מצוקה ואדישות.

אני מגיע למסקנה הזו בדיעבד. כן, ניתן לפתוח כל קובץ לא ברור,
ללמוד אותו ולפענח אותו. ניתן לפתוח גם את הקובץ האפל ביותר;
"אפל" כבוד הרב, אינו דבר רע או מאוד רע - זה דבר שמזמין
ספקות. זה דבר לא ברור לכל. זה דבר שבהחלט יכול להיות טוב
מיסודו, או טוב בכוונותיו, או טוב שהוא כך, או כל סוג של טוב,,
אך כל עוד והספקות סובבים אותו הוא אפל ובגבול השפל והלא רצוי;
עד שיוסרו כל הספקות סביבו, עד לבודדו מכל ספקותיו, ולהשאירו
יחיד במגרש, רק אז נוכל לקרוא לו בשמו.

אני מזמין אותך כבוד הרב, לזכות ולצמצם את הנזקים עוד בדורך.
אני מזמין אותך לפתוח את כל הנושאים שהספקות רוקדים סביבם,
ולעשות מצוות ביעור ספק, עוד בדורנו, עוד בדורך.

הבעיה היא לא האמונה כבוד הרב. רוב העולם כבר מאמין באלוהים.
זו תופעה מבורכת ודווקא הולכת ומתרחבת.
הבעיה היא לא המקווה ולא חילול שבת ולא הטלוויזיות או התקשורת,
התועבה לא באה משם, וזו הטעות האופטית של עצב הראייה האנושי.
הבעיה היא שבקור רוח הבאנו את האדם לזירת הפשע, העמדנו אותו
בדיוק בעמדת הרצח, שמנו בידו אקדח טעון, וגם לימדנו אותו
להשתמש בו ובמיומנות, ואחרי שנודע לנו על מעשה הרצח הנתעב
שעשה, שפטנו אותו וביצענו בו גזר דין מוות, וביערנו הרע
מקרבנו, במצח נחושה, ובקור רוח.  

הבעיה היא השקר כבוד הרב. השקר ככתבו וכלשונו. התורה ידעה
וציפתה שזו תהיה המחלה העיקרית, שאנו עוד נסבול ממנה ולדורי
דורות, ולכן היא הקדימה ולימדה אותנו לא לשקר. לימדה אותנו גם
איך לעשות את זה. נתנה לנו דוגמא ועוד אחת ועוד אחת וכמעט פגעה
באינטליגנציה שלנו - אך היא ידעה עם מי יש לה עסק! עם קשה עורף
אנחנו!

למה הכוונה בספקות ועלוקות ושקר ואמת! דוגמא וחייה:

אתמול ביום שני (להזכירכם שהמכתב נכתב לפני שנים...) קראתי את
הכתבה הראשית ב"שבעה ימים", שהתפרסמה בעיתון ידיעות אחרונות של
יום שישי האחד עשר במאי, אלפיים ואחד. כתבה מעל לעשרים עמודים,
ארוכה ביותר על בחור אחד ושמו גלעד.
גלעד, חייל בצה"ל, וכרגע הוא אזרח, במונולוג עצמי על תקופת
שהותו בהר הקללות "הבופור" בלבנון. הוא מדבר על שירותו הצבאי
עם הצוות שלו בבופור. עד כמה שזה קשה... דברים אנושיים רגשות
אנושיות מיד ראשונה.
הוא איבד חבר ועוד חבר ועוד אחד שהלכה לו היד בנוכחותו, פשוט
נותקה ממקומה. הוא אומר את המשפט הבא:
"אני בן עשרים ואחד, תפסתי גופה של חבר בין ידי, בלי הראש, כי
הראש עף ממקומו ולא מצאנו אותו, ואני חושב שבסופו של דבר, אני
לא החייל היחיד בן עשרים ואחד בצה"ל שתופס בידיו גופה של חבר
בלי ראש". גלעד הוא בחור יהודי לאימא יהודייה.
ושוב אחזור על המשפט האחרון שבעים פעם: גלעד הוא יהודי כשר.

והשאלה היא מה עושה גלעד עם הספקות / העלוקות שלו? מתי יגיע
לנקודה ההיא, אם זכורה לך כבוד הרב, נקודת ה"אין חזור" נקודת
ההשלמה, נקודת האדישות. העלוקה!

ספק מס' אחד: הנטל רק עלי, והדתיים מנצלים אותי ואת הדת שלי,
היהודית.
מה עושים היום גדולי התורה, להסרת הספק מהבחור הזה!
איזה דין וחשבון יתנו ובבוא היום, בפני בורא עולם, לגבי הבחור
היהודי הזה גלעד?
ונא לא לטעות; הדין וחשבון שעומדים לתת בפני בורא עולם, לא
מדבר על שאלת הנטל של גלעד ולמה הוא נשא בו לבד; הוא מדבר,
הדין וחשבון, על הספקות שהתפתחו לתאים סרטניים בגלעד, ומה הם,
גדולי התורה של אותו דור, עשו בנידון!

הבעיה כבוד הרב, שגלעד לא שואל את השאלה הזאת. חיפשתי בכל
עשרים העמודים של המונולוג שאלה כזאת, דהיינו למה אני כן
והחרדים לא - ולא מצאתי! לא מצאתי אפילו ברמז; אך כן מצאתי
משהו דומה: הוא מקנה ושונה את הג'ובניקים בקריה ששותים קפה כל
היום!
מכאן אני מסיק, שהוא כבר עבר את הנקודה השחורה ההיא, הוא כבר
לא ישאל שאלות ולא יעניין אותו כל זה... הוא לא ילך להפגין מול
איזו ישיבה אחרי שישתחרר: למה אני כן ואתם לא? הוא ייסע ישר
אחרי הבקו"מ למזרח הרחוק לנקות את הראש. הוא כבר מקרה אבוד.

הוא מקרה אבוד כבוד הרב.

אנא כבוד הרב, הסר ממני אם בכוחך את עול הספק. אני אשאל את
אותה השאלה שמוסתרת בתת המודע של גלעד, ושכבר לא שואלים אותה
מחמת ההתיישנות: מדוע יהודה, הבחור החרדי, לא ישתתף בנטל של
ההגנה, אם הוא חי באותה מדינה, אוכל מאותו לחם, ושותה מאותו
כוס מים?
ואני אוסיף עוד שאלה: ואם יהודה, הבחור החרדי, יתגייס לצבא, מי
ישא אז עליו את עול התורה והתלמוד?

ברור לי כבוד הרב, שהתשובה לשאלה הראשונה, היא היא אותו נוסח
של השאלה השנייה. ונוסח זה בפני עצמו, פותח עוד ערוץ חדש של
ספק: וכי מדובר כאן בכל החיים? בכל הגילאים, לכל האנשים?
לא כבוד הרב. לא מדובר בשרות קבע לכל החיים. כולם יודעים כולל
גלעד ויהודה שמדובר רק בשלוש שנים של שרות, שאחריהם יכול יהודה
לחזור ללימודיו התורניים. או אז, ולבטח, שום גלעד לא יכול
לטעון לעולם מדוע אני משרת בקבע את המדינה ויהודה לא! כי קבע
זה עבודה, זה לא שרות.
אזי מה הבעיה?

עוד דוגמא של ספק של סתירה של עלוקה:
ומה עם המוסר של פיקוח נפש?

הרי אם לא נגן על ביתנו (ואני לא אומר מולדתנו בשביל לא להתפס
לקטנות) האויבים יבואו ויהרגו אותנו! אם אתה מוצא איזו שהיא
גוזמה במשפט האחרון - אני מזמין אותך לקרוא את הכתבה ב"שבעה
ימים" של גלעד.
באותה הכתבה נזכר שמו של בחור בשם נועם ברנע שנהרג מת בשביל
המוסר הזה פיקוח נפש; הוא הלך פשוט אל מותו ביודעו שהוא עלול
למות. נועם מת, וגלעד, שהיה במרחק של מטר ממנו, נשאר חי.
הם הלכו בשביל להוציא מוקשים שתקעו שמה המחבלים בדרך אל
הבופור. זה היה רק לפני שנה, בשנה שעברה.

עכשיו, היתכן שהבעיה היא שהצבא הוא חילוני, יש שמה חיילות,
הפקרות... הייתכן שהבעיה היא הפחד והחשש לשלומם הנפשי והרוחני
של הדתיים, וכל מי שתורתו אמונתו חייב להיות בריא בנפשו ברוחו
ובנשמתו? האם אתה בורא עולם כבוד הרב? האם אנשי הדת של דוינו
ומועצות החכמים קיבלו על עצמם את עול התכנון של העולם? אינני
יוסי שריד כבוד הרב ולא התכוונתי לפגוע ואבקש את מחילתך
וסליחתך, אני גם לא תכננתי להגיע לנקודה הזו, אולם אינני מרשה
לעצמי להפסיק כאן, דווקא כאן, ולכן אבקש את סליחתך גם אצפה לה,
מתוך הצורך של ההמשך לנקודה זו.

בורא עולם הוא אחד כבוד הרב. הוא המתכנן היחיד של עולמו,
וקטונו אנו בלהתערב בתכנון רחב הקף זה.

ישנה אמת אחת כבוד הרב: אתה צריך להגן על ביתך.

עוד אמת שנייה כבוד הרב: לא צריכים לעשות את זאת במקומך.

ועוד אמת חשובה מכולן: אסור להשאיר ספק בכל לב אודות שתי
השאלות לעיל, מחמת חילול שם השם.

כן כבוד הרב. גם אם הייתה פסיקה של גדול פוסקי התורה, והיא
בפרוש אוסרת על איש דתי לשרת בצבא, אני הייתי עומד רועד וזקוף
בפני הקדוש ברוך הוא, ומבקש ממנו ביטול פסיקה זו, ולו בשביל
אחדות עמי, ולו בשביל להסיר ספק אחד מלבו של יהודי אחד.

ולו בשביל להסיר ספק מלבם של שני יהודים...

אשתחווה לפניו ואומר: אלוהי, זהו מצב עמי היום; ולמענו גם למען
אחדותו אבקש את הפסיקה הזאת; אינני יודע ועקב זה מה יוליד
המחר, אך אתה הוא בורא עולם, עולם היום ועולם המחר.


הפרק החמישי והאחרון:


... ברשותך אמשיך, כבוד הרב, במצוות ביעור ספק: מדוע לא נשמע
קולך הברור והחזק בפרשת אריה דרעי?
אם הוא זכאי, אזי משמעות הדבר, שנפש טהורה אב למשפחה ואיש
יהודי, נזרק מאחורי הסורגים על לא עוול בכפו. קול זעקה צריך
להשמיע. מחובתך להשמיע. כי העניים נשואות אליך כבוד הרב. ואם
זה יוביל למהפכה של ממש במדינת ישראל - שיוביל. זהו רצונו של
הקב"ה. עלינו לומר את האמת, והשלך על אלוהים, סמוך עליו.
תאמר את האמת ואל תחשוש למה שיבוא בעקבותיה, הוא הוא אלוהים
שידאג לזה. אסור לנו לפקפק בזאת אפילו ברמז, חובה עלינו להראות
את זה, חובה עלינו לא להשאיר ספק בנידון בלבם של האחרים.

ואם הוא אשם, ואני מדבר על העניין האישי לא הציבורי, אם בתיק
האישי הוא אשם, גם קול ברור וצלול צריך להשמיע, מבלי להשאיר
מקום לספק שבספקות. חילול השם הוא אם לא ייעשה כך. קידוש השם
הוא אם תבטח בה' ותאמר בגלוי את האמת.

ואל תאמר אין זה מתפקידי ועבודתי להבין ולהכריע במצב. לא כבוד
הרב! זו עבודתך וזה תפקידך; כי העניים נשואות אליך. ואם למען
זה צריך לעיין ולקרוא באלפי עמודי פרוטוקול ראיות והוכחות, אזי
זוהי התורה בכבודה ובעצמה.

חילול השם הוא להשאיר את המצב במתכונתו הנוכחית, כאשר אתה יוצא
ונכנס לדרעי או נכנס ויוצא מדרעי, כאשר צריך ללמוד מחכמי
הפוליטיקה, את רזי ההכרזות שיוצאות מפיך בנוגע לנושא, וזה נתון
תלוי ומשתנה, לפי המצב של אנשי דרעי בש"ס, של אנשי ישי בש"ס,
או במצב הפוליטי בכלל של ש"ס בממשלה, בציבור או בכנסת, או אצל
מינה צמח. אנא כבוד הרב, סלח לי על הערה זו: מצב זה הוא רחוק
מקידוש השם ברבים.

אתה אחד מחשובי הפוסקים בדורנו; אתה פוסק כבוד הרב, וכאן נדרשת
פסיקתך, כי הנושא הזה פורסם ונבחש דיו, הוא עלה לכותרות, וגם
האיש הינו אישיות ציבורית ובעל עמדה בש"ס, ש"ס שאתה מנהיגה,
והאחריות כלפי שמיים וארץ מוטלת עליך, שאתה מרצונך הטוב לקחת
על עצמך.

אנא כתוב פסיקה ואפילו בלשונם, וככתבם, קח בחשבון את כל הראיות
הנגלות והנסתרות, וצא בפסיקתך לעולם. פסיקה רחבה מנוסחת
ובלשונם, ביכולתה להסיר אלפי ספיקות ועלוקות, מלב רבבות
יהודים, יהודים באשר הם.

תורתנו הקדושה עזרה לנו, כאשר פטרה אותנו משיקול הדעת באמירת
האמת. היא הורידה מעלינו בזאת, את מלוא עול האחריות המוטל על
כתפינו, לגבי מה שיהיה היום ובמיוחד מחר, עקב אמירת האמת.

אל תחשוש בן אדם, תאמר את האמת ואל תחשוש. תאמר אותה במלואה,
אל תהסס באומרה, ואל תגמגם באמירתה.

אל תחשוש באמירתה כי מה יהיה מחר... אלוהינו הוא המתכנן של
מחר. אלוהינו הוא האחראי על המחר. וכטוב בעיניו יעשה.

כבוד הרב, אני זקוק לברכתך, אנא תואיל בטובך לברכני: שמי אברהם
בן שרה.


חתימה / אלברט שבות

------------- סוף המכתב --------------

הייתי רוצה להזכיר לכם פיסקה אחת שציינתי לעיל, לפני התחלת
המכתב. זוהי הפסקה כלשונה: "אמרתי שניתן לסגוד לעבודה זרה דרך
המרחב האמונתי הידידותי שלנו, והדבר נשמע כסגנון ציורי...
ציינתי את הדבר כי אני עוד אחזור אליו ואזכיר לכם את זאת:
אינני משתמש בשפה ציורית, אני מדבר על עבודה זרה, כלשונה."

והנה אני חוזר עם מילתי ועם הבטחתי. יום חמישי היום, 27/1/05
למניינם. היום בשחרית, לפני כארבע שעות, קראתי את פרשת "יתרו"
ולא במקרה; בוא יבוא ההסבר.

באחד מפרקי המאמר הזה, הזכרתי, בהערת אגב, בחור הודי אחד, שפעם
פגשתי לאחר העדרות ארוכה... הוא היה ידיד וותיק שלי שעבדתי
איתו בתקופה מסוימת, עזבתי את העבודה והקשר נותק; ולפתע נפגשנו
ביציאה שלי מהעבודה ולקח אותי טרמפ עד הבית - וטרמפ שמה זה
טרמפ... נסיעה של כשעה וחצי. בדרך עלה במקרה נושא דתי מסוים,
והוא סיפר לי כמעט כל הדרך, על הדת שלו "הינדו"... נושא מרתק
מאין כמוהו... כה הרשים אותי - עד כדי שסיפור הנסיעה הזאת
ייכנס כמרכיב בסיסי למאמר שכתבתי בשנה שחלפה תחת הכותרת
"נבדלות" - [נספח # 4].

הדת שלו כאמור, היא אחת מתוך מאות הדתות הנהוגות בהודו, אבל
היא הגדולה מכולם. לאחר מכאן הבנתי, שגם דת "ההינדו" מחולקת
ללא מעט תתי-דתות, כמו "סינדי", "גוג'אתי", "בנגאלי"...

יסודות דת "ההינדו", ובהבנה זאת זכיתי מתוך קשב רב, הם יסודות
אופייניים של עבודה זרה, זאת המוזכרת בתנ"ך - לא יותר גם לא
פחות.

עם זאת, וזו הנקודה שהרשימה אותי ושכתבתי עליה באריכות במאמרי,
הבחור הזה הוא בחור טוב, ממש בחור טוב - מאלה שזוכים אצלנו
לכינוי הנאצל "מבית טוב"...

ולא רק זאת: הוא סיפר לי על אביו, הדתי, האדוק... הוא סיפר לי,
ואני מאמין לו, על איש ישר מוסרי תמים שכל הכפר מכיר אותו
ומעיד על מידותיו... הוא לא רב מעודו עם אף אחד, בלתי ניתן
לריב עם האדם הזה ואפילו עם כוונה זדונית... הוא לא גנב ולא
גזל מעודו מאף אחד, לא מעל לא נאף לא שתה... איש שלום אמיתי
שחי בצניעות בתוך כפר הודי קטן. ולהדגיש שוב: מדובר בעובדי
עבודה זרה קלאסית, החיים איתנו כאן ועכשיו במאה הזאת.  

אני רוצה לשאול שאלה מאוד חשובה ורצינית: מה ההבדל בין האמונה
בהשם לבין האמונה בעבודה זרה? אנא תנסו לחשוב על השאלה באופן
אחראי ובוגר: מהו ההבדל?

אם אני מביא תמונה כלשהי או חתיכת עץ או פסל, מניח אותו לפני,
עובד אותו, משתחווה לו, ומאמין בו בכנות, מאמין בכל כולי בכל
מאודי שהפסל הזה הוא אלוהי ומושיעי - וככזה אני שם את מבטחי
בו, ומאמין בו, בכל לבי; ואניח כאן את שאלתי שוב: מה ההבדל בין
אמונה בפסל כזה לבין אמונה בהשם יתברך?

עומד אני כאן היום בפני אלוהי ובוראי, עומד אני בפני השם יתברך
שהגעתי להכרתו וידיעתו, עומד אני בפניו ועונה בכל הכנות שבי על
השאלה שהצגתי:

אין שום הבדל בין אמונה בהשם יתברך לבין האמונה בעבודה זרה.

יודע אני את משקל הדברים שאמרתי; יודע עוד את גודל האשמה
שתפרתי לעצמי; הרי המדובר בכתב האישום החמור ביותר שניתן להטיל
על יהודי ובכל הזמנים. מודע אני למימדי האשמה המוטלת עלי בזה
הרגע; אשר על כן, הבאתי לי סניגור גדול וכבד מאין כמוהו, בעל
הניסיון הגדול ביותר בהיסטוריה: הבאתי איתי את הסניגור שפעם
עבד בשרות עם שלם והצליח בתפקידו; הוא הוכיח את עצמו והצליח
להוציאם מהרבה מאוד תיקים - לא פחות כבדים מהתיק שלי; הבאתי
ולא פחות את משה בן עמרם.

משה רבנו יצא ממצרים לראשונה, כאשר היה בחור צעיר, אך בוגר.
הוא ברח ממצרים בעצם, מפני פרעה... הוא יצא כאיש בוגר לכל דבר,
עם תחושה של מיאוס מכל המידות ששלטו בשלטון מצרים בארמון המלך
ובכל פינה ופינה; הרי הוא חי בארמון המלך וראה את הכל מקרוב...
הוא גם ראה בצער עמו ולא היה לאל ידו... והוא גם ראה, ללא ספק,
את עבודת האלילים הנהוגה במצרים ושמע עליה... אין לי ספק, שאדם
כמשה רבנו, עם רמת כנות עצמית כשלו, רמה שאפשרה קשר חי עם
הישות העליונה, אין לי ספק שהוא חש את הריקנות וההבל המתגלמים
בעבודה הזרה ועובדיה, והוא מיצה את התחושה זו עד תום... זו
התחושה הדומיננטית שליוותה אותו, כאשר עזב את מצרים לראשונה:
תיעוב לעבודת הבל וכזב; מה עוד והוא ראה מקרוב את התוכן הריק
של "דתות" מעין אלו, ועמד על הרמה המוסרית של שליחיה וקהל
המאמינים... מצרים באותה עת הייתה מרכז השחיתות והרצח והשעבוד
והאכזריות, ובמדינה בעלת מידות מוסריות הנגזרות מדת כזו - מה
תצפה?

הוא לא הכיר את השם עד עכשיו, ואינני יודע אם כבר שמע בתקופה
זו על דת אבותיו, אברהם יצחק ויעקב; אולם ועל כל פנים, אני חש
את הצורך להדגיש ולשנן: אין לי ספק שהראייה הגולמית של משה
לגבי "עבודה זרה" ולגבי כל מה שהיא מייצגת, לא השתנתה כהוא זה
לאחר הכרת השם ותורתו. זוהי מסקנה הכרחית הנגזרת מקווי המתאר
של אישיות כזאת, בעלת רמת שיא של שליטה וכנות עצמית, והראיה -
שוב: מנת הכנות שהצטייד בה באופן טבעי, אפשרה לו קשר חי עם
הישות העליונה האין סופית, עם השם יתברך בעצמו. "כנות" היא
תנאי בל יעבור לקשר כזה, ולא כל רמה תזכה את בעלה בקשר הנכסף
הזה...

נסע לו ברחבי העולם והגיע עד מדיין, הכיר שם את בנות יתרו כהן
מדיין, ציפורה משכה את תשומת לבו, הלך אל יתרו הביתה, התארח
אצלו, ביקש את קירבתו ואת יד ביתו, ואף חי במחיצתו ועבד אצלו
תקופה מסוימת - עד שהתבקש ע"י בוראו לחזור למצרים.

יתרו לא רק עבד עבודה זרה, אלא היה הכהן הגדול של העבודה זרה
במדיין. זהו מוצג מס' 1.

מוצג מס' 2 : משה רבנו התחתן עם ביתו.

תמוה בעיני, מדוע ראה לנכון משה רבנו להתקרב דווקא לכהן גדול
של עבודת זרה, להכנס אליו הביתה - לחיות איתו ואף להתחתן עם
ביתו! האם, בצעד תמוה זה, וויתר משה מרצון על עקרונותיו עד כדי
לשכוח מהתיעוב שרחש לעבודה הזרה, עבודת ההבל והכזב... משה רבנו
אדם כן במהותו - אין על זאת וויכוח; ואם כן איך יכול אדם כזה
ללכת לכיוון עובד עבודה זרה ולבקש את קירבתו, ובזאת ללכת
בניגוד לעקרונותיו המאוד מגובשים וברורים! ואם נהוג היה בדור
ההוא לפגוש מישהי ולהתחתן איתה, מדוע לא הלך לחפש לו משפחה
צנועה שהעבודה זרה לא בראש מעייניה! אם עקרונותיו כה כנים
וחזקים, מדוע להתקרב דווקא לראש עובדי הזרה וכוהנם! אם
עקרונותיו כה כנים ומבוססים, מדוע לא ללכת לקרתם - אם הדבר
אפשרי! הייתכן שמשה רבנו "חפיפניק" כזה...?

אינני בא לנתח את אישיות משה רבנו כאן, הנני לנתח את משמעות
המושג: "לעבוד עבודה זרה", דרך מי שעובד אותה; ואני יכול
לקבוע, שאם אישיות יתרו חותן מדיין הייתה מפוקפקת, לא היה משה
רבנו נכנס אל ביתו ומבקש את קירבתו, ולבטח לא היה זוכה בכבוד
כה גדול מאת משה רבנו, גם לאחר הכרת משה לבוראו. משה רבנו הלך
לקבל את חמו במדבר, וקיבל אותו בכבוד מלכים! לא כך מקבלים איש
תמהוני העובד עבודה זרה! את כל זאת קראתי היום בבוקר בפרשת
יתרו; היום בבוקר ולא במקרה...

נתקעתי אתמול עם ההכרזה, שאנו "סוגדים לעבודה הזרה" דרך המרחב
האמונתי הידידותי שלנו; בהכרזה כנה זו סיימתי את הפרק - לא
לפני שהבטחתי שאחזור אליה היום, לאחר השמת המכתב לרב עובדיה.
היום בבוקר, בדרך לעבודה, נזכרתי בפרשת יתרו שרק קראנו בשחרית,
והיא בתורה חיברה לי בין כל אבני "הלגו" המפוזרות, כל אבן
יחידה במקומה היחיד.

אין שום הבדל בין אמונה בהשם יתברך לבין האמונה בעבודה זרה.

אני יכול לפנות לכל אחד מאיתנו, וללחוש לו בכל הכנות: אם הינך
מאמין בדבר כלשהו, ואפילו אם הדבר הוא אבן, אם הינך מאמין בו
בכנות - לך עליו אל תעצור. אין שום פסול להאמין בעבודה זרה -
אם הדבר נגזר מתוך אמונה אמיתית וכנה, שמקורה בקרקעית האדם.
הידיד ההודי שלי מאמין בעבודה זרה ואינני רואה בו שום פסול;
הוא בחור ישר ואמין, לא פחות מכל יהודי טוב שמאמין בהשם
יתברך.

הדברים האמורים נכונים ותקפים, כל עוד וזוהי האמת היחידה
הנמצאת באמתחתך; ואתה נאמן לה.

הדברים האמורים נכונים ותקפים עד שנגלית לך אמת אחרת המחייבת
בחינה חדשה וחוזרת. אם אתה מסרב לבחון את האמת החדשה -
וסיבותיך יכולות להיות רבות ומגוונות, אזי אתה בוגד בכנות שלך
ואינך יותר מעובד עבודה זרה כסיל, המגיע לו על פי דין סקילה;
הוא אדם כסיל אכן, אך מקומו אינו עם החברה האנושית, כי ביכולתו
לחבל בגרעין החברה בה חי, מתוך כסילותו.

אם כן, ישנו למונח "עבודה זרה" על כל המשתמע ממנו, מתחם מוגדר:
האדם מתחיל לעבוד עבודה זרה, במובן המוכר השלילי, מהרגע שנגלית
לעיניו האמת האחרת, לא לפניה. מאותו רגע, מהרגע שאומתה אמת זו,
"האמת האחרת" תהפוך להיות אמת אחת ויחידה שאין שני לה. אמת כזו
חייבת להיות בעלת נתונים אמינים ומדויקים ובלתי הפיכים שלא
ניתן להפריך אותם, זהו תנאי בל יעבור, בשביל שיהיה לאמת כזו
כוח ותוקף. "אמת" כזאת למשל, היא כזו שסיפר אותה משה לחותנו
יתרו במדבר; אם במקרה דנן היה ממאן יתרו לבחון את "האמת
השנייה" ולהכיר בה, או אז היה על משה לגרש את עובד העבודה זרה
הזה מתוך קהל ישראל, ולשלוח אותו בבושת פנים.

"האמת" של מציאות השם יתברך, יכולה להתהוות אם כן רק ע"י
"ההכרה"; זהו המצב היחיד שיכול להציע נתונים אמינים ומדויקים
ולקיים את התנאי.  

במקביל, כל אמת אחרת הקשורה בהשם יתברך ובמציאותו שלא התקבלה
בדרך ההכרה, אינה אלא "אמונה"; ככל אמונה אחרת, כולל האמונה
בעבודה זרה.

הראיה לזאת הוא הדיבור השני של עשרת הדיברות: לא יהיה לך
אלוקים אחרים על פני.

הציווי אינו "לא יהיה לך אלוהים אחרים", אלא, לא יהיה לך
אלוקים אחרים על פני;

לא יהיה לך אלוקים אחרים על, פני.

עד שתגיע אל פני; עד שתכיר את פני. עד שתכיר את מציאותי בפועל.
כל עוד ולא הגעת להכרת פני, אינני יכול לצוות עליך שלא תאמין
באלוהים אחרים; מצווה זו תישאר אם כן בגדר האמונה בלבד. אולם
ומהרגע שהכרת אותי, הינך מחויב לכנות שבך, ומכאן והלאה אינך
יכול להתעלם ממציאותי. התעלמות כזאת ו/או עבודת אלוהים אחרים,
משמעותה "עבודה זרה" - על כל המשתמע מכך ועל כל ההשלכות
הנגזרות מכך.

אנחנו טוענים טענה מוזרה רבותי, מלפני הרבה הרבה זמן: אנחנו
טוענים שאנו מכירים את השם יתברך משכבר הימים, מאז מעמד הר
סיני, ועל כן אנו דוחים כל עבודה זרה למינה. אנחנו זורמים עם
המשל של תינוק בן שנתו, שבוכה ובוכה: הוא רוצה חליפה ועניבה!
הוא טוען שהוא כבר גבר! קנינו לו חליפה ועניבה והוא התחיל
להשוויץ' ולהודיע לכל השכנים שהוא כבר גבר! אבל בינינו - שלא
ישמע... שום דבר לא השתנה! מה עם אחריות, עבודה, מה עם
פרנסה... אפילו לאכול עוד לא "יודע", נכון יותר - הוא לא
"מודע"!

להצהרה זו של הכרת מציאות השם, משמעות מוגדרת ומחייבת כאחת,
אולם את התחייבותנו זו אנו פורעים כמאמינים תמימים, שאין להם
ולהכרה מאומה; ואת זאת אנו עושים בידיעה מוצפנת בתוכנו, שאמונה
הנה מונח גמיש ובלתי מחייב.

על מנת להכנס לעומק המשמעות המחייבת והנגזרת מההכרה, אצטרך
לחזור אל מדריך "עבודה זרה", ולבחון את משמעות המונח "עבודה
זרה", וגם באותה הזדמנות נעמוד על המשמעות האמיתית של "אלוהים
אחרים".

אינני יודע אם המונח הזה "עבודה זרה" - הופיע כלשונו בתנ"ך,
אולם הוא נמצא אצלנו בשימוש מזה זמן, לפחות מתקופת התלמוד;
ישנה מסכת גמרה הנקראת "מסכת עבודה זרה".

אינני יודע אם מישהו שם לב לצירוף המילים המוזר הזה: "עבודה
זרה". יותר טבעי ונכון הצירוף "עבודת פסל", או "עבודת תמונה"
או "עבודת כוכב", מה הכניס את התיאור "זר" למונח הזה! מדוע
דווקא "עבודה" - "זרה"?!

ואם אני מתחיל עם הביקורת הספרותית, מדוע לא לבקר גם את התנ"ך:
"לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני", את "על פני" הבנתי והפנמתי;
אולם מה המושג המעורפל הזה "אלוהים אחרים"! אם יש אלוה אחד
ומטעמו אתה מבקש את ההכרה בו האחד והיחיד, מדוע להשתמש באותו
המונח "אלוה" ובאותו המשפט למטרה המנוגדת!

למשל, נהוג להקדים תארים לאנשי אקדמיה מקצועיים: פרופ' מנשה,
ד"ר אורי. אולם אם שמו של עם הארץ אחד שלא יודע קרוא וכתוב -
"סמי" - נכנס במקרה ובסמיכות לשמו של פרופ' מנשה, לא נהוג גם
בלתי מקובל הניסוח "פרופ' מנשה והלא פרופ' סמי הצליחו לשרוד את
אסון צ'ונאמי", הרי הכתוב בא להודיע לנו שהפסל והכוכבים
והתמונה הם לא יותר מחפצים והבל הבלים, ועל כן אל לך להשתחוות
להם כי בסך הכל הם חפצים והבל הבלים, אלא תשתחווה לאלוה האחד
והיחיד שהכרת! זהו הניסוח הנכון המקובל ההגיוני! השימוש
ב"אלוהים אחרים" לא רק מעורפל ובלתי מקובל, אלא גם נותן
לגיטימציה ומעמד גלויים לפסל ולכוכבים ולתמונה - בלא פחות
מהתואר הנכסף "אלוהים"! הכתוב מרים אותם לכאורה לרמה
"אלוקית"...

ומעבר לזאת, ואם נניח שכוונת הכתוב ב"אלוהים אחרים" היא לעבודת
פסלים וכדומה, מדוע הוסיף בסמוך לאחר מכך "לא תעשה לך פסל וכל
תמונה... לא תשתחווה להם ולא תעבדם", האם כוונתו הייתה לפרש את
דבריו הקודמים? האם כוונתו הייתה לתת כתף לרש"י למשל!?

אם כן, הכתוב מדבר בציווי השני על שני דברים נבדלים, על שתי
עבודות זרות ומוזרות, על עבודת "אלוהים אחרים", ועל עבודת
הכוכבים והפסלים.

הכתוב רבותי אינו מדבר בחלקו הראשון של הציווי השני על פסלים
ועל כוכבים; הוא מדבר על עצמו הוא. הוא אומר לנו בפרוש: אל
תהפכו אותי לאלוהים אחרים; זוהי עבודה זרה. ומכאן יכולנו ללמוד
קל וחומר על עבודת פסלים וכוכבים והבלים... על האחרונים אלו
יכולנו ללמוד, גם אם הכתוב לא היה מציין אותם לאחר מכאן בפרוש.


אולם הוא ראה להוסיף ולהזהיר גם על הכוכבים והפסלים בסמוך,
במטרה מכוונת ומוצהרת להבדיל בין שני סוגי העבודות הזרות, וגם
באותה ההזדמנות לדרג את חומרתן ולתת את הבכורה דווקא לסוג
הראשון והחמור במעלתו: "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני".
להשתחוות לפסל ולכוכבים בא בדרגה השנייה, המשנית, הנמוכה
יותר.

איך הופכים את אלוקים לאלוהים אחרים?

- כאשר עובדים אותו עבודה "זרה".

כשאני מאמין במשהו, אני מנסה לצייר אותו בדמיוני, ואני מתאים
את ערכיו המתקבלים ע"פ הציור שנבנה בדמיוני. לא כן כשאני מכיר
משהו; הערכים שלו הם מדויקים ומוגדרים ואינם ניתנים לשום
התאמה.

איננו יכולים לעבוד את אלוהים ע"פ אמונתנו ולטעון בד בבד שאנו
מכירים אותו! אנו משתמשים בשני הפכים בנשימה אחת, בלי להרגיש
בניגוד הצועק לשמיים.

איננו יכולים לזבוח על במה מחוץ לבית המקדש כאשר הציווי, ציווי
השם בנידון הינו ברור, מדויק, מכוון, בלתי הפיך. איננו יכולים
לטעון שהציווי הזה ניתן להבנה ולהתאמה ע"פ אמות מידה אנושית;
ולהתאמה זו יכולים להיות הרבה סניגורים (טיעונים) אנושיים
המקובלים על הדעת האנושית: קשה להגיע לבית המקדש; ישנה סכנה
בדרכים המובילות אל בית המקדש בירושלים; אין כסף לנסיעה ארוכה
כזו; קיימת מלחמת אחים בין ממלכת ישראל ויהודה; קיים איסור
מפורש מהמלך בלעבור את הגבול ולהגיע אל בית המקדש... ולטיעון
(האנושי) הראשי: ומה בסך הכל אני עושה: אני זובח להשם יתברך!
כוונתי היא לשם שמיים.

איננו יכולים להוסיף או לגרוע מסימני הקטורת, וכל המשנה במזיד
באחד הסימנים - הרי הוא כופר במציאות המדויקת והבלתי הפיכה של
השם יתברך. הכפירה שלו אינה מסתכמת בשינוי שעשה בסימני הקטורת,
אלא בשינוי הזר שעשה בסדר חשיבתו: אם הינך מכיר את הציווי
והמצווה - כערכים ברורים ובלתי הפיכים, מהיכן לקחת את הנתיב
הזר הזה, לשינוי והתאמה ע"פ ערכיך אתה?

המזבח שנבנה לזבוח עליו זבחים מחוץ לכתלי בית המקדש, נעשה לשם
שמיים ולעבודת השם; אולם עבודה זו הנה זרה להשם, זרה עד מאוד;
הוא לא ביקש אותה במתכונתה זו, והיא זרה לו במתכונתה זו. אין
זו עבודה לאלוקים, בשום פנים ואופן; "עבודה" "זרה" זו נועדה
לאלוהים אחרים, שאינו מוכר על ידינו. זו כפירה מכוונת במציאות
השם יתברך.

אני יכול לתמוה, מהיום עד מחר: להאשימו בכפירה מכוונת בהשם!?
וכי מהי כוונתו וכוונת עבודתו? לא לשם שמיים?

זו הנקודה הנסתרת תחת מעטה עבה של הרבה שכבות, שנבנו לאיטם
ברבבות הדורות, ושהתורה הקדושה באה להבהירה כדרכה, באופן חד
משמעי ובלתי הפיך: לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני. ניתן
להסתתר תחת מעטה אחד ואלפים, אך עבודה כזו הנה לאלוהים אחרים -
לא לי; ניתן לטעון ולהמשיך לטעון, שהכוונה המכוונת הנה לשם
שמיים, אך הכוונה הפנימית הנסתרת הנה כפירה מכוונת במציאות
השם.

הבאתי שתי דוגמאות לעבודה זרה לעיל. שתי הדוגמאות נגזרות
מהעולם התורני המעשי, כך אנו קוראים לציוויים מעין אלה,
מעשיים; שניתנים להגדרה מדויקת, יבשה, כמו דיני כשרות, דיני
נידה, קטורת, הלכות שבת, קורבנות...

ישנם במקביל ציוויים תורניים שאינם ניתנים להגדרה יבשה, כמו
רצח אופי - או הלבנת פנים, כמו גניבת דעת, כמו ענווה,
צניעות... רש"י טוען למשל, שהדיבור השישי "לא תרצח" מדבר על
העלבה והלבנת פנים ששווה לרצח. [הערה שנכתבה לאחר כתיבת
השורות: לאחר קריאת פרוש רש"י לעשרת הדברות, ביתרו ובפרשת
ואתחנן, לא מצאתי את הטענה ששייכתי לרש"י... טענה זו שייכת
למעשה למעם לועז, ושם פגשתי בה...], הבעיה היא שלא ניתן להגדיר
רצח אופי או הלבנת פני חבר... אם רצח של בן אדם ניתן להגדירו
כאשר הנרצח נופח את נשמתו, הרי ברצח "האחר" קשה לדעת מתי הנשמה
נוטשת בעקבותיו את הגוף... לא ניתן להגדיר ענווה, צניעות,
נגעתי בנקודה הזאת במכתבי האומלל לרב עובדיה, ושאלתי שאלה
אמיתית ותמימה: מהי צנעה? מהי ענווה? האם זה כדור שלוקחים לפני
האוכל או אחריו?

הנקודה הזאת הנקראת "ציווי שאינו ניתן להגדרה יבשה" מסמלת את
החוליה החלשה בעולם היהודי, מאז ומתמיד...

אולם ולמעשה, המדובר ביותר מחוליה חלשה. מדובר כאן בבעיה
מעשית; ולמרבה האירוניה, בעיה זו כן ניתנת להגדרה.

הבעיה ידידי היא בעיה חשבונית פשוטה - לא יותר: פעם נשאלתי ע"י
בחורה נוצרייה שעבדה במחיצת יהודים שנים מספר, וידעה הרבה
אודות המנהגים היהודיים, השבת אוכל כשר מנהגי הפסח... שאלה
אותי את השאלה הזאת: מה אני צריכה לעשות בשביל להיות יהודיה?
עניתי לה: אם את בעלת מידות טובות - לא הרבה... כמעט כלום.

או אז פתחה עלי פיה בתמיהה: אבל מה עם שבת וכל חוקיו המסובכים,
מה עם המאכלים - זה כן וזה לא וזה לחכות כמה שעות עד שאפשר
לאכול... אני יודעת הרבה ממה שאתה חושב - הטיחה בי... כל זה
כלום!?

ואני חזרתי על תשובתי: אכן, ישנם הרבה חוקים בדת היהודית, אבל
כל החוקים האלה מהווים כאחוז אחד מהדת היהודית; כל השאר, תשעים
ותשע אחוז במספר, זה הקניית המידות הטובות; כך שאם יש לך את
המידות האלה, הרי את כמעט יהודיה לכל דבר, רק חסר לך אחוז
"רשמי" אחד שיש להשלימו, וזו דרך פעוטה לעבור - לעומת כברת
הדרך המפרכת של התשעים ותשע אחוז - שלכאורה כבר עברת...

אני עומד על המשוואה החשבונאית: תשעים ותשעה אחוזים של מידות
ראויות וכדו' (ציווים שאינם ניתנים להגדרה יבשה) + אחוז בודד
אחד של פרוטוקול רשמי ( ציוויים מעשיים; הניתנים להגדרה
מדויקת, יבשה, כמו דיני כשרות, דיני נידה, הלכות שבת,
קורבנות...) = דת אלוקית (יהודית).  

החוליה החלשה של היהדות, מדורי דורות, מסתכמת בבעיה חשבונית,
באי-הבנה חשבונית פשוטה: אנו חשבנו לאורך כל הדורות שהציוויים
המוגדרים מהווים את ה-99% ורק אחוז אחד השארנו למידות; הבלתי
מוגדרות מטבעם. בעיית חשבון פשוטה.

[הערה זו נכתבה לאחר כתיבת השורות: מזה ימים אני עובר על מה
שכתבתי במאמר, לתיקון שגיאות כתיב וכד'... הגעתי היום עד הקטע
הזה - ועצרתי. איתרתי כאן אבסורד האבסורדים שזועק לשמיים:
הציוויים המעשיים המוגדרים, מהווים מהחישוב הכללי רק אחוז אחד
מסך כל היהדות? מהווים רק את החלק הטקסי של הדת היהודית? אני
מדבר על התורה! על הדת היהודית! על מצוותיה! על כל מצוותיה!
אחוז אחד בלבד? לא מעט...?]

אתמול, במקרה או לא, לקחתי מונית בדרכי לעבודה בבוקר, והנהג
בחור צעיר היה, שאל אותי מיד וכאילו ביקש לא לאבד זמן: כשאתם
מזכירים את אלוהים, למה אינכם מבטאים את שמו "י.ה.ו.ה." אלא
משתמשים במקום זאת במילה "השם"?

הוא, הנהג, אמר בשאלתו את המילה "י.ה.ו.ה." וגם ביטא את המילה
בעברית "השם"! הוא רק לא ידע את משמעות המילה "השם" (NAME) -
חשב שהיא עוד שם נוסף - דבר שתיקנתי לו לאחר מכן...

עניתי לו בפשטות: "מתוך הכבוד". יש לכבד כמובן את האלוה, ומתוך
זאת אנו נמנעים מלקרוא לו בשיחת חולין בשמו אלא משתמשים
ב"השם", ובמקביל בשיחה רשמית - בתפילה למשל, אנו קוראים לו אכן
בשמו האמיתי.

מתגובתו הרגשתי שלא עמד בדיוק על עיקרון תשובתי; וכך הבאתי לו
דוגמה מהחיים: שאלתי אותו "האם אתה פונה לאביך בשמו הפרטי?"
ענה לי "מה פתאום! אני קורא לו אבא!" וכאן כמובן הבין את
הנקודה ואת הנמשל... ואפילו הוסיף משלו: ישנם הרבה אנשים
שקוראים להוריהם בשמם! אנשים אלה שפלים הם ופחות מנמוכים...

השיחה מכאן נסובה אודות סוג אנשים כאלה... הם יכולים להיות
מכובדים, בעלי אמצעים שלא מחסירים מהוריהם כלום... אבל עצם
פנייתם לאבא שלהם בשמו הפרטי, מעיד על אופי רע ונמיכות קומה;
אנשים נמוכים קומה הם באופיים ובטבעם ובאורח חייהם - ללא שום
קשר להוריהם ולשמותיהם... הסכמנו על זאת, חתמנו זיכרון דברים
וירדתי מהמונית.

היום ה-17/2/05 למניינם, ואני מהרהר בזיכרון הדברים מאתמול:
ואם מישהו מאפשר תנאי חיים טובים להוריו, על כל מה שמשתמע מכך,
בית, אוטו, כסף, בבוא הזמן בית אבות... הוא ממלא את כל
המחויבויות המעשיים שלו כבן כלפי הוריו, באופן מלא מושלם, ועם
זאת פונה לאבא שלו בשמו "שמעון" - לא "אבא", האם זה מוריד או
מעלה...?

תשובתי, ברוח זיכרון הדברים החתום עליו מאתמול: הפנייה להורה
ב"אבא", עם חיוך, הטבעת נשיקה על יד אבא, היא החותמת הסופית
שמסמלת את הכנות שלך עם המחויבות שהינך ממלא כלפי הוריך הלכה
למעשה. אינך עושה זאת [המחויבות המעשית] כי התרגלת לדבר או כי
מה יגידו אנשים; אתה עושה זאת מתוך כנות פנימית, אתה שלם עם
עצמך, וגם עם אביך.

חיפשתי את הכנות הפנימית כאשר קבעתי את טבלת האחוזים של הדת
היהודית: אני שולט בכנות שלי, היא נמצאת ברשותי ובשליטתי, לכן
תמחרתי אותה בתעריף מלא, ובמספרים 99% מהדת היהודית! אלה הן
המצוות הבלתי מוגדרות שרק הכנות שלי עם עצמי תקבע את קיומן ואת
שיעורן: חיוך כלפי האחר, מילה יפה, עצה נכונה, ענווה, צנעה,
רצח אופי, העלבה, גניבת דעת, הלבנת פנים. יש לי ורק לי שליטה
מלאה על כל המצוות הבלתי מוגדרות האלו, והתעריף שלהם: כן, 99%
מהדת היהודית, והחלק שלהם: 99% מהדת האמיתית האלוקית היהודית.
כן. כל זאת כי אני הוא הקובע כאן, אני הוא השולט, בשיעור במידה
ובקיומן בכלל.

שאר הציוויים המעשיים הנותרים הניתנים להגדרה והגבלה מדויקת,
אינם עומדים לשיקולי או לכל שיקול בשר ודם; יש לי רק להחליט אם
לקבל אותם או לא, אך החלטתי זו לא תקבע את שיעורם איכותם או
מידתם, הם נתונים קבועים מראש, ולכן גם אם אחליט בדיעבד לקבלם,
ההשקעה האישית שלי בקיומם, תדרוש ממני להפעיל יותר את הכפתור
המכני; אני עלול לפעמים אפילו להתמכר לכפתור מכני זה ולעשות את
הציוויים הללו באופן אוטומטי גרידא - ואף לשכוח את הווייתם
ומקורם, והיו דברים מעולם... אשר על כן הותרתי להם רק אחוז
אישי אחד ממכלול האחוזים הנמצאים ברשותי ובשליטתי, לא מפאת
חשיבות הציוויים הללו או אי-חשיבותם.

וגם את האחוז הקטן הנותר הזה לא ניתן בלעדיו, בשביל להחתים את
טופס הכנות שאני טוען בעלות עליו. אם באמת אני מכיר את אלוהים
ומודה שהוא הוא הבורא מקור הטוב, עלי לכבד את מצוותיו המוגדרות
שהניח לפני, אפילו אם נבצר ממני להגיע אל ההגיון שלהן. פרה
אדומה! קטורת! עולות, יש מי שטוען שטוב לא לאכול בשר עם חלב
מבחינה בריאותית, וטוב לשבות בשבת מבחינה חברתית ואישית - ואני
בתוכם, אולם גם אם איני מבין את מהות המצוות הללו, עלי לקיימן
ככתבן וכלשונן - אם ברצוני להמשיך ולטעון שאני בעל תעודת כנות
עצמית בתוקף.

אינני יכול לנשק את ידו ורגלו של הורי ולקרוא לו "אבא" ו"פאפי"
ו"דאדי" ויחד עם זה להשאיר אותו זרוק ברחוב בלי אוכל וקורת גג
- על אף שיש באפשרותי הדבר! זהו שיא הנמיכות העצמית שאדם יכול
לרדת אליה, ולא רק בגלל אי-העזרה שיכול ואינו מושיט לאביו, אלא
בגלל שהוא משקר לאביו, צוחק על אביו, וחנפן זול לאביו. באותה
מידה אינני יכול לטעון בעלות על לב יהודי טוב ויפה שמכיר את
אלוהים והולך בדרכיו - רק איני רוצה לקיים את מצוותיו וחוקיו.
זהו שיא הנמיכות העצמית שאדם יכול לרדת אליה במו רגליו. מדובר
באותו חנפן זול של "דאדי" שאין לו ולכנות כלום.

עד כאן הערתי בנושא האחוזים. ]

לפני שנתיים נפטרה אימא שלי, ואחי ברוך יצא ברעיון מקורי: לחלק
את כל המשניות בין כל האחים והידידים שהכירו את האישה הצדקת
שהלכה לעולמה, ושכל אחד ילמד את החלק שנפל בחלקו עד ליום
השלושים של האזכרה, כלומר שנסיים כולנו ביחד את הלימוד ביום
האזכרה.

וכך היה. איזה יופי של רעיון. נפל בחלקי מסכת יומא, שמדברת על
עבודת יום הכיפורים בזמן בית המקדש. וכך למדתי בוקר וערב
וצהרים ולילה ואף גנבתי הרבה שעות השייכות לתחומים אחרים -
בשביל לעמוד בלוח הזמנים והצלחתי: למדתי את מסכת יומא עד המועד
הנקוב.

תוך כדי למדתי גם קצת היסטוריה יהודית, מימי בית המקדש השני:
בזמן ההוא היה קיים בעם היהודי זרם שנקרא "הצדוקים"; הוא הוא
האב הרוחני של הזרם "הרפורמי" של ימינו אלה; אולם ובימים ההם,
לזרם הזה היה כוח פוליטי חזק, ואף יש מי שאומר שהוא היה הזרם
הדומיננטי בזמן בית המקדש השני.

עוד למדתי שמשרת הכהן הגדול הייתה משרה מבוקשת - בגין הכבוד
והשררה המוצעים דרכה, ולעתים קרובות, מי שידו משגת קנה את
המשרה הזאת! פשוטו כמשמעו: קנה אותה; במילים אחרות - שיחד את
אנשי השלטון, והגיע איתם להסכם כדת וכדין: בתמורה לעסקת
חילופין מתאימה, הם ישיגו לו את משרת הכהן הגדול. כל שנה כמעט
היה מתחלף הכהן הגדול, כי אין אדם - שעבודתו וכוונותיו מוטלות
בספק - הנכנס לקודש הקדשים ויצא משם חי.

היום, אני בא להשתמש במידע הזה שרכשתי ממסכת יומא: עד כדי כך
הטעות האובססיבית הזו מושרשת בעם היהודי מעודו ועד היום הזה,
עד כדי שראינו בחלק הטקסי של דתנו - את הדת עצמה, וראינו
במצוות הבלתי מוגדרות כמצוות תיאורטיות, הנתונות לחסדי
שיקולינו הבלעדי.

הציוויים המעשיים רבותי, הניתנים להגדרה מדויקת, יבשה, כמו
דיני כשרות, דיני נידה, הלכות שבת, קורבנות... הם רק החלק
הטקסי של דתנו, ואינני בזאת, חלילה, מנסה להקל ראש בהם; אולם
החלק המעשי של דתנו, או אם תרצה - המטרה האמיתית המתבייתת עליה
הדת האלוקית היהודית, הים האמיתי והגדול הזה - אליו יורדים כל
הנחלים וכל המטרות וכל המטלות, הוא הוא הציוויים התורניים
שאינם ניתנים להגדרה יבשה, כמו לא לרצח אופי, לא להלבנת פנים,
לא לגניבת הדעת, כן לענווה, לצניעות, להושטת יד לאח...

העקרונות האמיתיים של הדת האלוקית היהודית אינם ניתנים להגדרה,
ולא במקרה: כי הם ניתנו לבני האדם החושב; אחרת אין משקל
לחשיבתו, למחשבתו, לשיקולו, למהותו. רק רובוט טוב ומתוכנת היטב
לכאורה, יכול לקיים את הציוויים המעשיים כלשונם וכהלכתם,
הניתנים להגדרה מדויקת, יבשה; כמו דיני כשרות, דיני נידה,
הלכות שבת, קורבנות... והבחירה ניתנה לאדם לקיים את הציוויים
המוגדרים האלה - לא כרובוט אלא כאדם חושב המבקש לתת ביטוי
לכנותו - האמורה ללכת יד ביד עם הכרתו בפועל (וגם את כשלוננו
בתחום הזה [הציוויים המוגדרים] ניסינו להסתיר תחת מעטה עבה
מלאכותי גס, שהסתתרנו מאחריו מדורי דורות...)

אולם "ציווי שאינו ניתן להגדרה יבשה" אינו יכול לפעול על רובוט
הפועל מכוח ההגדרה, וממילא אינו יכול לחייבו; הוא יכול לפעול
רק על אדם חושב עם לב פועם.
ביטוי "עבודה זרה" הנגזר מהציווי "לא יהיה לך אלוהים אחרים על
פני", מקבל משנה תוקף, כאשר המדובר בציוויים בלתי מוגדרים מעין
אלו, הנתונים לכאורה לשיקולינו הבלעדי. לגנוב דעה או לא?
לבייש להעליב או לא? לרצוח (להלבין פנים) או לא? לשקר או לא?

זהו שורש הטעות ההיסטורי של היהדות לדורותיה: אנו חושבים
שציוויים אלו נתונים לשיקולינו הבלעדי כי אין להם משקל סגולי,
ובתור שכאלה אנו עושים בתחום זה ככל העולה על רוחנו, מצוידים
בפתק מההיסטוריה: אין הגדרה לגניבת הדעת, זה מוסר רחב לא יותר,
אין הגדרה לרצח אופי או להלבנת פנים, ברבים או ביחידים, אין
הגדרה אפילו לשקר, כי מי יכול לגלות את הכוונה העומדת מאחורי
"שקר"! הכוונה יכולה להיות תמימה! ויכולה גם לא להיות תמימה!
התחומים מתערבים זה בזה, הכוונות מסתעפות, המטרות מתנגשות
ומתערבבות ונכנסות אחת בשנייה, והחגיגה בשיאה: אין מי שיגדיר
מה זה שקר, אין מי שיגדיר מה זה רצח, אין מי שיגדיר מה זו
גניבה.

גם כאן באה התורה הקדושה כדרכה, להבהיר באופן חד משמעי ובלתי
הפיך: לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני. שמירת השבת וכשרות
וטהרה ועבודות בית המקדש וכל העבודות הינם לאלוהים אחרים, אם
לא ילכו יד ביד עם המצוות הבלתי ניתנות לכאורה להגדרה. שמירת
השבת עם שקר הנה עבודה לאלוהים אחרים - לא לי. שמירת הכשרות
והפסח וקורבנותיו הם מעטה לעבודה זרה, אם תישמע ברקע אנקת נרצח
שהלבינו את פניו ברבים; מי ביקש ממכם לרצוח בצל השבת! מי ביקש
ממכם ללמוד תורה בצל גניבת דעה! מי הרשה לכם לחמוק מפאתי
הענווה - אל זרועות הגאווה על שמירת המצוות! זו "עבודה" "זרה"
ומוזרה לשמה שנועדה לאלוהים אחרים, שאינו מוכר על ידינו. זו
כפירה מכוונת במציאות השם יתברך.

נקודת החולשה זו בהבנת עקרונות הדת האלוקית (היהודית), כה
השתרשה בנו עד למימדי חשיבה רציונלית: אנו חושבים שבלחיצה על
כפתור, הקב"ה יענה לנו ויראה את בקשתנו. אנו משדרים החוצה
ובמיוחד לעצמנו, שדתנו היא דת של טקסים; טקסים אמיתיים רמי
מעלה אלוקיים... הטעות הגדולה ביותר שלנו היא אי-הבנתנו לעונש
המוטל על מחלל שבת! מחלל שבת מות יומת. המחסר אחת מסממני
הקטורת חייב מיתה. אם כך הדבר, אמרנו לעצמנו במשך אלפי השנים,
אם העונש מגיע עד לכדי מוות - סימן שהשבת חשובה להשם עד מאוד
וכל סטייה קלה שבקלות מהמצווה הזו תחייב מיתה! גם סימני הקטורת
חשובים ו... איך אומרים? רגישים... עדינים! המחסר אחת מכל
סממניה חייב מיתה! מדובר בקטורת להשם יתברך - לא פחות ולא
יותר, איך אפשר לשחק חלילה בנתון כזה מבלי לצפות לעונש המתאים!
זה מה שאמרנו לעצמנו אלפי השנים... זו האשליה ששלטה בנו. זו
הטעות הגדולה שלנו.

וזאת התשובה לטעות הגדולה:

סטייה כזו שמחייבת מיתה אינה מסתכמת בשינוי שעשה בסימני
הקטורת, אלא בשינוי הזר שנעשה בסדר החשיבה: אם הינך מכיר את
הציווי ואת המצווה (השם יתברך) - כערכים ברורים ובלתי הפיכים,
מהיכן לקחת את הנתיב הזר הזה, לשינוי והתאמה ע"פ ערכיך אתה?
איננו יכולים להוסיף או לגרוע מסימני הקטורת, וכל המשנה
במזיד (מתוך קלות ראש) באחד הסימנים - הרי הוא כופר במציאות
המדויקת והבלתי הפיכה של השם יתברך. העונש החמור הניתן לו,
משקף את חומרת הסתירה העצמית שלו - לא את חומרת האקט בפועל
שעשה! ומדוע סתר את עצמו? בעבור מה? בעבור מזיד עדשים; כי
החליט במודע להקל ראש ולחסר או להוסיף... זהו ההבדל בין עובד
עבודה זרה במזיד, כעבודה של מיודעינו זה למשל, שהכיר את השם
ובכל זאת החליט להקל ראש בציוויו, לבין עובד עבודה זרה מהסוג
השני והמשני הקל, כיתרו חותן משה שלא הכיר את השם יתברך. לכן
לא ראה משה מניע מלהתקרב אליו ולהתחתן עם ביתו.

אנו חושבים בטעות שנגיעה קלה במתג של החשמל בשבת דינה מוות!
ואינני מדבר על "עם הארץ" שטוען בצדק "וכי מה יש בדבר..."; אני
מדבר על המבינים בדבר המשיבים מתוך הבנה "עמוקה": "נגיעה קטנה
במתג החשמל מסמלת את חילול הברית שלנו עם השם ועל כן, חילול
הברית הזאת דינה מוות"; איתם, עם "המבינים" אלה אני מדבר
ואומר, אתם נמצאים בחברה טובה וגדולה עד מאוד, שמימדי גודלה
מגיעים עד לראשון הגולים מימי קדם: הנגיעה במתג החשמל אינה
מסמלת את חילול הברית - השבת, אלא מסמלת את הסתירה העצמית
המוזרה שהחלטנו עליה במודע: אנו מכירים, על פי הודאתנו, בברית
ובכורת הברית, ועם זאת החלטנו במודע להפר את הברית הזו ולחללה!
ועל מה? בעבור מזיד עדשים - נגיעה קלה במתג החשמל... ע"פ משקל
זה, נגיעה קלה במתג החשמל יותר חמורה מנגיעה "כבדה" - כמו
עבודה של ממש... ולמעשה, אין ולא אמור להיות הבדל בין קלה
לחמורה, כי שתיהן מובילות אל הסתירה העצמית, ועליה רק עליה אנו
מחויבים לתת את הדין, לדיין שהכרנו.

עשינו מהדת שלנו דת הבל והתאהבלנו. עשינו זאת במו ידינו,
ובתהליך זריז דווקא - לא איטי; רק קיבלנו את עקרונות הדת
האלוקית לידינו, ובו ברגע קיבענו עקרונות ברזל אלו בתבנית
טקסית והפנינו לה את מלוא תשומת לבנו. את התהליך הזריז הישגנו,
כי ניתקנו את עצמנו מהחשיבה מתוך העצלות והכסילות לשמה; לא
השכלנו להגיע לאבחנת האבחנות, הפשוטה שבפשוטות: מדוע עלינו
לקיים את המצווה לדקדוקיה? מדוע! האם כי המצווה מדוקדקת
במהותה, או בגלל המקור שציווה אותה?

השבנו לעצמנו במהירות האור: כי המצווה מדוקדקת במהותה! ומכאן
הדרך הייתה קצרה לבניית אין ספור תבניות של טקסים, בעלות
קיבולת רחבה שיכילו את כל המצוות המדוקדקות הללו.

ומכאן המרחק היה כמעט אפסי, לראות את הצורך בארגון התבניות
המסועפות והחשובות (האלוקיות) הללו; צורך זה הפך במהרה לחובה
חברתית שרק מוכשרים רמי מעלה יכולים לשאתה על שכמם. כאן במעמד
הזה, "צורך" זה קרץ מהר לרודפי השררה הטפילים, ותפס את מלוא
תשומת לבם, הם ביקשו "לתרום" לחברה ולסייע בידה להנהיג פרויקט
רב חשיבות ומעלה זה.

אלו הם עדת קורח שהתנפלו על משה ועל אהרון בדור המדבר. הם תפסו
מיד את הפוטנציאל הטמון בתפקיד הזה, וביקשוהו לעצמם.

"צורך" זה קרץ לחביבי השררה מדורי דורות, וגייס אותם לשאת
בנטל. "צורך" חברתי-דתי זה על כל השלכותיו, רודף את עדת ישראל
בכל הדורות ומחבל בה, עד עצם היום הזה.

כל זאת, כי לא השכלנו לאבחן נכונה את הפשוטה שבאבחנות: המצווה
מדוקדקת במהותה, בגלל המקור שציווה אותה, לא בגלל מהותה היא.
כן זה מצריך טקסים וכוח ארגוני ואף מארגנים מוכשרים שישאו
בעול, אך על פי השיטה האלוקית הנגזרת ממקור המצוות - והתורה
אמרה את דברה מפורשות בזאת; לא על פי השיטה הנוכחית הנאצלת
ממקור הטעות, המלווה אותנו מימים ימימה.

כל זאת, כי בחרנו במודע לנתק את עצמנו מהחשיבה ולהתחבר במקום
זאת למקור הכסילות. התמסרנו לכסילות מתוך העצלות לשמה... לא
רצינו לחשוב.

זכור לכם המונח "מרחב האמונה"? אני רוצה לחזור אליו בנקודה זו,
לסיום הפרק הזה של "האמונה וההכרה".

זהו נוסח האבחנה, בפעם השלישית:

ככל שהמרחב, עליו פרוסה האמונה [המרחב שהחליף את מרחב הכרת
השם בפועל, ושמילא את החלל הריק שנוצר, כתוצאה מהסתרת פני
השכינה מישראל] גדול יותר [מרחב זה גודל ככל שמתרחקת
השכינה מאיתנו], כך המשחק במרחב הזה [אמונותינו המעורערות
הבלתי יציבות שאין להן כבר בסיס מוצק המבוסס על הכרת השכינה
בפועל] מסוכן יותר [כי מרכיבי האמונה מהווים כבר נתונים
משתנים, בלתי קבועים, המבוססים על הערכה אישית אינדיבידואלית],
איכות שחקניו נשחקת יותר [החלל הריק והרחב מטבעו - נותן את
זכות הכניסה ופתחון הפה לכל מאן דבעי, כולל הכסילים והאפלים
ורודפי השררה... הוא כפרצה הקוראת לגנב], ומד הכישלונות רושם
שיאים מסוכנים ביותר [כישלון = נפילה].

דיברתי כל הזמן על מונחים רחבים ואיך פעלו עלינו במשך
ההיסטוריה. הגיע הזמן עכשיו לעדכן את ההיסטוריה, ולהראות לה עד
לאן הובילו אותנו המונחים הללו, עד לאן הגענו איתם, איך זה
עובד עלינו היום; נכון לעכשיו בשנות האלפיים - למניינם.

עשינו מהדת שלנו דת הבל והתאהבלנו: אנו חושבים שבלחיצה על
כפתור הקב"ה יענה לנו. דת טקסית של טקסים חשובים, זו הדת
"היהודית" שלנו היום; והכמרים שלה מאוד חשובים! לא פלא שגם
הנשים מבקשות את התפקידים הנכספים אלה לעצמן, ברוח הפמיניזם
הרווח היום; מבקשות ומקבלות: רבה הראשי של מדינה אירופאית
גדולה ומתקדמת, הוא אישה קונסרבטיבית. למה לא!

עשינו מהדת שלנו דת הבל, ואין זו הדת היהודית, זו דת אחרת;
ובמילים מקצועיות: זו עבודה זרה לאלוהים אחרים. אינני מדבר על
התנועות הקונסרבטיביות רבותי, ואינני מדבר על התנועה הרפורמית
הנשגבת [האפלה] הנמצאת בתהליכי תאוצה כל הזמן; אני מדבר על
"היהדות האורתודוקסית" שלנו היום, ועל נשיאיה ומנהיגיה וחכמיה
ופלגיה. אני מדבר על "יהדות-2000"; ישנו אתר אינטרנט מפורסם
אפילו העונה לשם "יהדות 2000".

אני טוען שדתנו היום היא עבודה זרה לאלוהים אחרים, ואת המונח
הקשה הזה הגדירה עבורנו התורה באופן ברור ובלתי מתפתל. אם לא
כן הדבר, אם אין רגליים לכתב אישום זה, הרי המדובר בהוצאת דיבה
ולא פחות על הדת היהודית של ימינו - יהדות 2000! אשר על כן,
הקדמתי, גם כאן, את שלב הצגת הראיות לכתב האישום; כך נהגתי
מעודי. נא עיינו שוב במכתב שהצגתי לרב עובדיה. מכתב זה הינו
כתב אישום ייצוגי לכל דבר. אין צורך לעיין בכל כתבי האישום.

קטע מסוים מהמכתב:

"... ברשותך אמשיך, כבוד הרב, במצוות ביעור ספק: מדוע לא נשמע
קולך הברור והחזק בפרשת אריה דרעי?
אם הוא זכאי, אזי משמעות הדבר, שנפש טהורה אב למשפחה ואיש
יהודי, נזרק מאחורי הסורגים על לא עוול בכפו. קול זעקה צריך
להשמיע. מחובתך להשמיע. כי העניים נשואות אליך כבוד הרב. ואם
זה יוביל למהפכה של ממש במדינת ישראל - שיוביל. זהו רצונו של
הקב"ה. עלינו לומר את האמת, והשלך על אלוהים, סמוך עליו.
תאמר את האמת ואל תחשוש למה שיבוא בעקבותיה, הוא הוא אלוהים
שידאג לזה. אסור לנו לפקפק בזאת אפילו ברמז, חובה עלינו להראות
את זה, חובה עלינו לא להשאיר ספק בנידון בלבם של האחרים.

ואם הוא אשם, ואני מדבר על העניין האישי לא הציבורי, אם בתיק
האישי הוא אשם, גם קול ברור וצלול צריך להשמיע, מבלי להשאיר
מקום לספק שבספקות. חילול השם הוא אם לא ייעשה כך. קידוש השם
הוא אם תבטח בה' ותאמר בגלוי את האמת.

ואל תאמר אין זה מתפקידי ועבודתי להבין ולהכריע במצב. לא כבוד
הרב! זו עבודתך וזה תפקידך; כי העניים נשואות אליך. ואם למען
זה צריך לעיין ולקרוא באלפי עמודי פרוטוקול ראיות והוכחות, אזי
זוהי התורה בכבודה ובעצמה.

חילול השם הוא להשאיר את המצב במתכונתו הנוכחית, כאשר אתה יוצא
ונכנס לדרעי או נכנס ויוצא מדרעי, כאשר צריך ללמוד מחכמי
הפוליטיקה, את רזי ההכרזות שיוצאות מפיך בנוגע לנושא, וזה נתון
תלוי ומשתנה, לפי המצב של אנשי דרעי בש"ס, של אנשי ישי בש"ס,
או במצב הפוליטי בכלל של ש"ס בממשלה, בציבור או בכנסת, או אצל
מינה צמח. אנא כבוד הרב, סלח לי על הערה זו: מצב זה הוא רחוק
מקידוש השם ברבים. "

סיפרתי לרב עובדיה יוסף, בתוך המכתב, סיפור מסוים מארץ מוצאי
- סוריה, הנה חלק ממנו:

" ויום אחד כבוד הרב, אנו מתעוררים עם השמועה, שפלוני הלך
לערבית [למבחן בגרות הממשלתי] בשבת!!! השמועה התאמתה והפלוני
היה ולא אחר בנו של הרב, השני בדרגתו אחרי הרב הראשי של
הקהילה. הוא היה סגן מנהל ביה"ס מטעם הקהילה, המוהל היחיד,
מורה לגמרה באחת הכיתות הגבוהות, וכמובן אחד מעמודי התווך של
הקהילה מתוקף מעמדו.

עקב המקרה הזה, ואני חייב להדגיש שוב שזה היה מקרה בלתי רגיל
בעליל כמוהו כמו להתקל בימינו במקרה של רוצח ועוד בכוונה
תחילה, עקב זה לא הייתה שום התארגנות כנגד הרב הזה שלא עצר בעד
בנו. (כן יכל / לא יכל / כן ידע / לא ידע / כן התרגש מהמעשה /
לא הזיז לו... /...) וכהנה וכהנה שמועות ודיבורים שלא עברו את
מחסום הרכילות - פן ישמע חלילה כבוד הרב שמרכלים עליו... פן
ייפגע חלילה וחס מעמדו... שום פעולה שום הסבר ואולי התיעוד
היחיד למקרה הזה נמצא בתת המודע שלי ושכמותי. אגב, אותו הרב
עדיין הוא אחד מעמודי התווך של הקהילה היהודית בפנמה."

פתחתי עוד את לבי לרב עובדיה, וסיפרתי לו על עוד משהו משם,
מארץ מוצאי:

" אם תשאל כל אדם, כל יהודי שחי בתקופה שלי בחלב, לגבי הרב
הראשי של חלב (הוא עדיין חי קיים ופעיל בקהילה החלבית בברוקלין
ואחד מראשיה) התשובה תהיה אחידה: הוא רב משכמו ומעלה. הוא איש
גדול בתורה. ואולי הוא אחד מגדולי הדור בתורה על כל מה שמשתמע
מכך.
ועוד דבר אחד יוסכם עליו פה אחד: אין לו ולצניעות [ענווה]
מאומה.

בתור ילד, תמיד השתמשתי בפסוק ההוא: והאיש משה עניו מאוד מכל
האדם... בשביל למנות מניין. מהפסוק הזה למדתי עוד, שהאיש החזק
הזה, המנהיג ההיסטורי הזה, הנביא היחיד שהורשה לדבר פנים אל
פנים מול בורא עולם, ועבור האישיות הזו בחרה התורה להשאיר
בתודעתנו עליו רק כינוי אחד: עניו, צנוע. ואף הרחיקה לכת
והשוותה מידתו זו עם כל מידה של צניעות, לכל אדם בכל מקום על
פני כל כדור הארץ, בשביל לא להשאיר שום מקום לספק חלילה.

הפסוק הזה כבוד הרב, עשה בי דווקא מעשה נורא. הוא דווקא הרחיב
את תהום הספקות שנתקלתי בהם - לא ביוזמתי גם לא בהזמנתי. לא
הסתדר לי הדבר ברוח התקופה שחייתי בה: מהי צניעות, בשביל מה זה
טוב, בשביל מה זה רע, מה הקשר שלה בכלל לדת, האם היא כדור
שלוקחים אותו לפני האוכל או אחרי האוכל?! "

הנה עוד קטע מהמכתב, שנכתב לפני ארבע שנים, ביום שבת, כאשר
הייתי חילוני. הקטע מסכם את דעתי על הספקות:

" הספק הוא שטח הפקר פרוע בלתי נשלט מטבעו, ובלתי אמין
לדורותיו. הספק הוא פתח רע לבאות, כי הוא מזמין עוד ספקות
בעקבותיו... ומכאן, הוא לא בר שליטה ומטבעו. "

ודעתי על השקר:

" הבעיה היא השקר כבוד הרב. השקר ככתבו וכלשונו. התורה ידעה
וציפתה שזו תהיה המחלה העיקרית שעוד נסבול ממנה ולדורי דורות,
ולכן היא הקדימה ולימדה אותנו לא לשקר. לימדה אותנו גם איך
לעשות את זה. נתנה לנו דוגמא ועוד אחת ועוד אחת וכמעט פגעה
באינטליגנציה שלנו - אך היא ידעה עם מי יש לה עסק! עם קשה עורף
אנחנו! "

ועל האמת:

" ... לא לסלף או לייפות את האמת. לא לשקר.

והעיקר מכל: לא להסתיר את האמת כי כמוה לשקר!
לא להסתיר את האמת גם לצורך הדבר הכי חשוב והכי נעלה מבחינתכם.
וגם אם "שיקול דעתכם" מורה לכם ובאופן ברור שהעלמת האמת, במקרה
זה או אחר, הינו צעד נכון חינוכי ומתבקש לטובת העתיד, לתכנון
העתיד.

לעניות דעתי כבוד הרב, הבורא הגביל את "שיקול דעתו" של האדם
בתחום הגבולות של האמת, ואף ביטל אותו. אין שיקול דעת כאשר
מדובר באמירת האמת; ולא רק זאת: כגודל האמת (גודל המקרה
וחשיבותו) כך גודל הבמה עליה תיחשף אותה האמת. "

על הכנות, על היהדות, ועל העם היהודי:

" אנו עם נאור כבוד הרב, ודתנו היא נאורה. לא רק אני כיהודי
מעיד על זאת, כל העולם לכל דורותיו מעיד על זאת. הבהירות,
הכנות, הם סימני ההיכר של דתנו. אין בדתנו גמגום גם לו ברמז.
זהו סימן ההיכר - לדעתי הענייה - הגדול ביותר בדת היהודית.

הבהירות כבוד הרב, הכנות, אי-הגמגום, הם סימני ההיכר של דתנו
היהודית. "

שוחחנו שם על האמת ושקר וספקות ועלוקות וכנות... שבעקבותיהם
שלחתי לרב את ההזמנה הזאת:

" אני מזמין אותך כבוד הרב, לזכות ולצמצם את הנזקים עוד
בדורך. אני מזמין אותך לפתוח את כל הנושאים שהספקות רוקדים
סביבם, ולעשות מצוות ביעור ספק, עוד בדורנו, עוד בדורך. "

מה זה ספק? גם על זה שוחחנו:

" הספק כבוד הרב. הספק הוא האשם בכל; הוא האויב של כל המערכות
של האדם, כי הוא מבלבל לו את המערכות, מחבל לו בהם, והוא אפילו
לא מורגש. קשה להגדיר אותו, ועוד יותר קשה להצביע עליו.
הוא האויב מס' אחד של האדם. "

הקשר בין ספק לאמת; הנה דוגמה שהופיעה במכתב:

" - ישנה אמת אחת כבוד הרב: אתה צריך להגן על ביתך.

- עוד אמת שנייה כבוד הרב: לא צריכים לעשות את זאת במקומך.

- ועוד אמת חשובה מכולן: אסור להשאיר ספק בכל לב אודות שתי
השאלות לעיל, מחמת חילול שם השם.

כן כבוד הרב. גם אם הייתה פסיקה של גדול פוסקי התורה, והיא
בפרוש אוסרת על איש דתי לשרת בצבא, אני הייתי עומד רועד וזקוף
בפני הקדוש ברוך הוא, ומבקש ממנו ביטול פסיקה זו, ולו בשביל
אחדות עמי, ולו בשביל להסיר ספק אחד מלבו של יהודי אחד.

ולו בשביל להסיר ספק מלבם של שני יהודים...

אשתחווה לפניו ואומר: אלוהי, זהו מצב עמי היום; ולמענו גם למען
אחדותו אבקש לבטל את הפסיקה הזאת; אינני יודע ועקב זה מה יוליד
המחר, אך אתה הוא בורא עולם, עולם היום ועולם המחר. "

סיכומו של דבר; כפי שהופיע באמצע המכתב דווקא:

" הבעיה היא לא האמונה כבוד הרב. רוב העולם כבר מאמין
באלוהים. זו תופעה מבורכת ודווקא הולכת ומתרחבת.

הבעיה היא לא המקווה ולא חילול שבת ולא הטלוויזיות או התקשורת,
התועבה לא באה משם, וזו הטעות האופטית של עצב הראייה האנושי.

הבעיה היא שבקור רוח הבאנו את האדם לזירת הפשע, העמדנו אותו
בדיוק בעמדת הרצח, שמנו בידו אקדח טעון, וגם לימדנו אותו
להשתמש בו ובמיומנות; ואחרי שנודע לנו על מעשה הרצח הנתעב
שעשה, שפטנו אותו וביצענו בו גזר דין מוות, וביערנו הרע
מקרבנו, במצח נחושה, ובקור רוח. "

אני שב אל אותו הסיכום היום, יום שני, ה-2/2/05 למניינם,
ומסכם, עם דמעה בעיניים, ביד רועדת, אך יציבה:

הבעיה היא, שבקור רוח הבאנו את האדם לזירת הפשע, העמדנו אותו
בדיוק בעמדת הרצח, שמנו בידו אקדח טעון, וגם לימדנו אותו
להשתמש בו ובמיומנות. וכאשר נודע לנו על הפשע הנתעב שעשה,
שפטנו אותו במלוא החומרה, וביצענו בו גזר דין מוות! וביערנו
הרע מקרבנו! במצח נחושה, ובקור רוח. זוהי יהדות 2000.

אסביר לכם על איזה "רוצח" אני מדבר, ומיהו המנוול שנתן בידו את
האקדח, אימן אותו, ועמד מהצד להסתכל איך יבצע את הרצח, ועוד
תמה איך יכול היה לבצע רצח חייתי כזה...

המכתב שכתבתי לרב עובדיה היה באותה התקופה בה נכנס דרעי לכלא.
את האמת, המניע האמיתי שבגינו יזמתי כתיבת מכתב לרב עובדיה,
היה הנושא של דרעי; לא יכולתי להשלים עם האבסורד: או שדרעי
גנב, או אז המערכת המשפטית צודקת והרב עובדיה אמור להקיא את
הפושע הזה משורות ש"ס ומקהילת התורה בפרהסיה ובקול רם; או
שדרעי לא גנב, ומשמעות הדבר איומה לא פחות: רדיפה של מוסד שלם
אחר איש יהודי במדינת היהודים - רק בגלל היותו יהודי דתי
המייצג קהילה דתית. על דבר כזה לא רק צריך "לשקול" לצאת
מהממשלה, ולא רק צריך להקים קול זעקה בחוצות ירושלים ות"א
והקריה ואירופה וארה"ב וסין, אלא זו סיבה להחלפת המשטר הנוכחי
והשיטה הנוכחית על ידי מהפיכה אזרחית ככתוב בספרי ההיסטוריה,
ואם המהפכה לא תצליח, אזי זה הזמן להכריז על חורבן בית שלישי!
על כי רדפו איש יהודי במדינה יהודית בבית משפט יהודי בערכאה
הכי עליונה שלו; זה אומר שאזלה הטיפה האחרונה של התקווה, וזו
סיבה מספקת לכיבוי אורות ואפילו לשפיכות דמים ברחובות; לחורבן!


לא הבנתי ולא עיכלתי את המצב הקיים: יש מי שאומר שדרעי גנב,
ויש מי שטוען בתוקף שלא, יש מי שאומר שהייתה פה רדיפה ויש מי
שטוען שיש כאן הוכחות ובית משפט עליון לא יאשר גזר דין לשווא,
ובתוך כל הקולות האלה השתרבב גם קולו הצף והמתנדנד של הרב
עובדיה שנטה לבסוף לזיכוי דרעי. אבל לא הבנתי: אם אתה חושב
שדרעי זכאי, ואתה רב חשוב בישראל עם מפלגה וכוח ציבורי, ומעל
לכל אם יש לך ביד את כוח התורה והאמונה הנשענת על הכרת הבורא,
איך אתה משלים עם הגזרה! איך אתה משלים עם גזרה כזאת שנעשתה על
ידי ממשלה יהודית בארץ יהודית!

לא הבנתי את ההתנהגות של הרב עובדיה, כי התנהגותו שידרה והלכה
למעשה, כי אין הוא משוכנע במאה האחוז בזיכויו ו/או באשמתו; הוא
שידר את המסר המתנדנד הזה באופן מעורפל - אך לא ניתן לטעות בו:
הרב עובדיה לא בטוח לאיזה צד עליו ללכת: הוא אומנם הלך לאוהל
שאגת האריה הענק שהקימו מול בית הכלא, אולם רק פעם אחת נדמה לי
ולאחר לחצים ושכנועים ממחני דרעי. באותה התקופה קם על רגליו
מחנה ישי ושוב - אם איני טועה, הרב נתן לו את ברכתו המיידית,
עוד לפני שדרעי נכנס לכלא!

הוא הציע אומנם את התפקיד הייצוגי של יו"ר תנועת ש"ס לדרעי, אך
שוב הוא הציע את זאת להשתיק את המחנה האדיר שזכה לו אז דרעי
ולדבר על הלבבות... יש מי שאמר שהצעת התפקיד הזה הייתה לה מטרה
מעשית אחרת: קבורת המסלול הפוליטי הסופי של דרעי, והרחקתו
מהזירה באמצעות תפקיד כבוד כזה - משהו נוסח תפקיד נשיא
המדינה... כל זה קרה כאשר עוד לא נכנס דרעי לכלא, בשלב
הערעורים.

אני לא הבנתי לא את דרעי לא את המערכת המשפטית לא את הרב
עובדיה לא את המחנות לא את התקשורת שגם הייתה חצויה לשניים, לא
הבנתי את המתרחש; ואני חושב שלאי-הבנה הזאת היו שותפים הרבה
כמוני, ובכלל הייתי בעולם תמים אחר, שחשב במונחים של מהפכה של
רדיפה של רב שצריך להקיא משורותיו בקול ברור או צריך לקרוא לכל
העם למהפכה, לא ידעתי איך עלי ליישב את דעותי, וישבתי לחלוק את
הפרדוקס הזה עם עט ונייר בצורת מכתב לרב עובדיה...

תוכן המכתב נתן תוצאה מפתיעה: כמעט שום דבר על דרעי, והרבה
מאוד על דברים אחרים שונים ומשונים... היום אני מבין את הסיבה:
לא יצאתי במכתב מנושא דרעי, זו אשמת שווא! כל המכתב למעשה דיבר
על דרעי, על הנושא של דרעי ועל האווירה המאוסה שנוצרה; כל
המאמר הזה מדבר ומתאר את האווירה המאוסה הזאת, שיש לה כבר שם
מקצועי: "עבודת עבודה זרה לאלוהים אחרים"; כל ההיסטוריה
היהודית כמעט, מאז גלה אחרון הגולים מהארץ, כל ההיסטוריה
התעניינה בפרשת דרעי והייתה שרויה באותה האווירה של קדם כניסת
דרעי לכלא! כל ההיסטוריה היהודית.

נחזור אל הרוצח התמים שנתנו בידיו אקדח טעון ועמדו בצד לראות
את ההצגה ולהתרגש: איך יכול לרצוח בדם קר איך! צריך להקיא אותו
מהחברה! ולא!!! אני לא מדבר על דרעי, לא ניחשתם; אני מדבר על
עצמי, עלי! עליכם! לכולנו יש אקדח טעון ביד, ובכולנו עלול
להתעורר החוש החייתי יום אחד, לקחת את האקדח ולרצוח! מה
שמעניין אותי הוא, מי הם המנוולים שנתנו בידינו את האקדח! מי
הם האפלים שאימנו אותנו להשתמש בו וביעילות! מעניין אותי לברור
מתוך ההיסטוריה המסובכת שלנו את האכזרים ששפטו אותנו על מעשה
הרצח וראו בשעת ההוצאה להורג את הלבן שלנו בעניים! הם אכזריים
מנוולים כי הם הם שאימנו אותנו ורצו רק לראות את ההצגות...
(וגם אנחנו אגב לא הכי תמימים... אם לא היה בנו חוש חייתי לא
היינו רוצחים! אנחנו לא הכי חכמים... אם הינו חכמים היינו
מגלים את כנופיית המנוולים מזמן... אנחנו פשוט רוצחים בפוטנציה
שהתמסרנו לאווירה ולכליה הגועליים, וזה מה שיצא מאיתנו).

רוצה אני להצביע על עצמנו, עלינו אנו הטפשים הרוצחים
שהתמסרנו... רוצה אני להראות לכם דוגמה ייצוגית חיה:

כתבתי את המכתב לרב עובדיה, וכאמור לא הצלחתי בשום פנים ובשום
צורה לשלוח לו את המעטפה ולקבל עליה אישור קבלה. ניסיתי להעזר
בהרבה אנשים, עשרות אנשים, לא עשר ולא עשרים ולא שלושים ולא
ארבעים... כולם אכזבו בשתיקתם! פשוט שתקו וגם הם לא ענו, לא כן
ולא לא. אפילו לא הודיעו שאינם יכולים או אינם רוצים... (רק
איש צדיק אחד ענה בקצרה שלא יכול, שמו ייזכר לטובה: הרב אורי
זוהר) שום דבר במכתב לא משך את תשומת לבם, שום פרט, אפילו לא
הסיפור על האחים של יוסף התנכי!

תוך כדי חיפוש אחר צדיק אחד, בסדום, שיואיל לעזור לי במשימה
האגדית - שהמכתב יגיע ליעדו (לייעודו), גלשתי ועליתי באינטרנט
על אתר יהודי יפה בשם: רדיו 2000. באתר הזה הקימו דף שלם למען
זיכוי דרעי וקראו לעמוד "שאגת הראיה"... ובתוכו ניתנה האפשרות
לשלוח מכתבים לאריה דרעי בכלא; הם הבטיחו להביא לכבוד הרב דרעי
בכלא כל מכתב שיגיע.

ולי עלה רעיון יצירתי: למה לא לשתף את הרב אריה דרעי בהרהורים
שלי אודות התנהגות הרב עובדיה והאווירה "המאוסה" והמבלבלת
שנוצרה ואי-הבהירות והשלכותיה וגם לשתף אותו בסוד הקשיים שאני
נתקל בהם לשליחת מכתבי האומלל לרב עובדיה - אולי הוא אישית
יעזור לי במשימה... פשוט חשבתי ובאופן כן לשתף את אריה דרעי
בהרהורי, שגלשו כבר אז אל מעבר נושא דרעי...

כתבתי מכתב קצר לדרעי, בו השחלתי את כל ההרהורים, שלחתי למייל
של "שאגת אריה", וישבתי לחכות לתשובה:

הנה התשובה; הנה הדוגמה על הטפשים הרוצחים (אני ואתם בכללם)
שהבטחתי להביא:

----- Original Message -----

From: דרעי

To: albert@joyeriamarfil.com

Sent: Monday, September 10, 2001 3:59 PM

Subject: בעניין: Arie Deri

לכבוד

מר אלברט שבות

שלום רב

אנו מערכת אתר האינטרנט שאגת אריה קיבלנו את מכתבך וננסה להשיב
לך על שאלתך

ראשית אנו חושבים שמיותר להעביר אימייל זה לרב אריה דרעי ולו
משום ששאלה זו עמדה למבחן בפני הציבור הישראלי במדינת ישראל
ששמע את מערכת המשפט בסיוע פרקליטות המדינה ומשטרת ישראל
קובעים כי

אריה דרעי גנב להזכירך מערכת המשפט במדינת ישראל הנה המוסד
האחרון בו ישנו אימון בציבור והנה קם הרב אריה דרעי במערכת
הבחירות האחרונה ומעמיד את שאלתך למבחן הציבור וגורף שבעה עשר
מנדטים שווה ערך למיליון נפש במדינת ישראל שזועקים אריה דרעי
זכאי והממסד מגייס את בית המשפט העליון שלא מקבל את ערעורו של
דרעי ושולח אותו לשלוש שנים לבית האסורים והציבור בסערה שלא
הייתה מאז קום המדינה ואולי בימי האנושות כולה עשרות אלפי איש
מלווים אותו אל שערי הכלא בזעקה שיצאה מגרונו של הרב עובדיה
יוסף ולא הפסיקה להדהד עד עצם היום הזה "הוא זכאי"  הוא זכאי
הוא זכאי

וכשאתה שואל על מנהיג המהפכה היהודית והמזרחית מי אתה צדיק אתה
או להיפך תביט בעיניהם של מאות האלפים שפקדו את שאגת אריה ולא
רצו לעזוב את החומות כי אריה דרעי הוא האיש שנתן להם צ'אנס
וסיכוי במדינה שחמישים שנה התעלמו מהם

ולכן אם כנים דבריך למד את העובדות עיין בפסק הדין כפי שעשו
אישים ידועים ומפורסמים כגון אמנון דנקנר ועוד

ותגיע למסקנה אחת הצלחה מסחררת של בחור צעיר שהוביל מהפיכה
יהודית ומזרחית במדינה הובילה מערכת

שלימה לסגור מאחורי סורג ובריח את מנהיגם אהובם של למעלה
ממליון אזרחים מופלים לרעה במדינת ישראל

המצפים ומייחלים מדי יום ליציאתו מן הכלא להמשך המהפכה

לשרותך תמיד - צוות האתר

טלפון - 025813203

פקס - 025816063  

-----------------------------------------------

שאלה: מי שלח את "הרוצחים" התמימים האלה, שרוצחים בדם קר קודם
את עצמם, את ההגיון שנטע בהם אלוהים, את הכרתם... מי שלח את
האנשים האלה וצייד אותם, במצח נחושה, באקדחים קוטלים, ולאחר
מכאן הוא עוד ישפוט אותם... מי שלח את האנשים האלה אל מותם?

תשובה: איש ושמו עובדיה יוסף, בעל תואר "רב" שיהדות 2000
העניקה לו.

אני מאשים את הרב עובדיה יוסף בעבודה זרה, לאלוהים אחרים, אשר
לא ידענו. (כמובן שהנני משתמש בדמות הרב עובדיה, כדמות ייצוגית
לכל דבר ועיקר, המייצגת נאמנה את המושג העדכני של דת ההבל
היהודית בשנות האלפיים - למניינם).

אינני מכיר מי זה האלוה שעובד אותו רב, זה ששולח אנשים אל
מותם. אין להשם יתברך ולאלוהים כזה כלום. חבל על הזמן של רב
כזה, הוא מבזבזו לשווא על עבודה זרה, על אלוהים אחרים...

שמעתי על רב גאוותן שאין לו ולענווה מאומה; וגם כאן אינני מכיר
את האלוהים שעובד אותו הרב הזה! זה יכול להיות כל דבר - רק לא
השם יתברך שהכרתי.

ראיתי פעם חברה שלמה שראתה פשע ושתקה עליו, כי לא רצתה לפגוע
ברגשות מעלת הרב הקשור בפשע הזה. החברה הזאת טוענת שמכירה
ועובדת את אלוהים, וגם אותו הרב טוען ומתייסר עד עכשיו עם
הטענה הזאת. איזה פספוס... פספסו ובגדול: הם טעו בגדול! כל
הזמן הזה חשבו שהם ורבם עובדים את אלוהים ופונים בעמידה אליו
לכותל בירושלים! איזה שטות... זה אלוהים אחרים חברה; כתובתו
יכולה להיות בכל מקום רק לא בכותל המערבי שבירושלים. עבודה זרה
עבדתם כל הזמן ולא ידעתם. טיפשות בשיאה.

עובדיה יוסף הרב, העובדה היא זאת: בחור יהודי בן אימא יהודיה,
ביקש לשלוח לך מכתב בנושא יהודי, ולא הצליח, כי המוסד שאתה
עומד בראשו לא אפשר זאת. משמעות הדבר שמוסד כזה הוא אפל - לא
במקרה; אתה עומד בראש המוסד הזה - גם לא במקרה. אולם אין זו
טענה מספקת להאשימך בעבודה זרה, הטענה והאשמה להלן:

בקור רוח הבאת, אתה בעצמך, הנני פונה אליך ומדבר איתך, הבאת את
האדם היהודי בן לאימא יהודיה לזירת הפשע, העמדת אותו בדיוק
בעמדת הרצח, שמת בידו אקדח טעון, וגם לימדת אותו להשתמש בו
במיומנות. וכאשר נודע לך אודות הפשע הנתעב שעשה, הרמת גבה
ותמהת! תמהת ולא הסתפקת בתמיהה: שפטת אותו במלוא החומרה,
וביצעת בו גזר דין מוות, בעצמך, ואף הסתכלת לו בלבן שבעיניו -
רגע לפני ההוצאה להורג! טענת לאחר מכאן באוזני עמך ומאמיניך
שביערת הרע מקרבנו! אך אני אברהם בן שרה שבות היהודייה אומר לך
היום: אתה שהוצאת את היהודי ההוא להורג בשם אלוהים והדת שלו,
טעית! אלוהים זה, הוא לא אותו אלוהים שאתה מתכוון אליו;
וכוונתך אינה רצויה כי היא אינה מדויקת: אלוהים שלך, הוא
אלוהים אחרים; הוא לא אותו אלוה הנגזר מהשקיפות, מהבהירות,
מהכנות, רחוק מאוד מזה... טעות טעית במצח נחושה, בקור רוח.
זוהי יהדות 2000 שלך, ושל הדת שאתה מייצג, לכאורה. זוהי דת
אחרת; זו בעינה העבודה זרה שמתכוונת אליה התורה הקדושה.

אנו עם נאור, כתבתי לך במכתב שלא הצליח לפלס את דרכו אליך. אנו
עם נאור הרב עובדיה, ודתנו היא נאורה. לא רק אני כיהודי מעיד
על זאת, כל העולם לכל דורותיו מעידים על זאת. הכנות, הבהירות,
הם סימני ההיכר של דתנו האלוקית. אין בדתנו גמגום ולו ברמז.
אין בתורתנו גמגום ולא ברמז. זהו סימן ההיכר הגדול והעיקרי
והראשון והאחרון של הדת היהודית האלוקית, דתנו לכאורה.

דתנו היהודית האלוקית, מטעמו של השם יתברך ויתעלה ויתהדר שם
כבוד מלכותו, הייתה מצפה שנאמר את דברינו בכנות ובבהירות בפרשת
אריה דרעי. בקול רם ביקשה ממנו התורה לדבר, כאשר אנו מדברים
בשמה. בקול ברור ציפתה ממנו לדבר, בקול בטוח. התורה הבהירה
שלנו, ביקשה שנסיר כל ספק וגם צילו מכל לב, ערל או יהודי,
חילוני או דתי, מלב שבור או שלם. אתה לא עשית אף אחת מכל
המצוות הקדושות האלה; לא אחת; ולו אחת.

אתה יכול לטעון ולהמשיך לטעון שעשית את מה שעשית בשם התורה
ולמען התורה. אתה יכול לטעון ולהמשיך בטענה הנשגבת לכאורה,
שהלכת על חבל דק, במחשבה ובכוונה תחילה - לא לגרום לזעזוע
ברחוב החרדי, בש"ס, ובמדינה. ואם כן, השאלה שלי קשה הפעם: ממתי
הכנות והבהירות והשקיפות המצווים עליהם מדאורייתא, ממתי הם
תורמים לזעזועים, בעולם בכלל ובעולם היהודי בפרט?

תאמר את האמת, כתבתי לך במכתב שלא הגיע אליך! תאמר את האמת
בן-אדם ואל תחשוש ממה שיבוא בעקבותיה, הוא הוא השם יתברך שידאג
לזאת; זאת העבודה שלו; אסור לנו לפקפק בזאת אפילו ברמז; כך
כתבתי לך ביום שבת, במכתב שלא הצליח לפלס את דרכו אל משרדך.

מה עם אחדות העם - שכל העולם היהודי יהיה יד אחת! שמעתי פעם
דרשה של רב בה טען, שאם העם היהודי יהיה מאוחד, ואפילו אם אינו
קרוב להשם - המשיח יבוא מיד! כה חשובה האחדות והדברים אכן דברי
אמת. בשם אותה האחדות, כתבתי במכתב שלא הצליח להגיע אל ייעדו,
את הדברים האלה:  

האמת החשובה מכל האמיתות: אסור להשאיר ספק בכל לב, מחמת חילול
שם השם. ואני מדבר על ספק ההגנה על המולדת, על הבית, ועל
המשפחה.

הספק במילים פשוטות אומר: "האם ללכת לצה"ל ולהגן על המולדת, או
ללכת לאוהל וללמוד תורה?"

התורה הקדושה נתנה את תשובתה הברורה בסוגיה זו: יש לשמור על
עצמך ולהגן על עצמך מפני האויב ואפילו בשבת. לאף אחד אין קושי
בהבנת הציווי הזה: ושמרתם מאוד לנפשותיכם.

אולם, גם אם הייתה פסיקה של גדול פוסקי התורה, והיא בפרוש
אוסרת על איש דתי לשרת בצה"ל, כך כתבתי לך במכתב שלא הגיע אל
משרדך, אני הייתי עומד רועד וזקוף בפני הקדוש ברוך הוא, ומבקש
ממנו ביטול פסיקה זו, ולו בשביל אחדות עמי, ולו בשביל להסיר
ספק אחד מלבו של יהודי אחד.

ומהו הספק??

האם אני צריך לההרג במקום אחי העומל בתורה!?

זהו הספק המחלחל בלב היהודי החילוני שבנו נהרג בצה"ל, או אחיו
נהרג בצה"ל, או דודו או שכנו נהרג במלאכת ההגנה על חיינו בארץ
ישראל הנוכחית. זהו אחד הספקות המרחיקות את היהודי החילוני הזה
מהתורה ומהיהדות.

כך המשכתי את מכתבי, שלא הגיע:

... ולו בשביל להסיר ספק מלבם של שני יהודים...

אשתחווה לפניו ואומר: אלוהי, זהו מצב עמי היום; ולמענו גם
למען אחדותו אבקש לבטל את הפסיקה הזאת; אינני יודע ועקב זה מה
יוליד המחר, אך אתה הוא בורא עולם, עולם היום ועולם המחר.

זהו האל שהצעתי לך להשתחוות לפניו. הוא ברור, הוא אל אמת. אתה
הרב עובדיה יוסף, אינך משתחווה לאותו האל, ועל כן עבודתך היא
עבודה זרה.

את כל זאת אני אומר מכוח הכתוב הזה: "לא יהיה לך אלוהים אחרים
על פני". רק אל אחד מותר לעבוד, והאל הזה הוא מאוד נאור ובהיר;
אין צורך כמעט לפרש את דבריו, הם שקופים כשלג.

בזמן בית המקדש, כאשר היו הסנהדרין, עם כוחם האמיתי, הם היו
פוסקים סקילה לעובד עבודה זרה.

אתה, הרב עובדיה יוסף, חייב סקילה מהתורה. חייב יותר מסקילה
אחת כי עבדת הרבה מאוד אלים ואלילים, וכל אל כזה מחייב אותך
סקילה; אך אי אפשר ולצערי לבצע יותר מסקילה אחת!

וישנה עוד בעיה אחת:

אינני יכול לסקול אותך כבוד הרב עובדיה יוסף; כי בזכותך אני
קיים. אינני יכול לסקול את מי ששמר על תורתי במשך אלפי השנים,
במשך הרבה תרבויות ודורות ותהפוכות... אתה הוא החוליה משרשרת
נאה וארוכה שקישרה אותי עם עברי ועם עמי עם יהדותי. בלעדיך,
השרשרת הזו הייתה נחתכת, ואתה יודע מה? אפילו אם תימצא אשם
בבית דין של מטה, אעשה את כל מה שביכולתי, כולל בעיות ותחבולות
וסילופים בשביל לא לבצע בך את הגזר דין הזה ואבריח אותך מההר;
מיתתך היא מיתתי; חיסולך הוא חיסולי וחיסול ילדי ותרבותי ודתי;
הכחדתך היא הכחדת קיומי בפועל. כן אני קיים בזכותך; אבל אל לך
לשכוח: גם אתה קיים בזכותי; זכור ואל תשכח, מי הבריח אותך
מההר.

ישנם כאן ניגודים שהמוח האנושי לא יסבול; ואכן המוח האנושי לא
סובל ולא יסבול. רק השם יתברך יכול לסבול ולעכל.

אני רוצה להבין, מה מוצא השם יתברך בנו? מה הוא רודף אחרינו
כמאוהב הרודף אישה יפה ונחשקת שאין כמוה בכל העולם... מה
אי-אפשר לשבור חתונה? מה אי-אפשר להתגרש? מה מביא את השם לסלוח
לנו? מה מביא אותו לסבול את האישה הרעה הזאת שמאז שהכיר אותה -
לא הפסיקה לזנות אחריו ובכל הזדמנות. היא עושה להכעיס, היא
זונה לשם הזנות, היא מכעיסה לשם להכעיס, היא בלתי נסבלת! למה
לא שולח לה את הגט לעזאזל?!

אני אגיד לכם: כי היא יפה. היא אישה יפה ומתוקה. היא חכמה. היא
מקסימה.

הבעיה האמיתית שלה מסתכמת בבלבול שהיא נוטעת בלב בעלה-אהובה.
היא מבלבלת את לב אהובה שלה ומשגעת אותו: לפעמים, עוברות
תקופות קצרות, קצרצרות, בהן מופיעה אישה חזקה, אמינה, חזקה
מאין כמוה, ונאמנה לבעלה ולילדיה, נאמנות למופת. היא מוכנה,
ברגעיה הנדירים, למסור את נשמתה למען אהובה ולבטח גם למען
ילדיה. אכן זה מבלבל את הלב הכי כבד... מה עוד ובלב רך
מדובר... זה מבלבל אותו וגם מקשה עליו; מי כמוני מבין מה עובר
בלב השבור של אהובה...

האישה הזאת הביאה לבעלה את הילדים הכי יפים בעולם! הכי חכמים,
הכי בריאים. היא הביאה לו את רבי עקיבה, את רבי שמעון בר
יוחאי, את רש"י, את הרמב"ם, את משה רבנו, את אברהם את יצחק ואת
יעקב, את דוד המלך. איך שלא יפול בקסמה, איך יעזוב אותה?

ומעבר לילדים הנאים, לעולם היא לא הלכה עד הסוף... היא זונה אך
לא בוגדנית; היא מרדנית אך לא אכזרית; היא משחקת את האישה
החוצפנית ששום דבר לא מזיז לה - ואני מעיד אישית שראיתי אותה,
ולא פעם, בוכה בקול רם עם עצמה ועל עצמה, היא מסתגרת לה בחדר
ובוכה, שאהובה חלילה לא יראה את דמעותיה... פעם שאלתי אותה,
מתי תתני מנוחה לבעלך - לפחות חודש אחד שקט בחיים?

היא לא ענתה לי; במקום זאת הלכה והסתגרה עם עצמה בחדר הסמוך.
אין מה להגיד - קשה מאוד לבעלה אהובה, לא הייתי מקנא בו; קשה
לחיות איתה, וקשה לוותר עליה... הניגודים של האישה הזאת, הם
קיצוניים בעלות שתי קצוות רחוקות עד מאוד... המוח האנושי, וכבר
אמרתי לעיל, לא יכול לסבול ניגודים כאלה, לא יכול להתמודד
איתם... רק כח עילאי יכול לזאת, רק השם בכבודו ובעצמו; וכנראה
הוא גם רוצה בזאת.

אני תפילה, שהאישה הזאת תתעלה קצת על עצמה, ותחרוג כבר ממנהגה
ומאורח חייה המבלבל. רואים את המטרה אך לא יכולים להגיע אליה,
זוהי התחושה השולטת. אז בואו נגיע אליה; זו הצעתי.

אשר לבעל המאוהב, אין לי פנים לפנות אליו.

אבל, ברצוני להניח לפניו דין וחשבון אודות כלתו וילדיו,
אודותינו.

ריבונו של עולם, אלוהי אבותינו אברהם יצחק ויעקב, האל הגדול
הגיבור והנורא, אל עליון, גומל חסדים טובים, קונה הכל, וזוכר
חסדי אבות, ומביא גואל לבני ביניהם, למען שמו באהבה, מלך עוזר
ומושיע ומגן.

אכן; אנו מורדים. זנינו אחריך ועבדנו אלוהים אחרים, אלוהים אשר
לא ידעום אבותינו ואבות אבותינו. אנו פושעים. הפשע הגדול
והנורא מכולם הוא, כאשר פשענו בשמך - וכאילו שלוחיך אנו. שאר
עמך, נכון להיום, הוא עם מבולבל מנוכר ומתוסכל. הוא מנוכר כלפי
עצמו, וגם מתנכרות לו אומות העולם בהתאם; מידה כנגד מידה. הוא
עם אובד עצות, עם אבוד קטן ומפוזר. אינני בא בשם הנתונים אלו
לבקש חמלה או רחמים, וכבר אמרתי לפניך מקודם, אין לי פנים
לפנות אליך, כי אינני ראוי לבקש על עצמי; אין לנו פנים לפנות
אליך, כי פשוט איננו ראויים לא לפנות ולא לבקש ולא לדבר גם לא
לא נותרו לנו מילים ראויות. כל מה שנותר לנו, הוא אוסף של
מילים שנכתבו על ידי אבותינו ואבות אבותינו, ואין אנו אלא
כמחזיק שוטה ואנלפאביתי בספר רב דעת. אנו משתמשים במילים אלו
ומקווים, שיזכירו למי שברצונו להזכר, מהיכן באו ועל ידי מי
נכתבו.

ריבונו של עולם, אני בא היום להניח לפניך דין וחשבון קצר
ומייצג, אודות מצבינו העדכני היום, מצב האומה הכי קטנה
ומבולבלת בעולם; ואת הדו"ח הזה כבר השלמתי והצגתי לעיל. אולם
חסרה לי עוד נקודה קטנה הראויה לציון, ואבגוד באמת שלי אם לא
אצרפה לדו"ח. מנהגינו הוא לא לתת תשומת לב לטיפה קטנה, בלתי
נראית וכמעט בלתי פעילה, בתוך אוקיאנוס גדול ורחב וחשוב ופעיל;
ומנהגך הוא לתת תשומת לב ואוכל ומחסה עד ליצור הכי קטן שבראת
בעולמך; גם היצור החד תאי מקבל את אותה תשומת הלב והחשיבות;
מכוח האבחנה הזאת ובשמה אני פונה אליך בכלל, ומרשה לעצמי להניח
את הנקודה הקטנה שנותרה באמתחתי להשלמת הדו"ח.

ריבונו של עולם. נותרה בנו עוד טיפה קטנה של כנות. קשה לאתר
אותה, אך קשה גם להתעלם ממנה. הכנות העצמית של אבותינו שבכוחה
התקרבו אליך ומכוחה התחברו איתך - לא נותר ממנה כלום. אין אנו
יכולים אף להבין את עומקה, את מהותה, את כוחה את מימדיה, אין
אנו יודעים עליה מאומה - מלבד צירוף האותיות המרכיבות אותה
והמזכירות את משמעותה.

ובכל זאת, נותר ממנה ריח מסוים, כריח הנודף מפרח היסמין,
המזכיר את האהבה הראשונה, את הפגישה הראשונה, את פעימת הלב
הראשונה והבלתי נשכחת, מזמנים רחוקים, כה רחוקים שכבר נשכחו;
והנה עברת היום על יד עץ היסמין הזה, והסרט במלואו הוסרט
לפניך, בפסיעה קטנה אחת שחלפה, כחלוף הריח הנידף...

הרחקת לכת, עד שהעץ ונעלם כבר מטווח הראיה שלך, ועדיין מהבהבים
תמונות מקוטעות וחדות בראשך, מהסרט הארוך והחביב שחלף; פנית
ימינה ושמאלה, ובשום עץ נוסף לא הבחנת! שום עץ ושום יסמין לא
נותרו בטווח המבט שלך; אלה היו חלקיקי אבק היסמין שנדבקו
בחולצתך, ואפילו בשיערך ובשפמך; את חלקיקי היסמין שנדבק אתה
מריח, ודרכם אתה עוד רואה את התמונות, המקוטעות היפות
החביבות...

אתה מוריד את קצב הפסיעות שלך, ועובר לפסיעות איטיות זהירות,
ההליכה שלך הפכה בין רגע לזחילה זהירה ולתנועה מחושבת! כל חששך
שהאבק שעוד נדבק בשערך ובחולצתך יברח ויתנדף; ותנועה עדינה
ומחושבת תשאיר את האבק על לבושך ליותר זמן, ואיתו תראה עוד
תמונה, ועוד תמונה, ועוד תמונה נדירה יקרה וחביבה. אינך רוצה
להפרד מהריח הזה, אתה נתלה בו כמעט בכוח, עם מעט הכח שנותר בך.


להפתעתך, הריח הנדיר והעדין הזה עדיין מורגש, עדיין נמצא
באוויר הסובב אותך, ואתה במרחק קילומטרים מעץ היסמין שלך. אתה
מנער את חולצתך ומתגרה בו! אתה מתגרה בטיפשותך בו לבדוק את
טיבו! באבק היקר שכה חששת לאבדו, שהתאמת את כל פסיעותיך למענו;
והנה ולמרות ההתנערות הניעור והטיפשות שאחזה בך לפתע פתאום,
הוא עוד נדבק בך ובחולצתך ובשיער שעל ראשך, ואף בשפמך מעל
שפתיך. הוא ממלא את חלל המטר מרובע הסובב אותך, ופוסע איתך
פסיעה בפסיעה. הוא זה שנדבק בך עכשיו ואינך מבין את פשר הדבר.

ריבונו של עולם; הרחתי את הריח העדין הזה וזכיתי להרגיש את
אבקו. אסיר תודה אני ריבונו של עולם, כי שוב אני מרגיש ומדגיש
את אפסיותי מלהתקרב אל עץ היסמין ההוא ולהריח את ריחו; אסיר
תודה וחסר אונים מרגיש אני, נוכח האבק הזה שאני מרגיש על לבושי
ושיערי; שפם אין לי. יראה ופחד אופפים אותי, מחשש שאעבור שוב
דווקא את המבחן הקל ההוא, ואנער את האבק שוב מעלי, באופן תמוה
ביותר, טפשי ביותר ובלתי אחראי, המאפיין מאין כמוהו את כסילות
דורנו זה; חושש אני שלא אעמוד אפילו במבחן הקל הזה, או אז
אחזור לנקודת מוצאי, לחלל האין סופי שאין בו - לא מהות ולא
מטרה ולא סוף; אעמוד נגדו ואתבונן ללא שום סיבה לשמה; וארחף
שוב בחלל גדול אין סופי וסתמי. זהו העונש הגדול שאני חושש
להתמודד איתו שוב. רוצה אני מאוד להתרחק ממנו. אנא, עזור לי
בטובך.

ריבונו של עולם: מעיד אני שנותרה בנו עוד טיפה קטנה של כנות.
מעיד אני שפגשתי והרגשתי את הטיפה זו. אין היא מתקרבת, ולו
במקצת, לכנות העצמית של אבותינו שבכוחה התקרבו אליך ומכוחה
התחברו איתך; אולם היא באה מאותה המשפחה ומאותו הייחוס - יהיה
גודלה אשר יהיה, ויהיו מימדיה אשר יהיו.

עמד אתמול לידי, איש יהודי אחד, שהתפלל מנחה במניין איתי,
והתפתל מול הקיר בבכי כן ומר. הוא היה אותו האיש, שסיפר לי פעם
בספונטניות, אודות הכובע שלא קנה, באזור שטוף שמש שורפת,
שמחייבת שימוש כובע על הראש. הוא לא קנה את הכובע, כך סיפר לי
סיפור בעלמא, כי חשש שמא מוכרים באותו אזור סחורה מזויפת, והוא
לא רצה לתת יד לסוג מסחר זה; זה אחד העקרונות שלו. הזדמנתי
אתמול לעמוד בעמידת מנחה לידו, כאשר התפתל לעיני כל ופצח בבכי
מר בלתי רגיל ובלתי מקובל... ראיתי אותו ונזכרתי. לא במקרה הוא
זה המתמרמר ובוכה. נזכרתי והתמוגגתי. התמוגגתי ואמרתי לעצמי:
יש עוד תיקווה; עוד לא אבדה תקוותינו.

נזכר היום ולא ברח מזכרוני לרגע, שאותו הרב הגדול בתורה ו...
הגאוותן, רחץ פעם במו ידו את גופתו של איש תמהוני אחד, שמת מות
ערלי בתוך ביתו, ועברו שעות ארוכות עד שמצאוהו מת בחדרו
האומלל. בתור ילד זכרתי טוב את האיש התמהוני הזה, שהילדים היו
רצים אחריו ומבזים אותו, צוחקים עליו, ומושכים בשמלתו
המלוכלכת, הוא לא החליף שמלה זו מעודו; אני לא הייתי אף פעם
בתוכם; והדבר, כילד, הציק לי, אך לא היה לאל ידי...

זכור לי איש תמהוני עם אף תמיד נוזל ומלוכלך, וריח לא נעים
נודף ממנו, הוא לא החליף מילה עם אף אחד מעודו, ונדמה שלא ידע
שיחה מה היא... כן זכור לי האיש עם ריחו הנודף, שהיה נכנס לבית
הכנסת, ומחפש בערימת הספרים ספר מסוים, אוחז בו ומדפדף בו ללא
מטרה. הוא לא היה קורא, רק מדפדף, ולפעמים עושה תנועות עניים
של מעיין.

האיש התמהוני הזה כאמור מת בודד וערלי בחדרו, והרב הגאוותן
ובאופן תמוה, עמד על זה ללכת הוא בעצמו אל חדרו - אינני יודע
בליווי מי, ולרחוץ בעצמו את הגופה, שעברו עליה שעות ארוכות...

הדבר הבלתי מובן בעליל שלא התאים לנתונים המוכרים לי - משך את
תשומת לבי וניסיתי לשאול ולחקור, עם הכלים הדלים העומדים
לרשותי. אמרו לי מה אתה לא יודע? זה איש שנכנס לעומק הקבלה,
ו... השתגע! ממש השתגע כי לא יכול היה לעכל את הקיבולת של
סודות הקבלה! ולכן הרב הלך בעצמו לרחוץ אותו, כי הוא, למרות
שהיה משוגע וערלי, איש מקובל היה!

"הסיפור עשה עלי רושם" כך הייתי צריך לומר; אולם, ואני עומד
היום בפניך, מעיד אני שהסיפור הזה יצק את תורת משה האמיתית אל
תוך לבי, מהרגע שאוזני נתקלה בו; מהרגע שמוחי הטרי עיבד אותו;
ואני יודע היום, שמוחי ולבי וגם אוזני, פעלו היטב בזמן ההוא.

את זאת עשה הרב למעני, ולמען ילדי וילדי ילדי. את זאת עשה הרב
הגדול בתורה, הגאוותן, ובעל המידות היהודיות האמיתיות. זו כלתו
של בורא עולם; זו כלתו החביבה בעלת הטמפרמנט הקיצוני והמנוגד,
בתכלית הניגוד.

נותרה באמתחתי עוד עדות: יום שישי היום, ה- 4/02/2005,
למניינם.

היום בתום תפילת שחרית בבוקר, שאלתי יהודי אחד שהיה על ידי את
השאלה הזאת: האם עשרת הדיברות נזכרו בתורה במקום נוסף, מלבד
פרשת יתרו של השבוע שעבר?

חשבתי פשוט על הפרוש של רש"י שהבאתי במהלך המאמר הזה, אודות
"לא תרצח", והפרוש של "אל תלבין פני חברך ברבים" שנתן לו רש"י;
קראתי אותו פעם, וכאשר הלכתי השבוע לבדוק ברש"י של פרשת יתרו,
לא מצאתי שום פרוש לרש"י בנידון, הוא פשוט לא התייחס ל-"לא
תרצח". חשבתי, אולי נוסח רש"י שקראתי, הוא לא אותו הנוסח
שקראתי אותו פעם... אני יודע שיש גם רש"י ישן - בזאת פטרתי את
עצמי מבדיקה חוזרת... והיום בבוקר חשבתי - אולי קראתי את הפרוש
בעשרת הדברות שנשנו פעם נוספת בתורה, ולא היססתי, שאלתי ישר את
היהודי שהיה על ידי, והוא ענה לי שאינו בטוח, אך הוא חושב שכן
נזכרו פעם נוספת. "למה שלא תשאל את הרב שמה? הוא יודע את כל
התורה בעל פה" - המליץ והלך.

ניגשתי אל הרב והצגתי את שאלתי; והוא ענה לי במילים האלה: "בטח
שכן, זה נזכר בפרשת ואתחנן בספר דברים" - הודאתי לו והלכתי.

הוא קרא לי אליו שוב, וביקש להוסיף, וכאילו קנה משהו והחסיר
מתשלומו; הוא הוציא עוד כמה שטרות מכיסו הצדדי להשלים את
התשלום. אסור לקנות בלי לשלם!

הוא השלים במילים ברורות ויפות, את הסכום הבא: "משה רבנו חזר
על הרבה מאוד דברים בספר דברים, בשבוע האחרון לפני מותו. בעשרת
הדברות הראשונות שהזכיר בפרשת יתרו כתוב: זכור את יום השבת
לקדשו, ובעשרת הדברות המופיעות בפרשת ואתחנן מופיע, שמור את
יום השבת לקדשו." הוא הסביר לי את ההבדל בין "לזכור" לבין
"לשמור": "מה שאנו מזכירים מדי יום, לפני קריאת קטע התהילים
היומי שאומרים בתפילת שחרית: השיר שהיו הלוויים אומרים בכל יום
על הדוכן, מזמור ליום שני בשבת קודש...; זהו "לזכור". ו"לשמור"
זו עשיית מצוות השבת כהלכתה, או כמו שאנו אומרים, שמירת יום
שבת".

ועוד לא נגמר התשלום. הוסיף: "משה רבנו, כאשר קיבל את התורה,
שמע מפי הגבורה את שתי המלים האלה בו בזמן, "שמור" ו "זכור",
כלומר הן יצאו מפי הגבורה באחת - דבר בלתי אפשרי אצלנו... או
אז למשה רבנו הייתה קושיה, איך לכתוב את שתי המילים בו בזמן,
כפי ששמע אותן, ואת הקושיה זו פתר בדרך זו, להזכיר את עשרת
הדברות בשני מקומות, בפרשת יתרו, ובפרשת ואתחנן.

ביקשתי ללכת, והוא הרגיש בזמני "הלוחץ", ולכן ביקש בתנועה קלה
בראשו, תן לי להשלים עוד דבר קטן, רק זה... "גם הדיברה העשירית
"לא תחמוד" שונתה בשני המקומות". תודה ושבת שלום.

ריבונו של עולם, הרב הזה הוא הרב שבנו הלך למבחן הערבית בשבת
והעניין הושתק מפאת כבודו. עליו סיפרתי לעיל; והוא בא היום
להגיד לי באופן ברור וכן: אני מעביר לך בזאת את התורה שלנו ושל
אבותינו ואבות אבותינו; והוא העביר לי אותה על פי הקוד שלה:
בתמימות, במסירות, בסבר פנים, ובשלמותה, מבלי להחסיר או
להוסיף.

הוא אשר אמרתי: הניגודים של האישה הזאת, קיצוניים הם, בעלי שתי
קצוות רחוקות עד מאוד... המוח האנושי, כפי שאמרתי לעיל, לא
יכול לסבול ניגודים כאלה, לא יכול להתמודד איתם... רק כח עילאי
יכול לזאת, רק אתה ריבונו של עולם; וכנראה, ככל הנראה, אתה
רוצה בנו בכל זאת.

בזאת תמה תפילתי להיום, יום שישי בשבת קודש; שבת שלום.

הזכרתי בהרבה הזדמנויות לעיל את המושג "אמונה" באופן שלילי
בעליל... אמרתי שאבותינו הצטרכו את "האמונה" כאשר סרה מהם
"ההכרה" - הכרת השם בפועל; וכך נסללה הדרך למונח "מרחב האמונה"
הקושר מטבעו את "האמונה" בקשר בלתי מחמיא ושלילי בתכלית - דבר
שהוריד עוד נקודות ממושג העל הזה "אמונה" - שעד עכשיו ראינו בו
רק את תכלית הטוב והחיובי...

ברצוני עכשיו להפוך את עורי ולטעון טענה נגדית בתכלית. טענתי
להלן תסתור לכאורה את הבסיס עליו הנחתי את כל הסברי, והדבר
ייראה על פניו תמוה; ובכל זאת - אם והגעתם איתי עד הלום, תנו
לי נא ליהנות מעוד טיפת הקשבה.

ולמעשה, אינני בא לטעון טענה, כי-אם להציג עובדה בהירה ופשוטה,
כעובדת הימצאותינו על האדמה שאנו חיים עליה.

"האמונה", רבותי, קדמה ל"הכרה" ונולדה לפניה. אני מדבר על אותה
"האמונה" שדיברתי עליה לעיל - היא היא האמונה במציאות השם
יתברך; ואני מקדים אותה לאותה "ההכרה" שגם תיארתי אותה לעיל -
היא היא הכרת השם יתברך בפועל.

ולא זאת בלבד: נוסחה זו לא באה לבטא "טענה", אלא באה לספר על
"עובדה"; אשר על כן, אינני רואה את עצמי מחויב להוכיח את
הטענה, כי המדובר בעובדה שמטבעה אינה טעונה הוכחה. אני הולך
איפוא לספר על העובדה הזאת כפי שהכרתיה ביום היוולדה, ולהציגה
לפניכם בשלושת מימדיה.

האמונה הזכה הטהורה הפשוטה נולדה לפני הכרת השם יתברך; כן
רבותי. אם יש בהכרת השם אות לעושר וסיפוק, הרי ישנם בתוכנו
יחידי סגולה שנולדו עם כפית זהב בפה, נולדו עשירים! איזה כיף
להם! אנו מבטאים את קנאתנו מברי מזל כאלה בלשון: הכל הוגש להם
על מגש של כסף... אינם צריכים לעשות כלום בחיים, אינם צריכים
לעבוד, לא צריך להזיע בשביל להגיע לדירה או למכונית לפרנסה, הם
נולדו עשירים! החיים לא מבקשים מהם שום מאמץ, הם צריכים רק
לחיות אותם ולהתענג עליהם; הם באו מנקודת זינוק שלכולנו יקח
זמן ניכר בשביל להגיע אליה - אם בכלל...

יחידי הסגולה האלה שאני מדבר עליהם, ברי המזל האלה, העשירים
האלה שנולדו עם כפית זהב בפה, הם המאמינים שנולדו מאמינים
ועובדת הימצאות השם יתברך לא מחדשת להם כלום; הם דומים לאיש
שבאו לחדש לו את החידוש הבא: "ישנם יצורים שיכולים לחיות
ולהתרבות בתוך המים!" אם הייתי מציג את כל מה שכתבתי עד עכשיו,
את כל המאמר הזה, ואת המאמר הנלווה הארוך שנתתי לו את הכותרת
"הוכחה לקיום אלוהים", ואת המאמר "הגדרת היקום" שגם בוא קיימת
ההוכחה הנחרצת לקיום הבורא האחד והיחיד, ואת המכתב לעובדיה שגם
מהווה במהותו ובמתכונתו ובתוכנו הוכחה חיה חדה וחלקה לקיום השם
יתברך, ואם הייתי מציג את כל מה שכתבתי במשך כל החיים שלי עד
להרגע לפרטי פרטים ובאופן בהיר בפני אימי ז"ל, היא הייתה עונה
לי במילים המדויקות האלה: "כל זה בשביל להוכיח את קיום השם?
בוא בוא אני אתן לך כוס קפה איך שאתה אוהב". זהו. זו תהיה
תשובתה לכל העבודה שלי. זו תהיה תשובתה המסכמת. ואני יודע גם
את תגובתי; אני אגיב בפרצוף חמוץ ונעלב, ואדחה בתוקף את הקפה
ושום דבר אחר; אולם ולאחר שלוש דקות אראה את עצמי שותה בחברתה
את הקפה, ואחריו ללא שום סדר אראה את עצמי אוכל משולחן ערוך
ממיטב מטעמיה שכנראה הכינה במיוחד בשבילי, אך האמת לאמיתה היא
אחרת: תמיד יש לה שולחן ערוך ומוכן ומזומן ללא שום קשר אלי;
מעולם, מאז שהכרתי אותה ואת העולם לא תפסתי אותה מכינה אוכל על
חם! אכן - היא תמיד נראתה בזירת הפשע במטבח, אך אף לא פעם אחת
נראתה מכינה אוכל להרגע, להיום, אלא לפריזר - למחר מחרתיים...


אני מדבר על דמות עשירה ביותר שנולדה עם כפית זהב בפה; אני
מדבר על אימי ועטרת ראשי שרה בת פרידה; ואני מתרגש ואינני מנסה
להסתיר את זאת, לא בדמעות המלוות את הטקסט, ולא מתוכן הטקסט
עצמו; זאת דרכי כאשר אני נוגע בנושא הזה; והאמינו לי - אין לי
דרך אחרת.

זאת ועוד: יודע אני שבהזכירי את אימא כאן - אינני עושה מעשה
טוב כשלעצמו, כי אני גורם לקנטר עליה שם למעלה. המקנטר מתעורר
דווקא כאשר מדברים בשבחות המנוח - ואני יודע ומבין את הטעם
הטמון בזאת לעומק. מודע אני לצער שאני עלול לגרום לנשמת האדם
הכי קרוב ואהוב עלי; ובכל זאת עושה אני את זאת בשם זיכוי הרבים
ולמענם, זה המניע היחיד שבאמתחתי, ולעניות דעתי - היא תבין
ותקבל את זאת, וגם הגורם המקנטר יבין ויפנים את זאת.

"האמונה קודמת להכרה"; זוהי הנוסחה המוזרה שפתחתי בה את דברי
בפרק הזה, ואימי ז"ל - האישה הזאת בשלושת מימדיה, מייצגת את
הנוסחה היוצאת דופן הזו. הכיצד?

כיצד יתכן שתאמין בדבר - לפני שעוד הכרת אותו? ומי אמר שזוהי
הדרך המבורכת דווקא?! הנכונה דווקא?! הסדירה דווקא?! הסדר
הנכון, טענתי לעיל, אחר לגמרי...

יכולתי לענות על "התהייה" הזאת באופן נחרץ באומרי: יתכן הדבר!
האישה הזאת ושכמותה באה לעולם בשביל לענות על התהייה המוזרה
הזאת: "יתכן הדבר!"; אולם אינני בטוח בעצמי כאשר אני מנסח
תשובה כזאת, כי רואה אני בה כקביעה בעלמא - או אם תרצה כסיסמה
אחת מתוך ים של סיסמאות המקיפות אותנו - ואיננו יודעים כבר
איזו מהן נכונה ואיזו מזויפת ואיזו ברוכה ואיזו מהן מסולפת,
אנו חיים והלכה למעשה בתוך ים מסוכן של סיסמאות וקביעות, ואין
לאל ידינו... חייבים לשחות בים העכור הזה - אין אחר.

אשר על כן, אפנה לי אל מחוז העובדות, ואפלס לי שביל דרכו; זוהי
הדרך לברור את האמת היחידה, מתוך ים של סיסמאות וקביעות רבות
ומבלבלות. אני רוצה לספר על האישה הזאת, והדרך שהאמת פילסה לה
אליה.

היא קמה כל יום בבוקר, שמה את ידה על המזוזה, ולחשה בקול נשמע
וברור תפילה קצרה לאל אלוהים שבשמיים. תפילתה ביטאה את אישיותה
בפועל: ישירה, בלתי מתחסדת, פשוטה, ומופשטת. אלוהים, תן לי את
"הסתרה וראחת אל באל" - שני דברים ביקשה לא יותר: תן לי לחיות
במה שיש לי וגם להסתפק בו; ששום זר לא יראה את מחסורי - ושלא
אזדקק בדיעבד לשום מתת זר כי-אם לידך הרחבה העשירה והפתוחה;
זהו התרגום הקרוב ביותר לבקשתה הראשונה, מערבית, שהסתכמה במילה
אחת "אל-סתרה"; ולבקשתה השנייה: תן לי נא את השקט הנפשי
אלוהים; תן לי את "ראחת אל-באל".

אינני מתרגם מקצועי, ולכן קשה היה לי למצוא את שתי המילים
שהתכוונה אליהן בעברית; אולם לעומק לבה ולכוונתה הגעתי גם
הגעתי, ואני יכול לחתום בעשר אצבעות על התרגום המדויק והתקני
הזה, אני כאן למטה, ואלוהים עדי ועדה למעלה, ואף אגייס כל
מתרגם מקצועי של השפה הערבית המדוברת.

הרבה מאוד שנים הכרתיה וזכיתי לחיות במחיצתה, וזוהי התפילה
ששמעתיה יום יום מפיה ללא שום שינוי, בקול נשמע רם זך שלא
ניסתה להוריד ממנו שום טון או אות: "יא אללה סתר-תק וראחת
אל-באל".

"העובדה" שאני הולך לקראתה היא, הצגת הקשר הישיר שהיה לאישה
הזאת עם מערכת העל - אלוהים בכבודו ובעצמו. קשר ישיר פשוט בלי
שום אמצעי ביניהם, ללא שום סימנים מבלבלים או כמו שאומרים - לא
היה טלפון שבור באמצע... היא ביקשה, וקיבלה. ראיתי את זאת יום
יום לנגד עיני, כל האחים שלי - שבעה אנחנו במספר ראינו זאת,
ואף אחד מאיתנו כולל אותי - לא הבחין בזאת! אף אחד לא השכיל
פשוט לפתוח את העין ולראות בשידור חי את ההצגה הכי גדולה
בהיסטוריה: את הקשר החי והמעשי והמיידי של אדם מסוים עם הבורא
- בכבודו ובעצמו, ללא שום אמצעי ללא שום תפאורת במה... אני
כותב את המילים האלה כאן ולא מאמין לעצמי! לא מאמין איך הדבר
חמק ממני בשעתו! איך חמק מתחת ידי ויד כולנו... לא הייתי הצופה
היחיד.

אני הולך לקראת עובדה. עובדה זו מראה בבירור קשר שיש לו שני
קצוות, מהצד האחד עומדת אישה יפה פשוטה ומאמינה, ומהצד השני
עומד הבורא בכבודו ובעצמו, ומתנהלת לה שיחת חולין לכל דבר:
תשמע, אני זקוקה לזאת ולזאת - היא אומרת בקול צלול מצידו האחד
של הקו הפתוח, והוא יתברך עונה לה מיד ללא שום אמצעי: בסדר
גמור! מקובל עלי, תקבלי מיד את מבוקשך. שיחה זו התנהלה יום
יום, לאור היום, במשך חיים שלמים, והתשובה מהצד השני התקבלה
מדי יום ביומו, לאור היום, במשך חיים מלאים, באופן מאוד
נקודתי, באופן כה ענייני, ללא שום ניסיון להסתיר את התשובה
ו/או לעטוף אותה עם נייר חוסם כלשהו...

יותר מזאת: התשובה הייתה בולטת, מאוד בולטת, כמו שורה מסוימת
במכתב שצובעים אותה בעט צהוב זוהר. בקשתה הייתה נקודתית, מאוד
מיוחדת וספציפית, כאדם המבקש הלוואה מחברו, על סך של 368.30
ש.ח, לא פחות ולא יותר, והוא מקבל את מבוקשו על סך 368.30 ש.ח;
לא פחות ולא יותר.

יותר מכל זאת: אדם שהוריו בעלי אמצעים, יכול לחלום על מכונית
ספורטיבית ששווה מאה אלף דולר! הוא יכול אפילו לרמוז להוריו
האוהבים אודות חלומו זה - מי יתן וחלומו יתגשם ביום הולדתו
בפועל... הוא עשוי לבקש לצפות ולקבל. לא כן מי שחי באווירה של
דוחק ועוני! הוא לא יכול אפילו לחלום על מכונית ספורטיבית...

אימא שחיה כל ימי חייה בדוחק ואף בעוני, ביקשה מכונית
ספורטיבית ואפילו לא היה לה רישיון נהיגה! והמכונית למחרת חנתה
ע"י דלת ביתה! יום יום חנתה מכונית בצבע שונה ומנקר עיניים! אך
הפלא אינו זה:

הפלא הוא שאף שכן לא הבחין באבסורד הזה! הילדים שלה לא הבחינו
בזה. אני לא הבחנתי בזה.

אינני יודע אם היא עצמה הבחינה באבסורד ששיחקה בו את התפקיד
הראשי, אולם היא היחידה שהייתה מקבלת אבסורד כזה כמובן מאליו,
ואף מתריסה בפני התוהה: אז מה! לא יכולה להיות לי מכונית
ספורטיבית כסופה? משפט אופייני היה שגור בפיה: "אז מה!". אז
מה... כל כך פשוט ומובן!

אעבור משפה ציורית בלתי מדויקת ובלתי מחייבת מטבעה, לשפה
מעשית. ובפעם האחרונה: שלא יחמוק מפניכם הנושא המרכזי שלנו:
אני הולך לספר לכם על עובדה תמוהה אך מציאותית. אני הולך לספר
על היתכנות משוואה, תמוהה תיאורטית, אך מעשית בעליל: שלב
האמונה יכול להקדים את הכרת השם בפועל! ישנם עשירים ברי מזל
שנולדים עם אמונה מוכנה ובשלה, שאין בינה לבין ההכרה בפועל,
כמעט כמעט, מאומה. אני עומד להציג בפניכם סרט קצר ותמציתי
שדרכו ניתן לאבחן בקשר אמיתי ופעיל שנוצר עם הישות העליונה על
ידי אדם מן השורה (לכאורה), אדם תמים שנולד עם הקשר הזה, או אם
תרצה עם האמונה הבסיסית המקדימה במקצת את שלב הכרת השם יתברך
בפועל. הראיה לזאת נמצאת במעמקי נפשו של האדם הזה ואמונתו
התמימה: הוא מכיר את הקשר הזה ברמתו הבסיסית הטבעית ואינו
מתיימר להעלותו על שום נס! דבר של מה בכך בשבילו... כל
פעולותיו והתנהגותו מובילות אל מחוז אחד שניתן לזהותו בקלות:
הוא נולד עם ההכרה הזאת - לא הגיע אל ההכרה הזאת.

... באותו ערב, ולא יודע איך התגלגלה השיחה, סיפרה לי [אימא]
וכמעט באופן תמוה על זונה! היא סיפרה לי על אחי שלמה כשהיה בן
שנתיים שלוש, ואיך ראתה אותו הזונה (שכנה שגרה ממול) עם
מכנסיים קרועות שרואים לו הבולבול מהם, והיה קר, ואיך הזונה
הזו ראתה אותו במדרגות והתחילה להדמיע, ואמרה לאימא: אחותי
(אימא אומרת שהזונה הייתה קוראת לה תמיד אחותי) למה שלא תקחי
אותו לאחת החנויות ברחוב, תקני לו מה שצריך ותגידי להם שירשמו
עלי? וכך היה.

יומיים לפני הפסח, מספרת לי אימא באותו מעמד, עם שני ילדים
קטנים על הכתף ואבא שלך שפוטר מהעבודה שלא היה עובד - לא רק
שלא היה לנו מה לאכול אלא לא היה לנו כלום לפסח! לא מצות לא
מלח לא קינמון, וצריך היה לטחון את כל החומרים האלה, שאינם...
צריך היה לעבוד עליהם... ואני חוזר מילה במילה על הדברים כפי
שניסחה.

פתאום דופקים בדלת, פותחת ורואה את "מוסה לואייה" עם קרטונים
וחבילות מלאות מכל טוב לפסח. היה שם הכל, היא ספרה את כל
החומרים שהכילו הקרטונים וכאילו רואה את זה עכשיו מולה, ואני
לא יודע לחזור על המצרכים שספרה אותם אחד לאחד... הוא אמר לה,
אדון מוסה, שהגברת (השכנה הזונה. הדבר קרה לאחר ההתקלות שלה
באחי עם המכנסיים הקרועות...) ביקשה ממני לקנות לכם את כל מה
שצריך לפסח, ומבקשת ממך סליחה שלא עשתה זאת בעצמה, כי פשוט היא
לא יודעת מה קונים היהודים לחג; ולכן ביקשה ממני לעשות זאת
במקומה. וכך עברנו את החג יא איבני. במילים האלה סיימה את
הסיפור, בערבית פשוטה בערבית שלה.

קטע זה הוצג לעיל במסגרת "האירועים" שקרו איתי, בעקבות המכתב
לרב עובדיה...

מהקטע לעיל ניתן להסיק שהחיים לא פתחו את ידיהם לרווחה לפני
האישה הזאת ומשפחתה, בלשון המעטה; ואכן הוא הדבר: היא חיה חיי
דוחק, אך לעולם לא הצטרכה להושיט ידה לזר לבקשת עזרה! לעולם.
נא לזכור את בקשתה היומית הראשונה: ... ששום זר לא יראה את
מחסורי - ושלא אזדקק בדיעבד לשום מתת זר כי-אם לידך הרחבה
העשירה והפתוחה;

מן המפורסמות הוא, שהאירוח המושלם והמכובד היה אצלנו בבית -
אצל משפחת שבות! זאת כאשר אבי היה מחוסר עבודה מעל לעשר שנים,
מלבד עבודות מזדמנות כמו מכירת עגבניות בדוכן נקי וקטן... את
ההוצאות החודשיות החד פעמיות, כמו חשמל ומים, הושלמו מהלוואות
קצרות טווח של שכנים טובים. הכיצד!?

אין באמתחתי תשובה לוגית למצב הזה.

...עד שאבי מצא את דרכו לבית ספר היהודי בחלב, ולתפקידו הרם:
מנקה בית הספר. [אבי ז"ל נפטר כאשר היה סגן מנהל בית הספר,
מורה, מהמניין, היחיד למוזיקה, וגם מורה בשעות אחרי הצהריים
לנוסח התפילות בעברית למתחילים של כיתה א'. אני הייתי אחד
מתלמידיו במוזיקה ובתפילה, והרבה אנשים החיים עדיין איתנו למדו
עברית וידעו להתפלל תחת ידו העדינה והמבורכת]

בית הספר היהודי היה גדול מימדים... אבי לבד לא יכל לשאת לבד
בנטל! היה עליו לנקות ולטאטא את כל בית הספר, ולאחר מכאן
להעביר סמרטוט רטוב בכל הכיתות, ואת זאת דרשו ממנו יום יום!
בלתי אפשרי היה לצפות את זאת מאיש אחד עם שתי ידיים... ומי
יעזור במשימה אם לא אימי; ואלו היו הערותיה וזיכרונותיה מהימים
ההם:...זה היה כמו ללכת לקולנוע! הייתי אוהבת ללכת לעזור לאבא
בניקוי היום יומי של בית הספר; ואני הייתי יעילה, בינינו, הרבה
יותר ממנו... טוב עקרת בית אני - מה הוא מבין בעבודות ניקוי!

הילדים שרצו "להפריע" לאחים שלי שלמדו באותה עת בבית הספר, היו
זורקים חפצים בכוונה על הרצפה ומלכלכים אותה לעיניהם, בידיעה
שהם, אחיי, עם אימא ואבא הולכים לנקות את בית הספר לאחר שעות
הלימוד... [אני הקטן שבחבורה... לא חייתי את התקופה הזאת].

יום אחד, מספרת אימא, חזר שלמה וזקי עם מעילים מבית הספר! אחד
המורים הבחין בקור העז שנכנס לעצמותיהם וקנה/השיג להם על המקום
מעילים מחממים! אלוהים ראה אותם - כך היא מסכמת.

החיים לא הקלו עליה, ובעצם, התמודדה היא עם החיים, אך בכל זאת
לא היה לה חסר שום דבר מהחיים. הכיצד?!

היא חייה, כל החיים שלה, בבית יפה ומרווח משלה! כל הבתים ששכנה
בחייה, ואני מכיר את כולם, כולם היו מרווחים שהשמש שטפה אותם,
והנוף נגלה מהם ביד רחבה ויפה... אין מי שלא זוכר את הבית בו
נולדנו כולנו, מרווח יפה עם מרפסת גדולה שרואים ממנה את כל
השוק, עם השכנים בעלי החנויות שגדלנו במחיצתם כמשפחה; הבית
השני שעברנו אליו בחלב היה באמצע מרחב, ממנו יכולנו לצפות בכל
המתרחש בשכונה הסובבת אותנו בשכנים יפים ויהודים - יהודים
בעיקר, ונוצרים ומוסלמים, ילדי השכנים היו רבים ביניהם ביום
שבת - מי יבוא לכבות לנו את האור או להדליק את הגז - ו... יזכה
בסוכריה או בעוגיה... בבית הזה היו שלוש מרפסות - לא אחת! המד
שלי, מאז ומתמיד, לבית טוב הוא המרפסת שלו...

עלינו ארצה וקיבלנו דירה במעון עולים בבת ים. לאימא היו הרבה
אחיות שעלו ארצה בגיל צעיר וכולן היו מבוססות בארץ, היה להם
כמובן בית טוב ומשלהם; ועם זאת, כולן קינאו באימא על הבית שלה
בבת ים! כמה שהיה קטן וכמה שהיה מרווח, שטוף אור שמש, בקומה 7
עם נוף מקסים לגן ציבורי גדול לבית כנסת מרוקאים למרכז תוסס של
בני עקיבא ולשטח רחב מימדים - היכן שנבנה עליו לאחר מכאן קניון
בת-ים, ואפילו יכולנו לסדר לו טלפון כאשר בזק עוד לא שיחררה את
היד...

היא יצאה שוב לגלות, בעקבות בניה אל פנמה הרחוקה, וגם שם לא
הופר חוק הדיור המרווח והמואר - שטוף השמש עם נוף של עצים
ירוקים ואדמים שהולכים להם ברחוב או ששותים קפה במרכז השכונתי.
חוק של ברזל ליווה אותה לאן שהלכה - ללא שום קשר למצב הכלכלי
שלנו ושלה! ואולי, בניגוד גמור למצב הכלכלי וחוקיו! הבית שלה
תמיד היה מואר, מלא אור, אפילו בלילה לא היה צורך בהרבה
מנורות, וגם מנורות היו לה הרבה...

אכן, עברה תקופות קשות, כלכליות בעיקר, שהיום שומעים עליהם
ורואים אותם רק בסרטים הטובים של שנות החמישים השישים... ובכל
זאת, לא זכור לי כמעט סיפורים על רעב, על קושי בהשגת חלב
לילדים - היא גידלה 7 ילדים! לא ברור לי המצב: דווקא זכורים
סיפורים ותמונות של החפלות הלא נשכחות שהתקיימו תחת קורת
המשפחה, בהן אבא שלי היה מנגן על העוד שלו והיא עם קולה העדין
שרה! מזכירים הרבה את הסוכה שהיה מעמיד אבא מדי שנה בסוכות,
אומרים שהסוכה הכי יפה שהייתה בחלב - הייתה של משפחת שבות,
הקישוטים המנורות המצעים הלבנים שעטפו אותה... האוכל הכי טעים
היה בבית שלנו! לפתע פתאום לא מסתדר לי הדבר: עוני אמיתי קשה
ארוך טווח 7 ילדים עבודת ניקיון בבית ספר הלוואות לחשבון המים
ולחשמל שנים ללא עבודה ללא פרנסה דוכן למכירת עגבניות, ובתוך
כל זה נכנסים סיפורים על ערבים של אוכל טוב, של סוכה מפוארת,
של שירה משפחתית, של אירוח למופת, של טו בשבט הכי מפואר בכל
חלב - זה היה חג אצלנו, אקבר חג לילדים במיוחד, כאשר היו
מכינים שקית קטנה מבד לכל ילד, עליה חורטים את שמו, ואבא היה
ממלא לו אותה מכל טוב: פיסטוקים - כל המינים, פירות - כל
המינים, תאנים, עוגיות - את מי בכלל עינינו סוכריות... יש לי
עדיין עדות שמיעה מאחד החגים של ט"ו בשבט בהם נשמע כל אחד
מאיתנו קורא אחת מעשר הדיברות - כולל אותי בן הארבע!

הבעיה היא, שהסיפורים "הטובים" האלה תופסים את כל הבמה! את כל
הטקסט את כל הנוסח - לא את חלקו! ההגיון אמור להיות הפוך: מעט
מהסיפורים המתוקים האלה - אפילו על האומללים עוברים רגעי שימחה
וסיפוק - וסיפורי אומללות אמיתיים של המציאות של החיים.

אינני מבין. ואני אפטור את עצמי במשל שהבאתי לעיל: היא תאמר
ותסביר ותפטור את האבסורד בזאת: אז מה! לא יכולה להיות לי
מכונית ספורטיבית כסופה? משפט אופייני היה שגור בפיה: "אז
מה!". אז מה...

ואפילו בפרק הזכרונות הקשים הזכור, ניתן להצביע על מוטיב
אלמוני שמופיע באופן מוזר ומוחק כמעט את כל הטעם המר שנותר
מזכרון קשה זה...

יום אחד חלה אחי טופיק (ברוך) באבעבועות שחורות. מחלה מסוכנת
זו כבר חלפה מכדור הארץ - עד כמה שידוע לי, ואין לה כבר אפילו
חיסון...

אני מדבר על שנות החמישים, כאשר אחי טופיק היה בן כארבע חמש...
מחלה זו התפשטה בכל גופו הקטן, ולא נותר הרבה מה לעשות...
להזכירכם, למחלה זו לא הייתה תרופה באותה תקופה, היא מחלה
מסוכנת סופנית ומדבקת! ככל הנראה הייתה מגפה של אבעבועות רוח
בסוריה באותה התקופה, ועל כן משרד הבריאות הסורי הוציא הנחיית
חרום דרסטית וחד משמעית: לאתר כל מי שלקה באבעבועות שחורות,
להרדימו ולהמיתו, ע"מ שהמחלה לא תתפשט וידבקו בה עוד אנשים -
וממילא לא ניתן לתת להם מענה... סוף המחלה הזאת הוא קטלני!

הגיעו נציגי משרד הבריאות בליווי שוטרים אלינו הביתה לקחת את
טופיק. הגיעו עם מסמכים ולפי כל כללי הטקס... זהו זה, לוקחים
את הילד.

אימא, ככל אימא, התחננה על נפשו... בנה עם עיניים כחולות - באו
לקחת לה אותו. בפיה היה רק דבר אחד; הדבר הכי ענייני שניתן
למצוא במקרה כזה. היא ניגשה לראש החוליה: אדוני, יש לי בקשה
אחת ממך, כאדם, לא רק כאימא. אתה רואה איך אני מטפלת בילד,
באופן שהמחלה - שהווירוס לא ייצא החוצה. היא הראתה לו את אופן
הטיפול שלה בטופיק, איך היא נכנסת אליו לחדר ומכסה את כולה כמו
שנכנסים אל חדר ניתוח; היא הראתה לו איך מאכילה אותו ומלבישה
אותו ואיך מחטה את כל הכלים ואת ידיה לפני ואחרי, גם הלבוש שלו
היא מרתיחה; טיפול מקצועי אחראי ומעל לכל אמין.

אי-לזאת, הוסיפה, יש לי בקשה אחת: תן לי צ'אנס עוד שבוע; אינני
הולכת להבריחו ואין לי לאן להבריחו; תן לי שבוע לא יותר. אם
בשבוע הבא ביום הזה ממש לא יחול שיפור במצבו - הוא שלך; אני
אחבקו בידי ואמסרו לך.

הוא קיבל. אף אחד לא הבין איך קיבל, ועוד בקשה כזאת וממשפחה
יהודיה. רק היא יודעת להסביר את הפלא שקיבל את בקשתה כלשונה:
"אז מה! למה שלא יקבל?" זהו הסברה.

עבר יום, והפלא הרפואי התחיל לתת את אותותיו; הילד התחיל
להתאושש. הזמינו מיד את הרופא לבדוק. הוא בדק ואישר: לא מובן
לי איך, אבל יש נסיגה של המחלה. בואו נראה איך מחר: למחרת
השתפר יותר, וכעבור ארבעה ימים הוא יצא מכלל האבעבועות
השחורות, הוא יצא מהמחלה הסופנית שהגיעה הלכה למעשה אל שלביה
הסופניים ואכלה כל חלקה קטנה בגוף הקטן. המחלה הסופית שאין לה
מענה, נסוגה נסיגה ניכרת תוך יומיים, והסתיימה תוך ארבעה ימים
- 3 ימים לפני תום האולטימטום. עוד באותו יום, הלך אבא אישית
אל משרד הבריאות, פגש בראש החוליה שעשה עם אימא את החסד, ובישר
לו את הבשורה. הם לא האמינו, וחזרו עם אבא מיד בליווי רופא
מטעמם. כולם בכו אצלנו בבית יחד עם אימא. חגיגה אנושית.

סימני המחלה הותירו חותמת בפנים של טופיק; יש לו פנים מנוקבות,
אבל יפות ומאירות ומעל לכל מחייכות, מתוקות, עד לרגע כתיבת
שורות אלה. הוא יצא איש רב פועלים ורב אשכולות ורב מעשים -
נסתרים יותר מגלויים; הקים משפחה למופת עם ילדים למופת; הוא
איש אמיתי בכל רמ"ח אבריו. פרח יהודי.

... אפילו בפרק הזכרונות הקשים, ניתן להצביע על מוטיב אלמוני
שמופיע באופן מוזר ומוחק כמעט את כל הטעם המר שנותר מהקושי
הנזכר...

אימא שלי הלכה לעולמה לפני שנתיים, ב-9 בינואר 2003, למניינם.
יום חמישי בתשע וחצי בבוקר. אף אחד לא יודע את גילה האמיתי -
כולל היא בעצמה. כן היא עברה את שנות השמונים.

ביקשתי בשורות לעיל, להעמיד לרשותכם סרט קצר ותמציתי, דרכו
ניתן לאבחן בקשר אמיתי ופעיל שנוצר עם הישות העליונה, על ידי
אדם מן השורה (לכאורה), אדם תמים שנולד עם אמונה בסיסית,
המקדימה במקצת את שלב הכרת השם יתברך בפועל. אמונה זו והקשר
שנוצר דרכה, נמצאים במעמקי נפש האדם הזה - עד לעומק הבסיסי
הספונטאני הטבעי; הוא אינו מדבר על הקשר הזה ואינו מתיימר
להעלותו על נס - זה דבר של מה בכך בשבילו... לדידו - זה קשר
צפוי מראש ומובן מאליו. כל פעולותיו והתנהגותו מובילים אל מחוז
אחד שניתן לזהותו בקלות: הוא נולד עם ההכרה הזאת - לא הגיע
אליה.  

ביקשתי להציג עובדה שתראה בבירור קשר שיש לו שתי קצוות, מהצד
האחד עומדת אישה יפה פשוטה ומאמינה, ומהצד השני עומד הבורא
בכבודו ובעצמו, ומתנהלת לה שיחת חולין לכל דבר: "אלוהים יתברך,
תן לי אל-סתרה וראחת אל-באל" [תן לי לחיות ולהסתפק במה שיש לי;
ששום זר לא ירגיש במחסורי - ושלא אזדקק לשום מתת זר כי-אם לידך
הרחבה העשירה והפתוחה] - היא אומרת בקול צלול מצידו האחד של
הקו החם, והוא יתברך עונה לה מיד ללא דיחוי: בסדר, תקבלי
כבקשתך. שיחה זו התנהלה לה מדי יום ביומו, לאור היום, במשך
חיים שלמים, והתשובה מהצד השני התקבלה מדי יום ביומו, לאור
היום, במשך חיים מלאים, באופן עקבי, באופן נקודתי, ענייני,
ברור, ומעל לכל - באופן בולט. הבלטה זו ולפעמים הגיעה עד לרמת
האבסורד, שמותר להגיון האנושי לדחותו או לפחות לבהות בו
ולתמוה...

... ואף אחד מסביב לא הבחין בשום אבסורד, כולל כותב השורות.

ביקשתי להראות את כל זאת. ויכולתי לוותר על כל השורות לעיל,
ולהתחיל מכאן; מיום פטירתה, ביום חמישי ב-9/1/03, למניינם,
ועוד להגיע לאותם המסקנות ולהראות את אותו האובייקט, ואף בצורה
יותר חדה וממוקדת!

האובייקט שלי הוא, ועודנו, להצביע על קשר מציאותי ופעיל. בשביל
להצביע על קשר, יש להראות באופן ברור מופשט ומוחלט את מאפייני
הקשר: קו, שתי קצוות, שימוש דו-כיווני בקו הזה, שימוש חם פעיל
שהופך את הקו הזה לקו חם ופעיל ומציאותי, שחושינו האנושיים
יכולים לזהותו בפועל.

הסתלקות האישה הזאת מעולמינו, מצביע על קיום הקשר הזה. כן,
דווקא הסתלקותה והאופן שהסתלקה בו, יש בו את הסממנים הברורים
והחד משמעיים לקיום הקשר. כתבתי ה-קשר, בה' הידיעה, כי אני
יודע שישנו רק אחד ויחיד שיכל לנהל נסיעה כזאת באופן כה
ייחודי; וישנו רק אחד ויחיד שהיה לו עניין בזאת; וישנו רק אחד
ויחיד שבאפשרותו לעשות את זאת. העובדות הפעם ברורות, צועקות,
שלא ניתן להסתירן... זכיתי לחיות את העובדות האלה ולראותן
בשידור חי אנושי; וזכיתי לספר את זאת:

היא נפטרה מדום לב ביום חמישי בשעה תשע וחצי בבוקר, בביתה.
באותה שעה הייתי בעבודתי, באזור הסוחר החופשי של פנמה, במרחק
שעה וחצי מביתה.

הייתי רוצה לחזור 12 שעות אחורה, ביום רביעי בערב.

כל המשפחה שלי באותה עת, היו בארץ, בביקור מולדת של אשתי אצל
הוריה. הייתי כחודש כבר לבד בבית, ומהסיבה הזאת ביקרתי תדירות
אצל אימא, לא רק מתוך הזמן הפנוי שאפשר לי, אלא גם בשביל
לאכול. אכלתי גם הרבה בחוץ, התארחתי לפעמים אצל אחותי, אבל
בעיקר ומטבע הדברים הלכתי יותר לאימא, כמעט יום כן יום לא.

אחזור ליום רביעי בערב...

חזרתי מהעבודה, והגעתי הביתה בשבע בערב. עמדתי על יד דלת הבית
והוצאתי את המפתח לפתוח - ואני שומע מבחוץ את צלצול הטלפון.
הכנסתי מהר את המפתח, פתחתי ורצתי להשיג את הטלפון, מהקו השני
הייתה אימא "איפה אתה???" היא שאלה אותי כאילו קבעתי איתה מראש
ואיחרתי... "מה איפה אני אימא! רק הגעתי. אני אבוא עוד מעט,
תני לי רק לפתוח קצת את המחשב ואבוא..."

"לא! תבוא מיד!" התנהל כאן בינינו משא ומתן בלתי מקובל וגם
בלתי ענייני; ולמען האמת כל יום היא מנדנדת לי שאבוא אילה מיד
אחרי העבודה, אולם זו הפעם הראשונה שניהלה משא ומתן בלתי מתפשר
כזה! "מיד!" לא הייתה מוכנה אפילו שאעיף מבט על ההודעות שלי
במייל... "תעשה את זה אחר כך כשתחזור מאצלי" וכהרגלה, לא שכחה
לגעת במשא ומתן הזה בנקודת החולשה שלי, והזכירה את מה שמצפה לי
אצלה "יש לי אחלה עג'ה וסמבוסק ואבו גנוג' - וגם הטבולה שאהבת
בפעם שעברה". סיכמנו שרק אכנס לשירותים לעשות פיפי וארד מיד.
ניצחה! פעם ראשונה שהיא מנצחת בנוק אאוט שכזה, ופעם ראשונה
שאני נכנע באופן הזה. אינני משתמש בלשון ציורית, אני מציין
עובדות יבשות.

לאחר מכאן, מתברר לי שניהלה עוד משא ומתן אודותיי, ואף קרב
אמיתי בשבילי ועלי, שהחמיא לי עד מאוד... אחותי אודה סיפרה לי,
שבמשך היום אמרה לאימא, שהיום בירטו אצלי - כי עשיתי לו
מג'דרה, אולם היא דחתה את הגזרה ורבה ממש איתה "לא! גם אני
עשיתי מג'דרה ובירטו היום אצלי!".

בשבע ורבע בערך הייתי אצלה, רק אני והיא ראש בראש, אף אחד לא
בא ולא הפריע, לא כמקובל; לא זכור לי אם מישהו התקשר.

כהרגלה, פתחה את השולחן מיד. היא בעצמה, עם הפסיעות
הכבדות/קלות שלה... אני זוכר הרבה סלטים, בצלוחיות קטנות
מסודרות יפה, מג'דרה עם בצל, שתיים שלוש פיתות שחיממה על הגז
ושרפה אותם קצת - כמו שאני אוהב...

סיימנו את הארוחה, והחזרתי בטובי את הצלוחיות הריקות והמגש
למטבח. עמדתי על הכיור לשטוף אותם - מדי פעם אני עושה את זאת
אצלה... היא סירבה בתוקף! לא נתנה לי לעמוד על הכיור ובשום
פנים ואופן.

לאחר הארוחה ישבנו שנינו על כוס קפה; ישבנו כשעה תמימה. בדיוק
כשעמדתי ללכת, התחילו להקרין בערוץ הערבי שלה תוכנית מוסיקאלית
מיוחדת מאוד במינה. הם העבירו ערב מיוחד של שירי היוצרים
הלבנונים הידועים "משפחת אל-רחבאני", ויוצרים אלה ידועים
בשיריהם השמחים המלווים ב"דבקה לבנונית" ומקצב עליז משמח את
הלב... ערב כזה אין כל יום - והחלטתי להשאר.

ישבנו ביחד על עוד קפה ועוד קפה, והחלטתי, בסיועה הנמרץ, לשבור
את הדיאטה ולאכול עוגה ופיסטוקים ומה לא... לא כל יום יש ערב
שמח כזה... הסכמתי איתה ופתחתי את חגורת המכנסיים...

אי-אפשר, למי שמכיר את הקצב ואת השירים, לשבת בשילוב ידיים ולא
להתערב... אני סלסלתי והיא - הרבה יותר ממני, כי קולה עזר לה
פשוט יותר ממני. דיברנו, בין לבין על מספר נושאים, יפים משמחים
עליזים שהתמזגו עם האווירה שנוצרה... דיברנו הרבה, אני זוכר את
הנושא המרכזי שתפס את חלק הארי של הערב: דיברנו על חשיבות
המוזיקה ותפקידה בנפש האנושית. היא אמרה לי בהחלטיות: תתרחק
מאדם שאינו אוהב מוזיקה! זה אדם שהנפש שלו ריקה... פיתחנו מאוד
את הנושא הזה, בצירוף דוגמאות מהחיים מהאנשים ממכרים... ואני
הסכמתי איתה וחתמתי לה בעשר אצבעות.

התוכנית הסתיימה בשעה אחת בלילה בערך. אחלה ערב! אחלה אווירה,
אחלה שיחה, אחלה אוכל, אחלה קפה - הרבה ספלי קפה ועוגות
ופיסטוקים חיסלתי באותו ערב, הייתי מבסוט... הרבה זמן לא ראיתי
את אימא עם מצב רוח יפה מרומם כזה. הרבה זמן לא ראיתי תוכנית
יפה לרוחי כזאת. עובדה יבשה אציין: הרבה שנים לא יצא לי לשבת
ביחידות כזאת עם אימא לבד, ולהיות במחיצתה לא מעט זמן - כשש
שעות ולא סתם שעות, מהמהנות בחיי... איזו פרידה סידרת לי
אלוהים, איזו פרידה סידרת לה אלוהים. איזו פרידה מתוכננת עד
הפרט הכי קטן. הפקה מושלמת.

נישקתי את ידה וסגרתי את הדלת אחרי.

כעבור שש שעות, למחרת, היא קמה כהרגלה מוקדם בבוקר, בשש שבע,
התרחצה, עמדה לבטח על המזוזה וניהלה את שיחתה היומית, עשתה לה
ספל קפה וחתכה חתיכת עוגה; ודיברה עם אחותי בטלפון, אחותי גרה
במרחק של שני בניינים ממנה, אך אין הדבר מונע מהן את השיחה
היומית של הבוקר, ובשיחה הזאת היה על מה לדווח! היא דיווחה לה
מילה במילה על ה"סהרה" הערב היפה והארוך שבילתה אתמול איתי. מה
אכלתי מה שתיתי מה דיברתי על איזה נושאים דיברנו, מילה במילה.
על כל זאת למדתי לאחר מכאן מאחותי, לא שכחה לספר לה שום פרט,
אפילו אני שכחתי מספר פרטים שאחותי סיפרה לי עליהם.

סיימו את השיחה, ואודה אמרה לה שתעבור דרכה לפני שתצא
לסידוריה, כרגיל.

השעה תשע ועשרים בבוקר. אודה מקבלת שוב שיחת טלפון מאימא:
"אודה תבואי מיד, לא מרגישה טוב".

אחותי מכירה את אימא יותר מכולנו, אימא אף פעם לא התנסחה בצורה
כזאת קיצונית... כולנו בעצם מכירים אותה - אף פעם לא הדאיגה
אותנו - גם כאשר היה על מה... תמיד הותירה פתח ואפילו מלאכותי
- שלא נדאג שלא נמהר שלא נשתגע.

אודה, עוד היא איתה על הקו, ביקשה ממנה שתפתח את הדלת ותשחרר
את המנעול הפנימי - אחרת לא ניתן להכנס... ואימא ענתה לה
בחיוב.

היא תפסה את האלחוטי ביד ורצה לכיוון המעלית. חייגה ליוסי אחי,
הוא נמצא בד"כ בבית בשעה הזאת, ואמרה לו בקצרה: תבוא מיד אימא
מרגישה כנראה לא טוב. יוסי גם גר יחסית קרוב, במרחק של דקות
ספורות. הוא קלט את רצינות אודה ולקח לו כחמש דקות להגיע
לאימא. בדרך הזמין בסלולר אמבולנס.

אודה הגיעה לאימא, ופגשה את אימא בדלת הכניסה, פותחת לה את
המנעול הכניסה כמוסכם... היא חזרה, אימא, אל מיטתה בכוחות
עצמה, וכבר יוסי היה איתם בדירה. היא ביקשה לשכב, ודיווחה להם
שהראש שלה מסתובב קצת. אודה שאלה אותה: כואב לך משהו אימא? היא
ענתה בשלילה! לא, לא כואב לי שום דבר ביתי, פשוט מסתובב לי
הראש, אבל אל תדאגי, לא כואב לי כלום, אני מרגישה בסדר.

עברו עוד חמש דקות, וכל הזמן הזה מתנהלת שיחה ערה בין אימא
לילדים שלה, אודה ויוסי. בתום חמש הדקות האלו, טון הדיבור שלה
התחיל להיות כבד, אבל השיחה, הערה, עדיין נמשכה. טון הדיבור
הדאיג אותם עד מאוד, ואודה החליטה להביא לה קצת סוכר - אולי
הסוכר שלה ירד... היא ניסתה להכניס לה לפה סוכר, ויוסי עומד
בין אימא לבין החלון, ועניו אל הרחוב, מתי יגיע האמבולנס
לעזאזל. בשלב הזה כנראה, התחילה לנפוח את נשמתה, בנוכחות שני
בניה, תוך כדי שיחה ערה.

יוסי תפס את המעמד, ממש ברגעים אלה החליט לקרוא עם עצמו בלחש,
שחלילה אימא או אודה לא ישמעו, את קריאת שמע. הוא קרא שמע
ישראל והאשים את עצמו: מה פתאום שמע ישראל! שאני אקרא שמע
ישראל לאימא? הייתה לו תחושה וכאילו הוא מאשר את מוות אימא!
לכן הוא החליט לקרוא בלחש, אבל מי שצריך לשמוע, שמע. אני מבין
את יוסי ואת האשמתו.

האמבולנס בא בתשע וחצי בערך ואישרו את מותה. היא נפחה את נשמתה
במחיצת שני ילדיה, שני אהוביה. תהליך של עשר דקות, מאז
שהתקשרה, היא עצמה לאחותי, ועד שנפחה את נשמתה בפועל.

היא פתחה לבת שלה את דלת הכניסה בכוחות עצמה, וחזרה אל מיטתה
בכוחות עצמה, ופשוט שכבה למות בליווי שני חביביה-ילדיה. אפילו
דיווחה להם בשעת מותה, שלא כואב לה כלום, היא דווקא הרגישה
בסדר, רק "החדר מסתובב לי בראש", זה היה משפטה האחרון, זה היה
הדיווח האחרון שלה.

התהליך לא לקח הרבה זמן, קצר ביותר, ענייני, וללא התייסרויות
מיותרות. הלכה לעולמה עם טיפות סוכר בפה! היא דיווחה על הרגשתה
עד הרגע האחרון, היא דיברה עד הרגע האחרון, והעיקר היא לא פחדה
מהמעמד ולא הפחידה; עלתה פשוט אל מיטתה למות. איזה תכנון
אלוהים! תודה על כל הפרטים הקטנים אלוהים, תודה בשמינו ובשמה.


זכורה לכם מיתת אהרון הכהן ואחיו משה בני עמרם?

קראתי פעם אודות מיתת "נשיקה", כאשר פירש רש"י את מות משה.
(דברים לד, וזאת הברכה. פסוק ה): וימת שם משה עבד-ה' בארץ מואב
על-פי ה' [רש"י: על פי ה' - בנשיקה.]

רש"י מוסיף בהזדמנות אחרת ומתאר מיתת נשיקה מה היא. המעמד הוא
מיתת אהרון הכהן, בנוכחות בנו אלעזר, ואחיו משה:

משה אמר לאהרון אחיו להכנס למערה ונכנס; ראה מיטה מוצעת ונר
דלוק, אמר לו עלה למיטה ועלה; פשוט ידיך ופשט; קמוץ פיך וקמץ;
עצום עיניך ועצם.

משה חמד אותה מיתה... מעיד רש"י. (במדבר כא, חקת).

אימא מתה מיתת נשיקה: היא פתחה את הדלת לילדיה, הלכה אל המיטה,
עלתה אליה, פשטה את ידיה, ועצמה את עיניה.

הייתי בשעה זו במרחק של שעה וחצי משם. קיבלתי טלפון בשעה זו
מיוסי: "תבוא מיד אימא מרגישה לא טוב". מטון הדיבור של יוסי,
הבנתי שהעניין יותר מהרגשה לא טובה; ואת זאת אמתתי מיד בטלפון
לעוד מישהו שהיה נוכח בחדר. אספתי עוד שני אחיי שהיו באותו
האזור שלי, ויהודי טוב העמיד לרשותנו את מטוסו הקטן. בדרך
הרהרתי במשהו: אישה צדקת זאת לא יכולה להקבר מחוץ לארץ. אישה
זאת צריכה להקבר בארץ. אבל, כבר תיארתי לעצמי את המכשולים
הרבים שעלולים לעמוד מנגד.

על מנת לנטרל את המכשולים האלה, המשכתי בהרהורי במטוס, עלי
לפעול ומיד. בשביל לפעול מיד, עלי לנטרל את הרגשות שלי מיד...
להחלטה הזאת הגעתי, ואימצתיה על המקום - כבר במשך עשר דקות
הטיסה.

ירדנו מהמטוס ואני לקחתי מונית לרב של פנמה (במקום ללכת ולראות
את אימא!!), לעיניהם ההמומים של שני אחיי. "כבוד הרב, אישה
צדקת הלכה היום לעולמה; מעמדה היהודי לא פוחת ממעמד שרה אימנו.
אישה כזאת צריכה להקבר בקבר ישראל בארץ, ואני מבקש שתעזור לי
לשכנע את האחים שלי בזאת. משקל המילה שלך יכול להכריע..." אלה
הן המילים שהיו בפי לרב, אולם המילים נפלו על אוזניים ערלות.
הוא התנגד בתוקף לבקשתי "רק אתם, ילדיה, יכולים להחליט
בעניין". הוא הציע שנקיים פשוט הצבעה בין האחים.

בדיעבד, אני מצדיק את גישתו העקרונית של הרב; אולם ובאותן
רגעים הדבר העיק והכביד עלי... ובכל זאת הצלחתי להוציא מהשיחה
הזאת משהו... הוא אמר לי שמבחינת ההלכה, ניתן לאחר בקבורה
ולקחת את כל הזמן הדרוש, אם הסיבה היא סידור קבורה בארץ. לקחתי
את "הבשורה" הזאת והלכתי לבית של אימא.

פגשתי בה במדרגות. הם הורידו באותן רגעים את הארון.

כעיקרון, רוב האחים שלי היו נגד קבורה בארץ, מסיבות שונות
ומשונות, רק אחותי הייתה בעד, אולם ומטבע הדברים הקול שלה היה
חלש מדי ברגע זה, בלתי יציב ולא מובן... עמדתי בודד כנגד כולם
אולם עם יתרון סמוי: החלטתי המוקדמת לנטרול רגשותיי הייתה
עדיין בתוקף; אני היחיד שלא הזלתי ולו דמעה אחת עד אז. דיברתי
עניינית ובקול רם; אפילו השתקתי מישהו זר שהתערב בשיחה;
השתקתיהו באופן גס וחד משמעי...

הזמן גם שיחק נגדי: איש חברה קדישא של פנמה היה על ידינו,
וביקש תשובה/החלטה מיידית: קבורה בפנמה תפטור אותנו מכל
פרוצדורה; ולעומת זאת כל הפרוצדורה תיפול על כתפינו אם נחליט
לקבור אותה בארץ. הזמן דוחק, השעה כשתיים אחר הצהריים, והיום
יום חמישי! מחר כל משרדי הממשלה בפנמה עובדים חצי יום. המצב
בארץ יותר גרוע: השעה כבר בלילה וכל משרדי הממשלה סגורים!

יותר גרוע מכל: בדיוק באותה התקופה סגרו את שגרירות ישראל
בפנמה וכל הפעולות הקשורות בשגרירות, ניתן לעשותן באמצעות
שגרירות קוסטה ריקה - שהיא תעביר את הבקשות לשגרירות ישראל
במדינתה! וזמן כפול ומכופל!

יש לקנות חלקת קבר בארץ, יש להמציא עשרות אישורים מכל מיני
משרדים בפנמה, יש ליצור קשר עם משרד הבריאות בארץ דרך שגרירות
ישראל שאיננה/ דרך שגרירות קוסטה ריקה, יש להסדיר טיסה לגופה,
ואת כל זאת חייבים לעשות עד מחר - יום שישי, בכוחות עצמנו,
ואנחנו במצבנו...

ברצוני להציג שלוש עובדות:

1- השגתי את הסכמת אחיי בארה"ב ובפנמה, פה אחד, לקבורה בישראל.
איך זה נעשה - אין לי מושג; אולם מרגע קבלת אישורם, נשמתי
לרווחה, ורק אז נתתי דרור לרגשותיי. התחלתי לבכות את אימא
מאותו הרגע. נכנסתי לאמבטיה שלה לבכות, להשיג פרטיות... ושם
ראיתי בגדיה המכובסים תלויים... הם עוד היו רטובים. מכאן הסקתי
שהיא, שעה או שעתיים קודם, עוד עסקה בכביסת בגדיה. היא לא
הייתה מוכנה שיכבסו לה את הבגדים, במיוחד הפנימיים; וגם על זאת
אני מודה לאלוהים, שאפשר לה זאת, הלכה למעשה, עד יומה האחרון,
עד רגעה האחרון. היא לא הצטרכה לאף אחד. בדיוק כמו שביקשה
בשיחתה איתו היומית: תן לי לחיות במה שיש לי וגם להסתפק בו;
ששום זר לא יראה את מחסורי - ושלא אזדקק בדיעבד לשום מתת זר או
קרוב, כי-אם לידך הרחבה העשירה והפתוחה...

2- חלקת הקבורה עלתה $4000. קרוב משפחה מהארץ הצליח להסדיר את
הקניה תוך חצי יום. מישהו העלה את הנוסחה הבאה: טוב שתשלום
חלקת הקבר תהיה מכספי המנוח עצמו, יש בזאת סגולה כלשהי... וגם
כאן סודר העניין: היא חיה מקצבה חודשית מילדיה, ומהסכום הפעוט
הזה חסכה פרוטות שנמצאו בבית: $4000, בדיוק $4000. את הכסף הזה
העברנו לתשלום חלקת הקבר.

3- ביום ראשון, בשעה שבע בערב, נטמנה אימא שלי בבית הקברות
בהרצליה, ועמדו סביב הקבר שבע בניה שגידלה.

אני זוכר את הפקס האחרון שקיבלנו משגרירות ישראל בקוסטה ריקה,
בו היו כל האישורים של סידורי העברת הגופה... אישורים מפנמה,
מהשגרירות, ממשרד הבריאות של שתי המדינות - ישראל ופנמה,
ועוד... אורך הפקס הזה היה כשלושה מטרים; שמור עדיין אצלי. איך
הושג כל זה? ובחצי יום? אינני יודע באמת ובתמים. אבל כן אני
יודע דבר אחד: מישהו שם למעלה נתן יד, כי היה לו עניין בזאת.

זכור לי עוד דבר: כאשר השגתי את הסכמת האחים שלי ונשמתי
לרווחה, הלכתי למטבח לשתות מים. ראיתי שם את ספל הקפה של אימא,
מלא עד החצי, ולידו חתיכת עוגה קטנה, שנאכל ממנה חתיכה. זה היה
הקפה שאימא עשתה לה בבוקר ולא היה לה זמן לשתות עד הסוף; אני
השלמתי את העבודה, בירכתי שהכל ולגמתי מספל הקפה, את העוגה לא
הצלחתי לטעום.

זכור לי עוד דבר. הגענו לת"א ביום ראשון על אותו המטוס של
אימא, לקראת ערב, ונסענו משם ישירות אל בית הקברות של הרצליה.


אינני זוכר את פרקי הזמן, אבל הקבורה הייתה אמורה להיות בשבע
בערב בדיוק, ועד אז אנשי המקום שמו את אימא בחדר קטן, עטפו
אותה בכפורת שחורה, והציעו לנו, לאחים, לשבת על ידה ולקרוא
תהלים אם נרצה. לא כולם היו בפנים - לא זוכר את הסיבות, ישבתי
רק אני עם אחי וויקטור, ושנינו התחלנו לקרוא תהלים, מהתחלת
הספר. בשלב מסוים בזמן הקריאה, נזכרתי בפזמון תהלים "יושב בסתר
עליון" שהיו קוראים אותו בחלב בהלוויות. שיר מרגש מאוד ואני
רציתי לקרוא אותו להזכר במילים אך לא הצלחתי. כל זמן הקריאה
חשבתי רק על הקטע הזה ומשום מה! התאוויתי לקרוא לאימא את
הפזמון הזה. אין, הגעתי כמעט עד לאמצע ספר תהלים והקטע לא
הופיע. אני קורא ומתפלל שהזמן יעצור שלא ימשיך, שהשעה שבע לא
תגיע, והשעה שבע כן הגיעה.

נכנסו שני אנשים של חברה קדישא, וסימלו לי ביד שהגיע הזמן -
השעה כבר שבע. אני בכניעה הזזתי להם את ראשי, ועניתי להם - תנו
לי רק רגע, שאסיים את קטע התהילים שהגעתי אליו. הם הסכימו
ועמדו רגע בצד. בהמשך קריאת הקטע הזה, הפכתי את הדף, ושם אני
פוגש ב: "יושב בסתר עליון". אכן. הוא יושב בסתר, העליון.
ביקשתי כאן מהחברה הנאמנים שימתינו בטובם עוד שלוש דקות.

אני חושב שאני הילד היחיד עלי אדמות, שעמד מול קבר אימו הפתוח,
והרגשה של סיפוק אפפה אותו.

יא רבי אל-סתרה וראחת אל-באל. תן לי לחיות במה שיש לי וגם
להסתפק בו; ששום זר לא יראה את מחסורי - ושלא אזדקק בדיעבד
לשום מתת זר כי-אם לידך הרחבה העשירה והפתוחה.

היא חיה בעושר, למרות מצבה הכלכלי הרעוע. היא הייתה אישה
עצמאית, עד יומה האחרון, עד שעתה האחרונה, למרות תלותה הטבעית
בסביבתה הטבעית. היא לא הזדקקה - אפילו לילדיה, אפילו בכביסת
בגדיה ביומה האחרון, אפילו בתשלום קברה. היא הייתה אישה
מכובדת, כיבדו אותנו למענה, למרות היותה האישה הכי ענווה עלי
אדמות. היא הייתה אישה חזקה, למרות חולשתה הפיזית הטבעית.
ושוב, היו לה אחלה בתים, היה לה אחלה קול, קול נעים עם טון
מוסיקאלי מהגבוהים ביותר, למרות קולה הרך והנמוך; וגם על זאת
יש לי עדות שמיעה, שאני יכול לשמוע מתי שבא לי. היא הייתה אישה
יפה עם עניים יפות עם עור יפה וצעיר למרות גילה המופלג.

ביקשתי דרך השורות לעיל להציג עובדת קיום קשר. קשר אמיתי
מציאותי בעל שתי קצוות. מצידו האחד עומדת אישה מאמינה ויפה
שנולדה עם אמונתה ועם יופייה, ומהצד השני עומד הבורא בכבודו
ובעצמו, במלוא כבודו ועוצמתו, ומראה לה ולעולם, עד כמה הקשר
שלו עם האיש על האדמה יכול להיות חי ואמיתי ומציאותי ומופשט.
הוא, האל, הגדול, הראה את זאת יום יום, ללא התחשבות בפרדוקס
שנוצר.

את עובדת קיום הקשר הזה, יכולתי להציג ולהראות ממראות חייה
הרגילים, חיי היום יום.

ואת עובדת קיום הקשר הזה, יכולתי להציג, באופן חד יותר, חד
ביותר, ברור ונחרץ במאות המונים, מאופן הסתלקותה מהעולם. דווקא
מהסתלקותה. זו הייתה הפקת על לכל דבר; הפקה שאת פרטיה לא ניתן
כבר להסתיר...

זו היא האישה שבאה לעולם עם משימה מוגדרת לעשות: להסביר לעולם
את משמעות חמשת המילים המופיעות בתורה: "תמים תהיה עם השם
אלוקיך". היא באה, הסבירה, ונסעה.

לא שכחתי את נושא מאמרי: פענוח רוח הקשר. באתי לדבר על קיום
קשר; באתי לתאר את הקשר הזה - קשר פעיל מציאותי, לא רוחני, לא
דמיוני.

נהוג אצלנו, אם רצוננו לתאר קשר או להוכיח את קיומו, נהוג
להקליט את השיחה או להסריט אותה, אפשר להקליט שיחת טלפון וכך
להוכיח את קיום הקשר שנעשה דרך שיחה מסוימת ודרך קו טלפון
מסוים עם מספר מזהה. אפשר לדעת אפילו את התאריך והדקה בה
נתקיימה השיחה; הטכנולוגיה המעולה שהגענו אליה מאפשרת את זאת
היום.

אם כן, אני מתבקש להמציא הוכחות מציאותיות מזהות, לקיום הקשר
שאני טוען בקיומו, ואין לי הסרטה גם אין לי הקלטה; מה שנותר לי
הוא אחד משניים, לטעון שההסרטה או ההקלטה הוסרטו והוקלטו בראשי
ואני מעביר בזאת את רישומי... או להגיד את המשפט הידוע: "אני
משאיר את זאת לשיפוטכם! תחליטו אתם אם היה קשר", ומשני אלה
רציתי להתרחק, ככל האפשר. אינני רוצה לטעון אחד מאלה, כי אינני
יכול לטעון אחד מאלה; כי אינני מאמין בטענות מעין אלה - הן
אפילו דוחים אותי, בהכללה שלהם, בצורתן, בהגיון שלהם...

אתמול קראתי על ההחלטה של היועץ המשפטי מזוז לפתוח בהליך פלילי
כנגד בנו של רה"מ שעזר לאביו להבחר באופן בלתי חוקי, ובמקביל,
פרסם היועץ באותה ההזדמנות את החלטתו לסגור את תיק אביו, רה"מ
שרון, והחלטתו האחרונה התבססה על חוסר ראיות עובדתיות שיאפשרו
הגשת כתב אישום מבוסס ובר קיימא! עם זאת, לא שכח מזוז להדגיש
ולרמוז במילים לא ברמיזות, שראש הממשלה דווקא אשם! הוא שיתף את
קוראיו בסוד הזה, וסיים במילים: אני משאיר את זאת לשיפוט
הציבור. זו השפה העברית שהעם העברי משתמש בה היום, בשנות 2005.
כל כך התרגלנו לשפה הזאת עד שהתמכרנו לה ולהגיון שלה, עד כדי
ששכחנו שמדובר למעשה בשפה צינית, שפה שנולדה לבטא את ההפך של
מה שאתה חושב. אם ברצונך להגיד לאדם שהוא טיפש גדול, אתה אומר
לו: "אתה מאוד חכם", לשקרן תגיד "כל מילה בסלע!" למכוער תגיד
"איזה חמוד" ולאשם שאין לך ספק באשמתו תיגש ותגיד "רואים שאין
עליך כל רבב של אשמה", פשוט ההפך הנכון ממה שאתה חושב; שפה
מאוד קלה השפה הזאת; ואני לא רציתי להשתמש בה; בעצם קשה מאוד
להתחמק ממנה, אך ניסיתי להתרחק ממנה, ככל שניתן...

ניסיתי להתרחק משפה בלתי מחייבת, כמו "ההוכחה המוקלטת בראשי",
"להשאיר זאת לשיפוטכם", ביקשתי לתת למילים את משקלם ונתקלתי
בבעיה לא פשוטה; מה עוד ומדובר בנושא שקראנו לו עד לרגע זה
ב"נושא רוחני", עצם התואר הזה מעניק לך את התחושה הבלתי מחייבת
הבלתי מוגדרת - רוחני... רוחניות, העולם הרוחני... קל מאוד
לדבר על עובדות מוצקות מהעולם הרוחני, עד כדי קלות ראש! עד כדי
שכל אחד יכול לדבר על עובדות מהעולם ההוא... קשה מאוד לצאת
מהעולם ההוא אל עולם המציאות שלנו, אל העולם החי שיש בו עצים
ואנשים ושולחנות ופקסימיליה ומשרדים. לקחתי על עצמי תפקיד
מוגדר: לדבר מציאות ולהדבק במציאות לא לזוז ממנה שלא תברח לי,
שלא אפספס אותה ותחמוק ממני, ולמרות זאת מספר פעמים חמקה לי
מבין היד; הרגשתי בזאת וחזרתי לתפוס בה מיד. כך ניסיתי לרשום
את המילה "במקרה" גם כאשר הייתי רואה לנגד עיני ומשוכנע בחמשת
חושי שאין המדובר במקרה כלל וכלל. כך ניסיתי לנבור בכל "מקרה"
שניתחתי, ולחקור אותו חקירה נגדית קשה עד אכזרית לפעמים...; כך
ניסיתי לרשום תאריך - כאשר המדובר היה במקרה שקרה היום או
אתמול, למרות שאין הדבר מחייב אך אולי יהיה לו שימוש... ניסיתי
רבותי להשתמש בשפת האמת, ואין שפה יותר קרובה לאמת משפת
המציאות.

ביקשתי פשוט לצאת מהעולם הרוחני ולהתרחק ממנו ככל האפשר, ראיתי
בו כמעין מכשול! מכשול לכל דבר. רציתי להגיד בשפה אנושית פשוטה
שלמדתי אותה מילדותי: אנשים, יש לנו קשר עם השם, לא קשר רוחני,
קשר מציאותי. אין לי הקלטה שתוכיח את מהות הקשר, גם איני רוצה
להשאיר החלטות לשיפוטכם... אני רוצה להשאיר עובדות לעיונכם,
לעינכם. אני רוצה להשאיר תמונה שתביטו בה כפי שאני הבטתי בה.
בתמונה הזאת, בעובדה הזאת, ניתן לראות בבירור קשר, לא רק סימן
לקשר... הקשר הזה ככל קשר, ניתן ללא ספק לראות אותו, להוכיח את
קיומו, לתארו ולעמוד על מאפייניו, באמצעות טכניקה שנטשנו אותה
וכמעט שכחנו ממנה, מרוב הטכניקות החדישות המתגלות לנו חדשות
לבקרים, כמו טכניקת ההקלטה וההסרטה... במאמר הזה באתי להזכיר
לכם בטכניקה אחת, הכי אמינה ונכונה שכמעט ונשכחה: אם אתה רואה
משהו סימן שהוא קיים. אם אתה שומע משהו סימן שהוא קיים. אם אתה
נוגע במשהו סימן שהוא קיים. אם אתה רואה ושומע ומרגיש ונוגע
במשהו סימן שיש לך קשר איתו לא רק שהוא קיים. אינני יכול
להראות לכם את הטלפון בו משתמש אלוהים ליצירת קשר איתנו, כי
הוא משתמש בכלי הרבה יותר מתוחכם מהטלפון שאנו מכירים, הוא
משתמש למשל ברשימה שנכתבה לפני תשע מאות שנה, בשביל להעביר
בתוכה מכתב ענייני ומדויק, לא מסר, לאדם החי היום; ולא רק זאת:
הוא עושה שהאדם הזה יבחין רק בפרק קטן ומסוים מהרשימה הזאת,
בתאריך מוגדר, שעה מוגדרת, מה שנקרא אצלנו, במקום ובזמן הנכון.
ולא רק זאת: הוא מכין הרבה מאוד פלטפורמות בזמנים ובמקומות
שונים ומתאם אותן וביניהן, בזמן ובמקום הנכון, כך שכל
הפלטפורמות האלה ישרתו את מטרתו ויעמדו לרשותו בשעת מסירת
המכתב ליעדו. היית שואל: וכי מה יותר קל לכתוב מכתב ענייני
בשעה הנקובה ולמסור אותו! בשביל מה כל ההכנות האלו מתשע מאות
שנה...

אענה לך בכנות: אין לי מושג. זו דרכו. לכן אמרתי לעיל שאין ידי
יכולה להשיג את מכשיר הטלפון - את הטכניקה בה משתמש השם ליצירת
הקשר; אני יכול לדבר רק על הדרך ולתאר אותה. ידי האנושית יכולה
להשיג רק את הדרך בה מעביר השם יתברך את מכתביו ומסריו. את
הדרך הזו אני יכול לתאר כי ראיתי אותה: היא רכה ויפה בעלת חן
וחום אנושי דווקא, ועם זאת היא ניתנת באופן נחרץ; ביד מברזל;
כך תיארתי לעיל את התכונה הזאת ואני עומד על תיאור זה.

ניתן לעמוד על הדרך הזאת ביצירת הקשר, מתוך שורות המאמר הזה.

לפני כיומיים, סיימתי סיבוב הגהה של מה שכתבתי על עכשיו;
והסיבה הייתה תיקון שגיאות כתיב ואיתור ביטויים הטעונים
תיקון... באותה ההזדמנות, לקחתי עט ונייר ורשמתי את "המקרים"
שנתקלתי בהם במאמר, ושבלעדיהם לא הייתי יכול לפתח את מפת
המאמר, כפי שציירתיה בראשי בטרם עת. מקרים אלו נפלו על המטרה
בדיוק מירבי, בזמן המדויק, במקום הנכון.

אני, ככל אחד, חשבתי בהתחלת המאמר על רעיון מסוים שרציתי לכתוב
עליו ולפתח אותו על גב מאמר שביקשתי לכתוב. הרעיון בגדול היה,
תיאור הקשר שיש לנו עם הבורא בכבודו ובעצמו. על מנת לעמוד על
המונח הזה "קשר", יש להטיל אור על שני את מאפייניו כאחד:
טכניקת הקשר, קרי מכשיר הטלפון והתדר שלו... ואני מדבר על הרמה
הטכנית; והרובד השני הוא: תוכן הקשר.

ידעתי, ואני עוד בשלב הראשון של שירטוט מפת המאמר שלי, ידעתי
שאין ולא יתכן מידע אודות הטכניקה של הקשר... לי לפחות אין את
המידע ברמה הזו, אולם ישנם רבים וחכמים במשך כל ההיסטוריה
היהודית, שקידשו את חייהם לחקירת המידע הזה וכתבו עליו הלכה
למעשה... בנקודה הזו נטעתי את השורש הראשון של ביקורתי אודות
נטייה בלתי נכונה של חכמים רבים וטובים שהפנו את משאביהם למקום
הלא נכון: למה לנו לחקור את הטכניקה אם ידינו, בכל מקרה, לא
תשיג אותה! למה שלא נחקור את הדרך, למה שלא נכתוב ונתאר את
הדרך! הברורה, היפה, האצילית, האנושית אפילו... זה היה אחד
הדברים שחשבתי עליו בשלבי ההכנה של מפת מאמרי.

חשבתי גם על סוג הקשר המיוחד לאנשים מסוגה של אימא שלי, וגם
מיקמתי את הנושא הזה במקום כבוד על המפה...

אחד הנושאים המרכזיים של המאמר היה: "באיזה שלב נוצר הקשר".
נושא זה פתח בפני רשימה ארוכה של נושאים שכל אחד מהם מהווה עץ
בפני עצמו. חשבתי על הרבה מאוד נושאים ותתי נושאים והתחלתי,
לפני כשלושה חודשים במלאכת המאמר, זרקתי את עצמי לים! ים גדול
ועמוק, אך לא מפחיד. בשום שלב לא חששתי - שמא הנושא גדול
ומורכב... שמא אכנס בשלב כלשהו למים עמוקים וללא חגורת הצלה...


האמת היא שלא חששתי. לא הייתה לי בשום שלב תחושה כזו, והסיבה
לזאת אינה נעוצה באופיי... בד"כ מחושב אנוכי ולא נכנס למים
עמוקים; ואם וכבר - מקפיד להצטייד בחגורת הצלה! אלא הפעם
החלטתי החלטה: לא ללכת למקומות בלתי ידועים; לדבר רק על מה
שידוע לי, בתחום הידוע לי, וללכת עם זרם ידיעותיי עד לרמה
הנקודתית, עד לרמה שהגעתי אליה, בשום פנים לא לעבור אותה.

בדיעבד, מסתבר, זו הייתה חגורת ההצלה שלי. הגד מה שידוע לך,
דבר אמת, ואל תחשוש ממוקש; אתה הולך על שדה נקי וחלק.

אם כן, מפת המאמר כבר מוכנה, ואני התחלתי לשחות. אני בים
והנושאים מרובים ומסועפים, ובלתי פשוטים. והנה אני קורא את
יתרו ביום חמישי בבוקר בתפילת שחרית, ומסביר במשך היום את נושא
העבודה הזרה שנקלעתי אליו במקרה, ואת ההסבר הזה אני עושה דרך
פרשת יתרו ומשה רבנו שהתחתן עם בת יתרו - הכהן הגדול של העבודה
הזרה... הטענה שנזקקתי לה נמצאת רק במקום אחד, והוא פרשת יתרו,
בפסוקיה הראשונים - הפרשה שקראתי באותו יום חמישי, בבוקר, בשעה
6.30, וההסבר שנשענתי עליו נכתב כעבור ארבע שעות באותו יום,
בשעה עשר בערך.

ברצוני להבהיר נקודה עניינית: לא נתקלתי בפרשת יתרו ביום
חמישי, או אז חשבתי על רעיון שיכול להשתלב במאמר שלי. רמת
הדיוק הייתה כזו: ביום רביעי בערב, סיימתי פרק מסוים בו הזכרתי
את הנושא של עבודה זרה, והבטחתי לחזור אליו למחרת בהמשך. לא
היה לי שום מושג איך אחזור לנושא הזה של העבודה זרה למחרת,
ואיך אפתח אותו. ביום חמישי בבוקר קראתי את פרשת יתרו, את
הפסוקים הראשונים בפרשה של שלוש העליות, והפסוקים האלו הספיקו
להמשך המאמר שלי והטענה שנקלעתי אליה על עבודה זרה.

יתרה מזו: הטענה שטענתי כאמור, יכלה להשען אך ורק על הפסוקים
הראשונים של פרשת יתרו - דבר שעשיתי אכן ביום חמישי, והייתי
מבסוט ומסופק. אולם ובהמשך, ואנו עדיין בנושא העבודה הזרה,
הגעתי לעוד טענה בנושא העבודה הזרה, שאין לה שום קשר עם
הפסוקים הראשונים שהספקתי לקרוא ביום חמישי. טענה זו, המרכזית
למעשה, נשענה על פסוק המופיע באמצע פרשת יתרו, ולאמצע הפרשה
מגיעים וקוראים רק ביום שבת! הפסוק הוא : "לא יהיה לך אלוקים
אחרים על פני".

לטענה המרכזית הגעתי ביום שני, ארבעה ימים לאחר הטענה הראשונה
שעמדה יפה על רגליים מוצקות, תודות לפסוקים הראשונים שנפלו
ביום חמישי בזמן; וגם הטענה המרכזית ביום שני עמדה על רגליים
מברזל תודות לפסוק שקראתי ביום שבת, ועמד לרשותי, הלכה למעשה,
יומיים לאחר מכאן. במקרה.

ביום שני, ה-17/1/05 למניינם, בעצם היום ההוא קרה גם מקרה
מעניין שתיארתי אותו בגוף המאמר ובפירוט.

המקרה התחיל עוד ביום חמישי, כאשר סיימתי את חלקי במאמר ליום
ההוא בקביעה בומבסטית וזה לשונה: עלינו ללכת על פי השלבים ולא
לקפץ ביניהם! אל לנו לחפש את "האמונה" כי אם את "ההכרה"; זאת
כי את שלב האמונה כבר עברנו, ועברנו ללא הצלחה; למה לנו לחזור
על אותו שלב, על אותו המבחן שנכשלנו בו, ומרצוננו החופשי!
אבותינו חטאו כאשר עוד השם היה בתוכם. הם העלימו את עיניהם
ממציאותו במצח נחושה; ובשלב זה השם הזהיר אותם והתרה בהם
שיחזרו בהם, שישתמשו בחושיהם, שיראו בעיניהם: האמינו בקיומי!
ובכל זאת הם עמדו במרותם ולא שמעו את האזהרות הרבות הברורות,
והם עברו גם את השלב הזה בכישלון נחרץ; ועכשיו אנו מחזרים
כשוטים שוב אחר האמונה, ואיננו מבינים את מהות השלבים והסדר
שלהם. את שלב האמונה כבר איבדנו ונותר בפנינו אך שלב אחד ויחיד
והוא שלב "ההכרה"; הכרת השם בפועל, לא האמונה בקיומו.

את הקביעה הזאת קבעתי ביום חמישי, והסכימו איתי שזו הייתה
קביעה בומבסטית, ואולי אף תמהונית... ולא לטעות: אינני אומר
"תמהונית" כי אני רואה בה תמהונית ואינני מאמין בה... כי אם
בגלל העדר החומר שיבסס את עומק הדברים ויבאר אותם! אינך יכול
לקבוע קביעה כזאת ללא בסיס מוצק והסבר עובדתי! ואני עשיתי את
זאת ביום חמישי ונעצרתי בקביעה הבומבסטית וכאילו השלמתי עם
הבסיס הרעוע עליה הונחה... מי שרוצה, שיגיע בכוחות עצמו אל
עומק הקביעה...

יותר מזאת: ביקשתי לברוח מהנושא הזה ומהקביעה הזאת! חשתי
אי-נוחות מכל העניין הזה... מי יבין ומי יקבל הגיון כזה...
שנעזוב את האמונה! "אמונה" המילה הדומיננטית מזה אלפי שנים בעם
היהודי - ואני בא עם המלצתי: שנעזוב את האמונה, וניגש אל
ההכרה, ישירות! זוהי תוכנית השלבים הרעועה שהמלצתי עליה, ללא
הסבר מוצק, ללא בסיס טוב.

לא מן הסתם ביקשתי לברוח מהנושא הזה... וביקשתי לברוח אל
זרועות נושא אהוב ואהוד עלי, ביקשתי לספר יום למחרת על "האמונה
המולדת" של אימא שלי, ובזאת לקלוע שני ציפורים באבן אחת: ללכת
אל נושא הקרוב ללבי ולעטי... וגם להשלים דרכו עם כל האויבים
שרכשתי לי ביושר - אלה שלא השלימו עם גזירת ההתנתקות מהאמונה:
"אני הולך לספר לכם כאן דווקא על האמונה!" כך התכוונתי לפנות
אליהם ביום שישי למחרת, עם נושאי החדש והטרי, וכולי אפוף מרץ
לקראת יום המחרת... חיכיתי ליום הזה, ליום בו אספר על אימי,
האישה היפה הזאת, האדם הקרוב אלי מכל העולם.

והנה יום המחרת הגיע! יום שישי שבלאו הכי אהוב עלי...

ישבתי על המחשב, הנחתי ידי על המקלדת, ולא זז הברקס... כך
תיארתי לעיל את הדברים:

"יום שישי. מצאתי לי את הזמן המתאים, והתיישבתי להמשיך במאמר
שלי. אין הרבה זמן פנוי ביום הזה, אך היה מספיק זמן בשביל
הנושא שתכננתי אותו... [הנושא של אימא] ישבתי ולא הצלחתי
להקליד מילה אחת. ניסיתי לקרוא שוב את השורות האחרונות - אולי
דרכם אכנס לעניין... ויוק! שום מילה לא הצלחתי לכתוב. קורה מדי
פעם מקרה נדיר כזה, אך תמיד אני מצליח איכשהו להתגבר ולכתוב
משהו... הפעם לא הצלחתי - גם לא חלקית, וכאילו מישהו עצר את
אצבעותיי, את מחשבותיי.

לא התקדמתי ביום שישי."

אלה הם סדר הדברים / השלבים, שהתרחשו החל מיום שישי: זוהי הדרך
של יצירת הקשר שביקשתי לספר עליה.

1- לא עלה בידי ביום שישי לכתוב מילה אחת.

2- בכל יום שבת אני מעיין במעם לועז של ספר מלכים; וביום שבת
הזה הייתי צריך לעיין בפרק יז, וגם בפרק יח, כי הגעתי מהשבוע
שעבר אל סוף פרק טז.

3- ביום שני בשבת קודש, אני ניגש שוב למקלדת ולהמשך המאמר;
ואני נזכר - רואה לנגד עיני את שני הפרקים ממלכים, שקראתי
עליהם מיום שבת.

4- לא מסתפק בזיכרון שלי, ואני פותח את האתר המעולה של "תנ"ך
מנוקד" והולך ישירות אל מלכים ב, יז.

5- מבחין במשהו מוזר: פרק יז מחבר אותי ישירות עם הקביעה
הבומבסטית שסיימתי בה את כתיבתי מיום חמישי, ושרציתי לברוח
ממנה אל חיק אימי ביום שישי. ביום שישי נאמר לי מפורשות: חכה!
אינך רשאי לברוח כאן. חכה יש זמן.

פרק יז מחבר אותי שוב עם הקביעה, ומאשר אותה. מאשר אותה בפירוט
ובשפה פשוטה וברורה. אני קבעתי ש: אל לנו לחפש את האמונה, כי
את השלב הזה כבר עברנו וכשלנו בו; השם התרה בנו שנאמין בו כאשר
הוא עוד היה בקרבנו, ואנחנו הפנינו לו את עורפינו. זה נוסח
קביעתי.

וזה נוסח הקביעה, המופיע בפרק יז:

יג ויעד ה' בישראל וביהודה ביד כל-נביאו (נביאי) כל-חזה לאמר,
שבו מדרכיכם הרעים ושמרו מצו‍תי חקותי, ככל-התורה, אשר
צויתי את-אבתיכם--ואשר שלחתי אליכם, ביד עבדי הנביאים. יד ולא
שמעו; ויקשו את-ערפם, כערף אבותם, אשר לא האמינו, בה' אלהיהם.

6- הבחנה זו מפרק יז, מחזירה אותי אל נושא האמונה, אל עומקו
הרצוי והמדוד.

7- גם פרק יח שקראתיו מיום שבת, תורם את תרומתו להתפתחות
הנושא, דרכו אני מגיע לתוואי מפת האמונה, החל מדור המדבר ועד
ימינו אלה.

8- דרך מפת האמונה אני מגיע אל המושג המרכזי "מרחב האמונה" ואל
האבחנה המרכזית הנגזרת ממנו: "ככל שהמרחב, עליו פרוסה האמונה,
גדול יותר, כך המשחק במרחב הזה מסוכן יותר, איכות שחקניו נשחקת
יותר, ומד הכישלונות רושם שיאים מסוכנים ביותר".

זה היה ציור חי לקשר חי, שנגלה לעיני במשך כתיבת המאמר הזה.
אעבור כאן לתיאור מהיר, של עוד קשרים חיים כאלה, שהופיעו
בכתיבת המאמר, עד לשורות אלה.

במאמר לעיל תיעדתי פרק שלם שקשור בתפילין, הקושרים אותו ישראל
על היד, מדורי דורות ועד עצם היום הזה. באמצעות הפרק הזה
תיעדתי דרך אחת מדרכי השם, הנסתרים והגלויים כאחת: "הוא גילה
לך כאשר גילה לך. הוא מגלה לך, כאשר הוא מגלה לך. הוא יגלה לך
כאשר הוא יגלה לך. לא כאשר תבקש זאת; ובשום פנים לא באותו השלב
של הבקשה, על אף שכל בקשתך מסתכמת בחתירה לאמת." מכאן המסקנה
המרכזית של הפרק הזה: ניתן לחתור לגילוי הדרך, לדרכו של בורא
עולם בניהול עולמו והקשר שלו עם עולמו, מותר לנו ללא ספק לחתור
אל האמת הזו כי בידינו הדבר... מאידך, קשה לנו לחתור אל
הטכניקה, וגם אסור לנו הדבר, ומתוך סיבה פשוטה: כי פשוט אין
בידינו הדבר.

את הפרק הזה כתבתי ביום חמישי ה- 30/12/04 למניינם.

יום קודם, יום רביעי, דשתי ברעיון "יש לדוש בדרך לא בטכניקה" -
ושם עצרתי; לא ידעתי איך לפתח אותו בהמשך...

ביום חמישי למחרת, הרגשתי את לחיצת היד של התפילין על היד בשעת
התפילה, וגם הרהרתי בדבר... כעבור מספר שעות, ראיתי את עצמי
מתאר את "המקרה" ומפתח דרכו את תורת הדרך המותרת, והטכניקה
הבלתי ניתנת להשגה... מהנקודה שעצרתי מאתמול.

בפינה מסוימת מראשית המאמר, התחלתי לגעת במונח המרכזי "קשר",
קשר השם יתברך עם ברואיו. בשלב מסוים של הנושא הזה עצרתי את
הכתיבה, כי הייתי צריך ללכת באחת בצהריים למנחה. יש לנו כאן
באזור העבודה מקום שנאספים בו מספר יהודים ומתפללים מנחה,
ולאחר התפילה נותן אחד הנוכחים דרוש קצר...

באותו היום, יום חמישי היה, ה-30/12/04, נושא השיעור היה
"הקשר"; הקשר של השם יתברך עם ברואיו:

המסקנה הראשית הטמונה ביציאת מצרים: הוכחת הקשר למערכת העל עם
האנשים על האדמה. ארבע שבילים משמשים את הכופרים בקיומו של
בורא עולם: הלא מאמין בקיומו; המאמין בקיומו אך שולל את שליטתו
ביקום שברא; המאמין בקיומו אך שולל את רצונו בשליטה; והאחרון
והעיקרי - המאמין בקיום בורא עולם אך בסייג אחד: הוא קיים אך
אין לו שום קשר עם ברואיו.

וכך טען הדרשן הצעיר בשיעורו באותו יום חמישי: יציאת מצרים
והניסים שהתחוללו (עשר המכות), ישיבו לארבעת האתאיסטים האלו,
כל אחד והתשובה המדויקת שלו; אולם התשובה העיקרית שמורה במקום
כבוד לאתאיסט העיקרי: זה שמאמין שאין ולא יכול להיות לבורא
"קשר" עם ברואיו: הנסים יעידו מעל לכל על קשר; קשר חי ומציאותי
של השם עם האדם. עד כאן נוסח הדרשה הקצרה לאותו יום, וגם אני
דרשתי באותם הרגעים על "הקשר של האדם עם השם יתברך", במקרה.

שילוב המקרים, בשבילי, סימן את הקשר החי הזה בפועל: אתה בדרך
הנכונה; אתה נוגע, לא במקרה, בנושא הנכון.

עוד מאותו המגרש של מנחה... וגם מהתחלת המאמר, סמוך מאוד
"למקרה" הקודם.

כתבתי באותו יום על הזמן המוגבל העומד לרשות האדם: "אין לי זמן
מיותר לבזבז על פיתולים... הזמן קצר, החיים קצרים, עלינו להגיע
לאמת מהר ככל האפשר; זהו ההגיון העומד, בתכלית, מאחרי תוכנת
הכנות האנושית" כך קבעתי באותו יום, והלכתי למנחה...

והדרשן הצעיר באותו יום, בדרשה הקצרה שלו: ידוע שהחיים הם
פנינה בשביל האדם - כל אדם.

אדם טוב חי חיים שלמים ואדם רע נענש בקיצור חייו... מדוע אם כן
עקומת החיים הלכה בניגוד להגיון הזה מאז בריאת העולם? כך שאל
הדורש הצעיר, והקשה: אדם ונוח חיו כאלף שנים, ומשם עקומת החיים
התחילה לרדת: אברהם אבינו חי "רק" 175 שנה, יצחק 180 שנה, יעקב
ירד אל 145 שנה, עד משה ואהרון שחפפו את המאה הראשונה...
ההגיון אמור להיות ההפך, קבע הדרשן; עקומת החיים אמורה לעלות
עם איכות האדם לא לרדת... אדם נוח אברהם יצחק יעקב משה...

והדרשן הצעיר ענה לקושייתו במילים האלה: בורא היקום הבחין
בתכונה של "עצלנות" אצל ברואיו. אדם הראשון חש שיש לו הרבה זמן
להבחין ולהכיר ולעשות... עומדות לרשותו כמעט אלף שנה! החיים
ארוכים... וגם נוח נהנה מאותו "ההגיון"... וגם הרבה ברואים
ו"הגיוניים" אחריו הלכו בדרך ההיקש המוזרה זו, עד שהבורא החליט
לתת מענה לתכונה המוזרה זו שנתגלתה באדם: יש לטעת באדם, דווקא
את התחושה שאין לו מספיק זמן על ידי קיצור תקופת חייו, וזה
דווקא יוביל אותו לתפוקה ולהישגיות יותר גבוהים; כי לא יוותר
לו זמן מיותר; החיים קצרים... והמלאכה מרובה...

גם אני קבעתי באותו יום, כמעט באותה השעה, שהחיים קצרים, ויש
לקצר את הדרכים לאמת. קבעתי, הפסקתי למנחה, קיבלתי את המסר,
הודיתי עליו והמשכתי; זה סדר הדברים.

המסר לפעמים קצר וקולע. לא נעדר ממנו אף חוש ההומור! כן, חוש
הומור עליון.

הייתי כותב על הבחור ההודי, ידידי משכבר הימים שנפגשתי בו פעם
ותפסתי איתו טרמפ... במהלך הנסיעה הארוכה דיברנו על הדתות
הנהוגות בהודו, מאות הדתות... כך הייתי כותב ומתאר, את הדו-שיח
שהיה לי עימו - תמצאו את התיאור לעיל.

הגעתי בתיאור לשורה הזאת: "... הדת שלו כאמור, היא אחת מתוך
מאות הדתות הנהוגות בהודו, אבל היא הגדולה מכולם." הייתי בשורה
הזאת, במילה הזאת "מכולם". כאן, במילה הזאת, נכנס שכן הודי שיש
לו משרד בבניין שלנו. הרבה זמן לא ראיתי את השכן הזה, יתכן
והיה בנסיעה. הוא נכנס להגיד שלום, שמו אניל.

תגיד אניל, מה היא הדת ההודית הכי גדולה בהודו?

הוא התרעם עלי שלא שאלתי לשלומו קודם, וענה באותה נשימה:
"ההינדו" היא הדת הגדולה ביותר בהודו, והיא מחולקת לאין סוף
תתי-דתות, כמו "סינדי", "גוג'אתי", "בנגאלי"... תקתקתי את
דבריו ישירות אל המקלדת, ישירות אל השורה שלי, וכאילו מדובר
בראיון עיתונאי. "תודה אניל, נדבר אחר כך". הוא יצא מהחנות
כלעומת שבא, ואני חייכתי, מלוא פי, והמשכתי במאמר.

אם מדברים על דיוק...

במהלך המאמר כתבתי על המלך חזקיהו! התעמקתי בתווי המתאר של
האישיות שלו, וניתחתי את המשמעות הנגזרת מאישיות כזו: מלך
יהודה, דתי, אדוק, ירא שמיים, שלא עזר לאחיו במלכות ישראל כאשר
חרב הגלות הונחה על צווארם, ושיצא ממנו זרע רע! רע בתמצית
הרעות: מנשה, המלך הרע ביותר, האכזר ביותר שהיה ליהודה. על פי
קווי מתאר אלו, האישיות הזו של המלך חזקיהו מורכבת ביותר,
ומנוגדת ביותר. מצד אחד מלך ירא שמיים ודתי אדוק, והכתוב מעיד
עליו שעשה הטוב בעיני השם, ומצד שני לא הושיט יד עזרה לאחיו
הנמצא בצרת הגלות! זאת ועוד: איך יתכן שמאבא ירא שמיים ואדוק
כזה, ייצא בן רשע בתכלית הרשעות! משהו כאן זועק דרשיני.

על המלך חזקיהו למדתי מתוך ספר מלכים שאת פירושו אני קורא בספר
המעולה מעם לועז, שיוצא לי לעיין בו מדי שבת, והגעתי כבר
לפרקים האחרונים, לכן יכולתי לנתח את אישיות המלך חזקיהו
המופיע בסיום מלכים ב'.

אם כן, אני נמצא במאמר שלי, בפרק הכישלונות של המלך חזקיהו.
(אי-הושטת יד לאח בעת צרה, והאבסורד של זרע רע לאב טוב
לכאורה...), היום יום שישי, וזה הרגע סיימתי את פרק הכישלונות.
נותר לי רק שאלה אחת: איך חכמינו ז"ל לא מצאו לנכון לנבור
בשאלה האבסורדית הזאת של המלך (הטוב והישר) חזקיהו ולנתח אותה!
זוהי השאלה שזועקת דרשיני! ביקשתי לתהות בנקודה הזאת על הספר
שאני קורא "מעם לועז" ולשלוח לעברו חיצי ביקורת קשים ביותר:
איך אין במעם לועז, הספר המעולה, הספר שמאסף בין שורותיו את
מכלול כל פרושי חז"ל ואת עיקרם, איך לא תהה מעם לועז ואיתר את
האבסורד הטמון באישיות המלך חזקיהו!! התחלתי לכתוב את המשפט:
קראתי את מעם לועז לאורכו ולרוחבו, ולא מצאתי שום... אולם הזמן
לא הרשה לי "לתקוף" את מעם לועז; וכך מחקתי את השורה האחרונה
הזאת, והשארתי את העבודה לאחר שבת, ליום שני.

ביום שבת חזרתי למעם לועז שלי, להשלים את הפרק או שני הפרק
האחרון. וביום שני חזרתי שוב למאמר, ולהתקפה מיום שישי שפסקה
ברגע האחרון...

ראיתי מול עיני חוק ברזל, שכמעט ונכשלתי בו: לא לכתוב דברי
שקר. כמעט ומעדתי ביום שישי: עמדתי ביום שישי לכתוב את השורה
הזאת: "קראתי מעם לועז לאורכו ולרוחבו, ולא איתרתי שום שאלה
לגבי חזקיהו..." ושורה זאת אינה חוקית! אין אלו דברי אמת, כי
עד אז לא קראתי את מעם לועז לאורכו ולרוחבו, היה חסר לי הקטע
האחרון, שהשלמתי ביום שבת.

השילוב של הדברים, הדיוק בתזמונם של הדברים, היכן נעצרתי
ובאיזה משפט (ביום שישי), והסיום שלי בקריאת מעם לועז של ספר
מלכים, ביום שבת למחרת; בתזמון הזה, בדיוק הזה, מצאתי את המסר,
החד, הבהיר, הנחוש, התקיף.

רק אז, ביום שני, יכולתי לציין ולהרשות את הביקורת הזאת:    

"קראתי את מעם לועז לאורכו ולרוחבו, ולא איתרתי אפילו תהייה
משמעותית אחת אודות המלך חזקיהו".

לפני מספר ימים החלטתי לקחת הפסקה, לחזור ולקרוא את כל מה
שכתבתי עד עכשיו, במטרה לאתר שגיאות כתיב או ביטויים הטעונים
תיקון. הגעתי עד לקטע שמדבר על משוואה מתמטית [ 99% מידות
טובות + 1% ציוויים מעשיים = דת משה וישראל ]. הזמן אזל לאותו
יום, ולמחרת היה עלי להמשיך מכאן את ההגהה. לציין, שעוד באותו
יום בבוקר, לקחתי מונית בדרכי אל האוטובוס לעבודה, והייתה לי
שיחה מעניינת עם נהג המונית; שיחה שאזכור למחרת כאשר חזרתי
להמשך ההגהה.

למחרת, אני חוזר לטקסט מהמקום שהפסקתי ממנו, ומאתר מעין
"אבסורד" בקטע האחרון; אבסורד שדווקא התייחסתי אליו בהמשך
המאמר, אך בכל זאת משהו לא מסתדר לי... אני מרגיש שמשהו חסר
בהסבר - אך לא מצליח לאתר אותו. נעצרתי למספר דקות, ופשוט
הבטתי במוניטור. ברגעים אלה עולה לה תמונת הנהג שנסעתי איתו
מאתמול, והשיחה שהתנהלה בינינו. הנהג הוא פנמני, גבר בגיל
הארבעים, שסבו, כך סיפר, ממוצא פלשתינאי. הוא היה קורא לו,
הנסיך שלי! זוכר אותו כילד אך איבד כל קשר עם משפחתו מאז
שנפטר.

הוא שאל אותי: למה היהודים אינם מזכירים את שם השם בשמו, ואני
עניתי לו: מתוך הכבוד! כמו שאתה אינך קורא לאביך בשמו.

תשובתי קלטה חן בעיניו; בשאר השיחה דיברנו על האנשים
(המנוולים) שקוראים להוריהם בשמם הפרטי. שנינו, הסכמנו מאוד על
הקביעה הזאת: מנוול מי שקורא לאביו בשמו.

הנקודה הספציפית הזאת, עולה לי בראש, כאשר הייתי מביט
במוניטור, ומנסה למצוא את מה שחסר לי בהסבר על המשוואה
האבסורדית. לא היה לי ספק בנבלותו של האיש אשר יקרא לאביו
בשמו, אולם ביקשתי לנתח בראשי את אופי האיש הזה, ואף להתחיל
איתו בנדיבות ולתת לו נקודות זכות: מה אם האיש הזה דווקא ממלא
את המחויבות המעשית שלו כלפי לאביו, הוא משלם לו שכר דירה,
נותן לו ביד כסף למחיה... למה עדיין הוא בעיני מנוול! וכי מה
צריך אביו הקשיש יותר ממחייתו ודירתו... מה הוא יעשה בכינוי -
"אבא"!

מצד שני, מה אם נמצא עוד חסיד, שקורא לאביו אבא, ומפנק אותו
ומנשק את ידיו, אך הוא עוצר כאן; הוא לא יודע להכניס את ידו
לכיס - למרות שיש לו, ולקנות לאביו אוכל, תרופות, בגדים חמים,
שכ"ד... אביו זרוק ברחוב...

בנקודה הזאת הגעתי למחוז חפצי; מצאתי את מה שחסר לי - שם למעלה
בקושיית האבסורד...

מהניתוח האמבולטורי שעשיתי למנוול הראשון עלה, שהוא סובל מבעיה
כרונית של כנות עצמית. אכן הוא משלם לאבא שלו את שכ"ד וחשמל
ואף דאג לשים אותו בבית אבות, הוא קיים ומקיים את מחויבותיו
כלפי אביו, אך מתוך ההרגל, מתוך שופוני יא נאס, כל דבר יכול
להוות סיבה ומניע - רק לא אביו! זהו האופי הפגום של מי שמזלזל
באביו במודע - ובד בבד מספק לו את שאר צרכיו.

שירטוט האופי של המנוול השני, יחמיא דווקא לראשון, מתוך
העיקרון: יש יותר מנוולים ממני...

השני הוא חנפן זול ואפל; אולי יותר אך לא פחות. לראשון חסרה
כנות עצמית, אך השני לא הכיר מעודו כנות מה היא.

אם כן, החוליה החסרה נקראת "כנות עצמית", להיות כן עם מה שאתה
עושה, להיות שלם עם עצמך, עם מעשיך, ועם עצם מחשבותיך. את
הכנות העצמית חיפשתי כאשר קבעתי את המשוואה האבסורדית:

התעריף המלא שנתתי למידות הטובות האנושיות, שמהוות, כך קבעתי
במשוואתי, 99% מכלל מהות הדת היהודית, נגזר מעצם מהותה של
הכנות, שמשקפת כראי את מחשבותיי, את מעשי בפועל. מה תועיל
שמירת שבת וכשרות וקביעת עתים לתורה אם אינני עושה את זאת בלב
שלם - אלא בלב אבן פגום! אני יכול לשמור את השבת מתוך ההרגל,
ולקבוע עתים לתורה גם מתוך ההרגל, ולקנות עליות יקרות לתורה
מתוך הכבוד שיושג מאקט הקנייה, ולהקפיד לאכול במסעדות כשרות
מתוך לחץ חברתי - כי אני חי בחברה דתית, מה יגידו עלי אם
יראוני במקדונלדס! אני יכול להיות אחלה יהודי מתוך כל הדברים
האפשריים - רק לא מתוך כבוד כן ואמיתי לבוראי; רק לא מתוך
שכנוע עצמי ושלמות כנה עם עצמי. זהו זה הטיפוס הראשון בשלמותו,
שמקיים את כל מחויבויותיו לאביו, מתוך ההרגל, או מתוך שופוני
יא נאס או מתוך כל דבר אפשרי - רק לא מתוך כבוד ראוי וכן
לאביו. הטיפוס הזה סובל מירידה ניכרת של הכנות בדמו; וזו מחלה
מסוכנת עד סופנית.

ויש עוד טיפוס ידידותי: הוא יטען בעלות על לב יהודי טוב ורך
ועל אמונה שלמה באלוהים האחד והיחיד ועל גאווה אמיתית בדתו
בעמו וביהדותו, אך הוא נעצר אוטומטית כאן: עד כאן. הוא לא יודע
לתת ביטוי מעשי לאמרותיו, כי פשוט אין זה בשבילו. זהו. למה
אינני יכול להאמין אמונה שלמה באלוהים בלי לקיים את מצוותיו?
תענה לו למה??

אם לא הייתי נתקל בחנפן המנוול למעלה, (זה שמנשק ומחבק את אביו
אך לא יודע להכניס את היד לכיס) לא הייתי יכול לענות לו. לא
הייתי יודע את התשובה.

אבל עכשיו, בזכות השיחה שניהלתי עם נהג המונית, אני יודע לאבחן
את המחלה שלו ואף לשרטט באופן מדויק את אופיו:

אתה אדוני, חנפן זול ואפל. אולי יותר אך לא פחות. לידידך
הראשון חסרה כנות עצמית, אך אתה אינך יודע מה זה השד הזה שנקרא
כנות.

אני כותב את זאת עכשיו ומתרגש. מה הייתי עושה בלי הנהג ההוא...
הוא הגיח משום מקום בזמן הנכון, על הנקודה המדויקת. זוהי
דרכו.

אפילו הנצרות התגייסה לפרויקט... אתם זוכרים את הבחור שחילק
עלונים של הטפה נוצרית ביציאה מהעבודה? גם הוא נפל במקום ובזמן
הנכון, חפשו אותו והווכחו; אני הולך לחפש עוד דרך מדרכיו :

סיפרתי לעיל [בפרק שסיפר על אירוע "מורה נבוכים" שהיה עלי
להפסיק בקריאתו...] אודות ספר "הכוזרי" שבן אחי מארה"ב הבטיח
לשלוח לי. ואכן, קיבלתי לפני מספר שבועות את הספר, והתחלתי
לקרוא בו מדי יום באוטובוס, בדרך לעבודה. היום יום שלישי,
22/02/05 למניינם, סיימתי את הדף האחרון של "הכוזרי". הספר
נכתב ע"י רבי יהודה הלוי, ראשון המשוררים הלאומיים של העם
היהודי, לפני כתשע מאות שנה. דורו חפף כמעט את דור הרמב"ם.

חשבתי על משהו כאשר קראתי את הספר: חשבתי על אישה!

אנחנו נמצאים היום בעידן הקוסמטיקה והניתוחים הפלסטיים... קשה
לדעת מי היא אישה יפה מלידה, ומי מלאכותית, קשה לקבוע קביעה
כזאת ולהצביע על יופי טבעי או מלאכותי... רק מביני עניין, אנשי
מקצוע, קוסמטיקאים, מנתחים פלאסטיים ניחנים אולי בתכונה זו...


ואפילו אם נשכיל ונצליח להצביע על אישה אחת, ולקבוע במאה
האחוזים שהיא נולדה יפה עם עור רענן עם עניים כחולות, עדיין
יהיה קשה לדעת מהי תכולת הפנימיות שלה... האם היא אישה יפה גם
מבפנים? האם הפנימיות שלה נראית יפה כגופה החיצוני? היא אישה
מרשימה עם קומה זקופה ומדברת תמיד בביטחון, משדרת ביטחון עצמי
ברמה גבוהה, אך מי יודע... אולי היא דווקא פחדנית! אולי היא
שקרנית, אולי היא אפורה מבפנים... רק פסיכולוג קליני מקצועי
יכול לעמוד על אישיותה הפנימית...

ואפילו אם נשכיל ונגלה את סוד אישיותה, הייתי רוצה לדעת מה עם
בריאותה! היא דווקא נראית אישה בריאה, אבל לך תדע... כל כך
הרבה מחלות מסתובבות בעולם, גלויים ונסתרים כאחד...

על האישה הזאת חשבתי במהלך קריאתי את "הכוזרי"; ולא רק עליה:
גם כדור מסוים שמכיל בתוכו עצם כלשהי תפס את מבטי. הכדור הזה
עטוף יפה ומהודר, אולם אינך יכול לקבוע בוודאות את הדרו אלא אם
תוציא את העטיפה הראשונה ותראה את הקליפה הראשונה שלו. וגם
אחרי שתוריד מעליו את העטיפה המהודרת, וגם כאשר תתגלה לעיניך
קליפתו הראשונה, עדיין רחוק ממך לעמוד על מאפייניו ואיכותו, כי
הינך רואה אך את קליפתו הראשונה - אינך יודע עדיין איך נראית
הקליפה השנייה, ולאחר מכאן השלישית והרביעית... עד שתגיע אל
הגרעין שלו, ואת הגרעין תפרק לאטומים, ואת האטום תפרק לעוד
ארבעה חלקים שאינני זוכר את שמותם, או אז, רק אז יתאפשר לך
לעמוד על מאפייני הכדור הזה, ולקבוע בוודאות את איכותו: אם הוא
יפה מכוער טעים מתוק חמוץ ישר שקרן חנפן כן משוגע אמיתי וכן
הלאה...

תסכימו איתי, שקשה לי להביא אישה אחת, ולפרק אותה לאטומים ע"מ
לעמוד על אופייה ומאפייניה... זו תהיה עבירה מקצועית מצידי!
אולם הרב יהודה הלוי, תפס אומץ, ועשה את המעשה המקצועי הזה שלא
ייעשה! הוא תפס בין ידיו את הדת היהודית, ופירק אותה לחלקים
ולחתכים עד שהגיע אל הגרעין שלה - ולא עצר שמה: הוא המשיך
בפירוק שלו והגיע עד לתא וממנו לאטום וגם אותו הפציץ והגיע אל
ארבעת המרכיבים הבסיסיים שלו - 800 שנה לפני שהגיע הדור של
איינשטיין אל ארבעת המרכיבים הבסיסיים הללו.

רק אז, הרשה לעצמו כבוד הרב יהודה הלוי לצאת בהודעה פומבית
זאת: הדת היהודית היא דת אלוקית ויפה; אי-לכך הנני גאה להיות
יהודי.

את ההקדמה הזאת הייתי חייב קודם כל לעצמי, ועכשיו אני יכול
לגשת לעניין:

כפי שהזכרתי, היום סיימתי בשעה טובה את ספר הכוזרי. במקרה או
לא, ולקראת השורה האחרונה ממש מחתימת הספר, קראתי מספר שורות
שמשכו את תשומת לבי, ולא על שום מה...

כך היו השורות האחרונים של הכוזרי, לפני חתימת הספר: "ואל תשים
לב אל הראיה שהביאו הקראים מן הציווי שציווה דוד ע"ה לבנו:
[דברי הימים א' כח, ט.] "ואתה,שלמה בני, דע את אלוהי אביך
ועבדיהו!", - שמזה ביקשו להוכיח כי קודם כל צריך אדם לדעת את
אמיתת האלוה ורק אחרי כן יתחייב בעבודת האלוה". עד כאן דברי
רבי יהודה הלוי, שחתם בהם כמעט את סיפרו.

שני דברים אני יודע וזוכר:

1- הקראים, הם אבות הרפורמים של העידן שלנו; והרפורמים אינם
יהודים מבחינתי, ומבחינת הדת היהודית האלוקית. אם הינך נמצא
בעיר מרוחקת, שאין בה בית כנסת, מותר לך, ע"פ ההלכה היהודית,
לגשת למסגד של המוסלמים ולנוח בו או להתפלל בו, אך לא לבית
הכנסת הרפורמי! הדת הרפורמית אין לה קשר וחצי קשר עם הדת
היהודית, ויותר מזאת: היא דת עוינת לדת היהודית, כי המשתמשים
בה מנסים להדמות לדת היהודית בתחבולות ובפעלולים, ולטעון שהם
זרם אחד מהיהדות - דבר שאין לו ולמציאות מאומה; זהו תעתוע אם
כן לשמו, ועל כן אני והדת שלי דוחים כל רובד של הדת המוזרה
הזאת.

2- אני, כותב השורות, טענתי לעיל טענה, המזכירה את טענת הקראים
מבית שני, כפי שהופיעה על השורות האחרונים של הספר המכובד
"הכוזרי". כתבתי לעיל את המילים האלה:

אל לנו לחפש את "האמונה" כי אם את "ההכרה"; זאת כי את שלב
האמונה כבר עברנו, ועברנו ללא הצלחה; למה לנו לחזור על אותו
שלב, על אותו המבחן שנכשלנו בו, ומרצוננו החופשי! אבותינו חטאו
כאשר עוד השם היה בתוכם. הם העלימו את עיניהם ממציאותו במצח
נחושה; ובשלב זה השם יתברך הזהיר אותם והתרה בהם שיחזרו בהם,
שישתמשו בחושיהם, שיראו בעיניהם: האמינו בקיומי! ובכל זאת הם
עמדו במרותם ולא שמעו את האזהרות הרבות הברורות, והם עברו גם
את השלב הזה בכישלון נחרץ; ועכשיו אנו מחזרים כשוטים שוב אחר
האמונה, ואיננו מבינים את מהות השלבים והסדר שלהם. את שלב
האמונה כבר איבדנו ונותר בפנינו אך שלב אחד ויחיד והוא שלב
"ההכרה"; הכרת השם בפועל, לא האמונה בקיומו....

מה אני מבקש בעצם מאיש יהודי שנפשו מבקשת להתקרב אל השם?

אני מבקש שיכיר אותו, לא (רק) שיאמין בו. אני מבקש ממנו שיכיר
אותו! האם אני מבקש מכל שנפשו חפצה להיות נביא? שיגיע לדרגת
הכרת הבורא בפועל!?

איך מכירים את השם?

כל מי שרוצה להכיר, רק מי שרוצה להכיר, יכול ומוזמן להכיר את
השם יתברך, במלוא גודלו הדרו ועוצמתו.

התנסחתי פעם בצורה הזאת: לא ישבתי עם אלוהים על כוס קפה וכך
הכרתי אותו... אלא גיליתי פשוט אחדים ממסריו, מסרים ספציפיים
נקודתיים, וכך הכרתי אותו - דרך ידיעתי ובקיאותי בזיהוי מסריו,
וזיהוי דרכו. גם אתה ואני יודעים למסור מסר, אך הדרך המיוחדת
והיחידה שלו בהעברת מסר - אינה נהירה לנו, ולכן איננו מסוגלים
להשתמש בטכניקה שלו להעברת מסר. אנו יכולים רק לקבל את המסר אם
רצוננו רק בכך, וללא ספק אם רצונו הוא גם בכך.

איך מכירים את השם:

אני רוצה לקחת פסק זמן קטן, ואבטיח לחזור אחריו אל הנושא
הספציפי הזה: איך מכירים את השם! בפני מי עומדת האפשרות הזאת!
על מה בדיוק אני מדבר! האם אני מדבר על הכרת השם יתברך בעצמו
ובכבודו? בפועל? אני אחזור, מבטיח.

היום בדרך לעבודה, נגלה לעיני נוף מקסים. אני נמצא וכותב את
השורות האלה מפנמה - מרכז אמריקה. נמצא כאן מעל לעשר שנים,
ואני חוזר עוד מעט לישראל; תגידו איתי אינשאללה!

פנמה רבותי היא מדינה טרופית, הכל ירוק ירוק וירוק, במיוחד
היום שמתי לב לתכונה הבולטת הזאת של הירוק, ישנו קטע מהמם
בכביש שהאדם יכול לעמוד פעור פה מול הנוף הירוק הנגלה לעיניו:
אתה רואה מולך פתאום הרים שלמים צבועים בירוק, מימינך שמאלך
בצדדים, הכל ירוק, רק השמיים הכחולים קוראים תיגר על הצבע
הירוק השולט. זאת מעבר לעצים המסודרים משני צידי הדרך, כל עץ
וצבע הפרחים שלו; זה הזכיר לי את הפרחים שמסדרים אותם באולם
חתונה, ובחתונה מפוארת של נובורישים! 100 אלף דולר שפכו רק על
סידורי הפרחים! כן יש משוגעים כאלה... אכן! ראיתי היום על
הכביש סידורי פרחים במאה אלף דולר!

כל יום אני נוסע בקטע הכביש הארוך הזה וכל יום אני רואה ומתפעל
מאותה תמונה...

לפני מספר חודשים, הבחנתי במשהו שונה בתמונה הזאת, שהעציב אותי
קצת... ראיתי חור שלם בצבע חום שבלט, גבעה גדולה - אפשר להגיד
שמדובר בהר, כולו היה צבוע בחום כהה מלוכלך עם נקודות
אפורות... אני מדבר על גבעה בת כשני קילומטרים מרובעים. לא
התאפקתי ושאלתי את זה היושב על ידי לפשר הדבר. הוא ענה לי "מה
לא שמעת? אתמול הייתה שריפה גדולה באזור, מנוול אחד החליט פשוט
לשרוף את כל הגבעה, והדליקה השתוללה בה כל היום ללא מפריע, עד
שאכלה פשוט את הכל, לא נותר מה לשרוף, ונכבתה לבד". כמה חבל -
פשוט הצטערתי... זה היה, להזכירכם לפני מספר חודשים - פחות
מחצי שנה.

היום אני עובר באותו האזור ואני כבר מומחה במיקום כל הגבעות
בדרך; יום יום אני עובר משם... עד שהגענו לגבעה שלי, ושם נגלה
לעיני מראה משונה שכנראה לא שמתי לב אליו מאתמול ומשלשום:
הגבעה החומה שנאכלה בשריפה הארורה בשלמותה, עומדת ירוקה וזקופה
לנגד עיני! בשלמותה! לא האמנתי והסתכלתי שוב! כן זו אותה
הגבעה, היא שוב ירוקה. אינני מתאר סיפור ציורי, אני מתאר גבעה
שנשרפה לפני מספר חודשים כליל ועכשיו חזרה שוב להיות ירוקה!
אמרתי לעצמי - איזה נודניק הטבע הזה! איזה נודניק! דבר כזה עוד
לא ראיתי... הטבע הזה פשוט עיקש עד נודניק, הוא רוצה את הכל
ירוק, הוא רוצה את נופו ירוק - לא חום, את הכל סנטימטר אחד לא
פחות, ואת מבוקשו השיג, כנגד כל הגיון בריא או לא.

אני משתמש במילה ובמושג הטבעי "טבע": הטבע עיקש, הטבע
נודניק... וזה באמת המושג הנכון והמקובל, אני מדבר על הטבע.
אולם, הבחנתי כאן בדבר בלתי טבעי המנוגד למושג הנגזר מהטבע,
ואני אצייר אותו כהלכתו:

אם יש לך ביד כוס מלאה מים, ואתה הופך את ידך האוחזת בכוס
ושופך את תכולתה, המים יפלו על הרצפה, ומשם ימצאו להם את הנתיב
הנמוך ביותר אליו יזרמו, או יתאדו... זה הטבע. ואם תזרוק את כל
הכוס עם המים, הכוס תישבר ותתפרק לחתיכות ותחדול מלהיות יותר
כוס, זה הטבע.

הטבע, במילים אחרות, אינו מתנגד, לשום דבר, הוא הולך - מה
שנקרא עם התלם. הטבע ממשיך מהנקודה הנקבעת, המים נשפכו, ומשם
הפעולות הטבעיות נמשכות מאליהן; המים משם זורמים אל מקום נמוך
יותר או מתאדים להם, תלוי בכמותם ובמקום העומד לרשותם...

זאת, ואני מודע לעוד עובדה הנגזרת גם מהטבע: כל האמור הוא
נכון, אם ומדובר בפעולות מלאכותיות, כדוגמת המים ששפכתי
ביוזמתי על הרצפה, הטבע לא היה מוכן גם לא מודע לפעולה הזאת,
זה לא היה מופיע בתוכנית המקורית שלו - אם נכון הביטוי, וכך
המים הלכו להם באופן טבעי אל המקום הנמוך ביותר, נאספו אל הנחל
או התאדו; אינני מדבר על התוכנית הגדולה הנמצאת ביד הטבע, שאין
ליד האדם יד או רגל בה; אינני מתגרה, במילים אחרות, במיודעינו
דארווין ובברירה הטבעית של הטבע שלו, אני עוסק בסיטואציה אחרת
ומלאכותית, אני מדבר על גבעה שנשרפה כליל ביד אדם, וחזרה כעבור
מספר חודשים לקדמותה, פורחת שופעת יפה וירוקה! כאן אני מבחין
במשהו מוזר: הטבע, היה אמור להמשיך מהנקודה הנקבעת, הוא היה
אמור להמשיך מהתנאים החדשים שנקבעו בשטח: גבעה שלימה גדולה
שהשטח שלה נאמד בכשני קילומטרים, שהופכת כולה לצבע חום, העובדה
הזאת אומרת שהאש השתוללה בה הרבה מאוד זמן ואכלה כל חלקה טובה
בה; גם את השורשים גם את העפר גם את הרקמה השנייה והשלישית...
ניתן ללא ספק להחזיר גבעה כזאת לקדמותה, אך רק באופן מלאכותי
על ידי אדם שיביא עפר חדש וטרי לאזור, ואולי יצטרך אף לספק לשם
מים מלאכותיים, וגם אם יספק כל זאת - פעולה כזאת תיקח זמן -
שנים, עד שנחזור לראות את הירוק שוב בגבעה.

אינני מניח הנחה בלתי מובנת, אני חושב פשוט מחשבה שנולדתי איתה
וטבועה בתוכי עמוק עמוק; אני חושב שגבעה כזאת לאחר שריפה
שהשתוללה בה יום שלם והפכה אותה מירוקה לחומה/שחורה, שריפה
כזאת צריכה להפוך את הגבעה הזאת למחסה של עקרבים נחשים וכל
החיות הנמשכות למקומות חרוכים כאלה, וזמן ארוך יעבור עד
שתוכנית אימא של הטבע תיכנס שוב לפעולה בגבעה הזאת ותאמר את
המילה שלה.    

במקרה הזה, אני מבחין במשהו מוזר: הטבע לא התנהג על פי דפוסי
ההתנהגות שלו. קרה כאן דבר הנוגד את התכונה המוכרת הבסיסית
ביותר. הטבע לא המשיך כטבעו מהנקודה שנקבעה על ידי, האדם;
זרקתי את הכוס המלאה מים על הרצפה, וכל החלקים הקטנים של הכוס
התאחו בהרף עין אחת אל השנייה, והמים, במקום שיתאדו כטבעם,
חזרו אל הכוס! אינני משתמש בלשון ציורית, זה מה שקרה כאן לנגד
עיני בגבעה.

התכונה הבלתי טבעית זו - שנפגשתי עימה היום לפתע פתאום בטבע,
אני מוצא אותה בעוד מקומות, שלהפתעתי לא הבחנתי בהם לפני
שנפגשתי היום עם הגבעה...

התופעה הבלתי טבעית של הומוסקסואל. אין חולק על זאת שתופעה זו
הנה מנוגדת לטבע, כי איך אנו נפרה ונרבה אם תופעה כזאת
תשלוט...

ידוע לכל שהתופעה הזאת הייתה קיימת מאז ומתמיד וליוותה את האדם
משחר ימיו על האדמה, ילדי נוח, סדום ועמורה... ועד עכשיו.
התופעה הזאת היום כבר מתוקנת ומסודרת, ישנם קהילות רשמיות
ומצעדים שנתיים, המודעות לחופש האדם וחירותו נתנה את דעתה
וחותמה על התופעה הזאת בעידן חדש זה, ובמדינות מתוקנות אף
מנסים למסד אותה ולפלס לה מקום מוכר במרחב המשפטי: מדינות
אחדות בארה"ב למשל, נמצאות בעיצומו של תהליך המאפשר הכרה חוקית
-משפטית בנישואים הומוסקסואלים וגם לסביים.

ושוב: לתופעה ההומוסקסואלית היה מקום נכבד במספר חברות קדומות,
וניתן לקבוע אפילו, שהתופעה הזאת הייתה הרבה יותר גדולה
ומושרשת בימי קדם, ונבטיה היו יותר עמוקים: מדוע לא התפשטה? או
לא נכרתה?

אני יודע, שהטבע, אם לא נותנים לו ללכת ע"פ התוכנית הגרנדיוזית
שלו, ומפגישים אותו עם עובדה מלאכותית מסוימת, שיד אדם בה
למשל, הוא ממשיך מהנקודה הזאת ואינו מתנגד לה! המים נשפכו על
הרצפה - ומשם הכל ממשיך, מהעובדה הזאת ממשיך הטבע מטבעו. מדוע
לא התפשטה למשל התופעה הזאת, במקום מסוים על כדור הארץ, או
בענף מסוים מענפי האנוש/הגזע... איך יתכן שהמימדים שלה אינם
יוצאים מגדר המקובל...

אני מבחין בתופעה ההפוכה לתופעת ההומוסקסואליות, וגם כאן ניתן
להגיע לאותה תהייה: אין שום סימן להתנהגות טבעית המצופה מהטבע!


הדחף המיני הטבעי, אדבר עליו. ודווקא כאן, קל יותר לטבע להתנהג
באופן טבעי:

ניטעה בנו משחר ילדותנו הנטייה להקים משפחה, דרכה אמור המין
האנושי להתפתח, כמו הפילים למשל. הסדר המוגדר הזה, של - להתחתן
גבר עם אישה, להקים משפחה, ודרך המשפחה הזאת להתפתח, לפרות
ולרבות, לסדר זה ישנן מספר תכונות מוכרות ומקובלות על הגיוננו:
הסדר הזה מפריד את המין האנושי משאר המינים ומייחד אותו,
בלעדיה - לא יהיה הבדל מהותי בין החיה לבין האדם החושב; וישנה
עוד תכונה שקולעת שני ציפורים באבן אחת: גם מבדילה את האדם
לחיה, וגם משבחת את הגזע האנושי, ואני מדבר על הדחייה הטבעית
המושרשת באדם לגילוי עריות: להקים משפחה נפרדת ונבדלת מהמשפחה
המקורית שלך. טבע האדם הוא למצוא את בן זוגו מחוץ למשפחתו: הבן
לא מתחתן עם אימו או עם אחותו, והאב לא יתחתן עם ביתו; תכונה
זו כאמור מבדילה את האדם מהחיה ומשבחת את גזעו.

בסדר הטבעי הזה, של הקמת משפחה אנושית שדרכה נפרה ונרבה, שולטת
תכונת-על אנושית שאין דומה לעוצמתה ומימדיה, ואני יכול לקבוע
שהיא התכונה החזקה מכל השולטת במרחב האנושי: "האינסטינקט
המיני" או "הדחף המיני". הזכר והנקבה נמשכים, מינית, אחד לשני.
בלעדי תכונה זו לא היה לאדם קיום על כדור הארץ, עם משפחה או
בלעדיה. תכונה זו, אגב, הנה משותפת לאדם ולחיה כאחד, וההבדל
היחיד בינינו הוא כאמור הסדר: האדם מתרבה דרך מסגרת הנקראת
"משפחה", והחיה (בד"כ) לא.

ולמרות הסדר הידוע הזה, המוכר לכל משפחת האדם מאז ומתמיד, נמצא
מי שמרד בסדר הזה ופשוט לא שעה לחוקיו: הוא הלך אחר הדחף המיני
שלו, ללא סדר וללא חוקים. אני יכול להוקיע את התנהגותו, אך בד
בבד - מי כמוני מבין את התנהגותו... מי כמוני יודע את עוצמת
הדחף ששלטה בו, הרי אני אדם כמוהו.

האדם המרדן הזה, שדחה את החוקים המקובלים המסדירים את עניין
הדחף המיני, והלך שבי אחר דחפיו הטבעיים החזקים, האדם הזה הוא
קדמון מאוד. תופעת המרד המיני הזה היא כה קדומה בהיסטוריה
האנושית עד כדי שניתן להגיד, שהיא הלכה עם האדם יד ביד, ליוותה
אותו והתפתחה איתו במקביל להתפתחותו הטבעית והמסודרת. תופעת
הזנות למשל מוכרת כמקצוע מדורי דורות. גילוי העריות בתוך
המשפחה, מוכר גם הוא מדורי דורות. אונס אכזרי גם נצפה מדורי
דורות. "בגידה" שלו ושלה...

בעידן החדש שלנו, יש מי שמוכן אף למסד את הבגידה במוסד
הנישואים, ולתת לו את השם המקצועי "נישואים פתוחים" או "חילופי
זוגות", לזנות חייתית "מסיבת אורגיה", ולזונות מקצועיות "נערות
ליווי"; אולם העיקרון הוא אותו העיקרון, והתופעה אותה התופעה:
מרד בסדר האנושי, ודרור לדחף המיני, החזק.

ניתן אף לקבוע, שמימדי תופעת המרד הזו, עולה בהרבה מונים על
תופעת ההומוסקסואל המוכרת גם היא מימים עברו, והמנוגדת מטבעה
לחוקי הטבע; ולא רק זאת - וכפי שהזכרתי, לטבע ישנו אינטרס כאן
לא לאכוף את חוקי ההסדר שהאדם חקק מרצונו, אלא את חוקיו
הטבעיים הוא: את חוק הדחף המיני הטבעי! הערובה להמשך קיום
הגזע!

תופעה זו נפוצה מטבעה בעולם השלישי, והיא נצפית תדירות שם,
היכן שהקן המשפחתי אינו מוסד מחייב, ותחנות המשפט לא נותנים את
דעתם הנחרצת במקרה של גילוי עריות או של אונס.

אולם, אפילו כאן, אני מבחין במשהו מוזר: הטבע לא התנהג על פי
דפוסי ההתנהגות שלו. אם הדחף הזה כה חזק, כה קדמון, כה מושרש
אפילו בטבע האדם; אם הדחף הזה כה מרדני ומושרש, מדוע לא התפתחה
לה חברה שלמה או קהילה שלימה ומבודדת שהמוסד המשפחתי אינו
מרכיב דומיננטי בתוכה? קרה כאן דבר הנוגד את התכונה המוכרת
הבסיסית ביותר. הטבע לא המשיך כטבעו מהנקודה שנקבעה על ידי,
האדם; מליארדי האנשים מרדו בסדר הממסדי הראשון שהאדם קבע,
היינו מוסד הנישואים, מליארדי אנשים נתנו דרור לדחף המיני
שלהם, בתוך המשפחה ומחוצה לה, ובכל זאת, לא מצאנו שהטבע נטה
ולו פעם אחת והלך יד ביד עם התופעה הרחבה הזאת; העובדה השולטת
מדורי דורות היא: קיים קונצנזוס מעשי של מוסד הנישואים בכל
החברות, באפריקה בדרום אמריקה וגם בקוטב הדרומי! אין אפילו
חברה אחת שהקן המשפחתי נעדר בה!

איך יתכן?! איך קרה שאפילו חברה אחת כזאת לא נצפתה בכל
ההיסטוריה האנושית, ועד עכשיו אין לה זכר ו/או רישום?! הגזע
האנושי, ע"פ חוקי הטבע הטבעיים, אמור לכלול בתוכו ולו חברה אחת
כזאת, גם אם תהיה מבודדת ממשפחת החברה האנושית!

מאידך, אני מבחין בשלושת הדוגמאות שהבאתי לעיל, בתכונה של
וויסות. וויסות נשלט ומתוכנן מראש, לפרטי פרטיו, בדקי
דקויותיו.

בדוגמה הראשונה של הגבעה שנשרפה כליל, ונצפתה לאחר חודשים
ספורים ירוקה חיה ופורחת, לא נותר כי אם לקבוע את עובדת היד
המכוונת המנוגדת בתכלית לטבע. עובדה זו אף קוראת תיגר על הטבע
ומנטרלת את סמכויותיו/תפקידיו בריש גלי וללא מרכאות כפולות.
אני הבחנתי בזאת היום בבוקר, וראיתי זאת מולי, בחוש הראיה.

בדוגמה השנייה של תופעת ההומוסקסואליות, ניתן בקלות לאתר את
אצבע הוויסות של דורנו זה, ואני מדבר על מחלת האיידס האוכלת,
אומנם, גם בחלקה הטובה של האדם שאין לו ולתופעה זו כלום, אולם
אין חולק שהסובל העיקרי ממנה מנוי על הקהילה ההומוסקסואלית.
(קטונתי לדעת איך ווסתה התופעה בדורות קדמונים, כאשר רשמה אז
שיאים יותר גדולים מעכשיו, להערכתי).

בדוגמה השלישית לא הצלחתי לאתר את כלי הוויסות, אולם אין זה
מונע לצפות בעצם התופעה, ואינו נוגד את קיומה: מוסד הנישואים
הוא המוסד האנושי המקובל והנהוג בכל החברות; גילוי העריות אינו
מקובל בכל החברות; ואפילו באפריקה משלמים לזונה ורואים באונס
סטייה אישית. אין אפילו רישום אחד לחברה אחת, שהמשפחה בה אינה
מוכרת וממוסדת חברתית, על ידי מוסד הנישואים.

ביקשתי בזאת להצביע על תופעת הוויסות, הנוגדת מעצם קיומה את
תוכנת הטבע, ומנטרלת את מאפייניו.

ואם יש וויסות - יש מווסת.

השאלה: מדוע הגענו בכלל לידי וויסות? למה שהגבעה לא תיוותר
חרוכה; למה שלא תתפתח תוכנת ההומוסקסואליות ע"פ חוקי הטבע,
ולמה בעצם הוויסות לא הכחיד את התופעה הזאת - אם היא כה מסוכנת
להמשכיות הגזע האנושי. ועדיין נותרה התהייה אודות השליטה בדחף
המיני והמסגרת האנושית שלו: מדוע יד מווסתת הייתה צריכה להתערב
ולאזן את הערכים - במקום לתת לטבע לעשות את שלו ולהמשיך ע"פ
התוכנה שלו וחוקיה...

אין ספק שאילו ניתנה יד חופשית לטבע, העולם היה נכחד מזמן;
ואין זו מטרת המכוון. מטרתו היא שהעולם ימשיך ויתקיים.

חוקי הטבע טובים הם להמשכיות העולם וקיומו. חוקי הטבע קבועים
הם, שרירים וקיימים. יום אחד בא האדם, והתערב בחוקים אלו, הוא
שרף את הגבעה, השחית את זרעו באופן בלתי מסודר, וסטה
מהאינסטינקט הבסיסי הערב לקיומו. כאן נוצרה מציאות חדשה הדורשת
מענה מדי: אם ימשיכו חוקי הטבע הקיימים לשלוט במרחב החדש
שנוצר, הרי הגבעה תיוותר לעולם חרוכה ויכולה רק להתרחב ולספח
אליה עוד חלקות טובות, כי התוהו שולט בסדר, עולה עליו ומושך
אותו אליו, זהו חוק של טבע; ע"פ חוק הטבע הנזכר, גם
ההומוסקסואלים יכולים לשלוט בפרק זמן מסוים במרחב, ומספיק זמן
קצר כלשהו בשביל להכחיד את הגזע האנושי כליל...

מסתבר שחוק המשכיות העולם גבר אף על חוקי הטבע והטה את הכף
לטובתו: יש להתערב בנעשה בעולם אם כן, באופן שחוקי הטבע לא
יושפעו מעצם ההתערבות הזו; או במילים פשוטות: יש להצניע את
ההתערבות הזאת עד למימדים אפסיים, עד שלא תורגש פעולתה כליל!
והלכה למעשה כך נעשה: הוויסות נעשה באופן בלתי גלוי ובלתי
מורגש ובלתי נצפה; מי האחרון ששם לב לוויסות כלשהו?

אכן, ברגע קריאת שורות אלה, עלולים חוקי הטבע לכאורה להיות
מושפעים... אולם ולאחר קיפול הדף, ומן הסתם אף בן אנוש יכול
לצפות בתכונת הוויסות בפעולה.

הבעיה איפוא חוזרת למגרש האדם. האדם הטיפש לפעמים, המרדן לעתים
קרובות או רחוקות, והתמהוני ללא שום מטרה או כיוון - לעתים
קרובות מדי. תמונת הסיכום מראה אדם שמקלקל מעוות ומשחית, ובורא
שמתקן מיישר ומווסת.

לפעמים, אנו עושים את השטות התורנית שלנו מתוך רעות מכוונת
תחילה. לעתים מתוך שגיאה, ולעתים קרובות ותדירות מתוך השטות
לשמה, ללא שום מטרה לשמה. אנו דומים איפוא לתינוק בן שישה
חודשים שטועם לראשונה מיץ פירות ומשתחרר, לראשונה בחייו, מטעם
החלב; זה מוצא חן בעיניו, ולמחרת שמים על ידו צלוחית קטנה של
עיסה שאינה חלב. הוא נזכר בטעם מאתמול ומתלהב, ובטיפשותו הוא
לוקח את הצלוחית וטובל את כל ראשו בה! הכל נשפך ואינו מצליח
אפילו לטעום... האימא (טבע) עדיין תחייך למראה עיניה ותסתפק
בלהכין לו עוד בקבוק... אולם הבעיה מתעוררת כאשר התינוק הזה
גודל ומגלה את העונג במאכל - או אז אוכל עד אין סוף ומשמין
והכולסטרול עולה; או מגלה את העונג בשתייה, בעישון, ומשם מגלה
את השקר והגזל והחנפנות... הכל לפי מידות: אימא (טבע) יכולה
להתערב ולהשפיע עד גבול מסוים, ע"פ הכלים העומדים לרשותה...
מכאן והלאה כוחות אחרים ישלטו במרחב. (אם ברצונו של המרחב
שיוסיף ויתקיים בתוכו הילד הטיפש).

אין מנוס מהקביעה הבלתי מחמיאה - לעולמנו בכלל ולאדם בפרט:
עובדת הוויסות דומיננטית היא בחיינו ובעולמינו עד לרמה האישית.
הסתכלו סביבכם והיווכחו.

אחזור כהבטחתי, לאחר ההפסקה הזו, אל נושא הכרת השם בפועל; הוא
הנושא המרכזי. איך מכירים את השם! מי עומדת בפניו האפשרות
הזאת? האם אני מדבר על הכרת השם יתברך בכבודו ובעצמו? על מה
בדיוק אני מדבר...

אני מדבר על הכרת השם יתברך בכבודו ובעצמו.

קל להכיר אותו מאשר להאמין בו. קל לסלול את הדרך להכרתו; קל
בעשרות המונים מדרך האמונה הפתוחה מטבעה והבלתי מוגדרת והבלתי
מחייבת. בשביל מה אני צריך להאמין אם ביכולתי להכיר...

אפשרי הוא ונהוג לשים מתחת לנושא כזה הרבה מאוד נוסחאות
ופילוסופיות וסיסמאות, המבטיחות דיוק מירבי רוחני... אינני
רוצה בדרך הזאת. ברצוני לחרוג מהנוהג הזה; אני רוצה להגיד לכם
איך ניתן לראות את מלך מלכי המלכים, בכבודו, בזיו שלו, בעצמו.
הדבר אפשרי רבותי לנגד עין הרואה; ואני רוצה לדייק: אינך צריך
להתאמץ ע"מ לראות את הזיו הזה, הוא יבוא אליך מלבדו, אם רק
תגיע לרמה מסוימת של כנות עצמית; בעצמך ועם עצמך.

והלכה למעשה, מכאן היה אמור להתחיל המאמר שלי. רציתי לספר את
מה שראו עיני, לא רק את מה שהרגשתי... נוכחתי דרך שתי עיני
בקשר אמיתי עם מערכת העל. ראיתי מקרה ועוד מקרה ועוד... עד
ששללתי את מונח "המקרה" וניסיתי להביט בחבילת המקרים. ההגיון
הבסיסי שלי דרש את זאת, כי לא יתכן שיד המקרה תשתתף בתכנון
הדברים ושילובם עד לרמה מדויקת ונקודתית כזאת.

או אז נגלתה לעיני תמונה אדירה בעוצמתה. כה אדירה שלא יכולתי
לשמור אותה לעצמי, פשוט לא יכולתי, אני בשר ודם...

אינני נביא, ודברי אינם מהווים תחליף לדברי נבואה גם לא
מתקרבים במהותם למעין זה... כן באתי לדבר על מסר ספציפי לציון
ולגולה: יש קשר אמיתי ופעיל עם מערכת העל; אותו [הקשר] ראיתי
ואני מבקש להראותו גם לכם. זה פותח שער עצום מימדים לתקווה, כן
אני מתכוון לתקווה! וזה סותם את הגולל על ספקות והתלבטויות
גלויות ונסתרות אודות עובדת קיום האל: האם הוא ישנו, או איננו?
האם הוא קיים או אינו קיים? האם יכול להיות דבר כזה או אין זו
אלא אמונה - וכמו שאומרים איש באמונתו יחיה?!

אני באתי להגיד לכם: אין זאת אמונה רבותי, זו עובדה. הוא קיים
כי הקשר איתו קיים. ראו נא בעינכם את ניצוצי הקשר השזורים
לעיני כל, ובאופן גלוי וממוקד:

נותר לי עוד "מקרה" אחד מתקופת כתיבת המאמר. אני רוצה להגיד
ובכל הפשטות את ההודעה הזאת: לא פסק הקשר לרגע אחד, לאורך כל
כתיבת המאמר, שהתחלתי בו מלפני כשלושה חודשים; בכל הזדמנות,
יום יומי כמעט, בכל האמצעים, בדרכים שונות ומגוונות. על חלק
מהם סיפרתי לעיל, ונותר כאמור תיעוד האחרון שבאמתחתי; אחריו
אלך אל המפה המקורית של המאמר, היכן ביקשתי לתעד את התיעוד
המקורי של הקשר, זה שהתחיל מלפני ארבע שנים.

יום שישי בבוקר 4/02/2005 למניינם. אני נמצא בבית הכנסת לקראת
סיום תפילת שחרית. כיסא אחד מאחורי יושב לו יהודי עם זקן לבנה,
כבן שישים פלוס, אינני מכיר אותו, הוא אורח שבא להתפלל איתנו.

ברצוני להזכיר דבר מסוים, שיתקשר בתורו עם האמור. כשבוע לפני
יום שישי ההוא, נקלעתי במאמר לנושא הציוויים התורנים שאינם
ניתנים להגדרה, כמו רצח אופי, הלבנת פנים, גניבת דעת, כמו
ענווה, צניעות... עוד הוספתי באותה הזדמנות, שהפרשן רש"י טוען,
שהדיבור השישי "לא תרצח" מדבר על העלבה והלבנת פנים ששווה
לרצח. השבוע שכתבתי בו את הטענה הזאת (של רש"י) היה של פרשת
יתרו. עיינתי ביום שבת של אותו שבוע בפרשת יתרו, בה מופיעות
עשרת הדברות, והלכתי ישר אל רש"י בשביל לאמת את מה שכתבתי
בשמו... ולתדהמתי, לא מצאתי שום התייחסות שלו לדיברה השישית
"לא תרצח". וכך החלטתי לתקן את הערתי זאת כאשר אעשה הגהה
למאמר...

עבר שבוע - ואני חוזר עכשיו לאותו יום שישי, אני בסוף התפילה,
וברגעים ההם עלה לי בראש מין ההשערה, שיתכן וקראתי את פרוש
רש"י זה אודות "לא תרצח" במקום אחר, היכן שהוזכרו עשרת הדברות
פעם שנייה! אולם לא הייתי בטוח בעצמי אם באמת עשרת הדברות
הוזכרו פעם שנית. פניתי לעבר היהודי היושב מאחורי, אינני אפילו
מכיר אותו, אך נראה לי, מהזקן שלו, שאולי הוא רב ויכול
לענות... שאלתי אותו : "תגיד, האם נזכרו עשרת הדברות פעמיים
בתורה?" והוא ענה: "אני חושב שכן אך איני בטוח. למה שלא תשאל
את הרב שם, הצביע עליו, הוא יודע את כל התורה בעל פה". חלקה
השני של תשובתו - לא הייתה צפויה, כי הוא זר בבית הכנסת
ובקהילה... מהיכן יודע מי הוא הרב שמה, ועוד מצביע עליו וממליץ
לי...

הודיתי לו, וקניתי מיד את המלצתו; למה לא - אמרתי לעצמי.

זה המקום לציין את העובדה הזאת: מעולם לא פניתי ביוזמתי לרב
הזה שהצביע עליו, ומעולם לא שאלתי אותו שאלה או חשבתי
בכיוון... למרות שאני מאותו המוצא של הרב, מאותה העיר, והוא אף
היה המורה שלי בתקופה מסוימת. אך ובלשון עדינה אנסח את זאת:
אחד התנאים המליץ לכל יהודי "עשה לך רב"; ואני הייתי מעדיף
לעשות לי רב אחר... הוא הוא אותו הרב שהזכרתי במכתבי לרב
עובדיה: זה היה הרב שהבן שלו הלך למבחן בשבת, בעיר חלב של אותם
ימים, היכן שמי שמחלל שבת היו תולים אותו חברתית! מנדים אותו,
מנדים את הוריו ומי שחינך אותו... אולם הסיפור הזה של בן הרב,
עבר חלק ללא שום בעיות... החברה החנפנית הזאת הפכה דף מהר
והתחשבה באביו של מחלל השבת, הרב השני במעלתו בחלב של אותם
הימים. אני במסגרת הדין וחשבון האישי שעשיתי במכתבי לרב
עובדיה, נזכרתי במקרה הזה בכאב ובבושה, וחשתי למעשה את אותה
התחושה התמוהה שחשתי בה אז, באותם הימים כאשר נודע לי הדבר,
כאשר הייתי ילד. את התחושה הכאבת הזאת העברתי, ככתבה וכהלכתה,
במכתבי לרב עובדיה; ועכשיו אומר לי היהודי הזר ההוא שאלך לאותו
הרב ואשאל אותו את שאלתי, "כי הוא בטח יודע את כל התורה בעל
פה" - בלשון הזאת התנסח ועוד הצביע עליו.

למה לא... אמרתי לעצמי וניגשתי אל הרב.

תגיד לי חכם, האם עשרת הדברות נזכרו בתורה פעם נוספת, מעבר למה
שקראנו בשבוע שעבר בפרשת יתרו?

את התשובה שלו תיעדתי למעלה, עוד באותו יום שישי, ה- 4/02/2005
למניינם, וכך כתבתי :

[והוא ענה לי במילים האלה: "בטח שכן, זה נזכר בפרשת ואתחנן
בספר דברים" - הודאתי לו והלכתי.

הוא קרא לי אליו שוב, וביקש להוסיף, וכאילו קנה משהו והחסיר
מתשלומו; הוא הוציא עוד כמה שטרות מכיסו הצדדי להשלים את
התשלום. אסור לקנות בלי לשלם!

הוא השלים במילים ברורות ויפות, את הסכום הבא: "משה רבנו חזר
על הרבה מאוד דברים בספר דברים, בשבוע האחרון לפני מותו. בעשרת
הדברות הראשונות שהזכיר בפרשת יתרו כתוב: זכור את יום השבת
לקדשו, ובעשרת הדברות המופיעות בפרשת ואתחנן מופיע, שמור את
יום השבת לקדשו." הוא הסביר לי את ההבדל בין "לזכור" לבין
"לשמור": "מה שאנו מזכירים מדי יום, לפני קריאת קטע התהילים
היומי שאומרים בתפילת שחרית: השיר שהיו הלוויים אומרים בכל יום
על הדוכן, מזמור ליום שני בשבת קודש...; זהו "לזכור". ו"לשמור"
זו עשיית מצוות השבת כהלכתה, או כמו שאנו אומרים, שמירת יום
שבת".

ועוד לא נגמר התשלום. הוסיף: "משה רבנו, כאשר קיבל את התורה,
שמע מפי הגבורה את שתי המלים האלה בו בזמן, "שמור" ו "זכור",
כלומר הן יצאו מפי הגבורה באחת - דבר בלתי אפשרי אצלנו... או
אז למשה רבנו הייתה קושיה, איך לכתוב את שתי המילים בו בזמן,
כפי ששמע אותן, ואת הקושיה זו פתר בדרך זו, להזכיר את עשרת
הדברות בשני מקומות, בפרשת יתרו, ובפרשת ואתחנן.

ביקשתי ללכת, והוא הרגיש בזמני "הלוחץ", ולכן ביקש בתנועה קלה
בראשו, תן לי להשלים עוד דבר קטן, רק זה... "גם הדיברה העשירית
"לא תחמוד" שונתה בשני המקומות". תודה ושבת שלום. ] (מאותו
יום, אגב, התרגלתי לפנות בשאלותיי לרב הזה).

על מנת לקשר בין הקצוות, אשלים את מה שכתבתי באותו יום שישי,
ישירות לאחר תיאור שאלתי/שיחתי עם הרב שהבאתי לעיל:

[ריבונו של עולם, הרב הזה הוא הרב שבנו הלך למבחן הערבית בשבת
והעניין הושתק מפאת כבודו. עליו סיפרתי לעיל; והוא בא היום
להגיד לי באופן ברור וכן: אני מעביר לך בזאת את התורה שלנו ושל
אבותינו ואבות אבותינו; והוא העביר לי אותה על פי הקוד שלה:
בתמימות, במסירות, בסבר פנים, ובשלמותה, מבלי להחסיר או
להוסיף.

הוא אשר אמרתי: הניגודים של האישה הזאת, קיצוניים הם, בעלי שתי
קצוות רחוקות עד מאוד... המוח האנושי, כפי שאמרתי לעיל, לא
יכול לסבול ניגודים כאלה, לא יכול להתמודד איתם... רק כח עילאי
יכול לזאת, רק אתה ריבונו של עולם; וכנראה, ככל הנראה, אתה
רוצה בנו בכל זאת.

בזאת תמה תפילתי להיום, יום שישי בשבת קודש; שבת שלום.]

לכבוד לי לקשר עכשיו את הקצוות, שיפענח לעיני כל את קוד הקשר:
איך מתקשר השם יתברך איתנו, ואיך מעביר לנו את מסריו.

ביום חמישי רבותי, יום לפני, פניתי מעל דפי המאמר הזה להשם
יתברך, וכתבתי תפילה. את התפילה חתמתי בדין וחשבון שביקשתי
להציג בפניו, אודות "העם הכי קטן ומבולבל בעולם". אמרתי לו שאת
הדוח הזה ולמעשה כבר השלמתי והצגתי לעיל; והתכוונתי לכל מה
שהופיע במאמר עד עכשיו... הופיע שם רק שחורות איומות: אנו אומה
אבודה ואובדת עצות ודרך. אנו עם שאיבד כבר את הקשר שלו עם
עברו, איבד את ביטחונו בעצמו, "והמרחב האמונתי" נמצא היום
בשיאו.

ולמרות זאת, עמדתי רועד אך זקוף בפני השם יתברך והוספתי:
"ריבונו של עולם. נותרה בנו עוד טיפה קטנה של כנות. קשה לאתר
אותה, אך קשה גם להתעלם ממנה. אני מבקש בזאת להציגה ולהוסיפה
אל הדו"ח." ביקשתי ללמד זכות על עמי ועל אומתי, ואת זאת עשיתי
בגאווה בלתי נסתרת, עם ראש זקוף. סיפרתי לו עדות אישית: בעמידה
של מנחה, עמדתי על יד איש יהודי שמירר בבכי בפניך, בתפילת
מנחה. הכנות שלו היא הכנות שאני גאה בה וביקשתי להציגה כסניגור
טוב וחזק לעמנו. לא במקרה הוספתי, זה אותו האיש שהזכרתי אותו
במאמרי לעיל, ושנמנע לקנות כובע מזויף באזור שטוף שמש, והעדיף
לחשוף את ראשו לשמש היוקדת מאשר לקנות דבר מזויף. כובע קטן בסך
הכל, שמחירו דולר. שני דולר...

נזכרתי והזכרתי עוד מקרה, שיכול ללמד עלינו גם סניגוריה.
הרגשתי את הצורך בסניגוריה כזאת... הזכרתי בהזדמנות מה במאמר,
את הרב הראשי של חלב, עיר מוצאי, שהיה גאוותן שאין לו ולענווה
מאומה... ועכשיו בתפילתי נזכרתי בעוד תמונה, חזקה שנטעה בי את
שורש היהדות האמיתית. כך המשכתי את הדו"ח :

[ נזכר היום ולא ברח מזכרוני לרגע, שאותו הרב הגדול בתורה ו...
הגאוותן, רחץ פעם במו ידו את גופתו של איש תמהוני אחד, שמת מות
ערלי בתוך ביתו, ועברו שעות ארוכות עד שמצאוהו מת בחדרו
האומלל. בתור ילד זכרתי טוב את האיש התמהוני הזה, שהילדים היו
רצים אחריו ומבזים אותו, צוחקים עליו, ומושכים בשמלתו
המלוכלכת, הוא לא החליף שמלה זו מעודו; אני לא הייתי אף פעם
בתוכם; והדבר, כילד, הציק לי, אך לא היה לאל ידי...

זכור לי איש תמהוני עם אף תמיד נוזל ומלוכלך, וריח לא נעים
נודף ממנו, הוא לא החליף מילה עם אף אחד מעודו, ונדמה שלא ידע
שיחה מה היא... כן זכור לי האיש עם ריחו הנודף, שהיה נכנס לבית
הכנסת, ומחפש בערימת הספרים ספר מסוים, אוחז בו ומדפדף בו ללא
מטרה. הוא לא היה קורא, רק מדפדף, ולפעמים עושה תנועות עניים
של מעיין.

האיש התמהוני הזה כאמור מת בודד וערלי בחדרו, והרב הגאוותן
ובאופן תמוה, עמד על זה ללכת הוא בעצמו אל חדרו - אינני יודע
בליווי מי, ולרחוץ בעצמו את הגופה, שעברו עליה שעות ארוכות...

הדבר הבלתי מובן בעליל שלא התאים לנתונים המוכרים לי - משך את
תשומת לבי וניסיתי לשאול ולחקור, עם הכלים הדלים העומדים
לרשותי. אמרו לי מה אתה לא יודע? זה איש שנכנס לעומק הקבלה,
ו... השתגע! ממש השתגע כי לא יכול היה לעכל את הקיבולת של
סודות הקבלה! ולכן הרב הלך בעצמו לרחוץ אותו, כי הוא, למרות
שהיה משוגע וערלי, איש מקובל היה!

"הסיפור עשה עלי רושם" כך הייתי צריך לומר; אולם, ואני עומד
היום בפניך, מעיד אני שהסיפור הזה יצק את תורת משה האמיתית אל
תוך לבי, מהרגע שאוזני נתקלה בו; מהרגע שמוחי הטרי עיבד אותו;
ואני יודע היום, שמוחי ולבי וגם אוזני, פעלו היטב בזמן ההוא.

את זאת עשה הרב למעני, ולמען ילדי וילדי ילדי. את זאת עשה הרב
הגדול בתורה, הגאוותן, ובעל המידות היהודיות האמיתיות. זוהי
כלתו של בורא עולם; זו כלתו החביבה בעלת הטמפרמנט הקיצוני
והמנוגד, בתכלית הניגוד.]. כאן סיימתי את הכתיבה ביום חמישי.

וביום שישי בבוקר:

-- אני נזכר בטיעון של רש"י.
-- שבוע קודם אני כותב על הטיעון של רש"י.
-- פונה ביום שישי אל מישהו שאינני מכיר.
-- הוא מפנה אותי לרב שלא הייתי מעולם פונה אליו מיוזמתי...
-- מתרצה ופונה אל הרב בשאלתי.
-- ונענה על ידו בשלמות, בתמימות, במסירות, בסבר פנים, מבלי
להחסיר או להוסיף.
-- ומהתשובה הזאת אני ממשיך את הדוח שלי מאתמול, מהיכן
שהפסקתי.

אמר לי השם יתברך, את המסר הבא: גם את זאת עליך להוסיף,
מחובתך להוסיף, וראוי להוסיף.

השאלה: מתי בדיוק מסר לי השם את המסר הזה?

תשובה:

-- הוא מסר לי אותו ביום שבת ההוא, בהיותי חילוני, כאשר נזכרתי
וכתבתי על הסיפור של הבן של הרב.
-- הוא מסר לי אותו ביום שכתבתי את הטענה בשם רש"י.
-- הוא מסר לי באותו יום שבת כאשר עיינתי ברש"י של יתרו ולא
מצאתי את הטענה!
-- הוא מסר לי ע"י היהודי הזר שהפנה אותי באופן תמהוני אל הרב
והצביע עליו באצבעו.
-- הוא מסר לי על ידי תשובת הרב עצמו, כאשר פניתי אליו.
-- הוא מסר לי כאשר הגעתי ביום שישי לאחר התפילה אל המקלדת,
ישבתי להמשיך את המאמר, וראיתי מול עיני רק את התשובה שקיבלתי,
אך לפני שעה קלה.

הוא מסר לי את המסר שלו בכל הזמנים המופיעים למעלה, ושהצגתי
אותם באופן סדיר. אני נזכר במה שאמר לי הרב באותה תשובה: משה
רבנו, כאשר קיבל את התורה, שמע מפי הגבורה את שתי המלים האלה
בו בזמן, "שמור" ו "זכור", כלומר הן יצאו מפי הגבורה באחת -
דבר בלתי אפשרי אצלנו...

אכן, בלתי אפשרי אצלנו, למסור מספר מסרים, בו בזמן, ובזמנים
שונים, כך שיתחברו ברגע מסוים לכדי מסר אחד ברור ומוחלט. זהו
המסר שנמסר לי על ידי השם יתברך. זו דרכו.

יום שישי היום, 25/02/05 למניינם. אני חוזר אל המפה המקורית של
המאמר, זו שהתוויתי לתעד דרכה את התיעוד המקורי של הקשר,
שהתחיל מלפני ארבע שנים. לא אלך ע"פ סדר המקרים אולם כולם קרו
בתוך פרק הזמן של 4 שנים האחרונות. לציין ולהדגיש, כשנתיים
מתוכם לא הייתי שומר מצוות ולא שבת ובקושי כיפור.

לכבוד יום השישי הזה, אתחיל במקרה שקרה ביום שישי.

ציינתי לעיל, שאת היום הזה אני אוהב ומעריך ומשוגע עליו. זה
היום היחיד שאני בא באוטו שלי לעבודה - מרחק של כ-80 ק"מ. אני
אוהב לצאת מוקדם ביום שישי, בשביל לא להכנס לספק שבת ולהבטיח
את הגעתי הביתה בזמן. אך לא רק זאת - למה לשקר: אני אוהב גם
לקחת איזה שעה תמימה חופשייה ולשבת עם הילדים - במיוחד עם
הקטנה שבמשך כל השבוע לא יוצא לי לראות אותה, כשאני יוצא או
מגיע - היא ישנה.

יום שישי; יוצא מהבית בחמש וחצי, מתפלל שחרית, אוסף את בן
אחותי שיורד עם סנדוויץ' מוכן (כולל בשבילי - בלעדיו הוא לא
נכנס לאוטו!), היה עימי באותו יום עוד חבר שאספתי מבית הכנסת,
ולדרך.

כשני קילומטרים לפני שאנחנו מגיעים, מגיח לפתע אוטו משום מקום
- הוא נכנס בטעות באין כניסה, וניצב מולי! נותר רק מטר או
שניים לפגוע בי, עניין של חצי שנייה...

רעדתי אני וכל הנוסעים שלי - אבל אני יוצא מזה ברגע האחרון.

פותח, עובד, יום יפה, ומגיעה שעה שלוש המיוחלת: אוסף עוד שלושה
יהודים שגם אוהבים לחזור מוקדם ביום שישי, ולדרך.

בחצי הדרך הפעם, אני מחליט לעקוף משאית, והאמינו לי שאני נהג
זהיר... אני מסתכל קדימה לפני העקיפה - ושם גז. וככל הנראה לא
הסתכלתי טוב; משהו השתבש ואני רואה אוטובוס גדול מהכיוון
הנגדי, הוא בא מולי במהירות גבוהה שלא אני ולא הוא יכולים
לעצור, המרחק כעשרה מטרים בינינו, ואינני יכול לחזור למסלול
הימני שלי, כי המשאית שאני עוקף ארוכה, ואורכה הוא כעשרה מטרים
- זה אותו המרחק בין האוטובוס לביני!

כל שלושת נוסעיי היו ערים לסיטואציה המביכה זו, אולם ולזכותם
ייאמר שידעו להתנהג באותם רגעים באיפוק ולא להשתולל או לצעוק,
למרות שראו את המוות כה קרוב - ממש מולם, והם קנו בשתיקתם את
ישוב הדעה שלי וריכוז הנהג ברגעים כאלה הנו דבר מבוקש... והם
קלעו למטרה!

ההחלטה שלקחתי באותו רגע קריטי, הייתה נכונה, ובינינו - לא
עמדה בפני החלטה נוספת, מלבד לצפצף לאוטובוס או להכנס בו...

החלטתי לשבור עוד נתיב שמאלה, ולעלות על שולי העפר בכביש,
מצידו השמאלי של הכביש. לקחתי כאן מספר צ'אנסים - לא אחד:
האוטובוס יכול גם לקחת את אותה ההחלטה ולרדת לשוליים, או אז
ולמרות הכוונות הטובות שלי ושלו, יכולנו להתנגש על השוליים -
לא על הכביש. יכול היה להיות עובר אורח ההולך להנאתו על
השוליים, מה עוד והאזור- כל האזור בערך, בו עובר הכביש הוא
מיושב.

לקחתי עוד צ'אנס בלתי מחושב- אך ללא ברירה: רוב השולים חופפים
וואדיות עמוקות שלא נעים לקפוץ בתוכן עם האוטו. אבל מה עושים?
מתנגשים עם האוטובוס?

אף אחד מהמכשולים האלו לא הכשיל אותי! אבל היה רק עוד מכשול
קטן וסמוי שלא ניתן להבחין בו, וממילא לא ניתן לקחתו בחשבון:
לפעמים שמים שלטים מצידי הדרך... כל עשרים שלושים ק"מ תמצא שלט
כזה, זקוף מברזל קשיח הניצב על שולי הכביש. לי היה אחד כזה.

הסיפור רבותי היה כזה: אני נמצא על המסלול השמאלי של הכביש,
מימיני המשאית הארוכה, מולי האוטובוס, ואני שובר שמאלה לשוליים
של העפר. הייתי במהירות של כ-100 קמ"ש, לחצתי את הברקס בכל
הכוחות שלי, והאוטו נעצר לאחר כעשרים מטר; על שולי העפר; ונישק
נשיקה קלה וביישנית את השלט החזק מברזל קשיח. ירדנו כולנו
מהאוטו לקחת אוויר שאזל בפנים, ולראות מה קרה לשלט או לקדמת
האוטו. לא נרשמה אפילו שריטה, אך נגיעה - כן. השאלה היא, איך
ידעתי לחשב מתי להכנס לשוליים, באיזה מהירות - כך שאעצר בדיוק
בעשירית השנייה האחרונה ולא אגרום נזק - לא לי, לא לנוסעי, לא
לאוטו, ואפילו לא לשלט העירוני.

מסתבר שאני יודע לחשב מדויק ויפה, כי כל פשלה בחישוב מהסוג
הזה, דינו אחד: להתפוצץ כנגד השלט, במקום האוטובוס; או ליפול
אל התוהו, או להתנגש בעץ, או במכונית חונה, בעובר אורח... הכל
היה מחושב עד לרמת המילימטר חבוב! יש לי שלושה עדים.

ההחלטה הראשונה שהתקבלה בוועד האוטו לאחר שחידשנו את הנסיעה
הייתה, שכל אחד מהנוכחים יעלה לתורה למחרת בשבת ויברך הגומל.
ואני הלכתי הביתה וישבתי עם עצמי הפעם - לא עם הילדים. חשבתי
על משהו מאוד ספציפי: איך ניצלתי בדרך העפר השמאלית! גם אם
הייתי עושה סרט קולנוע, עוצר את התנועה, מפנה את המקום, מכין
את הסט עד לפרטי פרטיו, ומתכנן את כל השלבים באופן מלאכותי, עד
לשלב העצירה הסופית עם נגיעה קלה בשלט, הייתי לוקח בכל זאת
סיכון גבוה ולא פשוט: כי מה אם משהו קטן ישתבש... במהירות
במרחק בחישוב...

אולם לא זה מה שהדליק את הנורית האדומה. פעמיים ניצלתי היום
ממוות בטוח! באותו יום, בהפרש של רק מספר שעות. בבוקר אומנם זה
לא היה באשמתי, אולם ולאחר המקרה - את מי מעניין זהות האשם או
הזכאי?

למה זה קרה. מהו המסר. על זה חשבתי.

דבר אחד למדתי בתקופה האחרונה - תקופת הארבע שנים: למדתי לחפש
את המסר בכל דבר שסוטה ממסלולו טיפה, שיוצא מגדר הרגיל ומושך
את תשומת הלב... היום הצטברו לי מספיק סטיות שיצאו מהגדר ועברו
אותו...

שאלתי את עצמי: הייתכן וזו אזהרה?! אולם על מה? אני מנסה להדבק
בדרך הנכונה; ואני בטוח ויודע את אמיתות הנוסחה הזאת: מספיקה
התנועה לכיוון הנכון. אם אתה מתקדם לעבר הנכון, ואפילו מנקודת
השפל הכי נמוכה, מובטחת לך נסיעה קלה חלקה ומהנה ללא שום עיכוב
ו/או מכשול. אינני יודע אם הגעתי למקום הנכון, אולם אני יודע
אודות עובדת התקדמותי לעבר המטרה הנכונה - ואם כן היכן ההבטחה
לנסיעה חלקה ובטוחה!!

על מה האזהרה!?

באותם הדקות ההן, שישבתי עם עצמי בבית לפני כניסת שבת, לא
הגעתי לשום מסקנה; נהפוך: חידדתי רק את הספקות, ויצרתי להן
אחיות.

בית הכנסת, ליל שבת, בין מנחה לערבית, ישנו חור של כחצי שעה
שאני רגיל למלאו בעיון במעם לועז שלי. היום החלטתי לחשוב
ולהרהר במקום לעיין. ישבתי בחצי שעה הזאת ולחצתי את ראשי.
הפעלתי לחץ מתון ומבוקר על עצמי, ואם השב"כ מניבים פרות מפעולה
כזאת - מה חסר לי...

הגעתי למסקנה מסוימת, ועצרתי שם. לא היה לי ספק קל שבספקות,
הגעתי!!

תמיד ידעתי את נקודת החולשה שלי, והיא התרגזות מהירה. אינני
אדם "עצבני", אינני אפילו מרוקאי; אך כן אני יכול לרשום סטיות
מרשימות בתחום, בהזדמנויות קרובות או רחוקות. קראתי אפילו פעם,
שאדם בשעת רוגזו, כאשר מאבד את העשתונות ואת השליטה - הוא
כעובד עבודה זרה, ואני חותם על הקביעה הזאת.

נלחצתי. החלטתי שאין לי זמן. אם האזהרה באה בלשון כזו, כה
נחושה וחד משמעית, סימן שהחרב מונחת על הצוואר... אין כאן זמן
מיותר למשחקים ו/או התפלספויות. יש לנקוט מיד בפעולה חוסמת.

אינני מדבר בלשון ציורית רבותי, חשבתי וכך חשבתי באותה החצי
שעה בליל שבת המפרידה בין מנחה לערבית. וטוב שהייתה.

ישנם שני סוגי בני אדם, ואורח תגובתם בשעת לחץ. יש מי שמאבד את
העשתונות ויש מי שאוסף את עשתונותיו ואת כל חלקיו ומגייסם
לפיתרון מאוזן מיידי ונכון. אני חייב להחמיא לעצמי ולשייך אותי
לקבוצה השנייה. כן אני יכול להלחץ, אך לא בשעה קריטית. אני
מומחה לשעות קריטיות.

החלטה: לעמוד לאחר ערבית בהיכל, להשבע, ולהגביל את עצמי לתקופה
מוגדרת, לא להכנס לשום רגע של כעס בלתי נשלט.

הייתי חייב לקחת את ההחלטה הזאת. אין לי זמן.

לקחתי את ההחלטה, אך עדיין הייתה לי בעיה: על איזו תקופה
להתחייב. אין זו בעיה פשוטה רבותי - ושוב אין לי דווקא אופי
רגזן, אולם האם אתם יודעים מהי משמעות התחייבות כזו? האם אתם
יודעים אילו כוחות יש לגייס בשביל זה? ואם תשכח. אם תשכח
משבועתך, הרי זו שבועה לבטלה וע"פ המוסכמות האישיות שלי, זוהי
המעידה הגדולה מכולן.

לציין, ושוב אני חוזר אל הסטנדרטים האישיים שלי: אינני חייב
להשבע בשביל להתחייב על דבר, מספיק רק להתחייב במחשבה מסודרת
עם עצמי, וזו בשבילי שבועה לכל דבר. אפשר גם לומר דבר, להוציא
אותו מהפה - גם זו שבועה לכל דבר; באופן הזה נשבעתי פעם לארז
שלי, כאשר היה בן שלוש ארבע, לא לעשן סיגריות, וקבעתי תקופה
ארוכה בן מעל לשלושים שנה... כן כך הפסקתי לעשן לאחר שלוש
קופסאות ביום, ומעל לעשרים שנה עישנתי. כתבתי פעם מאמר שלם
שהתפרסם באתר להפסקת עישון, בו תיארתי באריכות איך נפלתי בפח
של תינוק שבקושי מדבר, והתחייבתי...

אכן אני משתמש לפעמים במחסום "השבועה" לפתרונות קשים, ואכן אין
לי בעיה להתחייב, אף בדברים קשים - כדוגמת הסיגריה - על טווח
ארוך אך אני נוקט בשיטה זו לעתים רחוקות...

החלטתי איפוא להתחייב על תקופת צינון של עצבים, אך על איזו
תקופה לחתום - זאת הייתה בעיית הבעיות.

החלטתי, מתוך שיקול קר ונכון, שאין לקחת סיכון כאן, ולהתחייב
על התקופה הקצרה ביותר: שבוע! מליל שבת זה עד לליל שבת הבא.

וכך, לאחר ערבית, ניגשתי להיכל וחתמתי. אגב, יכולתי גם לחתום
עם עצמי בעצם מחשבה שקטה, אולם החלטתי הפעם שיש לעשות את זאת
פורמלית ומול ההיכל עצמו כי האזהרה הייתה מפחידה וככל הנראה
דחופה. לחתום מהר וברור - זאת המטרה המיידית, עד שיעבור זעם...


הנהגתי מנהג יפה לעצמי ולילדים שלי כלהלן: לגשת כל ליל שבת
לאחר ערבית להיכל ולדבר חופשי, להיפתח... בשקט רק ביני לבינו.
גידי שלי הקטן האריך בשיחתו פעם - כולנו מחכים והוא תקוע. עד
שגמר וכולנו התנפלנו עליו ביחד: היום אתה חייב לספר על מה
הייתה השיחה! גם אני לחצתי והשתתפתי בעבירת האתיקה!

לאחר לחצים פיזיים מתונים ללא אלימות מילולית קשה, הוא נכנע:
"ביקשתי אוטו עם שלט רחוק, אבל לא ידעתי איזה סוג לבקש".

גם בליל השבת הזה, לחצו עלי החבר'ה הצעירים, כי התעכבתי קצת
ע"י ההיכל... אך אני לא גידי! לא נכנעתי.

ברצוני בנקודה זו לציין עובדה יבשה: השבוע הקשה ביותר שעבר
עלי, המתוח ביותר, הלוחץ ביותר, היה השבוע שהתחייבתי לשלוט
בעצמי ולא להתעצבן. לא הפסקתי להתפעל מההחלטה האחראית שלקחתי:
הגבלת ההתחייבות לזמן המינימום האפשרי: שבוע אחד בלבד. לא
האמנתי רבותי עד היכן אני מסוגל למתוח את עצמי ואת כוחותיי.
השבוע המר שעבר עלי, לא היה מקרי בשום פנים ואופן. אדגיש שוב:
היה קשה במיוחד ובלתי נסבל - גם ללא השבועה.

למה. למה היה שבוע קשה במיוחד. מה ההגיון.

אינני מתכוון להכנס לעומק הדברים, ויש על מה... אולם אסתפק
בציון סיפור אמיתי, ששמעתי לפני כשנה מבחור אחד, דתי אדוק,
יפה, שגם ידע לדרוש בציבור, עם חן ועוצמה נדירים, ידע לשלב
ביניהם. הסיפור הזה יתן הרבה חומר למחשבה, אודות התמיהה
ההיא...

הבחור הזה החליט יום אחד לעזוב את פנמה, ולחזור ללמוד בישיבה
בישראל. הוא קבע תאריך, והודיע לקהילה שאהבה אותו על החלטתו.
ביום שבת האחרון, נתן את דרשתו האחרונה, למחרת הוא טס.

דרשתו זו, לקחה גוון אישי מטבעה, וכך הוא חתם בסיפור קטן על
עצמו.

"כולכם מכירים אותי, וכולכם יודעים שנולדתי חילוני והמשכתי כך
הרבה מאוד שנים. גם התחתנתי בתור חילוני, עם אישה חילונית. יום
אחד, כתוצאה מהתבוננות מסוימת, החלטתי לשנות קצת מהכיוון,
ולהכנס קצת ליהדות. החלטתי להתחיל בשבת. ואכן, הגיע יום שבת,
ושמרתי אותו. לא עבדתי, לא נסעתי, לא הדלקתי..."

כאן קולו התחיל לרעוד, מה שלא קרה בכל הקרירה שלו, וכך המשיך
בסיפורו: "עבר עלי, השבת הראשון, שבת של גיהנום. אשתי רבה
איתי, ההורים שלי צעקו עלי, הילדים החברים, זלזלו צחקו הכאיבו
כעסו... גם במשך השבוע - לא הפסיקה ההתקפה הרב כיוונית לרגע
אחד. הגיע ליל שבת השני, וגם אותו החלטתי לשמור ולהתעקש. וגם
לא היה ליל שקט. קידשתי, אכלתי, וירדתי אל הגן שעל ידינו.
ישבתי לבד בגן, בלילה, לא היה אף אחד על ידי. ישבתי ודמעות
נזלו מעיני: מה בסך הכל אלוהים עשיתי! מה בסך הכל אני עושה!
בסך הכל אני רוצה לשמור שבת אלוהים. למה כל הקושי הזה! למה!

הוא העיד בדרשתו האחרונה, שלא הספיק באותו לילה לשאול את השאלה
הזאת ולשנן אותה: למה.

המשיך והעיד: עברה שבת, ועוד שבת ועוד שבתות, ולאט בלי להרגיש,
התחיל לו תהליך הפוך שגם לא מצא לו הסבר: הכל התחיל להיות קל.
אשתו הבינה אותו ופזלה לכיוון, היום היא שומרת מצוות לא פחות
ממנו, הוריו, חבריו התחילו אפילו להעריך אותו ואת הצעד שלקח...
אביו התחיל לשמור שבת; הכל פתאום הלך חלק יפה ומעל לכל בקלות.


כך סיים את סיפורו ולא הוסיף.

נזכרתי בסיפור הזה עכשיו, כי אתמול נזכרתי בו בשיחה עם חבר. כן
אתמול "לא במקרה". שאלתי את חברי: אתה זוכר את השיעור של עמי
האחרון? הוא ענה לי שהיה בנסיעה בשבת ההיא. סיפרתי לו את החלק
הזה שסיפרתי עכשיו, וסיכמתי: תפסתי חולצה חדשה מהחנות ושאלתי:
החולצה הזאת עולה כסף נכון?

הוא ענה לי בחיוב. רק כשאתה משלם עבורה אתה יכול לקבל אותה,
נכון? הוא ענה שוב בחיוב.

או אז סיכמתי: כנראה שום דבר לא בא בחינם; יש להוכיח, קודם כל
לעצמי, שאני מסוגל לקנות את החולצה הזאת ולשלם עליה. ברגע שהיא
בידי, אשתמש בה מתי שארצה.

סיכמתי לעיל את השבוע הקשה במיוחד שעבר עלי, אך ברצוני לחזור
שוב אל אותו שבת, יום שבת בבוקר, שערב קודם נשבעתי לא לכעוס
למשך שבוע, תהיה הסיבה אשר תהיה.

נשבעתי בלילה, ואני נמצא שוב למחרת בתפילת שחרית. נהוג לאחר
שחרית של שבת, לשמוע שיעור של אחד האברכים, אולם השבת הזה היה
מיוחד, כי בלילה הקודם (ערב השבועה) הכריזו על דרשה של איזה רב
שהגיע מישראל. נהוג כל ליל שבת להודיע בציבור על בריתות
שאמורים שהיות במשך השבוע, אולם לא נהוג להודיע על דרשה מיוחדת
ליום שבת בבוקר. בליל ההוא הודיעו! לראשונה! וכולנו מחכים
למחרת - אם הודיעו סימן שיש כאן משהו מיוחד...

למחרת האולם מלא עד אפס מקום, והשיעור התחיל. אינני זוכר את
השיעור במלואו, אך אני זוכר, ועוד איך זוכר, חלק מסוים, נושא
מסוים שפנה אליו ללא שום קשר עקרוני או מהותי לנושא שדן בו.
החליט פתאום, הדרשן מישראל, לספר את הסיפור הבא; הוא התחיל בו
בתור משל:

איש עשיר אחד ירד מנכסיו, וחברו הטוב שהבחין בצרתו, (אימא ז"ל
הייתה אומרת: אין דלות עני כדלות עשיר), ומתוך רחמים גרידא על
חברו, הציע לו את ההצעה הבאה: למה שלא תארגן פרויקט מקצועי של
זיוף כסף, תקנה פשוט מכונה לזיוף כסף, תעסיק את הצוות המקצועי
הטוב ביותר שיכול לבצע את הפרויקט, ופשוט תחזור לנכסיך...

ההצעה נפלה על אוזניים קשובות, והוא עשה במצוות חברו: איתר את
האנשים הטובים ביותר בתחום, שיודעים לשים במכונה את החומרים
הנכונים, את הכמות הנכונה, ומסוגלים להוציא תחת ידם שטרות כסף
מעולים - כמעט אמיתיים!! הוא קנה את המכונה, החומרים, מצא את
המקום, וארגן הכל עד הפרט הקטן ביותר.

הכל היה מוכן, והוא הודיע לכל הצוות על מועד התחלת הפרויקט.
קבע איתם למחרת שעה 10.00, בשעה המדויקת הזאת יתחילו את מלאכת
הזיוף המיוחלת.

יום המחרת הגיע, כל הצוות נוכחים, כל אחד במקומו המתאים, והשעה
9.55, נותרו רק חמש דקות ללחיצה על כפתור ההפעלה של מכונת
הזיוף.

ברגע זה ממש, יחידה מיוחדת פורצת למקום, עוצרת את כל הנוכחים,
ומחרימה את המכונה. לציין, שעוד לא הספיקו לייצר אפילו שטר
אחד.

הגיעו למשפט; ולגזר הדין.

לפני מתן גזר הדין, וכמקובל, פנה השופט אל הנאשם הראשי שארגן
את הכל, והשמיע באוזניו את הדברים האלה: "אני רוצה שתבין את
חומרת האשמה שלך: אתה מואשם לא פחות בזיוף כסף, ואני הולך
לגזור עליך 25 שנות מאסר. האם יש לך מה להגיד לפני שאני חותם
את הגזר?"

הנאשם קם על רגליו, וענה בחיוב: כן כבוד השופט; בטח שיש לי מה
להגיד. גזר דין הזה שאתה גוזר עלי איננו צודק כלל ועיקר. לא
מגיע לי לשבת בכלא אפילו יום אחד. אני לא זייפתי אדוני! יחידת
המשטרה שפשטה על המקום, הגיעה ולא תפסה אפילו שטר מזויף אחד
ברשותי. אכן הייתה שם מכונת זיוף, אולם עוד לא הפעלנו אותה! על
זאת יעידו גם אנשי המשטרה שפשטו..."

השופט עונה לו: אתה צודק! אני גוזר עליך רק 25 שנה כי עוד לא
הפעלת את המכונה ועוד לא ייצרת שום שטר. אם היית מפעיל את
המכונה ומייצר ולו שטר אחד, הייתי תולה אותך!

ובחזרה אל הנמשל, כפי שהבהיר אותו הרב מהארץ: "אני מדבר איתכם
רבותי על עבירת הכעס. הסיפור הזה שסיפרתי לכם, סופר על ידי רב
אחד, שתלמידו שאלו את השאלה הבאה: תגיד לי רבי, עד היכן יש
להזהר בכעס... מתי אני יכול להגיד שאני נקי מהעבירה הזאת
שמשווים אותה לעבודת עבודה זרה... ורבו ענה לו במשל הזה: עד
שלא יהיה לך את המכונה של הכעס. אסור שיהיה לך אפילו את
המכונה! וללא ספק אסור הוא להשתמש במכונה הזאת...

המשל והנמשל הזה לקחו את רוב זמן השיעור, והרב הישראלי שיחרר
אותנו הביתה. אני משתמש בביטוי "שיחרר" ולא במקרה: הנוכחים
פערו פה ולא התרשמו כל כך לא מהסיפור לא מהנמשל המשל ולא מן
הדרשן עצמו. אף אחד לא הבין - על מה הייתה ההכרזה המיוחדת
היוצאת דופן אתמול בליל שבת! בסדר, שיעור נורמלי אפילו לא מגיע
לבינוני - אבל להכריז עליו ולעשות רעש... זה כבר מוגזם!

יהודי אחד הגדיל לעשות לאחר השיעור, ותיאר את הרב שדרש
כשחקן... כאב לי לשמוע את התיאור הזה מפה יהודי, ואני חוזר
עליו כאן כי ברצוני לדבוק במלאכת התיעוד עד לפרטי פרטיו.

יהודי אחד בלבד יצא מהשיעור עם פה אמיתי פעור: עד לכאן אדון
האדונים? עד לכאן אתה מרחיק? תודה.

הבנתי שקלעתי למטרה - אתמול בליל שבת ודייקתי. הבנתי את המסר
המסר הברור והמדויק. הבנתי את חומרת האזהרה שקיבלתי, שקלטתי
אותה ברגע האחרון וטיפלתי בה בשעת השין. ושוב, הלכתי לאחר
השיעור להיכל, והודיתי לו. בכנות, בלב שלם.

חזרתי הביתה אך עדיין היה חסר לי חומר, וחומר עדין שבלעדיו לא
יכול להשלים את הבנת המסר. הבנתי שאני בדרך הנכונה ושקלעתי
לגבי אבחנתי לבעיית הכעס והטיפול בה. הבנתי שנקטתי בצעד
הראשוני הנכון והבטוח, מפאת חוסר הזמן שעמד לרשותי. אולם לא
הבנתי עדיין את נושא המכונה! את המשל והנמשל הבנתי, אך לא
ידעתי איך ניתן ליישם את זאת בפועל! בחיים! איך ניתן לחיות ללא
מכונת כעס! מה זה בכלל "מכונת כעס"? האם יש אדם עלי אדמות שאין
אצלו מכונה כזו?! אפילו משה רבנו כעס! שבר את הלוחות! ואם לא
היה לו "מכונת כעס" המוכנה והמתוכנתת להפעלה, איך משה רבנו
כעס? מי זה האדם שאין לו מכונת כעס, תביא לי אותו כדוגמה שאבין
במה דברים אמורים!

עם ההרהור הזה הלכתי הביתה, לאחר השיעור. הסיפוק אפף אותי ללא
ספק, אך עדיין לא היה מושלם.

לאחר מספר שעות, וכתוצאה מלחץ מחשבתי עדין ומתון שהפעלתי
מרצוני על מוחי, פחות או יותר כלחץ השב"כ החוקי, הגעתי, עוד
ביום שבת, לתשובה המשלימה: הנה יש לי דוגמה קרובה וברורה כשמש.
יותר קרובה מזו אין... אימא.

אימא ז"ל, היא האישה היחידה, שאני מכיר והרבה אנשים מכירים,
שאין לה אפילו את המכונה הזאת. זו הדוגמה שחיפשתי.

בשבוע שלאחריו, בליל שבת, הארכתי את השבועה שלי, לעוד שבוע.
ביקשתי הפעם, מרצוני וללא אזהרות, לעשות טוב לעצמי, או מה
שנקרא - לעשות לביתי. אולם, קרה כאן משהו שקלקל לי משהו... גם
השבוע הזה עלה המכריז והכריז על עוד רב שאמור לדרוש מחר לאחר
שחרית. ואני חשבתי בשבוע שעבר שהכריזו על הרב "שלי",
לראשונה, לכבוד המסר וכחלק ממנו...

הסתדרתי עם החיסרון הזה ואי-ההבנה הזו, והלכתי עם הילדים,
מהורהר מה, הביתה.

למחרת, היו הרבה אירועים בבית הכנסת בשחרית, וכנהוג, לכל אירוע
יש את העליות שלו לתורה... בר מצווה, חתונה, בריתות... סיימנו
את מוסף מאוחר, והמכריז עלה שוב לתיבה: השיעור שהכרזנו עליו
אתמול מבוטל, מפאת הזמן המאוחר. או אז הבנתי שההכרזה בשבוע
שעבר ולראשונה על הרב שהעביר לי את המסר, הייתה חלק מהמסר. כן
זו הייתה לראשונה, ולא באה ההכרזה מאתמול על הדרשן והדרשה
שבוטלה - אלא לחזק ולהדגיש את החלק הזה שבמסר. זו דרכו.

לפני כשנה וחצי, תיעדתי "מקרה" מסוים, ואודותיו ידעו רק אנשים
ספורים. המקרה קשור באשתי וכאשר כתבתי ותיעדתי אותו, היא הייתה
בביקור מולדת בארץ אצל הוריה - אשר על כן לא פרסמתי אותו ברבים
ללא קבלת רשותה. ביקשתי להשאיר את מה שכתבתי במגירה - וסיבותיי
עימי. אתמול הצגתי לה את זאת, וביקשתי את רשותה בלהוסיף את
"המקרה" הזה לאוסף שלי כאן. להלן התיעוד כלשונו מלפני שנה
וחצי; הוא ידבר על עצמו.

כותרת: לא אמות כי אחיה ואספר מעשה יה"

רקע עלי בקצרה: נולדתי בסוריה למשפחה מאמינה ויפה: שמרנו שבת,
התפללנו מדי יום, שמרנו על כשרות... יהודים אנחנו.

עליתי לארץ בגיל 19, ואחרי כשנת התאקלמות התגייסתי לצבא.

שבועות לאחר הגיענו לארץ, הלכתי ואיבדתי את הקשר שלי עם הדת,
קשר שנבנה על גבי שנים של חינוך יהודי שקיבלתי בחיק משפחתי.
התגייסתי לצבא בתור חילוני, התחתנתי בארץ בתור חילוני, ונולדו
לי שלושה ילדים גם בתור חילוני. עם זאת, יש לציין שאיבוד הקשר
שלי עם הדת, לא השפיע כהוא זה על ערכים אחרים שהתחנכתי
עליהם... לא הידרדרתי לסמים, לפשע, הייתי ונשארתי איש ישר,
אפילו בסטנדרטים דתיים...

שבת אחת, בחנות שלי בשעת צהריים, תפסתי עט ונייר, והתחלתי
בכתיבת מכתב ארוך וכן, לרב עובדיה יוסף; ולמעשה, מאותו יום,
מאותה שבת, התחלתי בתהליך חזרה אל מקורותיי, תהליך שיד השם
ליוותה אותו כמעט באופן רגעי, וכיום אני נמצא בשיא התהליך הזה:
חזרתי למקורותיי. שומר שבת, מתפלל מדי יום בציבור, שומר על
כשרות... אני יהודי.

לפני כשנה מתה עלי אימי, וזה היווה את האות הרשמית לחזרתי
ליהדותי. קברתי אותה בארץ - על כל הקשיים הכרוכים בזה, כי היא
הייתה אישה צדקת.

היהדות חזרה אל ביתי, ילדי ליווני בשבת אל בית הכנסת, חזרתי אל
דוחק הזמן והלחץ היפה הזה ביום שישי אחה"צ - שמה ייכנס השבת...
וריח הבית השתנה.

אשתי הנה ממשפחה חילונית, היא כהנה, וסבי סביה אומרים, היו
מדור רבנים. יש לציין את שבחה של אשתי בהזדמנות זו: למרות
"אמונתה" העיקשת בחילוניות, היא לא התנגדה למהלך/מהפך שחל בבית
עקב חזרתו אל היהדות, ואפילו שיתפה פעולה ככל יכולתה, מתוך
סיבות מהותיות גרידא: היא ביקשה לשמור על התא המשפחתי או כמו
שאומרים "שלום הבית", והיא ביקשה לשקוד על חינוך בריא לילדים
שלא יכללו בו מסרים הפוכים... ואני מוסיף עוד משהו משלי: משהו
ביסודותיה, גם, תרם את תרומתו... היא שמרה שבת כמונו (למרות
שהכריזה כי איננה מאמינה...), היא הקפידה מדי ערב שבת להדליק
נרות שבת, ועשתה את כל מה שמתבקש ממנה... רק דבר אחד לא עשתה:
לא שמרה על טהרת המשפחה. ואני לא התערבתי ולא ניסיתי להשפיע,
מתוך מחשבה תחילה: לא רציתי להגיע איתה אל עבר עימות, בו תגיד
לי: מה לזה ולחינוך הילדים? מצטערת... ועוד מחשבה הייתה בראשי,
ולמעשה הייתה זו תיקווה: שיבוא יום, והיא תשתכנע בעצמה; והיא
תחזור בעצמה. הרי היא חיה באווירה בריאה... אין שום סיבה שלא
תראה את הנכון ותגלה אותו... מה עוד והיא אישה טובה עם ראש
בריא, היא לא מהעקשנים המתנגדים לשם ההתנגדות... אם אני אתערב
היום, אמרתי לעצמי, אני רק אקלקל...

הזכרתי לעיל שיש לי שלושה ילדים. בן עשר, בת שמונה ובן שש. הם
ילדים טובים ויפים, ורצינו עוד... מזה שנתיים אנו מנסים...
אפילו היא התחילה לדאוג "לנשיותה", ואף לחשוש... מה הסיפור! מה
הולך פה! בסך הכל היא אשה צעירה עדיין... אני חושב ויש לי יותר
מהרגשה, שהלכה לגניקולוג להתייעץ איתו והוא שלח אותה בחזרה כי
אין בה כלום, היא לא סיפרה לי את זאת אך כמו שהזכרתי, אני מבסס
את ההנחה הזאת על יותר מהרגשה...

יורשה לי לעבור לרגע לעניין אחר.
יש לי אחות, יהודיה טובה, שבניגוד לי - היא לא עזבה את הקשר
שלה לדת לרגע אחד. יש לי גם גיסה שמנסה בכל כוחה להיות יהודיה
טובה, ולפעמים אף מצליחה. אני יודע, ממקורות מוסמכים, שבכל
הזדמנות הן "מטפטפות" לאשתי אודות המקווה וטהרת המשפחה, למרות
ועל אף שמסתכנות בזאת שדבריהן נופלים בכל פעם על אוזן אטומה,
ובלשון המעטה...

יום אחד, מתקשרת אלי אחותי באמצע היום, ובשורה מוזרה ומסווגת
בפיה: תשמע בירטו, לפני כשעה התקשרה אלי אשתך, והנחיתה עלי בלי
הודעה מוקדמת, בקשה מוזרה שהשאירה אותי פעורת פה: "יש לך זמן
ללוות אותי לכמה דקות למקווה? אני רוצה לראות איך זה, ואני
מתביישת ללכת פעם ראשונה לבד." היא הייתה למטה בתוך דקות,
וליוותה אותה למקווה - מספרת לי אחותי את זאת בשפופרת וקולה
רועד... היא עדיין מתרגשת ולא מבינה מה קרה פתאום! גם אני
התרגשתי אך שמרתי על מיתרי קולי, ועניתי לה: טוב שיגעון, תזכי
למצוות. אבל היא לא רצתה לרפות מהשיחה: "תבין בירטו, אני לא
מספרת לך סתם", ואני בשלי: תודה לך, תזכי למצוות. והשיחה נמשכה
כך, עד שהצהרתי בפניה ובריש גלי: טוב הבנתי אותך!! הבנתי מה את
רוצה להגיד!

לקח לי כמה דקות, אחרי השיחה, לחזור לעצמי... שהיא מרצונה הטוב
תלך למקווה, ובלי אפילו להודיע לי? האם זה אומר התחלת משהו...?
דרך?

בלילה, כמעט בשתיים... היא סיפרה לי, וכאילו אינני יודע: תשמע,
אמרה בהומור, אם יהיה ילד היום, הוא יהיה קדוש... הלכתי היום
למקווה...
אני חייכתי ועשיתי את עצמי, וכאילו שמעתי את זאת לראשונה...
שיחקתי אותה מופתע, לפי כל כללי הטקס...

עבר כחודש, ואני מדבר על חודש ינואר שעבר, היא נסעה לחופשה עם
הילדים להוריה, ואני הייתי אמור להצטרף אליה בהתחלת ינואר,
לאזכרה שנה ראשונה, שאמור לקיים לאימי בארץ. ערב הטיסה שלי,
היא מתקשרת אלי ואומרת לי בשיא הפשטות: אלברט, איזה בלגן - מה
זה אני מקיאה... אני בהריון.

הדבר הראשון שעשינו אחרי שאספה אותי מבן-גוריון, זה לבקר אצל
גניקולוגית - לבקשתי: היא עשתה לה אולטרה סאונד וראיתי במו
עיני את הנקודה הקטנה כשהיא פועמת על המסך: בום בום בום בום.

למעשה, רבותי, זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה מאז שהיא ביקרה
במקווה. היא לא ביקרה במקווה פעם שנייה, כי לא הצטרכה. פעם אחת
ביקרה במקווה, ועוד באותו יום נכנסה להריון, אחרי אכזבות של
שנתיים; עוד באותו יום.
היא שאלה אותי, אחרי שיצאנו מהרופא, את השאלה הזאת: "אתה חושב
אלברט שיש קשר?" התחמקתי מהתשובה. לא עניתי. ביקשתי להמשיך את
המדיניות של "גלה זאת בעצמך". אם נסית מדיניות שהוכיחה את
עצמה, למה לוותר עליה... אמרתי לה: "תחשבי איך שאת רוצה". לא
אמות כי אחיה ואספר מעשי יה.

יש לכם רשות לספר את הסיפור האמיתי זה, אם תראו לנכון; רק בקשה
אחת יש לי: אנא, בלי סימנים מזהים... כי לא יצא לי לבקש ממנה
את רשותה... היא מגיעה מחרתיים מישראל.

בברכה,
אלברט שבות


ממשיך אני ומדבר על הקשר, של המערכת העליונה איתנו, האנשים.
אני מבקש לספר על הדרך שלו ביצירת הקשר, איך זה יוצא מהכוח אל
הפועל.  

רב גדול ומקובל הגיע לביקור לפנמה. אברך אחד שחי פעם כאן וחזר
ארצה, ליווה את הרב המקובל בביקורו לפנמה. אני מאמין שהוא בא
לגייס עזרה כספית עבור הישיבה שלו - דבר שבשגרה כאן... הבחור
שליווה אותו בביקור, מוכר על ידי אישית; בידו הפקדתי את דבר
העדות האחרונה, והוא היה אחד מהאנשים הבודדים שנתתי להם רשות
לספר את הסיפור האמיתי אך ללא סימנים מזהים - אודות המקווה...
הדפסתי לו את העדות כפי שהבאתי לעיל, יום אחד לפני שעזב את
פנמה בחזרה לארץ. ביקשתי ממנו שיספר על זאת בארץ...

נהוג כאן בקהילה, לבקר את הרבנים החשובים המגיעים לכאן ולבקש
מהם ברכה... את זאת עושות בדרך כלל הנשים היהודיות, ומבקשות
ברכה עבור ילדיהן ומשפחותיהן. אשתי, מעולם, לא ערכה ביקור כזה
אצל רב כלשהו, אין זה הקטע שלה - אם להשתמש בסלנג צברי...

יום אחד, מתוך השנתיים האחרונות, מתקשרת אלי רעייתי וקולה
רועד: אלברט, זו הדת שלך? זאת הדת שלנו? זאת היהדות? במילים
האלה פתחה את השיחה, ואני - עם ההתקפה הזאת, לא היה לי אלא
להמתין להסבר שבושש לבוא.. היא הייתה בסערת רגשות בלתי נשלטת.

הלכה היום היא ואחותי אל הרב המקובל שהגיע לבקש ברכה. זו הפעם
הראשונה שהולכת לבקש ברכה מרב, וגם למעלה עשתה צעד מסוים בפעם
הראשונה...
הרב ירד אצל משפחה ידועה שפת הלחם לא חסר לה, והעמידו לרשותו
קומה שלמה מהווילה הרחבה והיקרה שברשותם. אירוח חמישה כוכבים
כיד המלך, וכיאה לרב מכובד ומקובל במעמדו.

הן הגיעו בשעה 11 בצהרים לווילה, ועמדו בעצם בפתח הווילה הלא
מוכרת, שדלתותיה היו פתוחות לרחבה. חשבו הן שהדלתות פתוחות
לכבוד מבקרי הרב הרבים... וכך הן פילסו את צעדיהן אל המדרגות
והתחילו לעלות.
בקומה הראשונה פגשו בבעלת הבית, הגברת המארחת, הנכבדה העשירה
והנדיבה. כאן התחיל הסיוט היהודי של אשתי, שרק התחילה להכיר את
חדריו הפנימיים.

אשתי ואחותי קידמו את פני הגברת בשלום, ושאלו אותה לכיוון
שעליהן לקחת בשביל להגיע אל קומת כבוד הרב. היא לא שמעה את
השלום שלהן, ולמיותר לציין אם הן קיבלו שלום ממנה, מבעלת הבית,
המארחת. במקום זאת התנפלה עליהן בצעקה, בקול רם ובטוח: מה אתן
עושות כאן בשעה כזאת! מה אתן חושבות שניתן להגיע ולראות את הרב
בכל רגע? מה קורה כאן - אין כאן סדר? הרב מקבל אנשים רק שעה
אחת ביום, ועכשיו הוא אוכל, אז אנא ממכן, אתן מפריעות. לא נתנה
להן לדבר להוציא מילה - ובעצם הן לא ידעו איך "לאכול" את המצב
שנקלעו אליו... הן לא הבינו איך אמורות להגיב ועל מה אמורות
להגיב! אין כאן בעצם מקום להגיב...

רק למען התיעוד, אצייר את התמונה היהודית שנקלעו אליה שתי
יהודיות, בבית יהודי, שנכח בו באותו רגע רב יהודי אורתודוקסי
כשר ומקובל. מצאו את עצמן לפתע פתאום, במצב מביך עד דמעות: הן
עומדות באמצע ווילה לא להן, ומולן עומדת בעלת הווילה, עם פרצוף
כועס, ולא מנסה להסתיר את כעסה מפאת כבוד אורחותיה, אדרבה: היא
מביעה את כעסה במילים פשוטות, ומראה להן את דרך היציאה מכותלי
הווילה.

בבושת פנים חזרו כלעומת שבאו, ויצאו מהווילה אבלות חפויות ראש
ומבוישות. כך הייתי צריך לכתוב בשביל לתאר את מעמדן כאשר קיבלו
את צעקות הגברת - רעיית נדיב הלב שאירח בטוב לבו את הרב
המקובל. אולם לא כך סיפרה לי אשתי! היא אמרה לי אל תוך השפופרת
אך מילים ספורות, שמהן הבנתי כי טענתה אינה למעשה כנגד הגברת
ולא כנגד המעמד המביך שנפל עליה פתאום ואפילו לא כנגד האטימות
האנושית הרגשית גרידא, טענתה הייתה כנגד היהדות!
שאלה אותי שאלה פשוטה: האם זוהי היהדות?
עניתי לה בשתיקתי: כן. זוהי יהדות 2000, זו שנגעתי בה לעיל...
נאלמתי. התביישתי. כעסתי.

רב מקובל וחשוב כזה, לא יסכים להתארח בכל מקום - לפני שבדק את
כשרות הכלים והאוכל... ועמדה ללא ספק מערכת כלים מלאה וכשרה
לרשותו, ואוכל טוב וכשר למהדרין. הוא בדק ללא צל של ספק את
הכלים והאוכל לפני שהסכים להתארח בווילה היהודית. הוא בדק את
כל זה, ובכל זאת כעסתי עליו.

ביקשתי ליצור קשר עם ידידי האברך, שהתלווה אל הרב המקובל
בביקורו זה, אולם העדפתי לא להתאמץ ולהשיג את הטלפון שלו, כי
מהכעס שאפף אותי באותו הרגע, גם יחסיי עם האברך הזה יכלו
לסבול.

חזרתי הביתה, וביקשתי מאשתי לא לדבר יותר על העניין הזה; לעת
עתה.
קמתי למחרת כמנהגי למניין הראשון בשש. לא הצלחתי לישון טוב ולא
להתפלל טוב ולא לחשוב טוב. כל כולי הייתי כעוס ומנופץ לנתזים
דקים שחיבלו בי ובנשמתי. זוהי היהדות? זה כל מה שמעסיק רב
יהודי בישראל - כשרות נוחיות הדר וכבוד?

אני בעלינו לשבח, לקראת סיום התפילה, ועיני נפלו על יהודי ישיש
שמזה כשבוע בא למניין הראשון ומתפלל איתנו. הוא אחד השליחים
מהארץ כנראה, שבא לאסוף כסף לישיבתו, דבר שבשגרה בנוף שלנו.
רגיל אני בכל יום להזדרז ולצאת מהר בשביל להשיג את האוטובוס של
שעה שבע ולא לאחר... באותו יום לא היה איכפת לי, ופניתי ללא
שום הגיון אל הרב הישיש, שעדיין היה עם התפילין, והסידור בידו.
"אתה יכול לתת לי כבוד הרב כמה דקות מזמנך?" ענה לי בחיוב וקם
ממקומו לאולם הכניסה בחוץ.

במילים האלה פניתי אליו, לא אשכח: "אין זה קשור בך כבוד הרב,
אך אני רוצה להוריד משהו מעלי, ואני מבקש לשתף אותך בזאת. זה
עניין יהודי."
"אינני יודע אם שמעת, שרב יהודי מקובל הגיע לפנמה, והתארח אצל
משפחה עשירה בווילה מפוארת. הם העמידו לרשותו קומה שלמה וסיפקו
לו את כל הנוחיות ולפי כל הכבוד המגיע לו ללא ספק. אולם, אתמול
קרה מאורע קשה, שקשור בהכרח ברב הזה ובמשפחה שאירחה אותו." כאן
סיפרתי לו על קבלת הפנים של הגבירה בעלת הבית לאשתי ולאחותי,
וסיכמתי בזאת: "אני עובד כל הזמן בביתי על חיזוק היהדות
והנהגתה במשפחתי, ואתמול הרבה מאוד מהשקעתי ירדה לטמיון...
איבדתי פשוט הרבה נקודות, הרבה כסף. נאלמתי, לא הייתה לי
תשובה: האם זוהי היהדות שלנו? האם לא היה נאה מרב כזה לבדוק
אצל מי הוא מתארח? הוא שגריר, ושגריר צריך לבדוק את בטיחות
המלון שלו..."
הרב הישיש עומד על ידי ושומע, ללא שום תגובה. המשכתי: "תאר לך
כבוד הרב סיטואציה אחרת. תאר לך אם הרב המקובל והחשוב הזה, היה
מתארח אצל משפחה אחרת, משפחה יהודיה וכשרה שהאמצעים שלה דלים -
לא כמשפחה ההיא, אך ביכולתה לספק אוכל כשר לרב האורח, ולסדר לו
מקום לישון; וישנן הרבה משפחות כאלה בנמצא...
תאר לך אם הסיטואציה הייתה מתרחשת במשפחה הענווה ודלת האמצעים
השנייה: אשתי ואחותי מגיעות אל פתח הדלת, מזיעות... ובעלת הבית
היפה מקבלת את פניהם בפתח. גם היא יכלה ללא ספק להסב את תשומת
לבם לשעה הלא נכונה שהגיעו, כי כבוד הרב יושן או אוכל או לומד
תורה... אולם אין בי ספק שאישה היפה בעלת הבית היהודי הכשר
והיפה, הייתה מנהלת את המצב אחר: היא תציע להם לכל הפחות כוס
מים קרים / כוס קפה - אם כבר הגעתן... היא תנסה - לפנים משורת
הדין לנסות ולראות אם אפשר בכל זאת לסדר להן שתי דקות... "אולי
בכל זאת יקבל אתכן?" "אולי מחר נשתה ביחד עוד כוס קפה, וגם
תוכלו לראות את הרב באותה ההזדמנות?" משהו טוב ייצא מהביקור
הזה, אין לי ספק, הן יחזרו עם הרגשה אחרת, הרגשה יהודית, גם
ללא הברכה... כך קבעתי בשיחתי עם הרב הישיש, ושאלתי: במה מדובר
בסך הכל? בשתי נשים יהודיות שהלכו אל רב יהודי לקבל ברכה, לא
כסף ולא עצה. דיברתי בהתרגשות יתר וכך סיימתי: "אני חושב שהרב
האורח המכובד אשם במה שקרה, ובגללו ירדה לי השקעה יקרת ערך
לטמיון... הוא ושכמותו אשמים בקומה העלובה אליה הגיעה יהדותנו.
אנא, אם אתה מכיר במי מדובר, ספר לו את כל מה שאמרתי, זו
שליחות יהודית חשובה לאין ערוך. זה הכל כבוד הרב, אני מרגיש
עכשיו יותר קל... תודה על זמנך וסליחה שהפרעתי לך".

לזכות הרב הישיש הזה ייאמר : הוא הקשיב ונתן לי לדבר עד הסוף;
לא הפסיק אותי בשום הערה.
לאחר שסיימתי ענה לי: זה אני הרב שאתה מדבר עליו.

לפני השורה האחרונה הזכרתי נקודת זכות אחת ויחידה שזקפתי לזכות
הרב הזה שהקשיב לי עד הסוף. להקשיב זו מידה יהודית יפה.
נקודת הזכות היחידה הזכרתי. עברו מספר חודשים, ועיני קלטה
מרחוק את אותו הרב בבית הכנסת... התעניינתי מה הוא עושה
בפנמה?
ענו לי שגבר אחד בעל ווילה יפה ורחבה פתח עסק חדש, והרב הישיש
והמקובל מישראל, בא לברך לו את העסק.

ברצוני לציין מספר עובדות, דרכן אראה את תוואי הדרך של התקשרות
השם עם האדם; איתנו. אך קודם מספר הערות קטנות וחיוניות:
-- ידידי האברך אכן התלווה באותו שבוע לרב מקובל מישראל,
שהתארח אצל משפחה יהודיה יפה אחרת.
-- אם הייתי יודע מראש אודות זהות הרב, "האורח המכובד", ספק אם
הייתי פונה אליו בתלונה כלשהי, מתוך כבוד האיש עצמו, מתוך כבוד
גילו, מתוך כבוד תורתו, וגם מתוך כבודי אני.
-- וגם אם הייתי פונה אליו, ספק אם הייתי מנסח את דברי בשלמות
כזו.

העובדות:

-- אציין עובדה אחת: פניתי אל הכתובת הנכונה, אל הרב הנכון,
בזמן הנכון, וסיפרתי לו פנים אל פנים את האמת שבתוכי, במילים
קולעות, במילים קשות וכואבות, ללא חשש שפגעתי בכבודו כאדם,
כרב, או כישיש. כל זה התקיים ללא תכנון מראש לכאורה; ולמעשה,
כל תכנון מראש יכול לחבל דווקא בהתנהלות המקורית של "המקרה".
אם הייתי מזהה את הרב, וכפי שאמרתי, ספק אם הייתי "פוגע"
בכבודו וספק רב אם הייתי פונה אליו. רק כך התאפשרה התנהלות כזו
- בזמן הנכון, באופן הנכון, ובתיאום הנכון והמדויק.

זו הדרך היחידה שאפשרה זאת. זאת דרכו.

עוד דרך להתקשרות:
המקרה שאביא להלן, מקשר אותנו עם התיעוד שהבאתי לעיל תחת
הכותרת "לא אמות כי אחיה ואספר מעשה יה". הייתי מבקש שתחזרו
איתי אל אותו לילה בו סיפרה לי אשתי על עניין המקווה, ואני
שיחקתי אותה מופתע לפי כל כללי הטקס...

למחרת וכהרגלי קמתי בחמש לפנות בוקר. נכנסתי להתרחץ, ושם
באמבטיה הבחנתי בכתם מוזר על גופי, שכיסה שטח קטן מהברך שלי:
שמן. כתם קטן של שמן, טרי, מגודר, ללא זנב שיעיד על מקורו. לא
ניתן להסביר את מקורו... מיקומו טיבו וזמן הופעתו ישללו כל
אפשרות הגיונית למציאותו; ואני מכסה בזאת את כל האפשרויות
העולות על הדעת, ומתכוון לכל אות.
לא ייחסתי לזה שום חשיבות, מעבר להרמת גבה עם עצמי, בשעת בוקר
מוקדמת זו.

רוצה לספר כאן על עוד דבר, שיתקשר בתורו גם לתמונה הראשית...
מזה שנתיים, ומאז שהתחלתי להתפלל בבוקר בציבור, הרגלתי את עצמי
לקרוא כל יום לפני תחילת תפילת שחרית את "פתיחת אליהו הנביא";
הנוסח נמצא בכל סידור תפילה, מעל דפיו הראשונים. הנוסח המלא
כתוב בארמית - שפה שאינני בקיא בה ובלשון המעטה, מלבד מספר
משפטים הנתמכים במילים בעברית...

כן ישנו קטע אחד שיש לי איתו "רומן" אישי, שהתחיל, כמעט מאז
שהתחלתי לקרוא את הפתיחה. הנה הקטע כלשונו: "... ויימא בהון
פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי, דהא תם-עונך בת-ציון לא יוסיף
להגלותך. שראשי נמלא-טל, מאי נמלא-טל? אלא אמר קדשא בריך הוא :
אנת חשבת דמיומא דאיתחרב בי מקדשא דעאלנא בביתא דילי ועאלנא
בישובא? לאו הכי, דלא עאלנא כל זמנא דאנת בגלותא. הרי לך סמנא
: שראשי נמלא-טל. אות ה"א שכינתא בגלותא, שלימו דילה וחיים
דילה איהו טל. ודא איהו אות יו"ד אות ה"א אות וא"ו, אבל אות
ה"א איהי שכינתא דלא מחשבן ט"ל, אלא אות יו"ד אות ה"א אות וא"ו
דסליקו אתון לחשבן ט"ל, דאיהי מליא לשכינתא מנביעו דכל מקורין
עלאין."

מהקטע הזה אינני מבין דבר - וזאת כל האמת בשלמותה; עם זאת
סיגלתי לעצמי הבנה אישית מאוד לקטע הזה, שתפרתי אותה עם עצמי
ולעצמי. אילולא המאמר הזה - ההסבר האישי הזה היה נשאר עימי עד
הסוף...
אני יודע מה זה טל: זה טיפות המים שאתה מוצא מוקדם בבוקר לפני
הזריחה, על כל מיני עלים של עצים או ירק. וההסבר "האישי" שהדהד
בי לקטע הזה הוא: כל זמן שאנו מוצאים בבוקר טל ומבחינים בו,
הרי זהו הסימן שהשם יתברך עוד לא שכח אותנו... שאנחנו בדרך
לגאולה. זהו הסימן האישי מאוד ביני (בינינו) לבינו (השם
יתברך).
וזה נולד איתי, הלכה למעשה, מלפני שנתיים, מאז שהתחלתי ללכת
מוקדם בחמש וחצי אל בית הכנסת. מזמין מהבית מונית בטלפון (כל
התחנה כבר מכירים אותי...), יורד למטה להמתין למונית, ותמיד
תמיד אני משתעשע למטה עם עלים קטנים שליד הבניין שלנו, ממשש
אותם, בודק אם יש עליהם טיפות מים עד שתגיע המונית. לפעמים
אינני מוצא שום טיפה, ונכנס ללחץ... הולך לעלה השני לשלישי...
לפני שתגיע המונית, מוצא ולו טיפת מים אחת... ונרגע. (איך
אומרים? איש באמונתו יחיה...).

באותו יום, ואני חוזר לבוקר בו מצאתי כתם שמן... ירדתי כחמש
דקות מאוחר מהרגיל, והמונית למטה חיכתה לי. ראיתי אותה מדלת
הבניין ורצתי לעברה. ובכל זאת - לא שכחתי את הבדיקה היומית שלי
לטל... רצתי, בדרכי הקצרה אל המונית, ונגעתי בעלה הראשון שידי
נתקלה בו - אפילו לא עצרתי לידו, והמשכתי אל דלת המונית. אני
מבחין שכף ידי נמרחה בשמן! מהנגיעה הקטנה לעלה! ניגשתי למונית
ואני ממשש את כף ידי, הימנית, ובאמת היא מרוחה בשמן!
לא הבנתי גם לא היה לי שמץ של מושג מהיכן צץ לפתע השמן הזה.
אולם, ובאותו הרגע, שמתי לב לדבר נוסף: זהו אותו השמן -
"החומר" שהבחנתי בו לפני שעה קלה על הברך. אותו הסוג אותו
המגע. מקריות יוצאת דופן. ניסיתי לנקות את היד, והכנסתי אותה
אל כיס המכנסיים... לא בקלות הורדתי את החומר שנמרח על כף ידי.

וגם כאן הרמתי עוד גבה, נכנסתי לבית הכנסת, ושכחתי מהעניין.
פשוט סתם מקרה שולי ואפילו לו מעניין - שאם לא היה מתפתח
בכיוון מסוים לאחר מכאן, לא היה סיכוי שאזכר בו.

הלכתי לעבודה, עבר היום, כשתים עשרה שעות עברו, ואני באוטו
משפחתי עם אשתי ושלושת הילדים, סיבוב משפחתי לילי... איננו
רגילים לצאת בערב, ועוד עם הילדים, אבל איכשהו החלטתנו לצאת
כשהגעתי מהעבודה; אולי כי בהתחלת השבוע הבא, אמורים היו אשתי
והילדים, לנסוע לארץ לביקור משפחתי, ורצינו לצאת הערב
ולבלות...
תוך כדי נסיעה, ובאופן מפתיע, העלתה אשתי את השאלה התמוהה
הבאה: אם פעם ייוולד לנו ילד, איזה שם ניתן לו?
והחגיגה התחילה; כל אחד ורשימת השמות האהודה עליו, אין מי שלא
נתן שלוש ארבע שמות... רק אשתי נסגרה על שם אחד ויחיד: טל.
כולנו התנגדנו לשם הזה ומשום מה... לא נראה לנו, אולי כי רצינו
להגן על הרשימה שלנו... אולם היא בשלה: טל! רק טל.
המשכנו כולנו בהתנגדותנו, ואני אישית הנהגתי את ההתנגדות: מה
את רוצה שיקראו לו בבית הספר "חוק טל"?? את רוצה שיעשו מהמסכן
הזה צחוק? אבל וכאמור, היא בשלה! טל!

חזרנו הביתה וככל משפחה נורמלית - לא סיכמנו על כלום, ולא
הגענו לעמק השווה... היא בשלה ואנחנו, כולנו, מתנגדים אנושות.

הלכתי לישון ועודני מהרהר בבעיה הדמוקרטית שהתעוררה במשפחה
ושלא הגיע לכלל החלטה... בהמשך שמתי לב לדבר מוזר בפני עצמו:
הוויכוח היה וכאילו אשתי בהריון, ויותר: כאילו נולד לנו תינוק,
זכר, ורק נותר לשים לו שם!
זכורים לי נדודי שינה במיוחד ללילה ההוא, ואני מהרהר בוויכוח
ולא יכול להשתחרר ממנו...
לפתע, חזרו לי תמונות מהיום שעבר; תמונות מוגדרות ומדויקות
שהתחילו בחדר האמבטיה בבוקר, ובהמשך המקרה של השמן שנמרח על
ידי באופן בלתי מובן עד מוזר, מהעלה בריצתי בדרך למונית... האם
ישנו כאן ניסיון להפנות את תשומת לבי למילה 'טל'? האם עומד
להיוולד לי תינוק - מה עוד והלילה הקודם היה מיוחד לאין ערוך
בשבילי ובשבילה... בו הודיעה לי לראשונה הודעה מיוחדת... לא
אכחיש: הדבר העסיק אותי להרבה זמן לילי... עד שהגעתי למסקנה
האישית, וביקשתי לשמורה לעצמי: מדובר בטל, וזה ילד זכר יהודי
ובריא, ששמו יקרא בישראל "טל ". אין שום בסיס אחר עליו אניח את
שילוב שלושת "המקרים המוזרים" שקרו בהפרש של כשתים עשרה שעות:
הכתם המוזר; העלה המוזר; והתעקשות המוזרה של אשתי על טל; דווקא
על הטל.

קמתי שוב מוקדם למחרת בבוקר, והערתי את אשתי איתי - ככל יום,
לסגור את הדלת אחרי יציאתי. בישרתי לה: צחקתי איתך אתמול עם
הילדים... אני מסכים לשם "טל"; זה שם יפה ומתאים לבן הבא,
כשיבוא.

התיעוד שהבאתי לעיל, לעדות שקרתה מיד לאחר הגעתי לבן גוריון...
אישרה את קביעתי הקודמת. יש לי בן [הכוונה ליילוד, כי לא ניתן
עוד, בשלב ההוא, לדעת את מין הילד], ושמו בישראל יקרא טל. זה
היווה גם תקווה אישית - מאוד אישית בשבילי...

ברצוני להפסיק כאן את סיפורי לסדר התרחשות, וללכת לקביעה אחרת:
בזמן אחר, בכל זמן אחר, לא הייתי קובע את מה שקבעתי וגם לא
הייתי חושב על מה שחשבתי. מה טל מה שמן מה חומר ומה שילוב...
אינני בקטע הזה! ואני שוב משתמש בסלנג הישראלי - הפעם לשירותי
אני. אינני "נמשך" מטבעי לאופן חשיבה מהסוג הזה, ושוב: כי
אינני בקטע הזה.
אולם, אני מדבר על התרחשות שקרתה בתקופת ארבע השנים! ארבע שנים
גדושות מסרים ברורים ומדויקים. למדתי כבר לברור את המסר
מהמקרה, למדתי להצביע על השלב הזה, למדתי לזהות אותו - באופן
שלא יותיר בי תחושת מוזרות לעצם המחשבה... המסר הפעם, לא היה
נופל בחדותו משאר המסרים, וידעתי לזהות אותו: ייוולד לי בן
זכר, שמו בישראל ייקרא טל.

עברו מספר חודשים, ואשתי הלכה לבדיקה שגרתית של אולטרא-סאונד
ומי שפיר: בת יש לך; אמרה התוצאה החד משמעית.

לא היה לי ספק, שהתוצאה שהתקבלה היוותה מסר בפני עצמו; אך לא
ידעתי לפענח אותו... לא ידעתי לקרוא הפעם את המסר, והרמתי
ידיים.

כשבעה חודשים עברו, היינו, אשתי נמצאת בחודש השביעי להריונה.
או אז הבנתי את המסר.
עוד באותם הימים, כתבתי את המסר על גב מאמר שקראתי לו "הקבוע
עליו יתבצע". פרסמתי את המאמר באינטרנט, במספר פורומים
ישראליים, והוא לא הובן - בלשון המעטה... יתכן והמקום שלו כאן
במאמר הזה. הנה כי כן, המאמר בשלמותו, העוסק במסר אחד ברור וכן
שהתקבל בדרכו האחת והייחודית - הרי היא דרכו הוא.

'הקבוע' עליו יתבצע

ואם חיסר אחת מכל סממניה, חייב מיתה. חייב מיתה!

חייב מיתה? זוהי אחת הסתירות שהעסיקה אותי לאחרונה, ואין לי
תשובה עליה...

סדר הקטורת, ממנו לקחתי את הפסקה שהתחלתי בה את דברי, מופיע
בסידור תפילת שחרית, ומניחה; המתפלל אמור לחזור על סדר עבודת
הקטורת פעמיים בשחרית ופעם אחת במנחה, והפסקה שלעיל המוטלת בצל
התמיהה בינתיים, מופיעה פעמיים באותו הטקסט: ואם חיסר אחת מכל
סממניה - חייב מיתה! השאלה שלי: למה אם חיסר אחת מסממני הקטורת
חייב מיתה! מדוע העונש הקשה הזה הקשוח הזה! מדובר בבן אדם!
לחייב אותו במיתה על שחיסר ולו אחת מכל סממני הקטורת? וכי
הוא רצח? נאף אשת איש? זנה אחרי אלוהים אחרים? אין ספק שהוא
פישל / חיפף... אך שוב, לחייב אותו במיתה על עוון כזה?

מידות הבורא, אני משוכנע ויודע, אינן כמידות בשר ודם: דהיינו,
אני יכול לעכל ולחיות עם עונש כזה של מיתה, אם מדובר במערכת
חוקים של בשר ודם. עדיין קיים שלטון מלכותי בכדור הארץ, אפילו
בעידן שלנו היום; ומאוד יתכן חוק "ברוטאלי" כזה שיחייב עונש
מוות לאזרח אשר יפגע בעליל בכבוד מלכו! אולי בעידן של היום לא
יפסקו לו בפרהסיה פסק דין מוות, שלא יעלו את חמת המדינות
הדמוקרטיות והידידותיות השולטות בעולם, אולם כן "יסדרו" לפושע
המנוול מוות טבעי ומהיר, על שהשפיל את כבוד המלך - בהכרזה בוטה
במאמר בוטה בהודעה נועזת...
אכן, אני אקרא לחוקים כאלה "ברוטלים" אך זה לא ימנע ממני
להשלים איתם! ואולי אף להבין אותם - יען כי הם תוצר של מוח
אנושי, המוגבל מטבעו... שיכול לטעות שיכול להגזים שעלול למתוח
את הגזמותיו עד כדי אבסורדים ברוטלים כאלו: לדון אזרח למוות על
שהוציא מפיו משפט לא מחמיא כנגד השולט! העריץ, המלך הנשיא,
כבוד מעלת הודו!
אבל שחוק אבסורדי כזה יופעל ע"י הרשות העליונה? מטעם הבורא?
ושוב: במה חטא האדם? רצח? ביצע אחד הפשעים האפלים ששום עונש לא
יכפר עליו? באמת מהו עשה?! חיסר אחד מסממני הקטורת; וכן יש
באקט כזה משום זלזול בבורא בכבודו ובעצמו, וזלזול בכבוד הבורא
בכבודו ובעצמו אינו דבר של מה בכך... אני אישית יכול לכנות את
האקט כפשע ויש לדעתי להטיל עונש מתאים ומרתיע כנגד הפושע
המזלזל; אבל להמית אותו? ובהוראת הבורא עצמו?

אולי לפני ההתעסקות ב"חוק" תמוה שכזה ולפני שליפת "התמיהה"
הזאת, יש לבדוק שאלה אחרת לגמרי - שתוביל בדרך לא דרך, אל
מסתורי ה"חוק" הזה וההגיון התומך בו - לכאורה: מדוע בכלל
צווינו על עבודת הקטורת? מדוע יש להקריב זבחים, להעלות קורבנות
ועולות... ומדוע כל הפולחנים הסבוכים הסובבים את הדת היהודית
"הנאורה"! אם הייתם יודעים אילו חוקים והלכות נכתבו ונלמדו
אודות הקורבנות ועבודת בית המקדש... כן אני שואל את השאלה הזאת
בקול רם וצלול, ואינני חושב שיש בשאלתי משום כפירה ו/או זלזול
ו/או קריאת תיגר חלילה... אם לא הייתי מאמין באמונה שלימה
באלוהים, אם לא הייתי יודע, ידיעה תמימה ומוחלטת, אודות קיום
הבורא והיוצר לכל, אם לא הייתי מזהה את מקור הטוב ומזדהה איתו,
אם היה לי איזשהו ספק אודות אחת העובדות הללו, הייתי מפנה את
תמיהותיי לעיל אל ישות אחרת ומחפש אצלה את התשובה - אם בכלל
קיימת ישות כזאת! ואם בכלל קיימת תשובה כזאת...

אולם, אני יודע שאלוהים קיים; אני יודע שהוא מקור הטוב; איני
אישית יודע זאת - ממקור ראשון לא באמצעות מתווך; אשר על כן אני
גם יודע שישנה תשובה לשאלתי, לתמיהתי, לסתירה שמצאתי- לכאורה;
גם בזאת אין לי ספק.
אין לי ספק שמידות הבורא אינן כמידות בשר ודם; גם את זאת ידעתי
וזיהיתי; אשר על כן, יודע אני שישנה תשובה לשאלתי ולא בתחום
מידותינו אנו הברוטליים לעתים, האנוכיים לפעמים, האבסורדים,
לעתים קרובות מדי...
אינני יוצא מנקודת הנחה, אני יוצא מנקודת ידיעה, ולכן יודע אני
שהתשובה לתמיהתי קיימת ונמצאת - רק יש לחפשה. לכן, אינני חושש
מלהציג את השאלה, בגודלה הטבעי המלא, מבלי להתעכב על טקטיקת
הניסוח, מבלי להשמר מקללת האיש הנספח עם שאלתו אל מחוזות אחרים
בלתי מוכרים... מוזרים מבלבלים...
כך, ידידים אינטלקטואלים עלולים להאשים אותי בעיוות מחשבתי,
בעיוות סדר המחשבה התקין, בעיוות הדין! ידידים אינטלקטואלים
יכולים לכנות אותי בכינוי תוהה - כאשר מכנים חוקר תועה או שופט
עם כושר שיפוט תמוה: אתה, יצביעו עלי, לא אובייקטיבי! אינך
יכול לחקור את שאלתך כי הינך גורם בעל אינטרס [באלוהים]! אתה
איש מאמין, איך יכול איש מאמין לחקור את אלוהים ולתהות על
קנקנו...!!! איך יכול להגיע למסקנה אובייקטיבית!

עבדתי פעם, בבל"ל סניף אלנבי 94. הייתי קופאי ראשי ואפילו
הגעתי לקבל קביעות! הייתי בנקאי מוכשר (אם תרצה קופאי מוכשר-
טוב?) וידעתי לנהל כל ענייני המזומנים והמצלצלים של הסניף
ביעילות מופתית - אם נכון הביטוי; ובכל זאת, לא פעם התגלה חוסר
בקופתי עם סגירתה! לפעמים גם התגלה עודף - וזה בעגה המקצועית
חמור שבעתיים, פשוט קשה יותר לפתור בעיית עודף מבעית חוסר
ומשום מה... אולם ובשני המקרים, הרי מדובר באי-סדר בקופה!
בקופה כספית... ציבורית של מוסד ציבורי...
בעיית החוסר ו/או העודף תמיד, אך תמיד, הייתה נפתרת בסוף היום
הבנקאי, ובדרך כלל אני אישית הייתי מפצח אותה ומשחזר אותה
ומתקן אותה. הבעיה היחידה שסבלתי ממנה במקרים כאלה הייתה, מבטם
הזועם של כל עמיתי אנשי חש"ק וחפ"ק ופק"מ ופק"ר... כל מי שיש
לו קשר עם מחלקת עו"ש המלעונה, כי היה חוק בל יעבור שאומר: אין
שחרור מבית הסוהר, תהיה הסיבה אשר תהיה, עד אשר תיפתר הבעיה
והקופה תתאים! תאר לך את מבטי השנאה של העמיתים האוהבים, כנגד
עמיתם המפגר הסורר (המנייק שלא יודע לעבוד ובשביל זה קיבלו
אותו בבלל) שהודיע על אי-התאמה בסוף היום...

ועכשיו ברגע זה אני מזהה נקודה מעניינת ביותר: לאחר עשרים
ומשהו שנה מעבודתי בבל"ל אלנבי 94 אני שואל: מה אם הייתי שם את
עצמי אז בקטגוריית "קופאי בלתי אובייקטיבי בעל אינטרס"! איך
יכולתי לחקור את עצמי עם נתוני-מפתח מותרים כאלה! האם יש מקום
להגדרה כזאת?

האם מותרת ההגדרה הזו?

תשובתי חיובית לשאלה האחרונה; כן מותרת ההגדרה הזאת ויכול
לתמוך בה בסיס הגיוני בהחלט; ועם זאת ישנה באמתחתי עוד תשובה
משלימה: לא כל המותר - נכון בהכרח. לא כל "המותר" מוביל לדרך
נכונה בהכרח; יש ויוביל אל דרך נכונה, ויש ויתעה את הדרך גם
יבלבל את היצרים הפועלים על אם דרך כזו.
אישית, אני חש ביכולתי לחקור את דרכי אלוהים ולתהות על קנקנו,
למרות ועל אף אמונתי בו. כן, ועל אף אמונתי בו, אני טוען שאני
יכול להגיע לתוצאת מעבדה אובייקטיבית, במהלך חקירתי זו.

מדוע, ובכן, צווינו על עבודת הקטורת? מדוע יש להקריב זבחים,
להעלות עולות... מדוע בכלל כל הפולחן הסבוך הסב סביב הדת
היהודית "הנאורה"! מהו ההגיון של הדרך הזו? תמוה בעיני!
יודע אני בוודאות, שאין לי את הבכורה על הבחישה בשאלה הזאת,
קדמוני בזאת טובים ורבים; הרמב"ם טען למשל, שמקור כל "עבודות
הקודש" הוא בעצם הפולחן הכרוך בזאת, כנוהג מקובל וכדרך שהחליט
עליה הבורא להתקרב דרכה אליו, הבורא החי והקיים; לעומתו טענת
חכמינו הקדמונים היא, שישנו הגיון וסדר אלוקי מאחורי פולחן זה
או אחר! ישנן סיבות לכל פולחן ופולחן, אולם אין אנו יודעים
בהכרח לפענח את הסיבות האלו - כפי שאיננו יכולים לפענח את שאלת
הנפש/הנשמה המצויה בנו... כפי שאיננו יודעים לפענח הרבה
מהשאלות הטבעיות הקשורות בחיינו המלוות אותנו - ומענה אין לנו
עליהן...

לפני מספר שבועות, שמעתי דרשה מסקרנת שמצאתי בה עניין מיוחד,
אודות חוקי "פרה אדומה".
וכך אמרה הדרשה: מן המוסכמות היא שאין אנו יודעים אודות הפרה
האדומה מאומה! ישנם חוקים רבים ונוקשים הכרוכים בפרה האדומה,
אולם אין אנו יכולים להתחקות אחר ההגיון שלהם: בשביל מה לעזאזל
אנו צריכים את הפרה האדומה, ולמה אדומה דווקא! הלכת משה מסיני
אומרת: שאם יימצאו בה שתי שערות (שתי שערות!) לא אדומות, לא
ניתן לכנותה כבר כפרה אדומה, והיא איננה כשרה.
נהוג להשתמש בתורה בנוסח (להלן) המקדם כל חוק וחוק: אלה חוקי
השמיטה... אלה חוקי המצורע, אלה חוקי הפסח... אבל, הדבר
המעניין הוא, שרק בפרשת הפרה האדומה, נוסח זה השתנה, ובמקומו
נאמר: זאת חוקת התורה! זהו המשפט שפתח את חוקי הפרה האדומה:
זאת חוקת התורה: וכאילו כל התורה וחוקותיה "זורמים" אל תוך
הנחל הזה: הכללים של הפרה האדומה... הכללים הנוקשים והבלתי
מובנים בעליל! הרחוקים מכל פרט שניתן להתלות בו הגיון בשר-דמי!

תכונת ה"חוק בלתי מובן", לציין, נאמרה אודות מספר חוקים תמוהים
לכאורה, כמו "הביצים תיקח לך ואת היונה תשלח", "אל תבשל גדי
בחלב אימו", עצם הקרבת הקורבנות...; עם זאת, ניתן ובמהלך בחינת
"הגיון החוקים", להצביע על תכונה אנושית מסוימת - אם תרצה על
חוט אנושי מסוים, ולהתלות בהגיון שבו, קצר יהיה או מתוח...
אולם, נבצר מאיתנו להאחז אפילו בחוט קצר כזה, בכל הנוגע לחוקי
הפרה האדומה; אין לנו שמץ של מושג! ובכל זאת, הטקסט התנכי חורג
ממנהגו דווקא בחוק התמוה הזה, ומקדם אותו דווקא בנוסח התמוה לא
פחות הזה: "זאת חוקת התורה"!
לי אין ספק שישנו מסר שביקשה התורה להעביר לי כאן, ואין הדבר
מקרי; המסר זועק לשמיים...

יש לי הרגשה פנימית, חזקה, שבתוך המסר הזה מסתתרת התשובה, עבור
התמיהה שלי הגדולה בה פתחתי את דבריי: ואם חיסר אחת מכל
סממניה, חייב מיתה! חייב מיתה! מדוע בכלל צווינו על עבודת
הקטורת? מדוע יש להקריב זבחים, להעלות קורבנות ועולות... ומדוע
כל הפולחנים הסבוכים הסובבים את הדת היהודית "הנאורה"!

אינני יודע! אני לא יודע.

אבל כן אני יודע: אם אלוהים קיים, אם קיימת ישות זו, ואם
הגעתי, לכאורה, להוכחה חד משמעית אודות קיומה, אזי אין מאושר
ממני! אני יודע ומכיר אודות ישות האלוהים - ולא אחר! בורא כל
העולם! בוראני!
אולם, והשאלה הגדולה היא: האם ברמת הידיעה הזאת ו"גאוותי" בה,
סיימתי את רומני עם הקייס הזה?

לא! זאת התשובה ההגיונית האנושית; "הקייס" לא הסתיים בזאת: אם
הקשר שרק התגלה לי ממשיך, בצורה זו או אחרת, מיוזמתי או מתוך
יוזמת אותה הישות, אזי מוטלת עלי החובה לתת את "הקרדיט" המתאים
לישות הזאת: את זאת למדנו ממערכת יחסים אנושית שאין מי שלא
התנסה בה: מערכת יחסים של "הורה-בן". מותר לכל הדעות לילד
לשאול לברר ולתהות, אך מגיע לנקודה בה אמור הילד להסתפק באימון
שלו בהוריו, ולא על שום מה: כי הוכח לו, חד משמעית, כי הוריו
יודעים את מה שאינו יודע, או מה שאינו מסוגל לדעת, או מה שאינו
מורשה לדעת, הכל לפי השיקול הבלעדי של ההורה.
הילד, ואני מדבר על הילד ומדגיש את המילה הזאת (כי במערכת
האנושית, מגיע השלב בה הנקודה זו מתפתחת ומשתנה כתוצאה
מהתפתחות זו; לא כך המערכת האנושית-אלוקית...), ילד זה מקבל את
מערכת היחסים זו, ומקבל בהבנה ובהסכמה את כל תנאיה; מסיבה
פשוטה אחת: הוא הגיע, בכוחות עצמו, ומרצונו הטוב והישר, לתודעה
פנימית כנה וברורה שאינה מוטלת בשום ספק, מבחינתו: הוריו
אוהבים אותו, רוצים את הטוב שלו, ועמלים ללא הרף להשיגה. זו
אחת התודעות הבסיסיות ביותר, החזקות ביותר, העמוקות ביותר,
הפועלות בנפש האנושית מאז שידעה האנושות את עצמה על האדמה
הזאת.

אם כן, אם ידעתי אני האדם על קיום אלוהים, והנחת קיום זו הפכה
בתודעתי, בשלב מסוים ובתנאים מסוימים, לעובדה מוגמרת ומוסכמת
שאין לי ספק אודותיה, אזי, עלי ללמוד את הנגזר מהעובדה הזאת
ולכבד אותו: אני חייב לקבל את מרות "אלוהים" שזה עתה הכרתי
בתודעתי הפנימית הכנה והברורה. אינני מורשה להטיל ספק
"בהחלטות" הישות הזאת, כי אינני יכול להטיל ספק בישות הזאת:
אולי אינני מסוגל לדעת... אולי אינני מורשה לדעת... הכל לפי
שיקולה הבלעדי של הישות הזאת.

ושוב אדגיש: נתון זה נכון וקיים, גם חובה עלי לאמץ אותו [אחרת
אבגוד בהגיון האנושי...], אך אם התקיים תנאי אחד: אם הכרתי את
עובדת קיום אלוהים בפועל. אם לא נותר לי ספק אודותיה. זהו,
לעניות דעתי, המסר המוסתר בפרשת הפרה האדומה, שהגיע אלינו דרך
ההקדמה לפרשה זו: "זאת חוקת התורה"; "דווקא זאת חוקת התורה".


ואם חיסר אחת מכל סממניה, חייב מיתה! חייב מיתה! ברצונו של
בורא עולם עסקינן לא רק בכבודו!

עדיין אינני יודע מדוע חייב מיתה. אולי אינני מורשה לדעת מדוע;
ואולי אינני מסוגל לדעת; ואולי כי בורא העולם ציוונו על
הקטורת, מסיבותיו השמורות עימו, ואינני מורשה לשנות או לבחוש
בתוכן מצוותיו, וכל המשנה דמו בראשו, פשוטו כמשמעו.

ושוב, עיקרון הברזל: תנאי בל יעבור לקביעותיי האחרונות הוא,
ידיעה אישית וחד משמעית, בקיומה של הישות הנקראת בפינו:
אלוהים. בלי ידיעה זו, מסקנותיי אינן תקפות.

הנחות:        

     
אלוהים הוא הבורא שאין דבר בלעדיו וכבודו מלא כל הארץ.

אנו ברואי ה' מצווים להאמין בו, ולהאמין שאין דבר בלעדיו -
היינו שאין מקריות בעולם, שהכל צפוי הכל מהשמיים.

בד בבד, תכלית האדם בבואו לעולם היא, לעבוד, ליצור, להתקדם,
להתפתח על האדמה. האיך?

איך ניתן לגשר בין התכלית הזו של האדם, לבין העובדה שהכל נתון
וקבוע מהשמים? איך העולם אמור להתנהל עם הסתירה הזאת!? הרי
תנאי ראשון להתנהלות האדם הוא אי-תלותו בשום גורם שישפיע על
שיקולו - אחרת אין שום משקל וטעם לשיקולו! אחרת, אין סדר
בהתנהלות האדם והעולם.

פעם ראשונה אני הולך לכתוב משהו שאין לי תשובה עליו, שאינני
מכיר שאינני בקיא בו... הצגתי לעיל שאלה, או בעצם תהייה, ואנסה
לענות עליה בהמשך הטקסט; אנסה - לא יודע אם אצליח; כי, כפי
שהזכרתי, אינני יודע את התשובה.

אני מנוי על קבוצת האנשים המאמינים. אני מאמין בלב שלם ובדעת
צלולה בקיומו של בורא עולם, בקיומו של מנהיג לעולם, אני מאמין
בלב שלם בקיומו של יוצר לעולם.

לא על שום מה אני מאמין בבוראי וביוצרי; כי את "חוויית" האמונה
חוויתי בפועל! כלומר היו לי ספקות - ספקות עיקריות ועקרוניות
מהזן הכי "קשוח" שמכירים, מהסוג של: או תספק לי תשובה או אניח
מהאמונה שלי, פשוטו כמשמעו! וקיבלתי את התשובה המלאה והמספקת
והפשוטה והמובנת.

פעם שאלתי: איפה הגבול של היקום שאלוהים ברא? אם אלוהים הוא
בורא העולם - סימן שיש לעולם גבול וגדרות! איך יתכן שישנו גבול
לעולם, לאין סוף... איך אני האדם, עם הכלים (הלא מוגבלים
לדעתי) שאלוהים נטע בי, יכול להבין את הגדרת היקום? והלה זו
שאלה חוקית, שאלה - תוצר המוח האנושי שאלוהים בעצמו נטע בי;
מותר לי לשאול שאלה כזו, ומותר לי, במקביל, לצפות לתשובה מספקת
ומובנת ופשוטה עליה - שאני האדם אוכל להבין, באמצעות הכלים
העומדים לרשותי.

לא הלכתי עם שאלתי לרב עובדיה יוסף ולא, לשום מחזיר בתשובה -
לא גדול ולא בינוני, הלכתי עם שאלתי לבורא בעצמו, קיצרתי את
הדרך והלכתי אליו ישר; הרי בסופו של דבר, רק אצל היוצר אמורה
להמצא התשובה...

הטכניקה להגיע אליו הייתה פשוטה: להיות כן. לחשוב בכנות
ולהתבונן; להתבונן בעץ בים באוויר בטבע, להתבונן במשהו, בבריאה
הזאת: אני יודע עליך הרבה אלוהים, אני מרגיש בך ובהרבה
הזדמנויות; אני גם אוהב אותך כי אני מרגיש בטוב שבך, אבל חסר
לי עדיין פרט, גדול מאוד בשבילי, וקטן ללא ספק בשבילך. אנא ספק
לי את התשובה, עזור לי להבין, זה כל מה שאני מבקש.

והוא נתן לי את התשובה.
המלאה. המובנת. והפשוטה. ולא רק זאת, גם עזר לי להבין אותה,
להגיע אל עומק ההסבר, אל ניתוח הדברים המתבקש... כן, הבנתי את
הגדרת "הגבול" של היקום. שהוא ברא. הרי רק מי שברא את היקום
יכול להגדיר אותו ולהעביר את ההגדרה זו לדורשיה. זה היה לפני
כשלוש שנים, כתבתי על זאת מאמר ופרסמתי אותו ברבים; אך לציין,
לא הייתה תהודה בעקבותיו... ובלשון המעטה. אני יכול להניח
בעצם, שאף אחד לא הגיע בקריאתו עד השורה האחרונה; לא נדבר על
הבנתו או הנסיון להבנתו... מן הסתם ראו במחבר כאיש תמהוני.

היו לי עוד נסיונות כושלים עם "רשות הרבים"... אולי הלאה
אתייחס אליהם - תלוי בהתפתחות הטקסט.

הייתי רוצה להכין את הבסיס, עליו אניח את השאלה הגדולה, שהצגתי
לפני מספר שורות [איך ניתן לגשר בין תכלית האדם החושב העצמאי,
לבין העובדה שהכל נתון וקבוע מהשמים...] :

"אמונה באלוהים" היא עיקר עיקרי הדת היהודית.
מהי הגדרת האמונה הזאת?
על השאלה זו כן אני יודע לענות, ובאופן ברור וחד משמעי: להאמין
שיש בורא ליקום; להאמין שהבורא הזה הוא אחד ושמו אחד; להאמין
שאין דבר מבלעדיו - היינו שאין מקריות בעולם, שכל מה שקורה
איתנו בא מהשמיים; להאמין שישנה השגחה פרטית לפרטי פרטים על כל
אחד ואחת מאיתנו; ושוב אחזור על העיקר: להאמין שאין דבר
מבלעדיו.

כשאני בא לנתח את משמעות האמונה, אני מוצא היכן נכשלו הרבה
אנשים וטעו, פשוט טעו בהבנת המהות: "הם" אומרים, איך ניתן
להאמין! איך אתה מבקש ממני להאמין ומצווה עלי להאמין! ולמה עלי
להאמין?
ואני אומר: אכן, אם מדובר במצווה "עיוורת" הרי הם מאוד צודקים;
מדוע עלי להאמין בדבר שאין לי קשר אליו, שאינני רואה אותו,
מדוע עלי להאמין במהות הטעונה הוכחה - לפני עוד שהוכח קיומה!
וכאן הוא מקור הטעות:

אין זה נכון ומקובל להאמין באלוהים לפני שהוכחת את קיומו;
הנכון הוא להוכיח קודם את קיומו, ורק לאחר מכאן להאמין בו.
יתכן וחל אי-סדר בעניין הזה על פני ההיסטוריה היהודית; יתכן
וחכמינו ומנהיגינו ז"ל הם היו האחראים הישירים לאי-סדר הזה,
אולם אין זה ישנה מעובדת הברזל המוצקת, ואשנן אותה שוב: קודם
אני צריך להכיר את קיומו של אלוהים בפועל - לא רק מתוך הרגש
והרגשות, ורק לאחר מכאן מגיע שלב האמונה במהות הזו שרק עכשיו
הכרתי; זהו סדר הדברים. זהו הסדר האנושי המקובל; זאת האמת.

אם כן, נשאלת השאלה, ואם הכרת בפועל את עובדת קיומו של אלוהים,
מדוע אתה צריך בכלל להאמין בו? הרי הכרת אותו, ראית אותו הרגשת
בו נגעת בו, למה אתה צריך להאמין בעט שאתה תופס ביד, למה עלי
להאמין במהות העט הזה!
אכן, אם מכירים את מהות האלוהים, האמונה בו כבר מיותרת... זהו
ההגיון האנושי, הנכון, הבריא, הישר המבוסס; אולם וכפי הנראה,
רק האדם יכל לקרוא תיגר על ההגיון הזה, ולשלול אותו! רק האדם
בטיפשותו, בחוצפתו, בחולשתו...

זוהי השאלה הראשונה ששאל משה רבנו את אלוהים, כאשר הכיר אותו:
מה אני אגיד להם? מי שלח אותי אליכם? למה הם אמורים להאמין לי?
למה הם אמורים בכלל להאמין בך? ויש להגיד שאלוהים לקח את שאלת
משה רבנו כדבר מובן ומקובל והגיוני, וענה לו ישירות: אכן, אני
צריך להציג את עצמי בפניהם קודם; אני צריך להראות להם מי אני,
ורק לאחר מכך כל שאר הדברים... זהו סדר הדברים שגם הוא ממרומו
מסכים איתנו, האנשים, עליו.
יש לציין כאן עובדה מאוד חשובה: לפני שאלוהים נתן לבני ישראל
את התורה, ולפני שהתבקשו לעשות אי-אילו מהמצוות הכרוכות בתורה,
הוא, אלוהים, עבר איתם את שלב הניסים הגלויים והאדירים: עשר
מכות מצרים, קריעת ים סוף - על כל הניסים הגלויים הנלווים
למהלך, הענן שליווה אותם... ומהרושם העז הזה שהתקבל, שנטמע,
ניזון אפילו משה רבנו בכבודו ובעצמו; ורק לאחר כל השלבים האלו,
הגיעו למעמד הר סיני וקיבלו את התורה ומצוותיה המחייבות; זהו
סדר התנהלות הדברים.

ובכל זאת... בא הציווי הראשון בתורה, ושוב החזיר את אי-הסדר על
כנו! הרי רק עכשיו ראו בני ישראל את מעשיך, את מהותך, ואתה
אומר להם אני ה' אלוהיך - תאמינו בי! בטח שיאמינו בך, למה שלא
יאמינו בך אם הם חוו באופן מעשי את קיומך! מה מסתתר מאחורי
"מחשבה" זו שמנציחה את "אי-הסדר" בסדר המחשבה האנושי?

אני אגיד לכם מה מסתתר: ניבוי פשוט לטבע האנוש ולמהלך הנגזר
ממנו: כן, אנו מחזיקים בעט ולא מאמינים במהות העט שידינו
מחזיקה בו. כל ההיסטוריה של מרד בני ישראל שנכתבה בפירוט
בתנ"ך, מתעדת את הטבע האנושי המוזר הזה. מתעדת את הטבע האנושי
הטפשי זה; מתעדת את אחת הנקודות החלשות ביותר במין האנושי.
ניתן אף להגדיר את הניסיון שעבר אברהם אבינו, כמד לטבע האנושי
המוזר הזה: האם אברהם אבינו נדבק בו או לא? או בניסוח אחר: האם
אברהם אבינו ממשיך ומאמין באלוהים למרות שהכיר מקרוב את אלוהים
ובאופן מעשי? בדיקה זו, כאמור, הנה אבסורדית בפני עצמה; וניתן
לכל הדעות לכנותה כבדיקה לחולשה האנושית... (כידוע, תוצאות
הבדיקה של אברהם אבינו סימנו עוצמה אנושית ניכרת, והגיון
מוחלט. תוצאות הבדיקה העלו את האדם בשלב אחד, לשלב הבא...)  

אם כן, נחזור לעובדת הברזל המוצקת, שהנחתי אותה לעיל במלוא
גודלה על השולחן: קודם עלי להכיר את מהות אלוהים, בפועל, ורק
לאחר מכאן אאמין בו. ואם והכרתי את אלוהים - אין לי למעשה צורך
אחר כך ב"אמונה" בו... אולם אני האדם חלש וצריך לשנן לעצמי מדי
פעם, את עניין האמונה... יש בי צורך עז להאמין בעט המחזיקה בו
ידי...

אם כן, איך מכירים את אלוהים? (איך מאמינים בו)

זה הסוד:
ההכרה באלוהים הנה פריבילגיה! פריבילגיה זו שמורה אך לאנשים
טובים וכנים. פריבילגיה זו תרשה לזכאיה להכיר, הלכה למעשה,
אודות קיומו בפועל.
ההתחברות הזאת עם ההכרה בקיום אלוהים, באה דרך הטוב, והכוונה
לטוב הפנימי הגולמי שרק מי שניחן בכנות עצמית יכול לקלוט
אותה...
אתה יכול להיות רב, אתה יכול להיות רב ראשי, אתה יכול להיות
כהן גדול, אתה יכול להתפלל יום יום שלוש פעמים ללמוד תורה
ומשנה וגמרה ואף ללמוד קבלה, אם אינך ניחן בכנות עצמית פנימית
- אינך מנוי, ועם כל הכבוד, על קבוצת הפריבילגיה האקסקלוסיבית
ההיא...
במקרה של חוסר כנות עצמית, ותהיה אשר תהיה - אתה יכול להשאר אך
עם ההרגשה הזאת: האם יש אלוהים או אין אלוהים? כנראה שיש... או
אולי אולי אין! למה אני אמור להאמין בקיום בורא לעולם לעזאזל?

במקרה של חוסר הכנות העצמית, חייב המחוסר הזה - מה לעשות,
להסתפק בספק, ולהתמודד איתו, לחיות איתו...

ואם הכנות העצמית קיימת, וגם הטיב הפנימי קיים, אזי השאיפה
להכרות אלוהים תשתלב "אוטומטית" בנוף האדם, ותהפוך לעובדה
מעשית בפועל.


אכן יש אלוהים; אני יודע; עדות אישית; ואינני מתיימר להצניע את
המחמאה לעצמי - גם אינני יכול להסתיר אותה... אני טוב במהותי
וכן עם עצמי, ולכן הכרתי את אלוהים. הכרתי אותו! כמו שאומרים
אשכרה... הכרתי אותו ולאו דווקא דרך מסקנות או התבוננות...
הכרתי אותו כדרך שמכיר אדם את חברו. לא במובן ששתיתי איתו כוס
קפה... אך כן במובן ההכרה בפועל. ביקשתי לפעמים לשתף מישהו
בפרטי החוויה הזאת, ככל בשר ודם שיש לו את הדחף הסוציאלי לשתף
את חברו בחוויותיו האינטימיות... והגעתי במקרים מסוימים לידי
מעמד "מביך" עם עצמי, ואני משתמש במילה הנכונה: הוא יגיד עלי,
החבר הזה, משוגע...

מי הוא אלוהים?

אלוהים הוא מהות הטוב. הוא מקור הטוב. הוא ברא את ברואיו על
מנת להטיב איתם. מכאן, ניתן לחבור אליו דרך הטוב. עד כאן
הדברים נשמעים כסיסמאות בעלמא - ואני מודע לזאת; ואם כן מדוע
לא נעבור אל המציאות ונדבר בלשון התכלס התקנית:

שאלה: מדוע כדאי לי לחתור לאמונה, בקיום בורא לעולם?
ואיך אעשה זאת? ע"י התבוננות? שממנה אסיק את המסקנה ההגיונית?
ולמה אינני אמור להתבונן במסקנות מדע מסוים ששולל מכל וכל את
קיום אלוהים? מדוע המסקנות המדעיות "האנושיות" אינן ראויות
להתבוננות?
מדוע עלי להאמין, שביום מן הימים אלוהים נגלה לעיני בני ישראל
בהר סיני, ונתן להם את התורה! ואפילו שתציג בפני סרט ווידאו
מהמעמד ההוא, אני יכול לטעון שזה מבוים!

אכן, זו שאלה מציאותית, הגיונית, אנושית. זו שאלה חוקית, ע"פ
אמות המידה שלי, הדת שלי, והמוסר שלי. ואנסה לענות עליה כאן
ועכשיו.

על פי הנוסחה שלי שציינתי לעיל, אתה מביא כוס מלאה של כנות,
מוסיף לה כמה טיפות של טיב פנימי, והנה יוצא לך מרשם ההכרות
המעשית עם בורא עולם, בפועל. כל איש/ה מוזמן לנסות את המרשם
הזה והתבשיל מובטח! הוא יכיר את אלוהים הלכה למעשה! אדגיש שוב
על זאת: "מנסה המרשם" לא חייב להיות רב או דתי או אפילו מסורתי
ע"מ שהנוסחה הזאת תפעל עליו; הכנות והטיב נמצאים בנפש כל אדם.


לפני מספר חודשים, התקיים דיון פתוח מעמיק באתר גוש קטיף סביב
נושא חביב וחם: ישראל. ישראל והסכנות הקיומיות שלה. השתתפו
בדיון הזה אנשים משכמם ומעלה, דיברו אמת חשבו אמת הרהרו רק
בשפת האמת; כל אחד ניסה להגיע אל האמת שלו, וכולם, כולל כולם,
הונעו ע"י מטרה אצילית אחת ויחידה: איך נהדוף את הסכנות
העומדות בפניהן ישראל.

גם אני השתתפתי בדיון הזה שנסחף מטבעו אל עבר הרבה נושאי משנה
- כולל נושא האמונה בקיום אלוהים; לציין, שמספר המשתתפים הלא
מאמינים בקיום אלוהים עלה על אלה המאמינים - ואני בתוכם.

בשלביו האחרונים של הדיון, העליתי לדיון את המילים האלה:
... "... פגשתי באשכול הזה בכנות, במהות הכנות, בכמויות
מסחריות. פגשתי בהרבה טיב וטוב. פגשתי בכוונה פנימית שפניה אל
הטוב ורק אליו.
בתוך ים שלם סוער של אינטרסים של ציניות... ולפתע אתה צף על
אי קטן של כנות."

בהמשך הדברים שכתבתי, הבאתי מספר דגימות מההודעות הכנות של
האנשים שהשתתפו בדיון, וכך כתבתי בהמשך:
... "... זו הייתה רק דוגמית קטנה אחת, שנלקחה ממשטח הכנות
שבנה את האשכול הזה... אלה אנשים חיים כנים וטובים. הם גם
יפים. הם רוצים את הטוב לישראל, ולעמם וליהדותם. כנות זו,
בדרגה כזו, חייבת להתחבר למקור הטוב, לבורא. מנסיוני האישי אני
יודע את זאת, ואני שם את כל הביצים שלי כאן: לי אין ספק שנוצר
כאן פתח להתחברות פעילה... מה יהיו תוצאות ההתחברות הזאת?
אינני יודע. אין לי שמץ של מושג."

ואפילו כתבתי בהמשך ההודעה ההיא, את התפילה הבאה:
... "... אנחנו זקוקים לך אלוהינו. הגענו כן לנקודת השפל.
הגענו לגדר את עצמנו בשביל להסתתר מאימת האויב, ואנו נתבעים
לתת את הדין בפני אומות העולם על מעשה הגדר הזה. הגענו למצב
שאין בכוחנו לקבל החלטה הקשורה בנו בביטחוננו מבלי אישורם של
אומות העולם. אין אנו חיים בבטחה בביתנו, אין אנו בטוחים גם
בתוך הרחוב שלנו, בתוך משכננו. איבדנו את ביטחוננו בעצמנו;
איבדנו את ביטחוננו במנהיגינו. הגענו למצב בלחשוד בראש
ממשלתנו, ואם כן הוא ראוי אוי לנו, ואם אינו ראוי ועלילה היא
אבוי לנו. אתה טוב אלוהים, ואתה נותן פתח של אולם למי שפותח לך
פתח של מחט... ניסינו כאן [בדיון הכן הזה] לפתוח פתח כזה
אלוהים; לא יודע אם הצלחנו, אך ניסינו. אנא אלוהים, הגענו לשפל
המדרגה, ואין לנו כבר לסמוך, לא על כוחנו ולא על תבונתנו, כולם
כאחד התנפצו לרסיסים ולא עמדו למבחן בשעת מעשה. אין לנו לסמוך
אלא עליך, מקור הטוב, הטוב והמטיב לכל. אנא, אתר את פתח המחט
שלנו, אנא ראה בו כפתח רחב של מחט, יודעים אנחנו שאינו מגיע גם
עד לכאן. אנא, הראה את גדולתך לאנשים הכנים שבעמך, הם הראויים
ראשונים להכיר בך. אנא, הראינו כבר בנחמת ציון, הגיעו מים עד
נפש אלוהים, הגיע הזמן אלוהים. הגיע הזמן אלוהים."
את ההודעה הזו כתבתי בדיון שהתנהל באתר גוש קטיף, ב-8/3/04.
[אנא, שימרו לעת עתה את עניין ההודעה הזו בסטנד ביי...]

במקביל,
אני כותב, מזה מספר שנים, במספר פורומים ישראלים. בד בבד, אני
שותף גם לרב-שיח אינטלקטואלי, המתנהל דרך הדוא"ל הפרטי,
ומנויים עליו אנשים רבים ומכובדים משכמם ומעלה; עו"דים
פרופסורים דוקטורים ודוקטורנטים (מישהו יודע את ההבדל?), וגם
אנשים מן השורה כמוני, שאינם נושאים על שכמם שום תואר, מלבד
עטם ו/או מקלדתם.
התכונה הבולטת השולטת ברב-שיח הזה היא גיוון נושאיו; דנים על
פילוסופיה, חברה, על היסטוריה על ישראל על אקטואליה, פעם
פותחים דיון על פוליטיקה, ולפתע פתאום - דיון צבאי שכל כולו על
החווה הסינית - הופך לדיון פילוסופי לכל דבר! דיון רב גווני,
שולחן מעניין ומרתק.
ברצוני לציין שוב את מעלת המשתתפים האינטלקטואלית, ולא רק כי
רוצה להחניף לעצמי כאחד המשתתפים... אלא מתוך הרושם העז
שהותירו בי החבר'ה האלה: לא פעם ראיתי בעצם קבלתי את הודעות
הדיונים בתיבת הדוא"ל שלי - כמחמאה אדירה בפני עצמה... כתעודת
הצטיינות אינטלקטואלית ומאחת האוניברסיטאות היותר נחשבות
ויוקרתיות...
פעם קיבלתי מחמאה מזקן [זקן, במשמעות כבוד אינטלקטואלי]
המשתתפים, תוך כדי דיון, בגודל של פיל... ומראש הכנופיה בעצמו,
מחוש חש הנחש! אני רוצה להביא חלק ממנה, ויש לי סיבה שאכריז
עליה לאחר כך:
"אלברט ידידי,
בכל שנות חיי היו רק שלושה אנשים שאיתם יכולתי לקיים תקשורת
אינטליגנטית בתנאי שוויון: X, X, ואתה.
כן אתה!
כשאני קורא את דבריך או כותב אליך,אני מרגיש שמדובר בשיח
בסגנון "אני - אתה" במובן שעליו כתב מרטין בובר בפילוסופיה
הדיאלוגית שלו."

עד כאן לשון המחמאה שקיבלתי מהאיש של הפורום, מאיש-מפתח של
הפורום; דרכה אבקש ללמד על רמת האימון האינטלקטואלי שרחשו לי
בפורום יוקרתי זה.

ומעניין לעניין באותו עניין: בתחילת מאי השנה, הזדמן לי מקרה
מעניין עד מאוד. מקרה שדרכו אוכל להסביר גם להציג את מעשה
אלוהים חיים. מקרה שניתן להכיר דרכו את הבורא בכבודו ובעצמו!
מקרה, שניתן להוכיח דרכו את קיום אלוהים. כוונתי היא להמציא,
דרך המקרה הספציפי שנקלעתי אליו, הוכחה חד משמעית לקיום אלוהים
- ואינני מדבר על הוכחה רוחנית או פילוסופית ידידי, אני מדבר
על הוכחה מעשית, פיזית, שתספק האדם החי במאה הזאת; אדם מודרני
שיש לו יידע מספיק ובסיסי אודות המדע שהגיע עד הדור הנוכחי.

לא בזבזתי זמן, שלפתי את המקלדת ותיארתי את המקרה; ולא חשבתי
פעמיים: שלחתי עותק מהמכתב אל חלק ניכר מחברי הפורום
האקסקלוסיבי ההוא שאני מנוי עליו. לארבעה עשר מכותבים; חלק מהם
השתתף בדיון ההוא באתר גוש קטיף שתיארתי לעיל, על הסכנה הנשקפת
לישראל, שהכנות אפפה את אותו הדיון...
המכתב נשלח גם אל חוש חש הנחש - ידידי הדוקטור שחלק לי את
המחמאה שהזכרתי לעיל. רוב מכותבי, לציין, אינם מאמינים
בתיאוריית האמונה, כהוא זה, מיסודה, וככאלה ניסחתי את פנייתי
אליהם; התחשבתי מאוד בקיבולת האינטלקטואלית הבלתי סבלנית שלהם;
אביא להלן את נוסח ההקדמה, שקידמה את הפנייה במקור:

"אם יבוא אלי מישהו ויטען בפני שהוא אלוהים, וכהוכחה לקיומו
יגלה לי מה עומד לקרות מחר בשעה 3.42, ובהנחה שלמחרת בשעה 3.42
אכן יתקיים באופן מדויק מה שאמר, אני אטען בפניו שהוא רמאי
ואכתירו במקביל ככזה.
הידע הוא פונקציה של חשיבה הנגזרת ממנו תכונת הניבוי, המדויק
יותר והמדויק פחות - תלוי ברמת הידע שהיגיע אליו החושב. בוודאי
שניתן לנבא מה יכול לקרות מחר ומה יכול לקרות בשנה הבאה,
ובדיוק מקסימלי שמגיע לרמת הדקה והשנייה של הניבוי - לא רק
התאריך המשוער.
מותר לי להניח, שקיימות ישויות אינטליגנטיות בעולם החיצון,
שעברו את האינטליגנציה האנושית במליוני שנים, והגיעו לידי יידע
טכנולוגי, המאפשר להם לחשב/לנבא את המתרחש, בסביבתנו למשל,
ברמה מקסימלית. אם כן, האם נכתיר אותם, אנחנו האנשים כאן,
כאלוהים?

לא! לדעתי לא! כי אלוהים איננו ישות שיכול לעשות את מה שאני לא
יכול לעשות; כי מה שאיני יכול לעשות היום, אולי אצליח לעשותו
מחר...
אני יכול לשלוט בתנאי הסביבה שחי בה באופן מקסימלי, ע"י פיתוח
הידע שברשותי עד כדי הבנה מדויקת לסביבה שלי. שליטתי זו יכולה
להגיע עד לרמה שאני קורא לה היום "ניבוי"; אולם הידע הזה תמיד
ותמיד יהיה כפוף לתנאי הסביבה הקבועים שאני חי בתוכם; ואפילו
תורת האבולוציה כפופה לתנאי הסביבה [הקבועים] - הברירה הטבעית
על שלושת תנאיה מתקיימים אך בסביבה הטבעית [הקבועה מראש];
כלומר רק אם יבוא אלי מישהו, ויוכיח לי קבל עם ועדה, שליטה
בתנאי הסביבה הקבועים שאני חי בהם ומכיר אותם, רק אז אכתיר
את ה"מישהו" הזה כאלוהים. זאת לא תהיה רמאות זאת תהיה אמת, כי
אפילו החייזר האינטליגנט שיכל לנבא [לכאורה] ולדייק בנבואותיו,
הוא חישב את נבואותיו בתוך תנאי הסביבה הקיימים; הוא לא שינה
את תנאי הסביבה הבסיסיים [הקבועים].

מכאן, אנו מגיעים למסקנה נדרשת אחת, שמתקבלת על דעתנו ועל
ההגיון: שינוי מכוון ומתוזמן באחד מתנאי הסביבה
הקבועים, מלווה בהודעה מראש מטעמו [הגורם שנקרא לו
"אלוהים"] המכריזה על שינוי זה, הינו הוכחה מספקת לקיום
אלוהים, הטוען לכתר הבורא..."

עד כאן ההקדמה שקידמה את פנייתי לנמעני, בה הצגתי תנאי בל
יעבור להוכחת קיום "בורא" או "יוצר": רק "הוא" יכול לתפעל
ולתזמן את תנאי הסביבה הקבועים. רק הוא, יכול לשנות,
בניגוד לנהוג - בניגוד לדרך הטבע הידועה לנו; רק בורא יכול
לשנות את תנאי הסביבה הקבועים. זאת בכפוף לעוד שלושה תנאים
הכרחיים נלווים :

1- בתנאי שיודיע [הגורם הטוען לכתר אלוהים], מבעוד מועד, על
מהות השינוי שהוא עומד לבצע [שינוי שהוא מנוגד לדרך הטבע].

2- ובתנאי שיודיע על המועד המדויק לביצוע השינוי.

3- ובתנאי שיתאפשר חופש זמן ופעולה לצופה מהצד שיבדוק, בזמנו
החופשי, ובאמצעים שיבחר, את "הדבר הקבוע" עליו יתבצע השינוי
המיוחל. בדיקה זו ומטבעה, אמורה להתבצע כמובן, לפני מועד ביצוע
השינוי המתוכנן - לכאורה.

העניין דורש הסבר, ואיעזר בדוגמא להסבר שלי. אתן לכם דוגמא
ל"שינוי" מסוג כזה: האדם נוצר מחיבורם של 23 זוג כרומוזומים;
ובתוך הגרעין של כל תא ותא, אנו מוצאים 46 כרומוזומים המספרים
למעשה את סיפורו של האדם, את צבע עיניו, את התכונות הגנטיות
שלו...
ידוע לנו עוד שהכרומוזום הזוגי מס' 23 הוא האחראי בין היתר על
סוג המין.

נניח עכשיו שיש לנו אישה הנמצאת בהריון, ויש לנו אישור
מהגניקולוג שעשה לה בדיקת אולטראסאונד, שמין העובר הנושאת אותה
אישה הוא ממין נקבה.
יותר מזאת: נניח שאותה אישה עברה בדיקת מי-שפיר, והתשובה
שהגיעה מהמעבדה, אשררה גם את בדיקת הגניקולוג: 46XX, כלומר
העובר הוא ממין נקבה במאת האחוזים! התוצאה מתבססת על בדיקת
התאים של העובר הנמצאים בתוך מי השפיר והמייצגים את כל תאיו,
ומליוני תאיו לא יכולים להטעות... אינני יודע כמה תאים ישנם
באדם, מליונים של תאים... כלומר, כל תא בגוף הקטן של העובר
הנושאת אותה אישה עדיין ברחמה, מעיד על המין שלו: היא נקבה. כל
תא ממליוני התאים של העובר מעיד על המין שלו: נקבה היא; (XX).


אם כן, יש לנו נתון קבוע: מין העובר הנושאת אותו האישה, הוא
דוגמא לקבוע אחד מתנאי הסביבה הקבועים. זה הטבע; האדם נולד
זכר או נקבה, והמין שלו נקבע מרגע היווצרו, מהתא הראשון שנוצר,
מ- 23 כרומוזומים שנשא זרע האב, ו- 23 כרומוזומי הביצית של האם
- עוד לפני שהתחלק לשני תאים, וכך מרגע הפגישה בין הזרע
והביצית והיווצרות התא הראשון, נקבע מין האדם: זכר או נקבה, XY
(זכר) או XX (נקבה). לאחר מכאן מתחיל התא הזה במלאכת הייעוד
שלו ליצירת אדם, ומתחיל להתחלק לשניים לארבע... למליוני תאים
הנושאים את זהות אותה האינפורמציה של התא הראשון; כך שאם הייתה
לנו עדות אחת, לאחר היווצרות התא הראשון, אודות מין העובר
שעומד להתהוות, הרי ולאחר מכאן, עדות זו תשכפל את עצמה, ותגיע
לקהילת עדים אסטרונאוטית... למליוני עדויות זהות וברורות: זכר
או נקבה! XY או XX.  

עובדה: הישות שביכולתה לשנות את הקבוע הזה, דהיינו לשנות את
מין העובר לאחר שנוצר (לאחר שנודע לנו בוודאות את סוג המין
שלו), עם הודעה מוקדמת ומתוזמנת מראש אודות השינוי; ישות זאת
ובהנחה שאכן אמרה ועשתה (הודיעה על כוונת השינוי ושינתה הלכה
למעשה את מין העובר), ישות זו היא הבורא בכבודו ובעצמו.

המקרה שנקלעתי אליו, זהה למכביר לדוגמא שהבאתי, גם המשקל שלו
זהה. [אני נמנע מלזהות את המקרה, כי אין באמתחתי, עדיין, אישור
לפרסם אותו ברבים. את יידוע ארבעה עשר נמעני אודות המקרה,
עשיתי משיקולי ועל אחריותי האישית].

אם כן, ולאחר שיגור המכתב לארבעה עשר מכותבי, מכתב שכלל את
ההודעה על המקרה הספציפי, נותר אך שלב אחד לעבור: לבדוק את
אמיתות ההודעה. היינו, שמכותבי יבדקו ויאמתו בעצמם, ובזמנם
החופשי, את אמיתות ההודעה. אם נחזור לדוגמא שהבאתי, ולשלושת
התנאים ההכרחיים שציינתי לעיל, שחייבים להתקיים בבדיקה מעין
זו, אזי זוהי תמונת מצב העכשווית בא אנו נמצאים, לאחר שיגור
המכתב שכלל את ההודעה, לארבעה עשר הנמענים:

1- התקבלה כבר הכרזה מוקדמת, מהגורם הטוען לכתר אלוהים,
אודות מהות השינוי בפועל, המנוגד לדרך הטבע. [בדוגמא שלנו:
העובר הנושאת אותו האישה, ושזיהו אותו כעובר ממין נקבה, הן
באולטראסאונד והן באמצעות בדיקת מי-שפיר, ייוולד זכר]

2- גם התנאי השני נכלל בהודעה: מועד הביצוע המדויק. [בדוגמא:
עד לדקה האחרונה לפני הלידה; או אז ישתנה מינו וייהפך לזכר]

וכאמור, נותר לעבור רק את השלב השלישי. אחזור ברשותכם על
הנקודה השלישית שציינתי לעיל:

3- ובתנאי שיתאפשר חופש זמן ופעולה לצופה מהצד שיבדוק [לאמת],
בזמנו החופשי, ובאמצעים שיבחר, את "הדבר הקבוע" עליו יתבצע
השינוי המיוחל. בדיקה זו ומטבעה, אמורה להתבצע כמובן, לפני
מועד ביצוע השינוי המתוכנן - לכאורה. [בדוגמא שלנו: לאמת
שאכן ברחמה של האישה עובר ממין נקבה, ולהיות עד בשעת הלידה,
ללידת העובר ולמינו. (שאמור ע"פ ההכרזה, לכאורה, להיות זכר)]

ארבעה עשר מכותבי קיבלו את המסר [המכתב], על כל ההסבר הנלווה
אודות המקרה הספציפי, ובנוסף קיבלו ממני הזמנה פתוחה, לקיים
את התנאי השלישי ההכרחי: שיבדקו בעצמם את הבדיקה המוקדמת,
בזמנם החופשי, ובכלים שיבחרו.

עובדה מעשית: אף נמען מארבעה עשר נמעני לא קיבל את הזמנתי.

לציין, ארבעה מכותבים כן טרחו לענות לפנייתי: אחד פקפק בציניות
בתוכן המכתב, אחד פקפק ברצינות בתוכן המכתב, ושניים קולם צף,
בין פקפוק רציני לציני.

לציין, שזקן המשתתפים ברב שיח האינטלקטואלי, זה שנתן לי את
המחמאה ההיא, היה אחד המכותבים ברשימת הארבע עשרה, ולא היה
מתוך ארבע המכותבים שטרחו לענות... שומה עלי להניח,
שאי-התייחסותו נזקפת דווקא לכבוד האינטלקטואלי שלמרות זאת
הוא רוחש לי... למרות רגע החולשה האינטלקטואלי שהייתי שרוי בו,
ומתוכו כתבתי את מה שכתבתי, ופניתי אל מי שפניתי...
ובכל זאת, הייתי רוצה לציין שוב את המחמאה האינטלקטואלית שלא
מזמן שלח לי; כאן זה מקומה ולו לצורך ניתוח הדברים שאני עומד
לעשות:

"אלברט ידידי,
בכל שנות חיי היו רק שלושה אנשים שאיתם יכולתי לקיים תקשורת
אינטליגנטית בתנאי שוויון: X, X, ואתה.

כן אתה!

כשאני קורא את דבריך או כותב אליך,אני מרגיש שמדובר בשיח
בסגנון "אני - אתה" במובן שעליו כתב מרטין בובר בפילוסופיה
הדיאלוגית שלו."

על סמך העובדות המצויות עד לרגע זה, שומה עלי הרגע לקבוע, כי
המחמאה שקיבלתי לא מזמן מאותו האיש, נכתבה ברגע חולשה
אינטלקטואלי שהיה שרוי בו, ומתוכו כתב את מה שכתב, ופנה אל מי
שפנה...

ואולי אולי הוא יסביר את "התנהגותי האינטלקטואלית" על הסתירות
שאפיינו אותה [כמעשה העגל שבפנייה האחרונה], כפיצול של אישיות
אינטלקטואלית.

אני הולך לציין כאן מספר נוסחאות, שציינתי אותן לעיל
כ"עובדות"; שהעזתי לקרוא להן "עובדות". הבה נתבונן בהן שוב,
וננסה לנתח אותן לאור ההתפתחות של המכתב לארבעה עשר הנמענים
שהזכרתי, ולאור התנהגותם שתיארתי בנידון.


... כשאני בא לנתח את משמעות האמונה, אני מוצא היכן נכשלו
הרבה אנשים וטעו, פשוט טעו בהבנת המהות: "הם" אומרים, איך ניתן
להאמין באלוהים! איך אתה מבקש ממני להאמין ומצווה עלי להאמין!
ולמה עלי להאמין?
ואני אומר: אכן, אם מדובר במצווה "עיוורת" הרי הם מאוד צודקים:
מדוע עלי להאמין בדבר שאין לי קשר אליו, שאינני רואה אותו,
מדוע עלי להאמין במהות הטעונה הוכחה - לפני עוד שהוכח קיומה!
וכאן הוא מקור הטעות: אין זה נכון ומקובל להאמין באלוהים לפני
שהוכחת את קיומו; הנכון הוא להוכיח קודם את קיומו, ורק לאחר
מכאן להאמין בו.

... קודם אני צריך להכיר את קיומו של אלוהים בפועל - לא
רק מתוך הרגש והרגשות, ורק לאחר מכאן מגיע שלב האמונה במהות
הזו שרק עכשיו הכרתי; זהו סדר הדברים.

... אם מכירים את מהות האלוהים, האמונה בו כבר מיותרת...
זהו ההגיון האנושי, הנכון, הבריא, הישר המבוסס; אולם וכפי
הנראה, רק האדם יכל לקרוא תיגר על ההגיון הזה, ולשלול אותו! רק
האדם! בטיפשותו, בחוצפתו, בחולשתו...

... מדוע כדאי לי לחתור לאמונה, בקיום בורא לעולם? ואיך
אעשה זאת? ע"י התבוננות? שממנה אסיק את המסקנה ההגיונית? ולמה
אינני אמור להתבונן במסקנות מדע מסוים ששולל מכל וכל את קיום
אלוהים? מדוע המסקנות המדעיות "האנושיות" אינן ראויות
להתבוננות?

... אנו מחזיקים בעט ולא מאמינים במהות העט שידינו מחזיקה
בו. כל ההיסטוריה של מרד בני ישראל שנכתבה בפירוט בתנ"ך, מתעדת
את הטבע האנושי המוזר הזה. מתעדת את הטבע האנושי הטפשי זה;
מתעדת את אחת הנקודות החלשות ביותר במין האנושי.

ניתוח הדברים לאור העובדות המצויות בשטח:

יש בידינו רק שתי עובדות בשטח, שאין ספק אודותן: הזמנתי 14
אנשים חושבים וספקנים, לבוא ולבדוק את מציאות אלוהים; ואף נמען
מארבעה עשר נמעני קיבל את ההזמנה הזו.

שאלה: מדוע? מדוע לא קיבלו את הזמנתי? הרי המזמין, אני, מנוי
על אנשים "חושבים" כמוהם שכבר הכירו, בעבר הלא רחוק, ואין כאן
מקום לטעות בזיהוי המזמין ומוצא ההזמנה; הנטייה לחשוב "לבזבז
זמן על דבר בעלמא" אינו מבוסס דיו כאן... והרי לא מדובר בהזמנה
לשמיעת דרשה או הרצאה שדרכה יסיקו מסקנות... מדובר בהזמנה
לבדיקה אנושית פיזית מעשית!

מדובר באנשים סקרנים; מדובר באנשים חושבים משכמם ומעלה, שלא
ניתן "לעבוד עליהם" בטרוק כזה או אחר...
מדובר באנשים ספקנים, שלבטח יודעים להפריך נוסחה בלתי מבוססת,
ואמורים במקביל לכבד נוסחה מבוססת - תהיה אשר תהיה! לפני מספר
עשורים, דובר במלוא כובד הראש בפורומים מדעיים רמי מעלה, על
מצב של המצאות אלקטרון בשני מקומות באותו פרק זמן; דובר על
התכנות חתול מת וחי באותו פרק זמן, דובר על תיאוריה מעשית של
ריבוי עולמות - כל פוזיציה והעולם שלה; היום מדברים על היתכנות
מצב של העברת חפץ ממקום למקום אחר בלי להצטרך לשום יחידת זמן!
14 מכותבי הספקנים, מכירים ולבטח בנכונות הנוסחה הראשונה,
כנוסחה לוגית: אם מוכחת עובדת קיום אלוהים, אזי אלוהים קיים.

אם כן, מדוע לא נענו להזמנה?

תשובה [תשובתי]: זהו אבסורד.

מוכרים לי עוד מספר אבסורדים: יש מי שמחזיק בעט ולא מאמין
במהות העט שידו מחזיקה בו; חטא אדם הראשון, נהוג לקרוא לו חטא,
אולם ולעניות דעתי הוא האבסורד הראשון שנוצר על האדמה; הוא
אבסורד יותר מאשר חטא! חטא דוד המלך עם בת שבע הינו אבסורד
גדול עד מאוד. נטיית שלמה המלך, החכם באדם, להרבות בנשים
והתעלמותו מהציווי האלוהי הישיר - הינו אבסורד! הרי שלמה המלך
גם אביו הכירו את אלוהים בפועל, הם היו נביאים! איך יכלו
להתעלם מדבריו?! מרד בני ישראל במדבר על פני ארבעים שנה היה
אבסורד: כל יוצאי מצרים הכירו את אלוהים בפועל! מצאו את המן
במדבר מדי יום ביומו, מצאו אוכל שנבט מכלום; ראו במו עיניהם
איך ים נפתח ומתהווה בתוכו יבשת שהולכים בתוכה 600,000 איש!
ראו איך מופק מים מסלע; מלבד הנסים הגלויים שנעשו במצרים לנגד
עיניהם: ראו איך הברד אוכל כל חלקה טובה אצל המצרים - אך
בחלקתם לא נוגע; ראו במו עיניהם את הנילוס הופך לדם אדום, אך
הכוס שלהם נשאר עם מים צלולים וטעימים; הכירו בפועל את אלוהים,
הבורא הטוב והמטיב להם ולבניהם; וכל זה לא הפריע להם מלעשות
עגל ולהשתחוות לו: זהו אבסורד. זה גם חטא, אך שם התואר המקדים
לו הוא, אבסורד; אולם, ולפני זה וזה, נשמר מקום כבוד לחולשה!
החטא והאבסורד נולדו בעצם מהחולשה. החולשה בלקחת החלטה שיש בה
משום אבסורד; החולשה בלחשוב באופן בלתי הגיוני בעליל, באופן
טפשי, באופן אבסורדי.

אני מכיר ולהבדיל עוד אבסורד - לא אנושי, אך מוכר לנו האנשים
כאבסורד; והוא הוא האבסורד שפתחתי בו את דברי: איך ניתן לגשר
בין תכלית האדם, לבין העובדה שהכל נתון וקבוע מהשמים!
קיימת למעשה אמרה "הכל צפוי והרשות נתונה" שמתיימרת להסביר את
התופעה הזו, אולם אינני מבחין בהסבר שבה; כן היא באה להציג את
העובדה עצמה - טעונת ההסבר.
אישית, אני מכיר באבסורד הזה, ואני נותן לו, לעניות דעתי, את
הכינוי המתאים: אבסורד! כי הרי אמורים להיות שני מצבים
תכליתיים בלבד, לא שלושה: מצב ראשון בו בורא עולם מתערב באופן
מוחלט (ישיר) בנעשה בעולמו, וכופה על ברואיו את רצונו, או מצב
שני בו מחליט בורא עולם לא להתערב ולהותיר את מלוא ההחלטות על
האחריות הנגזרת מהן לברואיו; ולדעתי, המצב השני הוא הוא המצב
בו העולם שלנו אמור להתנהל: מצב בו האדם יקח את מלוא השליטה על
ההגה, וכל החלטות בכל תחום יהיו שלו, ואך שלו; אחרת מה היא
אחריותו של האדם, ומהו תוקפה!

התבוננות בטקסט שכתבתי עד עכשיו, עזרה לי לרדת אל עומק
הנושא... וכך העולם אומנם מתנהל רבותי: האדם הוא הגורם היחיד
האחראי על מעשיו בעולם הזה. הוא היחיד המחליט איך להתנהל,
והחלטותיו הן רק שלו ואך שלו, לטוב ולרע. זה לא מה שאלוהים
ביקש, כאשר ברא את העולם:

ביקש אלוהים לתת לאדם שברא, מהטוב שבאמתחתו. ביקש להנהיג מערכת
פשוטה של נתינה: שהאדם יקבל את הטוב מאיתו ויהנה ממנו, ובשביל
מערכת חד-כיוונית כזו לא היה צורך לאדם בלהפעיל מנגנון שיקול
ו/או החלטות; אולם ועל מנת לפתוח בפניו עוד ערוץ של הנאה, אם
תרצה - על מנת למנוע מהאדם את התחושה המעיקה של "מקבל לחם
חסד", השאיר לו את אופציית הבחירה החופשית פתוחה, והרי מי הוא
הטיפש אשר יפעיל שיקול מעין "לקבל את הטוב או לדחותו"! עצם
השיקול הינו אבסורדי במהותו! אולם וכפי שהזכרתי לעיל, רק האדם
יכול לקרוא תיגר על ההגיון הנכון, ולשלול אותו! רק האדם,
בטיפשותו, בחולשתו... האדם הוא אשר יצר את האבסורד.

ואכן, ובהזדמנות הראשונה האדם קרא תיגר על ההגיון הישר, ועצם
עיניו בפני האבסורד שנוצר; וגם תגובת הבורא לא איחרה להגיע:
החלטת להשתמש באופציית הבחירה החופשית, וכך יהיה! וגם אני מושך
את המדיניות שלי הקודמת: אינני מתערב יותר בנעשה בעולם במתכונת
שעברה [מערכת נתינה בכיוון אחד], אלא ומעכשיו, התערבותי תהיה
במתכונת מוצפנת שאין בכוחו של האדם לפענח אותה, וזאת מהסיבה
הפשוטה להלן: אם התערבותי תהיה ישירה, לא תהיה תכלית להחלטות
האדם. חייב האדם להשתחרר ממערכת השפעה ישירה, על מנת שיוכל
להפעיל מערכת שיקול עצמאית משלו, שעליה יבסס את החלטותיו.

... ובכל זאת, הוא, הבורא, הרשה למתי מעט להציץ, אל תוך
ההתנהלות המוצפנת הזו ולפענח, באופן חלקי את מצפוניה. זוהי
סגולת האנשים שידעו להתחבר עם מקור הטוב, כל אדם והטוב שלו
והחלק שלו.

לכן השתמשתי לעיל במילה "סוד", כאשר גיליתי את הדברים האלו:
ההכרה באלוהים הנה פרבלגיה! פרבלגיה זו שמורה אך לאנשים טובים
וכנים. פרביליגיה זו תרשה לזכאיה להכיר, הלכה למעשה, אודות
קיומו בפועל.
ההתחברות הזאת עם ההכרה בקיום אלוהים, באה דרך הטוב, והכוונה
לטוב הפנימי הגולמי שרק מי שניחן בכנות עצמית יכול לקלוט
אותה...
אתה יכול להיות רב, אתה יכול להיות רב ראשי, אתה יכול להיות
כהן גדול, אתה יכול להתפלל יום יום שלוש פעמים ללמוד תורה
ומשנה וגמרה ואף ללמוד קבלה; אם אינך ניחן בכנות עצמית פנימית
- אינך מנוי, ועם כל הכבוד, על קבוצת הפריבילגיה האקסקלוסיבית
ההיא...

זהו חוק ההכרה בקיום אלוהים. זהו הבסיס עליו מונח יחסי הגומלין
בין הבורא לברואיו; זוהי הדינאמיקה של יחס גומלין זה.

... לפעמים, החוק הזה מופר; הדינאמיקה הזאת משתנה. אינני יודע
את הסיבה, אם-כי אני יכול רק לשער אותה:
בהרבה הזדמנויות קרה הדבר: ביציאת מצרים! לא כל יוצאי מצרים,
מותר להניח, היו כנים וטובים עד כדי להכיר מעשית את אלוהים
ומעשיו באופן גלוי וברור! גם בתקופת מלכי ישראל הופר החוק הזה,
ובעוד תקופות אחרות.

השערתי מתקרבת להשערה הניזונה ממידות בשר ודם: מידת בשר ודם
היא, להעניק דברים לפנים משורת הדין (מתנות, חנינות,
הזדמנויות...) ובנסיבות מסוימות, כאשר אנו עומדים בפתחה של
תקופה חדשה או עידן חדש...

הפעם האחרונה שהופר החוק הזה היה ב-6 במאי השנה, כאשר נקבעה
עובדת שיגור המכתב לארבעה עשר נמעני. אני תפילה שהשערתי הנה
נכונה, ואנו עומדים פתח תקופה חדשה ויפה.

הייתי רוצה לסכם את ההתפלגות היהודית, לאור המצבים שפגשנו בהם
לעיל:


... יש מי שהכיר את אלוהים בפועל, והתחבר אליו כפרויקט
אישי ומיוזמה אישית, דרך הכנות שבו, דרך הטוב הפנימי שבו;
אנשים אלו עומדים בכל דור ודור בראש הסולם האנושי. ניתן להניח,
שאבותינו אברהם יצחק ויעקב ונביאינו נמנו, לא במקרה,על
הקטגוריה הזו. ניתן להניח שהגיעו בכנותם ובטיבם הפנימי לדרגה
כזו, בה ראה הבורא ששיתופם במקור הטוב שלו, הינו פועל נגזר
ממהותם הטבעית.

... יש מי שהכיר את אלוהים בפועל, לא מיוזמתו האישית גם לא
בהכרח מתוך הכנות שבו... אלא, וניתן להגיד שנמנה על ברי המזל
של הדור בו החליט הבורא משיקוליו שלו, להפר את חוק ההכרה בקיום
אלוהים [התערבות במתכונת גלויה - לא מוצפנת]. נמנים על
הקטגוריה הזו למשל, הדור של יציאת מצרים; אותו הדור מייצג
נאמנה את ההתפצלות בקטגוריה הזו:

א - כל אנשי הדור שמחו על שנפל חלקם להכיר את אלוהים חיים,
מעשיו ונסיו הגלויים. עצם החריגה מתנאי השגרה, מעיר את לב
האדם, שרואה בו גירוי רצוי... אולם ברגע ו"חריגה" זו הופכת
בשלב מסוים לשגרה, אותו האדם שמשייך אותו על הקטגוריה משנית
זו, בועט לו ומתנער מכל סדר חשיבה הגיוני מחייב! 80% מהיהודים
בזמן יציאת מצרים נמנו עם קטגוריה משנית זו. רק 20% הנותרים
עברו את המבחן האנושי זה בשלום, והסיקו את המסקנות המתבקשות,
המחייבות; רק שלושה מליון מתוך 15 מליון יצאו בפועל ממצרים.

מותר לי להניח, שאותה התכונה המתוארת עלולה לשכפל את עצמה בזמן
ביאת המשיח, וזאת מהטעם הבא:

- גם הדור של אחרית הימים יזכה וייהנה, בהכרח, מהפרת החוק
האלוקי, על כל הנלווה לזאת: כמו היציאה הפתאומית "המבורכת"
מהשגרה בת אלפי השנים, לה ייחלנו מדורי דורות... כמו פעולת
התעוררות הלב והגירוי הנלווה לזאת...
עם זאת, אין שום סימן מעודד, עדיין, שיפריך את ההשערה,
להתנהגות חשיבתית מנוגדת לזאת של קודמתה, שהשתלטה ברובה על דור
יוצאי מצרים.
דווקא היום, מתגלה סימן שקושר את הדור הנוכחי, בקשר משלו, עם
הדור של יציאת מצרים: יהדות העולם מונה היום כחמישה עשר מליון
יהודים. מקרה או לא - אינני יודע! סמל מעודד או לא - גם לא
יודע; תלוי בנקודת המבט.

ב - ידוע, שגם שלושת מליון היוצאים, לא "החזיקו מעמד" בסדר
החשיבה האנושי הישר, והשגרה שהשתלטה עליהם לאחר מכאן במדבר
עשתה את שלה, או אם תרצה - עשתה בהם שפטים ובלבלה בסדר חשיבתם
ההגיוני והישר שהנהיג אותם עד אז, עד שבעטו בו והתנערו ממנו,
באופן ברוטלי גס: עבדו עגל! התאוו לחזור למצרים! לעבדות! קראו
תיגר על הבטחת אלוהים בעצמו להורישם את הארץ, כמו במעשה
המרגלים. אלו ייצגו ולמעשה את כל חתך היוצאים, המקוריים, את
שלושת המליון... מלבד אנשים בודדים שדבקו בחשיבה הנגזרת
מההגיון הישר והמחויבות לו: כמו משה רבנו, אהרון אחיו, כלב בן
יפונה, ויהושע בן נון. אלה הם האנשים, המייצגים את ההתפלגות
השנייה מהקטגוריה הראשית. אלה הם אנשים בודדים ואיכותיים,
שהזמן, כגורם, אינו בעל השפעה שיכול לחבל בהגיון המנהיג את סדר
חשיבתם.

... ישנם אנשים הנמצאים כל הזמן בתהליך של "דבקות בטוב
בכנות"... ניסיון מתמשך זה מלווה אותם לכל החיים, אולם הם אינם
מצליחים להגיע בשום שלב אל מחוז המושלמות, ולכן אינם מגיעים
והלכה למעשה אל ההכרות בפועל לבורא עולם. מאפיין אחד להם הוא:
דבקותם בדת היהודית ובתורת משה באופן כן ומעשי. קטגוריה זו
מרכיבה את הבסיס המוצק של המורשת היהודית מדורי דורות. בזכות
האנשים הנמנים על הקטגוריה הזאת, העולם היהודי עומד, חי,
וקיים, ויחיה ויתקיים וייגאל.

... ישנם אנשים הנמצאים כל הזמן בתהליך של "דבקות בדת
היהודית ובתורת משה"; תהליך שבאופן מוצהר, מהווה מטרה בפני
עצמו. רובם המכריע של האנשים האלו ובאופן טבעי, מגיעים, דרך
התהליך הזה, אל מחוזות הטיב והכנות ונודעים איתם באופן
אינטימי; וכך, רוב מכריע זה עובר באופן טבעי אל הקטגוריה
הקודמת ומתביית עליה כגורם שנולד איתה - הגם ולא נמנה עם חתך
נתוני-ההתחלה המקורי שלה. קטגוריה זו מרכיבה את החתך הדתי של
עם ישראל היום.

... ישנם אנשים הנמצאים כל הזמן בתהליך של "דבקות בדת
היהודית ובתורת משה", תהליך שבאופן מוצהר, מהווה מטרה בפני
עצמו. ותו לא. קטגוריה זו לא מגלה, ובאופן עיקש, את הדרך אל
הטיב הפנימי ואל הכנות. הם לא מגלים, ובאופן תמוה, את הקשר
הטבעי הסלול בין שני הדרכים... קטגוריה זו מייצגת את הקטיגור
המקטרג כל הזמן על הדת היהודית ודרכי הנועם הטבעיים שלה.
קטגוריה זו מייצגת באופן נאמן את שטן היהדות במלוא עוצמתו
ו"הדרו" - או בלשון הדור, היא מייצגת את המכשול האמיתי
להתקרבות לדת היהודית ולכנות העצמית. אנשי הקטגוריה הזו,
ומטבעם, הם אנשים נהנתנים, אגואיסטים, וכוחניים במידה ניכרת.
הם, אני קובע, לא יזכו להנצל בתקופת המשיח, כי הרחיקו ביוזמתם
ובטיפשותם מספיק ניצולים; הם לא יידעו לעולם את אלוהים. אני
מכיר, ולצערי, הרבה "מנהיגים" בדורנו, הנמנים על קטגוריה מאוסה
זו.

... יש מי שאינו מודע לאופציית קיום אלוהים, וקטגוריה זו
נחלקת לשלושה:

א - התמים הלא מודע לאופציה הזו, שאינו עושה שום דבר לשנות את
הסטטוס שלו, לחקור אותו... אולי מתוך עצלות לשמה, ואולי כי נוח
לו כך הדבר - פשוטו כמשמעו. קטגוריה זו מרכיבה את החלק הארי של
העם היהודי. רובו המכריע של העם היהודי, נמנה על החתך היהודי
החילוני הרדום.

ב - המתעקש לא לדעת אודות קיום אלוהים, גם לא להכיר בעצם
האופציה. ל"ארבעת עשר נמעני" בניתי את הקטגוריה הזו. [נמנים על
הקטגוריה הזו גם אנשים, הנחשדים כמסורתיים - לשיטתם]

ג - היודעים לכאורה שלא קיימת אופציה כזו, ומשוכנעים מתוך שכלם
הישר, כי אין ולא תיתכן אופציה כזו. על הקטגוריה הזו נמנים
אנשי עלית ומדע, אקדמאים ואינטלקטואלים, המאמינים בתורת
האבולוציה ובהגיון התומך בה. מאפיין אחד שותף - כמעט לכולם:
רובם המכריע הכיר את התנ"ך גם חקר אותו, כטקסט היסטורי מיוחד
במינו. רובם המכריע גם הכיר, בנוסף, סממנים אחדים בדת היהודית,
כגמרה, פרקי אבות, משנה, הלכות...

... יש מי שפתוח ע"פ הצהרתו לכל אופציה עלי אדמות, כי הוא
מבחינתו אישיות פתוחה מתורבתת ומתקדמת: הוא לא ידחה על הסף את
האפשרות לקיום בורא לעולם, אולם הוא יבחר במודע לא לנבור
באפשרות זו כי היא מאיימת על מעמדו והישגיו התרבותיים שהגיע
אליהם ביגע רב! הוא יקרא לעצמו אתאיסט בראש חוצות, כי עברנו
כבר את שנות האלפיים! האיש הזה נמצא בקטגוריה הכי נמוכה בסולם
הערכים, ובכל סולם שהוא... ולמען הדירוג שלו גם לכבודו, אביא
את הקטגוריה האחרונה המקדימה אותו בשלב :

... יש מי שלא מתיימר להאמין בקיום אלוהים כי הוא מאמין
בישות אחרת, כמו הבודהיזם... קטגוריה זו לא שייכת בשום מובן
לעם היהודי, אולם וכפי שציינתי, הזכרתי אותה לכבוד ולמען
דירוגם של דיירי הקטגוריה הקודמת. אלה, הבודהיסטים תופסים מקום
מכובד, דווקא לפני אחינו היהודים המכריזים על האתאיזם שלהם,
כהיבט תרבותי של העידן החדש.

- דבר אחד פשוט מצפה הבורא מברואיו: שיאמינו בעט שידם אוחזת
בו; זו המסקנה שלי המסכמת. שנהיה ענייניים, שההגיון יתווה את
חשיבתנו.

אלברט (אברהם) שבות    

עד כאן המאמר "הקבוע עליו יתבצע", [המאמר נכתב כשלושה חודשים,
לפני שנולדה לי כמובן בת יפה] על גבו הסברתי מסר אחד חד
וברור. זו דרכו.

יום רביעי היום, 2/3/05 - למניינם. אתמול לפני שעזבתי את
המקלדת, השארתי את המשפט "מידה כנגד מידה" - שלא יברח לי היום;
רציתי לפתוח בו היום את המשך המאמר. והייתי רוצה להבהיר
בהזדמנות זו עוד דבר:

אינני מנסה להביא לכאן מעשיות או לכתוב על אגדות; אין זו מטרתי
ולא ביקשתי להתביית עליה. מטרתי היא להתחבר עם המציאות ולחבר
אתכם איתה. מטרתי האמיתית היא לומר בקול רגיל אנושי: קיים קשר
מציאותי ופעיל של מערכת העל, של השם יתברך, איתנו האנשים כאן
על האדמה. אני עומד בשתי רגליי המציאותיות על האדמה ומכריז על
זאת; בשפה מציאותית, בשפה מעשית, בשפתינו; אינני משתמש בשפה
רוחנית - שהורגלנו לקבל אותה ולהשתמש בה בנושאים מעין אלו,
בלית ברירה, וללא שום אכיפה מציאותית שתחייב את השומע אותה ואף
את המשתמש בה... אין לי שום דבר נגד רוחניות, גם אין לי דבר
וחצי דבר כנגד האגדות ו/או המעשיות; הבעיה שלי היא עם המציאות;
אני מבקש להתקרב אליה ולדבוק בה. יודע אני שכולנו חיים
במציאות, מרגישים בה וחיינו זורמים אל תוכה. כל עצם בחיים הנה
חלק מהמציאות. בדל סיגריה, חתיכת נייר, מחשב שק שינה שעון פיתה
חולצה החיה האדם, זו מציאות, בה אנו חיים, ודרכה אנו חווים את
החיים. אשר על כן, רק היא מעניינת אותי - שום דבר אחר מעבר לה.

המינוח הרוחני הרחיק את האדם מהמציאות ואני בא כאן לחזור אליה
שוב. אני מחזיר את אותם הנושאים שדיברנו עליהם בשפה הרוחנית,
אל עולם המציאות החיה והתקפה שלנו. אין לי שום דבר נגד העולם
הרוחני; אני מבקש בסך הכל צ'אנס לדבר בשפתי האנושית הפעם, בתוך
העולם המציאותי בו אני חי.

השם יתברך הוא בורא העולם; בורא אחד ויחיד. אין זו קביעה
רוחנית, זוהי קביעה מציאותית.
השם יתברך מקיים קשר ער ופעיל ובלתי פוסק עם ברואיו. וגם זו
איננה קביעה רוחנית; קביעה זו שייכת מעכשיו לעולם המציאות,
שלנו.

מוכרת לנו, משכבר הימים, מידה אחת ממידות השם שנקראת "מידה
כנגד מידה". מידה זו הנה טביעת האצבעות של הבורא יתברך - או אם
תרצה החתימה הסמלית שלו. יש אדם שנוהג לסיים את סיפורו בבדיחה
שתשרה חיוך על הקורא בסיום הקריאה; יש שחקן כדורגל שמוציא את
החולצה וזורק אותה לקהל בשעת הבקעת גול; יש סוחר שנוהג לחתום
כל חוזה מוצלח בעט אדום דווקא! וכך כל חוזה שאתה מבחין בסיומו
בצבע אדום - הרי הוא של ידידנו הסוחר; זוהי טביעת האצבעות
הספציפית והמיוחדת שהשאיר. כך גם בורא עולם הרגיל אותנו, בטוב
וברע; תמיד הוא מותיר אחריו טביעת אצבעות שלא ניתן לטעות בה.
דרכה, ניתן לזהות גם דרך אחת מדרכי ההתקשרות שלו איתנו.

איש יהודי קשיש אחד הכרתי פעם. הכרתי אותו בנתיב מסוים שהייתי
עובר בו בדרכי אל הבית. הוא התרגל לראות אותי מדי שבת פוסע עם
ילדי, לבוש יפה עם עניבה - אפילו בחום הכבד... וכך הוא זיהה
אותי כיהודי השייך לעמו. הוא אזר אומץ פעם וזרק לעברי משפט אחד
ידוע: "שבת שלום", ומאז הכרנו ודיברנו, והתיידדנו.

הוא ניסה ללכת איתי שבת אחד לבית הכנסת, ברגל, אך זה היה קשה
לו... וכך סיכמנו שאעבור דרכו מדי יום ראשון בבוקר, ואאסוף
אותי באוטו שלי על יד הבניין שלו; הוא גר קרוב אלי... בשאר
הימים לא ניתן, כי איני הולך לבית הכנסת באוטו, וגם לו קשה
לקום בחמש בבוקר מוקדם... סיכמנו על יום ראשון.

וכך היה. מדי ראשון הוא חיכה לי ברבע לשמונה, לתפילת שחרית,
ואחריה ישבנו במסעדה קטנה על כוס קפה ובורקס טעים. דיברנו על
כל מיני נושאים, אך בעיקר, בתשעים ותשע אחוז מהנושאים, הנושא
של "אכזריות החיים לאדם בגילי" תפס את מרכז הבמה, והתנחל שם עד
לשבוע הבא...
גם בשבוע הבא לא יחול שום שינוי משמעותי, אודות החיים הקשים
והאכזרים... למדתי להכיר אותו, וגם למדתי להשלים עם הנושא הקשה
והאכזרי של החיים, לאדם בגילו... הרגשתי נעימות דווקא במחיצתו
ואף קירבה; נעים היה לי לראות יהודי בגילו עם תפילין וציצית,
בחזרה אל היהדות שלו ואל הישראליות שאבדה לו עם השנים. הוא
ישראלי שהשתתף במלחמות ישראל הראשונות, בדרגת רס"ר! פעם אמרתי
לו בחיוך "אז אתה מהמנייקים!" ולקח לי זמן לחזור מהבדיחה הבלתי
מוצלחת שלי.
הזמן הקשה והאכזרי באמת, זרק אותו אל מחוץ ישראל והאומה, ואני
מדייק בבחירת המילים.

מלא היה טינה וכעס כנגד הילדים שלו שאינם משלמים אלא (רק) את
שכר הדירה והחשמל והמים והאוכל והטיפול הרפואי, ולא נותנים לו
ביד, כמעט, כלום, אפילו לא לסיגריות. לא פעם ניסיתי להסביר לו
את המשנה שלי אודות ילדיו הטובים דווקא והבריאים דווקא, והוא
בשלו וכמעט הכניס אותי לקטגוריה הבלתי מחמיאה שלהם. ביקש ממני
פעם למצוא לו מקום עבודה! לאדם בגילו! ואני לקחתי את בקשתו בכל
הרצינות, וניסיתי לברר עם כל מי שאני מכיר את הנושא. הגעתי
אפילו לוועדה שעוזרת ליהודים במצוקה, ודיברתי בשמו ולשמו עם
היו"ר היפה של הוועדה, אך לא ציפיתי להרבה... כי גם וועדה יפה
אנושית ויהודית, תבדוק ותבחש לפני שתשלם את כספי הנדיבים, ואין
לנו כאן מקרה סיעוד קריטי - לכל הדעות, גם לדעתי.

יום ראשון אחד הלכתי למניין הראשון בשבע; אני רגיל להתפלל איתו
במניין השני בשמונה. רציתי להתפלל באותו יום מוקדם ולחזור
לילדים מוקדם... יצאתי קצת באיחור מהבית, והחלטתי לוותר הפעם
על ידידי ליום ראשון, מפאת חוסר הזמן. שמתי פול גז לכיוון בית
הכנסת ולקחתי נתיב אחר - שלא אעבור על ידו - אפגוש בו במקרה
והמצפון ייסר...
אותה נסיעה, בת כחמש דקות, לא אשכח. אני נמצא בנתיב הימני,
ובנתיב השמאלי, במרחק של כעשרה מטרים, נסעה עוד מכונית ועלתה
על בקבוק זכוכית. הבקבוק עף אחורה כמובן לכיוון שלי, ולי,
במהירות שלי, לא היה סיכוי לחמוק מפגיעת הבקבוק. יתרה מזו:
באותו יום דווקא, החלטתי לסגור את המזגן ולפתוח את החלון.
הבקבוק התנפץ לרסיסים, הספקתי לראות את המחזה בראי האמצעי,
ואני המשכתי אל בסיסי ללא פגע. כל הרסיסים החליטו פה אחד
להתרחק ממני בעשירית השנייה האחרונה! איזה מקרה! ואני הפנמתי
טוב את "המקרה" והחלטתי לא לחזור עליו. הלכתי עוד באותו יום
לאחר התפילה אל ידידי והתנצלתי בפניו. אך לא על זאת באתי
לדבר.

החלטתי, בעקבות "המקרה", לתאם איתו לרבע לשבע ולהקדים בשעה. מה
לא עושים למען השגת עוד שעת ילדים... הוא דווקא הסכים בעונג אך
לא הופיע בשעה הנקובה. כך בשבוע לאחריו וכך עברו עוד מספר
שבועות: אני מגיע ברבע לשבע ע"פ סיכום מראש, ממתין חמש דקות
יקרות על יד הבניין שלו, וממשיך אל מחוזי ריקם. הגשתי תלונה
רשמית בפניו, והוא התנצל והבטיח בשבוע הבא להיות למטה בשש
וחצי! אך שוב...
עד שהבנתי את הרמז... אולי קשה לו השעה המוקדמת... והחלטתי עקב
זאת לוותר על שעה משפחתית מבוקשת ויקרה. העונג כולו לי, שווה
לראות יהודי בגילו בחיק בית כנסת יהודי, עטוף בציצית ותפילין
על הראש.

הגעתי ברבע לשמונה. והיהודי איננו. חיכיתי עוד חמש דקות יקרות
והוא בושש לבוא. כך גם בשבוע הבא ואחריו; הוא התרגל פשוט לא
לרדת ביום ראשון. חשבתי שמצבו הבריאותי הכביד כבר עליו... אך
לא פעם מצאתי אותו דווקא למטה, בגינה מול ביתו, ביום ראשון
ברבע לשמונה! ראשון אחד הרחיק יותר אל עבר קיוסק בדרך שלי;
מצאתיו שמה בחברת מישהו שותה את קפה הבוקר, ברבע לשמונה של יום
ראשון.

בכל זאת, גם אני בשלי, עקשן כשור. החלטתי לבזבז כל יום ראשון
חמש דקות, יקרות אשר יהיו... מה לא עושים בשביל התקווה - שלא
תאזל ותתאדה כליל; מה עוד והמחיר לא כל כך גבוה... חמש דקות
בסך הכל.

וידידי ליום ראשון בשלו. הוא ילד גדול שלא רוצה להתפלל! הבעיה
היא שהילד הזה, ובכל שבוע מחדש, מתנצל עד עמקי נפשו, ומבטיח
הרים וגבעות לשבוע הבא, ועבדיכם התמים אוכל את זאת מדי שבוע!

זה כן עשה לי רע... הרגשתי לא טוב מפגישה מקרית כזו עם עקשנות
יהודית, בלתי מובנת בלתי ברורה ובלתי הגיונית... דווקא מיהודי
קשיש...

יום אחד בחור חדש הגיע לשכונה (לפנמה), ואני הכרתי אותו דרך
אחי שבישר לי בטלפון: יש עוד משוגע כמוך שמנגן על "עוד", והוא
רוצה לפגוש אותך שאולי תוכל ללמד אותו מקאמים... זה נפל לי
מהשמיים! כי חיפשתי הרבה שנים לגעת ב"עוד" אמיתי ולזכור ימים
עברו... יצרתי איתו קשר על המקום, והצגתי לו אולטימטום: אם
ברצונך ללמוד מקאמים, אתה צריך לוותר על העוד שלך לכמה שבועות.
הסכים! הוא השאיר לי את העוד בחנות של אחי, ועוד באותו יום
אספתי אותו אל חקי.
עבר שבוע, וקיבלתי טלפון מהבחור החדש: "אני צריך את העוד
להופעה הערב, אם תוכל להביא לי אותו לכאן".
בלית ברירה הסכמתי לגזרה הרעה, ושאלתי אותו לכתובת, היכן רוצה
שאבצע את הגזרה.

והוא נתן לי את הכתובת. וואלאק זה אותו הבניין שאני מבזבז עליו
כל ראשון חמש דקות יקרות... הלכתי מיד לשם וביצעתי את גזר הדין
הקשה והמר.

עבר שבוע מגזר הדין, ואני מבחין בבחור הצעיר בעל העוד במסעדה.
הצטרפתי אליו קצת, והתפתחה לה שיחת נפש עדינה... הוא רצה פעם
להתקרב אל המסורת שלו, אך הגורל הכניע אותו... זרקתי: אתה רוצה
ללכת איתי מחר לבית הכנסת? ענה מיד בחיוב, ואני קבעתי איתו
למחרת בעשרים לשמונה. שכחתי להזכיר: זה היה במוצאי שבת.

קבעתי איתו בעשרים לשמונה, כי הייתי צריך את חמש הדקות שלי
עדיין לבזבז, רק למען עקשנותי... והרגלי...

יום ראשון בבוקר, למחרת.
גם היום ירדתי ברגע האחרון, ונזכרתי בהתחייבות השנייה שלקחתי
על עצמי מהערב... השעה הייתה כבר עשרים לשמונה! ואיזה הקלה...
אומרים בעצם "איזו הקלה"!! התנעתי ונזכרתי בכתובת! הוא גר
באותו הבניין של הידיד... לפני שבוע החזרתי לו את העוד לכתובת
הזאת. כך לא אבזבז שום רגע לשווא... שני ציפורים באבן אחת.

הגעתי בזמן לבניין, ושמתי מוזיקה יפה. רבע לשמונה ואף אחד לא
הופיע. התרגלתי לאכזבה אחת... שמא שתי אכזבות בעת אחת?! הייתי
חייב בכל מקרה, לידיד שלי הישן, 5 דקות בזבוז שבועיות, וגם כאן
השתמשתי בהגיון הצרוף של "שתי ציפורים...", אבזבז הפעם 5 דקות
עבור שניים לא אחד.

עברו חמש הדקות היקרות, ואני התנעתי באכזבה את המנוע, ושמתי את
ההילוך ביד כבדה. בשנייה זו הסלולר שלי מצלצל, על הקו הבחור
החדש: "איפה אתה"? שכחת שקבענו?
עניתי לו בשאט נפש: "איפה אני?!"

מסתבר:

הוא חשב שנתן לי כבר את הכתובת שלו; והיא לא איפה שאני נמצא
ברגע זה! זה הבית של חברו ללהקה, היכן שהיה נמצא באותו יום
שביקשני להביא את העוד. תודה לאל שהוא היה במרחק של רק שני
רחובות משם...

הגעתי אליו בפול גז, כמו שרק אני יודע לשים, והגענו על הדקה
לשחרית. ללא איחור.

אפגע באינטליגנציה שלכם, אם אתבקש להסביר היכן חבויה פה מידת
הבורא שדיברתי עליה וזיהיתי אותה כאן פנים מול פנים, והיכן
חבוי בכלל הקשר שדרכו הועבר לי המסר של "מצווה גוררת מצווה",
והיכן מצאתי בדיוק את טביעת אצבעותיו לתכונתו הייחודית - "מידה
כנגד מידה".

אתן לכם רק רמז: בחור נעים באמת הבחור הזה; הוא איש שיחה אמיתי
וכן. אין לו אפילו תלונה אחת על החיים! החיים יפים הוא טוען
בעקשנות! טוב זה צפוי... הגיל שלו צעיר. ועוד טיפ: הוא לאומני
בדעותיו ויש לו אחלה קול שבעולם. הספקתי להכירו יותר לאחר
מכאן, בבית שלי עם חברתו. זאת דרכו רבותי בהעברת המסרים,
ובהסברת המסרים - שלא יתפקששו חלילה. מסריו, מסתבר, קלים
להבנה; קלים עד מאוד. רק טיפש יתקשה בקליטתם.

זהו חבר'ה, סיימתי. מה שהבאתי כאן, על גב המאמר, הוא חלק מכלל
הדברים שקרו ושחוויתי. אבקשכם שתאמינו לי. אם הספקתם להכיר
אותי - אינכם זקוקים להאמין לי...

אישה אחת ושמה חנה, אימו של שמואל הנביא, אמרה פעם משפט חכם:
"אל תרבו תדברו גבוהה גבוהה, יצא עתק מפיכם". ברצוני להגיב
בסיום מאמרי על דבריה אלו ולומר לה:

אכן, דיברתי לעיל גבוהה. הרבה עתק יצא מפי - מכיר אני באשמתי
גברתי. הייתי חייב לכתוב גבוהה ולפנות בלשון גבוהה, כי לא
הכרתי נוסח אחר... כך מדברים בדורנו, כך חושבים, ובאופן הזה
מנהלים את חיינו. שכחנו כבר מהפשטות ונבצר מאיתנו הבנת סודה
וקסמה. סוד כמוס נמצא בפשטות גברתי שחמק לו מדורינו ואין לנו
כבר סיכוי להגיע אל הסוד הקסום הזה ולפענח אותו; להתענג עליו,
ליהנות מפרותיו.
... עם זאת, אשתדל לשנן ולא אשכח: אל דעות הוא לבדו, לו ורק לו
נתכנו עלילות.

אנא, התפללי בשבילנו ממקומך הרם; בכוחך להתפלל תפילה כזאת.

כאשר הגעתי לשורות האחרונות של המאמר, חיפשתי סיום טוב, ביג
פיניש, פצצת סיום... ודווקא בנקודה הזאת נזכרתי בדבר שהותיר את
חותמו עלי... עוד סיפור אחרון:

כאשר הייתי בחלב, בשלב כאשר היו כבר שני אחיי בארץ, הם עלו
(ברחו) לפנינו - כל אחד בתקופה אחרת...
יום אחד הגיע יהודי אחד מארה"ב, לבקר את הקהילה היהודית הסורית
ולהתרשם ממצבה "הנוח והסביר" - לשיטת ממשל הבעת'...
הרבה יהודים ניצלו את ההזדמנות והעבירו איתו תמונות ומכתבים
לקרוביהם הנמצאים רחוק רחוק... איזה שוטר מכס יכול לפשפש בחפצי
שליח אמריקאי רם מעלה כזה ולמצוא בהם רבב...
אני חשבתי על רעיון יצירתי ומקורי: למה לא לשלוח קסט בו ישמעו
אותנו וירגישו אותנו... במבצע מהיר וחשאי, ארגנתי שני קסטות -
לא אחד: בראשון העתקתי מבחר של שירים וניגונים "ולילות משפחת
שבות" הבלתי נשכחות... אבי ז"ל, שלושים שנה אחורה, השכיל לתעד
כל דבר יפה ובעל ערך, ואני ישבתי ובחרתי את התיעוד היפה ביותר,
את החלקים בעלי הערך החשובים ביותר - להערכתי, ואת הרגעים
הייחודיים שלנו, של כל אחד ממשפחתנו. כך עשיתי את הקסט הראשון
שלי בן 120 דקות; לא מצאתי יותר ארוך... כך עלה בידי להבריח
תיעוד של משפחה שלמה יקר מפז, שיכלנו להשאיר מאחורינו שם, לאחר
ששארית המשפחה ברחה...

היום, כל אחד מהמשפחה שומר על עותק מהקסט הזה, עליו מתועד
שירים יפים של הורי בליווי ה"עוד" העדין של אבי ז"ל; עליו
מתועד חג יהודי רשמי שחלף עם הזמן ושמו "טו בשבט" או בערבית
"עיד אל-ג'אר", בחג הזה כל המשפחה הייתה חוגגת בערב שלא ישכח,
לי לפחות כילד: היו תופרים שקית מבד משובח לכל ילד, עליו
חורטים את שמו, ואבי ז"ל היה ממלא לכל ילד בתורו את השקית מכל
טוב: פירות - שבעת המינים, פיסטוקים, עוגיות, סוכריות... מיד
לאחר מכאן היינו אנחנו, הילדים, עושים חג משלנו: משחקים זוג או
פרד בתכולת השקית, ומפסידים או מכפילים את התכולה... גם
המבוגרים היו מתפתים תדירות ומצטרפים מאחורי הקלעים להימור
החוקי! היו עוד משחקים הקשורים בתכולת השקית - אך לא לשורות
אלה...

החגיגה האמיתית, שיא הערב היה מגיע, כאשר כל המשפחה מתחילים
בקריאת עשרת הדיברות בערבית!הנוסח המלא נמצא עדיין ומתועד ע"ג
ספרונים קטנים שרק ברי מזל מחזיקים בו... אנו ברי מזל מכולם:
לנו יש את התיעוד הקולי!
אם כן, כל אחד קורא בתור שלו אחת מעשרת הדיברות, בערבית אצילה
ויפיפייה. גם אני בתור ילד קראתי את פתיחת עשרת הדברות, כן יש
שד כזה... הפתיחה שמורה בד"כ לילדים... אני וכל משפחתי מחזיקים
בתיעוד קולי חי מהחג היפה הזה, תיעוד ומזכרת נדירים בל יסולה
מפז.

בנוסף, הפקתי עוד קסט, להברחה אל מעבר לחומות הברזל הסוריים:
הזמנתי את כל המשפחה וביקשתי מכל אחד לדבר... פשוט שישמעו את
קולותינו... בעיקר שרנו ורקדנו ואני ליוויתי את הכל עם העוד
שלי - שאבא השאיר...

ישבתי לאחר מכאן לערוך את העבודה שלי, והיה לי הרבה מאוד חומר
ומעט מדי זמן. הצטרכתי לקבל החלטות הרות גורל מבחינתי: את זה
להשאיר ואת זה להכניס... בסך הכל חושב אני, בדיעבד, שעשיתי
עבודה טובה ומקצועית, הייתי בן כחמש עשרה.

נותר לי יום אחד למסירת הקסט, וישבתי מהבוקר על העריכה הסופית,
מה שנקרא "הנגיעה האחרונה"...
נשאר לי בסוף חור אחד בן כשתי דקות בסוף הקסט. קראתי לאימא
ונתתי לה את הכבוד: יש לך שתי דקות אימא, דברי עם שלמה ויוסי
את אשר על לבך...

היא לקחה את המיקרופון ובירכה אותם בברכת החג, זה היה ערב חג
מסוים, שבועות או סוכה אינני זוכר... לאחר ברכת החג אמרה את
הדברים האלה שנחרטו בי; את כל הסיפור אני מביא בשביל זה...

טוב שלמה ויוסי חביביי, עכשיו ערב חג כמו שאמרתי, בירטו (שמי
המקצועי במשפחה) הולך להתרחץ ועוד מעט הולך לבית הכנסת, ואני
הולכת לרחוץ את המדרגות לפני שייכנס החג, היום זה התור שלי
ברחיצת המדרגות, כי כל יום מישהו אחר מהשכנים רוחץ אותם.

בזאת סיימה את ההקלטה שהולכת אל ילדיה, למרחקים, שאולי לא
תפגוש לעולם...

לא אשכח את הפרצוף שעשיתי אני המפיק והבמאי הראשי... פניתי
אליה מיד: אימא, בזה את מסכמת? מה זה מעניין אותם המדרגות
והתור שלך ברחיצה...

אם קראתם לעיל את הקטע שכתבתי על אימא, תנחשו בוודאי מה היא
ענתה לי.

"אז מה..." אז מה היא ענתה לי. הם משתוקקים לשמוע את קולנו -
מה זה משנה מה ישמעו? הם ישמעו במציאות מה אנחנו עושים ויהיו
מבסוטים.

זאת הייתה תשובתה, ולא הבנתיה באותו רגע - אני מודה.
היום, לאחר עשרות השנים, כשאיננה כבר איתנו, אני מבין את
תשובתה לעומק. לא לדבר גבוהה, רק עתק ייצא לנו מזה. לדבר את
המציאות ולנהלה בנאמנות. חסרה לנו הפשטות אימא, על כל הסודות
הנפלאים והקסומים הנגזרים ממנה. מפספסים אנחנו את המציאות -
בחיפושינו אחר הגובה והערך והיוקר... מפספסים אותה מבין ידינו,
זו הבעיה שלנו. מפספסים אנו את היופי בחיפושינו אחריו...

תני לי להוכיח לך פעם אחת אימא, שלמדתי את השיעור לעומק. גם
אני אסכם כמוך, בביג פיניש האמיתי והיחיד: סיימתי. אני הולך
לעבוד על הדרשה של ארז. עוד 4 חודשים הבר מצווה שלו, ועוד לא
עשיתי בנידון כלום! פרשה קשה נפלה לו: "חוקת" של פרה אדומה. מה
אני אכתוב על פרה אדומה?
משהו ייצא לי בסוף, אני לא דואג.

אלברט עזרא שבות


נספחים:

נספח # 1 : הוכחה לקיום אלוהים
http://stage.co.il/Stories/401020


נספח # 2 : הגדרת האין סוף - (היקום)
http://stage.co.il/Stories/147228

נספח # 3 : מכתב לרב עובדיה יוסף (צורף למאמר)

נספח # 4 : נבדלות
http://stage.co.il/Stories/283103

נספח # 5 : חאנת אל-יאק
http://stage.co.il/Stories/207705


 © כל הזכויות שמורות לכל הקוראים