|
פרמטר - 2.225 מטר, אורך של פרה ממוצעת
|
אני הוא שרוחו מטוטלת
בימים ובשדות
שאהבותיו ממנו נושפות
אחורה קדימה לאחור מניפות
|
בהיעדר ירח
התנים לא מיללים
לא שיר עצוב
לא שיר אהבה
|
מאזין לשתיקה הבוכה ממנו
ברעש מחריש
ויודע בוודאות נוראית ש...
|
אני ירא את שתיקתך המבשרת,
עת מתחשרים ענני האפור,
משחירים על פני ים
בפאתי ארץ.
|
הביאיני אל שולחנך
עשיני מטעמים לחיכך
זו דרכי האחרונה
לטעום את מגעך
|
אהבתך אותי גלים השועטים אלי מזח.
ביום אדום מורדת סוררת בי,
באוכפו של סוס פרא,
המנסה בגב נחוש לנער רוכב מעליו.
|
כשהדכאון בא בחשיכה
זו ממש שמחה
|
אל מלא רחמים
אבא יצא למילואים
יצא לקרב לפני חודשיים
עם תכריכים, בלי נעליים
|
מדענים חושבים ש-
המאסה של ציוץ ציפור כחולה בשמים שחורים
שווה לזו של ציוץ ציפור שחורה בשמיים כחולים;
טעות מביכה, אך לא נוראה כמו זו של
|
ואני כה רציתי לתת לה את חיי ונפשותיי את עברי
ועתידי גורשתי בבושה שאין עזה ממנה
גרועה אלפי מונים מאביר הנופח באחוריו מתוך
אי כוונה מוחלטת בכורעו כנגד מלכו ומלכתו
הוי מולדתי הוי אהבתי בגדת בי,
|
כשפסעת בדרך אישה בגבר, ידעת
לכרות ממחצבותיי פעם ושוב
אבנים טובות ומלוחות,
או קונכיות המשמיעות המיית צער.
|
נמלט מתחת
שולחן אובאלי
באופן ורטיקאלי
לשטח אקסטריטוריאלי
|
אדם הוא רוח
כרוחו המרחפת על המים,
העולה ועולה לראשי הכנסיות, הצריחים
ולכל בתי התפילה הגבוהים,
וכמו שגרש מגן עדן
כך מגרשו כקדם,
וחושך על-פני תהום.
|
זהו אני שרוחו מטוטלת
בימים ובשדות
שאהבותיו ממנו נושפות
אחורה קדימה לאחור מניפות
|
קול חיצים מושחזים
משוחים בדם שחור לבן
משוחים בשתן לבן שחור לבן שחור-
|
משורר כי בא שם
אינו יכול עוד
לשלח ידיו לצדדים
למוטט
|
כבי את האש פזרי את האופל
לפני שהכל יחרך עד לשד -
מתכון ממחברת האלוהים נכשל.
|
כי להתבונן בשמיים פירושו להסתכל אחורה
ולראות אורות שהיו ואולי אף אינם עוד
ומשום-מה אני עדיין מנסה
להסתכל קדימה
ושב ונופל לשמיים.
|
לאבא היום יומולדת
יום של מסיבה אובדת
לו יכולתי מחדש אותך ללדת
לא הייתה דמעתי זולגת
|
ואולי תמימות היא
קרנות מזבח
של דרך רמוסה ברגליים
הממאנות ללכת בה.
|
אני נוטף
מכפות ידייך
ההולכות ויבשות
|
היית ערום מכל עלה-תאנה
תתפשט
היא אמרה לך
משכת את את-הצלע אשר-לקחה ממך;
|
זה נכון.
כלומר המוות אכן משעמם בין אם צפוי הוא בין אם לאו.
אני לכשלעצמי מבקש שבלווייתי לא יינשאו מילים, אין לי צורך
בהן.
אך על המוזיקה לא אוותר.
|
לפנות ערב אני ים:
הייתי שולח אלייך זרועות
כמו גור תמנונים משתעשע,
הייתי עוטף אותך
|
בבואך אליי היי שמש
הסמיכי בו נחיל חום -
ער לדרכך,
הציתי אש בכל אבריי
השאירי אותי חרוך בלכתך.
|
מלאכים לעולם אינם בוכים.
כי בהתבוננם מטה רואים רגיל;
רגיל הוא מלשון רגל -
רגל אפשר גם...
|
ניצת יסמין אבקניו הלבינו
פניי ברבים לא יראו
עלי ההדס השחירו
פניי אור לא יראו עוד.
|
כולם חייבים לדבר:
האדמה אומרת עשבים
העשבים דוברים אש
האש אומרת סוף והתחלה
ואנחנו מלהגים הבלים.
|
יותר ויותר לאחרונה אני הופך והופך בעניין הזמן, הערפל
האופף את הולדתו מעיק. ייתכן ונכון להודות בחולשתי
להתמודד: היו לפניי שניסו להחזיר את גלגליו אחורה
והנה העכברים המורעלים מושכים את העגלה
דקירות שיניהם כבר בעקביי היכן שהעור
עדיין קשה כעורף בצווארי
|
יש ובין שתי נקודות
לא עובר ולו קו ישר אחד בודד:
כשהוא נכשל וסב על עקביו,
צרוב תמהון.
|
אני מחפש לי אלוקים
שיעשה לי טוב;
כזה, שישיב אותי לגן-
עדן.
|
סתיו
כי שבות הרוחות לחולל ריקודי מוות
מסחררות עלים מצהבהבים ברחובות:
עלים מתים לפתח ביבים.
|
נושא אהבתי לעברך
נוקש על שערי לבבך
שאון של צירים חורקים
מאורות של נגה בוקעים
|
בבואך אלי מן הפוך
עדוייה תכלת ארגמן ותולעת שני
פנייך כולם פני-קרב
זכרי:
|
ואת, ציפור נפשי,
היית לרגע רוח
|
שבת-
אני מעלה את ירושלים על ראש שמחתי,
מוצאיה:
היא מתעקשת לרדת.
עיר קשה,
עד שבת הבאה.
|
ומה, לכל הרוחות, אני עושה פה
עם שק המילים שטרם אמרתי:
עוד לא דיברתי לאבן,
או שחתי עם אש,
|
האושר הוא ערפל סמיך,
ניתן לראותו ולחוש בו,
אך לא ניתן לרתום אותו ברצועה לכף היד
כאילו היה ידידו הטוב ביותר של
האדם או אלוהים.
|
השקט
אחרי הסערה הוא נוח:
מותיר מים שלווים,
עכורים.
|
לומדים כאן לתואר לא-שימושי אך סוחט
דמעות.
|
נוטלים פיסה של דכאון
בזהירות מירבית
שלא ישרט הקיבעון
|
השמש נאספת מחלוני למצולות
ואני, אל הראי אני בא
וכל ההגנותי מתכנסות
אצל צידו השחור
בצל המדוכה הקרירה
|
והיית מורד.
כעופרת שיצקתי לאותיות באבן.
והיית שלם.
כנוף נחל החלילים אשר מול המצבה.
והיית שלום.
כמו כל הכוכבים המתרחקים ממני,
ואין שלום, ואין שלום.
|
והייתי כמלקט שיבלים, בעמק רפאים;
כצל סלע כבד בארץ עייפה
כי-קצר המצע, מהשתרע
והמסכה צרה, כהתכנס.
|
בתודעה דגים רבים:
האמיצים שוחים נגדו,
|
היום ראיתי חייל מילואים
במדים מרושלים ונעלי ספורט,
ממתין.
כשהולכים למלחמה יש להשאיר את השעון
בבית.
|
בכל אדם יש מהחתול
המחבב לתחוב אפו ולהתחכך
כך שיהנה ממידת החיספוס
של הזולת.
|
בלילות האלה של קור ארוך
מילים שאינן יכולות להיוולד
נושכות מבפנים שפתיים
עד שמתעורר בהקיץ
|
אני ים,
אוקינוס של אבסורדים.
משברי גליי מאיימים
להטביע בהבל קצפם
רץ רציו רציונל.
|
כמה פעמים אדם אוהב
ואהבותיו מתות ומתקשות
מרחפות בחלל חייו
כאבן שיש לה הופכין
|
בד מתוח, עייף
שפופרות צבע ריקות
(זהב)
כמעט
דמותך מושלמת
|
כך נשאר לבי שותת, שותת, שותת
מתבוסס בחמיצות לכתך
לשווא מאונן נקישות
כרחם זונה לנצח שכר לא ישא.
|
כרם נטע בי
ויגדל ויף מאד
הנה יובל
ואיש טרם יהין
לבצור בו
|
הכללה. מגמה שגוזמה טבעה:
כל העולם כולו
גשר צר מאוד
קשר צר מאוד
שקר שכולו גשר
לעבר העולם כולו
לעבר העולם הבא
|
יש כאן מלחמות
אין לי קודש
יש כאן מועדים
אין לי שמחה
|
אין כבר טעם
בבהילות הזאת
שבמסע לעבר המקרר.
קמטים נחרשים
|
לאהוב אותך אהובתי זה
להתמסר לאישה שאת
להיות מסביבך ובתוכך,
לינוק צוף משפתייך
נופת צופי פטמותייך...
|
בעת האחרונה אני הוגה
בעכברוש חמור-סבר ומסורק למשעי
הממהר לעבר כליותיי,
מנסה למצוא את המקום
המשדר למצפוני מסרים מקודדים
|
עוד אמריא דרך חלון של זמן
כדי למצוא מרחוק
את כל הקרוב הזה מסביבי
שאורו מסרב לעבור באישוניי.
|
שבור רוח שורק חרוזי בלדות בשיער
ראשה של אהובה
חומקת אש משלחת חרבות
מוזהבות בשדות מוכים
בהלם קהל גדול משתרך
לפני ארונות מתים
|
שוליו נחושת אודמת כדמו המומס,
אדמתו תשוקות בוערות
|
דמותך הנוצצת באור נגוהות
חורצת בקרח קו ברור
מנפה מוטיבים הגיוניים
של שבילים חלופיים.
|
"החנייה לאורחים בלבד"
כך השלט בחנייה של בית העלמין בהר המנוחות...
|
היא יוצאת במחול-האש:
שנות-אור וחושך עורמת
זרדים בוהקים, ענפי-קוצים לבנים
בחצר האחורית
|
עובד כוכבים ומזלות
עוד ועוד אני מוריד שמיים
אך את נופחת אלי כבזכוכית:
כוכבים אינם מנצנצים בערפל.
|
אכסיומה חמימה,
תמנון של צהריים
מושך בחוטי
מעטפות לבנות של תקווה
|
וכשעורקיי פתוחים
כשערי מקדש ביום הדין,
בסך כורעים כלוויים
מילים, כבדות לך מנשוא
דמי קרוש בדמך, וניגר.
|
שבץ-נא, את משחקת איתי:
אני כתוב בקוביות
הערך נקוב בדיוק.
הנה, הובסתי אהובתי,
איני יודע אפילו את
ערכך.
|
עקבות הבדידות בחול השעון
הופכות ברורות יותר ויותר, עוד ועוד -
ככל שמתהפך
עוד ועוד, יותר ויותר.
מתי תהיה נפשי שימושית לעצמי?
|
שאני מניח לו להלך עלי
אימים כובד צעדיו כדב
שועט באפילת יער ואין
|
להקת עורבים חגה ממעל
בפעם הראשונה אוכל להביט בהם,
קרוב,
ישר בעיניים
|
וישנם מקומות שעולים אליהם
לקבר
כדי לרדת
מת.
|
הסבר, נמק והוכח כי
בשעה שאתה חובט ראשך בקיר
לא יתכן כלל
כי ראשך יגיע אי-פעם לקיר.
|
הקמטים שבמוחי והקיפולים
כמו קרחון סדוק מאימת החום
אלוהים משחק אוריגמי
והים גואה ועולה
"תאמין לי - לי זה עולה יותר".
|
אבל סיזיפוס,
פססססט
צריך עזרה?
|
איני מבקש להיות חצוף
כאחד מרפרפי הרפרוף
להם את נותנת הכל
בדיונות שעל החוף
|
מהו אור אם לא שלל צבעים?
מהו צבע אם לא גל בודד, חד, מנוכר, אגואיסט
כמו סכין של לייזר שברצותו - חותך, ממיס, חורך
נפלא, ממש נפלא
|
אומרים לי שהכול מתרחק מאתנו
כיוון שהחלל מסביבנו גדל -
ואולי המראית נוצרת כי הזמן עייף
|
כאילו כלום לא קרה
את חונה לך שם בסוף האביב,
ושלל ריחותייך נוסעים...
|
שלא היו דברים מעולם
כי אותם אנצור
כך טבע הדברים
רגעים של חסד
לוטפים באור רך
וצוהר נפתח
|
כנפי חרגולים בציר שמנוני
אבקת אשכי תאואים מנופה במסננת אזוב
צפורני מלאכי מוות מושחזות
כהלכה מבית עור זנב מפלצת ירוקה
|
כלב לעולם אינו קללה.
רק מי שאינו יודע זאת
יכול לתקוע סכין בגב.
|
מחזור של אש
הופך חומר לאפר,
שירה לעפר,
תמיד יימצא מוקד להבעיר בו
רעיונות קטנים.
|
מיתר פרוט לפרוטות
כמו גלים בים
נודד אנה ואנה לדעת
צליל שמחה או תוגה
|
חשוף לרוחות
האוכלות פניך
מלח הדמעות
ממיס טרשיך
כואב אינסוף אהבות
|
אהבה טבעה
להיספג בחומר הסמוך
או לחלחל.
(אני עוד יכול
לבקוע מים מהסלע).
|
קינת הזרדים נהי עפצים
הרוח נושאת
בכנפי שכינה בכי מלאכים
חרדת אוהבים
|
אצלנו בפיצוציה השכונתית
מכריז השלט "קלייה עצמית"
כאילו אלוהים עומד בתוך הסנה
|
הלילות כאן חמים, הכוכב שלנו מוטל
בספק אין זה משנה כלל אם
הירח מתמלא או מתרוקן.
אנחנו מרגישים דבר אחד לרגע אחד,
דבר אחר ברגע הבא
ולמרות שהכל מותר,
אין בכך כדי להעלות או להוריד
דבר וחצי דבר.
|
אדוות נמוגות ושבות,
שוב אורך מתעתע
מסיח דרכי המהודקת רגבי אין
אל קשת מתפנקת מול חמה
|
קינאה היא דיונת חול
חמימה, נעימה
למגע, להתפלשות;
|
את הרוח המשננת סלעי עתק
הגלים הנושאים געגוע לחולות
הלבה הרותחת החולצת פקק
הרוח הנושב חיים וקולות
את הרוח פורעת שיער דחלילים
מול איכרים כורעים בשדות
בצורת מוחקת חיוך מנירים
הרוח המשיב מוסר מכליות
|
כוכב שביט ממהר בדרכו
נדהם אוסף זנבו
חדל לרגע קט מעופו,
לשבריר של נצח נכשל אלי.
|
רקמתי צבע מחוטי ערגה
מרקם מופלא, איכות של כמיהה,
שקוף פנימה
אטום החוצה.
|
שתיקתך בעת הזאת
מחרישה את אוזניי,
מהדהדת במערכת הכריזה
במאות רמקוליה,
ואין גישה
לחדר הבקרה הנעול היטב,
להנמיך את העוצמה
להנמיך את הצפיות.
|
"לילה טוב אבא".
"אבא"?
"כן נועם שלי".
|
הכוזרי: "ליבה של האמונה בבריאה היא תזה דתית, המוכנה להמר
במלוא השכנוע, שכל סברה אחרת אינה אלא שגיאה ו/או הטעייה".
|
"בני-אדם חושבים שהזמן עובר, אבל הזמן חושב שאנשים עוברים"
[נזיר בודהיסטי].
|
ואז, דווקא כשהוא במיטב חוכמתו ונסיונו, במיטב האהבה
שהחברה רוחשת אליו - דווקא אז עליו ללכת. חייב לשאול
אותך: איזה מן סידור זה? למה ככה?
|
משהו מעט חריג בנוף המוסיקאלי...
|
אל הארכיון האישי (116 יצירות מאורכבות)
|
|
עשיתי פנקייק!
האישה הקטנה,
שעור
באמריקניזציה. |
|
