או. קי. אלוהים.
לא חזרת אלי. קיוויתי, אך כנראה שאתה עמוס. כן, כן,
אני יודע, המלאכים של היום זה לא מה שהיה פעם, ואתה
צריך לעשות הכל לבד, כן, כן, אני מבין היטב.
אבל אני פה ויש לי עוד עניין אחד שרציתי לשוחח איתך.
מה עכשיו?
זה נושא רגיש כזה : זיקנה וסוף החיים גוף מול נפש.
נולד תינוק. חמוד לאללה, ממי כזה, כולם מבסוטים חאלס
חוגגים ומאושרים. אבל התינוק טיפש יותר מכלב. ובכל זאת
זוכה לכבוד מלכים. למה? כי כשיגדל יהיה אדם. כדאי להשקיע
ולהתאמץ עבורו. יהיו פירות. שמחה למפרע על חשבון העתיד.
מהו האדם שעבורו כה מתאמצים? גופו או נפשו?
בוודאי שהמאמץ מופנה לנפש. אדם, אפילו נפשו התקלקלה מעט
מייד מוצא את מקומו בבית המשוגעים - מוקצה מחמת הכל.

מהו זקן הקרוב לקץ ימיו?
הוא התינוק שגופו זקן ובלה. והנפש?
הנפש התפתחה משך החיים, צברה נסיון וחוכמה, מלאה כרימון
לעיתים חוכמה שלא תסולא בפז ואין לה תחליף. נפש אהובה
על הבנים ובני הבנים, ועל החברה שנשכרה ונהנתה משך שנים
רבות.
והנה מגיע הרגע בו צריך להפרד.
וכאן, אלוהים שלי יש שתי בעיות:
הראשונה היא שגידלת אדם, שהפך עולם ומלואו משך שנות חייו
ואז, דווקא כשהוא במיטב חוכמתו ונסיונו, במיטב האהבה
שהחברה רוחשת אליו - דווקא אז עליו ללכת. חייב לשאול
אותך: איזה מן סידור זה? למה ככה?
והשניה - הדרך בה בחרת לאדם למות. מדוע הייסורים? מדוע
גזרת על גופנו לדעוך לחלות ולסבול? כאילו הכושי עשה את
שלו ויכול ללכת. אז היכן הכבוד לנפש?
והרי האדם הוא נפשו. את זה ראינו כבר. אז למה ככה?
בקיצור אלוהים שלי, לא אגזול עוד מזמנך היקר, אבל תחשוב
מעט. לי נראה שחיפפת את הדרך שבחרת לאדם לחלוף מן העולם.
תחזור אלי פעם?
אינשאללה.
יאללה ביי.