"בשם אתום, האל הראשון".
"בשם מעת', אלת הצדק".
"בשם גב, אל האדמה".
"בשם נוט, אלת השמיים".
"בשם אוזיריס, מלך המתים".
"בשם תחות, אל החוכמה".
"בשם סת, אל הרשע".
"ובשם אמון-רע, אל השמש הגדול".
"אה... שנייה... שכחתם... גם בשם בובי, אל הפסיפלורה".
"אה?"
"כן, כן, מה ששמעתם, בובי".
"פסיפלורה?"
"נו, תמשיכו כבר בטקס המעצבן הזה, הבחור מת כבר שנים. הגיע
הזמן שסוף סוף ניתן לו קצת לנוח".
"נו, באמת... בובי... אז איפה היינו?"
"אמון-רע, אל השמש הגדול".
"אה, כן ובשם אמון-רע, אל השמש הגדול, אנו מעניקים את מקום זה
כמקום מנוחתו של שפסס כאף הגדול, המלך-אל של מצרים ובנו של
המלך-אל לשעבר של מצרים מנכאור מיקרינוס. במקום זה ינוח שפסס
כאף עד שיקום לתחייה. מי ייתן ויגן עליו אנוביס לעד..."
ואז הבחור התחיל לדבר על כל מיני שטויות שאנוביס עומד לעשות
ועל כל מיני שטויות שאוזיריס עומד לעשות ואז הוא חזר לשפסס כאף
והתחיל לדבר על כמה שהוא היה טוב ואז הוא התחיל לדבר גם על כמה
שמנכאור, אבא של שפסס כאף היה טוב, ואז על חאפרו, אבא של
מנכאור. זה היה כבר יותר מדי בשביל איטסמאפלס והוא פשוט נרדם.
באותו הרגע זאת נראתה לו החלטה מאוד חכמה, אבל כשהוא
התעורר...
בראשית היה חושך. החושך התחיל לפני תחילת הזמן. מתוך החושך
יצר את עצמו אתום (ואולי דווקא אמון רע?) ואז אתום (או רע,
תלוי אם אתה שואל כהן שלו או שלו) התחיל לברוא את האלים. הוא
ברא את שו ואת תפנוט ואת גב ואת נוט ואת... מה? נראה לי שיש
טעות בטקסט... לא? את בובי?
"היי! לאן הלכתם? איפה כולם? איפה אתם? זה לא מצחיק! איפה
היציאה? למה כל כך חשוך פה? טטי? טטי זה לא מצחיק! אני יודע
שהפרעתי קצת בטקס, אבל אני מפחד מהחושך! נפרקר? נפרקר תעזור
לי, אני מבטיח שאני אחזיר לך את כל הזהב שאני חייב לך, רק
תוציאו אותי כבר מפה! בבקשה..."
קשה להיות כהן במצרים העתיקה, קשה להיות כהן של האל בובי, אל
הפסיפלורה, במצרים העתיקה, בעיקר בגלל שלאף אחד שם, כולל
לכוהנים ואולי גם לאל עצמו, אין שמץ של מושג איך נראית
פסיפלורה. אבל יותר מכל, קשה להיות כהן של האל בובי, אל
הפסיפלורה, במצרים העתיקה ולהיקרא איטסמאפלס.
"די נו, זה לא מצחיק, אני רוצה לצאת מכאן! בבקשה! לצאת מכאן!"
איטסמאפלס אף פעם לא היה ילד רגיל, קצת קשה להיות ילד רגיל עם
שם כמו איטסמאפלס, אפילו במצרים העתיקה שם שמות כמו סחו-רע
וסחמחת הם שמות שכיחים. אבל הוא לא היה מסוג הילדים שנהיים
קשוחים בגלל שהם לא רגילים, או שמשתקעים בלימודים ונהיים
חכמים. למען האמת איטסמאפלס ידע בדיוק מה הוא רוצה לעשות כבר
מגיל קטן מאוד, עוד כשהיה בן ארבע ידע כבר איטסמאפלס מה הוא
רוצה להיות. וכשכולם עוד רצו להיות לוחמים, פרשים או רוכבי
מרכבות, איטסמאפלס כבר מזמן ידע שהוא רוצה להיות חקלאי. אבא
שלו, ביכרפולדהסופאיזהוט, היה חקלאי ואיטסמאפלס רצה לשמור על
הגחלת המשפחתית ולא היה אכפת לו שאבא שלו נתן לו תמיד לסחוב
לבד את המחרשה כבר מגיל שש.
כשהגיעו הכהנים לכפר שלו כדי לחפש ילדים חכמים שיבואו ללמוד
להיות כהנים, איטסמאפלס לא יצא מהבית והתחבא בארון. הוא גם ככה
לא היה ילד חכם במיוחד, אבל הוא לא רצה לקחת סיכון. כל הכהנים
כבר נעלמו, אבל איטסמאפלס החליט לבלות את הלילה, ליתר ביטחון,
בארון. בבוקר נפתח הארון ואור היום הציף את איטסמאפלס, הוא פקח
את עיניו וציפה לראות את אביו, אך במקומו הוא ראה איש גבוה
ומוזר שאמר "בחיי בובי, יש כאן ילד".
"מה?" שאל איטסמאפלס ההמום.
"בחיי" אמר האיש המוזר "הגורל שלח אותי לכאן, בובי, הו בובי
האל הגדול, מצאת לי יורש להכשיר".
וכך נמצא ייעודו של איטסמאפלס. לא היה יום בחייו שהוא לא
התגעגע למחרשה.
"הלו! הלו! מה קורה פה! כל כך חשוך פה! אוף! אני רוצה לצאת
מכאן, נמאס לי מהחושך הזה! היי, מה זה האור הזה? זאת היציאה?
לא, זה לא! אני רוצה חושך!"
האיש המוזר התגלה כג'דפאר, וג'דפאר התגלה כאדם אפילו יותר מוזר
ממה שנראה בפגישתם הראשונה. התביעות שלו רק הלכו ונהיו מוזרות
מרגע לרגע:
זה התחיל בלזכור בעל פה את כל "ספר הפסיפלורה הגדול" (שדרך
אגב, אין בו מילה אחת שמדברת באופן ישיר על מה זו פסיפלורה
ואיטסמאפלס חשד גם שג'דפאר כתב אותו בעצמו), המשיך בלדקלם את
כל התפילות בעודו עומד על הראש ולנסות לשכנע אנשים עוברים
ברחוב שאם יתפללו לבובי, יבלו בחיים הבאים בבריכה של
פסיפלורות, והגיע עד ללימוד מופע אקרובטיקה שלם תוך כדי צעקות
"בובי השולט" ו"אין כמו פסיפלורה" ואפילו "תנו לי ב', תנו לי
ו', תנו לי עוד ב' ותנו לי י', מה יצא? בובי!".
יום אחד ג'דפאר מת. איטסמאפלס לא היה עצוב כל כך למען האמת,
אבל הוא השקיע ממש בקבורה שלו. אז חזר לכפר הולדתו ופנה לשדה,
הוא ניסה להרים את המחרשה כדי לחרוש את השדה, אבל גילה שהיא
כבדה מדי בשבילו, אז הוא חזר למקדש הקטן של בובי וחזר למנהגים
של ג'דפאר, חוץ ממופע האקרובטיקה כמובן.
"מה זה? מי זה פה? נפרקר? נפרקר זה אתה?"
"לא נפרקר" אמר קול קר ומבעית, הדמות התקרבה ואיתה האור החיוור
"לא נפרקר, לעזאזל. כמה רעש אתה עושה?"
"אני... אני..." איטסמאפלס בלע את רוקו "אני מצטער".
"מאוחר מדי" אמר הקול המצמרר.
איטסמאפלס ידע שהגיע יומו.
"תעשה את זה מהר" הוא אמר.
"לעשות מה מהר?"
"תהרוג אותי מהר".
"איזה להרוג?"
איטסמאפלס הרים את ראשו "אתה לא מתכוון להרוג אותי?"
"למה שאני ארצה לעשות את זה?"
"אז למה התכוונת במאוחר מדי?"
"התכוונתי שכבר הרסת לי את שנת הצהריים הארוכה שלי, הערת אותי,
אין מצב שאני אירדם עוד פעם".
"אה" אמר איטסמאפלס ואז שלח מבט אל האדם שאיתו דיבר ולראשונה
שם לב עם מה הוא מדבר והזדעזע.
"מה אתה נועץ מבטים?"
"אתה... אתה... אתה..."
"אני שפסס כאף הגדול, המלך האל של מצרים" הוא אמר "זה נורא
החמיא לי מה שאמרתם שם".
איטסמאפלס התעלף.
איטסמאפלס לא ראה את בובי אף פעם, הוא אף פעם לא ראה נסים
שבובי ביצע, הוא לא ראה אף פעם בן אדם קם לתחיה, ולמען האמת
הוא פקפק בכל העניין הזה של תחיית המתים וכל זה. הוא חשב
שהאלים הם פשוט בני אדם בעמדה יותר טובה, בדיוק כמו המלכים.
הוא קם כשיד עטופה בתכריכים נענעה אותו.
"היי, בחור, התעלפת לי באמצע המשפט".
"אני... אני מצטער אדוני".
"אתה יכול לקרוא לי שאף, או שנאפס אם אתה רוצה, אין צורך
ברשמיות, כולנו מתים פה אחרי הכול"
פרצוף עגום עלה על פניו של איטסמאפלס.
"כלומר חוץ ממך כמובן. אתה עוד לא מת".
"עוד לא?"
"שמע, בחורי, אתה בכל זאת תקוע בתוך הפירמידה שלי, לא? כשכולם
יצאו וסגרו את הדלת כל המלכודות נכנסו לפעולה. אם תנסה לצאת,
ייפלו עלייך גרזנים וסלעים והרצפה תיפער לרגלייך ותיפול על
כידונים".
"אתה לא יכול לעזור לי בעניין הזה?"
"לא".
"אבל זאת הפירמידה שלך".
"נראה לך שאני תכננתי אותה?"
"אה, אני מבין, אז גורלי נחרץ?"
"כנראה"
לאיטסמאפלס אף פעם לא הייתה אישיות חזקה במיוחד, הוא אף פעם לא
היה נחוש במיוחד, הוא תמיד היה מתייאש בקלות.
"אתה מבין? זה ממש קשה לי".
"כן, אני מבין".
"זה בכלל לא קל".
"כן..."
"תחשוב על זה שלא משנה כמה דאורדורנט אני אשים אני תמיד אהיה
מסריח, זה לא כיף להיות מת".
"לא כיף..."
"ולמרות שאני נראה במצב טוב יחסית הגוף לא מתפקד טוב בכלל. יש
רק שני איברים שמתפקדים כמו שצריך, המוח, שלא מפסיק לחשוב ועוד
איבר, שנכבה אצלי כבר מזמן, אבל משום מה מאז שאני מת הוא חזר
לפעולה".
"אה, יפה".
"מה יפה בזה? אתה יודע מה זה זקפת בוקר עם תכריכים כאלה
צמודים? זאת בהחלט לא הדרך שבה אני אוהב לקום בבוקר".
"אוי..."
"בדיוק".
איטסמאפלס לא היה כל כך חכם, הוא לא תמיד לקח את ההחלטות
הנכונות, למעשה, הוא כמעט תמיד לא לקח את ההחלטות הנכונות.
לפעמים היה לו מזל.
"אתה מבין אותי? זה לא שאני לא מעריך אותך, אבל אתה בעצמך אמרת
שלא כדאי לי למות".
"כן, אין לי בעיה".
"ולך פשוט אין כל כך מה להפסיד".
"כן, אני יודע, גם אם אני אחטוף איזה גרזן בראש... אני כבר לא
אמות מזה".
למרות שאיטסמאפלס הפסיק עם תרגילי האקרובאטיקה שלו בפרהסיה הוא
עדיין נהג להתאמן מדי פעם באקרובאטיקה, סתם בשביל לשמור על
כושר.
"תוציא את הגרזן הזה מהכתף שלך".
"למה זה מפריע לך?"
"זה פשוט לא אסתטי".
"בסדר, אם אתה מתעקש", רעש מצמרר נשמע כשהוא שלף באיטיות את
הגרזן מהכתף שלו.
"תודה".
"מה שתרצה... התחמקת שם יפה מאוד מהרצפה הנפתחת ההיא".
"כן, יש לי כמה כישורים אירוביים".
"אז אני מניח שעכשיו אנחנו נפרדים?"
"כן, הדלת כאן, תודה רבה לך, בלעדיך לא הייתי שורד".
"בבקשה, הפכת יום אחד מתוך... מתוך... ממש המון לדי מעניין, את
השאר אני אצטרך להעביר כנראה בשנת צהריים".
"בהצלחה בזה".
"תבוא לבקר אותי בקרוב".
"מצטער, אני לא נכנס יותר לפירמידות בחיים" הוא אמר ויצא
מהדלת.
"לא התכוונתי בחיים" מלמל לעצמו שפסס כאף.
איטסמאפלס הרגיש בשמחה את השמש מחממת אותו, הוא היה מאוד מרוצה
מעצמו.
"אין מצב שאני מחזיר לנפרקר את הזהב שאני חייב לו" הוא מלמל
והתחיל ללכת לכיוון העיר כשחזו מתוח מגאווה.
באופן טבעי, הוא לא שם לב לכדור הקטן שהיה מונח על הרצפה. כדור
זה למען האמת לא היה ממש כדור, זה היה פרי קטן ועגול, בתוכו
היו גרעינים חמצמצים-מתוקים ובכל אופן איטסמאפלס לא שם לב
אליו. הוא לא זכר שאמא שלו תמיד אמרה לו לשים לב איפה הוא דורך
והוא דרך על הכדור הקטן הזה.
הפרי נמעך ואיטסמאפלס החליק על הרצפה וקיבל מכה בראשו ואז מת.
אי שם, בעולם הבא, שוכב איטסמאפלס בתוך בריכה של פירות קטנים
כאלה, והוא עדיין לא הבין לגמרי איך אמורים לאכול אותם.
|
