"הו" הוא אמר לעצמו "אני הולך להצליח".
חיוך גדול היה על פניו, אף אחד לא יכל לראות אותו. לא רק בגלל
שהיה חושך מוחלט אלא פשוט כי לא היה שם אף אחד.
"בוא נראה" הוא אמר "הסכין? כן הסכין" הוא הנהן.
הוא שלף את הסכין ובעזרת עבודה עדינה התחיל לעשות חריץ
בזכוכית.
"למי יש כוח?" הוא שאל את עצמו ואז ניפץ את הזכוכית באגרוף.
הזכוכית, נשברה.
הוא קשר את החבל לגרגויל האבן המאיים שהיה שם מקצה אחד, את
הקצה השני זרק למטה. הוא התחיל לרדת לאט לאט בעזרת החבל, עד
שהגיע לרצפה. לקחו לו בדיוק ארבע שניות וחמש עשרה עשיריות
השנייה כדי למצוא את מה שהוא חיפש, אבל אז...
"חיכיתי לך".
מופתע הוא פנה אחורה וראה דמות אפלה עומדת מולו.
"חיכית לי? איך ידעת שאני אבוא".
"ידעתי" אמרה הדמות האפלה "לא ידעתי שאתה ספציפית תבוא, ידעתי
שמישהו, יום אחד יבוא".
"ומה זה אומר לגבי?"
"שאתה בן אדם צפוי למדי".
"זה נחמד".
"זה לא היה נחמד בכלל".
"אתה לא חושב שאתה צריך להיזהר מאנשים שלבושים בשחור שיורדים
עם חבלים מהתקרה?"
"למען האמת לא".
"אני לא רואה הגיון בצד שלך".
"כי אתה לא מכיר אותי".
"האר את עיניי".
"בוא רק נגיד שמי שאומן מגיל אפס וכבר מגיל שלוש מחכה לאקשן לא
צריך לפחד ממי שהוא אומן להרוג".
"אומנת להרוג אותי?"
"אתה קצת קשה קליטה? יש לך הפרעות ריכוז?"
"אה, אתה מתכוון שאתה אמור להרוג את מי שבא לקחת את הפיגיון
האפל?"
"בדיוק".
"ומה יקרה אם תכשל?"
"אני לא אכשל, וגם אם אני אכשל, אחרי זה אתה אפילו לא תצליח
לשבור את הזכוכית שבתוכה נמצא הפיגיון".
"זה איום?"
"בערך".
"למה אתה בדיוק חושב שאתה יכול לנצח אותי?"
"כי אני נזיר שאומן בכל אומנויות הלחימה הקיימות. אני יכול
להרוג בן אדם בשניות רק בידי, אני יכול להרוג בן אדם עם רגל
אחת באוויר, אני יכול להרוג בן אדם רק עם אצבע אחת, אני יכול
לשתק בן אדם רק על ידי..."
הוא השתתק כשהכדור פגע בו. הוא שלף את האקדח כל כך מהר שהנזיר
לא הספיק עדיין לחשוב עם איזו תנועה מאיזו אומנות לחימה הוא
יהרוג אותו.
"בן אדם צפוי אה?" הוא מלמל ופנה אל עבר הפיגיון שנמצא בתוך
זכוכית משוריינת ועבה במיוחד.
"אני באמת לא יודע איך לשבור את זה..." הוא לחש לעצמו. אז
הוציא את מברג הפיליפס שלו, הוציא את ארבעת הברגים שחיברו את
הזכוכית המשוריינת לשולחן ולקח את הפיגיון.
"הפיגיון האפל בידיי" הוא לחש.
"מעניין אם באמת יש לו את כל הכוחות האלה ששמעתי עליהם" הוא
חשב, ולפני שהוא כבר הספיק להשלים את המחשבה, הוא נעלם.
"אתה רציני?"
"לגמרי".
"אתם לא יודעים איך הוא נכנס?"
"לא, אולי הוא השתמש בטכנולוגיה מתקדמת במיוחד או אולי בלחשים
חזקים מאוד ו..."
"אתה לא חושב שזה" הוא הצביע על החבל שנתלה מהתקרה "רומז על
אופן כניסתו?"
"אמממ... יכול להיות".
"ואיך הוא עבר את השמירה?"
הוא הצביע על הגופה.
"זאת כל השמירה?!"
"כן, הוא נזיר כישרוני מאוד שיכול להרוג בן אדם עם..."
"יכל, אתה מתכוון".
"הוא יכל להרוג בן אדם רק..."
הוא לא ממש הקשיב לו והתקרב אל הגופה ובחן אותה.
"כדור בראש יכול להרוג אפילו נזירים כשרוניים במיוחד אה?"
"כנראה".
"יש לכם מושג איך הפורץ נראה? אולי חפצים שיש עליו? משהו?"
"בוא נראה, יש לו... אני מניח שיש לו מברג פיליפס... ו... יש
לו גם את הפגיון האפל".
"תודה על העזרה".
"בבקשה".
"זה היה סרקסטי".
"רק תמצא את הפיגיון בסדר? כל הדת שלנו תלוייה בו ו..."
"זה נתון לדיון".
"אני לא חושב ש..."
"עובדה, אני כוהן שווה במעמדי אלייך ולא ראיתי את הפיגיון כבר
שנים. אני מסתדר מצויין".
"זה פשוט כי אתה... אתה..."
"אני?"
"אתה שונה".
"אה, כן. שכחתי את זה. אבל איטסמאפלס פה הוא לא דוגמא מספיק
טובה?"
"תראה, אין זמן לתיאולוגיה. לא חשוב כמה הפיגיון משפיע על הדת,
בידיים הלא נכונות הוא יכול לגרום להרבה צרות. סביר להניח שאם
מישהו פרץ לכאן והרג את השומר, אין לו את הידיים הנכונות".
"בסדר, אני אמצא אותו. בוא איטסמאפלס".
הוא הופיע במקום שהיה לו מוכר.
"מעתי עליהם" הוא חשב (כלומר, סיים את המחשבה).
"וואו" הוא אמר "באמת יש לפיגיון הזה כוחות. אני מכיר את המקום
הזה".
הוא התקרב אל הכניסה שם היה כתוב בגדול "בית הזונות של קיטי"
ומלמל לעצמו "זה באמת הביא אותי למקום שהכי רציתי להיות בו".
אז נכנס והלך לחפש מישהי.
איטסמאפלס לא ציפה שייתנו לו כזאת עבודה על הפעם הראשונה.
כשנתנו לו את השידרוג בעבודה, מכהן זוטר לכוהן חוקר, הוא שמח
מאוד. תקופת ההכשרה הייתה נהדרת. אך מוחו אף פעם לא באמת הבין
שהוא עומד להתמודד מול פשעים והרבה יותר גרוע - פושעים. ומה
שהפך את כל העניין הזה ליותר גרוע היה רעיון חדש שאומץ על ידי
מחלקת המחקר הדתית שלפיו צעירים מבטיחים יפעלו לצד ותיקים,
מנוסים. כלומר, הצעירים שעדיין לא התגברו על פיק הברכיים יעבדו
עם הקשוחים הטובים ביותר. איטסמאפלס אף פעם לא חשב שהוא מבטיח,
הוא אף פעם לא הצטיין בכלום, לא במהלך שירותו ככוהן מן המניין
ולא במהלך ההכשרה. אבל כנראה שהוא היה מבטיח מאוד (או אולי
גרוע מאוד). אחרת, איזו סיבה הייתה להם לצוות אותו לכוהן החוקר
הגדול ביותר אי פעם? וכבר בתיק הראשון שלו הוא נאלץ להתמודד,
לא כמו שאר החברים שלו שרשמו דוחות על הפרת כללי דת או חקרו
כוהנים שנחשדו בגרגרנות (כאילו שלא ראו עליהם), הוא נאלץ
להתמודד עם גניבת הפיגיון האפל. האיום הכי גדול שנחת במאה
השנים האחרונות, מאז שאחד האלים התעצבן ושלח מטח של גרבילים
עצבניים מהשמיים.
"זה היה ממש טוב" הוא אמר "כמה את רוצה?"
"כלום" היא ענתה "אני חושבת שנהינתי יותר ממך".
"הו, תודה".
"תבוא כל יום".
"אני אעשה את זה".
היא חייכה. הוא הלך, הוא לא באמת יבוא כל יום.
"הפיגיון הזה באמת משהו" הוא לחש לעצמו בדרך החוצה.
"אתה מבין? אם איזה פסיכופת גנב את הפיגיון הוא יעשה הרבה
צרות. גם לדת כשהוא יערער את האמונה וגם לאנשים אם הוא ישתמש
בפיגיון נגדם. אחרי כמה שימושים הוא פשוט יעשה זקן מאוד כי הוא
לא אל והוא משתמש בכלי של האלים. אם כשהוא יהיה ממש זקן הוא
ימשיך להשתמש בפיגיון הוא פשוט יתפוץ ויפוצץ איתו את כל
העיר".
"אה" אמר איטסמאפלס "אז עכשיו זה לא הזמן שלנו להתחיל להתרחק
מהעיר?"
הוא נעצר באמצע ההליכה, חייך חיוך יבש ופנה אל איטסמאפלס "תגיד
בחור צעיר, למה הלכת להיות חוקר?"
"כי אמרו לי" אמר איטסמאפלס והתכווץ.
"אני רואה שאתה ממש נהנה" הוא אמר והמשיך ללכת.
איטסמאפלס חשב שהוא בטח חושב שהוא כישלון. למען האמת הוא מצא
אותו די משעשע.
"נכון שהייתי ממש טוב אתמול?"
"כן..." היא לחשה "היית מעולה... הכי טוב שלי אי פעם, אני רוצה
שוב. בחיים שלי לא הרגשתי ככה".
"יופי, אז בואי לכאן".
"אני באה".
"נו!"
"מה קרה?"
"אוף".
"מה קורה?"
"הוא לא עומד".
"אל תדאג, אני אעזור לו".
היא ניסתה לעזור לו. זה לא עזר לו.
"רגע" הוא אמר ולקח את הפיגיון, לחש בשקט משהו וחזר לתפקד.
היא חייכה "בוא נתחיל" היא אמרה.
"יש לי רעיון".
"כן איטסמאפלס?"
"זה די פשוט לא? הוא יהפוך לזקן, ממש קשיש נכון?"
"נו, כן".
"איפה יש זקנים?"
"כן, כן. אני רוצה את הקלנועית הזאת".
"למה דווקא זאת, היא שלי. לך תקנה לך אחרת".
"אני רוצה את זאת!"
"לא נותן לך".
הוא נגע במשהו שהיה בכיס שלו ומלמל משהו.
"בסדר, קח את הקלנועית הזאת, אין לי בעיה" הוא הסתכל עליו
פתאום בהפתעה, הוא נראה זקן בחמש שנים ממה שהוא היה לפני רגע.
הוא המשיך להסתכל עליו גם כשהוא נסע משם במהירות של שלוש
קילומטר לשעה.
"בדקנו כל מקום אפשרי המפקד. מועדון הבינגו הגדול, מועדון
הבינגו הקטן, מועדון הבינגו הבינוני, כל בתי האבות בסביבה,
מועדון ריקודי העם, מועדון הברידג', מועדון הבינגו הגדול
השני".
"כן, הבנתי. יש לך עוד רעיונות איטסמאפלס?"
"לא אדוני, אין לי ממש רעיונות".
"חבל... אני כבר חשבתי על קידום".
"אממממ... אולי... אולי בית המרקחת?"
"בית המרקחת?"
"אתה יודע, לתרופות לדלקת פרקים או משהו כזה".
"תבדקו גם שם".
"היי סבא, תראה לי תועדה מזהה".
"לא רוצה!"
"אני רוצה לראות תעודה מזהה!"
"אממממ, אני לא רוצה!"
"נו!"
"תלך מפה!"
הזקן נגע בכיסו במשהו, מלמל משהו. איטסמאפלס כבר חשב שהוא
מוציא את תעודת הזהות שלו וממלמל כדרך הזקנים כינויי גנאי
לכוהנים. אלא שפתאום הוא נעלם.
"הלו בוס?"
"כן?"
"אני יודע איך הוא נראה. למרות שעכשיו הוא בטח כבר זקן יותר".
"תמשיך לחפש".
"הלו בוס, אני חושב שאני רואה אותו".
"איפה הוא?"
"בבית המרקחת הרחוק. ליד מדפי הויאגרה".
"תעכב אותו, אני מיד מגיע".
"היי בחור" אמר איטסמאפלס "אפשר לראות תעדות זהות?"
"כן בטח, קח תראה, מה לי אכפת?"
איטסמאפלס היה בטוח שבפעם הקודמת שהוא דיבר איתו לא היה לו
מבטא פולני.
הוא לקח את תעודת הזהות, לפיה הוא היה בן עשרים וארבע.
"אתה נראה צעיר יחסית לגיל שלך" אמר איטסמאפלס.
"חה חה חה, מאוד מצחיק בחור צעיר".
"היי, אני מבוגר ממך בחצי שנה".
"שקט איטסמאפלס, הוא אמנם נראה זקן, אבל הוא מסוכן".
"יופי בוס, הגעת".
"תקשיב, אסור לך להשתמש בפיגיון אפילו פעם אחת, אחרת..."
"אחרת מה? תרביץ לי? תרביץ לאיש זקן?"
הוא נגע בפיגיון ומילמל משהו.
במשך חודשים כל מה שאיטסמאפלס ראה היה רק כוכבים, כשהוא יצא
מזה הוא הועלה המון דרגות בפעם אחת. גם בתור חוקר וגם בתור
כוהן. הוא קיבל ציון לשבח. ביום שבו התעורר הראו לו שידור חוזר
של החדשות ששודרו ביום שהוא ויו, המפקד שלו, ניצחו את הגנב.
"שני הגיבורים האמיצים נפגעו" אמרה הקריינית "אבל חוץ מהם
ומהגנב לא קרה כלום. הפיגיון נעלם ואיתו גם כמות עצומה של
ויאגרה. החוקר-כוהן הראשי שלנו: יו הידוע בכינוי "השפנפן" מת
בגבורה ושותפו הדגול איטסמאפלס נפצע ונמצא כרגע מחוסר הכרה
ו..."
איטסמאפלס החליף את יו ועד מהרה היה מנוסה כמוהו, קשוח כמוהו
ומתוסכל כמוהו. פשוט נמאס לו מכל הפושעים האידיוטים האלה
ומאנשי המשטרה הדבילים ההם. אבל הכי נמאס לו שכל פעם מדביקים
לו צעירים חדשים וחסרי ניסיון ושכל כדי ש"יעזרו" לו. לפעמים
הוא מוצא אותם משעשעים אבל זה רק במקרה הטוב.
"אני בטוח שיו צוחק איפשהו שם למעלה" הוא חשב לעצמו.
הפגיון נעלם לחלוטין. היו שטענו שהוא נהרס בפיצוץ, היו שטענו
שהוא מוחבא, היו שטענו שזקן כלשהו, איפשהו משתמש בו, מה שלא
נראה כל כך הגיוני מאחר שלא נשמעו פיצוצים עזים בזמן האחרון.
חוץ מזה איטסמאפלס היה מוכרח להודות שהפיצוץ היה מאכזב, הוא
בכלל לא מחק את כל העיר.
"חבל" חשב איטסמאפלס "זה היה חוסך לי את כל הצעירים הנודניקים
וחסרי הניסיון האלו".
באותו זמן ישב בביתו בחור זקן מוקף בנשים שלבושות בלבוש מינמלי
ובזנבי שפנים וחיכך את ידיו בנכלוליות.
"על הגנב היה ממש קל לעבוד" הוא אמר לאחת הנשים שרק הנהנה
וחייכה "איטסמאפלס עשה בשבילי את העבודה הרבה יותר קלה", הוא
שלף משהו ארוך מכיסו ולחש "אני לא חושב שאני אשתמש בזה עוד,
אני גם ככה מתפוצץ מאנדרנלין".
השם היה אמור להיות: "איטסמאפלס והפיגיון האפל או איטסמאפלס
מנסה את מזלו בבלשות" אבל אין מקום שם למעלה.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.