|
חוץ משביל כניסה ויציאה בדרום ובצפון הכפר, השאר אטום. אוטמים
אותו שדות תירס ארוכים. מטעי בננות, אשכוליות וים.
השמש זורחת והיא קטנה וכתומה כל העת, שוברת את הלובן המחוויר
של הרקיע. באמצע הכפר ישנו אף אגם, טבעי. שמימיו כחולים
טורקיז.
|
כשנולדתי, ההורים שלי הודיעו לי מראש כי האהבה שלהם מוגבלת. זה
היה אפילו לפני שהעיפו לי סטירה ללחי הימנית של התחת והשאירו
לי שם אדום כואב. זאת הייתה בדיקה שגרתית אחרי לידה (המכה
בישבן), כדי לראות שאני צורח כמו פסיכופט...
|
בלילה, באמצע טיול הצופים השנתי בחנוכה, נתקעתי, לא יכולתי
להמשיך, לא יכולתי להשתחרר וגם מוזר מהכול לא היה בי הרצון העז
להשתחרר ולצאת ולהמשיך הלאה. אחר- כך ההיתקעות הזאת שיגעה
אותי, איך כל פעם אני נתפס על משהו אחר וזה פוגע בי ובגלל חוסר
הרצון להשלים עם זה ש
|
בהמשך הילד ממתין כל יום ליד פח הזבל של אתר הבנייה, ממתין לי.
הוא אוסף שקית קטנה וסרוחה, מלאה בשאריות של אוכל מוחמץ עם
ניחוח חלודת פחי האשפה. הולך איתי באותה ישורת הקו ולא כמו
בעבר, כשהלך מאחוריי, כמו עבד שחור לאדם לבן.
|
הצינור חזר לשלוט בקיר הקרדיאלי של לובי הבית, ולאחר מכן
התקשרתי לבית הוריה של רעייתי לנסות לשכנעה לחזור הביתה.
|
ואז ניתנת הפקודה ברמקולים שצורחים ללא הפסק: "כולם לרדת!
שיהיה לכם בהצלחה! ישמור אתכם האל!"
אחת הנחתות מאבדת את שיווי המשקל מתהפכת וכל חייליה עפים למים,
שוקעים כמו אבנים לקרקעית האוקיינוס בגלל משקלם הרב שכלל את
עצמם ואת ציודם עליהם.
|
אתם תמצאו את עצמכם מייחלים למוות הרבה לפני שהוא ימצא את עצמו
מייחל לכם.
|
אך כולם יידעו, כך או אחרת כי המצב לא טבעי. לא היו אלו מקרי
האונס או הביזה, ההוצאות להורג או הישיבה המתישה במרתפים
מחניקים שהגנו אם לאו מפני פגזי תותחים. את כל אלו היה עוד
אפשר לסבול. לא ההרג והאונס, לא קבורת החברים והדהירה אל המוות
|
היא לא רוצה לעזוב - אמירה - היא רוצה להישאר. אמירה בודדה,
אמירה. היא רוצה גבר. היא רוצה מישהו שיעשה לה / איתה ילדים.
אמירה רוצה להסתלבט עם מישהו / להזדיין עם מישהו / להזדקן עם
מישהו. וסוף סוף היא עוזבת את כוכב הלכת שבו חיה המון זמן.
|
ביקשתי מההשראה שתחזור, אך היא אמרה שלג'ו יש אמביציה והיא מתה
על אמביציה ושהן עושות יחד אחלה חיים. קניות, ג'וינטים, אפילו
התנשקו פעם אחת ורצו אפילו יותר מזה, אבל ג'ו בדיוק נכנס לשם
והפסיק את החינגה.
|
משרד הממשלה, לקח שלושה רגשות מרכזיים, את האהבה, השנאה
והאדישות. הוא מינה תתי- משרדים, כדי לטפל בתתי- רגשות. כמו :
אכפתיות, תיעוב, חביבות, רצון- טוב, נקמנות וקינאה. כמובן
שמלבד זאת היו פה ושם, עוד רגשות שהיו קשורים.
|
תפסתי אותה בכל הכוח והיא ניסתה לברוח ולהכות וזה לא עזר לה,
אין לה סיכוי. בת שבע- עשרה מול אחד שהוא בן עשרים וארבע.
הורדתי את התיק והנשק כדי שאוכל להתרכז ושלא אהיה לחוץ וגם
להרגיע אותה כדי שלא תהיה לחוצה וכדי שלא תתנגד
|
את אשתו לא ראה זה זמן רב. גם את ילדיו הרעבים לא ראה. הוא רק
שמע עליהם, על משפחתו. כאשר אשתו התראיינה לחדשות של המהדורה
המרכזית. כאשר שאלו אותה מדוע מתקן בעלה באין פרוטה את הצנרת
המרכזית של רבת- עמון, היא אמרה שמושק'ה תמיד היה בעד שלום
והוא מעדיף לתרום את
|
מאוחרת היא השעה. יש לנוע לנוע ולתפוס מחסות. הכישלון צורב
מוחץ והוא בא. שעטה לעברנו, שעטה בפרסותיו האפלות. מאיים
לדרסנו. מאיים לקחתנו שאולה, אל מקום בו אדם לא ראה עוד אל או
מקור טבע להתפלל אליו. מקום בו הנצח אכול יגון וצער על עוגמות
נפש ואבל זקנים על זקנתם
|
הועדה הגיעה למסקנה על הקלות שבה הנסיכה כמעט ונרצחה והחליטה
להקים גוף לשמירה על אישי ציבור. כולל על הראי המלכותי שעוד
אנשים גילו שהוא מדבר.
|
הגענו לעמק החולה אתמול, לא היינו כאן מזה ארבעים שנה. כמה
שאני אוהבת את עמק החולה. תמיד אהבתי, זה שונה מאירופה, הכול
מלאכותי שם ולא טבעי בכלל, אני לא מתה עליהם, על האירופאים.
|
איפה היא - בשלב זה אני מתחיל להאשים את סוזי. היא אישה, היא
ברחה. זה האופי הדפוק שלי אני יודע. אני מאניש אותה כדי להאשים
אותה.
|
המומחה בטלוויזיה אמר שאני חייב מישהו לדבר עם מישהו? אפילו
מישהו זר? אז אני אמצא מישהו כזה. וזה היה הרבה יותר מהר ממה
שחשבתי. מצאתי אותו שם, בפינת החדר, מביא חרק למשפחתו.
|
איני מוציא את הכלבה,
כי זה זמן אני הביתה לא בא.
לא מניח את דלי הזבל אחרי זריקתו.
הוא עדיין מלא.
לא רואה בעיניים שמבקשות רחמים,
עכשיו הגעגוע עולה.
|
היא אמרה לי שאני לא רציני, שההמצאה היא לא שלי, שאין לי
בלעדיות עליה. היא כבר קיימת מאות בשנים, ושאפסיק לעשות מעצמי
צחוק. כי זה בדיוק, היא אמרה, מה שיקרה בבית- המשפט.
|
אני פציפיסטית. אמרתי זאת כבר מזמן. מההתחלה. גם בקורות החיים
שלי זה צוין. היה ידוע מראש, שאני לא מוכנה לעשות שום פעולת
התאבדות, כמו שביקשו ממני לעשות. גם לא אהיה מוכן לעשות אף
מטלה של הרג.
|
אני לא זוכר את עצמי חוזר הביתה, אני לא זוכר את עצמי עירום
במיטה, אני לא זוכר מה קרה אתמול. אתמול? מה קרה אתמול? מה
עשיתי אתמול?
|
זה התחיל כשיוני היה קטן. יוני בן השתיים- עשרה קיצים, קיבל
ציונים טובים, הייתה לו חברה שלא עזבה אותו לרגע, אהבה אותו.
ההורים שלו זכו בשמונים אלף שקלים בלוטו. הכול הלך טוב. הכול
הלך טוב עד שאביו אמר יום אחד לאימו:"מעניין מה הולך להשתבש?!
כל- כך הרבה טוב זה
|
בכיתה ו', כמה דקות לפני חלוקת התעודות, הוא כבר ידע. מתן אוהב
את שמחה, המורה לזמרה. אין אחרת. מעולם לא הייתה. מתן אוהב את
שמחה המורה לזמרה.
|
הרדיו נפתח בדרך לחזית: "קול ישראל מירושלים, שבת שלום וגמר
חתימה טובה! היום יום שבת, י' בתשרי, תשל"ב, ששה באוקטובר,
1973.
"החל משעות הצהריים החלו כוחות מצרים בתעלת סואץ, וסורים
בקונייטרה, חוצים את גבולות הפסקת האש מהעשרה ביוני 1967.
מלווים בחיל-רגלים...
|
טוב אז לא נחתי לארקנסו בתור כושי מארקנסו, יותר גרוע, נחתי
לישראל, לממ"ט, בתור פחית שימורים - תירס!
|
Maldito es el que me obligo,
Y el uno que aqui me dejo.
No es mi obligacion estar con ustedes,
Y si es menti siempre.
|
If you want i will say
that i love you i know
it's a thing that you cannot accept
so i'll die or i'll wait
and i want you to show
you want me to turn right you turn left
|
Nosotros dimos a este mundo
lo que pudimos a dar.
Y ya pusimos nuestras vidas,
para salvar, para luchar.
|
יש ערימה של דשא על החבר'ה.
אני דברים כאלה מתעב.
אידיאולוגים שגורמים למות ו...
חייל נוסף שליבו צורב- דואב.
|
מתחת לפנס דולק לא נותן לך לברוח.
נושק לפיך עם מלא חיבוקים.
נושקת חזרה לא רוצה לשכוח.
שפה אל שפה נוסח שנות החמישים.
|
וכשנמצא וכשהגיע לנחלה.
יגון נכנס בפנים.
אפר היית.
כי עפר כיסה פנים.
תוהים: "למה?"
|
אז יש לנו עוני ויש לנו שוחד
ויש גם טינופת ויש לנו גץ ויש לנו זבל
בארץ- ישראל.
|
לא אל תלחצי, אני לוקח את הזמן לפתח כיוון.
אל תתרוצצי, לא זה לא יעזור, על מילים עוד אחזור.
אם תרצי שאומר מה קורה לנו
|
אתמול בחמש אחר הצהריים,
עלינו על מוקש ובדרך לשמיים - ראינו,
שהטנק שלנו שרוף.
|
אך החתול מיצי- מיצי
נעלם כלא היה.
לא הייתה זו שלה אלא שלו הבעיה.
|
הרוח מעיפה אותי לכל מקום.
זה לא שלא רציתי או מיציתי
או חציתי את חיי.
הים משתלט על העולם.
ולא שלא שאפתי או חלפתי
או לא עפתי על פניו.
|
כבר לא ביחד.
לא שוכבים ומדברים.
לא עושים הרבה דברים,
שנהגנו לעשות.
|
כרגע זה כך - מחר זה יהיה אחרת.
המתיני שניה לאן את דוהרת.
לאן ממהרת? את שוב מאחרת?
את שוב מהודרת - אבל בפנים עניה
|
אל תשימי אבנים,
שיש רב עליי כבד.
בדמעות אל שטפי פנים!
אל תאמרי: "אהוב אובד!"
|
אם היית רוצה כבר היית יכולה
לעשות את מה שבאת לעשות.
אם היית עושה, כבר היית בונה,
אמיתות ממאות חלומות.
אמיתות ממאות חלומות.
|
ובבוקר של מחרת,
הנייד צלצל.
היה זה הרופא
ואז החל להתפלל.
"תבוא אליי למשרד!"
"זה חייב להיות עכשיו?"
"כן תכף ומייד!"
והוא לעצמו לא שב.
|
לא רצית לגרום לתרעומת,
לא רצית לעשות בעיות.
לפעמים אין מקום בעולם,
לכל-כך הרבה חיות.
|
לעולם לא חשבתי
מחשבות לא ראויות
של אלימות מתמשכת,
של מכות ושל צרחות.
גם הרהרתי,
מה יהיו התוצאות,
של שנאת תמיד יוקדת
ושל חוסר מחשבות אנושיות.
|
לא כך תכננתי מגע פיזי:
הנשמה מפה לפה.
ביום שלפני, חשבתי שתעזי.
זה היה צריך להיות כל-כך יפה.
|
אם תרצה - אין זו אגדה,
אלא אם יש שם גמדים.
אתה צריך לנקוט עמדה -
רק זכור לא להגזים!
|
אני חושב על כך - שכאשר חודר לך כדור מצד אחד של הראש, הוא
בד"כ יוצא מצד שני ויחד איתו - כל האידיאולוגיות שלך.
|
אני לא עושה לה רע, למרות שאני מת להיפטר ממנה. אף פעם לא
אכלתי מהצד... זו דווקא היא שהזדיינה עם החבר הכי טוב שלי, אבל
ממנו היא השיגה רק זיבה ואת שני האגודלים שלו. מגיע לה, מגיע
לו.
|
שאלה אותי מישהי אם יש עוד. היא מבקרת ואין לה בעיה לבקר. היא
חושפת הכל. קשה לי לקבל ביקורת. גם ממנה קשה לי לפעמים לקבל
ביקורת. בינינו: אין דבר כזה "ביקורת בונה". יש ביקורת הורסת
ויש ביקורת הורסת פחות.
|
התמונה צולמה בסלאר דה אויוני (Salar de Uyuni), מדבר המלח
בבוליביה. בשיתוף חברי למסע.
נובמבר 2002.
|
|
|
תגבירו את הקול
של הסלוגן. אני
לא שומע אותו
העטלף החרש |
|
