אחרי שדבורה עזבה אותי, הייתי נואש. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי
ולא ידעתי איך להסתכל לבנות אחרות בעיניים- ולחייך. איך אפשר
להסתכל על מישהי ששמה לא דבורה קמחי, ולחייך? הייתי מדוכדך.
אפילו לבנים לא יכולתי להסתכל בעיניים. כל הזמן שמעתי בראשי:
"אפס, היא עזבה אותך, אתה כזה כלומניק!" אז הפסקתי לחייך
לבנות, הפסקתי לחייך לבנים, הפסקתי לחייך לכולם.

  בטלוויזיה שידרו תוכנית על פרידות. משהו בסגנון ריקי לייק.
היו שם פרופסורים שדיברו על כימיה והפרשות הורמונים שגורמים
לנו לכעס, עצב, הבנה, תסכול ועוד כאלה רגשות שבאים עם הפרידה
הכואבת. כל הרגשות שמתרכזים בצנטרה-סרברום (המוח המרכזי),
יוצאים החוצה ומשתלטים. "אז מה עושים עם זה?" שאל מארח התכנית.
אחד המומחים אמר חד-משמעית: "שימצא חבר וישתף אותו, זה תמיד
עוזר." הוא הסביר שהפנמת הרגשות היא כמעין רעל בקיבה, ועל מנת
להבריא יש לעשות שטיפת קיבה, זאת אומרת - להוציא את הרגשות,
ועדיף להוציאם בפני מישהו. אני השוויתי את זה במוחי לשתיית חלב
מקולקל, שאם לא אשלשל הכול החוצה, אני אתפוצץ מבפנים.

  אך לא היו לי ממש חברים. דבי, בחוכמתה הרבה, הרחיקה את
כולם. אמרה שהיא רוצה אותי קצת לעצמה. הפסקתי לבוא למסיבות.
למפגשים בימי שישי, שהפריעו לדבורה כל-כך. הייתי רק איתה,
הייתי הכלבלב המעורב והעלוב שלה שלא יכול היה לזוז ללא הוראה
שלה: "פול!" "קום!" "Play dead!" "קפוץ!" "תביא!" "תלך!".
  וכל אלה שנותרו חבריי הקרובים, למרות שלטון הדיקטטורה שלה
שאני הבאתי על עצמי (ואני מודה שזאת הייתה אשמתי, ואשמתי
בלבד), הרחקתי גם כן, אחרי הבלאגן של הפרידה. לא רציתי לשבת
ביום שישי עם חבריי, ושינעצו לי סכינים בלב, בגב ובכל מיני
מקומות אחרים - נעיצות של עוקצנות ושל מתיחת ביקורת לא בונה
בכלל. העדפתי לא לבוא במגע. זה הקל את הפרידה.

  המומחה בטלוויזיה אמר שאני חייב מישהו לדבר עם מישהו? אפילו
מישהו זר? אז אני אמצא מישהו כזה. וזה היה הרבה יותר מהר ממה
שחשבתי. מצאתי אותו שם, בפינת החדר, מביא אוכל למשפחתו. עכביש
'שישן חום', שסחב על גבו חרק גדול ממנו בהרבה יותר, שהרגו קודם
לכן. "מה אפשר לעשות..." הוא אמר לי לאחר מכן, "אני חייב
להאכיל את משפחתי, גם אם אני צריך להרוג בשביל זה מישהו אחר."
אך אני לא ממש אמרתי משהו. לי זה לא הפריע. אנחנו עושים את
אותו הדבר בדיוק. אז מה פתאום שאבוא בתלונות לעכביש קטן ומסכן
שרוצה להאכיל את משפחתו?
  הוא אמר שאעשה לו טובה ואקח ת'חרק מעל גבו. הוא סובל מכאבי
גב ואין לו זמן לאורתופד, אני אתן את החרק לאשתו, למען תבשל
אותו, והוא בינתיים יביא את שאר המצרכים. מנת היום: מרק חרקים,
חרק ממולא בזבל ורגל חרק קרושה.
  אשתו החלה לבשל את הארוחה, אני התיישבתי איתו בינתיים בסלון
שלו, קצת צפוף אצלו. בשיחה קצרה שניהלתי איתו, התברר לי, שלה
קראו אולגה ולבעלה קראו ספידי, ספידי גונזלס.
  - "אז מה הבעיה?" שאל ספידי, הוציא סיגריית פרלמנט והציתה.
  - "חברה שלי... לשעבר, דבבב... דבורה... עזבה אותי!" אמרתי
וגוללתי בפניו את הסיפור עד רגע הפרידה.
  - "בת זונה..." אומר ומוסיף, "אם לא איכפת לך שאקרא לאמה
'זונה'?!" מבקש אישור.
  - "היי... אמא שלה לא עשתה דבר, אם כבר תקרא לחברה שלי
'זונה'!" אני מחייך.
  הוא מסיים את הסיגריה ואשתו מגיעה ומביאה לנו מרק בצל עם
חרק עשוי. היא מיד נתקלת בביקורת.
  - "אולגה, חסר מלח!"
היא פונה לבעלה, מביאה לו את המלחייה ואף ממלמלת משהו בסגנון
"דחוף'תה לתחת יא אפס!" אך הוא לא מתרגש יתר על המידה.
  - "אם לא הייתי אוהב אותה כל-כך הייתי מתגרש!" הוא מוסיף,
העכביש הקטן שהיה צריך לשאוב כעת ת'מרק עם תוספת מלח שהיא
הוסיפה לו בסופו של דבר בעצמה. קצת מלוח מדיי. "אני זוכר את
היום בו פגשתי אותה, את אול. היא הייתה יפה כמו היום. היום היא
אף יפה יותר", השווה העכביש. "בניתי מלכודת עם קורי העכביש
שלי, בצורת לב, לא סתם..." חייך העכביש והתפאר במעשיו. "לכדתי
פרפר יפהפה בקורים אלה. אולגה באה, אכלה ואמרה: 'ככה ככה'.
השבתי לה כי קשה לספקה, והיא בתגובה דפקה לי נשיקה צרפתית
ואמרה: 'יש דברים שיותר קל לספק אותי בהם' וחייכה." הוא מעלה
ראשו למעלה, נזכר בנוסטלגיה, "אחרי שבועיים התחתנו."
  - "הלוואי והייתה לי אישה כמו שיש לך", קינאתי. "מישהי
שאוכל לאהוב אותה כמו שאתה אוהב את אולגה שלך."
  - "גברת גונזלס בשבילך!" הוא מתריע בפניי.
  - "למה אני תמיד מחפש שלמות? למה תמיד זורקים אותי?" זה
תמיד היה ככה, אף פעם לא היה לי טוב עם מישהי, תמיד חיפשתי למה
היא לא מספיק טובה כדי להיות איתי.

  פעם אחת יצאתי עם בחורה מדהימה, גוף יפה, אינטליגנטית
ואינטלקטואלית, פנים יפהפיות. יש על מה לדבר איתה. ניכר היה
שהיא גם די הרוסה עליי. ישבנו באיזה בית-קפה בחיפה, מדברים,
מדברים, על הכול, הגענו בשמונה וחצי בערב ועזבנו בשלוש לפנות
בוקר. ממש עיכבנו את המלצר מללכת הביתה. עד שכשהלכנו, היה לנו
כל-כך לא נעים והשארנו לו טיפ של חמישים שקלים, על הזמנה של
שמונים שקל. כדי שיהיה מרוצה ולא ירגיש רע, כדי שירגיש שהיה
כדאי.
  אספנו את עצמנו, קמנו והלכנו. כל אחד סיפר סיפור משל עצמו.
היא סיפרה ואני החזרתי בסיפור משלי. כך הגענו לביתה ברגל,
למרות שבאנו במכונית, הלכנו שעתיים וכלל לא שמנו לב.
  כשהגעתי לביתה, היא נשקה ללחיי ואמרה שהיא חייבת לקום
מוקדם. אולי תירוץ, אולי באמת. די אהבתי שהיא לא נותנת ככה ישר
ושהיא ליידי ולא משתרמטת.
  אך זה התחיל להציק לי, פעם זה יום הולדת לחברותיה, פעם זה,
פעם זה. עד שבפעם האחרונה, שאלתי למה היא מתחמקת. אז גם הבנתי
למה עכשיו יוני ויש לה חולצה ארוכה; לאורך כל ידה הימנית הייתה
צלקת מכוערת ומבחילה. מאז לא טלפנתי אליה.
  כן אני יודע, אני חרא, אני מניאק, אני בן-בן-זונה, אך כך
אני, והנחמה היחידה היא שאני מנסה להשתנות.
 
  ספידי גונזלס שאל אותי איך נפרדתי מדבורה, ולמה היא זרקה
אותי. אמרתי לו שבהתחלה היא הרחיקה אותי מחבריי, אחר-כך היא
פשוט התחילה למצוא תירוצים. היא לא אהבה את הקיבעון שלי לראות
את חבריי ביום שישי. היום היחיד שבאמת יכולתי לראות אותם.
  אחר-כך היא אמרה שאני מתפשר ופחדן. שאני צריך להראות יותר
אומץ. לא לכופף את הראש ולתת לאנשים לצ'פח אותי ולא להגיב.
  הקש ששבר את גב הגמל היה כששמרתי בבית הספר, ואיזה ילד קטן
ובאמת מושתן היה קורא לי 'קוקסינל' בכל ההטיות והפעלים. כל פעם
שרק יכול היה לעבור ולסנן ת'מילה הזו, היה עושה כך. אני
בדרך-כלל לא הייתי מגיב, ילד שקטן ממני בשתים עשרה שנים, מה יש
להגיב פה.
  יום אחד דבורה באה להביא לי אוכל, הייתי צריך להישאר עד
מאוחר. הילד עבר שם וצרח "ביי! קוקסי אוקסי!" אני כרגיל לא
שמתי לב, אך היא צרחה, איך אני בכלל מתעלם ולא מעיף לו כאפה,
נמאס לה שאני לא מנסה להתגונן ושאני נותן אפילו לילד בכיתה ח'
לדרוך עליי. נמאס לה.
  כשהגעתי הביתה, היא כבר לא הייתה. גם בגדיה לא. השאירה פתק
שאני לא יודע לעמוד על שלי ושהיא סובלת מזה, אז היא עוזבת.
בתכל'ס, זה היה תירוץ עלוב לעזוב, זה היה משהו שהיא רצתה לעשות
זה זמן רב.

  ספידי אמר לי שיש לאולגה חברה טובה, מיכאלה, והיא אלמנה
שחורה, ואם אני רוצה היא יכולה לאסוף כמה ז'וז'ואים ולכסח לילד
הזה ת'צורה. אמרתי שלא צריך, שאם הייתי רוצה, הייתי עושה זאת
בעצמי.  חוצמזה, באוקטובר אני עוזב, אז אני אלמד אותו לקח
כשאעזוב. כך כבר לא יוכלו לפטר אותי.
  - "אבל אז יאשימו אותך!" אומר ספידי בקביעה חד-משמעית.
  - "אולי, אך לפחות אפיק מכך הנאה." אני מראה את הצד החשיבתי
האופטימי וההגיוני של העניין.

  חולפים חודשים ומגיע פסח. העכביש ומשפחתו מכינים עצמם לקראת
הפסח, שריפת חמץ וכולי. אני גם חוגג. נוסע לדודתי אשר בקיבוץ.
שם פוגש את הוריי. אחי במזרח ואחותי בצבא, כך שאני נציג הילדים
היחיד של משפחתי.
  כולם יושבים סביב השולחן, קוראים את ההגדה בפאסט-פורוורד,
כדי להתחיל לאכול את האוכל הרב שכל דודה, בהתמחותה הרבה,
התקינה.
  ואז זה מגיע. הדודה מתעניינת: "איפה הבחורה החמודה הזאת
שהייתה איתך שנה שעברה?" היא שואלת בהתעניינות כדי לפתח שיחה.
"דבורה! זה לא התאים!" אני אומר במגננה. "חבל... היא הייתה
חמודה!" אומרת הדודה, ואני חושב לעצמי 'כוס אמכ, איזה חמודה,
היא מיררה לי ת'חיים, הזונה הקטנה.'
  הדודה הפסיקה לשאול שאלות, ואני, לשמחתי, הפסקתי לספק
תשובות קצרות ומעליבות, שבטח לא שימחו את הוריי, שרצו בכל רגע
להעיף לי כאפה לפרצוף.

  ספידי אומר שאני חייב להתפשר. שמה לעשות וגם אני לא שיא
השלמות. שדווקא יהיה מצוין אילו הייתי לוקח מישהי לא מושלמת או
אפילו קרובה לזה. אני צריך אחת כזאת כדי לדעת שבאמת אני אוהב
אותה, לא בגלל וואחד חזה או שפתיים או ישבן או משהו אחר. אך
תמיד הייתי מזיין וזורק, לא ממש הקשבתי לקולו של מורי ורבי,
עכביש הבית, ספידי גונזלס.

  עד אשר זה קרה. עד אשר סוף סוף כול הסופים, זה קרה.
  באחד מאתרי האינטרנט מצאתי אותה. שילמתי על האתר מראש, ואלה
סוחטים, בלי בושה. הכרתי את אותה בחורה מופלאה, שמה בישראל (או
בכל מקום אחר): מעיין. אהבנו את אותם ספרים, אותם סרטים, והסרט
שהכי אהבתי - "פרחים בשדה הקרב" עם אנדי מק'דואל - גם היא
אהבה.
  החלפנו טלפונים ודיברנו הרבה. בהתחלה בסלולרים, עד שהמחיר
הגיע לאלף שקל, וזה רק לשבועיים, וביקשתי את הטלפון בבית,
והיא, בלי היסוס, נתנה לי אותו. במשך חודש דיברנו, בוקר,
צהריים וערב, בלי לשים לב.
  הייתי כל-כך מאוהב, עד שאמרתי: זהו, זאת היא, זאת האחת
והיחידה. לא יכול להיות יותר מושלם מזה. לא איכפת לי מהמגרעות
שלה, זה זה.
  החלפנו תמונות במסנג'ר, היא נראתה טוב, אם כי העבירה לי רק
פנים, בלי גוף, לא אכפת לי, היא יפה. היא אופה. זה מה שאני
צריך.
  היא אמרה שהיא משחקת בקבוצת כדורסל מיוחדת. לא הבנתי וגם לא
ניסיתי. לא העסקתי את ראשי במילה 'מיוחדת'.
  יום אחד היא הציעה לי להיפגש, אך היססתי. היא האידיאל, מה
אם היא תנפץ את האידיאל. מה יקרה עם לא אוכל להתאהב בה. אז
אמרתי שאחשוב על זה ואתן לה תשובה עד יום שישי... לא... חמישי.
יום שבת עבר בלי שנדבר.
  אני וההססנות שלי, עוד אאבד אותה.
  ביום שני, לאחר מכן, היא פגשה מישהו, חמוד נורא, סטודנט
כמותה. היא אמרה לי, בשיחתנו ביום שני, אחרי שלא דיברתי איתה
קרוב לשבוע, כי היא יצאה איתו, היה מצוין, וחבל שלא יצא בינינו
משהו. אני אמרתי "סבבה!", ניתקתי ב"נדבר!" ואמרתי לעצמי:
'אידיוט! אידיוט! אידיוט! אני וההססנות שלי הולכים שנינו יחד
לסיים לבד את החיים האלה. מקסימום עם חתול וכלב. מה נסגר
איתי.'
  למה אני כל הזמן צריך הוכחה לבחורה מוצלחת? מה אני צריך,
בחורה תשעים שישים תשעים, שתעמוד עירומה ותכסה מבושיה עם תעודת
הדוקטורט שלה בפיזיקה גרעינית?! גם אני לא מושלם, גם אני לא
מצחיק לפעמים, ויש בנות, הו... הו... יש בנות, שחושבות שאני
יצור מכוער נורא. אז למה אני לא מכבד את המשפט הבסיסי: "מה
ששנוא עליך, אל תעשה לחברך!" יום שישי הגיע, היא יצאה איתו
ואמרה שימשיכו להיפגש.
  דפקתי על דלתו של ספידי. בנו הבכור שחזר בתשובה פתח את
הדלת.
  - "היי, רחמיאל, אבא בבית?" ובנו הבכור צרח לאביו לצאת.
ספידי יצא מתנשף. כבד מאד. "מה קרה?" שאלתיו. הוא אמר שעוד כמה
דקות עם אשתו הוא מגיע. "כן, כמובן!" סיננתי בגיחוך קל.
  הוא יצא, הוציא סיגריה לו ולי. "אני בגמילה", והנהנתי
לשלילה. הוא מציין שיכול להיות שלקחתי הפסקה, אך אף אחד לא ממש
מפסיק. הפסקתי את ההצגה ולקחתי סיגריה. סיפרתי לו על ההססנות
שלי. הוא תמצת הכול במשפט קצר: "אתה טמבל!" ואחרי שעיכלתי את
הבשורה, כי אני טמבל, הוא מוסיף: "למה אתה מחכה בדיוק,
למשיח?!" ולא ציפה ממני לתשובה ממשית. "לאשתו אולי?! צא איתה",
פקד.
  טלפנתי. היא הסכימה. למרות החבר החדש, היא הסכימה.
  נפגשנו באיזה בית קפה חדש במרכז הכרמל, די נחמד. חיכיתי
וחיכיתי וחיכיתי, היא תבריז, היא לא, היא תבריז, היא לא! הנה
היא, מעיין, יפהפייה יותר אפילו מתמונתה ששמרתי, יפהפייה ו...
בכיסא- גלגלים.
  כשהיתה קטנה, סיפרה אחר-כך, חלתה בשיתוק ילדים. היא אומנם
לא יכולה ללכת, אך מלבד זאת עושה את הרוב. גם משחקת כדורסל
בנבחרת הנכים של קריית-ביאליק.
  בכל הזמן שהיא דיברה, חשבתי, איך אני יוצא מזה. ידעתי שהיא
לא יכולה להיות מושלמת, אך לא ציפיתי  ל-ז-ה !
  הסתכלתי על פניה היפות, על חזה, על נושאי השיחה שעניינו
אותי ולפתע קלטתי, לא מעניין אותי כיסא הגלגלים, היא מושלמת,
היא פשוט מושלמת.

  דיברנו ודיברנו, היה הרבה על מה לדבר. על ספרים, השקפות
עולם, אידיאולוגיה ופוליטיקה. היא התווכחה איתי הרבה, אך לא
וויכוח מתלהם, אלא אנושי, חם, מפרגן.
  שברתי את השיא, היינו באותו בית קפה, עם אותו מלצר מסכן,
הפעם שש שעות. גם הפעם טיפ של יותר מחמישים אחוז, צר לי עליו
שנדפקה לו כל השינה, בגללנו.
  אחרי הפעם השלישית שגמרתי, אמרתי למעיין 'אני אוהב אותך'.
וואו! לדבורה לקח לי לפחות חודש עד שהוצאתי את המשפט הזה. נראה
לי שכבר מהכרותנו באינטרנט אהבתי אותה. היא השיבה שהיא אוהבת
אותי.
  סיפרתי לה על ציד המושלמות שלי, על דבורה, על חברים שכבר
אין לי הרבה.
  - "ועכשיו, כשראית מי אני?" היא שואלת.
  - "את מושלמת!" ונשקתי לה.
  נראה כי כל הבית בהדר, כולל שותפתה של מעיין, שמעה את
הצרחות של שנינו, במהלך פעמיים נוספות שעשינו את זה בלילה.
בבוקר, היא, השותפה, מיכל היה שמה, הכינה לי קפה, ואחד מוכן גם
למעיין שבוששה להתעורר.
  - "שמעתי שהיה אקשן בלילה!" היא מחייכת. אני, נבוך, מחייך
גם כן.
  מעיין הגיעה בתחתונים וגופיה למטבח, לגמה מהקפה. מיכל תפסה
את תיק הטיולים שלה, חברה כבר חיכה למטה, "אני הולכת, תבלו!"
נשקה לשנינו.

  לקחתי את מעייני'לה לביתי בקיבוץ. הורדתי אותה מהאוטו, אך
היא ביקשה לבד. נכנסתי לבית והתחלתי לקרוא "ספידי!!! ספידי!!!"
אך הוא לא ענה. היה רק פתק שמעיין הקריאה לי, והוא הלך כך:
"כפיר יקירי! עזבנו, היום נולד לנו עוד בן שקראנו לו בשמך! אם
לא חזרת עד עכשיו, סימן שהצלחת! כל הכבוד! שמור עליה טוב ואל
תתן לה לברוח. לא כל יום מוצאים את האהבה בה"א הידיעה. אוהב
אותך, ספידי גונזלס. נ.ב - בקשר לילד ההוא שקרא לך קוקסי, נראה
לי שיבלה עוד זמן רב, בהתאוששות, מנשיכה של  'אלמנה שחורה'."
  - "מי זה?" שאלה מעיין.
  - "חבר ותיק!" עניתי.