אני בבית משפט כעת, כי מישהי , חברה טובה שלי (טוב, בעבר היא
הייתה חברה טובה), גנבה לי פטנט. פטנט שלי, שיכולתי להרוויח
ממנו המון כסף. הון עתק. יכולתי לקבל יוקרה רבה ואף להירשם
כמוביל בתחום. יכולתי לזכות בהרבה נקודות, בזוהר-  שלא כל אחד
זוכה בו. אני סיפרתי לה על הפטנט והיא גנבה אותו ממני, בטענה
שזו לא המצאה שלי ושכל אחד רשאי להשתמש בה. אני שהיו לי פה ושם
חשדות לגבי עתיד מעשיה, הקלטתי, רשמתי דברים, ועכשיו אני הולך
להציג ראיות חותכות בבית המשפט.
  לא איכפת לי להפסיד את החברה הזאת, כדי לזכות חזרה בהוקרה
וביוקרה שמגיעה לי. חוץ מזה, אילו הייתה חברה, לא הייתה לוקחת
בלי לשאול, ועוד רושמת זאת לזכותה. היא לא הייתה מועלת באמוני,
לו הייתה באמת חברת אמת.
  ההמצאה שלי כה חשובה, בסדר גודל של האינטרנט, כל- כך קריטית
למין האנושי, כל- כך חשובה לנו, עד שלא אתפשר על כלום, מלבד
שיכירו בזכותי להיות בעל ההמצאה.
  זה בערך כמו למצוא כוכב חדש. מן הסתם לא תרשה לאף אדם מלבדך
לומר כי מצא אותו, ובנוסף, גם זכותך המלאה תהיה, לקרוא לו, כפי
שאתה רוצה, כי אתה מצאת אותו. אילו החבר/ה היה/הייתה, חבר/ה
טוב/ה היית קורא לכוכב על שמו/ה.
  אך היא לא השאילה, היא גנבה, מצטער על הרכושנות, זה שלי....
שלי.... היא גנבה ועשתה עם זה שימוש מסחרי, ללא כל תוספת עמל
לכיסי על ההמצאה הכה חשובה הזו. לכן לא אוכל לשכוח, לא אוכל
לסלוח, ואני הולך לתבוע ת'אם-אם-אמא שלה.
  היא אמרה לי שאני לא רציני, שההמצאה היא לא שלי, שאין לי
בלעדיות עליה. היא כבר קיימת מאות בשנים, ושאפסיק לעשות מעצמי
צחוק. כי זה בדיוק, היא אמרה, מה שיקרה בבית-  המשפט.
  חיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי אף אחד שרשם את עצמו על ההמצאה
הזאת. משמע- זאת המצאה שלי.
  שילמתי כמה שקלים לתביעות קטנות, ועכשיו שנינו בבית- המשפט.
מייצגים את עצמינו. אפילו ערוץ אחד הגיע לצלם את המשפט, מכיוון
שזה היה משפט מעורר עניין.
  -"בית- המשפט!" קורא סדרן בית המשפט, וכולם קמים על
הרגליים. כבוד השופט נכנס, ולאחר עוד סימן, כולם מתיישבים.
  -"אדון עמוס חורן נגד בתיה פולין" אומר הסדרן ומוסיף "תביעה
על הפרת חוק הפטנטים וגניבת פטנט."
  -"התובע יאמר את דברו!" מורה השופט ואני מתחיל לדבר.
  -"אדוני! כבוד השופט! המצאתי היא המצאה אשר תשנה את העולם,
משהו שלא השתמשו בו עד עכשיו!" ניסיתי להסביר את עמדתי.
  -"ומהי המצאתך? כי אני רואה את כלי התקשורת כאן, אני מבין
מכך שזה באמת דבר כלשהו שהוא נורא חשוב לכולם." מתפעל השופט.
  -"כבודו! ארבע נקודות!" אני אומר לשופט, שגבותיו מתרוממות
מעלה מעלה. עיניו נפקחות כלא מבין.
  -"סליחה?!" מבקש השופט להבהיר את הדברים.
  -"עד עתה, לעת פליאה, קטיעת דברים, התערבות או המשכיות, היו
כותבים בטקסטים שלוש נקודות. זה אכן אפקטיבי, אך אפקטיבי יתר
על כך זה ארבע נקודות." הושטתי לשופט ספר ובו בכל פעם שהיו
שלוש נקודות הוספתי עוד נקודה. "נכון שזה הרבה יותר אפקטיבי?"
  השופט באמת היה מופתע, כי זה שינה את כל תפיסת העולם, באותו
הקטע שקרא, בגלל ארבע נקודות במקום שלוש.
  -"אתה מבין, כבוד השופט, גברת פולין לקחה את הפטנט והשתמשה
בו בלי רשות. בלי שארשום אותו על שמי וארשה לה לעשות בו שימוש.
היא גרמה לי בכך נזק כלכלי." טענתי.
  לאחר שמיעת עדויות נוספות, את עדותה של בתיה גם כן, הגיע
השופט לאחר הפסקה של שעתיים.
  -"בית- המשפט!" קרא שוב קול הבאס המטורף של הסדרן, כולם,
שוב, התרוממו מהספסלים הבלתי נוחים (שזאת כוונתם בכדי שאיש לא
יירדם בזמן משפט, בדיוק אותה הסיבה שיש בבית כנסת את אותם
ספסלים). לאחר מכן כולם התיישבו בחזרה.
  -"פסק הדין!" קורא כבודו "ריח חריף של ספק עולה מהמשפט הזה.
אני הרי שופט ודיין בישראל, לא יכול לתת פסק- דין כשזה מוטל
בספק. מר. חורן, המצאתך אכן חוצה גבולות. אכן חשובה ללשון
העברית ולשאר לשונות עם זר. אך עם זאת, אין בידך ראייה ממשית
אשר קושרת אותך ואת המצאתך יחדיו. אינך יכול להביא הוכחה, ולו
הקלושה ביותר, כי זו אכן המצאתך." ואני ראיתי בדיוק מה הולך
לקרות כאן. אני הולך להפסיד. "החשב זאת לסימן קריאה או סימן
שאלה. לא ממש רשום למי אלה שייכים וכל אחד יוכל לטעון כי זאת
המצאה שלו." אני הסתכלתי עליו נזעם. כמה כסף יכולתי לעשות,
אילו המניאקית לא הייתה גונבת את זה ממני. "לכן אני קובע
שהנתבעת לא חייבת בדין, אלא מלבד רצון טוב להתנצל, ואת זה לא
אוכל להכריח אותה לעשות, גם לו הייתי רוצה." מכה בפטישו, יוצא
מהאולם וכולם מתפזרים.

  לאחר המשפט, בערב, אני מגיע לביתה של בתיה, דופק בדלת. היא
פותחת את הדלת, אני מוציא סכין ו . . . .   (נכון אפקטיבי הרבה
יותר משלוש נקודות?)

לליאת ארפי