שימחה המורה לזמרה, הייתה החביבה עליו מבין כל המורות האחרות.
הוא תמיד הקשיב לה ותמיד נתן לה תשומת לב מיוחדת. היא הייתה
המורה שלו מכיתה אל"ף ועד ו'. אחרי זה הוא עלה לחטיבת
הביניים.
בכיתה ו', כמה דקות לפני חלוקת התעודות, הוא כבר ידע. מתן אוהב
את שמחה, המורה לזמרה. אין אחרת. מעולם לא הייתה. מתן אוהב את
שמחה המורה לזמרה.

ואז כיתה ז'. הוא עם קול של מלאך. מופיע בפסטיבלים,
בפסטיגלים, בחנוכה. מופיע בתיאטראות. בארץ ובחו"ל. הכול בזכות
שמחה שהייתה לא בינתיים למורה פרטית בבית. הוא הביא לה פרחים
ושוקולד והעריץ אותה תמיד.
"הנה היא, המלאך שלי. שמחה המורה לזמרה" היה אומר.
היא התאלמנה והייתה ללא איש, הוא הגיע להלוויה. חיבקה, נישקה,
ניגב את דמעותיה. דמעות של שמחה. דמעות של שמחה המור לזמרה.

הוא בן שמונה- עשרה כעת. דרכו ללהקה צבאית ושמחה מלווה אותו
מבראשית. במשך עשור וחמישית. לאורך כל דרכו. הפילהרמונית,
הסימפוזיונית. בוורשה או בווינה. בניו- יורק או ארגנטינה. היא
ליוותה אותו תמיד. בדרכה שלה אל דרכו שלו. מתת- יבשת עד יבשת.
ארץ- אחרת וקריית- גת. מצאו עצמם קשובים לו למתן אחיפלד הזמיר
מיוקנעם.

אחר שלוש שנים, בתעלה וברמה. בקור שקוף כקרח ובחום ממיס
לבבות. הוא התקבל לאמנויות הבימה. שמחה אז כבר בת מ"ז סתווים.
מתן בן עשרים ושתיים (שנה בקבע--- כדרישת המפקדים). היא עוד לא
נשואה ולה ילדים שלושה והוא בהחלט עוד אוהב אותה.

הגיעה שעת החיזור. הוא מביא זר פרחים ועגילי פנינה בוהקים.
היא נושקת על שפתיו. היא רוצה אותו עכשיו. הוא חודר וזה מתוק
ובפיה בת הצחוק. כעבור רבע שעה (הוא לא כה מנוסה) שהכול נגמר.
הוא שואל: "נתראה מחר?" היא עצובה ושותקת, כלל לא עונה. הוא
המסכן או שמא היא המסכנה?

היא מתלבשת בבוקר. חוזרת לילדיה. הוא קם קצת מבולבל מוריד את
כובד הפוך. היא הלכה לה ולא תשוב לעולם. הלילה היה נחמד. הוא
רוצה את נפשה גם.

הוא קם וחיפש. אך לא ראה אותה יותר לעולם. היא נסעה להודו,
תאילנד, סין והתיישבה בקופנגן.

ועכשיו הוא בוכה, אך מחר הוא יצחק. כי כל הזיכרון משמחה כמעט
ונמחק. הוא מצא אהבה חדשה: את שמחה II, המורה למשחק.