|
חושב על רגע להפשיל שרוול-נפש ולשחרר רסן חפתים שעל הפרק
בסמוך לשורש, ממש בהישג כף ידי
|
כמעופה החולף של גחלילית באשמורת
אחרונה
|
צף בטבעת עין של קליפת גזע חלומך
וטובל בצבע חום כאגוז מלך
|
בין קורותייך על לוח לבי כתזזית על סף
|
כיווצתי שפתיי והידקתי החושך סביב
|
לו רק אחזתי במיומנות חלקלקה
|
רובץ כמו אוויר העומד בשער דרום וממתין להינשא
|
חוטים של כמיהה מטפסים כתיל על גדר חיה בחסות עלטה
מעבר לחומה מגדל וחצר
להינעץ כשיני כלב בבשר היום המתהפך במיטה על בטן ריקה
|
מבעד לכותונת המשוגעים של עורי
מתיר רצועות חשק ופסים
|
כמו בסרט נע אילם ונד בין מציאות מודרכת
לדמיון מובל
|
אל צלקת תחת עור ברווז געגועיי
|
כצווארון סיני בטבעת אש גרונך
|
נושק לעורפך להפיח להבה בנר נשמתך
|
מול זפת עינייך במשעול צחור מבט
|
כבעקבות לילה
על מיטת שדה שקפיציה בי
|
לחלץ מסמר אחר מסמר
אחרון
מתוך ארון גוף
|
על רכס מבטי מחדיר לנגוח אופק להבקיע
|
בין ריסייך מפרפר בערגת בראשית
|
זמן להשיק ספינת מדבר ולהערים
|
וצמה של נחושת קלועה אל צווארי הירוק כבקבוק שבור
שצומח פנימה על חודו
|
כמו ברחפת נפש מפלסת דרך הלא-נודע ומתוך האין
|
רע ונד לי אי פה הרבה שם, רועה
|
שפתייך נפשקות כשערי תפילה שנפרמת ברוח
ונישאת כחרוז בוהק שנושר צבעוני
|
כאמת מים עתיקה מובילה עצמה במעלה דרך נבלעת
|
תחת גשר אף
יונק הדבש בין ציפורן חתול לענף שבור נכלא
|
לאור עששית עיניי הדועכות קורא בנפשך
כבפנס נטול קסם מוטל לרגלייך
|
לא פעם מצאתי עצמי מהלך בין הטיפות שלאחר הבירה, בשוליהם
הסהרוריים של שגיונות קיץ מתגברים על הפחדים.
|
|
|
אני באמת לא
מבינה את זה.
יום אחד החליטו
שלגמור זה מילה
גסה .פעם לגמור
היה בדיוק כמו
"לסיים" רק פחות
אבשלום קור.
להגיד "לסיים"
זה כמו להגיד
"ידיד",
מילים שפעם רק
זקנים היו
אומרים, מילים
שהייתי כותבת
בעבודות
בהסטוריה כדי
להרשים את
המורה.
שתי מילים
שמחליפות מילים
לגטימיות ביותר
שעכשיו המשמעות
שלהם השתנתה. |
|
