|
היא מנסה להרגיע, לרכך את הרעד הנורא, לטפטף לו רוך לתוך
הוריד.
הוא מסתכל בעיניים בורקות על הבניין הסמוך קורס, שומע צעקה
עמומה של שמחת ניצחון. פעם היה מסתכל כך על גופי, על עיניי,
פעם הקשיב באותה התפעלות לקולי, לקצב נשימותיי, כדי להעביר
אותן לדף.
|
אני אספר לך את סיפור פגישתנו הראשונה.
קודם הבחנתי בשיער. חום-צהוב-זהב-דבש-שחור.
הייתי מוכן להיות סוס, ולאכול כל החיים תערובת שהיא בצבע של
השיער שלך
|
בדיוק עכשיו, אחרי מהדורת חצות, הם התחילו להשמיע את השיר
שלנו, השיר הראשון שקראנו לו "שלנו".
|
והדירה נותרת באמצע הדרך, עם שלט עץ ושני שמות עליו ועם הודעה
בשני קולות המצפה לכל מי שיתקשר לזוג שהיה פעם.
|
את האהבה צריך
להחביא ולמשש
לשייף וללטש
|
יתמות זו לא רק קערת דייסה
וילד עם דמעות בעיניים
יתמות זה כשאבא הוא כל-אחד
ואימא היא השמיים
|
אחרי כל השנים
אתה ההגדרה שלי
קנה המידה
השמש
|
בחייו של כל אמן יוצר
כשהחשמל מנותק והצ'ק חוזר
הוא חוזר לרשת הביטחון הקבועה
כבר לא סוד כמוס - סתם קלישאה
(אולי כבר ימציאו לזה מקש מיוחד
שיוכלו לייצר זאת באצבע אחת)
|
העיר מכוסה בענני ידידותינו
שמונעים ממני לראות
|
לעתים אני רוכן מעל כתפך
מתקרב כמו בסרט אימה
סופג את חומך
את עמל יומך
|
אולי לרגע אחד, משהו היה בו. עכשיו רק ריק.
את מה שראה שם, בתוך שערי העיר המסתורית שדממה, בחיים אותם
אולי חלם, לעולם לא יצליח לשפשף מעיניו.
|
יש אורות שאף אחד לא שם לב אליהם
בלילה
|
שמך אסוף עם צדפים
נעול עם כל שירייך
גילו עתיק של כוחך
נראה בחריצי הדף
איני יכול להסביר כוונתי-
גבי אינו גמיש דיו
|
ידך הקטנה, אחותי
שעוד לא ידעה 5 שנים
הפכה לגדולה יותר ויותר
כשניסית לתלוש לי את האף
|
גם אם חיית איתו שבע שנים,
לא יהיו אלו השנים הכתובות.
הכאב הוא תבנית נוף הבית
הכאב הוא תפנית צפוייה בעלילה.
|
השעה 11:20. קברו אותך לפני קצת פחות מ-12 שעות.
לא הייתי שם, הרגשתי שאסור לי.
לפני פחות מ-24 שעות עוד היית חיה. אבל זו רק הגדרה.
|
כל נשיקה
תקנה לי דקה של הקשבה
וכל הזמנה למסעדה
תקנה לך שבע דקות בגן-עדן
לפחות
|
אלישבע, אנחנו גפרורים
מוגבלים באורכנו
נלחמים על חיינו באחורי הקופסא.
|
בדרך אני חושבת
על המרחק הקצר שאני נוסעת בחופשיות
ואל הדרך הארוכה והכבולה שלך.
אנחנו נפגשים בכניסה לחדר, נכנסים בשקט.
|
אני קורא ספר על היקום
כדי להבין כמה את קטנה
ולהפסיק לפחד.
|
מידת השייכות לבית
נמדדת על פי
|
בלילות אני חג סביבך
שמך, כמו אבקני פרח, מציף את האוויר
חנק מתוק וממכר
דוחק החוצה את הדברים שצריכים להיאמר.
|
6. אין אמוטיקון
שאומר "עזבי מחשב
ובואי עכשיו"
|
כל האנשים ברחוב
וכל הכלבים המשוטטים
מחכים שתזרחי
כל המשוררים הקטנים
וכל העצים הגבוהים ייתלו בך
הייתי רוצה למכור את אצבעותייך
|
קודם כל, כופף את גבך
כמו חתול העובר תחת הדלת
אחר-כך, תוציא תעודה
תאלץ חיוך כמו בתמונה
הרם את היד, לאט
עד שתנגב את הבושה
|
אחרי שכבר הצדעתי לכל דמות במדים
דרך מסיכה מיוחדת של לילה
התקשרתי אלייך
|
אני הפסקתי להתעסק עם מיקרופונים
כלומר, אם את רוצה - תתקרבי
|
ואז השירה גדלה
כמו איברים אחרים שלא שיערתי שיגדלו
אז, כשלימדתי את עצמי לכתוב
|
פגישה חטופה איתך בתחנת רכבת
אף פעם לא מבשילה
לפרי שאפשר לאכול ברכבת
|
שבחזון תחילת הימים שלי,
את תהיי כבשה עם ניבים
ואני אהיה זאב מפוחד
ונגור בעולם בלי קיץ - שיש בו געגוע
ובלי חורף - שיש בו שקיעות אפורות
|
עכשיו העיר בהירה כמו זיכרון, פיכחון.
|
כאילו שכלום לא קרה
עיר שקטה מתעוררת מבעד צעיפיה
אוספת את שברי הזכוכית, שוטפת את הדם
ואני יושב על לבנה
ומחכה לאדם הראשון שיחייך,
כאילו כלום לא קרה.
|
מודעה ישנה על מותו של כהנא
בלבוש חושפני הולכות נערות
השוק והקניון לא נפגשים
והכותל כבר לח מדמעות
|
הירח הבודד נהיה למטורף הלילה
מעל המזרח התיכון
כתום, כתום מדי
כמו אור הרחוב הלא-מרחם.
רק אני מביט בו כדי לקיים את יופיו החריג
|
כי סערה בשמיים מבליטה סימנים
ולשווא ארחיק ליבי מרקיע
כי בכף ידי נולדים ומתים כוכבים
מספרם כה רב, לסוף ספירה לא אגיע
|
כולנו חורפיים במידה
עם שיעול מתורגל שמחכה להתאדות
וכפפות שחיכו בכיסי המעיל בשינת קיץ ארוכה
|
חוזר מביתך
מאבל השבעה ו
ברדיו שרה
זמרת "עד ש
תבין אותי אני כבר
לא אהיה".
|
רק כשהחזה מתרוקן
והגב ישר ככל האפשר
ננשפת האמת ממני
|
להרוג את הצחוק
שעודד אותי להאריך
את הדרך אלייך
שטשטש אותי עד אובדן החיפזון
|
מראש המגדל הצהוב
שלשלי את שערך
נשקיני והפכיני לצלם אדם
|
בעזרת לב צחיח וזוכר
אוכל להישאר כאן לעד
לבד בדיונות החמקמקות ובגבעות
הפוצעות את דממת השמיים
|
כשמוישה רבינו יגיע
הוא יצטרך לחצות
את שלוליות השתן
שנמצאות בכל החצרות
|
אולי אומר לך שהתנתקתי ממך,
שכל יום מחדש בוחן אני את אורך חבל הטבור, ומותח.
|
כבר עכשיו
הכל בחיי נשמע כמו מילים גנובות
שהסרט אמר
או שהדף שורר
מעל ראשי אין ענן בודד, רק בטון
ואין דרך שקוראת לי לקום מכיסא הנדנדה
|
זה לא מין
זה אדם הממוין למין
אני מפקיר את גזרתי הרגשית
לפחות כמו את זו הפיזית
|
אני הולך אלייך על ההליכון
חצי שעה.
לפעמים רץ, ומתעייף מהר.
מישהו שדומה לו שואל אותי
מתי אני מפסיק.
|
כבר הרבה זמן לא כתבתי
נזל לי החומר האפור של השירה
בין האצבעות
כמו ילדים מתים של עצמי
שנזלו ממני כל לילה
לבד
בסתר
מתחת לשמיכה
|
ימים סוערים, ילדתי, נופלים על פנינו
מקומות שהכרנו בגשם עולים באש
וילדי השנאה נסים בתוך הדמעות
|
הדפים של הספר נדבקו
בדיוק משני הצדדים של השיר
שאולי נכתב עליי.
גם אם היה עותק אחר בחנות,
לא הייתי מחליף.
|
בקול של אישה אני אומר מילים של גבר
ויש למילים תחתית מהדהדת
מדמיין יד נשית במסלול נשי מוכר תוך כדי סקר טלפוני.
הסוקרת מוצאת בינינו דמיון
ואני מועכת את המילים למלמול.
|
בעיר הכורים הבורים שלי
הכל אפור
חליפות ההלוויה, האספלט
כובע הגרב על ראשי הגנבים
|
אל תלכי,
למרות שבקרוב יהיה יותר רע
|
הגבעות הריקות של סביבות
פסגת זאב חוזות מידי יום בזריחה אחת ישראלית
וזריחה ערבית-פלסטינאית,
גם השקיעה מגיעה בשתי שפות.
|
ויום אחד נתחתן
ונשמע מוזיקה טובה ביחד
ויוולדו לנו ילדים יפים
עם חיוך דק ומתוק
|
אני רוצה שתיראי עדינה ושברירית,
כשהרוח נושבת על פנייך בתחנת רכבת ישנה.
ואז תפני את מבטך אליי, ותגידי לי כי נגמר,
או התחיל, או אפילו לא.
|
ראי, ציפורי טרם
באות לכאן בשקט
(אולי סוף סוף)
ציפורי טרם בוכות
כתפי מתחת ראשך
והשמיים מחבקים בהבנה
(חיוכך רק אליי)
|
קחי את ידיי
הן כל מה שיש לי
|
ירושלים, עד היום בו אבין
כיצד לטייל ברחובותייך
עם מעיל של רוח זרה
או להביט בך רק בעין אחת
|
הכוכבים הם סוכר בתה השחור והקר
שכמעט מכסה את הנמשים שעל הטף
והחיוך כמו מעיל-
מפני הדברים המטרידים באמת הוא לא מגן
--------
עד עכשיו זו רק טיוטה
עד שהחיבוק יתחיל
|
אין בחנות משקפיים מיוחדים נגד מבטך,
|
מור מחייכת לעצמי
ואני נדבק גם במגפה הזאת -
יום ועוד יום,
אין מקום למילה ההיא כאן
אמרתי לך כבר,
את גורם השמיים שביני לבין כאב הפנטום
|
איך יכול להיות
שהדמות שבמראה לבושה?
היא מתבוננת בגופה שלה,
מושיטה לה יד
ומוציאה אותה מהאמבטיה.
|
אני לא האור שלך
אני לא.
פעמונים הכתיבו את קצב הליכתנו במורד השביל.
הנוף כבר התכסה בערפל שקט של סוף היום.
קבוצתנו על הדשא התיישבה, בסדר אלפביתי,
את, כמו תמיד, לידי. מכורח נסיבות.
|
לא אעיר אותך. מה אני אגיד לך?
לך, שרחמך ריק כבית נטוש,
ואין איש ממלא את מקומי.
|
כמו על סנטרך, האמת נמצאת בין שתי גבעות מכוסות באיפור.
|
אל הארכיון האישי (86 יצירות מאורכבות)
|
|
