|
הוא יהיה צמחוני?! גיחך חרבונה לעצמו. הוא, השמן הזה?! עם
האוזניים הגדולות הללו?! אפילו פיל מרגיש נוח לידו, הוא רק
מריח את סיר הבשר שזרש מכינה והוא עט על הסיר כדברי הפסוק
"בשבתכם על סיר הבשר"
|
לחישותיי חורצות פניך
מותירות בן סימנים
של תוגת העצב.
|
איך כה יפית ואיך לעת ערב,
כמו אותן הכלות, לבן נתכסתה.
|
כבר הקיץ חלף
והחורף חזר
רק רוצה לאחוז בידייך.
כמו בארבע עונות
כל הזמן משתנות
הצורה והדרך אלייך.
|
כמו עשן המכסיף באישוניי
האפור שמעיב בשמיי
כמו הצל שהתל בצבעה של השמש.
|
רעדה בה נימה
לחוצה שבלב
וקולות רחוקים
של דמעה וכאב
|
כגל מרחף
אל אופק דומע
כך אני רץ אותך מחבק
|
איך אפשר לחלוק איתי
את כל משאות הנפש
את כל אותו העצב
שבפנים.
|
בפרות הזמן
יבשיל מעט העצב
על פרודות ענן
גמלות אט הדמעות
|
שורשיי כפותים עמוק
בדופן אדמה
צמרתי נושקת
לענן כבד
|
ובנהר שוטף
פכפוך פלגי ילבין אט
ושחור התלתלים
יכסיף עד שתיקותיי
|
אבנים, אבנים
כמו מכתב, כמו עוד סתיו, מבכים
את הדיו שיבש
את אותם העלים.
|
היקומו עצים בשלכת
היתיתמו השורות באבן
היצחק הכוכב שם באופק
הינעימו יומכם גם שיריי
|
שוב הסתיו מחלחל אל תוכנו.
העלים כאן נושרים כך לשנינו.
|
אם תרצי אנגן בך
אם תרצי אז אבוא
מיתרייך אפרוט אהתל בך
אם תרצי זה יבוא
|
בדברים שהיו כאן
באותם שעוד פה
בכתובים אשר שם מונחים
אני נשבע.
|
תקוע בפקק
אין אוויר, רק מחנק
ואבק ועוד חום
|
בראשית גבהו שמים
בראשית אי זה נרגן?
עננים הזילו מים
בראשית לפני אדם.
|
אפרורים דמדומי הסתיו הבורח
החורף חזר לפתחך.
וכל משאלות לבך הגונח
מכסים, שוב את יומך.
|
רעות, שלווה
מדבר, שממה
נושמים ביחד
את השקט במחר.
|
את העצב מלטפות הדמעות
ובשקט חוסות עיניי.
|
אם הימים חלפו שוב, עברו ואינם
אי-אפשר להחזיר את השקט.
נתכסו בחרולי הזמן
אפרורים ומחכים לקשת.
|
בחוץ נמסך
כדור עשן
מעל שנה חולפת.
ומי דואג שנתחדש
סדקים כיסתה שלכת.
|
אם תסתכלי ותראי את האופק
את מי את מוצאת על הקו
|
אי שם הלכתי כמו מטייל
תרמיל וכובע, גם מקל
אך לא מצאתי רוגע ושלווה
מנוחה לנשמה.
|
בהר, גם בשפלה, גם ברקיע
תמיד היו כאלה אהבות
אך משהו נפלא כאן לא יודע
אולי הגיעו סוף המלחמות
|
נשימתי פצועה
איך חולל העסיס בגפניי
אומלל זה הציץ בשדותיי
עת הלכת.
|
גלים נושאים אותך אלי
ואת מתנפצת בי
שוצפת בי לדקה
משאירה בי חותמך
|
אז מי אמר שאין עוד אהבה?
וטבע בה.
ומי אמר תמיד יש אכזבה?
וזכה בך.
|
אז מוללתי רגליי
והסוס בי נרתם
ודרכתי חיציי אל
מחוזות שאינם.
|
מסתיו לסתיו מעונה לעונה
כף ידי מלחכת
את מהמורות הסתיו, המלחמה
|
ניחוחות של סתיו משכר
והלמות רחוקה
עת באתי אלייך כלה.
|
פוחד להישיר ת'עלים
פוחד להיחשף לידך.
לגלות חולשות ולבטים
להתמסר בשבילך.
|
אם הנך מאדים
אם הנך בוהה בשקיעה
מתבייש ומפנים
כמוה הנך נפגע
|
בשמים שוב התכלת
העצים עודם שותקים
ברחובות תוגת העצב
צל נרדם של פנסים.
|
כעובד שב"כ התגנבו אלי שתי קלטות מעניינות ואני מביא כאן את
התמליל שלהן במדויק וללא צנזורה...
( זה לא בדיוק סיפור אלא מערכון סאטירי )
|
זה געגוע, זה החיבוק המיוסר
אותו ליטוף של העבר
|
הייתי אגם, אתה היית הרוח.
סירות משוטים, טלטלת בי אז, איך אנוח?
היית רוגש, אוחז כל שבי בחוזקה.
היה בי סוער וכל מה שנותר זו שתיקה.
|
כל החלומות, אשר פסקו מלכת
כמו הפנסים, אשר חדלו מראות
|
אל הארכיון האישי (6 יצירות מאורכבות)
|
|
פעם אחת, בממלכת
הסלוגנין, לפני
שנים רבות, חי
לו סלוגן אחד
מאושר. הוא היה
מאושר, כיוון
שהיה לו הכל: כל
מה שסלוגן צריך
בחיים. וכיוון
שסלוגנין אינן
צריכין דבר, היה
סלוגננו מאושר.
זה
אוטוביוגרפיה,
דרך אגב.
(ללא כינוי) |
|
