[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דרך המגורשים
/
בית-האבנים

בית מאבן בניתי
ראיתי מעיניי רוחי
מחדרי לבי נשבו הרוחות
בדופק מפתן בינתי הלמוני
והכלמוני

שנותרתי איש קשוב
לקירות דקים
לקול נקישות השלג בפחים
לירעות הבדים האופפים.

ידעוני במהלומות פטיש
שעודני מקיש באבניו החצובות
וההד משיב
כי רחקתי מעזבונו של אבי

אבניו היו מונחות עתה על פיר
עין המעיין.

והזמן מתיש
ואין בכוחות דעתי וזיעת אפי להביא נחמה
לנפשי
שנמצקתי בצוק הסלעים
וזלפתי בעיתותיו בנקיקי שיפולי ההרים
ומבטיי עוד תוהים
אודות טיב הבתים הרצויים שאנו מניחים
באדמות זרים בעודנו גולים

מרוך לבי וחביונותיו
עלו בי מעשי ידיי מרירים
ניגרים מדעתי המרודה
שכך היה הדבר מבלי משים, שהנחתי בית
על גבעות חשופות וחולות נודדים.

יסודותיו נגלו מלוא תילו בלבי
תיל עם חוחים מחלידים
הקיפוני הכתלים
עלה בי חלומו של אבי
לאור יום האומר:
שהחרבתי חדרי לבו
ופיזרתי שרידי רוחו
לעבר המעברים הכולאים
חלומות וממיתים תקוות

בדרכיי המתפתלות  והסוררות
הדר פרוזדורי ביתי,
היה לזרא בערבו של יום,
לבי לא ראה יפעתו עוד.


הייתי קד ושחוח בעיניי רוחי
מהלך בין אבניו
ואומר סהרורי דבריי ביני לבין נפשי
שהייתי ככול העושה לביתו,
לילדיו ולרעיתו

לשעתו הקטנה שאין בה מידה.

הלילות חלפו על משכבי
הכתלים עלו בי דקים מתמיד
צינת הבקרים חלחלה
מעיני רוחי ראיתיו;
דלת מפתן,
פתח רוח נפשי חריך קטן, חרק ורטן
לא נסגר מאז על סורג ובריח.

העיד בי שאנוכי בורח כמרוח רפאים
במרווח שבין עמי לכול היותר
שירווח  להיותי

הבית היה בהתפכחותי
הר נישא מונח על גופי
אבניו כבדות על לבבי
ודעתי שטה מפסגתו כעננים
צופה מצריח אבן
לעבר הזמנים

השלכוני הימים לבוא בסדקים
מבליח געגועים
מבריח נפשי באין רואים
ורוחי הולכת לעבר הלילה.
משם הלאה
שיעלה בה פשר חלומי

על חומות עכו  שאבניהן
לא היו כשל זה ביתי,
הטובע בטלטלתי
על כורחי,
ואנוכי אל נוכח כול,
נחבט בחומה
ומחריש אלם וקול לא נשמע
רסיסיי מספרים כי לא נשאתי בעול
עוד

שקדחתי בספינתו של אבי
הנושאת אוצרות מחרוזות
וחביונות של חרות

שיצקתי בקדחים פרצי מי-ים מלוחים
משט סערת הגלים האחרונה
והכוכבים לאורם שהיינו חגים סובבים
נתיבות אורם אל פלסטין
התעמעמו בלבי

ירושת הבטחת בית ילדותי
לאדמתי.

נרמסתי לרגלי אבניו של זה הבית.
לא נחה דעתי מאז עוד סובבת
הולמת במפרשים רוח קרעים
באה
וההדים מתוך תורן הימים נישאים
ונגלים בגזע העץ הסדקים

רב חובל היית אבי
ואני מלח ששכח את מלאכת
קשרי החבלים
משברי גלים קצף לובן חלב לבי
עלו המו לגבהים,
תעתועיי על בית-אבנים

מה אומר ומה אגיד אנוכי
ומה אוריש לבני
שכחתי הבטחתי לך אבי?
שהייתה  עטורה בדגלים
והרוחות בה מנפנפים
את הירוק והלבן
ואת גוון הדם.

מה אוריש מלבד הבית ההדור
דור בני מה יזכור?

את אבני הלבנון,
את היותי דל מדעת
דלפון מחלום
 
בית אבי ואמי
עכשיו מחלחל בדעתי
מפשיר שלגים
ואין אביב הסתיו מושל
על חרפת ראשי
אומר לעג ניהלוני הימים
שהייתי כושל.

לעתים עולה בי הבית ההוא
יריעות בד וגן שיחי ורדים
ונאחז בזיכרונות פחים
החורקים מנסרים בי משבים

אורחותי חיי היו לכאבים
הקולות פוערים בנפש הדים

צווים
שלא יהפוך לבנו אבן על אבן
שלא נקרב אל הנטמעים
לסלעי זו ארץ הארזים
שלא נניח בה בתים
העשויים מאבנים
למעט פחונים

לבי עתה  עולב ברוחי, אומר;
רחקתי,

עיניי רואות ומעידות אודות היותי בפאתי ביירות
בשכונת  האורות
קורותיי מבליחים
כנערות והנערים הפוחזים
ששכחו את הכוכבים והפחים
בארץ לבנון
באורותיה העשויים פתיתי ניאון

באבנים הללו של ביתי לא באה רוח פרצים
הכול עמד מלכת
גם שלהבת הנר לא רעדה
מעולם לא נזקקנו לה
למעט ימים מופצצים
שהזרמים המחוללים במנורות אורות
היו כבים.

ניהלוני הזמנים במנוחות
ברכוני בטוב הנעימוני להרבות
נכסים
כסות על כיסי ילדותי הדולפים

יום רדף יום
והחום באח בער בחורפים.

ילדתי יפתה בין ילדות
מתכרבלת בשמיכות
מדברת צרפתית ואנגלית
פחות
ופחות ערבית.

ועוד שנה עוברת
והשלגים נערמים, יורדים, מפשירים,
והנער מבית אבי
שותת מלבי בתער
קורע מסך
משוטט יחפן כמימים
צער העולם הולם בי
עולה מקולה של פיירוז
וחולם בוקע מרדיו
המונח ככל רהיט
פלשתין פלשתין.
המילים משליכות בי אבנים
מליט פניי על תרדמתי
המנגינות נעקדות מעיקות
הולמות בכול היותי

מביאות לאפי
ריחות  שיח הורדים
הנטוע עודו בפתח בית-הפחים
כהיותי ילד בין ילדים יחפנים
נושא דעתי אל אחי,
אל בית החלומות
אל שדות חורש הזית
הפחונים והמחנות
מהרהר במעשי ידיו
בחייו של זה  אחי הצעיר
שלא ערער ולא העיר במנעמים
שלא חצב אבנים
ולא העיר סלעים,
להופכם קורות נאות
שלא בנה בית אבנים
להנאות
שנותרו לו החפצים בודדים פזורים
והיתר ארוזים.
כמו עוד רגע יניחם על שכמו
ויצעד לפלשתין


בדין עמי ונפשי וזכר אבי ואמי
אני מודה ומתוודה בזו חרפתי
שרחקתי
הנחתי בלבי אבן עם קיר
בזה הבית שבניתי הרחקתי
עד מאוד לזו העיר
וצערי הולם בי נעור ומעיר



מאת: ווליד מאהר
תרגום מערבית
http://stage.co.il/Authors/22066: אדם קדם








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"יש! סיימתי
קורס חובלים!"



סיכום יומי השש
מאות שלושים
ותשע.
עוד ארבע שנים
חופשת שחרור!


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/3/07 7:58
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דרך המגורשים

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה