|
אמיר נולד בשנת 1983 בבית חולים קטן בת"א. מיד לאחר
שחזר משם עם הוריו גרם להם להצטער שהביאו אותו איתם.
את ברית המילה שלו ערכו לתפארת המסורת היהודית
באולמי "תכלת", ברח' שינקין בת"א, והיום יש שם סניף
מקדונלד'ס. אמיר חי בת"א 20 שנה, ואז שינה כיוון
באופן לא צפוי ועבר לאי שם בשרון. הוא מרגיש לא
שייך, תל אביבי מתמיד, הוא מצחיק ולפעמים עצוב, שנון
ולפעמים משעמם, נחמד, ולפעמים מרגיז ומעצבן.
הוא מקפיד לשגע לפחות שני אנשים ליום, וממשיך ללא
ליאות. הוריו יוכלו להעיד על כך, הם הרי כבר מההתחלה
לא שפויים.
בכניסה לתמונות מומלץ ללחוץ F11
Coming Up:
היצירות האחרונות:
מחוז האושר - רומן -
http://stage.co.il/Stories/537268065
בוקר - שירה - http://stage.co.il/Stories/130347
המערכת המליצה על:
שיבת ציון - מחזה -
http://stage.co.il/Stories/614447
מחוז האושר - רומן -
http://stage.co.il/Stories/537268065
תמיד יש את הזיונים - מונולוג -
http://stage.co.il/Stories/139414
Click, and the world was all his, even if just for a moment
and even if just from afar.
|
יום חמישי, ה- 16 בפברואר 2006, היה היום הנורא ביותר בחייו של
מרדכי אלמליח
|
היא היתה בת 30 וכבר יכלה לראות לפניה את עצמה עם ילדים,
נאחזים בשמלתה האפורה, תולשים את שיערה, מקיאים על בגדיה,
צורחים, צווחים והיא, בין כולם, מחליפה לזה חיתול ולזה מחממת
את החלב בבקבוק ומנענעת עריסה שלא מפסיקה לבכות.
|
האישונים התרחבו ככל שמסר השדרן את הודאתו, זועקים את אשר לא
העז הפה ללחוש. גם אז היו דבריו של השדרן מכוונות כלפי אותו
גרשון רופר, אשר דקר את אשתו בסכין מטבח שלושים ושתיים פעמים
בפראות בכל חלקי גופה, והובא למעצרו המיידי.
|
הדלת תיפתח והאוויר הצונן של המזגן יכה בנו. דרך הדלת הנפתחת
ייראו פניה של אישה מבוגרת הלבושה בשמלה פרחונית, מעיינת
בעיתון הבוקר. היא קוראת את החדשות הפוליטיות בעיון ומדי פעם
בפעם מעיפה מבט דרך החלון.
|
כל אישה היא עולם ומלואו, חשב לעצמו המלך, ולא רק משום שלכל
אחת מהנשים הנפלאות הסובבות על הגלובוס יש האופי המיוחד לה,
חוש ההומור הפרטי שלה או נקודת המבט הייחודית על החיים. לא,
אלו לא הדברים ההופכים כל אישה לעולם ומלואו בלבד. אלו הם
הקימורים
|
הוא היה המשורר הלאומי, ולמרות שמשוררים לאומיים תמיד מתים
לפני שהם הופכים להיות המשוררים הלאומיים, המשורר הלאומי הזה
עוד חי. האמת היא שהוא לא היה אפילו קרוב למוות, לא זקן כל כך,
משהו בין 24 לשבעים וחמש, והוא לא ידע עוד בדיוק. אף אחד לא
ידע.
|
ואז התחיל הגשם המטורף הזה של חודש אוקטובר, עם כל הברקים
שפיצצו את השמיים בצהוב, והרעמים שהחרישו לי את הרמקולים של
המשחק, והיה חושך בחוץ, ופתאום התחיל להתפוצץ כל העולם, בלי
שום הודעה מוקדמת, חוץ מזה שהיה קר עוד לפני זה, אבל לא היה
שום סימן לגשם, ולא שאני י
|
שיר הביטה במראה. באור החזק של מנורת הניאון היא ראתה את
דמותה, שמנה, כרסתנית, שיערה הבלונדיני גזוז בצורה לא סימטרית
ומשווה לפרצופה מראה מעוות
|
חיליק היה מנוול. הוא היה יושב רכון על שולחנו הקטן ומתקתק
במחשבון הלוך ושוב, עוד חישוב ועוד בדיקה, ומגרד בסנטרו ומוסיף
ספרה ומקנח את אפו ושוב מתקתק. השעות היו חולפות בין הבהובי
ההלוגן מעל לראשו וריצודי המסך לפניו.
|
פעם, כשנסעתי עם דודי מזיכרון יעקב לאילת, התרחש מעשה מהול
בשמחה ובעצב, בפחדים ותקוות נושנות, וכרוח הנושב על ענפי
השקדייה בסתיו הקירח התדפק על דלתות ליבנו ומילאם תחושות אפלות
אשר מקורן בשחר ימי האדם הרחוקים, עוד בימים אשר למד להלך על
שתי רגליו האחוריות ולקר
|
ישראל השתתק.
גם דוב שתק.
לבסוף, הוא שאל בקול קלוש: "ומה הכי טוב?"
"תאילנדי".
|
לכל גיטרה יש מפרט.
לכל קיבוצניק יש פרה,
לכל פאב יש תפריט
|
חיילי עופרת
עם רגליים קטועות
וגם אני
ביניהם - אינבנטר
|
מורמת אל על בכוח הרצון העז
נקודות האחיזה נמוגות
טלטול של קדימה אחורה
|
את עולה בראשי.
דמות קטנה ולא ברורה
|
לא היית מעולם יותר מצליל טלפוני,
בדיה בדמיוני
|
קפה רותח מגרד
שיירי ניקוטין
|
כי לך תבין את סבא.
בשבילו זה נגמר
|
האיש חסר הידיים יושב על ספסל לידי.
מה הוא רוצה, האיש חסר הידיים?
|
וכשהשמש זרחה, והירח כבר רד
רק רוח קלה נשבה באויר
וריח של מוות עמד, לא נראה
מסתתר מעינו הבוחנת של האלוהים
|
ורק כשהייתי איתך באמצע המדבר,
וכשהמים אזלו והגשם ירד
והחושך נפל כמו מסך
ואת לחשת לי באוזני:
"תראה איזה נוף"
|
הדלת תיסגר,
לא בטריקה, כמו שצפוי,
תיסגר בשקט, לאיטה.
|
חיפוש התשובה מתייבש לאיטו
כמו דיו כתום על שפת הנחל
מכתב אהבה ששרפתי בקול
נשאר בליבי, מכתים את חיי.
|
ילד, ילד, אל תפחד
גם אם אבא מרוגז
|
את ילדת קלמנטינה.
יש בך גרעינים.
אם לוחצים את מתפוצצת, וכל המיץ פורץ החוצה.
כתום הולם אותך יפה,
אבל לפעמים את יבשה,
והגוון האדמדם אוזל מעינייך
ואת כבר לא כל כך יפה.
|
על היד כווית סיגריה
מספרת הכל
|
הנה את שם יושנת.
הנה את חולמת.
נוחרת בחשכת חדרך הקר,
מכוסה שמיכת פוך עבה.
הנה שיערות קטנות מבצבצות מנחירייך
|
כל אחד רוצה לצרוך, לקנות, לשתות, לבלוע, לאהוב, להרגיש,
לזיין, לעצום את העיניים, כל אחד רוצה לשתות לחיים, כל אחד
רוצה למות שליו, לטבוע בים המוות השכוח, לאחוז עד כלות הלב
בזאת שהוא בוטח
|
את שותה כוס קפה אחרונה,
אני את עינייך שואל.
|
אין לי על מה לכתוב
גם לא על זקנות שאני רואה ברחוב
ולא על חרשים שצועקים לאלוהים
|
המילים שאמרת ללא קול
הרעישו את חדרי מקצה אל קצה
ורק
הלמות הלב נשמעו
|
אין זה משתווה לזוג עינייך
לעשות אהבה במבט
|
מה רציתי כבר לומר לך?
שיפית מאוד מאוד
תמיד יפה
תמיד יפית
|
כמו גלאהד שמחפש את הגביע
מחפש את האהבה
עוד גביע שאבד,
נגנז,
|
הסרטן עולה אל המוח
מן הלב הוא עולה.
דרך הסיגריה, דרך הפה, דרך הלוע, דרך הלשון.
מייבש את הרוק, את מאגרי החיים.
|
העוף,
והלזניה,
ודמעות הבדידות יימזגו אל
מרק העדשים
|
בעינייך השונות אני מוצא
דברים רבים
לפעמים
ולפעמים
לא מוצא מאום.
|
וצבא של מחשבות מנסה להזיז אותך
ממני
עם דחפורי ענק
ואת מתחפרת בשתי האונות
|
כשבאת אלי כמו שבאת אלי
וכשראיתי אותך איך שראיתי אותך
לא ידעתי שכך יהיה
בצרפתית נוגה של ברל את מתנגנת לי בחשיכה.
|
שיניים תותבות בגשם
פה פעור מעלה
|
הכי אני אוהב ללטף את שדייך.
לא את עינייך, לא את כתפייך.
הכי אני אוהב ללטף את שדייך
|
לא כתבתי לך סונטות שייקספיריות
ולא שירת אלתרמן.
|
התרשי לי להשקותך פעם נוספת, פיית
גשמים שלי, שפעמים גרמה לי לטפטף
כפרח לאחר הטל, פעמים כרקיע לאחר
היורה, פעמים כחוטם נוזל
|
זה שיר קצת ארוך לתקופה מיוחדת
כשישבנו בלי דאגות
וניגנו בשביל כסף.
זה שיר פרידה לתקופה שאיננה,
שלא תחזור לעולם.
|
זה בא לי בגלים של עצבות. זה נוחת לי בתוך הנשמה ועכשיו כבר
לילה. אתמול היה לי עוד חלום. היא נכנסה לי מתחת לעפעפיים
והתחילה למרוט לי את כל ההגיון מהמוח. עד לשם היא הגיעה.
העיניים שלי כואבות. זה בטח בגלל הויטמינים.
|
נובלס זה ירוק, ויש בזה משהו ציוני, אולי בגלל שירוק אבוקדו
תמיד התקשר לי לקק"ל, או בגלל שזאת סיגריה תוצרת הארץ
|
זין גדול תמיד היה דבר שרציתי. הוא נכנס עמוק ומוצא לעצמו
פורקן ומקום מקלט בתוך אחד מהמקומות הלחים האלה, שאני כל כך
אוהב.
|
היא החזיקה אותו בביצים, והוא ידע זאת. ובכל פעם שניסה להתנער
ממנה, לחשוב על משהו אחר, לעשות משהו אחר, לשמוע מוזיקה אחרת,
לכתוב סיפור, לראות סרט, לצאת לטיול, לרוץ על חוף הים, להוציא
אותה מהוורידים שלו בכל דרך שהכיר, היא חזרה בבום גדול עוד
יותר ברגע שהפסיק.
|
ואל החלון היבטתי, וראיתי חושך, וידעתי שהכל נגמר, ואין לי שום
דבר, ודבר לא יעזור, ואפשר
לקצר את היום באלף, ולהאריך את הליל בעוד אלפיים, גם אז לא
תבוא מנוחה, גם אם הסבתא תאכל ריבת שזיף,
|
שום דבר עוד לא התגבש, התלכד לכלל רעיון התחלתי, עוד לא התחלנו
לתת שמות לדמויות, מיקום עלילתי, סיפור רקע כלשהו, אלא רק
יצרנו משפטים סתמיים בראשנו, מנסים לרשום אותם בזיכרון.
|
אינני יודע להיות איש-זבוב.
אינני יודע להיות אני-אתה.
זהו שילוב שכזה, שבו אני נותן חצי, ואתה נותן חצי, ואנחנו
שנינו יוצרים יחדיו יצור חדש
|
לפתע, מישהו שיחרר את אחיזת אצבעותי משמלת הערב שלבשתי. פרחי
כסף ננעצו בתוכי, אני משתחרר.
כבר יצאתי ממקומות יותר גרועים, וכעת, מתוך דראגסטור
כדראגקווין.
|
הכל שקט בתוך חדרינו המסוגר מן העולם, הוילונות עולים ויורדים
לצלילי הרוח והאור השקוף מאיר את הערווה המתקרזלת, עוטפת את
פני ואת הווייתי, חודרת אל חיי. באותו הרגע אני שוכח את עצמי,
נותן לך לחדור אל תוכי במהירות מסחררת, מאבד שליטה ומתעלף,
קופץ אל התהום. מתוך
|
כשהראש כואב, יש להחזיק אותו בשתי ידיים ולצעוק לאלוהיך, שיתן
לך לחיות את חייך בשלווה,
ואפילו יהה עליך להפסיד את כל מניותיך באיזו חברת בת כלשהי
(כלומר, "קומפני"), ובלבד שהיום יעבור, ואיתו המועקה הצהובה
הזו.
|
לעולם לא נדע מה קרה, ורק נשמח שעברנו עוד משבר, אך אתה בשלך -
אין אתה מעוניין לחלוק את ענייניך הפרטיים עם הקרובים לך - אתה
מסוגר ורחוק
|
את רצית אותי בתוכך, אני כל כך רציתי אותך בתוכי. ילדת פלאים
שכמותך, רוקדת עם המטריה בגשם, קופצת משלולית לשלולית, אוחזת
תפוח אדום בידך, פושטת מעיל הקסמים.
תמיד את יורדת אלי ממרום שבתך, אלה דמיונית את, כולך בראשי.
יש לך אלף פנים, וכולם מחזירים לי שמחה, ואל
|
תמיד יש את הזיונים. וכל אחד בא ומספר לך שזיונים זה לא הכל.
אבל כשאתה עומד מהצד השני של זה, אתה רואה דברים אחרת. כמו
במראה
|
[אדם נכנס אל האולם]
[אדם מתיישב בכיסאו]
[אדם שומע את הדברים הנאמרים באולם, פעם שומע, פעם לא שומע]
[מידי פעם גם מאזין]
|
חזי מה זה התמונה הזאת?
נאוה זאת תמונה של כלב
חזי איזה כלב?
נאוה מה זאת אומרת? זה פודל
חזי נו, מה איכפת לי איזה סוג? של מי הכלב הזה?
נאוה לא יודעת, למה?
חזי אז מה הוא עושה אצלנו בסלון?
נאוה הוא כאן כבר שנתיים וחצי
חזי מה?
נאו
|
ישראל טוב, אבא. אם אתה לא רוצה להגיד לי את מה שיש לך על
הלב, אל תגיד. אני פשוט אבוא פעם בשבוע לבקר אותך, ונשתוק
דב לא כך היה תמיד? מאז ששרה נפטרה?
ישראל כן, אבל הסברתי לך כבר אז שאני לא יכול לבוא כל הזמן,
ושדיברתי עם זאב ומשה, וגם הם הרגישו אותו ה
|
דרך העפר העוברת בכלום מתפתלת בזהירות, כאילו שיכורה, מתנודדת
מצד אל צד. זוהי דרך המובילה אל האין, היוצאת מן החי, העוברת
בתוך הדומם, השומם, הצחיח, אל הכלום האפל. השחור. המוחלט.
|
מומלץ ללחוץ F11 בכניסה לתמונה
|
שיחת מקלחת אמיתית
מתרחשת כרגע
כשאני עומד מול זה
ומגלגל עשן
|
אל הארכיון האישי (19 יצירות מאורכבות)
|
|
מה, הסלוגן לא
מופיע אוטומטית,
אלא עובר מיון
וביקורת?
פאשיסטים!
רוצחים! משטרת-
מחשבות! |
|
