פרולוג


דרך העפר העוברת בכלום מתפתלת בזהירות, כאילו שיכורה, מתנודדת
מצד אל צד. זוהי דרך המובילה אל האין, היוצאת מן החי, העוברת
בתוך הדומם, השומם, הצחיח, אל הכלום האפל. השחור. המוחלט.
קבוצת האנשים פסעה בשקט בין עפר ואבן, והשמש הזהובה הבהבה
מעליהם, נוטלת מכוחם. היא הביטה עליהם בפעם המיליון ומנתה אותם
שוב, אך הם לא הבחינו בה. כסומים עברו בתוך קרניה.
הם יצאו מן העולם אל הלא נודע, ומה שחיבר בין שני המקומות האלו
היה דרך העפר הזו, המתמשכת. הדרך הייתה סלולה חלושות, כאילו רק
הזמן נגע בה, והיא התהוותה מפסיעות רבות של רבבות אדם, כאלה
שהלכו בה, ולעולם לא חזרו. לבנה, חיוורת, וכמעט בלתי נראית היא
נעה עוד ועוד, בין האבנים הקטנות והאפורות, והשמיים הסגולים
הנחים מעל, ללא עב אחד לישועה. את הדרך הזו אין איש זוכר. שם
לא ניתן לה, וגם לא יינתן. היא נתיב העובר מן הכלום אל הכלום.
המרום ניצב שם כמו ראי, קיר אטום ובלתי עביר. ורק השמש הקופחת
המשיכה לקרא לבני האדם בשמותיהם, ורק היא שעוד זכרה אותם, כי
שמות כבר לא היו להם. למטה נחה לה הדרך הלבנה, מעל נח לו האל,
וביניהם עמד האוויר ללא תזוזה, ואף משב רוח, קל שבקלים ככל
שיהיה, לא חתך אותו, כמו קדוש הוא.
אם היה מישהו עוצר ומביט, מקשיב למשב הרוח, או, יותר נכון,
לחסרונו, מחפש אותו, הוא היה בוודאי תוהה לאן זה נעלם, או מדוע
איננו. בכל מקרה היה אותו מישהו שואל מישהו אחר לאן מובילה דרך
זו, בה הם הולכים, מאין באו ואיך מצאו את עצמם עליה. הוא היה
שואל מישהו כיצד הגיעו לשם, או מה מעשם שם, ואותו אדם היה נעצר
בוודאי אף הוא, מביט אנה ואנה, ומחפש את התשובה. אך תשובה לא
היה מוצא. אז היה בוודאי מבחין בחוסר הרוח, ומחפש את זרימת
האוויר, אך גם זו הייתה נעלמת ממנו, והיה נשאר ומביט עם חברו
אל עבר השמש הקוראת, ויחדיו היו מביטים בה, והיא בהם, והם היו
מביטים זה בזה, ותוהים. האנשים האחרים שבקבוצה היו נעצרים
לפתע. אט אט היו מאטים את הליכתם, בהבחינם בשני ההדיוטות
התוהים, ומאות עיניים שואלות היו נעות סביב ומחפשות תשובה. אך
דבר מכל אלה לא קרה כלל, מפני שאיש לא עצר, ואיש לא תהה, ואיש
לא שאל, ואיש לא הבחין. הם פסעו בשקט, ללא סדר, כעדר כבשים
עזוב, רעב, ובלתי מודע.
לילד בן העשר שהילך לצד אביו היה מוזר שאין הוא זוכר מאין הוא
בא. הוא ניסה להיזכר, לתפוס את קצה חוט חייו, אך זה חמק ממנו,
והותיר לו אך מראות בראשו, שלא ידע מאין באו, קטעי זיכרונות
שלא היה בטוח אם היו או נוצרו בדמיונו. הוא ניסה לחשוב לאן הם
הולכים. הרי במסעם עברו לבטח את עשרת הקילומטרים כבר מזמן,
ועוד לא הגיעו ליעדם. ומהו בכלל יעדם, תהה הילד. בכל לילה היה
אביו מכסהו בשמיכה הישנה שהייתה להם, שמיכת הצמר הירוקה, ואוסף
כמה חופני אדמה תחוחה מתחת לראשו לשמש לו ככרית.
כל יום נמשך כקודמו: לקום בבוקר, לקפל את השמיכה, לזרוק מבט
מסביב, ולגלות שכלום לא השתנה מאז יום האתמול, לחפש מקור מים
כדי לשטוף את הפנים, לגלות שאין כזה בנמצא (למעט נאד המים הריק
למחצה שהיה בידם, ומימיו היו יקרים מדי כדי לשטוף פניך בהם),
לנעול את נעליך, וללכת, ללכת, ללכת.
כשהיה צמא, היה אביו משקה אותו במעט מהמים שבנאד, לגימה כה
קטנה, שקרירות ומרקם המים בקושי הגיעו לתודעתו. בלילות היה חם.
שום רוח לא נשבה על פניו, והחלומות לא הכו בראשו, ולא הותירו
בו רישום כלשהו. מוחו, כמוחם של כל בני השבט (אם כי לא היו שבט
באמת) היה נבוב וריק, ושום זיכרון או ידע מוקדם לא נשאר בו,
ורק תקווה להגיע למקום כלשהו נשארה בו, מפני שנעשה משועמם
במקצת עם חלוף הזמן, והנוף המונוטוני לא תרם לו. הוא היה ילד
קטן בתוך המון גדול מאוד, שנמשך מקצה האופק אל הקצה השני, המון
אדם שנע בלחש, חרש חרש, כנחש מתפתל בין הסלעים.




1


היה זה יום ראשון בבוקר. השמש הקיצה והאירה, מעירה את
הציפורים ועוברת אל הסנאים והאנשים. השעה עדיין הייתה מוקדמת
ביותר - 5:00 בבוקר פחות או יותר, והחיים הקיצו מחדש בעיר
הקטנה. סנאי רעב יצא לטייל ולחפש מעט מזון. בדרכו עלה וטיפס על
חסר הבית (נוכל גם לומר - "נווד", או לפחות "הומלס" אם נרצה
להשתמש במילה כבדה פחות מן הביטוי "חסר בית". אך משום שלא יהיה
זה פוליטיקלי קורקט (כלומר, נכון מבחינה פוליטית (למרות, שלא
ברור מה לפוליטיקה ולסיפור (או לפחות, באיזה פוליטיקה מדובר?
האם, לדוגמא, לפוליטיקה של איסלנד? או של הפיליפינים?))) לומר
כך, נשתמש בביטוי "חסר הבית" (וזאת גם מכיוון, (וזאת בהדגשה
חמורה) שהמורה לספרות (וכאן מוכרח הכותב להכניס הערת ביניים,
(למרות שיעיל יותר, הן מבחינת הסדר והניקיון, והן מבחינה
ספרותית לכתוב את הערות השוליים בתחתית הדף (ואולי כך אכן
ייעשה בהמשך. איני מבטיח) המסבירה כי מדובר במורה אמיתית
לספרות, שהיה לה קשר בית ספרי אמיתי עם המחבר, ושמה, (אם אנו
כבר עוסקים בעובדות יבשות) בראשי תיבות - ג.ר) הדגישה פעמים
מספר כי אין להשתמש בביטויים נלוזים (כדוגמת "הומלס") בכתיבת
ספרות יפה, (היא אף הדגישה כי את הערות המחבר יש להיות בשוליים
התחתונים של הדף, אך במקרה זה מטרתה לא הושגה) וכי יש להשגיח
כי אלה ייעלמו מן הספר המוגמר, ורק הביטויים הספרותיים גרידא
(ראה "חסר בית") יישארו))) הישן תחת העץ, והמשיך בדרכו. האיש
חסר הבית פקח את עינו השמאלית, פיהק פיהוק גדול, ונרדם בשנית.
הדשא על הגבעות זז לאיטו ברוח הקלילה שנשבה, מתמתח אל החמה
העולה, רוקד לצלילי העולם. הנה התחיל יום חדש, וכשהשמש עשתה
דרכה במעלה השמים בתנועה עיגולית וקמורה, הקיץ העולם משנתו.
צללי הלילה נתמתחו על פני האדמה החומה והעשירה, מלאת המינרלים
ומי התהום, עד שנעלמו כליל, והטל יבש חרש על עלי העצים
הגבוהים. ציוץ הציפורים נשמע. אדום החזה פרש כנף ויצא לחפש אחר
טרף לגוזליו. אי שם, אולי ימצא לו תולעת או חילזון להשביע את
רעבונו, או אולי יפגוש אי-אילו אדומי חזה אחרים. רמץ ושרץ השדה
נמו את שנתם עתה. הלילה הארוך, שהיה שייך כלו להם, ליצוריו
האפלים של האל, פינה את מקומו לבוקר היפהפה שבא לאיטו. פרפר
סגול נח על גבעול. דבורה מאביקה פרח, תולעת משי מתקדמת לאיטה
על גבעול ירקרק. כמה יפה הוא הטבע הזה, המלא בחיות וביצורים
נפלאים, שונים ומשונים, בצמחים ובנפלאות חסרות פשר. שמש עגולה,
גדולה כל כך, גדולה יותר מן ההר הנורא מכל, גורמת לעולם להיות
מדהים וקסום, לתכלת השמים, ללובן העננים, והנה כבר מחזור החיים
מתעורר בשקיקה, וכל העולם מקיים את ייעודו על פני כוכב הלכת
הזה, בהרמוניה שוטפת.
הנה הבוקר מתחלף לאיטו בשעת הצהרים, והאוויר מתחמם והופך
אידיאלי. השמש האירה ועמדה במרכז השמים, מפנקת את אנשי העיר,
הציפורים והסנאים. היא שמחה לעשות זאת, ועשתה כן בכל פעם מחדש,
ברצון ובשמחה ובהצלחה הולכת וגוברת, מתלהבת מיכולתה להפוך חושך
לאור, ולילה אפל ליום זהוב. בכל בוקר, כשהייתה צריכה לעלות,
לבשה את חליפת המגן שלה, כדי שלא תיכווה מעצמת החום שלה עצמה
והייתה מצטיידת במוטיבציה חדשה ונקייה לעבור עוד יום נפלא מעל
לכדור הארץ.
סנאי שבע יצא לטייל לאחר שכילה את ארוחתו, להפחיד פרפרים ולשחק
בחול. בדרכו עבר ועלה על מחוסר בית (וכאן שוב נדגיש (וזו הפעם
האחרונה, (כך נשבע הכותב בהן צדקו)) כי מותר להשתמש בביטויים
כגון "מחוסר בית", ואין זו חובה ללכלך את הלשון בכל פעם שמתבקש
(ואפילו אנחנו חיים בעולם של סלנג (תתביישו לכם))) אחד שישן
תחת העץ, והמשיך לו בדרכו. מחוסר הבית פקח את עינו הימנית,
פיהק פיהוק גדול, וחזר לישון.
קולות האנשים מילאו בעליצות את איזור הנהר, והדייגים שלו
בזריזות דגים נפלאים ומפרפרים מן המים. לאחר מכן היו מטילים
אותם אל דליי המים שהעמידו לצידם, וממשיכים במלאכתם. הם
יודעים, שמחר ימכרו את הדגים שתפסו, ואת הטובים והשמנים ביותר
ישאו לביתם, כדי שנשותיהם יכינו להם מהם ארוחה חמה ומשביעה.
הילדים שיחקו בחול ובדשא, מטילים כדור ותופסים אותו, נהנים
מהיותם ילדים, מנצלים את זכותם לטעות ולעשות דברים טיפשיים
וילדותיים, צוחקים כמו שרק ילדים יודעים לצחוק, צחוק שאינו
למוד כאב, צחוק אמיתי. היו כאלה שטיילו בפארק עם כלביהם,
ובמקרה שנפגשו, היו הכלבים רצים זה אחרי זנבו של זה, מרחרחים
בתאווה את האחוריים הפרוותיים של חבריהם למשחק, ונובחים
ומכשכשים בזנבותיהם בעליצות.
זוגות נאהבים ישבו בצל העצים או על הספסלים והביטו בעיניים
רוויות רגש האחד בשני, והגברים היו מלטפים את שיערות
אהובותיהם, ובנות זוגם היו מסמיקות, כיאה לגברות אמיתיות.
החמימות הייתה אמיתית, והיה זה אביב אביבי באמת, כשקלעו אלה
זרעי פרגים בשיערות אלו. הייתה זו שעת צהרים מוצלחת.
האור היה כתום וריחני, בעוד המשיכה השמש את מסלולה לכיוון
מערב. הערב עמד להגיע ולהיצמד לעוד יום בשדכן אפל, ולהחשיך את
הכול שוב, חותר ללילה. לאט לאט, בקצב לא מורגש, התארכו הצללים,
וקולות האימהות נשמעו כשהן קוראות לילדיהן לחזור ולחדול
ממשחקיהם, לאכל את ארוחות הערב שלהם, וללכת לישון. יהיה גם
מחר, וגם מחר יהיה יום נפלא, ונוכל להמשיך ולשחק.
השמש כבר הייתה בקצה השני של השמים, במקום בו עוד לא הייתה
מעולם באותו היום, ולכן היה זה מקום חדש בשבילה, למרות שכבר
ביקרה בו מאות ואלפי פעמים בעבר. היא התכוננה לשינה, וקיוותה
שתגיע כבר אל מעבר לאופק, אל אי-שם, אל מקום בו תוכל לישון
בשקט, ולהתכונן לעוד יום חדש ומרנין, שיחל ברגע שהלילה ייגמר,
בבוקר, וייגמר בערב, כאשר היא תרד שוב, מפנה את מקומה לירח.
בכל רחבי העיר הקטנה אנשים מיהרו אל בתיהם החמים, אל אהוביהם
ובני משפחותיהם. השמש כבתה אט, יורדת לאיטה ומשאירה פס דק
ואחרון של כתום וורוד וסגול, לילך, אפור וירוק, ובעצם כל צבעי
הקשת התרכזו ברגע הזה, בשניות האלו, כאשר שקעה השמש בשחור,
ולבסוף כבתה. על האדמה החשוכה הילך בעייפותו סנאי קטן למעונו,
לנום את לילו. הוא טיפס חרש על הדמות הישנה תחת העץ, וקיפץ
בפראות וברח כשפקח זה את עיניו ופיהק פיהוק גדול. החושך היה
סביב.
השמים לא נראו, והאוויר הקריר שיחק בעשב. ברחובות הריקים דלקו
מנורות הרחוב, והקפידו שלכל עמוד תיאורה תיווצר אלומת אור
משלו, יוצר עיגול אור מושלם על האספלט האפור, וממחיש עוד יותר
את השקט שמסביב. בבתים נצנצו אורות הנרות על אדני החלונות,
ובחדרי הילדים נשקו האבות למצחי הילדים, והיו כאלה שעוד הקריאו
להם סיפורים, וכך יצרו במוחם את חלומם המתוק להלילה. בני זוג
אוהבים החשיכו מזמן את חדרם, ורק רחש העלווה נשמע, כשהרוח
העיפה את עלי העצים הנושרים בקלילות ברוח.
השמש נעלמה אט אט, אורה הולך ודועך, מאריך את הצללים על פני
הקרקע, והיא עצמה הפכה לחצי עיגול, ולרבע עיגול, עד שנותרה לא
עוד מפס כתום וורוד על פני האופק, ההופך לבלתי מורגש, אפור,
שחור, לילה.




2


היה זה יום יפה. יום שני, למען האמת. הלילה עבר כהלכה ושום
דבר יוצא דופן לא קרה בשעתו. כולם קיוו שגם היום יתנהל
בעצלתיים, וללא שום מקרים חריגים במיוחד, אך למען האמת, לא
הקדישו לכך מחשבה רבה במיוחד, ואם אכן היה קורה דבר מה נורא,
היו מופתעים והופכים את פניהם מייד בעצב (אין הכוונה שהיו
מעמידים פנים כעצובים, כשבעצם לא היה איכפת להם כלל, (למרות
שהיו בוודאי גם כאלה (וזאת, כמובן, כדי להיות "פוליטיקלי
קורקט")) אלא שהיו משנים את פניהם להבעה של עצב, כדי לסמן
לחבריהם כי הם אמנם עצובים). ג'ים טיפס ועלה, וצבע את הכול
בצהוב. הוא אהב את עבודתו. הוא אהב לגרום לאנשים אושר. זה היה
ייעודו בחיים, ולמען מטרה זו נוצר בידי אלוהים, ונולד.
הגינה ניצבה ברחוב השמש העולה, ובהמשכו של אותו רחוב עמד בית
מוזר כמעה, אם כי רגיל בתכלית, כשהוא צבוע בכל אותם צבעים אשר
בני האדם נוטים לצבוע את בתיהם בהם, ולא נטה לשום צד, לא לימין
ואף לא לשמאל. הבית עמד ישר ויציב במרכז הרחוב, כשהוא פשוט
משונה משהו. על דלת הכניסה לבית היה כתוב:

זהו הבית שלנו. נא לצלצל בפעמון.
תודה.

על חזית הבית היה מסומן המספר 27 בלבן, וזה באמת היה מספרו
הסידורי של הבית. יושבי הבית זוכרים עד היום איך היה בנג'מין
הקטן מצלצל בדלת שוב ושוב, וכשהיה נשאל לפעולתו זו, היה משיב
כי רק פעל על פי הכתוב. בנג'מין צלצל בפעמון הדלת כל כך הרבה,
עד שזה שבק חיים.
הבית הקטן, מספר 27, לא היה גדול במיוחד. היו כאלה שניסו אפילו
להגדיר אותו כבית קטן, אך גם זה לא היה נכון, והדבר לא עלה
בידם. הבית הזה היה בית בינוני, שהכיל מספר מסוים מאוד ולא
משתנה של חדרים, ועליית גג קטנה. בקיץ לא היו מקננות החסידות
בארובת הבית, והגג לא היה מצופה בקש. הוא לא היה עשוי מלבנים
אדומות, ולא הייתה לו גדר עץ קטנה ולבבית מסביבו. שביל הגישה
אל הבית היה חסר, ולא נסתיים במדרגה לפני דלת הכניסה (למרות
שהקורא בוודאי ירגיש תמיהה (ואף בושה) על חיסרון הדברים הללו
מפני שבית זה אינו בית רגיל בכל זאת. הלא זה "בית ספרותי" (כפי
ש- ג.ר. הייתה נוהגת לומר), ולא עוד אלא שפותח את הסיפור,
(ולכן חובתו להיות מיוחד) ולכן מן הראוי שיהיה בעל שביל גישה,
גדר אדומה או ציפורים מקוננות. להפתעתו נתקל הקורא בהתנגדות
משהו לחשיבתו הפרימיטיבית, (ולכן הבושה) המכתיבה כי על בית
ספרותי להיות בעל יכולות נפלאות או מופלאות משהו. אך לא כך
הדבר. על כל פנים, היה זה בית רגיל לחלוטין).
באחד החדרים הפנימיים עמדו שני אנשים לבושי מקטורנים נאים
ושוחחו ביניהם. דקות מספר קודם לכן, סיימו את משחק הביליארד
שלהם (שכן היה זה חדר ביליארד),אשר נגמר בניצחונו של אחד מהם,
ובהפסדו של השני. שני הגברים היו במצב רוח מרומם. עקב שביתה
בלתי צפויה מצד ועד העובדים הכללי בעיר הקטנה, זכו לכמה ימי
חופש מרעננים, בהם יכלו לשחק להנאתם במשחק הביליארד, לטייל
בנחת ברחובות השקטים, לעיין בספרי מתח או הרפתקאות, או ללגום
כוסית ויסקי או ברנדי בשלווה ליד האח הבוער, כשהם עטופים
בחלוקי הרחצה הטובים ביותר שלהם, מעשנים את הסיגרים הריחניים.
אך, כמובן, כפי שנוהגים בני האדם לעתים קרובות מדי, הם לא
ניצלו את ההזדמנות החד פעמית הזו כדי לעשות את כל אותם דברים
של מחוץ לשגרה, אלא להיפך - נראה שבאופן בלתי מודע, ניסו לשמר
את שגרת יומם ולא לחרוג ממנה אל תחום הדברים הבלתי מוכרים או
הבלתי רגילים. וכך מצאו את עצמם באותו הבוקר בחדר הביליארד,
מנסים להעביר את היום שהתרוקן עקב השביתה הזו.
במרכז החדר עמד שולחן הביליארד הסטנדרטי עם כיסוי הלבד הירוק
והרגליים הכבדות העשויות עץ עתיק, כשגומות הכדורים היו מגולפות
לפי דוגמאות פרצופים שונים, ופני העץ ממורקים בעבודת היד של
האומן שבנה את השולחן. שולחן הביליארד עמד דומם ולא מזיק, ולא
אמר כלום (שולחן זה יהיה שגור בפינו מרגע זה והלאה בשם 'שולחן
א''). קירות החדר היו מכוסים מרבדי לבד, אשר נעקרו ביד אמונה
משולחנות הביליארד הבלויים שקדמו לשולחן א', ואשר נחשבו לבלתי
אופנתיים או בלויים למדי לאחר שימוש בהם זמן מה.
מלבד שולחן א' וקירות הלבד ושני האדונים המשוחחים, היה החדר
ריק. עמד בו גם שולחן קטן לקפה, עליו היו מונחים ספל תה וכוס
ברנדי (אכן! היה זה שולחן לקפה! ונכון גם הדבר שרק לעתים
רחוקות החזיק על עצמו ספלי קפה. אך לא היה זה שולחן לתה או
שולחן לברנדי, בכל מקרה, אלא שולחן לקפה).
"אני מקווה שלא יודיעו היום ברדיו על תאונות כלשהן, שהתרחשו
במשך הלילה. זה מעציב אותי כל כך בכל פעם שדבר מעין זה קורה",
אמר אחד הגברים.
"אני יודע", אמר בעצב השני, "בכל בוקר צריך לשמוע על איזה חסר
בית שלא ראה לאן לעזאזל הוא הולך, ואני מאחר לעבודה, משום שאני
מאזין לחדשות אלו בדריכות. יודע אתה, כמובן, עד כמה חשובים לי
חסרי הבית", וכאן לחש לו - "מפני שאם לא היו - האיזון העדין של
הטבע לא היה נשמר. איפה היו אז בעלי הבתים? מהו היום ללא לילה?
מהו השחור ללא הלבן?" אז חזר לדבר בקולו הטבעי - "אז, משום
שאיכפת לי ממותם של אלו, הקפה שלי מתקרר, ואני מאחר לעבודה".
השתיקה הייתה כבדה. אז המשיך האחרון: "הרי יודע אתה כמה מתרגז
הבוס שלי כשאני מאחר. וזה עוד לא הכול. סבור אני שלכל איכפת
מאותם מחוסרי כל, וכולם מאזינים בדריכות לקול הקריין ברדיו
באותם ימים. לכן, כשאני יוצא לבסוף מביתי, ידי האחת אוחזת
במכונת הגילוח הנטענת שלי, והשנייה במקטורן הנוסף", וכאן לחש
בשנית - "הרי מוכרח אתה להצטייד במקטורן נוסף למקרה שזה שאתה
לובש יתלכלך חלילה" - "אז, כשאני מגיע לבסוף למכוניתי, אני
מגלה ששכחתי את המפתחות בתוך הבית. יש בדעתי לנסוע באופני, אך
אז לא אוכל להתגלח תוך כדי הנסיעה, ולכן אני חוזר בריצה אל
הבית, ומועד במקום שבו היה אמור להיות שביל גישה". וכאן לחש
שוב: "אם היה שביל גישה לא הייתי מועד, כמובן" - "ובכן, חבול
וכואב אני מדדה אל הדלת, פותח אותה והולך להחליף את מכנסי
המלוכלכים מאדמת הגינה", שוב לחש - "אם לא הייתה גינה, כי אז
לא היו מתלכלכים מכנסי", והמשיך בשצף קצף - "חובש את רגלי
המדממת וצולע אל המטבח. שם אני מגלה שהשעון שלי לא ענוד לזרועי
ושהרדיו עוד מנגן. יש לכבות את המקלט, למצוא את שעוני, לקחת את
מפתחות המכונית, ואז לצאת אל עבודתי סוף כל סוף, אך לאחר
שנפלתי בריצתי, מיהרתי וחבשתי את עצמי, כיביתי את מכשיר הרדיו
ולקחתי את שעוני ואת מפתחותיי, אז אני נעשה צמא מכל
התרוצצויותיי אלו, ואני ניגש שוב למטבח כדי למזוג לי משקה
קריר. כעת, הקשב היטב - הרי יודע אתה שהמשקה האהוב עלי הוא
נקטר תפוחים סחוט, ועדיף שיהיה טרי היישר מן העץ בגינה. ובכן,
אחרי שהתרוצצתי כך בכל רחבי הבית, אני לא מוצא כמובן נקטר
תפוחים קריר לישועה, ואני מרחם על עצמי עד כדי כך שאני מכריח
את עצמי לצלוע שוב אל הגינה ולקטוף כמה תפוחים בשלים. אז אני
שוטף אותם ביסודיות", וכאן לחש שוב, "הרי יודע אתה כמה אני
שונא טעמם של תפוחים לא שטופים", ובקולו הרגיל אמר: אני שוטף
אותם וסוחט אותם עד צאת נשמתם, ולוגם באיטיות, כדי ליהנות באמת
ממרקם התפוח. שווה בנפשך מהו לי ללגום נקטר תפוחים טרי, אשר לא
שהה במקרר זמן ממושך דיו כדי לצננו. זאת אני עושה משום שאני
ממהר, ואני נזכר שוב בדבריו של הבוס, כשאגיע לבסוף אל משרדי.
'ביל',יאמר הוא בוודאי,'שוב איחרת לבוא'. אני לוגם מהנקטר הלא
צונן דיו ומדדה לכיוון המכונית, לאחר שלקחתי שוב את מקטורני
הנוסף ואת מכונת הגילוח, מתניע את הרכב, ונדהם לגלות שהדלק
אזל. באותם הימים אני אומר לעצמי - 'ביל חביבי, זהו בוודאי לא
היום שלך'. בדרכי אל תחנת הדלק אני מתפלל לאל האחרון שנשאר על
פני האדמה הזו, אם יש כזה, שלא יתפוצץ לי גלגל, משום שמתוך
עיקרון אין אני נושא עימי גלגל נוסף", כאן,בעודו נוקש על שולחן
הביליארד ומנמיך את קולו לכדי לחישה דקיקה שבדקיקות - "הרי
יודע אתה עד כמה זה מביא למזל רע. בכל פעם שאני סוחב עימי גלגל
נוסף, מתפוצץ לו הגלגל שבאמתחתי, ועליי לבזבז חצי שעה נוספת על
מנת להחליף ביניהם", והמשיך - "אני מתדלק, קונה בהזדמנות זו
עיתון בתחנת הדלק, וכן נכנס אל השירותים הציבוריים שיכול אתה
למצוא היום בכל תחנה - "הזוכר אתה איך לא היו כאלה פעם
בנמצא?", לחש שוב. הוא נתן לידידו שהות להנהן. "בקיצור, אני
ניגש לשירותים, ואז מגלה את בית הקפה הקטן והמקסים שבסמוך -
הרי יודע אתה כמה אני אוהב אותם. רק כדי להעיף מבט על מחירי
הקפה אני נכנס, וכדי להצדיק את כניסתי למקום ההוא בעת מרוצי
לעבודה, שכן חייב אני להצדיק מעשה מעין זה, אני מזמין כוס קפה
טעים וריחני. משום שאני מעשן דרך קבע, צריך אני לקנות חפיסת
סיגריות, והרי שכאלה ניתן למצוא רק בקצה המרוחק של תחנת הדלק.
כדי לחסוך זמן, אני פועל ביתר עורמה - שים לב! אני מזמין קפה,
משלם בעדו, ואז רץ, או יותר נכון - מדלג, אל עבר חנות הטבק.
הבנת את המעשה המחוכם שעשיתי?! אני רוכש כוס קפה וסיגריות בשני
מקומות שונים סימולטאנית! (זאת הוא אמר בגאווה, והבליט את
חזהו) - אך נחש מה? כשאני מגיע אל חנות הטבק..."
חברו לשיחה קטעו לפתע - "אתה בוודאי מוצא אותה סגורה, נכון?",
שאל בקול משועמם. "לא, ניחוש גרוע. הקשב - סיפורי אינו ארוך -
איני מוצא אותה סגורה, כפי שחששת, חברי בוב. החנות פתוחה
לגמרי, אך התור אל הקופה הרושמת ארוך ומייגע, ואני נזכר בכוס
הקפה שלי, שמחכה לי. אכן, משימה לא קלה היא לעשות שני דברים בו
זמנית. כשאני מגיע לבסוף אל הקופה, אני מגלה לתדהמתי כי
הסיגריות האהובות עלי אזלו, ואני נאלץ לרכוש חפיסה מסוג אחר.
אני משלם בכסף שנשאר לי לאחר קניית העיתון והקפה, ורץ עד לבית
הקפה רק כדי לגלות שהקפה שהזמנתי התקרר בינתיים - ולעיתים,
שמע! לעיתים, המלצרית המנקה את השולחנות רואה כוס קפה ללא אדם,
והרי רגילה היא לראות במקרה הקיצוני ביותר אדם ללא כוס קפה -
ולכן היא משליכה את הכוס לפח. עכשיו לא אוכל לקרוא בעיתון ביחד
עם הקפה שלי, ויוצא שסתם קניתי חפיסת סיגריות לא לרוחי, סתם
שילמתי על הקפה, וסתם נכנסתי אל בית הקפה כדי לבחון את
המחירים. בניסיוני להרים צעקה אל המלצרית, על שלקחה את כוס
הקפה, אני מגלה כי היא איננה בנמצא. הלכה לה אל השירותים, או
גרוע מזאת - רושמת בנחת את הזמנותיהם של לקוחות אחרים בינתיים.
דמיין לעצמך! רושמת את הזמנותיהם של... וכי מה זה צריך להיות?
היכן כוס הקפה שלי? האינני לקוח מן המניין? ויש שיאמרו לך,
חברי בוב (ואת זאת לחש עוד יותר על אוזן חברו, בהטמיעו כל
הברה), כי הנני לא ככל הלקוחות, אלא אף עולה עליהם! "בכל
מקרה", המשיך, "אני מתאכזב לבסוף מן הצפייה הדרוכה לבוא
המלצרית, והלוא ממהר אני אל העבודה, ולכן אני הולך אל המכונית
ונוסע אל מקום עבודתי, כשאני מגלח את זקני בו זמנית - הרי יודע
אתה כמה אני אוהב לעשות דברים בעת ובעונה אחת".
בוב הביט בו. "...כן..... אבל הי, שמע, לא הכול גרוע כל כך.
השמש עלתה. אם יום אחד היא לא תהיה שם, אז באמת יהיה לך על מה
להתלונן".
"אני לא יודע בקשר לזה",אמר ביל, "דבר מה מטריד אותי הבוקר.
ניצחת אותי במשחק הביליארד שלנו, ולא תודות לכישרונך האישי, כי
אם בשל טיפשותי. איך אוכל להרגיש טוב, אם כן?". פניו של ביל
הראו עצב רב. נשקף מהן שהוא אינו חושב שהפסיד עקב טיפשותו, אלא
עקב המזל הרב שנפל לידי חברו הטוב.
"אה, אל תיקח את זה קשה מדי, בסך הכול הפסדת". "כן", אמר ביל,
"אתה יודע, אם כבר מדברים על ניצחונות והפסדים, אני זוכר את
המשחק ההוא בחורף שעבר. שיחקתי פוקר בבר "הסוס העייף" מול
חמישה חברים קשוחים ביותר. אני אומר 'חברים', מפני שהם כל הזמן
כינו האחד את השני בשם 'קומרד' ו'קומרד יקר'. אתה יודע, אני
זוכר בדיוק רב את הערב ההוא. המזל שיחק לי. שיחק לי כמו ששיחק
לך, ידידי היקר, הבוקר. ישבתי ליד השולחן ולגמתי מנקטר התפוחים
שלי, שהמוזג זרזף אל תוכו מספר טיפות וויסקי משובח. אני זוכר
את הטעם ההוא. הוויסקי תרם למשקה את הטעם שלו, והעלה את מצב
הרוח שלי לשמים. הקופה עמדה על יותר מעשרים אלף גילדנים, ולי
נשארו בכיס עוד כמה מטבעות ספורים. ניסיתי לקרא את פני חברי
למשחק, אך אלו לא גילו לי כלום. קבל עצה ממני, ידידי, ונהג
לפיה - לעולם אל תשחק פוקר עם קומוניסטים אלו. יודעים הם
להסוות תחושותיהם היטב, ואינם מסגירים דבר. היד שלי הייתה יד
טובה באמת. היו לי שני זוגות - נסיך ושבע, והלכתי לקחת את כל
הקופה, כשהטלתי את המטבעות האחרונים שבכיסי אל השולחן. חבורת
הקומרדים נראתה עצבנית. יכולתי לראות את הזיעה מבצבצת על
מצחיהם כשנשענו לאחור ושתו את הוודקה שלהם, וידעתי שהמשחק שלי
כשחייכו זה לזה. אז הבנתי שזוהי שיטתם לבלבלני ולנטוע חשש
בליבי. מכיוון שזהו היה השלב הסופי במשחק, שילמו ה'חברים' כדי
לראות את קלפי. הנחתי את שני הזוגות שלי על השולחן. כל
הקומרדים - נפלו פניהם. אומר אני לך - אותם סובייטים, אין הם
יודעים לשטות ביריב מסוכן, וכן אין הם יודעים לשחק פוקר
כיאנקים אמיתיים. רק קומרד אחד נשאר לחייך. הוא הטיל את הקלפים
על השולחן ואני ראיתי שלא היה לו כמעט כלום - ממש סתם אוסף של
קלפים - והוא כינה אותם 'סריה'.
האמת היא, שכנראה לא הסבירו לאותו שוטה שבמשחק זה אפשר לזכות
רק באמצעות זוגות ו'פול האוס'. שלחתי את ידיי לאסוף את הכסף,
אך בו ברגע קמו חברי למשחק והלמו בפני באגרופיהם. רמאים וגנבים
אלו הלמו בי עוד ועוד, ולאחר שנפלתי פרקדן על הרצפה, ברחו משם
עם הכסף. במשך כל הלילה חיפשתי אחריהם כדי להחזיר לעצמי את מה
ששייך לי בצדק, אך הם כבר נעלמו, אותם פחדנים רודפי בצע. רוצה
אני לומר לך, ידידי, שמעולם לא ראיתי חבורת רמאים שכזו, למעט
הפעם ההיא, בה נבחנתי עם חבריי לכיתה..." (וכאן עשה הפסקה קצרה
בדיבורו, הן על מנת לשאוף מעט אויר, והן על מנת להזכר) - - -
"כן, כיתה ה' זו הייתה, כמדומני. הבחינה הייתה במקצוע
המתמטיקה, וזוכר אני כיצד התכוננתי לקראתו יומיים תמימים.
בעודי מקבל את דף המבחן, אתה מקשיב, בוב?"
בוב הביט בו מופתע. וכי ממתי איכפת לו אם אני מקשיב לו או לא?
הוא הנהן בשקט וחזר לשקוע במחשבותיו.
"...ובכן, בעודי מקבל את דף המבחן, שומע אני רשרושים מוזרים
מכיוון השולחן שמאחורי גבי. סובבתי את ראשי לאחור, ובמקביל
הייתי אוחז את דף הבחינה, כדי שלא ייפול אל הקרקע. ומה ראיתי
שם, בוב? מה ראיתי?
"לא יודע", אמר בוב, "מה"?
"שאלה טובה!" צעק ביל, "ראיתי את שני הפרחחים, ג'ולס
וכריסטיאן, מחליפים ביניהם מרשמים. אז אחזה אותי התדהמה. שני
אלה תכננו לרמות בבחינה! אותה בחינה, שלקראתה למדתי במשך
יומיים תמימים!"
לפתע נפתחה דלת החדר, ואליו נכנסה אישה צעירה לבושת סינר לבן.
ומזל שזו נכנסה. אחרת, כך נראה, לא היה סוף לסיפורו האדיוטי של
ביל. זו הייתה ג'ורג'ינה, העוזרת הבוכרית, ושניהם, ביל ובוב -
חשקו בה.
"בוקר טוב, ג'ורג'ינה, מה שלומך הבוקר?", שאל בוב.
"בוקר טוב, בוב. אני מניחה שבסדר". היא נאנחה עמוקות.
"שמעתם מה קרה בלילה? חסר בית מסכן נדרס על ידי רכבת נוסעת
באמצע הלילה. איזו טרגדיה", היא אמרה במבטא בוכרי גרוני.
ביל ובוב נאנחו עמוקות. בוב פלבל את עיניו אל השמים.
"כמה אני שונא את הרגעים האלה", רטן ביל, "בהם אתה משוחח לך
בשקט, ולפתע נודע לך שחסר בית כלשהו היה מעורב בתאונה. היודעת
את, תמיד זה קורה לי כשאני מאזין לרדיו לפני צאתי לעבודה. אז
אני כל כך אחוז תדהמה, עד שאני שוכח את עצמי לגמרי. אז, כשאני
פוסע אל עבר מכוניתי, אני שם לב ששכחתי את מפתחות הרכב, ואני
רץ אל עבר הבית. אז אני מועד במקום בו היה אמור להיות שביל
גישה..."
וכך נמשכה לה עוד שיחה מרנינה בבית מספר 27.
כמה ילדים שעמדו ברחוב צפו בג'ים, המנסה לבצע את עבודתו כהלכה,
בסנאי שרץ לאורך הפארק, ובשני כלבים מזדווגים במורד הרחוב.




3


הייתה זו שעת צהריים כשבוב הקיץ משנתו. "לעזאזל, ישנתי כל
היום המזוין", גמגם לעצמו. הוא ניסה לקום מכורסתו, אך ללא
הצלחה, ובעודו סוקר את החדר, נפתחה הדלת, ואל החדר נכנסה
ג'ורג'ינה. "קמת סוף כל סוף?"
"כן, סוף כל סוף".
"בוא, הכנתי לך ארוחת צהריים", אמרה במבטאה הכבד.
הם פסעו לכיוון המטבח, כשהיא בראש והוא מזדנב מאחוריה, בוהה
באחוריה העצומים הנעים מצד לצד ותוהה איך יהיה זה למששם כשלחם
עם ריבה בידו השנייה והיא יושבת על ברכיו ומשחקת בשפמו. כך הוא
היה רוצה שתעשה לו. לעיתים היה שוכב במיטתו ומדמיין אותה משחקת
בשפמו שעות על גבי שעות. הוא היה רוצה ללטפה במקום בו מתמזג
גבה התחתון עם ישבנה, ולתפוס אותה בצווארה ולחונקה בשעת המשגל
האנאלי.
עכשיו הם הגיעו אל המטבח. באוויר עמד ריח של צלי בשר סוס עם
גבינה מטוגנת ובוב ראה את עצמו, בדמיונו, כבר יושב וטורף את
הבשר, מלטף בעדינות את אחוריה של ג'ורג'ינה, ואין זה משנה כלל
שלחם הריבה הפך לפתע לצלי סוס. החלום נעלם. "שב ואכל. אני
צריכה ללכת עוד מעט. יש לי סידורים לעשות". בוב אכל בנחת
ובערגה. הוא לעס ובלע, ושוב לעס - ושוב בלע, עד שסיים את
ארוחתו. הוא לא הקדיש לאוכל ולטעמו תשומת לב רבה. במקום זאת,
תשומת ליבו הייתה נתונה לפעולותיה של ג'ורג'ינה ברחבי הבית,
בזמן שעברה בין החדרים, מכניסה חפצים שונים לתיק היד שלה
ומתכונת ליציאה. לבסוף, בוב ניגב את פיו במפית שהייתה מונחת על
השולחן באלגנטיות יתירה, הכניס את צלחתו אל הכיור לשטיפה, ויצא
בצעדי חתול מן הבית.
הגן הקטן שהיה ליד בית מספר 27 ברחוב השמש העולה היה מלא
בעצים. מגוון הזנים שבו היה נרחב למדי. היו שם עצי לימון
ולימונית, בעלי עלים ירקרקים ופירות צהובים, וכן עצי ברוש
גבוהים ועצי אלון עבים מאוד. בין העצים נחו בשקט שיחים נמוכים,
ושיוו לגן מראה של גן עדן קטן. עצי האשכולית והאבוקדו חגגו שם,
מפני שכמות המים שהוזרמה אליהם הייתה גבוהה. פרחים קטנים בשלל
צבעים כיסו את האדמה למרגלותיהם, וציפורים רבות שכנו שם. עצי
תפוח לא גדלו בגן. העצים והפרחים נשתלו בצורה כזו, שיצרו מכלול
צבעים מרהיב, ובמרכז הגן שכנה לה קרחת קטנה. במרכז הקרחת
שבמרכז הגן עמד עמוד גבוה. מספרים, כי את העמוד העמידו שם בזמן
בנייתה של העיר, והיו מטפסים עליו כדי להשקיף למרחקים, למרות
שכל דבר שהיה מעבר לגבולות העיר היה שומם, ולא היה דבר להשקיף
עליו. אך הוא שימש בכל מקרה להעברת ידיעות המזהירות מפני
פיראטים ושודדי דרכים אחרים, או לפחות היה משמש לכך, אם אמנם
היו פיראטים או שודדי דרכים אחרים באופק, עליהם יש להזהיר. בכל
מקרה, במשך השנים נשתל הגן הקטן מסביב לעמוד, והוא עצמו נזנח
לטובת הילדים הקטנים, שהיו מטפסים עליו, ומשחקים בהעמידם פני
פיראטים, המדווחים על עוברי אורח תמימים, מהם יש להיזהר.
בוב רץ כחץ מקשת אל הגן הקטן. הוא התחבא מאחורי שיח דמדמניות
קטן ושמנמן, והעיף מבטים אל עבר דלת ביתו. אף אחד לא הבחין
ביצור המוזר המתחבא מאחורי השיח, ולפתע נפתחה הדלת, ומתוכה
יצאה ג'ורג'ינה. היא הגיחה מן הבית ופסעה במעלה הרחוב. בוב
הציץ בה מאחור, עוקב אחריה בעיניו, ויצא כגנב מאחורי השיח
כשהייתה רחוקה דיה.
הוא עקב אחריה בשקט מופתי. בעודו עושה כך, נזכר בסרטי השוטרים
וגנבים שאהב, איך היו עוקבים האחד אחרי השני בסמטאות צרות,
ודמיין את עצמו כגיבור כמותם. הוא התחבא מאחורי מכונית ירוקה,
אחר כך מאחורי פח הזבל העמוס, והתקדם כך, בצעדי בלש, מאחורי
מושא תאוותו. אם היה מישהו רואה אותו, בוודאי היה חושב להזעיק
את המשטרה, כדי להגן על הגברת המסכנה וחסרת הישע מפני האנס
הפוטנציאלי הזה, אך בוב היה ערמומי ושקט, ובנוסף לכך - הרחוב
היה ריק מאדם באותן שעות - וכך לא נתגלה.
תפוח האדמה לבשה חצאית ירוקה עם הדפסי פירות צהובים, וישבנה
העצום היה מתנודד מצד לצד כשהיא הילכה, ידיה העבותות מחזיקות
בסל המצרכים. "מעניין לאן היא הולכת?", שאל את עצמו בוב.
ג'ורג'ינה זמזמה לעצמה שיר לכת בוכרי, וחצתה את הכביש.
בוב רץ מאחוריה. הוא רצה להשכיב אותה על הכביש ולקרוע את
חצאיתה מעליה, אבל ביסודו לא היה אדם אלים, וכך הסתפק בדמיונו
הרחב בלבד, ולא חצה את הגבול הדק העובר בין הדמיון לבין המעשה.
הוא היה סקרן מאוד, וככל שדמיין לעצמו את רגליה החסונות נאבקות
בו בפרעות שעה שהוא פוער את פיה ודוחס לתוכו מחית תפוחי אדמה
קפוא, הזיע מהתרגשות הולכת וגוברת. ג'ורג'ינה הייתה כל כך יפה
באור פנסי הרחוב בערב המחשיך והולך. הוא רצה לשכב איתה ולשחק
באצבעות רגליה הזריזות.
אך היא לא הבחינה בידידה הקירח מאחוריה. היא הייתה שמחה, מפני
שהיום היה יום חג בוכרי, והיא הלכה לבקר את סבתה (ויסלח לי
הקורא על הדמיון המפתיע לסיפור כיפה אדומה. בהן צדקי אני מוכן
להתחייב - אין זה מתוכנן!). שמה היה מינה גורקמנטיוף, והיא גרה
במרחק לא רב מרחוב השמש העולה. בצעירותה, כשהייתה אשת איש,
הולידה לו 23 ילדים, ומחציתם נפטרו בינקותם ממחלות שונות. מינה
הייתה אישה טובה, אך לא אחראית מספיק כדי לחשב ולמצוא שגידול
23 ילדים דורש מזון רב ומרחב.
בימים ההם לא היו לה ולבן זוגה מרחב גדול דיו או כמות אוכל
מספקת. כן, הם היו עניים מרודים, ולא יכלו להאכיל את כולם.
בתחילה ניסו להאכילם בתורות (כשהיו תינוקות), וכך בכל יום ינקו
שניים מהשדיים המצטמקים והולכים של האם העייפה. אך בשלב מסוים
הגיעו בני הזוג להחלטה שדרך זו לא חכמה במיוחד, ושאם ימשיכו
כך, יהרגו במו ידיהם את שארית בשרם, עד האחרון שבהם. כך בעלה
של מינה, שהיה איש קטן וקשה יום, הציע לפנות את שארית הילדים
לבית יתומים ולמקומות דומים, ולהחזיק בבת אחת, בזו האוכלת מעט,
וכמעט שלא נשמעת. הייתה זו אמה של ג'ורג'ינה.
שמה היה סבטלנה, והיא הייתה אישה קטנת מימדים, רזה ושקטה.
כשגדלה וילדה את ג'ורג'ינה, סיפקה לה את כל כמות האוכל שהייתה
יכלה להרשות לעצמה, כפיצוי על המזון הדל שאכלה היא כילדה. היא
פיטמה ופיטמה את ג'ורג'ינה בצורה כזו, שכשגדלה היו צריכים
לקנות לה חצאיות בהזמנה מיוחדת.
ג'ורג'ינה הייתה אישה נמוכה ושמנה, אך גילה וחינה כיסו על
שומניה, והיא תמיד הייתה מחייכת ושרה שירים, גם כשנפטרה אימה
משיגרון. לג'ורג'ינה היה שיר לכל מצב, וקולה היה כחצוצרה שהלמו
בה בפטיש כבד. זאת, כמובן, כשהייתה במצב רוח מרומם. בימים
כאלה, באמת, היא הייתה ממש פטפון מהלך, וקרנבל של קולות
וחיוכים.
אך היו גם ימים סגריריים, בהם כבה חיוך התמיד, גומות הלחיים
נתמלאו בעצב, והזקנה קפצה לפתע על פניה, ושיערה היה מבהיק
בשיבתו. בימים שכאלו לא הייתה שרה ג'ורג'ינה. נהפוך הוא - מצב
רוחה גרם לה למלא פיה מים ולהביט על העולם בעיניים רטובות. היא
הייתה מסתגרת בתוך תוכה, רחוקה מן העולם. לפעמים הייתה מתפרצת
בסערת רגשות זעה, כשכל תחושה תפסה משקל כבד. בימים שכאלו הייתה
מפייסת את עצמה בבליסת משהו, והייתה דומה למכונת אכילה ענקית
הדוחפת אל תוכה עוד ועוד מאכלים, כבור ללא תחתית.
המזל האיר פנים לכולנו, ויום זה, עליו מדובר, כשהלכה לבקר את
מינה גורקמנטיוף, היה יופי של יום, ודבר לא יוכל להעיב על מצב
רוחה של הבוכרית הזו. כעת כבר הייתה בקרבת ביתה של מינה, והיא
חשבה על הביקור שלה, ועד כמה תשמח סבתה לבואה. בוב רדף אחריה.
הוא ממש שכח כבר את בלישתו ואת ערמומיותו, ורץ אליה כמשוגע.
לפתע פגע בה מאחור, ונפגע מעצמת המכה, עד שנפל לארץ. היא
הסתכלה עליו מלמעלה.
"שלום, ג'ורג'ינה", הוא אמר לה, מבויש, מנסה להסוות חיוך זימה.
"ממממממ...  מה אתה עושה כאן?", ענתה לו. בוב הביט בה.
"באתי לאחל לסבתך מינה חג שמח". הוא חייך. "גם אתה??", שאלה
ג'ורג'ינה בהפתעה, "איזה יופי. אז בוא". היא משכה אותו בידו
המושטת, והקפיצה אותו על רגליו. הם דפקו בדלת. לא הייתה תשובה.
ג'ורג'ינה חייכה אליו. הם חיכו. לבסוף בוב דפק שנית. לא הייתה
תשובה.
"מינה!"
"מינה!"
הם קראו.
"דודה מינה!", בוב קרא.
ג'ורג'ינה לחשה - "סבתא".
"אה, סליחה. מינה", בוב ניסה שוב.
שום תשובה לא נשמעה מבפנים.
בוב אמר: " אולי היא ישנה".
(במצבים שכאלה, כאשר אדם בא לבקר את חברו בביתו, וכשהוא דופק
ואין תשובה, במצבים כאלה היו אומרים בוודאי משהו בסגנון: "טוב,
הוא לא בבית", או: "טוב, אנסה בפעם אחרת". אך לא כך היה בוב.
הוא היה אדם קטן וקשה עורף, בעל תושייה וחוש הומור. היה לו שפם
קטן ומצחיק, וכשהיה ילד היה לו כלב. הוא זוכר אותו עד היום
הזה, למרות שנדרס כשהיה קטן. בדיוק לפני יומיים עלה זיכרון
הכלב שלו, שמעון 8, בראשו, עת ששטף את הכלים והביט בערגה
באריחי הכיור, המאוירים בציורי פרחים וחרגולים. שמעון 8 היה
כלב חמוד, אבל נדרס בכביש המהיר בשלב מסוים, ולכן הוא לא
רלוונטי לסיפורינו. סליחה.
על כל פנים, בוב היה ילד שמן. הוא לא אהב את שמו, ולא אהב
ממרחי חצילים, מוסיקה קלאסית, או ריקודי בטן. מה שכן אהב היה
בובות. היו לו בילדותו עשרות ומאות בובות שונות, והוא היה
מוציא אותן מהקופסא הכחולה ומשחק בהן בשעת בין הערביים, עת היה
מחשיך כמעה בחוץ, ודמיונו החל משתולל. למרות שהדבר יכל להיראות
כסממן מובהק למשהו יוצא דופן, כגון הומוסקסואליות או משבר
פנימי כלשהו בנפש הילד, לא אסרו עליו הוריו לשחק בבובות.
רוב בובותיו היו נשיות, והוא היה מלביש אותן ומפשיט אותן,
מפשיט אותן ומלביש אותן, מורח על גופן הערום דבש, ומלקקו
בחופזה, או מנסה לדחוף את ראשן אל המקום הסודי של שמעון 8.
בעזרת הבובות הגבריות היה מבצע בבובות הנשיות מין אנאלי
ברוטאלי משהו, והיה קושר את ראשיהן את הדלת הפתוחה, וטורק אותה
בחוזקה. על כך היה אביו מתרעם. "למה מוכרח הילד הזה לטרוק את
הדלת?", היה ממלמל לעצמו, ובתחושת אכזבה עמוקה שניכרה היטב על
פניו, היה יוצא את הבית. האם המסכנה היתה נותרת לבדה, מבטה
האומלל משקף את מצב נפשה השברירי, ידה האחת אוחזת בידית המחבת
והשנייה במקל מנקה האסלה, והייתה נושמת עמוק, ולאחר שניות מספר
הייתה חוזרת לניקיון המחבת בעוד הדלת נטרקת, נטרקת לה. בוב גדל
כילד חסר מזל. אמו לא הבינה אותו, ולאביו לא הייתה הסבלנות
בשבילו. כל שהיה לו הוא שמעון 8.
לעתים בלילות היה מקרצף בוב את גבו ואוזניו של שמעון 8, ומספר
לו את תשוקותיו, חלומותיו, סודותיו. בין סוד לסוד הייתה דמעה
יחידה משתלשלת לה מדי פעם. הוא היה מחדיר אל הכלב הקטן בובה
שבחר בקפידה, ושכח את צרותיו. הקורא התמים יחשוב בוודאי שיש
משהו לא כסדרו אצל בוב, וכך חשבו גם הוריו וחבריו לבית הספר.
בוב היה מרוחק. וככל שהתרחק, הפשיט יותר בובות משמלותיהן, ככל
שירקה עליו החברה שסביבו היה מכסה אותן יותר ויותר בדבש
ובמיונז, וככל שעזב אביו את הבית בסערת נפש השחיל אותן יותר
עמוק אל אחורי כלבו.
כך, בסקירה מהירה של ילדותו, נוכל להסיק כיצד סיגל לעצמו בוב
את אורח חייו המופלא, הסרקסטי וההומוריסטי מחד, והעוין, העיקש
והדמוני מאידך. היו שכינו אותו מיזנתרופ, אחרים קראו לו רשע,
והטיפשים אמרו שהוא טיפש. בוב לא היה טיפש. נהפוך הוא. שפיט
היה אל בוב.
ובאמת, לא הייתה כל סיבה לקרא לו טיפש. אדם טיפש לא היה עובר
בהצלחה את מה שעבר, ובוודאי שלא היה משתקם. נכון כמובן, שלא
חוכמתו ועורמתו היא שעזרה לו להיחלץ מן הבוץ אליו נקלע טרם
לידתו, אלא תושייתו הרבה וחוש ההומור שלו, אך באם היה טיפש, לא
היה לו סיכוי כלל. דוגמא מצוינת לחוש ההומור שלו היה ביום
שנדרס כלבו, שמעון 8.
היה זה בוקר יום רביעי, ואימו הכינה חביתה. בוב היה אז ילד בן
שמונה בערך, ושיחק בחדרו בבובות באותה השעה, כשפתאום שמע קול
צפירה חזק בוקע ועולה מחלון החדר הפתוח שלו. בוב רץ אל החלון,
ודרכו ראה את שמעון 8 מוטל שוכב בתוך שלולית של דם במרכז
הכביש, ונהג המכונית עומד ליד הגופה הקטנה, חסר אונים. הוא מיד
רץ אל הרחוב, ואימו הביטה בו, המחבת בידה.
הנה כאן, בשעה שהיה כל ילד מן השורה פורץ בבכי ומיילל כתינוק
זב חוטם בן יומו, שאין לו כלל כבוד עצמי או יכולת התמודדות
מזערית, בשעה זו - רכן בוב מעל הגוף החם והפרוותי, עצם את
עיניו והריח את הריח האדום הבוקע-קולח מן הכלב. או-אז הוא עצם
את עיני כלבו, ודחף אל פי הטבעת שלו בפעם האחרונה את הבובה
האהובה עליו. כזה היה בוב. בלילות הקיץ החמים היה שוקע לאיטו
במחשבותיו על הכלב, והיה מניח זרי פרחים טריים בעקביות על הקבר
הקטן שבחצר.
השמים היו נקיים מענן ולא הראו תחושת הזדהות כלשהי. היה זה
באחד מימי הקיץ האלו, יום שני, למען האמת, הפעם הראשונה שבוב
חש את 'התחושה'. 'התחושה', כמו שאהב לקרא למצב מנטאלי זה,
כשהיה כבר אדם בוגר שיכל היה לנתח דברים מסובכים מעין אלו,
הייתה בעצם ריכוז המחשבות ההבנתיות והמסקנתיות בראשו, וביום
שני, ביום קיץ אחד, כשהיה ילד שאיבד את כלבו, והשמים לא החזירו
לו את דמעותיו ולא החווירו לעומת חיוורונו שלו, הוא חש את
'התחושה' בפעם הראשונה.
בתחילה היה בליל המחשבות והמילים בראשו גדול מדי, והוא רק יכל
לקלוט מילה פה- מילה שם, ולהביט על הכול כעל כדור צמר המלא
בקשרים של עצמו, עטוף כלו בתוך הפלונטרים שיצרו חוטיו-הוא, ולא
יכל להפריד בין החוטים לבין הכדור שיצרו. אך הכדור נראה לפניו
ברור מאוד וירוק מאוד, והתחושה הייתה אמיתית מאוד, ברורה מאוד.
רק מאוחר יותר, כשגדל, יכל אט אט להתיר את הקשרים ולראות את
הדברים בבירור יותר, כי לפעמים נדרש ניסיון החיים לבוא לעזור,
ואדם בוגר יכול לראות דברים שילד לא יכול, כמו שלפעמים רק ילד
יוכל לראות את הדברים שמבוגר לא ימצא לעולם...
בכל מקרה, גם תהליך ההתבגרות וניסיון החיים עזרו לו לפרום את
הקשרים הללו ולהפוך את כדור הצמר למחשבות ברורות ובודדות, וגם
סבלנותו הרבה. וזאת מפני שבתחילה לא יכל לראות דבר, וככל שהביט
וניסה להבין את הדברים הללו, הם נראו לו יותר מסובכים. אך עם
הזמן התרחקה התמונה והפכה ברורה יותר, הטשטוש נעלם, הופיעו
הפרטים, הגוונים התחדדו. כך למד בוב שלפעמים אי אפשר לראות
מקרוב כלום, וצריך להתרחק על מנת להבחין בפרטים. וכשהבחין
בפרטים ראה את הרווחים שבין החוטים, וראה את הקשר, ופרם חוט
לחוט ולולאה ללולאה, והנה בסופו של דבר סידר את המחשבות
שהרכיבו ביחד את 'התחושה'. ולמרות ש'התחושה' הייתה מורכבת
מהרבה תחושות שונות, כששקל אותה בידו, הייתה לה רק צורה אחת,
ורק משמעות אחת.
ומה ש'התחושה' אמרה לו זה שהחיים זה חרא. הוא לא ידע למה,
ובגילו הצעיר עוד לא הצליח להכיל לגמרי את התחושה הזו, וכל מה
שידע הוא שחבל על הכלב שלו, והוא היה עצוב. אך כבוגר התפשטה לו
התמונה, וההבנה שלו גדלה. והוא ידע שהחיים זה חרא לא בגלל כלב
שמת, או בגלל הדשא שנובל, או בגלל השמיים המעוננים. החיים זה
חרא כי החיים זה חרא. פשוט וקל. ואם כבר עושים את הדיאגנוזה,
אז החיים הם חרא מפני שהם מורכבים מחרא. וכמו שכדור צמר לא יכל
להיות כדור צמר בלי חוטי הצמר, והים לא יכל להיות ים בלי המים
המרכיבים אותו, בדיוק כך החיים זה חרא מפני שהם מורכבים מחרא
(ותסלח לי ג.ר על התנהגותי וכתיבתי הנלוזה).
אבל מה זאת אומרת, שהחיים מורכבים מחרא? וממה מורכבים באמת
החיים? האין הם מורכבים מן הכלבים המתים, מן השמיים השוממים,
מן הגשם המבושש לבוא? האין הם מורכבים מבני האדם היוצרים את
החברה האנושית כולה? האין החברה האנושית חולה ורקובה בגלל חולי
מרכיביה?
כך הפך ובדק הילד-נער-מבוגר-בוב את התכונות האנושיות ואת
תכונות העולם. כן, סיכם לעצמו בוב. אנו חיים בעולם של חרא.
והמוות של שמעון 8 הוא רק הסימפטום לכך. כאדם ממורמר וכועס הוא
נולד מחדש והתחיל את חייו. הוא החל מביט על הדברים בצורה אחרת.
להלווייתו של אביו לא הופיע ולא ביקר בקברו מעולם, מעולם לא
שטף את שיש המצבה  שהשחיר, לא קרצף אותו עד להלבנה מושלמת.
כאדם ממורמר וכועס הפך גם להיות אדם זהיר. וחשדן. אך לא רק
זאת. הוא הפך גם חסר גבולות ודורסני, חיה רעה המכירה את הקשיים
ויודעת שאין דרך אחרת, והיא חייבת להלחם על חייה ועל זכותה
הטבעית לחיות. כשאדם כזה עומד במצבים מסוימים, כשהוא בא לבקר
את חברו, לדוגמא, וזה אינו בביתו, הוא אינו מסתלק והולך, אינו
מפנה את גבו, אינו מותר, ולא אומר דברים בסגנון: "טוב, הוא לא
בבית", או: "טוב, אנסה בפעם אחרת". הוא פועל אחרת).
"אדחף אותך דרך החלון, ואת תפתחי לי את הדלת", אמר בוב בעל
התושייה. ג'ורג'ינה חייכה. הם פנו אל החלון הצדדי. הוא היה
בערך בגובה החזה, ולא גדול במיוחד. "עלי על הכתפיים  שלי
ותיכנסי פנימה".
בוב החל להזיע כשחשב על גרביוניה של תאוותו ועל ריחם, כשתעלה
זו על כתפו. ובאמת, כשהתכופף והיא דרכה על כתפיו בדרכה אל ראשו
- ואז אל החלון פנימה, הוא יכל להריח את ריח הנפטלין הזול של
בגדיה. "הו, מלאכי", אמר בליבו. אך כלפי חוץ נהג כג'נטלמן ולא
העז לומר לה דבר מעין זה. ג'ורג'ינה עלתה על אדן החלון
ובזריזות לא טיפוסית, שאינה תואמת את מימדי גופה,  קיפצה
פנימה. לאחר מספר רגעים נפתחה דלת הכניסה, ובוב נכנס פנימה.
הבית היה חשוך. ג'ורג'ינה חיפשה את מתג החשמל, והדליקה את
האור. ריח חנוק עמד בבית. "מינה", לחש בוב. ללא הואיל. הם החלו
לערוך חיפוש. "בואי נתפצל", אמר לה. הם חיפשו כל אחד במקום אחר
בבית, ולפתע נשמעה צרחה. זו הייתה ג'ורג'ינה.
"מה קרה?", זעק בוב. בראשו ראה את עצמו כהרפתקן שבא להציל את
אהובתו שנקלעה לצרה, והוא רץ לכיוון הקול מן החדר הסמוך.
"החזיקי מעמד", קרא לה. הוא רץ אל החדר בו עמדה, וכשנכנס בדלת
תקף אותו הריח הנוראי של נבלה.
"זו סבתא", יבבה ג'ורג'ינה. גופתה של מינה הזקנה הייתה שרועה
על הרצפה המלוכלכת, שיערה פזור, והיא עירומה לגמרי. בוב מיהר
ולקח שמיכה ישנה שהייתה מוטלת על המיטה וכיסה אותה עד צוואר.
ליד הגופה הם מצאו קופסת כדורים נגד כאבי גרון ופתק.
"אהובי לא רוצה בי עוד. אל לי לחיות ביגון ובכאב. סבתא מינה",
הם קראו. סבתא מינה מתה. ג'ורג'ינה נשארה לבדה בעולם.




4


בכי שקט ועצור מילא את האוויר. ראשי הדביבונים והטונה
המפוחלצים שעל הקירות הביטו בקרירות בנעשה בחדר, ובהו אל האישה
הבוכייה, העוטפת בידיה גויה קרירה. המחזה של ענקית השומן הזו,
האוספת אליה את שאריות סבתה, מילאו את לב הגיבור הגברי בחמימות
גדולה. ליבו נמס בקרבו. הוא חש במכנסיו שעה שפרצה בבכי, וכמעט
שפרץ את גבולות הרוכסן עת התכופף מעליה ואסף אותה אל חיקו.
נכדתה האהובה והיחידה של מינה יבבה בקול שקט, רוטט, שבור וסדוק
מבכי, אוהב.
בוב חיבק אותה אליו, מציל אותה מעצמה. הוא אהב את גופה הענק,
ורצה להתנות איתה אהבים, למרוח ממרחי חרדל וכבד קצוץ על גופה
העירום. תפקיד האביר המגונן היה אהוב עליו במיוחד, והוא תמיד
השתדל לקפוץ על ההזדמנות לשחק תפקיד זה. הוא אסף אותה אליו,
והרגיש את גופה רועד כשהיא ממשיכה למרר לעצמה, ובין בכי לבכי
היה מלטף את ראשה. היא הרגישה אותו מתקשה לעברה, ואמרה לו:
"בוב, מה קרה לך? אתה לא רואה שסבתא שלי נפטרה?"
קולה הנמוך והמחוספס גרם לו להתקשות אפילו עוד יותר, וכשחשב
להתפוצץ, כמו דוד קיטור ענק ולוהט, משך אותה אל הרצפה ואנס
אותה בפראות. כשהמוסיקה הסוערת גוברת אל תוך סימפוניה חזקה, אל
כינורות אשר מגיעים לגבהים מרשימים, וצ'לו ומצלתיים מתנגשים
ויוצרים הרמוניה נשגבת, היא הגיבה לו בחיוך בוכרי רפה ואוהב,
והשלימה עם המוות. היא ידעה שזוהי דרכו לנחמה, והיא קיבלה אותה
בזרועות פתוחות. אנחות הזימה התערבבו עם דמעות הכאב וחיוכי
האושר עם עיוותי השפתיים בעת החדירה ולחות הלחיים הסמוקות. לא
תמצא דבר יפה יותר, לעולם, לעולם, מאשר סצנה כגון זו, בה
מתערבבים ונשזרים יחדיו כאב המוות ואושר החיים. ואין לך דבר
יפה יותר בעולם מאשר החיבור העילאי בין גבר לאישה, ובפרט כשזה
בא לאחר יגון כבד.
מינה שכבה ללא נוע. היא לא אמרה דבר ולא מצמצה. ללא בושה הביטה
בזוג הנרדם לאיטו, המתכסה בשמיכתה שלה, המכסה אותה ברגעיה
הפרטיים ביותר, המשאיר אותה קפואה ולא נאהבת. כמה הייתה רוצה
היא להמשיך לחיות, ולחיות באמת כנכדתה. כמה היא עורגת לכך. כעת
היא מביטה בהם ומקנאה. אח! לו רק הייתה לי שמיכתי...

ג'ים היה בשלבי סיום. מן הצבע הצהוב הבוהק ניגש אל הכתום ואל
הוורוד הרוגע, אל שלל הצבעים כמניפה נפרסת, ירד מן הסולם אט אט
וחזר אל ביתו בהילוך איטי, מכבד את הלילה. ביל ישב בחדרו הקטן
והדחוס. החלונות היו סגורים ורק מנורת השולחן הקטנה הייתה
דלוקה, מאירה באור קלוש אל ספרו שקרא - "איך לבשל את אשתך
ולהישאר בחיים". כוס הקפה שלו התקרר והלך, והוא ישב באפלולית,
מגרד את פדחתו, מתרכז בענייניו:
"... כמו כן, ישנן סוגים רבים של נשים. אם היינו מנסים למנות
את מיני הנשים שבעולם, כי אז היינו בוודאי מתייאשים לגמרי
ומאבדים את רצוננו לחיות. ישנן נשים רבות בעולם. מספרן כל כך
רב ועצום, עד כדי כך שהוא מבלבל, וכל אישה היא עולם בפני עצמו.
יש נשים גבוהות, נמוכות, שמנשמות, רזות, בעלות חזה גדול וקטן,
בעלות שיער בלונדי, אדמדם, שחור כפחם, ישנן כאלה שמרכיבות
משקפיים, כאלה שצובעות את ציפורני הרגליים וכאלה שלא, נשים
שמסוגלות להגיע לאורגזמה, וכאלה שלא חוו זאת מעולם. ישנן נשים
מופנמות, בעלות חוש הומור, בעלות תאוות, ישנן כאלה הנמשכות
לגברים, כאלה המסוגלות לדבר שעות על גבי שעות בקשר לנושא סתמי
לחלוטין, ללא מטרה. ישנן נשים יפות, ונשים בעלות חן. אל לנו
לבלבל בין שני מושגים אלו. יש נשים שמתלבשות בטעם, שיודעות
להכין מרק, שיודעות לנהל עסק, נשים ששוכבות עם גבר בתמורה
לכספו, כאלה ששומרות על עצמן עד לחתונתן, ואף כאלה שמעולם לא
התחתנו.
וכן, למרות שיש כל כך הרבה נשים בעולם, וכולן שונות בתכלית -
הרי בוודאי חשבת לעצמך פעם איך תוכל לבשל את אשתך, ולצאת מזה
בזול. בוודאי תהית לעצמך אם חייב אותו מקרה להסתיים בכניסתך
הממושכת אל תא המעצר, אם בהכרח יסווגו אותך כמטורף, אם לא תוכל
להתחתן שנית לאחר מכן.
אנחנו, כאן באגודת 'לך בשל את מי שבא לך', נלמד אותך בספר זה,
איך תוכל לבשל את מי שבא לך, ולהתחמק מעונש. במידה ומצאת עניין
בספר זה, תוכל להתרשם ולעיין בספרים נוספים בסדרה, "סירים ובני
אדם - הוראות שימוש", "אמא, אבא, ושמן זית", ו- "למה התכוון
אלוהים כשברא את האדם ואת התבלינים באותו היום?".
ובכן, לעניינינו. איך לבשל את אשתך ולהישאר בחיים? הרי זהו דבר
פשוט. כל שעליך לעשות הוא לשכור חדר בדירה. בתור הצד המשכיר,
אל לך להצהיר על נישואיך, ואז להזמין...."

ג'ורג'ינה הביטה במבט אוהב בבוב. הוא נחר בחוזקה ומשך בשמיכה.
היא שרה לו שיר אהבה חרישי -

"ככל שאוהב אותך ולא אזכור דבר
ככל שאהיה יפה לך כאם
לא אניק את ילדך,
באבקת חלב אשתמש".

היא חיבקה אותו באהבה רבה ונרדמה. שם, על השטיח המהוה, שוכבים
היו בדומיה שלושתם: ג'ורג'ינה, בוב ומינה. הוא, בחלומו, שמח
לצרף את האישה היפה שלידם אל אקט האהבה הזה, ולהעניק גם לה מעט
חמלה, והיה מחייך תוך כדי חלומו.
את הגופה קיפלו ודחסו אל תוך המזוודה הגדולה ומכוסת האבק
שהייתה מונחת בארון. הייתה זו מזוודה שחורה שצבעה המקורי לא
נראה עוד, ורק שכבת אבק אפורה ועבה כיסתה אותו. המזוודה לא
נפתחה בקלות. הרוכסן נתקע מספר פעמים, אך בוב אזר את כל
גבריותו ופתחה לבסוף. את מינה הארוזה הניחו ליד דלת הכניסה,
ובעוד יום יומיים, כך ידעו, תיעלם הגופה, כמו גנזה אותה האדמה.
כך היו נוהגים ללוות את המתים אל המוות בעיר "מחוז האושר". איש
לא ידע מעולם לאן נעלמו הגופות והיכן נקברו, וזו נראתה בשעתו
הפתרון הטוב ביותר. כך נחסך השכול שבקבורה, הנהי והבכי, טקסי
ההלוויה והתשלומים הנוספים והנלווים שלאחר המוות.
אין לטעות ולהניח שב"מחוז האושר" לא היה בית קברות. אכן היה
בית קברות קטן, אשר בו היו מונחות המצבות, משום שאדם צריך איזה
שהוא מוניומנט כלשהו לשמש לו כסימן, להשאירו בחיים ולהזכירו
שעודנו כאן. אך הקברים היו ריקים ולוחות השיש שימשו לסמליות
שבדבר בלבד.
לאחר שכיבו את האור ונעלו את הדלת, הילכו בוב וג'ורג'ינה
בשלווה אוחזת ידיים אל בית מספר 27 שברחוב השמש העולה. היה זה
סופו של יום יפה.

"...קנה סיר לבישול, גדול ככל שתוכל למצוא. אל תשכח, נשים
יכולות להיות ממש עצומות לפעמים, ולאחר הבישול נוהגות הן
להתנפח כדג הממולא באוויר. בלון זה, לו נהגת לקרא 'אשתך', לא
יהיה מאכל ערב לחיך לבדו, ולכן תצטרך להכין תבשיל מיוחד נוסף
כרוטב, אותו תוכל למזוג אט על הבשר.

אם כך, הנה לפניך המתכון:

קח קערה גדולה.
מזוג לתוכה 1 כף שמן זית
1 כף מיץ לימון
2.5 כפות רסק עגבניות
קמצוץ מלח
קמצוץ זנגביל
3 ביצים
3 כפות קמח
חצי אבוקדו כתוש
3-4 שיני שום (לפי הטעם)
1 מקל קינמון

ערבב היטב את העיסה והוסף מים מידי פעם, עד לקבלת גוון חום
אדמדם. את הרוטב יש למזוג אל הסיר ולחמם על אש קטנה בין שעה
לשעה וחצי. לאחר מכן, הוצא את אשתך, ותלה אותה לייבוש כיומיים
וחצי. פעולה זו בוודאי לא תהיה קלה לביצוע, ולכן רצוי להשתמש
במנוף כלשהו. תן לה להתייבש בשמש, כדי שגופה יוכל לספוג אל
תוכו את מגוון הטעמים של הרוטב כשתשתמש בו.
במשך היום יימשכו חרקים שונים אל הגופה, זבובים ויתושים רבים,
אשר ינקבו בחדקם חורים זעירים בבשר המת. נקבים אלו ישמשו לאחר
מכן לתוספת הארומה, כשיתמלאו ברוטב שהכנת. לאחר ימים מספר החזר
אותה אל המטבח, וחתוך את הבשר לחתיכות שמנות (אם ברצונך להכין
צלי) או לחתיכות דקות (במידה ותרצה משהו שיותר מתאים לכריך),
לפי הטעם.
את חתיכות הבשר הכנס לתוך סיר גדול, ואת הסיר הכנס לתנור, למשך
שעתיים. כוון את חום התנור ל- 220 מעלות צלזיוס. חמם ומזוג את
הרוטב על הבשר האפוי. הוסף מעט מלח ופלפל (לפי טעמך האישי),
וכך יש לך מתכון נהדר לאישה מבושלת, אשר יספיק בוודאי לחמישה
אנשים (במידה וזו אישה גדולה) או לשניים עד שלושה אנשים (אם
בדובר באישה קטנה)1 .

פרק שלישי - איך להחביא את העצמות, ואיך למצוא את עצם המזל,
וגם איך לשבור אותה

חובב בישול יקר!
אנו, באגודת 'לך בשל את מי שבא לך', רואים את עצמנו כאנשים
ריאליים והגיוניים. לכן, אנו יוצאים מתוך נקודת הנחה שאשתך
הייתה הגורם המבשל בביתכם. אם כן, הייתה זו בוודאי מלאכה לא
קלה לבשל את אשתך. על כך מגיעה לך מחיאת כף2 .


וכעת, מה לעשות עם העצמות

לאחר שאכלת לשובעה, ונהנית מטעם התבשיל, נשארו בידיך עצמות
רבות ולבנבנות. אותן אנו ממליצים לך בחום לשבור קודם כל, כדי
להתענג על מח העצם המזין, שספג וקיבל את טעם הרוטב. אז יהיה גם
יותר קל לטחון את העצמות.
לשם טחינת העצמות קח קערה. הכנס לתוכה עצם. כדי לשחוק את
העצמות תצטרך פטיש או אבן שוחקת כלשהי. במידה ולא תוכל למצוא
כזו, אנא, פנה אלינו. אנו, באגודת 'לך בשל את מי שבא לך',
רואים עצמנו אחראים לכל תקלה שהיא בתהליך זה, ונכונים להושיט
לך יד ועזרה כלשהי.
כתובתנו היא: שד' המים הזורמים 15, מיקוד 23375,
ומספר הטלפון שלנו - 6658892...."

"ביל!",נשמעה הקריאה. ביל הרים את עיניו מן הספר, סגרו, והניח
אותו בעדינות על מדף הספרים. הוא שמע את רחש הכניסה אל הבית
ואת המפתח המסתובב בחור המנעול. כמה אהב את הרגעים האלה, בהם
הייתה חוזרת הביתה וקוראת לו. לקריאתה התלוו צחקוקים מוסווים,
ומיד הוא ידע שלא באה לבד. בוב בא איתה. הו, כמה שנא אותו!
לא די בכך שאין הוא סולד למשמע חדשות רעות, ועוד נראה שנהנה
מהן, אלא שהתחרות הסמויה ביניהם על ליבה של ג'ורג'ינה קיבלה
מפנה לא צפוי. ביל ידע להסיק מסקנות, והבין מייד את פשר
הצחקוקים הסמויים.
"בילי, יקירי", קראה ג'ורג'ינה בשנית, משלא נשמעה תשובה. ביל,
בשנאתו העזה, שכח לענות גם לקריאה זו. "בילי, חמוד", קראה
ג'ורג'ינה בשלישית. אז החל ביל מתקצף. הוא ירד מהספה עליה שכב,
וירד במורד המדרגות, אל חדר הכניסה. "אל תקראי לי בשמות מעין
אלו. הרי יודעת את לוודאי שאני מתעב שמות גנאי. ראי, כשהייתי
ילד, היו ילדי השכנים, מה היו שמותיהם... אה, כן - ג'ף וגאס -
שהיו אז בני תשע או עשר -נוהגים לקרוא לי בשמות גנאי. עד היום
הזה זוכר אני את הדברים שהיו אומרים לי - 'ביל המגעיל' היו
קוראים לי, וגם 'ווילי דבילי'. היודעת את, מעולם לא חיבבתי
כינויים אלו. זוכר אני פעם אחת, בעודני משחק עם צב המחמד שלי -
אלפונסו - בגן, ליד העמוד הגבוה, כשלפתע הופיעו מבין השיחים
שני בני שטן אלה. אחים תאומים הם היו, בלונדיניים וירוקי
עיניים, והם היו רשעים ביותר.
לא הבחנתי בהם, בעודם מתקרבים לעברי, ולפתע היו לידי, ותפסו את
הצב שלי. אלפונסו המסכן, כמה פחד! הוא רעד כלו, והתחבא בתוך
שריונו העבה, לבל ישלחו בו ידם, אותם בני בליעל. גאס החל אז
לטפס במעלה העמוד בהחזיקו את אלפונסו, בעוד ג'ף אחז בי, לבל
אתפרץ ואכלה בהם את זעמי. היודעת את, גאס העמיד את אלפונסו
היקר על ראש העמוד, וכך בילה הוא את שארית חייו. ואני, שלא
הייתי ילד מפותח, לא יכולתי לטפס אליו ולהושיעו.
לאחר מספר שעות מעד הצב המסכן שלי מטה אל האדמה ונתרסק. שם
קברתי אותו, בתחתית העמוד, ושם הוא עד היום. כן, אני זוכר
שהייתי מגיע לבקרו מידי יום, והם, הרעים, היו קורעים לי 'ביל
המגעיל'. עד היום אני נזכר בשמות שנתנו לי, וגופי הצנום מתמלא
חלחלה. שונא אני מאז שמות לא לי, ומכבד אך ורק את שמי.
שמעי, אינני רוצה להלאות אותך בדברים, משום שערב עכשיו ובוודאי
את עייפה, אך זוהי לי הזדמנות נפלאה להוסיף ולומר מילה או שתים
בנושא. שמעי נא!
הורי קראו לי בשמי לזכר דודי האהוב ביל. הוא היה טיפוס שלא מן
העולם הזה, וחבל שלא הכרתיו. הורי היו מספרים לי שהיה מגדל
כבשים בארצות הצפון, והיה מומחה לתפירת מעילי העור. הלא ראית
את מעילי היפים? כעת יודעת את מנין לי מעילים יפים כל כך. הרי
זהו דודי - - -
"ביל, אתה רוצה לאכול משהו? קטעה אותו ג'ורג'ינה באחת, בהכירה
את סיפוריו הנלוזים, ויודעת היטב לאן מובילה הדרך הזו.
"לאכול?", שאל ביל. "בוודאי, למה לא. במיוחד רוצה הייתי להתענג
כעת על צלי בקר משובח בתוספת של מעט תפוחי אדמה קלויים. כאלה
בדיוק הייתה אימי מכינה לי בילדותי. 'ביל', היא הייתה אומרת
לי, 'הנה צלי הבשר שלך'. זוכר אני כיצד הייתי טורפו ולא הייתי
משאיר מאום. 'ביל', כך אימי נהגה לומר לי, 'סיימת את
ארוחתך'".
לפתע נפתחה הדלת, ובוב נכנס אל החדר. הוא התיישב בכורסא שמול
ביל, והחל דוחס את מקטרתו. הוא היה מעשן ומפריח עשן בכל מקום,
והחדר הצפוף והדחוס החל מתערפל ומכחיל. העשן כיסה את הכול,
ויצר מסך עבה ובלתי חדיר, שאי אפשר היה לראות דרכו מאום. "איך
עבר עליך היום?", שאל בוב בכבדות מבעד לערפל. ניכר בו שהוא שבע
רצון במיוחד ממשהו, כאילו עטוף במעין הילה. הוא היה נינוח
במיוחד. מצב רוחו היה טוב להפליא ורגוע.
"יומי שלי היה נפלא", ענה לו ביל, לא בלי לחוש את אותה נימה
מתנשאת שלבשה שאלתו של בוב. הוא היה אדם רגיש, ולכן ידע לנתח
את המצב והבין מדוע היה בוב במצב רוח עליז שכזה. אך כיריבו
המושבע על לב נערתו, לא התכוון לתת לו את העונג של פנים
מעורערות. "התעוררתי בבוקר, ושטפתי את פני. צחצחתי את שיני
במשחת השיניים האהובה עלי, אתה יודע, זו בטעם נקטר התפוחים,
ואז הכנתי לי ביציה רכה וטעימה, כזו כמו שאני אוהב. אה, אני
מחבב את הימים האלו. אתה יכל לקום בשעה הנראית לך נכונה,
ולעשות ביומך ככל העולה על רוחך. תמיד נדמה לי, שבימים כאלה יש
למאכלים טעם משובח יותר וערב יותר, ולמשקאות ניחוח נפלא.היודע
אתה כי עד לפני שעה קלה עוד הייתי שקוע בספרי החדש - "הזמן
האבוד ומשמעותו" (ואת זאת אמר, משום שלא רצה שבוב יידע על הספר
שבאמת קרא. ספרות כזו, חשב לעצמו, אין להחליף עם כל אחד, כל
שכן, אחד בן שטן כבוב)?
זהו ספר מרתק, וכדאי שתעיין בו מדי פעם. כל אדם המחשיב עצמו
כבר דעת מוכרח, בשלב מסוים בחייו, לקרא בספר זה".
"כן...", מלמל בוב. הוא נשף את העשן מפיו ויצר עיגולים בחדר,
מהורהר. הוא היה רוצה לפמפם מקטרת זו אל תוך פניה של
ג'ורג'ינה, ולחנוק אותה בעזרת העשן הסגול. אז היה בוודאי הופך
אותה, ומצליף בה קשות בזמן שהיא משתעלת. בוב חיבב רגעים מעין
אלו, בהם יכול היה להירגע ולחשוב על מיני שיטות לחנוק את
אהובתו ולהצליף בה בעזרת חפצים שונים. כמובן, היו עוד רגעים
שאהב. למשל, היה אוהב לדמיין לעצמו כיצד הוא מטביע אותה בגיגית
של מי מלח, ומורח את גבה בדיזל או סולר. אך את שיטותיו השונות
שמר לעצמו, ולא מימשן לעולם. אלו היו הפנטזיות הכמוסות שלו,
והן חיכו ליום מיוחד אחד, כשיהיה עם מישהי מיוחדת באמת.
הדממה השתלטה על החדר, ובוב נהנה מכל רגע שלה. הוא ידע שלא
יחלוף עוד זמן רב עד שיפתח ביל את פיו ויספר איזו שהיא מעשיה
משעממת, וכך הוא עצם את עיניו ונרדם לאיטו אל מול חלומותיו
הבלתי נלאים, ריח הסולר בנחיריו, וטעם הדבש בלשונו.
לאמתו של דבר, ביל לא התכוון כלל לפתוח את פיו ולספר עוד מעשיה
משעממת, אלא נשען על הקיר והביט החוצה אל השמש המתרחקת לאיטה
ואל השדות המאבדים מירקותם, הדליק סיגריה ושקע במחשבות. קולה
של ג'ורג'ינה מילא את החדר במתיקות עת היא זמזמה לעצמה בשעה
שעמדה ליד הכיריים והכינה את ארוחת הצהרים, והוא חשב על יופייה
וחינה הבלתי אמצעי, ודמיין איך יהיה ריחה כשינשק לשפתיה
המלאות.
כך היו שלושתם בחדר: בוב, מנמנם על הכורסא החומה והישנה, חולם
את חלומו ההזוי, ביל, המעשן את נפשו וטובע לאיטו בעיצבונה של
האהבה הנכזבת, וג'ורג'ינה, המזמזמת מנגינות סתמיות שנשמעו לה
מלודיות, ושוקעת במחשבותיה על סבתה ועל אהובה החדש, בוב.

1   תוכל לדפדף לעמ' 112 בסוף הספר ולעיין בטבלת המידות. כך
תוכל לדעת לכמה מנות לצפות לקבל מאשתך.
2   כדי לשמוע את מחיאת הכף, הפעל את הדיסק המצורף לספר והפעל
את רצועה מס' 8

5


הדג החם היה מונח על הצלחת. לידו נחה על השולחן קערת סלט
כרוב, צלחת אורז גדולה, בקבוק יין, מגש ענקי עם בשר כבש לרוב,
בקבוקונים קטנים שהכילו רוטב צ'ילי חריף במיוחד, חרדל, קטשופ,
מיונז, רוטב ברביקיו, אלף האיים, מלח ופלפל וגם כמה כוסות.
השולחן היה גדוש מכל וכל, והחדר התמלא בריח נהדר. ביל הכניס
עוד חתיכת דג לפיו.
"יודעים אתם", מלמל בפה מלא בחתיכות דג לעוסות, "זוכר אני את
הדג הראשון שאכלתי בחיי". עצם קטנה בצבצה מפיו, והוא לגם מעט
מן היין, אשר זרזף על סנטרו. קולות לעיסתו היו משביעי רצון
בעיני ג'ורג'ינה, שחייכה לעצמה. בוב הביט בהם. בביל המזיל את
היין המעורב בחלקי דג טריים על סנטרו וחולצתו, בג'ורג'ינה היפה
שחייכה. היא הייתה כליל השלמות והיופי, וגם טבחית מעולה.
"זה כל מה שגבר צריך באישה", תהה בוב לעצמו, וחשב על התניית
האהבים שלהם, ואיך היה רוצה לנשקה שם, ליד השולחן, ולאחוז
בישבנה השופע. לאחר מכן היה בוודאי נושך את ירכיה הפנימיות,
כשהוא דוחס כמות אורז גדולה ככל האפשר אל תוכה.
"ובכן, הייתי בן עשר בערך. אבי, שהיה איש מכובד בחברה, וגם
משכיל ביותר, לקח אותי יום אחד אל האגם. עד היום הזה אני זוכר
את דבריו: 'ביל, נערי', כך אמר לי, 'היום אקח אותך אל האגם'.
הלכנו אל האגם השקט והכחול ברגל, מפני שהיה זה יום חג. לא היו
אנשים רבים ברחוב, ושום מכונית לא חצתה את הכביש. אבי היה אדם
נמוך ושמנמן, ואני אהבתי במיוחד את הזקן הכבד שצימח על פניו.
זקן זה, גיליתי מאוחר יותר, נועד לכסות את פניו המיובלות, אך
אף תרם לו חן מיוחד".
בוב הביט בג'ורג'ינה. נראה היה שהיא מרותקת כולה לסיפור שסיפר
חברם. הוא דחס תערובת של בשר כבש, אורז ובצל אל פיו, בזמן
שהאזין לביל. רוטב הברביקיו היה טעים במיוחד. בוב היה רוצה
למרוח ממנו על איברו, לפני שיחדור אל בחירת ליבו.
"כן, כך באמת היה", ביל מזג לעצמו מעט יין, ואז אמר: "הוא באמת
היה נפלא. אני זוכר שהבטתי בזקנו בזמן ההליכה, ושמחתי שהוא
אבי".
"ומה קרה לאחר מכן?", שאל בוב בהעמידו פני מתרגש. הוא הביט
בביל הלוגם מן היין, ותחושת הבחילה מילאה אותו.
"אה... הלא היית רוצה לדעת, מה? ובכן, כדאי שאספר לך, פן תרצח
אותי נפש כאן ועכשיו מרוב התרגשות". בוב פלבל את עיניו אל
התקרה. היה שם כתם אפור, והוא התאמץ להתרכז בו, כדי שלא לשמוע
את מלמוליו של חברו. ללא הצלחה.
"בקיצור ולעניין, לבסוף הגענו אל האגם. המים היו שקטים מאוד,
כך אני זוכר, ואבי הכין את הפיתיון. מתוך שקית קטנה שהייתה
בכיסו הוא הוציא מעט תולעי גינה, אתם יודעים, כאלה שאפשר למצוא
בגינה, כשהאדמה לחה. אה, מאז ומתמיד אהבתי את תולעי הגינה. הרי
הן כל כך ערמומיות וזריזות, וכשאתה מנסה לתפוס אותן, הן חומקות
בזריזות ומחליקות אל תוך האדמה הקרירה. בכל מקרה, אבי שלף את
אותן תולעי גינה, שלא הבנתי איך עלה בידו לתופסן, מפני שהרי הן
חמקמקות כל כך, אבל העובדה היא שהיו כמה בכיסו. את אלו הוא תקע
על גבי הקרס החד של חכתו, ולימדני כיצד להשליך אותה אל המים".
ביל הביט בג'ורג'ינה היפה תוך כדי סיפורו, וראה כיצד עיניה
הגדולות מביטות בו, כשהיא מרותקת לסיפורו.
הוא החשיב עצמו כאדם נדיר, ואהב לעשות כמה דברים בו זמנית.
כשהיה עושה כמה דברים בו זמנית היה מרגיש תמיד כאדם עליון
מבחינת יכולות מנטאליים. הוא קיווה לדגדג את ג'ורג'ינה מתחת
לסנטרה בזמן הנשיקה שלהם, ורצה לעשות איתה אהבה רותחת, באופן
המקובל, כמובן. הוא הביט בה בזמן שסיפר את סיפורו. "כל זה לקח
בוודאי כשעתיים, ולבסוף העלנו בחכתנו יותר מעשרה דגים. שוו
בנפשכם! עשרה דגים שהעלנו בעצמו! אבי היה גאה בי, וכל הדרך
חזרה לא הפסיק לטפוח על שכמי, כל כך חזק, עד כי ממש שמחתי
שהבית לא היה רחוק. 'ביל', הוא אמר, 'היום תפשת לך דגים!",
והוא היה מאושר".
"זה סיפור באמת יפה מאוד", לחש בוב אל הכתם האפור, אך הכתם לא
השיב לו. "אל תקשיב לו, זה באמת יופי של סיפור. במיוחד אהבתי
את הקטע על הדגים", אמרה ג'ורג'ינה. "כמה שאת צודקת, יקירתי",
השיב לה ביל, והוא רצה לאהוב אותה בחדר חשוך.

קת'רין  צפתה במוניטור השקט. הדמויות שהופיעו בו בשחור ולבן
נעו ללא קול, והיא בחנה אותם מקרוב. "הא, בוקר טוב, דוקטור
היינץ", היא אמרה לדוקטור שהגיח מאחוריה, כמו מתוך חלום. הוא
לבש שוב את מקטורנו הלבן, חליפת הרופאים שלו. שיערו הבלונדי
הבהיק תחת מעטה שמן השיער שנמשך בו, ויצר שביל לצד הראש,
בתנועת סירוק מהירה, אך מבוקרת. "בוקר טוב, קת'י". הוא תמיד
קרא לה קת'י, למרות שהיא העדיפה את השם קת'רין. "מה חדש
היום?"
"בעצם כלום", היא ענתה, מסמיקה. תמיד הייתה מסמיקה כשהיה פונה
אליה כך, באופן ישיר כל כך, ובמיוחד כששאל אותה מה חדש בעניין
המוניטור. הייתה רוצה לומר לו שישנם שינויים חדים, התרחשויות
דרמטיות, שעליהן יש לעמוד, ואז היה בוודאי מביט מקרוב יותר אל
תוך המסך, ותוך כדי כך הייתה נוגעת כתפו בכתפה, והיא הייתה
מריחה את ריח הבושם שלו. לצערה, המקרים בהם התרחשו דברים יוצאי
דופן היו מעטים מאוד. היא הביטה אל המסך, כדי שלא יגלה את
פגיעותה ושבריריותה, וכדי שלא יספיק לראות את הסומק ששטף את
פניה, אך הוא לא שם לב כלל ועיקר, וכאילו לא היה איכפת לו מכך
גם אם היה רואה זאת, אמר: "טוב, אז אני במשרד. אם יהיה משהו
יוצא דופן, תודיעי לי".
היא הביטה בו בהתרחקו. אז הביטה בטבעת שעל אצבעה ונאנחה
עמוקות. הוא היה הסיבה המרכזית שלקחה את העבודה הזו מלכתחילה.
לראשונה היא פגשה אותו כשליוותה את בעלה אל בית החולים. הם
יצאו מן המונית, שילמו לנהג, ונכנסו לבית החולים. שם הם פנו
במסדרונות וירדו במדרגות אל מה שנראה כמו הנצח בתוך מרתף שחור.
אורות הניאון הבהיקו בלובן שטני מעל לראשיהם כשהלכו במסדרונות,
וידיהם אחזו זו בזו, ללא כוונה מודעת. המקום הרטיט את לבבות
שניהם, ובכל שנייה כמעט שאמרו - "בוא נחזור. יהיה בסדר", או:
"קת'י, אני בסדר. את לא רואה שאני בסדר?", ועוד דברים כאלו.
היא ידעה שהיא מלווה אותו אל הדלת שתיסגר מאחוריו ותשאיר אותה
בודדה, בודדה יותר מאי פעם, אפילו יותר בודדה מאשר כשהייתה
במחיצתו, דבר שנראה לה פעם בלתי אפשרי שיקרה. היא ידעה שתישאר
לבדה במסדרון הקר, מביטה בדלת הכחולה ובאחות האנטיפטית המלווה
את בעלה פנימה, והיא תביט בו ולא תדע מתי תראה אותו שוב. הוא
ייעלם לתוך אחד החדרים, ורק השקט יתערבב עם הלמות ליבה ועם
השאלה: "מה עכשיו?".
והם באמת פסעו. ההליכה הזו נראתה כמו נצח, הפניה האינסופית
במסדרונות הנצחיים, קריאת השלטים, מחלקת יולדות, מחלקה
כירורגית, מחלקת אף אוזן גרון, מחלקה פסיכיאטרית. והוא באמת
נכנס בדלת ההיא, שלא הייתה כחולה כלל, אלא אפורה משהו, ונתקבל
לא על ידי אחות אנטיפטית, אלא על ידי הדוקטור הזה, דוקטור
היינץ. דוקטור היינץ קיבל אותם בחיוך חמים, לא צבוע כפי
שדמיינה לעצמה, ורשם את פרטי בעלה:
שם - הנרי הפבורן, גיל - 32, כתובת - שדרות סאנסט 54, מצב
משפחתי - נשוי, ילדים - אין, מספר טלפון... קת'רין חדלה לשמוע
בשלב זה או אחר, ומספר תעודת הזהות ומספר הביטוח הלאומי
התערבבו בקולו הנמוך של הדוקטור הזה, שתגית השם שלו הציגה בתור
דוקטור היינץ ג'ונתן. השיער הבהיר נצנץ באור הניאון החם והקול
הזה, כל כך עמוק ומתנגן, כל כך רדיופוני.
הדוקטור היה גבוה מבעלה בראש וחצי, זקוף וסמכותי, מדי הרופא
הלבנים שלו נחו עליו ברפיון אך לא בפיזור, הדוקים בדיוק במידה.
הכתפיים בלטו בחוזקן והגב החזק והרחב שיווה לחלוק מבט נוקשה.
אחר כך פנה אליה הדוקטור, והיא שבה והקיצה לפתע מתרדמתה. כעת
הגיע תורה למסור את פרטיה כמלוות החולה ובתור זו שמוסרת אותו
להשגחת בית החולים לתקופה בלתי מוגבלת, עד שיאושר כבריא. היא
מסרה את הפרטים בשקט, משפילה את מבטה, לא מביטה בו. הוא רשם את
הכל בדפיו, ולאחר מילוי הטפסים הרלוונטיים היפנה הדוקטור את
הבעל ומסרו לטיפולה המסור של אחות שמנמנה. קת'רין נפרדה מבעלה
בנשיקת לחי. הם התחבקו ולאחר כמה רגעים כבר ראתה אותו פונה אל
תוך חדר פנימי ונעלם ממבטה.
בניגוד לכל הציפיות, דוקטור היינץ לא שלחה לדרכה מפוחדת
ומבולבלת, נושאת את השאלה "מה עכשיו" איתה והלאה, כפי שחששה.
הוא לא עשה זאת, אלא להיפך, הכניסה בחמימות אל המטבחון הקטן
המיועד לאנשי הצוות והושיב אותה שם על כיסא. הוא הכין לה כוס
קפה, ולעצמו תה קמומיל. "תה קמומיל". צמד המילים הזה חזר
והתנגן בראשה לאורך כל אותו הערב, והיא לא יכלה לשלוט בכך. הוא
הרגיע אותה במילים רכות והסביר שאין ממה לחשוש, אלא בדיוק להפך
- עליה להיות סמוכה ובטוחה שהיא עושה את הדבר הנכון, ושזו הדרך
שעל בעלה ללכת בה כדי "להרגיש טוב יותר".
הוא רשם לה את מספר הטלפון שלו על דף נייר כדי שתוכל ליצור
עימו קשר לגבי כל שאלה שתעלה, או לגבי כל חשש, כך אמר. לאחר
מכן הלכה קת'רין לדרכה. הבית נראה שומם וחשוך כשהגיעה, ריק
ובודד. היא התיישבה על הכורסא הגדולה מידי שניצבה מול
הטלוויזיה ולחצה על כפתור השלט. המילים "תה קמומיל" מילאו את
המסך. בימים הבאים חשבה פעמים רבות לעשות שימוש בפיסת הנייר
המקופלת במגרת שידת הלילה, אך לא העזה. לאחר שבוע עזרה אומץ.
"הלו", נשמע הקול הנמוך מהצד השני.
"שלום, דוקטור היינץ?" - שאלה קת'רין.
"כן? מי זאת, בבקשה?"
"שמי קת'רין הפבורן. בעלי נכנס לאשפוז ביום רביעי שעבר. אני לא
יודעת אם אתה זוכר אותי, אבל נתת לי את מספר הטלפון שלך, ואמרת
לי להתקשר לגבי כל שאלה שתעלה".
"הפבורן...קת'רין אמרת? רגע אחד, תני לי לחפש בתיקים". עבר זמן
מה עד שחזר הקול להתנגן בשפופרת הטלפון. "כן, קת'רין, מה
השאלה?"
קת'רין לא ציפתה לכך. כלומר, למה עוד יכלה לצפות? הרי אמרה שיש
לה שאלה. אולי קיוותה בסתר ליבה שיזכור אותה, שהשאירה עליו
רושם כלשהו. אך לזה, חיפוש שמה בתיקי המרפאה והעלאת השאלה:
"כן, מה השאלה?" - לזה לא ציפתה. כעת הייתה מבולבלת ונבוכה ולא
ידעה עוד למה התקשרה, ומה קיוותה בעצם להשיג בשיחת הטלפון הזו.
"רציתי לדעת מה שלום בעלי", גמגמה. "שלומו טוב מאוד. הוא מראה
סימנים מעודדים של ריפוי, ותוך זמן קצר יש לצפות לשחרורו"
"יופי, זה מצויין. כמה זמן בערך?"
"את זה אי אפשר לדעת בדיוק. זה תלוי בהתקדמות האישית שלו."
"ובכל זאת, להערכתך המקצועית?", הקשתה.
"אולי תוך חודש, אולי קצת יותר", ענה לה.
"מצויין. תודה לך".
"תודה לך. כל טוב"
השפופרת שנשארה בידה של קת'רין השמיעה צליל ניתוק ולאחריו -
דומיה. קת'רין הניחה את השפופרת והביטה בה. לאחר מכן היו עוד
שיחות, בהן כבר זכר הדוקטור את שמה, ומשך השיחה התארך. בעלה לא
שוחרר כעבור חודש, וגם לא כעבור חודשיים. עבר זמן רב. "מסתבר",
כך הסביר לה דוקטור היינץ, "שמצבו לא טוב כמו שחשבנו. עליו
להישאר כאן לתקופה בלתי מוגבלת".
קת'רין החלה להתרגל עם הזמן לבדידות בדירתה, ואף לחסרונו של
בעלה. האמת היא שהמשימה לא הייתה קשה עד כדי כך. צריך לזכור
שלא סתם טופל באותו בית חולים, במחלקה הפסיכיאטרית. יש להניח
כי מצבו לא היה שפיר לפני כן, או אחרת לא היה מטופל שם
מלכתחילה. כלומר, מצב הזוגיות של השניים לא יכל היה להיות טוב.
ובאמת, אם נסקור את החודשים שקדמו לאותה כניסה חדה למחלקה
הפסיכיאטרית, אותה כניסה ששינתה את חייה של קת'רין, נראה שהיו
מרוחקים מאוד זה מזו. מצבו הנפשי והפסיכולוגי של בעלה, שהלך
והתדרדר, לא תרם לקשר ביניהם. בתחילה הייתה מטפלת בו, אך לאחר
מכן החלה להרגיש שאינה יכולה להמשיך בכך.
תחושה זו גברה מיום ליום, ומרגע שהחלה באמת להרגיש כך, תפסה
תאוצה, כמנהגן של תחושות הנשמרות בבטן. הן צצות מאי שם, אין
איש יודע כיצד, ומתיישבות בצד האפל של המחשבות, מורגשות רק
בקושי. בתחילה זה נראה כמו סתם דבר מציק כלשהו, דבר קטן שלא
שווה לדבר עליו. היא יודעת שאם תדבר איתו על זה תפתח סתם בריב
שאפשר למנוע אותו, ולכן לא מעלה את הנושא, נותנת לתחושות הרעות
לשקוע. אך אלו, כמנהגן של תחושות רעות שמתיישבות בצד האפל של
המוח, לא שוקעות. ככל שעובר הזמן הן מורגשות יותר, ומקבלות
הצדקה ממעשי ומקרי היום יום. דברים פעוטים שקודם לכן נראו
נורמאליים לחלוטין, או במקרה הקיצוני - מפריעים מעט - מתחילים
לקבל משקל ומחזקים את התחושה הרעה. הם נראים כסימפטום של אותה
בעיה, שהתחושה הרעה מצביעה עליה.
לאחר מכן לא דיברה על התחושה, מפני שפחדה שתתפוצץ ותגרום לריב
גדול. בכל מקרה, אמרה לעצמה, לא יעזור דבר. הדברים יישארו כפי
שהיו ודבר לא ישתנה. מחשבה זו מביאה לתסכול, וכול דבר קטן נראה
מרגיז, מעיק, מפריע. התסכול גובר. עד הפיצוץ הבלתי נמנע. כך
קורה תמיד.
בעלה החל להיות אלים בשלב מסוים. כמובן שלא הרים עליה יד, אך
השתמש תכופות במילים גסות ובגידופים, והרים את קולו בצעקות
לעתים קרובות. כשהיו רבים היה מאבד את סבלנותו. ואף הייתה הפעם
ההיא, שהחל לבעוט במקרר מתוך זעם בלתי נשלט. התקפי זעם אלו לא
עזרו לקת'רין, בלשון המעטה, לאזור עוז ולפרוש את מחשבותיה
מולו. הם החלו להתרחק זה מזו, וכמעט שלא היו מדברים.
כך קרה שלאחר חודש, כמעט כבר לא הרגישה בחסרונו, ופעם אחת,
בשקט בשקט, בלילה, בחושך, כשידעה שאין איש יכול לשמוע את
מחשבותיה, הודתה בלחש לאלוהים שהוא איננו. היא התביישה להודות
בכך, אבל היא החלה להרגיש טוב יותר עתה, ממש פורקן. לפתע מצאה
את עצמה נושמת לרווחה, מתחילה לחיות. השיחות בינה לבין ג'ונתן
היינץ תכפו, ובעלה איבד את מקומו בהן עם הזמן. לאחר שנה שלחה
בקשה לעבודה לבית החולים, עבודה כמזכירה במחלקה הפסיכיאטרית.
היא החלה לעבוד שם כמזכירה, מקלידה את פרטי החולים והמטופלים
במחשב המחלקה, מסדרת את התיקים, ולאחר מכן גם מנהלת את חשבונות
המחלקה. לאחר שצברה וותק עברה קורס קצר בפסיכולוגיה
ובפסיכואנליזה של האנוש, והוצבה בתור תחקירנית-צופה במסכי
הוידיאו השחורים-לבנים המשקיפים על המטופלים. דוקטור היינץ,
כראש המחלקה, עבד במשרד לידה.  הוא היה מגיע בבקרים, לקראת
הצהריים, כשהיא כבר הייתה שקודה על המוניטור, רושמת הערות,
ובעוברו לידה היה זורק לה: "בוקר טוב, קת'י. מה שלומך?".
גם היום אמר לה כך:"בוקר טוב, קת'י. מה חדש היום?"
והיא הסמיקה ואמרה שהכל בסדר, והסתירה את פניה, והוא כלל לא שם
לב.
היא הביטה במסך. הוא הראה את המילים "תה קמומיל".




6


בוקר אפל בבית מספר 27. בוקר יום רביעי. לצד הקפה של הבוקר,
שיחה רועמת. נדמה, למביט מבחוץ, שהשיחה תפסה תאוצה והרמת קולות
בשל הויכוח הנוקב, בשל הנושא הלא סביר שעסקה בו, או בשל דבר מה
אחר, שהמביט מבחוץ לא יכל להבחין בו. לאמתו של דבר, האופציה
השלישית הייתה הנכונה ביותר. כמובן, בעולם שבו אין חד וחלק,
אין שחור ולבן (למרות שאלתו הרטורית של ביל בפרק 2 ), אלא יותר
גוונים של אפור, ובעצם - כמעט רק גוונים של אפור, השיחה הייתה
בעלת טונים צורמים בשל השילוב של שלוש הסיבות הללו. על מנת
שיוכל הקורא להבין (ומישהו שאל את עצמו פעם למה צריך הכותב
להסביר הכול לקורא כדי שהוא יבין? למה הוא צריך לקבל הכול
בכפית של כסף? עולה בדעתי (כאן כותב הכותב בגוף ראשון (וכך
פונה בעצם ישירות לקורא (דבר שלא מקובל לעשות בסיפורת (ובוודאי
שלא היה מקובל על ג.ר. (ועימה הסליחה)))) לכתוב פעם בלי להתחשב
ברגשות הקורא. אז מה אם לא יבין? שיתאמץ קצת!) אסביר את שלושת
מאפייני השיחה, שבסופו של דבר גרמו לה להישמע צעקנית משהו, לא
נעימה ומתוחה, לפי שלושת הקריטריונים כלדקלמן:

1. נושא השיחה סבב סביב מהותם של השמש והירח. או יותר נכון -
השיחה דנה בשאלה - האם יש לשמש ולירח אישיויות משלהן, והם
מתקיימים כשני אינדיבידואליים ממשיים, או יותר נכון - כשני
פריטים אנושיים במחרוזת החיים האנושית, כפי שטענו בוב
וג'ורג'ינה, או לא, ולא יכול להיות דבר כזה, ומה זה השטויות
האלה, כפי שטען ביל.
2. כיוצא מזה, התנהל ויכוח נוקב, אשר במהלכו הורמו הקולות עד
להתפקע הגרון. ומה אתם מתפלאים (שוב פניה ישירה לקוראים (במידה
ויש יותר מאחד. אם הקורא הוא יחיד, עימו הסליחה (בעולם שלנו,
בו אנו חיים, בתקופה זו של חיינו (ואת זאת כתוב כדי להדגיש שלא
מדובר, נניח, בתקופת המאה ה-18), בעידן המודרני, התווסף לחיינו
המושג "פוליטיקלי קורקט" . אין איש יודע כיצד השתרש אותו מונח
דמוני (כי באמת הוא דמוני) לחיינו, ובכל מקרה כעת הוא מושרש
ואינו ניתן להסרה. כיום, בשל מונח זה, עלינו לומר "אדם שחור",
או "שחור אמריקאי", במקום "כושי", מילה המתארת אותו טוב יותר
בהרבה. אסור עוד לומר "זיון", אלא "יחסי מין", ואין, בתכלית
האיסור, לכתוב מסמך כלשהו הפונה לקורא בלשון זכר בלבד, כפי
שהיה מקובל בעבר, אלא להשתמש בסימן הפיסוק הנורא - / - כך
בדיוק:
"על הקורא/ת לכתוב את שמו/ה בראש הדף המצורף ולהוסיף את
חתימתו/ה בתחתיתו. על הקורא/ת להיות מודע/ת לתהליך הבדיקות,
ועליו/ה לשתות הרבה מים בחדר ההמתנה.
פתרון אחר שניתן, למרבה המזל, אך גם הוא מעצבן כשלעצמו, הוא
הפניה הבאה, המופיעה בדרך כלל בראש מסמכים רשמיים, או בתחתיתם,
כלדקלמן:
"המסמך כתוב בלשון זכר, אך פונה לשני המינים".
כמובן ששינוי זה, ביחס לפניה לגבר/אישה (נכון שזה מרגיז?), אין
בו כלום, מאחר וגם אם תקרא אישה את המסמך הכתוב בלשון זכר היא
תוכל להבין. אך המהפכה הפמיניסטית היא שסובבה את המטבע בשלב
מסוים בחיינו (ושוב, אין איש יודע איך, כיצד ומתי זה קרה),
והיום לא תוכל למצוא מסמך רשמי שאינו כתוב בדרך זו. בכל מקרה,
אין אני יודע (שוב הכותב) אם מסמך זה, קרי הספר שהינך מחזיק
בידך, מהווה מקור רשמי וגם לא איכפת לי. במידה וחשב הקורא
(והפעם אין הכוונה לשני המינים) כי יקבל כאן פניה פוליטיקלי
קורקטית, טעות בידו. יצטרך הוא להתמודד עם זה, כשאני כותב:
"(שוב פניה ישירה לקוראים (במידה ויש יותר מאחד. אם הקורא הוא
אחיד, עימו הסליחה" . אין אני מתכוון לשתף פעולה עם אותו ראש
מרובע ונגע חולני שפשט בתרבותנו הלא מתקדמת בעליל, ההולכת
אחורה בחשיבתה במקום ללכת קדימה. ולשם הדגשה - כושי.)))?
מה הייתם אתם עושים או חושבים אם הייתם מוצאים את עצמכם מנהלים
ויכוח דבילי הסובב את השמש והירח, את אישיויותיהם ומעמדם
האנושי? מה הייתם חושבים אם היה אומר לכם מישהו, וחוזר ואומר,
ומתווכח, ומדבר במלוא הרצינות, שהם אנושיים באותה מידה כמוכם?
לא הייתם מאבדים את קור רוחכם כשהיה מדבר במלוא הרצינות?
ומאידך גיסא, מה הייתם מרגישים לו אדם כלשהו היה מתווכח איתכם
ושולל בתוקף את עמדתכם, כאשר אתם מציגים עובדה נוקשה? לא הייתם
תופסים את פינות השולחן מרוב העצבים? לא היו מתרחבים להם ורידי
המצח?
3. יש לקחת בחשבון את המרוץ הסמוי שלא התעכבנו עליו מספיק עד
עכשיו בין בוב וביל על ליבה של הבחורה הבוכרית. כמובן, הניצים
דלקו והבעירו מדורות בעיני שניהם כשהיו נפגשים במסדרון, שעה
שזה ידע שההוא כבש אותה, וזה ידע שההוא חושק בה ורוצה לגונבה
ממנו. הדלקות בעיניים חיפשו מקום להתפרץ בו, ומצאו את המקום
הזה בויכוח המתואר כאן , וגם לכן תפסה השיחה אופי לוחמני.
הכול החל בשעת הבוקר המוקדמת, בסביבות 7:00. ארוחת הבוקר הייתה
בתהליכי הכנה, שעה שג'ורג'ינה עמלה על המחבתות. שני הגברים היו
ישובים לשולחן האוכל הקטן, איש איש וכוס הקפה שלו. ביל עישן את
הסיגריה שלו בנחת, בוב עישן מקטרת. איש לא דיבר, למרבה הפלא,
אך האווירה הייתה נעימה (לפחות על פני השטח). לפתע - צלצול
בדלת. בוב וביל זרקו את ראשם לכיוון הכללי של הצליל, ובוב שאל
את הנוכחים: "מי זה?"
אף אחד לא ענה. כנראה שלא ידעו את התשובה. בוב קם ופתח את
הדלת. בחוץ עמד השכן, מר וייסהולד, המתגורר ברחוב השמש העולה
29. מר וייסהולד היה שמנמן, כבן 50, רווק. שיערו הבלונדי שאיבד
את זוהרו במהלך השנים היה דליל מאוד (דבר המאפיין את בעלי
השיער הבלונדיני), והוא "הלווה בריבית", כפי שנהוג לומר. הוא
נהג להרכיב משקפיים עבים ולסרק את שיערו באצבעותיו שעה שהיה
עצבני.
"בוקר טוב, מר וייסהולד!", אמר בוב. "בוא תיכנס. רוצה קפה?"
"למה לא? לא שתיתי עדיין."
מר וייסהולד נכנס והתיישב על אחד הכיסאות הפנויים ובירך לשלום
את ג'ורג'ינה ואת בוב. ביקוריו בבית מספר 27 לא היו תכופים,
ובדרך כלל סימנו התנגשות מתקרבת, כשאחד העצים בגינה של בית
מספר 27 העז לשלוח את פירותיו מעבר לגדר, או משהו דומה. לכן
התכוננו שלושת הדיירים למתקפה חזיתית שקטה, שתתפוס תאוצה הולכת
וגוברת, עד לפיצוץ בלתי נמנע. אך לא זה היה המצב. להפתעת כולם,
מר וייסהולד קם באותו בוקר במצב רוח רענן, ופתאום הרגיש, בלי
סיבה מיוחדת, צורך לבקר את ידידיו השכנים. הוא התיישב ופתח
בשיחה.
"אז מה נשמע, חבר'ה"?
"הכול מצוין", ענה בוב. רוצה ביצה"?
"למה לא? דווקא הולך לי יופי עם הקפה. אפשר חביתה? בא לי לאכל
חביתה".
ג'ורג'ינה חייכה והנהנה, והחלה להכין את החביתה המוזמנת.
"אז מה מביא אותך אלינו היום, מר וייסהולד?", שאל בוב.
"שום דבר מיוחד. פשוט בא לי לקפוץ ולומר שלום"
"אה... לומר שלום", ענה ביל. "איזו מחווה יפה. האין זו מחווה
יפה, ג'ורג'ינה?". הוא חיכה שתסמן לו שאכן המחוה יפה. אז
המשיך: "היודע אתה, מר וייסהולד, הנני כבר כבן 47, ובמשך כל
חיי זכורים לי רק מספר מקרים בודדים של מחוות יפות. מחוותך שלך
זכתה ותפסה, כמדומני, מקום ביניהן. אני זוכר פעם אחת, כששיחקתי
עם צב המחמד שלי, אלפונסו, בהיותי ילד כבן 9 או 10, לא יותר
מבוגר מכך. אכן, שיחקתי לי להנאתי עם אלפונסו בחדרי, כשלפתע
נפתחה הדלת. היודע אתה מי זה היה?" - הוא נתן למר וייסהולד את
ההזדמנות הנדירה להגיב, כי אין הוא יודע מי זה היה. "היה זה בן
דודי, ג'ים, שהיה ילד מחונן. הוא היה מבוגר ממני בשנתיים, וגם
לו היה צב מחמד. זכורני שהיה מביא את צב המחמד שלו לביתי כדי
להתגרות בי ולהראות לי שצב המחמד שלו גדול יותר. חושבני כי
הייתה לו אובססיה לגודל הצב שלו. בכל מקרה, ג'ים היה מגיע
תכופות, ויחדיו היינו עורכים תחרויות ריצה בין שני הצבים, כשכל
אחד מאיתנו היה מעודד בקריאות נרגשות את צבו. זוכר אני כי
באותו היום, בו הביא את הצב שלו, רצה ג'ים לערוך תחרות בין
הצבים. הוא אמר לי: "ביל, הבה ונערוך תחרות בין הצבים". הנחנו
את הצבים על רצפת החדר, וג'ים נתן את קריאת הפתיחה. אלפונסו
האמיץ והקטן ידע כי לפניו מתחרה מסוכן, ולא רק זאת, אלא שהכירו
וידע כי תמיד מנצח אותו הלה. אך הוא לא אמר נואש!" - ביל הרים
את ידו להפגנת כוח הרצון של אלפונסו - " הוא עזר את כל כוחו,
ובזחילתו הזריזה עמד להביס את הצב השני, בלום. אך רגעים מספר
לפני שחצה את קו הסיום הפנה את ראשו הקטן לאחור וראה את בלום
מתאמץ לשווא להביסו. בלום המסכן דידה לאיטו אל עבר אלפונסו,
ונשבע אנוכי כי ראיתי את הבעת האכזבה על פניו. עכשיו, הסכיתו
כולכם!" - ביל עצר לרגע על מנת לבנות את המתח. אז המשיך: "במו
עיניי ראיתי כיצד עוצר אלפונסו הגיבור ומחכה לבלום, כדי שזה
יעקוף אותו וינצח בתחרות. כנראה ידע הוא מהו הניצחון בשביל
בלום. ואכן, בלום חצה את קו הסיום ראשון, וג'ים הסתער עליו
בקריאות חדווה ולא הפסיק להתפאר בכושר צבו, וללגלג על אלפונסו,
על שהפסיד. כן, רבותיי. מדברים אנו על מחוות יפות, הלא כן?
אכן, מעולם לא ראיתי מחווה יפה מזו שהראה אלפונסו לבלום ביום
ההוא".
"תשתוק! פשוט תשתוק!". בוב לא יכל לעצור את עצמו יותר. "למה
אתה תמיד חייב לזיין את השכל כל כך הרבה? תסתום כבר!", הוא
צעק. ביל נרתע. הוא לא ידע מאיפה זה בא לו. הוא אמר:" בוב,
יקירי. אינני יודע על מה אתה מדבר ועל שום מה אתה מתעצבן.
היודע אתה, הנני נחשב בעיני רבים לדברן לא גדול במיוחד, והנני
אף מכיר ברנש אחד, בשם פיטר גרינשטיין..."
אך בוב קטע אותו - "הנה אתה עושה את זה שוב! אני לא מאמין! אי
אפשר פשוט להיות לידך בשקט? למה אתה תמיד חייב לברבר? תמיד אתה
מדבר ומדבר ומספר כל מיני דברים שלא מעניינים אף אחד ו..."
"בוב, די", קטעה אותו ג'ורג'ינה. "תניח לו".
בוב השתתק. שתיקה כבדה ומעיקה פשטה בחדר. האווירה הייתה מתוחה.
ג'ורג'ינה הגישה בשקט את החביתה למר וייסהולד, והתיישבה
במקומה. היא לגמה מכוס הקפה שלה. ביל הדליק סיגריה בהפגנתיות,
על מנת להראות את חוסר שביעות רצונו, אך לשם שינוי - לא אמר
דבר. בוב הביט בכתם האפור שעל תקרת המטבח. הוא נח שם ללא
שינוי.
לאחר דקות מספר, פתח מר וייסהולד ואמר: "תשמעו מה קראתי
בעיתון. פתחתי אותו היום בבוקר והיה שם מאמר שלם על ג'ים
ומישל. ממש לא להאמין. מכירים את הסיפור?"
"איזה סיפור?" - שאל ביל בהיסוס.
"הסיפור על ג'ים ומישל" - ענה לו בוב בטון עייף.
"מי אלה ג'ים ומישל? אני מכיר רק ג'ים אחד. חושבני כי סיפרתי
לכם עליו בעבר. אותו ג'ים היה בן דודי. נהגנו לשבת..." - ביל
לא השלים את המשפט, מפני שנתקל במבטו של בוב. אכן, היה זה מבט
מזרה אימה.
"לא, ביל", אמרה ג'ורג'ינה, "זה לא הג'ים שלך. אתה לא מכיר את
הסיפור? איך זה יכול להיות?"
"איזה סיפור?" - התעקש ביל.
"הסיפור על ג'ים ומישל. זוהי אגדה אורבאנית ידועה מאוד. אני
מתפלא עליך שאתה לא מכיר אותה", אמר מר וייסהולד. "לפי האגדה,
לפני הרבה הרבה שנים, בימי קדם, למעשה, חיו שני אנשים - ג'ים
ומישל. הם היו זוג מושלם. האגדה מספרת שנפגשו כשהיו ילדים,
ומיד התאהבו, מה שנקרא "ממבט ראשון". כשהתבגרו התהדק הקשר
ביניהם והאהבה שלהם פרחה. לפי האגדה, לא נראתה מעולם אהבה כמו
שלהם. הם החליטו להקים בית ולבנות משפחה. הם חיו באהבה גדולה
ובהרמוניה, אף פעם לא רבו. תמיד היו ביחד. הם היו הזוג המושלם.
לילה אחד ג'ים חלם חלום מוזר: הוא חלם שהוא שוכב לבדו במיטה,
זקן וחולה, ואין איש לצידו. מישל לא הייתה שם כדי לסעוד אותו,
והוא שכב בחלומו ימים על גבי ימים לבד, וגופו ונפשו דעכו לאט
לאט, עד שלבסוף נפטר בבדידותו. כשהקיץ, היה מכוסה זיעה קרה.
מעולם לא קרה שמישל לא הייתה לצידו. הוא לא ידע איך לקבל את
החלום הזה, ולא יכל להכיל אותו. הוא סיפר את סיפור החלום
למישל, ואמר לה שהוא מפחד שיום אחד לא יהיו יותר ביחד. אם
ייפרדו, יתגרשו, או ימותו, יהיה עליהם בכל מקרה בסופו של דבר
להיפרד. הוא לא יכל לסבול את זה, וכשהיא קלטה את גודל המשמעות
של מה שאמר, גם היא נתקפה פחד. הם לא יכלו לדמיין את עצמם חיים
האחד בלי השני, וידעו שהפרידה הזו היא בלתי נמנעת, כי יום אחד,
אחד מהם ימות, והשני יישאר לבד. הם לא ידעו מה לעשות.
בימים הבאים התהלכו כמו רוחות רפאים בבית, מנסים לחשוב על דרך
לעצור את הבלתי נמנע. לפתע צץ במוחו של ג'ים רעיון - "בואי נלך
לדבר עם מגדת עתידות" - הוא אמר לה. ובאמת הם הלכו, וסיפרו
למגדת העתידות את חששם. הם פחדו שכל הפגישה הזו תהיה לריק,
ושגם האישה הזו לא תוכל לעזור להם, אבל היא דווקא הגתה רעיון
מצוין - "יש אדם אחד, המתגורר רחוק רחוק מכאן" - כך אמרה להם -
"הוא יוכל לעזור לכם, אם תרצו. אבל אני לא מבטיחה לכם שום דבר,
וגם ממליצה לכם לא ללכת אליו. המפגש איתו כרוך בהקרבה גדולה,
ובכל מקרה אני ממליצה לכם למצות את חייכם ואת אהבתכם עד תום.
תיהנו ממנה, ותמיד תזכרו שאתם זוג מיוחד, שכל כך טוב לו תמיד,
עד שהוא מפחד מהמוות, ומהפרידה שיביא עימו". אבל ג'ים ומישל לא
רצו סתם לחיות את החיים וליהנות מהאהבה שלהם. הם פחדו בדיוק
מחיים שכאלו. מה יקרה כשייגמרו? הם ידעו שהם זוג מיוחד, ודווקא
מהסיבה הזו לא רצו לוותר. הם לקחו את הכתובת של האיש הזה ממגדת
העתידות, והחליטו לפנות אליו.
האגדה מספרת שאותו אדם חי ממש כאן - ב'מחוז האושר', והם, ג'ים
ומישל, חיו בצד השני של כדור הארץ. הזמנים היו ימי קדם, כמו
שאמרתי, ולא היו אמצעי תחבורה כמו שיש היום. לא היו מטוסים ולא
היו רכבות. ג'ים ומישל היו כל כך נחושים בדעתם, ואפילו שלא
ידעו איך יוכל לעזור להם האיש הזה, הם החליטו להגיע אליו.
האגדה מספרת שהם בנו ספינה גדולה - הספינה הגדולה והחזקה ביותר
שהייתה אי פעם, ויצאו איתה למסע אל הקצה השני של העולם. הם
נאלצו להתמודד עם סופות, כרישים, לווייתנים, גלי ענק ומחסור
באוכל ושתייה, אבל היו כל כך נחושים, ולכן לא נכנעו. בכל מקום
אליו הגיעו שאלו על האיש הזה. אף אחד לא ידע מיהו. הם הצטיידו
בעצירות בצידה לדרך, והמשיכו הלאה. כך במשך שנים רבות. בסוף הם
הגיעו. האיש חי באמצע השממה, בכפר קטן שנקרא 'מחוז האושר'. אל
הכפר הובילה דרך עפר קטנה, שאותה אתה מכיר". ביל הנהן.
מר וייסהולד המשיך בסיפורו - "הם הגיעו אל 'מחוז האושר' תשושים
רעבים, רזים וזקנים. המוות נראה על פניהם. את כל מיטב שנותיהם
הם בזבזו על המסע הזה אל האיש ההוא, שלא ידעו בכלל אם יוכל
באמת לעזור להם או לא. הם דפקו על הדלת של הבית הקטן, והיא
נפתחה. בפתח עמד גבר זקן עטור זקן לבן וארוך, מגובנן וכחוש.
פניו היו מכוערים מאוד ומלאים בנקבוביות. ידיו ורגליו הרזות
היו מלאות בצלקות, והוא נשען על מקל. הוא פתח את הדלת, וחזר אל
תוך הבית, לא אומר דבר. הם נכנסו אחריו ומצאו אותו יושב על
כיסא קטן, מלטף חתול רזה שישב על ברכיו. ג'ים ומישל עמדו מול
הגבר הזה ולא ידעו מה לומר. אחרי כל כך הרבה שנים בהן הם עברו
תלאות כדי להגיע אליו, כשהגיעו לבסוף, לא ידעו מה לומר. הם
התיישבו על המחצלת שהייתה מול כיסאו של הזקן, ושתקו. לבסוף הוא
פתח ואמר: "שלום, איך אוכל לעזור לכם?"
מישל השיבה - "באנו אליך ממקום רחוק. מהצד השני של העולם. במשך
שנים שטנו בספינה וחיפשנו אותך".
"ולמה בעצם חיפשתם אותי? יש בוודאי סיבה טובה לכך שעברתם את כל
העולם בניסיון למצוא אותי"
"לפני שנים רבות חלמתי חלום", אמר ג'ים. "חלמתי שאני שוכב
במיטה זקן וחולה, ואין אף אחד לידי. כשהתעוררתי הייתי חרד
כולי. רעדתי ולא ידעתי מה אפשר לעשות. הבנתי שיום אחד איאלץ
להיפרד ממישל. הלכנו לראות מגדת עתידות אחת, והיא הזכירה אותך.
היא אמרה שתוכל לעזור לנו. בגלל זה אנחנו כאן"
הזקן חייך. "אפשר להציע לכם משהו לשתות?", הוא שאל. "כדאי לכם.
זה הולך להיות יום ארוך". הוא קם בלי לחכות לתשובה, וחזר עם
שלוש כוסות תה, והגיש שתיים מהן לג'ים ומישל. הם לגמו בשקט
מהמשקה המר. לאחר שתיקה כבדה אמר הזקן: "כן, אוכל לעזור לכם.
אבל תצטרכו לשקול את זה טוב. זה לא הולך להיות קל".
ג'ים השיב לו: "תראה, בזבזנו שנים כדי להגיע אליך. את מיטב
שנותינו. כעת אין עוד דרך חזרה".
"בסדר גמור", ענה הזקן. "תראו, יש לי כוחות מסוימים, בעזרתם
אוכל להפוך אתכם לבני אלמוות". ג'ים ומישל הביטו זה בזו, ואז
הביטו בזקן. הם לא יכלו להאמין לו, אבל רצו להאמין, אז האמינו.
הזקן המשיך - "אבל יש תמורה לכל דבר. לא אוכל להפוך אתכם לבני
אלמוות מבלי שתתנו משהו משלכם".
"דבר, אנחנו מוכנים", אמרה מישל.
"טוב ויפה. העסקה היא כזו - אהפוך אתכם לבני אלמוות, וכך לא
תצטרכו להיפרד לעולם. תוכלו להיות תמיד יחד באושר. אבל לא תוכל
להתראות הרבה. למעשה - תוכלו לראות האחד את השני רק לזמן קצר
בכל יום - כמה שניות ספורות, וזה הכול. זאת העסקה".
הם הביטו שוב זה בזו. שני זקנים כחושים שאיבדו מזוהרם, עלומיהם
גוועו, ועיניהם שקועות בחורים. הם לא אמרו מילה, מפני שלא
הזדקקו למילים, ורק הביטו האחד בשנייה. הם ידעו שאם לא יסכימו
לעסקה, כל מסעם יהיה לשווא, והם ימותו בקרוב בכל מקרה. לכן
הסכימו לתנאים שהעמיד הזקן.
"טוב ויפה", אמר זה וקם מכיסאו. הוא פנה אל ארון קטן ומוזנח
שעמד בפינת החדר, פשפש בו והוציא ממנו כמה דפים מאובקים. הוא
הגיש את הדפים לג'ים ומישל, ואמר להם - "תקראו". הדפים היו
מלאים באותיות קטנות וצפופות, והכילו חוזה כלשהו, שאומר שבעת
חתימתו שני הצדדים מסכימים לקבל עליהם את התחייבותם לצד השני,
וכי חוזה זה אינו מוגבל בזמן, וגם שאינו ניתן לשבירה או להסרה.
הוא תקף לעולמי עד, ואף אחד משני הצדדים לא יכל לחזור בו. הזקן
הגיש להם עט, והם חתמו על החוזה, שלושתם, בזה אחר זה. לאחר מכן
הגיש להם הזקן עוד כוס תה, ואחרי כמה לגימות הם החלו להרגיש
מנומנמים ונרדמו לבסוף על המחצלת, זה לצד זו.
כשהתעוררו, כך מספרת האגדה, מצאו עצמם בנפרד. בכל מקרה, זה
הדבר הראשון שחשו בו. במבט שני הם ראו דברים מוזרים. הם ראו את
העולם, כל אחד מהמקום בו הוא נמצא, מלמעלה, מגבוה גבוה. ג'ים
הביט סביב. הוא היה מוקף אור. הוא נשרף ממש מעוצמת החום שסביב.
למטה, על האדמה, התרוצצו ילדים. מישל הביטה סביב. הכול היה
חשוך וקר. לא היה אדם ברחוב".
מר וייסהולד השתתק. הוא הביט בביל. "נו, ומה?" - שאל ביל.
"מה מה?" - ענה לו מר וייסהולד. "לא הבנת? הוא הפך אותם לשמש
ולירח".
"ואת הילדים שלהם לכוכבים", הוסיפה ג'ורג'ינה.
"כן, והכוכבים מופיעים בלילה, והם תחת משמורת האם. זו הסיבה
שבתי המשפט נוטים לתת לאמא את זכות המשמורת על הילדים בהליכי
גירושין", הוסיף בוב.
"אבל זאת רק אגדה, בכל מקרה", אמר ביל.
"זהו, שלא", אמר מר וייסהולד, בגמעו את מה שנשאר מהקפה שלו,
ובקומו מן הכיסא, "קראתי היום בעיתון שחוקרים גילו שמקור האגדה
הזו אכן אמין. ממש משוגע! חבל שלא הבאתי את העיתון איתי כדי
שתראו. אולי אחר כך אביא אותו. בכל מקרה, חוקרים טוענים שכנראה
הדברים באמת קרו. לא בדיוק כמו שהם באגדה, כי בוודאי היו פרטים
שהוגזמו וכו', אבל הבסיס הוא אותו בסיס - ישנו היום קו מחשבה
הגורס שהשמש והירח היו פעם שני אנשים אמיתיים שבשלב מסוים - לא
ידוע כיצד או מתי - הפכו לשמש ולירח. הם מבססים את זה, בין
השאר, על מין תקשורת מוזרה שקיימת בין השמש לירח, אני לא יודע
בדיוק. בכל מקרה, התקשורת הזו מתקיימת בדיוק בזמן שקיעת השמש
ועליית הירח, שזה הזמן היחיד בו הם נפגשים ביממה. ועכשיו אני
מוכרח ללכת". מר וייסהולד הודיע על עזיבתו, לחץ לשלושת דיירי
הבית את ידיהם, ועזב.
" בעצם, הרי זה מגוחך לחלוטין שאינך מודע לכך. הרי אתה חי בבית
זה למעלה מעשרים שנה. אני מתפלא עליך, באמת", אמר בוב לביל.
"לא ייתכן. המילים נעתקות מפי. היודעים אתם, מעולם לא קרה לי
שנעתקו המילים מפי. אם אנסה להיזכר בוודאות, אולי הייתה פעם
אחת שכזו. אכן, זוכר אני שהיה זה יום הולדתי השביעי. אבי חזר
מעבודתו לביתנו, והוא היה עייף במיוחד. האם סיפרתי לכם שאבי
היה חוטב עצים? ובכן, לא משנה. אבי, שהיה חוטב עצים, היה חוזר
הביתה בשעות מאוחרות ביותר, ובוודאי שהיו מאוחרות הן לי,
שהייתי אז ילד בן שבע. היה זה יום הולדתי באותו היום, ואבי,
שחזר, היה עייף עד כדי כך, שלא טרח כלל להיכנס אל חדרי כדי
לאחל לי יום הולדת שמח. בעייפותו הרבה הוא פנה לישון, וכך נם
עד הבוקר. בתדהמתי, כשהבנתי לבסוף, שאבי לא יבוא עוד לבקרני
בלילה ההוא, נעתקו המילים מפי. אני זוכר שהלכתי...."
"רגע, ביל, לפני שאתה נסחף עם הסיפורים, תתמקד בנושא בבקשה",
אמר בוב. "כן, ביל. למה אתה חוזר לסיפורים שלך? אתה לא יכל
להתמודד עם העובדות?" - זרקה ג'ורג'ינה בעוקצנות. "ראי. הרי
ברור בהחלט שאין כאן שום ניסיון מצידי להיות סקפטי או חשדן.
הרי ידוע לכם, שמעולם לא הייתי אדם חשדן, מעולם. אולם לא אוכל
לשבת כאן ולשמוע בדיות שכאלה בנוגע לדברים ברורים מאליהם, ולא
אאזין לשיגעונות ולסיפורי ילדים. אבי, כמו שאמרתי, היה חוטב
עצים. ובכן, סיפוריו על סוגי העצים והרפתקאותיו המופלאות תמיד
תפסו אותי בתור ילד. היודעים אתם מדוע אני מזכיר זאת? אומר
לכם: שהרי בתור ילד, אהבתי את סיפוריו מאוד מאוד, כמו כל ילד
שאוהב סיפורים, ותמיד הסיפורים שאביך מספר לך הם היפים ביותר.
זוכר אני שחזר יום אחד הביתה מעבודתו, וסיפר לי על עמל יומו.
'ביל', הוא אמר, 'רוצה אני לספר לך על עמל יומי'.
שמעו טוב! אבי ישב על מיטתי וסיפר לי כיצד פגש ביער שלושה
אנשים. היו אלה אנשים חסרי בית ועבודה, והיו חיים ביער תחת
מחסה העצים, ומעבירים את יומם בלכידת חיות בר, ובלילות היו
מכינים מהן ארוחות שונות. אבי סיפר לי, כך אני זוכר, שהיו הם
מטונפים ולא מגולחים, ולבושים בסחבות אפורות, כנראה עורות
דובים או חיות אחרות שבאזור.
שלושת האנשים האלה התגנבו אל אבי מאחור, והוא, שהיה כולו מרוכז
בעבודתו, לא חש בהם בהתקרבם. זוכר אני איך עורי סמר כשסיפר לי
אבי איך התנפלו עליו שלושת הנפילים הללו מאחור, וניסו לחונקו
ולקחת את כספו ובגדיו. אך אבי, שהיה בעל גוף, ובנוסף אחז
בגרזנו, יכל להם ושחט אותם כקצב המטפל בבשר הפרה. כך סיפר לי
אבי. הוא כרת את ראשיהם וחזר לעבודתו. המבינים אתם? מנסה אני
לומר לכם שבילדותי אהבתי סיפורים, ולא היה לי איכפת אם היו הם
עצובים או שמחים, או מפחידים. אך כיום, כשאני אדם מבוגר וריאלי
לחלוטין, היום אין אני שש להאזין לבדיות שכאלה".
בוב הביט בו. מחשבה חלפה במוחו. היא אמרה לו: "שמע, אין מה
לדבר כאן. עזוב הכול, לך עם ג'ורג'ינה ותשכיב אותה כמו שצריך
על שולחן הביליארד". הוא אמר: " תראה, ביל, הסיפור שלך ממש
נוגע ללב. באמת, סיפור יפה. אבל אני רוצה שתבין, ואין לי סיבה
לחזור על כך שוב, ולכן אומר לך את זה פעם אחת נוספת ואחרונה,
ואם תרצה, אולי תוכל ללמוד משהו, למרות שאנחנו שנינו יודעים
שאתה איש מלומד. אנחנו חיים על פני כדור גדול מאוד. אם תרצה,
אוכל לספר לך כמה עובדות עליו. אבל מה שאני רוצה לומר הוא שיש
לנו שמש שאנו סובבים סביבה, וירח שאנחנו רואים בלילה. מחר
בבוקר, אני מציע לך לעשות ככה סיבוב בשכונה, בעיר כולה אם
תרצה. שאל כל אחד. יאמרו לך שהשמש והירח אומנם אמיתיים, אבל
פעם, מזמן מזמן, ממש אפילו עוד לפני שנולדת, הם היו אנשים כמוך
וכמוני, אנשים אמיתיים עם שמות. לו קראו ג'ים, ולה קראו מישל.
זהו. זה כל מה שיש לי להגיד לך. אל תשאל אותי פעם נוספת".
בוב הביט בו. "אבל..."
"שום אבל", אמר בוב. "סתום".
ג'ורג'ינה חייכה. היא לא חייכה בגלל הויכוח המעניין שסביבה.
למעשה היא נזכרה כיצד, כשהייתה ילדה, הייתה עומדת על ראשה
ורואה את העולם במהופך. היא רצתה לעשות זאת שוב.




7


קת'רין הביטה במסך. שלושת הגברים והאישה ישבו ליד שולחן
האוכל, שותים את כוסות הקפה שלהם. נדמה היה לה שהיא מתחילה
לראות שביב של משהו קורה, איזה גל קטנטן שנולד ממשב הרוח על
פני המים וגדל לאיטו. עין בלתי מנוסה לא הייתה מבחינה בגל הזה.
היא הייתה מפספסת אותו, ורואה אותו רק כשהיה תופס ממדי ענק
והופך לנחשול צונאמי אדיר, המתנפץ על החוף. לא כן קת'רין. לאחר
מאות ואלפי שעות מול המוניטורים, וכן מאות שעות של הדרכה, ידעה
לנתח כל משב רוח על פני המים הקלילים.
כך קרה שבאותו בוקר מצאה את עצמה מביטה על גל קטנטן ולא מזיק,
שעלול להתפתח למשבר רציני. קת'רין סובבה את כפתור הווליום
הסמוך למסך, וזה נתן לה פידבק של צליל. היא האזינה לשיחה
הקלילה, לקולות האנשים, ולמר וייסהולד המספר את הסיפור על ג'ים
ומישל. לאט לאט הבחינה במבטם העוקב והמרותק של שאר הסועדים,
ובמיוחד במבטו של ביל, המתקשה לעכל את הסיפור. היא רשמה את
הדברים ביומן הצפייה שלה, וכללה את פרטי הסיפור, את התגובות
שבאו אחריו, את עזיבתו של מר וייסהולד את בית מספר 27, ואת
הויכוח שהתפתח לריב לאחר מכן. בשלב זה הגל הקטנטן תפס כבר
תאוצה וגדל לכדי משהו שאי אפשר לזלזל בו. לא נאמר, למשל, משהו
שווה ערך לגל צונאמי, מפני שדבר כזה יהיה בגדר גוזמה, אבל בכל
זאת איזה שהוא תחילתו האפשרית של משברון.
קת'רין סובבה את כפתור הווליום לכיוון האפס, הרימה את שפופרת
הטלפון שנח על שולחן הכתיבה שלה, וחייגה למשרדו של דוקטור
היינץ. הוא ענה לה בצד השני: "הלו?"
"דוקטור היינץ? זו קת'רין. תוכל להגיע לכאן לרגע?", שאלה. תמיד
קראה לו כך, "דוקטור היינץ", אפילו לאחר שהחלו לטפח את הידידות
ביניהם, אפילו לאחר שהחלה לעבוד במחלקתו. "בטח, קת'י. אני כבר
בא".
היא הגבירה את עוצמת הקול וחזרה להביט במסך ולרשום את הפרטים.
דברים שכאלו לא היו זרים לה. כלומר, זו לא הייתה הפעם הראשונה
שהייתה עדה לשיחות מעין אלו בסלונים, במטבחונים, בחצרות הבתים
או בגינות הציבוריות ב'מחוז האושר'. זו גם לא הייתה הפעם
הראשונה ששמעה את הסיפור על ג'ים ומישל, כך שדבר זה כשלעצמו לא
גרם לה לאבד את קור רוחה ולהתקשר לדוקטור היינץ, אבל מה שכן
גרם לה היו הטונים ששלטו בשיחה ובהתנהגות הסמויה של בני הבית.

בנוסף, וזה גורם שאין לזלזל בו, ואולי, אם נסתכל טוב טוב, נראה
שזהו הגורם הראשי, קת'רין אהבה את ריח הבושם שלו על צווארה. יש
לציין שלא קרה הרבה שקראה לו, מפני שבדרך כלל לא היו דברים
חשודים לדווח עליהם, אבל במקרים כאלו, כמו זה שלפניה, היא לא
הייתה מהססת. והיא ידעה שריח הבושם הגברי עומד לעטוף אותה כמו
שמיכה רכה, איתה הייתה מתכסה בלילות. חוץ מזה, היא הייתה מספיק
מנוסה כדי לדעת שהיא צופה כעת בפרשת דרכים כלשהי. היא לא ידעה
איזו תפנית תקבל בדיוק העלילה, אבל כן ידעה טוב מאוד שאם תפנה
לשביל הלא נכון, ההתדרדרות יכלה להיות מהירה וקטלנית.
דוקטור היינץ רכן מעליה לפתע. היא לא הייתה צריכה לסובב את
מבטה כדי לדעת שזה הוא. ריח הבושם הקלוש שלו חדר לנחיריה וסחרר
אותה, וקולו, שאמר: "כן, קת'י?" טלטל את עולמה. היא אמרה לו
בלי להביט בו: "הנה, תביט כאן. האנשים האלו מנהלים שיחה חשודה.
לא, מה שחשוד בעצם זאת לא השיחה עצמה, אבל מטרידים אותי הטונים
של השיחה. מטרידה אותי  הדרך בה הם מביטים זה על זה".
דוקטור היינץ התקרב עוד יותר אל המוניטור. הוא הגביר את הקול
והאזין. "כן, אני מבין למה את מתכוונת. יש תקדימים לשיחות
כאלו? אולי בעיות או קונפליקטים ביניהם?"
"לא ששמתי לב אליהם בחודש האחרון. בדרך כלל הם מנהלים חיים
רגועים".
"טוב, איפה זה נמצא?"
קת'רין פתחה חלון חדש על מסך המחשב שלה ועיינה בטבלה שהופיעה
בו. "סקטור ב', קו רוחב 30, קו אורך 67. רחוב השמש העולה בבית
מספר 27".
"אה הה, מלמל דוקטור היינץ. והאנשים שמנהלים את השיחה הם אלה
שגרים שם, נכון? מי הם?"
"אתה רוצה את השם הנתון או השם המעובד?"
"השם הנתון. השמות המעובדים לא מופיעים בתיקים הרפואיים שלנו.
ותני לי גם מספרים סידוריים לזיהוי".
"אוקיי, תן לי לראות. אלו אלן פישבויים,  , 35Z42Bבטי מון,
QE4479, וגבריאל דאנטה, ASP309".
"מאה אחוז. אני אבדוק בתיקים את המינונים שלהם. אולי צריך
להתייעץ עם דוקטור בר לגבי תרופות אחרות. תודיעי לי איך הדברים
מתפתחים. אולי לא יהיה צורך בכלל לערב את דוקטור בר. נקווה שזה
סתם ויכוח חולף".
"מאה אחוז, דוקטור".
דוקטור היינץ רשם את הפרטים על דף נייר ופנה למשרדו. קת'רין
הביטה בגבו הזקוף, העטוף בחלוק הלבן, וחזרה אל המסכים.




8


לילה שחור על 'מחוז האושר'. מישל האפופה בלבן הביתה על העיר
השקטה. הכול ישן. העצים זעו ברוח הלילה הקרירה, צרצרים צרצרו.
ברחובות הריקים פנסי הרחוב הטילו אלומות אור על המדרכות,
והאנשים היחידים שהיו בחוץ היו ההומלסים (!) שישנו בגנים.  
לילה שחור על 'מחוז האושר'. לילה שחור על בית מספר 27. בקומה
השנייה של הבית, בחדרו, יושב ביל וקורא בספרו " איך לבשל את
אשתך ולהישאר בחיים". למטה, בחדר הביליארד, כורעת ג'ורג'ינה על
ארבע על גבי שולחן א'. בוב מחדיר את מקל הביליארד אל תוכה.
חיוך של שלמות על פניו. הכול שקט. שקט שלפני הסערה.
האנחות הארוטיות גלשו מעל פני שולחן א' וטיפסו דרך הקירות
והתקרה אל החדר שלמעלה, משתלבות עם המשפטים: "...אך למעשה אין
זה כך. אין זה כך כלל. ואם חשבת שמציאת מקום מבודד דיו כדי
לכרות בו את קבר אשתך ולהניח את השיירים בתוכו תהיה משימה קלה,
הטעות היא שלך, ולא שלנו! לכן, כדי לעזור לך למצוא מקום שכזה,
העלינו לפניך על הכתב את 5 הטיפים הבאים:
1. כדאי ורצוי שמקום זה יהיה מרוחק לפחות שעה נסיעה מכל מקום
ישוב.
2. את חפירת הבור יש לבצע בשעות הלילה.
3. עליך להיעזר בעת חפירה, פטיש, מסור..."

הוא לא יכל להתרכז. הוא אהב אותה, באמת אהב אותה, לא כמו
שאוהבים בסרט אמריקאי זול, אלא באמת, וגניחות המשגל שלה גרמו
לידיו לרעוד, למוחו לנדוד, לראייתו להיטשטש, לבהייה ממושכת,
לכאבים חלשים בגרון, רגישות בעיניים שלוותה בדמעות, חוסר
רגישות בכפות הידיים ובאצבעות, איבוד שליטה על הספר (שנפל
ארצה), תחושת דקירה בשורשי שיערותיו, חוסר נוחות בשפמו, חנק
מעשן הסיגריה, שיעול, רצון להקיא, בחילות, צמרמורות, סחרחורות,
איבוד תחושת זמן ומרחב, הרגשת גועל, פגיעה באגו, אכזבה,
דיכאון, שנאה.
הוא הניח את הספר במקום כלשהו (ובפעם הראשונה בחייו (ואם תרצו,
ישמח לספר לכם על כך) לא שם לב היכן הניח אותו, ואפילו שכח
להניח בתוכו את הסימנייה) ועצם את עיניו. בוב הזדקף. הוא בהה
בדלת במשך כמה שניות, מאזין מחשכת הלילה לקולות הבוקעים מלמטה.
הוא נעל את נעליו בשקט ובקפידה, הניח על גבו את המקטורן, צייד
את עצמו בשתי חפיסות סיגריות, הוציא סיגריה אחת והדליק אותה
ביד רועדת, כיבה את אורות חדרו ויצא. בזמן שירד במדרגות העץ
הקולות גברו. הדלת שהובילה אל חדר הביליארד בקצה המסדרון הייתה
פתוחה במקצת, והאור חדר מהחדר החוצה. הצרחות היו אלימות.
ביל עצם את עיניו ויצא מן הבית. הסיגריה כבר נאכלה לגמרי, והוא
מעך אותה במקום בו לא היה שביל גישה. הוא הוציא סיגריה נוספת
מן החפיסה הפתוחה, והדליק אותה. בצעדים גדולים ומהירים הוא יצא
משטח הבית. לא שהוא ידע לאן הוא הולך, אבל זה לא היה משנה כלל.
הוא רק ידע איפה הוא לא יכל להיות. הוא הלך במהירות ברחוב
'השמש העולה' ופנה בפניה הראשונה לרחוב 'המים הזורמים'. הירח
האיר מעליו קלושות, והוא הביט בו מדי פעם בפעם, וגיחך לעצמו.
"מישל", הוא אמר בשקט תוך כדי הליכתו.
מוזר, אך בפעם הראשונה בחייו לא חש בוב כל צורך לדבר. תמיד היה
לו איזה מין צורך כזה, בלתי מודע, בלתי נשלט, בלתי נתפס, לדבר.
הוא כל כך התרגל אליו, כל כך חי אותו, שכלל לא הרגיש בצורך
הזה. ואם היו שואלים אותו פעם למה הוא מדבר כל הזמן, הוא
בוודאי היה משיב כי אין הוא למעשה מדבר כל הזמן כלל, אלא פשוט
מדבר מתי שמתחשק לו, הרי אי אפשר לומר לאדם לא לדבר מתי שמתחשק
לו, והיה ממשיך מנקודה זו והלאה בסיפור כלשהו שהיה מחזק את
טענתו.
כעת לא דיבר. לא מפני שלא היה לו עם מי. לא מפני שחשב כי זהו
מעשה מטורף - לדבר אל עצמך. הוא לא דיבר מפני שלא היה לו מה
לומר. ואולי בדיוק להפך. אולי היה לו יותר מדי מה לומר. וכשיש
לך יותר מדי מה לומר, והראש שלך שקוע עד הצוואר במילים, הן
פשוט שטות פנימה והחוצה כמו ים, ואי אפשר לעצור אותן, כי לך
תעצור את הים, וכשאתה מוצף עד כדי כך, שאינך שומע את המילים
עוד, והן מתערבבות האחת בשנייה ללא הרף, ומשפט רודף משפט, ללא
הגיון, גלי המילים האלה מציפים אותך ואתה משתנק. וכשאתה טובע
אינך רוצה לדבר. אתה רק רוצה לנשום.
כך קרה שבפעם הראשונה בחייו לא הרגיש צורך לדבר. הוא הדליק
סיגריה. נדמה כאילו שד סיגריות כלשהו נוגס מהן, מפני שנגמרו
בכזו מהירות, והוא לא הרגיש כלל את השפעתן עליו. פעם או פעמיים
אפילו קרה שהוציא סיגריה מהחפיסה המונחת בכיסו, ואז גילה שהוא
עוד מעשן את זו שבפיו.  
הוא המשיך ללכת ברחוב 'המים הזורמים'. בסופו של הרחוב הוא פנה
ימינה אל 'מעלה הגבעות השיכורות', וכשהגיע לסוף הרחוב הזה
המשיך אל 'מרחבי הליל'. כמו המילים, כך גם המחשבות. הוא לא רצה
לחשוב, אך הן הציפו אותו בכל מקרה, בלי שליטה, ולו לא היה הרבה
מה לומר על כך. המחשבות הביאו עימן תיאורים גראפיים של המתרחש
בחדר הביליארד, צלילים אקוסטיים ועוד מחשבות שהביאו גם הן,
בתורן, תיאורים גראפיים שונים. הסיגריה נכבתה בידיו ושרפה
אותן. הוא לא חש בכאב כלל. הוא הצית עוד מקל סרטן מתוק וירד אל
שדות התירס המקיפים את 'מחוז האושר'. ביל לחש לעצמו: "מה אתה,
ביל, ילד בן 16? אל תתנהג כמו ילד מאוהב". אבל האמת היא שלא
היה מאוהב בחייו קודם לכן, ומכיוון שכך לא היה לו מושג כיצד
נוהג ילד בן 16.
כשהגיע אל השדות פילס את דרכו בין שיבולי התירס הענקיים,
והמשיך ללכת עוד ועוד, ובשלב מסוים, בלי לדעת למה, התיישב על
האדמה הרטובה. הוא הדליק סיגריה. לאט לאט העייפות גברה עליו.
הוא נשען אחורה על מרפקיו, ולאחר מכן הוריד את מקטורנו והשעין
אותו מתחתיו ככרית. הוא נשכב על הארץ והביט בילדי הירח
הצוחקים, והם רקדו בדמעותיו. שיר צרפתי שנשמע בחדר בפעם
הראשונה שפגש בה התנגן כעת בראשו. זה היה שיר של ז'ק ברל, והוא
לא ידע צרפתית, אבל בכה בכל זאת.




9


שלום, כאן הכותב. ברצוני לומר לכם, הקוראים, שנמאסתם עלי.
אסביר זאת עוד מעט. אך לפני כן, אקדים ואומר שפרק זה יוקדש כלו
להסברים. אינני מתחייב לדבר. אינני מתחייב להסביר את כל הדברים
שתרצו שאסביר לכם. כמו כן, אינני מתחייב להסביר בצורה מסבירת
פנים, או להשתמש בשפה שתבינו בה את הנאמר. אינני מתחייב להיות
נחמד או אדיב, ואינני מתכוון למלא את בקשותיכם המיוחדות. רוצים
מישהו שימלא את בקשותיכם המיוחדות? לכו לאמא. אני לא אמא שלכם,
ולכן - אל תבקשו ממני. אני לא מתחייב להיעזר בסימני פיסוק, ולא
מתחייב להיות בהיר וענייני. אך מכורח האדיבות כן אתחייב ואומר
לכם כי פרק זה אינו נושא עימו שום דבר חשוב.
לכן, כדי לא לבזבז את זמנכם היקר (ואל תטעו ותחשבו שזמנכם יקר
לי. הוא לא.) אדגיש, אקדים ואומר כי אין אתם חייבים לקרא פרק
זה. הוא לא מקדם את העלילה בשום דרך שהיא, ואם תרצו, את יכלים
לקפוץ ישירות לפרק 10. נתראה שם. ביי.
בינתיים, למי שנשאר איתי, אסביר מספר דברים.
ראשית, מדוע אני מוסיף באמצע הסיפור פרק מיוחד המוקדש כלו
להסברים?
שנית, אסביר מעט על העלילה השוטפת.
שלישית, אסביר על הדמויות.

ובכן, קוראים יקרים, נמאסתם עלי. מדוע נמאסתם עלי, אתם שואלים?
את התשובה אעדיף למסור לכם בצורת סיפור קטן: לפני מספר ימים
נתקלתי במכר. הפגישה הייתה ארעית לחלוטין, ועל מנת ליצור אמון
בינינו (אני מתכוון - ביני לביניכם - הקוראים - אם אמנם עוד לא
רחשתי את אמונכם - ותתפלאו, יש אנשים בעולם שצריך לרכוש את
אמונם - אני מתכוון - אין הם רוחשים לך אמון ברגע בו הם פוגשים
אותך - נהפוך הוא - ברגע בו הם פוגשים אותך אין הם רוחשים לך
כבוד כלל - ואין הם רואים בכך שום דבר מביך, חריג, או כיוצא
בזה - ועליך לרכוש את אמונם לאט לאט ובהתמדה), אכניס כאן את
ראשי התיבות של אותו מכר, והם: א.ח.
ובכן, את אותו מכר פגשתי לפני ימים מספר והשיחה בינינו התנהלה
בעצלתיים. כלומר, לא עסקה בדברים מיוחדים במינם, ואף לא עמוקים
יתר על המידה. קרה שסיפרתי לו על אותו ספר שאני כותב זה עתה
(אז עוד לא ידעתי שאכתוב פרק זה), על הדברים שכתבתי זה מכבר,
ועל הדברים שברצוני עוד לכתוב. אותו מכר הביע התעניינות לגבי
הפרויקט, וציין אותי לשבח. אך במבט בוחן יותר החל להעלות קמטים
במצחו. נדמה כי אינה לרוחו הדרך בה נכתב הסיפור. אף נדמה כי
חושב הוא שאני מנסה להקשות בכוונה תחילה ומודעת על הקורא
הממוצע בכתיבתי.
לאחר שיחה זו פניתי לדרכי. ביום שלמחרת פגשתי חבר יקר (ש.א.),
וכדי להיוועץ בו בענייני היום הקודם ובפרטי השיחה עם א.ח.
החלטתי לתת לו לקרוא מעט מן הסיפור. אותו חבר החל לקרוא,
והפסיק את קריאתו לאחר שלושה פרקים בלבד (הכללים בתוכם גם את
הפרולוג). שם עצר לפתע ומסר לי כי אינו מבין דבר, שהעלילה
משעממת, ויותר נכך - שאין עלילה כלל, שהסיפור "מתפזר", לדבריו,
ושלל הפרטים לא מתחברים, שהוא נוטה, כקורא ממוצע, לשכוח פרטים
מסוימים ולהתבלבל בין הדמויות, כבר לא יודע מי הוא מי ומה הוא
מה, ומה רוצה הכותב (אני) לומר. כמו כן, ש.א. הוסיף ואמר כי
הכותב (אני) חייב לתת לקורא (הוא (ודומיו) הסברים. טען בחוצפתו
כי זוהי חובתו של הכותב (אני). ובכן, אינני מתחייב לדבר, כך
אמרתי לו. יותר מכך - אם ירצה הקורא הממוצע (הוא (ודומיו))
לפרוש באמצע - שיבושם לו (ולהם). אשאר עם הקוראים הלא ממוצעים
(לא הוא (ובטח שלא דומיו), שיש עוד דבר מה בראשם.
אתן דוגמא לכוונתי:
לפני מספר חודשים צפיתי בסרט "שעת הצוענים". אין אני מתכוון
לפרט ולהתעכב על פרטי העלילה בסרט, אלא אך ורק לתת אותו
כדוגמא. בניסיוני לצפות בו ולהבינו מצאתי כי קשה הדבר, משום
שאין הוא מציע לצופה שום קו עלילה אחיד ורציף, ולא נוטה
להסברים. לדוגמא, העלילה מתחלפת לפרקים, ופתאום אינך מבין מה
קשור למה. אלא מה? שבבחינה מדוקדקת יותר מתבהרים הדברים. וזאת
למה? משום שאנו, כצופים ממוצעים (וכאן שוב מרימה ראש אותה
תופעה של  העולם המודרני, כפי שנדון בפרק 6, ע"מ 28), רגילים
שמאכילים אותנו בכפית של כסף. אין אנו רגילים להתאמץ, ואין אנו
רוצים להתאמץ. אכן, בצפייה נוספת בסרט, הכרחתי את עצמי לצאת
מגבולות אלו, ולנסות להבין את הדברים לבדי. וראה זה פלא! לפתע
התבהרו הדברים עקב הסקת מסקנות אישיות,  והסרט נפרש כמניפה
צבעונית לפני, ולא עוד כשלל צבעים שאין שום קשר ביניהם, כפי
שראיתי זאת קודם לכן.
לכן איני מאשים את ש.א, ואין אני מאשים אתכם, הקוראים
הממוצעים. כפי שאמרתי, זוהי אך ורק תופעת לוואי של החיים בעולם
המודרני. כולנו קוראים ממוצעים. כולנו צופים ממוצעים. אך פעם
במאה או פעם באלף מופיעה ההזדמנות לפנינו להיות קוראים לא
ממוצעים, צופים לא ממוצעים. לעלות מעל קו הממוצע ולחשוב
בעצמנו. כך הוא "שעת הצוענים". אם תצפה בו כצופה ממוצע לא תבין
דבר ותאמר שזהו סרט מחורבן (ואינני מתכוון לבקש סליחה על
השימוש במילה הזו מהסיבות הבאות:
1. הצהרתי מראש כי אין בכוונתי לתת דין וחשבון לדברי. לא
התחייבתי למאום.
2. ג.ר. יכלה לקפוץ לי.).
אך אם תצא מתוך הבועה המקיפה אותך ותפעיל את המוח לבד, תסיק
מסקנות ותחשוב, תראה בו עולם ומלואו. לא תהיה עוד צופה ממוצע.
לחלופין, אם ברצונך להיות צופה ממוצע, להיות מפונק ועצלן, לך
תראה סרטים של ג'ניפר לופז, ולך תקרא ספרים של רם אורן. אל תלך
לקוסטריצה ותאמר לו: "אתה חייב לי הסברים, כצופה". ואל תבוא
אלי ותאמר לי אותו הדבר (לא שאני משווה את עצמי לאמיר
קוסטריצה, חס וחלילה, באמת שלא).
כך שאני חוזר אל נקודת הפתיחה. שלום, כאן הכותב. ברצוני לומר
לכם, הקוראים, שנמאסתם עלי. באמת שכשפתחתי את פרק זה התכוונתי
להסביר לכם דברים מספר, כגון - מהו טיב היחסים בין בוב
לג'ורג'ינה? מדוע אין היא מחזירה לביל אהבה? כיצד היא נותנת
לבוב לעשות בה ככל העולה על רוחו? איך בדיוק מתקשרים קת'רין
ודוקטור היינץ למתרחש ב'מחוז האושר'? מה לסיפור הזה ולסיפור על
ג'ים ומישל, השמש והירח? למה אני נוטה לפרקים לכתוב פסקאות
שלמות העוסקות בכלום? ולמה אני כותב באמצע הספר פרק שלם העוסק
בהסברים?
ובכן, בשעת הכתיבה ירד לי החשק להסביר לכם. כן, כן, ירד לי
החשק. ואין אני חייב להסביר מדוע. אך מכיוון שבמהלך הפרק
הסברתי את הנקודה האחרונה - מדוע אני כותב פרק שלם העוסק
בהסברים - אהיה אדיב ואסביר עוד דבר אחד:
אולי חשב הקורא בפרק הקודם (הוא פרק 8) שכשנשכב ביל על האדמה
הרטובה היא קיבלה אותו אליו וחיבקה אותו. אולי זהו הקתרזיס
המתבקש. שמצא מנוחה בזרועות אמא אדמה. אבל לא היה זה כך כלל.
האדמה לא קיבלה את ביל וקלטה אותו לתוכה. להפך. היא הייתה קרה,
רטובה וקשה, וזה היה לו מאוד לא נעים.




10


בוקר יום רביעי. ג'ים עבר עם המברשת והצבע. הוא החליף את פחית
הצבע הורודה לפחית כתומה, ולאחר מכן עבר לפחיות של צהוב, משנה
גוונים. כמה ילדים שיחקו בתופסת בגן הציבורי, והוא הביט בהם.
"אף פעם לא הבנתי את המשחק הזה", אמר לעצמו. השעה הייתה 11:32,
כפי שהראו מחוגי השעון הגדול בבניין העירייה. בתוך הבניין,
בקומה השלישית, ישב ראש העיר וקרא את הדואר האלקטרוני שהגיע זה
עתה:

"דוקטור בר,
הנני לבקשך לפקח על שלושה מטופלים שתפשו את תשומת ליבנו בחדר
הבקרה.
בקשתי מופנית אליך לאחר שנצפו עורכים שיחה חשודה, אך פרטיה
עצמם אינם הגורם המדאיג אותנו. בניתוח עמוק יותר אותרו והוגדרו
סכנות אפשריות לאיבוד שווי המשקל הנפשי, עקב שפת הגוף שהביעו
שלושת האינדוידים שלהלן, ועקב טון הדיבור שהשתמשו בו.
מצ"ב לעיונך תצלומי סטילס של מטופלים אלו ופרוטוקול השיחה. כמו
כן, מצ"ב תיקיהם הרפואיים ומסמך הכולל את פרטיהם, כגון: שמם
הנתון, שמם המעובד, גילם, מצבם הרפואי, מקום מגוריהם ב'מחוז
האושר' ונ"צ של כתובת זו.
אבקשך לשלוח תשובה בהקדם, כדי שנוכל למנוע התרחשות שלילית
שיכלה להיווצר.
יחד עם זאת, הנני מביע את דעתי המקצועית, כי סיכון שכזה הוא
אמנם אפשרי, אך סיכוייו להיווצר קטנים, ובמידה שאכן ייוצר מצב
שלילי כלשהו, נוכל לטפל בו ביעילות ובמהירות.

בברכה,
דוקטור היינץ."

דוקטור בר קרא את המסמך בעיון. לאחר מכן הוא פנה אל המסמכים
המצורפים ועיין גם בהם. לאחר מכן הוא הרים את השפופרת, וחייג
מספר כלשהו.
"מחלקת כספים שלום", ענה קול גברי בצד השני.
"הנרי, מדבר דוקטור בר. תוכל בבקשה להגיע לכאן? אני רוצה לשוחח
איתך בנושא שלא קשור לכספים"
"בוודאי, דוקטור בר", ענה הנרי, וסגר את הטלפון.
דקות מספר לאחר מכן נפתחה הדלת אל משרד ראש העיר, ובעדה נכנס
בחור גבוה ורזה. הוא הרכיב משקפיים עבים והיה מסורק בקפידה.
"כן, דוקטור בר, רצית לראות אותי?"
"כן, הנרי. שב בבקשה".
"מה העניין, דוקטור?"
"ובכן, קיבלתי את הדואר הזה כרגע, המוסר לגבי תופעות חריגות
שהופיעו בבית מספר 27 ברחוב 'השמש העולה' לפני מספר ימים.
ברצוני שתקרא את הדו"ח ותערוך לחבר'ה האלה ביקור. תראה אם הכול
בסדר. תחזור לכאן עם הדיאגנוזה.
"אין בעיה, דוקטור".
הנרי אסף את החומר המודפס ולקח אותו עימו. "אשתדל לחזור עם
תשובה בהקדם"
"אנא עשה כך, הנרי".
"להתראות, דוקטור".
"להתראות".

ג'ורג'ינה פקחה את עיניה (היא לא פקחה אותן בשלווה, כפי
שדמיין ודאי הקורא לעצמו עקב קריאת המשפט: " ג'ורג'ינה פקחה את
עיניה". אינני יודע מדוע (שלום, מדבר הכותב בגוף ראשון) יש
לקוראים נטייה לפרש משפטים סתומים בדרך מסוימת, אך לקוראים
ממוצעים, בדרך כלל, יש נטייה שכזו. כך, למשל, ידמיין לעצמו
הקורא הממוצע כי המשפט: "ג'ורג'ינה פקחה את עיניה" מתאר מצב בו
פקחה הדמות הנושאת את השם ג'ורג'ינה את עיניה בצורה מסוימת,
נניח, תוך כדי שפשוף העיניים בעצלות או עם חיוך שמלווה את
פקיחת העיניים. זאת מכיוון, כך אני גורס, שבפעם הקודמת שהתוודע
הקורא לדמות זו, היא קיימה יחסי מין לא קונבנציונאליים על
שולחן א'.
בוודאי נהנתה מקיום יחסי מין אלו, יאמר הקורא לעצמו, שכן, אחרת
הייתה מפסיקה אותן באמצע. אם כך, וודאי שהפיקה מהם הנאה. לכן,
המשפט: "ג'ורג'ינה פקחה את עיניה" מתאר בוודאי תהליך של
התעוררות כמו מחלום, מלווה ברוגע, תחושת סיפוק, אהבה, שמחת
חיים ואושר שלא ניתן להסבירו. אך אבוי, הקורא הממוצע צריך
לדבוק בספרים ממוצעים, ולכן כדאי שיעזוב את קריאת הספר הזה
באמצע. מפני שהמשפט המופיע לעיל - " ג'ורג'ינה פקחה את עיניה"
- לא מתאר מצב זה כלל). הן היו מלאות חרדה. היא מצאה את עצמה
שרועה על שולחן א', מקל הביליארד מונח על השולחן לידה.  היא
הביטה על חלציה. האזור כלו היה צבוע בכחול, כצבע הגיר המשמש
לחיכוך מקל הביליארד. בוב לא היה לידה.
היא התיישבה וירדה מעל שולחן א' וחיפשה את בגדיה. אז אספה אותם
מהרצפה והתלבשה חרישית. הסיוטים שפקדו אותה בלילה לא הניחו לה
(ואל תבקשו ממני לפרט אותם כאן. אינני יודע, ואינני קורא
מחשבות). היא הרגישה רע, ולא ידעה למה. היא גם לא יכלה להסביר
מדוע מצב רוחה היה עגום ביותר (וגם היא, חברים, לא חייבת לכם
הסברים). רק ידעה שאין לה מצב רוח, ושכל מה שהיא רוצה זה
לאכול. והרבה. היא הלכה באיטיות שמאפיינת את הדיכאוניים אל
המטבח.
שם פתחה את המקרר והחלה להעמיס על השולחן מצרכים: לחם, נקניק,
גבינה, ביצים, ריבה, חמאה, עוף קר, רוטב ברביקיו, חרדל, מיונז,
שום, קערת סלט וקערת אורז. היא זוללת בבולמוס את הסלט הקר,
הלחם והנקניק, העוף והאורז הקפואים. אי אפשר להסביר את האישה
הזו, שלפעמים היא מלאת חיים ואנרגיות, ולפעמים היא כשבר כלי,
והדבר היחיד שמעודד אותה הוא האוכל. כך בפתאומיות היא מוצאת את
עצמה שרה ומזמרת, חיוך תמידי על פניה, בלתי ניתן לשבירה,
ובאותה פתאומיות רעבה למגע, לחום, מתדרדרת אל תהום עמוקה.
באותו בוקר יום רביעי היא אפילו לא שמה לב לחסרונו של ביל
שנעלם ליל אמש, ולא בחסרונו של בוב, שנעלם אף הוא לאחר המשגל
הלוהט, ואפילו טעם הסלט לא חדר אל תאי לשונה, והיא מילאה את
עצמה ודחפה עוד אורז ועוד עוף אל תוכה, כמו ממלאה בור שאין לו
תחתית. בוב הופיע בפתח המטבח ונעמד על מפתן הדלת. הוא הביט בה
וזרק: "אחד מאותם ימים, הא?"
היא הפסיקה לטרוף והביטה בו בעיניים ריקות. "איפה ביל?", הוא
שאל. היא לא ענתה לו. לא ידעה ולא היה איכפת לה. למעשה ביל היה
במקום אחר בכלל, משוטט לו בעיר ומחסל את חפיסות הסיגריות. לפתע
נשמעה דפיקה על הדלת. בוב פתח אותה, ולפניו עמד נציג מחלקת
הכספים של העירייה, טום אלפי.
"שלום, אדון אלפי", אמר בוב. מה מביא אותך אלינו היום?
"שלום, מר..." - טום העיף מבט אל הדפים שנשא עימו - "...בליץ.
בוקר טוב. נשלחתי אליכם מכיוון שהגיעו לידינו מסמכים שלפיהם לא
שילמתם את חשבון המס שלכם במלואו השנה. אוכל להיכנס?"
"בוודאי, מר אלפי, למרות שאני לא מבין על מה אתה מדבר. אנחנו
תמיד משלמים את כל המסים שלנו".
"אנא, אדוני, קרא לי טום" .
"בסדר, טום. אנחנו תמיד משלמים את המסים שלנו."
"אני בטוח, מר בליץ. זוהי רק ביקורת שגרתית"
"אה, בסדר", אמר בוב. "בוא תיכנס. רוצה קפה?"
"אשמח לכוס קפה. חזק במיוחד, בבקשה".
ג'ורג'ינה חזרה אל ארוחתה. היא לא הביטה עוד בטום אלפי, וכל
מעייניה ומאווייה היו נתונים לצלחתה. לא עניין אותה בכלל מה יש
לטום לומר. רוצה לבדוק את תיקי המס? שיבדוק. אותה זה לא עניין
כלל.
"ובכן, טום", אמר ביל והגיש לטום את הקפה שלו. "איך אפשר לעזור
לך?"
"אשמח לראות את תיקי המס שלכם, רבותי". הוא עיין שוב בדפים.
"כמדומני, ביל וייס חסר?"
"כן, אדוני", אמר בוב. "הוא איננו. אנחנו לא יודעים איפה הוא,
או מתי יחזור. אבל בכל מקרה, אני יכול להבטיח לך ששילם את כל
החוב. הוא לא אדם שיתחמק מתשלום מסים, או שישכח לשלם אותם. אתה
מבין, טיפוס לחוץ כמוהו..."
"בלי נוכחותו לא אוכל לערוך את הביקורת כראוי", קטע אותו טום,
"עליו להיות נוכח. בינתיים, אוכל להביט בתיקי המס שלכם,
בבקשה?"
ג'ורג'ינה הרימה את ראשה. היא הביטה-לא-הביטה בו, ולא ענתה.
בוב ענה במקומה: "בוודאי, מיד אביא אותם".
בינתיים ישב טום אלפי ליד שולחן האוכל והביט בג'ורג'ינה. הרגשת
הגועל געתה בו בשעה שהביט בה, יצור ענק שבולס את ארוחתו,
כלווייתן המכלה שיירי דגים ענקיים. הוא פנה אליה ואמר: "נוכל
לפנות לסלון, גברתי? אני מצטער להפריע לך, אך הדבר חשוב
ביותר".
ג'ורג'ינה הרימה את עיניה. אז קמה בשתיקה ופנתה אל הסלון. בוב
הביא אל הסלון את תיקי המס שלו ושל ג'ורג'ינה. כמובן שהחסיר את
אלו של ביל. הוא הגישם למר אלפי, וזה כמו עיין בהם, אך למעשה
רשם במוחו את ההתנהגות הגלויה ואת ההתנהגות הסמויה של שני אלו.
לפי ממצאיו הפסיכולוגיים הראשוניים, האישה נמצאת במין דפרסיה
חמורה, את זאת ניתן לראות מיד, ויש לבחון את משמעות הדבר ואת
מקורו. לגבי הגבר, לא היה בטוח. הוא נראה נינוח, רגוע. רגוע
יותר מידי, למען האמת. כשעורכים לך ביקורת מס אינך יכול להיות
רגוע עד כדי כך. מעבר לכך, המבט בעיני האישה העיד על קושי
כלשהו, משבר שיש לעמוד עליו, ותנוחת ישיבתה גילתה לו גם כן את
מצב רוחה. הגבר, מצידו, הניח את רגלו השמאלית על רגלו הימנית,
דבר שבבירור הראה על סגירות וחוסר רצון לשטף פעולה, דבר שסתר
לחלוטין את התנהגותו כלפי חוץ.
הדבר שעניין את טום יותר מכל הייתה הדינאמיקה בין שני אלו. הם
נראו מרוחקים, כאילו אין שום קשר ביניהם. אך זה רק על פני
השטח. במבט מעמיק יותר גילה טום שחיבה עמוקה שוררת ביניהם, לפי
המבטים החמים שזרק הגבר לכיוון האישה כל כמה זמן. היא, מצידה,
לא השיבה למבטים אלו, ומבטה נשאר קפוא, פשוט מחכה שההליך
יעבור, כגל ענק העובר מעליך כשמורידים את הראש מתחת למים. טום
חרט ממצאים אלו בראשו, עיין עוד דקות מספר בתיקים שלפניו,
ואמר: "אכן, רבותי, לא אוכל להשלים את הסריקה בלי נוכחות מלאה.
ידוע לכם מתי יחזור מר וייס?"
"אמרתי לך, אדון אלפי, שאינני יודע"
"אנא, אדוני, קרא לי טום"
"טום. אינני יודע"
"ובכן, רבותי, אאלץ לשוב בפעם אחרת. מחר תהיו כולכם בבית?"
בוב אמר - "כן". ג'ורג'ינה הנהנה.
"אם כך", המשיך טום אלפי, "להתראות מחר"
"להתראות, טום", אמר בוב וליווה אותו אל הדלת.




11


למחרת בבוקר ביל החל לחוש יותר טוב. הוא נרגע קצת, והחל לשוב
הביתה. בדרכו עצר ליד דוכן העיתונים וקנה עיתון. הוא עיין בו
ומצא כתבת המשך לזו שעליה סיפר להם מר וייסהולד לפני יומיים:

"ג'ים ושלי חוזרים

כתבה שהופיעה בעיתונינו ביום ג' האחרון עסקה באגדה האורבאנית
אודות השמש והירח, הם מישל וג'ים. כל ילד זב חוטם בעירנו מכיר
אגדה זו, המספרת על אהבתם הגדולה של שני צעירים המחליטים לחיות
לנצח כדי שלא ייאלצו להיפרד. הכתבה שהופיעה ביום ג' עסקה
בממצאיהם של חוקרים, הטוענים כי תקשורת מוזרה, המופיעה בצורה
של גלי רדיו בתדר אולטרא גבוה, קיימת בין השמש לירח. תקשורת
זו, כך מוסרים המדענים, מתקיימת רק דקות ספורות בכל יום, בעת
חילוף גרמי השמיים, קרי בדיוק בעת שקיעת השמש ועליית הלבנה.
מחקר נוסף שערכו החוקרים העלה מסקנות נוספות. אכן קיימת תקשורת
בין השמש והירח, והסיבה לכך עדיין לא ידועה, אך מחקר חדש מוכיח
כי תקשורת מעין זו היא בת כמה מאות שנים, וכי היא פוחתת עם
חלוף הזמן. זאת ועוד, טוען החוקר הראשי בפרויקט, דוקטור ברונו
פרבר, תקשורת זו לא רק שפוחתת עם הזמן, אלא עשויה להיעלם כליל
תוך כמה עשורים. משמעות הדבר, בהסתמך על האגדה האורבאנית, כי
בעוד כמה עשורים, אם חישוביו של דוקטור פרבר נכונים, ישובו
ג'ים ומישל לצורתם הטבעית כבני אנוש. השערתם הבסיסית של
החוקרים היא כי יחזרו להיות בני תמותה. מה משמעות הדבר לגבי
כדור הארץ, בהיעדר השמש והירח? דוקטור פרבר מעלה ספקולציות
שכללות את סוף העולם, קיומו של עידן קרח נוסף, ולבסוף חזרה אל
מצב העולם ההתחלתי, כפי שמופיע בספר בראשית, פרק א', הוא תוהו
ובוהו. המשך הכתבה בעמוד 17."

ביל סגר את העיתון והניחו תחת זרועו. הוא חידש את ההליכה
לכיוון הבית, תוך כדי שהוא חוזר וחושב על הדברים ששמע ממר
וייסהולד, והדברים שקרא זה עתה בעיתון. "אבל הרי זה לא
ייתכן!", סינן לעצמו. "מכל השטויות שבעולם! ואני אמנם שמעתי
כמה שטויות בחיי. הרי רק לפני שנתיים פגשתי בחבר ותיק בהולכי
ברחוב, ואותו חבר, כך זכור לי, הלעיט אותי בשטויות מרובות. איך
קראו לו, לאיש הטיפשי ההוא? אינני זוכר כבר. זכור לי רק שלאחר
ששמעתי מפיו את השטויות שהשמיע החלטתי לנתק קשריי עימו. אכן,
אלו דברים יצאו מפיו. אה, כן, עכשיו אני נזכר. זה היה ביום
העצמאות. הלכתי לתומי ברחוב והמוני אדם הקיפוני מכל צדדי.
או-אז ראיתי את אותו פרחח זב חוטם מהלך לפני ברחוב. תמיד היה
מפזר שטויות מסביבו, בכל אשר הלך. ניסיתי למנוע את המפגש עימו,
אך כבר היה זה מאוחר מידי. הוא ניצב מולי והחל ללהג הבלים על
גבי הבלים. אינני זוכר כלל על מה ברבר. זכור לי רק שלא יכולתי
עוד לסבול את השטויות שיצאו מפיו. הו, כמה רציתי לברוח משם,
להסתלק, אך מצאתי את עצמי תקוע באמצע הרחוב ההומה ללא דרך
יציאה. גם כבודי העצמי לא הניח לי להותירו שם ולברוח לי אל
מחוזות אחרים. בכל מקרה, גיבובים שכאלה כבר שמעתי, וכעת באים
הם אלי עם סיפורי הבדיות שלהם אודות שמש וירח. הא! החושבים הם
אותי לטיפש? אראה להם מה זה!" - ביל החל מתקצף - "חושבים
שיוליכוני שולל? חושבים הם: "אה, הנה ביל הטיפש. קדימה, בואו
נוליך אותו שולל". לא, חברים. אינני טיפש, וכדאי שתדעו זאת טוב
טוב. כבר בהיותי בן חמישה חודשים הוכחתי לראשונה כי איני טיפש.
דווקא מקרה זה אינו זכור לי, עקב גילי הצעיר, אך אימי הייתה
נוהגת לספר לי עד כמה הוכחתי שאיני טיפש בהיותי בן חמישה
חודשים. "ביל", כך הייתה אומרת, "הוכחת את חוכמתך!". ואכן,
הייתה היא מספרת הלוך וספור... אפשר בכלל לומר: "הלוך וספור?".
נקודה מעניינת. איני יודע. לא חשוב. בכל מקרה, אימי הייתה
נוהגת לספר לי עד כמה הוכחתי את חוכמתי כשהייתי בן חמישה
חודשים. אכן, בהיותי כה קטן, כבר אז למדתי ללכת! תארו לעצמכם
דבר שכזה! ילדון בן חמישה חודשים! האין דבר מעין זה מעיד על
חוכמה! ולא רק זאת, הו, לא, בנוסף לכך ידעתי לשרוק, ולשיר. כך
הייתה מספרת לי אימי. בכלל, אימי הייתה אישה חכמה. ברור לי
מהיכן קיבלתי את חוכמתי. הרי ידוע וברור לכל הדיוט כי החוכמה
נמצאת בגנים. כך הוכיח המדע. אכן, אותו מדע מטופש הדורש לגבי
אותם שמש וירח. האמת היא שנקודה זו גורמת לי לפקפק במקצת
בשלמות המדע ובדיוקו. והאם לא כך היה נוהג אבא לומר? האם לא
אמר פעמים רבות - "ביל, אל תאמין לכל מה שאומרים לך. במיוחד לא
אם הרוב אומר. אל תיתן לעדר לסחוף אותך". הלא כך היה אומר?
ובאמת, מעולם לא נסחפתי עם הזרם, ותמיד הייתי בעל דעה עצמאית
וחופשית. גם עכשיו, כמדומני, אין אני נתון לשליטת הרוב ולשטיפת
המוח הכללית הזו. הנה, לא רק שחכם הנני..."
הוא לא שם לב, אך בינתיים כבר הגיע אל הבית. בגינת הבית ישבה
ג'ורג'ינה על הספסל הקטן וזמזמה לעצמה. שלא כמו הזמזומים
הקלילים בימים הקודמים, זמזומה כעט היה חרישי ואיטי, בעל נימה
מלנכולית. ידיה נחו על ברכיה, אוחזות זו את זו, ומבטה שט אי שם
באוויר. ביל התיישב לידה. היא לא אמרה לו דבר. שניהם שתקו.
פתאום פתח ביל את פיו ואמר לה:
"ג'ורג'ינה, אני רואה שזה לא זמן טוב. אני מתנצל מראש. אבל בוב
לא כאן, ולכן זאת הזדמנות פז בשבילי לומר לך את מה שרציתי לומר
כל כך הרבה זמן". היא הביטה בו. עיניה שאלו, אך פיה לא דיבר.
"אני אוהב אותך. אוהב אותך באמת. אני אוהב אותך יותר ממה שיוכל
כל אדם אחר לאהוב אותך לעולם. יותר משאני אוהב את עצמי. ואת
יודעת שזה הרבה". ג'ורג'ינה חייכה בפעם הראשונה חיוך קלוש.
"אני לא אומר לך את זה כדי לזכות בך. אני רק רוצה שתדעי. אני
יודע שכנראה פספסתי את הרכבת, כנראה שכבר לא תהיי שלי לעולם.
כנראה שבוב זכה בך, אך נדמה לי כי אינו יודע במה הוא זכה. אם
זה מטריד אותך שאני אומר לך דברים אלו, לא אומר לך את זה יותר
לעולם. אך היה לי חשוב להגיד זאת לפחות פעם אחת".
הדלת נפתחה, ובוב יצא החוצה. "אה, שלום! ואיפה אתה היית? אתה
יודע שערכו לנו ביקורת מס אתמול? בגלל שלא היית בבית, יבואו
שוב. ומה זה? אני רואה שהבאת עיתון?"
בוב לקח את העיתון ועיין בו.
"הנה לך! כתבת המשך! אמרנו לך! ואתה לא רצית להאמין. עם האופי
הנפוח שלך והגנדרנות שלך!"
"די, בוב", אמרה ג'ורג'ינה. "תפסיק"
"יודע אתה מה?" החזיר לו ביל בכובד ראש, "מוכן אני לערוך
ניסוי. אם תוכל להוכיח לי, באמת להוכיח לי כי הדברים נכונים,
הנני לקבל אותם לחלוטין. אין אני אדם קשה עורף, אלא יצור מעודן
למדי, הייתי אומר. אנא נסה אותי. אך ברצוני כי תמציא לי אמת
אבסולוטית, הוכחה חותכת, אשר לא מבוססת על כתבות בעיתונים,
שמטרתן, זאת יודע כל פתי, למכור עותקים רבים ככל האפשר, ואפילו
הדבר עולה בהפיכת הציבור למטומטם. אנא, אל תעלה טענות הקשורות
לבדיקת מדענים. הוכח לי באמת. קשרים בין השמש לירח המבוססים על
תדרי רדיו אינם משכנעים אותי. נחוצה לי הוכחה חותכת. אכן, יודע
אתה היטב כי הנני אדם הגיוני, ובאם אכן תמציא את ההוכחות
הדרושות, אהיה האביר הראשון של מסע צלב זה. זאת בדיוק כפי
שהייתי, אם זיכרוני אינו בוגד בי, בעת המקרה שקרה לי כשהייתי
בן שלוש. המכיר אתה את הסיפור? לא? ובכן, זכורני שסיפרתי לך
אותו. ובכן, אם אינך זוכר אותו כעת, אספר לך אותו שוב" -
נענועי ראשו החדים של בוב לא עזרו לו. ביל המשיך בהרצאתו:
"ובכן, היה זה בהיותי בן שלוש. נוהג הייתי לשכב במיטתי בלילות
ולדמיין את צורתו של העולם. אכן, ילד חכם הייתי. זכור לי כי
הייתי בטוח כי צורתו של העולם שטוחה, וכי יש בסופו תהום ללא
תחתית, כפי שטעו רבים לפני. הייתי מדמיין, כך זכור לי, את
העולם כדף נייר. הנח דף נייר על גבי השולחן ומה תקבל? מישור
עליו יכלים אנשים דמיוניים לחיות. אך לדף הזה יש גבולות, ואכן,
כך גם לעולם יש גבולות, כך חשבתי. אמנם העולם גדול בהרבה מן
הדף, ולכן גבולותיו רחוקים, אך ישנם לו גבולות בכל מקרה. זכור
לי כי הייתי בטוח בצדקתי, ושום ניסיון שכנוע לא הזיז אותי
מעמדתי. כמו כן, זכור לי לילה אחד, בו הופיע אבי פתאום. הוא
בדיוק חזר מעבודתו ביער, והגרזן הענק היה תלוי על כתפו. הוא
נכנס לחדרי כדי לאחל לי ליל מנוחה, ואני סיפרתי לו על השערתי.
אבי צחק צחוק גדול וליטף את ראשי המוזהב ואת תלתלי המלאכיים.
הו, כמה כעסתי עליו באותו הרגע! אך אבי, שהיה לא רק אדם טוב,
אם יורשה לי לומר, אלא גם אבא נפלא, התיישב לידי על המיטה
למרות עייפותו, וסיפר לי כי צורת העולם ככדור, ולכן נקרא הוא
"כדור הארץ". כמובן שלא רציתי להאמין לכך. אך אבי הראה לי ביום
שלמחרת תצלומי לווין שונים המוכיחים את טענתו. מייד שיניתי את
גישתי, בוב יקירי. היודע אתה למה? נחש! אומר לך למה: מפני
שהנני אדם רציונאלי לחלוטין".
בוב הביט בו. הוא אמר: "אין בעיה. אני אוכיח לך כמו שצריך. אבל
לפני זה, חכה. אני רוצה להראות לך משהו". הוא רץ בחזרה אל
הבית, וחזר לאחר כמה דקות עם דבר מה בידו. הוא הגיש את אותו
דבר מה לביל. "בבקשה. יודע מה זה?"
"אכן, בוודאי שיודע אני. זה אני, אתה וג'ורג'ינה בגן
הציבורי".
"לא, ביל, מה זה?"
"מה זה? זאת תמונה".
"נכון. יודע מה אומרים על תמונות?"
"לא, מה? שניתן להנדס אותן בתוכנות מחשבים, ולכן אין להאמין
למה שרואים בהן?"
"לא, ביל. אומרים שתמונה אחת שווה אלף מילים"
"נכון, גם זה אומרים. נו, ומה?"
"אז הנה לך תמונה. על כל תמונה שאתן לך תיתן אתה לי אלף מילים.
לא יותר". ובליבו אמר: "זה ישתיק אותו קצת".
"אבל זו תמונה קטנה!", רטן ביל.
"זה לא משנה. לא אומרים - "תמונה גדולה שווה אלף מילים ותמונה
קטנה שווה פחות". גם לא מדברים על טיב הצילום או על האובייקט
המצולם. אומרים בפירוש - "תמונה שווה אלף מילים". קדימה ידידי,
החל לספור את המילים היוצאות מפיך. בכל יום תקבל ממני תמונה
אחת. עד עכשיו כבר בזבזת 37 מילים. נותרו לך 963. מזל שלך.
קיבלת את התמונה לקראת הצהרים. מחר תקבל אחת חדשה על הבוקר".
ביל החמיץ פנים, אך ידע שלא יוכל לסגת. הוא החשיב את עצמו אדם
בעל כבוד, ונתן משמעות גדולה לפתגמים, ולמה שאומרים בכלל.
"ועכשיו", אמר בוב, "בוא נלך למצוא לך הוכחה".




12


הספרייה הציבורית עמדה גדולה ויציבה ברחוב 'אור הירח'.
חלונותיה הגדולים היו מוארים וחזותה הייתה מרשימה, כיאה למבנה
ציבורי תרבותי ראוי. בוב, ביל וג'ורג'ינה התקדמו אל עבר הפתח.
ביל החזיק את התמונה בידו. "לא אסתפק בשום דבר פרט להוכחה
חותכת", אמר. "אינני מחשיב ספרי אגדות ומיתוסים כהוכחה שכזו.
תצטרך להתאמץ יותר, בוב יקירי".
"אין בעיה, ביל, אנחנו לא הולכים לראות ספרי מיתולוגיות. לספרי
ההיסטוריה אתה מאמין?"
"בוודאי. הרי אדם מעמיק הנני. אך אל תטעה. איני אדם מעמיק
בלבד, כי אם גם אדם חושב, שלא קל לעבוד עליו. לכן אדע להבדיל
בדיוק בין ספרי אגדות לספרי היסטוריה מהימנים. הנה סיפור
המוכיח את טענתי...", אך כאן השתתק, בזכרו את התמונה שהחזיק
בידו. "בדיוק, ביל", אמר בוב, "זו הדרך. עד עכשיו כבר בזבזת 92
מילים. תיזהר. אם תמשיך ככה לא תוכל להחזיק עד הצהריים". ומתוך
חדוות הניצחון שלח את ידו ותפס את ג'ורג'ינה בישבנה. "תפסיק עם
זה, מטומטם!" היא צעקה. "תמיד תופס, תופס ומכניס, מקל ביליארד,
דג מטוגן. רוצה קצת מיונז עם זה, אולי?"
בוב הכניס את ידו אל הכיס. פרצופו האדים כלו מבושה. "ומה את
חושבת לך? אם לא הייתי מכניס לך דג שום דבר לא היה נכנס לך!
את, עם התחת הענקי והפנים של הלוויתן! הסתכלת על עצמך פעם?
איזה גועל נפש! תגידי תודה שמישהו בכלל מביא לך מיונז!"
ג'ורג'ינה הביטה בו. היא השתתקה. ידה רעדה ונתקלה בידו של ביל,
השותק גם הוא, זו הפעם הראשונה (ואולי השנייה) בחייו. הידיים
נאחזו זו בזו והוא ליטף את היד הרועדת, הרגיע אותה. "בוב, אל
תדבר אליה ככה. זה מגעיל"
"הו, מה שאתה יודע על מגעיל..."
עכשיו כבר הגיעו אל פתח הספרייה, ומצב הרוח לא היה מרומם
בכלל.
"לא משנה עכשיו. אנחנו פה בשביל משהו, נכון? בוא נשיג לך את
ההוכחה המזוינת שלך".
הם פסעו אל חדר גדול, ששלט ענק שהיה תלוי מעליו אמר: "חדר
עיון. עיתונים, ספרי היסטוריה ומסמכים רשמיים".
החדר, מן הסתם, היה מוצף ספרים. הקירות היו מכוסים במדפים
ומגוון הספרים היה כה רב, שהיה בלתי ניתן אפילו להתחיל לשער את
הכמות שלהם. בוב פנה אל מדף ספרי ההיסטוריה. הוא הורה
לג'ורג'ינה וביל לשבת ליד אחד השולחנות ולחכות לו שם. הם
התיישבו בלי אומר ודברים, הוא ליטף את ידה. דמעה זלגה מעינה.
הוא מחה אותה בכף ידו. "אל תבכי".
בוב חזר אליהם, נושא בידיו ערימת ספרים ואנציקלופדיות. הוא החל
לפתוח אותם, לעיין בהם, לדקדק, לבדוק במפתח הנושאים, ניסה
למצוא לפי האותיות ג, מ, י, ש, לפי מילים, ג'ים, מישל, ירח,
שמש, אהבה, אלמוות, חיי נצח, חיפש לפי ערכים: אהבת אמת. ללא
הצלחה. ספרי ההיסטוריה לא הראו דבר. חיוכו של ביל התגבש והלך.
"הא לך, אדוני הנכבד!", זרק אל חברו המזיע,  "ידעתי שלא תמצא
דבר!"
"חכה, חכה", ענה לו בוב וזרק מבט בג'ורג'ינה שישבה ליד ביל
וליטפה את ידו. "אני עוד אראה לך!"
"תסלח לי", פנה אל האיש הזקן המוביל את עגלת הספרים בחזרה
למקומם, "איפה אפשר למצוא ספרי היסטוריה העוסקים באהבת האמת של
ג'ים ומישל?"
האיש הזקן חייך. "בוא איתי", הוא אמר, "כאן לא תמצא כלום. בוא,
אני אראה לך. בואו כולכם". הם קמו והלכו אחרי האיש המוזר. "למה
הכוונה", תהה בוב בליבו - "כאן לא תמצא כלום"? - אך מכיוון שלא
מצא תשובה, המשיך ללכת אחרי הזקן. הוא הוביל אותם החוצה מחדר
העיון אל גרם המדרגות. שם ירדו למטה שלוש קומות (וזה כבר היה
מתחת לאדמה - כך הסיק ביל) אל מסדרון אפל וצר, שניכר בו שלא
ראה תנועה מרובה של אנשים בחייו. בקצה המסדרון הייתה דלת,
וכשפתח אותה הזקן במפתחותיו הובילה זו לעוד גרם מדרגות, מעופש
ומחניק. "בואו", הוא אמר להם. ככל שירדו למטה האפלה השתלטה
עליהם, מפני שהמדרגות היו מוארות בפנסים בודדים בלבד. "למה כל
כך חשוך כאן?" - תהתה ג'ורג'ינה בליבה. "מה, הם לא יכלו לשים
מנורות כמו בכל מקום נורמאלי?". הפחד מהחושך התגנב אט אט אל
ליבה, וידה התהדקה סביב ידו של ביל, שחסך במילים.
לבסוף נגמרו המדרגות, והם הגיעו אל מרתף גדול, מלא במדפים
עמוסי ספרים. לפי כמות האבק שהייתה על הספרים במרתף, ניכר
עליהם שלא פתחו אותם מזה עשורים. "הא!", חשב בוב בליבו, "הנה
לך ההוכחה שלך, מתרומם אחד! את הספרים הטובים הם שומרים פה!
כמובן, אם חושבים על זה. הרי הם לא רוצים להשאיל את הספרים
האלה. אלה הספרים הכי יקרים שלהם. אסור שיקרה שיאבדו, או
משהו כזה".
"אלו הספרים המיועדים לשריפה", אמר הזקן, "הם ישנים מדי וטועים
מדי. מאז שנכתבו יצאו מאות ספרים שהוכיחו את טעותם. רק להחזיק
בספרים האלו בספריה למעלה זה בושה. אבל, אתם יודעים איך זה.
שמו אותם כאן לפני חמישים שנה כדי לשרוף אותם, אבל בינתיים
שכחו מהם, ורק הערימו עוד ועוד ספרים כאן. בשלב מסוים כבר
ויתרו על השריפה, ורק המשיכו לזרוק כאן את הספרים". בוב החמיץ
את פניו. "אז מה אנחנו עושים כאן, לכל הרוחות?" - הוא שאל את
עצמו. "אז תסלח לי, מה אנחנו עושים כאן, אם לא רצית להראות לנו
את הספרים האלה?" - הוא שאל את הזקן. "אה, עוד מעט תראה, עוד
מעט תראה. סבלנות".
הזקן הוביל אותם לאורך החדר האפל אל הקיר הנגדי. באור הקלוש הם
הבחינו בדלת קטנה ורקובה, העץ שלה נאכל ברובו הגדול על ידי
תולעים או טרמיטים, או השד יודע מה (אני בטח לא יודע). האיש
הזקן שיחק בצרור המפתחות שלו, ולבסוף מצא מפתח גדול וכבד שנראה
זקן יותר מבעליו, ופתח את הדלת. כשעברו לצד השני נתגלה בפניהם
חדר קטן ומואר. נכון, הוא לא היה מאובזר במיטב רהיטי האופנה,
אבל היה בהחלט נעים. בצדו האחד עמדה מיטה קטנה, ובצידו האחר -
ארון ישן. עוד היו בחדר שולחן וכמה כיסאות, ומטבחון קטן.
"שבו בבקשה", אמר הזקן. "זהו החדר שלי. אני גר כאן. הייתם
רוצים לשתות משהו קודם?" - כך הוא שאל, ובלי לחכות לתשובה פנה
אל המטבחון וחזר לאחר כמה דקות עם ארבע כוסות תה. הוא התיישב
על אחד הכיסאות, והם התיישבו גם הם, מסביב לשולחן העגול. ממקום
כלשהו צץ חתול זקן ומכוער.
"נו? בשביל מה הבאת אותנו לכאן, זקן שכמותך? שנראה את החתול?
אולי אתה בכלל רוצה שנשתתף באיזה סטייה מינית שיש לך?" - אמר
בוב בחוסר סבלנות. הזקן חייך. "רציתם לדעת על ג'ים ומישל, לא?
אז הנה לכם".
"מה הנה לכם?מה?" - בוב היה חסר סבלנות ומרוגז לגמרי.
"מה אתם יודעים על הסיפור?" - שאל הזקן.
"תגיד לו בבקשה, ביל", אמר לו בוב.
ביל היסס. לבסוף אמר: "אנחנו יודעים על שני אנשים, ג'ים ומישל,
שאהבו מאוד. הם החליטו לחיות לנצח כדי שלעולם לא יצטרכו
להיפרד, ונהפכו לשמש והירח".
"כן", אמר הזקן, "אבל לא מדויק. מאוד בגדול, אתה צודק. אם
יורשה לי לרענן את זיכרונך, הם לא החליטו לבדם להיהפך לשמש
והירח. משהו קרה".
"כן, הם פגשו את האיש הזה", אמרה ג'ורג'ינה.
הזקן חייך.
הם הביטו בו. "מה? מה אתה מחייך?" - התרעם בוב.
"אתה לא מבין? זה הוא", לחשה ג'ורג'ינה.
"אה", אמר בוב.
"מה זאת אומרת, זה הוא?", הפעם ביל החל מאבד את עשתונותיו. "זה
רק סיפור. יופי, היה זקן בסיפור. לזקן היה חתול. יופי. אז
מה?"
הזקן קם וניגש אל הארון. הוא פשפש בו ולבסוף העלה מתוכו מסמך
מאובק. הוא הניח את המסמך על השולחן, ושלושת האורחים עיינו בו.
הכתב היה בלתי קריא כמעט, אבל הם ידעו במה הם מביטים.
"וואו...", לחש בוב.
הזקן חייך שוב.
"אז מה אתה, השטן או מה?", שאלה ג'ורג'ינה בהיסוס. כל
הסיטואציה נראתה לה כמו לקוחה מסרט מדע בדיוני המשולב עם עליסה
בארץ הפלאות.
"לא בדיוק", ענה הזקן. "אני רק העוזר שלו". החתול קפץ על ברכיו
והוא ליטף אותו. "חתול טוב, לוצי".
"החתול?" שאל ביל בתמיהה.
"כן, החתול. מה חשבתם, שאני השטן? מה אתם, ילדים קטנים? אני רק
העוזר שלו"

כשהיו בחוץ הדליק ביל סיגריה ושאף את תוכנה אל קירבו כלאחר
שמיעת חדשה מרעישה. בוב הדליק את המקטרת. החיוך עלה על פני
ג'ורג'ינה באופן בלתי רצוני, ומצב רוחה השתפר שוב. היא החלה
מזמזמת שיר כורדי ישן, בעל אפקטים עליזים (מה זה, לעזאזל,
אפקטים עליזים?). מצב רוחה השתפר פלאים בעיקר עקב הידיעה, לא
התקווה, לא המחשבה, ולא המסקנה, אלא הידיעה, שיש אהבה אמיתית
בעולם. אבל לא רק בגלל זה הרגישה טוב יותר. היא הרגישה טוב
יותר מפני שידעה שהאהבה הזו היא שלה, והידקה את אחיזתה בידו של
ביל.

ג'ו הזקן פסע לאיטו עם עגלת הספרים. בדרך אל המדף הוא נעצר
ליד שולחן הספרנית, ואמר לה: "שילה, ראית מה זה? היו פה עכשיו
שלושה אידיוטים ששאלו על הסיפור הטיפשי של ג'ים ומישל. לקחתי
אותם למחסן, והם חשבו שקספר הוא השטן, ושאני הזקן מהסיפור. מה
את אומרת על המפגרים האלו, אה? בחיי, אנשים מאמינים לכל דבר
שאומרים להם". הוא קרץ לה והלך לדרכו.




13


באותו הבוקר, בשעה שבוב, ביל וג'ורג'ינה ביקרו בספריה, הגיע
מר טום אלפי לערוך ביקורת מס נוספת. טום לחץ על הפעמון. שום
צליל לא נשמע. הוא דפק על הדלת פעמיים, וגם פעולה זו לא הניבה
תוצאות. הדלת נשארה סגורה, ולטום נשאר רק להסיק כי אין איש
בבית. "חוצפה", מירר לעצמו, "יודעים שיש ביקורת מס ונעלמים.
אח, מה אפשר לעשות, כאלה הם האנשים".
טום הסתובב ופנה לדרכו. הוא מיהר במיוחד לחזור אל בניין
העירייה ולספר לדוקטור בר כי שלושת המטופלים המתגוררים בבית
מספר 27 ברחוב 'השמש העולה' אינם בבית. "חשוד מאוד", יאמר
בוודאי הדוקטור, ולטום יהיה העונג להציג בפניו את דו"ח יום
האתמול שכתב. אם יעשה זאת מהר ובצורה יעילה מספיק, יש לקוות
להעלאה בדרגה, אולי גם במשכורת. אך כשסיפר זאת לדוקטור בר,
נרגש כלו, קיבל תגובה שלא ציפה לה.
"אידיוט אחד" - צעק עליו דוקטור בר. "ראית שאחד לא בבית, ובכל
זאת נתת להם לברוח? מי יודע איפה הם עכשיו? אני בטוח שהם עלו
על הדברים. אתה בטוח שהם לא ראו מה כתבת? אתה בטוח שהם חושבים
שזו רק ביקורת מס? כי אני לא!"
הנרי נשבע שאין סיכוי שדבר כזה נודע למטופלים, במיוחד לאור
המצב הנפשי שהיו נתונים בו, לפי שפת הגוף שלהם. "בכל זאת",
ציין דוקטור בר, "אי אפשר פשוט לקוות שהעניינים יסתדרו. מי
יודע? אולי הם כבר בדרך להפיכה כללת של העיר!"
"דוקטור, לא צריך להגזים, הם בסך הכול ניהלו שיחה יוצאת דופן
והתווכחו קצת. גם כשהייתי שם לא ראיתי משהו חריג במיוחד. בטח,
היא הייתה בדיכאון, והוא היה שמח בצורה מעוררת חשד, אבל זה לא
אומר שהם יגיעו לרמה של הפיכה, או משהו כזה. קצת פרופורציות!"
"קצת פרופורציות? עם מי אתה חושב שאתה מתמודד פה, חתיכת אידיוט
מושתן? עם משפחת המלוכה? אתה מתמודד פה עם מטורפים! איך אפשר
לצפות את המהלכים הבאים שלהם? אתה לא מבין שבגלל זה חייבים
להיות כמה שיותר זהירים? אלה לא אנשים נורמאליים, הנרי!"
"אבל דוקטור...", ניסה הנרי להתווכח, אבל דוקטור בר שיסה אותו
- "שום אבל! טעות שלך - אחריות שלך. אוי ואבוי לך אם משהו
יקרה! עכשיו עוף לי מהעיניים!"
הנרי לא ידע מה לעשות. הוא רק זרק "כן, דוקטור" קצר אחד וברח
מהחדר.
לאחר מכן, לבד, במשרדו, הרים דוקטור בר את שפופרת הטלפון וחייג
מספר כלשהו.
"מחלקת רווחה שלום", ענה קול צפצפני.
"בטי, שלום. מדבר דוקטור בר. יש לנו בעיה חמורה. שלושה חשודים
עם פוטנציאל הרסני נעלמו לנו. כן. אני שולח לך את הפרטים ברגע
זה בדואר אלקטרוני. כן. תודה. אני רוצה בדיקה מקיפה, חיפוש
מלא. אני רוצה שתפעילי כל מוניטור וכל אח וכל מיקרופון כדי
למצוא אותם. כן. תודה".
הוא הניח את השפופרת, וכסס את ציפורניו.

בינתיים, חזרו שלושת המטופלים המסוכנים אל הבית. "מה אמרתי
לך?", אמר בוב. "בסדר, בסדר", גנח ביל. כבר לא היה איכפת לו
לגבי הסיפור המטופש. בעצם, מה לו ולזה? מה איכפת לו, אם השמש
והירח היו פעם אנשים אמיתיים? גם לא היה איכפת לו לשתוק,
ונוכחות התמונה שבכיסו האחורי לא הכבידה עליו עוד, מפני שבפעם
הראשונה בחייו לא הזדקק עוד למילים. מבטו אל ג'ורג'ינה אמר
הכול.
הם נכנסו פנימה. "בא לכם לצאת לטיול, בעצם?", שאל בוב, שויתר
זה מכבר על מושא אהבתו. האש אצלו כבתה, ממרח המיונז יבש. הוא
לא קינא עוד לשני חבריו, ואף בירך על ההזדמנות שניקרה בדרכו
ללכוד דגים חדשים ברשתו ולעטוף את פניהם בצלופן בזמן החדירה.
"למה לא?" - ענתה ג'ורג'ינה, שמצב רוחה היה מרומם. "אתם יודעים
מה? בואו נעשה פיקניק. אני אביא אוכל. ביל, תביא את הספר הזה
שדיברת איתנו עליו. תוכל להקריא לנו ממנו."
ביל עלה אל חדרו להביא את הספר שלו, ג'ורג'ינה הכינה כריכים
במטבח, ובוב הצטייד בערימת תמונות, שיהיה, על כל צרה שלא תבוא.
אך בסופו של דבר לא הצליחו השלושה לצאת אל הפיקניק שלהם. הם
כמובן לא ידעו על מצלמות המעקב שהיו מותקנות בביתם, אבל אלו
קלטו אותם עם כניסתם אל הבית, והעבירו את המסר הדיגיטאלי היישר
אל משרדי ראשות העיר. כבר בזמן שארזו את חפציהם, היו שלוש
ניידות משטרה בדרכם לרחוב 'השמש העולה', כדי ללוותם אל תחנת
המשטרה הקרובה, לשם חקירה באשמת ניסיון לבריחה מביקורת מס, אי
מילוי חובותיהם כאזרחים שומרי חוק, ושיבוש הלכי חקירה. שם
יוכלו הרופאים לתת דיאגנוזה טובה ומעמיקה יותר והשאלות בחקירה
יבהירו את הכול ויסלקו את הענן הזה, המרחף מעל ומסתיר. סוף סוף
יוכלו לדעת אם הסכנה היא מוחשית או לא.
כך קרה שברגע שיצאו מן הבית, שמחים ועליזים, ראו שלוש ניידות
משטרה מתקדמות בשצף קצף במעלה הרחוב לכיוונם. בוב תפס את ראשו.
"ביקורת המס! שיט! הם באים לפה. חייבים לברוח. לא היינו כאן
בזמן הביקורת, זה פלילי!". הוא תפס את ג'ורג'ינה בידה והחל
לרוץ, וביל, שלא ידע לאן, אבל הבין למה, החל לרוץ בעקבותיהם.




14


לברוח מניידות משטרה? מה קורה לחבר'ה האלה? מה הם חושבים
לעצמם? ובאמת, הם לא חשבו. יהיה גם נכון לומר שברגע שאתה מתחיל
לברוח מניידת משטרה, ולא חשוב שזה היה צעד טיפשי לברוח
מלכתחילה, אבל ברגע שהתחלת כבר לברוח מהניידת, אסור לך לעצור.
עברת את הקו האדום, את נקודת האל-חזור. אחר כך, אם תופשים
אותך, אתה מוצא את עצמך נאשם בהתנגדות למעצר וכדומה. לא יעזור
לך שברגע שהתחלת לברוח חשבת לעצמך: "למה אני בורח בעצם?" -
ותעצור מייד. את הבריחה האינסטינקטיבית כבר אי אפשר לבטל.
הבעיה היא שכששלוש ניידות משטרה מזנקות אליך, האינסטינקט
הראשוני שלך הוא לברוח, ואחר כך כלום לא יעזור, ולך נותר רק
להמשיך, כי לסובב את הגלגל לאחור אי אפשר.
אז הם רצו. האחים שנהגו בניידות קיבלו הוראה מפורשת להגיע
אליהם בשקט, בלי לעורר מהומה רבה, וזאת על מנת שלא לעורר מהומה
רבה מידי בעיר הזו. כבר ככה המצב מסובך, ולא צריך להלחיץ סתם
את האנשים. לך תדע כיצד יגיבו. כמו כן, חשיבות גדולה ניתנה
לתפיסתם השקטה ולליווים הנעים עד כמה שניתן אל תחנת המשטרה.
החובה הייתה להביא אותם אל התחנה רגועים עד כמה שניתן. אך ברגע
שראו האחים את השלושה נמלטים מפניהם, פעלו (גם הם,
אינסטינקטיבית) בניגוד להוראות. הם הדליקו את הסירנות ולחצו על
דוושת הבנזין.
ביל רץ במהירותו המרבית. הוא חלף על פני חבריו ומשך אותם
בידיו. הם הגיעו לצומת T והתפצלו: ביל רץ שמאלה, בוב
וג'ורג'ינה - ימינה. אחת הניידות פנתה לשמאל אחרי ביל, השנייה
- ימינה. השלישית נעצרה בכניסה אל הצומת וחסמה את הדרך חזרה.
ניידות נוספות אותרו בקשר הרדיו וקיבלו את ההוראה לחסום את
הכבישים הסמוכים. נותרה רק הדרך קדימה.
הסכנה שבמרדף, המתח והריצה עצמה שיחררו את האדרנלין אל
הורידים, והוא זרם ישר אל המוח. ההתרגשות מן הסיטואציה הייתה
גדולה מדי עבור בוב. הוא הרגיש כיצד הוא מתקשה תוך כדי ריצה,
ודחף בלתי נשלט להדוף את ג'ורג'ינה אל השיחים שבצד הדרך ולדפוק
אותה שם עד צאת נשמתה השתלט עליו. הוא החל מזיל ריר. אך בהיותו
אדם הגיוני לא דחף אותה, כי ידע שברגע שיעשה זאת הכול ייגמר,
והם ייתפסו מייד. לכן הסווה את הריר שנזל מפיו בצורה של רוק
הניתז מכורח ההתרגשות והריצה, ורק שלח את ידיו אל גופה, במסווה
של דחיפה להאצת המהירות. הניידת דלקה אחריהם. הם הגיעו לצומת T
נוספת, אשר בכניסה אליה חיכתה להם ניידת. לא היה מנוס אלא
לפנות שמאלה. את אותו הדבר עשה ביל, אשר ראה את הניידת הנוספת
מחכה לו ליד צומת ה- T  שלו. הוא רץ לימין. הניידות הלכו
והשיגו אותם. הם רצו ברחובות מקבילים אל אותו כיון כללי - אל
שער הכניסה אל העיר. ג'ורג'ינה ובוב הגיעו אל סוף הרחוב שרצו
בו, וגדר גדולה ניצבה מולם.
היה זה החלק הבלתי מיושב שבעיר, איזור התעשייה והמפעלים. מעולם
לא היו כאן, ואת הגדר הזו ראו בפעם הראשונה. הם רצו לאורך
הגדר, ולפתע ראו שער גדול הניצב בה, מפריד בין העיר לבין שביל
העפר מצידה השני. ביל רץ אליהם מן הכיוון השני. ארבע ניידות
התקרבו גם הן אל אותו המקום, שתיים מימין - אחרי בוב
וג'ורג'ינה, ושתיים משמאל - אחרי ביל. הם הגיעו אל השער באותו
זמן, מתנשמים ומתנשפים. ביל משך בידית. השער היה נעול. הסירנות
נשמעו חזקות יותר ויותר. הניידות האטו עוד ועוד, עד שלבסוף
נעצרו לידם, מקיפות אותם. ביל, בוב וג'ורג'ינה היו לכודים. בוב
שלח את ידיו אל שדיה העצומים של ג'ורג'ינה. הוא לא יכל להתאפק
עוד.  היא סטרה לו. מבטה היה מלא שנאה.
"תרימו את הידיים באוויר! אתם עצורים!"
השוטרים יצאו מהניידות, מנופפים באקדחיהם.
ג'ורג'ינה הביטה בשער. לפתע היא ראתה לוח מקשים קטן. "מה
הקוד?" זעקה.
ביל הסתובב אל השער. "תנסי 1234. זה תמיד עובד".
ג'ורג'ינה לחצה במהירות על הספרות. קול זמזום חלש נשמע,
ובדחיפה קלה של השער הוא נפתח. "ידיים באוויר!", צעקו השוטרים,
אך השלושה היו כבר מאחורי השער הנעול, רצים שמאלה בדרך
המתפתלת. האחים הביטו בהם מעבר לגדר. אחד מהם הרים את מכשיר
הקשר לו ואמר: "הם יצאו. אי אפשר לעצור אותם עכשיו". נשמעו
מספר רשרושים בקשר, ולבסוף קול ענה: "עזוב אותם. אסור לנו לצאת
מהשטח. הם לא חשובים יותר". הסכנה חלפה.
בחזרתם אל תחנת המשטרה, הודיעו האחים למפקד תחנת המשטרה,
שרייברג, על מה שקרה. שרייברג המודאג מיהר לטלפון אל דוקטור
בר. זה, בתורו, קיבל את הבשורות הרעות בליווי של עוויות פנים,
רעידות שפתיים וחיוורון. "תודה, דוקטור שרייברג", הוא גנח אל
השפופרת, והניח אותה במקומה. ידיו רעדו. המטופלים האלו היו תחת
השגחתו, וכעת הם נעלמו. ביד חוששת וכבדה ניסח את הדואר
האלקטרוני המיועד לדוקטור היינץ:

"דוקטור היינץ,

בלב כבד אני מוסר לך כי לאחר מרדף אחרי שלושת המטופלים
הנידונים בתכתובת האחרונה בינינו, הם הצליחו להימלט אל מחוץ
לגבולות 'מחוז האושר'. כידוע לך, נוהלי המקום אוסרים יציאה
בלתי מבוקרת של האחים, ולכן המרדף לא נמשך מעבר לנקודה זו, אלא
הוחלט לעזוב את המטופלים לנפשם. יש לשער כי הם מסתובבים אי שם
על הדרך, בין אגף זה לאגף ב'.
בנוסף, ארצה להודיעך כי האנליסט ששלחנו כדי לערוך דיאגנוזה
פסיכולוגית חזר עם הממצאים הבאים:
בביקור בית המטופלים נמצאו התנהגויות קיצון, אשר התאפיינו
בסימפטומים הבאים:
1. סימני דיכאון אובחנו אצל מטופלת מס' QE4479, הרשומה ב'מחוז
האושר' כג'ורג'ינה גורקמנטיוף.
2. מטופל מספר ASP309, הרשום כבוב בליץ הראה, מאידך, סימני
אושר בלתי רגילים הנוטים לכיוון הקיצון. כמו כן, התנהגותו
התאפיינה באפטיה כללית, כך לפי דוקטור הנרי סמית.
3. המטופל השלישי, Z42B35, ביל רוט, לא היה בזמן הבדיקה בבית.

אודה לך אם תמשיך בטיפול העניין,

דוקטור בר"

הוא לחץ על כפתור המקלדת, וההודעה נשלחה. ביד רועדת הדליק
דוקטור בר סיגריה. הוא ידע שברגע שיקרא דוקטור היינץ את המכתב
ששלח זה הרגע לא יהיה מרוצה ביותר. זו בלשון המעטה. הוא ירתח
מזעם. אך מה שלא ידע דוקטור בר הוא שיום לפני כן חלה דוקטור
היינץ בצינון חזק, המלווה בחום גבוה ובשיעול קשה. הוא נאלץ,
לכן, להיות מרותק לביתו במשך הימים הקרובים לשם ההבראה, ועד
שיקרא את המכתב הנ"ל, בעוד מספר ימים, יהיה כבר מאוחר מידי.




15


הם לא ידעו לאן בדיוק הם רצים. זה גם לא היה משנה. לאט לאט הם
האטו את קצב הריצה, מכיוון שראו שאף אחד לא רודף אחריהם,
ולבסוף עברו להליכה. בוב התיישב. הוא התאמץ לנשום. גם ביל
וג'ורג'ינה התנשפו. ג'ים הביט עליהם. "איזה מן שלושה אנשים
מוזרים?", חייך לעצמו. הוא החל את מסעו דרומה וככל שירד החל
המתח להצטבר בגופו. ההמתנה שיגעה אותו.
"איפה אנחנו?", שאלה ג'ורג'ינה לבסוף, בהביטה לכל עבר.
הדרך התמשכה עד קצה האופק משני הכיוונים, והגדר המקיפה את
'מחוז האושר' לא נראתה עוד. משני צידי הדרך התמשך מדבר שטוח.
שום צמח לא צמח שם, שום פרח לא פרח. זה היה מקום מת. רק הדרך
הייתה הוכחה לכך שיש משהו באזור, כי במקום בו יש דרך, היא
מתחילה ונגמרת איפה שהוא. היא מובילה לאן שהוא.
"לא יודע", אמר ביל. הוא הביט סביבו. "אין פה כלום".
"אף פעם לא הייתי פה", אמר בוב.
"טוב, בואו נמשיך ללכת", אמרה היא. "לשם כבר אי אפשר לחזור.
לפחות לא עוד הרבה זמן".
הם קמו והמשיכו ללכת בשביל השומם. הדרך הייתה מוכרת משהו, אבל
אף אחד מהם לא ידע למה או מהיכן. שלושתם חשו שראו אותה כבר
פעם, אבל לא שיתפו האחד את השני, ולא אמרו דבר. הם פסעו זה לצד
זה בשתיקה, כל אחד ומחשבותיו הוא. מוזר הדבר, שכולם חוו תחושת
דה ז'ה וו, וכל הסיטואציה נראתה להם לקוחה כמו מתוך חלום. בוב
יכל להישבע שחלם פעם על דרך מעין זו, אך ככל שניסה לדלות פרטים
אודות החלום ההוא בזיכרונו, כך חמק זה ממנו יותר ויותר.
ביל הביט באדמה האפורה שסביבם. הוא הלך בשתיקה, וראשו נוטה
כלפי מטה. האבנים הקטנות שהתגלגלו עם בעיטות צעדיו נראו לו כה
מוכרות. התחושה שהלך כבר בדרך זו לא הרפתה ממנו, אך הוא ידע
שמעולם לא היה שם. מעולם לא עזב את גבולות 'מחוז האושר'.
המחשבה הזו הפחידה אותו.
"הייתם פעם בחו"ל?" - הוא שאל.
"לא, אף פעם", ענתה לו ג'ורג'ינה.
"גם אני לא", אמר בוב.
"שמעתי שיפה בציריך", היא אמרה, "במיוחד בחורף".
"אני תמיד רציתי להיות בנורבגיה", אמר בוב.
"אתם מפספסים את העיקר", אמר ביל. "יצאתם פעם מ'מחוז האושר'?"
"לא", השיבו שניהם.
"זה לא נראה לכם מוזר?"
"לא במיוחד", ענה ביל.
"טוב, אתם מכירים מישהו שיצא פעם? מישהו"?
"לא"
"אף אחד שאתם מכירים לא היה מעולם בחו"ל, ואף אחד לא עזב מעולם
את 'מחוז האושר'. זה לא נראה לכם מוזר?"
"אולי, עכשיו כשאתה אומר את זה". היא אמרה.
"אם אתם שואלים אותי, זהו אחד הדברים המוזרים ביותר שראיתי
מימיי. לא רק שאין אפילו אחד שאנחנו מכירים שעזב את 'מחוז
האושר', אל גם הדרך הזו. באמת, מוזר ביותר. מעניין לאן היא
מובילה. ודאי שמתם לב לכמה שזה מוזר. אכן, אני ראיתי כמה דברים
מוזרים בחיי,  אך דבר מעין זה עוד לא ראיתי. אספר לכם, ידידיי,
לדוגמא, על מקרה מוזר שראו עיניי ביום גשם אחד, לא מזמן. ובכן,
הנה אני, עבדיכם הנאמן, יוצא מן הבית בשעת בוקר מוקדמת. בחוץ,
כפי שציינתי קודם לכן, ירד גשם שוטף. ולמה יצאתי מן הבית באמצע
הגשם, תשאלו בוודאי? האם זהו אותו דבר מוזר שברצונו לספר לנו,
תשאלו? אכן, ידידיי, אין זה הדבר המוזר עליו ברצוני לספר לכם.
יצאתי מן הבית על מנת לאסוף את עיתון הבוקר - הזוכרים אתם כיצד
היינו מנויים והיינו מקבלים את העיתון בכל בוקר? ובכן, השכמתי
קום במיוחד באותו בוקר, מפני שברצוני היה לבדוק את שערי
הבורסה, המפורסמים בדפי העיתון האחוריים. הרי ידוע לכם כי
מתעניין אנוכי בשערי הבורסה, וכמו כן נוהג אני להשקיע במניות.
לא בכדי כינו אותי ידידיי בבית הספר לכלכלה "ביל המשכיל".
היודעים אתם שלמדתי בבית הספר לכלכלה? לא? מוזר הדבר. הנה לכם,
כבר עכשיו מצאתי דבר מוזר שראיתי בחיי. מי היה מאמין! שני
חבריי הטובים לא יודעים שהייתי סטודנט בבית הספר לכלכלה! ובכן,
על מנת לקצר את הסיפור, וכמו כן כדי לא לייגע את אוזניכם,
אמשיך בסיפורי. הרי הוא שקמתי מן המיטה בשעת בוקר מוקדמת על
מנת לאסוף את עיתון הבוקר. זכור לי היטב כיצד לבשתי את חלוקי
הכחול וירדתי במדרגות המובילות אל דלת הכניסה. "ביל", כך אמרתי
לעצמי, "עוד מעט ותגיע אל דלת הכניסה". סמוך ובטוח הייתי כי
בפותחי את הדלת אמצא את עיתון הבוקר רטוב כלו מן הגשם, והרגשת
העצבות השתלטה עלי כליל כשהבנתי שלא אוכל לקרוא את מדור
הכלכלה. בוודאי תאמרו בליבותיכם: "כן, יודעים אנו את המשך
הסיפור. ביל יצא מן הבית והעיתון לא היה רטוב", אלא שלא כך.
האמת לפעמים יכולה להיות אפילו יותר בלתי שגרתית מן הדמיון, אם
יותר לי לציין. אכן, בפותחי את הדלת, לא רק שלא מצאתי את
העיתון רטוב, אלא שלא מצאתי אותו כלל! המסוגלים אתם לקלוט דבר
בעל משקל שכזה? העיתון היה חסר. גירדתי בפדחתי ומצאתי את
פיתרון החידה! בוודאי, נזכרתי, הרי תאריך הארכת המנוי פקע,
ולכן אין העיתון בנמצא. אלא שלאחר בדיקה ממושכת עלה בידי להשיג
הוכחה לכך שעד תום תקופת המנוי נותרו עוד כחודשיים ימים, וכך
חזרה לה שאלתי ונשנתה - מדוע לא מצאתי את עיתוני? אינכם צריכים
שאספר לכם עד כמה הייתי אומלל. ללא עיתון הבוקר אני מרגיש
שהיום כולו הולך לכיוון הלא נכון. אז חשבתי על פתרון אחר -
בנג'מין, הילד של השכנים - הזוכרים אתם אותו? זהו אותו הילד
שהרס במתכוון את פעמון הדלת שלנו? בכל מקרה, אותו בנג'מין
בוודאי הקיץ באישון ליל וגנב את עיתוני! הו, כמה שהייתי מרוגז!
כבר באותו הרגע שכחתי שאיני נועל את נעליי וכי עודני עוטה את
חלוקי. הלכתי בגשם הזלעפות, כלי רועד מקור ומזעם, ישר אל דלת
הבית השכן, בו מתגורר, כידוע לכם, בנג'מין הקטן. "אראה לפרחח
הקטן מה זה!", אמרתי לעצמי, ובדמיוני כבר פיתחתי את השיחה עם
הוריו ההמומים של הילד, שעה שאספר להם שגידלו גנב בביתם. אך
בהגיעי אל דלת השכנים מצאתי אותה נעולה, ואיש לא מש לקריאתי או
לדפיקותיי על הדלת. חזרתי אל חדרי, כך אני זוכר, עצוב וזועם,
ונושא עימי את התחושה כי זהו אחד הדברים המוזרים שראיתי בחיי.
אגב כך, כמו שאמרתי, זהו רק דבר אחד מיני רבים אחרים מוזרים
שראיתי. ולא רק זאת, אלא שגם שמעתי בחיי לא מעט דברים מוזרים.
אם חשבתם, חברים, כי העיקר הוא לראות דברים מוזרים, הנני יכול
להבטיחכם כי אין זה כך. הנה לדוגמא, אותו סיפור מוזר ששמעתי
לראשונה מפי מר וייסהולד עצמו. אם תחשבו על כך באמת, אין זה
משנה כי נכונים הדברים. אך האין אלו דברים מוזרים לשמוע? ואם
כבר עסקנו בלשמוע דברים מוזרים, עלי לומר כי נוהג אני לשמוע
דברים מוזרים, מפני שאין אתה יכול לשלוט על מה ששומעות אוזניך,
אך בוודאי שאיני משמיע דברים מוזרים. יכול אני, וזאת יודעים
אתם היטב, לשלוט על מוצא פי כראוי. לכן ברור לי, כשם שברור לכל
ילד קט, כי אמנם אני נוהג לשמוע דברים מוזרים, אך איני נוהג
להשמיעם. למען האמת, זכורה לי רק פעם אחת בחיי בה השמעתי דברים
מוזרים. בוודאי זוכרים גם אתם מקרה זה. התרחש הוא בדיוק לפני
כשתי דקות, באומרי ובצייני בדיוק כי הסיפור המוזר ששמענו מפי
מר וייסהולד נכון. האין זה דבר מוזר להשמיע? אכן, אם זהו דבר
מוזר לשמוע, כי אז ההיגיון הבריא אומר כי זהו דבר מוזר להשמיע.
יודע אני כי טיב הדברים שאנו אומרים לא נמדדים, כמובן, בתוכנם
בלבד, וכי לרוב אין תוכן הדברים לבדו יכל להעיד על מוזרותם,
אלא שחשוב גם באותה מידה על ידי מי נאמרו הדברים. אך שערו
בנפשכם, חברים! אני, אדם משכיל ונאמן למציאות ולתורת הפיסיקה
הפשוטה, איש העולם שרגליו נטועות בקרקע, שאיני נוטה לרחף ולספר
סיפורי מעשיות, לא כל שכן להשמיע אותן בעצמי, מודה בפה מלא כי
אותו סיפור מוזר הוא נכון! הרי אם היה משמיע דברים אלו בנג'מין
הקטן, בו עסקנו לא מכבר, בוודאי שלא היו מוזרים ביותר. וזאת,
כמובן, לא משום שתוכנם לא היה מוזר, אלא משום שהיו יוצאים
מפיו. אך ביוצאם מפי שלי הם תופסים ממד אחר לחלוטין. כאלה הם
הדברים המוזרים. אין איש יכול להסבירם, וחושבני כי זאת בדיוק
מכיוון שהם מוזרים. פעם פגשתי אדם שכל מקצועו היה להסביר
דברים מוזרים. או לפחות הוא ניסה. אינני חושב שמכירים אתם
אותו. מיטשל זום, זה היה שמו. האין זה מצחיק? אפילו שמו היה
מוזר! ובכן, זוכר אני כי פגשתי בו יום אחד, בהולכי לתומי אל
הבריכה. "ביל חביבי", כך אמרתי לעצמי, "היום תלך אל הבריכה".
ובכן, סיפור שהיה כך היה: בהולכי..."
"אלף!", צעק בוב וקטע אותו! "אלף!"
ביל הביט בו. הוא השתתק. הוא ידע מה משמעות הדבר. "אלף!", צעק
בוב. "זהו, חברי, נגמרו לך המילים להיום! תצטרך לחכות למחר!
בפעם הבאה תנצל אותן טוב יותר!". האמת היא שלא היה נעים לבוב
להודות, אבל הוא די נהנה מהסיפור של ביל, אם ניתן לכנות אותו
"סיפור". לא שהוא נהנה מהתוכן, באמת שלא, אבל הסיפור העביר את
הזמן שעמד בלי נוע על פני הדרך המלנכולית הזו. כך, מילה ועוד
מילה, הוא ספר ומנה את המלים היוצאות בשצף קצף מפיו של חברו,
ובהגיעו לאלף התרגש עד כדי כך, שצרח את המילה בקול רם,
וההתרגשות שבעריפת ראש חברו וקטיעת שצף דיבורו הביאה אותו
לזקפה מתפרצת. לא כל שכן, מפני שעם הסיפור המתמשך עברו כברת
דרך, ולא שמו לב שהחושך ירד אט אט, והנה השמש כבר נראית רק
בחציה, מהבהבת את הבהוביה האחרונים לירח העולה כרוצה לומר לו
משהו. ובאור הירח, לאחר שהכול כבר החשיך לחלוטין, הם ראו באופק
גדר מוכרת.




16


הגדר אכן הייתה מוכרת. אותה הגדר בדיוק. "שיט, הלכנו במעגל",
אמר בוב. "לא יכול להיות", אמרה ג'ורג'ינה. "אם היינו הולכים
במעגל היינו מקיפים את העיר והשער היה נמצא בצד השני של השביל,
מצד ימין. השער הזה נמצא בצד שמאל, כמו השער שיצאנו דרכו.
"אולי עשינו הקפה שלמה של העיר?", שאל בוב. "לא יכול להיות. לא
הלכנו כל כך הרבה. תחשוב על זה שלא ראינו את העיר לאורך כל
ההליכה. לכן, בשביל לעקוף אותה לגמרי ולחזור אל אותו המקום,
היינו צריכים ללכת הרבה יותר ממה שהלכנו בפועל."
ביל שתק. התמונה שישבה בכיסו האחורי מנעה ממנו לדבר. הלבנה שטה
במרומים ככדור בדולח בידי מגדת עתידות, כבועת קצף על פני מי
הים. אורה הקלוש נפל על האדמה בקול חבוט, והאיר את הקרקע
קלות.
"אז מה את אומרת, בעצם?"
"שזאת לא 'מחוז האושר'".
"לא יכול להיות. תסתכלי. הכול נראה אותו הדבר".
הם הסתכלו פנימה, דרך הגדר, על העיר הישנה.
"נכון, זה באמת נראה בדיוק אותו הדבר."
"טוב, בואי נכנס. אני צמא לגמרי, את לא?"
"כן, גם אני. אני חושבת שגם ביל צמא ועייף".
ביל נענע בראשו לאות הן.
"טוב, בוא נראה. איך נכנסים?" - היא משכה בידית המולחמת לשער.
הוא היה נעול. לפתע נזכרה ג'ורג'ינה בלוח הכפתורים שהיה על
השער מצידו הפנימי. היא חיפשה את הלוח הזה מבחוץ. החושך היה
עמוק, אבל בסוף היא מצאה אותו. בניסיון לחזור על פעולתה
הקודמת, לחצה - 1234 - אך השער השמיע זמזום עמום בלבד, ולא
נפתח.
"תנסי את ההפך. אנחנו לא יוצאים. אנחנו נכנסים".
היא הקישה את הספרות בהיפוך - 4321 - והשער נפתח חרישית".
"זה היה קל", אמר בוב.
הם נכנסו בשקט אל העיר החשוכה, מוקפים בבנייני התעשייה ובתי
החרושת שמסביב. עכברושים צרחו ותרמו לאווירה הלא נעימה. הריח
שבא מפסולת המפעלים היה נורא. הם הלכו בדממה, כמה שיותר בשקט,
כפופים, נצמדים אל קירות הבניינים, כדי שלא יזהו אותם. זיכרון
הניידות הרודפות אחריהם לא היה נעים במיוחד, והם לא היו רגילים
להיחשב לעבריינים נמלטים (צריך לזכור דברים כאלו כשאתה קורא
ספר. באמת. חשבתם פעם למה צריך הכותב להוסיף משפטים כגון " הם
לא היו רגילים להיחשב לעבריינים נמלטים"? מה, זה לא ברור לכם
מאליו? הרי עברתם סיפור שלם עם הדמויות האלו, אתם מכירים אותן.
הרי אתם לא באמת צריכים שאומר לכם את זה מפורשות. אך כאן, אני
מניח, נראה הסימן המובהק לכך שגם עליי נושבת רוח הזמן, ושהנה,
גם בי נוגעת יד הקדמה. וכמה פעמים דיברנו וחזרנו ואמרנו
שכתוצאה מחיינו המודרניים יש להאכיל את הקורא בכפית של כסף?
והנה, זה בדיוק מה שעשיתי כרגע. תתביישו לכם, שאתם גורמים לי
להתדרדר כך).
הנה הם פוסעים בדממה אל תוך העיר הישנה, והרוח מלווה אותם
קלילות, לא נשמעת ובקושי מורגשת, אך בליווי הלמות הלב הכבדות
הופכת למן פרטיטורה כבדה, המזכירה במקצת את הרקוויאם של מוצארט
(אינני מדמיין סתם. אנא האזינו לרקוויאם הזה בשעת הקריאה,
ותראו כי אני צודק. מיד תוכלו גם אתם לחוש את הדברים שחשו בוב,
ג'ורג'ינה וביל באותו הרגע). ולאן הייתם אתם הולכים כעת,
נרדפים ומדוכאים באישון ליל, צמאים ועייפים, מסריחים ויגעים?
הביתה, כמובן. אך אל הבית אסור ללכת. שם בוודאי אורבים להם
כחולי המדים ומחכים לשובם. לאן, אם כך? לבית מלון? לא היו להם
הארנקים שלהם, הם השאירו אותם בבית. לכן, המוצא היחיד שנראה
הגיוני באותו הזמן היה ללכת אל בר "הסוס העייף". זהו הבר שאליו
היו הולכים בשעות משבר. הברמן, גרגורי, היה לחברם במהלך
ביקוריהם החוזרים ונשנים בעיר המקלט שלו. לא שהיו הולכים לשם
יחדיו, אך כל אחד מהם, בשעות בדידותו, היה מתכנס אצל גרגורי
בתוך תוכו ובתוך כוסו, ופעמים היה שופך לפניו את ליבו, כפי
שנהוג לעשות עם ברמנים ועם נהגי מוניות (אין איש יודע למה
בדיוק נהוג לשפוך את הלב בפני נהגי המוניות. אך שופכים את הלב
בפניהם בכל זאת).  
היפה אצל גרגורי היה שידע מתי לשתוק ולהניח למתכנס להתכנס,
ומתי לפתוח עימו בשיחה. הוא ידע לקרא את ליבך, מבלי שתצטרך
לומר לו, ומעולם לא טעה. וכך, למרות שלא הייתה זו הבחירה
המועדפת, ולמרות שהיו עייפים, מיוגעים וכו', לשם הלכו. "הסוס
העייף" נמצא ברחוב 'תנודות הגלים' 16, בר קטן ואפל, מסוג הברים
הנכחדים, חשוך ואפלולי, עשן סמיך עוטף אותו ומוסיקה מלנכולית
של הארי נילסון או של בילי ג'ואל מתנגנת בלחש. בר כמו שבר צריך
להיות, עם השולחנות הדביקים והבירה המקציפה, עם תחתיות הבירה
המיוזעות.
דלתות המקום היו פתוחות, וענן עשן כיסה את האוויר. הם פסעו
פנימה, נותנים לעיניים להתרגל לאפילה. בוב הכין כבר את המשפט:
"מה נשמע, גרג? תן לי בירה מהחבית. לא משנה איזה סוג". הוא יכל
לטעום את הבירה בדמיונו, ואת השובל המרווה שהשאירה אחריה
בגרון.
כשהתרגלו לחושך, ראו שלא גרגורי עמד על הבר. המקום היה זהה
לחלוטין, אך נראה משונה משהו. והבר היה הבר של גרג, "הסוס
העייף", אך לא גרגורי עמד על הבר. במקומו היה גבר קירח למחצה,
מנקה ומצחצח את כוסות היין במטלית.
"שלום לך", פנה אליו בוב. "איפה גרג?"
"מי זה גרג בכלל?" - שאל-צעק האיש.
"מה זה מי זה גרג? גרג הוא הבעלים,לא?"
"אני הבעלים, תולעת" - המשיך הגבר המזדקן לצעוק.
"אה. סליחה. ומי אתה?"
"ככה נראה לך, שאתה נכנס למקום שלי ושואל אותי מי אני? מי
אתה?"
"סליחה. אתה צודק. אני בוב. זאת ג'ורג'ינה, וזה ביל".
"שלום", אמרה ג'ורג'ינה.
"שלום לך", פניו חרושות הקמטים של הגבר התרככו. הוא חייך אליה.
"ומה ציפור כמוך עושה במקום כזה?"
"אנחנו היינו רוצים לשתות משהו", ענה בוב במקומה.
"כמובן, תולעת. אלא מה? לקנות פרחים? ומי זה החבר השתקן שלכם?
הוא לא מהמדברים, הא?"
"האמת היא שכן, אבל הוא כילה את המכסה שלו להיום", אמר בוב.
"אה-הה", אמר האיש. ופתאום החל לצרוח: "למה אתה לא מדבר?
למה?"
והחל לייבב בפתאומיות. גבו רעד ופניו האדימו. הוא מזג לעצמו
כוסית וודקה ורוקן אותה בלגימה אחת.
"זהו. יותר טוב", התעשת בפתאומיות. "ומה אפשר להגיש לכם?"
"משהו מוזר מאוד הולך פה", לחשה ג'ורג'ינה לבוב. ביל הנהן.
"בשבילי כוס מהמשקה הכי חזק שיש לך. בשבילה כוס בירה כהה
מהחבית, לא משנה איזה סוג. ביל ייקח מיץ תפוחים".
הברמן האדים שוב. נראה היה שהמשפט האחרון הרגיז אותו משהו.
ורידי הצוואר שלו החלו להתנפח. "מה זה מיץ תפוחים? פה אין מיץ
תפוחים!" - הוא צרח. אז תפס את ביל בצווארונו, קירב אותו אליו
בתנופה וצרח אל תוך פניו: "אין לנו כאן מיץ תפוחים, זבל
עופות!"
"אז תמזוג לו בבקשה כוס יין אדום".
"בסדר גמור", אמר הברמן בשלווה. "אני בוריס, דרך אגב". הוא לחץ
את ידי השלושה, ותוך כדי טפיחה על שכמם אמר: "תרגישו כמו בבית,
חברים". הם התיישבו, והוא הלך למזוג להם את כוסות המשקה שלהם.
"משהו כאן לא בסדר", אמרה ג'ורג'ינה שוב. זה אותו המקום, אבל
בלי החן שלו. איפה גרג? הבוריס המטורף הזה בכלל לא מכיר את
גרג. בואו נלך"
"עוד רגע, מותק". בוב ליטף אל ירכה הפנימית. העליצות הראתה בו
אותותיה. "רק נשתה ונלך. בואי נירגע קצת".
היא העיפה בהפגנתיות את היד המיוזעת. "תזיז את הידיים שלך,
בהמה. אני לא רוצה להירגע, אני רוצה הביתה".
בוב ליטף את גבה, שעה שהעייפות והבלבול הכריעו אותה, והיא החלה
לבכות חרישית. "די, מותק, יהיה בסדר, די. אל תשכחי למה באנו
לפה. אי אפשר ללכת הביתה, ואין מקום אחר ללכת אליו. בואי נרגע
קצת". המילים האחרונות רק הגבירו את שטף הדמעות, כשהזכיר לה
שאין להם לאן ללכת. היא הרגישה אבודה. בוריס חזר והגיש להם את
המשקאות. ביל הנהן לאות תודה. "מה קרה לך?!" - החל בוריס
להתרתח שוב, אך ביל לא ענה לו. "תענה כבר, זבל עופות! אתה רוצה
להפוך אותי לאידיוט?", וכבר אחז שוב בצווארונו, "מתעלם, הא?"
"בוב, בחייך, תן לו עוד תמונה, מהר!"
בוב שלף תמונה דהויה מכיסו והעבירה לתוך ידיו המשתלשלות של ביל
התלוי באוויר. ביל תפס את התמונה ואמר במהירות: "מר בוריס
היקר, אין אני מנסה להפוך אותך לשום דבר. עבורי, הרואה אתה,
הנך הברמן שלי. הנה אני כאן, בחברת ידידיי, והיינו רוצים ללגום
כמעה מכוסות המשקה שלנו. אכן, מביש הדבר בעיניי כי אין אתם
מחזיקים במקום מעין זה נקטר תפוחים סחוט וקר, ואף נשגב הוא
העניין מבינתי. אך אין זה חשוב כל כך. סליחתי ניתנה לך. כמו
כן, אינני מנסה להפוך אותך לאידיוט. מעולם לא ניסיתי להפוך אדם
לאידיוט. הנני, כפי שוודאי יעידו חברי..." - בוריס שחרר אט אט
את אחיזתו בחולצה שלבש ביל. ביל צנח אל הכסא. חיוך טיפשי התפשט
על פניו של בוריס. "הוא יודע לדבר, זה".
ביל המשיך - "ובוודאי שיודע אני לדבר. וכי מה, אל תחשבני
למטומטם, אדוני."
בוב פלבל את עיניו כלפי מעלה ומלמל לעצמו: "הנה התחלנו שוב".
האמת היא, שהיה מעדיף לראות את בוריס רוצח את ביל נפש מאשר
לשמוע עוד נאום זוועות. הוא לגם מכוסו והביט בג'ורג'ינה בשעה
שהמלמול הבלתי פוסק התמשך והתמשך מהכיוון הכללי של ביל. נראה
שהבירה החל להשפיע עליה בשילוב עם העייפות, והיא החלה לנמנם
כלות על כתפו. בוב חש במכנסיו והזמין עוד כוס.




17


"לקום, לקום", צעק בוריס וטופף על מחבת.
"בוקר טוב, לקום", הוא צרח.
השלושה הקיצו אל תוך עולם הזוי. הם מצאו את עצמם זרוקים על אחת
הכורסאות שנחו בפינת הבר, ושמש הבוקר האירה את החדר.
"מה קורה פה?", שאל בוב. "מה זה הרעש הזה?"
"הבחור הזה מטורף", זעקה ג'ורג'ינה, "בוא נברח מפה!"
ביל המסכן עוד לא הספיק לפתוח את עיניו לגמרי, וכבר הוא מצא את
עצמו נגרר ברחוב על ידי בוב.
"לאן אתה סוחב אותי, משוגע?", הוא זרק לו.
"הולכים הביתה."
העיר נראתה מוזרה. הכוונה, לא כתמול-שלשום. כלומר, אחרת. מה זה
אחרת? אחרת. שונה. זאת אומרת, קשה להסביר. הכול היה אותו הדבר,
אבל אף אחד מוכר לא הלך ברחוב. כולם היו אנשים זרים, שהשלושה
לא ראו מעולם. אפילו לא אחד. מלבד זאת, הכול היה אותו הדבר.
החנויות, הבתים וצבע הבתים, שמות הרחובות, אפילו הסדקים במדרכה
היו בדיוק באותו מקום. אבל האנשים היו אחרים. במקום הספר
ג'פרסון עמד גבר אחר, נמוך ושמן. בחנות המכולת של גברת אפל מכר
בחור צעיר. כלב השמירה שהיה קשור בחצר של משפחת קורץ היה אחר.
הגננת בגן הילדים הייתה מישהי אחרת. ולא רק זה, אלא שכולם
התנהגו מוזר. מה זה מוזר? שונה. כלומר, אחר. מה זה אחר? קשה
להסביר. הכוונה - מופרע. ומה זה מופרע? ההתנהגות של הברמן
בוריס אתמול בלילה, לדוגמא, הייתה מופרעת. וכמו שבוריס התנהג
בצורה מטורפת אתמול, כך גם הגבר במספרה גזז את שיערות הראשים
בצורה עקומה לחלוטין, הגננת ליטפה את הילדים באזורים
האינטימיים שלהם, הבחור במכלת ירק על הירקות שמכר כשאף אחד לא
ראה וקילל בחשאי. לעיתים גם נבח, או הוציא מפיו משהו שדמה
לנביחה.
בכל מקרה, כולם התנהגו מוזר. ביל הרגיש שהוא מתעורר מחלום אחד
לחלום אחר. הוא ביקש מבוב שיסטור לו. בוב פוצץ אותו בסנוקרת
אדירה והוא ראה כוכבים. אבל אחרי שאלו נסעו לדרכם, המשיך הבחור
במכלת לנבוח.
"מה קורה כאן, למען השם?", שאל ביל, חצי את עצמו, חצי את
חבריו. "היודעים אתם, בהיותי אדם בעל עמדה חברתית גבוהה, אם
יורשה לי לומר, ראיתי בחיי דברים מספר, ויהיה אף כאלו שיאמרו -
דברים רבים. בנוסף, הרי יודעים אתם היטב כי אינני אדם הזורק את
מילותיו כנגד הרוח, ומקפיד אנוכי תמיד לגבות את דברי בעובדות
שקרו לי באופן אישי, "יד ראשונה", כפי שנהוג לומר. אך דבר שכזה
לא ראיתי מעודי".
"כן", סיכם בוב, "משהו יוצא דופן באמת מתרחש בעיר הזאת. איך זה
יכול להיות? רק אתמול עזבנו, ועכשיו הכול שונה. כולם שונים,
וגם מתנהגים כמו... כמו..." - הוא חיפש את המילה אך לא הצליח
למצוא.
"כמו מטורפים", השלימה אותו ג'ורג'ינה.
"כן, כמו מטורפים. תודה לך".
הם הגיעו אל רחוב 'השמש העולה', ובליבם התקווה שכשיגיעו הביתה
הכול יסתדר איכשהו, אולי ילכו לישון ואלו רק שאריות האלכוהול
בדמם, שמתעתעים בהם. אך בהגיעם אל ביתם, המפתח סירב לפתוח את
הדלת. היא נשארה סגורה ומסוגרת, ולא נפתחה. בוב בעט בה בזעמו.
הוא הביט בה וקילל: "דלת מחורבנת". לאחר כמה רגעים נפתחה הדלת
כבמטה קסם, ובפתח עמד ילדון קטן. המחשבה הראשונה של ביל הייתה
כי הנה הוא בנג'מין הקטן. הוא לא ידע מה הוא עושה בפתח ביתם,
פותח להם את הדלת, אבל ידע שעכשיו יוכל להסדיר את ענייניו עימו
לגבי העיתון האבוד.
אך בהביטו שנית ראה כי אין זה בנג'מין. זה היה ילד אחר, שחור
שיער ומורכב משקפיים. האפודה האדומה שלו התאימה בדיוק מרבי
למימדי גופו הקטן וכמעט שחנקה אותו, כך ניתן היה לראות. שיערו
היה מסורק ימינה, יוצר שביל מטופח בקפידה בראשו. נראה היה כי
אימו השקיעה מאמצים רבים בטיפוחו של פרי ביטנה.
"בוקר טוב", צייץ הננס.
"בוקר טוב, חמוד", אמר בוב בטון רצחני. "אפשר לשאול אותך,
מתוק, מה אתה עושה פה?"
ידיו רעדו והוא התאמץ לא לשלוח אותן אל גרונו של הילד.
"אדון, אני סם. אני גר פה"
"מה זאת אומרת, אתה גר פה?"
"אני גר פה. מה שאתה שומע, אדון"
"ככה? טוב, אבל הרי אתה לא גר פה לבד, נכון?"
הילד נענע בראשו לשלילה. "אני גר עם אמא ואבא"
"ככה. אבא בבית?"
"בטח. הוא בפנים. רוצים להיכנס?"
"רוצים מאוד, חמוד"
הם נכנסו אל הבית המוכר כל כך. שוב תקפה אותם התחושה המוזרה.
הכול בפנים היה אותו הדבר בדיוק, אבל באותו הזמן - לא. הילד
הוביל אותם אל חדר הביליארד, אשר במרכזו ניצב שולחן ביליארד
מקצועי. רגליו הכבדות והפרצופים החרוטים על חורי הכדורים ביד
אומן הוכיחו את הבלתי נמנע - זהו השולחן שלהם (אך מכיוון שזהו
הבית שלהם ובאותו הזמן לא, מכיוון שהכול אותו הדבר בדיוק אך
באותו הזמן לא, כך הוא גם הדין לגבי שולחן הביליארד. לכן,
להבדיל משולחן א', שולחן ביליארד זה יהיה שגור בפינו מרגע זה
ואילך בשם "שולחן ב'").
בוב ליטף את פני שולחן ב'. הוא עצם את עיניו ושיחזר את
הויברציות שזרמו דרך גופו בשעת המשגל עם ג'ורג'ינה. ביל,
בתגובה, עצם גם הוא את עיניו, והרגשתו באותו הערב חזרה אליו.
וכאילו שניתן לומר: "באותו הערב"! הרי זה היה לפני שלושה ימים!
נראה כי כל כך הרבה עבר מאז!
לחדר נכנס גבר גבוה ורזה, לבוש במקטורן שחור בקפידה. הגבר
חייך.
"שלום, רבותיי, איך אפשר לעזור לכם?"
"בוקר טוב, אדוני", פתח ביל ואמר, "אנא הרשה לי להציג את עצמנו
תחילה. שמי ביל, וזהו בוב. הגברת הנכבדה הזו מתפארת בשם
'ג'ורג'ינה'..."
"כן", קטע אותו בוב. "אדוני, יש משהו שלא ברור לנו."
"כן? ומה זה?"
"אנחנו גרים פה", אמר בוב.
"מה זאת אומרת, אתם גרים פה?", שאל הגבר וחייך (הוא היה מאוד
נחמד).
"זאת אומרת, שאנחנו הדיירים של בית מספר 27 ברחוב השמש העולה
ב'מחוז האושר'.
הגבר חייך.
"מה? מה אתה מחייך?", התרתח בוב.
הגבר אמר: "כי כאן זה לא 'מחוז האושר'. כאן זה 'מחוז התקווה'.
ביל, בוב וג'ורג'ינה הביטו זה בזה וזה בזו וזו בזה וזו בזה וזה
בזה וזה בזו ושלושתם הביטו ביחד בגבר, והוא הביט בהם. "אף פעם
לא שמעתי על 'מחוז התקווה'", אמרה ג'ורג'ינה לבסוף.
"גם אני לא", אמרו ביל ובוב ביחד.
"ואני לא שמעתי על 'מחוז האושר'", אמר הגבר, אבל מה זה משנה?
העיקר שפתרנו את הבעיה. ועכשיו, רבותיי, אפשר להציע לכם משהו
לשתות?"
הם היו שמחים לקבל איזו כוס תה (לכל אחד, כמובן) עם כמה
ביסקוויטים, ולכן זה בדיוק מה שקיבלו. לאחר מכן, טובלים את
הביסקוויטים בתה שלהם, הם ישבו בחדר הביליארד עם הגבר הזה,
וניהלו איתו שיחה. "אז איך קוראים לך, בעצם?", שאל בוב.
"שמי בול", הוא אמר.
"איזה יופי. נפלנו לתוך סיוט מחורבן. הוא גר בבית שלנו וקוראים
לו בול. שזה, נחש מה זה", שאל בוב את ביל.
"לא יודע, מה זה?"
"זה השמות שלנו מחוברים, טומטום".
"אה".
"ועכשיו, אחרי שעברנו את שיחת החולין הזו ושברנו את הקרח",
המשיך בול, "בואו נדבר על משהו רציני יותר".
"כמו מה?", שאלה ג'ורג'ינה.
"בואו איתי", אמר בול וסימן להם בידו. הוא עלה אל הקומה
השנייה, ומשם אל עליית הגג, בקומה השלישית. שלושת הנועזים עלו
אחריו. בבית שלהם עליית הגג שימשה מעין מחסן, והם לא היו עולים
אליה כמעט. הם היו מסוקרנים מאוד לדעת למה הם עולים למחסן. אך
הם גילו, כי בניגוד לעיר כולה, ובניגוד לבית הזה, שהיו העתקים
מדויקים של העיר והבית שלהם, עליית הגג לא דמתה בשום צורה
לעליית הגג שהכירו. כלומר, בצורתה הכללית הייתה זהה לחלוטין.
הקירות היו מצופים לוחות עץ והגג נטה בשיפוע. אפילו הסדקים
הקטנים בעץ היו באותה הצורה ובאותם המקומות. אבל תוכנה של
עליית הגג היה שונה לגמרי. במקום בלאגן נורא, הכול היה במקום.
היו שם אפילו חפצים שלא היו בעליית הגג שלהם. בול סגר את הדלת
מאחוריהם ונעל אותה. על הדלת היו לפחות שבעה מנעולים שונים,
והוא נעל את כולם. פניו עטו ארשת סודיות. "כן, מה העניין", שאל
ביל.
"ובכן, רבותיי, חיכיתי לכם זמן רב. יותר מידי זמן, למען האמת.
ועכשיו הגעתם, סוף סוף".
"איך אתה יודע שאנחנו אלה שחיכית להם כל כך הרבה זמן? לא ידעת
שנבוא", אמרה ג'ורג'ינה.
"כן, אבל ידעתי תמיד שמשהו מיוחד יקרה יום אחד, שמישהו מיוחד
יבוא. לפי השיחה שניהלנו קודם לכן בחדר הביליארד, אלו אתם".
"טוב. נו, אז מה?", שאל בוב.
"אז אני רוצה לדבר איתכם. אני לא יודע מהו 'מחוז האושר' או
איפה הוא נמצא. אבל לפי מה שאמרתם, הוא זהה לחלוטין ל'מחוז
התקווה'. למען השם, אפילו השמות שלנו דומים".
"נו, אז מה?"
"אז מה? זה לא נראה לך קצת מוזר? ואני חייב לומר לך שראיתי כמה
דברים מוזרים בחיי". ביל חייך לעצמו. הוא חיבב את הבחור הזה.
"לעניין, תמיד חשדתי, איך לומר, שמשהו לא בסדר בעיר הזו", לחש
בול.
"תמשיך", אמרה ג'ורג'ינה.
.בול פנה אל ארונית קטנה שניצבה בפינה ופתח את אחת המגרות שלה
בעזרת צרור מפתחות. הוא הוציא משם אקדח. השלושה הביטו בו באימה
ונזכרו בדלת הנעולה בשבעה מנעולים שונים, אשר נפתחים רק על ידי
צרור המפתחות שהחזיק בול בידו.
"אל תיבהלו", אמר בול והראה להם שהוא לא מתכוון לפגוע בהם. אז
פתח ואמר:
"לשג לבצממאם מכק דנט צשטאם ביבצף כת שחקג שזמג צעף.לפכי טגתף
כם יפעגמי ימקם, אימק מקזאם במב צתעטץ פיהריפא פתטבמי זי
אסופבא יחאפששמי שזמג. תית תיגץ בכת, ביבצף כת שחקג תהכם, תשך
תטם מקזאם. כלט צולאם  תא זכממא צרר צעף כיודקץ בכם, סמלמאם
כלי שיבל בטמי. שטמאם תא בוא צחאגמי צעף פריקאם תפאץ שזך וץ.
תטם מפקז בתי תאי ים בתטם ספבש בתאי, תאי אשמטף תא יץ בתטם
תפיג. אימק מקזאם באשפתף. מקזאם באשפתף פשמסק טזבץ יבצף. טשהז
יצולץ. אהנגוף תכם! מב כם טבד, גפשמי, תדקסמי. שמסק טזבץ יבצף
רקפך! טוחמד תא צזגמהפא צעף, בתטם מפקז ביבאפככא, טוחמד תא
ציגקו. שפתף טסמץ תא צסממי בכטף ליף שטם תקי, כת  ליף סמפא
שלכפשמי. תטם מפקז בהפומי שם, שטף, שלך גרז. תטם מפקז בישמנמי
שם."
ביל ובוב הביטו זה בזה. לבסוף הצליח בוב להוציא מפיו: "מה?"
הם התחילו לחשוש יותר ויותר מן האקדח שבול החזיק בידו. ככל
שדיבר, שטף דיבורו התחזק ונראה שהוא מתרגש כולו. הוא התקרב
אליהם לאט.
בוב קפץ עליו בלי לחשוב. הוא הפיל אותו לרצפה והחל להלום בו.
"קחו לו את האקדח!", הוא צרח. ג'ורג'ינה מיהרה וחטפה את האקדח
מידו המתפתלת של בול. היא כיוונה אותו לכיוון שני הגברים
המתגוששים.
"אוקיי", אמרה, "תן לו לקום". בול הניח לבוב, והוא קם.
ג'ורג'ינה מסרה את האקדח לבוב, והוא כיוון אותו אל הגבר השוכב
על הרצפה.
"עץ כת תאי!", צרח וחרחר בול בזעם, משתעל ומחזיק את גרונו,
"תאי בפיגם ציבנג! כלף יצשמא בכם, שפרקמי!"
"בואו נברח מהמקום המטורף הזה", אמר ביל, שהיה חיוור כלו.
"כולם פה מטורפים!"
בוב כיוון את האקדח אל בול: "תפתח את הדלת, משוגע".
בול קם ופתח את המנעולים. אז אמר חרישית: "אמבגוף שרמצטפי,
וסקמי".
"כן, כן, מה שתגיד", אמר לו בוב, ושלושתם ירדו בריצה במדרגות
אל הקומה הראשונה, ומשם אל מחוץ לבית, ומשם הרחק, הרחק, כמה
שיותר רחוק, אל השער, העיקר לצאת משם.
בול החזיק את ראשו. עיניו דמעו. פרצופו לבש ארשת של אכזבה. הוא
כיבה את האור וירד במדרגות. בארונית הקטנה, במגירה הנעולה, היה
מונח ספרון קטן. ראוי היה שתוכן הספרון ייחשף במהלך האפיזודה
שתוארה כאן לפני שניות מספר, אך הוא נשאר סגור ונעול בתוך
המגירה הקטנה .




18


1234, והנה הם שוב בחוץ, מתנשמים ומתנשפים. החרדה אחזה בהם
לאחר המונולוג שהשמיע בול, והאקדח שהחזיק לא הוסיף לשלוות
הנפש. הם לא היו רגילים לשליפות אקדח, אין צורך לומר, ולא היו
רגילים להימצא בחברת משוגעים ומטורפים, כגון אלו שאכלסו את
'מחוז התקווה', כפי שנראה. השער נפתח בזמזום מוכר והנה מצאו את
עצמם עומדים שוב על הדרך המתמשכת. כפי שקרה ביציאה מן השער של
'מחוז האושר', הדרך עברה משמאל לימין, ורק התעכבה קצת על פתח
השער. לאחר מכן המשיכה הלאה, עד שעברה את הגדר המקיפה את העיר,
והלאה משם, אל שני קצוות האופק.
התעורר ויכוח: לאן פונים? בוב טען שיש להמשיך לכיוון שמאל. בצד
ימין נמצאת 'מחוז האושר', משם באו. אולי אם ימשיכו שמאלה יגיעו
לאן שהוא, אל סופה של הדרך. בניגוד לבוב, טענו ביל וג'ורג'ינה
כי הניסיון בפניה הקודמת מאלה היה מר מידי מכדי להמשיך באותו
הכיוון. הם לא היו מעוניינים לדעת מה שוכן בכיוון ההוא. לכן,
כך הציעו, יש לחזור אל הכיוון ממנו באו, שם לפחות האזור מוכר
ושפוי יותר.
למרות שברוב המקרים נוטים בני המין האנושי לקבוע החלטות על פי
דעת הרוב, החליטו השלישייה כי ההחלטה הניצבת לפניהם חשובה
ביותר, ולכן לא הרוב יקבע את כיוון ההליכה, אלא הטיעונים
ההגיוניים ביותר. בוב אמר שיהיה זה טיפשי לחזור לכיוון ממנו
באו, וכי יש להמשיך קדימה. ביל וג'ורג'ינה טענו כנגדו כי אין
לדעת מה נמצא בכיוון שאליו הצביע בוב, וכמה זמן ייקח להגיע
לשם. תמיד עדיף ללכת בדרך המוכרת, כך אמרו.
"ומה יהיה כשנגיע ל'מחוז האושר'? ניכנס?", הוא שאל.
"לא יודע", אמר ביל. "אז כבר נראה".
כך נפלה ההחלטה לחזור אל הדרך שממנה הגיעו ולפנות ימינה, והם
התחילו לצעוד. עוד ועוד, על גבי השביל. עוד ועוד, במעלה הכלום
הדומם. בוב ציפה שביל יפתח את פיו ויאמר דבר מה (וודאי גם אתם,
הקוראים, ציפיתם לכך, שכן, הרי זהו טריק ספרותי ידוע, שבאין
דבר משמעותי לספר, והכתיבה נעשית משעממת עקב כך, נעזר הכותב
בשיחות חולין או במונולוגים ארוכים של אחת הדמויות על מנת
לטשטש את הסיטואציה המשעממת בה נתונים הגיבורים. אם יכתוב,
למשל, "הם הלכו והלכו. לא היה מסביב כלום. לא צמח ולא פרח. לא
שדות ולא ים. לא יערות ולא הרים. רק חול ושמיים, וגם הם היו
ריקים מעננים. רק השמש ריחפה מעל ככדור פורח צהוב, ולא היה שום
דבר לשים את דעתך עליו. הם הלכו בשתיקה כבדה. עוד ועוד. הלכו
והלכו...", הכתיבה תהיה משעממת מאוד, ולכן תהיה גם הקריאה
משעממת, ורוב הסיכויים כי יתקשה הקורא לקרא פרק זה. רוב
הסיכויים שיירדם באמצע הקריאה, מזיל ריר בשנתו על דפי הספר ועל
חולצתו. אם כלום לא קורה ואין שום דבר לדבר עליו, מתחילים לדבר
על כלום. אז הדברים מתחילים להיות משעממים ובלתי נסבלים. לכן
ציפה הקורא, בוודאי, שיפצח ביל בשיחה או בסיפור מעשיה כלשהיא,
ואולי אף לא כתחבולה ספרותית של הכותב גרידא, אלא כאמצעי להפגת
השעמום. שוו בנפשכם את השעמום שבהליכה שכזו, בדרך שוממת המוקפת
מדבר ריקני וחם, במקום בו אין דבר להצביע עליו. נכון, לא רק
שעמום חשו שלושת הדמויות הללו, הצועדות בלחש, אלא גם סקרנות,
ויותר מכך - עצבנות. הם לא ידעו מה מחכה להם מעברה השני של
'מחוז האושר', ולא היו בטוחים שרצו לגלות. לכן, נחזור אל
העניין, בוודאי יחשבו הקוראים המתוחכמים יותר, שככלי להפגת
השעמום יפתח ביל את פיו וידבר להנאתו, כהרגלו.), אך למעשה, לא
כך היה. הוא נשאר שותק ומסוגר במחשבותיו, שעסקו בוריס, בבול
ובדברי הלהג שאמר, ובאקדח היושב במכנסיו של בוב. הם הלכו
והלכו. לא היה מסביב כלום. לא צמח ולא פרח. לא שדות ולא ים. לא
יערות ולא הרים. רק חול ושמיים, וגם הם היו ריקים מעננים. רק
השמש ריחפה מעל ככדור פורח צהוב, ולא היה שום דבר לשים את דעתך
עליו. הם הלכו בשתיקה כבדה. עוד ועוד. הלכו והלכו. אל עבר מחוז
מפחיד ולא ידוע.
כך קרה שבשתיקתם נתנו דרור, כל אחד בתוך תוכו, למחשבותיהם, והן
נדדו הרחק, מעבר למקום הזה, מעבר לשביל. ג'ורג'ינה, למשל, חשבה
על עמידת ראש. בוב חשב על ממרחים.
"מה אתם חושבים שנמצא בסוף השביל הזה?", שאל ביל בדאגה.
"בטח כלום", השיב בו.
"למה אתה מתכוון כשאתה אומר 'כלום'?"
"לא יודע. איך אפשר לדעת בכלל? תראה את המקום הזה. אין פה שום
דבר חוץ מהדרך הזאת", אמר בוב ובעט באבני החצץ שעל השביל.
"אבל בכל זאת צריך להיות שם משהו, לא? הדרך הזו חייבת להוביל
לאנשהוא", אמרה ג'ורג'ינה.
"את חושבת?"
"בטוח".
"אז מה זה יכול להיות?"
"לא יודעת".
"ראיתם את הבול הזה?", שאל ביל, "מטורף, לא?"
"מאוד", אמר בוב. "הבנתם מה הוא רצה בכלל?"
"לא. קיוויתי שאתה הבנת", השיבה לו ג'ורג'ינה.
"לא. אני חושב שמשהו מאוד לא בסדר איתו".
"איתו? ומה עם הברמן הזה, בוריס?"
"כן, גם הוא היה הזוי".
"בכלל, נראה לי שמשהו מאוד לא בסדר הולך עם ה'מחוז התקווה'
הזו", אמר ביל.
"נראה לך, הא?" - אמר בוב בהתרסה.
"לך לא?", שאל ביל, שלא קלט את הטון הציני שבקולו של חברו. בוב
הביט בו בזלזול.
"חם לי", לחשה ג'ורג'ינה.
"כן, חם", הסכים בוב.
"כשהייתי ילד חלמתי על מקום כזה בדיוק. הדרך הזו מוכרת לי כל
כך...", אמר ביל.
"גם אתה? גם לי היא מוכרת לי מאוד. אני מוכן להישבע שהייתי כאן
מתי שהוא, אלא שאף פעם לא הייתי כאן".
"אולי היינו פה, אבל אנחנו לא זוכרים?", שאלה היא.
"מה זאת אומרת, היינו אבל אנחנו לא זוכרים?"
"לא יודעת. לא יכול להיות שאנחנו זוכרים שהיינו פה פעם, אבל
באותו הזמן לא מסוגלים להיזכר שהיינו פה".
"את מוזרה מידי בשבילי", אמר בוב, "מתאים לך עם הגולם".
"גולם מי שעשה אותך", ענתה ג'ורג'ינה.
הם חייכו. ההליכה נראתה להם פחות מפחידה ועוינת ככל שהתקדמה
השיחה, יותר ידידותית. הדרך לא נראתה עוד כמו הדרך אל הגהנום,
אלא יותר כמו דרך מוכרת, ידידה ותיקה.
"ביל, אולי תספר לנו משהו?", שאל בוב.
"לא, בוב, לא עכשיו. דווקא לא בא לי", הוא ענה לו, וחיבק את
ג'ורג'ינה.
ג'ים הביט בהם ממקומו, צהוב וגונח, ממתין. תמיד היה ממתין.
בעלותו בבוקר ידע כי היום עוד ארוך, וכבר חיכה בקוצר רוח
ללילה. אם בגלל השעמום, אם כדי למלא את היום ולהעביר את הזמן,
או אם בגלל שמחשבותיו נדדו, היה מעסיק את עצמו במהלך יומו.
הייתה, כמובן, העבודה שלו, הסיזיפית, שלעולם לא נגמרה, שהיה
עליו לבצעה בכל יום מחדש. מדי פעם בפעם היה עוצר את צביעת הכול
בגוונים חמים, ומביט מטה. הוא היה רואה ילדים קטנים, משחקים על
כלביהם בפארקים, זוגות אוהבים רוחצים בעירום בנהרות הקרים,
מלאים באהבתם, סוסים רועים באחו, תינוקות נולדים בבתי חולים
וזקנים נמקים בבתי אבות. הוא צפה באסירים המעבירים את הבוקר
בהליכה בחצר בית הסוהר, בחיות הבר הטורפות זו את זו, בחיילים
היורים איש באחיו בשדה הקרב, חלזונות זוללים עלים ירוקים.
מחשבתו הייתה נודדת, בהמתינו לה. גם עכשיו, בעוברו מעל השלושה,
הביט אליהם מגבוה, והביט אל תוך תוכם, הקשיב לרחשי ליבם וליטף
אותם ברוך. אך המראה, ככל שהיה מעניין, לא היה בו די כדי להפיג
את זכרה ממוחו, ולכן המשיך במסעו אל מרכז השמיים, גומע מרחקים,
ולאחר מכן ממשיך בירידה ממושכת אל הקרקע, מטיל צלליות מתמשכות
על הקרקע, צובע בגוונים כתומים, אדומים, ורודים, ממתין לה
שתבוא. כך קרה שכשעלתה, הוא הספיק לנשקה ברוך לפני היעלמותו
המוחלטת, והיא הייתה זו שתפסה את מקומו כממתינה, עושה את
מלאכתה בינתיים, והיא הייתה זו שצפתה בשלושה כשהגיעו לבסוף שוב
אל 'מחוז האושר'.
הכול נראה אותו הדבר. נראה כאילו מעולם לא עזבו. יותר מכך -
נראה שזהו בדיוק המקום ממנו באו. הם היו מותשים מההליכה
הממושכת לאורך כל היום, ולכן החליטו - בידעם כי הפעם זוהי
העיר שלהם - להיכנס הביתה ולהצטייד במים ומעט אוכל, ולהמשיך
במסע.
כשהגיעו הביתה, הולכים בצעדי חתול, זוכרים את השוטרים הדולקים
אחריהם, נכנסו חרש חרש, אפילו אור לא הדליקו, כדי שאיש לא יידע
שנכנסו. הם לא ידעו זאת, כמובן, אך הפעולה הזו, או, יותר נכון,
חוסר הפעולה הזו, של אי הדלקת האור, גרמה לכך שהמוניטורים
הקולטים את הנעשה בבית פנימה לא קלטו את כניסתם. במהירות הם
לקחו תיק גדול והכניסו לתוכו כמה בקבוקי מים שמילאו מהברז,
וכמה כריכים שהכינו במהירות. ובמהירות הבזק - בחזרה אל השביל.
יהיה זה מוזר לתאר שוב כיצד המשיכו ללכת. הכלום נשאר אותו
כלום, ורק האוויר הצטנן מעט. הכוכבים עטפו את הכול. מישל הביטה
בהם, ואהבתה עטפה אותם כמגן בלתי נראה. אכן, יהיה זה על סף
ההתעללות בקורא לספר את מסעם הלילי לכיוון הלא נודע, ולכן רק
יתואר בקצרה שלפנות בוקר, בעת שנשקה לו בחזרה ונעלמה, מצאו את
עצמם עומדים מול קיר ענק. הקיר עמד, גדול וכחול, כמו ענק
המאיים לבלוע אותם. כדי לראות את סופו כלפי מעלה היו צריכים
להרים את הראש ולמתוח את הצוואר, ועדיין היה זה קשה. הקיר היה
ענקי. מפלצת בלתי עבירה המפרידה ביניהם ובין העולם. אורכו של
הקיר היה בלתי מתואר. הוא נמשך עד קצה האופק לשני הצדדים, חומה
כחולה ובלתי עבירה, שאין לה סוף.
אך שם השביל נגמר. ונחשו מה? בנקודה בה התחברו השביל והקיר,
היה שער. ונחשו שוב מה? ליד השער היה לוח כפתורים. אך בשלב זה,
לאחר הליכה רצופה במשך יממה, לא נותרו בהם הכוחות הפיסיים
והמנטאליים לגילוי דברים חדשים. הם התמוטטו לצד הקיר, ונרדמו
על השביל, התיק משמש להם ככרית.




19


יום שבת. שעת בוקר מאוחרת. אור השמש מאיר את הקיר הכחול, והצל
שהוא מטיל על שלושת המטופלים שברחו מ'מחוז האושר' מתקצר. החום
גובר ומעיר אותם משינה טרופה, מלאה בחלומות-לא-חלומות,
סיוטים-לא סיוטים, מגוון של הבזקים לא ברורים הכוללים אקדח,
שפת סתרים, שמש וירח, וברמן מכה על מחבת. החלומות הטרופים העלו
מרדף ודפיקות לב, ופחד. פחד מן הלא נודע, למען האמת, וזהו הפחד
הגרוע מכל הפחדים. החום הביא עימו את הזבובים, ואלו קרצפו את
רגליהם השעירות בפניהם של השלושה, מכריחים אותם להתעורר.  
ביל התיישב, גבו שעון על הקיר. לקחו לו כמה רגעים להבין איפה
הוא נמצא, ובליבו סיכם לעצמו כי מעולם לא היה במקום שכזה. הוא
הביט מסביב והחל להיזכר. כל הסיטואציה נראתה לו מוזרה מאוד,
דרך עפר העוברת באמצע המדבר, ומובילה בסופו של דבר אל קיר ענק
ובלתי עביר. הוא הביט באהובתו הנלחמת בזבובים בשנתה, וגירש
זבוב מעל פניה. גם בוב ישן עדיין, וגם מעל פניו טרח ביל לגרש
את הזבובים. הוא קם בעצלתיים, והביט מסביב, ואז הביט בקיר לכל
אורכו. אז ניגש אל השער ועיין בלוח המקשים. היה זה לוח זהה
בדיוק לשני הלוחות הקודמים שראו במסעם, ולא היה בו שום דבר
מאיים או בלתי רגיל.
ג'ורג'ינה הקיצה לאיטה, ואחריה גם בוב. שניהם, הלומים מהחלומות
שטרפו את שנתם, שפשפו את עיניהם בזמן שנזכרו היכן הם וכיצד
הגיעו לשם. ג'ורג'ינה הוציאה בקבוק מים. היא הגישה אותו לביל,
והוא לגם ממנו והעביר אותו בחזרה אליה ואל בוב. הם שתו מאיטיות
מהמים שנותרו להם, לא מעיזים לדבר.
לאחר מכן קמו גם הם. בוב בדק את נוכחות האקדח במכנסיו. הוא
עדיין היה שם.
"בא לכם לראות מה יש מאחורי הקיר הזה?", שאל.
"קדימה", אמר ביל.
בוב התלבט אם להוציא את האקדח ולדרוך אותו. הוא נזכר באמרה
המוכרת של צ'כוב - "אם אקדח מופיע במערכה הראשונה, הוא יירה
בשלישית". אם הדברים נכונים לצ'כוב, חשב בוב, הם נכונים גם
כאן. וכך הוא שלף את האקדח ודרך אותו בעודו מתקרב אל השער. ביל
וג'ורג'ינה עמדו מאחוריו.
"מוכנים?"
"כן. תפתח אותו".
בוב לחץ על הספרות, מתעכב על כל אחת ואחת מהן, 4-3-2-1. שום
דבר לא קרה. גם צליל עמום לא נשמע. "מוזר", אמר בוב. "נסה את
ההפך", אמר ביל, שהתרגל כבר להפוך את הספרות האלה. שוב, דבר לא
השתנה, והשער היה נעול. ג'ורג'ינה אמרה: "נסה 9999, 0000,
1111. אלו קודים בסיסיים. אני מקווה שהקוד לא יהיה מסובך מידי,
אחרת ייקח לנו נצח לפתוח את השער הזה".
אבל הייאוש לא הספיק להיבנות אצל ג'ורג'ינה, משום שלאחר שלחץ
ביל "9999", זמזם השער חרישית, ובדחיפה חלשה מצד בוב, נפתח.
בוב החזיק את האקדח בידו הצמודה אל גופו, והביט בביל
ובג'ורג'ינה. הם נכנסו פנימה. השער הוביל אל תוך בניין.
"מוזר", אבר בוב, מבחוץ לא נראה שזה בניין. "אי אפשר לדעת
מבחוץ", ענתה לו ג'ורג'ינה, "הקיר גבוה מידי. אי אפשר לראות את
הבניין שמאחוריו".
"בכל זאת", ענה בוב, "הייתי משוכנע שהשער הזה מוביל למקום
פתוח".
בכל מקרה, חשבו את מה שחשבו לפני שנכנסו לבניין, הם היו עכשיו
בפנים. הם הביטו סביב. הקירות היו צבועים בכחול נעים, והם עמדו
בפתחו של מסדרון ארוך, שנגמר בדלת הזו, דרכה נכנסו. ליד הדלת
היה שלט ועליו כתוב: "יציאה", עם חץ המצביע עליה, ולוח כפתורים
לפתיחתה. הם החלו להתקדם בחשש במסדרון השקט שלפניהם. הוא היה
ארוך מאוד, ולא היו בו דלתות או כניסות כלשהן, פשוט כלום. רק
מסדרון ארוך ארוך, שהוביל בסופו למעלית. האור בכפתור המעלית
נדלק כשבוב לחץ עליו, והדלת נפתחה. בתוך המעלית היו כפתורים
רבים. נראה היה שהבניין אליו נכנסו היה בעל קומות מרובות.
"איזה קומה?", שאלה ג'ורג'ינה. "אני מניח שזו", אמר ביל,
והצביע על כפתור הנושא לידו את הכיתוב "הנהלה ופיקוח". "אם
אנחנו כבר פה, אז ישר להנהלה, אני מניח".
ובכן, בוב לחץ על הכפתור, והמעלית החלה לטפס אל הקומה העליונה.
הוא הרים את האקדח, מוכן לכל סכנה שלא תבוא. כלי הנשק החם
שהחזיק בידיו המיוזעות גרם לו להרגיש כמו גבר אמיתי, המציל
האולטימטיבי, גיבור ומנהיג. שוב עלו בראשו תמונות מן הסרטים
הישנים שהיה נוהג לצפות בהם, העוסקים בבלשים הרודפים אחרי
הפושעים הנמלטים, המשליטים חוק וסדר.
המעלית נעצרה וקטעה את חוט מחשבותיו. הדלת נפתחה. הם הציצו
החוצה וראו לפניהם מסדרון מתעקל, דוגמת מסדרון בבניין משרדים
כלשהו. לא היה איש במסדרון, אך האווירה הכללית לא הייתה של
עזובה או של מקום נטוש, אלא של חיים. ביל, בוב וג'ורג'יה לא
פצו פה, רק הקשיבו. קולות עמומים בקעו דרך הקירות. בחולפם על
פני הדלתות המרובות, חיפשו דלת מסוימת. הם לא ידעו איזו דלת,
כמובן, אך ידעו שידעו כשיראו אותה. "מזכירות", "קבלה", "בטחון"
(לדלת זו ידעו בפירוש שאינם רוצים להיכנס, בהיותם אורחים לא
קרויים), "מרכז בקרה", "הנהלה". הם ניגשו אל הדלת ובוב הצמיד
את אוזנו כלפיה. הוא לא שמע דבר. לבסוף, מכין את האקדח לפעולה,
הוא דפק על הדלת.
"יבוא", נשמע קול של גבר מבפנים.
בוב הביט בשני חבריו. אז לחץ על ידית הדלת.
בחדר ישב גבר  בלונדיני, הלבוש בחלוק רופאים לבן, ליד שולחן
הכתיבה ועיין במחשב. הגבר הרים את עיניו. "אלוהים. מה אתם
עושים פה?", שאל בתדהמה, בהכירו את האנשים הללו מן המוניטור.
"השביל שבחוץ הוביל לפה", אמר ביל וכיוון את האקדח אל עבר
דוקטור היינץ. הדוקטור חייך. בדיוק היום הבריא ממחלתו והיה
באמצע קריאת ההודעה שנשלחה אליו מדוקטור בר כמה ימים קודם לכן,
כשנכנסו המטופלים לחדר. הוא היה מופתע, אך יחד עם זאת, לגמרי
לא. ההודעה מסרה לו כי נמלטו מ'מחוז האושר'. לכן היה עליו
להניח שיגיעו אל המרכז במוקדם או במאוחר. הוא רק לא חשב שזה
יהיה כל כך מוקדם. הוא הרים את ידיו באוויר, ואמר באיטיות:
"באמת, חבר'ה, לא צריך להשתולל. אין לכם שום סיבה להיבהל. אתה
יכל להוריד את האקדח. אני לא הולך לפגוע בכם. הכול יהיה
בסדר".
"אתה המנהל של המקום הזה?", שאל בוב מבלי להזיז את אקדחו.
"כן".
"יש לך מפתחות לכל החדרים כאן, אני מניח?"
"רק לחדרים שבקומה הזו", אמר הדוקטור.
"זה יספיק. תן לי אותם". הדוקטור פשפש בכיסיו והגיש לבוב את
צרור המפתחות.
"איזה מפתח נועל את חדר הביטחון?"
"הירוק".
בוב הגיש את המפתחות לביל ואמר לו - "ביל, לך תנעל בבקשה את
חדר הביטחון ותשבור את המפתח במנעול".
ביל הנהן, לקח את המפתחות ויצא מן החדר. בוב חש תחושת סיפוק
אדירה לתת לביל הוראות. הוא חייך. לאחר כמה רגעים ביל חזר
לחדר. "עכשיו, דוקטור", המשיך בוב והוריד את האקדח לאט, "אנחנו
יכלים להמשיך".
"בסדר גמור. אם אנחנו כבר כאן, אני מניח שהגענו למצב בלתי
נמנע".
"אתה צודק בהחלט, דוקטור. זה אתה או אנחנו", אמר בוב בקול
תוקפני. "אין לנו מה להפסיד".
"מאה אחוז. אם ככה, אפשר להציע לכם לפחות קפה כדי להפיג את
המתח? באמת שאתה לא צריך את האקדח. אני מתכוון לשתף איתכם
פעולה לחלוטין".
דוקטור היינץ ניגש אל מכונת הקפה המשרדית והכין 4 כוסות קפה.
"אין לך במקרה מיץ תפוחים סחוט, נכון?", שאל ביל בתקווה. "ביל,
סתום", אמר לו בוב.
הדוקטור אמר "לא" בחיוך, והניח את ספלי הקפה על השולחן. "שבו
בבקשה", הוא אמר להם. חיוכו הנינוח וטון דיבורו השקט הרגיעו
אותם במקצת. לא צריך לפחד יותר מידי, והכול נראה רגוע.
"אז למה דפקתם על הדלת הזו?", שאל דוקטור היינץ. "איך אפשר
לעזור לכם?"
"דפקנו דווקא על הדלת הזו, מכיוון שכתוב עליה "הנהלה", ואתה
יכל לעזור לנו בכך שתתחיל להסביר לנו מה לעזאזל קורה כאן".
"למה אתה מתכוון, מה קורה כאן?"
"אני מתכון, מה זה הבניין הזה. מה זה הקיר הכחול הזה, מה זה
השביל הזה, לאן הוא מוביל, ומהו 'מחוז האושר'"?
"כמובן", חייך שוב דוקטור היינץ ולגם מכוס הקפה שלו. הוא שתק
רגעים מספר, ולאחר מכן המשיך: "כמובן שאין דרך פשוטה להסביר
זאת".
"נסה. אני בטוח שכמנהל, תוכל להסביר".
"ובכן", אמר הדוקטור וקם מכיסאו, "אם זה המצב, אני מוכרח
להזהיר אתכם שאתם לא הולכים לאהוב את מה שאני הולך לומר לכם.
יש לכם את האפשרות להסתובב ולחזור אל 'מחוז האושר' ברגע זה.
אני נותן לכם את המילה שלי שלא יאונה לכם כל רע. אתם יכלים
לחזור לשם עכשיו, ושום משטרה לא תחפש אתכם. תחזרו לשגרת החיים
הנורמאליים שלכם. אם בכל זאת תבחרו ללכת בדרך שהתחלתם בה, אני
חייב להזהיר אתכם שאין חזרה. זאת דרך מסוכנת מאוד ללכת בה. אני
מייעץ לכם ומבקש מכם בכל לשון של בקשה, עזבו את השאלות כאן,
ופנו לדרככם".
"מצטער, דוקטור", ענה בוב מיד, "אין סיכוי".
"בוב, בוא נחשוב רגע, לפני שאנחנו עושים משהו פזיז", אמר ביל.
"כידוע לך, ראיתי כמה דברים פזיזים בחיי, ולצערי אף עשיתי כמה
מהם בעצמי. הרי תוכל לסמוך עליי..."
"לא עכשיו, ביל", בוב קטע אותו.
"דוקטור, תמשיך בבקשה".
"בסדר גמור", נאנח הדוקטור, "אבל אתם הולכים להצטער על זה.
לשאלתך הראשונה - הבניין הזה נקרא "המרכז לבריאות הנפש ע"ש
אברהם טוכמן". הוא ממקום בבית חולים גדול, ומתפקד כמחלקה
פסיכיאטרית. לשאלתך השנייה, הקיר הכחול הקוטע את השביל שבחוץ
הוא חומת בית החולים. המרכז לבריאות הנפש ממוקם ממש ליד החומה,
על מנת ליצור מעבר מהיר אל השביל שהזכרת, מה שמוביל אותי
לשאלתך השלישית. השביל מוביל מהמרכז לבריאות הנפש אל המחלקות
השונות אשר הוא מפעיל. 'מחוז האושר', אם לקפוץ לשאלה האחרונה
שלך, הוא המחלקה הראשונה של המרכז לבריאות הנפש. לאחר 'מחוז
האושר', שאנו נוהגים לכנות אותו כאן כ"מחלקה א'", ממשיך השביל
ומגיע אל 'מחוז התקווה', שנקרא "מחלקה ב'". מחלקה ג', היא
'מחוז החיים', לפי הסיסמא במרכז לבריאות הנפש - "אושר, תקווה,
חיים".  
"טוב", אמר בוב, "ומהן בדיוק המחלקות האלו?"
"המחלקות האלו הן מחלקות פסיכיאטריות. לפני 25 שנה הקים דוקטור
טוכמן את המרכז לבריאות הנפש. דוקטור טוכמן היה אדם גדול, אדם
של חזון. לפי חזונו של אברהם טוכמן, שהיה פסיכיאטר ופסיכולוג
דגול, אין לאשפז מטופלים במחלקות סגורות ומדכאות, לתת להם
כדורים ולקוות שמצבם ישתפר. לפי דוקטור טוכמן, סגירת מטופלים
במחלקות אינה פותרת דבר, אלא להיפך, מחמירה את מצבם הנפשי,
ובסופו של דבר מספר המטופלים היוצאים ממחלקות שכאלו קטן, והשאר
נשארים בהן למשך כל חייהם, עוברים מחדרים מרופדים לחדרים
מרופדים וממחלקות למחלקות. לכן החליט דוקטור טוכמן להקים את
המרכז הזה שבו אתם נמצאים עכשיו, המרכז לבריאות הנפש, כמחלקה
פסיכיאטרית הבודקת ומטפלת בחולים בצורה פתוחה, ללא כליאה
בחדרים סגורים, ללא חלוקי בית חולים. 'מחוז האושר', 'מחוז
התקווה' ו'מחוז החיים' הן שלושת המחלקות של המרכז, והמטופלים
החיים בהן מסווגים על פי חומרת מצבם. 'מחוז האושר' היא המחלקה
של המטופלים הסובלים מן הבעיות הקלות ביותר, אלה שמצבם לא
מוגדר כ"קשה". 'מחוז החיים' היא המחלקה של המטופלים הקשים, אלו
שבבית חולים פסיכיאטרי רגיל היו עוברים טיפולים בשוקים חשמליים
וכותנות משוגעים. 'מחוז התקווה' היא מחלקת הביניים, של
המטופלים המסווגים במצב בינוני. דוקטור טוכמן, בגאוניותו, בחר
לבנות את המחלקות האלו בצורת ערים קטנות, בהן יוכלו המטופלים
לחיות את חייהם בשלוה, בהנחה כי מצבם הנפשי והפסיכולוגי יחסית
זהה בכל מחלקה. כך לא נשללת חירותם הבסיסית של המטופלים, אך הם
נבדקים בכל זאת ונמצאים תחת השגחה בכל רגע".
בוב הביט בתמיהה בדוקטור, וביל וג'ורג'ינה הביטו בתמיהה זה
בזו.
"רגע, רגע אחד. מה אתה אומר פה, בעצם? שאנחנו מטורפים?", שאל
בוב. "אני לא חושב שאנחנו מטורפים, אני לא חושב שמשהו לא בסדר
איתנו".
הדוקטור לא ענה לו. הוא התקדם אל עבר הקיר הנגדי. הייתה שם
דלת, והוא פתח אותה. "בואו, בבקשה", אמר להם. הם מצאו את עצמם
בחדרון קטן, אשר במרכזו עמד שולחן. על השולחן עמד מה שנראה
כדגם ענק של עיר.
"מה זה?", שאל ביל.
"זה הדגם של המחלקות. כל המחלקות זהות לחלוטין בגודלן
ובצורתן". ג'ורג'ינה הביטה בדגם המונח על השולחן. נכון! הנה
בריכת השחייה, הנה רחוב המים הזורמים, הנה הגן הציבורי. הנה
רחוב השמש העולה, ובו, בית מספר 27. הכול נראה בדיוק אותו
הדבר, רק קטן מאוד. היה לה מוזר מאוד להביט על הבית שבו גרה
מלמעלה. לרגע היא הרגישה כמו הירח העולה. כך בוודאי רואה הוא
את הכול. היא הביטה בביל. הוא היה השמש שלה, ידעה פתאום.
דוקטור היינץ לחץ על כפתור קטן שהיה קבוע בגינת הבית, הראשון
מבין שלושה, לידו היה כתוב בכתב קטן: "אושר". ליד הכפתור השני
היה כתוב: "תקווה". השלישי נשא את הכיתוב: "חיים". אורות הבית
נדלקו, וקול נשמע: "מחוז האושר, רחוב השמש העולה 27. אלן
פישבויים,  , 35Z42Bבטי מון, QE4479 וגבריאל דאנטה, ASP309".
"יש כאן טעות", אמרה ג'ורג'ינה, "האנשים האלו לא חיים שם.
אנחנו חיים שם. מי אלו? ומהם המספרים האלה?", שאלה.
דוקטור היינץ יצא מהחדר הקטן ופנה אל הארונית שעמדה במשרדו.
"אלו לא אנשים אחרים. אלו אתם". הוא פתח את הארונית, פשפש בה
והוציא שלושה תיקים רפואיים. הוא הושיט לשלושה את התיקים.
ג'ורג'ינה קיבלה את התיק הנושא עליו את הכיתוב "בטי מון,
QE4479", ביל פתח את התיק של " אלן פישבויים, 35Z42B", ובוב
עיין בתיק של " גבריאל דאנטה, ASP309".
התיקים פתחו בתמונת פספורט. כל אחד ותמונתו. "התמונה הזו צולמה
לפני שנכנסתם למחלקה. למעשה, בפעם הקודמת שהייתם בתוך המרכז
לבריאות הנפש", אמר דוקטור היינץ. בהמשך התיק היו צילומים
רבים, שהשלושה זיהו שצולמו ב'מחוז האושר'.
"וואו", אמר בוב, "כל כך הרבה שאלות".
"לאט לאט. אל תדאג. אספר לכם כל מה שתרצו לדעת".
"אז אתה רוצה לומר שאנחנו מטורפים, מאושפזים במחלקה פסיכיאטרית
שמעוצבת כמו עיר קטנה, ושהכול שקר?"
"ראשית, איננו נוהגים להשתמש במילה הזו כאן. אתם מטופלים
במחלקה א', שהגיעו בטעות אל המרכז לבריאות הנפש". שנית, ניתן
לראות כל דבר מזוויות שונות. כן, אני מניח שאם תרצי לראות את
כל חייך כשקר, תוכלי לראות זאת כך. אך אני גם חושב שאפשר
להסתכל על הדברים מזווית אחרת".
"איזה זווית?", היא המשיכה.
"לדוגמא, שחייך לא היו שקר. שאין דבר כזה, שקר או אמת. האמת
היא מה שאנחנו רוצים שהיא תהיה. לכן חייך לא היו שקר. חיית
אותם באמונה שהם כך, ומבחינתך זוהי האמת".
"אבל זה לא בדיוק ככה", לחש ביל, שהתקשה לעכל את מה שמתרחש
סביבו ככל שהמשיכו בשיחה, "לפתע אתה מגלה שמי שהיית הוא לא מי
שאתה, אם מדובר במי שהיית לפני שנכנסת למחלקה הפסיכיאטרית הזו
לעומת מי שאתה היום, או אם מדובר במי שהיית בזמן שחיית שם,
לעומת מי שגילית שאתה באמת".
"אני מניח שאפשר לראות את זה ככה", אמר הדוקטור. "לא אמרתי שזה
לא יהיה מבלבל. להיפך. הזהרתי אתכם שאין דרך חזרה, ייעצתי לכם
לחזור לחיות את חייכם".
"אז אתה אומר שאפילו השמות שלנו מומצאים, שיש לנו שמות אחרים
בכלל?", שאל בוב.
"זה מה שאני אומר. התיקים האלה מתייחסים לפרטים האישיים שלכם
לפני שנכנסתם אל 'מחוז האושר', וגם כוללים, כמובן, את הפרטים
שלכם בתוך מחלקה א', כולל הדיאגנוזות הרפואיות שלכם, הטיפולים
שאתם מקבלים, דוחות מבדקים ומעקבים. הכול".
בוב קרא בקול רם:
" גבריאל דאנטה, מספר סידורי ASP309, לבן, צבע שיער - חום
בהיר, צבע עיניים - חום, גיל - 39..." הוא דפדף הלאה בתיק
הרפואי וקרא:
"דיאגנוזה רפואית: המטופל סובל מחוסר בסיסי בחיבה ואמפטיה,
חוסר יכולת לקבל חיבה ולהפנימה, וכן חוסר יכולת בהפגנתה. חוסר
זה מתבטא בפנטזיות מיניות אלימות ודחף סמוי לאלימות, נטיה
ברורה לאיבוד שליטה. זעם עצור המתבטא בניבולי פה תכופים וחוסר
סבלנות..."
ידיו רעדו. אחיזתו באקדח התהדקה. דוקטור היינץ אמר מיד:
"הירגע. הכול בסדר. הכול יהיה בסדר". בוב הוריד את היד, והרעד
השתלט עליו כליל. מה שנראה כמו דמעה החל מבצבץ מזווית עינו.
ביל פתח את התיק שלו וקרא: "צורך ברור ותלותיות בקבלת אישור מן
הזולת. חוסר אמביציה והערכה עצמית נמוכה ביותר. הנבדק נוטה
להסברים ארוכים כדי לשכנע את השומע בצדקתו. טיפוס אנאלי מובהק.
נטייתו האנאלית מתבטאת בקושי להפגנת חיבה, חוסר בחוש הומור
ותחושה פנימית של הפסד תמידי, המביאה לצורך באישור חיצוני
תמידי...". הוא הניח את התיק על השולחן. לא רצה להמשיך ולקרא.
כדוגמת שני אלה, החלה ג'ורג'ינה קוראת: "הנבדקת הראתה חוסר
יכולת בסיסית בקבלת החלטות. מראה תלות מדאיגה במין הגברי,
המוצאת ביטוי בשיתוף פעולה עם כל החלטה שנושא בן זוגה הרגעי,
ללא תהיות או הבחנות מצד הנבדקת וללא מחלוקות. זקוקה נואשות
לחיבה. כתוצאה מכך נוטה לשיתוף פעולה עיוור שתואר לעיל. בנוסף,
סובלת הנבדקת ממצבי רוח קיצוניים וממאניה דפרסיה ברמה נמוכה,
אשר מוצאים ביטוי בצורך כפייתי לאכילה בשעת הדפרסיה, ובמצב רוח
מרומם והסכמה כללית עם הנעשה סביבה במאניה...".
גם היא סגרה את התיק שלה. השלושה לא יכלו להביט זה בזה, או
בדוקטור. למען האמת, הם לא יכלו להביט בעצמם. הנה נחשפים הם
במערומיהם מול עצמם ומול האנשים האחרים שבחדר. איש לא פצה פה.
לבסוף אמר בוב לדוקטור: "ונגיד שהדברים שכתובים פה נכונים, אז
מה? מה, לך אין בעיות? אתה מושלם?"
ודוקטור היינץ אמר לו: "אני לא מושלם, בדיוק כמו שאף אחד לא
מושלם. אני מבין את הקושי שבקריאת הדברים האלה, אבל פשוט תצטרך
לקבל שזו הדיאגנוזה המאובחנת שניתנה לך, כשהגעת לכאן,
גבריאל".
"לא קוראים לי גבריאל, קוראים לי בוב".
"זה השם שהתרגלת אליו. או יותר נכון, זה השם שקיבלת כשנכנסת אל
'מחוז האושר'. זהו "השם המעובד" שלך".
"קוראים לי בוב, ולא משנה לי מה אתה אומר, או מה התיק אומר.
תמיד הייתי בוב. נולדתי ב'מחוז האושר' וגדלתי בה, ואני לא
מאמין לכל הדברים האלה שאתה אומר. אתה יכול להביא לי אלף תיקים
שכוללים שטויות. מבחינתי התיק הזה מדבר על גבריאל דאנטה אחד,
שאין לי שום קשר אליו".
"טבעי שתתכחש לאמת", אמר דוקטור היינץ, "האמת תמיד כואבת".
"אם זאת באמת האמת", אמר אלן, "איך אתה מסביר את כל זיכרונות
הילדות שלי מ'מחוז האושר'? מאז ומתמיד הייתי ביל. כך גם בוב
וג'ורג'ינה. מעולם לא היינו האנשים האלה שהזכרת, ומעולם לא
שמענו עליהם".
"מפני שהחיים שהיו לכם לפני שנכנסתם למוסד הזה נמחקו. כדי
לאפשר לכם להשתקם בצורה מלאה, אנו מנטרלים זיכרונות קודמים של
המטופלים לפני שהם נכנסים אל אחד האגפים. זיכרונות חדשים
מושתלים במקומם, והם מאמינים שתמיד חיו שם, שזהו מקומם הטבעי.
זו הדרך הטובה והיעילה ביותר למנוע בלבול מצד המטופלים. תאר לך
שמטופל היה זוכר דברים שונים, חיים שונים, אנשים שאינם בסביבתו
יותר, היה זוכר ששמו אחר. הכול היה נראה לו מוזר ומפחיד. תאר
לך את הקטסטרופה האפשרית! הדרך לפרנויה ולהתקפי חרדה מאוד
קצרה. לכן האפשרות לאיבוד שליטה עצמית, וכן איבוד שליטה על
המטופל גבוהה מאוד. מכאן, שסיכוייו להשתקם קטנים מאוד. עכשיו
אתה מבין? אנחנו מנטרלים זיכרונות ישנים ושותלים זיכרונות
חדשים, בהתאם למצב הנפשי ולאופיו של המטופל. כל מטופל מקבל
זיכרונות התואמים לאישיותו. לאחר תקופה, כשהוא משתקם ומצבו טוב
יותר והוא מוכן לחזור אל החיים האזרחיים, הוא מוחזר אל המרכז
וזכרונו הפיקטיבי נמחק, ומוחלף בזיכרונו הישן. כך אנחנו גם
מונעים בלבול לאחר מכן - המטופל חוזר לשגרת החיים שבחוץ, ואינו
מודע כלל שהיה מטופל בבית חולים פסיכיאטרי. הוא מוחזר לחברה
כאדם בריא ויציב, ויכול לחיות את חייו".
"וכשאתם לוקחים מטופל שהבריא, אני מניחה שאתם מוחקים את זכרונו
משאר המטופלים?", שאלה בטי.
"בדיוק כך. זכרונו נמחק ממוחם לחלוטין, כדי שלא יתהו לאן נעלם
פתאום. גם פעולה זו נעשית במטרה למנוע פחדים ובעיות שיכולות
להיגרם עקב היעלמות פתאומית של אדם מוכר".
"אני לא יודעת מה לחשוב. מצד אחד אני מבינה את מה שאתה אומר.
הכול נראה הגיוני. מצד שני זה נראה לי חולני לגמרי, ממש
דמוני".
"אפשר לראות תמיד את הדברים מזוויות שונות, כפי שאמרתי קודם
לכן", ענה לה הדוקטור. "אני מניח שאם כבר התחלתם במסע הזה,
תרצו לדעת הכול?"
הם היססו. מה שראו עד עכשיו טלטל אותם עד כדי כך, שכבר לא היו
בטוחים. אבל הם ידעו שאין דרך חזרה. בטי אמרה: "נראה לי
שנמשיך"
וגבריאל אמר: "כן. התחלנו כבר, אז נלך עם זה עד הסוף".
הדוקטור הנהן. הוא ביקש מאלן את צרור המפתחות ופתח את דלת
המשרד. הוא יצא אל המסדרון והוביל אותם אל הדלת המודיעה -
"מרכז בקרה". הם עמדו ליד הדלת והביטו בו. הוא הביט בהם. אז
לחץ על הידית.




20


הדבר הראשון שראו כשנכנסו לחדר הבקרה היה שלוש שורות צגים,
ארוכות מאוד. היו שם, ניצבים האחד ליד השני, בסביבות 50 או מאה
מוניטורים. ליד המוניטורים ישבו אנשים אשר מבטם היה מופנה עמוק
כלפי המסך. אף אחד מן האנשים שישבו מול הצגים לא שם לב
לכניסתם, ולא הרים את מבטו, חוץ מאחת מהם, שקלטה ריח בושם קלוש
אשר גרם לה לאבד את ריכוזה. קת'רין הביטה לכיוון הדלת, וראתה
את דוקטור היינץ עם שלושה אנשים מוכרים מאוד. התחושה הייתה
מוזרה, מפני שנראה לה שראתה אותם כבר במקום כלשהוא, אך לא יכלה
למקמם בוודאות. היא הביטה בדוקטור היינץ. הוא סימן לה בידו
לבוא, ואז הצביע על דלת צדדית, שעמדה ליד שורות המוניטורים.
קת'רין נכנסה לשם, וחיכתה. אלן, בטי, גבריאל ודוקטור היינץ
נכנסו אל החדר, בסדר הזה. הדוקטור נעל את הדלת מאחוריו.
"אני רוצה להכיר לכם חברה טובה שלי ואחת מהתצפיתניות שלנו,
קת'רין. "נעים מאוד", אמרה בטי, "שמי ג'ורג'ינה". "נעים מאוד",
החזירה לה קת'רין". היא לחצה את ידיהם של ביל וג'ורג'ינה. בוב
סירב להושיט את ידו. הוא הביט בה במבט רווי שנאה. לפתע היא
ידעה מי עומדים מולה. ההבנה פגעה בה פתאום, ואישוניה התרחבו.
"אין לך מה לדאוג, קת'י", אמר דוקטור היינץ, "הם לא מסוכנים.
המסכנים ברחו מאגף א' והגיעו לכאן. לא הייתה דרך אחרת. נאלצתי
לספר להם את האמת".
"את האמת?", שאלה קת'רין המזועזעת. "אתה יודע מה המשמעות,
דוקטור היינץ?"
"כן, קת'י, אני יודע. ואני מבקש ממך לסמוך עלי".
"דוקטור, אתה יודע שאני תמיד סומכת עליך". היא הסמיקה והסתירה
את פניה ממבטו, אך למען האמת מבטו היה כבר רחוק ממנה. היא
האדימה עוד יותר כשהבינה שלא שם לב בכלל. היא הרגישה כל כך
אדיוטית.
"קת'י", פנה אליה דוקטור היינץ לפתע, "הבאתי את החברים האלו
לכאן כדי שתסבירי להם ממקור ראשון על הטכניקה שבה אנו משתמשים.
אני מתכון לשיטת התצפיות".
"כן, דוקטור". קת'רין קמה ניגשה אל הדלת ופתחה אותה. אז פנתה
אל התצפיתנים האחרים שבחדר הבקרה, וביקשה מהם לצאת, לפי הוראה
של דוקטור היינץ. לאחר שהחדר התפנה, אמרה להם קת'רין: "תעשו
סיבוב ותתרשמו בעצמכם". הם הסתובבו בין המוניטורים והביטו בהם.
הצגים הראו אנשים שהכירו, בתים שהכירו, גינות שישבו בהם, צילום
פנים, צילום חוץ, זוויות רחבות, זוויות צרות. פתאום קלט אלן
תמונה שהציגה זווית לא שגרתית, ולאחר כמה רגעים של התבוננות
הבין כי המצלמה ממוקמת בראש העמוד הגבוה שניצב בגן הציבורי
שמול ביתם. ייעודו של העמוד היה ברור לו עכשיו.
כל העיר נפרשה לפניהם דרך המוניטורים. ליד הצגים היו כפתורים
שאפשרו את הזזת המצלמה לצדדים ולכוונון עוצמת הקול. קת'רין
אמרה: "כפי שאתם רואים, כך אנחנו צופים במטופלים שלנו ומפקחים
עליהם. במידה שמשהו אינו כשורה אנו יכולים לנתח אותו מבלי
להתערב בשגרת החיים של המטופלים, ובמידה שיוחלט, לשנות את אופי
הטיפול".
"לדוגמא", אמר דוקטור היינץ, "זוכרים את מפקח המס שהגיע אליהם
הביתה?"
"טום אלפי?", שאל גבריאל בתדהמה, "הבן זונה בא לעשות ביקורת
מס".
"לא, גבריאל", אמר הדוקטור, "הוא בא לבדוק את המצב הפסיכולוגי
שלכם אחרי שהתראנו על ויכוח רגיש"
"לא קוראים לי גבריאל", אמר גבריאל. "קוראים לי בוב".
"סליחה", כך הדוקטור. "אקרא לך בוב, אם זה מה שאתה רוצה".
"זה מה שאני רוצה. אני מאבד פה את האחיזה שלי יותר ויותר מרגע
לרגע. אני צריך שיהיה משהו שעוד אפשר יהיה להיאחז בו. זה השם
שלי".
"אז אם אתם מגלים שמשהו חריג קורה, איך אתם מטפלים בזה?", שאל
אלן.
"ישנן דרכים רבות. אחת הדרכים הנפוצות היא מתן מינון שונה של
תרופות, או שינוי המרשם.", ענתה קת'רין.
"ואיך אתם נותנים את התרופות? מעולם לא קיבלנו שום תרופות?"
"קיבלתם. כל המטופלים מקבלים. אתם פשוט לא יודעים את זה. לא
סתם כל אחד מהמטופלים גר במקום שבו הוא גר. הושקעה מחשבה רבה
מאחורי כל דבר בתכנון האגפים. מטופלים החיים באותו בית סובלים
באופן כללי מאותן בעיות, ולכן מקבלים את אותן תרופות. התרופות
מועברות בצורה נוזלית בתוך המים בברזים. המים עצמם נקיים,
ועוברים בכל העיר, אבל התרופות משתנות, ונמהלות במים רק בצינור
העובר מתחת לבית. כך כל חולה מקבל את התרופות שהוא צריך. במידה
ומתעוררת בעיה, ויש לשנות את המינון התרופתי או את המרשם, נשלח
פסיכולוג אל הבית כדי לבצע בדיקה פסיכולוגית כללית, ובמידה
ונמצא כי אכן יש לשנות את הטיפול התרופתי, מועברים החולים אל
תחנת המשטרה".
"למה אל תחנת המשטרה?", שאלה בטי.
"מפני שהמרכז הרפואי בעיר מוסווה כתחנת משטרה. כך גם לגבי
השוטרים, שהם אחים רפואיים למעשה, ומפקד תחנת המשטרה, שהוא
מנהל התחנה הרפואית, דוקטור ופסיכיאטר. לפי אותו מודל בדיוק,
בניין העירייה הוא למעשה המרכז לבקרת פנים, וממנו אנו מקבלים
כל ההודעות והאינפורמציה לגבי החולים, בנוסף למוניטורים האלה.
ראש העיר של 'מחוז האושר', לדוגמא, הוא דוקטור בר, ראש מחלקה
א'".
"אני לא מאמין", אמר גבריאל. קולו רעד בעצבנות. הטונים בדיבורו
עלו בקצב חד. "אתם מטורפים! חולי נפש! אנחנו החולים? אתם
החולים! חולים!", הוא צעק-צרח, "נבלות! פסיכופטיים! משחקים
ברופאים וחולים! אתם מענים אנשים, צריך לכלוא אתכם!".
דוקטור היינץ הביט בו וחיכה שיירגע. "תירגע, בוב. הכול בסדר.
אני מבין שקשה לך. תירגע. יהיה בסדר. קיבלת יותר מידי
אינפורמציה בבת אחת".
"אני רוצה לחזור!", צעק גבריאל. "אני רוצה הביתה!".
"הזהרתי אותך שאין דרך חזרה. לא תוכלו לשוב אל 'מחוז האושר'
כעת".
"אז תשחרר אותנו", אמרה בטי.
"החוצה?", שאל הדוקטור, "את בטח צוחקת. גם את זה לא אוכל
לעשות. אתם לא בריאים עדיין".
"אז מה יקרה לנו עכשיו?", שאל אלן.
"אתם תעברו לטיפול כאן, במחלקה הסגורה. ראשית נצטרך לבדוק
אתכם. אני מניח כי היום היה מתיש במיוחד וערער אתכם לא מעט.
לכן תישארו כאן ותקבלו טיפול כמו בכל בית חולים פסיכיאטרי
רגיל, עד שתבריאו ותהיו מוכנים לצאת אל העולם".
"אנחנו לא מטורפים!", צעק גבריאל שוב, "אתם המטורפים! אני
נולדתי ב'מחוז האושר' וגדלתי בה, קוראים לי בוב בליץ!"
"אין מה לעשות", לחש דוקטור היינץ לקת'רין. "זה היה קשה מידי
בשבילו. את יודעת מה לעשות. מהר. לפני שהוא יוצא משליטה".
קת'רין רצה אל החדר הקטן. היא חזרה משם, אוחזת שוקר חשמלי
בידה. גבריאל, במצב שבו היה נתון, לא שם לכך לב, ונפל לרצפה
כשהצמידה קת'רין את השוקר לגופו.
"מה את עושה?", זעקה בטי. היא קפצה אל גבריאל המוטל על הרצפה
וליטפה את פניו. "מה עשית?"
"אל תדאגי", הרגיע אותה דוקטור היינץ, "הוא יהיה בסדר".
"דוקטור, אנחנו לא יכלים להישאר כאן במחלקה סגורה. אנחנו פשוט
לא יכולים", אמר אלן. "תעשה משהו. אנחנו רוצים לחזור למצב
הקודם. תעשה משהו".
"דוקטור היינץ", לחשה קת'רין, "ישנה דרך אחרת, שלא יישארו
כאן".
"מה?"
"אתה יודע מה".
הדוקטור הביט בה. הוא ידע למה היא מתכוונת. אז פנה אל בטי
ואלן:
"ישנה דרך אחת. תוכלו לעבור את אותו התהליך שעברתם כשהגעתם
לראשונה אל המרכז לבריאות הנפש. ישנה האפשרות לנטרל את הזיכרון
הזה, של היום, ולהחזיר אתכם אל 'מחוז האושר'. לא תזכרו כלום,
ולא תדעו שדבר מכל זה קרה. תוכלו לחזור לחיות את החיים שלכם.
"בסדר", אמר אלן מיד. "תעשה את זה".

אלן, גבריאל ובטי שכבו על מיטות רכות בחדר שקט. גבריאל ישן
כתוצאה מהשוק החשמלי שקיבל. בטי שכבה על המיטה הסמוכה לזו של
אלן. היא הביטה בו. דמעה זלגה מעינה על הלחי השמנה, ועיניה
נצצו. אלן הושיט את ידו אליה. הוא חייך חיוך רפה ולא אמר דבר.
דוקטור היינץ הילך אנה ואנה בחדר, עושה את כל הדברים הדרושים,
מחבר כבלים, מדליק נוריות, בודק במכשירים, מצמיד אל ראשיהם
אלקטרודות.
"דוקטור", לחשה לו בטי לפני שהחל את התהליך.
הדוקטור התקרב אליה. "אולי אנחנו המטורפים, אבל אתה העיוור.
מעולם לא ראיתי אישה יותר אוהבת מאשר האישה שאוהבת אותך". היא
עצמה את עיניה והייתה מוכנה.
הוא הביט בה. לאחר מכן לקח את חומר ההרדמה והזריק אותו אל
ורידי השלושה. הכול הפך שחור, ורק שקט נותר. הידיים האוחזות זו
בזו הרפו אט אט, ולבסוף צנחו.
לאחר מכן הביט דוקטור היינץ בקת'רין, ולראשונה, ראה אותה
מסמיקה.




אפילוג


היה זה יום יפה בעיר הקטנה 'מחוז האושר'. הציפורים צייצו ועפו
אל על. השמש החמה כיסתה את הכול. היה נעים. היא זרחה על רחוב
השמש העולה, ועל בית קטן, מספר 27, אשר היה בעל גינה, אך חסר
שביל גישה, ואף חסידה לא קינה בארובתו. בתוך הבית, בחדר
הביליארד, עמדו שני גברים. הם נאלצו להפסיק את משחקם, עקב
נצחונו של האחד והפסדו של השני. על הגבוה והארוך מביניהם ניכר
כי הוא חושב שלא הפסיד עקב טיפשותו, כי אם בגלל המזל ששיחק
לידי חברו. "היודע אתה", פתח ואמר, "היום בבוקר התעוררתי
בהרגשה משונה. המכיר אתה את הימים האלה, שאתה מתעורר ונדמה לך
שכבר קרו לך הדברים קודם לכן?" - הוא נתן לחברו שהות להנהן, אך
זה לא ניצל את ההזדמנות, וכך היא חלפה לה. הגבוה המשיך -
"ובכן, לא רק שבזמן שהקצתי היום בבוקר חשבתי לעצמי כי הכול
נראה לי מוכר, מן תחושת דה ז'ה וו שכזו, אלא שחשתי בדבר נורא.
חייב אני לספר לך על כך. הסכת ושמע! חלמתי בלילה על נווד שנדרס
בעירנו השלווה על ידי רכבת. הו, כמה אני שונא חלומות שכאלו!
ולא רק זאת, אלא עוד יותר, שאני שונא את הימים האלה, בהם אני
שומע בתדהמה כי חסר בית כלשהו נפגע במהלך הלילה, באיזו תאונה.
בלי שום ספק, החרדות מאותם ימים הן אלו שגרמו לי לחלום את אותו
חלום הזוי ודחפוני אליו. חושבני כי מעולם לא סיפרתי לך מדוע
בעצם כל כך אני מתעב את הימים הללו, בהם מודיעים ברדיו על
תאונות, בהן נפטרים הנוודים המסכנים. והכן, הרי זהו סיפור
מעניין, וכדאי שתשמע. ישנם הימים הללו, עליהם אני מדבר כעת,
בהם מודיע הרדיו על התאונות המדוברות. או אז אני חש פחד לא
רגיל ונתקף עצבות גדולה. לכן, אני מאבד את ראשי ומוצא את עצמי
לא מרוכז במעשיי, ובהולכי אל מכוניתי החונה בקדמת הבית, נזכר
אנוכי כי שכחתי את מפתחות האוטו בפנים. מיד אני רץ פנימה ומועד
במקום בו אין שביל גישה", וכאן עצר לרגע ואמר - "הלוא, שאם היה
שביל גישה, לא הייתי מועד!"...
לפתע נשמע קול נשי מן המטבח:
"בוב, ביל, ארוחת הבוקר מוכנה!"
"אספר לך הכול לאחר מכן", אמר הגבוה.
"אתה לא חייב, באמת", ענה לו השני בקול חסר סבלנות.
הם הגיעו אל המטבח והתיישבו לצד השולחן. על הכיריים עמדה
העוזרת הבוכרית. שניהם - בוב וביל - חשקו בה.




נספח א'

אלו הדברים הכתובים במחברת הקטנה היושבת בארונית הסגורה בביתו
של בול, כפי שהם מובאים שם מילה במילה:

"קוד לשפת הסתרים "בוא חאגמי"

שפת הסתרים "בוא חגאמי" פשוטה מאוד. כל מה שצריך לעשות כדי
לפענח אותה הוא לתרגם את האותיות, אחת אחרי השנייה.

אותיות הא"ב

א    ב    ג    ד    ה    ו    ז    ח    ט    י    כ    ל  
מ    נ    ס    ע    פ    צ    ק    ר    ש    ת

השיטה

יש להמיר כל באות הנגדית לה בא"ב. לדוגמא, בכל מקום בו מופיעה
האות א' היא תוחלף ב- ת'. בכל מקום בו מופיעה האות ב', היא
תוחלף ב- ש'.

א = ת
ב = ש
ג = ר
ד = ק
ה = צ
ו = פ
ז = ע
ח = ס
ט = נ
י = מ
כ = ל

משפט לדוגמא

אני אוהב אותך = תאם תפצש תפאל