תמיד יש את הזיונים. וכל אחד בא ומספר לך שזיונים זה לא הכל.
אבל כשאתה עומד מהצד השני של זה, אתה רואה דברים אחרת. כמו
במראה. הנה זה בא ונעלם, היה כלא היה. התנדף ברוח ונישא באוויר
אל העולם החשוך ונעלם כמו היה חלום. אתה מוצא את עצמך בוכה.
מוצא את עצמך מטביע את עצמך בים של ניקוטין, חום, חום ושחור,
וצהוב. המוות הוא צהוב, כמו האצבעות האלו, האוחזות ברעדה בבדל
הסיגריה הזה, המצהיב גם הוא. והבירה צהובה גם כן. והלהבה של
הנר, הממלאת את החדר החשוך אור, או יותר נכון, מדגישה עוד יותר
את החושך בנוכחותה, צהובה גם היא. זיונים על גבי זיונים מחכים
מעבר לפינה, בלונדיניות, שחורות, אפורות עיניים, ג'ינג'יות
משגעות, נמוכות, שמנות, כאלה בלי צוואר וכאלה שיותר מידי עם,
ציצים גדולים, ציצים קטנים, חיוך מלנכולי בתמונה, עיוורון
מוחלט. הכל זיונים, וכולם אומרים שזיונים זה לא הכל. אבל הם
טועים. זיונים זה העולם. את מזיינת אותי, אני מזיין אותך,
ושנינו מזיינים האחד את השנייה, אבל לא רואים את הפנים כבר
חודשיים. וזיונים זה רטוב, וגם הדמעה, והמקלחת החמה העוטפת, גם
היא רטובה. לשון חלקלקה בבוקר. חצי חיוך בצהריים. שלושה בקבוקי
בירה בערב. הכל מתחרבן. הנה הזיונים, גם הם נעלמו להם. ופתאום
הם חזרו, וגם כאן, כמו במראה. הנה אתה עומד מהצד השני. הנה אתה
שומע. הנה אתה רואה. הנה הטלפון נשאר אדיש, כבר לא מצלצל כמו
פעם. פעם היית מחכה לו. אחר כך כבר לא. מזמן כבר לא. עכשיו אתה
עומד לידו ומביט בו. אויב. היית רוצה להטביע אותו ביחד עם כל
הזיונים, ביחד עם כל הנשיקות הרטובות, ביחד עם כל החיבוקים
והערגה והדאגה והחברות והשמחה והעזרה והתמיכה והחיוכים
והכפיות. היית רוצה ללכת לעולם אחר, שבו אין זיונים. שבו
זיונים זה לא הכל.
ומה נשאר לך בסוף? בסוף הדרך, בקו הסיום, מה נשאר לך היום?
בקבוק בירה חצי מלא, וג'וינט על קופסת הדגנים. סיגריה מצהיבה,
וחיוך מלנכולי, כמו בתמונה. היית רוצה להתאבד. להשתטח על הרצפה
ולמחות על כל הזבל הזה, על כל הדמעות שנשפכו לחינם, על כל
החיוכים האבודים, על כל ההבנה הנשרפת לאיטה בלהט המיני החדש
הזה,  אבל לא תרשה לעצמך. יותר מדי דמעות מילאו את הכוס שלך,
יותר מדי דם אבד. במקום זה נשארת פה עם הזיונים. עם הקריאות.
עם הקולות. עם הריחות. עם המגע. עם התאווה. עם האורגזמות
המוגזמות. עכשיו אתה כאן. וכל מה שנשאר לך הוא הזיונים. ואם לא
תסלק אותם מהראש שלך, הם לא ילכו, וגם מחר ילך קיבינימט. אתה
סוגר את העיניים. משחרר לאויר חיוך. שר -Here comes the sun,
לה לה לה לה. קונה בירה. Little darling. הנה המדרגות. הנה
החדר. הנה היד הרועדת. הנה הסיגריה. הנה העצבות. הנה הכעס.
הכאב. הבושה. האכזבה. הנה הנפילה. הנה המחשב. הנה המילים
הראשונות. תמיד יש את הזיונים. וכל אחד בא ומספר לך שזיונים זה
לא הכל. וברקע מתנגנת המנגינה הזאת, שמשקיעה את הכל מתחתיה,
ומתחרזת יפה עם הידיים השלוחות, בוא קבל אותי, עם הרגליים
הפשוקות, הנה אני באה, עם הפה הפעור, יותר חזק, עם העיניים
העצומות בחוזקה, יותר מהר, עם הזיעה המכסה את הפנים, כן, כן
ככה, עם השדיים הקופצים, אל תפסיק, עם התחת העולה ויורד, כן,
עוד, עם הרוק המשתחרר, היה לך טוב?
הנה הזיונים שלך, יום יום. הנה האושר. האובר גלואו. אבל, כמו
שאומרים המאמינים, גם הזיונים חולפים. ומה נשאר? נשארת
המחויבות, והאהבה, והנתינה, והחיבוקים, והתמיכה, והחיוכים,
וההקשבה, והסובלנות. עכשיו זה הזיונים. וזיונים זה לא הכל. כי
אחר כך יש את כל הדברים האלו. והאם באמת יישאר עוד משהו אחרי
שהוא יגמור?