עצמתי את עיניי וחשבתי על דין, כמו כל פעם שאני עושה כשאני
עוצמת את העיניים. הוא היה הבנאדם הכי יפה שראיתי בעולם. היה
לו שיער ארוך בהיר, עיניים חומות בהירות ושפתיים ורודות ויפות.
כל כך הרבה זמן רציתי לנשק את השפתיים האלה ולחבק אותו ולא
לעזוב אותו לעולם. שרק יהיה איתי תמיד. רק להרגיש את גופו נוגע
בגופי. נאנחתי באכזבה.
"הדס?" בר שם לב שהפסקתי להקשיב לדבריו. פקחתי את עיניי. בר
הביט בי בעיניו הכחולות, מודאג. ככה הוא תמיד היה מביט בי. הוא
קם מהכסא והתיישב לידי על המיטה שלו. שכבתי לו על המיטה שלו.
הוא הביט בי, "את נראת עייפה...". הייתי מתה  מעייפות, כבר
ארבע שעות שלמדנו ביחד לשון. התחלתי לצחוק, "באמת?!". הוא שתק.
בזמן האחרון הוא היה שותק הרבה. זה היה מוזר לי. תמיד היינו
מדברים שעות על גבי שעות, צוחקים ביחד ומשתוללים ביחד. הוא היה
החבר הכי טוב שלי. פעם גם היינו שכנים, אבל כשעליתי לתיכון
(הוא גדול ממני בשנה) הוא עבר דירה ובמקומו עבר דין. עכשיו בר
פתאום השתנה. כאילו עובר עליו משהו. ומשהו לא טוב. הוא הניח את
ידו על ידי וליטף אותה בעדינות. הוא לא הביט בי, הוא בהה
ברצפה. נראה כאילו היה שקוע במחשבות.
"אתה בסדר?", שאלתי אותו. הוא הרים את מבטו אליי והביט בי במבט
חודר. הוא שלח את ידו לפניי וסידר כמה קצוות שיער כמו שתמיד
היה עושה. הוא העביר את אצבעותיו על לחיי ואחז בסנטרי, מלטף
אותי. הוא בהה בי. הרגשתי נבוכה, "מה?". הוא משך בכתפיו, "לא
יודע, את יפה". אף פעם הוא לא אמר לי את זה. טוב, לפחות לא
ככה. הבטתי בו וחייכתי, "גם אתה". הוא באמת היה יפה. לא יפה
כמו דין, שהיה לו את הקסם שלו, אבל עדיין יפה. היו לו עיניים
כחולות וגדולות, שיער חום קצר וגם זקנקן קטן וחמוד. בר חייך
חיוך מאולץ, "לא כמוך".
התרוממתי, "אני צריכה ללכת". הוא לא קם, "את תקפצי גם לדין?".
בר ידע מה אני מרגישה כלפיו, יותר נכון הוא הבין לבד. כמו שכל
העולם הבין לבד, אפילו דין בכבודו ובעצמו. "לא יודעת, נראה.
אני צריכה לבדוק אם הוא בכלל למד למבחן", עניתי לו. הוא שלח את
ידו לראשי והעביר את אצבעותיו בשערי ואז קירב את פניי אליו
ונשק למצחי. הוא קם מהמיטה ואני קמתי איתו. הוא נעמד מולי,
"ללוות אותך?" "לא, לא צריך. אני צריכה קצת זמן להיות לבד",
ניגשתי לדלת חדרו. "הדס", הוא קרא לעברי. הסתובבתי אליו, הוא
החזיק את הפלאפון שלי בידו. ניגשתי אליו בחזרה, שלחתי את ידי
לפלאפון וכשאחזתי בו, בר משך את הפלאפון אליו, כך שנפלתי עליו.
הרגשתי את שפתיו על שפתיי ואת ידו על מותני, מצמידה את גופי
לגופו. הרגשתי את הלשון שלו בתוך הפה שלי. נבהלתי ומיהרתי
להתרחק ממנו. הוא הביט בי במבט הכחול שלו. הוא נראה כל כך
עצוב. זה שבר את לבי. הוא צנח על המיטה והניח את הפלאפון שלי
על המיטה שלו ואז הניח את ידיו על פניו,"הדס, אני מצטער".
לא ידעתי מה לעשות. לא האמנתי למה שקרה פה הרגע. מעולם לא
חשבתי שהוא חושב עליי בצורה כזאת. התקרבתי אליו והתכופפתי. לא
ידעתי מה להגיד. ליטפתי את שערו ושמעתי אותו נושם בכבדות. הוא
הרים את מבטו אליי, "אני אוהב אותך, הדס, אני כל כך אוהב
אותך". "גם אני אותך", מלמלתי. הוא הביט בי במבט כועס. הרגשתי
נורא, "אתה יודע שאני אוהבת את דין...". "כן", בר מלמל כולו
מלא כעס. על עצמו? על העולם? או אפילו עליי? או על דין? "תאמין
לי אם הייתי יכולה להחליט את מי לאהוב, הייתי בוחרת במישהו
שאוהב אותי בחזרה...", לחשתי. "אבל אי אפשר להחליט דבר כזה,
כמו שאני לא יכול להחליט", הוא שלח את ידו לידי ושיחק בה.
שתקנו לכמה שניות. "לא היית צריכה ללכת?", הוא שאל לבסוף.
"הייתי, אבל עוד כמה דקות לא יזיקו בכלום", לחצתי לו את היד.
"אני חושב שכדאי שתלכי", הוא אמר בקול שבור. זה היה נורא לשמוע
אותו אומר את זה. התרוממתי. נשארתי כמה שניות ורק הבטתי בו ואז
שלחתי את ידי לשערו, מלטפת אותו. נשקתי לראשו, לקחתי את
הפלאפון שלי מהמיטה שלו והלכתי.
כל הדרך הביתה הייתי שקועה במחשבות. פחדתי שהידידות שלי ושל בר
תיהרס. הוא היה מאוד חשוב לי. בדיוק כמו שדין היה חשוב לי, אם
לא יותר. הכרות של עשר שנים. פחדתי שהוא יחליט שעדיף בשבילו
שיתרחק ממני וינסה לשכוח אותי. אחרי כל הדברים שעברנו ביחד.
הוא לימד אותי לשרוק ואני למדתי אותו איך לטפס על עצים. צחקתי
כשנזכרתי איך הייתי עולה על העצים כאשר היה רודף אחריי ואז
כשהיה מנסה גם לעלות, היה מיד נופל. הוא היה גרוע בזה ואני לא
ידעתי לשרוק. אז כל אחד השלים את החסר.
"הדס!", לא הייתי צריכה אפילו להרים את מבטי לחלון כדי לראות
מי זה. זיהיתי את הקול שלו ממרחק. דין חייך אליי מחלון חדרו
וסימן לי לעלות אליו. כמובן שלא סירבתי.
נכנסתי לחדרו, הוא היה מבולגן כתמיד. התיישבתי לידו על המיטה.
הוא שכב שם עם דפי לשון בידו ומשך אותי אליו, מניח את ראשי על
חזהו. "היי", הוא אמר מחייך אליי. חייכתי אליו בחזרה, היה לו
את החיוך הכי מדהים בעולם, "היי... התגעגעתי". "גם אני", הוא
נשק לראשי והעביר את ידו אחל מכתפי ועד המרפק שלי. זה העביר בי
צמרמורת בכל הגוף. היד שלו הייתה חמה ונעימה. עצמתי את עיניי
והתמכרתי לריח של האפטר שייב שלו. תמיד היה לו ריח טוב וכל
הריח שלו היה מפוזר בחדר.
הוא המשיך ללטף אותי, "מה את נשארת לישון פה?". "אם לא, אז
תצטרך לסחוב אותי למיטה שלי". דין צחק, "סבבה". הוא התרומם
והניח את ראשי בזהירות על המיטה. הרגשתי אותו שוכב לידי, מביט
בי. הוא העביר את ידו על גופי, בעדינות רבה. הרגשתי חמימות
גדולה עוטפת אותי. תמיד הרגשתי בטוחה לידו. הוא העביר את
אצבעותיו בשערותיי ואז ליטף את פניי. נשמתי עמוק, זה הזכיר לי
כל כך את בר.
פקחתי את עיניי והבטתי לתוך עיניים חומות בהירות מדהימות. הוא
התקרב אליי כך שפניו היו ממש קרובות לפניי, "מה יש?". מאיפה
לקחתי את התקווה, אל תשאלו אותי. מאיפה לקחתי את האומץ, גם אל
תשאלו אותי. אולי שרוצים משהו אז פשוט הולכים עליו, בלי לחשוב
הרבה. לא הרבה אנשים עושים את זה. טוב, חוץ מבר ועכשיו גם
ממני.
דין הביט בי מופתע. אני לא זוכרת מי בכלל נרתע ראשון, אבל אני
זוכרת שהרגשתי את הלשון שלו בפה שלי ואני זוכרת שאהבתי את זה.
הבטתי בו נבוכה, "אני מצטערת... לא התכוונתי". "אני יודע...",
הוא לחש. הבנתי מה הוא מרגיש באותו רגע. העמדתי אותו במצב שגם
בר העמיד אותי. "אני יודע הכל...", הוא מלמל. הבטתי בעיניו
והוא הביט בי בחזרה. "רק תגיד לי דבר אחד", בקשתי. "מה?", הוא
שאל וסידר לי את השיער כמו שבר עשה כשהייתי אצלו. "רק תגיד לי
שאין סיכוי", השפלתי את מבטי. "הדס", הוא הרים את סנטרי, "יש
סיכוי...".
הבטתי בו מופתעת, לא מאמינה. הייתי על סף דמעות, דמעות של
אושר. מעולם לא חשבתי שזה יקרה. מאז שראיתי אותו בפעם הראשונה,
ידעתי שאיתו אני הולכת להתחתן. זה היה לפני שנתיים וחצי, הוא
ניגש אליי בשכונה ושאל אם נפל לי שטר של 50 ואמרתי לו שלא -
למזלו הרב, כי מאוחר יותר התברר שהמציא את זה כדי למצוא תירוץ
לדבר איתי, איזה חמוד. הוא ידע מה אני מרגישה כלפיו כל השנתיים
וחצי האלה, כמו שכולם ידעו, ולא עשה כלום. עד עכשיו. חייכתי
אליו, דמעות כבר זלגו על פניי. הוא ליטף את השפה התחתונה שלי.
אני בטוחה שהיה לו קשה לראות אותי ככה ולדעת שעוד שניה הוא
הולך להרוס לי את החיוך, רק בשלושה מילים: "אבל לא איתי...".
הדמעות שלי הפכו לדמעות של עצב.

עוד סיפורים בסגנון שנמצאים בארכיון:
http://stage.co.il/Stories/171554
http://stage.co.il/Stories/216741
http://stage.co.il/Stories/173098