מרינה הייתה נערה בת שש עשרה בעלת עור בהיר עם עיניים חומות
כהות מעט מלוכסנות ושיער שחור גלי בתספורת קצרה ושובבה. היא
הייתה נמוכה ודי רזה. אנשים שלא הכירו אותה, ראו אותה כנערה
ביישנית נחמדה ומנומסת. ואנשים שהכירו אותה באמת, ידעו שמרינה
היא נערה חמודה ומשוגעת.
רק שלא היו הרבה אנשים שהכירו אותה באמת. מעגל החברים שלה היה
קטן. אבל היא ידעה שהיא יכולה לסמוך על כל אחד ואחד מהם. כי הם
היו חבריה האמיתיים והם אהבו אותה כמו שהיא. רק שזה לא עזר לה
כל כך כאשר הייתה נכנסת לדכאונות הקבועים שלה.
הדכאונות הקבועים שלה בגלל ידיד טוב שלה שהייתה דלוקה עליו
במשך יותר משנתיים. והוא פגע כי הוא לא רצה אותה. חברה טובה
שלה, מיה, דברה איתו על רגשותיה כלפיו והוא אמר לה שהוא רוצה
שהוא ומרינה ישארו רק ידידים טובים. היא כל כך נפגעה ממנו שכבר
לא האמינה שכבר קיים מושג כזה אהבה. היא לא האמינה שיכול לקרות
שמישהו יאהב מישהו אחר והוא יאהב אותו בחזרה. זה לעולם לא
יקרה, לפחות לא לה. היא איבדה כל תקווה ובעצם הכל בגללו.
היא קיימה שיחה עם ידיד שלה על זה, עם מייקל. בזמן שהיא דיברה
איתו על ג'וש ועל אהבה זוגיות ונשיקות וכל הבולשיט הזה. היא
הבינה שמה שהיא בעצם רוצה זה: להיות עם מישהו רק בשביל הקטע.
סתם להתמזמז איתו בלי שום רגשות בלי שום מחויבות. גם בקשר כזה
אי אפשר להפגע. כמה שיותר חשבה לעומק על זה הבינה שזה מה שהיא
צריכה לעשות. למצוא מישהו שמוכן סתם להתנשק איתה. סוף סוף גם
לגמור עם כל הקטע של הנשיקה הראשונה. היא ידעה שזה גם לא יהיה
קשה למצוא מישהו שיהיה מוכן להתנשק עם מישהי במיוחד שזה בלי
רגשות, סתם.
באחד הימים שאחרי היא מצאה את עצמה מדברת עם מייקל על זה באחד
השיעורים החופשיים שלהם, הוא היה בשוק. הוא לא האמין שאותה
נערה רגשנית מוכנה ככה סתם להתנשק עם כל בן והיא הסבירה לו
שהיא נפגעה יותר מדי מהחיים ומאהבה שכבר לא אכפת לה. היא
אדישה, חסרת כל תקווה. הוא שאל אותה אם אי פעם היא התנשקה
צרפתית עם מישהו. והיא ענתה לו ב"לא, השתגעת?" וחייכה. החברות
הקרובות שלה ידעו שהיא לא מעריכה את עצמה מספיק וחושבת שאף אחד
לא רוצה בת מכוערת וביישנית כמוה. מייקל שלא היה כל כך קרוב
אלייה, לא הכיר אותה עד כדי כל כך טוב ושאל אותה "למה
השתגעתי?". היא סיפרה שאף פעם לא היה לה חבר ושאין לה שום
ניסיון עם בנים אז איך היא יכלה להתנשק עם מישהו. הוא סיפר לה
שלו היו כמה חברות בחיים והוא לא התנשק צרפתית עם אף אחת מהן.
היא הייתה בשוק. והוא רק חייך. מרינה הייתה כזה "אז אף פעם לא
הצטרפתת?". הוא הסתכל עלייה במבט חודר כזה וחייך, "את חושבת על
מה שאני חושב?".
היא חייכה אליו והוא חייך אלייה בחזרה. היא הביטה בעיניו שבחנו
אותה. "אתה באמת רציני?", היא שאלה בחשש. "כן, למה לא? חשבתי
שזה מה שאת רוצה", הוא התקרב אלייה. "כן, אבל לא חשבתי שזה
באמת יקרה...", היא לחשה. "אז את רוצה?", הוא הביט בעינייה.
היא הביטה סביבה. הם היו במחששה. "מה עכשיו? פה?", היא שאלה.
הוא הביט גם סביבו, "אין כאן אף אחד שיפריע לנו".
היא הביטה בו נבוכה והוא התקרב אלייה עוד קצת. ואז הוא אמר,
"אבל זה לא יהרוס את הידידות, נכון?". היא רק צחקה ואמרה, "לא
מה פתאום, למה שזה יהרוס?". הוא הרכין את מבטו למטה כאילו חשב
על משהו, ולאחר שניה הרים את ראשו והביט בה בעיניו הירוקות.
ואז היא ידעה שזה הרגע, היא התקרבה אליו ונשקה לשפתיו ומיד
עצמה את עינייה. פיו מיד נפתח וכך גם פיה. היא הרגישה את לשונו
בתוך פיה, והיא נגעה עם לשונה בלשונו והכניסה גם את לשונה
לפיו. הוא הזיז את שפתיו, סגר אותן ופתח אותן. וכך גם היא
עשתה. הכל התבלבל לה בראש. היא לא הבינה מה בדיוק נמצא איפה.
היא ידעה שההרגשה מוזרה. מוזרה מאד. הם כאילו אכלו אחד את
השני. היא לא תאירה לעצמה את זה ככה. תמיד שחשבה על נשיקה היא
דמיינה איך זה נראה מהצד אבל לא איך מרגישים את זה כשהיא חלק
מזה.
הם המשיכו להתנשק. אם אפשר לקרא לזה כך, חשבה. ואז מייקל נגע
בכתף שלה. היא נבעלה והתרחקה ממנו באיטיות. נתקה את שפתיו
משפתייה. היא הרחיקה את ראשה ממנו אבל השאירה את עינייה עצומות
היא פחדה לפקוח אותם. מוזר. זה כל מה שהיא הייתה יכולה לחשוב
באותו רגע.