הוא ישב שם מול מסך המחשב בחדר שלו. אני ישבתי על המיטה שלו
מאחוריו. הוא הראה לי כל מיני פרקים שווים של "חברים". מאז
שבאתי אליו אחרי בית הספר עברו כבר שעתיים ולא הפסקנו לראות
אחד אחרי השני פרקים של הסדרה "חברים". הוא הסתכל על מסך המחשב
ולא הפסיק לצחוק. אני ישבתי על המיטה שלו מכווצת, מסתכלת מדי
פעם על המחשב, צוחקת מדי פעם ואז מסתכלת על העורף שלו ועל חלק
מהפרופיל המדהים שלו. בעצם כל דבר שהיה קשור בו היה מדהים.
הייתי משוגעת עליו. הייתי מאוהבת בו. אהבתי אותו: בעבר, בהווה
והרגשתי שאני אמשיך לאהוב אותו גם בעתיד.
ראינו את הפרק שבו ג'ואי מתנהג מוזר אל ריצ'ייל בגלל שסיפר לה
שהוא אוהב אותה. התכווצתי עוד יותר. הצמדתי את הרגליים שלי
לחזה שלי עד שזה ממש כאב. נשמתי עמוק ונשפתי בכבדות. נראה לי
שהוא שם לב לזה כי ראיתי שהראש שלו זז קצת. אבל הוא לא הסתובב
אליי, הוא ידע שאז המבט שלי ייתקל במבט שלו ואנחנו נחשוב על
אותו הדבר בדיוק. על השיחה הקשה שהיה צריך לנהל איתי לפני
כחודש. על הרגשות שלי כלפיו שניסיתי להסתיר מפניו כל השנה וחצי
האלה ובעצם לא ממש הצלחתי. והוא היה צריך להבהיר לי עד כמה שזה
היה קשה לו שהוא רוצה שנשאר רק ידידים.
הרגשתי חנוקה, עצובה, מדוכאת, בודדה, חסרת ביטחון, חסרת תקווה,
חסרת כל אמון שקיים מושג כזה אהבה.
קמתי מהמיטה. לא יודעת למה. הרגשתי שאני חייבת ללכת. ללכת
ממנו. להתרחק ממנו. לא יכולתי לשאר במצב הזה. עם המחשבות האלה.
עם המחשבות האלה שאני לבד בחדר איתו ומה אני רוצה לעשות. כי
אני לא יכולה. אסור לי. אני חייבת להיגמל.
הוא הסתובב אליי ושאל אותי מה קרה. הבטתי בו. והוא החזיר לי
מבט. הבטתי לתוך העניים המהפנטות האלה שלו. שהיו ממיסות אותי
כל פעם מחדש כשהייתי מסתכלת לתוכן. הוא הושיט את ידו אליי ותפס
בזרועי. הוא משך אותי אליו והושיב אותי מולו על המיטה שלו. הוא
קירב את הכיסא שלו קרוב אליי הסתכל עליי וחייך. חיוך מהלב.
חיוך יפה וחם שאומר הכל. שאומר: 'הנה אני הולך עוד פעם לספר לך
את עוד אחד מהסיפורים המפורסמים שלי'. אבל הפעם לא היה לי כוח
להקשיב לו. להקשיב לקולו. לראות את הנצנוץ בעיניו. לראות אותו
מחייך כשאני צוחקת. ואחר כך לשכוח הכל ואז מאוחר יותר לחזור
שוב לאותו מצב. הוא פתח את הפה והתחיל לספר לי משהו על אחותו.
נאנחתי ושמתי את היד שלי בעדינות על הפה שלו. רציתי שיבין את
הרמז ויסתום. אבל הוא המשיך לדבר. שפתיו נעו ונגעו בעדינות בכף
ידי כאשר עלו וירדו. הלב שלי התחיל לדפוק בחוזקה והרגשתי שאני
מאדימה. הורדתי את היד שלי מהפה שלו כי הבנתי שזה לא עוזר. אז
בקשתי ממנו לסתום. אז הוא שתק וחייך ושאל מה אני רוצה. כשלא
עניתי אז הוא התחיל לדגדג אותי. לא יודעת מאיפה בא לי האומץ
אבל באותו רגע לא חשבתי. עשיתי מה שהלב רצה. נשקתי אותו על
השפתיים שלו. אני נשענתי לאחור על המיטה והוא  היה רכון מעליי.
הוא נעצר והפסיק לדגדג אותי כשהבין מה עשיתי. הוא לא התרחק
ממני. הוא הסתכל לי לתוך העיניים. ואז התקרבתי אליו ונשקתי
אותו כמו שתמיד חלמתי. כי ידעתי שגם ככה זה לא משנה. כי כבר
נישקתי אותו. ואחרי זה ברור שהוא לא ירצה להתקרב אליי או לדבר
איתי. אז לפחות אני אחשוב שקבלתי מכל האהבה שלי אליו משהו.
לפחות את זה.