[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ליידי בלוז
/
הצד שלו

אז מה, התגעגעת אליי עד כדי כך? אני מתפלא עלייך. אחרי כמעט
שלושים שנה, את מזעיקה אותי פתאום, באמצע הלילה ובשביל מה?
בשביל לשחזר את הימים האחרונים שלי? אני עדיין לא מבין למה.
אבל מה לא אעשה בשבילך? כן, כן, אני יודע. אני רואה את החיוך
הקטן שלך, ואני יודע על מה את חושבת. שלא עשיתי כלום למענך
כשהייתי בחיים, נכון? אז למה להתאמץ עכשיו? אה. אז תני לי
להפתיע אותך. אין לי התנגדות לעזור לך למרות שהרבה זמן אפילו
לא חשבת עליי.

עדיין כועסת, נכון? אז אולי נתפייס היום? את רוצה לשאול או את
רוצה שפשוט אספר לך כיצד זה קרה? טוב, בסדר, אספר לך הכול
מההתחלה ועד הסוף, רק בתנאי שלא תפתחי לך שום רגשות אשם
מהסיפור הזה. אני רואה שאת מרימה גבה, ובצדק. זו לא השפה שלו
ולא הסגנון שלו, את אומרת לעצמך, הרי הוא כבר מת ולפני שהלך
בדרך כל בשר, דיבר והתנהג אחרת. כן, את צודקת, אבל מה לעשות,
גם בצד השני לומדים ומתפתחים, אז נא לא להתרגש יותר מדי.

את מוכנה? טוב, טוב, אני כבר מתחיל. וזכרי - ללא הפרעות. אז
כמו שאת בטח זוכרת זה החל בבוקר שבו היית אמורה לחזור ארצה
אחרי שנתיים של חו"ל. אני כבר הייתי אחרי שני התקפי לב
"קטנים", כמו שקראו לזה הרופאים, שלא היו כל כך קטנים, אבל את
לא ידעת מכלום כי אסרתי על אימא שלך לספר לך. היא בטח לא שמעה
בקולי וסיפרה לך. אבל עובדה, לא חזרת הביתה מאמריקה, אז רציתי
להאמין שלא ידעת משום כלום. אחר כך הזמן עבר ואני קיוויתי
שניפגש כשאני עוד בחיים, למרות שיחסית הייתי עדיין צעיר, עדיין
לא שישים וחמש. פה ושם היו לי כאבים אבל עליהם כבר לא סיפרתי
לאיש. ואז בוקר אחד אימא שלך מצלצלת להודיע לי שאת חוזרת הביתה
אבל אחר כך חזרה, התנצלה והודיעה שאולי תתעכבי.

וואו, כמה כעסתי עלייך ועל כל העולם. החסרתי פעימה ועוד אחת
וירדתי לגינה להשקות את העצים ולהירגע. עוד אני משקה את התאנה
והכאב הישן ההוא מתעורר. אני שותה קצת מים מהצינור, נושם עמוק
ואומר לעצמי מישה, לא, אל תתרגש, היא עוד תבוא. אבל שוב מצלצל
הטלפון, שמעתי אותו דרך החלון. הייתי משוכנע שזו את, אבל סוניה
לא יצאה החוצה לקרוא לי והבנתי שאת לא רוצה לבוא, לא רוצה לדבר
איתי, לא רוצה לראות אותי, והכאב מתגבר. אפילו לא הצלחתי
להתרומם וליישר רגל. כל שיכולתי לחשוב עליו זו את. רציתי להגיד
לך שאני אוהב אותך, שתמיד אהבתי אותך, אבל ידעתי שגם אם תשבי
לידי ותחזיקי לי את היד, לא אוכל להוציא את המילים האלה מפי.
כן, את מבינה, אני אדם פשוט, שברח מהבית בגיל 16 כי אבא שלי
נהג לרמוס לי את הצורה והתגלגלתי בכל מיני מקומות שאף פעם לא
סיפרתי לך עליהם וכנראה שכבר לעולם לא אספר, לא שאני מתנצל.
אבל תביני, אני אף פעם לא דיברתי על הרגשות שלי. את יודעת,
בסדנאות שהיו לנו למעלה הסבירו לנו מה יכולנו לעשות אחרת.
תהרגי אותי אם אני מבין בשביל מה היינו צריכים את כל סדנאות
החינוך האלה, שכבר לא יכולות לשנות כלום.

אבל נניח להטפות. אין לי מושג כמה זמן נשארתי בגינה, נוטף,
הלום זיעה קרה ואבן במשקל של טונה, לפחות, חונקת לי את החזה.
אני חושב שסוניה מצאה אותי מתפתל על הקרקע הלחה. אחר כך הכול
הלך מאוד מהר. אמבולנס, חדר מיון ורופא עם פרצוף חמוץ. בכל
הזמן הזה ידעתי שזה הסיבוב האחרון. רק קיוויתי שאוכל להיפרד
ממך כמו שצריך. את יודעת, לנהל את אותה שיחה בין אב לבת שאף
פעם לא קיימנו, אבל את הגעת מאוחר מדי, לא שאני מאשים אותך,
אני יודע שהגעת ישר מהשדה, אבל חשבתי שוויתרת עליי, אז החלטתי
שגם אני מוותר, מרים ידיים, נכנע. את זוכרת איך התאוששתי ברגע
שהגעת? אבל זה היה מאוחר מדי.

את לא כועסת עליי, נכון? כבר לא. תגידי, תגידי שלא, בבקשה.
אולי קצת? אל תשכחי מה שאמרת אחרי שהחזרתי את הפיקדון. את
זוכרת? את אמרת "הוא לא ידע איך לחיות בשבילי, אבל לפחות ידע
כיצד למות, תוך התחשבות." ריגשת אותי, ילדה, כשאמרת את זה,
וכשבכית חשבתי לעצמי - היא בכל זאת אוהבת ואולי גם אכפת לה,
אולי? את יודעת, אני פוגש את אימא שלך לפעמים. מסתובבת עם
המלאכים ודנה עימם על פילוסופיה וזכויות אדם ונשים. כן, אני
יודע, היא סיפרה לי כמה סבלה לקראת הסוף, תאמיני לי שהופתעתי
לשמוע. תמיד האמנתי שדווקא היא תמות כמו צדיקה, אחרי כל מה
שעשיתי לה כשחיינו ביחד ובגלל כל הדברים שעשתה למען אחרים. את
רואה, לא תמיד החיים מתפתחים כמו שרוצים. לא החיים ובטח לא
המוות. אבל את יודעת, אף פעם לא הודיתי לך כמו שצריך על שעזרת
לי למות כמו שצריך, ולא נתת לי לסבול יותר מדי. היום יותר
מתמיד אני יכול להעריך את זה.

כן, אני יודע, את לא רוצה לחזור ולחשוב על זה, אבל אין לך
ברירה. התנהגת שם בבית החולים כמו גיבורה ומגיע לך שתשמעי את
זה ממני. באמת היית מאה אחוז כשנתת לי למות, כשהצלחת לשכנע את
הרופא להפסיק לבצע בי החייאות אחת אחרי השנייה, כשנתת לי סוף
סוף מנוחה נכונה. ושלרגע לא יהיו ספקות. נהגת כשורה. הלוואי
שכל הבנות שבעולם היו כך נוהגות באבא שלהן לקראת הסוף. נכון
שלאורך כל הדרך בחרת להתעלם ממני אבל...

היי, לאן את הולכת? את חושבת שאני לא יודע? שלא הייתי אבא
מושלם, מצחיק שאני קורא לעצמי אבא מושלם. אכן, אני זוכר נתתי
לך פליק פה ושם. טוב, יותר מפליק. וגם אימא שלך לא הצליחה
להתחמק מנחת זרועי... כן, אני זוכר גם את האהבה העיוורת שלי
לאימא שלא הייתה נעימה. די, אל תשחקי איתי עכשיו במילים. טוב,
הייתי גבר קנאי, וכן, לפעמים הייתי אבא הכי גרוע שיכול להיות,
אבל תחשבי על כך, גם את יכולת להיות יותר מבינה ויותר שקולה
ויותר מתחשבת אפילו בגיל 12. לא, אל תפני לי את גבך. אני
מתכוון לזה ברצינות. את התבגרת כל כך מוקדם שיכולת לסלוח לי
קצת.

יש לי הרגשה שאני מאבד אותך כאן, כמו תמיד, אפילו שרק רציתי
לומר לך שאני מתנצל שהתנהגתי לא יפה כלפייך, חבל שאי אפשר
לחזור אחורה ולתקן ושום בקשת סליחה לא תעזור, אני יודע. מה
אגיד לך, אני מקווה שעוד תגיע השעה לשולם.

אולי כשתתבגרי, תביני?

הצד האחר http://stage.co.il/Stories/24603
והאבק http://stage.co.il/Stories/151710







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
קיבלת את הנקודה
למחשבה מיאשה
ורק רציתי לציין
שהיא פיתחה אצלי
את קו החשיבה
הזה:
-----------


הנזיר
האלקטרוני, חוקר
במופלא ממנו.


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/6/06 11:32
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ליידי בלוז

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה