בן ששים וחמש חסר שלושה חודשים היה אביה במותו.

כבר הכין הכל לקראת הפרישה המתוכננת. ביקר במשתלה המקומית ובחר
עצי פרי חדשים להחליף את המתקשים להניב פרי, הזמין משאית
שתפרוק ערמת אדמה טרייה, מול הכניסה לבית.  אפילו סיכם עם
הפועל  הערבי שיבוא לסייע בידו. הכל היה מוכן, ואז  הודיעה לו
בטלפון שהיא חוזרת הביתה.

אין לי ספק שלא היה שום קשר בין ההודעה הטלפונית שלה והתקף הלב
שלו. הרי  זה היה  התקף לב שלישי במספר, ובגילו הכל יתכן.
מעולם לא שמר על בריאותו כיאות, המשיך לאכול את כל המאכלים
שסוניה אשתו דאגה להאכילו, לעשן סיגריות, ולשתות קפה שחור טחון
טרי, כזה שנגרס בטחינת יד קפדנית.

אם הייתה צריכה להשתמש במילה אהבתי, כשחשבה על אבא שלה, כל
שהייתה יכולה לומר  הוא  כי אהבה את הדרך שבה בחר למות. חיכה
לה עד שחזרה, טרם כיווץ את כלי הדם הגדולים המזינים את ליבו,
אלה שיגרמו בסופו של דבר להתקף לב מסיבי. כמובן  גם טרח
להתאשפז למשך שבוע ימים, כדי שתוכל להגיע  יום יום לראותו
ולסעדו  בימיו האחרונים. לזכותו יאמר שהתחשב בה בצורה יוצאת מן
הכלל, לפחות במותו.

עוד אפשר לומר לזכותו שמיד עם כניסתה הראשונה לחדרו, התרומם
במיטתו, נעץ בה מבט זועם והפטיר לא מעט בכעס, "אז מה, תעודה
הבאת לי? לא יכולת להביא לי איזה ילד קטן על הידיים, אפילו
לילד כושי  קטן לא הייתי מתנגד."

נדמה לי שזו הייתה אחת הפעמים הבודדות בהם העז להביע עמדתו
בקול רם על כך שנסעה ללמוד בחו"ל. גם הפעם הראשונה בחייו שאמר
שאין לו בעיה עם העובדה שטרם נישאה. קצת מאוחר הייתי אומרת,
לניהול שיחה עם בת יחידה, כשהמלאך מחכה בפרוזדור.

צחוק הגורל  שלא היה  זה התקף לב רגיל, קדמי או אחורי. הרופאים
קראו להתקף הזה AV Block ולה הסבירו בשפה פשוטה שיש לו קצר
חשמלי, שבגללו אין הלב מצליח להתכווץ כראוי. בשביל  מי שהיה
חשמלאי כל חייו, קצר חשמלי היה אולי הדבר היחידי שיכול
להכריעו.

אבל הוא, כנראה, התקומם כנגד הרעיון. ומיד בחר בדרך טובה
וראויה ממנה, כאילו תיכנן זאת במיוחד עבורה: דום לב ראשון,
החייאה, התעוררות. מביט בה בעיניו הכחולות דהויות משהו, ואומר,
"אולי מספיק?" דום לב שני, החייאה, התעוררות. מתקשה לנשום אך
מרמז לה שתקרב. "תגידי להם שדי. אם יהיה עוד פעם, לא רוצה שוק
חשמלי. תגידי להם שמספיק," ועוד אוחז בידה, יד שפעם הייתה
גדולה וכבדה. "אבל תבטיחי לי שתשמרי על סוניה. את יודעת עכשיו
תישאר לבד."

וכי יכלה שלא להבטיח? לא שיערה  אז שמלאך המוות שלו כבר עומד
מאחורי הפרגוד, מחכה לו. ליטפה את זרועו ואמרה כדרך שבנות
אומרות, בקול רם וצלול, לאיש קשיש, "אל תדאג אני מבטיחה."

ולא  רק זאת גם יצאה החוצה לשיחה עם הרופא להעביר כראוי את
שביקש. "אבא אומר די. מבקש שלא תכאיבו לו יותר." מניסיון העבר
ידעה שאין בדבריה משום כושר שכנוע. כי ממתי שומעים
רופאים-כל-יכולים לבני משפחה?  אך הרופא הניד בראשו. "הוא
צודק. אין טעם להמשיך, הלב שלו כבר גמור."

בהתקף השלישי של דום הלב שהתרחש מספר דקות לאחר מכן, ביקשו
ממנה הרופאים לא להיכנס. נשארו בחדר כרבע שעה וכשיצאו ראתה
בעיניהם את גזר הדין.

פרצה בבכי. לא כי ציפו ממנה לבכות, אולי כי כשאב הולך לעולמו
משהו נחרב? ואולי כי הצטערה על שלא זכתה להכירו כמו שהייתה
רוצה.

התאבלה עליו כדרך שבנות נוהגות להתאבל על אב נעלם. בכתה קצת,
הציצה  בתמונות המועטות שהיו שזורות באלבום תמונות ישן, כולל
תמונת החיבוק היחידה שלהם ביחד, כשהיא בת שנתיים ומשהו, בשלג
המכסה את העולם. מהר מאוד חזרה לשגרת חיים דוהרת.

עכשיו נותרה בידה  רק ירושתו-סוניה, והיא נתמנתה כשומרת ראש,
לגונן עליה כמיטב יכולתה.

אל יראה הדבר קל בעיניכם. כי סוניה או סבתא  סוניה,  כפי שהיא
קרויה בפי הבנים, כבר אינה צעירה. רק השנה חגגה יום הולדת 90
ולרע מזלה צלולה וברורה כמו שהייתה. טענות יש לה כרימון על
שאין מרבים  לבקרה, על חוסר מזלה   ובעיקר על שמישהו שכח אותה
כאן ולה בעצם כבר נמאס.

בכל פעם שהיא  טורחת ונוסעת את כל הדרך הארוכה  והמייגעת
לבקרה, בבית הישן, מנסה סוניה לסחוט ממנה הבטחה, "הרי  הבטחת
לאבא שתטפלי בי כמו שצריך, אז עכשיו הגיע תורי גם למות. עזרי
לי למות, בבקשה."

אך היא  כבר זהירה. הרי הבטחות יש לקיים. אז איננה  מבטיחה
דבר, רק מבינה.



לבית הישן  http://stage.co.il/Stories/24604