כשחזרתי אחרי שנים, כבר נתמלאה הגבעה קוביות לבנבנות וצפופות
והברושים הטילו עליהם אבק דקיק ואצטרובלים מהסוג שחורק מתחת
לנעליים.  אפילו הרקפות שפעם קישטו את הגבעה ופרחו במיוחד
בחלקת הילדים נקברו עמוק מתחת למטר המחטים שאיש לא טרח לאספו.
כאן כבר לא צומח שום דבר. רק קקטוסים שמישהו דואג להביא
ולהחליף מיובש בטרי.

העמק נפרש תחתינו צהוב ומיובש ומשב אוויר קודח של סוף הקיץ עמד
באוויר, עדיין לא ריח האדמה של אחרי הגשם. נדמה היה לי שראיתי
כבר את פריחת החצב, מבהיק על רקע קו הרקיע המנוקד גגות אדומים.
וחשבתי לעצמי, עולם כמנהגו נוהג, רק שכל הזמן מתרבה גם בצד זה
על הגבעה וגם בעמק שממול.

המצבה של אבא שוב נעמדה שפופה, אותיותיה  מהוהות וסוניה העירה
שאיציק עשה עבודה גרועה, ולא טרח גם הפעם לתקן את המצבה כמו
שהבטיח.

"צריך להתקשר אליו ושוב לתת לו מנה על הראש וצריך לנקות את
המצבה," אמרה סוניה בקול רם ואני חיפשתי בעיני אחר דלי
וסמרטוט. בסופו של דבר שאלתי מהשכן הדומם בקבוק קוקה -קולה ריק
ומיהרתי למלאו במים מהברז המטפטף במורד השביל.

הילדים התרוצצו בין הקוביות הלבנות מעמידים פני אווירון ואני
רק דאגתי שלא יחליקו על מצע מחטי הברושים היבשים. "בואו, עמדו
בשקט כמה דקות," לחשתי אחריהם, "אתם יודעים מי נח כאן?" אך הם
בשלהם מתעלמים ממני לחלוטין.

"תראי אימא, מצאתי צב," שעט אור.
"כמו הצב של אורן," הגיב אביב. "גם אני רוצה להחזיק בו, תן לי
אותו," צעק.
קולותיהם הצלולים הדהדו בגבעה מטפסים ועולים ופוגעים בברושים
הקשישים במעלה וחוזרים ויורדים עד לשביל העפר בכניסה, נוגעים
בקבריהם המטופחים של החיילים. אלה שמסרו.

"אתה רואה," אמרתי לאבא, "קיימתי את הבטחתי, לא סתם ילדים. אתה
רואה, בנים. אחד יפה יותר מהשני ושניהם חכמים יותר מכל
העולם."
"ולא יכולת להקדים להביאם לעולם? לא מבין למה היית צריכה לחכות
כל-כך הרבה זמן. ידעת כמה רציתי לחבוק ילד על ברכי..."

יכולתי לשמוע את קולו מרעים עלי ממעמקי האדמה.

נתחייכתי.
"בגלל הצעקות חיכיתי, אבא."
"בדיוק בגלל זה."