לפרק א: http://stage.co.il/Stories/537392983
מי שהכיר ביני לבין טרוי היה מונטגומרי סקוט.
זה קרה כשהייתי בת אחת עשרה וחצי, באחד המסעות שלי למאה ה-22.
נחתתי בערב השנה החדשה, בשבע בערב, במתחם נטוש בנמל החלל
הבינלאומי על שם האימאם סאדקאללה (שהיה, ע"פ אתר מגהפדיה, ראש
העולימה המוסלמית העולמית באמצע המאה ה-21, בעל ארבעה
דוקטורטים מאוניברסיטת אזהאר ושלושה פרסי נובל לשלום), במדינת
טרוולטה (מה שהיה פעם חלק מטקסס). לאחר ארבעים הדקות שנדרשו לי
לארגן לי מזומנים והופעה חיצונית מתאימה, ישבתי לי בבית־קפה על
הבר ולגמתי לימונדה.
כשהעפתי מבט לאחור, הבחנתי בנער כבן שתים עשרה, מבוייש קמעא,
עומד ומתבונן בי. לידו עמד גבר קשיש בשנות השישים לחייו. הגבר
חייך לעברי ואמר: "היי אלבה, תכירי. זהו טרוי". אחרי שנייה של
תדהמה התעשתתי - היפוך זמנים שגרתי: בטח נפגשנו כבר בעבר שלו,
בעתיד שלי. חייכתי לעברו, קדתי קלות ואמרתי: "שלום אדוני, אני
עדיין לא מכירה אותך. בואו נתפוס שולחן".
הוא היה איש צוות בחללית נוסעים בקו ארץ-לגראנג' חמש-לונה
סיטי. היה לו ילד בשם מקס, שניחן ביכולת המסע בזמן, ומת בגיל
עשר בנסיבות מסתוריות, לא לפני שהתרועע עם טרוי הצעיר.
טרוי סיפר לי אחר כך שסקוטי לא נוסע בזמן, וטרוי העתידי פשוט
תידרך את עצמו הצעיר ואת סקוט לקראת הפגישה הזו.
סקוטי וטרוי לקחו אותי לראות את מוסך החלליות והעניקו לי סיור
מודרך בחללית עצמה. דחיתי בנימוס הצעה להצטרף אליהם לנסיעה
לתחנת לגראנג' חמש. חששתי להסתכן בהשפעה איזוטרית כלשהי של
הקרינה או חוסר המשקל או לא יודעת מה עליי כנוסעת בזמן. טרוי
כמובן כבר היה שם כמה פעמים וגם בלונה עצמה, וסיפר לי עליהם
בהתלהבות.
לבסוף פיהקתי, התמתחתי, אמרתי "אני עייפה. לילה טוב" ונמוגותי
חזרה אל רצפת החדר שלי ב-2013.
המשך: http://stage.co.il/Stories/537393646