מבוסס על הספר של אודרי ניפנגר

"על מה את חושבת, אלבה?" שאל אותי טרוי.
ישבנו זה לצד זו, עשרות סנטימטרים ספורים מפרידים בינינו, על
החוף של מפרץ מקסיקו. המים היו שחורים מזפת. השנה היתה 2105
שם, אבל אני באתי מ-2015, וטרוי מ-1972. באנו לחגוג את יום
הולדתי ה-14. טרוי היה גדול ממני בשנתיים וחצי.
אני וטרוי ניחנו ביכולת לנסוע בזמן. לא תמיד אנחנו יכולים, ולא
תמיד יש לנו שליטה ביעד. אבל ברוב הפעמים זה מצליח, ויש לנו
שיטות שאמורות לסייע. הפעם, זה הצליח.
"על אבא הנרי", אמרתי לבסוף.
"מתי היתה הפעם הקודמת שנפגשתם?" שאל.
"לפני שנתיים, ביום הולדתי ה-12", עניתי. "באתי לספרייה שבה
עבד, ב-1995, בזמן הסגירה, וליוויתי אותו הביתה. הוא עדיין לא
הכיר אותי אז, כמובן, והשתמשתי במעט איפור להסוות את עצמי.
ביקשתי ממנו הנחיות לדרך והוא התנדב להראות לי. הוא שאל מה אני
לומדת בביה"ס, וסיפרתי לו על מסעי הצלב".
"רוצה לראות אותו שוב עכשיו?"
זזתי, בלי לקום, קרוב יותר אליו. אחזתי בו וסובבתי אותו אליי.
אמרתי בשקט, "אני רוצה שנתעלס עכשיו".
הוא פער את פיו לומר משהו, אך המילים נעתקו מפיו. כיסיתי את
שפתיו בנשיקות לוהטות.
זו היתה הפעם הראשונה לשנינו. אחריה באו עוד, כמובן. אבל זו,
מתנת יום-ההולדת ה-14 שלי, לעד תהיה חרותה בזכרוני.

בשנה הבאה, נפגשנו בעיר הולדתו, סן-פטרסבורג, לחג מולד מושלג,
1889. הוא היה אז בן 19. הוא לקח אותי למיסה בקתדרלה הגדולה של
פטר ופול, ולאחר מכן לקח אותי לסעודת החג הגדולה אצל סבא וסבתא
של סבתו. הם כמובן לא הכירו אותו, והוא מכר להם סיפור כיסוי
כלשהו.
למחרת, יצאנו אחר-הצהריים לטייל. כרכרה שעטה לפתע אל הרחוב בו
הלכנו. טרוי זינק למקום בו עמדתי, בדיוק במסלול הנסיעה, והדף
אותי לאחור. אולם הוא בעצמו לא הספיק לחמוק. גופתו המרוסקת
התפוגגה אל מול עיניי, אל תוך הקשת בענן. היא נמצאה מן הסתם על
ידי הוריו, בלנינגרד הסובייטית של שנות השבעים, לשם לא העזתי
ללכת. הם בטח חשבו שהק.ג.ב. חשד בו בפעילות אנטי-סובייטית
וחיסל אותו.
שבועיים אחר כך, גיליתי שאני בהריון.
אמא קלייר היתה מאד עצובה כשיספרתי לה. טרוי ביקר אותי אצלה
פעם אחת, והוא די התחבב עליה. אמא לא ששה לרעיון שאהפוך בעצמי
לאמא חד-הורית בגיל כה צעיר, אבל כשהבינה שאני נחושה בדעתי,
עשתה הכל כדי לעזור לי.
לילדה קראתי תמר.

המשך: http://stage.co.il/Stories/537393645